פורסם ב“המשקיף” ביום 19.1.1940

לפנים כתב אנאקריאון (פייטן יווני מארץ לוּד העתיקה, שאסור לדקלם את שיריו בפני עלמות) כלהלן, או דומה לזה: “לבי דופקני לשיר את גבורת בית אנאמימנון, או את מפעלי קאדמוס אבינו, - ואולם איני מעז לשיר אלא שירי-אהבה”. ממש כמוני היום. אגאמימנון וקאדמוס, ועוד תריסר יחסנים מאותו הסוג, עומדים על סף לשכתי ותובעים את התור הראשון, כל אחד לעצמו, וכל אחד הצדק עמון; לכל אחד מהם אפשר היה וגם כדאי היה להקדיש מאמר מעניני-היום, טרי וחם כביציה שעודנה במחבת. אבל לא ישמע לקולם איש פיקח רב-הנסיונות: אף במלה לא יזכיר מפעלי-גבורה, מלחמות, עניני היום וכדומה, אלא לזיכרונותיו הפרטיים יפנה ובמטמונם יבקש לו נושא זהיר ומותר. למשל: מזכרונות אהבתי הראשונה, שדוגמת הפייטן היווני. ומי או מה היתה אהבתי הראשונה? הספרות הרוסית, כמובן: זאת אומרת – הספרות הרוסית הנושנה, מלפני תיקון האורתוגראפיה, מתקופת טורגיניב וגוֹנצ’ארוב, ספרות כשרה כזית על העץ במובן, שאין בה אף רמז למאורעות או לפרצופים שקרו או הופיעו אחר התיקון ההוא.

על-כן נסתכל-נא היום במעלות שני הסופרים הנזכרים זה עתה למעלה. אמנם פוחדני, שרק בקושי רב יגמגם הקורא החדיש את השמות גונצ’ארוב וטורגיניב: הדור הצעיר אולי אף מעולם לא שמע על הראשון, והדור האתמולי _יימחל לי הביטוי דל-הערך, אבל אדיב הוא מ“זקן”) גם את השני כבר שכח. וכי אודה? דעתי היא, שאם אכן נשכח מלמ\בנו טורגיניב, בצדק נשכח. לפני עשר שנים קראתי את רוב סיפוריו מחדש, והשתעממתי עד לפיהוק. אמנותו אמנות רמה, ועד היום אפשר להסכים לדברי מעריציו הצרפתיים, שכדאי ללמוד ממנו את סודות מלאכת הסיפור; אבל תוכו מת ולשדו נתאדה ואיננו. אם עוד נמצא בין הקוראים מישהו מחסידי טורגיניב, יקום ויעננני: האם זכרת אחד מגיבוריו שעודנו “חי” – שעודנו מתהלך בדמות בשר-ודם על פני אותו המישור הענקי, המשתרע מהבאלטיקה ועד קאמצ’אטקה? אינסארוב איננו (…. זה גם בזמנו בולגארי היה ולא רוסי, אך גם בבולגאריה איננו), באזארוב איננו, לאווריצקי איננו; אף את תכונות פרצופם הרוחני קשה לתאר לפנינו היום, כי לא מצוּר ה“יש” הנצחי נחצבו גם ביום הוולדם, אלא מקורי העכביש נארגוּ – הקורים ש“תעו בחלל העולם ביום צח בסוף הקיץ”, כלומר ביום דור אחר.

לא כן גונצ’ארוב: הוא חצב את פסלו משיש אל-מוות. " את פסלו" – לשון יחיד ולא רבים: הלא רק שלושה רומאנים כתב העצלן הגאוני הזה, אולי דוקא מפני שהעמיק חפור וחפור עד עצם לב הקרקע הרוחני של גזעו המזוֹט המסתור הלאומי הוציא לו בול-שיש היולי, וממנו יצר את אוֹבּלוֹמוֹב.

ב    🔗

אין פלא, שצעירי עמים אחרים ספק שמעו על הסופר הזה וגבורו: הרי ברוסיה עצמה ספק אם עדיין זוכרים אותו כראוי. בעשר השנים האחרונות הגיע משם כמה פעמים אל אזנינו הד השופר החגיג, המריע לכבוד “תחיה” ספרותית זו וזו גם זו: בראשונה הכריזו על פולחנו של פושקין, אחר-כך על פולחן-טולסטוי, ניקראסוב, אותו טורגיניב, ואיני זוכר מי עוד, – אבל את השם גונצ’ארוב לא שמעתי. אני מבין למה: הם חשבו – הם שם ברוסיה – שתם ונגמר סופר זה ואין מה ללמוד ממנו. חיי רומאניסטן הרי תלויים בחיי-גיבוריו: דיקנס אינו קיים אלא בזכותו של מיסטר מיקובר ואפילו דיומא-האב – בזכותו של ד’ארטאניאן. הם ברוסיה בטוחים היו, שמת אובלומוב, מת ונרקב בקברו, ומעפריו, שזיבלו והדמינו את אדמת-מולדתנו, קם גזע חדש, חדש עד שלא להכיר, גזע יוצר ובונה ו…

סליחה, שכחתי בינתיים, שרוב קוראי, כאמור, אינם מכירים את אובלומוב. ואין טעם להמשיך את המסכת קודם שאציגנו לפני הקהל. אנסה, אף-על-פי שלא בנקל יעלה הדבר בידי. בנדוד בתפוצות הנכר המערבי אף-פעם לא נפלו בידי ספרי גונצ’ארוב: אני מתבייש להודות כמה שנים עברו כאן מאז קראתים באחרונה. ואף-על-פי-כן את האיש אובלומוב אני זוכר ומכיר עד היום הזה כאילו היה דודי אברהם, שבחצר ביתו חונכתי, אבל את עובדות-חייו, את הפרטים של סיפור-ימיו שכחתי. ואולם, מצד אחר, לא רבות היו ה“עובדות” בחייו, או יותר נכון – כמעט שלא היו בחייו שום עובדות בכלל, או (וזה עוד יותר נכון) לא איכפת אם היו או לא היו: כי בזה דוקא יסוד קסמו ועיקר סודו של האיש אובלומוב, שאין קשר ואין גשר בין אופיו ובין עובדות-החיים. כלומר – אף-על-פי-ששכחתי את העובדות, אין זה צריך להפריע בעד תיאור הדיוקן.

אולי אקל על עצמי וגם על הקורא, אם אתחיל לא מתיאור האיש, אלא מן הקצה התחתון של סולם בעלי-החיים, תושבי רוסיה: הדוב. אמנם, אין כל דמיון וכל גזרה-שווה בין זה לזה; אבל רציתי להישען על המוזרה והמעניינת ביותר מתכונות טבעו של דוב – על מנהג תרדמת-החורף, קרוב לזמן הדלקת נר-מנוכה הראשון יורד הדוב אן גובו לישון עד פורים, לישון בלי הפסקה, לא יאכל ולא ישתה וספק אם יחלום חלומות. כתום החורף – ייצא לאור והריהו שוב חיית-שדה כשאר החיות: ישוט ביערים, יתקיף, יתגונן, יתעלז, יתחתן, ויהלל את שם הבורא שלו כיאה לו לפי מקומו בהירארכיה של היקום. מה פירושו של חזיון זה מצדו המדעי איני יודע; מצידו הפילייטוניסטי היחיד שאני בקי בו, נראה לי חזיון זה כעין דו-חי, צירוף שני טבעים או שתי נשמות בגוף אחד: זו נשמת יצור שתעודת קיומו היא תנועה, וזו – שתעודתו קפאון. האם ברור? אם ברור, אנא לשער, שאתה סופר, ונצטווית לכתוב רומאן מחיי משמת-הדוב השניה, אבל אך ורק מחיים אלה ולא מחייו הערים. וגם אסור לך להזכיר אף ברמז, שיש לו לדוב שטח-חוויה אחר מחוץ ותרדמה.אז, אם בעל-דמיון אתה, ובפרט אם נתברכת בכשרון-אמן ממרומים, אולי תדע להפיק תוכן דופק אף מדממת השינה הרי יש בכוחו של אמן אמיתי ליצור איפופיאה, מלאת רטט של חיים, גם מצמיחתו הפנימית של בצל אחד. – אם כך תצווה, ואם תנסה ותצליח, ובמקום הדוב תקח לך בן-אדם לגיבור, אז ייקרא ספרך בשם “אובלומוב”.

גיבורו של גונצ’ארוב הוא הכהן הגדול למזבח-התרדמה. כמובן, בחסד הגורל ניתנו לו התנאים החיצוניים המאפשרים לו לקיים פולחן זה: נולד בן-עשירים, “בארין” בלעז, בעל-אחוזה ובעל-עבדים, לא יזרע ולא יקצור ולחמו על פיו יוגש על צלחת-כסף בידים נכנעות; אבל העיקר הוא, שבחסד אלוהים ניתן לו כשרון התרדמה, ה“פאתוס” של התרדמה, ההתלהבות, החסידות, ה“דביקות” של תרדמה. מהי פסגת חזונו? – מחר כתמול. מהי מפלצתו? – שינוי. מה יאהב? – מרגוע; את ההדר הנגידותי של רובץ-לבטח על שפת אגם מנמנם, ועינו נהנית מנשימתם העדינה ומקול דממתם הדקה של המים, שאינם יודעים זרם מהו, שנשום מעין לא באו ומשום תהום לא ינהרו. כּי מה ישנא? – את כיעור החיפזון; כיעור שאון הפעולה. מי-השילוח ההלכים לאט הומים באזנו כמי הירדן הזורמים באון.

פעם אחת קצה נפשו הדירתו, דירת רווק ללא יד-נשים מטפלת, והתאונן על כך לפני זאכאר משרתו. ענה לו זאכאר: “הרי אפשר לשכור דירה אחרת”. אדונמו השתומם: כיצד? לעבור מדירה לדירה? להניע רהיטים, ארגזים, ארונות? וכי נשתגעת? – ענה לו זאכאר: “הרי עושים זאת אחרים”. וזה היה אחד המקרים המעטים, מאורע יוצא מן הכלל באמת, שאובלומוב נתרגז ורעם והואיל לגעור במשרתו – כי הכל יודע לסבול, אך עלבון זה לא יכול לשאת בשלוה: שישווהו ל“אחרים”. כשבועיים אחר אותה שיחה מיאן להינחם ורגן ורטן: “אחרים… וכי לא תתבייש על מימרת-התועבה שביטאת? האינך יודע מי הם אותם האחרים? ברנש שתראהו ברחוב, הולך ברגל, רץ עם סרגל אחד ושתי כותנות בידיו, ואם תשאלהו לאן? ישיב לך: ‘אני עובר לדירתי החדשה’. זהו אחד מן האחרים שלך”. – ונשאר בדירתו הקודמת.

ואמנם (וזה חשוב מאד, את זה אסור לשכוח) פעם אחת התפרץ גם הוא במרידה, מרידה במובן המפואר ביותר של הביטוי: נתאהב באוֹלגה, קבע לה רעיונות-חרש בגן העירוני, מליצות-אהבים לחש אל אזנה, נתגלה בן-רגע כעלם חי וער, בעל מוח חריף ומבריק; ואנו, הקוראים, כבר לחתונתם ציפינו. – אך לבסוף - - - איני זוכר מה קרה לבסוף, אבל אולגה נישאה לאחר, לאחד מאותם האחרים דוקא: למהנדס ובעל בתי-חרושת, הבקי בבנין ארררמונות או גשרים או מכונות ( וגרמני דוקא, ושמו שולץ); ואובלומוב – אובלומוב נשא את המבשלת שלו, ואם לא יטעני זכרוני, הריהו חי עמה בשלום ושלווה עד שנאסף אל אבותיו שבע-ימים ושמח בחלקו.

….והם ברוסיה, במשך עשרים ושתיים השנים האחרונות הללו, חשבו שמת אובלומוב ואין לו יורשים, ונולד במקומו הרוסי החדש, ששמו שטולץ או בדומה לזה בתרגום רוסי והוא בונה גשרים ומניע מכונות, הוא כ“אחרים”, ואינו ירא שינויים, לאל להיפך – הוא מטבעו דוגל בעקרון השינוי והקידמה וכו', עד אין סוף. בנה מצודת-חשמל על אשדות המידה שעוד לא היתה כמוה בגויים, ובכלל אין כמוהו לזריזות המוח והידיים על פני כדור הארץ; וירעדו כל עמי תבל, רטט של מגור אחז אותם, לא יעזו קום מפני הענק הצעיר, הגאַון לארגון ולסידור, השליט על מכונות-אש וקיטור וחשמל, צבאותיו – רכבי-להבה על האדמה למטה וכנפי-אלומיניום ברקיע למעלה. יאפאן הרכינה ראש, אנגליה וצרפת ביקשו חסותו, ועל ננס כפינלאנד אף לדבר אין כדאי…

ג    🔗

איני יודע מתי יגיע מאמרי זה לידי הקורא, אבל כאן בלונדון הזכירו אתמול העתונים, שהנה כבר חלפו חמישה שבועות מים פרוץ המלחמה בין רוסיה ופינלאנד. אין זה עסקי להציע פירושים על הצד הצבאי או המדיני של המאורע ועל הלקח שבו: הרי מאמר ספרותי טהור אני כותב, לא אתבונן אלא בלקחו הספרותי. הבעיה הספרותית המתעוררת על-ידי המאורע – זוהי: וכי באמת נפטר אותו אובלומוב ולא השאיר בארצו יורשים בצלמו וכדמותו?

או אולי מותר לנו לנסח את הבעיה הספרותית באופן קצת שונה, באופן הנוגע במקצת בגבולותיה של חכמת הזואולוגיה: - הייתכן שיחלום הדוב חלומות בזמן תרדמתו? למשל: הייתכן שיחלום, ששינה את עורו וטבעו ונהפך לבנאי זריז, למהנדס דייקני, לסדרן מובהק, והמיר את שמו ל“שטולץ” והנהו עתה כ“אחרים” ואף למעלה מכל ה“אחרים”. ילחץ על כפתור – יתקדמו צבאות אמיצים, שלא יקום בפניהם הצר הנועז ביותר; ילחץ על השני – וירעמו תותחים וימריאו מטוסים ותחרד כל הארץ ותיכנע. הייתכן שאת כל אלה רק בחלום תרדמתו הרגילה חזה, ופתאום הקיץ והנה לא היה ולא נברא כל הנס הזה, ואין שמו שטולץ אלא אובלומוב כקודם – אותו אובלומוב, ידידנו החביב. שגם לתקוע מסמר בקיר מעולם לא הצליח בלא להכות בפטיש על ציפורן אגודלו, גם כוס תה לא מזג בלא להכוות את הגברת היושבת על-ידו משמאלו, וכל ימיו סמך על “מזל” המקום לסמוך על השכל המכון והמסדר.