¹

א    🔗

ועידת הסופרים העברים בישראל היתה תמיד שעת‑הכושר לא רק לעסוק בענייניה המיוחדים של האגודה, החשובים כשלעצמם, אלא קודם כל בענייני האומה והציונות, החברה והמדינה.

אם יכונסו ההרצאות והדיונים וגילויי‑הדעת של הסופרים העברים בחמישים ושלוש שנות קיום האגודה, עתידה להיגלל יריעה רחבה, שבה מרוקמת המחשבה הציבורית של סופרי ישראל, חיפושיהם ולבטיהם, אחריותם לגורל העם ותרומתם לפיתרונן של בעיות השעה בכל תקופה. שכן, הוויכוח בדבר התחייבותו של הסופר כלפי חיי החברה והחשש שמא תפגע זו באמונתו הצרופה ובחירות יצירתו, היה בשבילנו ויכוח סרק, ולא פגע מעולם בחובת הזדהותו עם צרכי האומה היסודיים ומצוקותיו.

הסופר העברי, בין בגולה ובין בארץ, יצר תמיד במציאות טרופה והיה חלוץ הגאולה והתמורה וההתחדשות. כמאה שנה לפני לידתה של מדינת‑ישראל יצאה בת‑קול בספרות העברית והכריזה: ברקאי! עתידה מלכות ישראל שתיבנה ותיכונן. הספרות העברית היא נשאה את השובל המלכותי של מדינת‑היהודים בהתהוותה. הסופרים העברים הטיפו לחיבת‑ציון, טיפחו את האהבה ללשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים. הם שהרעיפו טללי שירה על העם, חישלו את רוחו והאירו עליו את חזון שיבת‑ציון. בנפש כל חלוץ ובלב כל איש‑הגנה וחייל צה"ל פועם שיר עברי ומתנגן ניגון עברי קדמון וחדש, לפעמים שלא בידיעתו, אלא בסוד הצירופין והגילגולים. אמר פעם המשורר שניאור, כי הדרך למדינת‑ישראל רצפה עצמותיהם של חוזינו ומשוררינו. הספרות העברית לא היתה מעולם רק ראי המשקף את החיים העומדים, אלא גם ביטוי למרד בקיים הנפסד ובבואה לחזונות ולמאוויים, לחלומות ולאוטופיה הציונית. היא היתה בית‑היוצר להתחדשות האומה, בחינת סוף מעשה בספרות תחילה.

ואין כוונת הדברים להוכיח זכות‑אבות, זכות‑ראשונים, אף‑על‑פי שגם זו חשובה. אנו מביטים אחורה בגאווה ובסיפוק. שני דורות של סופרים עברים הפליאו לעשות בחינוך העם לציון, בספרות, בלשון ובכל שדות התרבות העברית. הכוונה להטעים, שגם היום הסופרים והיוצרים בישראל, על מישמרותיהם ואסכולותיהם, הם הכוח המעמיד באומה. תוך נאמנות ל“אני מאמין” הספרותי והאמנותי שלהם, חיה בהם זיקה שורשית לענייניה החיוניים של האומה והחברה. היא באה לידי ביטוי ביצירתם הספרותית הנמשכת והולכת, בעירנותם הרוחנית, בתרומתם הפובליציסטית ובהשתתפותם בחיי הציבור. לא הם נשתנו, כי אם האווירה שמסביבם. קצת קהו החושים לקליטת ערכי רוח, אמנות ויופי. נתינתם של סופרים ואמנים בישראל מתקבלת כלאחר יד, קולם נשמע כלאחר אוזן ומציאותם מתאשרת בהיסח‑הדעת ובהסתר‑פנים.

ב    🔗

בעוד ימים אחדים תהיה מדינתנו בת עשרים ושבע שנים. ומתעורר הרצון הטיבעי להשוות את הרוח שהיתה מנשבת בעולם בימי תקומתה של המדינה לזו המנשבת הימים אלה. היה זה סמוך לסוף מלחמת העולם השניה. מאורעות המלחמה ומראותיה האיומים עדיין היו חיים והומים בלב הבריות. זה‑עתה רוצצה ההידרה הנאצית, שהביאה כיליון על שישה מיליון יהודים. אירופה לא רק ליקקה את פצעיה שעדיין שתתו דם, אלא אף נתייסרה יסורי מצפון על מה שעוללו לעם היהודי. מידת חסד וחנינה היתה מהלכת בעולם. והציונות, השאיפה למדינה עצמאית, נהיתה בעיני האומות כתנועת‑תגובה לאומית טבעית; אותה שעה הן קמו לתיקון חצות העם היהודי שנשאר לפליטה, וניתן אישור בינלאומי פומבי לקיום מדינת‑ישראל.

באותם שנים הלכנו מחיל אל חיל במדיניות‑חוץ וכמעט שהיינו מדינה מיוחסת, ואפילו רוסיה למדה על‑פה גירסה ציונית מסויימת. מה שאין כן בימים אלה. מכל המלחמות יצאנו מוכתרים בניצחונות צבאיים. המדינה התפתחה בחומר וברוח והאוכלוסיה גדלה פי ארבעה, ואף‑על‑פי‑כן, ואולי דווקא משום כך, אין העולם נוטה אלינו חסד. אדרבה, הציונות נעשתה בפי רבים שם‑גנאי, ואנטי‑ישראליות משמשת כסות‑עינים לאנטישמיות. אירופה, שעל מצפונה רובצת זוועת ההשמדה, שומעת נוסחה חדשה של “פיתרון סופי” מפי אש“פ וכיתותיו השונות, ואוזניה אינן נכוות; ולא עוד אלא שבעצרת או”ם מוחאים כף לנאומו של ערפאת. צרפת, ארץ המהפכה, האחווה, השיוויון והחופש, נהפכה לשדה‑ניסויים מוצלח לאנטישמיות גסה וחצופה כלכלית, חברתית ומדינית. סופרי‑מופת עולמיים מבקרים בישראל וכותבים עליה בשפה אפוקאליפטית מחריד, כאילו כיליוננו הוא גזר‑דין חתום; עם כל עומקם אינם תופסים את ייחודו של עמנו, את צימאוננו לחיים של חירות ואת אוצרות הכוחות המזומנים לפניו במלחמת קיומו ועצמאותו. הערבים זוממים ומבצעים חרם כלכלי על כל יהודי העולם ועושים קשר‑בנקים נגד ההון היהודי בארצות שונות – והעולם הדימוקראטי והתרבותי משלים עם כך בפיק‑ברכיים. הפטרו‑דולארים של הערבים נותנים גט‑פיטורים למוסר ולהגינות, שצרפת והעולם האנגלו‑סאכסי התגנדרו בהם. הדלק הרוחני והמוסרי שלהם שועבד לדלק הגשמי של הערבים. תרבות המערב המעודנת כופפת קומתה לפני תרבות קדאפי ופייסאל או חאלד. כלום אלה הם, חלילה, אותו המבשרים שקיעת המערב?

אנו נתונים במיצר מדיני. סביבתנו נסערה מאוד. בעיצבון רב קיבלנו את השעייתו של המו"מ הדרמאטי עם מצרים, באמצעות שליחה של ארצות‑הברית. ממשלת ישראל הלכה בו עד הסוף, שכל עובריו לא ישובון. ושוב נתחדשה עלינו מקהלת האיומים של שכנינו, הזועמים על שלא נכנסנו לפח שטמנו לנו. אך העם בישראל הבין באותו והוא עכשיו מאוחד סביב ממשלתו ומוכן לכל. גם עתה, חלילה לנו לחשוב, כי גזירת הגורל היא, שכל העולם יהיה נגדנו ואין לזה תקנה, ולא נשאר לנו אלא להתפנק בחמלה על עצמנו.

תוך כדי ביצור המדינה בכל הדרכים האפשריות, חובה עלינו להסביר את צידקתנו לפני כל אוזן שומעת, ולטהר את דמותנו המוסרית, שרבים מדליחים אותה. לא פסו חסידי אומות העולם ואנשים נאורים ישרי‑שכל ומצפון, המבינים את מצבנו ואת צידקת מעשינו. ליקוי‑המאורות הוא זמני. עלינו לזרוע הבנה סביבנו. לשם כך כורח הוא לשקול יפה את מעשינו, את מחשבותינו ואת ביטוי דעותנו. יש לנקוט כל יוזמה להסדר מדיני, הנראית נבונה ומעשית ולהימנע גם עכשיו מכל מילוליות קיצונית, הנהפכת למין רשת, שבעליה מסתבכים בה. סיכסוך‑אימים כזה לא יתיישב בלא פשרה חותכת, ותידחה הפשרה כמה שתידחה. הנהגת המדינה צריכה לראות באספקלריה המאירה את ההתרחשויות המדיניות והאפשרויות הגנוזות בהן, כדי למצות מן התביעות המנוגדות של ישראל וערב את המוסכם המאקסימאלי, אשר יעלה אותנו על דרך השלום, שהוא מבוקשנו האמיתי. העם בציון אחוז ציפיה גדולה, לא ציפייה לריטוריקה נמלצת, קנאית וקיצונית, אלא ציפייה למעשים של תבונה ואחריות, לפתיחת תלם השלום. יהיו הנפתולים שבמשא‑ומתן עקיף או ישיר עם הערבים מה שיהיו, כורח חיים הוא להשתמש בו ולחזור ולהשתמש בו. כי יש לגרוס לא רק "בתחבולות תעשה לך מלחמה, אלא גם בתחבולות תעשה לך שלום. וזה מחייב ביצור כוח‑המגן שלנו וציודו במיטב הנשק המתוחכם, למען יביא חרדה בלב באויב, שחידוש המלחמה יסכן אותו לא פחות משיסכן אותנו.

נמצאנו למדים, שחיסון כוח‑העמידה של העם והמדינה הוא תעודת השעה הזאת; כוח‑עמידה מדיני וכלכלי, צבאי וטכני, חברתי ורוחני, זוהי מסכת אחת בת פרקים שונים, שאחדותם מפליאה לעשות. אולם לבושתנו, נתרופפו עמודי המוסר בחברתנו. היחס לעבודה הורע; נתרבו המעילות והעבריינות; התוקפנות והאלימות האפילה מהלכות בראש חוצותינו. לטירור החיצוני הצטרף טירור פנימי. קלקול המידות מסרס את דמות חיינו עד להחריד. הבה נעשה כל מה שציבור ויחיד יכולים לעשות לסילוק הקלקלות האלה ולתיקון המצב גם בתקופה זו, העמוסה דאגות וטרדות; חס לנו להתעלם מאי‑השיוויון בדעת ובהשכלה, בכלכלה ובחברה, הקיים אצלנו. אני סולד מפני השם הנוכרי “הפנתרים השחורים”, אבל אי‑אפשר שלא לראות את ההבדלים השחורים, את הפער הסוציאלי השחור. חז"ל אמרו: כל ישראל בני מלכים הם. ולכן מרגישים בני העם הזה את אי‑השוויון ואת האפלייה בחריות כפולה ומכופלת מאשר עמים אחרים והרגשת הפער היא הקובעת ולא סטאטיסטיקה מארצות אחרות המוכיחה, שבהן הפער גדול יותר. יושם נא לב לכך בעוד מועד!

ג    🔗

הלך‑הדעות בישראל הוא פארגמאטי; חלקים גדולים מן הציבור להוטים אחרי התועלת הממשית, ההצלחה להישגים חומריים משמשים קנה‑מידה ראשי להערכת האדם; העליה בדירוג השכר נחשבת כאות לחשיבות המעמד האישי והמשפחתי. יש לנו הנהגה מדינית ישרה ונבונה, כדי להביא את ספינת ישראל, הנאבקת עם נחשולים גדולים, לחוף‑מיבטחים. אך עדיין אנו נכספים להנהגה רוחנית מקובלת על רוב העם, שסמכותה תהא מובנת מאליה ומשפיעה במישרין ובעקיפין. בתנאים אלה, רפה הקשב לדברי הסופר ואין לתמוה על ירידת מעמדו של איש‑הרוח בישראל. ליצירה הרוחנית דרושים הכשרת‑עם, חיבת‑עם, בושמי הערכה, יחס כבוד מלכתחילה. בלעדי אלה יבול כל כישרון או יתכווץ. סופרים מיסכנים לא ישפיעו. בזויה חוכמת המיסכן ועצת נחותי דרגה דחויה. אין סופרים יכולים לדבר מסתר‑המדרגה או משפל‑המדרגה. אי‑אפשר למלא שליחות רוחנית בעם, אלא אם כן הוכשר הדור לקליטתה ואוזניו כרויות לקולם של השליחים. וחברה, שאינה מוקירה את אנשי‑הרוח שבה, לא את הסופרים ולא את האמנים ולא את ההוגים, אלא רואה בהם מעין “עשרה בטלנים”, אינה עשויה לקבל השפעה.

לפנים ישראל, היו תנאי הנפש של היחיד והציבור נוחים לקבלת סמכות והדרכה. תלמיד חרם, הרועה הרוחני, היו מקובלים ומלכתחילה על העם, שהקיף אותם בענני‑כבוד, ולכן היתה השפעתם ניכרת. היוצרים הרוחניים היו תמיד בחינת מולכים‑מעצמם. אין כתר הבחירה ניתן להם על יסוד ירושה ולא בזכות שלשלת היוחסין, אלא בזכות עצמם. אשרי העם המקבל את מרותם הרוחנית בכבוד וביקר. הסתלקות ההקשבה והתשת כוח הסמכות הרוחנית, יהיו סיבותיו אשר יהיו, אסון הן לאומה ולמדינה. הסתפקות העם בנבחרים מטעם הדימוקראטיה והתעלמות מבחירי‑עם, שסגולת השפעתם באה לידי גילוי בצינורות סמויים מן העין, סימן מדאיג הוא לנו. כי לא די במיסגרת דימוקראטית פורמאלית. ולא עוד, אלא שבלי אווירה של הערצת הרוח, גם נבחרי הדימוקראטיה מזדלזלים בעיני העם. שכן, גם הדימורראטיה עצמה זקוקה לשיקוי רוחני מתמיד, להשראה ממקורות‑היצירה.

ד    🔗

כשבאים ימים קשים ישראל מבחינה כלכלית ומדינית, מיד עומדים אנשי ציבור וחכמי משק ואיסטרטגים ומכריזים: צריך שתהא עדיפות! ומובן, שהביטחון עדיף והחינוך היסודי עדיף, וקליטת עליה עדיפה, ועיירות פיתח עדיפות, ותעסוקה מלאה בחקלאות ובחרושת עדיפה, וכיוצא באלה. ואילו התרבות והיצירה הרוחנית הן יכולות להמתין עד שיעבור זעם, עד שירחיב. אין לך שיבוש מחשבתי גדול מזה. זוהי טעות שעלולה להיות פאטאלית.

מיותר להדגיש עד כמה חיוניים הם גיוס העם לשמירת הביטחון, והגברת כלי המגן שלנו, וחינוך הדור הצעיר, והשרשת העולים ובניין המשק. בלא הגנה על הנפש והרכוש ובלא ביצור ריבונות המדינה, לא תהיה גם חברה נורמאלית יוצרה. ואולם, תורת הדחייה וההשהייה לגבי היצירה הספרותית והאמנותית יכולה להביא עליה בכייה לדורות. שכן, יצירה זו אינה פרי הנושר מן האילן, אלא היא מבשילה קמעא קמעא, בהדרגה, בצינעא. היא התוות מתמדת ולא תצוייר בה הפסקה. אם המוזות שותקות שעה ארוכה הן עלולות לאבד את כוח הדיבור. תרבות עילית היא כורח‑חיים כביטחון עילי בגבולות, היא תנאי לאומה תרבותית. בלעדיה אורבת לה סכנת ליוואנטיניות.

אין לומר בשום פנים: יש בעיות דוחקות יותר; הבה נמתין עד שהללו ייפתרו. יש להניח בצער, שעוד שנים רבות נהיה שרויים במאבק על חיינו וביטחוננו ועתידנו, ואוי לנו אם נדחה אפיו לשעה אחת את יצירתנו הרוחנית. אין כאן עניין של מוקדם ומאוחר. טענה זו היא עלה‑תאנה לכסות בו את חוסר ההבנה והזילזול בצרכי הרוח וגנזי היצירה. הכל צריך להיעשות בכרך אחד ובעת ובעונה אחת. אין עוצרים את הדימיון היוצר ולא את הכוח היוצר של המחוננים באומה. כשם שיש משק כלכלי, כך יש משק רוחני לעם. הסופרים והאמנים הם הממונים על המשק הרוחני ואחראים לו, ואסור לנהוג משק‑של‑ביזה באוצר הכישרונות וכוחות היצירה. אסור ששכינת היצירה הרוחנית תסתלק אפילו לזמן מועט.

ה    🔗

ובהקשר זה ראוי להסב את ראייתנו לסוגיה אחרת. זה שנים שבמדינת‑ישראל מתגבש והולך פולחן הטכניקה, היינו, נוצר כעין יחס המעדיף את “הציוויליזאציה” על חשבון “הקולטורה”, את הידע על חשבון הדעת. זוהי אופנה של מחשבה ושל עשייה, שנתאחרה לבוא אלינו, אבל היא מתפשטת והולכת. הדוגלים בה מדברים בשם המדע ובשם הוד רוממותה של המציאות. לפיכך, כבר קמו מתוכם עוררין על החינוך ההומאניסטי המופרז, כביכול, והם מבקשים להחליפו בחינוך ריאליסטי או טכנולוגי. היסטוריה, לשון, ספרות, סוציאליזם הומאני, ציור ופיסול, תיאטרון ונגינה הם, לדידם, מעין פרפראות לסעודה.

בצד אלה מצויים פרופסורים והוגי‑דנות, הגורסים חינוך על ברכי מדעי הרוח והחברה, אך כופרים בצורך לטפח ברב הדור הצעיר ערכים רוחניים, המכונים בפיהם לגנאי “אידאולוגיה”, ומטיפים לגישה חופשית מכל זיקה לערכים, לפולחן עובדות ונתונים, לעקרון התועלת והיעילות וליתרון ההישגיות. לדעתם, פקע כוח הערכים בדורנו והם מעכבים את הקידמה. ודאי, לא נתכוונו אלה למה שאירע, אולם אירע, שהזלזול בערכי רעיון ורוח, בערכי אמת ויופי כיסודות מורגשים ומושכלים בחיינו, הביא לידי פראגמאטיזם. והפראגמאטיזם הביא לידי קארייריזם צר, וזה הביא לידי גישה צינית לבעיות ולעניינים של העם והמדינה, שפגעה גם בתנועת הנוער. הידע אכל את הדעת. ידע פירושו השגת ידיעה טכנית מתוחכמת, צבאית וחרשתית, ומיומנות מיקצועית. ואילו דעת פירושה כאן השגת הנפש הפרטית והקיבוצית, הבנת נפש היקום, דעת עצמנו ודעת הזולת, דעת העבר וההווה, וחזות העתיד, לעולם לא ישיב הידע על השאלה: למה אני יהודי ולשם מה עלי לקיים ייחוד יהודי? ואין רוב ידע עשוי לומר לך איזו דמות רצויה לעמנו ולחברתנו. לכך תסייע לך הדעת ובינת‑הלב. אי‑אפשר לתלות גילוי של חיזיון שלילי בסיבה אחת בלבד, אבל אין ספק, שההתקלסות באידיאולוגיה היא אחת הסיבות העיקריות להשתוללותו של יצר התועלתיות, לריקותה של החברה יהשראלי, לכפירה שצצה בחלק מן הנוער, לתרבות הבידור הקלוקלת ולאובדן הטעם בסבל ההווה למען העתיד.

האמת היא: כשם שאין לגרוס פירוד בין חומר ורוח, כך אין לגרוס פירוד בין ציוויליזאציה ותרבות, בין חינוך הומאני וחינוך ריאליסטי, בין שאיפה לאמת ולטוב ובין תיכנון חברתי וכלכלי לעתיד אנושי. אלה הם שני יסודות של הווייה אחת. שתי הפנים של הבריאה. אנו צריכים למדעים ולאנשי‑מדע, לטכניקה ולטכנאים, לאדריכלים ולמומחי ייצור וחשמל כדי שנוכל לבצר את המדינה, להקים צבא מודרני, לפתח תעשיה אזרחית ותעשית‑חימוש, להפיק אוצרות הטבע ולעבדם, לבנות מטוסים, אוניות ומכוניות וכלי‑ייחור, ולהעלות את רמת‑החיים ולעשות עצמנו ככל האפשר בלתי תלויים בגורמי חוץ. האיכות הטכנית של מדינתנו צריכה להיות שקולה כנגד זו של מדינות גדולות ומתוקנות, לשם כך עלינו להכשיר חלק גדול של הדור הצעיר.

אולם, גם הטכנאים זקוקים לערכים, שידריכו אותם במיבצעיהם ויכוונו את חייהם, כדי שלא ייהפכו לפלחי טכניקה ולטכנוקראטים. גם בטכניקה יש ניצוץ אלוהי והיא לא פעם פרי חוזי חזיונות ואינטואיציה, ואף היא עשויה לשרת שירות נאמן את האדם, אך פולן הטכנוקראטיה עלול להביא שואה על האנושות. מי שיודע להוליך זרם חשמל, אינו יודע עדיין להוליך עם, ומי שיודע לנהוג בחללית אינו ראוי עדיין להיות מנהיג. דרכו של פולחן‑טכניקה שהוא רואה את האדם ראייה בלתי פרסונאלית, סתמית, אלמונית, בחינת בורג או סיפרה. בסופו‑של‑דבר, נהפך האדם לאמצעי במקום להיות בתכלית העליונה של כל הישג טכני. בספר,אור הגנוז" לבובר, נאמר: “סיפרו להרב מקוצק על איש עושה נפלאות, שיודע את הסוד לעשות גולם. אין חשיבות לכך, אמר הרבי, אבל כלום יודע הוא את הסוד לעשות חסיד?” בלא השם המפורש, בלא אידיאה מנחה, תיעשה הטכניקה לקטלנית, בחינת גולם הקם על יוצרו. החינוך למחשבה טכנית יבשה, לגישה פראגמאטית, ללהיטות אחרי יעילות, לאידיאל של חברת‑שפע, מטשטש את ההבדל בין וואַדוּז לירושלים; בלא שאיפה לאמת ולמוסר, ובלא שאיפה ליחסי אדם ועם מתוקנים, ובלא לחלוחית של שירה ויופי, מנמיכים את המשמעות החיים וטעמם. החיים עלולים להסתיים בשני אופנים: בנהייה אחרי אוקולטיזם וספיריטיזם, או בהסתאבות החיים, המביאה עמה התאבדות. וכבר יש לנו סימן וזכר לכך.

זהו דין‑ודברים נוקב, שממנו תוצאות הרות‑גורל לדמות‑חיינו ולעתידנו. ועוד נצטרך לעסוק בו מבחינות שונות.

ו    🔗

חלילה לראות בדברי כתב‑קטרוג, הבא להבליט את צבעי השחור בהווייתנו. היש התרבותי והחברתי שעשינו רב הוא. ספרותנו החדשה אינה מביישת את אבותיה, וברובה הגדול היא חוליה נאמנה בשרשרת הזהב של היצירה הספרותית בת‑הדורות, השירה, הסיפורת, המסה, הביקורתית וההגות זכו להישגים אמנותיים וצורניים, תוכניים וטכניים, מהודרים ובני‑קיימא. ואף שאר סוגי האמנות כגון התיאטרון, הציור, המוסיקה והאדריכלות עשו חיל וכבשו להם מקום נכבד בחיינו ובהכרת העולם כולו. מן המציאות הקשה אך רבת‑הענין הזאת חצבנו לנו יצירה תרבותית חיי רוח. הגאון היהודי לא הכזיב ולא יכזיב. כשרונות יוצרים וכוח עיצוב מבצבצים ועולים בקרב הדור הצעיר בכל ספירות החומר והרוח. אך אם אין מקום לבכי ולקינה, אין גם יסוד לומר מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.

אין אנו עם סגולה שנולד לפני 27 שנה. גדולה תשוקת היציר שלנו, כשם שגדולים מופתי היצירה הספרותית באומה. ומופתים אלה נוטלים הרבה מן היוהרה שבנו ומראים לנו את הבוסר ואת החסר ואת אשר לא השגנו. לפיכך עם כל ידיעת היש שרכשנו, יש לנו הרגשת עצבות גדולה מול פני החסר, והיא המשמשת ערובה, שלא נסתפק ביש ולא נקרא: שישו בני מעי!

ובסמיכות למראות הנגעים שבחברה ראוי לעשות גם חשבון פנימי של הסופרים לעצמם. אם ברצון הסופרים לזכות במעמד נאות, מן הדין שיקשטו את עצמם תחילה ויטלו את הקיסמים מבין עיניהם. אין בדעתי לדבר כאן כמבקר‑סיפרות, ואף‑על‑פי‑כן, אי‑אפשר שלא להעיר משהו על החזיון של ריבוי כישרון‑כתיבה ומיעוט יצירה. סכנה צפוייה לסיפרות מאלה, שהם בעלי כישרון בלבד, אלה שהגיעו לידי חריצות בחיבור שירים, ברקימת עלילה סיפורית ובכתיבת מאמר‑ביקורת מדעי, כביכול, המבושם בתבליני מונחים מיקצועיים. הכישרון כשלעצמו הוא סומא. מי שיש לו כישרון בלבד הוא בעל מישחקים. אחת היא לו איך הוא משתמש בו ולשם מה. עיתים ימשוך את כישרונו לצד זה ולעיתים – לצד אחר. העיקר, שהתוצאה הא מרעישה. לפיכך, מצויים ביניהם בעלי כישרון‑להשכיר.

רק אם לבעל הכישרון המוּטבע גם ציביון מוסרי, מצפון אנושי ומצפן דרכים – תהא יצירתו בקו האמת. יכולת טכנית גדולה, שענפיה מרובים ושורשיה הנפשיים מועטים, לא תביא לעולם בשורה של ממש. היא מבריקה לשעה בקישוטיה הצורניים ודועכת. ודאי כוחו של הסופר בסוד הייחוד השלם. מחלפות ראשו גדלות במיסתרים. יצירתו באה לידי גמר בישולה בחדרי‑חדרים. וחלילה לאיזה גורם חיצוני לצוות עליו או לתדרך אותו. הזמן ומאורעותיו מנהמים בקירבו ואינו זקוק למעורר מן החוץ. שליחותו של הסופר היא ילידת נפשו. היא מתגלית לו על‑ידי ה“מגיד” בחלום או בהקיץ, אולם היא מתגבשת בכוח הרשמים והמגעים עם המציאות הלאומית והחברתית.

האמת היצירתית של הסופר אינה ערטילאית, אלא מתלבשת בלבושי הזמן והמקום והמתגוונת בגווניהם. אבות‑המזון של הסופר היוצר הם: העבר, ההווה והעתיד של עמו, צער היחיד והכלל, אופי ויופי, אמת וגורל, מוסר ודעת. הוא נוטל מן החברה ונותן בה, כי היא בית חיותו כשם שהיא בית‑היוצר שלו. איכפת לו אם החברה בנויה על צדק או על עוול, אם היא משעבדת או משחררת, אם היא טובה או מושחתת.

לצערנו, לא כל הסופרים המוכשרים מודים בהנחות אלו, להפסדם שלהם ושלנו.

ז    🔗

אכן, לסופרים העברים יעוד לאומי וחברתי במערכת הזמן הזה. תפקידו הראשון ליצור יצירה ספרותית בעלת ערך אסתטי ואמנותי, שיש לה חוקים משלה. ובזה ייבחן. יצירה זו מתרקמת בחשאין‑חשאין, בשפריר חביוֹן. לשם הצלחתה הוא משעבד את כל כוחותיו. בשעת כתיבה אסור שיתערב בה גוף זר או יסוד חיצוני. אולם, ככל שגדול כוחו של סופר ביצירה כן תירבה אחריותו לאומה ולגורלה שהיא חלק מהם, וכן תידרש ממנו תרומתו הסגולית לענייני הזמן ולתיקון החיים שמחוץ לד' אמותיו הפרטיות. לא זה על חשבון זה, אלא זה נוסף על זה. לשון אחרת: יותר משנתבעת הספרות לשמש את עניני זמן נתבע הסופר לכך.

פעילותו הפובליציסטית העראית, למשל, לא תקפח את יצירתו. ואין הסופר נתבע להתערב בדברים שאינו מבין בהם כל צרכו, שהעסקן מיטיב לדעת אותם ממנו. לא. הוא נתבע לתת ממה שמצוי בו רב‑יתר מאשר אצל אחרים. הסופר העברי יכול להעמיק את שורשי ההשגה והקיום של הדור. תעודתו לגלות לעיני הדור את נוף העבר המרהיב, שנוף ההווה הוא המשך לו; לחנכו לאחריות גבוהה ללשון האנושית, למדו ניקיון הלשון ויופיה. הוא יכול וחייב להטעימו טעם מקור בחיי התרבות והחברה. הוא צריך לחשוף את הסכנה שבתרגומיות ושבחיקוי, בין בספרות, בין בתיאטרון ובין בחברה. ההשפעה של העולם עלינו ברכה בה אם היא באה מן השבח והעליה, ולא מן הקלוקל והנמושות, ואם היא מתלבשת בפורפוריה עברית מלכותית.

תירגום ספרי‑מופת יש בו כוח מחדש ומרענן, אך פולחן התרגום ודחיקת המקור, הם מסימני דלות אנושית ולאומית. ואין זה רק עניין של כבוד, אלא של מזונות בריאים. ההתלעזות והתרגומיות מביאות עימן גם השקפת עולם תרגומית, לועזית. המקור דומה לחלב‑אם, שאין לו חליפין. לשון עברית, היונקת עסיסיה מן המורשת, שירה עברית גדולה ילידת בית; מחשבה עברית צמודה לשורשי הגזע, שענפיה מסתעפים על‑פני כל הווייתנו; חזון‑חברה מאיר; תורת‑מידות מעוגנת במוסר היהודי של הדורות ומפורשת ברוח הזמן – כל אלה לא רק הכרחיים הם לנו, אלא גם אפשריים. הם קיימים בכוח ובמידה ניכרת גם בפועל. הם טעונים פיתוח וציחצוח. והיוצר העברי בכוחו לעשות זאת. הוא יודע לברור ניצוצות ולחולל השראה במורת העיתים והרוחות. והחברה הישראלית משתנית כל כמה שנים. המאורעות הרדופים משנים אוה, גלי העליה ולשונותיה משנים אותה, המתיחות המתמדת בין מלחמה להפסקת‑אש משנה אותה, המצור המדיני והמצוק הכלכלי משנים אותה.

ואף‑על‑פי‑כן, גזירה היא לחיות ולבנות את המדינה והחברה בתנאים קשים אלה. ויש בנו ובעם היהודי בתפוצות תאוות‑חיים כבירה, כוח סבל וכוח יצירה,יוזמה ויכולת, ממון ודימיון, כדי לעמוד בכל אלה ולהקים מיפעל‑אדירים זה, להפיח תקווה בעתידה של ישראל ובאחוות עמים בה ולתת משמעות עמוקה לכך.

לא אידיליה צריכה להיות בין הסופר והאמן ובין המדינה והחברה ולא הסכמת גומלין. המתח בין איש‑הרוח, היוצר באהלו, ובין המנהיג המדיני או העסקן הציבורי הוא עתיק מאוד ואף טבעי במידת‑מה. ולדעתי, הוא פורה ואינו עתיד להיעלם. ההתמסדות של הסופר היא סם‑מוות לו ולהעזתו. ובוודאי עומד הסופר לא פעם לפני ניסיון קשה: ליצור ביחידות או לתת זמנו לציבור. והוא חייב להכריע מה עדיף. אולם, כשאומה שרויה במצב כמצבנו, נוגעת הסכנה לכל אברי האומה ואינה מבחינה בין נבחרים לבוחרים, בין הדיוטות לכוהנים, בין מחברים לקוראים.

הסופר העברי, הבקיא לא רק בזרם‑התודעה של גיבורי סיפוריו, אלא יודע גם את זרם התודעה של הצבור והחברה, ולכן הוא מיטיב לחוש את הסכנה הנפשית, הרוחנית והתרבותית – מן הדין שייצא לרשות הרבים ויגיד לעם בקול רם מה שהוא רואה, ויעשה להתעוררות העם ולתיקון נפשו. אל לו לנקוט עמדה של משקיף סביל, אלא של סוער ומסעיר, ושל קורא‑תיגר. מכל מקום, אין כוח אחר באומה, שיכול לעשות זאת כמוהו!