בְּמֶרְחֲבֵי עִיר:/ מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן-גריון)
שְׁנֵי יוֹסֵף 🔗
עוד לנגיד אחד אומר אני להציב ציוּן, לגדליהו בעל בית-הדואר, והוא גם חי ברשות עצמו. גדליהו נחשב על הנדיבים ועל אלה שלהם בית קיבּוּל לאיזו עשירות וכשרון-מה לחיים ברוַח. העולם בודאי אינו הפקר; אבל אם תבוא לשאוב ממנוּ בכוס גדולה, אז תכניס בה יותר מבכוס קטנה. דל הוא זה שדלה נשמתו ומסתפּק גם בפרנסה דחוקה. כנגד זה, בחרת במידת הנגידוּת והנה נתוּן לך אשר תחפּוץ – אם גם לפעמים ברוב עמל ויגיעת-נפש.
גדליהו הייה מחזיק בחכירה את בית הדואר למסע פקידי-הממשלה ממקום למקום. מסילות-הברזל היו עוד אז חזון לא-נפרץ ברוסיה, והלא על מושלי המדינה וּפקידיה לבקר מעת לעת מספּר ערים וכפרים, נמצאים בחבל-אדמה מסוים, הנמסר להם להשגחה. לוֹ היה בית יפה בקצה העיר, ומסביב לו חצר גדולה ואוּרוה לסוסים ומרכבות; בחצרו היו גם מלונות לשומרי הסוסים ולרכּבים, שם היו גם בתי-בישול ואסמים לשעוֹרים וּלתבן וּלמספּוא. היתה פּה מעט שֹררה והד של אחוזה.
יושבים אל השולחן לאכול, והנה נשמעו צלצלי פעמון של מרכבה באה מרחוק. עבד אחד רץ תיכף לפתוח את השער ושני לו החל לנקות שני סוסים להכינם לדרך. בכל החצר התעוררה איזו תנועה. גדליהו קם מכסאו, הסיר את כובעו, החליק את זקנו, והוּא משנן לעצמו את המלים הרוסיות, לאמרן לקבלת פּני הפּקיד בצהיבת-פּנים. הוא ביד כל מושל ופקיד. ואמנם הללו יודעים להמטיר דברי חירוּפים על כל איש נכנע להם, אבל לבם לא קשה כלל. אדרבה, מתרככים המה בעת שמעלים להם חמין במיחם הבוער ומשׂימם לפניהם לחם לבן מריק, נוֹפת וחמאה. באולם שבבית גדליהו לקבלת אורחים חשובים שׂוֹרר נקיון רב ואיזה יופי במשטר כליו.
בחדר שישבו על כסאותיו פקידי המחוז, שופטים עליונים, רופאים ידוּעים וכמרים, כבר צפוּן איזה אור, ואיזה דבר יעטוף את הלב עת תציג רגליך על ספּו. יש נשרים בעולם וכל בעלי-כנץ, והנה כנגדם חיות וּבהמות הולכות על ארבע ובני-אדם סתם הולכים על שתים.
גדליהו היה משהה בסעודתו אף בימות-החול. בשר-מרק לא נעם לחכּוֹ והיה אוכל בחמדה אך צלי ומטוגן. עוף שלם עולה על השולחן, ואתה מחלקו בסכינך ולוקח ממנו אבר, קולף אתה את הבשר ומוצץ אתה מן העצמות את מיצן. על ידי חוש-הטעם מתענג הגוף ואף הנפש תעלה, ימי צום הם רק גזירת חכמים על פי חוקי הדת ומנהגי האומה. מי שמרעיב עצמו לדעת, נוסף על הנאמר בשולחן ערוך, זהו חסיד גדול או איש משתגע גמור. אוכל אתה בשר-עוף רק צלי ומתוּבל באיזה בשׂמים, שותה אתה כוס יין אדום, נסחט מענבים ממש בלי שום תערוֹבת, מקנח אתה את פּיך ואחר-כך טובל אתה אצבעותיך במים אחרונים והנך מברך את הזן ומפרנס, על פי הנוסח הרגיל, ואתה מפתח אחר זה כפתורי מכנסיך, פּושט מעילך, מסיר מנעליך ומשׂתרע על מרבד רך לנוח – זה גן-עדן התחתון בהאי עלמא.
ואיזו מנת עוד יותר גדולה צפוּנה לצדיקים לעתיד לבוא? הלא בלי בשר ה“לויתן” וחתיכות שמנות מ“שור-הבר” אין כל טעם גם לימות-המשיח. אלהי העולם הטיח את אלה על ידי עבדיו הנביאים וחזר והבטיח, והוא אמר ויקיים אשרי העם שכּכה לו!
אשתו של גדליהו היתה שטיה מעט ולא היה לה כל תוקף בעניני הבית. אמנם רגליה נעו כל היום ותלך מחדר לחדר, מבית לחצר ומשם לבית-המבשלות. פּעם דיבּרה עם אָמוֹתיה, פעם עם בניה, פעם עם בעלה. בימי נעוריה הן גם ילדה, והימים ימי כאבים גדולים, ואחריהם באו ימי מחלות-נשים. איך אומר הכתוב: בעצב תלדי. ויש נשים שאין להן תשוקה כלל, הבעל מושל והן אך שפחות-בית. רב לדבּר באלה!
מימי הלידה גדלו בבית שתי בנות: שושנה וּפנינה, רוֹזה וּפֶּריל. שתיהן בעלות שׂער אדום ואף נאות במראיהן ומלוּבשות בטעם. שושנה היתה חיה ברוּחה, ממלאה בכל שיחה שחוק פּיה. לא נכנעה גם מפּני פּקיד, נתנה יד לכל אורח, והן גם למדה מעט לשון וספר. פּעם בא אציל פּולני אחד מאצילי המקום לבית-אביה להחליף עמו בסוסים והושיט לה פּרח, ויהי הדבר לנס במלוא העיר. – טבע אחר היה לפנינה. היא היתה שתקנית, עצלה מעט ולא אהבה לשמש בצרכי הבית. בפניה היו כתמי-שמש רבים, עיניה ירוקות מעט; ובלכתה לטייל עם אחותה, זו צועדת קוֹממיוּת והיא נחשלת אחריה.
בימי אביב אחד החל גדליהו לבנות בקצה חצרוֹ בית קטן של אבנים; ויעשׂ את המבוא בפנים החצר ובחוץ ששה חלונות לשני עברי הבית, שני חדרי-מיטות פּתוּחים לאולם, ולפני האולם פּרוזדור וקירותיו זכוּכית.
שדכנים מן המנין החלו לחזור על פתחו של גדליהו. הנה פּה שתי עלמות בוגרות, ובעיירות אחרות מרחוק ומקרוב כּמה וכמה בחוּרים ראוּיים או יכולים להיות חתנים להן. שדכן זה מציע לנערות בני-מיוחסים, ושדכן שני מציע להן בני-הגידים. צריך לאמור כי אף שגדליהו היה שקוע בחובות והוצאותיו רבּוּ תמיד על הכנסותיו, היה מטעים לכל מי שדיבּר נכבדות בבנותיו, כי יתן לכל אחת מהן אלף רו"כ במזומנים, מלבד מתנות רבות לחתן וארוחה נאמנה לזוּג שנתים ימים על שולחנו. הלא למטרה זו הוא גם בונה את הבית החדש, ויהיה לכל חתן בית-מלון יפה, כדרך הנגידים ממש.
בהגיע שושנה לשנת השבע-עשרה נארסה לחתן אחד, שמו יוסף בן טוֹביה. והוא מעט משׂכּיל, מגהץ את בגדיו, ומנעליו מבריקים בשחרוּריתם בכל יום. שמונה ירחים אחרי “כתיבת התנאים” כבר חגגו את חג החתונה במשתאות ובכלי-זמר ובשאון רב, כמעט לא נשמע כמוהו בקיטוֹב. כאציל ממש דר יוסף בחדרו, שפּינו לו בבית החדש, לחמו ניתן, מימיו נאמנים וכל משאלות לבו לא אָצלוּ ממנו. אין עמל ואין אף טרדה מעט להרויח או “לחשוב על איזו תכלית”. הנך יושב ומצחק עם רעיה צעירה חבוּיה עוד בחביון הנוער, היא שלך ונשמעת לך. ובלא חופּה וקידושין ובלא אירוסין כדת הן לא אך מגע, כי אם גם שיחה יתירה עם נערה איסוּר גמור הוא ודבר בל-יעָשה.
אומר אתה כי הנך אך יחיד ומיוּחד באָפקוֹ של בית גדליהו, והנה בשנה הבאה אחות רעיתך גם כן נארסת לחתן, וגם זה שמו יוסף. עברו ירחים והנה שוב חוגגים חתונה שוה במידתה ובשאונה לחתונה שלך. כלקראת בן-מלך יצאו לקראתך, בבואך בראשונה העירה, בתופים ובחצוצרות, להובילך לבית-המלון בפאר והדר; ועתה יוצאים לקראת צעיר אחר והוא בן-גילך ובעל-דבבך.
הקורא אולי יבין את סוף המעשה מעצמו. יוסף הראשון קינא בשני והחל להציק לו. אם עזב זה את חדרו לשעה והנה בא הראשון ויקרע את הסדין היפה הפרוּשׂ על מיטתו. עזבה גיסתו את חדרה ויתגנב יוסף בן טוֹביה ויקרע את בגדה המשי. ביום שבת אחד לפני לכתה לבית-התפילה ביקשה פּנינה לשׂוּם טבעותיה על אצבעותיה – ואינן, כי נגנבו. פּתחה ביום החורף את ארון-הבגדים, לקחת משם אדרת-שׂער יקרה, אשר עשו לבעלה, והנה נחתכו ממנה כל זנבות-התחשים. יוסף השני לא בין משׂכּילים הוא נמנה, אדרבה, נוטה היה לבני החסידים והיה מיסב במסיבותיהם. גם לוֹ לא היה לב רחב, אבל שנאת-חינם לא ידע ולא אמר מעולם לנפשו: צר לי לשבת יחד עם בעל אחות אשתי. גם הוא נהנה מן החיים ואינו שׂם את “עוֹל הפרנסה” עליו לפני בוא העת. פּנינה הרתה ללדת, ותקנא גם אחותה בה.
פּעם נכנס גדליהו פּתאום לחדרו של יוסף הראשון וימצאהו גוזר במספּרים את טליתו של יוסף השני. הוא הכה אותו על לחייו ויגרשהו מביתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.