[א] 🔗
" הנרות הללו שאנו מדליקין" כבר הוכנו מבעוד יום ואבינו מטייל בבית הנה והנה, כשידיו נתונות לאחוריו, ומתפלל תפילת ערבית; ומכיוון שהוא גומר את התפילה האחרונה “עלינו לשבח לאדון הכל” הוא פונה אלינו – אלי ואל אחי מוֹטל – בדברים מקוטעים ומרמז באצבעותיו: "אִי–אַ–נוּ– שהוא נוטה שמים ויוסד הארץ אַ–אַ! אבל אני ואחי מוֹטל אין אנו מבינים כלל את שפת אבינו ורמזיו ושואלים אותו:
– שמא אתא אומר גפרורית? סכין? מספריים?
ואבינו מראה באצבע אל חדר הבישול וקורא: "אּי –אַ–נוּ–פע–ועל כן נקווה לך – אמי שלכם! אמי שלכם!
הפעם אנחנו מבינים אל מה ירמזון מליו, ולכן אנו מבהילים להביא את אמנו מחדר הבישול לשמוע ברכת של הדלקת הנר, נר חנוכה, ואחריה נמשכה גם בריינה המבשלת, אשה שחורה, בידיים מגושמות ומלוכלכות, ותעמודנה שתיהן על הסף, אצל הדלת, כלפי המנורה, לשמוע אל הרינה ואל הברכה, ואני ואחי מוֹטל מבליגים בקושי גדול לעצור בעד השחוק, שעוד מעט ויתפרץ, בראותנו את האשה מרת בריינה השחורה מוחה את ידיה המלוכלכות בסינורה המזוהם ומעבירתן אחר כך על חוטמה מלמעלה ומשאירה סימן מובהק על פניה…
– ברוך אתה… מתחיל אבא מברך בנוסך מיוחד, נוסך של חנוכה, ומסיים
בכי טוב: “להדליק נר של חנוכה”, ומרכין את עצמו ומדליק את הנר. והנשים עושין פנים של צניעות ויראת שמים ועונין: “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” בכוונה עצומה, ובשעת המעשה מנענעת בריינה בראשה ועושה פרצוף משונה כל כך, עד שאני ואחי מוֹטל יראים להביט איש בפני אחיו לבל יתפרץ השׂחוק.
“הנרות הללו שאנו מדליקין” מנגן אבינו בחשאי ומתחיל לטייל הנה
והנה בחדר ומסתכל במנורה ומתפלל ואינו פּוסק. ה" האלוהים הוא יודע עד מתי הוא יהיה מתפלל!
– מוטל! קרב-נא לאבא, והגד נא לו על “דמי חנוכה”. כך אני דוחה את אחי מוטל והוא אינו רוצה.
– למאי אני? שמא אתה?
– – הלא קטן אתה ממני, מוטל, ועליך לגשת ראשונה.
– אדרבא, איפּכא מסתברא?
ואבא שומע ומאזין את השקלא וטריא שלנו, אלא שהוא עושה את עצמו כלא שומע ומתקרב בלאט ובמתינות אל השולחן ומתחיל מרצה מעות. ואנחנו מרימים את עינינו ומביטים למעלה בהיסח הדעת ומגרדים מתחת ל“פּיאותינו” בתמימות, כאילו אין אנו רואים כלום וכאילו אין הדבר נוגע לנו כלל.
– המ… ילדים!… גשו-נא הנה… המ… הא-לכם “דמי חנוכה”!…
אנחנו פושטים את ידנו כלפי אבינו ומקבלים ממנו את המעות בידיים רועדות והולכים שנינו לחדר מיוחד, בתחילה במתינות כבני נימוס ואחר כך בקפיצת הדרך בכרכורים ובריקודים, ועד בואנו אל חדר הילדים אין אנחנו יכולים להתאפק וממהרים לקפץ על רגל אחת, לנגן מתוך שמחה והתרגשות:
אחת ואחת
אחת ושתיים,
טוב ברגל אחת
מבשתי רגליים!
לכן נגבור חילים
ונרקוד כאילים
ודוקא על רגל אחת
אחת ואחת!…
עודנו מפזזים ומכרכרים בכל עוז והדלת נפתחה ודודנו בֱּני בא.
– חברה קונדסים! הלא מגיע לכם ממני “דמי חנוכה”!
ודודנו בּני מוריד את ידו לתוך כיסו ומוציא שני דינרי כסף ונותן לנו דמי חנוכה גם הוא – ולשמחתנו אין קץ.
[ב] 🔗
כיוון שבא דודנו בּני לוקח אבי גיליון גדול ומעביר עליו קווים מרובעים שחורים ולבנים ומצוה להביא גריסיו שחורים ולבנים ומתחילים משחקים בשח-מט, או כמו שהיו קורין אצלנו ב“עצמות”, ובמשחק זה הם משחקים מדי שנה בשנה בכל שמונה ימי חנוכה, ובכל פעם יש להם תנאי קודם למעשה ודין ודברים וטענות ומענות לאחר המעשה.
– ראה הזהרתיך, בני, שיהיה המשחק כדת וכדין, בלא חרטה ובלא רמאות.
כך אומר אבא ומתחיל משחק ודודנו בּני מתחיל גם הוא ואומר:
– כן, כן, בלא חרטה ובלא רמאות.
ומרגע לרגע מתעמקין שניהם במשחקם כל כך, עד שאין אבא שומע איך אנחנו, אני ואחי מוטל, משחקים ב“סביבון” (דריידל בלע"ז) ומתקוטטים ומתנגחים זה בזה וקוראים למהלומות. שניהם, גם אבא גם דודנו בּני, נשענים אל השולחן, מתנועעים ברגליהם, נושכין פאת זקנם ומנגנים בלחש שניהם בנוסך אחד:
– כיצד משחקין? – שואל אבא את עצמו בניגון של לימוד גמרא – אם אמרתי להכות בעצם זו, מתיירא אנוכי שמא יאמר להכות בשתי עצמות שלי?
– בשתי עצמות שלך! – מסייע לו דודני בּני בניגונו ממש.
– אלא מאי? – מוסיף אבא לנגן – צריך להימין בכדי להכות לו בשתי
עצמות כהלכה; ואם תאמר שמא ירצה להשמאיל ולהכות לי בשלוש עצמות? בתמיה?
– בוודאי שלוש עצמות! – מסייע לו דודנו בּני בניגונו ממש.
– טיפש גדול אתה, אחי בּני! – מנגן אבא ומדלג בעצם אחת מעצמיו על
שתי עצמותיו של דודנו בּני.
– אם יש בזה טיפש הרי זה אתה! – מסייע לו דודני בּני ומדלג גם הוא
בעצם אחת מעצמותיו, ומיד הוא מתחרט.
– אין הולכין וחוזרין והולכין! – קורא אבא בלא ניגון כלל ומחזיקו בידו
– הלא התנינו קודם למעשה בלא חרטה ובלא רמאות!
– כל זמן שאני נמצא באמצא הדרך יש לי רשות ללכת כאשר אני רוצה!
– עונה לו דודני בּני גם כן בלא ניגון.
– לא ולא! – אין צועקין על העבר!
– אתה אומר לי אין צועקין על העבר?
– אני אומר לך אין צועקין על העבר!
– הגד-נא לי, אחי, כמה פעמים היית מתחרט אחה?
– אני הייתי מתחרט?
– אתה היית מתחרט!
– איך לא תבוש ולא תיכלם, בּני! הלא זה הדבר שאמרתי, אסור לשחק
אתך עצמות.
– ומי כופה אותך שתהיה משחק אתי?
– מזל טוב לכם, רבותי! בשביל מה התפרצה מריבה ביניכם?
כך אומרת אמא שהיא באה מחדר הבישול ופניה לוהטים, ואחריה נגררת האשה מרת בריינה בקערה מלאה רקיקין ( לאַטקֱס בלע"ז ) חמים משוחים בשומן, וקיטור מיתמר ועולה למעלה.
כולנו ניגשים אל השולחן, ואני ואחי מוטל, שזה לא כבר היינו מתקוטטים ומתנגחים בשביל משחק “הסביבון”, מתפייסין עד מהרה ועושים שלום איש את אחיו ויושבין אל השולחן לכבוד הרקיקין בכוונה גדולה.
[ג ] 🔗
בלילה ההוא נדדה שנתי. שוכב אני פרקדן וחושב: כמה מעות יהיה אצלי אם כל דודי ודודותי, אַחי ואַחיותי יתנו לי דמי חנוכה? ראש וראשון ה“ה דודי משה אהרון, אחי אמי, אף-על-פי שקמצן הוא, אבל לעומת זה הוא איש עשיר מאוד וכסף תועפות לו. והשני ה”ה דודי איצי ודודתי דבורה. השלישי הוא דודי בּיינוש ודודתי ינטה, ואחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל, ויתר דודנו ודודותינו, שארי-בשרנו, קרובינו ובני משפחתנו בלי עין הרע – מוטל! הישן אתה?
– מה לך כי נזעקתה?
– כמה תאמר לקבל דמי חנוכה מדודנו משה-אהרון שיחיה?
– כמה שיתן.
כעבור רגעים אחדים:
– מוטל? האינך ישן עוד?
– למאי נפקא מינה?
– כמה יתן לנו דודנו איצי שיחיה?
– לא נביא אני ולא בן נביא!
אחרי שני רגעים:
– מוטל! האינך נרדם עוד?
– אין אני נרדם. ומה לך?
– היש לאיש דודים ודודות הרבה כמונו?
עוד רגעים אחדים:
– מוטל! עודך עֵר?
– עוד אני עֵר, ומה לך?
– אם ער אתה למה תדובב בשפתי ישנים?
– אם אתה שואל כעניין אני משיב כהלכה.
עוד רגע אחד:
– מוטל! מוטל! האם ישנת את שנתך?
– חררר… חיל חיל חיל… טססס… – מוטל מנחר בנחיריו, וערבה
עליו שנתו, ואנוכי מוציא את מעותי " דמי חנוכה " שלי, ומתבונן במו ומשעשע אתם ואומר אל לבי; שקל! שקל! שקל! הפוך בו והפוך בו דכולא ביא, ממנו הכל: ממנו צעצועים, שׂכינים, מקלות, כיסים, אגוזים, פרי מגדים, צימוקים וחרובין, הפוך בו והפוך בו דכולא ביה. אחר-כך אני טומן את הכסף מתחת הכר מראשותי וקורא “שמע” בכוונה ומתפלל שיהי רצון, שכל דודי ודודותי יפתחו את חרצובותיהם וירבו ליתן לי “דמי חנוכה” ביד רחבה. ועיני מסוגרות, ואני רואה את האשה מרת בריינה באה מחדר המבשלות וקערה גדולה מלאה שקלים בידה… בריינה זו אינה הולכת ברגליה, אלא שהיא מרחפת באוויר ומנגנת: " הנרות הללו שאנו מדליקין " ואחי מוטל בולע שקלים ואני צוֹוח ככרוכיא:
– מוטל! מוטל! מה אתה עושה? שקלים אתה בולע? שקלים!??…
ואיקץ והנה חלום.
ואני אומר אל לבי: " חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית" – ואישן.
[ד] 🔗
ויהי ממחרת ונשכים בבוקר והתפללנו תפילת שחרית ואכלנו פת שחרית בחיפזון, ואמנו הלבישה אותנו אדרות שער ותצנוף אותנו מצנפות ותעטוף במטפחות עבות והתחלנו לשקוד על דלתי קרובינו אנשי משפחתנו לקבל “דמי חנוכה”.
בראשונה הלכנו אל דודנו משה אהרון שיחיה. דודנו זה הוא איש חלש מטבעו, צנום בעל חולי מעיים, תמיד בכל עת, כשאתה בא אליו תמצאהו אצל הכיור כשהוא עומד ורוחץ את ידיו ומברך " אשר יצר " ומדקדק "בנקבים, נקבים, חלולים חלולים ".
– צפרא טבא לדודנו! – מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל, ודודתנו
פֱסל באה לקראתנו ומקבלת את פנינו בחיבה. דודתנו זו אשה בעלת קומה שפלה, עינה אחת שחורה והשנייה לבנה. דודתנו פֱסל פושטת מעלינו את אדרותינו ומסירה את המטפחות העבות ומוחה את חוטמינו בסינורה ואומרת:
– הריקו את חוטמיכם! היטב היטב! אל תחוסו! עוד ועוד!
ודודנו משה אהרון עטוף בלבוש ישן ובלום ויארמלקה פרומה בראשו ובשפם קרוח עומד אצל הכיור, מנגב את ידיו וקומט את פניו, קורץ בעיניו ומטעים בכוונה עצומה: נק–בים נקבים חלו–לים חלולים.
אני ואחי מוטל יושבים כעל גחלים לוחשות; אימה גדולה נופלת עלינו ומרה שחורה בכל עת בואנו הנה. ודודתנו פּסל מקרבת אלינו, יושבת ממולנו ומפשלת את ידיה על החזה.
– השלום לאביכם?
– שלום.
– ומה שלום אמכם?
– שלום.
– בוודאי שחטו אצלכם אווזים?
– שחטו.
– וטיגנו שומן?
– טיגנו.
– ואפו רקיקיו?
– אפו.
– ודודכם בּני מסתמא היה אצלכם?
– היה.
– ושיחק עם אביכם בעצמות?
– שיחק.
– משה אהרון! משה אהרון? הלא צריך לתת לילדים " דמי חנוכה "!
אבל דודנו זה אינו שומע לקול דודתנו, מנגב את ידיו וגומר בהטעמה: ומפליא ל–ע–ש–ו–ת!
ודודתנו פּסל אינה מתרשלת להזכירו עוד פעם:
– משה אהרון! משה אהרון? “דמי חנוכה” לילדים!
– מה? דמי חנוכה? הוי, בטני! בטני! – עונה לה דודנו משה אהרון
בניגון מיוחד – דמי חנוכה אתם רוצים? איזה הצטרכות של מעות יש לילדים כמותכם? ילדים קטנים כמוכם אינם נזקקים לכסף! וכמה נותן לכם אביכם? ומה תאמרו לעשות עם “דמי חנוכה” שלכם? כך מוציאים אנשים את בניהם לתרבות רעה בידיים, בידיים ממש…
– ומאי איכפת לך? – מתערבת דודתנו בדבריו – תן להם את שלהם
וילכו לשלום!
דודנו משה אהרון פונה והולך אל חדרו, משמיע קול שעטת סנדליו, מחפש זמן רב בארגזי השולחן ובארונות ומוציא משם מטבעות אחדות ומדבר בינו לבין עצמו:
– המ… כן כן, משחיתים בידיהם ממש את הילדים…
ובתוך כך הוא מוסר לנו מטבעות אחדות שאין להן צורת מטבע, ודודתנו מריקה את חוטמינו ומלבשת אותנו את האדרות ועוטפת אותנו במטפחותינו ואנחנו הולכים הלאה. רצים אנחנו על פני השלג השורק מתחת צעדינו ומונים את המטבעות שנתן לנו דודנו משה אהרון ואין אנו יכולים למנותן, כי נקפאו ידינו ואצבעותינו בצקו. והמטבעות מטבעות ישנות הן, מטבעות של נחושת, פרוטות משונות, מחוקות וירקרקות מזוקן. קשה מאוד לספור אותן בחוץ, ואי-אפשר לדעת בדיוק כמה נתן לנו דודנו משה אהרון “דמי חנוכה”.
[ה] 🔗
האכסניה השנייה שלנו לקבל “דמי חנוכה” היא בית דודנו איצי ודודתנו דבורה, הם דודנו ודודתנו שאבינו ואמנו שמרו להם רוגז זה כמה וכמה שנים. סיבת הרוגז אין אנחנו יודעים, אלא זה ידוע לנו שאבינו ודודנו זה אחים הם מלידה מבטן ואינם מדברים ביניהם זה רבות בשנים, אף-על-פי ששניהם מתפללין בבית-הכנסת אחד ומקומותיהם קרובים איש אצל אחיו. וכשמגיע יום-טוב בשעת הוצאת התורה ומתחלת מכירת העליות מתכוונים שניהם דווקא לעליה אחת ומעלים על השער כל אחד ואחד עד המדרגה העליונה. קול שעון ורעש, הכול מתלחשין, הכול משוחחים, ורבה התנועה בבית הכנסת, כל אחד צמא לדעת בעד מי יישאר “השלישי” או “השישי”? שמש של בית הכנסת רב לֱמל החטמן, בעל קווּצות אדומות, עומד על הבימה ורוב גופו כסוף למטה מעל פני השולחן, טליתו נפלה עד חצי, יארמלקתו נטויה לצד צפון, ועיניו לצד מזרח כלפי אבינו וכלפי דודנו איצי, והוא מנגן בקול:
– ח"י זהובים בעד שישי! עשרים זהובים בעד שישי! עשרים וחמש
זהובים בעד שישי!
אבינו ודודנו איצי יושבים ופניהם נטויים זה כלפי דרום וזה כלפי צפון, כל אחד מהם מתעמק, כביכול, בתוך החומש שלו, וכל אשר יעלה האחד מוסיף השני להעלות, והקהל מסייע להם.
– שלושים! שלושים!
והשמש רב למל מנגן:
– שלושים זהובים בעד שישי!
– שלושים ושלושה!
– שלושים וחמישה!
– ארבעים! ארבעים!
– ארבעים זהובים בעד שישי!
– ארבעים ואחד!
– ארבעים ושניים!
– חמישים! חמישים!
– חמישים זהובים בעד שישי! חמישים זהובים בעד שישי! חמישים
זהובים בעד…
השמש רב למל מרים את ידו ורוצה לגמור את העניין בעד אבינו. מה עשה דודנו איצי? הרים את אצבעו כלפי מעלה לכל העם מסייע לו:
– חמישים ואחד!
– חמישים ושניים!
– חמישים וחמישה!
בקיצור, השישי נשאר לקניין דודנו.
כשהגיעה שעת מכירת המפטיר הביט אבינו בפני השמש רב למל ויט את
ידו, לאמור: "המפטיר קנייני הוא משכבר הימים ", וכמעט שהשמש
הסכים לדעת אבינו, אבל הכל הולך אחר הרוב, הקהל אינו מסכים לזה,
אין מונופולין וחשש חזקה למפטיר.
– עשרים! שלושים! ארבעים! ארבעים וחמישה!
אבינו מטה את ראשו לראות מי הוא זה ואיזה הוא המסיג גבולו בעניין המפטיר, ושערו בנפשכם, כי זהו גם הפעם דודנו איצי, נפשו חשקה במפטיר בעד חתנו האברך. אבל “בתרי מיתות לא קטלינן”: בראשונה לקח את השישי ועתה הוא צודה לקחת גם את המפטיר? היה לא תהיה ואבינו מרמז להשמש:
– מאה זהובים?
המלה “מאה” עשתה לה כנפיים ועברה ומלאה את כל חללו של בית-הכנסת; כל העם ניצב נרעש ונדהם: אטו מילתא זוטרתא היא – מאה זקוקים בעד מפטיר אחד!
והשמש רב למל מרים את ידו ופוסק:
– מאה זהובים בעד מפ…
אבל בזה הרגע זוקף דודנו ממקומו ואבינו חודר אותו במבטו, לאמור: “שמע אתה רוצה להרוג את אחיך? הרגני-נא הרוג ואל אראה ברעתי”!…
בקיצור, המפטיר נשאר בעדנו.
– צפרא טבא לך, דודנו איצי! צפרא טבא לך דודתנו דבורה! –
מרעימים אנחנו שנינו בבואנו לבית דודנו ודודתנו, והם מקבלים אותנו בסבר פנים יפות כאורחים הגונים.
– בוודאי לא ההגדה, היא העיקר אצלכם, קונדסים, אלא האפיקומן?
כך אומר לנו דודנו זה, ומורט את לחיינו באהבה וריעות ומוציא את כיסו ונותן לנו " דמי חנוכה“, לי עשרים אגורות כסף, וכהנה גם לאחי מוטל, ואנחנו הולכים משם שמחים וטובי לב לדודנו מוה”ר ביינוש ודודתנו מרת ינטה.
[ו] 🔗
אם הולכים אתם לשער בנפשכם את הגיהנום בכל תוקפו וגבורתו תסורו אל בית דודי ביינוש. בכל שעה שתבואו שמה תשמעו קול רעש והמולה. הבית מלא ילדים ערומים ויחפים, מלוכלכים, בלתי מחופפים, בלתי מרוחצים, פצועים ומשורטים פרועים לשמצה. זה בוכה וזה מצחק, זה מזמר וזה מצפצף, זה מיילל וזה שורק במשרק. האחד לבש את קפוטתו של אביו ובתי ידיה מפולשות, והשני רוכב על גבי היעה ומרקד ומפזז ומכרכר. זה גומע חלב מתוך הכד וזה מפצח אגוזים, זה נושא ראש של דג מלוח, וזה מוצץ נתח של נופת. גדולה סבלנותה של דודתנו מרת ינטה לשאת כל העדה הגדולה הזאת, את טירחתה ומשאה. כל יום מבוקר ועד ערב היא מקללת את ילדיה, אוררת, מכה ומורטת, ואינה מבחנת בין זכאי לחייב – כל הבא לידיה לא יינקה; האחד מקבל דחיפה, השני נגיפה, השלישי מהלומה, והרביעי הכאה בצד או בכתף. מכת-לחי שם מן הדברים של מה בכך. הקללות: “האסכרה תדבק בכם! כפרת כל ישראל תהיו! יקחכם אופל!” וכיוצא בזה – הן מן הקללות קלות הערך; שם, בבית ההוא, יכולים אתם לשמוע קללות יותר נכבדות, למשל: הקדחת, השחפת, הדלקת, שדפון וירקון, שיגעון ועיוורון, מכות גדולות ונאמנות, כל חולי וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים וכו" ובנוסח כזה כמו שאתה מברך אל רעך “בשבתא טבא”.
כשבאנו לכאן מצאנו את עזריאל הקטן רוכב על גבי גֱצי הגדול, ואפרים ומנדל מרקדים לפניהם כאילים. משה מצא לו ושט של אווז שחוט וינפחהו בכל כוחו עד שעלה בידו להוציא ממנו קול משונה כקול החזיר בשעת דחקו. זיינוול פורט על פי המשרק וסנדרל נושא חתול קטן בידיו ומשים מחנק לצווארו; החתול כבר שירבב את לשונו ועצם את עיניו ומתח את רגליו, לאמור: “ככה יעשה לנו בבית הזה!…” הטוב שבהם הוא פנחסל ( אחרון אחרון חביב ), ילד קטן בעל רגליים עקומות,, כותונתו תחובה לו לצד מעלה, והוא ילד נעים וחכם מאוד, מלבד שחסרון אחד יש לו: שבכל מקום שהוא עומד שם אתה מוצא איזה ציוּן… אבל כל אינם מפריעים את דודתנו ינטה לשבת שקטה ושלווה עם שתי נפשות רכות, האחד יונק שדיים, והשני בחיקה, והיא שותה ציקוריה.
– אהיה כפרתך בעדך ובעד נשמתך ובעד עצמותיך! – כך אומרת דודתנו
זו ותלחץ באהבה רבה את הבריה היונקת את לבה, ואגב-אורחא היא מחלקת דחיפה גסה לתינוק זה שבחיקה.
– ראה-נא את בולמוס אכילתו רחמנא ליצלן! אסתּרל! רחלה! חסקי!
אייכן בנות תפתה? מחי-נא לו את החוטם לשד משחת זה ומלאי-נא כוס ציקוריה בשביל השובב יקחהו אופל! חיי רוחי, נשמתי, לבּתי, ונחמתי! לי בעדך ובעד עצמותיך! כל היום לא ייסגר פיהם מבוקר ועד ערב! מהומה, מיתה משונה, חולי-רע תבוא עליכם ועל ראשיכם, ריבונו של עולם! אבי! נזרי! תפארתי! נשמתי! לבּתי! נחמתי!
כשראו אותי ואת אחי מוטל נהרו אלינו כל החבריא רברביא עם זעריא, זה מטפל ועולה על ידינו, וזה זוחל ומתאבק בעפר רגלינו; חיימל הפיח את הוושט של האווז השחוט לתוך אוזני ממש, ודודל יחבקני בשתי נעליו שעל ידיו. הכל צועקין ומריעין, אלה לאלה בניגון מנגנים ובמלל ממללים, ועירבוב ואנדרלמוסיה של קולות משונים יצלצלו באוזנינו, ותעל צעקתם עד לשמים. ודודתנו מרת ינטה מקללת אותם בקללות נמרצות.
– על השיניים תהיו צועקין! צעקתכם זאת תהי לכם הצעקה האחרונה,
ריבונו של העולם! לי בעד נשמתך ובעד עצמותיך, נזרי, תפארתי, נשמתי, נחמתי, לבּתי!
ובתוך כך נכנס לתוך הבית דודנו בייניש. איש נבה-הקומה ובעל כרס עבה ופרקו נאה וזקנו מגודל והטלית ותפילין בידו – והסערה קמה לדממה. כל העדה נעלמה כהרף עין, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף כאילו באו כולם במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד אביהם ומהדר גאון זקנו, ובבית שוררת דומיה, ושלום על ישראל!
– צפרא טבא לך דודנו בייניש! מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל.
– מה מעשיכם פה, קונדסים? בוודאי לקבל “דמי חנוכה” באתם עד הלום.
כך אמר לנו דודנו בייניש בקול אדיר וחזק ונותן לכל אחד מאתנו מטבע של חמש-עשרה אגורות כסף, וכל העדה מביטה עלינו בקנאה גדולה מתוך קרני הזוויות כשרצים קטנים, ומבריקים עלינו בעיניהם כהני עכברים ומרמזים לנו ומראים באצבעותיהם ועושים לנו העוויות משונות, ואין כוונתם אלא לבדח את דעתנו. ואני ואחי מוטל מתאפקים בכל כוחנו, לבלי יתפרץ השחוק מפינו והננו בורחים מהגיהנום הזה.
[ז] 🔗
משם רצים אנחנו לבית אחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל עליהם השלום ( שניהם עתה בעלמא דקשוֹט ). אחותנו זו היתה מילדותה בכיינית גדולה, על כל דבר קל הערך היתה ביכה, על כל צרה שלא תבוא,, הן שלה והן של אחרים, היתה מורידה דמעות, ומשעה שנתארשה לשלום-זיידל כאן נפתח לה מקור דמעות ולא פסקה מלבכות. שמא כסבורים אתם שמשום שלא מצא החתן שלום-זיידל חן בעינייה? חס וחלילה, איך תעיז בת ישראל למאוס בבחירה והיא לא ידעה אותו מתמול שלשום וגם הוא לא ידעה, ולא ראו זו את זה וזה את זו עד לאחר יום החופה? אלא פשוט, משום שכלה לפני יום חתונתה ושמחת לבה חייבת בדמעות, ועל אחת כמה וכמה ביום החופה בשעה שברוך-ליב הבדחן עלה על השולחן ושם את ידיו על כריסו, והוריד את ראשו כמו שמספידין את המת, והתחיל בניגון הקורא לבכי ולמספד בזה הלשון:
כלה יקירה, כלה נעימה!
סיפדי והילילי והרימי קול נהימה!
דמעותיך תמתחנה חוט של חן עליך,
ולפני בית-הדין של מעלה תרבינה מליציך!
הה! עוד מעט ותובלי אל חופתך,
כהיום הזה תימצא סליחתך;
לכן אאלפך בינה, גברת,
שהחיים מרים כצנון וחזרת,
שהאדם רימה להבל דמה,
מעפר בא וישוב אל האדמה;
לכן עליך להחזיר בתשובה,
להיות שפלה, ענווה ועצובה,
ולשפוך דמע כמים –
לפני היושב בשמיים!…
אולם בכל מה שהיתה אחותנו שרה-איידל מרת-נפש ועצובת-רוח, כן היה גיסנו שלום-זיידל איש שמח ובעל פנים שוחקות ולבו היה טוב עליו לבדח את דעת הבריות, ובמחילת כבודו היה קנטר גדול, דהיינו הוא אהב לקנטר אותנו, ולבעבור הרעימנו היה שולח את שתי אצבעותיו ישר אל קצה החוטם או האוזן ומזה היה לו עונג ממש.
לא פעם בצקו אוזנינו ממריטותיו, ולבשורה גדולה נחשבה לנו השמועה, כי גיסנו זה מתפטר משולחן אבינו. היום ההוא שעזב הזוג את ביתנו להיות עומדים ברשות עצמם היה בביתנו אבל ומספד גדול.. אחותנו בכתה בלי הפוגות, ואמנו סייעה לה להוריד דמעות, והמבשלת האשה מרת בריינה הופיעה גם היא ודמעתה על לחייה, בקיצור כל העם געה בבכי מן הקצה אל הקצה, ורק גיסנו שלום-זיידל, שעזר לאֲרז את החפצים, התגנב בכל פעם במהירות נפלאה אלינו ומרט את אוזנינו ואת חוטמינו באופן מאוד נעלה.
– צפרא טבא לגיסנו שלום-זיידל! צפרא טבא לאחותנו שרה-איידל!
– מרעימים אני ואחי מוטל, שנינו, ושלום-זיידל מוציא את כיסו ומרצה
לנו מטבעות כסף חדשות מתנוצצות ישר לתוך ידינו, ועדיין לא הספקנו למנותן, והנה כבר קיבלנו מריטות אוזן וחוטם בסרוגין: בראשונה מריטה גדולה באוזני אני ושילוח אצבע לחוטם אחי מוטל, ואחר כך להיפך: שילוח אצבע לחוטמי אני ומריטה גדולה באוזני אחי מוטל.
אבל רב לך לצאר את הילדים! – תתחנן אליו אחותנו ותמשוך אותנו הצדה למלאות את כיסי בגדינו תופינים,, אגוזים וחרובים, נוסף על דמי חנוכה שתתן לנו משלה ביד רחבה, ואנחנו ממהרים לעזוב את ביתם, כי היום קצר ועוד הדרך רב לפנינו.
-
הסיפור נדפס ב“הצופה”, בהוספה לגיליון מס" 279, מיום 18 בדצמבר, 1903. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.