[א]    🔗

הפלא ופלא: ממש כמו לפני שבעים שנה אני מפליג בדרכי משער יפו מן החומה ולפנים, על פני מגדל דוד וה“קישלה” – הקסרקטין התורכי אז – על פני כל הבניינים והרחובות מימין בואכה לרובע הארמני, עובר לגבול ציון ומכאן לבתי-מחסה, השכונה היהודית היחידה שכבר הקים היישוב הישן – אנשי כולל הו“ד (הולנד ודייטשלאנד) – בתוך חומות העיר, בשנת תר”ך, בדרומו של הר ציון. וכך היא דרכי כלפני שבעים שנה: שמאלה, משער יפו דרך הבּאטראק, ישר על פני המדרגות המובילות לימין לרחובות שונים ומשמאל לתוך ה“בּאטראק הרחב”, הבּאזאר, שוק הטבחים ושוק הבשמים, ופונה ימינה לפני הכניסה ל“חנויות האפלות”, אל רחוב היהודים, מרכז החיים היהודיים במשך מאה שנה בלי הפסק, חוץ מתקופות שונות מאז יסד בו הרמב“ן, לפני שבע מאות שנה, את בית-הכנסת שלו. הרחוב הזה נשאר בבניינו כפי שעזבנוהו בשנת תש”ח. החזיקו בחצרותיו ערבים, אחרי שהחריבו את בית-הכנסת המפואר שבחורבת רבי יהודה החסיד, וכן את בית-הכנסת השני במעלה “תפארת-ישראל”, מול “בית-כנסת הקראים” העתיק שבמיידאן, וכן חלק מחצר בית-הכנסת רבי יוחנן בן-זכאי, הראשון לבתי-כנסת לספרדים, בקצה המיידאן.

טעם רע חשתי כשמצאתי על כמה מחצרות היהודים שתפסון ערבים כתובות: “אללה” למעלה לימין, ו“מחמד” לשמאל, ולמטה מכן כתובת שאינה אלא פסוק מהקראן פרשה ג', בית עמרם, פסוק 3 וזה לשונו: “ואלהים יצווה את בני-האדם לעלות לחג בבית, כל אשר יוכל להגיע אליו”, ולמטה מזה שם האיש אשר תפס את הבית. שימוש סארקאסטי הוא; חילול שם “אללה”, שם “מחמד”, ה“כעבה”, מקדש האיסלם במכה, הנקרא “הבית” בקראן, וחילול ה“חג”, העליה לרגל לכעבה. חשתי בעלבונו של הספר המופלא הקראן, שעסקתי עשרות שנים בתרגומו לעברית. איך שיהיה, הביקור הפעם, אחרי יותר מתשע-עשרה שנה, בעיר העתיקה העלה בלבי הרבה זכרונות מלפנים, מלפני שבעים, ששים, וחמשים שנה.

[ב]    🔗

למעשה נולדתי (בט“ז בתשרי תר”ן) כבר בשכונה שמחוץ לחומה – “מזכרת משה” – יותר מעשרים שנה אחרי היווסד ראשית היישוב שמחוץ לחומה. היתה אז “מזכרת משה” הצעירה בשכונות ועלומים שקקו בתוכה. רוב תושביה היו צעירים, בני דור שני ושלישי לירושלים, שהלכה הלוך והתעורר משנת תר“מ (1840) ואילך. התרכזו בה במידה מרובה “בנים” ו”חתנים" צעירים שקיבלו את בתיהם בנדוניה, או “צעירים” ירושלמים ששכרו להם דירה.

היה אז ה“יישוב” מחוץ לחומה הולך ומתפתח לשני עברים: לדרום מנחלת-שבעה מערבה, שנבנתה בשנת תרכ“ט, ולצפון משכונת מאה-שערים מערבה, שנבנתה בתרל”ד. כבר היה אז קשר על-ידי עגלות-סוסים ממחנה-יהודה עד לשער יפו, ומ“שער מחמד” במאה-שערים – על שם מחמד שומר השכונה – השער הגדול באמצע השורה הצפונית של השכונה, שפנימה לו הוא כיום שוק הירקות עד לשער יפו. נודעים היו בעלי-העגלות אבו-שאכּר ואבו-יוסף, ערבים שהיו שוכרים להם עגלונים לנהוג בעגלות המכילות כחמישה נוסעים, שניים-שניים על שני ספסלים זה מול זה ואחד על-יד העגלון, וכל אחד משלם “עשיריה”, שליש הגרוש התורכי בערך. ויש לציין שבעגלונים היו לא רק ערבים, ולא רק יהודים מעדות המזרח, אלא גם מ“יחסני” המשפחות האשכנזיות, הפרושים הוותיקים. אזכיר את זליג העגלון, זליג לוריא, שאחיו ר' ועלוויל לוריא היה חזן לימים נוראים במזכרת-משה. הוא היה בן למשפחת לוריא, המיוחסת כשלעצמה ומחותנת עם משפחת ברדקי, צאצאי ר' ישעיה ברדקי, רבה וראשה של הקהילה האשכנזית עד פטירתו בשנת תרכ“ג וכן ממלא תפקיד סגן-הקונסול האוסטרי בשעתו. והרי ר' ישעיה זה היה חתנו של רבי ישראל משקלוֹב, תלמיד הגר”א ומנהיג היישוב האשכנזי בצפת בשנים 1810 – 1830. והיה ידוע העגלון הרשיל רוזנטאל, מצאצאי אחד המתיישבים הראשונים-שבראשונים מן האשכנזים הפרושים בווילנה, רבי שלמה פ“ח, אמן פותח-חותם ומחזיק ראשון בחצר “אור החיים” שבעיר העתיקה וקובע בית-כנסת ראשון לאשכנזים בירושלים, שממנו הועברו ספרי תורה גם לבית-הכנסת הראשון שבחורבת יהודה החסיד. ר' שלמה פ”ח היה עסקן ושליח עדת האשכנזים לקושטא ושתדלנה, ואף בנו ר' יצחק אחריו, השולט בשפה הערבית על בוריה, היה מפורסם ועומד הרבה בקשר עם משה מונטיפיורי ומשמש בא-כוחו בבנותו את שכוּנת משכנות-השאננים מול הר ציון, השכונה הראשונה שבנה מונטיפיורי מחוץ לעיר בשנת תרי“ז – תר”כ מעזבון יהודה טורא מניוּ-אוֹרליאנס שבארצות-הברית. היה זליג העגלון חריף, ער, משוחח עם נוסעיו ומבדחם, והיה הרשיל צנוע, טוב-לב ורך-מזג להפליא.

כבר הכרתי את העיר העתיקה בהיותי תינוק, ואף אחרי זה בהיכנסי כתלמיד בן עשר ל“חדר” בתלמוד-תורה “עץ-חיים” שבחורבת רבי יהודה החסיד. נוטל היה אבא אותי, על-פי רוב ביום שישי לשבוע, העירה, כשהיה הולך למקום עבודתו כסופר “ועד-כל-הכוללים כנסת ישראל”. זה היה המוסד העליון ליישוב אשכנזים פרושים וחסידים, שיסדו בשנת תרכ“ז רבי מאיר אויערבאך, הרב מקאליש, ור' שמואל סלאנט ביזמת רבי יוסף ריבלין, אחרי התפצל “כולל הפרושים” לכוללות-כוללות, לפי המקומות שמהם באו: כולל הו”ד (הולנד ודייטשלאנד), כולל ווארשא, כולל הונגריה, כולל סוּבאלק וכדומה. משרד הועד הכללי היה ברחוב דרך המדרגות הרחבות, משמאל רחוב היהודים בואכה דרך שער יפו.

עברנו על פני הבּאראק, ושם גהץ את התרבוש התורכי האדום, שחבשתי לראשי בילדותי, יוסף – יהודי ספרדי – ואף תיקן את הציצית שלו מאחוריו עד הפכו ממש חדש. קראו לו “שיטאניקו” – שטן קטן – בהקטנת השם שיטאן-שטן בערבית על דרך הלאדינוֹ. בהזדמנות זו השתמש אבא כדי להביאני לספר את שערות ראשי אצל הספּר סימן-טוב הפרסי משכונת האוּרפלים, החלבים והפרסים, שגרו יחד בשכונת נחלת-ציון ממערב לשכונת זכרון-טוביה. עסקיהם ומלאכתם של כל תושבי השכונות שמחוץ לחומה היו – מלבד חנויות-מכולת שכל נפש צריכה להן ושנמצאו בצמצום בשכונות – כולם בתוך העיר פנימה. וכך עברנו על פני ה“בנק” לדודוֹ של אבא, רבי נטע-הירש המבורגר, בעלה של אחות אמו בבאטראק. הבנק היה חדר צר, יותר נכון: חור של פחות מארבע על ארבע, ושוהים שם רגעים מספר כדי דרישת שלום. וכך היינו עוברים על פני חנותו של ר' יוסיל מאלאטער, סוחר בדים ואריגים, סרים אל חנותו של רבי בן-ציון זילברשטיין, החנות הראשונה במעלה לכלי זכוכית, צלחות וקערות וכן כל צרכי כתיבה – מעטים ודיו ועפרונות ועד נייר לכתיבה ונייר להדפסה. שוהה שם אבא רגעים מספר, תוך כדי שיחת ידידות עם חתנו של ר' בן-ציון, ר' נחום נתנזון – אברך יקר אף הוא כחותנו ר' בן-ציון, מתושבי שכונתנו מזכרת-משה.

“ירידה” מיוחדת לשמה לעיר העתיקה – ירידה צורך עלייה – היתה מראשית ילדותי ב“שלוש-רגלים”, להיראות פני השם לפני הכותל המערבי. זכרון “הירידה לעיר העתיקה”, היינו העלייה-לרגל אל הכותל המערבי לחג השבועות, לא נחרת בזכרוני; אפשר שהיה אבא עושה זאת באחד משבעת הימים שאחרי חג השבועות, שהרי החג יש לו תשלומים כל שבעה. לעומת זאת נחרתה בנפשי יפה-יפה העלייה לרגל אל הכותל המערבי בערבי-פסחים, בשעות אחרי הצהרים, לעריכת “עבודת קרבן פסח” – קריאת סדר הקרבתו בפרקים שבתורה ובמשנה, ובייחוד בסדר קרבן פסח, כפי שהעלה בכתובים רבּי יעקב עמדין. שלווה קדושה מילאה את הנפש. בשקט קראו את ה“סדר”, ודומה היה עליך שאתה עד ממש לקרבן השה, כפי שהיו נוהגים בזמן שבית-המקדש היה קיים. נחרתה בזכרוני במיוחד ה“צפיחית”, מעשה-ידי יהודים ספרדים, ממש צפיחית שטוחה, שאין “אשכנזי” יכול לשער אותה בפסח. מעשה אמן היא, ממצה מעורבת בביצים ובסוכר וטעמה גן-עדן. אבא קנה לי לתינוק צפיחית, ואני מהפך בה ונוגס בה עוד לפני הסדר… הרי סוף-סוף קטן אני וחשש של חמץ משהו שבמשהו אין כאן. מצה כשרה היא למהדרין שבמהדרין.

אימת יום-הדין היתה ממלאת את הכותל המערבי בערבי יום-הכיפורים בבקרים השכם, כשאנו ממהרים אחרי התפילה אל הכותל. הכותל היה צר מלהכיל את מבקריו מכל העדות, אנשים בשלושת רבעיו מדרומו ונשים מאחורי מחיצה – כשעדיין לא התנכלו לה המוסלמים – ברבע ממנו בצפונו. כל צער הגלות מיום חורבן בית-המקדש, כל סבלות האדם, מצאו להם בשעות בוקר אלה של ערב יום הכיפורים פורקן ב“תפילה זכה” ליד הכותל. ועולה היה כל זה בנפש הילד שבי בהרמוניה נפלאה, מתמזגת לאחת-יחידה מכל הקולות, מן הרמים ביותר ועד ה“מתעטפים” ביותר, של כל העדות, למן האשכנזים לשבטיהם – פולנים וליטאים – ועד לספרדים, מערבים ותימנים. הכול התמזג והיה לאחד, נראה-לעין בהרקיעו מעל למרומי הכותל אל השכונה השוכנת שם מאז חורבן בית-המקדש.

“עלייה לרגל” של חג בלי תוספת היתה זו שערכנו בסוכות, על-פי-הרוב בהושענא-רבא אחרי התפילה, כשרוח שמחת-תורה כבר מרחפת באוויר אחרי חיבוט ההושענות – הערבות. משער אנוכי שהרגשתי באותן שעות ליד הכותל היתה הרגשת יהודי בימי בית ראשון ובימי בית שני.

[ג]    🔗

זכר ערב יום הכיפורים על-יד הכותל צמוד אצלי בזכר אותו בית-כנסת למערבים ומקווה לטבילה שלידו. אבא לא היה מן המהדרין לטבול במקווה כשרה בערבי שבתות, כפי שנהגו אז לא רק אנשי עדת החסידים כולה אלא אף רבים-רבים מעדת הפרושים. ואולם בערב יום הכיפורים היה מהדר לטבול במקווה כשרה והיה נוטלני עמו לטבילה. בימי ילדותי היתה בגוש השכונות האשכנזיות, דרומית-מערבית מנחלת-שבעה ועד שכונות ישראל, מזכרת-משה ומסביב להן, רק מקווה אחת – בשכונת משכנות-ישראל מתחת לבניין בית-הכנסת, כפי שהיא נמצאת שם עד היום. מקווה זו היתה מספיקה אז, כנראה, לגוש היישוב שהשתרע מנחלת-שבעה ומשכנות ועד “מזכרת משה”. אבא שאיסטניס היה מטבעו מצא לו מקום מתאים לטבילה בערבי יום הכיפורים במקווה הכשרה של עדת-המערבים. כל ערב יום הכיפורים, לפני לכתו אל הכותל המערבי, היינו טובלים במקווה נקייה זו.

זכורני מה רב היה הרושם שעשה עלי מנהג “המערבים” לקיים בעצמם, בערב יום הכיפורים, עניין שקראתי עליו שנים רבות אחר-כך בספר “חמדת הימים”. אחרי שהיו טובלים היו נוהגים לא רק ללקות ל“ט מלקות בידי “שמש” בית-הכנסת – מנהג שהחזיקו בו גם האשכנזים בירושלים, פרושים וחסידים, אפילו בשכונות המודרניות – אלא גם מקיימים בעצמם, על דרך הסמל, ארבע מיתות בית-דין, כפרה לסקילה שריפה הרג וחנק, מחשש שמא חטאו חטא שהם חייבים עליו מן המיתות הללו. סקילה כיצד? אחרי שלקה היהודי מלקות כדין בידי השמש הוא עולה על גבי ספסל גבוה במקצת, ובא השמש ודוחפו מעליו עד שהוא נופל לארץ. שריפה – פוגעים בנר דולק בגופו של המערבי עד שהגוף נכווה. חנק – חבל נתון בתוך סודר כרוך מסביב לצווארו של היהודי המערבי ובאים שניים משני עבריו, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ונמצא יוצא ידי חובת מיתת חנק. איני זוכר בדיוק כיצד סידרו מיתת “הרג” המנויה בארבע מיתות בית-דין, וחייב אני להודות שעניין זה מצא חן עד מאד בעיני, עיני ילד פעוט, ותמה הייתי על שאין אנו ה”אשכנזים" לומדים מ“מידותיהם הנאות” של הספרדים. אחרי ככלות הכול, נעשה כאן הכול בדרך “ספורט” ובחן מיוחד לעומת צורת המלקות, שהיו האשכנזים נוהגים בהן.

[ד]    🔗

תקופה חדשה בחיי התחילה עם היכנסי ללמוד בתלמוד-התורה המרכזי הגדול שבחורבת רבי יהודה החסיד. היתה זו בשבילי – הנער בן העשר – מעין תעודת בגרות ראשונה. עד אז הייתי שקוע במסגרת הצרה שבין שכונות מזכרת-משה ואבן-ישראל, ולא הגעתי אלא עד שכונת פליטי-רוסיה וכרם-אברהם מצפון לשכונת מחנה-יהודה ליד בית-ספר שנלר, כשבאתי ללמוד בכרם-אברהם אצל מלמד פרטי שם בבית-הכנסת. היה זה כמעט יישוב מעור אחד, שהיה מכונה על שם המטרופולין שלו “יישוב מזכרת” בניגוד ל“יישוב מאה שערים”, והיה “יישוב מזכרת” במידה מרובה כמתנגד ביחסו להתקדמות והשכלה ליישוב מאה-שערים השמרני. וכך היה יישוב מזכרת-משה מודרני יותר לעומת העיר העתיקה שבפנים החומה, אף-על-פי שקשור היה, גם הדור הצעיר שבו, קשר פנימי עם ה“הגמוניה הירושלמית” למרכז שבחורבת ר' יהודה החסיד.

דרך יפו לא היתה אז עדיין חסומה בבניינים, מעדת-ישראל ועד שער יפו. יחידה היתה החצר שבה היום קולנוע עדן. היא היתה שייכת לאמריקני בשם פלויד ובה היו גם ספריית “בני-ברית”, לשכת ירושלים על שם אברבנאל למלאות ארבע מאות שנה לגלות ספרד, וגם “גנזי יוסף” על שם הרופא ד“ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק – אישיות מצויינת בהרבה פנים. לימין, בדרום רחוב יפו, בתוך שדות ריקים, עמד רק בית גדול אחד – ביתו של הבנקאי הירושלמי חיים-אהרון ואלירו. ואלירו היה משכיר דירות לרופאים, ביניהם הרופא ד”ר יצחק קרישבסקי – אחיו של מרדכי אזרחי-קרישבסקי, מראשוני המורים בארץ – שירושלים חייבת לו הרבה על מפעלו בריפוי; ושנים רבות אחריו גר בבית הזה הד“ר אהרון מזיא. יותר מאוחר בנה ואלירו את הבתים הראשונים שעל-יד דרך יפו, מול תחנת אגד הקודמת. המשך לבתים אלה היה גנו של הגלח (הכומר) – גן אילנות למכביר, שמתוכם הציץ בית. בילדותי גר בו הרופא היווני ד”ר מזראקי עם בנותיו היפיפיות, שהיו אז לשם ולתפארת בירושלים. אחרי נחלת-שבעה, בדרך יפו מדרום, נבנו אז דירותיו של המשומד שלמה בן דוד פיינגולד, בבניין שנחשב אז כארמון בירושלים, ועל שערו אותיות מותכות ברזל: הפסוק שמע ישראל. שם התגורר עם אשתו וחמותו. משומד זה, שהיו אומרים עליו כי כל עצמו כבחור ישיבה מוולוז’ין, פרק בפני עצמו הוא בתולדות ירושלים. זמן ידוע היה המו“ל של עיתונו העברי של איתמר בן-אבי בחיי אליעזר בן-יהודה ותומך בו ביד רחבה ולאו-דווקא כדי למשכו לנצרות. יד לו לפיינגולד בבניין היהודי גם ביפו גם בטבריה. במשך הזמן העלה מרוסיה את אביו ואת אחיו ומשפחתו, שהיה תומך בהם, והיו האב והאח יהודים טובים ככל היהודים, מתפללים בביהכ”נ בנחלת-שבעה. האב היה “קונה” לעצמו גם “מפטיר יונה” ביום הכיפורים – בכסף בנו המומר. והיה הדבר בשעה שהיה עדיין חי וקיים בנחלת-שבעה ר' יואל משה סלומון המפורסם, אחד ממייסדיה של שכונה זו.

אחרי בתי פיינגולד נמשכו שדות ריקים מימין, ומשמאל גדר מגרש הרוסים, והיתה הרוח בנשבה מטלטלת אותנו הילדים בחורף ללא רחמים עד הגיענו לשער יפו. שם נמצאו חנויות אחדות של גרמנים מן המושבה הגרמנית שליד הרכבת, “טמפלרים” שגלו מגרמניה והיו עוסקים בעיקר במסחר חומרי בניין. עונג מיוחד היה לי בימים הראשונים לעבור דרך שער יפו הגדול ולהסתפג באווירה של העיר העתיקה. הרי מימינך מגדל-דוד, שלא הייתי מסופק אז שדוד המלך הוא שבנה אותו וששלמה בנו אומנם אליו התכוון בפסוק “כמגדל דוד צווארך” בשיר-השירים שלו. והרי הקישלה, קסרקטין הצבא התורכי. כלום אין זה הנשק, הנשקף לעיני תלוי על קירות הקסרקטין מבפנים, “אלף המגן התלוי עליו כל שלטי הגבורים”? ילד יהודי בירושלים, שלא ידע גלות, זיהה מבלי-דעת כל שראה סביבותיו עם ההווי היהודי. ואם זכיתי לכך הייתי שומע בעברי שם את קול החצוצרות כשהחיילים לומדים נגן את ה“סאלמליק”, נגינה מברכת בשלום את השולטן שבקושטא, ויש שזכיתי לראות את ה“ביק פאשי”, תואר מושל הצבא שבירושלים, למעשה תואר של שר-אלף בלבד. ולעתים ראיתי בדרכי את עגלת ה“פחה”, מושל ארץ-ישראל כולה ממערב וממזרח לירדן, כשהיא עוברת בדרכה אל ה“סאראיה”, שהיתה בחלק הצפוני של ירושלים, מקום שם נמצאו משרדי הממשלה ואף בית-האסורים.

ואולם יותר מכל אהבתי את הרחובות בעיר העתיקה, סופג לתוכי אווירתם ואיני רווה, ושואף ושואב עוד ועוד. הרי עד היום הייתי עובר כאן רק באקראי, ולא לנפשי, כשהשגחת אבי עלי. מיום היכנסי ללמוד בתלמוד-תורה שב“חורבה” – כך קראו לה – הריני מתענג על טיולי בעיר העתיקה. מטייל הייתי לנפשי יום-יום, ומפעם לפעם גיליתי לי דרכים וסימטאות חדשות להגיע דרכן אל ה“חורבה” והיה חביב עלי כל גילוי וגילוי. נפשי נכספה דווקא לאלה המבואות הצדדיים בעיר, כאילו חזרה בזה אל מקור מחצבתה, שכן היינו ארבעה דורות, משנת תק“ע ועד נישואי אבי ואמי בתרמ”ח, דרים בעיר העתיקה.

יש שהייתי יורד במדרגות רחוב הבּאטראק – רחוב דוד בימי המאנדאט הבריטי – ונהנה על חנויות הפירות והירקות הערבים המסודרים בטעם רב בסלים ובגלים; נהנה למראה המוכרים בשלמתם המיוחדת, המזרחית. יושב לו המוֹכר בשלווה על מקומו, ולעתים גם נרגילה בפיו ואינו תר אחרי קונה. וגם כשהקונה בא אין הוא בהול עליו, קם בשלווה ועונה בנחת ושוקל ביישוב הדעת, מקבל מחירו כלא הוא וחוזר לשלוותו. נוהג הייתי לנטות הצידה שמאלה בבואי אל “הבּאטראק הרחב”, אל חנויות הגאלאנטריה והצעצועים – רחוב מצוחצח ביחס לכל יתר הרחובות, “מזהיר” בבדיו ואריגיו. בעליו הם על-פי-הרוב יהודים ספרדים, ערים וזריזים, ממש היפוכם של אותם שלווי-עולם הערבים שבבּאטראק הצר, מרכז הפירות והירקות. מרחיק הייתי עד לאותן חנויות, שבהן מוכרים נרות ואיקונין לנוצרים שבקירבת אותה סימטה, שבה קבר משיחם ושום יהודי אינו מורשה להיכנס לתוכו. כנקמה על כך כינינו את הסימטה “הסימטה הטריפה” – “טריפה-געסל” באידיש. כשטעה יהודי ונכנס לשם התחייב ממש בנפשו. ויש שהייתי נוטה בקצה ה“בּאטראק” – רחוב דוד – לימין, עולה במדרגות ועובר ברחוב הצר, שבו מנזר צרפתי על נזיריו, ומגיע דרכו עד רחוב חב“ד, רחוב שכל תושביו יהודים, ובו בית-כנסת חב”ד. אגב, מנדביו של בית-הכנסת היו ממשפחת ששון יחזקאל הבאגדאדית הידועה, אלה שנדבו גם הרבה לבניין “בית-יעקב”, בית-הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד, שהערבים הרסוהו בשנת תש“ח. ברחוב זה היה גם “מבצר” ממש – בחצר שממול לבית-הכנסת. חצר זו היתה שייכת למשפחת ר' שלמה יחזקאל יהודה, שדרכו הגיעו הנדבות גם לבית-הכנסת החב”די גם לחורבה. כאן ב“מבצר” על חדריו היתה גם “ישיבה”, ובה ספריה פרטית של משפחת יחזקאל יהודה, עם ארון-קודש וספרי-תורה, שכן גם “בית-כנסת” פרטי היה לה למשפחה זו שעלתה מבאגדאד בעושר רב. מרחוב חב"ד אתה מגיע משמאל אל המדרגות היורדות אל רחוב היהודים. כאן אתה עובר על מרכזם של הערבים ממשפחת בִּשׁט – הבשטים – ורואה אותם במקום חיוּתם, בעוד שעד עתה לא ראיתים אלא יחידים, כשהיו באים כסרסורים לערבים המביאים על גמליהם פחמים לשכונתנו. כאן גם חנות היין של ר' אברהם זליג ווידמאן, בעל יקבים משלו.

ויש שהייתי הולך דרך בניין המיסיון שממול מגדל-דוד, עובר עליו ומגיע אל ה“פוסטה האוסטרית” שקדמה בירושלים לכל פּוֹסטה, אף לזו של התורכים. אני מגיע ל“חכּוּרה”, היינו כיכר בלתי מהוקצעת ומסודרת שלפני בניין “בקור חולים” האשכנזי בעיר העתיקה. רק בתים בודדים ב“חכּוּרה”. עובר על פני “החוש של ר' צדוק”, עולם מלא בפני עצמו שאתה מגיע אליו אחרי עברך בסימטה חשוכה, שגגות הבתים מאפילים עליה. אתה נמצא, לפי קוצר השגותיך, ב“כרך” שלם, ממש פיתום ורעמסס – בתים על בתים. ב“חוש” בית-כנסת הדור משלו, “בית-הכנסת ההורדני” על שם עולי גרוֹדנא; בית-הלל היה שמו. בעליו הראשון של ה“חוש”, ר' צדוק משקלוב, היה ידוע-שם בירושלים והיה חותנו של ר' משה זקס מעולי גרמניה, שלקח חלק רב גם ביסוד “בתי-מחסה” שעל הר ציון.

ויש שהייתי הולך ממגדל דוד בדרך הקסרקטין ישר לכיוון הר ציון, עובר על חנותו של ידיד אבא, אמן חרש-עצים, ר' יחיאל הירש צ’מרנסקי, סבו של רב-אלוף מקלף בן מושבת מוצא – מראשוני לשכת בני-ברית בירושלים. חנותו במרתף, מול הקסרקטין, מקושטת בכל מיני כלי עצי-זית שאתה יכול להעלות בדמיונך, וכולם מעשה-אמן. ומכאן אתה מגיע עד לכניסה אל דיר-הארמנים, שדרכו מובילה להר ציון; נוטה אתה שמאלה, לסימטה מאחורי החומה הצפונית של הדיר הארמני, והרי לפניך “עולם מזהיר באורו”: הרי חצר אורח-חיים, שבה חי “אורח-חיים הקדוש”, כפי שכינוהו. דברים רבים שמעתי על חצר זו מסבתי רבקה, בת ר' ראובן כהן, על “אורח-חיים הקדוש, הקבור בין שתי נשיו (הראשונה לא ילדה לו ונשא שנייה, ואף היא לא ילדה). קברו בהר-הזיתים ליד קבר זכריה, ויש להשתטח עליו ולהתפלל. והרי שם גם הבית שבו נולד אבי הקבלה, האר”י ז“ל; וראה זה והתמלא יראת-הרוממות: בבית זה שבו נולד האר”י עומד בן דודה של הסבתא ריבה, הוא ר' יענקיל שפרה“ס, וקולה גרעיני קפה וטוחנם ומוכר קפה. הוא, ר' יעקב “קאווע-ברענער”, יהודי שקט וענו, רוחו נמוכה וכאילו לבו שבור – הרי בבית האר”י הוא גר… ממול לשורה זו חצר ובה “בית-הכנסת סכת שלום”, שבנו פקידי ואמרכלי אמשטרדם. שכן שם כבוֹד בשעתו ר' ישעיה ברדקי ז“ל, חתנו של ר' ישראל משקלוב, ראש כולל הפרושים בעת ההיא, כפי שהזכרתי לעיל. כאן נפטר גם סבא, ר' יוסף יואל ריבלין, סופר כולל הפרושים, אחרון לנגועי המגפה בכסלו תר”ז. שומע אני על המחלוקת בין “החצר של ר' ישעיה”, זו של “סוכת שלום”, ובין “החורבה” בהיבנותה אחר כך, על ספרי התורה שהעניק ר' שלמה פ"ח בעל החזקה של חצר “אור החיים” לבית-הכנסת שבחורבה, למורת-רוחו של ר' ישעיה ברדקי. ועוד שומע אני דברים הרבה, כי כאן מתגוללת לפני “היסטוריה של אבירים”. שוהה אני כאן תוהה ופונה לכל עבר לגלות תולדותיהם של אישים הקרובים כל כך ללבי.

הנני ברחוב היהודים, מול מגדל המסגד המוסלמי הסמוך לחורבה. רק קיר מבדיל ביניהם. כאן, לפני שבע מאות שנה, היה בית-כנסת של הרמב“ן. מספרים שאשה יהודית, בכעסה על יחס העדה לבנה, שהמיר דתו ונעשה מושלמי, הקדישה מקום זה למסגד. בבית-הכנסת עצמו עוסקים היום ערבים בעשיית גבינה. והנה צועדות רגלי במקום, שלפי שאבא מסר לי, טמונה בו, בעמקי האדמה, אבן ועליה חרות שכאן מקום החיבור בין ציון וירושלים. והרי קרוב לכאן שער-ציון מדרום. ממהר אני אל ה”חדר" שבחורבה. כבר התחילו הלימודים.

“ועד נאמן הוא הכותל המערבי שגם שכינת ישראל, כשכינתו של אלוהי ישראל, לא עזבה את ארץ-ישראל אף בחורבנה ובשוממותה: אות הוא, שהאומה החוזרת לציון עוד תשכין בה את בירתה המדינית והרוחנית כאחת, כמו שהיתה בימי דוד ושלמה ובימי-החשמונאים.” – יוסף קלוזנר