שברי מחזות
ארבע מערכות
הנפשות: 🔗
ר' חיים יהודה ב"ר יעקב-ישראל מהרשק, לפנים משגיח ו“חוזר” ב“ישיבתו” הגדולה של אביו המנוח באחת מערי תחום מושב היהודים ברוסיה.
יוחנן, אחיו הצעיר ממנו, סופר עברי.
רבקה, אחותם.
נפתלי אידלש, בעלה של רבקה.
פני, בתו של ר' חיים-יהודה.
יוספ’ל, ילדם של רבקה ונפתלי.
אליהו חזקוני.
ר' שניאור-יחיאל קפלן, בעל בית-דפוס; לפנים “משולח” מ“ישיבתו” של ר' יעקב-ישראל.
דוֹבֶּה
דזֵ’יקוב בנו
בירפלד בנו
סועדים, שותי-תה, אמיגראנטים, פועלים, אינטליגנטים, מתווכחים, הולכי-בטל.
מקום החזיון – הגיטו היהודי שבמזרח-לונדון; העת- האחרונה.
המערכה הראשונה 🔗
ריסטוראן. שלבים מובילים לעליה ממול הרואים. מימין בוּפט, שמאחוריו דלת לחדר-המבשלות. פתח-החוץ באלכסון לצד שמאל. יום בציר, אחד מימי אלול הראשונים. צהרים. סועדים אחדים יושבים אל אחדים מן השולחנות. ר' חיים-יהודה, כבן חמישים, עבדקן ובמעיל קצר, אלונטית על שמאליו, משמשם.
א 🔗
ר' חיים-יהודה (מגיש פינכה מלאה תבשיל לאחד הסועדים): אורח חשוב בא אלי זה עתה. אחי בא אלי. אחי מרוסיה, יוחנן. היאומן כי יסופר! הוא יושב אצלי למעלה. לפני שעה בא. ולי אין פנאי אף לדבר עמו, לשאלו מי ומה. היאומן כי יסופר! כשנדדנו לגליציה מחמת הפוגרום מיאן הוא, השגץ, לנסוע אתנו. והיאומן, הוא נשאר ונאסר שם. היאומן – תשעה חדשים ישב במאסר, תשעה ירחי לידה, הֶה-הֶה. בינתים, ואבא, זכרונו לברכה, שבק חיים לכל חי, ואנחנו עברנו ללונדון, ויוחנן ישב וישב כפירוט רש"י. הה-הה. לפני חג השבועות העבר נקרא לו דרור, והיום בא אלינו, היום…
הסועד: כף!
ר' חיים-יהודה: תיכף ומיד! (רץ להביא כף ונתקל בפני היורדת מעל השלבים; אליה) הא, כבר דיברת, דיברת אתו? נו, מה הוא מספר, מה?..
הסועד (לאחר שהסיר עיניו מעלמה היורדת): כף, בבקשה!
ר' חיים-יהודה (נבהל): תיכף, תיכף… (מביא כף מן הבופֶט ומניחה לפני הסועד; אל פֶני המיישרת פעמיה אל הפתח היוצא הרחובה) את הולכת בתי? לאן? עכשיו… אלמלי, בתי, היית ממלאה מקומי לרגע, היתה חלה מצוה גדולה על ראשך. אני, בתי, הייתי רץ למעלה לרגע. אורח.
פני (יפה-פיה כבת תשע-עזרה): פיש! האורח! ג’נטלמן גדול! (יוצאת).
ר' חיים-יהודה (יושב ממול סועד אחר): יותר לא דבר? אפשר, פשטידה? לא? (הסועד מנענע ראשו לאות שלילה) אחי בא. לא שמעת על אודותיו? כלל לא שמעת? הוֹ, הוא כלי, כלי יקר. כלי יקר עם אור-החיים! הה-הה.
הסועד (לועס): מה מלאכתו?
ר' חיים - יהודה (שורק בשפתיו): מלאכתו? הוא כתבא, כתבא רבא. בכל הגאזטין. (מנענע בראשו) כל השנה הזאת ישב בבית-הסוהר. היאומן כי יסופר! (לרבקה הנכנסת מן הרחוב) יודעת אַת כבר, רבקה’לה?
רבקה (אשה כבת כ"ה, לא מכוערה, פניה מלאים תלאה, נושאת חבילות של ארג בשתי ידיה, נוהרת): יודעת, חיים-יהודה! פני פגשתני זה עתה. (ממהרת אל השלבים עם החבילות).
ר' חיים-יהודה: לכי, לכי, אחות, לכי והביטי עליו. (בהכנעה) אֶה-אֶה… אפשר, אחר-כך, תוכלי, רבקה’לה, לשלוח, מהתם, מאן-דהוא, להחליפני, לרגע. (לעצמו) היאומן, דוקא עתה, כמו להכעיס… (רבקה עולה ונעלמת. נכנס מן הרחוב דז’יקוב. בחור כבן עשרים ושתים, דל הבשר ולא קצר הקומה, דומה במקצת בחיצוניותו לכלי-זמר שאינו חס על בריאותו, לבוש בטעם הפראַנטים שבגיטו; מקטורן אדום, צוארון קשה וגבוה עד לבלי לראות את הטריות שבצואר, מעיל קצר עם סדר מזער מאחוריו ועם דשים ארוכים. על חוטמו המעוקם הבעה של בוז לכל ושל חכם בעיניו).
ב 🔗
דז’יקוב (יושב אל אחד השולחנות הסמוכים לבופט. כאגב גררא): כוס תה עם לימון!
ר' חיים-יהודה: אה, מר דז’יקוב! (מגיש לו תה; בידידות) היאומן, הכל לא בידינו, ממש הכל לא בידינו, הכל כמו להכעיס: יום-יום כשמצפה אני למבקרים – מאן דכר שמם! והיום – דוקא ישנם. דוקא. כשאין לי פנאי – דוקא. הלא יודע אתה בוודאי. אחי בא מרוסיה. (בגיל של התלהבות פתאומית) אבא, אבא, זכרונו לברכה…
דז’יקוב (משסעהו; במבטאו של גוי המדבר יהודית): הרבי היהודי…
ר' חיים-יהודה (אינו מבין): נו, נו? (פונה אל סועד אחר, בא בימים קצת, באותו הגיל) אבא, אבא, זכרונו לברכה, היה מפרש את הכתוב: “המחכים למוות ואיננו ויחפרוהו ממטמונים” –
דז’יקוב: לימון, לימון שכחת להביא לי, רבי מיסטר מרשק!
ר' חיים-יהודה (מקיים את הפקודה בשתיקה וממשיך אל הסועד הבא בימים): הפשט הוא פשוט. (בניגון) המח-כים למוות – ואיננו; “ויחפרוהו”? אימתי הם חופרים את המוות? “ממטמונים”! כשהם מוצאים מטמונים ורוצים לחיות, דוקא אז, כמו להכעיס, בא המוות. (צוחק בהתפעלות רבה) דוקא אז, כשמטמונים לפניהם, נופל עליהם רגב אדמה. “ויחפרוהו”… (רבקה יורדת מעל המעלות בלי בגד עליון; אחריה נגרר יוספ’ל) אימתי הם חופרים… (אל אחותו) אה, רבקה’לה, שׁבת… כבר נתת לו שלום-עליכם, אחותי?
רבקה: כמעט שלא הכרתיו. הלא גם החצי לא נשאר ממנו. יכול אתה ללכת עתה אליו, חיים-יהודה, אבל אל-נא תתעכב שם הרבה. עבודתי עוברת ראשי. (כמו בפני עצמה) והוא, היקיר, איננו – – (ר' חיים-יהודה עולה בכבדות ונעלם).
ג 🔗
דז’יקוב (אל רבקה): ואת פני אי-אפשר עתה להוריד ממעלה? לא?
רבקה: היא איננה שם. היא יצאה.
דז’יקוב: באמת? אינך משקרת לי? איפה היא משרכת את דרכה? (נוטל את התה ושופכו אל תחת השולחן).
רבקה (בקול רך): ובמה התה אָשם?
דז’יקוב: לא תה לשתות אני הולך אליכם. (משלם. בועט אגב-אורחא ביוספ’ל ואומר לצאת. פני נכנסת).
ד 🔗
פני: אוי! אתה פה, דז’ק?!
דז’יקוב: ואַת איפה אַת משרכת דרכך?
פני (בצחוק מצלצל): ואני הייתי אצלך.
דז’יקוב: בבית-הדפוס?
פני: אביך אינו שם.
דז’יקוב: אל תספרי לי מעשיות יהודיות. הלא את יודעת, שאיני אוהב, כי תלכי לבית-הדפוס. בית-הדפוס – זה ביזנס1; וביזנס הוא ביזנס, ואַת…
פני: אני הלכתי לקנות שם מודעה: “וֵיטֶר ווֹנטֶד”2.
דזי’קוב: אינך משקרת?
פני: חי-נפשי. (קורצת לו בעיניה).
רבקה: באמת דרוש לנו משרת מגיש-אוכל. כבד הדבר מאחא למלאות הכל בעצמו. אוי, מה קשה! (לאחד הסועדים) חרדל? תיכף אני מביאה! (פני לוחשת דבר על אוזן דזיקוב וצוחקת צחוק גדול).
דז’יקוב (בהנאה רבה): אוֹלל-רייט! 3 בואי ואתן לך “משרת נחוץ”, ויטר ווֹנטד". חַה-חַה-חַה! (הוא ופני יוצאים החוצה. רבקה שולחת אחריהם מבט עצב. הסועדים גומרים אחד-אחד את ארוחותיהם. אחדים מהם שואלים: “כמה אני חייב?” אחרים מצלצלים ומשלמים, הולכים ופוחתים. נכנס נפתלי אידלש עם עוד בן-אדם אחד. פרצוף של מתווכח משובע. נפתלי יושב אל אחד השולחנות ומצווה להגיש תה ואיש-שיחו. רבקה מצייתה).
ה 🔗
נפתלי (אברך עדין עם מטפחת-משי על צוארו; אל המתווכח המושבע): שמעה אלי, הנני ואגיד לך: לא אתווכח אמך בדבר הפרובלימה כשהיא לעצמה מפני שני טעמים. ראשית, במובן ידוע, כמובן, הנני נותן צדק מוחלט לדברי האומרים כן, ואני בעצמי הנני בעיקרי סופר הכותב יהודית ורק יהודית וכיוצא בזה וכיוצא בזה; אבל אנכי כשאני לעצמי איני מתנגד גם לשפה העברית וכדומה וכדומה. יתר על כן. שמעה אלי, הנני ואגיד לך: בתור לוחם מוחלט נגד הטריטוריאליות הפילאנטרופית, בתור מחזיק בשיטת הציוניות הלאומית, דוקא הלאומית וכיוצא בזה. כונת דברי היא: מפני שאני יוצא אל הציוניות, מפני שאני מכיר הכרה שלמה, כי הציוניות היא פרובלימה, ופרובלימה לא פילאנטרופית בשביל האחים העניים נרדפו האנטיסמיטיזם…
המתווכח (דוחף את כוס התה): מגזימים, מגזימים אתם, אדוני הציוניים, אני אומר לכם! בבלי דעת תחזרו על המלה “אנטיסמיטיזם” “אנטיסמיטיזם” מבלי התבוננות כל שהיא בדבר החזיון הזה, אני אומר לכם! כבר באה העת להתיר, לא להתיר, אלא לקצץ בפעם אחת את הקשר הגרדי שקשרתם בבלי בושה על החזיון הזה! אנטיסמיטיזם באנגליה – לדבר על זה מבלי לחקור כלל מתחילה את הסטאַטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטריאט האנגלי, אשר לפי תנאי התפתחות הרכוש, כמו שאנו מוצאים אצל קארל קויטסקי…
נפתלי (מפסיקהו): לנו אתם אומרים: “למדו! דרשו!” שמעה אלי! הרי את זה אנו אומרים לכם! ואולם אל הענין, אל הענין. אנחנו דיברנו ביוחנן מהרשק. אני… אני מכבד את כשרונו, אני…
המתווכח: הלא זהו הדבר אשר אמרתי. אתם, הציוניים, מכבדים את כשרונו. הוא האידיאולוג שלכם. והנה! והנה! העם שואף, העם מחכה למלה חיה, וסופריו, אלה המתאמרים לסופריו, כותבים בצֶרקוֹבנוֹ-סלַבְיַנית. הלא שערוריה היא, שערוריה נוראה! (שותה את התה).
נפתלי (בסיפוק נפשי): אבל הרף מעט מהציוניות, ידידי, לשוא אתה מכלה בה את חמתך. הרי אנו מדברים באורחנו. שמעה אלי. הנני ואגיד לך: הוא… איננו ציוני! אמנם, במובן ידוע, כמובן, הנהו מין ציוני רוחני, אחד-העמי, שהרי רומאנטיקן הוא, רומאנטיקן מכף רגל ועד ראש וכו' וכו‘. אומר אתה תמיד, שאני הנני רומאנטיקן – אמור! לי לא איכפת. די לי ההכרה, שאני מכיר בעצם הכרתי הציונית וכדומה. אני הנני דוקא ציוני פוליטי פשוט, כמובן, ציוני וסוציאלי גם יחד. אולם מהרשק לא היה מעולם ציוני וכיוצא בזה, וכיוצא בזה. יתר על כן: הוא, כידוע לי, עבד ל“בונד” וכו’ וכו', ואעפי“כ – זהו הנפלא בחזיון! – בנוגע להפרובלימה של הלשונות הוא מתעקש. יש לו איזו נימוקים רומאנטיים בנידון זה. ויכול אני לומר, שידוע ידעתים אני ולא אחר. שמעה אלי: שתי שנים ומחצה נשא בקרבו איזו “יצירה” בשם “הקדוש”. מעשה נורא: סנדלר עיוור בעינו האחת, חבר להגנה העצמית, ברח משדה-המערכה בשעת פוגרום ונשתגע עי”ז ובא לכפר בכדי לרצות את עוונו ולהטיף לאיכרים, וקמו עליו והרגוהו. בגלל היצירה הזאת לא אבה גם לנסוע עמנו כשעזבנו את רוסיה, (לא בלי לגלוג) לא רצה להיעקר משרשו, לפי דבריו, וכיוצא בזה. מבין אתה? והנה קדמהו בית-הכלא.
המתווכח (באירוניה): בעוון ה“בונדיזם” שלו?
נפתלי: איזה בונדיזם! בדיקת הפוליציה היתה בעיקר אצל שכנו ונאסר גם הוא. איזה בונדיזם! בכלל, חושו החברתי פגום הוא לגמרי. הנני ואגיד לך: אמנם, גם אני בעצם הנני אינדיבידוּאליסט, ועל אפכם ועל חמתכם אומר: איבסן הוא מורי וכדומה. אבל מן האינדיבידואליזם שלי גופא הריני יוצא אל הציוניות. רצוני לומר: בהכירי…
המתווכח (כלוכד גנב במחתרת): אה!.. הכשם שאתם נוהגים לכרוך ציוניות וסוציאליות כך אתם אומרים לכרוך גם ציוניות ואינדיבידואליות?!
נפתלי: כלפי לייא? שמעה אלי, הנני ואגיד לך. ראשית, אין אני רוצה לקבל עלי את האחריות בעד כורכים שונים וכיוצא בזה וכיוצא בזה. אתה אומר לי: “אתם כורכים” וכדומה, אבל מי הוא ה“אתם”, אני שואל אותך! אני איני הולך בדרך הכבושה, אני הולך בדרכי אני, לי יש שיטה שלי בשאלה זו; כשאני לעצמי…
המתווכח: אבל הסוציאליזם האמיתי, המדעי, הסוציאליזם הפורליטארי, לא האוּטוֹפי, הבורג’ואַזי… (אינו גומר) הסטאטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטאַריאַט ברוסיה בכלל… (אינו גומר; פתאום ובהתראה רבה) מאַרכּס אומר: " המהלך ההיסטורי הרי אינו אלא פרוֹצס ארוך של מלחמת-המעמדות…"
נפתלי (כנמצא בסכנה): כּתּר! בלי הקדמות! כּתּר לי זעיר! (אל אשתו) רבקה, שימי איזה דבר לאכול!
רבקה: בשבילך?
נפתלי: אני עדיין לא אכלתי היום.
רבקה: אני שאלתי, הבשבילך, אם בשביל אורחך (מראה על המתווכח).
נפתלי: בשבילי, עדיין לא אכלתי היום כלום.
רבקה (בערמומיות): ויוספ’ל כלום אכל?
נפתלי (בכובד-ראש): מפני מה לא?
רבקה: משטה אני בך! לנסותך נתכּוונתי. אומר אתה לאכול. וכי שאלת מתחילה: ומה יוספ’ל, האָכל? ואני – האם אכלתי? הלא מאז הבוקר כמעט שלא היית בבית.
נפתלי: מילא, שטויות! (אל המתווכח) ולפיכך…
המתווכח: ולפיכך – ציון האם הזקנה ולשון-הקודש האב הזקן – שידוך יפה! (גומר את הגמיעה האחרונה של התה) ומה, האם גם כאן הוא רוצה לעסוק ב“לשון-קודש”? כאן בלונדון הלא בוודאי אין מקום בשביל זה.
נפתלי: מי? יוחנן? לא. כפי שאפשר ללמוד ממכתביו האחרונים אלי וכיוצא בזה היתה רוח אחרת אתו, כמו שאומר ביאליק באחד משיריו. יודע אתה, על אפך ועל חמתך אני מעריץ את ביאליק: לדעתי, הוא משוררנו הלאומי. שמעה אלי: הנני נכון לקרוא באזניך את מכתבו של מהרשק אלי ותיווכח, כי צדקתי בהשערתי. הן עוד לא שכחת להבין את השפה…
המתווכח (באירוניה דוקרת): היפה, השרידה, היחידה. לא, עוד לא שכחתי את הגברת אשר היתה, אבוי, מורשה לשפחה. אמנם, זה כשנתיים שלא קראתי בספרות שבלשון-קודש, אך הן היו ימים ואני כתבתי בה גם שירים.
נפתלי: באמת? אלה הם המטריאליסטים שלנו! נו, אם שירים, אז תבין גם את המכתבים האלה. בכלל, הוא אינו נוהג לכתוב מכתבים, אבל בצאתו מבית-האסורים היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו וכתב (מחטט בכיס העליון השמאלי שמעבר למנטול שלו ומוציא משם מכתב מקופל בתכריך) המ… טוב כי נזכרתי! עוד מעט ושכחתי לקלוף את תו-הפוסטה (אל איש-שיחו). מה אתה מביט בי כל-כך בתמהון? אני זהיר לקלוף את התוים מכל מכתב שאני מקבל. לי יש קולקציות שונות. לי יש תוים פרסיים, יאַפּוֹניים, איטליים, שויצריים. הנאַציונאַלפוֹנד מוצא בזה תועלת חמרית.
המתווכח: הוא הדבר: בורג’ואים ומעשי בורג’ואים ותו לא מידי!
נפתלי (קולף בכונה את תו-הפוסטה מעל המעטפה ומניחו בעונג בארנקי קטן העשוי לכך): ועתה הבה ונקרא. אֶה, אֶה, מהיכן נתחיל? (קורא) “ובכן, חביבי, הנני נוסע גם אני ללונדון. שכחתי כבר, איך אתה”… מילא, זה לא נוגע… “ואני רוצה לראותך”… ג"כ לא. הנה. מכאן…
המתווכח: רואה אני, שצריך גם אני לעיין במכתב. משמועה איני קולט את הקרוא. “אותיות מחכימות”, כמו שנאמר בגמרא שלנו.
נפתלי: לא בגמרא. מקרא הוא: “אותיות מחכימות פתי”, הי-הי. (קוראים שניהם) “קומבינאציות נפלאות קא חזינא הכא באגרתא דאחא… מלתא רבתא קא משמע לן”…
המתווכח: לשון-תרגום!
נפתלי: יוחנן יודע לכתוב! (קורא הלאה) “חנוָני שאינו יודע את מנהגי הארץ ושפת הארץ אינו רואה ברכה בעניני חנותו. אכן חדשה עשה האלוהים בקרב האדם! עסקים לא רעועים, לפי דעתו של אחי נ”י, אפשר לעשות רק בבית-מזון. והראיה ברורה היא: אנשים שונים באים לאכול ומשלמים – זה נהנה וזה לא חסר. בלשונו: ברם זה מתקבל על השכל"…
רבקה: אבל די. הרי אכילתך לפניך!
נפתלי (במתכוון; קורא): “ואכן זה מתקבל על השכל – שכלו של אחי נ”י, ועל הלב – לבי. אליבא דאמת, זה מוצא חן בעיני. בית-מזון! וכשאבוא ללונדון יהיה – ראשית, מה לאכול, שנית, חומר לפיליטונים (אנשים וטיפוסים שונים בתור מבקרים), והשלישית, באופן היותר רע, או היותר טוב, אוכל למצוא די מחיתי ביתא דמזונא דא ותו לא" – (תוחב מזלג בחתיכת הדג המוכן ונותנו לתוך פיו; נותן את המכתב לצלחתו; אוכל ומדבר) בשים אל לב את דבריו אלה, או יותר נכון, את רמזיו אלה על הפיליטונים, חושב אני שמקומו יכירנו עתה ב“ידיד-העת”. (בעקיצה) אומרים שבירפלד בעצמו מתחיל להכיר, שבכדי להוציא עתון יהודי ליהודים, ולוּ סוציאל-דימוקראטי, צריך לדעת קצת יהודית.
המתווכח: והוא הלא יודע.
נפתלי: ל“גוי” גם זה די. לא כל ה“גויים” יודעים כל-כך ז’ארגונית.
המתווכח: ובירפלד הוא, אמנם, רוסי מלידה. פאַַקט פנוֹמנאַלי: רוסי אסימילאטוֹר. רוסי נעשה ל“מתבולל” בין היהודים.
נפתלי: חציו רוסי וחציו אשכנזי, והז’ארגון שלו הוא, אמנם, אשכנזית גרועה. (בקצף) התבולל בינינו, אתה אומר? הנני ואגיד לך. במחילה גמורה הייתי מוחל לו את זה. ילך לו לסחור בסוציאל-דימוקראטיות אל אחיו. גם בלעדיו רבים בינינו העתונאים המבקשים לחם. אני נוסע לאמריקה.
רבקה (מן הצד): בעוד שנה לאחר פסח.
נפתלי: כך את חושבת?
רבקה: מוטב היה לך לבקש פה איזה דבר, ואפילו בעתו הזה.
המתווכח (במקום נפתלי): העתון “ידיד-העת”, ידידתי, הוא סוציאל-דימוקראטי; בירפלד עורכו הוא, כמובן אינטרנציונאלי, ומר אידלש, כפי שידוע לנו וכפי המשפטים ששמענו זה עתה מפיו, הוא שוביניסטי…
נפתלי: מתווכחי הנכבד, אל תגדיש את הסאה!
המתווכח: נוּ, נוּ… ומר אידלש הוא… ציוני. איככה, איפוא, יוכל לעבוד שם? על כן, איפוא, ידידתי, הננו נמלכים להכניס לשם את אורחכם הבא מקרוב, שהוא אינו ציוני, אעפ"י שאינו גם סוציאל-דימוקראטי.
נפתלי: סוף-סוף, גם הגויים נצרכים ליהודי: לתקן את לשונו של בירפלד וכדומה.
המתווכח: ובאמת! שם עתה חיים ועבודה. מתכוננים לתעמולה גדולה. בית-דפוס חדש, בית-מזון חדש. בית-המזון מלא תמיד. (בנצחון) אל יום-הכיפורים הבא מכוננים סעודת שלמה גמורה!
רבקה: והפונדקאים מצדם מתכוננים גם הם להראות להם גם על להבא כיצד להכין משתאות ביום-הכיפורים.
נפתלי (דוחף מעליו את שיורי הדג): אל תהי יֶנטה…
רבקה (בבת-צחוק ביישנים; יוספ’ל נגרר אחריה): מה יֶנטה? סיפרו, ואני מוסרה מה ששמעתי. אחי הלא אינו שייך לכל זה – ומה לי לחשוש? גם בעלי בתי הדפוס כועסים עליהם. הנה מר קפלן, אבי דז’יקוֹב, היה אתמול…
נפתלי (מפסיקה; אל איש-שיחו): יודע אתה, ממי הביאה ראיה? מאחד מבעלי “מחזיקי הדת”!
המתווכח: לפי הידוע לי, מר קפלן הוא ציוני.
נפתלי: מר קפלן יהיה לך גם ציוני, ואפילו אַנאַרכי, ובלבד שתתן לו עבודה לבית-דפוסו! יש על אודות מי לדבר! (מתנשא ממקומו) נוּ, שלום! הדיסקוסיה שלנו נדחית, איפוא, לעת אחרת. (המתווכח נפרד ויוצא; אל רבקה) אני הולך למעלה. פה כבר לא אהיה אוכל יותר. הביאי לי את הצלי לשם! (נוטל את הפת ואת הסכין; בטון של דימוקראטיות) את זה אשא בעצמי. (עולה, רבקה נושאת אחריו את האוכל. בית-המזון ריק. רבקה חוזרת, יושבת ונאנחת. דומיה. מופיעים מעל השלבים ר' חיים-יהודה ואחיו יוחנן – צעיר כבן שלושים, בעל קומה דקה, שפתים מרוטשות, חוטם ארוך ועינים מוגלאיות וגדולות מאד. ספיח סנטרו הגלוח צהוב. המלבוש העליון הממועך שעליו לא מרוכס. מהלכו ותנועותיו של איש-הרוח. באודם לחייו השקועות פורחת השחפת).
ו 🔗
ר' חיים-יהודה (בהמשך השיחה שקדמה לזה): היאומן כי יסופר! לבלי למצוא אותי יום שלם! (אל רבקה) עתה תוכלי ללכת כבר, אחותי. (רבקה נשארת. אל יוחנן) ולא מצאת אותי, סוף-סוף, אתה אומר, אלא בעזרת אותו הבחור?
יוחנן (בפיזור הנפש): כן, הרי זוהי כונתי. בעזרת אותו הבחור. אליהו חזקוני שמו. מה רציתי לומר? מכתבך האחרון עם האדריסה החדשה הלא כבר לא מצאני ברוסיה. המכתבים נפגשו בדרך – למאי נפקא מינה. וכשירדתי אתמול מן הספינה ביקשתי מהמנהל להוליכני אל משכנך הישן.
ר' חיים-יהודה: אל אוֹלד-מאַנטֶגיוּ סטריט.
יוחנן (כמדבר לעצמו): האל הטוב יודע את שם הסטריט ההוא. מה רציתי לומר? מילא, באתי לשם – ואין איש. שואל אני – ואין יודע. מה לעשות? הרחובות והשאון מוזרים כל-כך. יהודים פוגשים ומוללים באצבע: ירוק! כיצד מביטים האנגלים – הן אין צורך לומר. למאי נפקא מינה – הכל מוזר. והכאן המודעות המשונות. מודעות ביהודית, לכאורה – ורחוקות כל-כך. אליבא דאמת. לאן לפנות? נתבלבלו ונתערבו אצלי ארבע רוחות השמים; מזרח ומערב נפגשו ונשקו. נס הוא, שהיה אליהו חזקוני אתי. הוליכני אל איזה בית-מלון. באתי- שדי! גברים ונשים אהדדי באופן מנוול כל-כך. מוכרים לי כמעט בחזקה כובע עגול קטן. טוֹפֶּנס הֵיפֶּני. לאשרי אין לי אף פרוטה – מאי נפקא מינה. טיפוסי הילדים מוזרים. יהודים ומדברים בשפה לא אשמע. שואל אני את אמם, אם יודעים הם גם יהודית. עונה היא לי בגאון: הוֹ, הלואי הייתי יכולה גם אני להבין אֶנגילש כמוהם, שכר-לינה – חמישה פּנסים (זה בכסף רוסיה כמה?), ובכיסי אין אף פרוטה אחת. הן בבית-המלון, שחיכיתי בו ליציאת הספינה, שללו ממני את שני המאַרקים שלי האחרונים בעד לינת לילה אחד. אליבא דאמת. אני במתכוון נזהרתי לבלי לאכול שם דבר, ואף קפה שלהם לא שתיתי, בכדי שישאר לי איזה סכום בבואי לונדונה. אך הרי זוהי כונתי: מי יוכל לדון עם יהודית מתאשכנזת צעקנית והומיה? פֶּה פתחה עלי. נוּ! למאי נפקא מינה – נשארו לי שם חמישה פניגים והלכתי כחצי פרסה לבקש לקנות בהם תפוח-זהב – צידה לדרך. ידעתי, כי נסיעת הים לא תהא קלה עלי. מילא, הלכתי, הלכתי עד שמצאתי את המבוקש, ובשובי לא ידעתי את הדרך אל הנמל. מה רציתי לומר? כן, כמעט שלא איחרתי ע"י אכספדיציה זו אחרי תפוחי זהב את מועד יציאת הספינה ולא נשארתי כסרטן על השרטון. הקיצור, תפוח-זהב נקנה, חמשת הפניגים הוצאו אף הם, ופה חמישה פנסים שכר—לינה – מהיכן? יצאתי את אליהו חזקוני וטיילנו כל הלילה ברחובות. (ישר אל חיים-יהודה) כרך נורא הוא לונדון שלך! איזו סמטות מעוקלות! (מתעורר ומחליף את תוכן השיחה) ובכן זה כשלושה שבועות שאתה פונדקאי?
ר' חיים יהודה: אוי, זוהי מעשיה ארוכה! (מביט לצדדין) עכשיו אין איש, ברוך השם, ונוכל לדבר ברוחה. היאומן כי יסופר! המעשיה היא כך. הן כבר הודעתיך במכתבי האחרונים, שהחלק הראשון מהספר של אבינו, הרינו כפרת משכבו, כבר נדפס כמעט חציו. בבית-דפוסו של מיסטר קפלן, כמו שקורין לו הכא, הוא נדפס, שניאור-יחיאל זה שהיה משולח מ“ישיבתנו”. עכשיו הוא מיסטר קפלן, ובאמת אמרו: לא זה האיש, הוֹ, הוא עכשיו לא אני ולא אתה – לא אנחנו. הוא הנהו כבר תושב, מי ששהה בארץ זו שנים אחדות. הילדים, מלבד הבכירה, הנם כבר זהירים בכל חומרי המקום שבאו לשם, הה-הה, וגם הוא בעצמו אינו כבר “צהוב”. כן, במה אני עומד? בספרו של אבינו, נשמתו עדן. השתא נדפס החלק ההלכתי שב“תולעת-יעקב”. הלא עוד לא שכחת, יוחנן? הפּירוש על מסכת זבחים נקרא “תולעת-יעקב”.
יוחנן (בצל של בדיחות-הדעת): ולא “יגל יעקב”?
ר' חיים-יהודה (ברצינות): איך “יגל יעקב”? בשלמא, החלק השני, שעל האגדה, נקרא בשם “ישמח ישראל”, מפני שאגדות, כמאמרם ז“ל, מושכות לבו של אדם ומשמחות את הישראלי. ברם חידושי הלכה למה יקראו בשם “יגל יעקב” – אטו גילה איתא הכא?! מילא, במה אני עומד? נהירנא, שפיר! אבינו, הרי אנו כפרת משכבו, נתן לו כבר על חשבון זה, בעודו בחייו, עשרה פונטים. לך, ה”ירוק“, הלא צריך לבאר: פונט – הרי זה כעשרה רובלים בערך. ליטרה שטרלינג. מילא. כל הספר יעלה בארבעים פונטים. והנה זה אשר כתבתי לך, שאבא לפני פטירתו ז”ל מסר לי שלא אוציא את הכסף לבטלה. ואמנם, ידוע לך שלהשקיע את המזומנים בחנות לא הסכמתי בשום אופן ואופן. אבל (בשינוי קול קצת) כשבאה העת לפתוח את בית-המזון, למדתי את הפשט (בניגון): לבטלה אין אתה רשאי להוציא, אבל כגון דא רשאי אתה ורשאי. דאי לא תימא הכי – לא שבקית חייא לכל בריה. (בצער פתאומי) אחי! היאומן – לפתח חטאת רובץ. דיברו על לבי, השיאוני וגם יכלו לי, ועכשיו – נסחבתי בחובות והמדפיס אינו רוצה להמשיך להלן את המלאכה, אם לא יסלקו לו מתחילה עוד כסף של ק“ן רובל, היינו, ט”ו ליטרות, כמעט כל הסכום. נוּ, אומר הוא: להדפיס ספר-חולין, להבדיל, אינו ירא גם בלי תשלומין למפרע, שהרי הסחורה בידו, אבל ספר כזה – הקופצים עליו מעטים המה, הוא אומר… אה? זהו, אחא, המצב. (אחרי הפסקת רגע) ואלמלי, יוחנן, אלמלי, לפחות, היית בשעת הסתלקותו, נשמתו עדן, בעיר נכריה. רחוק מתלמידיו, מיודעיו וממוקיריו. אמת, גדולים רחמי השם וישתבח שמו, שנהג ברב חסדיו ובהשגחתו הפרטית הקדושה, והפטירה של אותו צדיק אירעה בלבוב ולא כאן. לבוב, סוף-סוף, לא לונדון היא… אַי, הביאו בשר! צריך לילך!
(קצב נכנס הביתה, מן החוץ, ודופן של במה שחוטה על כתפו. ר' חיים-יהודה ממהר עם הקצב אל בית-המבשלות. יוחנן כובש פניו בכפיו. דממה. הוא מתעורר).
ז 🔗
יוחנן (אל רבקה): כפי הנראה, אחותי, הולכת לאבדון גם תקותי האחרונה.
רבקה: איני מבינה.
יוחנן: חלמתי – בית-מזון; דרושים משרתים; אמצא גם לי מקום בעולם.
רבקה (בעגמת נפש): ליצנות…
יוחנן: לא, אחותי, לא ליצנות. כפי הנראה, לא יאריך ימים גם העסק הזה.
רבקה (מנענעת בראשה): בוודאי! בתי-מזון כל-כך הרבה נפתחו ברחוב הזה בחודש האחרון. ושם משחקים בקאַרטים ועושים כל דבר שלא יעשה. זה מושך את העולם. (בקנאה) רוכלים והכל הולכים לשם. אצלנו – נקי וטהור. באים רק דיסקוּטאַנטין. מה הם אוכלים?
יוחנן (שותק).
רבקה (גונחת): מר! מר! (יושבת אצלו) גם אני, אחי, כבר איני זו שאתה יודע מאז. אין כוחותי אלו שהיו לי מלפנים, בהיותי מוכשרת לשאת הרים עלי. אז הייתי מוכנה לכל. יכולתי לעבוד פי ארבעה, לספק כל צרכיו, והוא ג"כ היה אחר. הזוכר אתה את מכתביו מברלין, שהייתי מראה לך? חייתי בשבילו, שלחתי לו את כל משכורתי, הסתפקתי בפת חרבה, רחצתי, כיבסתי, תפרתי, שפחה חרופה הייתי, לשום מקום לא הלכתי, לא התאוננתי. (בקול חנוק) כשהיה לבו אחר אלי היה כוח-אבנים כוחי לסבול ולשאת הכל. אז קיוויתי…
יוחנן (מדוכא): רבקה?!
רבקה: כן, כן, האמן בזה. גם אני מיאנתי להאמין עד שטפחו המעשים על פני. אפילו אל הילד לא ישים לב. עזוּב ממנו הילד ואינו דואג לו כלל. לאמריקה הוא רוצה. לא! לא! איני יכולה להאמין! הוא אינו יכול להיות נבל כזה! הוא יודע מה הוא לי, הוא צריך לדעת את מה הקרבתי לו: את כל חיי, את כל שארית כוחי. בלעדיו חיי אינם חיים. בלבשי בגד והוא אינו עמי אין שמחתי שמחה. את הכל מצץ! כבר כורעת אני תחת העול! והוא – כל הימים – תיבות קטנות לו וציורים מכל המינים ועתונים וספרים יפים ועצי זית מארץ-ישראל – כל החרבנות! בזה הוא מטפל ודבר אינו עושה. ואלמלי היה עוד נאמן לי!
יוחנן: רבקה’לה, אחותי, אלוהים עמך! מה את מדברת!
רבקה (בקול מלחשים): הוא אמר לי, הוא אמר לי. הרגשות משתנים, אמר לי. מפני דבר אחד, אמר לי, הוא חושש כשיסע לאמריקה: שלא יצטנן אלי מחמת ריחוק המקום. כך אמר לי. (משמיטה פניה על ראשו של יוספ’ל).
יוחנן: אוי, רבקה’לה, נתחדדו עצביך, אחותי. חשבי בדבר: שמא כל זה אינו אלא מפני שעיפה את ביותר מעבודתך. אני מבין. זה לא טוב מצדו: להניחך עד היום לעבוד כל-כך, פֶה, זה לא טוב!
רבקה: לא, לא, אל תנחמני. אני יודעת מה שאני מדברת. בכל שעה פנויה מלֶקטשוּרס4 וּויכוחים הוא יושב שם. מאז באה היא. בוודאי. היא יותר מלומדת ממני. מה אני לו? חייטה!
יוחנן (כנשוך-נחש): אַה!..
רבקה: זה כחמישה חדשים. מחותן פתאומי נהיה למיסטר קפלן.
יוחנן: מי? על אודות מי את מדברת?
רבקה: בת קפלן הבכירה, זו שחתנה מת בבית-האסורים ושערותיה נקרחות כבר…
יוחנן (כמתעתע): מי?
רבקה: היא באה הלום לפני חמישה חדשים.
יוחנן: דוֹבה? זו שהיתה בשוויצריה?
רבקה: היתה, היתה, האוצר! בקוּרסים למדה… (נפתלי יורד מן השלבים; אדמומית של אחרי סעודה בלחייו העדינות).
ח 🔗
נפתלי: רבקה! עתה תתני לי כוס תה. (יושב ממול יוחנן) נוּ, ספרא וסייפא, שמעה אלי. הרי עדיין לא סיפרת לי, כמעט, מאומה מכל המוצאות אותך בדרך, מראה עיניך, משמע אזניך. הרפתקאותיך, רשמיך וכו' וכו'.
יוחנן: מה יש לספר? שם צרות צרורות, וכפי שאני רואה – גם כאן אין מחסור בהן.
נפתלי (מתעצב): כן, כן, הנני ואגיד לך בלחישה: קפאון מוחלט שורר עתה בחיים החברותיים דפה בכלל ובחיים הציוניים בפרט. אשתקד כשבאתי הלום היו פה סימני חיים עבודה: החבורה “קדימה”, שאנכי יסדתיה, היתה רבת פעלים. אני מחזיק בדעתי: הטריטוריאליות נתנה מכה לציוניות, אשר מי יודע מתי תירפא ממנה. נתרופפה, נתרופפה גם אמונתי. רחוקה התקוה. השומע אתה, אשתקד – איני זוכר את היום, שבו לא יבואו אלי זוגות-זוגות של ציוניים – מדברים ומדברים ומלבנים את הדברים. עתה – סרו הכל בבת אחת. כאילו ביד הוסרו. לא יכלו לסלוח לי את מלחמתי הקשה כנגד הפדראציה הטריטוריאלית, את מלחמתי… (רבקה עומדת ומאזינה מרחוק לדברי נפתלי; בפניה התעניינות ממוזגה: רצינית למחצה ומעושה למחצה) כן, כן, אם דורש אתה מופת על רפיון הפרופאגאנדה הציונית – הנהו לך: איני צריך להלל את עצמי, אבל רם אני ג"כ מענוה מלאכותית: הריני פרופאגאנדיסט חרוץ, ובכל העת האחרונה לא מצאתי מקום, שאוכל להשתמש בו בכוחותי. ברוסיה חושבים בוודאי, שבלונדון החפשיה יש אורגניזאציה ציונית נפלאה. תמימים!
יוחנן: וחייך הפרטיים?
נפתלי (בפנים טראגיים): הפרטיים? כלום שתי רשויות בדבר? אמנם, בכל השאלות העולמיות הריני אינדיבידואליסט. באמנות ובעולם המחשבה אני נוהה אחרי איבסן, ה“אני” שלי אצלי הוא עולם ומלואו. אבל, מצד אחר, מי יוכל להכחיש, שהיחיד תלוי הרבה בציבור. (בהשפלת הקול) איני משתכר; היא (מראה על רבקה הנחוָרה) סובלת, כמובן. חיי המשפּחה שלי הרוּסים, בעוד שבהם, ורק בהם, אני רואה, לפי שיטתי, את הערבון הבטוח להצלחת היחיד. בני זה (מראה על יוספ’ל), אשר לכל בו חיי רוחי ואשר הוא תקותי היחידה, כי הוא ירים את הדגל, אשר לא עצרתי אני כוח לשאתו ברמה וכו' וכו, אינו מתחנך כראוי. היא מכה אותו באכזריות וכדומה. אנגלית איני יודע עוד. בימים האחרונים, אמנם, החילותי ללמוד את השפה בהתמדה עם דוֹבה… רצוני לומר: עם בת המשולח שלכם הבכירה. הלא ידעת אותה לפנים מקרוב, כמדומני. כמובן, בא אני על מנת ללמוד ושוכחים את הלימוד והולכים למוזיאום וכדומה וכדומה. שלשום קראנו שנינו את ה“גיטו” של הֵיאֶרמַנס. גרמנית אני יודע יותר ממנה. בכלל אין לי מקום פה, ואני מצפה לכרטיס-נסיעה שהבטיחו לשלוח לי מניו-יורק. אמנם, גם ניו-יורק זרה לרוחי, אבל בעצמי אבטח, כי אני לא אטמא שם בתוך האטמוספירה הטמאה של ארץ-הדולארים. כמובן, אבחר יותר טוב במוות מלעשות שקר בנפשי, ככל האגיטאטורים דשם מכל המפלגות. נכון אנכי להיות שם רצען, ובלבד שתהא הנשמה שבי טהורה. ואולם חפץ חיים אני והנני מאמין, כי אנצח את כל המכשולים וכיוצא בזה וכיוצא בזה…
יוחנן: “כיוצא בזה” זה מה הוא מלמדנו?
נפתלי (נסחף בשטף אמרותיו): אנכי השאתי גם את דוֹבה… כוָנתי לומר: את מרת קפלן לנסוע שמה, אבל היא התעקשה: רוסיה ורוסיה. בעוד שבוע תסע שמה. הוא טריטוריאלית נלהבה. ופה נפרדות דרכינו. אולם אני מקווה עוד להשפיע עליה. כן, טוב שנזכרתי. רצונך, יוחנן, להיווכח מדבר גודל ההשחתה שבחיים החברותים בלונדון – צא וראה: הסוציאל-דימוקראטים יסדו מראשית מאי שנה זו עתון שבועי בשם “ידיד-העת”.
יוחנן: נוּ-נוּ, איזה שֵם…
נפתלי (ממשיך בעונג רב): והנה שמעה אלי. לראשונה היה אצלם לעורך יהודי מתאנגל, כונתי, אסימילאטור אנגלי, אנטיסמיט ידוע. חבר הוא גם לאגודה האנגלית הס“דית המרכזית, כף-מבשלים ב”אַמאַלגאֵמיטֶד סוֹסייאטי" וכיוצא בזה. כמובן, לא ידע גם פלוני לכתוב יהודית, אך איך שיהיה – בן-ברית. אולם לוֹ מעט היה שכר העורך ששילמו לו ועזב את העסק. והתדע, מי הוא העורך עכשיו אצלם? הנני ואגיד לך: נכרי!
יוחנן: כלומר?
נפתלי (בהתפעלות דלעילא): פשוטו כמשמעו, גוי מארץ הגויים, גוי…
(נפתחת הדלת בסערה. נכנסת בחפזון דובה קפלן, בתולה למעלה משלושים, נמוכה, שחרחרה, בפֶּנסנָה ומעשנת. על צוארה חוט שחור של שעון ועליו מדליוֹן ובו תמונה פוטוגראפית קטנה. קולה צרוד, וכשהיא מדברת נדמה, כאילו אחרי כל פראזה ופראזה היא מעמדת נקודות).
ט 🔗
דוֹבה (תוקעת כפה ליוחנן בחזקה): שלום עליכם, עליכם שלום, רבי יהודי! נוּ, מאין, יהודי, מאין ולאן? לאן? הנה היא השאלה, הנה. זרם האמיגראציה שוטף, הא? נוּ, מה נשמע במקומותינו הקרים? מה מצב-הרוח שבין הנודדים? היום באת? פֶני היתה אצלנו והודיעה לי מזה. בעיניה אין אתה מוצא חן כלל, הליטראטור! נוּ, מה, כבר הספקת לנשום אוירה של לונדון הגדולה והאפלה? ועיקר, עיקר שכחתי, כמו שאומרים, כמדומה, אצל “שלום עליכם”: מה עם עבודתך הספרותית? מה, מה כתבת בימים האחרונים? מה תרגמו לרוסית? ואגב-אורחא: העודך יושב במרומי האולימפוס של שפת המשכילים, או אולי התחלת כבר לכתוב גם בעדנו, בני ההמון הפשוטים? הא, הא, ענה! וָלא – אשפוך עליך עוד תריסר אתיקים של שאלות, ואתה תענה!
יוחנן (בקלות-ראש): מכיר אני את דוֹבה. אותו הבטחון בעצמה. לא נגרע.
דוֹבה (בצחוק): אותו הבטחון ואותן השאלות.
יוחנן: בנוגע לשאלות אוכל להשיב בבירור רק על אחת וזה: שבימים האחרונים לא ישבתי על האוֹלימפּוס, אלא בבית-האסורים ועל לא דבר.
דוֹבה (במהירות): את זאת אני יודעת. מה לעשות, לא הכל נעשה על פי רצוננו. אותו המכר שלנו – הלא יודע אתה אל מי אני מרמזת – היה מלא חיים ותנועה, והיה גם בעל רצון חזק, ונגזרה עליו למות הרחק מהכל. אני, שווה בנפשך, מתגעגעת לטפס על ההרים שבשווייצריה, ולבסוף אני צריכה לנסוע ולעשות מה שהמפלגה דורשת. ואולם! הנה “ישבת” זמן רב, ועל-כן, איפוא, לא אתנך, לכל-הפחות, לשבת כלוּא עתה. מאַרש אל הרחוב, מאַרש אלי, מאַרש לאיזה מקום, ובלבד שלא להירקב בבית. יותר טוב – אלינו. אצלנו תמונת מלך אנגליה על הכותל.
יוחנן: שתי טענות בדבר. ראשית, לא ישנתי שלושה לילות רצופים. שנית – אני מצפה לחזקוני.
דוֹבה: חזקוני? עלמה?
יוחנן: לדאבון-הלב – לא. אני חושב, שהוא צריך לבוא לפנות ערב לאחר שיגמור את חיפושיו אחר איזה עסק. כמובן, לא בשביל עצמו. או יותר נכון: לא בשביל עצמו, שזהו בשביל עצמו. או אולי בשביל עצמו, שזהו לא בשביל עצמו.
דוֹבה: פוּ, מטאפיזיקה טיפשית!
נפתלי: כל היום הוא מבר ע"ד חזקוני זה. כמתוך קדחת של אהבה.
דוֹבה: באופן הזה הרי אני מתה מחשק לדעת מי הוא ואיזהו חזקוני הלז.
יוחנן: לא חזקוני, אלא אליהו חזקוני. מי הוא זה ואיזהו, אולי אבאר לך בעת אחרת, כשאענה לך על כל שאלותיך. הנה הוא (מראה על נפתלי) אמר: כל היום אני מדבר על חזקוני. לא. אם לדבר במליצה – כל היום אני שותק עליו.
דוֹבה (בישוב-הדעת): אוּהוּם… אפס קצהו אראה, וזה הכל? (יוחנן אינו עונה).
נפתלי (מתייצב בפוזה של אוראטור; עיני רבקה בוערות באש של חשד מסתתר): שמעו אלי, נאספים נכבדים! האוֹפוֹנֶנט הנכבד שלי השיג עלי, וכיוצא בזה, ועלי מוטלת החובה לברר את הענין. בהוציאי מקודם את ההחלטות המוחלטות מסיפורי האופוננט הנכבד שלי על האוֹביֶקט המדובר יש לי הרשות המלאה להוציא את המסקנות המבוארות למעלה. (אובד את סגנונו הפארודי; בכובד-ראש) הנני ואגיד לכם באמת: חזקוני הוא, לפי דעתי החזקה, מלא מן המוסר של הנוצריות, הוא טולסטויָני, הטולסטויניות הנשכחת שולטת בו. הנה קוּריוֹז: על הספינה אשר בה באו ביחד יצא קול…
דוֹבה (מפסיקתו, לאחרונה): איני אוהבת כשמדברים על אנשים שלא ראו אותם מעולם, ואפילו אם שמעו על אודותם מפי יודע-אנשים כהאורח שלנו. אולם, איך שיהיה, אם איש כזה הוא, אז יכולים אנו בוודאי ללכת מבלי כל שקלא וטריא ומבלי לחכות לו. טולסטוינים אינם שומרים מעולם את מוצא-שפתותיהם.
יוחנן: פתגמים ופתגמים!
נפתלי (אל דובה): לנו יש היום עוד שיעור באנגלית.
דוֹבה: אין היום כל אנגלית! היום מוקדש הנשף להסופר המתנגד לפתגמים. צריך להראות להפייטן את לונדון הפיוטית.
יוחנן (מתעורר ממחשבותיו): לא, יקירתי, בתוקף זכויותיה של מחלתי הנני עולה עתה לנוח.
דוֹבה: ולא אדע אפילו, כיצד לא ישנת שלושה לילות רצופים? הלא מעניין הדבר! רוח תזזית היתה? חלית מחלת הים?
יוחנן: שאלה היא. בתור אדם ובתור סופר. הסופר – הן זה איש שראשו סובב עליו תמיד גם בשבתו ביבשה, ופשיטא על הים. הגיעי בעצמך: הים – קנינם של הפייטנים, מעור המוּזוֹת, פלא-הפלאים, סערה ומרד, רעש והתקוממות, ציורי נוף קוסמים, וכיצד אפשר לישון עליו מבלי ליהנות מיפיו ומהמון גליו? למאי נפקא מינה – אוי, “המו גליו, ברוץ גלגליו”, אוי, המו, עד שדימיתי בכל רגע, כי גווע אני בתום השמיכה הלחה מהקאה בלתי פוסקת…
נפתלי: תנאי הנסיעה של הנוסעים במחלקה השלישית – הן נורא הדבר! אני כשנסעתי, כמעט שנדרתי לתאר את זה בעתונות. והנורא ביותר הוא, שאין איש יודע מזה. הלא ברפת מובילים שם, פשוט, ברפת. מיטה על גבי מיטה, וחושך, והשמיכות, והאוכל – נורא, נורא!
יוחנן: אלמלא אליהו חזקוני שהוציאני משם אל מכסה האניה היתה נפשי נוקעת. זה הראה לי מה זה חולה המטפל אצל חולה. בריא הוא האיש הזה וחולה גם יחד. שמר עלי עד בואנו אל החוף… (לעצמו) גם פניו בריאים וחולים הם גם יחד.
דוֹבה: באופן הזה כדאי לראותו. אף על פי שדו-פנים – לא מעלה יתירה.
יוחנן: הוא אחד; שני פנים רואים המביטים בו, (כמו בחזון) הנך פוגש בו – הבעה לא מסוימה. עינים קטנות, שחורות-ירוקות, ריסים כואבים, נחירים רחבות ופתוחות, לחיים גסות, מכוסות קרום של עמל, צואר קצר, שערות כהות, סבוכות ועומדות, סנטר וזקן בלתי מסודר. אך הנה הפנה את ראשו לעזור לך באיזה דבר, תשים עינך בו מן הצד – איש אחר, פנים אחרים. בשחור העינים מתעלמת ונבלטת לחלוחיות משונה, מלאה מן הצער של מי שנטרפה דעתו עליו והבריא. מתחת לשפם הקלוש והרך, על השפתים העגולות והגלויות, בשיפוע-לחייו – בּכּל מתגעשת הכנעת סבלנות המבינה הכל ונושאה הכל, אוהבת הכל ומיטיבה לכל. (בגילוי-סוד) והצואר ניצב איתן מתחת לכל זה, לא זקוף, אבל איתן…
דוֹבה: הנך מדבר מתוך שינה?
יוחנן: מצחו הקטן והמרוכז מבצבץ – בעצם כבר איני מתפעל ואיני נגוע משום דבר, מאחר שמה שהיה אפשר לבוא – כבר בא… (כמתעורר) כן, הרי זוהי כונתי. אליבא דאמת. מה רציתי לומר?
דוֹבה: לא רצית – ואמרת. אמרת גם מה שלא רצית. אהה! אבל די. בכלל, דיברת ותיארת כסופר גמור. מתייראה אני, שבאמת קצת אינך בקו הבריאה.
יוחנן (אל רבקה): אני עולה, אחותי. נא לקרוא לי, אם יבוא אותו הבחור.
דוֹבה (בפזיזות): אליהו חזקוני! (אל יוחנן) נוּ, אינך הולך? לך לישון! (אל הכל) להתראות! (יוצאת את נפתלי. יוחנן עולה במעלות שחוח).
י 🔗
רבקה (לבדה; סופקת כפיה): אלי! מה זה יהיה?.. הכל עלי… פני היקרה עדיין אין אף בדעתה לשוב… ימים שלמים אובדים לי… אני לא אשתוק… היא יוצאת מדעת… אינה יודעת מה לעשות משגעון. (אל יוספ’ל) חכה, בני, מהרה נדליק נר… (מבית-המבשלות נכנס במהירות ר' חיים-יהודה, כשהוא מנגב באלונטית את ידיו).
ר' חיים-יהודה: עסקים. היאומן, כי יסופר – אלול, קדיש-יתום ובלי תפילה בציבור. עסקים. צריך להזכיר את יוחנן. למעלה הוא, רבקה? התאמיני, טרדותי. עודני בעל-חוב לתפילת השחרית. לא “שש זכירות”, לא “אני מאמין”. (מתחיל לומר כל זה על פה; ב“אני מאמין” הוא עובר בחפזה על העיקרים הפילוסופיים והמשיחיים ומאריך ב“כל דברי נביאים אמת” וב“שהתורה לא תשונה ולא תוחלף”; אח"כ הוא מתפלל מנחה, גומר “שמונה-עשרה”, נופל על פניו) “ויאמר דוד אל גד: אפלה נא ביד ד', כי רבים רחמיו, וביד אדם בל אֶפּוֹלה”. (ביבבה) “רחום וחנון, חטאתי לפניך”… (קם מנפילת אפיו ועולה על השלבים אל יוחנן).
(היום פונה לערוב. בבית-המזון אין איש. נפתחת הדלת ועל המפתן צועד אברך כבן עשרים ושש, דל-קומה, מגושם, בעל-בשר, לחייו ושפתיו עבות, תאותניות, מלאות חריצים. לבוש פּאַלטוֹ קרוע, המשמש בין בימות-החמה ובין בימות-הגשמים. מתחת להפּאַלטוֹ אין בגד אחר, מלבד הכותונת).
יא 🔗
הבא (מדבר בכבדות): יש כאן יוחנן מהרשק?
רבקה: מר חזקוני!
חזקוני: כן, אני הוא. צריך אני ליוחנן.
רבקה: הוא פקד עלי לקרוא לו לכשתבוא.
חזקוני: אפשר ישן הוא. לא צריך. עיף הוא. (מתייצב סמוך לאחד השולחנות שאצל הפתח. נמלך בדעתו ויושב. החשיך. שתיקה. רבקה מתחילה).
רבקה: אחי סיפר לנו, כי אתה סעדת אותו כל עת חליו בספינה.
חזקוני: כן, קשה היה לו. שני ימים לא אכל מקודם ולא יכול לעמוד בפני הבולבוסין.
רבקה: איזו בולבוסין?
חזקוני: בולבוסין. תפוחי-אדמה. לאכילה. על המכסה שטחו. מיד כשעלינו על האניה. שטחו. לאכילה. בולבוסין מבושלים ודגים מלוחים. אמרתי לו: טוב למעט. לא נזהר. לא יכול להיזהר. ולאחר-כך התנודדה האניה. קשה היה לו.
רבקה: והקיא הכל?
חזקוני: קשה היה לו (שתיקה).
רבקה: ועוד סיפר לנו – מיד לבואו סיפר על זה – כי יצאה שם אצלכם שמועה באניה, כי כבר, כדומה למשל, ישנו החוק לבלי הניח לאיש לבוא אל החוף, בלתי אם כסף לו, עשרים רובלים, או אדריסאות ברורות, ויראתם, היינו…
חזקוני: לא.
רבקה: לא? לא הבנתי, איפוא, מה שסיפר אחא. הוא סיפר, כי אתה חרדת על כל הנוסעים להספיק אדריסה למי שאינה. מיראה בדבר…
חזקוני: לא היתה יראה.
רבקה: מבינה אני, מבינה. מה יש לירוא? אבל הוא לא כיזב בזה, שדאגת, כדומה למשל, לכל מי שחסר לו איזה דבר נחוץ. עמלת להלוות מזה לזה. מה יש לדבר? נסים אינם מתרחשים בזמן הזה. בעלמא אני מדברת. אין מניחים לרדת מעל הספינה – נשאר לך להתנפל אל הים.
חזקוני: זה אמת. (שתיקה ממושכה. מתקרב לאט-לאט אל הבופט ומשם אל התינוק שמתחת השולחן) מנדלי? נח’קה? ברילה? יוספ’קה?
רבקה (בהשתוממות): מהיכן אתה יודע?
חזקוני: מה? לא? חיימ’ל?
רבקה (בעליצות): כן, כן, יוספ’ל שמו.
חזקוני: יוספ’ל, יוספ’ל… (מחליקו. הילד יוצא מתת השולחן ותוקע פניו לתוך ברכיו).
רבקה: בן שלוש הוא לי.
חזקוני: כן, כן יוחנן ויוסף. יוספ’ל. ושם אמו?
רבקה: שמי? רבקה.
חזקוני: יוחנן, יוסף ורבקה. יוספ’ל בן רבקה, רבקה ויוחנן. אבוא אחר-כך. (יוצא בדממה. צללי בין ערבים. בדלת הוא נפגש בפני).
המערכה השניה 🔗
חדר רחב ולא מרווח בקומה השניה – מעונו הפרטי של ר' חיים-יהודה. הרצפה, העשויה מקרשים, לא מצובעה, כלי הבית דלים, מועטים וקנויים מחדש, שעל ידי זה מורגשת בתוך הדוחק איזו ריקניות. הרושם הכללי הוא של דירת ארעי. תמונות-משפחה אחדות, ראי פשוט: על כרכוב-הכירה תמונתה של רבקה בעלומיה. פנים בריאים, מלאים וטוב-לב נשקף מהם. פתח אחד בצד שמאל לחדר צדדי, ופתח-יציאה אחד למסדרון קטן, שמשם יורדים במעלות אל הריסטוראן.
ערב-שבת עם חשיכה. רבקה גומרת בחפזה את מלאכתה. על השולחן, שולחן-חייטים רחב, שני נרות קטנים מוכנים להדלקה. לא הרחק מהם בתוך גל של גזרי ארג, משי, שרוולים ועוד דברים כאלה יושב יוספ’ל בדממה. עיניו השחורות-הפקחיות ולחייו המלאות-החיוורות אדומות מבכי רב, שבכה שעה ארוכה עד שנשתתק. מכונת התפירה שלצד ימין רועשת. פני יושבת אל החלון הפונה אל הרחוב ומרכיבה דרך שחוק על גבה את השונרה שבבית.
א 🔗
רבקה (נוטלת את אפודת הנשים התפורה למחצה ומעלה אותה על גבי גולם-העץ העשוי בתמונת אשה; ממשמשת בזה, מסתכלת, בוחנת בעיניה): אה, פני, מה הדבר לפי ראות עיניך?
פני (משליכה את השונרה, קופצת ממקומה, ממהרת אל האפודה, נוגעת בה בהתעוררות): איטון יפה!
רבקה (בשויון-נפש): דק! אבל מה דעתך, יאה? (מרמזת לצד) כאן עולה יפה?
פני: הלא זה בשביל אחות דזיקוֹב?
רבקה: בשביל הצעירה. בשביל אָני. לא בשביל פלונית… איך שמה?
פני: דזֵ’י-ני…
רבקה (צוחקת תמרורים): דז’יני – שם חדש. הרי היא אנגלית כזו? דז’יני… (צוחקת) דוֹבה ולא דז’יני… יודעת היא אנגלית לא יותר ממני…
פני: ואני שונאת אותה לא כמו את אחותה. הצעירה – זוהי סם-המוות.
רבקה: אפודה תופרת היא לה מאיטון יקר.
פני: לא תזכה ללבשה. (שבה אל החלון).
רבקה (בעיון גדול): וגם פה מונח היטב?
פני (מרחוק, בעצלות, מראה על החזה שבאפודה) כאן צריך להיות קצת יותר גבוה. (בקפיצה) צמאה אני לתה (חוטפת את כלי החמין, ממלאתו מים מן הדלי שבפינה, מעמידתו על הגז ומנגנת) אוֹי, אַ בּוֹי, אַ בּוֹי! 5.
רבקה: גשי-נא הלום, פני, ואמרי… אוי, הן היא אינה נותנת לי אח"כ מנוחה!
פני: ואת החושן בשביל אם דז’יקוֹב הלא כבר גמרת?
רבקה: החושן. והיכן השמלה, והיכן העליונה, והיכן…
פני: צרותיה ומכותיה, חבורותיה וטריותיה… תהיינה לה!
רבקה: אוי, מרשעת, מה עשתה לך? נחש! איזה ארס. מאַבדת-הון.
פני: יפה-פיה זו על טוּאַלטים? אימה!
רבקה: לא. אַת. וכי לא יכולת לקחת חמין מן המוליאר שבמבשלה? עסקינו המוצלחים כל-כך… גם אני שוקקת לחמין, אבל אין פנאי. (חוטטת בעיניה) הוא לא יֵראה… צלל במים – (מתעוררת) נוּ, צריך לגמור ולהתחיל בנקיון-הבית. לכבוד-שבת. (מתאנחת) שבתותינו ומועדינו… (אל יוספ’ל) רוצה אתה כבר לרדת, בני? רד ושחק מעט. (יוספ’ל מורד, רץ ומתרוצץ בכנף-אמו) המתן עד שאביא מים. (מנערת מעליה את חתיכות האיטון והחוטים, מתמודדת, מעתיקה ממקומה את מכונת-התפירה. גולם-העץ נופל ברעש) פני, עזריני!
פני (אינה זזה. בכליית הנפש): אוֹי, אַ בּוֹי, אַ בּוֹי… (מנקשים בדלת) להיכנס! (דז’יקוב נכנס; רבקה מתבטלת מפני הבא שמצא אי-סדרים בבית ואינה יודעת מה לעשות. יוספ’ל משחק בצדה).
ב 🔗
דז’יקוב (חציו כאורח וחציו כבן-בית תמידי): גוד איוונינ'6! (ממהר לשבת על הכסא הסמוך לפני, כששתי ידיו נתונות בכיסי מכנסיו. מתחיל גם הוא להחזיק את המנגינה שבפי פני ומפסיקה מיד; אל יוספ’ל) טפוּ, שרץ, הס! יוּ סי7 שב במנוחה, אַי סיי8, שרץ קטן! פוּ, אני שונא ילדים. אני שונאם (בגאון) יוּ סי, שאתם לא אוכל! (בקול של אדנוּת) ומה זה אתכם? למה אתם יושבים בחשיכה? אַי סיי, אני שואל: למה אתם עובדים עוד? בשעה מאוחרת כזו. (בהברתו החצי-אנגלית, החצי-יהודית) ועוד בשבת! פני! אי סיי, את מוכנה? יו סי, היום אל המיוּזיק-הוֹל. מחר לא אֶפּנה; כל היום – משחק בקריקט. נו, בלי שהיות!
פני (מאושרה): יֶס?.. ואפילו תה לא תתן לי לשתות מתחילה?
דז’יקוב: אני בעצמי לא אלך בלי תה מתחילה. אני אשתה בריסטוראן. במרתף הזה, אַי סיי, וכי אפשר לשתות? (אל יוספ’ל) הוּ עליך, מה הומה שרץ זה! פני! אַי סיי, יודעת את.. ילדים תועבת נפשי!
פני (אל רבקה): השתיקי את המנוול הקטן. אינו נותן לחיות.
רבקה: אין לי פנאי… (מעלה את יוספ’ל שוב על השולחן ברוגזה).
דז’יקוב: נוּ, אני מחכה לך שם מתחת, פני! ראי-נא. אני הולך. אני מניח לך רבע שעה להתלבש. אני אוהב לתת את האפשרות לנערה ההולכת אתי להתלבש כיאות. אַי סיי, אני אוהב, שהנערה ההולכת אתי תתלבש כיאות. דֶט’ס אוֹלל9! (יורד. רבקה מרימה את שמלתה, שופכת מים על הרצפה, כורעת ומשפשפת בסמרטוט. דלי-הברזל שאצלה מתמלא מים נרפשים. פני עומדת מן הצד לפני המראה ועושה את שערותיה העבותות. היא מסרקת אותן למעלה עד שהן מתנפחות מלפנים ומקלעתה נעשית לחטיבה אחת מוצקה, גבוהה, חלקה וישרה. אח"כ היא שותה תה מעומדה. גמיעותיה קטנות, מפונקות. צחוק-המשובה אינו סר מעל לחייה).
ג 🔗
רבקה (בתחנונים): פֶנֶלי, לכי-נא והביאי לי את המברשת מן הפרוזדור. כוחותי עוזבים אותי: אוי, התינוק יפול מעל השולחן. פֶנֶלי…
פני (עוסקת בשלב ואינה שמה לב).
רבקה (משפשפת): היטיבי-נא לי, פני, אך הפעם.
פני: מחר!
רבקה (מעיפה מבט של איבה עליה מעל הקרקע): אוי, לב טאַטאַרי! התינוק יפול מעל השולחן.
פני: אני אתן לו לנפול! ינסה-נא. את בשרו אמלוק.
רבקה: (בקול עצור): תיבשנה ידיך!
פני (תוקעת מחטים במגבעתה רבת הנוצות): אין דבר! לא חולה הוא אביו לבוא ולהחזיקו קצת עד שתנקי את הבית. עסקיו החשובים לנוע באסיפות ובליבררות10!
רבקה: שניכם כאחד טובים. כולכם רוצחים. אבל גם אַת טובה. דז’יקוב לא ימות בלעדיך. מותר היה גם לך לעזור לי קצת. כל היום לא עשית דבר. וגם עתה, חס ושלום, לא היית מתה אלמלי ישבת קצת מתחת. חיים-יהודה אינו יכול אפילו ללכת לבית-התפילה. עוד טוב מה שבימים הנוראים עושים הציוניסטין פה מנין. אלמלי התביישת, לכל הפחות, מפני ספר-התורה שבבית. אבא מוכרח לשבת ביום-השבת בריסטוראן. כלום יכול הוא לקבל כסף מידי האורחים, כלום מה?
פני: והמשרת – היפה הלז?!
רבקה: ואני נפולת תחת עולי. הוא לא נראה למן ארוחת-הצהרים. היזהר, יוספ’ל, היזהר, אפרוחי. לשארתך היקרה אין פנאי. כל העתות שוות בעיניה. העסק הולך וחרב – מאי איכפת לה? היא ודז’יקוב שלה – יחרב העולם! (הולכת אל הפרוזדור ומביאה מברשת ארוכה, מכניסה אותה אל תחת הספה. משפשפת היטב וגוררת משם ערדלים ישנים; סוחבת אותם בכעס כבוש).
פני (נכונה לצאת את הבית): של מה הם ערדלים נאים הללו?
רבקה: של המשרת, בוודאי; זהו כל מה שהביא אתו.
פני: הערדלים האלה ודאי כל רכושו הם. הלא אפילו ארגז של חפצים אין לו.
רבקה: הוא ברח מעבודת הצבא, ומאין יהיו לו חפצים?
פני: מעבודת הצבא? גיבור כזה! חייל! (בצחוק) אכן אוכל הוא כשלושה חיילים ביחד. רעבתן כזה עוד לא ראיתי.
רבקה: “ירוק” הוא, אבל יוחנן שלנו אומר…
פני: יוחנן שלנו – דז’ולרי! 11. הוא ונפתלי שלך – זוג.
רבקה: סגרי את פיך! דז’יקוב הוא “תנא ברא”.
פני: דז’יקוב אינו בעלי, אבל הוא יקנה וימכור את שכמותכם אלף פעמים בשעה אחת.
רבקה: באולם-המחולות… (באנחה) מהרי, מהרי, הכי ראש עם קדקוד. אבא שלך יעלה לעשות “קידוש”, ובבית חול. איש אין, פנלי היקרה, בדאַנסינג-קלאַס, נפתל’קה – הרוחות יודעים איהו… יוחנן גם הוא איננו… עונג-שבת!
פני (בפתח, לבושה כולה צבעונין) סתמי, סתמי את פיך, מגדת-תחינות. הן מברשת גדולה בידיך. יש במה לסתום. אל המיוּזיק-הוֹלל אנו הולכים, ולא אל הדאַנסינג-קלאַס. בדז’יקוב צרה עינך? רואה את? (מראה לה מחט מעשה-צעצוע בשערותיה) הכל הוא קונה לי. (יוצאת).
רבקה: ראש וקדקוד! שחקי, שחקי עד שתּיכּוי… (נופלת עיפה על הכסא).
יוספ’ל: אמא…
רבקה: נוּ?! מה אתה רוצה שוב ממני? הלכה השארה – וכבר התחלת… אין לי פנאי!
יוספ’ל (מתפרץ בבכי).
רבקה: דום, כרעא דאבוה! אל תהין לרקוע ברגליך?.. (משנה את קולה) עלובי, עלובי, לא אוסיף… אביך היקר לא יוכל להשגיח עליך קצת… נוּ, לא אוסיף, לא אוסיף, רחימאי! (מחבקת אותו בשתי ידיעה המלוכלכות. נכנס יוחנן).
ד 🔗
יוחנן (בקול נלאה): מה הילד צועק?
רבקה: הוא צועק!.. אב אין לו, ולאמא אין פנאי לדאוג לו. כשהוא רוצה שאנטלהו קצת על כפי ואני איני יכולה – תתעטף נפשו. ילד צריך לאם.
יוחנן: ונפתלי היכן?
רבקה: אותי אתה שואל, היכן נפתלי? הלא הוא מאנשיך.
יוחנן (משתעל): מאנשי?
רבקה: הוא הלא אברך אינטליגנטי הוא, ציוני, מקהיל קהילות, דורש ברבים. כלום יש לו איזה רגש חובה בפני, בפני הילד? סובב הולך לו.
יוחנן: ומה הוא יכול לעשות, רבקה’לה? מה הוא יכול לעשות? אליבא דאמת. לא טובים, לא טובים גם חייו הוא. התדמי, כי לו נעים…
רבקה (בעקשנות): נעים! נעים! אלמלא היה נעים, היה חוטט בחוטמו, מתחת לאדמה…
יוחנן: מאי נפקא מינה, אחותי – זהו המצב של כולנו, של כולנו. בעל-השכלה הוא. אלמלא היה זר – הרי זוהי כונתי – אלמלא היה “זר”, היה מוצא לו איזה דבר: כתבן במוסד עירוני, פקיד בפוסטה, מורה…
רבקה (בדמעות): לא אל זה חיכיתי.
יוחנן: לא אינך צריכה לספר. יודע אני מה היו תקווֹתיך. למאי נפקא מינה – רובן של תקוות סופן כך. מה רציתי לומר? נעקרים משורש הננו…
רבקה (חובקת את הילד): הנה אתה…
יוחנן: מרויח? (משתעל קשה) אין מה לקנא בי, אחותי. “ידיד-העת” – גם זה מפולת. רעים עסקינו פה ורעים גם עסקיהם. תלוי אני שם על חוט השערה. אליבא דאמת – הם אינם צריכים לי. במפולת אין צורך בשום דבר, אחותי. סביבה זרה וקרה – לא כדאי! מכרים אומרים לי: מכרתי את עצמי – צחקי להם והציבי מצבה. שני שבועות – וכבר אין מה להיות פה. אליבא דאמת, לא היה כבר ביום הראשון. איני יכול לנשום. אין ריאה. והאויר! והאדים! גיהנום התחתון. והניגונים האנגליים המתועבים בפי ילדינו. ונשינו המתאנגלות. שדי! כמה גועל-נפש!
רבקה: לאמריקה לא אתן לו לנוסע לבדו בלעדי. לא, לא אסכים לזה בשום אופן. יהיה מה, ואני לא ארשה שידבק הוא באחרת לעיני, ולוּ תהא מלומדת וחכמה כשלמה. די לסבול! הלא כל מכרותי לועגות לי. איש כזה ימשול בי. גם פני עושה אותי לצחוק. סמוך על שולחני, אוכל ושותה וישן. כלום בעל הוא זה? אתה אינך זוכר: בעירנו לא האמינו אז, כי אנכי אנשא לו. מה היה הוא, ומה הייתי אנכי! ועתה…
יוחנן (בטון של הוכחה לעצמו): ואלה שהיו צריכים לשמוח על שאין הם אחראים בעד איש וחפשים לנפשם מתגעגעים להיות בעלי ריחים… (אחרי מחשבת רגע) נוּ, אלך לי: הרי איני אלא מפריע אותך ממלאכתך.
רבקה (בבקשה): אל תלך. הנה אני גומרת. אדליק את הנרות ואעבור לשפשף את המעלות ומתחת.
יוחנן: מתחת שיפשף כבר אליהו.
רבקה: נוּ, אז רק המעלות. בינתים אפשר שיבוא גם הוא. (מחזיקה אל יוספ’ל אל השולחן ומדליקה את הנרות הקטנים בברכה חטופה; פתאום) יוחנן, אמור לי, עוצה לי: אני רוצה לדבר עמו באופן גלוי. אני רוצה לומר לו: נפתלי! או לחיות כראוי, או להיפרד לגמרי… מה עצתך בזה, יוחנן? אמור לי!
יוחנן: מה אומר לך, אחותי? אלמלי ידעתי, שמוכשרה את להיפרד ממנו. אבל מתיירא אני, כי אין בך כוח לזה. מתיירא אני, שכל מה שאת רוצה לטרוח עכשיו אין זה אלא בשביל שמקווה את, כי על ידי זה תעלי קצת בעיניו. כי על ידי גאות רוחך תמצאי חן בעיניו… (מושך בכתפותיו. נפתלי נכנס בהתפעלות).
ה 🔗
נפתלי: שמעו אלי! דברים נוראים נעשים שמה! השערות תסמרנה.
רבקה (בסקרנות): איפה?
נפתלי (אל יוחנן): ברוסיה. דברים נוראים. אֶכספדיציות של עונשין, פּוֹגרוֹמים. (אל רבקה) כל מכתבים לא היו?
רבקה (בפנים מעוקמים): חכה! אנכי אכלה שם לשפשף ונתתי לך מכתבים.
נפתלי (בקול של כבשה תמימה): הגידי לי לכתחילה, כי “תתחילי” תיכף ואצא מיד מן הבית.
רבקה (כמתביישת מפני אחיה): אכלה מתחילה לשפשף. (יוצאת אל המעלות עם דלי המים).
ו 🔗
נפתלי: שמעה אלי, יוחנן, הנני ואגיד לך. צדקו המתקוממים נגד הנישואין. לפי דעתי, הנישואין תֶּבֶל המה. להיות קשור בהכרח עם אדם לעולם ועד. ביחוד אדם אינטליגנטי, שרגשותיו מורכבים…
יוחנן (בלי תשוקה): לפני ימים אחדים אמרת לי את ההפך.
נפתלי (בתוגה): העובדות משתנות ועמהן הדעות… וכיוצא בזה.
יוחנן: (ברגש): נפתלי! איני יכול להתערב ביחוסיך הפרטיים. מבין אני. יודע אני. תמיד כך, בכל מקום כך. מתאהבים בעלמא, נושאים בעלמא ומתחרטים בעלמא. הנאה פורתא וקוצר-נפש תמידי. דבר שבהכרח. כך, כך. אבל, אליבא דאמת. אני זוכר את אחותי. היא היתה רעננה, מוכשרה לחיים טובים. ועתה. היא אינה דורשת ממך “שיווי-זכויות”, היא אינה באה אליך בטרוניות. היא רוצה רק לבלי לשאת הכל בעצמה, כי כבד ממנה המשא. תאמר – המציאות; מאי נפקא מינה. אבל, בכל אופן, לא אל זה ציפתה ממך. ידים לא טובות היו בה.
נפתלי: בוודאי! היא ציפתה שאהיה לדוקטור, שאושיבה בכרכרות וכיוצא בזה. חשבונותיה לא נמלאו בדיוק. איני מכחיש: לה יש הרשות לטעון עלי. איני בעל טוב. אין לי רגש האחריות בפניה. אבל בעיני אין רגש זה שוה כלום. אנכי הנני אדון לעצמי. אנכי איני משתחווה לא לבוּדה ולא לנוצרי. אנכי איני אדוק גם במוסר היהדות. שמעה אלי. אדם חפשי אנכי בנטיותי. איני טוֹלסטוֹיני. הנוצריות והבוּדיות – הלא בעצמך הודית לי זאת אתמול – שרשן ברוב תאוות, בתאוות רעות…
יוחנן: בתאוות סוערות, אמרתי, וברוח כבדה ועמוקה ובהבנה פנימית חודרת ובאהבה נאצלה… ואולם, חדל לך מזה!
נפתלי: ואני נטיותי, אודה ולא אבוש, קרובות יותר לאֶפּיקוריזם. אני נטיותי ממוזגות ואין צורך לי להכריע את הכף לאסקטיזם. איני מודה בחובות. (בשטף לשונו) כשאהבתי את רבקה, היתה גם אז אהבתי מסוג אחר, לא תאוה פראית ולא אהבת מלאכים אפלטונית. ממוזגה, סינתיטית היתה אהבתי…
יוחנן: הבלים! יש להטיל ספק.
נפתלי: במה? כי אהבתי אותה בכל רגשותי?
נפתלי: ס… ס… ס… היא נעשתה בימים האחרונים ליֶנטה נוראה. מקבלת השפעה מחברותיה, ובזה היא מרחיקה אותי מעליה עוד יותר; היא מוכשרה לעמוד מעבר לדלת ולהאזין…
יוחנן (בעגמת נפש): הרי לך אבק של טבק! אין כלום. זוהי אהבה בשביל פסיכולוגיה, בשביל חיטוט פסיכולוגי: מה היה אלמלי נתאהב ר' נפתלי הנשוי! זוהי אהבה בשביל להיות טראגי. זהו לא כלום! הבינה את גורלך. בּוּדה, משה, ישוע, אֶפּיקור (עם השאיפה למנוחת הנפש שלו) – כולם לא היו קטנונים. כולם חדרו אל הסוד והיו הם גם בתעתועיהם ובשגיאותיהם. האישים העמוקים נושאים ונוטלים. כולם. אבל שונא אני שנאת מוות, כשכל בר-נש מתחיל לתת ערך אלוהי לפעיטותו ולקהותו לאהבת כרסו ולהבליו ו… ו… (נכנס אליהו חזקוני בסינר לבן של משרתים בבתי מזון. זקנו מגולח. דמות דיוקנו לא נשתנתה).
אליהו (אל יוחנן): העלמה דוֹבה שואלת עליך. יושבת בבית-המזון.
יוחנן: אני בא תיכף. (חזקוני יוצא).
נפתלי: זהו אליהו חזקוני?
יוחנן: הלא לא היום הראשון הוא להיותו כאן, שאתה שואלני עליו. (הולך אחר חזקוני. נפתלי מסתובב בבית אחרי לכתם ואומר גם הוא לרדת. נכנסת רבקה כששמלתה מורמה עדיין ופניה שרויים זיעה).
ז 🔗
רבקה: אה, כבר מושך אותך למטה.
נפתלי: אַת כבר נטית אוזן אל הדלת.
רבקה: לאיזו דלת?
נפתלי: אשה פתיה! המקנאה אַת לי?
רבקה (מתעברת): נפתלי! די! אתה אומר באמת, כי אנוח לעולם תחת רגליך? שפחה חרופה הייתי לך ארבע שנים. ארבע שנים סבלתי ממך בכל האפנים. גם המעט שידעתי שכחתי בעבורך. אתה היית למלומד בכוחי ובעמלי, ואתה בועט בי, הנבערה. אשמתך היא, אשמתך, כי הבטת עלי רק כעל מוצא למחיה.
נפתלי (בצער ובגדלות הנפש): מה את רוצה ממני? שמעי אלי. הן עיניך הרואות, כי פה חיינו אינם חיים. הלא על כן, איפוא, גמרתי אומר: לאמריקה. צריכה את לדעת, כי לא בשביל עצמי לבד, לא בשביל תועלתי הפרטית גרידא, אני נוסע לשם. כר נרחב יפָתח שם לפני. שמה…
רבקה: בלעדי לא אתנך לנסוע.
נפתלי: אבל פותה, הן יודעת את, כי איני נוסע לקבל ירושה שם. עד שאכונן את מעמדי – כיצד אוכל לנסוע אתך? ומה נעשה, אם צריך יהיה לשוב בחזרה? וכי בעצמך אינך יודעת, שלא אנוח ולא ארגע עד שאשלח להביאך אל מקום-מגורי? וכי אינך יודעת, שזו תהיה מגמתי הראשונה? מה, החדלת להאמין במוצא שפתי?
רבקה (מחרישה).
נפתלי: מובן מאליו. ילדים איננו כבר. לא אשבע לך אהבה עולמית. אבל הן גם בשביל בני הנני נכון…
רבקה (מפסיקתו): בשביל איזה בן? בשביל יוספ’ל? (יוצאת פתאום מעצמה) נפתל’קה; מרדף אמרים! תמיד צודדתני באמרותיך החלקלקות. עזבתי הכל, הלכתי שבי אחריך. איני יכולה לחיות לבדי, איני יכולה לחיות גלמודה! לא! לא! (כנזכרת באיזה דבר) אבל את חסדך איני מבקשת. דע לך. איני מבקשת חסדך. או כך, או כך. יקיץ הקץ! די לי!
נפתלי (חובש את מגבעתו): התחדלי למוץ את דמי?
רבקה (עומדת לו בדרך): אני אומרת: לא תלך עתה. (בצוחה היסטירית) פה תהא קבורתך! המוות יפריד בינינו. בעל-פרנסה גדול. אני יודעת: יתירה אני לך. אִתּה אתה רוצה לנסוע…
נפתלי: רבקה! חוסי על ילדך! אני לא אהיה ערב בעד מעשי.
רבקה: קשה-מצח! אנה אתה הולך שוב? אני רוצה לשמוע מענה ממך. ראה: לא תצא מזה. אני אקרא לאנשים; אני אנקר את עיניה.
נפתלי (עומד אצל כרכוב הכירה ואינו דובר דבר).
רבקה: אמור! הן או לאו? אינך רוצה גם לדבר אתי? מה אני לך – כבר הוצאת ממני כל מה שיכולת –
נפתלי: עלוקה!.. אלפי מיתות!.. (חוטף את תמונתה מעל הכרכוב וקורעה לגזרים; מרים את הגזרים מן הקרקע ומפוצצם לרסיסים).
רבקה: אַי-אַי-אַי-אַי… גזלן! הן את ילדך אני נושאת תחת חזי… הרה אנכי (נשמעים צעדים. רבקה ממהרת אל החדר הצדדי עם יוספ’ל הבוכה. נפתלי, מבוטל ונבעת ממעשהו, משתמט למטה. מופיעים ר' חיים-יהודה, ר' שניאור-יחיאל קפלן, יוחנן ודובה. על הרצפה הנקיה מפוזרים רסיסי התמונה. יוחנן מלקטם, מעיף עליהם עין ונושך את שפתו בהעלם).
ח 🔗
יוחנן (אל דובה בלאט): מתי את נוסעת?
דובה (ג"כ בלאט): יש עיכובים. המפלגה רוצה לשלוח כסף, אבל אני רוצה יותר, שיתן אבא… מה אתה אומר?
יוחנן: אֶפּטר-נא רק מן השיחה את אחא. הוא רוצה לדבר עמי על איזה דבר. אחר-כך נלך.
דובה: לא. דבר לי אל אשת נפתלי.
יוחנן (מסתכל בה): אל רבקה?
דוֹבה (בבת-צחוק): לא על זה שאתה מדמה. אל תירא. לא רומאן. דבר-נשים. הוי, רוֹמאניסט! (יושבים בפינה בריחוק-מקום קצת מר' שניאור-יחיאל ור' חיים-יהודה. אלו מתחילים לשוחח בקול, בניגון ובתנועות מיוחדות).
ט 🔗
ר' שניאור-יחיאל (מתבונן לכל פינה): כלום שייך לומר –שבת היא שבת. נרות קטנים – אבל נרות. היינו הך! רק הקושיה היא: היכן דגים וחלות ויין לקידוש? ויש לתרץ: נשאר הכל שם מתחת בבית-המזון, חֶה-חֶה היינו דאמרי אינשי: כל הסנדלרים הולכים יחף…
ר' חיים-יהודה (עוזר לו): יחף, חה-חה, ודו“ק. כלומר: בעל בית מזון המספיק כל מיני מטעמים לכל בריה – היאומן כי יסופר, שבעצמו… וק”ל. אלא שבאמת אמרו: אין הסברה כך לגמרה. (קורא) רבקה! אֵיך? מפני מה שינו בשבת זו מן המנהג?!
קול רבקה מן החדר הצדדי: אני מתלבשת!
ר' חיים-יהודה (בהתנצלות): גופא דעובדא הוא, שבשבת העברה החמרתי עלי לבלי לשבת בריסטוראן, והיום הקילותי. אעפ“י שעכשיו הזמין לי הקב”ה משרת הגון שבהגונים, שבדיני ממונות ושאר דברים הריני סובר שאפשר ואפשר לסמוך עליו לכל הדעות. ברם, אם לא צריך הוא לשמורה מעולה, צריך וצריך הוא להדרכה מעולה. היאומן כי יסופר – אין אתו יודע עד מה. אלא – נחזור לעניננו.
ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר – כבר מלתי אמורה, שעל הפרטים לא אוכל לדבר השתא למטוב ועד רע. בשבת אין עושין ביזנס. לונדון היא לונדון ויהודים הרי הם יהודים. ברם, מה שנוגע לבדרך כלל – כבר מלתי אמורה: כמו שהתנינו – לא ישונה. מה שייך לומר, לפני שמש ינון שמו של אותו צדיק, ובוודאי ובוודאי הריני רוצה בכל לבי ובכל נפשי, שיודפס ספרו במוקדם ודוקא בבית-דפוסי. הה-הה, מלתא זוטרתא: ספר אשר עמל בו ר' יעקב-ישראל, זכותו תגן עלינו כל ימיו. אבל מה שאי-אפשר – אי אפשר. חה-חה, דיז’יקוֹב שלי האנגלי אומר: ביזנס בּפור פלֵז’וּר12.
ר' חיים-יהודה (בהתרפסות): כלומר, יקוב הדין את ההר! נוּ, מילא. מי יוכל לדון? עוד נתיישב בדבר אי“ה מחר בערב, במוצאי שבת, הה-הה. כת”ר אומר: הספר, אשר עמל בו אבא הכ“מ כל ימיו… (באכסטאזה) אני מייחל להשם-יתברך, שה”תולעת-יעקב" יאיר אי“ה עיני הלומדים והמעיינים. עוד ר' יוסף-בּר בריסקר, זכרונו לברכה, ראהו והיללו. ברם, במטותא, יגד-נא לי כת”ר: לע"ע עד היכן כבר הגיעה המלאכה?
ר' שניאור-יחיאל: עד היכן? עד דף פ"ט, כמו שאמרתי. את דברי קיימתי.
ר' חיים-יהודה (בצער קשה): ולהלן לא סידרו בכל העת?
ר' שניאור-יחיאל (בקשיות-עורף): לא. עומדים אנו על מקום אחד. היינו הך!
ר' חיים-יהודה: אַי-אַי, לא הגעתם אפילו לסוגיא דבכור. (נוהר פתאום) סוגיא דבכור. עדיין זכורני “חילוקו” של אבא ז“ל על סוגיא זו. (בהתלהבות) שומע אתה, ר' שניאור יחיאל, לאבא, ר' שניאור-יחיאל, היה קשה מעולם על הטורח שיש לנו בזמן הזה בבכור!.. ואעפ”י שאסור לשחטו משום שחוטי חוץ – וכן אסור להטיל בו או לגרום לו מום – מכל מקום יכניסנו לכיפה וימות ממילא?!
ר' שניאור-יחיאל: אלא…
ר' חיים-יהודה: אלא מאי תאמרו: גם זו הגרמת מיתה לקדשים?
ר' שניאור-יחיאל (בניגון): אוהום…?
ר' חיים-יהודה (בחריפות): לא! יש ראיות מפורשות וברורות, שאין איסור לגרום מיתה לקדשים ע“י הכנסה לכיפה… שהרי משמע בתוספת זבחים בראש ה”תערובת", וכן בסנהדרין דף פ' בסוגיא דרוצח שנתערב באחרים, דְמַה דאמרינן: קדשים שנתערב בהם שור הנסקל, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולן – היינו שכונסין אותן לכיפה…
ר' שניאור-יחיאל (אינו שומע; בניגון): נוּ-נוּ?..
ר' חיים-יהודה (מקמט מצחו): איך “נוּ”? הרי ילפינן מזה בפירוש, שאם היה איסור בקדשים הכנסה לכיפה, הרי כאן מדאורייתא כולן קדשים-דהיתרא נינהו… (מעביר באגודלו לעומק) דמדאורייתא אפילו בעלי חיים בטלו… ובכן: מדאורייתא כולן קדשים – ואיך מכניסין אותן לכיפה?! הרי שמע מינה… (מחכה לר' שניאור-יחיאל שיגמור).
ר' שניאור-יחיאל (מביט ומגמגם): איך… איך… בוודאי… כל האומר דבר בשם אומרו…
ר' חיים-יהודה (בריכוז-הכוחות): שאין בזה איסור!.. (כגיבור השב משדה-המלחמה) הא? לכאורה לית נגר ובר נגר דיפרקיניה…
ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר! גאון-עולם! זכר צדיק לברכה! (בראותו שר' חיים-יהודה מתכונן לגשת אל התירוץ. אל יוחנן) נוּ, מה, אחא, גם עסקיך אינם על צד היותר טוב. שמעתי, שמעתי – בגאַזטין. היינו הך! (רבקה מתראה בפתח החדר הצדדי, רואה את דובה ונרתעת לאחוריה).
רבקה: אה…
דוֹבה (קמה לנגדה): מרת אידלש! אני, אמנם, אליך באתי… (עוברת אתה אל החדר).
י 🔗
ר' שניאור-יחיאל (מסתמך על דופן הכסא; אל יוחנן): בגאזטין, בגאַזטין. עסק – לא מן העסקים העליונים. ברם – רק לא לדאוג. כל איש הבא ללונדון – באחינו הכתוב מדבר – מחויב לסבול עד שיומו מגיע והוא פוסק מהיות “ירוק”. אזי הרי הוא עובר ממזרח-העיר למערב-העיר – היינו הך! אל תדאג לו מכאן ואילך. מה יש לך לדעת יותר? לי יש פה מכר – איני רוצה לפרוט בשמו – בא הלום לפני שלוש שנים, ובירקונו – שייך לומר – התענה, אני האחד יודע כיצד! ועכשיו (בחשיבות) הרי הוא שוחט פורמאלי ויש לו יד ושם גדול ב“מחזיקי הדת”, ותקיף בלשכת בית-דין, ויש לו מהלכים בוֶסט-אֶנד בכל המקומות הגבוהים: מוֹקאַטו, מאַנטֶגיוּ, סֶמיוּלס… (בקצת השפלת הקול) יש אומרים גם אצל לוֹרד רווטשילד…
ר' חיים-יהודה (בהתפעלות שקטה ותמימה): כך?
ר' שניאור-יחיאל (מנענע בכתפותיו): מילא, רוֹוטשילד לא רוֹוטשילד – מגזמים, אבל, מה שייך לומר, עושה הוא חיים נאים. זה לפני חודש היה לי עמו איזה סכסוך בדבר כסף לטובת בית-מחסה בארץ-ישראל. ולפנים – אני זוכר כיום – היה אביון מדוכא. ועתה… בהרחבה ובהרוחה. שמונה חדרים. אוכל כל טוב. זהו מה שאני אומר: אַל דאוג!
יוחנן (מן הזוית): איני דואג; אני מתבטל.
ר' שניאור-יחיאל: מפני מה? מפּנַי?
יוחנן: בפני השוחט ההוא, בפני ר' שניאור-יחיאל ובפני כל יהודי, ש… (אגב ריהטא; בעלמא) שיש לו בנות.
ר' שניאור-יחיאל: אי, בן-חברה, להיכן דבריו נוטים! (בכובד-ראש) מה, אחא, אגיד לך את האמת. מקצת שבחו של אדם אומרי בפניו, הה-הה. (בהטעמה) סחורה גדולה אינך בעיני. ברם, (בלחישה) גם היא אינה סחורה גדולה ביותר, חה, חה, חה! לדוגמה: אומר אני לה! ומה תעשי לי, דוֹבה, אם לא אתן לך להוצאות-הנסיעה?..
ר' חיים-יהודה (עוזר לו): כן? והוא הדין בפֶני שלי. העסק, לא עליכם, הוא לא עצהיו“ט, וכולי טרוד בספרו של אבא הכ”מ ואין לי פנאי להשגיח. (מחקה שלא מדעתו את איש-שיחו) לדוגמה: היכן זו היא פני עכשיו? אין אתי יודע עד מה… (מן החדר הצדדי, שבו רבקה ודובה, נשמעת גניחה פתאומית חולפת של רבקה: באמת?!..).
ר' שניאור-יחיאל: כבודו אומר: העסק הוא לא על צד היותר טוב. העסקים, ר' חיים-יהודה, רעים המה בזמן הזה, רעי, ולא “לא עצהיו”ט“. ה”שקצים" לקחו ולוקחים הכל. נתדלדלו בעלי בתי הדפוס וגם בעלי בתי המזון נחרבו על ידיהם. תמה אני, מה ש“מחזיקי הדת” שותקים. כלום שייך לומר, – על חילול-שבת כבר אני פוסח – אוכלים שם נבילות וטריפות בכל פה…
ר' חיים-יהודה: היאומן? פטור, פטור – שקר וכזב!
ר' שניאור-יחיאל: אַי, אַי, במחילה מכבודו. ר' חיים יהודה הוא בעולם השביעי. ולא שמע מר דבר על המשתה שלהם ביום-הכיפורים הבא עלינו?! איזו מודעות גדולות מודבקות בראש הומיות על אודותיו – ומר לא ידע. כלום שייך לומר. אני טוען בפירוש: אסור ואסור לשתוק על חילול-שם-שמים-בפרהסיא כהאי גונא. (חוטמו מתאדם מאד) צריך יהיה להרגם, להשמידם, לאסוף כל היהודים, לשבור כל חלונותיהם…
ר' חיים-יהודה: לא יאומן כי יסופר! אבל… “בהדי כבשי דרחמנא”… ואגב… מי ילך ביום-כיפור לבוא במשא-ומתן עם מומרים להכעיס? ותענית ותפילה מה יהא עליהן?
ר' שניאור-יחיאל: אֶט! לדעתי, צריך היה להתאחד ולעשות כל מה שאפשר. אין דבר העומד לפני מצות “וביערת הרע מקרבך!” (בראותו שלדבריו אין מסייע) נוּ, עת לי ללכת. הלכתי מ“קבלת שבת” ונכנסתי. די לשבת. כלום שייך לומר - כּיבּוּד הלא לא תתנו לי. וטעמא למלתא: הפיקחים אינם אוהבים ממתקים, חה-חה, ולפיכך… (אל דובה) דזֵ’יני, לכי ונלכה הבית!
קול דובה מן החדר הצדדי: אני נשארת עוד כאן!
ר' שניאור-יחיאל: מה? אני אומר לך: בואי! (אין מענה).
ר' חיים-יהודה (אל ר' שניאור-יחיאל): “כל המשבר כלים בחמתו הרי הוא כזורק אבן למרקוליס וכל הכועס – (בראותו שאין גומר) כאילו עובד עבודה זרה!”
ר' שניאור-יחיאל (כובש את רוגזו): מילא. כלום שייך לומר. היא תמיד כך.
ר' חיים-יהודה (בקול מפייס): מה תעשינה, ר' שניאור-יחיאל, ורבותינו ז"ל גזרו עליהן תשעה קבין.
ר' שניאור-יחיאל (בלי רצון): תשעה קבין – אשה-שמאַבּין. אתה אומר: פני שלך. אבל הקושיה היא: מילא לשלך אין אם, רחמנא שזיב, ברם לשלי הרי… (יוצא בפתח. ר' חיים-יהודה מלווהו; מאחורי הבמה נשמע: "הקושיה היא "… ולאחר כך ברכות פרידתם. ר' חיים-יהודה שב).
יא 🔗
ר' חיים-יהודה (אל יוחנן): רע! רואה אני, לפי מהלך הענין, שההכרח לא יגונה לעזוב בכל מכל כל ולנסוע לגליציה. וַי, וַי, בין גברא לגברא, כמה ממון של אבא נשקע אצל כלב זה, – בל אחטא בשפתי – ועכשיו…
יוחנן: לגליציה? והעסק? ובני הבית?
ר' חיים-יהודה: ומה אני יכול לעשות, אחא? ינהיגו לשעה את העסק בלעדי. הספר – זהו מצות עשה שהזמן גרמא, ופרנסת הבית… ובכלל – מה היא חכמתי, מה היא חכמתי, מה היא חכמת אנוש. והרי אני רואה – אין מזל-ברכה כל עיקר! צוואת שכיב מרע. בעל-חוב הנני, בעל-חוב שאין לו תקנה אלא בפרעון. אבא נ“ע נושה בי. תמונתו לנגד עיני. שם, בלבוב, שקעה שמשו של אבא ז”ל וזכותו תעמוד לי שם להוציא את הענין אל הפועל. כאן, יוחנן, כלו כל הקצין. ברם התם –
יוחנן: מעשי נסים?..
ר' חיים-יהודה: אבטח במי שאמר והיה העולם! ישראל עם קדושים. כאן, חס ושלום, אולי יש להם ואינם רוצים. אמנם, אנסה קצת גם פה את כוחי החלוש. לא יעמדו מרחוק. אקבץ פּרוֹנוּמֶראַנטן. וגליציה טובה בזה מכל הצדדים. אף בתי-הדפוס דשם מעולים משבכאן. כאן לא נדפסו מעולם ספרי שו"ת. ההכרח לא יגונה. איני יכול ליטול עלי את העוון הזה. ראשית חכמה יראת השם ויראת החובה. כך הוא לפי בינתי הקלושה וכמו שיורני שכלי הדל. אחותנו עובדת, ונפתלי ופני ינהיגו את עניני בית המזון. ואפשר שנתיישב בדבר ונשוב כולנו לשם. מה אתה אומר? אה, נו, בלי נדר ובלי שבועה… (עומד ממושבו) היאומן כי יסופר! הריני מבטל פה עתי והמשרת שם לבדו. ובעיקר-הדבר, יוחנן, מה דעתך אתה, למשל, בנידון דנא? באמת הן גם אני לא פונדקאי בן-בנו של פונדקאי אנא. היהודי לומד הכל.
יוחנן (מושך בכתפותיו): נפתלי, פני… נפתלי אינו ראוי… אגב, הוא נוסע… היא… פני… קלת דעת ונתאנגלה ביותר… כלומר… נוּ, אני – איני שייך… אם תחליט לנסוע, צריך יהיה לעזוב את בית-המזון לחלוטין… ובנוגע להשאלה, אם כדאי לנסוע – זהו ענינך… (מושך שוב בכתפותיו ומגמגם) מי יודע, שמא לא איכשר דרא…
ר' חיים-יהודה (נותן אצבע על חוטמו ומנענע בראשו): אי, קל שבקלים! “מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה”. אמת, לא תפתני, שלא איכפת לך כלל! אלא – לא חמימא ולא קרירא. אמתלא: לא איכשר דרא! תורתו של אבא נ“ע נגלית היא ולא נסתרת. הספר יאיר אי”ה עיני העולם. נו, יוחנן נלכה למטה! אחליף את המשרת אצל האורחים, ולו אתן עבודה אחרת. אני הרי צריך לדבר אתך עוד על הענין…
יוחנן: מה?
ר' חיים-יהודה: שם, שם נדבר… (כבדרך-אגב) יוחנן…
יוחנן: מה?
ר' חיים-יהודה: השמעת מה שסיפר שניאור-יחיאל?
יוחנן: נוּ?
ר' חיים-יהודה: וכל זה אמת?
יוחנן: אפשר.
ר' חיים-יהודה: יוחנן… יודע אני, שגם אתה, שגם אתה… נוּ, נוּ… אבל אעפי“כ, גלוי וברור ג”כ לפני, שממעשים נוראים כאלה – הרי אתה כרחוק מזרח ממערב. יאמרו לי מה שיאמרו, ואני יודע את האמת. הא?
יוחנן: ובכן…
ר' חיים-יהודה: בכן… אינך יכול להשפיע עליהם, להחזירם למוטב?
יוחנן: בעצמך אמרת, אחי, בהדי כבשי דרחמנא…
ר' חיים-יהודה: אי! אי משום הא לא איריא. במה הדברים אמורים? בנוגע להשתמש בידי עשו, חלילה, כמו ששניאור-יחיאל זה רוצה, לשכור בני-בריוני ו“פייטֶרס”, חס ושלום, כמו שאמר לי אחת ושתים. אבל השפעה בעלמא… (עומד על אם הדרך; יוחנן ממולו) ולא זו אף זו: אם ח“ו אמת ויציב כל זה שסיפר הוא, ואתה אין לך פתח ותקוה לפעול עליהם, הרי אני שואל אותך: בנו של ר' יעקב-ישראל זצוק”ל, כיצד אפשר שיהא עמם בצותא חדא?! (הולך).
יוחנן (אחריו; אל דובה): אני אשוב תיכף!
קול דובה מן החדר: טוב!
ר' חיים-יהודה: נוּ, יוחנן, כיצד, הא? כיצד?
יוחנן: קשיא. (ניצב לרגע) אולם יודע אתה, חיי-יהודה, מה שאומר לך? אני לא אתערב בעיניניך, ואתה… (יוצא; מאחורי הדלת) “והבן”.
ר' חיים-יהודה (מעבר לדלת): אבל… אבל… “קדיש”… למשל… באופן כזה… להשחיר ח"ו… זכרונו של אבא… (קולו נעלם).
(הבמה מתרוקנת לרגעים אחדים. עולה אליהו חזקוני וקערה גדולה מלאה פנכות וכוסות וכפות ומזלגות רחוצים בידו. הוא מתייצב בפינה, לוקח אלונטית מעל גב הפתח ומנגב את הכלים. דובה ורבקה יוצאות מן החדר הצדדי. פני רבקה מיושבים ומצטערים בבת אחת. יוספ’ל אחריה).
יב 🔗
רבקה: תתברכי, מיס דזֵ’יני, על אשר גילית לי את הדבר.
דובה: לעת-עתה עדיין אין דבר, יקרה. אנכי הבעתי רק חשד, שצריך לשים אליו לב. כששמעתיו מתפאר לפני רעיו על חריצותו המדאיבה, ראיתי, כי צריך להעירך על זה. היא הלא אינה אלא עֵז. מי קרוב אליה ממך?
רבקה: אם לא בשנותי – בתארי ודאי שאני כבר ראויה להיות לה לאם. אדבר בזה את אחא.
דובה: חס ושלום! לא צריך! הלא כבר אמרתי לך. אולי התפאר דז’יקוב בכדי. למה להבעיתו בעלמא? עוד חזון למועד. את הולכת למטה? שלחי-נא לי משם את יוחנן שלך. לא, יותר טוב: אלך בעצמי.
(יוצאת אחרי רבקה, משוחחת למקוטעין במסדרון הקטן. אחרי רבקה נגרר יוספ’ל. מרגיש בחזקוני ועומד).
יג 🔗
חזקוני (מן הפינה, אל יוספ’ל, בנעימה): חַאפּ!
יוספ’ל (בקריאת צהלה, כמו לרע ישן): -טה, קוּ-נה! 13.
חזקוני (בחטיפה): יוספ’ל… (מדגדגו).
יוספ’ל (ברוב עליצות): מיטה קוּנה!..
חזקוני (מתנפל על הארץ, כדי שיהיה ליוספ’ל על מי לעבור הילד פוסע עליו בשמחה גדולה. חזקוני ממלמל): איש טוב, יוספ’ל. איש טוב יוֹשנקה…
יוספ’ל (מרקד ומתחיל לספר): אֶנט… סיי… בּוֹי…14.
חזקוני (בהסכמה): גוּד בּוֹי, גוּד בּוֹי… נער טוב… כן.
יוספ’ל (כמסתיר דבר): אֶנט…פֶן-פן…
חזקוני (שוכב על הארץ): פני, פני. שארתך. עלמה היא. (בניגון חשאי) זמר, יוספ’ל, דבֵּר, יוספ’ל, אֶל, יוספ’ל, כל, יוסילי, עדת, יוספ’קה, בְּנֵי, בְּנִילִילִי (מריע) ישראל!
יוספ’ל (ממשמש בפניו, צוחק ברמה וברוב שמחה): קוּנה!..
חזקוני (ממשיך): ואמרת, קטנני, אליהם, יקירירי (בקול עצור) קדושים תהיו!..
קול רבקה מעל המעלות: יוספ’ל: אַיֶכּּה? הֵנה!
חזקוני (קם מן הארץ): לך, יוספ’ל, אמא קוראה לך. (יוספ’ל הולך בלי חמדה. חזקוני נשאר יחידי).
יד 🔗
חזקוני (בהפסקות בין אומר לאומר): פני… שנים מי יודע… שלוש… נוספה עליהם… יוחנן, רבקה, פיגיל… פיגיל… טמאה, מטומאה, שסועה… פני… (עיניו מתלקחות פתאום בתאוה עצומה ונוראה) פני… חוח ופגם… יוחנן, רבקה… פני… (חורק את שניו ביסורי תאוה זעומים, לוחץ את רקותיו) ילוד-אשה… שפלות שבשפלות… מה שבְּמַה… מה? (אחרי הפסקה ארוכה מאד) צפורה… (שב למלאכתו. במסדרון צעדים. גומר לנקות ויורד. באים דובה ויוחנן).
טו 🔗
דובה (מסירה מעליה את בגדה העליון הקצר ומשליכה אותו אל אחת הפינות): “למה אני נוסעת?” המפלגה קוראה לי, ואני נוסעת. הן לא את עצמי אשאל בזה. אילו שאלתי את עצמי, מה טוב לי, כי אז… הן יודע אתה, מה אוהבת אני לטפס על ההרים. נעים, שד משחת, לטפס על ההרים בשווייצריה! אבל אני נוסעת, יוחנן! אין לי לוותר על עניני המפלגה שלנו. המפלגה שלי – התרגלתי אליה ביותר; יחסים שונים, זכרונות, תקוות, ענינים משותפים… (שוכבת על הדרגש) נוּ, עלי כבר סיפרתי לך, איפוא, את הכל. ועתה – הגיעה שעתך, האדון מהרשק! (מעשנת) שני שבועות פירנסתני בהבטחות – הגיעה העת למלאותן.
יוחנן: אם אינך יראה היום את המוֹנוֹטוֹניוּת, הגברת קפלן, הנני לשרתך.
דובה: אדרבא, אדרבא, התחל. מעניין לשמוע, איך מספר ניגש אל סיפור-עצמו. נא ונא. השמיעני, איפוא, כיצד מתחיל אתה את סיפורך.
יוחנן: מתחילין, כמובן, בבראשית.
דובה: בבראשית?
יוחנן: כן, בבראשית. אל תראי: לא ב“בראשית היה הדבר” ולא ב“בראשית היה המעשה”; בראשית היה האושר. אליבא דאמת. יום של אדר נכנס היה. הפשרת שלגים. (יושב למראשותיה) נשתחררתי, שומעת את, נשתחררתי כעלות הבוקר ומבלי שחיכיתי לזה, כמובן כשם שגם מאסרי, כידוע לך, היה פתאומי, שלא בציפיה תחילה. באתי למעוני הקודם, ואליבא דאמת, אנכי חייבתי ביום ההוא את האומרים, – שאני, כמובן, בתוכם – כי רק צער בכל ואושר אין כלל. פיזזתי, יקירתי, מן הכירה הקרה אל הקיר הקר, פיזזתי, כמעט שלא חבקתים, ומקום לא מצאתי לי מאושר. נטיתי את ידי וקראתי: ויָמֵש אושר! לא, אליבא דאמת, הגיעי בעצמך: להיות כלוא מבלי דעת על מה ולמה ואימתי יבוא הסוף, ולצאת לחפשי בהיסח-הדעת – הוּ, הוֹי!
דובה: נוּ, כמובן, ליריקה במקום סיפור אוביקטיבי.
יוחנן: ליריקה? מה הפלא – סופר עברי… הספרות העברית כולה הלא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי, – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה, השתפכות הנפש של יהודים אחרונים. גם סגולות שפתנו המיוחדות מסייעות לזה. אבל איך שיהיה – אותו היום היה נפלא. מאי נפקא מינה – בשביל יום אחד כזה כדאי לחיות. הביבליותיקה נראתה לי כחדשה, והז’ורנאלים היו באמת חדשים, והסטודנטיות הקוראות היו משום-מה סימפּאטיות, והגן בעיר היה כחתן-בחור, כמו שהיה אומר בוודאי ר' מנדלי זקננו, והשלוליות רצו…
דובה: והשלגים פשרו… (כמשתעממת) ולמחרת?
יוחנן: הוא הדבר. ממחרת – כבר היה לא הא. לכאורה, מחלתי רפתה ממני, גם נזדמן לי איזה תרגום מרוסית לז’ארגון של איזו טראַקטאַט-בּרוֹשוּרה פוֹליטיקוֹ-אֶקוֹנוֹמית ולא רעבתי. מה רציתי לומר? מובן, שאמרתי לשבת ולהתחיל מיד את יצירתי העולמית, האַי-אַי-אַיִת…
דובה: את הפּוֹאימה הריאלית-הסימבולית?
יוחנן (בצחוק): לזו הטרמינוֹלוֹגיה שלי אין לך דוקא מה ללעוג. (ברצינות) רואה את, הנה, למשל, “התמונות והציורים” שלי, קובץ סיפורי הראשון, הוצאת “תועלת”. שם יש ריאליזם, יש תיאור בני האדם הדלים, הטיפשים, האומללים, זה יש שם; אבל העיקר אין שם, אין שם סמל החיים, קוטב החיים, טיפוסים ושרטוטים שיכללו סוד כל החיים ועצם-עצמיותם. מאי נפקא מינה – כשהנני מעלעל אותה מחברת עכשיו, הריני רואה מה רחוק אני ממנה. (בבדיחות) אפילו טעויות הדפוס היותר מבהילות בה כאילו אינן נוגעות בי עתה, והוי, מה יצאתי לפנים מן הכלים עליהן! התביני, הוצאה עברית – ויש שם “בני מעים” במקום “בני אלוהים” ועוד חמודות רבות כאלו… (כמתעורר ממחשבותיו) אינן נוגעות בי: מרחק מקום ומרחק מחשבה. לכאורה, הריני, בעיקר, אותו האיש ממש…
דובה: שייך לומר: אותו האיש – עם כל הקמטים! אבל מה עם הפואימה הריאלית-הסימבולית?
יוחנן: מה“הסימבולית-הריאלית”? (מבולבל במחשבותיו) לעגי, לעגי, ואני מחזיק בדידי, שהריאליות הסימבולית זוהי הצורה היותר נכונה באמנות שעל גבי הכתב. אבל, כן, מה את שואלת? מה זה שייך להפואימה?
דובה: נוּ, יהא לא שייך. תהא פואימה סתם. מלא תפקידך. ספר.
יוחנן: הרי זוהי כונתי. לפני מאסרי…
דובה: שוב “לפני מאסרי”! את זה שמעתי הלא. הרצה את התוכן של הפואימה לא-הסימבולית ולא-הריאלית.
יוחנן: התוכן עוד יבוא. מה רציתי לומר? תקופה קצרה לפני מאסרי הייתי רגיל לשאול את עצמי בחשבון–נפשי: מפני מה איני כותב דבר חדש? שנתים ימים רצופות עוברות עלי ללא כתיבה – מפני מה? אם מפני הפרעת התנאים החיצוניים הידועים: חסרון-סביבה, חסרון-לחם, חסרון איזו מנוחת הנפש, חסרון יצירות מופתיות חדשות, או מפני שבעיקר… שבעיקר… אין לי כבר מה לומר עוד: למה, למי ובשביל מה, אך הן סיפרתי כבר, שרע לאנשים לחיות על פני האדמה – ודי! ככה נמשך חשבון-הספק הזה עד שנתקבל מבית הדפוס אותו הקובץ שלי. הוא הוכיח לי, כי אם לא נעשיתי לאחר, הנה, בכל אופן, יצוא יצאתי מאותו החוג המצומצם של “לחם לאכול ובגד ללבוש” וכי אלוהי שירה חדשים מתהלכים בתוכי. ואז ניגשתי אל המלאכה.
דובה: ונאסרת.
יוחנן: ונאסרתי, וב“ישיבתי” זו השליתי את נפשי, כי התפיסה, רק התפיסה, היא בעוכרי וכי לולא היא… לולא היא… (בסארקאזם) לולא היא, היתה בוודאי עולה בידי יצירה פורחת למעלה, יצירה שכנפיה אינן נוגעות בעולם השפל, יצירה בת-עליה, שתכנה גאולת העולם והנפש העושה בה – למצער, בנו של משיח בן יוסף!.. ויצירה כזו, רצוני לומר, כת"י של יצירה כזו, היה – לולא היא, התפיסה – מונח כבר בלי שום ספק בקופסה של איזו מערכת עברית!
דובה: ומתורגמת לכל השפות האירופיות, אה?
יוחנן: ותוכלי, איפוא, להבין את המצב, כשאני משתחרר ומתהלך חפשי לנפשי – ואיני כותב אף על פי כן!
דובה: אינך כותב, או כותב הנך ואין הדבר עולה?
יוחנן: גם זה וגם זה. לרוב התהלכתי מַשמים, מבלי כל חפץ וכל צורך בכתיבה, ושואל לרגעי את עצמי: האומנם אותה המחברת הקטנה היא אחרי ככלות הכל? וכשאני מתעודד כבר ומתמכר אל העבודה – והנה שקיעה בפרטים יתירים והתפרטות למעות קטנות. יש תוכן ואין תמונה; נוצץ צל של תמונה והנה רשימות ומחיקות ותו לא מידי…
דובה: והשפות האירופיות הולכות ונשכחות בינו לבינו… (מעיפה מבט אל יוחנן) נוּ, לא אוסיף! את עקיצות-הרעל האלה הלא למדתי ממך.
יוחנן (מתפייס): דא עקא, שאין בהן רעל. שפות אירופיות! נוּ, אליבא דאמת, מה חרפה היא, שהסופר העברי, שאין לו שום קהל, רוצה שיתרגמוהו לשפה אחרת. הן מצב הספרות העברית הוא – זוכרת אַת, דובה, את אברהמ’ל החלש בעיירתנו? בכל יום לפנות ערב היה חליש ואינגיד. מת אברהמ’ל. מתאספים עליו אשתו וילדיו וקורעים שמים בזעקתם. אברהמ’ל היה שב ל“תחיה” בעקב הצעקה…
דובה: הוא מת לפני שנתים…
יוחנן: ולא הועיל הזעקה, סוף-סוף – מובן! אבל בעולם ספרותנו עוד לא הגענו למדרגה, שאין צעקה מועילה. עדיין האשה והילדים קורעים שמים ויש שהם “מחיים” את המת בשועתם. מובן, אוי להם לחיים כמו אלה, שמקורם זעקת שבר ועתידם – יום שגם הזעקה לא תועיל… אולם, איך שיהיה, את אומרת: תרגומים לשפות אירופיות. בעיקר – צחוק: מה צורך לאירופה באמת מארץ-היהודים ואיך יכולה אירופה להבין את האמת שבכתבי יהודים על עצמם?! אלא, למאי נפקא מינה – בנוגע אלי – הריני אומר לך זאת בבירור: אין זה אצלי עיקר כלל וכלל. חשוב הוא הפּרוֹצס של היצירה כשהוא לעצמו, חשוב זה שנדמה לך, כי פה מתהווה איזה מאורע גדול. (נסחף בציורי מוחו) ונפלא! מצד אחד אתה יודע ואומר לעצמך, כי העבודה היא לירחים ולשנים, ואתה נכון אפילו לחכות ולסבול יובלות שלמים, ומצד שני – הנך דומה בכל שעה ושעה ובכל שורה ושורה כאילו בזה בוא יבוא הגמר ומבלי-משים הנך נחפז ונתקל ומצטער וכותב ומוחק ועיף ושבע רוגז. והיה מעשה, שתקעתי בעת ההיא את ראשי בחלון מעוני, ונשברה השמשה, ובא הזגג לתקנה, והיה הצער כפול: על שניקושיו מפריעים ומטרידים ואינם נותנים להתרכז בעבודה ועל שהזגג הלז גופו עם חוטמו השרוע ועם קולו השבור אינו מוצא גם הוא את דמות דיוקנו במה שכתוב. בכל אופן, קולו, אַי, קולו אינו נמסר, אינו יכול להימסר, אל תוך הכתב. עיגול בתוך עיגול ועיגול על גבי עיגול עד אין סוף. אליבא דאמת! אנשים אומללים-מאד ומאושרים-מאד בחדא מחתא המה הבלטריסטים. (בצחוק פתאומי) דוֹבה, היודעת את? בפי בירפלד זה, אדוני של עכשיו, אין כינוי יותר נקלה מהכינוי “בלטריסט”. התביני? סוציאליסט מדעי! וכשהוא, למשל, רוצה להוכיחני על איזה מעשה בעיניני הרידאקציה שאני עושה שלא כרצונו, הוא קורא: אַי, בלטריסט! בלטריסט!
דובה (מפהקת): יקחהו אופל! עליו ועל מהותו אשאלך אחר-כך. עתה רצוני שתמסור לי, סוף-סוף, בקצרה את התוכן של אותה הפואימה.
יוחנן (מחליק את שערותיה המעטות): ילדה שלי! וכי מדמה אַת, שדבר נקל הוא למסור בקצרה תוכן של פואימה? אלמלי אפשר היה לעשות את זאת בשיחה עם ילדה מבינה-למחצה – למה היה צריך לכתוב פואימות ולא-פואימות, שגורמות יסורים כל-כך רבים ושיחד עם האמונה המטורפת בגודל הדבר שהן שותלות בך, אכול יאכלוך כעש ספקות קשים, קשים מאד, על הערך האמיתי של כתיבתך, ובכל אופן, גם כשיעלה בידך איזה דף, הרי אתה, סוף-סוף, מוכרח להכיר בדם לבבך, שהנייר אף הבלתי חלק לעולם נייר הוא.
דובה (ברכרוכית): אבל הלא אני רוצה לדעת.
יוחנן (בקלות): הוא הדבר. התוכן, לכאורה, היה דוקא לא פואימתי. שמו של הדבר היה: “השארית”; אולם ע“ד ההרצאה, ע”ד הצורה לא אדון עתה. רואה את, כונתי היתה להעמיד את ההונאה הנעימה של האגדה היפה למול ההכרה המדכאה של האמת המציאותית. התוכן היסודי, כפי שעלה במחשבה, היה בדומה לזה: יהודי הוזה ובר-דעת כאחד בעת הזאת והיותו מוטל בין שתי להבות: או לשקר לעצמו ולחלום עם מתי המעט על תחיה לאומית ועליה לארץ-אבות, שלזה אין כל יסוד במציאות הדברים ובטבעו של המון בית ישראל, או להבין לגמרי את אי-השיבה העולמית לבצרון, את הקץ המוחלט כמו שהוא ו… (משים ידו על עיניו).
דובה: אמנם, מעניין מאד, ומה יותר טוב, לדעתך? ובכלל, “ארץ-אבות” – אתה היית אז פלשתינאי?
יוחנן (רגע כמו לעצמו): אני… אני הייתי אז כבר אחר הציוניות. אליבא דאמת, הציוניות המקובלת, ה“ריזולוציונית”, לא היתה מעולם תוכן חיובי של חיי. אי-אפשר היה לתת כל ערך לכל ה“סימפטוֹמים” שלה.
דובה: הנה הוא היה דוקא מאמין גדול. בו היתה הרבה אמונה. אבל יש שהיה הוא אומר: הנה להרוסים יש כבר ארץ…
יוחנן (באותו הקול שלעצמו): יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא. אבל פקוח-עינים למדי הייתי תמיד לבלי ראות, כי אין הכרה ציונית בתוך המון בית ישראל וכי אי-אפשר שתהא הכרה כזאת בתוכם; כי בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי-הלבב וצלול-הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי-האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא-דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם, אינם!.. יודע אני את ערך ההמונים בכלל, אבל מה בצע בזה? חבורות של צוענים העם! כל יהודי ויהודי כשהוא לעצמו – מה יש לדבר: נפש חיה… בכלל – צועני העם!
דוֹבה: וגם לטריטוריאליות – לא, באמת – גם לטריטוריאליות יחוסך שלילי הוא?
יוחנן: מקלט דרוש גם לצוענים כשהם נשחטים בראש חוצות. אבל איני יודע, אם יש איזו אפשרות להאמין בהתגשמותו של הדבר. הדעה, כי ישראל גוי אחד הוא בכל הארצות – שוא היא. יהודי רוסיה ויהודי אנגליה, למשל – שני עולמות רחוקים זה מזה עד לאופן נורא. כמה ימי שבתי כאן? אבל מה שהספקתי כבר להיוודע ממהותה של הקהילה היהודית-האנגלית עם ריקניותה השמנה ומסחרה ביראת שמים ומעשי תעתועיה – די לי. לכאורה, מי לא יודע זאת, ולכאורה, מה אפשר לייחל ממעשי קהילה של עשירים ורבנים ב“הגיטו החדש” שבמערב – אבל בנוגע לנידון דידן הרי זה “אַרגוּמנט”, אחותי! אין תוחלת משום צד! בכלל, היהודים אינם מוכשרים כבר לשום דבר!
דוֹבה: לאחרונה – הא לך גם אנטישמיות! רעים אנו מכל האנשים של עמים אחרים?
יוחנן: מאי נפקא מינה – איננו רעים מכל האנשים. אם תמצאי לומר, מה שעובר על נפש יהודי שכמוני במשך שעה אחת, די היה לנפש אנגלי לחיות בזה שנה תמימה. בכלל, כל בני אירופה חיים כחזירים, ומי יאמר, כי אנחנו רעים מהם? אנחנו איננו רעים, אנחנו – דומן. אנחנו גם איננו מוכשרים להיות לרעים. מוכשרים אנו לדעות שונות, להמצאת אמונות, ל“מלים חדשות”, אבל איננו מוכשרים לחיות באופן הפשוט של המלה. איננו בני-אדם כלל. הנה. רוק-הפה.
דוֹבה: איני מסכימה. בתוך האורגניזציה שלנו אני יודעת מספר של בחורים הגונים מאד. המוננו הוא בריא. אבל גם אילו היה כך, כדבריך, לא יפּלא. עם ששני אלפים שנה –
יוחנן (אינו נותן לה לכלות): חי חיי צוענים – צועני הוא, ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם. (בלחישה מרירית) בכל מקום הננו הבלתי-יוצרים, הנדחקים ועולים, המבולבלים והנבערים, המדולדלים והמתחככים אצל ממון. ועתה נוסף עוד על זה “הסוציאליזם המדעי”, שיהודונינו בנעוריהם ובילדיהם נהיו לנושאיו. כל המקשקשים-בלשון שבתוכנו, כל אלה אשר לא מלבם יוציאו מלים – והם הכל – מתענגים לחזור על המשנה המקובלת של המטריאליות ההיסטורית, כאילו זוהי תורת האדם כולה. מאַרכּס, אנגלס, קויטסקי, קויטסקי, אוֹרתּוֹדוֹכּס! זה ההמון חסר-הדעה והפעוט –
דוֹבה (מתנודדת על משכבה): נוּ, נוּ!..
יוחנן: …הלוקח לו פריביליגיה של שייכות לפרוליטאריאט ותורה מדעית! הרי הללו גופא היו נוהים אחר כל אמונה מהלכת ומיישנת את הנשמה! (מתרגש מאד) מי שחי בעצמו עם רוחות העולם היותר נשגבים… לא. יותר פשוט: האדם המכיר קצת בטבע בני מינו, המתענה בשאלות שאין עליהן תשובה, הוא לא ימצא מרגעה בהלכה שנויה של התפתחות הרכוש ומהלך ההיסטוריה עפ“י הדיאלקטיקה של הסוציאליזם ה”מדעי" או בפראזות קלות של חופש והכל שוים לעבודה ולסיפוק-צרכיהם של הסוציאליות לא-המדעית. ודאי! שונא אני אלף פעמים יותר מכולם את החיים השופכים דמים, המוצצים זיעה, הפראים והאכזרים והשמנים של שקי הרכוש וממשלותיהם וכהניהם ומשמשיהם. שממת סדום ועמורה תבוא עליהם, על כולם. אבל הסוציאליזם עם האורגינזציות שלו ועם אותם האינסטינקטים גופא, עם אותו הסדר, עם אותם הדברים, עם אותה החנופה והבוץ וההבל… הסוציאליזם! איך אני יכול להאמין בו מצד אחד ומה אני יכול למצוא בו מצד שני?! (דובה קמה ממשכבה ויושבת. יוחנן מתחיל מתהלך בחדר).
טז 🔗
דובה: ובמצב-רוח כזה אמרת עוד לכתוב פואימה?! ובכלל אני חוזרת עוד פעם על שאלתי, אשר אני שואלת אותך תמיד: אם אין ציוניות, אם את מקומה ירשה התנועה ה“ארצית”, שהיא לפי צרכי השדרות הרחבות – מה אז מקום בכלל לספרות בלשון-הקודש?
יוחנן: בתוך ההמונים היהודים אין תנועה טריטוריאלית ולא תהיה. הם צריכים לאיזו פרנסה זמנית מיד ולאיזו אפשרות לחיות חיי כלבים גם להלן. מה רציתי לומר? כן. “ספרות עברית” את אומרת. מאי נפקא מינה – וכי בשביל למלאות איזה צורך-השוק באה הספרות? כלום מקח וממכר היא, שתהא תלויה ב“דרישה”? לי, לי, עברי מארץ-העברים, לי נחוצה היא, או יותר נכון: לי היתה נחוצה. אשתקד היתה נחוצה. אמור אמרתי: האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום. הספרות הישראלית…
דוֹבה: הבלתי נחוצה לכל והעוברת?
יוחנן: ומה אינו עובר? חשוב הוא, איפוא, לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. אמור אמרתי אז: דוקא בשכונתנו, בשכונת ישראלינו הקרועים והמדולדלים, מורגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני רגש חדשים, צללי יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים “בריאים” להצמיח פרי בעתיד, אם אף כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יוּלד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבא! ידע-נא מהם דור יוּלד. לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת גורל כזה.
דוֹבה (עיפה): כמה השעה?
יוחנן: הלא?.. פקעה הסבלנות לשמוע?
דוֹבה: להפך! (בעקשנות) כמה השעה?
יוחנן (מוציא שעונו): תשע.
דוֹבה (כמו לאחר שנמלכה): נשארה לך עוד שעה. המשך. במה אתה עומד?
יוחנן: יודע אני: בתקופת השקיעה של להבת עליית נשמתי. יצאתי מבית-האסורים, אמרתי להיעלות על הקטנות והחיצוניות וליצור, והנה – כמו איזה מעין נפסק בי. נשארו ה“ישיבות” שבעבר והשחפת שבהוה. נדמה לי: מה אכתוב שוב? ממה אתחיל? מה אבוא להשמיע? והדברים עתיקים, היתה לי שם הבדידות יומם והנדודים לילה. ואותם הנשפים – אוי, אותם הנשפים בשעה שהכל כבר אפס והכל נהפך ללא כלום; אותם הנשפים, אשר בצאתך למחרתם הרחובה והנה הוא זר ומוזר כל-כך, כאילו שבת לעיר-מולדתך מקץ עשר שנים.
דוֹבה: נורא! וכל רעים, כל חברים לדעה או לעט לא נמצאו לך?
יוחנן: לכל האנשים ולכל המפלגות היתה צורה אחת בעיני. את כל הדברים הנשמעים שם ואת כל המעשים הנעשים שם לא יכולתי לסבול עוד. לא היה לי מה לעשות שם עוד. אז אמרתי לכתוב לך…
דוֹבה: ולא ידעת את אדריסתי? (מושיבה אותו אצלה ומעבירה את ידה על מצחו).
יוחנן: והחלטתי לנסוע לכאן.
דובה: אולי תשרה עליך המוּזה באטמוספירה זו של לא מפלגות ומנוחה?
יוחנן: לא. ללונדון נסעתי לא במגמות אמנותיות, אלא כך, פשוט. אין אומה עברית, אין נשמה עברית, אין ערכין עברים, אין שפה עברית, אבל יהודים הלא יש, יש יהודים ובתוכם אולי קצת גם אנשים, שיש להם צרכים ידועים, ובתוך הצרכים אולי גם זה הצורך לקרוא איזה דבר בשפתם המדוברת. אכתוב בעתוניהם, אמלא קצת צורך זה – וחיה גופי בגללם. אם אכתוב בשבילם דברים טובים, אם אשפיע עליהם לטובה – מה טוב. אם לא – לא.
דוֹבה: ולעבודה כזאת אינך נותן ערך?
יוחנן: עבודה שלא מעצמי ושלא בשביל עצמי אין לה חשיבות בעיני.
דוֹבה: כך… ובכל החלטת לנסוע ללונדון. ומה היה אחר החלטתך?
יוחנן: החלטתי ונסעתי.
דוֹבה: ומה היה?
יוחנן (מצב-רוחו משתנה מעט): היה חומר לסיפורים; היתה תלאה מחפירה, ומחבואים עומדים בסכנה, ולילות חמישה ללא שינה, ויהודים בעלי קפוטות יפות ואוכלי עופות, ודין ודברים עם נכרים מעבירים, ואפלה נידחה, ותעלה לא-עמוקה של מים צלולים, וחיילים גוערים, ותינוקות בוכים, ואמות סותמות באצבע פיות אפרוחיהן…
דוֹבה (בכיוון-הדעת): והלאה?
יוחנן: לא די? היו גם הררים תלולים, ודשאים נאים, וכפר אשכנזי קטן, ודירה אשכנזית עושה רושם נעים לכאורה, ולכאורה גם אשכנזית יפה ועקרת-בית ואשכנזי גבוה עם מבטא ע"ד “דייטשלאַנד, המדינה החפשית” בפיו. והכל היה מלבב, והכל עורר את העצבים, והכל מצא חן ביחוד, אפילו החצצים שבצד מרצפת בית-הנתיבות, ואין צריך לומר, כלי-השאיבה התלוי על קנה מזרקת המים.
דוֹבה: ואחר זה?
יוחנן: בתר הכי עלו ז’נדארמים פרוסים, אוסרים וסוחבים, וגניחות של יהודים אמיגראנטים ויללות של יהודיות אמיגראנטיות, וצמחו יהודים מתאשכנזים, בעלי סרסרות ובעלי אכסניות, פושטי עורות וגורמי בנפשות-אדם ובריות יפות מכל המינים באכסניות אלה ובבית-הכניסה של המוּלָכים למדינת הים; והתהלכו שולל בעלי העינים הכואבות ובעלי הפחד מפני הבי-מסותא, ונמשכו הימים, ודיברו ברתת על חשש החזרה, ואזלה פרוטה מן הכיס, וכלה ממונם של יהודים, ונשמע הפתגם המיוחד: “מאַך עפעס אַנדערש”…
דוֹבה (בשים לב): ולאחר-כך?
יוחנן: עוד? אח"כ בא, לאחרונה, היום המיועד, והוחזרו בעלים – ונשים וילדיהן נשלחו, ונשים הוחזרו – וילדיהן ובעליהן נשלחו, ונשלחו אבות ואמות – וילדיהם הוחזרו… וגרם בן-אדם לאחיו כל מצוקות-התפתה ושלט איש ברעהו לרע לו (מתנשא ממושבו אצל העלמה ומתפרץ פתאום בצחוק משונה וממושך) חה-חה-חה-חה-חה! יודעת את, דוֹבה, יודעת את: בירפלד זה, בירפלד, הלא… חה-חה-חה-חה!
דוֹבה (בעינים לטושות): מה? מה?
יוחנן: בירפלד… ברצונו להעמיד את “ידיד-העת” על בסיס אירופי, או יותר נכון: לנהוג בסמרטוט זה כמו שנוהגין בעתונים אירופיים, ששולחים את באי-כוחם לחקור ולהריח בכל מקום של ציבור. עלה על דעתו, שאני אלך אל ה“שֶלְטֶר” דפה, אל מאורת הנודדים, ולתאר אח"כ את מראה עיני ואת רשמי בעתון!
דוֹבה: אני איני רואה בזה שום דבר מעורר-לעג!
יוחנן: שפיר! להסתכל ביסורי האמיגראנטים היהודים בתור בא-כוחו של “ידיד-העת” ובכדי להוכיח, כי הממשלה הרוסית גורמת ליהודים יסורים, וכי בשינוי המשטר יחדלו יסורי הנדידה וכי, לפיכך, הבו כסף לבאי-כוח הריבולוציה הרוסית שבלונדון. (משתפך בצחוק עוד יותר נורא) אני הייתי מספר לו מה שראיתי כבר, כיצד בבית-מלון אחד, כששוכבים הנודדים, המחכים לספינה שבועות שלמים, לישון, מערימים עליהם ומעירים אותם בחצי הלילה ברוב שאון: “הספינה באה! הספינה באה!” – בעוד שבאמת לא דובים ולא יער, וכל ההתעוררות והטורח הרב והתוחלת הגלויה נכזבים ועולם בתוהו. והכל בשביל מה? כדי שיפנו אלה את מקומם לפני נודדים חדשים אחרים, כדי שיבּהלו הישנים לקום ולצאת ויבואו החדשים לשכב על מקומם. (משבר אצבעותיו מרוב התרגשות).
דוֹבה: אלה תולדות אמיגראציה! (יוחנן עומד סמוך על משקוף החלון. שתיקה ממושכה). אה, טוב כי נזכרתי. לי מעניין לדעת באמת טיבו של בירפלד זה.
יוחנן (עונה, לאחרונה): בירפלד? מה יש כאן לדעת? מנהיג סוציאל-דימוקראטי, מוח נבוב, לא יודע דבר, כרסתן, ערום, בעל צחוק ציני, ומוכן תמיד לאגיטאציה. אותי הוא חושב לישר ותמים ביותר, ולפיכך הוא מתחפש לפני לצדיק ולמקריב את עצמו על מזבח החברה. אולם התגלות הנפש הרוסית שלו מעירה אותו לקרוא לפעמים בצחוקו המיוחד: “כולנו אוהבים את עצמנו”. למין הצחוק הזה הרגילוהו ה“חברים” שלנו, שעמהם יש לו דין ודברים. הוא מדבר עמם ז’ארגון נלעג שבנלעגים ובהנאה יתירה, מבזם בפניהם ומרמם שלא בפניהם. צריכה היית לשמוע באיזה טון אמר לי: “חברי! איך תוכל לחיות בליטרא לשבוע?” יש אומרים, שהוא שותה שיכור קצת יותר מן המידה, אבל רז זה גלוי רק ליודעי חן.
דוֹבה: אוֹהוֹ! ואצלו אתה עובד? אצלו אתה כותב?
יוחנן: אצלו אני עובד, אבל לא אצלו אני כותב.
דוֹבה: כותב אתה לבדך?
יוחנן: איני כותב כלום, וכפי הנראה, לא אכתוב. אילו הייתי מוכשר לכתוב, הייתי שב שוב אל אותו התוכן. אליהו גילה לי בו חדשות.
דוֹבה: חזקוני זה? אינני תופסת.
יוחנן: על אליהו לא אדבר עמך עתה.
דוֹבה: מפני שלפני רגע דיברת על בירפלד?
יוחנן: יוכל היות. (יושב אצלה ושותק רגעים ממושכים. עומד. פתאום) נוּ, דוֹבה, לכי לביתך. כבר באה העת. כבר עברה השעה. מה את מביטה בי?
דוֹבה: אני מביטה בך? הלא אתה מביט בי. אולם כמעט ששכחתי: ההבטה הלא זכות הרומאניסטים היא, ואין לבשר-ודם פשוט חלק בה. אצלכם הלא אסור לכל הבטה ללכת לבטלה, האין זאת? (בחיבה) הביטה, הביטה בי.
יוחנן: הנרות דועכים. צריך להדליק את הגאַז.
דוֹבה (מושיבה אותו שנית אצלה. הוא מנשק את ידיה. היא נוטלת אותן ממנו) לא צריך! אין נושקין בידים. (על המעלות נשמעים צעדים).
יוחנן: בידים? אין דבר! אין דבר! אליבא דאמת צריכה את להבין, להבין. לכי!
דוֹבה: לכה עמי. הן למחרתים כבר לא אהיה פה. לווני.
יוחנן: יהי כדבריך. (הולכים שניהם).
(הבמה מתרוקנת. עולה אליהו חזקוני, כשהוא ממלמל לעצמו: “צריך לתת לו, לפחות, את הערדלים… לעת-עתה… את הערדלים…” גחין ונעלם תחת הדרגש. באים דז’יקוב ופני בשובם מה“מיוזיק-הולל”. יושבים על הדרגש חבוקים).
יז 🔗
דז’יקוב (משתחרר קצת ממנה, כאומר ללכת): אַי סיי, אבד הקריקט של מחר. הננו יוצאים אל יער-אֶפּינג.
פני (מפילה את אזרועותיה על צוארו): אבל… דז’ק… צמידי… עגילי, זהבי!
דז’יקוב (עומד): רק אל פחד, חתולתי, ד’טס אוֹלל! (מתחבקים אצל הדלת שנית. יוצאים. אליהו חזקוני עולה מתחת הדרגש והערדלים בידו. פני חוזרה).
יח 🔗
אליהו (ניגש אליה): פיגה!
פני (נפחדת רגע; בעזות-בוז רגילה): מה דרוש לך ממני?
אליהו: לא דרוש; כלל; דבר לא. יודע הכל; פיגה; אני. ילד יהיה; לו אב; יהיה לו. לאַבּד; לא צריך. חלילה. לא טוב. ימָצא אָב; פיגה. אני מקבל. לחם אשתכר. לא דרוש; כלל לא; לי. יום מחר; יעזבך. לא מרה שחורה; לא ניבול-צלם; צלם נאה. למכרים; לרעים; צריך לפנות. אך לא, חלילה. יש יצאניות. קשה להן –
פני: מנוּול! (יורקת לו בפניו ועוברת אל החדר הצדדי. אליהו חזקוני כופף את פניו אל סינרו, מנגבם בו ונושא את הערדלים למטה).
המערכה השלישית 🔗
הדיקוראציה – של המערכת הראשונה. אצל הבופט מונחים צרורות חבושים. בוקר. יום-סתיו. בית-המזון מלא צעירים; רובם באו ללוות את נפתלי הנוסע לניו-יורק. מתנצחים בשאלות היום; הומים. אל אחד השולחנות יושב בירפלד ושותה כוס קקאוֹ. משרתת פני. אל השולחנות הסמוכים לפתח יושבים אמיגראנטים ומשוחחים.
א 🔗
אמיגראנט א' (בחור בעל שפם דל; מקלו בידו): אַי, הקונטורות, הקונטורות! ימח שמן וזכרן ונמח זכרן מלהזכירן! הנה אני ורעי נוסעים לקנדה. אני ס"ס והוא בוּנדיי, אבל אנחנו חיים כאחים. באנו אל הקונטורה; בידי יש כסף בדיוק כדי נסיעה ובידו – כרטיס נסיעה, ששלח לו אחיו משם לרוסיה. נוּ, אומרים לנו שם, שבכרטיס הזה אי-אפשר לנסוע אלא באניה גרועה מאד ובעוד חודש ימים. נוּ, מי יוכל לדעת!.. יעצו לו לשלוח את הכרטיס בחזרה אליו, היינו, שיגבה פלוני שם את הכסף וישלח לו ונקנה כרטיס פה לנסיעה באניה טובה. נוּ, מי יוכל לדעת! והרי יושבים אנו פה ומחכים לכסף זה שלושה שבועות, ואין קול. חצי כספי כמעט שנאכל, והשד יודע מה לעשות. באים לריסטוראן: כוס-תה – פֶּני במזומנים; דג מלוח – פּני וחצי. התאמינו, שיחקתי כל הלילה הזה בקאַרטים מרוב עגמת נפש, ואני איני משחק בקאַרטים מעודי!
אמיגראנט ב': נוּ, ואפילו לכשיתקבל הכסף בשבילו, במה תסעו אז שניכם?
אמיגראנט א': השמעתם?! הלא זהו מה שאני שואל!
אמיגראנט ג': ומדוע, איפוא, לא נסעת אתה, לכל הפחות, כשעוד היה בידך במה לנוסע?
אמיגראנט א': לנסוע בלעדיו? מעשה יפה! אנחנו גודלנו שנינו בהומליה, מילדותנו. אני ס"ס והוא בונדיי, אבל אנחנו חיים כאחים.
האמיגראנט הבונדיי (בקול אבטוריטטי): הס"סים בעירנו אינם “יאַטים” גרועים! אין מה לדבר. לאש ולמים. אני התחננתי לפניו: “סע, ישראל, סע”, והוא: “יודע אתה, מוֹטיל, הא לך הכסף וסע אתה, ואני אסע בכרטיסך שיתקבל” (בקול עבה) נוּ, מובן, לא הסכמתי!
האמיגראנט הס"סי (בצהלה תמימה): אני אומר לו, אני אומר לו… והוא אינו רוצה. ארבעה שילינגים לשבוע אנחנו משלמים עתה בעד דירה. השד יודע מה לעשות!
אמיגראנט ד' (אברך למעלה משלושים, חציו פועל, חציו קומיס במראהו): אתם אומרים: הקונטורות. בדידי הוה עוּבדא בברֶמֶן. זה היה לפני חצי שנה, אך אני לא אשכח את זה עוד הרבה. באתי לשם במסע ערב פסח בדיוק. נודדים – כחול הים. בורחים מפני הפוגרומים. הספינה צריכה היתה לצאת ממחרת בראשון לפסח. בקונטורה – איש זקן, בעל-הבית שלה, אשה צעירה על ידו לשרתו, משרתים אחרים, מלחכי פנכה. נוּ, כנהוג, קורא הוא, כונתי, בעל-הבית, בשם הנוסעים. ניגשים אליו. וצריכים הייתם לראות באיזו פנים הוא מקבל את כל הניגש, באיזה קול עוין. קרא גם בשמי. ניגשתי, ושווּ בנפשכם: מבלי כל טעם וסיבה הוא מתנפל עלי, פתאום, ובאופן כזה – עד שאיני יודע מהיכן באה עלי הצרה הזאת. ומפני מה דוקא עלי? צוחק במשטמה עזה ובלי שנים כקוף שׂב: “אהה, עוד יהודי! הנה אמרתי. מה שמכם? יוּד’קה? מה לך פה? ללונדון אתה נוסע? מה זה אתה נוסע ללונדון? בעל-מלאכה? חייט? סנדלר? שנוֹרר? פולני? רוסי? הֶה, הֶה, ולימי החג! לחג הפסח!”
אמיגראנט ב': ואתה שתקת?
המספר: לא ידעתי את נפשי! ניצבתי כמתעתע, ביטלתי את כל חלומותי לראשו, ואמרתי: “כלום לא אבקש מידו. בשביל מה יעלבני? לדרכי אני הולך”. נוּ, נוּ! יותר לא הייתי צריך. פניו התעוותו. “מה? כלום לא תבקש?” ופנה אל האשה: “כלום לא יבקש, השמעת, חֶה-חֶה, לדרכו הוא הולך”… האשה הביטה אלי… אני אומר לכם: כל דמי בא אל פני. ואחד המשרתים כבר ניגש להכותני! אשכנזית איני יודע לדבר. יכה – בפני מי אקבול עליו? הקיצור, הסוף היה, שבעד עזותי חטף בעל הקונטורה את הכרטיס וישליכנו לי בפני וכמשוגע צעק: “לך, לך-לך! לך אל הגבול!”…
אמיגראנט ג': בעלמא! נוּ, ובזה נגמר הדבר?
המספר: המעט מכם? צריכים הייתם אתם להיות על מקומי. אבל מה אני אומר? לא, בזה לא נגמר. אח“כ התנפלה עלי עוד בעד זה החבורה שלי גופה. לא הספקתי לשוב מן ה”אינצידנט“, כמו שאומרים, ומכל העברים התנפלו עלי כחגבים: “מה דיבר הוא אתך? מה דיבר?” כמובן, אני מספר להם: “ירא, הנבזה, שלא אשבית את סדריו; ילך לעזאזל עם חגו ביחד; כאילו אני בא לבקש מצה ממנו”. – “כך?! ולא דיברת עמו על מצה?” – “למה אדבר?” – אני עונה – כלום היה לחמי ניקודים?” תוכלו לשוות בנפשכם: – “איך? חמץ? אתה תאכל חמץ בפסח? ככה?” – הקיצור, כמעט שלא רגמוני!
הבונדיי האמיגראנט: אותו המעשה, שעשו אתמול ב“בית-העם” שלנו!
הס"סי האמיגראנט: אַי, סקנדאל, סקנדאל, באמנות! שלושה שבועות לא היו פוגרומים שם – עושים הם פה פוגרום על סוציאליסטים וביום-הכיפורים!
בירפלד (מן השולחן הקרוב; בחברה יהודית משונה): הנה זהו מה שאני אומר: מלוכה יהודית הם רוצים לבנות – היהודים יאכלו שם חיים איש את רעהו.
מתווכח ראשון (מאלה שבאו ללוות את נפתלי אידלש): ארגומנט שכבר היה לזרא, מר בירפלד! עורך עתון סוציאל-דימוקראטי צריך לצאת, פחות או יותר, בכלי נשק יותר כבדים. הנני להוכיח את השקפתי. המעשה של אתמול חרפה הוא. איש לא יכחיש את זה. אבל! אני הנני פרוליטארי בעצמי. הסוציאל-אקונומיקה של הפרוליטאריאט העברי אי-נורמלית היא, פחות או יותר, מר בירפלד. הנני מבקש להבין את דברי, כונתי היא: הפרוליטאריאט העברי, בהיותו, פחות או יותר, משולל היכולת להיכנס אל האינדוסטריאליזאציה… באין לו אקונומיקה לאומית ובחסור לו הבּאַזה הסטראטגית…
בירפלד (אינו נותן לו להמשיך): השירה הישנה! השירה הישנה! היהודים שלנו תיכף מתחילים בהפסימיזם שלהם. לכו והביטו על הפועל האשכנזי, הרוסי! הפסימיזם, אחינו בני ישראל, צריכים אתם לדעת, הוא נחלת הבורג’ואזיה. כן. הפסימיזם שלכם הוא קליין-בורג’ואזי. קינות וסליחות – הלא כך אומרים אצלכם? – צריכים אתם לדעת… אֶה-אֶה… נפלא הדבר! מהרשק הוא כבר הטוב שבכם, כי על כן הוא עובד תחת השגחתי, ובכל זאת האזינו לדבריו ותשמעו תמיד: צרות, פרעות, קלקולים, עניות. עניות? כן! גם לי לא לב-אבן, יהודים, אבל הסוציאל-דימוקראט, צריכים אתם לדעת, האינטרנציונאליסט – אינו מקונן. מי יודע, יוכל היות, שאני בטבעי הנני פסימיסט יותר מכם, אחינו בני ישראל, בראותי את טיפשות הפרוליטארי, וביחוד היהודי, שאינו מכיר באינטרסיו המעמדיים! אבל בהיותי בטוח בנצחון הפרוצס ההיסטורי הבלתי משתנה, הפרוצס של ברזל, אי-אפשר לי להתייאש! הנה מה לכם יותר? הפוגרומים! הבעירו בטוֹמסק קלוב שלם של אנשים רוסים מתקדמים – ואין דבר; היכו יהודי אחד – ותיכף: אַי-אַי-אַי! אחינו בני ישראל הם צעקניים ביותר. והנה נתנו אתמול לנו פוגרום בכל פרטיו. כן, הלא תראו: הממשלה האנגלית תהיה על צד הפורעים, כשם שהממשלה שם מכינה בעצמה את הפרעות. בכלל, הפרעות – מגדישים את הסאה. מהרשק שלכם גופא. – “מה נשמע ברוסיה”? – אני שואל אותו. – “אפסו החיים” – הוא עונה. (מניע בגבות עיניו ובכרסו) השומעים אתם? “אפסו החיים” בשעה שרי-בוֹ-לוּציה בארץ. – “ומה הרחוב היהודי?” – שואל אותו אחד החברים באותו מעמד. – “גוֹועים” – הוא עונה. – “גוֹועים? – אני אומר לו – מסתמא לא היית מעולם בגן-העיר ולא ראית את המקושטים, העדויים, המטיילים בהנאה, לא היית בתיאטרון, לא היית בקרקוס, לא היית”…
המתכווח הראשון (בהתראה): מר בירפלד! וכי ככה עומד מר על פסגת מרומי הוויכוח? וכי זהו ויכוח רציני?
בירפלד (משתמט): פה לא דיסקוסיה, פה לא דיסקוסיה. אני באתי הלום לרגל עסקי ואין לי פנאי. היום צריך אני ללכת לבית-המשפט. אחינו בני ישראל בישלו אתמול דיסה, ועלי עתה ללעסה. וֵיטֶר! (פֶני ניגשת. הוא משלם לה בעד הקקאו, עושה מעין תנועה מבלי משים לאחוז בסנטרה ועוצר בעצמו) תאמרי, במחילה, לאחי בעל-הבית שלך – כמדומני, שהוא אחיו – כי הוא דרוש לי. אני אהיה פה בעוד שעה.
פני: ליוחנן?
בירפלד: יהא ליוחנן. אני אהיה פה בעוד שעה. (יוצא).
ב 🔗
אחד המלווים (ברוגזה): יורק הוא בפנינו והולך לו! הפסיכולוגיה של כולנו פסיכולוגיה גלותית היא. שאם לא כן, היה… היה… אחרת. כל מה שרוסיה מקיאה בא להשתרר עלינו.
המתווכח הראשון: מתעב אני את אלה הפּרטנזיות על פסיכולוגיה! יהיה הוא מה שהוא, אבל העיקר המה הפרינצפים. העיקר הוא, שידע, למצער, מה שהוא מדבר. יגש אל המערכה חמוש, פחות או יותר, בארגומנטים!
המתווכח השני: בתור פרוליטארי הנני מוחה כנגד הנחה זו בנוגע לבירפלד. עדיין אין זו אַכּסיומה. לבירפלד יש המדעיות הדרושה. בירפלד יכול להוכיח את אמיתות פּרינציפּיו. הן לא אשמתו היא, שאין לו פנאי מפני שהוא צריך לבוא בדין עם פורעים יהודים שונים.
שותה-תה א': אוי, קוֹמדיה היתה לראות מעשיו של קפלן המדפיס אתמול. אוֹי, הוא פעל בידיו וברגליו. היכו גם אותו.
שותה-תה ב': והבן שלו, ר' דז’יקוב, הלך בראש מחנה שלם של “פייטרס”!
המתווכח הראשון (אל בני לויתו): אינני מתווכח, כי לפאַקט זה יש גורמים אקונומיים. אבל צריך בזה גם לבלי לשכוח, פחות או יותר, את הקוים הספציפיים של גיטו יהודי. בהיות הפרוליטאריאט היהודי נדחה מכל ענפי האינדוסטריה העיקריים, הוא הולך ונודד לארצות אחרות, ובהלוך נדידתו על –פי החוק של ההתנגדות הכי פחותה, הוא, פחות או יותר, תופס פוּנקציות –
המתווכח השני: מה? מה? היה לא תהיה! הציוניות לא תיטיב את מצבי בשום אופן ואופן בתור פועל. לכו והביטו על הפועלים האנגליים. כמה מחוסרי עבודה ביניהם! פה על מקומנו צריכים אנו ללחום…
הבונדיי האמיגראנט: גם אני אומר: הבוז לבורחים…
המתווכח השני (מנקש בשולחן): פה, ברוסיה, צריכים אנו לעבוד…
הסס"י האמיגראנט (לחברו הבונדיי): אבל שוכח אתה, מוֹטיל, את הסווטינג-סיסטם…
פועל צעיר (שותה תה): אני הנני אדם! מה לי הציוניות, אם אני הנני אדם!
המתווכח הראשון (כגדול לקטן): אבל טועה אתה בהשקפתך, מתנגדי הנכבד, כי אינטרנציונאליזם וקוסמופוליטיזם אחת היא. בתור סוציאל-דימוקראט יהודי פועל-ציוני הנני להוכיח לך, כי האינטרנציונאליזם אינו קוסמופוליטיזם. האינטרנציונאליזם – פירושו: אינטר, כלומר…
פועל בא-בימים (יושב בטל): מה לכם יותר? אני הנני בלתי-מלומד, אבל הנה לכם עובדה מן החיים. כלפני חצי שנה, בעונת העבודה של הטרֵיד שלנו, השתכרתי לא רע, לא פחות מעשרים, מעשרים ואחד שילינגים לשבוע – והבאתי הלום את אחותי מרוסיה, בתולה בת עשרים. ללון אין לה מקום בביתי – טפלי, יחיו – והיא לנה אצל שאר-בשרי. אין הוא ואשתו שמחים ביותר מזה, אבל הם מניחים לה ללון, והיא לנה. והנה עתה, אחים, חוסר-עבודה, טוידט-סלֶק, ואין מה לעשות. היא מוכרחה לעבוד, פשוט, נוּ, אין לי מה לעשות לה. ובשבוע העבר נזדמן לה מקום אצל עושה-כובעים. גם כן קרובי. השתכרה שלושה שילינגים וחצי במשך השבוע. נוּ, ובשבוע הזה כבר גם זה אין. בא הוא אלי אתמול בבוקר ואומר: “אין צורך לי עוד”. מה לכם יותר? חשכו עיני. הוא אומר לי: “מסור לה את זה”. אני אומר: “טוב!” היא באה, ואני מתיירא לגלות לה, לומר לה, שלא תיטרף דעתה עליה. מילא, אמרתי לה, סוף-סוף. ועתה, מספר לי שאר-בשרי, אי-אפשר לראות בצערה. אילו, לכל-הפחות, שני שילינגים לשבוע, ללחם יבש! בערב-בערב היא באה ובוכיה. כמעט שתאמר לה איזו מלה, והיא פורצת בבכי… עלמה בת עשרים.
הפועל הצעיר: תסע לאמריקה. הנה אני כבר קיבלתי כרטיס. (כמכושף) צריך לנסוע לאמריקה!
פועל אחר: גם אני נוסע בקרוב. אמריקה היא אמריקה.
פועל ג': אֶט! גם שם כבר תמו ההצלחות. ההצלחות של אמריקה!
פועל ד': אם הבריות נוסעים, מסתמא יש על מה לסמוך!
פועל ה': ואני, כלום לא הייתי נוסע, אלמלי אפשר היה? הכל היו נוסעים.
אמיגראנט ג': אתמול הלכתי לבקש עבודה ונכנסתי בסמטה אחת לא רחוק מכאן, התנפלו עלי “יוֹקס”15 והיכוני מכות רצח.
אמיגראנט ד': ואני, בלכתי הלום עתה, ועברתי על פני בית-המרזח שבקצה הרחוב, הפילו את כובעי מעל ראשי.
פועל א': בבֶטנאל-גרין סכנה לעבור ביום.
פועל ב': ובסטֶפּני, ובשוֹרדיטש…
הסס"י האמיגראנט: האנטיסמיטיזם פה – אין לשער. סיפרו לי, שגם בבתי המשפט אין צדקה ליהודי, בבתי-הספר – בכל מקום. נכונים גם פה לעשות פוגרום בכל רגע…
הבונדיי האמיגראנט: אבל תנו טריטוריה, אדרבא, תנו טריטוֹריה…
המתווכח השני (נעור): עוד פעם “טריטוֹריה”! ובין האנגלים, אתם מדמים, הכל טוב? אין רעבים? (נכנס עוד מלווה חדש, אינטליגנט).
ג 🔗
האינטליגנט הבא (נושא פרוקלאמאציה בידו): הראיתם?
המתווכח השני (בשמחה): כבר? יצאה הפרוֹקלאמאציה שלנו? אני רץ להביא עוד: יחי ה“בראנטש”! 16 (רץ החוצה. הכל מתנפלים על הפרוקלאמאציה שביד האינטליגנט. קוראים בבת אחת. אלה שלא עלה בידם להיטפל לקריאה ניצבים בשממון. אחדים מהם משוחחים בקוצר-רוח).
אינטליגנט שני: אבל היכן הוא הנוסע? עד מתי נחכה?
אינטליגנט שלישי: אידלש הלך להתגלח. במהרה יבוא אלינו.
פועל ג': רציתי לשאול: הוא נוסע לשם בתור אגיטאטור?
אינטליגנט שני: שאלת חכם! ודאי בתור אגטאטור! (במבט של קנאה על הפרוקלאמאציה הנקראת) מי כתבה? בירפלד?
קורא א': ומי זה יכתוב?
קורא ב': הוא הדבר, שלא הוא. ברור לי, שלא הוא.
האינטליגנט הראשון: אכן יהודית היא ביותר הפרוקלאמאציה; לא סגנונו של בירפלד.
הס"סי האמיגראנט: לענין יהודי כפוגרום ביום-הכיפורים הלא דרושה גם הרצאה יהודית.
הבונדיי האמיגראנט: אמרו מה שתאמרו: נצחון להז’ארגון!
האינטליגנט הראשון (בזעף): לכם דרושות עוד ראיות, שלא בירפלד כתבה? (קורא בניגון של דיסקוסיות) “דבר מכוער נפל ביעקב ביום אתמול, כתם של חרפה לדורי-דורות; כתם זה על חילול יום הכיפורים הרבה יותר גרוע הוא מזה הכתם, שהיו מדביקים על גבנו בימי הבינים בעד שמירת יום הכיפורים. הוי עליכם, יהודי מזרח לונדון! אזרחים הנכם כאן!.. לא תוכלו לסבול ולראות, כיצד בני-אדם אוכלים ביום שאתם מפחדים לאכול בו. שמן לבכם, וחוס תחוסו עליו לשברו, כמצות הספרים שלכם, ואתם משברים תחתיו חלונותיו של בית עם חפשי” – –
הפועל הצעיר: תבוא עליו ברכה, איך שהוא צדק. (אל פני) עוד כוס תה!
הפועל הבא-בימים: ולמה היה להם עוד להדביק מודעות ולהתגרות? למה היה להם עוד לעשות להכעיס? הא?
האינטליגנט הקורא: “וכיום הזה כה אנו אומרים לכם: שאו, שאו אבנים בידיכם, חנונים שפלים, תחת הכלימה והבושה אשר אין בלבבכם! שאו, שאו, כי זה כוחכם לשאת: לשאת את המפתחות העבים של חנויותיכם הגדולות, מאסף לפרי עמל לא שלכם! שאו אבנים גם אתם, בני אברהם, יצחק ויעקב, הנדכאים, המדולדלים, הערומים, הרעבים, כי זה הרגלכם לשאת מימות עולם את כל הרוכבים הטובים והכשרים, את כל” – (מפסיק) מילא, פה מתחיל ע"ד הפוגרומים בכלל… (קורא בראיה).
הפועל הצעיר: קרא בקול! נשמע! (מקבל את הכוס מידי פני) כוס תה – זה טוב, חי-נפשי! אנחנו איננו משוגעים להתענות! קרא!
האינטליגנט הראשון (נכנע שלא מדעתו): נוּ, פה הסוף. (קורא) “הראיתם את האגרוף שלכם הכחוש, יהודים אומללים, ואנחנו נראה לכם את אור התבונה. נושאים אתם: אבנים, רצועות, בערות, אכזריות, טיפשות, מפתחות, מנהגים תפלים, אמונות כוזבות, חושך-מצרים, ואנחנו נושאים: חירות, דעת, קולטורה, עזרה עצמית, רגשי אחוה. אתם נושאים, ואנחנו נושאים; אתם תשאו, ואנחנו נשא, אתם ואנחנו – מי את מי? אבנים ורגשי אנוש” – (הדלת נפתחת ונפתלי נכנס. המקהלה עוזבת את הפרוקלאמאציה וסובבת את הבא).
ד 🔗
מקהלת המלווים: חבר אידלש! חבר אידלש! חבר אידלש יגיד לנו מי כתב את המגילה הזאת! חבר אידלש ודאי יודע!
נפתלי (במצב-רוח נפלא): אמנם, חברים אנכי יודע מי כתבה – ובושה תכסה פני. שמעו אלי! לא על אשר הכותב עמד לצד אויבינו הנני נענה. לא! הפעם – הנני להגיד זאת בריש גלי – עמם הצדקה המוחלטה והעוון על החשוכים הנוראים. אמנם, מצד אחד, יודע אני מן הנסיון, שהפורעים העיקריים היו בני דלת העם מילידי הארץ; נוספו עליהם גם מן התושבים…
הפועל הבא-בימים: הערלים, כלומר? (השומעים משתיקים אותו בנזיפה).
נפתלי: במלה אחת: השערוריה הזאת בת הגלות היא במלוא מובן המלה. אבל הנני ואגיד לכם. איך שיהיה, חברים, ואנחנו, אנחנו, חברים – קשה לי להגיד את האמת המרה, הבה ואגידה ויהי מה! – אנחנו אשמים בזה שמחבר המגילה הזאת הוא לא בתוכנו, לא במחננו, כי אם במחנם. אלמלי היה לנו פה אורגאן ציוני-סוציאלי, כי אז היה האיש הלז – תוכלו לסמוך על דברי, חברים – עובד אצלנו בבירורו. – חברים! דבר התאספכם פה בשעה זו לכבודי מעורר בי גם רגשי שמחה וגם רגשי עצב. רגשי שמחה לא על הכבוד אשר הראיתם לי, כי במה נחשב הוא? הן לא ציוני ה“פֶדרֵישן”17 הננו, שכל ציוניותם היא ב“ואַט אוֹף טֵינקס”18. רגשי שמחה – על שאני רואה, כי אמונתי החזקה תמיד בנצחון הציוניות הפרוליטארית, אמונתי אשר לא רפתה ממני מעולם אף לרגע ואשר אתי תרד שאולה, כי אמונתי שתקות עמנו תקום ותפרח ע"י המפלגה הבריאה הפרוליטארית אשר צמחה בתוכו, לאשרו, בתקופה האחרונה ואשר היא היא הנושאת את הערכין החדשים, שאני מוצא בה – אמונתי זאת לא בשקר יסודה. המהלך ההיסטורי, הפרוצס ההכרחי בעתידן של שדרות-הפרוליטאריאט שלנו מוביל אותנו בחזקה אל ארץ הורתנו ועתידותינו, אל פלשתינא, ששם תתרכז בחוזק-יד של המהלך – ולא עתה העת להאריך בזה. הנני שמח, איפוא, כי עלינו, חברים, הטיל הגורל ההיסטורי להיות היסוד לזה, והיום הזה מוכיח לי, כי תוחלתי לא תוחלת-שוא היא. אולם במקום השמחה שם העצב. גם רגשי עצב מתעוררים בקרבי עכשיו. רגשי עצב, חברים, על שניטל עלי להיפרד מכם, מפני שאין פה כר נרחב לפני. אולם באחת אוכל לנחמכם, חברי: לא רק אתכם בלבד אני עוזב כיום הזה; עוזב אני גם את משפחתי, את אשתי ובני. מעצמכם תוכלו להבין, מה קשה דבר כזה לבן-אדם, כמה ימים ולילות עברו עלי עד שהחלטתי. ואולם לאחרונה גמרתי אומר: איש-צבא אַל יזכור את אשתו בשעת המלחמה. עניני המפלגה ועניני המשפּחה – עניני המפלגה קודמים! תהי-נא, איפוא, חברים, פרידתי זאת לכם למזכרת לעבוד ביתר שאת בעד הציוניות הפורליטארית… (נפסק לרגע, כנמלך אם לדבר הלאה או להניח את אמרותיו לאחר שעה).
אחדים מן המלווים: הידד! יחי הסוציאליזם! יחי הציוניזם!
אחרים: יחי הפרוליטאריאט הציוני-הסוציאלי “פועלי-ציון”!
הפועל הצעיר: הידד!
נפתלי: חברים! כשלושת רבעי שעה נשארו לי להיות בחברתכם. הנני מציע לפניכם לעלות למעוני למעלה ושם נדבר את דברינו. (המלווים מקבלים את ההצעה ברצון).
הפועל הצעיר: מי נגד זה – ירים את ידו!
המלווים (בחדווה): לא איש.
(הולכים למעלה. אליהו חזקוני בא מן החוץ ושק מלא תפוחי-אדמה על כתפותיו. שער זקנו צמח. פני עוזבת על ידו את הבופט, חובשת מגבעתה וממהרת החוצה. האמיגראנטים, שותי התה והפועלים נשמטים אחד-אחד. רבקה באה מבית-המבשלות ונושאת למעלה שיכר ומיני תרגימה. משם בוקעים קולות של דרשנים. “המתווכח השני” נכנס פתאום בחפזה מן החוץ, משליך פרוקלאמאציות חדשות אחדות על השולחנות ויוצא בחפזה. רבקה יורדת בשובה. כרסה בולטת קצת. ר' חיים-יהודה בא מן החוץ מדוכא).
ה 🔗
ר' חיים-יהודה (כמו לעצמו): היפלא, מה שאין רוצה לתת “דמי מפתח” בעד בית המזון? למי הוא נחוץ? בתי המזון רבים מן האוכלים. אין איש; אין איש בא. (אל רבקה) רצתי לשוֹאל הסרסור, אולי ימצא בעלן? אי, לא דובים ולא יער! ואני צריך לנסוע בלי כל אמתלאות ודחיות. די, די! (אל חזקוני) אינך יודע, היכן פני?
חזקוני: פיגה? לא.
ר' חיים-יהודה: פני-פיגה. היכן פיגה, אני שואל אותך!
חזקוני (אחר רגע של שתיקה) היום; לא עוד; רואה אני; יודע; הולך.
ר' חיים-יהודה (בנהימה): מה אתה יודע? מה אתה הולך?
חזקוני: פשוט. אין צורך. לפי שעה. אין צורך; אלך היום; בי.
רבקה: את אכלך הן אתה משתכר.
ר' חיים-יהודה: פשיטא. “כל זמן”… יודע אתה פירוש רש"י? לעת-עתה… לך והכן חרדל.
חזקוני (יוצא אל בית-המבשלות).
ו 🔗
רבקה: חיים יהודה! נפתלי נוסע, אתה נוסע – מה יהיה אתנו?
ר' חיים-יהודה (ברוגזה): אבל מכל הצדדין! מכל הצדדין! מפלוני צריך אני לקבל את הכת“י בחזרה ולחשב את חשבונותינו, והנה הזמין לו ה' סוציאליסטין ומשומדים ויש לו עסק להישפט אתם. וכאן – יללות על ראשי. – אחותי! הן אַת אינך צריכה לי; תעמדי בעצמך בעולמך. ואדרבא, נפתלי נוסע, ואי”ה בקרוב יקחך אליו. הן רז זה לא אניס לו, כי מעוברת את, תהילה לאל. אין אדם נתפס על צערו. כד אזיל שערא מכדא אתי תגרא לביתא. ברם, אי"ה, כשימצא פרנסתו ברווח… היודע אנכי…
רבקה (בתקוה ובאמונה): הלואי, אֵלי!! תהא דרכו צלחה…
ר' חיים-יהודה: רואה את, אם לדאוג – יש לדאוג לפֶני. אך בזה אני סומך עלי, אחותי, שאַת תהיי לה לאם ותשמרנה. אוי, אוי, היאומן – עלמות בזמן הזה, וקל וחומר בלונדון, צריכות שמירה מעולה. לונדון לא-כל-שכן. ולבי מהסס, אחותי, אוי, לבי מהסס להאי פני. טרוד אני ואֵם אין לה. והיא אינה זהירה במצות כיבוד-אב כל עיקר, כלל לא זהירה. נוּ, היכן היא עכשיו? ביקשתיה היום בבית-המזון. מי יודע, סוחר נכנס לראות את העסק בכדי לקבלו – טוב שימצא את הבית לא ריק. קא משכא! והעיקר אצלי שלא יהא בה ממידתה של דינה בת לאה, ח"ו, שתשב בית. גם ריסטוראן שמו בית. והנה – כאילו לא דיברתי…
רבקה (פתאום): חיים-יהודה…
ר' חיים-יהודה (מתבונן אליה): מה, אחותי… (בבת-צחוק של אונס): נוּ, אין דבר, אין דבר. יודע אני. “טב למיתב טן דו” – אמרו רבותינו ז"ל. אך הוא הלא יקחך אליו בקרוב…
רבקה: לא. לא על זה, אחי, אני מיצרה. אני שלוה. יסע לו. הוא נוסע לבדו… אני רוצה לומר: יסע לו לעת-עתה לבדו. אבל אני מתכוונת לדבר אחר. חיים-יהודה…
ר' חיים-יהודה: נוּ, ההקדמות הללו הנן כבר לטורח לי קצת. רוצה את להגיד לי איזה דבר – הגידי. הקדמות למה?
רבקה: יש לי מה לומר לך… דבר-מה אני רוצה לומר לך… על אודות… ע"ד פני אני רוצה לומר לך…
ר' חיים-יהודה: ע"ד פני?
רבקה: אתה, החכם, כבר הלבנת כשלג. אני עוד לא הגדתי דבר.
ר' חיים-יהודה: נוּ, נוּ, צואתו של אבא מתחילה כבר לענוש…
רבקה: ברוך הבא! כבר לענוש. אתך אסור לדבר!
ר' חיים-יהודה: נוּ, נוּ, דברי, דברי.
רבקה: לעת-עתה אין עוד דבר…
ר' חיים-יהודה: נשים פגיעתן רעה. התחלת – אמרי!
רבקה: דז’יקוב…
ר' חיים-יהודה: שקר וכזב! כבר אמרו לי. שקר וכזב! בדורות האלו אי-אפשר למחות בבחור ובתולה שיוצאין ביחד.
רבקה: מנהגי לונדון דוקא אינך יודע. כאן אין בחור יוצא עם בתולה עד שהוא משים טבעות באצבעותיה.
ר' חיים-יהודה: טבעות? טבעת קידושין? עולם הפוך! דוקא במקום הרשע – שם… שם… (אינו יודע במה לסיים; בהתעניינות) אבל קשה לי: היאך! הרי אני יודע כמה וכמה בחורים ובתולות שלפני חופה וקידושין ושאני פוגשם ברחוב ביחד. מעשים בכל יום!
רבקה: מי אומרת לך: טבעת קידושין? טבעות בעלמא. תכשיטין. לשם זהירות ובטחון. לשם קנס.
ר' חיים-יהודה: קנס, אהה, אני מבין. (אוחז בזקנו) ברם, אכתי קשה: סלקא אדעתך, שבלי טבעת של קנס אין יוצאין מפתח הבית?
רבקה: מי מדברת מפתח הבית? אני אומרת “בחור יוצא עם בתולה” – היינו: למקומות הטיול, אל הנהר, אל היער…
ר' חיים-יהודה (בעקימת פה פתאומית): אל היער… והיא הולכת עמו אל היער? אל היער?!.. ואת אינך מגדת לי? גזלנית, רוצחת נפשי! מה עשית לי? הלא עכרתיני…
רבקה (בדמעות): אבל הלא עוד לא עבר המועד…
ר' חיים-יהודה: איזה מועד, מה מועד? כבר עבר המועד… כבר עבר המועד, את אומרת? חרפתי, חרפת נפשי… ריבונו של עולם! אבא! היה למליץ יושר בעדי! אל תבוא עמי במשפט! גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם… גלוי וידוע לפניך, שלא בזדון החמצתי, שלא בזדון לא קיימתי את מצוותך… מאריה דעלמא כולא… (פתאום) היכן היא?! תבוא לפני! תנו לי לרוץ לשם! שם היא עכשיו בוודאי… משורש אעקרהו. עורף וקדקוד! אגרשהו מכאן. לא יהין לצעוד על סף הבית הזה. אתן את דיני בערכאות שלהם…
רבקה: חיים-יהודה! מה אתה, מטורף? מה אתה רוצה מחיי? מה אמרתי לך? אני אמרתי לך, כי עוד אין דבר, כי עוד לא…
ר' חיים-יהודה: יש לשמוע מה שאת אומרת. כלום יודעת את מה שאת אומרת?.. אנשי השם יתברך הם כהרף עין. (רץ החוצה. רבקה מנערת את הפתותים מן המפות שעל השולחנות ויושבת, לאחרונה, בעמקו של הבופט. באים יוחנן ודובה מן החוץ. יושבים אצל אחד מן השולחנות הסמוכים לפתח).
ז 🔗
דוֹבה: מפני מה? מדוע אינך מסכים, יוחנן?
יוחנן: למה אני לך? חולה-שחפת, ששנותיו שלושים.
דוֹבה: סע עמי לרוסיה. (מחקה את קולו) “ששנותיו שלושים” – שנותי שלושים ואחת.
יוחנן: צריכה תהיי לשמור את מיטתי ולא תוכלי לעבוד את עבודתך.
דוֹבה: אתי תעבוד. האורגניזאציה שלנו מודיעה לי, כי במהרה נתחיל להוציא ז’וּרנאל לשני שבועות. לא אוכל עזבך במצב-רוח כזה.
יוחנן: איזה מצב-רוח אחר יהיה לי? איש שלפניו שטח ריק, ריק, ריק לחלוטין. והסביבה? אתמול ראיתי את שני הצדדים. הייתי בפנים וראיתי. מצד אחד המון פראי ונבער ושואף לרציחה ולאיזה ענין, ככל המון, ומצד שני המון משונה וג“כ נבער, שאין לו כלום ושמוצא עונג של אמונה באי-אמונה ובאכילה-בפרהסיה ביום שנוהגין לבלי לאכול בו. ובאותה שעה נזכרתי את כל תועבותיהם של שני הצדדים. פוגרום, פוגרום, פוגרום עשו להם – ואני איני יכול לשמוע את המלה הזאת!.. זה אמת. יש שאני נוטה לחשוב, כי בתוך אלה, ורק בתוך אלה, נמצאים, סוף סוף, האנשים היותר מעולים. אולם… הוי, הוי, אלמלי ידעת אף מעט מכל הצחנה והרפש והניווּל והאפסות אשר בחיי המפלגות האלה, את המהומה והבלבול הנאלח שביניהן, את הרשעות ואי-היושר אשר במנהגי ה”יוּניוֹנס" שלהן, וביחוד במנהגי מנהיגיהן. פשוט, המנהיגים הללו יראים את המונם, מתרפסים לפניו, מחפים על כל תעלוליו ומתראים כלוחמים מלחמתו נגד “האֶכּספלואטאטוֹר” שלו גם בהאפנים, שהם בעצמם מכירים, כי לא להם הצדקה. בה“רידקציה” שלי יזדמן לי לעתים תכופות לשמוע כיצד המבקרים מן ה“אוֹפישֶלס”, מן השרים והראשים, מספרים חד לחד איך הסבו את ה“קוֹמפלֵין”, את ההתאוננות של נותן-עבודה אלמוני ואיך היה אי-אפשר בשום אופן להצדיקו, היינו, לבלי לצאת כנגדו ולהרגיז בזה את אנשי-היוּניוֹן. ומה הפלא, הן באמת אין הם, ה“אוֹפישלס” הללו, אלא גוזזי בני אגודתם ואוכלי שארם, מין פקידי קנצלריות, והיוּניוֹס שלהם גופא נראות לי לבארות, בארות-חימר, שהרוב הגדול מאוד מבעלי המלאכה, הרוב הגרוע, שאינו רוצה לשמוע מעולם לשום דבר, עומדים מרחוק להן, ודוקא הטובים במקצת והיותר נוחים להבנה, אם כי ג“כ במידה זעומה מאד, מתקרבים ומטביעים רגליהן בהן. ראיתי ונוכחתי, כי אין האגודות האלה באות אלא בכדי לתת מקום להקופצים בראש המזוהמים להתגדר ולהשתכר ולמשול לרעה ולהעלות אינטריגות. אין המצב מוטב, אין רצון אמיתי להיטיבו ואין אפשרות להיטיב. את מי הם נלחמים? את המפלגה של נותני עבודה שבתוכנו? הן מי שהיה היום פועל לוקח קצת נדוניה ונהיה בן-לילה לנותן-עבודה, ל”סוֶטֶר" ולמחרתים – למחזיר על הפתחים. כך. כך. דוקא מפני שנודע לי היטב טיבם של ה“סוטרים” הלונדונים, של אלה השממיות המרבות בגערה לעבוד ולעבוד, שאמנם אי-אפשר ואי-אפשר להכילם ושרובם אביונים, ושרובם ככולם תלויים על בלימה, – דוקא מפני זה תוכלי לשער, כיצד מצלצלות באזני קריאות-המלחמה להשתער עליהם ולהוציא את בלעם מפיהם. –
דוֹבה: ובכן יוצא מדבריך, שהאגודות הפרופסיונאליות אינן מביאות שום תועלת? לא, לא, איני מסכימה. איני יודעת את התנאים המקומיים, אבל אצלנו ברוסיה אי-אפשר בלי זה. גם בהקונפרנציה הרביעית של האורגאניזאציה שלנו התווכחו הרבה בשאלה זו והחליטו ריזוֹלוּציה חיובית. בלי איגטאציה בדבר אגודות פרופסיונאליות אי-אפשר כלל לגשת אל השדרות הרחבות ולהפיץ ביניהן את הטריטוריאליזם…
יוחנן: יודע אני, יודע. בכדי להלוך אי-אפשר שלא לרקוד. גם את נפתלי שמעתי דורש לפני פועלי-ציוניו: חובתנו להיכנס אל היוּניוֹס. התביני: חובתנו, אעפ“י ש”ידיד-העת" שלי מצדו אינו חפץ אף לשמוע מהם ולהתחשב עם אלה ה“בּוּורז’וּקס” אף כחוט השערה. אולם כל זה הבלים, כמובן, כל זה אינו העיקר. למה אני מדבר כל אלה? מה זה נוגע לי? כן, כן, העיקר. העיקר הוא – כלום לא ידעתי כל זה מראש? כלום נתחדש לי בזה איזה קו? כלום אין כל הקטנות הללו רק שרטוטים כהים מן התמונה הכללית? הנה לא יאָמן – אנארכיסטים פה: “גרוּפה” אחת גונבת ספרות ורכוש מחברתה; “גרוּפה” אחת עושה קנוניות שונות להערים על חברתה. אנארכיסטים! אלה הדוגלים באמת בשם הרעיון האנושי היותר נעלה. ואצלנו? אצלנו בית-המזון – הממונה גונב, בעל-הבופט גונב, המשרתים גונבים, מתאספים לאסיפה ונכונים להרוג איש את אחיו. ובירפלד זה!.. מה קהה האיש הזה, מה לא חשוב ומה קל! ובאיזו קלות הוא כותב על הכל, אף על דברים שאין לו מהם כל מושג. בחצי שעה ובנשימה אחת כתב מאמר גדול ו“מדעי” ע“ד המאורע של אתמול, ע”ד ה“פוגרום”, כביכול. איזו שטויות נפוחות על “לוּמפנפּרוליטריאט” ועל רליגיה, שהיא מצד אחד ענין פרטי, ככתוב בפרוגראמה, ומצד שני – דבר של “ז’וּליקֶס” – האֶפּיטט שלו החביב! – ושל רבני ישראל הרמאים, הסוחרים ביום-כיפור! האושר הוא, שאמרו לו, כי יום-כיפור לא כותבים “יאָן קיפער”, ובא הוא אלי שאתקן, ולא הנחתיו להדפיס כלל את כל מעטה-החלאה ההוא, את… (יורק בדם וממהר לכסות את זה בנעלו. דובה מרגישה בזה. רגעים אחדים שתיקה).
דוֹבה (מתחילה): בשביל האויר גרידא צריך לברוח מפה.
יוחנן (מתוך שיעול): הלבנה מזוהמת ושמים אין כלל.
דוֹבה: נוּ, זה מה שאני אומרת.
יוחנן: אז צריך אני לנסוע לאיטליה, אבל לא לרוסיה.
דוֹבה: לאיטליה! אבל התנאים חזקים מרצון עצמנו. אילו הייתי שמה לב לרצוני אני, אז אין דבר יותר טוב מהטיפּוס על ההרים בשווייצריה, אבל משתי רעות בוחרים בקטנה. רוסיה ואנגליה – רוסיה. בכל אופן – לא לונדון.
יוחנן: חיים יהודיים עצמיים הלא אין כלל בגיטו זה. הביטי וראי: איזו עתונוּת! איזה תיאטרון! גסוּת, חרפה וחלאה. אפילו הכוחות והכיתות החיוביים באיזה מובן אין להם כל עצמה, אינם אלא כמו בבואה לחיי היהודים ברוסיה בעבר הקרוב. בכלל, לא היותר רעים שבכאן מתגעגעים על רוסיה ומתאנחים על רוסיה. יותר מזה: מי שאין לו תקוה לשוב לרוסיה – חולם על אמריקה. כל מי שיש לו איזו אפשרות לחלום חולם על הנסיעה לניו-יורק. הכל מסביב כמו נודדי נצח. עומדים תמיד מוכנים לדרך. אבדון ושאול! הביטי אל המיושבים, אל המתערים – טיפּוסים של שאול תחתיה. והדור הגדל – לעת-עתה עדיין יש לו איזו עקבות של שרטוטים יהודיים, יותר נכון: נבדלים. לא! אליבא דאמת: אין פה ולא יהיו פה, אלא יסורים יהודיים ספציאליים, רפש יהודי ספציאלי, עניות יהודית ספציאלית, אבל לא יצירה יהדותית. (פניו מתעוותים כולם).
דוֹבה: ומה, איפוא, היית אומר יוחנן, לוּ ראיתי את אחי הקטן נחמיה, הלומד כבר בבית-הספר – סקוּל-בּוֹי, איך הם קוראים לזה? – כועס מאד, כשקוראים לו בבית “חֶמֶה”. הוא דורש דוקא שיקראוהו הֵימה. והגדול ממנו, הֶררי, בן עשר, מרעים את האם בפראַזות יהודיות: “מאַמעלא, געב קוּגעלע”… “אלף-בית, געב צימעס-פלייס”…
יוחנן: בכלל עושים פה הילדים רושם כל-כך רע: קאַפּריזיים, רעים. והילדות – הלא אין פה ילדות כלל. בת תשע וכבר היא נערה גדולה, נערה וייטשפלית. התנועות, המהלך – הכל.
דוֹבה: נברח מזה, יוחנן.
יוחנן: ואת נוסעת בוודאי?
דוֹבה: כמה פעמים שאלתני את זה?
(נשמעת פתאום שירת “השבועה” ומעל המעלות מתחילים לרדת המלווים; נפתלי בראש. הפועלים, שלושה במספר, שבין המלווים, חוטפים את הכבודה שאצל הבופט ונוהרים אחרי היוצא כשפיהם לא פוסק מלגעות: “בחרב גבורינו השבורה”… ביניהם גם רבקה; כל מעינה בנוסע. הנלהבים שבאינטליגנטים מפסיקים את השירה בקריאות “הלאה”, “יחי” ו“הידד”. גיבור החגיגה שרוי זיעה וצוהל מאד).
ח 🔗
נפתלי (אל יוחנן ודובה): השעה מאוחרה. היו שלום, והנני מברככם, שתיכנסו לשורותיהם של הלוחמים הציוניים-הסוציאליים!
דוֹבה: הפלשתינאים? התורכים? ישמרנו האל!
נפתלי (ליוחנן): הנה גזלת את תלמידתי ממני… נוּ, השעה מאוחרה. על הכל אכתוב לך. (לא בלי אירוניה) דרוש בשמי לשלום חזקוני שלך. הוא מתקין חזרת לשולחן ולא אביתי להטרידו. אינך הולך כלל ללוותני?
יוחנן: לא. (המחנה עובר).
ט 🔗
דוֹבה: הנה מורה חדש נוסף לי! מורה הפלשתיניות. אברך-משי!
יוחנן: הניחי לו. מה בנוגע לאביך? הן, כמדומני, דרושה לך עזרתו בעניני קוֹנסוּל, פּאספּוֹרט… ומה עוד?
דוֹבה (באנחה): בוודאי דרושה עזרתו. אבל מיום אתמול אי-אפשר כבר לבוא עמו בדברים. זועף כ“איספראַווניק” רוסי. נוסף לו עוד נימוק אחד “חדש”: אינו רוצה שאהיה בצותא חדא עם ריבולוציונרים.
יוחנן: ומאין לו לדעת שתהיי?
דוֹבה: הגדתי לו! וכל מיני סוציאליסטים – הוא אינו מבדיל – הנם עתה בעיניו אויביו הפרטיים ממש. לא הייתי מאמינה מעולם, לולא שמעתי באזני, כיצד הוא מקללם קללת מוות ובכובד ראש. איככה זה יניחני ברצון ללכת אליהם? ועוד לפני החתונה!
יוחנן: לפני איזו חתונה?
דוֹבה: מובן, לא חתונתי. (ברמז שובב) לפני חתונתי שלי אולי היה מניחני. בחתונה הזאת גם אתה, אדוני הנכבד, הנך קצת מחותן.
יוחנן: אחת מן השבע. חידה.
דוֹבה: “התיבה נפתחת בתכלית הפשטות”. דז’יקוב אחי…
יוחנן: זה שיודע הרבה יהדות: אלף-בית… קוּגעלע… צימעס-פלייש?
דוֹבה: לא. זה הֶררי שמו.
יוחנן: אח, כן, דז’יקוב – הגדול. זה שהשתער אתמול ברוח-אומץ כל-כך על “בית-העם”.
דוֹבה: ברוח-אומץ, אתה אומר?
יוחנן: אוֹהוֹ, מי יתן רוח-אומץ כזה לגיבורי הקומיטטים של “ההגנה העצמית”!
דוֹבה: עכשיו אני מבינה מפני מה נתחבב היום כל-כך על אבא.
יוחנן: באופן הזה השיבה היום המלחמה של אתמול לב בנים על אבותיהם.
דוֹבה: לא ביחוד, בקוֹנפליקט לא היו גם מקודם. אבא מתגאה בבן היודע לדבר אנגלית.
יוחנן: עדיין איני רואה כאן שום חתונה.
דוֹבה: פה היתה יכולה לצאת טרגדיה אמיתית, ותודה לאל שתצא חתונה. הדברים מוסבים על פני בת אחיך.
יוחנן: כך?
דוֹבה: כך. בחודש השני. אני הלא מומחה בסודות אלו. שלוש שנות קורסים בווארשה בלבד.
יוחנן: ואביך מסכים על בלי נדן?
דוֹבה: אבא – חציו איש-הקהל ומתיירא מפני סקנדלים. (פתאום ובבת-צחוק) הזדמנות נפלאה…
יוחנן: מה כונתך?
דוֹבה: בדיעבד… בדיעבד… היה מסכים לעוד שידוך. (בקול חסר-נגינה) יש לך איזו תיאוריה על זה?
יוחנן (אחרי רגעי שתיקה אחדים; בחשאי): דובה, הלא יודעת אַת את דעתי. האהבה והנישואין הנם, ככל דבר, דבר שבמקרה. יודעת את, כי גם אז לא הצגתי לי שאלות שבּלוֹניות, אם אוהב אני אותך, ולא עניתי לי תשובות שבּלוֹניות. אהבתי אליך לא היתה מכשפת ומעוורת. אַת לא קראת את ה“אהבת ציון” ואינך תמר, ואני לא הייתי מעולם לא אמנון ולא רם, לא רוֹמיאוֹ. לא שאלתיך לא על הן ולא על לאו. ידעתי מבראשונה, כי אין פסגת אושר גם ב“הן”. חיי זיווּג, דברים שבינו לבינה, רגילות המתהפכת לפעמים למעמסה, ביחוד בחיי דחקות ובדירה של חדר אחד. הנני, אמנם, איש רצוי, אך אולי ילד שאין לו חלב, ילד האוסר אל הבית, המחשיך את העולם החָשֵך… אנשים גיבורים יאמרו: פחדנות היא. מי יריב אתם? אבל אני, אמנם, פחדתי את האהבה המשעבדת. אולם בכלל – אז הייתי עוד בריא, ואַת היית קרובה אלי, קרובה! לא הרגשתי אליך את רגש הדחיה ההדדית שביני ובין האשה, ועד היום הזה כמעט תמיד היו טובים לי ונעימים הרהורי על אודותיך. אבל, ובעיקר, הן הוא עמד אז ביני ובינך. (מראה על המדליון שעל צוארה ופניו כמו כווּיים כולם).
דוֹבה (עוצרת ברטט גוה): זכרונו קדוש לי עד עולם.
יוחנן (מבליג על רגשותיו): הזכרתיהו לך בלב טהור. יודע אני מה הוא לך ומה יהיה לך. אתו עבדת עבודת הקודש, אתו כיהנת פאר. לא אכחד: לעתים יש שאני מדמה, כי מעין יחוסו של אחי לאבינו המנוח ביחוסך אליו. אולם לא אקרא לזה צללי מתים: צללי חיים הם. גם אותם בעלי הנקמה הקדושים, הבאים לבער את הרע ועולים לגרדום – דברי נגידים בפיהם על זכרונם אשר ישאר ויפעפע לדורות, על גום, הקליפה החיצונה, ההולך וכלה ועל רוחם, אשר אחרי כליונם ימריא ללבבות וילבה שם את הלהב ויביא גאולה לעולם. מאי נפקא מינה בזה, שחבריהם העומדים מתחת, והם, העולים עצמם, לפנים, פיהם מלא לעג ובוז ל“מיסטיקה”…
דוֹבה: אני רחוקה מן המיסטיקה. (מוציאה את התמונה ומסתכלת בה. עיניה מתמלאות. משיבה את התמונה אל מקומה ומביטה אל יוחנן).
יוחנן: יקירתי, למה אני לך? הן אני הנני רק שבר מאדם. לפני שלוש שנים שאלתי את עצמי: במה אחיה? ולא ידעתי מענה. והנה חייתי. חייתי במה שעבר, ביסורי העבר ובהבלבול שבי בין החיים והמוות. אם אחיה עוד שנה – אחיה ביסורי של עכשיו ובהתלבטות נפשי של עכשיו. למה אני לך? (אחרי הפסקה קלה) אז… חמש שנים… אז עדיין היתה לי קצת אמונה בתוכן של חיי, באפשרות למצוא את התוכן; לא התחלתי עוד לרקוב, להלוך תמס, להזקין ככה, לא הייתי מוכשר לפשרות, לדמעות. עוד לא הכל היה לי ברור. אלמלי מַתּי אז! (מגרונו יוצא קול חנוק, שנשמע בו צלצול-נחושת נפסק; כופף את פניו על גבי השולחן; יושב כאבן שאין לה הופכין עת רבה. נכנס ר' שניאור-יחיאל, בשובו מבית-המשפט, סר וזעף. כעבור שעה קלה שבה גם רבקה מליווּיה את בעלה).
י 🔗
ר' שניאור-יחיאל: כלום שייך לומר? (בניגון) כל מה שאכלו הוציאו מהם במכות נאמנות, אבל ריפּוי, שבת ובושת – נתחייבתי אני. ט“ו פונטים – הרי הם ט”ו פונטים. ולא עוד אלא ששמעתי גם קצת מוסר מפי השופט לאמור: זר אתה, יֶקלי, ומהיכן לך העזות לעמוד על דתך ולקנא קנאת אלוהיך… (גומר באיבה) בפושעים ומורדים ומומרים להכעיס, יהלמם הרעם וירקבו בארץ חיים! אַי, מומרים להכעיס, אי, מומרים להכעיס, אַי, מופקרים! מעט, מעט מאד, הטילו בהם: לא הניחה הפוליציה. כך, כך, היהודים הם יהודים והגלות היא גלות.
יוחנן: לשמוע מר' שניאור-יחיאל אף מקצת אמת – בתמיהה!
ר' שניאור-יחיאל (בהמתקה): גם אתה על צדם?
יוחנן: בכל אפן – לא על צדכם.
ר' שניאור-יחיאל: מאמר חז"ל: גיורא עד עשרא דרי!
יוחנן: איני גיורא.
ר' שניאור-יחיאל: שמע מינה, שאתה מתבייש בהם עכשיו.
יוחנן: לא שמע מינה; איני מתבייש.
ר' שניאור-יחיאל: פירושו של דבר: כופר בעיקר הדבר – והכל על מקומו בא בשלום.
יוחנן: מכפירה בעיקר איני רחוק, בעוונותי הרבים, אבל הכל על מקומו אינו בא בשלום.
ר' שניאור-יחיאל: אַי, שגץ, להרעימני אתה מתכוון. הריני להכעיסך, מתלמידיו של הלל – דט’ס אוֹלל, כמו שאומר דז’יקוב שלי. (יושב ממול יוחנן; בידידות) אבל הלא אתה עבדת שם לפנים?
יוחנן: ועובד גם עכשיו.
ר' שניאור-יחיאל: כלומר, לא פסקת עדיין. הגידה לי, איפוא, במטותא, אם אשאלך, מפני מה אתה מתחבר אליהם? הבין לא אוכן: איזו תכלית יש בזה?
יוחנן: ואם תאמר, מה נאכל?
ר' שניאור-יחיאל (בעונג): טוב! אבל כמה אתה לוקח שם?
יוחנן: כמה שאני לוקח – הנה כיום הזה, כשאחא נוסע ובני הבית נשארים, לא יהיה למותר.
ר' שניאור-יחיאל: איזה אחא נוסע?
יוחנן: חיים-יהודה.
ר' שניאור-יחיאל: ואם תאמר, הריסטוראן?
יוחנן (מחקה בשחוק): ויש לומר: ימסור את הריסטוראן לאחר.
ר' שניאור-יחיאל: ו…
יוחנן: ויסע לגליציה.
ר' שניאור-יחיאל (מושך בכתפותיו): לגליציה?
יוחנן: כן. להדפיס את הספר.
ר' שניאור-יחיאל: איזה ספר?
יוחנן: של אבא, עליו השלום.
ר' שניאור-יחיאל: ההולך ונדפס אצלי?
יוחנן: ההולך ונדפס אצלכם.
ר' שניאור-יחיאל (עיניו תמהות וזועפות): והחצי שנדפס אצלי?
יוחנן: איני יודע.
ר' שניאור-יחיאל: ואני יודע! בוודאי, “עסקיו” של חיים-יהודה. הוא מדמה לו עד היום, שאברך ויושב ב“ישיבה” הוא. הוא שוכח, שלונדון היא לונדון. הוא חושב בוודאי, שהחצי הנדפס יהיה פה והחצי השני ידפיס שם. כלום שייך לומר? – כשם שהוא רואה את שתי אזניו כך יראה את הכת"י.
יוחנן: והרי בעד החצי כבר שילם?
ר' שניאור-יחיאל: ומה בכך? בעד החצי הראשון כבר שילם ובעד החצי השני עוד ישלם. לונדון היא לונדון, היינו הך! איני יכול לסמוך על נאמנות וסופו הוכיח על תחילתו, שהריסטוראן לית ביה ממשא. ברם, ר' יוחנן, בזה עוד אדבר עם בעל הדבר לכשיבוא. ועוד, ברוך השם, יש לי מה לדבר עמו. ועתה אני רוצה לדבר עמך.
יוחנן: מילא.
ר' שניאור-יחיאל: ובכן אתה עובד עדיין שם אצל הנערים היפים. חֶה, חֶה, אהבה חפשית, חיבה טיפשית, הללו דורשין והללו מקיימין. חה, חה, ומה התכלית בזה?
יוחנן: ומה איכפת למר?
ר' שניאור-יחיאל: רק בלי העזה. מותר לך להאמין, שהנני יחידי לך. שער בנפשך, שאני בא אליך היום בתור שדכן… הא?
יוחנן: בכדי שלא להוציא כוח לבטלה – יטרח-נא כבוד-מעלתו ויטול את הגליון שעל אותו השולחן.
ר' שניאור-יחיאל (מציית בהכנעה תמהה, לוקח את הפרוקלאמאציה וקורא): "הרצאת המעשים, שעשו לנו ביום-הכיפורים אחינו… אחינו… החנפים… החנפים? והנבאשים… (מביט על איש-שיחו בעינים קמות-שואלות).
יוחנן: מה, ר' שניאור-יחיאל, הן לא נגעו הדברים אל לבך. את הפרוקלאמאציה הזאת – כתבתי אני!
ר' שניאור-יחיאל (מנענע בראשו): רואה אני, רואה… כולכם חברה אחת… טפוּ!.. (אל דובה פתאום) פה תהיי לפגר ולרוסיה לא תסעי ממני!
דוֹבה: אסע! (דז’יקוב נכנס הביתה בצחוק צוהל).
יא 🔗
דז’יקוב: גוד מוֹרנינ'19, אדוני!
רבקה (ממהרת אליו; בהסתר-לחשים): דז’יקוב, אינך יודע איה פני?
דז’יקוב (בקול): פני עצובה היום ביותר. יוּ סי, מהרהרת יותר מדי. אַי סיי, פני רוצה גם היא להיות לסושאליסט20. (בקולו של חכם) אני אומר לה: פני! צריך לבוא לחנות לעבוד בה, לחנות של מגבעות או של מוֹדוֹת, אבל לחנות: בלונדון אַל לנערה ללכת בטל. והיא מהרהרת: סוֹשליסטה גמורה! (לר' שניאור-יחיאל) נֶוֶר מַינד! 21 השופט נתן להם את הצדק, חבל על הכסף, אבל לולא זאת – שוה! שוה! צריך ללמד את הסושאליסטים דרך-ארץ, אַי סיי, האין זאת, אבא? לשנה הבאה, לפחות.
רבקה: אבל איפוא השארת את פני?
דז’יקוב: בחוץ הם עומדים. היא ואב. מר מרשק הזקן מצא אותנו…
ר' שניאור-יחיאל: ה“מחזקות” של חיים-יהודה! מי יודע, כמה עוד יעמוד שם. והפועלים הטובים נשארו שם לבדם בבית-הדפוס, בלי עומד על גבם. הפועלים דהאידנא, וכשאין עין משגיחה עליהם, אף חצי המלאכה לא תיעשה. נלך, דז’יקוב, בוודאי נפגשהו ונקראהו אלינו. (האב ובנו יוצאים. נכנס בירפלד).
יב 🔗
בירפלד (אל רבקה, הניגשת אליו לשמשו): אני באתי אל אחיו של בעל הבית, העובד בעתוני. הבביתו הוא?
יוחנן: אנכי פה.
בירפלד (שמח): אח, כל רגש-הכבוד שלי, כל רגש הכבוד שלי! לפני חצי שעה היה הפרוצס שביני ובין הפורעים. בוודאי כבר שמעת, חבר, את תוצאותיו. הנצחון הגמור והשלם על צדנו. היהודים שלנו יצאו כולם חייבים, וגם שמעו מפי השופט מה שלא שמעו מפי כל “מגיד”. השופט אמר להם להז’וּליקים: אחינו בני ישראל נרדפו תמיד על דתם, ועתה באנגליה החפשיה, שסובלים אותם פה, הם רוצים לייסד אינקוויזיציה?! אילו הייתי אני השופט, הייתי מוסיף להם והייתי מלמדם, שהפרוליטאריאט האנגלי קנה לו את חופשתו הפוליטית בדמו אשר שפך, והיהודים שלנו חושבים, כי אנגליה היא מדינה חפשית רק לעשות סחר-מכר בחנויותיהם הפתוחות ביום הראשון, מה שאסור להם ברוסיה. (צוחק את צחוקו) הכל מכירים את צדקתנו, אפילו הממשלה האנגלית ההוֹוית, אשר אנחנו, הסוציאליסטים, הננו לה כעצם בגרון, הכירה את צדקתנו. כל אנגליה, כל אנגליה, כל לונדון, כל השדרות, כל המפלגות, כל המעמדות על צדנו הם; כל…
יוחנן: מר בירפלד! איני בקו הבריאה. הגד בקצרה, מה לך עתה אלי?
בירפלד (צוחק את צחוקו): הטוֹן שלך, חבר נכבד, מזכיר לי כעת את מבטי אותם היהודים הנפגשים בי היום. אוי, אילו היה בכוחם, היו בוודאי אוכלים את המשומד בירפלד, אעפ"י שעל צד האמת הלא איני משומד, אלא סוציאליסט אינטרנציונליסט, וכל מטרתי בחיי היא רק להפיץ אור ושכל בראשו של הפועל היהודי. זהו עיקר-העיקרים אצלי. זהו הלוֹזוּנג שלי!
יוחנן: סליחה, מר בירפלד. מה חפצך?
בירפלד (מקצר קצת בצחוק, מוציא מתוך כיסו כת"י רוסי ומניחו על השולחן): זהו גופא מה שכתבתי אתמול ביהודית, חבר מרשק, אבל היום חזרתי בי וכתבתיהו ברוסית. ברוסית זה יוצא יותר ברור ויותר חי. סוף-סוף, נקל לי לכתוב ברוסית מאשר ביהודית. (צוחק) ביהודית אני יודע רק לכתוב, ולקרוא מה שאני כותב איני יכול.
יוחנן: מה? שוב על אודות הלוּמפּנפרוליטאריאט?
בירפלד (מחליק בזקנו בהנאה): כן, כן. אה? מדוע לא? מדוע לא? פה הכל מיוסד כהלכה. וזה צריך, לא ישונה, לתרגם תיכף בשביל הנוּמר של השבוע הזה. בלי כל איחור והחמצה, מסדרי האותיות מחכים לקוֹפּיה.
יוחנן: אני לא אטפל בזה. (הכת"י נשאר מונח על השולחן, בירפלד לוטש עיניו).
בירפלד: אם יהודי חוזר בתשובה ואינו רוצה להמשיך את עבודתו עם גוי בעתון אחד, אזי צריך הוא, על כל פנים, להודיע על זה שבוע קודם. כן נוהגים באנגליה וקוראים לזה: נוֹטיס, שפּירושו: הודעה מתחילה. דע לך! אבל פתאום… מפני מה הנך ממאן לתרגם את זה?
יוחנן: מפני שזוהי… שזוהי… שזוהי… נוּ, דיליטאַנטיוּת.
בירפלד: די-לי-טאַנ-טיוּת? נוּ, פּירוש הדבר הוא, שאינך רוצה לעבוד יותר ב“ידיד-העת”… חבל, חבל, צריך יהיה לבקש עוד פעם עוזר תמידי. דיליטאַנטיות! נו, והפרוקלאמציה שלך הפּייטנית, אשר באמת לא הדפסתיה אלא רק מפני שהמכונה חיכתה לפוֹרמה ודבר אחר לא היה לתת במקומה, מה היתה היא? היא היתה, צריך אני לומר לך, פּוֹאזיה של בּלטריסט! ולדעתי, בעת ששופטים על חזון חברותי כזה של אתמול, על הפוגרום של אתמול, צריך לצאת בכל נשקי המדע וחקירת הפאַקט. ציפרות, ציפרות דרושות, ציפרות פשוטות, ציפרות של ברזל, אם אפשר לומר כך. בימים האחרונים מדברים הרבה, אולי כבר יתר מן המידה הראויה, על הפוגרומים, שהממשלה הרוסית והז’וּליקים שהיא שוכרת עושים ביהודי ה“תחום”. אם ניגש אל הפוגרומים האלה באמת המידה…
יוחנן (משליך לרגליו את הכת"י ועולה במעלות. דובה יוצאת אחר זה הרחובה. בירפלד עומד רגע כהלום רעם ואינו יודע מה לעשות. נכנסים דז’יקוב ופני. בירפלד רואה את הבאים, מרים את חיבורו בחפזון וממהר לצאת).
יג 🔗
דז’יקוב: פחד לא פחד, פני. הכל יהיה אוֹלל-רייט.
פני (פניה נפלו): אבא יודע הכל.
דז’יקוב (באי-רצון): למה היה לו לדעת?
פני: הוא ידע הכל מתחילה. חוששת אני, שהמשרת שבביתנו סיפר לו.
דז’יקוב: מה את מדברת? זה הגולם? כלום הוא מבין דבר? ומאין לו לדעת?
פני (ברתת): הוא יודע הכל. הוא מכשף. הוא סוֹשיליסט מקולל.
דז’יקוב: אכהו, אוי, מה אכהו! (רוצה לחבקה) פני, הכל יהיה אוֹלל-רייט.
פני: אוי, לבי רועד, לבי רועד. אבותינו רבו. ע“ד גמרא רבו. אבא אומר לאביך: “ט”ו פונטים – ד' ענשך. בשביל ט”ו פונטים לא הדפסת את הגמרא". אביך אומר: “לא אדפיס ולא אתן”. אבא אומר לאביך: “אל הרב!”
דז’יקוֹב: (רוצה לחבקה): אַי סיי, אַל תפחדי, אבא לא ילך אל הרב. הכל יהיה אוֹלל-רייט. וגם את הגמרא שלהם נדפיס. אבא לי נעשה לגזבר בהסוֹסייאֶטי22 “מחזיקי הדת”, ואני אהיה המֶנֶגֶ’ר23 בבית-הדפוס. נדפיס את הגמרא שלהם. (מחבקה) אַי, אני אוהב שוֹקוֹלדה!
פני (מטפחת לו בפניו): לא כאן. מהרה יבואו אנשים, שעה של סעודת הצהרים. נלכה מזה. (הולכים).
(רבקה עומדת מעומקו של הבופט וקוראת לחזקוני. שניהם עומדים בפתח המוביל לבית-המבשלות. רבקה מוסרת לו איזו דברים בלחישה. עיני חזקוני עששות ממיץ החרדל אשר עשה. עוברים שניהם לבית-המבשלות. בית-המזון ריק. נכנס ר' חיים-יהודה ויושב עיף על אחד הכסאות. פניו לקויים. אינו מדבר דבר רגעים אחדים. כולו עגמת נפש).
יד 🔗
ר' חיים-יהודה (מביט מסביבותיו): אדם אין; ריק. סימן הוא ממעלה, כי לא צריך. מעיקרא דדינא פירכא. היצר השיאני: ריסטוראן. זילזלתי בצוָאה. תולין הקלקלה במקולקל – קללת אלוהים. (בקול מדוכדך ונמוך) אבי שבשמים! גלוי וידוע לפניך, שכונתי לטובה היתה. מחשבה טובה מצטרפת למעשה, אמרו חכמיך, ועוד אמרו: “שלוחי מצוה אינן נזוקין”. אבל אנוש – מקור הטעויות. ריבונו של עולם! דעתי צלולה לקבל מידת דינך. אתה דמחי ואתה דמסי; אתה מחצת ואתה תרפאני. שמאלך דחתני, תקרבני ימינך. השגחתך הקדושה והעליונה הזהירה בי: בנן של קדושים, התאושש! שלח לי גם עזרתך. יסרתני בבת שדעתה קלה, העלמתי ממנה את עיני ולא הייתי אפיטרופוס לה. אחא יצא לתרבות רעה, למשל ולשנינה בפי בריותך. אעפי"כ, בעזרתך, תתברך, דעתי לא נטרפה עלי. נשמתו של אבא – הגנה עלי זכותה. (נושא את עיניו) אבא! סוככני בכנפיך! טעיתי ותעיתי. איני יודע לאיזו פינה אפנה. האירה את עיני העיוורות. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. הורני עתה מה חובתי ואעשנה. אל תשליכני לעת זקנה. (בהתכווצות הלב) ככלות כוחי… (מקנח את דמעותיו).
המערכה הרביעית 🔗
חדר-מאורה בקומה החמישית. פתח אחד, חלון אחד, כסא אחד, דרגש אחד, שולחן קטן ונמוך אחד, מטה רעועה אחת. ליל-חורף. במיטה שוכבת רבקה. יוספ’ל מוטל על ידה, כשהוא ישן שינה קטועה וחולנית. יוחנן יושב אל השולחן בבגד-החורף שלו ואחז עט בידו; כותב ורועד רעידה קשה.
א 🔗
רבקה (לעצמה; אד-קור עולה מפיה): הפלתי. נֵפל ילדתי. גם זו לטובה. העליון – ידו האחת מוחצת והשניה מרפאה. משיהיה הילד בלי אב – טובה לו המיתה. בקרוב מסתמא לא תהיה גם האם. יוספ’ל, יוספ’ל, גרונך הכואב, אזנך הדולפת – לא תהא אמא בקרוב.
יוחנן (מתנשא באופן משונה ממקומו, רוצה לרוץ בחדר ולהתחמם, נתקל בקיר הסמוך וברבקה, עיניו בוערות, מחכך את ידיו בזעזוע, חוטף את פיסת הנייר וממלמל בקול מרוסק): “בקרן-זוית”, “בקרן-זוית” – לא-רומאן; מעזבונו של אחד… (יושב; לעצמו) הוא אינו דוגמאטי, יאושו אינו דוגמאטי. פלוני נותן לו את התוכן. פלוני – אדם חיובי. ומה בכך? מה בכך? עשיית טוב – מה בכך? הוא מצא תוכן לרומאנו, הוא יכתוב – מה בכך? רק רגע. הוא מוכה שחפת. בוודאי היה מפקיר את כל העולם כולו עם רומאנו ובלבד שיחיה עוד שנה, עוד שנתים, בקור, ברעב… יתר על כן: הוא בטוח, הוא מקווה שיחיה עוד ויבריא. אבל הוא לא יהיה, הוא לא יבריא. מה בכך? מה בכך? (קורע פיסות-נייר שונות).
רבקה (לעצמה): אז היה כותב, לכל הפחות, היה כותב. היה דוחה, היה מאיים. דבריו הנחמדים: “הטוב-טוב, שנחיה פה באמריקה כמו בלונדון? הטוב-טוב, הזוכרת אַת?”… אוי, זוכרת אני – אבל היה כותב… (משתתקת).
יוחנן (לעצמו; מתהלך): עתה צריך רק לבלי למות, לבלי למות פתאום: תשארנה רשימת בלתי מובנות. אה?.. (קורא בהזדעזעות-עצבים ובהפסקות קטועות) “קוֹמפילאציה של שלל צבעים, של תמונות מרהיבות עין, של ציורים נקראים בעונג, של צלצולים נעימים לאוזן, של אמרות ערבות לחך, של ניתוח-נפשות נפלא, של סכסוכי חיים נהדרים, של קשרים מרוקמים ודקים – הוי, בבקשה, עזבוני לנפשי ואַל תקרבו הלום – אין אתי כמו אלה”. אה?..
רבקה (לעצמה): מכתבו הראשון היה בפרוטרוט כל-כך. על הכל, על הכל היה שם: מאכלו ומשקהו ודירתו. שני דולארים לשבוע שכר-מעון. שש כותנות היו לו, שש כותנות. חייו טובים, חייו טובים שם…
יוחנן: אה? (קורא בחטיפה) “רֵע היה לי, רע יקר ואהוב, בריה חביבה ומאירה, רע היה לי, היה לי ואיננו, מת האיש ההוא, ועזבון נשאר לי ממנו, ובכתבי עזבונו ההמה נמצאו רשימות מקוטעות ודברים קצרים, דברים קצרים על אותם הימים, כי שלוש שנים, ויותר משלוש שנים, שהה רעי המנוח בעזרות האדומות”. – (ברוגזה) “ואתם רוצים במחזות פיקאַנטיים, מעוררים ומפנקים עצבים – שעו ממני ואל תחללו את זכרון רעי הקדוש לי –” (נפסק באמצע, עומד בלי נוע) “שהה” – נתעכב… “שעו ממני” – (בצחוק חשאי, שגעוני) הם אינם באים גם בלאו הכי, חי-חי! (מעביר מחק אלכסוני על כל הכתוב; יושב וכותב מחדש).
רבקה: מכתב מניו-יורק מתקבל ביום ג‘, ביום ד’ ובשבת. היום יום שני בשבוע. היום לא יתקבל מכתב. ביום שני אין מכתב מתקבל. מתי מתקבל מכתב ביום שני? וכי אפשר, וכי אפשר הדבר? בכל רגע ורגע נדמה לי, שנושא-האגרות בא. בכל ניקוש וניקוש שבדלת – נושא-האגרות הולך.
יוחנן (קם, מתפתל דרך הילוכו, קורא): “אני ראיתיו! – ואם ימים ושנים יחלפו בהמשך הויתי, אם המון קולות ותשואות-קריות יטמטמו את חושי, אם פַּרוורי-הקלקול של כרכי המסחר יחנקו את רוחי, אם חלאת העתונות השלטת תקהה את רגשי – הנה אני ראיתיו!..” (חוזר וממשיך) “ואם היה תהיה בי יד-אלוהים גדולים להאיר את נשמתי, אם התעלה יתעלה האדם שבי ליסק רקיע, אם בת-חורין תהיה נפשי להידבק בנצח, אם העפל יעפיל ואין תחבולה, אין הוא נמחה”… (עומד) הא? הטעמה יתירה… “מבוא” זה למה הוא? אפשר להתחיל בלי מבואות (מוחק. כותב מחדש, ידו רועדת. רבקה שותקת. שעה קלה עוברת. פתאום הוא משים את פניו בכנף בגדו, מזורר, נוטל את הכת"י וקורא בלחישה) “כל אותו הזמן שהייתי שמה, באותו העולם הגדור והנבדל, שלא רק מחיצת-כותל בינו ובין השאר, אמרתי כפעם בפעם אל נפשי: הנה שם, בכל מלוא-החלל, שם, בכל אשר לא כאן, שם, בכל פרכוסי החיים ועניני החיים שנשארו מאחרי, ודאי שכותבים ומדברים ומדפיסים על דברים רבים ושונים: על ניגודים בחיי היחיד והחברה, על תיקוני סדרים וסכסוכי מפלגות, על טרגדיות בחיי המשפּחה ויחוסי הזיווג והנישואין, על העיר והכפר, על האידיאליות והמטריאליות, על נשמות של אומות ועמים, על הרמת רוח האדם – האומנם?! האומנם עוסקים שם עדיין ודנים ומטפלים ומתווכחים בכל זה ודואגים לכל זה – והעיקר?! העיקר, זה החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו כל היום, שבאמת הריהו החשוב באימתו מן הכל – העיקר, איככה הם, כל העולם, מסיחים את דעתם הימנו?! הלא צריך היה לצעוק רק צעקה זו, צעקה זו הגדולה, המרה, האחת! כלום אפשר הדבר, כלום אפשר הדבר, כלום אפשר, שיהיו בני-אדם מתעסקים בדבר-מה בשעה שכל זה עומד וקיים?! הלא הבל וכזב, הבל וכזב הנם כל עניניהם אחרי כל אלה” – – – (מתרכז בהתפעלותו) הפעם חזק, חזק; חזק, כמדומה…
רבקה (באותו הקול): גם אילו היה רוצה לקחתני אליו, חיי כבר אינם חיים. בכל אופן – אינם חיים. אבדתי. חיי כבר אבדו. חלפו מבלי אשר ראיתי בטובה. לא ישובו ימי עלומי. אבדו. אבל אני הייתי רוצה. יקחני אליו. אני רוצה. אני רוצה לבוא אליו. אני רוצה להביט בפניו. אני רוצה לשאלו, לדבר אתו. אני רוצה להיות לו לשפחה. אני רוצה להוציא את עיניו.
יוחנן (קורא): “עתה… עתה עברו עלי ימים רבים למן היום ההוא, למן היום אשר הוּצאתי בו מהסבלות הפראית; עתה כבר נתרחקתי הלאה, הלאה מאותם הכתלים, מאותם המנהגים, מאותן המצוות ומאותן הדעות – כן, המצוות והדעות: אני משמיע לאזני מה שאני מוציא מפי, ולא עוד אלא שיש ואני בעצמי שוכח את כל הדבר לגמרי ומתחיל לדבר על נשמות של אומות ורוחו של אדם”. –
רבקה (בקול יותר גדול): כיצד, כיצד יוכל איש להיות רשע כזה, כיצד? כיצד שכח את ילדו, כיצד?! איני יכולה לחיות פה בלעדיו, איני יכולה. ומה הוא ירא? מה הוא ירא להביאני אליו? וכי לא הייתי יכולה לעבוד גם שם? וכי לא הייתי יכולה להשתכר גם שם? וכי לא הייתי יכולה להשתכר בשבילו, בשבילו?
יוחנן: כן, זכרונותי נעשו מטושטשים. ורק לעתים רחוקות יבהלוני רעיוני, אותם הרעיונים, בחלומות-לילי ובחלומות-יומי.
רבקה: עגונה, עגונה מרה. אבא הלך לו. נפטר. מנוחתו בעדן. בט' טבת יהיה ה“יאָר-צייט” שלו, הזכרון לסילוק נשמתו. גם על קברו לא אוכל להיות באותו היום. אבד הכל. היכן הוא והיכן אני. בעוונותי מת. בעוון לכתי אחריו, אחריו… הוא לא אהב אותו; הוא ניבא לי הכל. אני סוררתי. בעוונותי מת.
יוחנן (קורא שוב מעל הכתב): “הכל נתכסה בענן… ואם אבוא לנסות עתה לשים את אותו הדבר בספר, לשרטט אותן העובדות על הגליון, לסדר אותם הרשמים על הסדר, להציג כמו חי אותם המראות על הלוח, לשפוך קצת מאותן הדמעות בנאדי – ידוע אדע, כי גדול ממני הדבר לעשותו. כי נמחה נמחו הרבה קוים, כי נשכוח נשכחו הרבה פנים, כי נמחוק נמחקו הרבה זכרונות, ובכלל מי בן-השטן ויביע את כל הנוראות, אשר רק במשך של יום אחד, שהוא כ”ד שעות… כ"ד שעות… (ניצב מבולבל).
רבקה: אני יודעת. אותי לא יונו. היא, הסם השחור, לא נסעה לרוסיה. בת שניאור-יחיאל לא נסעה לרוסיה. שקר הדבר. כזב ושקר. התחפשו רק. קנוניה עשו ביניהם. אליו נסעה. לניו-יורק נסעה. יחדיו הם חיים. אך אין דבר. אני לא אשתוק, לא אשתוק. אסע גם אני. הוא צריך, הוא צריך ליקחני אליו… (ישנה; על שפתיה תקוה).
יוחנן (קורא): “הנה הם משמיעים טענות ומענות על נוראות המלחמה ותוצאותיה, הנה הם מדברים בשם הפסד הגופים והפסד הממונות, הנה הם טורחים להביא ראיות מן הכתובים ומדברי סופרים, הנה הם מזכירים בלשונם את האכזריות ומידת החיות שבכל אלה יריות, התגרות וההתנפלויות”… (מחכך את ידיו,מביט אל אופל-החלון, קורא הלאה) “כי, אמנם, ארורה היא האדמה מיושביה – חוץ מאלה מתי המספר שגם את זאת לא יראו, לא יחפצו לראות ולא יוכלו לראות, ויש גם אשר ידברו בשבח הסַיף, בשבח המלחמה” (משליך את הגליון על השולחן; בהתרגשות נוראה) בוודאי! מלחמה! שפיכת דמים! מה אדומים הדמים! מה יפים הדמים! מי יפים הדמים האדומים! מה תקיפים הם בני-אדום האדומים! (בצוחת “אַי” ובנשימה קצרה) ואומר: אניח לדמים האדומים וארשום – איזו רשימות ארשום – על העזרות האדומות – הקודמות להם – ואשר סיפר לי אליהו – אניח לשעת חירום, לשעת מלחמה – הבה ואזכור את שעת השלום הקודמת לה – ואשר גילה לי אליהו – את שעת השלום התדירה – (צונח על הכסא באין-אונים ובהתמכרות מוחלטה לכתיבתו. שתיקה בלתי מופרעה רגעים ממושכים. רק יוספ’ל יש שהוא רוטן מתוך שנתו: “מיטה קונה”… נפתחת הדלת ור' חיים-יהודה נכנס בבגד-חורף כעין זה שלובשים ברוסיה עם צוארון מעומד; על מתניו איזור. על צוארו נתון סל-נצרים ובו תכשיטי נשים שונים. זקנו הפך לבן וכמו נתגדל עוד יותר. הוא מסיר מעליו את הסל, חולץ בדממה את הנעלים הקרועות ומחמם את רגליו הקפואות בידיו).
ב 🔗
ר' חיים-יהודה: הגאַז יכלה – והוא כותב. הוא כותב. הגאַז יכלה – ופֶנה אין להשליך לתוך התיבה. כשאין משליכים פּנה לתוך התיבה אין גאַז מאיר ואפילה מסביב. לונדון. ופנה אין. פּנה-פני. הם גוזזים את זקני, והשוטרים צוחקים. לונדון. חברותיה של בתי, של פיגה, אינן קונות ממני, וגם היא אינה קונה. מתביישת בי. לונדון. (אוסף את פיסות-הנייר הקרועות מכתביו של יוחנן ומנענע בראשו) כותב, כותב, מאַבּד נייר. והספר מונח, מונח. תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. הספר מונח. משורש פתן יצא צפעוני. יהא מונח. לא יבוא אתנן זונה ומחיר כלב. הספר מונח. לא נתקבלו תפילותי. ננעלו שערי דמעות. בעוד שבוע – ה“יאָרצייט”. איפה אתפלל לפני העמוד? איפה יניחוני להתפלל? על כל מנין כמה, בילע המוות לנצח, אבלים. לונדון. (חוזר ונועל את הנעלים לכבודה של קריאת-שמע; מניח כר על הדרגש לשכיבה) אֶליה עוד לא בא. מתחמם בוודאי בבית-המדרש “מחזיקי הדת”. אם יש לו פנה ישליך לתוך התיבה; אם יש לו שתים יקנה בשבילי גם גלוסקה רכה; אם אין לו – יהיה לא הא ולא הא. לונדון. “בעיגול” הוא נותן לי. אבל “בעיגול” אינו לפי שני. “בעיגול” קשה הוא, ויש בו פת וחלל. החלל, על פי רוב, גדול מן הפת. לונדון. אוכלים את הפת – והחלל כלה. לאן הוא הולך? ואולי “בעיגול” כולו פת ואין חלל כלל? הא? (נותן עין ביוחנן) הוא כותב. לונדון. (משפשף כפות ידיו בחלון הרטוב ועולה על הדרגש; מתוך קריאת-שמע, בדבקות) אַי, אַי, אבי שבשמים, הן בעוון חוללתי, ובחטא יח-מת-ני אמי, אוי… (משתטח. יוחנן כותב. דומיה. נפתחת הדלת וחזקוני בא עם סל-רקיקים בידו האחת. מראהו משונה מאד, אבל תנועותיו קלות יותר משבמערכות הקודמות, גם כובד-פיו אינו מורגש ככה. הוא ממהר ומניח לפני יוספ’ל הישן מרקחת אחת. אחר-כך הוא מעמיד את הסל ויושב בדממה על הארץ סמוך לרגלי יוחנן. הגאז מתמעט. יוחנן מפסיק מכתיבתו).
ג 🔗
יוחנן: אליהו! לא יוצא כלום. כדוב הזה הריני מכרסם את כפי עצמי. יוצאים שוב אותם “התמונות והציורים”. אין התחדשות והתרוממות! אין מרחביה! אין פנטאַסיה!
אליהו: אחי שלי, אין צורך בפנטאַסיות. ב“תמונות וציורים” היתה האמת.
יוחנן: אליהו! אתה בא לשאת את מצוקת כל אחד ואחד למען יוקל לו. בדיוק, בשעה הדרושה אתה בא. לוקח עליך את העוון. מאהבה אתה עושה זאת. ואולם אני אחר הנני. איני מוכשר להרע, אבל איני יודע גם להיטיב. אין יכולת. יודע אני את סוד האילוזיה.
אליהו: אחי יוחנן, למה האילוזיות? גדולה הכרת הדבר כמו שהוא.
יוחנן: אליהו! בלי אילוזיות אין חיים, ומי שהשיג סוד זה - אילוּזיותיו פגומות כבר. באות האילוזיות אליו כאל שאר בני-אדם, משפיעות עליו, אבל אינן פועלות וחייו אינם חיים. מי שהשיג בעצם ולכל עמקו סוד הקמת דורות – אוי לו ולזרעו; ומי שגלוי לו סוד צמצום האותיות – הייצר עוד כהוגן? ניטל העונג, ואני מתבוסס כיולדה בפיסות-הנייר אשר מסביב לי. עוד יקרה לי כתיבתי: נכתב – והוקל לי כמעט קט. רגע ואני משלה את נפשי: הרי זה מה שצריך לי, הרי זה הדבר הגדול, הגדול, ומשנהו… וכאן עוד רבקה ויוספ’ל. קץ לכל. אבל לא בגויעה-ברעב הקולר תלוי. גם בשעת שכחה היתוש מנקר: כתיבה זו בכל האפנים ובכל התחבולות ובכל הפרטים – הונאה עצמית היא כשאר דברים אחרים ורדיפה שלא מדעת אחרי זה שיכסה את החלל הריק והפתוח עולמית.
אליהו: עדיפה האמת. כבר סיפרתי פעם. עוד באניה סיפרתי לך. שנתים הייתי שם. בראשונה הוּכּיתי הרבה. צבאי טירון וקשה לרקוד. בשניה הייתי יָשָן ולא קשה. נכנעתי – והטירונים אהבוני. אז נחליתי והוּצאתי לחפשי. בחליי נדמה לי: הנני שר על כל הצבא. משחרר כל החיילים. לי היה טוב. החיילים נשארו בשעבודם. עתה אני בריא. נושא-רקיקים. קניתי סחורה גם למחר. במזומן נשאר פֶני. אחת נשארה. קניתי מרקחת. יוספ’ל ישכים בבוקר ויאכלנה.
יוחנן: יוספ’ל! אמו האמינה באושר – וטבעה ביסורים. אביו רצה באושר – והעלה חרס. התוצאות: הוא, הילד העלוב לנצח. זוהי האימה!
אליהו: יוספ’ל… יולדתו היתה לאם וסובלת ויוספ’ל יש. הנה הכל.
יוחנן: אבל המציאות, אליהו, המציאות! הנה גשמים מטפטפים וקרה ואֵד. מעבר לחלון עומד אֵד, והוא מספר. הוא מספר על הסך-הכל. הוא מספר על ריבוא ריבואות בני-אדם-חיות רתומים בעגלה, ועל אלפי אלפים שממיות דשנות פורשות קורים עליהם, ועל ילדות רכות וקטנות העובדות פרך באגורה ובחתיכת לחם, ועל קונטורות רחבות ובירזאות עצומות מלאות פראים בצילינדרים גבוהים, ועל בריק-לֵין הנאלחה שבמזרח עם צחנתה וניווּל ילדיה העולה למרחקים, ועל פּאַרק-לֵין היפה שבמערב עם החמס והמרמה ואכילת בשר אדם אשר בתוכה, ועל אותם יהודי-המערב, שכולם קופים מזוהמים ועבדי עולם ובני מה-יפית ושרויים בפחד ובאי-נעימות כל הימים…
אליהו: יוחנן, אחי! ברי הדבר. הממשלה ביד הלא-טוב. רק חלקי טוב. טוב חלקי. טוב החלק. אין חלק רע. פה אני עומד.
יוחנן: האֵד מספר על חסרון-דעת, על רעות-רוח, שבכל יום ויום ובכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע ושבכל נדנוד ונדנוד ושבכל צעקה ובכל קריאה ובכל עשיה – רעות-רוח הנמשכת-עד וכוללת בתוכה את כל מה שרגילין לקרוא בשם הכי-גדול ומבטלת ובולעת גם אותי גם אותך ואת בּוּדה ואת משה ואת ישוע. מה הכל – אם, סוף-סוף, אני הולך למות ומתוך תשוקה לא-נמלאה, מתוך קנאה בפחותים, מתוך העלאת זכרונות שפלים, מתוך זכרון-חטא של חרפה ואסון, מתוך ניווּל של עשרים שנה רצופות, מתוך געגועים רצוצים וקבורים, מתוך הכרת אי-התקנה העולמית, מתוך משיכת ידים לחבק צל אשה, צל של אפס באפס ושפלות הדיוטא? מה הם וגדולתם וקדושתם, מה לי אני וגדולתי וקדושתי – אם אני רואה כבלע את הקודש? מה ישעיה וירמיה ומיכה ועמוס – אם אין שארית?..
אליהו: יובלים חולפים; משה וישוע לא מתו.
יוחנן: מה שרה אמנו ומרים הנביאה ודבורה אשת לפידות ויהודית הנוקמת וחנה אם-הבנים וכל הטהורות והאמיצות, – מה הן כולן, אם כנגדן יוצאות האנגליות האיסטאֶנדיות האדומות והשיכורות והמטונפות עד לאין צבע ותואר ועליהן הבתולות היהודיות המפוטמות, המטופפות שורות-שורות חבוקות-זרוע ומבליטות את הכסתות והסמרטוטים שעל חלקי גופן ונושאות אותי ואת התבל בזרועותיהן החשופות?!
אליהו (בקול חלש): ופרי בטנן, וילדיהן – רזי, רזי.
יוחנן (באפיסת הכוחות):… האֵד מספר על ימים עוברים דרכים, ועל אניות של נודדים יהודים שבהם, ועל נערים יהודים השרים בקול צרוד שירי ריבולוציה בהן, ועל חוקי כניסה של ממשלות צדיקות אשר לפניהן, ועל שאול שממנו בורחים אותם הנודדים, ועל המארה הרובצת עליהם, על אותם תולעי האויר, ושהם ראויים לה, ועל המפלט אשר לא ימצאו לעולם, ועל המנוס אשר לא ראו נצח, ועל מהפכות של דם תחת דם, ועל פוגרומי דם שבטבע הדברים –
אליהו: נשכב, אחי. (שניהם שוכבים על הארץ פנים אל פנים. שותקים שעה ארוכה. מאשו של קנה-הגאז נשארה אך לשון-אש קטנה, קטנה. במאורה חושך).
ד 🔗
יוחנן (בקול אחר קצת משלפני שעה): שתיקה… הכל נסעו. גם היא נסעה. ולוּ הבינה, למצער, ולוּ לא התחפשה למבינה, למצער. אין הבנה בעולם.
אליהו (בחושך): יוחנן שלי, יש בעולם למי להיות לאב.
יוחנן: אליהו! מעבר לגבולין אין צדיקים.
אליהו (קול נמוך): אני אינני “צדיק”. יוחנן: יודע אני. אינך דורש תשלומין. אינך מוצא בזה נחת-רוח. לא נכחד ממך, כי בטל אתה ומבוטל. אינך קהה לבלי לחזות את האבדון. הנך רק מה שהנך. יודע אני את זה. אבל הן אמרת בכל זאת: הם לא מתו.
אליהו: הטוב שבהם נכנס לאוצר-הנשמות.
יוחנן: אולי. בתוך כל מה שמתגבש – אולי גם הם תופסים איזה מקום. לא. אינם תופסים. מסובך. כל הקשרים, כל נשימתי – מסובך “מסובך” זה גופא.
אליהו: שומע אני. ספר לי את המוצאות אותך היום.
יוחנן: בשבתי בסוהר אמרתי לכתוב דבר כזה: אדם אחד התלבט ביצירה גדולה וסבל וסבל עינויי ספקות ממושכים והאמין והאמין ימים רבים שברא גדולות, ובחצות ליל אחד נתברר לו, שלא עלה כלום בידו והלך להטביע את עצמו בנהר – ושב. עברה שנה. היה קיץ. הלך האיש לרחוץ בנהר לתומו וגאו המים וקרא לעזרה – וטבע.
אליהו: שומע אנכי.
יוחנן: היום בצהרים ישנתי. וחלמתי, כי הכינותי כבר את כל המכשירין. לאחר שהנחתי את ראשי בעניבה – התחרטתי. הכסא נדחף. –
אליהו: אחי!..
יוחנן: כשקמתי שלט הכאב. פיעפע בשתי הרקות ולמעלה מהן. אני כתבתי, והוא הטרידני ולא דיכאני. בערב עבר לגמרי מן הרקה הימנית, אך לא נעלם. כל הנשף כתבתי. עם בוא אחא ניגש המכאוב העובר אל השמאלית וישפוך עליה סוללה. לאחרונה כבש את האזרח, נוסף עליו ונצטמצם בה. כאֵב בכאֵב יחדיו.
אליהו (נוגע בו בידו): וכעת?
יוחנן: כעת כמו קרן של מדוה עולה מתחת העור. קרן מתפרצת ועולה, קרן ממש, כעין קרן של פרה. זהו האמת. ואותו העומד בקרן-זוית, – הן אתה רואה אותו – אותו העומד מגלה את שניו הגדולות: “חי-חי, – הוא צוחק – מדברים על האמת ובורחים מפניה; פיקחים – החרדים לבלי לסגור עיניהם. פיקחים היראים מפני הפיכחות”. הכל, הכל – עד המלה האחרונה. חי. הוא סוגר את שפתיו. (מתנשא קצת ומביט בחלון) האֵד מתנדף.
אליהו: כן?
יוחנן: מתנדף.
אליהו: ומהו מספר?
יוחנן: הוא מספר, כי כל זה שיהיה הוא שהיה והוה, וכי כל זה, שאנו, המעונים והמטורפים, קורין לו הויה, וכל זה, שאנו, העיוורים והבלתי יודעים דבר, מכנים: חיים –
אליהו: הוא?
יוחנן: מהות משונה ומפותלה, שאי הדיבור חל בה ואין הדיבור על לא-הדיבור חל בה ולית מחשבה תפיסה בה – ומתפקע הנאד. והרי אנא שוכב כאן על הקרקע ועיני סגורות וקמטי מצחי מעורבים זה בזה ורעידת גופי מתוחה וקערת ראשי מתנשאה ומתפרצה ומתכוננה להישבר, ובזה הרגע מתגלה לי, אשר אם מכאובי גורמים לי עליה זו – ברוכים יהיו… וכי – אליבא דאמת – המנוחה הולכת וקרובה אלי, המנוחה של השלמת יצירה, המנוחה של מעלה, של אהבת ושנאת הכל ושל התבטלות הכל… וכי האיש היודע, לסוף-הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא, למרות המוות החטוף, למרות שטן-התאוה העומד כצר בכל רגע ורגע, למרות האש הגדולה, שנעשתה לבצה קטנה ונרפשה, למרות רחיצת הפּעמים בדם בתרי הלב, למרות הצחוק אשר צחקה היא בירקה בפניך, גילוי-אליהו! ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להינחם, אין על מה להינחם. אחרי השגה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להיסגר במערה. ובאם לא זה ולא זה – צדקת, אליהו; תמונותי וציורי – צדקת, אליהו. אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן. זהו הסוד! סוד הכוחות השונים, הנטיות השונות, הדחיפות השונות, סוד הסכסוך שבי, סוד-הסוד, סוד-הסוד שבסוד – לא תכלה ולא קץ. הנה רגע עילאה. רגע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה. שקיעה ועליה. הרגשה מוזרה בתוכי. (מוחו מצטלל) שתיקה, שתיקה. המנוחה האמיתית אינה דוברת. יהיה מה שיהיה.
אליהו חזקוני. אהיה אשר אהיה.
(לשון האש הקטנה דועכת. במאורה אפלה שחורה).
-
עסק ↩
-
משרת דרוש. ↩
-
מוטב. ↩
-
שיעורי ציבור. ↩
-
נער. ↩
-
ערבא טבא! ↩
-
רואה אתה. ↩
-
אני אומר. ↩
-
זה הכל. ↩
-
בתי עקד. ↩
-
תכשיטים. ↩
-
עסק קודם לתענוג. ↩
-
מיסטר חזקוני. ↩
-
דודה… אומרת… נער… ↩
-
אנגלים מבני דלת העם. ↩
-
הענף היהודי להפדראציה הסדי"ת האנגלית. ↩
-
הפדרציה של הציונים באנגליה. ↩
-
נתינת תודה. ↩
-
צפרא טבא. ↩
-
סוציאליסט. ↩
-
אל תשים לב! ↩
-
חברה ↩
-
המנהל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.