פורסם ב-“במעלה” 5 במרס 1943

א. “ניצחון שאבד”    🔗

ברשוּמות המלחמה הגרמנית-סובייטית, העמוסה פרטים ותיאורים מזעזעים לאין-ספור, נשתרבב קטע זה:

בקרבות מסביב לקרמנצ’וּג על הדנייפר, נלקח בשבי קצין גרמני מחיל-המילואים, בגיל של קרוב לחמישים. נפגע ברסיסי-רימון ונחלש מאוד לרגל אבדן-דם. כעבור שעות, בכפר שבעורף המרוחק, לא היה עדיין מסוגל להשיב לשאלותיו של הקצין הסובייטי. ברם, לאט-לאט, משנתאושש קמעה, הוברר מקטעי תשובותיו: המקצוע – מורה עממי במינכן, חבר המפלגה הנאצית מאז 1928. לשאלה: למען מה אתה נלחם? השיב בהתייפחות חנוקה וממושכת. משהיציעו לו סיגריות – סירב. אז ניתנה לו פינה שקטה, נייר ועיפרון והוגד לו: “אם רצונך להביע דבר מה – כתוב!” והניחוהו לנפשו. לאחר שלוש שעות מצא הקצין הסובייטי גליון-נייר ועליו הכותרת: “ניצחון שאבד” ותחתיו כותרת-משנה: “מה יתרון לאדם בנצחו עולם מלא והוא מאבּד את נשמתו?” ומתחת נערכו שני טורי-מלים, כבמלון:

“שלום – ברבריות / מנוחה – חיי צבא / כבוד – שנאה / סבּון – סרחון / חופש – אונס / תרבות – זוהמה / עצמיות – מספר צבאי / סיפוק-נפש – קנאות טרופה / צדק – עריצות וציניות / מתינות – התלהבות מזוייפת / הנאת-חיים – עוני וייסורים / אדם – חיה / חיים – מות”.

השבוי מסר את כתב-היד המשובש לשוֹבוֹ והוסיף: “דעתי נטרפת עלי”. הקצין הסובייטי עיין במערכת-המלים והשיב: “לא, כי בדרך להבראה רוחנית הנך!”

ודאי, אין פרט זה יוצא ללמד על הכלל, שכן ברשוּמות אלו תמצא, לעתים קרובות, שאף בשביָם חדורים הנאצים משׂטמת-ארס, קנאות בלתי-מתפשרת והכרה, כי הצדק אתם באשר בכוח אתם. טוב יהיה, אם השבויים הנאצים (ככל העם הגרמני) ידוע ידעו שנצחוננו אינו בשבירת זרוע עוזם הפיסי בלבד, אלא גם במיגור תורת הרע המאורגן והמרוכז, כי כאן, אולי, פתח לעולם שעתיד להיות טוב יותר, לאדם טוב יותר.

ב. הישוחרר עם על ידי זולתו?    🔗

הצבא האמריקאי הגיע לרפובליקה הכושית ליבריה (ליבּר פירושו בלטינית – חפשי), שבאפריקה. נמסור כאן אי-אלה פרטים רבי-ענין על תולדותיה:

רפובליקה זו נוסדה על-ידי יהודי אמריקאי – והיהודי אַשמוּן שמו. זה האחרון, יחד עם קבוצה מידידיו, יהודים וקתולים, שסלדה נפשם ברדיפות הכושים, יסד בשנת 1821 את ה“חברה האמריקאית להתיישבות”, שמטרתה היתה ליישב עבדים ששוחררו – במדינה עצמאית משלהם. למטרה זו נבחרה רצועת-קרקע בחופה המערבי של אפריקה, סמוך לקו המשווה, והחל משנת 1822 עד 1828, טרח הנ“ל לקידומה של התיישבות זו, שראה בה מעין “יציאת מצרים” שנייה. בטוח היה, שהכושים ברבבותיהם יענו לקריאה ויעדיפו את קשיי-החלוציות על חרפת העבדות, אולם תקוותיו נתאכזבו. רק אלפים אחדים של כושים היגרו ל”ארץ-הבחירה“, וכיום מגיע מספר הכושים בליבריה ממוצא אמריקאי לט”ו אלפים (אף זו מתמיהוֹת ההיסטוריה היוצאת, אולי, ללמד גם על אי-אמונו של האדם שחור-העור בחסדיו של האדם לבן-העור; על נהייתו של האדם המדוכא לברק-חייו של האדם המדכא והתבטלותו בפניה, - ובעיקר על העובדה, שאין להקנות שחרור לעמים מן החוץ, בדרכי חסד ופילנתרופיה, ללא תחייתם, מלחמתם ומאמציהם הם. ומכאן אולי גם מקורה של אותה עוּבדה מוזרה, שרבבות עבדים כושים נלחמו שכם ליד שכם עם משעבדיהם, בעלי המטעים שבמדינות הדרום של אמריקה, כנגד מדינות-הצפון, במלחמת-האזרחים. והרי זה מעלה הד אותו מושג שנטבע פעם בישראל – “עבד נרצע”). כושים קתולים, בחלקם יוצאי המושבה הבריטית סירה-ליאונה, מהווים את השכבה השליטה בארץ, ואילו עיקר האוכלוסיה הם ילידים-מקומיים, המונים קרוב לשני מליון נפש. בשנת 1847 השיגה ליבּריה את עצמאותה.

וכאן המקום לציין, כי סמוך לאותו זמן – בשנת 1832 – שוחררו העבדים בכל רחבי האימפריה הבריטית, והממשלה בלונדון הקציבה סכומים ענקיים בתורת דמי-פיצויים לבעליהם. מובן מאליו, כי הציד והמסחר בעבדים לא פסקו בצורותיהם האכזריות והמשפילות ביותר עוד שנים רבות, בפרט באפריקה המרכזית והצפונית.