(אטיוד פסיכולוגי) 🔗
[א] 🔗
הוא מתהלך לאיטו בין הקברים.
ראשו מוטה לעיניו תועות הנה והנה, מבטיו וקמטי מצחו לרגעים מפיקים איזו מרירות וכאב נפש…
הוא איש כבר שלושים ושש שנה, פניו ארוכים וחיוורים, זקנו ושער ראשו צהובים ועיניו ממראה התכלת, גבה הקומה, מלובש בגדי קיץ אמוצים וקלים, על ראשו צילינדר ומקל תפארת בידו.
לרגעים יעמוד בלכתו, יישען על מקלו אשר בידו וילטוש את עיניו להתבונן בכתב שעל אחת “המצבות”, ויש אשר ינוד בראשו לאות חמלה ואנחה חרישית תתפרץ מחזהו:
“מי יודע אם לא יתגולל גם בקבר הזה איזה פרח נעים אשר נקטף ביד גסה וחזקה?”…
הוא מתהלך לו הלאה.
פרח נעים! – תוסיף מחשבתו למרר את נפשו – אמנם פרח נעים, מקומה היתה ראויה להיות בין פרחים והחבצלות ולא בין הקוצים – היא היתה צריכה לבוא בידי כורם, בידיים מסוגלות להיטפל בפרחים, הוא היה יודע לשמור עליה מכל משמר, לבל יכסה אבק החיים, לבל, תיבול לפני המועד.
פרח נעים! היוכל איש אחד מבלעדו לדעת את נעימות הפרח שהיה לו ואשר עודו באיבו נקטף בידו הגסה, והחזקה? לא! אך הוא לבדו יודע מה היה לו ומה חסר לו עתה… אך הוא לבדו.
הוא נשא עיניו למרחוק, עיניו הביטו לאיזה צד זמן רב – איזה זיכרון עלה על לבו:
“מה אוהבת את הפרחים, מאקס יקירי! – קראה אליו פעם אחת באחד מימי הקיץ בבוקר בשבתם על אחד הספסלים ב”גן הצמחים" ותור באצבעה ה דקה על מחלקת הצמחים אשר ממולם – מקנאה אני בפרחים היפים האלה, ויש אשר גם אנוכי חפצתי להיות לאחד הפרחים ההם, לשרש ולשגשג כאחת הערוגות או באחד הגנים ההם. להתעלס את הרוחות הנעימות ואת קווי השמש השובבים ובייחוד, לשתות בבוקר מטל שמים… טל שמים, נעים ונפלא הוא בלי ספק המשקה הזה! מה תחשוב אתה, מאקס? המשקה ערב ונפלא הוא הטל?"
ובדברה כה הניחה את ידה הרכה והחמה על שכמו ותלטוש למולו את עיניה השחורות, הגדולות והתמימות וצחוק קסם, צחוק ילד פיזז על שפתותיה הדקות ועל סנטרה החד ובייחוד בגומות הלחיים מלמטה, ומבטיה העמוקים חדרו אל תוך עיניו ומשם זרמו בזרמי עדן את לבו וכל עורקיו.
והוא גס הנפש! – מתמרמר הוא אל נפשו לזכר השיחה ההיא – הוא היה אוהב להעיב את אור הפנים והעיניים, הוא היה מגרש את צחוק הקסם מעל פניה בחזקת היד, הוא היה אוהב תמיד ללעוג לתומתה ולהקניטה – האין זאת? והוא זוכר, כי תחת לצחוק ולהאיר פנים לתמימות “מלאכו” העמיד את פניו כמתקצף ויקרא כמצווה:
– עד כמה פעמים אמרתי לך, ליזה, כי תחדלי מדברי שטות כאלה. לא עוד ילדה הינך, כבר היית לרעית-בעל, ועוד מעט… עוד מעט… והיית לאם.
וברגע אחד חלף צחוק הקסם, עיניה הועמו ופניה אדמו כשושן, היא התרחקה ממנו בכעס לקצה הספסל השני ותישען על מסעד הספסל בפינה וריסי עיניה התפוצצו במרוצה.
והוא עוד התענג למראה הקינתור ההוא!
איך? – יתפלא עתה הלוך והתפלא – איך נואל כה בימים ההם? איך היה לועג לתמימותה הנעימה ולקסמיה הנפלאים? איך יכל להכאיב את לבה תמיד ולהכעיסה על לא דבר? איך?
ועתה – מה היה נותן במחיר צחוק קסם אחד כזה? מה היה נותן במחיר העיניים השחורות, הגדולות והתמימות ההן? מה היה נותן במחיר המבטים העמוקים והחודרים ההם? האם לא את כל אשר לו נתן בעדם?
הבוקר היה צח מאוד, פני השמים המכוסים תכלת הפיקו הוד. השמש קמה עתה ממשכבה ותיתצב בפאתי השמים במזרח ופניה מאדמים מעט, ושערות הזהב אשר לה ארוכות ונטושות ומרהיבות עין – ורוח חרישית ונעימה מרחפת מסביב. מאקס נשא את עיניו: מסביב אך שמים וירק ארץ, עשבות שדה ואחו, רום ומרחב יה. מה יפה ונעים פה הטבע! – אבל מה מר ומעציב הוא להיות בודד ואומלל בקרב הרום והמרחב הזה!… בודד במלוא מובן המלה… אין אשת ואין בנים.
והוא הן יכול להיות מאושר בחיים, לוא ידע להתהלך!
קול צפצוף אחת הציפורים מעל ענפי אחד העצים הגיע לאוזניו ברגע הזה. הוא נשא את עיניו למעלה ויתבונן בציפור המצפצפת. היא נדנדה בראשה ובכנפיה לרגעים ותסתר את חרטומה בין רגליה וכנפיה חליפות. אחר נשאה אבר ותעף לה הלאה והלאה… זמן רב היו עינו נטויות אל מעוף הציפור במרומי האוויר, עד אשר נעלמה מעיניו כלה…
ברגע ההוא עלה על לבו זכר הראיון הראשון.
אבותיה היו בעלי אחוזה מסביב לעיר N.. אביה היה אחד ממכריו זה שנים אחדות. והיא היתה בתם היחידה. הוא נסע אז אל האחוזה לראות את “הכלה” ולבוא איתה בברית “התנאים” אם תישר בעיניו. ויהי בעברו על פני הגן אשר לפני הבית הקשיבו אוזניו קול זמרת נערה עולה מן הגן. הקול היה רך וערב מאוד. “קולה הוא” שיער אז בנפשו – ולאמת. הוא ציווה לרכב לעצור בסוסים רגעים אחדים ואוזניו לא שבעו משמוע את קול הזמרות הרכות והמלאות קסם. העגלה עמדה על יד מבוא הגן והוא בא הגנה לבוא משם אל הבית. והנה על המעקה שלפני הבית יושבים: “המחותן” ועל ידו אשה כבת חמישים ונערה רכה. “האשה היא המחותנת והנערה – הכלה” שיער אז בנפשו – ולאמת, הוא הרים את כובעו פעמים אחדות למול היושבים וישתחו לקראתם מרחוק, המחותן מיהר לרדת מעל המעקה וללכת לקראתו לקדם את פניו. והוא ראה אז והנה התנשאה האשה הבכירה ממקומה ותרזום לה באצבעה, כנראה, כי תחדל מזמר ובאה הביתה איתה יחדיו; אבל הנערה הניעה בכתפיה לאות מיאון ולא קמה ממקום מושבה ולא חדלה מזמר. “המחותן” קידם את פניו באמצע הדרך אשר בין מבוא הגן ובין מבוא הבית בברכת שלום, ויקרא אליו בצחוק: "הנה ‘הכלה’ לעיניך. שובבה! היא לא תחדל מזמר ולא תתבושש כלל בפני ‘החתן’ ".
וברגעים ההם התבונן אליה: והנה היא נערה צעירה לימים מאוד, כבת שבע עשרה שנה ולא יותר, קצרת קומה ודקת בשר, ומה קטנים פניה ומה דק אפה! ואולם מה רב האצור בפנים הקטנים האלה! – מה רב הרוך הנסוך על תבנית גזרתה וכל יצורי גווה – והעיניים הגדולות והשחורות והארוכות – אל! כמה קסם בעיניים, בשפתיים ובשערות האלו! ועיניים ושפתיים ושערות כאלה לא ראה כל ימי חייו! – היא היתה לבושה אז שמלה צהובה-לבנה, והשמלה ההיא עוד הוסיפה לה לוויית חן ותהי אז בעיניו כחבצלת-קסם. בתמהון עונג הביט אל המראה הנחמד אשר לפניו ולא יכול הסב עיניו ממנו, ויהי בהקריבם לבוא אל הבית וירא והנה המחותנת לוחשת מה באוזני הנערה, וכרגע חדלה מזמר, ותמהר ותקפוץ מעל המעקה ותברח אל בינות לשיחים – והוא זוכר כי היה כנבוך ברגעים ההם ופניו התאדמו מאוד; אך “המחותן” פנה אליו בצחוק ויקרא: “הקונדס! היא מצחקת ולא יותר, ואולי חפצה היא לסיים את זמרתה”.
ואמנם ברגע ההיא נשמע שנית קולה בשיר עולה מבינות לשיחים.
והשחוק השובב ההוא עוד הגדיל את חינה בעיניו.
המה באו אל הבית ואחרי התוודעו אל “המחותנת” בא אל החדר אשר פינו למענו. שם רחץ את פניו ויחלף שמלותיו וכעבור חצי שעה יצא אל האולם והמחותנים הובילוהו אל הסוכה אשר בגן העשויה מזמורות דקות וירוקות מעשי מקלעות, ששם לפני שולחן הערוך בצנצנות וכוסות ומטעמים שונים ישבה היא, ועל ידה ישבה עוד נערה אחת בכירה ממנה לימים ותתלחשנה יחד, ובטרם יבוא אל הסוכה הגיעו לאזניו דבריה אשר דיברה בלחש באוזני הנערה השנייה: “שרה! מה נורא הוא! יראה אני מפניו מאוד”.
הוא נשך אז בשיניו את שפתו התחתונה.
עתה רואה הוא אמנם, כי לבה ניבא לה את העתיד. אמנם נורא היה לה!
ובשבתם כולם בסוכת הגן לא בושה בפניו מאומה ותדבר ותשחק, ואולם אחרי כן, בחפצו לטייל איתה לבדה בגן לא אבתה, ותקרא גם לחברתה להילוות אליהם, ובכל עת הטיול פנתה בדבריה אך לשרה כמו באמת יראה מפניו.
אולם עברו ימים אחדים והוא הסכינה עמו לאט.
וכעבור שבוע ימים באו בברית “התנאים”.
וייחלו לטייל גם לבדם.
ובכל זאת כאשר אמר פעם אחת בטיילם לבדם בגן, לחבקה, ברחה מפניו ותימלט אל סוכת הגן, ששם ישבה אז שרה ותישען עליה ותסתר את פניה בחיק הנערה “נורא הוא מאקס! נורא הוא!” התלוננה באוזני שרה.
והוא התלונן על זה בצחוק באוזני “המחותנים”, והם ענוהו כי בלי ספק, עוד לא זכה לזה, ועליו להתאמץ לרכוש לו את המתנה הזאת ב“מעשים טובים”.
ועוד פעם הוא זוכר, אמר לחבקה ותקרא בצחוק מצלצל: “שמע נא, מאקס! הבה נתחרה במירוץ, נרוץ נא שנינו כברת ארץ, והיה אם תשיגני במרוצתי” –; וכרגע החלה לרוץ בכל כוחה והוא דלק אחריה ויתפשה – ואז לא התנגדה לו עוד, והוא חיבקה בזרועותיו ויישקה פעמים אין ספורות.
איזה זרם חם עבר ברגע הזה בכל עורקיו לזכר המחזה ההוא – הוא עמד רגע על עמדו ויהי כחולם!
ואחרי כן חדל להיחשב בעיניה לנורא. אחרי כן החל להכיר בה אותות אהבה עזה אליו ותחל להתרפק עליו ולהראות לו אותות חיבה, וכעבור שבועיים “מהתנאים” נחשב מאושר בראותו כי אוהבת היא אותו בכל חום אהבת נערה צעירה.
וכאשר נפרד אחרי כן מאיתם לנסוע לעירו, בכתה רוב בכי, ובשבתו כבר בעגלה הפצירה בו, כי יירד מן העגלה ויתמהמה אצלם עוד ימים אחדים. וכאשר שב אליהם אחרי ימים אמרה לו בפני כל בני הבית, כי התגעגעה עליו מאוד.
וכל אשר הוסיף להיות בחברתה נגלו לפניו סגולות חדשות בנועמה ותומתה, עולם של רוך ותמימות נפתח לפניו. נפשה היתה טהורה כעצם השמים ולבה בר ונקי מכל שמץ חלאה.
כמו מבלי משים חלף זכר שיחה אחת במוחו:
– את ים השחור אני רואה בעינייך! – אמר אליה פעם אחת בהתבוננו אל עיניה.
– למה תדבר דברים מבהילים כאלה! – קראה אליו בתלונה ותתנודד – שם הים הזה יעורר בקירבי תמיד רגשי פחד ומורא. אנוכי לא נרציתי לעבור את הים הזה בעד כל כופר.
– ילדה! – דובבו אז שפתיו.
והיא היתה באמת ילדה תמימה. היא אהבה גם להתהולל ולהשתובב כילד, והיא היתה עליזה וצוהלת כל היום, פיה לא חדל משחוק ורננה ורגליה – מריקוד ומחול.
יש אשר בשבתם במסיבת בני הבית ניגשה אליו לפתע ותאמר אליו: “מאקס! צא נא איתי במחול!” ולא הרפתה ממנו עד אם נאות לחפצה ויצאו במחולות.
על לבו עלה זכר החתונה. פניה הפיקו אז צהלה ואושר אין קץ. היא לא שמה כל מסווה על פניה ותגלה תמיד את כל אשר בלבה מבלי התבושש ומבלי שים לב לפניות חיצונות. והוא זוכר את הצחוק אשר העירה לפני החופה בלב כל הקרואים, כי בטרם יכסה אותה בצעיף, כאשר ישבה על “כסא הכלה” ו“הבדחן” הטיף באוזניה דברי מוסרו, הנה תחת לבכות, כנהוג, מילאה שחוק פיה, וכאשר שאלוה הניצבות עליה: “מדוע לא תבכי?” ענתה בצחוק תימהון – למה אבכה? והלא היום הזה יום חתונתי, ואנוכי מובלת עתה לחופה ולא לקבר.
– ילדה! ילדה אמיתית! – שחקו עליה אז כל הניצבות עליה.
ואולם לא ראתה אז את הנולד, ובאמת הובלה אז לקבר. אומללה! היא לא שיערה בנפשה את האסון אשר תמיט עליה החתונה – היא אמרה אז פעמים אין ספורות: “מאושרה אני מאקס, מאושרה אני!”.
ופתאום עלו על לבו דברי ה“מחותנת” אשר דיברה באוזניו אחרי החתונה, בהיפרדם מהם לנסוע לעירו: “בני! – קראה אליו אז בהחזיקה בידו ודמעות נזלו מעיניה בלי הפוגה – בני! הננו מפקידים בידך פיקדון יקר, את אישון עינינו, את חיינו אנחנו מפקידים בידך. ואתה שמור מכל משמר את הפיקדון היקר הזה, נצרהו כאישון עינך. חוה’לה בתנו היא נפש ענוגה ומפונקת מאוד וידוע תדע איך להתהלך איתה. היה נא לה לבעל טוב ולאב ולאם גם יחד”. ובדברה נפלה על צווארו ותבך הרבה בכי.
איך? – ישאל עתה את נפשו – איך נשכחו ממנו בקרב הימים הדברים הנמרצים ההם? איך לא היו לו למזכירי עוון בכל שעה ובכל רגע?
אכן עתה לא יחדלו הדברים ההם מצלצל באוזניו אף רגע – והמה פולחים את לבו כחצים שנונים.
[ב] 🔗
ברגע הזה עמד בלכתו. הוא הביט על הקבר אשר לפניו ולבו החל להלום בקירבו בחזקה. ריסי עיניו התנוענו במרוצה ומבטיו הביעו איזה כאב נפש עצום, איזה ייאוש נורא…
איזו אנחה ארוכה וחרישית התפרצה מלבו.
“זה קברה!”
פה היה גווה הרך והענוג לברות לרימה!"…
הוא זכר פתאום כי באחד הימים הובלה אחת ממכרותיה לקברות, ובעת ה“לווייה” נהרה גם היא אחרי המיטה ויהי בשובה הביתה בכתה מאוד. “הגוו רך וענוג כזה יהיה לברות לרימה” וכל דברי ניחומיו גם לעגו לבכייתה לא הועילו מאומה –וכל הלילה ההוא לא חדלה לבכות.
“אומללה! השיערה אז כי כזה יהיה גם גורלה אחרי שנתיים ימים?”
– האם כל ימי חייך תתאבל על רעיתך? –ניחמהו זה לא כביר אחד מרעיו –העליך לבדך באה הצרה הזאת? הן יום יום תיקחנה נשים מזרועות בעליהן ויום יום תיקחנה נשים חדשות, שניות, שלישיות במקום המתות. והלא זה דרך העולם!וגם עליך להינחם אחרי רעיתך ולקחת לך אשה חדשה.
ואולם לוא כמות כל האדם מתה רעיתו, כי עתה אולי מצא גם הוא ניחומים לנפשו –ואולי כבר נשא לו אשה אחרת וזכר המתה כבר חלף מקירבו; אבל הדעת כי הוא המית את רעיתו, כי ידיו הגסות והחזקות קטפו את הפרח הנעים, שניתן על ידו בעודו באיבו, תרחיק כל נחמה מקירבו ולא תיתן לו להסיח את זכה מלבו אף רגע.
הדם הזה אשר שפך יידרש ממנו כל הימים!
ואיך היה כדבר הזה? –יתאמץ להעלות את דמיונות הימים שעברו על לבו –איך הסבו הליכותיו איתה במותה?איך?
היא לא היתה לו רעיה טובה ודרושה, כן! בקחתו אותה לו לאשה כבר עברו עליו שלושים ושלוש שנה, חום הבחרות כבר חלף מקירבו, הוא ביקש מנוחה נעימה ושקטה ולבו לא הלך אחרי שובבות העלומים ושעשועיהם, אחרי חיים מלאים שאון ותנועה. הוא ביקש לו רעיה בחיים, עזר כנגדו אשר תישא איתו יחד בעול החיים, אשר תיקח חלק במעבדיו ועסקיו, למצער, בדאגה ועצה, אשר תנהל את הבית ביד חרוצים –ומה מצא בה? הוא ראה כי אין לו בה עזר בחיים. בבוא הסוחרים אליו על דבר מסחר וקין היתה בורחת מחברתם ותיסגר בחדרה וכ“מלאכי זעם”, “ואנשים נוראים” היו בעיניה. פעם אחת ביקשה לערוך איזה חשבונות מסחר למענו ותרשום ותחשב שעות אחדות והחשבונות לא נערכו, ובשובו הביתה נפלה על צווארו ותבקשהו בדמעות, כי לא יקצוף עליה, כי לא תוכל ל“שבור” את מוחה על החשבונות, כי כבר החלה לחוש כאב ראש מ“שבירת המוח” הזאת, היא לא ידעה גם לכלכל הנהגת הבית בהשכל ודעת. היא פיזרה כסף רב למותרות מבלי דעת ערך הכסף. השפחה גנבה ותשם בכליה והיא לא ראתה ולא השגיחה. בעבדה איזו עבודה קלה בעבודות הבית, כבר היתה מתאוננת כי העבודה תכשיל כוחה, כן! היא היתה באמת אך כלי חמדה לשעשועים, ילדה נעימה ומשמחת, ולא רעיה בחיים. וגם שובבותה ושעשועיה הפריעוהו פעמים רבות ממעשהו וייפלו עליו למשא.
אבל מה אשמה היא בכל אלה?אם אשה אשר כזאת לא היתה טובה לו לרעיה בחיים, מדוע בחר בה לרעיה? והוא הן הכיר את תכונתה היטיב עוד לפני הנישואין –הלמען שעשע את נפשו זמן קצר ולשלחה אחרי כן לעזאזל בחר בה אז לאשה? הלמען הנעים חלק קטן מחייו היתה לו הרשות להמית חיים מלאים ושלמים של אחרים? ההיתה לו הרשות?
ובאמת הן התענג פעמים רבות גם אחרי הנישואין על ילדותה ושעשועיה התמימים, ויהיו לרוחו, פעם בפעם, למקור עדנים ורוך –והאם לא אך בו, במזגו היבש והקר, בתכונתו הקשה והקפדנות האשם, כי היו עליו לפעמים למשא? לא! לא היא אשמה בכל אלה, כי אם אהבתו את עצמו הנפרזה, האהבה הגסה לעצמו, אשר לא תיתנהו לוותר מאומה משלו ומנוחתו למען אחרים, אף לטובת רעיה אהובה ונעימה. האף אין זאת?
וגם זאת היה לו לשום אל לב –יקוט עתה בנפשו –כי בקרב הימים היה נשתנה הכול לטובה, כי בקרב הימים היתה לו גם רעיה טובה, אם אך השכיל להתהלך איתה בנועם, בהדרכה ישרה ונוחה, ולא בזעם ומרוצה, וכאשר עברו עוד שנות מספר ודעתה היתה מתיישבת עליה והיא קנתה לאט לאט את דעת החיים וצורכיהם –אז היתה לו גם שעשועים גם לעזר בחיים.
אבל הוא היה נבהל בחפצו לעשות אותה לאחרת בן רגע, לשנות את רוחה מכל לכול בפעם אחת, ולא בנועם כי אם במורא וגערה –אולם בדרך כזאת לא היטה את רוחה לחפצו, כי אם שברהו.
אז לא הרגיש עד כמה הוא מכאיב את נפשה בכל פעם בדעת ובבלי דעת, עד כמה הוא מדכא את רוחה וכבודה, ועם זה את חומרה, את בריאות גווה –אך עתה תעבורנה לפניו כל הפעמים ההן, ואחת לאחת תצטרפנה לחשבון גדול, לסך הכול כביר ומבהיל, אשר די אונים לו להחליא ולהצעיד למוות נפש רכה וגוו חלש כזה.
[ג] 🔗
היא היתה צוהלת ומרננת כל היום –אך כזאת היתה לפני הנישואין ואחרי כן, הוא זוכר, ראה אותה והינה עצובת רוח לעיתים, וכאשר שאלה לסיבת עצבונה היתה משיבה לו, כי יש לה געגועים על אבותיה, ולאט לאט החלה להתאונן באוזניו כי בודדת היא לעיתים, כי חסרה לה חברה משמחת, כי חפצה היא לטייל ולנסוע לשעשועים –והוא לא שם לב לתלונותיה ויהי שקוע בחשבונותיו ועסקיו; ויש אשר יעבור יום שלם מבלי אשר ידבר איתה דבר. והוא זוכר כי פעמים אחדות עוד גער בה על אשר תטריד את ראשו בדברים של מה בכך, כי השעשועים והטיולים הבל הם, וטוב איפוא כי תחדל מחשוב על אודות דברים ריקים כאלה, ושמה את לבה להליכות עסקיו והבית; ויש אשר עוד הוכח הוכיח אותה, כי בהתאוננותה היא שואפת לרעות וחברות אחרות –ומני אז חדלה מהתאונן עוד באוזניו על בדידותה.
ואולם צהלת רוחה לא שבה אליה.
עוד מימי ילדותו קראוהו בשם “עקשן” ומעודו לא ביטל דעתו מפני דעת אחרים וככה גם מפני דעת רעיתו, ואם הביע איזה חפץ לפניה לא זז עוד ממנו אף אם התנגדה לו מאוד. היא היתה מוכרחה למלאות כל היוצא מפיו. וגם בענייני אמונה ודת הכריחה להתנהג לפי רוחו. הוא חופשי בדעות, והיא, אף כי לא היתה אדוקה בדת ויראה, התחנכה מנוער על דרכי האמונה; ומלבד אשר גם הנהגתו החופשית בעצמה, שלא היה בה כל סימן דתי, הכאיבה את לבה מאוד, עוד דרש גם ממנה הנהגה כזאת. והוא זוכר עתה, כי עוד בערב השבת הראשונה אחרי החתונה בחפצה להדליק נרות ולברך עליהם ל“כבוד השבת” לא נתנה עשות כזאת. היא התחננה לפניו כי לא יגזול מאיתה את העונג הזה, היא נפלה על צווארו ותישקהו ותבך, וכל אלה לא הועילו ולא נתנה הדליק את הנרות של שבת בשום אופן “אינני סובל מנהגי יהודים נבערים כאלה”. מדברו לא שב. בלילה ההוא לא טעמה כל אוכל וגם בלילי השבת הבאים היתה עצובת רוח –גם לבית התפילה לא נתנה ללכת.
ועל לבו עלה ברגע הזה זכרון עוד דברים רבים בענייני הדת שהכריח אותה לעבור עליהם –ופניו התעקמו כמו בבוז לעצמו…
איך? –ישאל עתה את נפשו –איך גזל ממנה את חופשה ורצונה? הכאמה נחשבה לו? הזה דרך כל הגברים למשול באשה ולגזול ממנה את חפניה ורגשותיה?
פעם אחת הוא זוכר שב הביתה ותגד לו השפחה, כי אחד הסוחרים דרש לשכנו ויאמר כי דבר לו אליו, ובראותו כי איננו הלך לו, וכאשר שאלה אם היתה אז ה“גברת” בבית ענתה, כי באה לחדר הגברת ותגד לה, אבל היא לא יצאה מחדרה –אז חרה לו עד מאוד וישפוך עליה את זעמו ויאמר כי זה אות כי איננה נאמנת לו ואיננה חוששת לטובתו, ומ“צדה” יוכל כל הבית “להתהפך” וליפול למשואות, וגם היא ענתהו קשות, כי לא הלכה אחריו להיות לו “לשומרת בית” –וכי בכלל לא “תסבול” את האנשים הבאים אליו, אשר כל היום לא יסור שם ה“מטבע” מפיהם –ואז התלקחה מריבה ביניהם והיא אמרה לברוח אל בית אבותיה ולאחרונה פרץ קולה בבכי ותבקש את סליחתו, ותבטיחהו כי לימים הבאים תיטיב את דרכה ותשמור על הבית כראוי וגם מ“סוחריו” לא תתרחק עוד.
ואחרי ימים אחדים בערב בשבתו בחדר משכיתו על הספה שלפני שולחן הכתיבה ויעסוק בעריכת חשבונות שונים, באה גם היא החדרה ותשב על ידו. היא העבירה בידה הרכה על צווארו וראשה נשען עליו, אך הוא הסיר את ידה מעל צווארו ויקרא: “ליזה! אל תפריעיני מעבודתי, והלא רואה את במה אני עסוק”. וברגע אחד התרחקה מעליו לקצה הספה והוא ראה כי התאדמו פניה מאוד וכרגע חלף האודם מעליהם ויחוורו כסיד, ועיניה הביטו נכחו זמן רב כנבוכה; ואחר התנשאה מעל הספה ותעזוב את החדר. הוא הרגיש כרגע את עלבונה ויתחרט על עוותתו ויקרא אליה לשוב החדרה, אבל היא לא שבה ותשב לבדה באולם הבית. וימים אחדים התהלכה כנבוכה ולא ידעה נפשה.
ההיתה אז כמקיצה משנת חלומות נעימים? –מעמיק הוא עתה לחשוב –החשבה אז את עצמה כאלו גורשה מ“גן העדן” הדמיוני?
הוא היה לועג בכל פעם לתמימותה. פעם אחת בשבתה במסיבת סוחרים רבים שהיו אז בביתו והשיחה נסבה על אותו הסוחר פלטיאל שחדל משלם חובותיו, אז לטשה היא את עיניה הגדולות ותשאל: “איך, לא ישלם את אשר לווה?” צחוק קל התפרץ מפי הסוחרים לשמע שאלתה, אך הוא צחק בקול גדול יתר מכולם, והיא נכלמה ותתאדם מאוד –וזמן רב לא חדל צחוקו, וכאשר עזבו הסוחרים את הבית, פנתה אליו בתלונה: “ולמה צחקת לשאלתי? ואנוכי לא מבינה גם עתה, איך לא ישלם את הכסף אשר לווה?” ואז קרא לה בשם “פתיה”! “שוטה!” ויוסף למלא צחוק פיו –והיא החשתה ולא דיברה מאומה.
פעם אחת באכלם את ארוחתם והמאכלים לא ערבו לחיכו, קרא אליה: “התדעי, ליזה, כי לא תדעי לבשל כלל והמאכלים אשר תכיני לי לא יטעמו לחיכי”, ואז אדמו פניה והאודם לא חלף מעליהם זמן רב. ובלילה ההוא הקיץ משנתו פתאום ןיקשב קול בכייתה הקלה עולה באוזניו ממיטתה. הוא נבהל מאוד וישאלה בחרדה: “ליזה למה תבכי?” והיא לא ענתה, וכאשר שאלה פעם שנית ושלישית ענתה בקול נפסק לרגעים מבכי: “התדע, מאקס, כי נוקטת אני בנפשי, כי אנוכי מיררתי את חייך, כי לא מצאת בי את שביקשה נפשך, כי אינני מסוגלת להיות לך לרעיה”. הוא הרגיש אז כעין רגש חרטה בלבו. הוא החל לפייסה ולנחמה בדברים כי תשגה מאוד, כי אוהב הוא אותה בנפשו –אבל כל ניחומיו לא הועילו ולא חדלה מבכות: “אינני מסוגלת להיות לך לרעיה!”.
עתה הוא זוכר, כי כעבור שנה וחצי מזמן החתונה חדלה כלה מצהול קולה, משחק ורנן ותהי נוגה ומרת נפש כל הימים. הוא שאלה פעמים אחדות בחרדה פנימית: מה סיבת עצבה? ותידחהו בקש, באמתלאות שונות.
ואולם ההשתדל למצער אז לתקן את הליכותיו איתה?
אמנם לידי מריבות והתעקשות לא באו אז עוד. היא היתה סרה למשמעתו ותמלא את כל אשר ציווה עליה מבלי כל התנגדות. היא היתה אז כרחל נאלמה לפני גוזזיה.
והיא כבר הרתה אז.
היא היתה מרבה אז בטיול והוא ישב בית.
היו ימים אשר בשובה מן הטיול נהרו פניה ואיזה זיק תחייה התנוצץ בעיניה.
ומבלי כל תואנה לזה התגנב בלבו איזה חשד… איזה רוח קנאה עבר עליו אז –ומנוחתו החלו להיגזל ממנו.
– מדוע לא תשכונה רגלייך בבית כל היום? –שאלה פעמים אחדות.
– הוי, צר עין! –השיבה לו בתלונה –התאמר לגזול ממני גם את הטבע, את האוויר והרוח הצח? ובחברתם ישובו אליי ימי ילדותי והנני שואפת רוח ברווחה.
ודבריה אלה דקרו את לבו כרמחים. ואולם רוח הקנאה אשר עבר עליו לקנא את רעיתו גבר מיום ליום…
והוא החל אז לשמור את צעדיה.
הוי, שפלות! –יתמרמר עתה אל נפשו –מה שפלה היא קנאת גבר! והאם לא שפלה היא נפשו כי יכל לעבור עליו רוח קנאה ולחשוד כזאת אותה את היונה התמימה ההיא?
ופעם אחת הלכה לה לטייל ב“גן הצמחים” ויילך גם הוא אחרי חצי שעה הגנה. ובעברו חרש דרך אחת משדרות הגן, ראה והנה רעיתו יושבת באחת השדרות הצדדיות ואיש צעיר לימים אחד, הדור בלבושו ומוזר לו, יושב על ידה והמה משתעים יחדיו. אחר קמו ממקום מושבם ויטילו להם לאורך השדרה.
דמו רתח בקירבו מקצף וקנאה ופניו להטו. רעיונות מגואלים עלו אז על לבו וירעישוהו. הוא חפץ לגשת אליה ולשפוך עליה כל זעמו –אבל התאפק וישב הביתה, ויהי אז כארי זועם. ובשוב האומללה הביתה הרים קול שאון ויחרפה ויגדפה, כי עתה ראה ונוכח, מדוע לא תשב בית ורודפת כל היום בחוץ, כי רודפת היא אחרי גברים זרים.
המחזה ההוא ניצב עתה לפניו כמו חי.
היא לא דיברה דבר, אך פניה להטו ועיניה כוסו בדם ותביט אליו בשצף קצף, אשר לא ראה בה מאת הכירו אותה, ואיזה בוז עמוק ושאט בנפש גדול נשקף מעיניה. –אחרי כן קראה בקול מצווה, שהיה זר לה תמיד: “דום!”. וידום, כמו הכיר לדעת ברגע אחד את עוותתו נגדה.
היא באה לחדר המשכב ותעל על מיטתה, ושלושה ימים לא דיברה איתו.
הוא פנה אליה בדברים פעמים רבות והיא לא ענתה. ופעם אחת בגשתו אליה וייחל לבקש את סליחתה קראה: “מעתה אני מבזה אותך בלבי!”
המענה הזה הכאיב את לבו מאוד. כמו מוקדי שאול הוצתו אז בקירבו. הוא לא ידע מנוח בנפשו. הוא התאמץ מאז לכפר את פניה בכל אשר יכל –אבל היא לא הראתה לו עוד פנים מאירים.
וכעבור שבוע בא האיש הזר ההוא לבקרם בביתם וייוודע לו, כי היה לה לפנים למורה בבית אבותיה, והוא בא עתה לגור בעיר הזאת ויפגשה אז בפעם הראשונה בגן – ועל פי בקשתה בא הפעם לדבר אותה ואת אישה בבית.
ומה גדל אז מוסר-לבו, הוא לא יכול לשאת את עיניו להביט, אליה מבושת וחרטה.
ואחר החל ה“סוף” המעציב.
הוא ראה כי פניה הולכים ורעים מאוד ולבו החל לחוש לו עתידות לא טובות, אז החל לדרוש על אודותה בעצת הרופאים – ומה חשך אז עולמו בעדו בהיוודע לו כי חולה היא מחלת הרזון.
הוא ירא אז לבל ישתגע ממצוקת לב ונוחם…
אבל כל אלה לא הועילו – ומחלתה גדלה מיום ליום.
ובימים ההם ילדה לו בן.
לוא נשאר, למצער, הילד בחיים –חושב הוא עתה במרירות –כי עתה אולי מצאה נוחם לנפשו; אבל הילד מת אחרי שבועות אחדים –ועתה מה אומלל ובודד הוא בחיים!
ואחרי הלידה הלכה מחלתה הלוך וגוברת. היא לא עצרה כוח עוד להתהלך ותשכב על המיטה והוא לא מש מן המיטה, הוא ישב על ידה יום ולילה ויכלכל אותה בחוליה באהבה רבה ורחמים אין קץ.
היא שבה להאיר אליו פנים.
פעמים רבות החזיקה בידו בחיבה ותקרא: “מה אוהבך, מאקס!”
יש אשר נמלאו עיניה דמע בקראה כזאת ותוסיף: “מה קשה לי להיפרד ממך, מאקס!”
ולבו בכה בקירבו.
הוא חפץ פעמים אחדות להודיע לאמה –אביה לא היה עוד בחיים –דבר מחלתה; אבל היא לא נתנתו בשום אופן לעשות כזאת. למה להם לצערה ולהבהילה? דיה לצרה בשעתה.
ולנגד עיניו יעברו הרגעים האחרונים והנוראים, רגעי הגסיסה…
הוא ישב אז על מיטתה ויתבונן אליה ברחמים רבים –פניה היו אז קטנים מאוד מאוד, ידיה היו דקות כגבעולי תבן ונשימות אפה ודפיקות לבה נשמעו בעצלתיים. פתאום החזיקה בידו בשארית כוח ותקרא בקול רועד ורסיסי דמעה נראו בעפעפיה: "סלח נא, מאקס –אנוכי –מיררתי את חייך –לא הייתי –מוכשרת –להיות לך לרעיה –במותי –אני מכפרת את עוותותיי –שכחני, מאקס –היה – מאושר –מאקס –אמי –מאקס.
ועיניה עצמו…
הוא כרע לפניה על ברכיו וייבך ויזעק: סלחי, רעיה! סלח נא, מלאכי!
אבל היא היתה כבר מתה.
ומה היה אחי כן –איננו זוכר עוד.
הוא זוכר אך את הרגע אשר העירו את אוזנו כי עוד מעט ותובל לקברות –היא שכבה אז על הארץ מכוסה בסדין לבן ומסביב לה עמדו נרות דולקים.
נורא היה מצב רוחו ברגעים ההם… הוא נחשב בנפשו אז כתולעת, כרמש.
והיא מה נשגבה ורוממה אז בעיניו!
ומחזה הקבורה ניצב לפניו כמו חי, והנה הוא עומד על יד הבור. ו“הנושאים” מורידים שם את גוויית חמדתו והוא לא ראה ולא שמע כמעט מאומה, ויהי כאילו מתו כל חושיו בו; ויש אשר נדמה לו, כי חשך העולם בעד כל החיים וכי גם הוא שב לעפר –אך מבטים אחדים אשר חדרו אז לתוך עיניו השיבו לו את חושיו. המבטים ההם היו מבטי אמה –אשר הבהילוה לבוא על ידי הטלגרף –היא לא דיברה דבר, אך הביטה אליו בלי הרף –ומה הכילו בקירבם המבטים ההם?
אל! המבטים הנוראים ההם לא יסורו מזכרונו עד יומו האחרון, המה ירדפוהו כל ימי חייו, הם יהיו לו כמלאכי זעם גם בקבר… איזה תוכחה לוהטת, איזה מוסר פולח, איזה בוז עמוק כתהום הביעו המבטים ההם… המבטים ההם כרמחים היו לו, המה דקרו את בשרו, המה ניקרו את עיניו. הוא חפץ אז לברוח מהם, לברוח עד קצווי ארץ, לעמקי התהום.
והוא זוכר את ליל השבת הראשון אחרי מותה! –נורא ואפל היה אז בבית. כל הבית התאבל אבל נורא –ופתאום נולד בקירבו איזה חפץ מוזר. הוא ציווה אז לשפחות להדליק “נרות” לכבוד השבת, ושעות אחדות ישב ויתבונן אל הנרות הדולקים וההולכים וכלים בלי הרף –וכאשר כבו הנרות התפרצה איזו זעקה איומה מפיו…
הוא העביר את ידו על מצחו: “אך מה נוראים אתם זכרונות הקבר”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.