ג. חשבון החיים והעולם    🔗

האדם, בעל ההכרה, רואה בטבע מעין שני עולמות שונים, שתי בחינות הוויה שונות, נבדלות זו מזו הבדל תהומי: טבע הווה או טבע דומם וטבע חי. הטבע ההווה בחינת הוויתו פשוטה וכוללת, אין האדם רואה בה אלא חומר ותנועה וצירופי תנועה לאין סוף. והטבע החי בחינת הוויה מיוחדת לו, כעין תוספת על בחינת ההוויה העולמית הכללית, שהאדם רואה בה חיים בעצם ושבאה לידי גילוי בשיטה של גופים שונים, ערוכה בשתי מדרגות ראשיות, יסודיות זו למעלה מזו: צומח, חי (הכולל גם את האדם), כי על כן קוראים עוד לטבע החי טבע אורגני ולטבע ההווה או הדומם – בלתי אורגני.

הטבע החי הידוע לאדם הוא מעט הכמות מאד בערך לטבע ההווה, מעט הכמות מאד אפילו רק בערך לטבע ההווה של כדור הארץ בלבד. מלבד מה שאדם, בן כדור הארץ, אינו יודע מאומה על הדבר הטבע החי של יתר גרמי השמיים, כלמר אינו יודע אם יש שם בכלל טבע חי,- אם כי, מצד אחר, ההגיון מחייב כי אין החיים חלק כדור ארצנו בלבד. אולם באיכות, כלמר בערכו לגבי בעל ההכרה, שקול הטבע החי, אפילו רק באותה המידה שהוא ידוע לאדם, כנגד כל הטבע ההווה, כנגד כל הבריאה האין-סופית. שהרי בטבע החי כלוּל כוח ההכרה, אשר רק על ידו יודע בעל ההכרה על דבר מציאותה של כל הבריאה העולמית, ומבלעדי ההכרה אין הוא יכול לצייר לו מציאות כלל.

העיקר הוא איפוא ההכרה, יותר נכון, ההכרה היא בשביל בעל ההכרה הכל. היא בשבילו האספקלריה היחידה, שמתוכה הוא משיג את כל הבריאה, שמתוכה הוא משיג את הכל. בהכרה משתקפת בשבילו כל ההוויה האין-סופית בכל הופעותיה השונות לאין-סוף, שבכללן קוראים להן מציאות. יותר מזה, על פי מה שמסיקה תורת ההכרה, אין ההכרה כל מה שמושג לה משיגה את הדבר כשהוא לעצמו, כי אם את הרשמים מהדבר, כפי שהם מגיעים אל ההכרה דרך צינורותיה של נפש המכיר, זאת אומרת מה שההכרה מרגישה בתור דבר חיצוני לה, בתור מציאות, אינו בעצם גם הוא אלא דבר פנימי או פעולה פנימית: סכום של רשמים, שנפש המכיר מתרשמת בהם מהדבר המושג, אם מבחוץ, באמצעות החושים החיצוניים – או מבפנים, באמצעות ההרגשה הפנימית, ושההכרה מצרפתם ומאירתם על פי דרכה ואוצלת להם צורה וישות של הוויה, של מציאות. נמצא בשורה אחרונה, כי המציאות – כלומר מה שמושג לנו בתור מציאות – בעצם כאילו נוצרת היא גופה על ידי ההכרה. אף אמנם יש שבאו לכלל דעה, כי אין מציאות כלל מלבד ההכרה או מלבד ה’אני' המכיר או לפחות אין מציאות בשבילו, בשביל ה’אני' המכיר, כלומר אין הוא משיג מחוץ להכרתו.

סגולתה זו המיוחדת של ההכרה שאין דוגמתה בכל סגולות הנפש החיה, עושה אותה, את ההכרה, לנקודת מוצא לכל בקשת חשבון עולם. כל מחשבה חיה יונקת ממקורה העצמי, מבקשת חשבון לעצמה עם החיים והעולם, רואה הכרח בדבר להתחיל את חשבונה מבירור מהותה של ההכרה. כאילו תאמר: היא רואה הכרח בדבר לבדוק קודם כל את כלי אומנותה, את האספקלריה היחידה, שהיא באה להסתכל בה ולהשיג מתוכה מה שיש להשיג.

אולם ממקום שאתה רואה את כל יכלתה של ההכרה להשיג את הכל, משם אתה רואה אי יכלתה להשיג את העיקר. אם ההכרה, על פי חוקתה, על פי אופן השגתה, מחייבת, כי כל מה שמושג לנו אינו אלא הופעה וכי עצם הדבר המופיע אינו מושג לנו כלל, הרי היא בזה גופו מעידה על עצמה, כי אין ביכלתה להיות לעינים למחשבה החיה, באת כוחו של ה’אני' המבקש את עולמו, במה שהיא מבקשת. כי הנה יש בעצם של דבר, שאין ה’אני' החי והמכיר יכול לשללו מבלי לשלול את עצמו: הלא הוא עצם ה’אני' המכיר בעצמו.

מה הוא אותו הדבר המכיר, אותו ה’אני' הרואה ומכיר את הכל, והוא בעצמו אינו נראה ואינו מוּכר? מה זה מכיר בי? מה זה חי בי? מה זה הווה בי? ומאין? והוא, ה’אני' בלתי המוּכר, הלא בודאי ישנו במציאות, ישנו בתור עצם, לא רק בתור תופעה, שהרי בלתו אין כלום. נמצא, כי יש איזו מציאות, איזו הוויה, שה’אני' המכיר נשקף משם ופועל ונפעל משם, שאינה ההכרה, שאינה מה שמוּכר, שהרי ה’אני' המכיר אינו מוּכר.

מה היא אותה המציאות, אותה ההוויה, שאינה מוּכרת והיא ישנה – ישנה בעצם ה’אני‘, ומתוכו בכל הבריאה? מה הוא עצם ה’אני’, עצם כל דבר, עצם החיים, עמם ההוויה?

כאן הגענו אל השאלה הגדולה, העולמית, הנצחית, אל השאלה, שמחשבת האדם החיה, באת כוח ה’אני' החי, נתקלת בה מראשית דרכה בחיים עד אחריתה, נתקלת בה בכל אשר תפנה ומאיזה צד שתפנה לבקש את חייו ועולמו של ה’אני' החי,- אל השאלה שיש ויש עליה, כידוע, תשובות, אבל אין תשובה, עד כי לאחרונה זכינו לשמוע, כי אין כאן שאלה כלל, כי עצם השאלה טעות מעיקרה, כי עצם ה’אני' טעות מעיקרו וכו'.

לא עמוק לראות, כי ביטול השאלה בכוח ההכרה הניסיונית אינו פחות מיטפיסי מכל התשובות המיטפיסיות. תורת ההכרה הניסיונית מניחה, כי אין לה להכרה אלא מה שבא לה מן הניסיון. כי אין ההכרה משיגה מעצמה, מתוך איזה כוח פנימי מיוחד, שלא בדרך הניסיון, כלום. הנחה, כפי שאנחנו רואים, שאינה באה לצמצם את כוח השגתה ואת ספירת השגתה של ההכרה עד הקצה האחרון. ואם על יסוד הנחה מצמצמת זו אומרים להוציא משפט, כי אין מחוץ להשגת ההכרה כלום, כי הכל מושג או יכול להיות מושג לה, ומה שאינו מושג לה אינו במציאות, עד כי עצם ה’אני' עצם יסוד ההכרה וגם של החיים, היתרים של ההכרה, מכיוון שאינו יכול להיות מוּכר הרי הוא אינו במציאות או אינו אלא אבסטרקציה או בדומה לזה,- האם אין זה כאילו אומרים: מכיון שאין ההכרה עלולה להשיג מעצמה כלום, הרי שהיא עלולה להשיג את הכל?

האפשרות לפתור, יותר נכון לפטור את השאלה באופן כזה ובכל כיוצא בזה מראה, כי השאלה עומדת לא בסוף עומקה, לא מאותו הצד או באותו העומק של ההשגה האנושית, שהשאלה בעצם נובעת משם, ששם בעצם מקור פליאותה התהומית. פה פועלת קודם כל ההשקפה המצמצמת את ההשגה האנושית בהכרה הצרופה.

ה’אני' החי והמכיר משיג את החיים והעולם באמצעות ההכרה (במובן הרחב, הכולל גם את ההרגשה המוכרת), והנה ההכרה נתקלת בחיים ובעולם במה שאינו מושג לה, במה שסותר לכל מה שהיא מחייבת, במה שמדבר על איזו תעלומה תהומית. ההכרה, למשל, משיגה כל דבר רק מצד הופעתו, אבל היא על פי עצם מהותה, על פי עצם שאיפתה להשיג את הכל, שואלת גם על עצם הדבר. היא משיגה כל פעולה בתור חוליה בשלשלת של הסתבבות, של סיבה ומסובב, אבל היא שואלת גם על הסיבה הראשונה. ואת כל זה וכל כיוצא בזה אין היא משיגה, בכל זה ובכל כיוצא בזה היא מוצאת פליאות תהומיות.

והנה כל עוד שואלים על כל זה מצד השגת ההכרה הפונה אל המוּכר, כלומר כל עוד שואלים על הסיבה הראשונה על העצם כשהוא לעצמו, על החוקיות והשכליות של החיים והעולם, אפשר להסביר את הכל בסברה אחת לפי החוקת ההכרה: על השאלות האלה אינן אלא שיבושי ההכרה, התפרצות ההכרה לפעול מעבר לגבול פעולתה, כי מחוץ לספירת ההכרה, בעצם החיים והעולם אין מקום לחוקיות, לעצם, לסיבה וכדומה. כל אלה אינם אלא צורות של אופן השגתה של ההכרה.

אולם שאלה היא בעצם, במקורה האנושי-קוסמי, לא מצד המוּכר, ולא מהצד הפונה אל המוּכר, כי אם מצד המכיר שאינו מוּכר, מצד כוחו להכיר: אותו דבר המכיר מהו ומאין הוא בא? ה’אני' החי והמכיר שואל פה בעצם על הסיבה הראשונה, על החוקיות והשכליות של עצמו: מה זה מכיר בי, מה זה חי בי? מה הווה בי? ומאין? מאין החוקיות והשכליות בי, שאיני אלא אחד מגילויי ההוויה, שאין לראות בה שכליות גלויה? אם לא שיש גם בה שכליות?

כך היא השאלה ביסודה, בתהייתו על עצמו של ה’אני' החי והמכיר, אשר בתוך בית היצירה של ההכרה היא מקבלת צורה של שאלה הכרתית הפונה אל המוּכר, של שאלה על העצם כשהוא לעצמו, על הסיבה הראשונה, על החוקיות והשכליות של העולם והחיים וכו'. אם ‘אני’ שאיני אלא אחד מגילויי ההוויה, מכיר, מואר באור של שכליוּת, הווה אומר, השכליות היא בעצם ההוויה והשאלה איפוא עליה.

ברור, כי את השאלה בצורתה היסודית, את השאלה על המכיר שאינו מוּכר אין ליישב בהסברה ההיא של השתבשות ההכרה, של התפרצות ההכרה לפעול מעבר לגבול פעולתה. פה הרי ההכרה שואלת על עצמה, על החוקיות והשכליות עם כל המחויב מזה של עצמה: מאין החוקיות והשכליות בה, בהכרה גופה, שאינה אלא אחד מגילויי ההוויה?

ההכרה על פי חוקיה מחייבת, כי החוקיות מקרית, חוקיות שהתהוותה או מתהווה במקרה, שכליות מתוך עוורון מוחלט היא סתירה הגיונית, אי-אפשרות הגיונית מוחלטת. ואם ביחס למה שמחוץ לספירת ההכרה יש עוד אפשרות הגיונית ליישב את הסתירה בהנחה, כי מחוץ לספירת ההכרה, בעצם המוּכר, בעצם החיים והעולם אין חוקיות, רק ההכרה, היוצרת את החוקיות, רואה אותה, את החוקיות, כאילו היא מחוצה לה,- אבל אין ליישב את זה ביחס לעצם ההכרה: חוקיות מקרית, שכליות מקרית בהכרה גופה, איך תושכל? פה ביחס לעצמה, הרי אין שום כוח בעולם יכול לפסול את ההכרה מהוציא משפט על אי-אפשרותו ההגיונית של הדבר. הן אם נפסול את כוח משפטה של ההכרה מבחינה זו, כמו כן אם נחליט כי ההכרה אינו נאמנה להעיד על עצמה, כי שי בה בעצמה, בעצם היותה ופעולתה, דבר-מה (ה’אני' המכיר ובלתי המוּכר), כשהיא משיגה אותה בתור יש ופועל, אבל אינה מכירה, אינה משיגה אותו בתור דבר מוּכר, בתור דבר נכנס לתוך צורותיה ופועל על פי חוקיה,- הרי בזה גופו אנחנו נשלול מעצמנו כל כוח שופט אנושי, כל השגה אנושית. לפסול את עדותה ואת משפטה של זו, שעל פי עדוּתה היחידה ומשפטה היחיד אנחנו דנים על הכל, בין לחיוּב ובין לשלילה, שעל פי עדוּתה היחידה ומשפטה היחיד אנחנו אמורים לפסול את עדותה ואת משפטה. הרי זה אבסורד.

הן כל מה שמושג לנו, אם מן הנסיון או באיזו דרך הכרתית שהיא, על עצם המכיר: אותו הדבר המכיר מה הוא? ומאין הוא בא? ואפילו אם נדע ידיעה ברורה על ידי אותו המכיר עצמו את כל אופן התהווּתו הטכנית, אם יש לאמור כן, את כל אופן התהוותו הפיסיולוגית והפסיכולוגי, ואפילו – נניח לרגע – אם יעלה בידנו לדעת את כל אופן התהוות החיים מתוך חומר הדומם, עד שנוכל בעצמנו לעשות מחומרים בלתי אורגניים בריה חיה בעלת הכרה אנושית,- הרי גם אז עדיין השאלה במקומה עומדת מבלי לזוז אפילו זיז כל שהוא: התהווּתו שלפני ההכרה, שמעבר להכרה של עצם החיים וההכרה, התהוותו או הוויתו של אותו הכוח, הנותן אפשרות לכל ההתהוויות האלה, מה היא? הן כל מה שנדע בזה, עומד בעצם על הנחה מוסתרת מדעת עצמנו, כי כל זה היה בכוח, וכל ההתהוויות האלה אינן אלא אופנים שונים של יציאה מן הכוח אל הפועל. כלומר כל מה שאנחנו מכירים בתור התהווּת אינו אלא דבר, שכוחו להתהוות, לקבל צוּרה זו, היה באותם החמרים, שהוא התהווה מהם, היה במצב בלתי מושג להכרה, ועכשיו, על ידי הרכבה ידועה או פעולה אחרת ידועה, הוא עבר למצב מוכר על ידי ההכרה. אולם פה הרי השאלה על עצם הכוח היוצא בזה אל הפועל, שאינו באותם החמרים, שהוא בא מתוכם לידי גילוי, על עצם המכיר הזה, שאין לו מכיר. כיצד קפץ זה מתוך האפס? כיצד מתוך כוחות עוורים, בלי ניצוץ כל שהוא של הכרה, של חיים, קפצו חיים, הכרה עם כל אשר בהם? ומכאן – השאלה הלאה: והכוחות העוורים גופם כיצד קפצו מאי-כוח, מאפס? בכלל כל ההוויה כיצד קפצה זו מתוך האפס? אם מקריות עוורת, אם עוורון מוחלט,- מדוּע הרי לא אפס מוחלט? מה זה פתאום הוויה, ישוּת? הוויה, ישות, מציאות, הרי זה דבר, שלא יושכל בלי שכליות ידוּעה.

ברור בהחלט רק דבר אחד – כי פה אנחנו נתקלים במה שהוא יתר על ההכרה, במה שהוא עצם ההוויה, שהוא עצם נפשנו, והנפש תוהה על עצמה ושואלת ושואלת, והעיקר – אינה יכולה לבלי לשאול.