אני חייב תודה למנהלי ארכיון המושבה ראשון-לציון, על שפתחו לפני את אוצרותיהם: לדניז פסח מן המועצה הבריטית בתל-אביב על עזרתה באיתור חומר ארכיוני; לשמעיה סמילן משגרירות ישראל ברומא על עזרתו בעבודת מחקר, ולאברהם רמון מעיתון “הארץ” על שחלק עמי מזיכרונות ילדותו.

הפרק הראשון (“איגרת אל המלך”) איננו פרי עטי, והוא מתורגם כלשונו מן המקורות ההיסטוריים. כמו כן שזורים בכמה מן הפרקים קטעים שאינם אלא ציטוט מן המקורות. אני מניח שהקורא המבחין יעמוד על כך מעצמו.

ב.ת.

לזכרה של רעותי, מרים

כֵנות היא הפשע האמנותי הראשון במעלה. הֶעדר-כנוּת הוא הפשע השני. לעולם אסור לו לאמן שתהיה לו השקפה יסודית-באמת על החיים. אבל דבר זה נותן בידו את האפשרות לחוש כנוּת – ובעצם, להיות כן לחלוטין – לגבי כל עניין למשך זמן מסוים; למשל, למשך הזמן הדרוש כדי להרות שיר ולכתוב אותו.

פרנאנדו פָסוֹאָה

 

כללי המשחק    🔗

מלך היה באחת המדינות ולמלך נעלי זהב. יצא המלך לשוט בעירו ולהתהלך בה ונתכסו נעלי הזהב בבוץ. אמר המלך ליועציו: מה בצע לי בנעלי זהב אם אין העם רואים את הזהב?

ישבו יועצי המלך שבעה ימים ושבעה לילות עד שמצאו תקנה לדבר: נעלי הזהב יכוסו בעטיפה של בד להגן עליהן מפני הבוץ.

יצא המלך אל עמו בנעלי הזהב המכוסים בעטיפה של בד ושום אדם לא ראה שיש למלך נעלי זהב. אמר המלך ליועצים: מה אתם יועצים אותי עכשיו?

ישבו היועצים שבעה ימים ושבעה לילות עד שמצאו תקנה לדבר: ינקבו אומני המלך חורים בעטיפת הבד שעל נעלי הזהב כדי שיהיו העם רואים את הזהב.

יצא המלך את ארמונו בנעלי הזהב והבוץ בא בתוך החורים ופקק אותם. אמר המלך ליועציו: אנה אני בא ומה יהא על נעלי?

ישבו היועצים שבעה ימים ושבעה לילות עד שמצאו תקנה לדבר: את החורים שבעטיפות הבד שעל נעלי הזהב יסתמו בקש.

---

כל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה. לעתים הכותב נבהל מפני חשיפת-יתר, והוא נחפז לשים מסכה על פניו כדי שלא יזהו אותו; אבל כשהמסכה מסתירה יותר ממה שביקש המחבר להסתיר, הוא חושש שיטעו בזהותו. כתקנה לדבר הוא שם על פניו מסכה שקופה.

בנסיבות אלה נוצרו כללי המשחק של הספר שלנו. וזו התקנה שמצאנו לדבר: הספר הזה יהיה

“יומנים, מכתבים וצוואות שלוקטו ותורגמו מתוך גנזך רב-לשוני של משפחת אברמסון. התעודות נכתבו בידי בני המשפחה, על גלגולי שמותיה, החל בתקופת שלטונם של המלכים הוויזיגוטים בספרד בשנת 654 לספה”נ ועד לשנת 1987"

המחבר מהרהר מתוך ענווה ביועצי המלך, ואף על פי כן הוא תמֵהַ אם היה עולה בידם להמציא משהו יפה מזה.

 

1: 1 במארס 654: איגרת אל המלך    🔗

לאדוננו הצדיק והאציל, המלך רֶסֶסווינט: אנו יהודי טולדו העיר, החתומים מטה בשמותינו ובחותמינו מבקשים להסב בזה את תשומת לבך לכתב ההתחייבות שהוכרחנו להגיש למלך צ’ינטילה, זכר צדיק לברכה, ובו הבטחנו להחזיק באמונה הקאתולית, כפי שאמנם אנו מחזיקים בה כיום.

אלא שהבוגדנות הטבועה בנו מחמת קשי עורפנו והאיבה, שהיא תוצאת חטאיהם של אבותינו, השפיעו עלינו על כך, עד שבימים ההם לא האמנו בלב שלם באדוננו ישוע המשיח ולא מסרנו נפשותינו בידי האמונה הקאתולית. באשר על כן אנו מבטיחים עתה להוד מעלתו המלכותי, מתוך חירות ובהתנדבות גמורה, בשמנו ובשם נשותינו וילדינו, בגוף כתב התחייבות זה, כי מעתה ואילך לא נחזיק בשום מנהג יהודי ולא נתחבר בשום דרך ואופן אל יהודים שלא נטבלו.

כמו כן לא נתחתן בקרובי משפחה עד דור שישי, מאחר שהוכרז כי נשואין כאלה הם בבחינת גילוי עריות וחרפה. כמו כן לא נבוא בברית הנישואין עם שאינם נוצרים; וזאת נקיים אנו ובנינו עד דור אחרון. וכל מי מאתנו שיבוא בברית הנישואין, יעשה זאת על פי מנהג הנצרות. לא נמול את בשרנו, לא נחוג את הפסח ולא נשמור את השבת, ולא שום יום אחר המקובל על היהודים. לא נדחה שום מזון, כפי שדחינו בתחילה, על פי מנהגינו הקודמים. בשום פנים ואופן לא נקיים את הטקסים שמקורם במנהגיהם המתועבים של היהודים.

באמונת אומן ובלב מלא תודה ומתוך התמכרות שלמה אנו מאמינים כי ישוע הוא בנו של אל חי, כפי שהוכרז בפי המסורת הכנסייתית ובפי השליחים. ובזה אנו מכריזים כי הוא האמת ואותו נעבוד. יתר על כן, שמור נשמור את הטקסים הנוצריים שבחגים, בנישואין ובמזונות, ונקיים אותם בנאמנות ובלי שום התנגדות ובלי שום תחבולות של השתמטות, שבעזרתן יכולים היינו לכפור במעשינו ולשוב אל מה שנאסר עלינו, או לחדול מלקיים מה שהבטחנו כאן.

ובאשר לבשרן של חיות המקובלות עלינו כטמאות, אם לא נוכל לאכול אותן מחמת דעות קדומות שהיו לנו בעבר, הנה אף על פי כן אנו מקבלים עלינו לאכול מבשרן אם יבושל ביחד עם מזון אחר, וזאת נעשה מבלי לגלות שום סימנים של בחילה או זוועה.

ואם יימצא, ביום מן הימים, כי סטינו מן ההבטחות שהבטחנו כאן, ואם יימצא כי מעלנו או נהגנו בניגוד לעקרונות הנצרות, או זנחנו בדיבור או במעשה – את מה שקיבלנו כאן על עצמנו לפי הדת הקאתולית, הרינו נשבעים בזה בשם האב, הבן ורוח הקודש, שהוא השילוש הקדוש, כי אם מצוא יימצא בוגד אחד ויחיד בקרב אנשינו, שרוף יישרף או סקול ייסקל, מידינו או מידי בנינו. ואם יהיה הוד מלכותו נוטה להותיר פושע כזה בחיים, תישלל ממנו חירותו, והוד מלכותו יהיה רשאי למכרו לעבד לכל מי שירצה; וכן יוכל הוד מלכותו לעשות בחייו וברכושו של הבוגד כל מה שימצא לנכון לעשותו. וזאת לא רק מכוח הזכות המלכותית שבידי המלך, אלא גם מכוח ההבטחה הנתונה לו כאן, בכתב התחייבות זה.

נעשה ונחתם בשם האלוהים בעיר טולדו, בחודש מארס, בשנה השישית למלכותו המאושרת של אדוננו המלך.

 

2: מכתב שהגיע בטעות אל דורותיאה פון שְלֶגֶל (1809)    🔗

בית הזקנים על שם משה מנדלסון

רחוב קרויצנאך מספר 1 מאנהיים.

אחים יקרים,

בשבוע הבא, כשתתכנסו בטרקלינה של דורותיאה החביבה שלנו כדי להעלות את זכרו של מורנו הנערץ, רבנו משה מנדלזאהן, ביום מלאת עשרים ושלוש שנים להסתלקותו, לא אוכל להיות עמכם, לצערי, מפני שברצון האל אני מאריך ימים יותר מן הראוי לי. אך אם טוב הדבר בעיניכם, מסרו נא בשמי לבני החבורה הנלבבים את המחשבות שלבי מלא אותן בימים אלה.

בעצם היום שבו תתכנסו אהיה אנוכי ניצב לפני חברי, דרי בית הזקנים שלנו, כדי לבאר להם את גודל השעה ואת רוממות הימים הכבירים שבהם אנו חיים. את עיקר דברי אקדיש לסקירת המאורעות שנתרחשו מאז 1787, שנה אחת לאחר הסתלקותו של מורנו הנערץ. ולמה אני פותח את הרצאתי בשנת 1787? מפני שיש בידי הוכחות חותכות להראות כי רוחו של מורנו הנערץ חיה ופועלת את פעולתה גם לאחר הסתלקותו, והיא חיה ופועלת גם מחוץ לתחומיה של ממלכתנו.

והרי דוגמה אחת, לפני שאומר את עיקר דברי. יודעים אתם כי באלזאס הייתה קיימת פקודת “מס מפריסי פרסה” (impot du pied fourchu), שלפיה חייבים היו בהמות ויהודים לשלם מס בכל בית מכס. והנה, בשנת 1787 פקד המלך לואי ה-16 לבטל את המס הזה. כלום חייב אני לפרש מדוע קרה הדבר הזה דווקה ב-1787? כלום יש ספק בלבו של מי מכם, כי קרנם של היהודים החלה עולה בארצות הנאורות מאז זכה מורנו בפרס האקדמיה הפרוסית, ב-1761, על חיבורו המטאפיסי, בעוד עמנואל קאנט – מלומד נכבד לכל הדעות – נכשל באותה תחרות עצמה?

ולמן אותה שנה ואילך לא פסקו הבשורות הטובות מלהרנין את נפשות היהודים. וגם עתה, כשרעדו לאחרונה עמודי ההיסטוריה ומהפכה גדולה נתחוללה בפאריס ומלכים ירדו ועלו – ראו נא גם ראו מה היה ליהודים.

וכלום נשכח אי פעם את היום השני בחודש ינואר 1782, כשהכריז אהובנו המנוח האימפֶראטוֹר יוזף השני על “פקודת הסובלנות” (Toleranzpatent) וקבע שיש לבטל בהדרגה את כל הגזרות וההגבלות החלות על היהודים שבמלכותו, כולל ההגבלות שמטעם הכנסייה, כפי שהואיל לפרש במכתבו אל הבישוף מסטרַסבורג בזה הלשון: “במלכות שתתנהג על פי עקרונותי חייבים להיעלם כל הדעות הקדומות, הקנאות ושעבוד המחשבה, וכל אחד מנתיני יהיה אדון לזכויותיו הטבעיות.” במו עיני ראיתי העתק מן המכתב הזה, העתק שהגיע לידיו של מר דוֹהְם היקר.

לא אלאה אתכם בדברי שנועדו לאוזנם של צעירים, שאינם יודעים עדיין מה שגלוי ומפורש לאנשים ממעלתכם. רק זאת מבקש אני שתבשרו בשמי – אם תהיה הבשורה ראויה בעיניכם – למתכנסים בביתה של דורותיאה החביבה שלנו, וכך תאמרו בשמי לנאספים: בשנת 1782 בא הקץ, לעולמי עולמים, על סבלותיו של העם היהודי. אומר אני זאת מכוח השנים הרבות שבהן שיקעתי עצמי בחקר תולדות עמי העולם בכלל ובחקר תולדות עמנו בפרט, יתר על כן: אומר אני זאת מכוח הרגשה עמוקה ובלתי מעורערת, הרגשה שתומכת יתדותיה בהכרתי את השליטים ואת העממים שבתוכם אנו חיים. כי יצר לב האדם טוב מנעוריו: ואם חטאו לנו הנוצרים פה ושם, הרי זה מפני שלא היה להם אב ומלך שיאיר את עיניהם ויפלח את אפלת הדורות בלפיד האש של השליט הנאור. מעתה ואילך ברא אלוהים לב חדש לאנשים, ורוח חדשה נושבת על פני תבל ומלואה, רוח דעת ותבונה, רוח מבער כל חושך.

ומפני שהדעת והמדעים הם נר לרגלי, ומפני שאינני רוצה להיתפס להגזמה שאינה נאה לאדם השכלי, הן מצד התבונה הנקנית והן מצד יישוב-הדעת הטבעי, אוסיף ואומר: אחי היקרים, הדברים שאני משמש להם מבשר ושליח, אפשר שאינם חלים על פינות נידחות של העולם. אפשר שבארצות הרחוקות, כגון סין ומונגוליה, מדבריות אפריקה וערבות ארץ האש, עדיין שוררים – ואף ישררו זמן מה בעתיד – הבערות, הקנאות וחשכת השכל. אפשר שאפילו בשוליה של יבשת אירופה מצויים מקומות של פיגור. לא על אלה נסבה בשורתי. ואם אני נדרש לדיוק ולהסתייגות, כפי שמתחייב מכל דיבור ומכל הגה שיוצא מפיו של איש המדעים הזהיר, אומר כך: במקומות שמניתי זה עתה עוד ייתכנו רדיפות על היהודים, עוד ייתכן שצרוּת-הדעת תהיה מושלת בכיפה. אבל בארצות הגרמניות הקיץ הקץ, לעולמי עולמים, על סבלותיו של העם היהודי. מדעתי זו לא אזוז, ואני משגר דברי אליכם כמתנת מורה וידיד, לעורר ולהעיר בלב כל אחינו אמונה איתנה בעתיד הטוב והמבורך הנשקף לכולנו מעתה ואילך עד סוף כל הדורות. חזק ונתחזק, כי מעתה אנו צועדים לאור לפידי התבונה.

נא ונא לדרוש בשלום דורותיאה הנלבבה,

שלכם בנאמנות וברגשי כבוד נעלים,

אמיל-אליעזר בן הרמן-צבי הכהן זאקהיים.

מדורותיאה פון שְלֶגֶל אל אמיל זאקהיים

ישישי היקר והמכובד מאוד,

אינני יודעת מי האיש שהעביר את איגרתך אלי, שהרי אתה כתבת אל בני החבורה היהודיים, מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו של אבי, ומפני שהיית סבור כי בביתי יתקיים ערב-זיכרון לאבי המנוח, עלה בדעת מישהו מידידיך להעביר את איגרתך אלי. אפשר שבתום לבב עשה כן, ואפשר גם שחמד לו לצון. מכל מקום עלי להעיר כמה הערות על הרעיונות המוזרים שאתה מעלה על הכתב, וקודם כל עלי להעמידך על מצב העניינים כמו שהוא עכשיו, מצב שנעלם ממך, אולי מפני שאתה איש בא בימים וישיבתך בבית הזקנים שבמאנהיים מנעה ממך לדעת כמה דברים הקשורים בי ובמשפחתי.

ובכן, דע לך: בשנת 1798 להולדת ישוע המשיח עזבתי את בעלי היהודי, האדון הבנקאי מר פַייט, ואת בני אשר ילדתי לו, והלכתי לוינה להיות עם אהוב לבבי, המלומד הנעלה פרידריך פון שלגל. בשנת 1802 להולדת משיחנו קיבלתי עלי את הדת הפרוטסטאנטית, אבל ב-1808 הצטרפתי אל בעלי, שהוא קאתולי, ואף אני קיבלתי עלי את האמונה הקאתולית, ובאותה השנה עצמה אישרה הכנסייה הקדושה את ברית הנישואין שלנו. בסמוך לאותו הזמן נסעתי אל המקום שבו חיים בני מנישואי הראשונים, ועלה בידי במידה מסוימת להשפיע עליהם שילכו בעקבותי וידבקו באמונה האמיתית.

ואשר לכמה רעיונות שבאיגרתך: אתה סבור – כפי שגם אני הייתי סבורה בימי נעורי – כי עלה בידו של אבי המנוח להראות לעמים הנוצריים את חין ערכה של האמונה היהודית. ולא היא. מי שמעיין יפה בברית הישנה, נוכח לדעת על נקלה שהאמונה הישנה, אמונת היהודים, לא באה לעולם אלא כדי לבשר את הברית החדשה, ובעניין זה לא ארחיב את הדיבור, מפני שהדברים ידועים למי שלבו פתוח לקלוט את האמת האלוהית. וזה שאתה סבור כי בקרב העמים הגרמניים התחזק מעמד היהודים לנצח נצחים, אין לך שטות גדולה מזו, במחילה מכבודך. רק אלה מבין היהודים שיכירו במשיח האמת וידבקו בו, המה יינצלו מייסורים ומרדיפות. אבל היהודים שיוסיפו לדבוק במשוגות אבותיהם, המה יהיו מטרה לחִצי זעמם של העמים הגרמניים, מפני שעמים אלה עתידים להבין את הבשורה הנוצרית האמיתית, והם עתידים לשאת ברמה את הדגל ששמטה האינקוויזיציה הספרדית לאחר גירוש היהודים מחצי האי האיברי. בעמים הגרמניים תעבור רוח נוצרית חדשה, והמה יקומו בקרוב על היהודים היושבים בגבולם וירדפו אותם בחמת זעם, כראוי למי שמורד באמת. וזו עצתי לך, שכאשר תקום לשאת דברך באוזני חבריך, הזהר אותם ואמור להם בהרחבה מה שאני כתבתי אליך בקצרה וברמז. ויפה שעה אחת קודם. ומי שאינו יודע לקרוא את הכתובת שעל הקיר, אל יטען אחר כך שלא הוזהר. הבורות איננה פוטרת את ההולכים בחושך מן השרפה הגדולה שישרוף האור האלוהי את המורדים בו.

ברגשי הכבוד הראויים,

דורותיאה פון שלגל

 

3: 1835: מכתב ל“טיימס” שבלונדון (שלא נדפס, ואפשר שנתעכב אצל כותבו ומעולם לא נשלח)    🔗

לפני זמן מה הגיעו לידי שני כרכים של “דוגמאות מתוך שיחות-שולחן של המנוח סמיואל טַילֶר קוֹלרידג'” בהוצאת ג’ון מארַי. אחת השיחות, שנרשמה בשנת 1830, עוררה את תשומת לבי, וזה לשונה:

“בפולין היהודים הם בעלי קרקעות גדולים והם הגרועים שבעריצים. אין להם חיבה או אהדה אל פועליהם ואל התלויים בהם. לעולם אין הם משתתפים עמהם בטקסי פולחן משותפים. אדמות שבבעלותם של יהודים רבים כל כך, במקום שתהיינה מה ששומה עליהן להיות – אמצעי של יציבות, הריהן נעשות גורם לנוקשות באומה. מאחר שהיהודים מתחתנים רק בינם לבין עצמם, האדמות עוברות אצלם בירושה לעולמים. והרי, שוב, אם תתעורר סערת רוחות עממית בפולין, מי זה יטיל ספק כי היהודים יהיו המטרה הראשונה לטבח ולביזה?”

ובעוד אני נדהם ומשתומם למקרא דברי השטות הללו (כפי שאסביר להלן), בא לידי קטע בדפוס מדברי השבח שמעתיר הדוקטור המלומד, הכומר תומאס פרוגנאל דיבדין, על ראשו של המנוח קולרידג'. וזה לשונו של דיבדין:

“אין מזון או תבשיל שראוי להיות ניזונים ממנו, יותר משיחותיו של קולרידג', ואין ידיעות מאלפות יותר מאלה הבאות מפיו. וכמה שפע של שנינות וחריפות יש בדבריו, ובאיזו מליצה מופלאה זורמים הדברים! שומעיו נשטפים התפעלות ועונג למשמע אמרי-פיו העולים זה על זה בעומק וביפי הלשון. בשובי לביתי שבקֶנסינגטון חשתי בלבי כי ג’ונסון שני ירד עלי אדמות כדי להשכיל את בני האדם; וצר לי שאין בי היכולת להיות בּוֹזוֶול שני, כדי שאוכל להנציח את החכמה שזרמה משפתי הנואם.”

אני מניח כי מי שנוטל לידיו את שני הכרכים של שיחות השולחן של קולרידג‘, ואף מעיין בדברי השבח של דיבדין, רשאי לומר בלבו: משורר חשוב כקולרידג’, חזקה עליו שלא יטעה; ומלומד מפורסם כדוקטור דיבדין – על אחת כמה וכמה.

אפתח אפוא בדיבדין. מכוח עיסוקי מצוי בידי הכרך שפרסם דיבדין לראשונה ב-1802 ושמו: “הקדמה לידיעת מהדורות נדירות וחשובות של הקלסיקאים היוונים והלאטיניים.” חוץ ממה שכרך זה הוא, בעיקרו, העתקה מספרו של אדוארד הַרווּד (“סקירת הקלסיקאים”, 1790), עלי לציין כי כתיבתו של דיבדין (אפילו כשהוא מעתיק) מעידה עליו, שבורותו מגיעה לממדים שלא ייאמנו: אין הוא מסוגל אפילו לקרוא את אותיות האלפבית היווני החקוקות על הספרים שאותם הוא מתאר, כביכול; והתיאור מלאים, כמובן, שגיאות מסמרות שיער. ספק אם מצוי פרט אחד ויחיד בספריו, שיש בו ממש.

אבל הקורא אולי אינו חייב לקבל את חוות דעתי, שהרי אני איני אלא חובב צנוע בתחום הלימודים הקלאסיים. אביא אפוא את דעתו של מר דַייס על הדוקטור דיבדין: “לפנינו מעמיד-פנים, בור ועם הארץ, שאין לו אפילו השכלתו של תלמיד בית ספר. והאיש הזה פרסם כמות של ספרים השורצים שגיאות מכל מין.”

מציע אני אפוא כי את מחמאותיו של דיבדין על שיחות השולחן של קולרידג' נגנוז לשעה קלה וניתן דעתנו על טיב ידיעותיו של המשורר המנוח.

כיצד יכלו – אני שואל – יהודי פולין להיות בעלי-קרקעות אדירים, המורישים את הקרקעות הללו לצאצאיהם מכוח נישואין שבינם לבין עצמם, שעה שעל פי החוק של מדינת פולין אסור לו ליהודי להיות בעל קרקעות כלל (להוציא בעלות של בית בעיירה, עם גינת ירק צמודה, במקרה הקיצוני ביותר)? מה הוא מוריש אפוא לצאצאיו, זולת רחשי הבוז למר קולרידג' ולדומיו?

לפני שהפיק המשורר המנוח אותן מרגליות מפיו, מדוע לא ברר תחילה את העובדות? האמנם סמך על בורותם של המאזינים?

אך נקודה זו – הגם שהיא מפריכה כליל את טיעוניו של קולרידג' – איננה הנקודה היחידה והעיקרית בפרשה מבישה זו של שנאת-יהודים גסה.

קולרידג' מתאר את היהודים כגסי רוח (אין הם מחבבים את העובדים למענם…) וכרודפי בצע (… ועל כן “מי זה יטיל ספק כי היהודים יהיו המטרה הראשונה לטבח ולביזה?”), וכן הוא מטיח נגדם אשמה נוספת: אין הם משתפים עצמם בפולחן-הדת “המשותף”. משותף למי? כלום אינו יודע שלהיהודים דת ופולחן משלהם?

לפי מיטב ידיעתי חייב היה קולרידג' לדעת זאת: והא ראיה: לפני שנים לא רבות, ב-1817, נפטרה הנסיכה שַרלוט, וביום קבורתה הושמעה בבית הכנסת הגדול שבכיכר סנט ג’ימס, באַלדגֵיט, תפילת אשכבה יהודית, “קינת ישורון” שמה, פרי עטו של נשיא האקדמיה העברית, מר הַימַן הורביץ. מי תרגם את תפילת האשכבה ללשון האנגלית, אם לא משוררנו סמיואל טַילֶר קולרידג'?

משמע, שלא זו בלבד שידע יפה יפה כי ליהודים בתי כנסת משלהם ותפילות משלהם, אלא גם זאת, שלא בז כלל וכלל לכספם של אותם “עריצים” ונטל שכר-מתרגמים ביד רחבה.

שמא להיטותו שלו אחר כספם של מי שנראו בעיניו גסי-רוח ורודפי-בצע, היא שגרמה לו לראות מהרהורי לבו ולמדוד את זולתו במידתו שלו?

מחמאותיו של דיבדין המלומד לקולרידג' המעודן הן בבחינת הלך זרזיר אצל העורב. וכשאני מהרהר בהיסטוריה הארוכה של שנאת היהודים, אינני יכול שלא לראות כיצד זו יונקת משני מקורות לא-אכזב, שכנראה לא יסופו מקרב המין האנושי – הלוא הם הבורות ותאוות הבצע. מכוח הבורות מכשירים את הקרקע לטבח ולביזה; וזו האחרונה אין כמוה לתת סיפוק לרודפי רווחים נפשעים. אפילו במדינה נאורה זו שלנו, כשגירשו את היהודים ב-1290, לאחר שטבחו בהם בעיר יורק, לא עשו זאת אלא למטרה אחת: להיפטר מן הנושים היהודים, שהלוו כספים לאצולה. ואותה אצולה עצמה עמדה בראש כנופיית הטובחים. וכששרפו את היהודים – מה עשו מיד לאחר מכן? הביאו את שטרות-החוב שעליהם היו הנוצרים חתומים, ושרפו אותם לרגלי המזבח שבקתדרלה. ובני האצולה – מַילבִיס, פֶּרסי, פוֹקוֹנברידג' ודארֶל – רקדו משמחה על שנפטרו מן החובות שחבו ליהודים.

רק יהודי אחד ויחיד היה עד-ראייה לנעשה בכנסייה של יורק בבוקר ההוא. הוא התבונן ממרחק לא רב על הנעשה, ומרוב התלהבותם שכחו האנשים העסוקים על קיומו ולא הבחינו בו כלל. קשה לנחש מה הרגיש ומה ביקש היהודי ההוא לעשות או לומר לנוכח מה שראו עיניו. אולי ביקש לצעוק. אולי להקיא. ואולי רצה לומר שהיה כאן מיקח טעות, למן עצם ההתחלה.

מכל מקום לא חל שום שינוי בהבעת פניו, וארשת של עצבות מתקתקה, חפויה ומשועממת למדי הייתה נסוכה על פרצופו הרזה.

קשה גם להניח כי בתנאי הזמן והמקום ניתן היה לצפות ממנו תגובה אחרת. הוא היה עשוי עץ-אלון, מצופה לכה צבעונית, והנגר שעשה אותו גם דאג להצמידו אל הקיר בשלושה מסמרי עץ צבועים שחור.

ועל כן, בהרהור שני נדמה לי, ששנאת יהודים אינה פוגעת רק ביהודים לבדם. ייתכן שהיא נקמתו של האלוהים והעונש שהוא משלח בעמים הנוצריים דווקה; שעל ידי שנאת היהודים הוא משפיל את הנוצרים למדרגה של בהמות ונוטל מהם את צלם האלוהים, הוא הצלם שהעניק בתחילה לכל בני תמותה.

 

4: 1862: צוואתו של ג’ון פטר מֶרקַדוֹ    🔗

אני ג’ון פטר מרקדו, יהודי שנטבל, תושב עין-טִינה שבמבואות חברון, כותב צוואה זו בדעה צלולה ובלא שום כפייה, היום העשרים וארבעה בחודש דיסמבר שנת 1862, ליל הולדת ישוע המשיח.

ראוי היה לי להתפלל הלילה הזה בבית-לחם, כמנהגי תמיד: אלא שמנהג זה שבידי גלוי לפני שונאי-בנפש, עבדאללה אבו-קאקוּרא, ואני יודע בו שהוא אורב לי במוצאי הוואדי, ואני ירא לנפשי ולא אצא. יחיד אני במקום הזה, לא יהודים פה ולא נוצרים, רק אנוכי לבדי עובד את האדמה עם הישמעאלים בני המקום, וקצי קרוב. גם שליחי הסולטן יורדים לחיי, והמסים אשר שתו על נחלתי יחריבו עלי את עולמי; ואפילו הקונסול שלנו לא יושיעני, חרף תוקפה וגבורתה של מלכות בריטניא, ואין לי גואל ומושיע, תם אנוכי לגווע.

הלילה הזה, כשאני יושב אל השולחן מאחורי סורג ובריח, עיני רוחי משוטטות על פני דרכי חיי הנפתלים, ואני רושם עלֵי גיליון את הקורות אותי, למען ידע הקורא וישפוט משפט אמת. אפשר שעיני שלי טחו מראות, ומי זה יקום עלי להרשיעני?

מצד אמי קרוב אני לשר משה מונטיפיורי, אלא שהוא מכחש בי, כי גבוה מקום שבתו מן המקום אשר אנוכי רובץ עליו. ובני משפחת אבי נדדו אל ארץ אינדיא ושמה עשו חיל. ומפני טלטולי הזמנים ותהפוכות נסיבותיהם הלכה נפשי בגדולות ואל נצורות התפללתי. ובשחר ימי בחרותי נטבלתי לנצרות. הלורד בַיירון נעים זמירות אנגליא לקחני אחר כבוד ללכת עמו במסעותיו, והייתי עומד לפניו כמה שנים לשמשו בכל עניין קשה ומסוכסך, והביאני בסוד הגיגיו ומזימותיו ויש עמי הרבה לספר בזה, ולא אעשה כן מפני הכבוד.

כשבאתי לשבת בארץ הקדושה היה עמי צרור כסף, ואני הגבר עשיתי בירושלים מלון-אורחים נשגב בהדר כליו ומערכת ענייניו, כמתכונת בתי הוֹטֶל של אירופא, לא ראתה עין כמותו בירושלים. אך לבי היה הולך אחר עבודת האדמה, וכשבא לידי המזל קניתי לי נחלה בעין-טִינה, אחורי המעיינות, בין ירושלים לחברון, אדמה טובה נותנת יבולה קיץ וחורף. וגם מים טובים יש פה הרבה, ואנוכי תיקנתי את פרצי התעלות ועשיתי תעלות חדשות והייתי לברכה לנחלתי ולנחלות הישמעאלים סביב, ואני הייתי איש יהודי ראשון שב אל עבודת האדמה בארץ ישראל מאז חרב בית המקדש. ושמעתי שבחי מפי האדון הקונסול ג’ימס פין ומפי אשתו הגבירה אליזבט, המוציאה והמביאה באגודת אינדאסטריאל פלַנטֵישֶן ליהודים שבסביבי ידושלים. והיא כתבה עלי מכתב חשוב אל השר לבית קלארנדון לפני שש שנים, לתת בידי כתב-זכות על השתתפות עם האיכרים הישמעאלים, ולא הועיל מאומה.

ועתה עבדאללה אבו-קאקורא מבקש את דמי ואין לי מגן, כי אנשי הסולטן כולו מעוולים, אנשים נבערים מדעת, גזלנים ומבקשי שלמונים, ואין מידם מציל.

ולעת אשר כזאת יפה לי לעשות חשבון הנפש ולהתבונן על סביבי, להבין איככה זה כשלתי ככה ובאתי אל שפל המדרגה. אחי היהודים שבירושלים מתעבים אותי בלבם יען כי נטבלתי, וכבר היה מעשה שרגמו אותי באבנים גדולות וקללוני קללות נמרצות. ואחי הנוצרים קצרה ידם מלמשול בחזקה בארצות הסולטן. ואני קירח מכאן ומכאן.

לשעבר, בהיותי יושב בארצות הנוצרים, התהלכתי את שועי ארץ, ועתה אני דר בין הישמעאלים, ואף שהאיכר הישמעאלי עובד את אדמתו באמונה ובזיעת אפיו והוא תמים וסורו טוב, אף על פי כן הריהו כחיית השדה, הולך בחושך, מרחם עדי קבר, ואיככה אתרועע את חיית השדה, ואי אפשר לו לאדם מן היישוב בלא אדם כערכו.

יחידי אנוכי לנפשי בלילה הזה, צופה את קצי הקרוב מידי מרצח ושואל את נפשי מה לָך ומי לָך ואל אַן את הולכת. הנקל לי להגיד כי צדקו ממני היהודים הדבקים בדת אבותיהם; ואפשר שאלוהי ישראל הקדמון נפרע ממני יען הרגזתי אותו על פניו. גם אם אשוב עתה אל דת אבותי, מה תושיעני תשובתי ודיני נחרץ. ירושלים יושבת כמטחווי הקשת מביתי וגם בית-לחם קרובה, והמלך דוד נולד בבית-לחם ומָלך בירושלים והחזיק בשתיהן כל ימי חייו, ואף על פי כן לא שמט אותו האלוהים מחיקו הרחמן. ומדוע זה נזרקתי אנוכי אל כף הקלע, ואני רק זאת עשיתי, שנטבלתי למשיח מבית-לחם, שהוא בנו של אלוהי דוד. ולא כך נאמר, שמחלצי דוד יֵצא המשיח?

לא רב אנוכי ולא חכם בסתרי-הדת, ואם קצרה בינתי מלבחור בדרך הנכוחה, מי זה יקום ראשון ליידות בי אבן?

אפשר שאני איש קל בדעתו ולא היה חלקי עם מעמיקי חקר במדעים ובחכמות, ומן הטעם הזה מטולטל הייתי על גלי החיים כמין דוגית מועטה, שיש בה קצת כוח לשוט במימי הנהר השוקטים, אבל בְּעלֶיהָ יצא בה אל הים הגדול והנורא, מפני שלא הייתה בו דעת. ודומה עלי שכל ימי הייתי צף על משברי הגלים שלא בטובתי, הולך בגדולות לא לי. מזורק הייתי על פני מלאכות רבות, שש אל משובות הנעורים תמיד, גם כשהיה ראוי לי, על פי רוב שנותי, להיות שרוי על מי מנוחות. וכמה שעשיתי לגופי, כן עשיתי לנשמתי. סחור-סחור, סביב-סביב, בין ירושלים לבית-לחם. כי בין זו לזו התעופפתי כאותה ציפּוֹרֶת כרמים המבקשת לרדות דבר מתוק מכל הפרחים כולהם, ואין היא נותנת דעתה על קוצר ימיה. אילו כעץ הייתי, שתול על פלגי מים ואינו מש ממקומו, כי עתה שפר חלקי בזה ובבא. אבל עכשיו אני יושב במקום הראוי לי ומצפה למותי.

כשהיתום נער, ראוי לו שיזיל דמעה, אולי ירחמוהו. אבל כשהיתום בא בשנים כמותי, ראוי לי לסכור פי ולהחשות. וזה דברי האחרון.

1. אחרי שאפול מידי המרצח עבדאללה אבו-קאקורא, או שאשיב נשמתי לבוראה בדרך אחר, כפי שיעלה מלפני האלוהים, מצווה אנוכי לוועד היהודים מעדת הפרושים שבירושלים כל מה שייוותר מן האדמה ומן הכסף אשר לי. הלוא אחי היהודים עניים ודלים מאוד, והמה ימצאו חפץ למלא צרכיהם במה שיש לי בעולם הזה. הנוצרים שבירושלים יש להם משלהם והמה ימחלו לי.

2. אין אני מבקש לי דבר בשכר האדמה והמעות. אבל אם יעלה בדעת איש יהודי רחמן וצדיק להתפלל על נשמתי, רוצה אני שידע כי את נפשי אני מוסר לאל הרחום והמבורך שהוא אחד ויחיד. את גווייתי יטמינו הנוצרים בבית-קברותיהם ועל הגוף אין לי שליטה.

3. ראשון הייתי מבין היהודים לשוב אל עבודת האדמה בארץ אבותינו. אבל ברבות הימים ישובו רבים, והמה יצליחו במקום שכשלתי. ומבקש אני כי לעת בואם אל עין-טִינה, לחדש בה ימינו כקדם, יפרישו אבן קטנה אחת נקבעת אל הדרך ההולך בשדה, ועליה ישימו את שמי. רק את שמי לבדו. והיה זה לי לקדיש, כי בנים אין לי.

מאת התועה בדרכי החיים

בנפש משתוחחת ובתכלית שפלות-הרוח והייסורים

ג’ון פטר מרקדו

בעין-טִינה.

 

5: קטע מצוואה (נכתבה באודיסה)    🔗

"… כשהייתי בן גילך ניסיתי לעשות מה שעשו אבותי לפני, ופתחתי לי חנות משלי, כדי שלא אהיה סמוך על שולחנם של זרים וכדי שלא אעמוד כעני בפתח, בא בכל חודש לקבל נדבה. אלא שהדבר לא עלה בידי. שעונים, גרמופונים, מכונות תפירה ואופניים היו לי בחנותי, ממה שנתן חותני בידי כנדוניה; וכל אדם אחר במקומי היה עושה חיל, אלא שאני שטוף הייתי בקריאה בכל מיני ספרים והייתי הוגה בתיקון עולם במלכות הגויים. ומרוב עיון בספרים ומחמת חלומות בהקיץ איבדתי את פרנסתי ונעשיתי פקיד, לכל ימי חיי, בחנות של תה. כסף וזהב אינני מוריש לך, בני יחידי, ואפילו שם לא עשיתי לי בקרב הארץ, מפני שאדם הפותח בחלום ומסיים בתיבות של תה איננו ראוי שיעלוהו על נס. ואף על פי כן שמרתי מכל משמר על צלם אלוהים שהוטבע בי; ומכוח הדבר היחיד הזה אני מרגיש שיש לי רשות לדבר באוזניך דברים אחדים של מליצה.

"אפשר שבימיך יבואו על העולם מעשים שכמותם לא נשמעו לפנים, ואפשר שבימיך יסתלקו היהודים מעל בימת ההיסטוריה. אדוננו האין-סופי יעצום בקרוב את עינינו ושום אדם לא יוסיף לראותנו. הפסילים, שאברהם אבינו ניתץ בשכבר הזמנים, יחוזקו בקרוב במסמרות ויצאו במחול, וחושך יהיה על פני הארץ וחג קברנים. ואנחנו, היהודים האחרונים, נכבה את פנסי-הדעת, וכמו ארטיסטים של תיאטרון נצא אל קדמת הבימה לשיר המנון אחרון. את השיר שבו פצחנו בארם-נהריים נסיים כאן, על גדול הדְנְיֶיפְּר. למתחילים נאה לסיים ולמולידים יאה לספוד. לאבות ראוי לקבור בכוריהם וליהווה נאווה תהילה.

"וממרומי ההר אשר אליו עליתי מכוח הכוסף הגדול יורד אני עתה אל ירכתי ארץ, לתת בידך כללים אחדים, בדוקים ומנוסים. הן איש שכיר תהיה, בני יקירי, כמו שהיה אביך המסכן; ואם לא תזכה לפדות את עצמך מן העבדות, לפחות זכור ושמור מה שאביך מייעץ לך: כשהמעביד שלך משבח אותך, זה עלבון לך. לא אותך שיבח, אלא את התועלת והשכר שהבאת לו, את עבדותך המבישה. אבל כשהמעביד שלך מחרף אותך, לא אותך חירף, אלא הוא מבכה את הפסד ממונו. וזה שבח לך; אולי מרדת.

"אם ימלאו את לבך רגשות עדנה ואהבה, הענק אותם לאשתך ולילדיך ולבני ביתך. אשר לזרים, מספיק אם תנהג בהם בהגינות וביושר, אך ביד רמה ובתוקף. כך מנהג החכמים והחזקים. הנמושות שבבני אדם נוהגים ההפך: הם מחרפים את נשותיהם וגוערים בילדיהם; בבני ביתם הם רודים באכזריות; אבל שופכים הם את ריר אהבתם על כל מי שנקרה להם ברחוב ובבתי הקפה לרגל מסחרם.

"אל תהיה נחמד וחביב. הכול ידעו מיד כי נתבהלת. אם אהובים עליך החיים והאנשים, היזהר! הם יחשדו בך ויגבו מחיר גבוה ונבזה מאוד.

"היֵה אוהב בהיחבא. חבק אותם במסתרים, בחושך, בבדידות, בלא עדים.

"ארץ רוסיה מפעפעת רשעות, ומתוך ספרים גרמניים וצרפתיים למדתי לדעת עד כמה הם מתעבים אותנו ושונאים אותנו בלבם. את אהבתנו היהודית המשוגעה לא יסלחו לנו. וככל שנרבה לאהבם כן יעמיקו לבוז לנו.

"ואם חשקת – כמוני – להסתופף בצל יפֵיפותו של יפת, הַעֲמק להסתתר לבל יתפוס אותך שום גוי בקלקלתך.

“ודע לך שאתה מצאצאי הגזע, שהוא לפעמים כזיקית ולפעמים כזמיר. והזיקית – למען תחיה – מחליפה צבעיה לפי חליפות הזמנים והנסיבות; והזמיר – למען יחיה – שר שיר יחיד כמשוגע איש הרוח. ומשני מיני הטבָעים האלה עשויה גם נפשך. וראה שתהיה זיקית בצאתך וזמיר בביתך. אשרי מי שכתלי ביתו איתנים.”

 

6: 1913–1911: איסַר לעמלין כותב אל בן אחותו לֵיבּ זוּסמן    🔗

א. מכתב מסוף החורף של שנת 1911    🔗

אהובי לייבּע,

בהמושבה החיים כמנהגם נוהגים והעשרים וחצי דונם של מאירוביץ' נמכר לצמיתות לאוֹסטַשינסקי. וקיבל מאירוביץ' נגד אותו הכרם שבעה-עשר וחצי דונם מכרמו של אוסטשינסקי, המשתרע מצד מזרח בדרך חברון וממערב דרך עזה ובדרום פרדס זלמן דוד לֶבוֹנטין והכרם של אשר לוין. ובעד שלשה הדונם שחסרים לשווי הקרקע קיבל תשע-מאות פראנק, שהם שלוש-מאות פראנק בעד כל דונם, שישלם לו אוסטשינסקי בתום שנה אחת.

ולאחר ששלח הדוד יוסף יד בנפשו לפני כשנה וחצי עשו אנשי הוועד אספה מיוחדת כדי שהֶרשפֶלד, צָלַליכין וטוֹפּוֹרסקי יהיו אפוטרופסים של הנחלה ולדאוג לשני ילדיו עד כמה שאפשר. ואתמול ראיתי את הצוואה, ואני מעתיק לך דברים ככתבם וכלשונם, למען תראה עד כמה נתעגמנו ונתעצבנו אל לבנו ומה רב היגון.

“אני מקווה שהאפוטרופסים הנכבדים” – כותב הדוד יוסף – “יעזרו לבני מאיר וישלחו אותו ללמוד במקווה ישראל, עד אשר יתבגר ויעמוד ברשות עצמו וידע איך לנהל את הנחלה. גיסי שמעון שווארץ כתב לי שישלח 40 פונט בשביל בתי נעמה, שתיסע לגֶנְף לרפא את עינה, ובלבד שאכתוב לו כי מסכים אני לזה וישלח תיכף את הכסף. אני שלחתי לו תלגרמה וגם כתבתי לו מכתב שמסכים אני לזה ואנחנו מחכים לכסף. לכן אבקשכם שכאשר תקבלו את הכסף תשלחו את נעמה לגנף. הגברת ליפמן הבטיחה לי לתת על ידה מכתב לאחותה שתעזור לה בכל אשר תוכל. היפרדי מכם עכשיו, אחי היקרים, בא מזה שהאתרוגים רימוּני משנה לשנה שאוכל להיחלץ מחובותי. לבסוף נתקעתי בהם יותר ויותר, עד אשר משכנתי את כל החצר וביפו אני חייב 10,000 פראנק לשלם באוקטובר. מהכרמים לא יישאר לי כלום, ובענייני משפחה נוקשתי גם כן, ולכן לא מצאתי דרך אחרת לפני. לילדי החפים לא אוכל לעזור בשום דבר.”

כשתקרא את הדברים האלה, לייבע אהובי, תרד עינך דמעה ולבך יתחמץ בקרבך.

ומה שאתה כותב על עניין הביש של שלומית, צריך לגשת לפתור השאלה הזאת במרץ ולגמור. אנחנו כולנו כותבים מכתב לאביך ולביתו, אשר בו נשפוך את כל חמתנו על הזרות והתהפוכות שבדבר. ואתה מצדך עשה יותר מכפי יכולתך לעקור מלבך עקירה גמורה את זכרה של הבת-מלכה הזאת, שלומית, שחושבת את עצמה לגבירה גדולה. היא מתרחקת וקרה כשרץ, וברור למדי כי אין דעתה נוחה מכל העניין. מרדכי שלנו ביקש הזדמנות לדבר עמה ולתת לה מנה יפה על כל ההנהגה היפה שלה, והיא לא מצאה את ידיה ואת רגליה לענות לו על דבריו, והודתה כי עוד לא החליטה החלטה גמורה והדבר עוד מוטל בספק, הן ולאו ורָפיָא בידַיה. חביבי, נמנו וגמרו אצלנו כי צריך אתה לגמור את הקומדיה ולעזבה לנפשה. שלומית זו לא שווה ולא כדאית שתטפל בה. מלאה תהפוכות, תוכה אינו כברה, צבועה ומסתאבת, ויש בה מידות לא הגונות והייתה לנו לזרא. למה לך לשכב בראש בריא במיטה חולה. האם אתה קָטלָא קַניָא, בעל מום ומלא חסרונות, שתרוץ אחריה? לפי דעתנו עליך להפסיק היחס של חליפת מכתבים והנח לה להסתאב עם ידידה… ותינצל מפגע רע. עוד ישנן בנות חן ומידות נכונות שתרצינה להתקשר ולבוא עמך בברית אהבה ושתוכלנה להוקיר את מעלותיך ולבך הטוב והטהור. תירק שבע פעמים ותאמר חָלמָא טָבָא חֲזֵית ושכח את כל הצער שהסבה לך שלומית והיֵה שמח ועליז שיצאת בשלום. אני – שמתון הנני וארך-אפיים – הנני מלא חימה ולא אוכל דברה לשלום. כולם דורשים בשלומך. אני כותב במשקפיים לא שלי וקשה לי הכתיבה ועל כן אסיים בתקווה כי תרווה נחת מששון החיים ובאספקלריה מאירה תביט בעתידך, כאוות דודך אוהבך בכל לבו.

איסר לעמלין.

ב. מכתב מתחילת החורף של שנת 1913    🔗

לייבע אהובי,

שיהיה במזל טוב ובשעה טובה. שימחת את לבנו בבשורה טובה ואנחנו מאושרים ואומרים לדבק טוב. אין ספק שבחירת לבך ראויה לאהבה שאתה רוחש לה, וגם שמענו מפיה מה שכתבת לה במכתביך ודעתנו נוחה ממך מאוד.

שלומית הנעימה מבקרת בהתמדה בביתנו, מתקרבת בחיבה אלינו ומזכירה אותך באהבה תמיד. היא מלאה חן ומסירות נפשית, יש לה ידיעה עמוקה ושכל בריא והגיוני בכל ענפי החיים, והשקפותיה מבוססות על אדני ניסיון ותורת-החיים, והנני שבע רצון מכל הרכוש הרוחני והנפשי שחוננה בו. קנתה את לבי ולקחה אותי שבי בנועם דבריה ובכל הליכותיה, שחוט של חן וחסד מתוח עליהם, וברור לי שתהיו צמד חמד קשורים בקשר של קיימא ובאהבה ובתענוגים באש תמיד לא תכבה.

ודע לך שהדוד אברהם-משה הוציא כתב מתנה גמורה לבת דודתך פעריל ולבעלה ליפא באביטש, והריני מעתיק לך את הכתב כלשונו, כדי שתדע לכלכל מעשיך.

“הנני נותן עתה את העשרים וחמישה דונם הנ”ל" – כותב הדוד אברהם-משה – “מהיום והלאה לבתי פעריל ולבעלה ליפא באביטש נתינה גמורה. רק בתנאי כי אין להם כל כוח וכל רישיון למכור לנצח לכל איש את העשרים וחמישה הדונם הנ”ל, רק אם יעזרם ה' ללדת בנים. אז ייבטל תנאי זה, ואז יש להם הכוח והרישיון למכור את האלה עשרים וחמישה דונם הנ“ל ולעשות בהאדמה הנ”ל כל מה שירצו, להוריש ולהשכיר, למכור ולהחליף, לגדור ולפרוץ, לבנות ולהרוס ולנטוע ולעשות בה כחפצם, ואיש לא ימחה בידם מיומא דנן ולעולם. הוראות חתימת ידי כמאה עדים כשרים ונאמנים דמי."

מדודך אוהבך

איסר לעמלין.

 

7: 1945: פריס בסוף הקיץ, בגן הלוקסמבורגי    🔗

אחרי ארוחת הצהריים קראו לי לבוא למשרד והעלו אותי על המאזניים. משקלי קרוב לשישים קילוגרמים וחסרים עוד שבעה כדי שאחור למה שהייתי לפני שלוש שנים ותשעה חודשים. במלים אחרות: אם אוסיף על משקלי שבעה קילוגרם אהיה אותו אדם שהייתי לפני שלוש שנים ותשעה חודשים ואף אחד לא יהיה חייב לי דבר.

”תסלח לי," יאמר המפקד, “הרי החזרנו לך את מה שלקחנו. מה עוד אתה רוצה?”

כשיצאתי מן המחנה היה משקלי שלושים ושבעה קילו. כשהגעתי לבית החולים היה משקלי ארבעים וחמישה, והיום אמר לי הרופא שאני משוחרר, ופקיד של הג’וינט נתן לי שלושים אלף פראנקים, ובשעה שלוש וחצי אחר הצהרים יצאתי לרחוב והתחלתי ללכת.

זהו, למעשה, כל מה שהייתי רוצה לספר, אם ישאלו אותי איך היה. מי שרוצה לדעת פרטים יכול לחשוב מה שהוא רוצה. אין סיכוי אחר. לעת עתה אני גמרתי. עכשיו אני חושב שאני רוצה להתחתן עם מישהי, שתעזור לי לא לדבר. היא צריכה להיות מאלה שלא היו שם. היא גם צריכה להסכים להתחתן אתי. מדוע, אינני יודע בדיוק. אני מקווה שיהיו לה סיבות.

אחר כך קרה לי דבר יפה. ניגשתי לבית-קפה וביקשתי חמש סיגריות. נתתי שטר של חמש-מאות פראנק ונתנו לי עודף והאישה אמרה מֶרסי, מסייה. כאילו כלום. לקחתי את הסיגריות והלכתי קצת הלאה ובבית-קפה אחר בקניתי גפרורים וכבר הייתי פחות מתוח. שמתי על השולחן כמה מטבעות והלכתי הלאה ועישנתי. במשך שלוש שנים וארבעה חודשים ועשרים ושניים ימים לא יכולתי לעשות אף פעם מה שעשיתי עכשיו בקלות כזאת; יחסית, כמובן. עדיין זה לא קל, אבל זה יסתדר. עוד יום עוד שבוע-שבועיים וזה בוודאי איך שהוא יסתדר ולא יראו כלום. שלש שנים הם אלף ותשעים וחמישה יום. ארבעה חודשים הם מאה עשרים ושניים יום! ועוד עשרים ושניים ימים הם בסך הכול אלף ומאתיים ושלושים ותשעה ימים. עדיין אין לי ראש לעשות את החשבון כדי לדעת כמה שעות זה בסך הכול. כשאכנס למשרד הג’וינט בפעם הבאה אבקש מן הפקידה לעשות בשבילי את החשבון. יש לה שם מכונת חשבון והיא תעשה את זה בשבילי.

אני מספר עכשיו את הסיפור שלי. העיפרון עובד בסדר.

יש פה, על יד גן לוקסמבורג, איש אחד שצולה ערמונים על גחלים, וקניתי אצלו חבילה של ערמונים חמים ונתתי לו שטר של מאה פראנק. הבטתי עליו לראות אם יתן עודף. והוא הביט עלי. ייתכן שמחיר הערמונים יותר ממאה, והוא חיכה לכסף נוסף. אבל כנראה שהביט עלי וחשב: אולי הוא לא יודע כמה עולים ערמונים ולא יבקש עודף. האיש הזה הרגיש שבאתי מרחוק. אמרתי לעצמי: שיהיה לו לבריאות; והלכתי. חבל היה לי. לא על הכסף, אלא על כך ששום דבר לא השתנה אצלו. רק אצלי הכול השתנה קצת. הלכתי לגן וישבתי על ספסל והתחלתי לאכול ערמונים חמים. הייתי די מאושר. לא כל יום בן אדם יושב בגן לוקסמבורג ואוכל ערמונים , כמו ברומן צרפתי. אני את הרומנים האלה קראתי בתרגום פולני ואף פעם לא חלמתי שאהיה בפריס ואוכל ערמונים בגן לוקסמבורג. אבל גם על דברים אחרים לא חלמתי, והם בכל זאת באו. סימן, שמה שלא חולמים עליו דווקה מתגשם, פחות או יותר, ומה שכן חולמים עליו, זה עניין אחר לגמרי. והנה אני חולם עכשו על אישה שאתחתן אתה; אני מניח, לפחות תיאורטית, שבעולם הכול אפשרי. יש לי קצת הוכחות.

זה היה ההומור שלי. אני אומר “קצת הוכחות” ואני בטוח שאמרתי בדיחה טובה. בדיחות זה עניין של טעם, והטעם שלי לא בדיוק אוניברסיטאי בשנים האחרונות.

אבל באמת הייתי מאושר אחרי הצהרים בגן. יש שם עצים ובכיס היו לי יותר מעשרים ותשעה אלף פרנק ובתוך נייר העיתון היו עוד כמה ערמונים ובכיס החזה של המעיל היו ארבע סיגריות וברחוב לַה-בּוֹאֶסי יש משרד גדול של הג’וינט, ובעלה האלמן של דודתי אמר כמה פעמים שאם אהיה בצרות גדולות, שלא אחשוש מלבוא אליו. הרבה להציע אין לו, אבל הוא גר בחדר ויקבל פנסיה מהחודש הבא. הוא רוצה לנסוע לפלשתינא, כי ייתכן שבנו עדיין חי שם. בקרוב יבררו את זה בשבילו. אולי גם אני אסע לפלשתינה, ואולי לאמריקה, ואולי אשאר כאן. בכל אחד מן המקומות האלה אצטרך ללמוד שפה חדשה, אז מה ההבדל?

זו הייתה גם כן בדיחה. כי ידוע שהיהודים צריכים עכשיו לנסוע לפלשתינא. אומרים שיש שם עודף נשים. עוד בדיחה. אני, כנראה, במצב רוח מרומם. לא פלא. אחר במקומי היה יוצא במחולות, אלא שאני לא יודע לרקוד. בדיחה רביעית או חמישית תוך כמה דקות. זה לגמרי לא רע במצבי.

הערב אני הולך לעשות חזירות גדולה. אני אכנס למסעדה שמוכרים בה ארוחות של השוק השחור, דג מלוח בחומץ, בשר מטוגן, אגסים מבושלים בסוכר, ואני אוכל עד שאתפוצץ. הרופא אמר שמותר לי עכשיו לאכול כמה שאני רוצה. חבל שאין כאן בפריס אף אחד מאלה שהיו אתי בצריף. היינו אוכלים יחד והיינו מתפוצצים מצחוק. בדיחה כזאת עוד לא המציאו, אבל אנחנו היינו מבינים זה את זה. זו תהיה חגיגה עצומה, למרות שאינני מרגיש תיאבון מיוחד. אבל זה בכלל לא חשוב. חוץ מתיאבון יש עוד סיבות שבגללן אדם רוצה להתחזר. הרוסים יש להם פתגם טוב. הם אומרים: “בן אדם הוא לא חזיר. בן אדם אוכל הכול.” אם תשארו אותי, זה נכון.

מהספסל שלי אני מביט כל הזמן על אישה אחת שיושבת על כיסא ומעצבנת אותי. יש לה שני ילדים והם משחקים על הדשא מאחוריה, והיא אפילו לא מביטה אחורנית. אפילו פעם אחת לא הסתכלה אחורנית. היא יושבת ומעשנת סיגרייה וקוראת בספר. אחרי זמן מה אני מרגיש שהיא מכריחה אותי לשמור על הילדים שלה, במקום שהיא בעצמה תשגיח עליהם. כל הזמן אני יותר ויותר מתמלא כעס עליה ורוצה לצעוק: “בהמה שכמותך, למה את שקטה כל כך? ומה תעשי אם יסחבו לך אותם עכשיו?” כמעט שצעקתי ממש; ואז הוצאתי עוד סיגרייה מכיס החזה של המעיל שלי, והוצאתי את הגפרורים מן הכיס הימני. אבל כשהדלקתי את הסיגרייה, עדיין עקבתי בעיני אחרי הילדים. רק אחרי ששאפתי כמה לגימות עשן חזרתי לגן לוקסמבורג ועזבתי את הילדים לנפשם וראיתי בראי – שלא היה שם – איך פושט על פני חיוך של אידיוט. ככה הייתי מחייך במחנה כשהייתי סופג מכות בפרצוף. ובגלל החיוך הזה הייתי מקבל תוספת, בדרך כלל. כאן לא עושים לי כלום. שני שוטרים כחולים מסתובבים אמנם כל הזמן ליד הגדר, מדברים צרפתית, אבל לא מביטים עלי. אם יגשו וישאלו שאלות, יש לי כרטיס אדום עם התצלום שלי, ואני אראה להם מיד. יקראו מה שכתוב שם ויחליטו מה לעשות. בג’וינט אמרו לי שלא יהיו שום בעיות. מעכשיו אני כמו מלך. התעודות לא מזויפות, הנשים לא אכפת להן על הילדים, השוטרים מתבטלים, ואני יכול לשבת בגן עד תשע ושלושים. אחר כך סוגרים, כמו שכתוב בשלט. ובתשע ושלושים אני הולך לעשות חיים משוגעים. ובינתיים יש לי תלושי-לינה לשישה שבועות. אומרים שאת התלושים האלה מחדשים בלי קושי, לעת עתה. אל הדוד שלי אלך מחר. שום דבר לא בוער. חוץ ממה שכבר נשרף. זוהי בדיחה שישית, אם אינני טועה. ברור שהיום אני במצב רוח נהדר.

כשנכנסתי לגן, לפני כמה שעות, ידעתי שאני רוצה לכתוב. עיפרון יש לי ונייר לקחתי מלוח המודעות השחור שעל יד בית-הכיסא הציבורי. אני חושב שאלה היו מודעות של העירייה. הבטתי לכל צד וברגע המתאים תלשתי חמש מודעות ותחבתי אותן לכיס הפנימי של המעיל. עכשיו אני כותב על הצד השני של המודעות. הנייר הזה יספיק לי לסיים את כל הסיפור כולו. שלוש שנים וארבעה חודשים כתבתי רק בראש; עכשיו אני כותב ממש, ואפשר לראות ברור שכשרון הכתיבה שלי העלה קצת חלודה. לפני המלחמה היה ברור לכולם שנועדתי להיות עתונאי. גם אני האמנתי בזה. עכשיו לא כל כך ברור לי מה צופן לי העתיד הוורוד והמזהיר שלי. נחיה ונראה. עם שישים קילו אפשר לחיות לפחות עוד שלוש שנים וארבעה חודשים; ועם קצת מזל אפשר להגיע לגיל-התפגרות די נורמאלי.

אינני יודע מה השעה עכשיו, אבל נדמה לי שעוד מעט תשקע השמש, כי בקיץ היא שוקעת מאוחר. אולי עכשיו כבר קרוב לתשע ועוד מעט צריך יהיה לקום ולהסתלק. נדמה לי שאחרי ככלות הכול לא אלך למסעדה. לא רק שאין לי תיאבון, אלא שאני גם עייף נורא. האישה הזאת עם שני הממזרים שמאחוריה סחטה ממני את כל האנרגיה שהבאתי אתי מבית החולים. אני חושב שכאשר אקום מכאן לא אלך למסעדה, וגם לא אל בית-הלינה. בין כה וכה אינני ישן, ובחוץ קיץ ואפשר להסתובב ברחובות. גם בבית החולים לא ישנתי, אבל לא נתנו לצאת. ואם כבר לא לישון, אז מוטב להיות על הרגליים ולא במיטה. כשאני על הרגליים אני יכול לפזר את המחשבות על פני שטח גדול.

אני יודע על מה שאחשוב בלילה, אז מוטב אולי שארשום את זה עכשיו על הנייר. כי אחרי הלילה אני שוב אתחרט ואחליט לשתוק. ודווקה ברגע זה יש לי אפשרות לקשקש. זה בנוגע לחיוך האידיוטי שלי. כלומר, בנוגע למכות בפרצוף. בעצם זה קשור לאבא שלי. זה קצת מסובך, כי זה התחיל דווקה עם אמא. כשהייתי תינוק אמא שלי הייתה מלטפת ומנשקת אותי. בעיקר בפנים שלי. אבל אחר כך, אחרי גיל מסוים, זה נפסק, כמובן. האיש היחיד שהוסיף לגעת בפרצוף שלי היה אבא. כשהייתי עושה משהו גרוע במיוחד הייתי סופג ממנו סטירת לחי, כמו שמקובל בכל משפחה. אני את אבא שלי אהבתי מאוד, וכמובן שאחרי קבלת סטירה הייתי פורץ בבכי. ואל מי הייתי פונה לעזרה? כמובן שאל האדם הכי קרוב והכי אהוב, אל אבא. כשהוא היה מפליק לי בפרצוף, הייתי אני פורץ בבכי ונצמד אליו ומחבק אותו בכל כוחי. והוא, לא הייתה לו בררה וגם הוא היה מחבק אותי, אף על פי שהיה ממשיך לרטון איזה דברי מוסר.

לבסוף, כשהייתי כבר בחור מגודל, חדל אבא להרביץ לי בפרצוף. שלש או ארבע שנים אף אחד לא נגע בפנים שלי. ואז באה פתאום המלחמה ואחרי כשנה וחצי באו המחנות. וכבר במחנה הראשון קרה לי מקרה שאחד השומרים תקע לי אגרוף. בפעם ההיא, הראשונה, עדיין לא הבינותי מה שקרה לי. אולי מפני שזה היה אגרוף ולא כף-יד פשוטה, כפי שהייתה הטכניקה של אבא שלי בסטירות לחי. אבל בפעם השנייה והשלישית, והמי יודע כמה, נצנץ לי הרעיון בראשי, שהנה שוב מישהו נוגע לי בפנים שלי. מישהו עושה לי בדיוק מה שאבא עשה לי. ובמשך הזמן, כשהייתי כבר חצי מת מרעב ומעייפות ומטמטום, היה ברור לי שאבא שוב חי ושוב הוא נוגע בי. ואז התחיל החיוך האידיוטי לעלות ולשבת לי על הפנים. ובזכות החיוך היה אבא מוסיף לי מכות. ובאותו הזמן גם ידעתי – כי לא הייתי מטומטם עד כדי כך שלא אדע – שלפנַי לא עומד אבא הטוב, העצבני, המתוק, אבא האהוב שלי, אלא איזה חיה שיש לה כף יד ממש כמו לבן-אדם. מין פטנט מיוחד מתוצרת גרמניה.

פעם קרה משהו מיוחד. הפטנט הגרמני לא רק היכה אותי אלא גם ירק לי בפרצוף. באותו מקרה הוא ירק פעמיים. בפעם הראשונה זה פגע במצח ובפעם השנייה בפה שלי. אילו העזתי לנגב את הרוק הייתי מקבל כדור בראש, כמו שקרה במחנה שלנו זמן מה לפני כן. אז לא ניגבתי את הרוק והוא נזל ונכנס לי לפה. רוק של מישהו בפה שלך זה עניין אינטימי מאוד. אתה בא במגע עם הבן אדם, אתה טועם את הטעם הפנימי של גופו. אתם ידידים בנפש, גוף אחד ונשמה אחת. מי שלא מבין את זה, כדאי לו להתאמץ ולהבין. מפני שאם את זה לא תבין, אין לך סיכוי לדעת דברים די מזופתים. בכל אופן הגיע המצב לידי כך, שכבר לא ידעתי אם אני מוכן להרוג את החיה שלפני, או שאני מאוהב בה, מפני שדעתי נטרפת עלי.

נדמה לי שהסברתי די ברור למה הייתי מחבק את אבא שלי כל פעם שהיכה אותי. ואם לא הבנתי את זה כשהייתי ילד, הרי שבמחנה נתברר לי העניין לגמרי. במחנה ישבו אלפי יהודים, שכל ימי חייהם התפללו לאלוהים שלהם ובטחו בו. גם כשהלכו למחנות ולגאזים לא חדלו להאמין בו ולהתפלל אליו. אבל היו בינינו כמה חכמים שהיו כועסים מאוד כשראו יהודי שוכב על הדרגש שלו, כולו מלא דם, לאחר שהוחזר מעינויים במשרד, והוא לוחש איזה שמע ישראל, או משהו כזה. ואז החכמים שלנו היו צועקים עליו ואומרים: “טיפש מחורבן, למה אתה בכלל מדבר אתו, עם האלוהים הזקן הזה שלך, שזרק אותך לכלבים?”

אבל אני ידעתי למה. כי אני עשיתי אותו הדבר עצמו. אל מי רצתי בחיבוקים ובבכי אם לא אל אבא?

ומצד שני, ברגעים שבהם היה מתעורר בי רצון לפרוץ אל עבר החיה הגרמנית ולהתנפל עליה בחיבוקים, ידעתי שדעתי נטרפת עלי.

הדברים הגיעו לידי כך, שהמעגל “אני – אבא – הגרמני” היה מסתובב לי בראש כמו קרוסלה. לא ידעתי אם אני שונא את אבא, מפני שהוא עשה לי אז מה שהגרמני עושה לי עכשיו; או שאני אוהב את הגרמני מפני שהוא עושה לי עכשיו מה שאבא עשה לי אז.

ולאט לאט התחלתי אני לצאת מתוך המעגל המשולש הזה, והייתי לבדי, ויכולתי להתבונן בעצמי כמו מן הצד. ומה שראיתי לא היה אדם מסוים אלא משהו כמו תהליך. בהתחלה היה אדם, אחר כך נתנו לו מכות והוא נעשה מין אינוואליד. אחר כך נעשה מין פצע, בסך הכול. ולבסוף, כשירקו עליו והשתינו עליו והחריאו עליו, נעשה מין בור-שופכין, משהו כמו בית-כיסא. בית-כיסא עם חיוך. החיוך הזה הוא מה שנשאר מהבן אדם.

את הדרך מן המחנה עד פריס, אחרי השחרור, עשיתי בחברת איש אחד שהיה הפילוסוף של המחנה האחרון שלי. על העגלות, בקרונות הרכבת ובמכוניות של כל מיני צבא היינו שוכבים בשקט ולא מדברים אף מלה. אבל בלילות, כשלא יכולנו לישון, היינו מדברים. לא זה אל זה אלא כל אחד אל עצמו, בקול רם. כמו שני מצורעים שסוחטים את המוגלה בתקווה שהכאב יפחת. ולילה אחד גמרנו לדבר, שנינו בבת אחת. אינני חושב שהוא שמע את סיפורי. אני בוודאי שלא שמעתי את סיפורו, מפני שכל הזמן צעקתי. אבל כשהשתתקנו אמרתי לו: “אתה פילוסוף, אז תגיד לי, איך נפטרים מזה? איך מתנקים מכל הטינופת הזאת ואיך חוזרים אל החיים?”

הוא חשב הרבה זמן. לא מפני שחסרו לו תשובות, אלא מפני שהיה עייף. ולבסוף אמר: “אפשר לנסות. למשל, אם יש לך שן כואבת, עוקרים אותה. זה יכאב שבוע שבועיים ואחר כך אתה שוב בלי כאבים. ובלי שן אפשר לחיות, אף על פי שהשן היא שלך, חלק ממך; ואם גם זה לא עוזר, תנסה להקיא. רק אל תקיא הכול, כדי שיישאר ממך משהו.”

ולי נדמה, שאם אנסה לעקור את זה כמו שן, או להקיא, אז יחד עם השן ויחד עם כל הצואה אני אעקור ואקיא גם את המעיים שלי ואת הביצים ואת הלב ואת הנשמה. הכול בפנים רקוב, ואינני יודע אם יישאר משהו שיהיה מסוגל לקום וללכת.

זהו מה שקורה אתי. בייחוד בלילה. אני אפילו לא הגעתי עדיין לדרגה, שבה אוכל לומר למישהו: “הנה, כאן זה כואב. תרפא לי את זה.” אני עדיין באותו מקום של ההתחלה, במעגל המשולש ההוא, ועדיין לא ברור לי מה אני רוצה ממי, ומה יש לי נגד מי, ואת מי אני חייב להרוג, ואת מה אני רוצה לרצוח, ועם מה אני הולך להישאר ביום שיקומו המתים לתחייה, ואם המתים בכלל יקומו לתחייה, ולשם מה, בעצם.

וזו רק דוגמה אחת.

 

8: מכתב מפריס    🔗

בפעם הראשונה נסעתי אליה לפני כעשרים שנים. הגעתי באנייה למַרסֵי ומשם ברכבת – מקץ תשע שעות – לפריס. נדמה היה לי שאני בא אליה מאחוריה: הבתים שביניהם פילסה הרכבת את דרכה פנו אלי בגבם וחשפו קירות צרים, גבוהים ואטומים. מפעם לפעם נפער בהם לועו הקטן של בית-כיסא או צוהר של מטבח – שני חדרים שבדרך כלל אינם מוצגים לראווה, אלא אם כן אתה שרוי ביחסים אינטימיים למדי עם בעליהם.

כיון שאת בעלי הדירות הללו לא הכרתי, חייב הייתי להבין כי הם מראים לי את אחוריהם מסיבות ידועות להם, אך נעלמות מפני. “אם כבר אין מנוס מן הפגישה” – אמרו לועי האשנבים ובעליהם – “כי אז, בבקשה, מאחור, והסתלק מהר לכל האפשר.” המהירות לא היתה תלויה בי, אלא ברכבת, שדווקה ברגעים ההם החלה מאיטה את מהלכה, כדרכם של כל המסיימים את משימתם.

אין צריך לומר שבימי נעורי שמעתי גם שמעתי שפריס היא עיר של אהבהבים וחטאים מתוקים. הרהורים אינם עולים בחלל ריק ולרכילות – כמו גם לדיבה – יש משקל רב יותר בעיצובם של השקפות ורגשות ממה שאנחנו מוכנים להודות.

קירותיהם האחוריים של הבתים היו מפויחים, המרזבים וצינורות הביוב היו חלודים והסתבכו אלה באלה כמו גרוטאות שהושלכו מן הגג, אך נעצרו על זיזים שבקיר וקפאו בתנוחות מעוותות, זועמים על כוחו של המקרה, שזימן אותם כאן יחדיו, אולי לדורות רבים,

מבעד לכמה אשנבים שבקירות ראיתי נורת חשמל דולקת. מאחר שבחוץ הייתה שעת אחר צהריים בהירה, אין לומר שאור בקע מן האשנבים; אבל בתוך החשכה ששררה בלועו של הבית הבליחה הנורה החשמלית כמין קריצה חולנית. שמעתי גם קראתי, שהצרפתים הם אנשים חסכוניים, שלא לומר צייקנים מופלגים. למה אפוא יבזבזו חשמל כשאור היום בעיצומו? את התשובה לכך לא ידעתי, אך בדמיוני הייתה הנורה הבוערת קשורה לאיזה שהן סטיות שטיבן לא היה נהיר לי, והנורות ההן העידו, כביכול, על אמיתות השמועות.

למרות שראיתי את חוצות פריס במשך שנים בצילומים ובסרטים, ואפילו הכרתי במקצת את מפת העיר, שהייתה עמי במזוודה, נתגנב פחד ללבי שמא פריס כולה אינה אלא אחוריהם של בתים כאלה, שצנרת סבוכה תופחת מתוכם כעורקים בגוף זקן, ואשנבים עם נורות מוכות אַסתמה, אשנבים שאינם רואים אור שמש לעולם. אולי יתגלה לי בעוד כמה דקות, שכל מה שראיתי באלבומים ובסרטים נועד לשטות בתמימים, בעוד שהבאים לפריס ומגלים את האמת עליה שומרים את הדבר בליבם, וזוהי ברית כרותה בין היודעים, ולעולם לא יגלוה למי שאינם יודעים? והפיצוי שאקבל על אבדן האשליה יהיה – בסך הכול – כרטיס-חבר במועדון של מפוכחים. אין זה הרבה, וספק אם כדאי היה לבוא לשם כך; אבל מאחר שכבר באתי, מוטב להיות אחרי הידיעה מאשר לפניה. מכל מקום, עדיין אני יכול לשוב בה ברכבת למרסי ומשם באניה הביתה, כשבתולי שלמים, והנסיעה לפריס תהיה תכנית שאוכל להפוך בה כל ימי חיי.

ככל שדחקה הרכבת את עצמה אל בין אחורי הבתים המצופפים,כן גבר והלך חלקו של העשן החמצמץ בתוך מכלול הריחות שאפפוני, ולפני שנדחקנו אל תוך העיר ריחפו בתוך הרכבת שלושה מיני ניחוח: ריחו הפריך של לחם שנאפה מקרוב ושימש את נוסעי הקרון לדחוס בו נתחי נקניק; ומן הנקניק הפרוס עלה הריח השני – ריח שום. הרגשתי כיצד הוא דבק בבגדי. הריח השלישי היה ריחו החלוד של יין אדום. כל אלה נבלעו עתה בפרצי עשן שנדחס בתוך המנהרה שבה חדרנו אל העיר. עד מהרה ראיתי שאנחנו כבר זוחלים בתוך אולם התחנה, תחת גג זכוכית מקומר, שצלעות הברזל שלו חילקו את שמי פריס לצורות גיאומטריות של מעוינים, ריבועים ומשולשים; סדר אנושי, קטנוני במקצת, בתוהו האלוהי הריק ואין-סופי של השמים.

אבל כשיצאתי אל הרחבה שלפני התחנה הוכיתי בתדהמה. קטע העיר שנתגלה לעיני היה מוצג כמו על בימה, שבה המבנים מוקטנים, מכילים כל מה שדרוש, אך בזעיר-אנפין; והנה אני רואה שפריס זהה לחלוטין עם מה שהראוני באלבומים ובסרטים. הבטתי בהצגה, וכן הבטתי פנימה, אל תוך זיכרונותי מן התמונות שהכרתי, והייתי משווה את השניים, כפי שאדם משווה תאומים, מתוך תקווה למצוא סימנים מבדילים, אך לשווא. והמתבונן יודע שמעתה לא יוכל להבדיל בין השניים לעולם. את ז’אן יכנה בשם פול ואת פול בשם ז’אן, וגם כאשר לא יטעה לא ידע אם אכן לא טעה.

לאן הגעתי אפוא? אל מה שהכרתי לפני היותי כאן, או אל מה שהייתי סבור עליו זה עתה כי אינו קיים כלל? לבתי הקפה היו סככות-בד עשויות פסים אדומים וצהובים ועליהן היו תפורות בבד כחול אותיות TABAC ו-CAFE. כרעי השולחנות היו עשויים ברזל-יציקה צבוע והם תמכו לוחות שיש עגולים. המלצרים באו אל השולחנות עם מגשיהם הקטנים, ועליהם ספלי הקפה או ה-Crème de Menthe הירוקים, והטיחו את מטענם במהירות הבזק, מהירות שלא אפשרה ללקוח לדעת אם יש כאן מיומנות עילאית או קוצר-רוח והגסת-הלב. גם כשציפו לתשלום, לא הביטו המלצרים לעבר הלקוח, אלא בהו לחלל הרחוב והקישו ברגל ימין לקצבה של מנגינה בלתי נשמעת; וגם אז לא יכול הלקוח להתלונן על שאין מסתכלים עליו; שהרי ייתכן כי זה סוג של דיסקרטיות.

גם לבושם של האנשים, תנועותיהם ודרך דיבורם היו מכוונים כולם להוכיח לי, עד כמה אין הבדל בין מה שידעתי לבין מה שמצוי סביבי.

אפילו השפה הצרפתית, שלא הייתה לי בה שום ידיעה, שטפה את אוזני מתוך השתדלות נמרצת להודיעני את מלוא חין ערכה. היא בזבזה עלי ביום הרחוק ההוא שפע של בני-גוון, שלא הייתי מסוגל להתבשם מהם; אלא ששנינו – פריס ואנוכי – העמדנו פנים כי כך נאה וכך יאה, ומאוד השתדלנו לשוות לפגישה אופי שגרתי, אם גם נעים. נדמה היה לי שאם אתיר לעצמי להתרגש, כפי שנתבקש מפגישה ראשונה, אני עלול ללקות בשבץ. ומפני שהייתי נרגש עד כלות הנשימה, התאמצתי לשלוט ברוחי ולנהוג במתינות הנראית כאדישות.

עד מהרה תפסתי מרובה ומצאתי את עצמי נמנע אפילו מלהביט מבעד לחלון המונית שהובילה אותי למלוני. ראשית, עוד אספיק לראות הכול; שנית, הרי אני מכיר את כל זה.

כשהגעתי לבית המלון נעלתי עלי את הדלת, שכבתי בבגדי על המיטה ועצמתי את עיני.

ביום ההוא, כששכבתי בעיניים עצומות על המיטה והדלת נעולה עלי, עדיין היו כל האפשרויות פתוחות. לאחר מנוחה קצרה יכול הייתי ליטול את המזוודה שלי, לשוב אל תחנת הרכבת ומשם למרסי והביתה. כיצד יֵדע האיש אחוז התשוקה אם האישה המזומנת לו בהישג ידו היא אשת חלומותיו או בת זנונים, שתאוותו מסתירה מפניו את כיעורה? כיצד ידע האיש הצמא אם המשקה שבכוס המוגשת הוא מי-מעיין או לענה? איך ידע אם לא ישתה? איך ישתה אם אינו יודע?

היקיצה בזרועותיה של בחירת לבך היא שירתה של ציפור; ההתנערות ממרפקי הזונה היא מגע עם רגלי העכביש. איך ידע השוכב במיטת בית מלון שבפריס אל מה תוביל אותו היציאה מפתח-הבית?

האמנם יצאתי אל המסע הנכסף הזה רק כדי להיווכח שאני מוג-לב, המבקש לו ערובות וביטוח בטרם יסתכן במה שכל אדם מסתכן בו אלף פעמים ביום?

בתשובה לכך צפו ועלו בלבי כל מיני עלבונות שונים ומשונים, עלבונות שהבאתי על עצמי מפני שתקעתי חוטמי במקום שלא נתבקשתי לשרבבו שמה; וכן זכרתי אכזבות שבאו עלי מפני שייחסתי לזולתי הבטחות שמעולם לא ניתנו לי.

ובעוד אני מוטל במיטה הזרה, ידעתי כי ברחוב שלמטה מהלכים נערים עם נערות והם חבוקים; נערים ונערות שלא ראו מוות מימיהם והם מישירים מבט זה בזו כשהם מתנשקים תוך כדי הליכה; ומאצל שולחנות בתי-הקפה מלווים אותם מבטיהם של אנשים, שההליכה כבר קשה עליהם. בחוץ, מעבר לחלון חדרי, הייתה עיר שהעבר שלה ידוע רק ליושביה, ועל הזרים להסתפק במראה עיניים מקרי, עקור מרציפותו וחסר היסטוריה. השינויים שחלו בצדי המדרכות – כשחנות של ספרים נסגרה עם מות בעליה, ושבה ונפתחה כמסעדה מארוקנית – חיים רק בזיכרונם של בני המקום ומאכלסים את לבם בגעגועים ובהשלמה עם הקץ הקרב. הזר השוכב במיטת בית-המלון, גם אם יֵצא עוד מעט אל הרחוב – לעולם לא יהיה שותף להוויה ששורשיה משתרגים מתחת לאפיק הנהר. למה אפוא יקום מן המיטה? למה לא יסתפק במה שקרא בספרים וראה בסרטים? הסופרים והבימאים טרחו למענו הרבה יותר ממה שיטרחו למענו אי-פעם אזרחיה של עיר כל שהיא, הרואים בזר מעין פורץ שפרע את הקנס המוטל על הפורצים עוד לפני שביצע את פשעו, ועתה הוא מתהלך בביתם כבתוך שלו; נפחד, אך מתחצף; נבער מדעת, אך בכל זאת הוא מנסה את כוחו בלשון המקום. מנין לו, לזר, שלא תתגלה ערוותו?

נרדמתי והקיצותי. הייתי רעב, ומכוח הרעב נדחפתי לרדת אל מסעדה, כשכל שאר רצונותי ורתיעותי מתגמדים לשעה. קמתי אפוא ויצאתי אל העיר.

לימים קראתי מה שכתב אַנרי בֶרגסוֹן ב“הצחוק”: הסיבה לכל סיטואציה קומית נעוצה בכל מאורע שיַפנה את תשומת-לבנו אל גַשמיותו של האדם, בשעה שאנו עוסקים ברוחניותו.

כיום אפילו את רגע העימות עם העיר אינני זוכר. הוא נבלע בשאון קרקורה של הקיבה הריקה.

הביקורים הבאים שלי בפריס, הרבים מיני ספור, כבר היו נטולי היסוסים. הידיעה נטלה את מקום התקווה, והבגרות – ואחר כך הזקנה – מרטה את נוצות ציפור גן-העדן, עד שלבסוף נותר רק גווֹ המכווץ והפעוט של עוף, שעורו הוורוד והמבחיל מרעיד מקור תוך פרפורי גוויעה.

 

9: המשורר יעקב שיפריס מניו-יורק כותב אל סידני בּוּרסטִין בשיקגו    🔗

קראתי אותם חלקים בספרך שהוכשרתי להבינם, ומכיוון ששנינו עומדים בסתיו חיינו לא פסקתי מלתמוה עליך, על שבשום מקום בספרך אינך מציע את ההשערה, כי הזקנה אולי פוסלת אותך מלדון בדברים רבים; דברים שלהבנתם נחוצים חושים רעננים, כושר התפעמות עם תקווה לקראת העתיד. מה לך ולכל אלה? הנימה האובייקטיביסטית העולה מדבריך איננה מותירה, כביכול, שום אפשרות לסגת ביום מן הימים ממה שאתה מציע בספרך כגופי הלכות. אילו היית איש צעיר, נתונה לך השהות לפרסם, תוך עשר או עשרים השנים הבאות, תיקונים ואף דברי הסתלקות גמורים ממה שכתבת עכשיו. מאחר שאינך צעיר – ולעולם לא תוכל לתקן מה שאולי פגמת הפעם – ייתכן שהיה עליך לנקוט לשון מהוססת יותר, להותיר פתחים לנסיגה, ולא לשעוט כסוס צעיר, שאפילו אם ייכשל וייפול, אין סכנה שירסק עצמותיו, מפני שהוא צעיר וחזקה עליו שיקום ממפלתו. אבל אתה, איך תקום, ומתי?

מיום שנתאלמנתי ופסקתי ממלאכת ההוראה עתותי בידי, אבל הכתיבה אינה עולה בידי כמקודם, ואני מרבה לשוטט במסעות. בסתר לבי אני מקווה כי הפגישה המחודשת עם הנופים והערים שהכרתי בימי בחרותי תעורר בקרבי איזו רגשה עזה, או זיכרונות של רגשה שהייתה, והעט שבידי ישוב וירוץ על פני הנייר. אבל מכל מסע שכזה אני שב מוכה ורצוץ. מחיצה אטומה ואילמת עומדת לא רק ביני לבין הנופים, אלא אפילו ביני לבין הזיכרונות המבקשים להבקיע להם דרך בתוך השנים שחלפו. ואף על פי כן אני שב אל המסעות הללו כמצפה לנס.

ובהקשר זה למדתי – לפי שעה – שני לקחים, שאותם הייתי רוצה להציע לפניך ולשמוע את הערותיך. אני פונה אל חכמתך, בראש וראשונה; אבל אני מקווה שעוד יישות אחת שבקרבך תקרא את השורות שאני משגר אליך. אני מתכוון ליישות שהיית בימי נעוריך ובחרותך, כשעדיין פיזרת דעתך על עניינים רבים ושונים, ולפני שנכבשת כולך לדיסציפלינה אחת ויחידה. במלים אחרות: אני פונה אל סידני בורסטין שהיה יישות שלֵמה דווקה מפני שהיה מפוצל; בניגוד לפרופסור בורסטין, שנעשה יישות מרוכזת בעניין אחד, ולכן איבד את שלמותו האנושית.

אל תתרעם, סידני. ממני עליך לצפות רק לדברי בלע מן הסוג הזה, וכבר הסכנת לכך.

ובכן,לעניין שני הלקחים שלמדתי.

הראשון: כולנו יודעים שלעת זקנה נחתך חוט הטבור שלנו בפעם השנייה; לא חוט הטבור המקשרנו אל רחם אמנו הפרטית, אלא זה המקשרנו אל אמנו הכללית – החיים עלי אדמות. אין בזה, כמובן, שום חידוש. מה שמעניין הוא, כיצד יצאו אנשים שונים או אפילו תרבויות שונות, להילחם בתופעה זו או להערים עליה?

והנה עלה בדעתי, לאחרונה, שהנצרות ראתה במוסד הנזירות את הפתרון לבעיה. כדי לשמֵר לכל החיים את תוקפו של הדחף הדתי, מסתגר הנזיר בתוך תאו ברגע של החלטה עזה ונסערת: ובעזרת ניתוק שלם מן המציאות המַטעה והמבלבלת ובסיועם של תפילות ולחשים, הוא מקפיא את חריפותה של החוויה הראשונית לכל החיים.

היהדות, שהיא ספקנית מטבעה; שהיא נותנת אמון בעיקר במיידי, בארצי, בפסיכולוגי יותר מאשר במטאפיסי ובטרַנסצֶנדֶנטאלי; היהדות ביטלה את רעיון הנזירות על הסף, מפני שצפתה את התנוונותו הוודאית ואת הניצחון שתחגוג הצביעות ברגע שרעיון ההתנזרות יתמסד.

כלום אמת הדבר – אני שואל את עצמי וגם אותך, שהקדשת בספרך פרקים רבים כל כך ליהודים – כלום אמת הדבר שהנצרות יפה יותר למשוררים בעוד שהיהדות מוותרת מראש על שירותיהם ונערכת להסתדר יפה גם בלעדיהם? שהרי עצם העיסוק בשירה, ובכל אמנות, הוא עניין של התנזרות, של הסתגרות בתא, של עשייה בודדה, מופרשת ומובדלת. וממעמקי הבדידות המשורר זועק את צימאונו לידידות, לאהבה ולברית; והאנשים שבחוץ שומעים את זעקתו ונהנים, אף עושים – פה ושם – שימוש נחמד באמנות, להנעים לעצמם את שעות הפנאי ושיממון הלב.

והשני: כשכתבתי לך זה עתה, כי בימי נעורי ובחרותי היו לי חוויות עזות שקיבלתין מנופי טבע וממראות ערים שבעולם – הפרזתי במקצת. חייב הייתי לדייק ולכתוב, שגם המפעימות שבחוויותי עומעמו ונתקלקלו בגלל מחיצה אחרת שעמדה ביני לבין מראה עיני. ואז לא הייתה זו מחיצה שבאה עקב הזקנה, חלילה. אז הייתה זו מחיצה שיהדותי גרמה לה. ביני לבין כל נוף שבעולם נתייצב החלום לדרוך אי-פעם על אדמת ארץ אבותינו ולחזות בירושלים.

מה היא ירושלים זו, אין אני יודע, כמובן. כשהייתי צעיר דחיתי את הנסיעה לפלשתינא מפני שהייתי טרוד והייתי עני והיו לי עניינים דחופים. עכשיו, כשאני זקן, אני פוחד לנסוע שמה. אם פריס כבר אינה מדברת אלי כפי שדיברה לפני ארבעים שנה, הרי שירושלים – שלא ראיתיה מעולם ואין לי ממנה אפילו זיכרון, זולת הזיכרון הערטילאי, זיכרון שמלפני הלידה, שינקתיו עם חלב אמי – על אחת כמה וכמה. ואני פוחד לנסוע שמה ולעולם לא אסע שמה.

במצב דברים שכזה עמדתי לפני כחודש, לאחר שיצא לאור הכרך המקובץ של שירי וזכה לביקורות נלהבות, לפתע; כאילו לא ראו אותם שירים עצמם אור הדפוס לפני ארבעים ושלושים ועשרים שנים. לפתע גילו המבקרים, וגם הקוראים, שאני משורר נכבד ומרכזי ומשפיע ומה לא.

אשריך, סידני, שלא זכית להיות מפורסם וחשוב דווקה לעת זקנה, לאחר עשרות שנים של שכחה והשכחה והידחקות לפינה אפלה. אשריך שקיבלת את פרסומך ואת שבחיך טיפין טיפין, לרגל כל ספר נוסף שלך. אילו קרה לך מה שקרה לי עכשיו, היית יודע שאין אסון קשה יותר מהגשמת חלום נעורים בשנות הזקנה. לפתע מגישים לפניך מלוא הקערה צימוקים ושקדים, ולך כבר אין שיניים, וגם לא חֵיך טוֹעם.

ובכן, לפני כחודש ימים נסעתי לאיזה אוניברסיטה שהזמינה אותי להופיע לפני החוג לספרות. נעשיתי מבוקש מאוד, ולא היה בי האומץ לוותר על תענוגות, שעתידים להעמידני על מלוא היקפה של עליבותי. וכי מה אעשה במבטי ההערצה שתתלינה בי הסטודנטיות? למיטה לא אוכל להוביל אף אחת מהן. ואם יקרה חלילה כדבר הזה, מה אעשה באותה מיטה?

נסעתי אפוא ונחלתי שם ניצחון גדול וחביב מאוד, שנתמשך כל אותן שעתיים ששהיתי עם הצעירים. אחר כך הלכו כל שוחרי השירה שלי אל המקומות שהשירה מוליכה אליהם – אל חדרי השינה ואל החורשות שבסביבה; ואני נותרתי למשך כשעה נוספת עם סריסי החוג לספרות, ובחדר המורים האזנתי לדברי חכמה מלומדים. אחר כך ליווני מארחי אל בית המלון. וכיוון שאתה בן גילי, סידני, אינני צריך לתאר לפניך את הלילה היפה שעבר עלי בחדר המלון ההוא, לאחר שרכבתי על בָמתי ההצלחה באותו ערב. רק לשונאי ישראל אני מאחל לילות כאלה.

למחרת שמתי פעמי לשוב לניו-יורק. וכשעבר האוטובוס בפנסילבניה והתעכב בעיירה של אנשי האֵימיש, ירדתי והחלטתי להשתהות שם כחצי יום. הייתה זו אחת מאותן עיירות שבהן מתגוררים הגרמנים וההולנדים המטורפים, חובשי המגבעות השחורות והקפוטות הארוכות; אותם שמגדלים זקן ארוך אבל מגלחים את שפמם, והם חיים כמו נשארו תקועים במאה השבע-עשרה, קנאים לחוקי הכת שלהם ומקיימים מצוותיה כאילו לא היו מכוניות וחשמל בעולם. בוודאי זכית ליהנות מזיו פניהם. מרחוק הם נראים כמו היהודים שחיו בעיירות של פולין וליטא במאה שעברה, ושרבים מהם מסתובבים עד היום בוויליאמסבורג.

היה יום קיץ וההליכה ברגל נעמה לי ושום עניין שבעולם לא דחק עלי, חוץ מן הדבר שקרה לי בלילה הקודם, ושממנו ביקשתי להתנער איך שהוא. צעדתי אפוא לאורך רחובה היחיד של העיירה, ועד מהרה עמדו רגלי בתוך שביל שדות והייתי מהלך לאורכה של חומת אבנים. מאחורי החומה ניצב בניין ישן. אולי הכנסייה שלהם, אולי בית הכומר. דממה גמורה עמדה שם ומעין עזובה נעימה הייתה נודפת מן המקום, כזו העולה מרפתות, שעה שהפרות רועות הרחק באחו, או מכנסיות שאין להן דורש. שמש רכה של תחילת קקיץ רחצה איזו משוכת גדר עם פשפש עץ, טפטפה זהרורי זהב על האזוב שנתייבש מכבר והציתה אִשים קטנות במרומי חומת האבן.

ידעתי שהמראה הזה ושעת-החסד הזאת אינם שלי, והם זיכרון יקר לאנשים זרים לי, אנשים שהיו ילדים במקום הזה, וכל ימי חייהם יישאו בלבם את מראה החומה הזאת, השרויה באור של פיוס ובעולם של זמזום חרגולים עליז. ידעתי שאין לי כל חלק ונחלה ביופי הזר הזה, שהוא בוודאי מקור תנחומים לזולתי.

ואז, באותו מעמד מביך, כשלא יכולתי שלא להיות אסיר תודה על המתנה הפתאומית הזאת שבאה לי מן ההפקר, עלה בדעתי: מדוע שלא אקח בהלוואה ובהשאלה מן החסד שניתן כאן לאחרים? כלום אין האלוהים אומר לי, כאן ועתה: יעקב שיפריס, איש יהודי זקן, הסכת ושמע; אמנם שרפתי את מקדשך לפני אלפיים שנים, ואמנם שילחתיך לגלות והבאתי עליך פורענויות הרבה; אבל תמורת כל אלה נתתי בידך מקל נדודים, לנוע בו על פני עולמי כולו, העולם שבראתי להנאת המאושרים שבעמים, השאננים, פרות הבשן הדשנות. ממעמקי מִסכֵּנותך היהודית אתה רשאי להתבונן בעולמי וליטול כל מה שניתן בחינם אפילו לחיות השדה. לכך נתכוונתי כשגזרתי עליך ללכת לגלות.

ואם אמנם שמעתי זאת ופירשתי נכונה מה שנאמר לי, כלום מותר להניח, שהגלות היא הפיצוי שהיהדות מעניקה לפחות למשורר יהודי, לאחר שמלכתחילה ויתרה עליו ועל שירותיו מכול וכול?

 

10: נסיון להסביר    🔗

“לאחר ששמעתי מפיך דברי ביקורת קשים כל כך על תל-אביב” – אמר לי ידיד אנגלי בלונדון – “קשה לי להבין מדוע אתה אומר שתל-אביב אהובה עליך וקרובה ללבך לאין שיעור יותר מלונדון, שאותה אתה משבח כל כך.”

“הסיבה פשוטה” – השבתי לו – “את לונדון אני רק אוהב. את תל-אביב אני אוהב ושונא בעת ובעונה אחת.”

אינני בטוח אם אחי התל-אביבים יבינו זאת. האנגלי הבין בלי קושי, מפני שחונך על קבלת המופרך ודחיית הַמִסתַבֵּר.

 

11: ליל קיץ    🔗

לפני כמאה שנים טיפס ג’וּד האלמוני על עמוד גבוה כדי שיוכל לחזות בחודי המגדלים של כנסיות קרַייסטמינסטֶר, ונפשו יצאה אל מה שנבצר ממנו להשיג.

הלילה, בשבתי לכתוב אליך, אין לי צורך אפילו לקום מן הכיסא כדי לראות מבעד לחלון את חודיהם של אותם המגדלים. בית האדונים העתיק שנבנה בראשית המאה השבע-עשרה, במרחק כמה מילים מקרייסטמינסטר, משמש כיום בית ועד לחכמים, ובכמה מחדרי עליית הגג, שבהם התגוררו המשרתות לפני כשלוש-מאות שנים, שוכנים כבוד כל מיני מלומדים תלמידי-מחקר ופרופסורים למיניהם. ג’וד האלמוני עדיין לא הגיע לכאן, וספק אם יגיע אי-פעם.

בכל יום חמישי אני יורד אל חדר האוכל שבו מזומנת סעודה לשלושים ושניים יושבי-השולחן. מימיני מושיבים – כמנהג המקום – גברת שאני אמור לשעשע אותה בשיחה. ביום החמישי האחרון הושיבו לימיני גברת שלא ראיתיה לפני כן, ומיד לאחר שהצגתי את עצמי לפניה גחנה לעברי ולחשה לי על אוזני שהיא אחת משלנו.

בקהילייה כשלנו עשויים להיות פירושים רבים לביטוי “אחת משלנו”. הפירוש האינטימי ביותר יהיה בוודאי זה: אף אני הנני אחת מאותם עופות אקדמאיים ממשפחת הטורפים, שדואים ובאים לכל קונגרס, סימפוזיון, התוועדות בינלאומית, וגם במלגת השתלמות של שבועיים אינני בוחלת, שהרי לעולם אינך יודע את מי אתה עשוי לפגוש שם. וברגע ששני נשרים שכאלה נפגשים במקום כל שהוא בעולם מיד מתלקחת אש-התמיד ועסקה חדשה באה לעולם. בשנה הבאה אתה מזמין אותי לאוניברסיטה שלך לשנת שבתון, ואילו אני מצדי ממליץ עליך באוניברסיטה שלי לקבל מלגת-מחקר.

אבל יכול להיות לביטוי הזה גם פירוש אחר, רוֹוֵחַ לא פחות; דהיינו, ש“אחת מאתנו” פירושו – גם אני יהודייה.

ואמנם הגברת שלימיני היא יהודייה, והיא מקנאה קנאה עזה לדת היהודית, אף שלא בכל היא שלמה עם כמה תוספות זרות שדבקו באמונת האבות המקורית. ובעוד אני עושה את אוזני כאפרכסת, כדי שאהיה מסוגל לקלוט את פרטי הנימוקים שלה, החל השולחן שלנו רוחש שיחה כללית, שתוך כדי רגע הקיפה, כמו אש-קוצים, את כל האנשים שממולי וגם את אלה שמשמאלי. רוח של אינטימיות ליבתה את האש; זו האינטימיות השובבה שבין אנשים שיש להם סוד משותף, כמו לפורצי-קופות, למשל, והם יודעים ששום זר לא יצליח לפענח את צופן-השפה שלהם.

ומאחר שדברי שכנתי שמימין נמהלו לחלוטין בשיחה הכללית, שוב לא יכולתי להבחין בין דבריה לדבריהם עד לסופה של הסעודה.

כשקמנו מן השולחן מסר היושב-ראש הודעה ואמר שהלילה הוא ליל ל"ג בעומר והסטודנטים היהודים שבקרייסטמינסטר הכינו לנו הפתעה והם יבעירו מדורת-חג בשולי גן התפוחים.

בית האדונים שלנו יש לו היסטוריה ארוכה של חילופי-בעלים, ורק על המאה התשע-עשרה אני יודע כמה פרטים. סוחר-בהמות, שהיה גם מגדל סוסי-רכיבה, קיבל תואר אצולה בסוף ימיו, כיוון שכך הוא המנהג בבריטניה בכל מה שנוגע לסוסים. אותו אציל קנה את הבית והוריש אותו לבנו, והבן כבר זכה ללמוד בקרייסטמינסטר, ובימי היותו סטודנט נהג לארח את ידידיו בבית האדונים המרווח.

הדלת המוסווית שבתוך ארון המשקאות של חדר-העישון, זו הדלת המוליכה ישירות אל חדרי עליית-הגג של המשרתות – היא יציר-רוחו של הבן. עם סיום הסעודות, שהוגשו בקומת הקרקע, היו הגברות פורשות לחדריהן, והגברים היו עולים לחדר העישון לקטר וללגום פּורט. ומארון המשקאות – ששם ניצבו בקבוקי הפורט משני צדי הדלת המוסווית – היו האדונים עולים בשעת לילה מאוחרת אל חדרי המשרתות שבעליית הגג.

לפי השמועה היה בעל הבית הצעיר נשאר בחדר העישון, לא רק מפני שביקש לזַכות את אורחיו במלוא תשומת לבן של המשרתות, אלא מפני שביכר חברת גברים. לימים זומנו לַסעודות גברים בלבד. בלילות הקיץ החמים היו המפגשים נערכים בגן האֶליזבטני שמאחורי הבית, וכדי להרבות בשמחה היו הגברים הצעירים מעלים מדורות בפאתי הגן ולאור המדורות היו עורכים תחרויות של היאבקות. במרומי עליית הגג ניצבו המשרתות הגלמודות, מתבוננות מתוך חמת זעם בגברים העירומים שגופותיהם הלבנים התרוצצו בתוך ריצודי-האש כמין רוחות רפאים מצווחות.

איכרי הכפר השכן תהו במשך חודשים רבים על לשונות האש ועל הצוויחות שהיו עולות מבית האדונים, עד שגברה הסקרנות ומשלחת של בחורים נועזים הקיפה את חצר האחוזה מצד שדות המרעה, שבהם נשפך יובלו של הצ’ארוואֶל אל אפיקה של התֶמזה. לאחר שצעדו הבחורים בחשכה כשעה הגיעו אל השער האחורי של בית האדונים, זה השער המוביל בימינו אל בית-הקברות החדש, ושם טיפסו איש על כתפי רעהו, וזה שעלה והציץ לתוך הגן האליזבטני ראה מה שראה. בכוחות עצמו לא הבין הרבה, אבל לאחר שהרצה באוזני חבריו ממה שראו עיניו צירפו הבחורים תמונה לתמונה, למדו דבר מתוך דבר, זכרו מה ששמעו על חיי האדונים הצעירים הלומדים בקרייטסמינסטר והגיעו לידי מסקנות ממסקנות שונות. ולמן אותם הימים מצויות בכפר – זה קרוב למאה שנים – כמה וכמה גִרסות על פשר מה שראו בחורי הכפר בשנת 1889 בגן האליזבטני. אחת הגרסות הרווחות בכפר עד היום (ואני שמעתי במו אוזני כשקניתי כרע של כבש באטליז המקומי) היא, שעובדי-השטן עשו את בית האדונים מקום מפגש קבוע, שבו ערכו טקסים של טומאה עם המכשפות שבאזורי המִידלֶנְדס. לפי גרסה מדויקת יותר הקיף המפגש את גלוֹסטֶרשֶר, את כל אזור תעשיית הצמר שבכפרי הקוֹטְסְווֹלד וכן את סטרַדפורד-און-אֵייבן ואת אזור הגבול הוֶולשי עד להֵיי-און-וואַי.

בימינו עדים שני הארזים העתיקים שבגן לאירועים מרעישים פחות. אנשים ידועי-שם, שכמה מהם זכו לתהילת-עולם ממש, שוב אינם מסוגלים לרקד עירומים לאור מדורות, אפילו רצו בכך. הם נאספים אפוא בגן האליזבטני שלנו בבוקרי סוף-שבוע חמימים או בשעת אחר הצהריים שלפני סעודת יום חמישי הקבועה. אנשי השם נעים וחגים בתוך מִתחם הגן, כאותן דמויות בנות-אלמוות שמהלכות על הבימה כ“אוֹרפֵיאוּס ואֶאוּרידיקה” של גלוּק שעה שהן באות בשערי ארקדיה. מָתוּן-מתון, מתוך הכרת ערך עצמם, אך גם מתוך הוקרת הזולת, מצטרפות ומתפרדות חבילות בני אדם תוך קידות, חיוכים והרמת כוסיות של שֶרי יבש.

לאחרונה נסתבר לי שאם לא אשתתף באחת הסעודות של יום חמישי, או שלא אטול חלק בהתכנסות חברותית בגן האליזבטני – העולם לא ייחרב, וגם לא אעורר עלי את טינתם של חברי-לגורל, אם מותר לי להשתמש בביטוי נועז שכזה.

אני חומק לי אפוא מבעד לשער הסמוך לבית-הקברות החדש ומתקין את עצמי ליהנות משעה של קורת-רוח, אלא שמיד מזדקרת לפני דמותו של הרב קרוֹיאַנקעֶר, רבה של ווּנְסוֹקאֶט, רוד איילנד. מתוך חשכת החורשה מגיחה קומתו הכבירה, בקבוק בידו האחת וענף ירוק בידו השנייה. כשהוא מבחין בי הוא משמיע את קריאת-הקרב שלו: “אִיך האָב פאַרְשְפִּילט מַיין יוּגעֶנד, האָב אִיך פאַרְשְפִילט!”¹ ואני מרגיע אותו ומסביר לו שהנעורים אינם אבודים וצאצאיו נהנים בימים אלה ממש מנעוריהם, ואין לו לדאוג. ואף על פי שהוא שיכור, הוא מלגלג עלי ואומר: “קאַלטע לאָקְשין”² וסוטה מעלי לדרכו. הרב קרויאנקער הוא אחד התורמים למוסד, ופעם בשנה הוא בא לכאן, הרחק מעינם הפקוחה של גבאי קהילתו העשירה, והוא מתרוצץ אצלנו כמין טרזן זקן, מבלי שאין יכהה בידו. מקץ חודש הוא שב אל קהילתו וחי שם – כך מספרים – חיים של רב למופת.

ובכן, אני חומק לי מבעד לשער הסמוך לבית-הקברות החדש, ומיד עולם אחר קולט אותי בזרועותיו. גן הירק מזמן לפני אפשרות לראות עד כמה נשתנו הירקות שלנו בארץ-ישראל מירקות אירופה הצפונית. הגזר שבכאן גדול יותר, אבל טעמו תפל. העגבנייה הבריטית, וכן המלפפון הענקי, רק מעמידים פנים שהם עגבנייה ומלפפון; למעשה אינם אלא מים ורודים שנקרשו וקלח ירוק שטעמו כטעם סחבת-המטבח, לאחר שניגבו בה צלחות שלא הודחו כראוי.

אך לעומת הגאווה הממלאה את לבי לאחר השוואת הירקות שלנו לשל הבריטים, אני חש נמוך מעשב, וכולי קנאה למראה שלטונו של הצבע הירוק שבשדות ועל הגבעות ולקול המים המפכים בצדי כל שביל ולאורכה של מסילת-הברזל. יובלים ונחלים, תעלות-מים ואפיקי-ניקוז מוליכים כאן את קול פכפוכם, וברווזים עם ברבורים שטים בתוך המים ושובל של צאצאים נגרר בעקבותיהם, וערבות כופפות עצמן מעל למים ומניחות לזרועותיהן הירוקות לצוף מעט עם הזרם ולחזור ולעלות במטר של טיפות-מים, שָבוֹת וניתזות אל מקורן. דג השמך משייט לו בנחת בסמוך לפני המים כאילו אין דייגים בעולם, ממש כשם שהיונה המצויה מתלבטת כאן בין רגליך, ובמקום שתתבהל מפניך היא גורמת לך שתיזהר בכבודה ותסטה מעל מסלול הילוכיה המעכסים. וכאן אני נאנח מתוך בושה ושברון-לבב, כשאני זוכר כיצד הילד הישראלי שלנו מטיל אבן כל אימת שמזדמן לו חתול לנגד עיניו. והרי לפני זמן לא רב, לפני שקמה לנו מדינה משלנו, היה הילד היהודי שבגולה עדין כל כך, ולמראה הכלב היה נס על נפשו כל עוד רוחו בו. והנה, בימינו הילד הישראלי הוא חייל חמוש בכלי-משחית, מהלך אימים על כל שכניו. בקוצר רוח אני מצפה ליום שבו יניחו לנו אויבינו והילד הישראלי ישוב להיות קצת יותר גלותי. אינני בטוח אם אזכה לכך בחיי. כמה יפה היה – אני אומר לעצמי – אילו ניתן גם לנו להיענות למקצביו של הטבע, לספוג את מחזוריות השינויים האיטיים ולהשתנות תוך תגובה על שינויי מזג-האוויר, ולא על מזגו המאיים של החייל שבצדה השני של החזית.

ומפני שאני נמלט מן ההמולה שמקימים האורחים שבגן – ולשוב לעבודתי אינני יכול עד שלא יסתלקו האורחים לבתיהם – אני מוסיף להתמכר להתפלספות הבטלנית ששקעתי לתוכה, ואני מתנצח עם עצמי ומתנחם: אין מקום לדאגה. לא זה גלגולנו האחרון. הנה בבריטניה החליף היהודי את הקפוטה במקטורן-צמר שיש לו חריץ משונץ על אחוריו; את הגעפילטע פיש המפולפים החליף בדג הסלמון המבושל והיבש כחרס; את הקישקע הממולאה החליף בהַיגיס הסקוטי, שעליו דיווח הגסטרונום הצרפתי בזה הלשון: Quand je le voyais, je exoyais que c’était la merde. Quand je le manjeais, je regretais que c’est ne l’était pas³.

ואם עד כדי כך נשתנה, מדוע לא ישוב היהודי וישתנה בבוא שעת-רצון, או כשתשתנה האפנה?

יודע אני שהאדם היהודי טומן בחובו אפשרויות אין-ספור, מהן מפתיעות עד למאוד; אבל עד כמה הן מפתיעות נוכחתי לדעת רק סביב למדורת ל"ג בעומר שערכו לכבודנו הסטודנטים היהודים שבקרןררת פבד ודפס, צאמר שהוא מצא כבר את כל ריק. מילים מן העיר. חולה אחד שהתחמם כנגד השמש, והוא ספר לנו שכל בני העיר מזקןלנו אפס יפהייסטמינסטר. וכאן אני שב אל תחילת מכתבי.

כשנתבשרנו מפי היושב-ראש שאנחנו מוזמנים להשתתף בטקס מדורת ל"ג בעומר, נאמר לנו שבקרב הסטודנטים הללו יהיו כמה מבני משפחות האצולה העתיקות של היהודים המקומיים, גם הועלו שמותיהם של מונטֶגיו, ד’אביגדור-גולדסמיט, מוֹקַטה סַבּאג-מונטיפיורי ואחרים. הלכתי אפוא אל מדורת החג, כדי לתהות על טיבה של המוטאציה שיצאה מחלצי היהודים המשחקים גולף ומתבוננים במשך שלושה ימים רצופים בטלוויזיה במשחק הקריקט. בעיני רוחי ראיתי בריונים שריריים, שחקני בֵּיסבּול וראגבי, שצעיפים צבעוניים של הקולג’ים השונים עוטפים את גרגרותיהם, בלוריות בלונדיות להם ועיני זכוכית כחולות תקועות בארובותיהן כפנסי אש קרה. וכי מה נבצר מחוקי האַסימילאציה לחולל?!

בטבורו של מטע התפוחים מצויה חלקת אדמה פנויה, שלפנים הייתה נטועה אף היא תפוחים, אלא שמחמת הזנחה מתו העצים ונעקרו. עכשיו, שבית האדונים בגלגולו הנוכחי זכה במנהל משק נמרץ – דִיק שמו, איש חיל-האוויר לשעבר – שוב אין שום הזנחה, לא בבית ולא בגן. החלקה שנעקרה מעציה משמשת סניף לגן הירקות שליד הכנסייה, שיש לה גדר משותפת עם בית האדונים. על החלקה שזה עתה הוצא מתוכה יבול האביב של תפוחי האדמה, הרשה דיק לבחורי קרייסטמינסטר להעלות מדורה דתית, כפי הוא קרא לחגיגה שלנו. דיק, שעברו הצבאי צייד אותו ביכולת לראות את הנולד, צפה מראש שהלילה יהיה חשוך, ואם לא יקדים רפואה למכה ירמסו המלומדים למיניהם – בדרכם מן הבית אל הבוסתן – את ערוגות הגזר, החסה והקישואים. הילכך הקיף את מפעלותיו החקלאיים בכלונסאות שחבלים תלויים ביניהם, ועל החבלים התקין פנסי-נייר יפאניים. באופן כזה הייתה דרכנו אל החגיגה הדתית שלנו רצופה פיתויים של אורגיה לילית. דיק עצמו פיקח על התנועה כשוטר ממש, ואף סייע בידי הגברות לקפץ על פני מהמורות ולדלג על התלמים כשהוא לופת את זרוען באצבעותיו, שרק מלחציים של נַפָח יִשוו לעֱזוּז אחזקתן. צווחותיהן הענוגות של הגברות נתמזגו עם הקולות שהשמיעו הציפורים מתוך שנתן באמירי העצים ועם הקולות העולים מן הכפר הסמוך – קריאת איכר שמזעיק את כלבו, קולן של מכוניות שעל הכביש הראשי ונשימת הלילה עצמו, שלפעמים אוזן האדם קולטת אותה, בייחוד בלילות שחורים ואילמים.

כשהגעתי אל מערֵה-הבוסתן כבר שולחה אש בערמת העצים וחברי המלומדים היו ניצבים בעיגול סביב סביב, שומרים בזהירות על מרחק נאות בינם לבין מעשה הנערוּת, שאולי יתברר עוד מעט כי אינו לפי מעמדם. סביב למדורה עצמה קיפצו והתרוצצו כתריסר דמויות זריזות, נערים עם נערות, והיו מפרנסים את האש בזרדים ובצווחות. חיכיתי עד שתתלבה הלהבה, כדי לחזות בגלגול הבריטי של ההתבוללות היהודית לדורותיה. כפי שכבר כתבתי לך, ציפיתי לראות קריקטורה של בריון אנגלי, אבל כשהבחנתי לבסוף בצורתם של בני החבורה, לאור האש המתלקחת, נדהמתי ממה שראו עיני והייתי סבור שחלה כאן טעות. בוודאי נתחלפו לו, ליושב-ראש לנו, היוצרות; שהרי הוא הודיע כי הסטודנטים היהודים שבקרייסטמינסטר יערכו את המדורה, ואילו מה שראיתי לפני היו תלמידי אחת הישיבות שבסטַמפוֹרד-הִיל, או שמא תלמידי ישיבה של חב"ד? ואולי סאטמאר?

מסביב למדורה היו מנתרים חרגולים דקי-גפיים. על כמה מפרצופי הבחורים נראו זיפי זקן דלילים, צעירים ומהוססים. שתי הנערות שעמהם היו חיוורות, כחושות, ובפניה של אחת מהן היו פצעונים מעוררי רחמים. כמו כן נתברר לי שהבחורים עיטרו בלוריותיהם הארוכות והדקות ביַרמוּלקוֹת סרוגות, מחוברת אל הפדחת בסיכת-ראש של נשים.

בפי היושב-ראש שלנו – שאליו פניתי בצר לי – היה הסבר: מונטגיו, שהתחיל ללמוד מדעי-המדינה, שינה את טעמו והוא עומד לעזוב את קרייסטמינסטר וללכת לישיבת “אור-שמח” שבירושלים, כדי לקבל הסמכה לרבנות. סבאג-מונטיפיורי צם בכל יום שני וחמישי כדי לקרב את הגאולה, והצעירה לבית מוקטה עושה נפשות בין חברותיה להצטרף אליה לטבילה במקווה של טהרה מיד לאחר הווסת. ד’אביגדור-גולדמיט מסיים השנה אל לימודיו, והוא עומד להצטרף אל “נאמני הר-הבית” שבירושלים כדי להקים על תלו את בית-המקדש השלישי. בכספי דודו הוא אומר לשכור אדריכל ידוע-שם שיכין תכניות, פן יגיע המשיח לפני שיהיו התכניות מוכנות, ונמצא שהחמצנו את השעה מחמת קטנוּת-מוחין ודלות-האמונה.

“ויִבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחצוב בורות רבים” – שר ומזמר מונטגיו במלוא גרונו, כשהאות רי“ש יוצאת לו מגוהצת ממעמקי החיך, וכל הלמ”דים מעובים והקמץ נשמע כחוֹלָם. והכול עונים אחריו בעצימת עיניים ומנענעים את גופותיהם ימינה ושמאלה. “ויחצוב בורות רבים” – משווע מונטגיו, וחבריו עונים אחריו – “ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים.” “אוי, ויחצוב בורות רבים” – מצווח מונטגיו.

ואז נזרק קול גדול ונורא לחלל האוויר, ומעבר לכנסייה, ממרומי המגדל, ירד עלינו דנדונם המחריש של הפעמונים. באותה שעה נזכר היושב-ראש שהיום חל יום האימונים של חוג שוחרי-הפעמון שבכפר. אחת לשבוע באים שלומי אמוני הכנסייה, והכומר מפקח על המלאכה ומכשיר דור חדש ורענן של מכים בפעמון ומושכים בחבליו.

כשנפל קולו של הפעמון על ראש שמחתנו נפסקה השירה והפיות נותרו פעורים באמצע הפסוק ממש. עצב עמוק נשקף מעיניו של סבאג-מונטיפיורי הצעיר ואנחה נעתקה מפיו, ובעקבותיה לחש ואמר: “הרי זו הגלות המרה.” ומי אמר זאת? שאר-בשרו מצד דודו של הבישוף מונטיפיורי, שנטבל לנצרות לאחר שחגג בר-מצווה שלו בבית המשפחה שבקנסינגטון, שם שוכנת בימינו שגרירות ישראל שבלונדון. היד שרקחה את הנזיד הגיניאָלוֹגי הזה הייתה, ללא ספק, ידו של ליצן גדול.

היושב-ראש שלנו נחפז להצטדק ולהסביר כי נשתכח ממנו לגמרי שהיום חוג הפעמון מתכנס. אילו זכר זאת היה יכול לבקש מן הכומר לדחות את האירוע, או, לחליפין, אפשר היה לדחות, במחילה, את ל"ג בעומר ביום או יומיים, ואף אחד לא היה ניזוק מזה. מכל מקום, הוא מבקש שנמשיך בחגיגתנו חרף ההפרעה הבלתי נעימה.

וברגע שאמר “בלתי נעימה” זכר שדִיק, מנהל הבית, ניצב כאן עמנו, ומיד תיקן את עצמו ואמר: “ההפרעה הבלתי צפויה, אך גם הבלתי נמנעת.” דיק נענע בראשו לאות שהתיקון מניח את דעתו.

הבחורים ושתי הבתוּלות התגודדו ליד המדורה לשיחת-בירור חשאית, ומיד לאחר מכן פצחו ברינה מחרישת אוזניים שכוונתה הייתה ברורה: אדרבא, יבוא הפעמון וינסה להחריש את קולה של האמת. וכך שרו הנאמנים וזימרו:

בר יוחאי

בר יוחאי

בר יוחאי אשריך

שמן טוב

שמן ששון

נמשחתָ מחבריך

ועם שהיו מזמרים בכל כוחם, צירפו את עצמם למעגל והקיפו את המדורה. אלא שמספרם לא הספיק כדי ליצור מעגל שיהיה רחוק דיו מן האש, ולכן פנו אלינו העומדים מסביב וביקשו מתנדב או שניים, שיצטרפו למעגל. אף אחד מאתנו עדיין לא החליט על מידת ההזדהות והשיתוף שמותר לנו להרשות לעצמנו. רק דיק, מנהל המשק, שנדחף כנראה מכוח אינסטינקט צבאי למראה קשייהָ של חבורת בני אדם – שנצטיירו בדמיונו, מן הסתם, כחוליית-חלוץ של חיל-הרגלים – קפץ לעזרתם ובא ונקלט בין מוקטה לבין מונטגיו ועשה רגליו כאיילות. רק את קולו לא צירף למקהלה, מפני שעדיין לא למד עברית.

שב הפעמון והטיל רעמיו בחלל הבוסתן ובני החבורה הגבירו את צריחותיהם.

באמת אין לי לתמוה על מה שעיני רואות כאן – אמרתי בלבי – שהרי הכול כפוף לאפנה. תחילה היהודי עוקר מן הגלות ובא לארץ-ישראל ושם הוא מאבד מאנינותו, במחילה, ונעשה קלגס לכל דבר. אחר כך הוא משנה את טעמו ומתגעגע אל עברו ההיסטורי שבגולה, וגעגועים אלה – שאף הם אפנה – מתגלגלים מפה לאוזן ושבים ומגיעים אל הגולה, וכאן הם מעוררים בלב המתבולל היהודי – שעד עכשיו חיקה את הגויים – רצון לחקות, לשם שינוי, את הישראלים החוזרים בתשובה. מעתה, כשיעלה מונטגיו לארץ-ישראל לא יתפוס, חלילה, רובה בידו, כדי להילחם בשונאי-ישראל, אלא יקבע מזוזה על דלת חדרו ויהיה בטוח מכל רע. אבל כשילך בהיחבא בלילה אל הר-הבית, יביא עמו פח של בנזין כדי להעלות באש את מסגד אל-אקצה. וכשייתפס ויעמוד למשפט לפני השופט היהודי, יצעק באוזניו: “אתה גרוע מנאצי!” ויחוש כי השכינה בכבודה ובעצמה מצווחת מתוך גרונו.

ובינתיים כדי לחזק את הלב לקראת הבאות וכדי לקיים “ושמחת בחגיך”, מעבירים בני-החבורה בקבוק מיד ליד ולוגמים יין כרמל מזרחי כשר, שותים ושרים, לוגמים ומרקדים, ומפעם לפעם מטיל מישהו זרדים לתוך האש, ולהבות וגצים פורצים לתוך האפלה ונבלעים בה.

קהל המלומדים ואנשי-השם ניצבים מסביב, דנים בהטלת חרם בינלאומי על ניסויים אטומיים, מגַנים את השלטון בצ’ילה, מטילים ספק בכושרו האיטלקטואלי של נשיא ארצות-הברית, והכול מסכימים שלֶשֶק קוֹלַקוֹבסקי הוא אדם ישר, אבל מכאן ועד להסכמה עם דעותיו המגוחכות הדרך רחוקה מאוד מאוד.

ובשעה שהסטודנטים כבר בגילופין וכמה מן המלומדים עומדים להסתלק ולשוב לחדריהם, באה במרוצה אשתו של דיק, פנס-רוח גדול בידה, והיא מקפצת על פני הערוגות כמי שדרכו אצה לו מאוד והיא עוקרת את דיק ממעגל הרוקדים ולוחשת לו משהו על אוזנו. לרגע פניו נופלות, אך מיד הוא מחייך, פונה אלינו ואומר שלא צריך להיבהל; כנראה שעוד מעט תבוא לכאן המשטרה; בטעות, כמובן. מישהו מאנשי הכפר סיפר בטלפון לאשתו של דיק, שבית-האדונים עולה באש מפני שעובדי השטן של בַקינגהַמשֶר עשו יד אחת עם המכשפות של גלוֹסטֶרשֶר, העלו את הבית באש והם מזמרים בלשון השדים ומביאים כליה על המקום. אותם בני-כפר נבערים – אמר דיק – הודיעו בטלפון שכבר הזעיקו את המשטרה והישועה אינה רחוקה.

אנשינו לא הייתה דעתם נוחה מן הבדיחה הזאת וכבר עמדו לעקור רגליהם וללכת משם, בעוד שמונטגיו, מוקטה, מונטיפיורי וחבריהם הלומי-היין נפלו על הידיעה המרעישה כמוצאי שלל רב.

“על קידוש השם!” – צווח ד’אביגדור-גולדסמיט – “למות על קידוש השם! שיסרקו את בשרנו במסרקות של ברזל, אדרבא ואדרבא… נשמתי תצא ב’שמע ישראל'.”

“על קידוש השם!” – ענו לעומתו חבריו במקהלה.

ואז פילחו שני אורות עזים, שבאו מצד הכביש, את חשכת הלילה, ומכונית לבנה של המשטרה הגיעה ביעף ועצרה בבלימה עזה.

שני שוטרים יצאו מן המכונית, פניהם מחייכות והם מצטדקים: “הייתה תלונה מן הכפר, חשבו שפרצה אצלכם דלקה או שהבעירו בית… אבל אני רואה שאתם יש לכם פיקניק ואתם נהנים, אם אינני טועה.”

דיק חייך, פרש ידיו לצדדים כמצטדק על ההטרחה ובוודאי ביקש להסביר משהו, אלא שד’אביגדור-גולדסמיט הקדים אותו וצעק: “ל”ג בעומר, ל“ג בעומר! שלושים ושלושה ימים! שלושים ושלושה ימים נלחמנו בכוחות הממשלה הטמאה, והיום הִכינו אותה שוק על ירך, ואנחנו חוגגים. כן יאבדו כל אויביך ישראל, אמן ואמן!”

“הם לא אִירִים?” – פנה אחד השוטרים אל דיק – “לפי המבטא הם לא אירים, אז על מה הוא מדבר?”

“אני אגיד לך על מה אני מדבר” – השיב ד’אביגדור-גולדסמיט בזעם – “אני מדבר על המדכאים, על כוחות הרשע, על צבא המשעבדים, שסופם כתוב וחתום. האלוהים יאבד את כל אויביו ולא תהיה להם תקומה!”

“אתה מדבר על כאן, או על חוץ-לארץ?” – שאל השוטר. ושוב פנה אל דיק: “הם קומוניסטים, או מה?”

דיק מסר ליושב-ראש את רשות הדיבור, ואז הרצה ידידנו בהרחבה באוזני השוטרים על רבי שמעון בר-יוחאי ועל רבי עקיבא ועל הרומאים ועל המרד והמגפה, שבעצם לא הייתה מגפה, אלא סמל למלחמה, ועל הנס שקרה ביום השלושים ושלושה. הוא ביקש לזכור במיוחד – כדי שלא תהיה אי הבנה – שההתנגשות בין העולם האלילי לבין היהדות לא החלה עם הרומאים, אלא היא תולדת המפגש ההיסטורי עם ההלניזם. מה שאירע בין יהודה לרומא אינו אלא המשך, מעין גלגול מאוחר למה שעשה אברהם אבינו לאליליו של תרח.

השוטרים האזינו מתוך הרכנת ראש ועצימת-עיניים, שהם צורה אנגלית שבה המאזין חולק כבוד לדיבורים שאין לו בהם שום עניין, ולבסוף שאל האחד מהם: “וכל זה – איפה?” וגם על כך השיב היושב-ראש, והשוטרים הביטו זה בזה, נענעו לו בראשם, הצדיעו, נכנסו למכונית ונסעו לדרכם.

חברי המלומדים נשמו לרווחה, אבל הסטודנטים ניצבו דמומים ונזופים, רוחם נעכרת והם הולכים ומתפכחים מיינם. רגע ארוך של שתיקה עמד בחלל הלילה, והמדורה שנעזבה לנפשה החלה מתנמכת ושוקעת. אחד אחד פנו המלומדים וגיששו דרכם בין החבלים שמתח דיק, כשפנסי-הנייר התלויים עליהם כבו מזמן.

באותה שעה הגיח הרב קרויאנקער מחשכת הבוסתן, בידו האחת בקבוק ובידו השנייה ענף ירוק. הוא ניצב בפישוק רגליים מול האש הדועכת, מצמץ בעיניו, סקר את המתרחש באדישות ושב על עקבותיו ופנה לעבר הבוסתן. אך משום מה שינה את דעתו, הפך פניו אלינו ושאג: “אִיך האָב פאַרְשְפִּילט מַיין יוגעֶנד, האָב אִיך פארְשְפִּילט!”

כדי רגע הביט לעברנו, כמבקש לשמוע מה יש לנו להציע לו, ואז שב ופנה אל הבוסתן ונבלע בין העצים.

 

12: חסד השכחה    🔗

למרות שחלפו למעלה משלושים שנים מאז הרימותי יד להלקות את בני, לא מרפה ממני מראה פניו, כשחוסר ישע, הפתעה ועלבון היו נסוכים עליהם ומבטו נעוץ היישר בעיני.

יותר משלושים שנים חלפו מאז, ועדיין אני מקיץ משנתי בלילה, וזֵכר הרגע ההוא מבליח לפני. אני אחוז בושה. אני מתעב את עצמי, תחושת אשמה שלא תימחה רובצת על לבי, ואני יודע שאין לדבר תקנה. לפעמים אני נרדם וחולם על ניסיון של בקשת מחילה, אך הניסיון עולה בתוהו.

אמש, כשישבתי לארוחת הערב במסעדה עם בני וכלתי, נסבה השיחה על חינוך ילדים. כלתי ואני גינינו את בני על שהוא נוהג ביד קשה עם בנם הקטן, נכדי.

בני לא נתבהל מן ההתקפה ויצא להגן על עצמו, בכך שהפנה את ההתקפה כלפי, כמובן. הוא פנה אל אשתו ובהורותו באצבע עלי אמר: “את רואה את האבא הזה שלי? הוא בחר תמיד להיות האיש הטוב, האיש שאי אפשר להטיל דופי בהתנהגותו. את הדברים הקשים והרעים הניח לאמא שתבצע אותם בעצמה. האבא הזה שלי מעולם לא הרים יד עלי. תמיד היה האיש הטוב.”

בני נתכוון, כמובן, להוקיע את צביעותי, פחדנותי, השתמטויותי מאחריות והסתתרותי מאחורי אישיותה הנחרצת יותר של רעייתי.

מאז ליל אמש אני ישן בלא סיוטים, ויש לי סיבה להאמין שכך יהיה גם בלילות הבאים. מתנה יפה מזו מידי בני לא יכולתי להעלות בחלומותי הוורודים ביותר.

 

13: דור לדור יביע אומר    🔗

לפני שמונים שנים, כשהייתי בן עשר, סיים אבי לבנות את ביתנו הראשון. הוא קנה לו מגרש במרחק רב מן המקום שנועד להיות רחובה הראשי של העיר, מפני שלא חיבב קרבת בני אדם, אבל היה מסור לענייני הכלל ובעל חזון.

“בין כה וכה נהיה מוקפים בקרוב בבתים רבים, מפני שעירנו תפרוץ ותתרחב לכל עבר,” אמר לאמי.

ביום הראשון לבואנו אל הבית נתן אבי בידי משקפת צבאית וציווה עלי להביט אל האופק. הבטתי וראיתי גבעות חומר שהצהיבו וזחלו אל האופק כלטאות מוכות עילפון, צלליות של עצים רחוקים זה מזה, שאיש לא נטע אותם מעולם, משוכות של שיחים שקרעו את השמים בזמורותיהם העירומות והשחורות, גדרות תיל פרוצות, שתי בהמות מלחכות את עמודי העץ שנותרו מגדר ובקתה של לבני אדמה עם גג של פחים חלודים.

בחצר הבקתה ניצב סוס דומם, מביט נכחו. בשולי החצר עמד איש שפניו מזוקנות, מתכופף ונובר באדמה, מרים גרוטאות ובוחן אותן מקרוב. במרחק כמה צעדים ממנו ניצבה אישה עירומה ולידה ילד בן גילי. הילד החזיק בידו דלי, וכשהייתה האישה רומזת לו יצק עליה מעט מים. כשלא שירת אותה היו עיניו נעוצות בה בציפייה; וכשחזרה ורמזה לו, כמו ניעור משינה, ובזריזות מבוהלת שב ויצק עליה מעט מים.

הלאה מזה זרמו גבעות כלפי האופק, וככל שרחקו הלבינו; גבעות גיר צחיחות, ליאות, שמזמן חדלו מן המאמץ לשוב ולהשתפך אל העמק שלרגליהן וקפאו בייאושן.

שבתי והפניתי את המשקפת אל החצר ושנית ראיתי את הנער, מביט באישה המנגבת את בשרה בסמרטוט.

“ראית?” שאל אבי.

“ראיתי.” אמרתי.

“ובכן, אתה היית מן האנשים האחרונים שראו את המקום הזה בשיממונו. כשתגדל תהיה משורר, ובמקום הזה תשתרע עיר גדולה עם אוטומובילים וחנויות, אופרות ובתי ממשלה; ואתה תהיה מן העדים המעטים שיוכלו לספר מן הזיכרון על כל מה שהיה כאן בימינו. הצעירים לא יזכרו, אבל ירצו לשמוע מפיך, ועליך חובה לזכור כל מה שראית כאן היום.”

“אבל אני אינני רוצה להיות משורר,” אמרתי.

אבי היה איש קנאי לרעיונותיו וחשב הרבה על העתיד. על כן העניק לי, בו במקום, סטירת לחי.

ברבות הימים ירשתי מאבי כמה מתכונותיו, ואף אני איש עיקש ועשוי לבלי-חת. את הבטָחתי לאבי קיימתי ולא נעשיתי משורר, אלא איש סוחר, שאין לו להתבייש בשמו ובהישגיו. במרחק אלפי קילומטרים מן העיר שאבי היה אחד מבוניה הראשונים, אני יושב בחנותי הגודלה ומוכר גרוטאות ודברי מזכרת מן העיר ההיא. רבים מבניה, שהלכו אף הם בגולה, וכן מצאצאיהם, באים אצלי וקונים ומפרנסים אותי בכבוד.

ככלות הכול ניתן אולי לומר, שבדרך משלי אני מקיים, בכל זאת, את צוואתו של אבא.

 

14: כל רוֹאַי יכירו אוֹתָךְ    🔗

1.    🔗

המחלה הביאה אותי אל הכפר, והפעם לא באתי לביקור חטוף של עירוני, להתבשם מניחוח חציר, אלא לישיבה ממושכת באתי. כך, מכל מקום, המליץ הרופא. ומאחר ששוב אינני בוש בכך, אומר בפירוש: לא הרופא, אלא הפסיכיאטר.

וכדי שלא תהיה המהלומה שניחתה עלי קשה מנשוא, גררתי והבאתי אתי כמה מן העצמים הנחוצים ביותר, שאליהם הורגלתי במשך השנים, וכבר בערב הראשון היה החדר שלי דומה במקצת לחדרי שבבית. ערמה קטנה של ספרים ותקליטים, מכשיר רדיו ושני תחריטים שתליתי מעל שולחן הכתיבה העניקו לי ספק תנחומים, ספק בדיחות הדעת, ספק עצבות רצויה. אבל מבעד לחלון היה הכול חדש וזר. גם המיטה לא שלי הייתה, ואת ההיכרות עמה עשיתי במשך כל הלילה מבלי לעצום עין. לפנות בוקר נרדמתי, וכשהקיצותי הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת. רחצתי את פני ויצאתי אל החצר. האיש שהיה ממונה על הבקתות שבחצר (הוא גם סיפק את שירותי הניקיון, השגיח על גינת הירקות וביצע את התיקונים שבמשק הבית) היה איכר זקן, שפרש ממשקו לאחר שבניו בגרו ונשאו להם נשים. עכשיו הייתה פרנסתו על עמדת-הפיקוד, שאנחנו, דיירי החצר, היינו חייליה. אליו נשאנו את פנינו בכל עניין שבחומר, ובו נתקלתי לראשונה, כדבר המובן מאליו, כשיצאתי מן הבקתה שלי. הוא היה מצוי בכל מקום תמיד. בשפתו בירכני לשלום, ואני השבתי לו בשפתו, ולמן אותו הרגע התנהלו העניינים הגשמים של חיי בשפה זרה.

“המפקד,” אמרתי לו, “אני הדייר החדש שהגיע אמש. שמי דוד אברמסון. כל מה שתצווה אעשה.”

הזקן חייך בפה קמוץ מבלי לחשוף את שיניו, ואמר לי שאין הוא מפקד אלא להפך, הוא נמצא כאן כדי לעשות את רצון הנופשים (“נופשים” אמר, ובכך רמז כנראה שהוא יודע עם מי יש לו עסק). תמיד ישמח לסייע לי בכל מה שדרוש.

הוא הציג את עצמו לפני בשמו, אבל אני הוספתי לקרוא לו בשם המפקד, למן היום הראשון ועד לשעת עזיבתי את המקום, מקץ שנתיים.

באותו המעמד הראה לי היכן אוכל למצוא גרזן, אם ארצה לחטוב עצים להסקה. החורש שמעבר לבית-הקברות יש לו שוליים של עצים מתים שנתייבשו. מהם מותר לנו לחטוב כל כמה שנחפוץ. כמו כן נתן בידי מפתח למחסן המשותף, שבו יש לכל אחד מאתנו פינה מגודרת, שבה ניתן לאחסן כעשרה שקי פחמים. מן הירקות שבגינה ניתן לקנות כל מה שיש בעונה, ובעניין זה יש לפנות אל הגנן והוא ינקוב במחיר. הרבה יותר זול ממה שמשלמים בחנות שבכפר, הבטיחני המפקד. תפוחים, דובדבנים ואגסים מותר ללקט ממה שנשר לרגלי העץ. בעד פירות שעל העץ יש לשלם לגנן. ואסור לצוד, מפני שקולות הירי יפריעו את מנוחתם של הנופשים. אבל מפעם לפעם אפשר להשיג ארנבות אצל המפקד או אצל הגנן במחיר כמעט סמלי. פסיונים הוא עניין אחר לגמרי. יש בעיות עם בעלי הקרקעות והמריבות מסובכות מאוד. מוטב לקנות פסיונים באטליז שבכפר, אלא ששם ביוקר.

בלילה השני שלי במיטה הזרה ארגנתי לי במוחי נוסח נחמד למדי, שנון ומצחיק, מכל מאורעות היום הראשון ומן השיחות שניהלתי עם המפקד, הגנן ובעלת האטליז שבכפר (אצלה קניתי לפנות ערב נתח של אומצה משובחת. היא החזיקה בגוש הבשר האדום והמאורך בשתי ידיה, גאה על הסחורה שהיא מציעה לי, ואני ראיתי בדמיוני – דמיוני התחיל להשתולל כבר ביום הראשון! – כיצד אטליזאית זו עצמה מחזיקה בשתי ידיה באיברו של בעלה, אם יש איבר מפואר שכזה).

כשהיה נוסח העלילה מוגמר, ערוך ומכוון יפה למטרתו, מצאתי את עצמי שוקל בדעתי, באוזני מי אני מבקש לספר את סיפור החידודים שלי, ואת מי אני מבקש לשעשע בחכמת הניסוח.

שתי נשים היו המועמדות הטבעיות להיות אוזן קשבת ליצר ההתפארות שלי, ומשתיהן היו לי סיבות טובות לצפות לתגובה נדיבה. אלא שבכל אחד משני המקרים איחרתי את המועד. לגבי אשתי היה זה מאוחר מדי מפני שהתגרשתי ממנה (גורשתי על ידה, ביתר דיוק) לפני למעלה משנתיים, גם לגבי ארושתי, שהייתה אמורה להיעשות אשתי השנייה, היה זה מאוחר מדי, מפני שנמלטתי מפניה פחות משבוע לפני יום החתונה.

נתברר לי אפוא כי לשווא טרחתי רובו של הלילה בליטושן של אמירות חריפות-מבע. לבדי אני עכשיו, ולעצמי אין לי צורך לספר סיפורים על המפקד והגנן ובעלת האטליז. אני יש לי סיפורים אחרים להפוך בהם על משכבי בלילות.

את מי שעתידה הייתה להיעשות אשתי הראשונה הכרתי כשהייתה בחודש השלישי או הרביעי להריונה. למי הרתה לא שאלתי אותה, אולי מפני שהייתה תלמידתי בשעה שערכתי סמינריון על הסטואיקַנים, ומפי שמעה שבחים מפליגים על תפיסת העולם שלהם, והרי אי אפשר היה לי להיחשף כמי שמטיף למים ושותה יין. ובכן, את עובדת הריונה קיבלתי כאחד הסטואיקנים, והייתי גא על שעמדתי במבחן. ומשום שהייתי להוט להפליג בהצלחתי הפילוסופית הצעתי לה נישואים והצעתי נתקבלה. עד כאן – מכוח הפילוסופיה. ואשר לשאר הכוחות – נולד תינוק זכר בסוף החודש התשיעי, תינוק בריא, מצווח, בועט וגם מחייך. הייתי נוהג להשמיע באוזניו פוצי-מוצי, לדגדג באצבע מתחת לפימת סנטרו, והוא היה מחייך ולפעמים היה פולט נפיחה ומוסיף לחייך.

כאשר ביקשה ממני אשתי בפעם הראשונה להחזיק בילד בזמן שהיא רוחצת אותו, אמרתי לה שאני חושש, ממש מפחד, להחזיק בתינוק. הייתה לי הרגשה שהוא ישמט מידי ויפול אל הרצפה. אשתי צחקה ואמרה שאני היסטרי. אמרתי לה, מילא, שיהיה היסטרי, ובלבד שלא יפול התינוק וישבור את מפרקתו.

הרבה פעמים קרה שנתבקשתי ליטול את התינוק לידי ותמיד סירבתי. אינני סבור שהייתה זו היסטריה. יש מיני מיומנויות שאני חסר אותן לחלוטין. גם לתקן מתג חשמלי אינני מסוגל.

ואז אירע שבשעת טיפול בילד הבחינה אשתי שהתבשיל נחרך בסיר, ומבלי לשאול ממני רשות הטילה את התינוק אל בין זרועותי ונחפזה לעבר המטבח. עוד לפני שהגיעה שמה נשמט הילד מידי ונפל על הרצפה. הוא לא הספיק אפילו להשמיע קול צעקה או בכי. מיד איבד את ההכרה. אחר כך אובחן שבר בבסיס הגולגולת, ומאוחר יותר הופיעו סימנים של אפילפסיה, ולבסוף היה לצמח.

אני מניח כי אידיוט כל שהוא משבט הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים שכנע את אשתי שאני בכוונה-בלתי-מודעת שמטתי את התינוק מידי, מפני שלא היה יוצא-חלצי והיה בי רצון (בלתי מודע, כמובן) לרצוח אותו נפש. מכל מקום אשתי עזבה אותי. כלומר: לא עזבה, אלא ביקשה שאני אעזוב את הבית.

זה קרה לפני למעלה משנתיים. עמדתי אז בתחילתה של עבודת-מחקר שהייתה אמורה לנגוס נתח שמן מתהילתו של בלֶז פסקאל. מכוחה של אותה עבודת-מחקר גם קיוויתי לקבל העלאה בדרגה וקביעות, שהיא הדרך הבטוחה לקראת פרופסורה. והנה הגירושים הללו, שהיו לשיחת היום בחוג מכרינו במשך חודשים אחדים, גירו את עצבי ודכדכו את רוחי, עד שמשכתי ידי מן העבודה שהתחלתי בה ודחיתי אותה לימים שקטים יותר.

מזלי הרע נגע ללבו של אחי הצעיר, והוא החל טורח על רווחתי ועל בידור דעתי. הוא ואשתו הקפידו להזמין אותי לסעודות בביתם, ובערבי-שבת היו מזמנים לביתם אנשים מבני גילם, ובייחוד השתדלו שיהיו שם רווקות נאות. אחי הוא מהנדס בניין ואשתו פקידה במשרד האוצר והם צמד חמד, שמחים זה בזו ובוודאי היו משמחים גם את לבו של כל פסיכולוג. פלא בעיני שמשרד התיירות עדיין לא התקין פּוֹסטֶר מן הזוג הזה, כמין דוגמה של הישגי מדינתנו ואבן-שואבת לתיירי העולם הסובלים מעליית אחוז הגירושים במערב.

ולאשת אחי יש אחות והיא דיאטטיקנית בקופת-חולים, עלמה בריאה להפחיד גם נאה למראה, ככל אדם בריא. אינני ידוע אם אחותה דחקה בה לתת את דעתה עלי, או שמדרך הטבע הייתה נוטה חיבה לאחי-גיסה. מכל מקום אמרה לי פעם, בסופו של אחד מלילי שבת בביתו של אחי: “עכשיו אתה מלווה אותי הביתה. בוודאי קראת בעיתונים עד כמה נתרבו מקרי האונס ברחובות העיר שלנו, ואני רוצה שתגן עלי.”

כשהגענו לביתה, אמרה שמגיע לי לקבל כוס קפה. וליד שולחן הקפה אמרה: “תן כבר נשיקה, פרופסור. אתה לא מתבייש שאני צריכה להעיר לך?”

זה היה כל כך פשוט – כל כך בהמי, לפי טעמי בימים ההם – עד שפרצתי בצחוק. ואני אינני מרבה לפרוץ בצחוק. אני מחייך, כמנהג האנשים המתוחכמים שנוהגים בסובלימאציה. “זה מצחיק אותך?” התרעמה ומשכה אותי אל הכורסה שעליה הייתה יושבת.

למרות שהייתה בחורה בריאה נהגה במתינות, חוששת להכשיל ברנש מגושם שכמותי, שלפי כל הסימנים הוא נבוך, ואפילו מבוהל. ובכן, היא משמיעה באוזני דברי הדרכה, תוך כדי הגשמת העצות הלכה למעשה. מבוכתי מתגלגלת בהתפעלות. אני נעשה מה שקוראים טוב במיטה, אולי בפעם הראשונה בחיי. עלמה זו יש לה הרגלים טובים במתן הדרכה, שהרי היא דיאטטיקנית של קופת-חולים, והללו עובדות עם ציבור רחב ובציבור מצויים הרבה בורים, ואת ניסיונה עם הציבור היא מנצלת בצורה מתודית להפליא במיטה, ואני נמצא נשכר. ואני אסיר תודה.

כשהייתי נשוי אירע לי שנרדמתי דווקה ברגעים הלא מתאימים לאשתי, ובמקרים כאלה תמיד הלעיגה עלי. לא בגסות, אמנם, אבל במידה שיש בה כדי להותיר תחושת תסכול ובושה. והנה, בהמשך יחסי עם אחותה של גיסתי, לאחר כמה שבועות של לינת-קבע בדירתה בלילי שבת, אירע לי מה שקרה גם בחיי הנישואים שלי – נרדמתי דווקה בשעה שלבת הזוג שלי לא באה שינה. אבל אחותה של גיסתי לא הלעיגה עלי כלל. להפך, הייתה מעבירה יד לוטפת על מצחי ולוחשת: “תישן, חבוב שלי, תישן. בבוקר תפצה אותי, אני יודעת. וגם אני רוצה לישון עכשיו.” לא ידעתי נפשי מרוב אסירות תודה. מקץ כמה חודשים צץ בראשי הרעיון, שמא נערה זו ראויה שאשא אותה לאישה. העברתי לנגד עיני רוחי את היתרונות והחסרונות שיצמחו מן הנישואים בין פילוסוף לדיאטטיקנית, ובלי כל קושי עלה בידי להכריע לצד החיוב. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ויום אחד העליתי בשיחה את שמו של בלז פסקאל. “מי זה?” שאלה ידידתי. אבל לא נפלתי ברוחי ואמרתי לעצמי: קצת ידיעות על פסקאל אפשר להקנות לכל ברייה, אבל הסודות שנערה פשוטה זו יודעת על טבע האדם הם נחלתה הבלעדית, ושום מורה שבעולם אינו מסוגל להקנותם למי שאינו יודע אותם מלידה, בבחינת ידיעה פּראַ-נטאלית, ככל שלימד אותנו אפלטון ב“מינון”.

בסוף השנה הראשונה להיכרותנו הצעתי לה נישואים, התאריך נקבע, אף נשלחו הזמנות לידידים.

שבוע לפני יום החתונה ברחתי מן העיר, מותיר מאחורי מכתב ומוכן לתקוע כדור בראשי, אם יעלה מישהו את הרעיון באוזני.

ובאותו שלב של מהומת עצבים הציע אחי שאפנה לפסיכולוג. אמרתי לו את דעתי על הפסיכולוגים, ועל כך השיב לי: “לפעמים שרברב פשוט פותר בעיה שעשרה מהנדסים לא יפתרו, והפסיכולוג זה השרברב של הנשמה.”

למן הרגע שהוריד אחי את שנואי-נפשי למדרגת שרברבים נחה דעתי ופסקה שנאתי אליהם. הלכתי אל הראשון שהומלץ לפני גם קיבלתי את עצתו: שנת שבתון.

2.    🔗

לאחר שהייה של שנה בבקתה הכפרית, כבר ידעתי שאפרוחי השחרור מקדימים לבקוע ולצאת לאוויר העולם לפני כל שאר הציפורים. כשאפרוחי השחרור משילים את פלומתם ועוטים נוצות עדיין נקבת החצוצרן, למשל, דוגרת על ביציה.

אבל ביום השלישי שלי בכפר לא ידעתי להבדיל בין טווס לפסיון. ביום השלישי שלי בכפר קידם בוקר צונן את פני. פתחתי את דלת בקתתי ופרשתי זרועותי בפיהוק שכולו ציפייה לנס, ולפחות לתנחומים, שלא ידעתי מנין יבואו, אבל משק כנפי אשליות צלל באוויר האביבי. עץ דובדבן זקן וחולה עמד בחצרי במלוא פריחתו (מקץ פחות מחודש תהיה הפריחה כולה מונחת למרגלותיו, קמלה ועבשה. שוב לא היה בו רוח לתת פרי), ואל החומה המקיפה את גן הבקתה שלי נשען שיח ששמו וטיבו לא ידעתי, ורחשים עם צפצופים עלו ממעמקיו. כשקרבתי אל השיח כדי לגלות את מקור המזמורים, פרחה מתוכו ציפור קטנה והספקתי להבחין שיש לה חזה ורוד. תחבתי את חוטמי אל בין הענפים, ולעיני נתגלה קן עשוי זרדים ובו ארבע ביצים קטנות מצבע השנהב וכתמים ירקרקים זרויים עליהן כמין נמשים.

אף על פי שלפי לוח השנה היה האביב בעיצומו עמדה קרה באוויר, ואני נתתי את דעתי להצטייד בעצי הסקה. עד מהרה מצאתי את הגרזן במקום שעליו הורה המפקד, הנפתי אותו באוויר והנחתיו על כתפי, כפי שעושים החיילים לרובים שלהם, ויצאתי לעבר השדות. הלכתי לאורך הנהר, ועד מהרה הבחנתי שברבור מלכותי מאוד משייט אחרי ככלב אחר אדוניו. גחנתי אל שפת המים והברבור נחפז לבוא אצלי, משרבב צווארו. הברבור לא גרר אחריו סירה, ובסירה לא ישבה נערת חלומותי. בסך הכול היה הברבור מצפה שאתן לו משהו לאכול. כשנתאכזב פנה לאחוריו בלי שום גינוני נימוס, ולפתע היכה בכנפיו על המים, התרומם כדי אמה באוויר והחל חובט בכנפיו בכוח על משטח הנהר, מתרחק והולך כנמלט מפני מצורע. אילו לא ראיתי במו עיני שהיה זה רק ברבור, הייתי סבור, – לפי הרעש הנורא שעלה מחבטותיו – כי יער שלם נעקר משורשיו בסערת פתאום. גם אתה, הנמלט בשאט-נפש, הכרתני אפוא? – אמרתי בלבי, מביט אחריו בזעם פתאומי. אבל הצדקתי עלי את הדין. יחד עם זאת לא התאפקתי וצעקתי אחריו: “עוף מחורבן, מזונות אתה מבקש, קבצן נתעב. כולם דורשים ורוצים ותובעים. אתה – מזונות; הנקבות רוצות משגלים והאוניברסיטה רוצה פרסומים מדעיים. ולכולכם אני משלח את זה. כן, את זה. באחוריכם!” ומי שחושב כי לא נאה למרצה בכיר באוניברסיטה לעשות תנועות נתעבות ולקלל, סימן שעליו ללמוד עוד הרבה דברים.

נרגעתי מעט, וכשהגעתי אל פאתי החורש הנחתי על האדמה את השק שהבאתי עמי והתחלתי לתחוב לתוכו ענפים שהיו מונחים סביב, לפני שאניף את הגרזן על כמה מן העצים היבשים שלאורך מסילת-הברזל. אינני יודע מהו שעורר את סקרנותי לגשת אל גדע של אורן. מתוך הגזע הנמוך שנותר מן העץ הנצו ענפים שנשאו עליהם מחטי אורן ירוקים ורעננים למדי, והעץ הגבוה-לשעבר היה דומה עתה לשיח עבות. אפשר שממעמקי השיח בקע איזה רחש שמשך את תשומת לבי. ניגשתי אליו, פשקתי בשתי ידי את ענפיו והצצתי פנימה. גוזל שחור-נוצה ניצב בתוך הסבך ללא ניע, ואפילו לא טרח להגביה את עפעפיו ולהביט בי. כמו שקוע בהרהורים, ואולי מהופנט, ניצב על רגליו הדקיקות, שמורות עיניו מושפלות ספק בענווה, ספק מתוך אימה, ולא הראה שום סימני חיים, זולת העובדה שעמד על רגליו. אני מניח ששום מת לא יהיה עומד על רגליו. אפילו לא ציפור. הבטתי בו בתדהמה. שמחתי משום מה להיווכח כי נפש חיה הייתה מצויה כל העת קרוב כל כך, ואני לא ידעתי. אחר כך נתעורר בי רצון – שידעתיו מימי ילדותי – לתפוס בציפור ולאחוז בה, דווקה מפני שהציפורים מיטיבות כל כך להיחלץ מאחיזתו של אדם. לבסוף אמרתי לו: “אתה יודע מה? לא אגע בך.”

שבתי אל הענפים היבשים ומילאתי את השק שלי, אבל לפני ששמתי פני לשוב אל בקתתי חזרתי אל הגוזל שבתוך הסבך, כדי להיווכח שהוא שם ושאני לא עוללתי לו שום רעה.

בשובי אל הבקתה הנחתי את עצי ההסקה בחצר ליד הקיר, סדורים בשורות ישרות, כמין קופסות שימורים בחנות מכולת. מאוד נהניתי על שעלה בידי לבצע מה שהאיכרים עושים בעצי ההסקה שלהם, ככל שראיתי במסעותי בארצות הצפוניות. אחר כך רחצתי את ידי, שָפתי קומקום על הכירה, ועד שיהיה קפה מוכן ערכתי על גבי שולחן הכתיבה את הניירות והספרים הדרושים לי לעבודתי. החלטתי לשוב ולטפל במשפט הפתיחה של עבודת המחקר שלי על פסקאל. אם מבקש אני שתעלה העבודה בידי יפה עלי לשוב אל ההתחלה, אמרתי לעצמי.

ובכן, לאחר שהיה הקפה מוכן, אבל חם מכדי ללגום ממנו, נטלתי עט בידי ועל גבי נייר חדש התחלתי רושם:

"מחקרנו זה יהיה ניסיון להצביע על סתירה באחד ממשפטי-המפתח של ה’הגיונות' לבלז פסקאל. מחקרנו זה גם ירמוז על כך, שבחשיפת הסתירה האמורה יש כדי לערער על כמה הנחות אחרות שב’הגיונות‘, ואף על פי שלא נצביע במפורש על פרטי המסקנות שתתחייבנה מן ההוכחה – שאנו אמנם מאמינים כי יש לאל ידנו להבהיר אותה הבהר היטב – הנה לא נמנע מלרמוז עליהן. "בדעתנו אפוא להתייחס אל מה שידוע כ’התערבות של פסקאל’. מחברנו פונה אל המעניינים ב’הגיונות' שלו ואומר (אני מביא בזה גרסה מורחבת של הטקסט המקורי, טקסט שהכול מכירים אותו; גרסתי המורחבת נשענת על כוונות שאותן אבהיר בהמשך דברינו): כשאתה בא להרהר בשאלת מציאותו או היעדרו של האלוהים – אומר פסקאל לקוראיו – שים נא לנגד עיניך חשבון רווח והפסד. שתי דרכים לפניך, להאמין בו או לכפור בו. אני מציע לך שתאמין, מפני שאם הוא אמנם קיים – הכול רווח. אבל אם כפרת בו – הפסדת הכול. ובמקרה שאין הוא קיים, אינך מפסיד מאומה מן העובדה שהאמנת בקיומו. תן אפוא דעתך להאמין בלי פקפוק במציאות הבורא. “עד כאן תוכנם של דברי פסקאל. ולפני שנציע את ההשגות שיש לנו על ה’התערבות' הנ”ל יורשה נא לנו לשאול שאלה, שאולי אין לתיאולוגיה עניין בה, אבל הפסיכולוגיה בוודאי תהיה נשכרת מן השאלה שלנו: כלום נאה לאיש הרוח להציע ‘התערבות’ בנושא שלפנינו? כלום בשוק הבהמות אנו עומדים, או בבית-המרזח שבו מטילים קוביות של משחק? "אבל אפילו נזלזל זלזול גמור בשאלה שהצענו, אי אפשר לנו שלא לתמוה תמיהה שמתחום הלוגיקה הפשוטה שבגבולות השכל הישר בדרגתו הנמוכה ביותר: האלוהים שעליו פסקאל מדבר, יש לו כמה וכמה תארים שאנו מכירים אותם מן הכתבים של התיאולוגים הנוצרים לכיתותיהם; ועם כל השוני שבין הכיתות מצוי תואר אחד שהכול מסכימים עליו ללא עוררים, הלוא הוא אלוהי הרחמים, שמחילתו נתונה אפילו לרשעים, לא כל שכן לטועים. והרי האיש שלא האמין וכפר במציאות הבורא ודאי שאין הוא בבחינת רשע, אלא בבחינת טועה. והרועה הנאמן כלום אין הוא משיב ברחמיו את השׂה התועה והטועה? "איככה אפוא ימלאנו לבו של פסקאל לומר: הפסיד הכול? והרי אי אפשר לו לבן תמותה ‘להפסיד’ את אחד מתאריו המרכזיים של אותו האל שבקיומו האמין או כפר! “אין אנו מתעלמים מן העובדה שפסקאל נמנה עם כת היַנסֶניסטים, ואליבא דיַנסֶן השכר או העונש המצפים לבן תמותה – אם צדיק ואם רשע – קבועים ומקובעים מראש ומבראשית ואין מהם מנוס או מפלט; ומן הטעם הזה יש – לכאורה – מקום להבין את גישתו של פסקאל, שמשתבצת יפה בתפיסת העולם הינסניסטית. אין אנו מתעלמים מן הידיעה הזאת, ומחקרנו יקדיש תשומת לב מיוחדת לפן זה של המחשבה הפסקאלית.”

במקום זה פניתי אל ספל הקפה ולגמתי לגימה קטנה.

נשמעה דפיקה על הדלת והמפקד ניצב בפתח. “בוקר טוב למר אברמסון,” הוא אומר. “יש עוד איזה דבר שרציתי לומר לך. אם אתה מתכוון לנקות במו ידיך את ביתך, הרשות בידך. אבל אם אתה רוצה שאשלח אליך עוזרת-בשכר, פעם בשבוע, או כפי שתדרוש, עליך לומר לי.”

“פעם בשבוע,” אמרתי לו. המפקד הצדיע בכף יד קמוצת-אצבעות, חייך מבלי לגלות את שיניו ונקב שכר העוזרת. הסכמתי במנוד ראש ומצפה הייתי שיסתלק, כדי שלא יינתק אצלי חוט המחשבה. מאוד קוויתי באותו הבוקר שיעלה בידי לצאת אל מרחבי מחקרי, מאחר שההקדמה הייתה עדיין בבחינת דריכה במקום, יותר משהייתה מזח שממנו מפליגה הספינה אל לב הים.

כשיצא המפקד שבתי ולגמתי מן הקפה. אבל לפני שנתתי את עיני בנייר שלפני צצה ועלתה בראשי שאלה רחוק מן הפילוסופיה: למה לי עוזרת? הבקתה קטנה, ונשפי-חשק אין אני מתכוון לערוך בה. מה אפוא תהיה העוזרת מנקה? בקבוקים ריקים של אלכוהול לא יתגלגלו אצלי על הרצפה, גם לא בדלי-סיגריות ואפר. ואת קליפות הירק שמהם אני מתקין את מזונותי אטיל אל פח האשפה במו ידי. למה לי כל העניין הזה? עכשיו, בגלל טפשותי, תהיה איזו נקבה משוטטת בוקר שלם בבקתה שלי ומעצבנת אותי. האלך אחריו ואבטל את ההזמנה?

החזרתי עיני אל הנייר והתחלתי קורא מן ההתחלה. יגעים היו הדברים, כמין הליכה באדמת בוץ; ואילו פסקאל הממזר יש לו דרך אמירה כל כך מחוכמת, שובבה, קולעת אל השערה, תיפח רוחו. ואני, שמועיד את עצמי לגלות אצלו רפיסות-המחשבה, כיצד אני יוצא לקדש עליו מלחמה? כלי הזין שבידי קהים, החנית עקומה והכידון פגום. ממש בושה וכלימה אני עומד להעטות על עצמי.

רוחי נעכרת עלי, ואני עושה מה שיעשו כל בני מיני במקרים שכאלה: אני פוסק ממלאכתי, מכריז על הפסקה ויוצא להחליף כוח.

ובחוץ האביב משתולל לו בשקט, מתוך עליצות קרירה, לוטפנית. באחד הכפרים שבסביבה משמיע פעמון הכנסייה צלצולים, ואני קרב אל הגנן הכפוף על ערוגת תפוחי-האדמה ושואל: “מה זה שכבר בבוקר מצלצלים שם?” והוא מסביר שמתחתנים בכפר. “הצעירים זה מה שיש להם בראש שלהם,” הוא אומר. הוא יודע שאני אדם מלומד ולכן הוא מסתפק ברמז.

אני שם את פני אל מחוץ לכפר, לעבר הכביש הבינעירוני. תוך חצי שעה אני מגיע אל תחילתה של גדר תיל המתמשכת לאורך קילומטר לפחות. אין הגדר מסתירה את מה שמאחוריה: מתקנים של שדה-תעופה, מסלולי המראה ונחיתה, מוסכי מטוסים, מגדל פיקוח ושרוול-רוח צהוב מתנוסס על מוט: בית ספר לטייסים. אלא שאף אחד מתלמידיו איננו מבני המקום. כולם באים ממה שקרוי העולם השלישי. כולם שזופים, כהי-עור וגם שחורים ממש מצויים ביניהם. מן הכביש אני עוקב אחרי הפַּייפֶּרים והסֶסנוֹת הממריאים ונוחתים ללא הפסקה. עד מהרה אני מבחין שהממריאים אינם מתרחקים מן השדה ותוך כמה דקות הם שבים ונוחתים. פעם ופעמיים ועשר פעמים. מנין יש להם סבלנות לטמטום הזה? וגם הליקופטר מצטרף למחול העיוועים המטורף. הוא מתרומם, מסתובב על צירו, מנמיך כלפי הקרקע, ולפני שהוא נוגע באדמה הוא שב ומתרומם באוויר, פעם, פעמיים, עשר פעמים. ואחר כך, מה? אחר כך הם מקבלים כנפי-טיס, שבים אל ארצותיהם ופותחים בגיחות-התקפה על שכניהם, עד שטיל-קרקע-אוויר מפיל אותם והם נקברים בטקס צבאי שבו משתתפים חיילים שזופים או שחורים, לבושים מדים חגיגיים שנלקחו ממלתחות צבאותיו של נפוליאון או פראנץ-יוזף. ונערים שזופים חדשים נשלחים אל קורס-הטיס שבכפר השכן לכפרי והם ממריאים ונוחתים, ממריאים ונוחתים. לימים אני נתקל בהם בחנות המכולת ובאטליז. הם נועצים בינם לבין עצמם בלשונותיהם שמן העולם השלישי, לשונות רצופות הגהים שבאים ממעמקי החֵך או הגהים שהם תוצאת הקשה שמקישה הלשון בדפנות החך. ולאחר שנועצו ביניהם הם שואלים את בעלת האטליז אם יש לה בשר שאיננו בשר-חזיר (כך שואלים המושלימים) או בשר של איגואנה (עליו שואלים פרחי-טיס שבאו מאזורים מרוחקים יותר). וכשבעלת האטליז איננה מבינה אני מתנדב להסביר לה, והם טופחים על כתפי לאות תודה. כל כמה שאני משלח את כוח הדמיון שלי קשה לי להבין מתוקפו של איזה תהליך נהפכים נערים עליזים ובריאים אלה לרוצחי-שכניהם, שנה אחר שנה, דור אחר דור. והרי בית-ספר זה עצמו מאמן – בכפיפה אחת ותוך יחסי רעות וידידות – טייסים, שמיד עם שוּבם לארצותיהם הם קוטלים זה את זה בלי מעצור.

מה תאמר על כך אתה, בלז פסקאל – אני משלח מחשבה של התגרות ביריבי הערטילאי, כאילו יש בה, בעצם השאלה, כדי להביאו במבוכה ולהציבו במעמד של מצטדק.

ומאחר שעלה פסקאל בזיכרוני אני נזכר גם בנייר שהנחתי על שולחני, ומן הנייר אני פונה אל מה שמפריע לי כל כך להתרכז בעבודתי; הלוא היא העוזרת, שבמו ידי נתתי לה רשות להיכנס לתוך ביתי ולבלבל עלי את עולמי.

ואולי בשעה זו עצמה, כשאני צמוד אל גדר בית הספר לתעופה, העוזרת מתדפקת על דלת הבקתה שלי? מן הראוי שאשוב הביתה.

אבל העוזרת לא באה באותו היום וגם לא ביום שלמחרתו, מה שלא מנע ממני להיות מוטרד ונרגז ובלתי מסוגל לשוב אל המחקר שלי.

ביום החמישי או השישי לשבתי בכפר נשמעה דפיקה על דלתי. “יבוא,” קראתי בבהלה. הדלת נפתחה, אבל שום אור לא חדר מן החוץ פנימה, מפני שהדמות שניצבה בפתח מילאה את חללו של הריבוע כולו. “בבקשה להיכנס,” אמרתי מתוך חוסר סבלנות ניכר. ולתוך הבקתה נכנסה ובאה העוזרת. רק אז ראיתי שהיא ריבה בת גילי, כבר לא ילדונת אבל עדיין לא מטרוניתה. ובנקודה זו – הגיל הדומה – נסתיים כל דמיון בין שנינו. אדרבא, ניתן לומר שהייתה ההפך הגמור ממני: חייכנית, עורה ורוד וחלק כעכוזו של תינוק, זרועותיה גליליות כעמודים של אַלַבַּסטֶר ושדיה – ובכן, בנקודה זו אין מקום להשוואה כיוון שאני אין לי שדיים. לה, מכל מקום, היו. בהחלט! וכן היו לה כמה וכמה עניינים נוספים שלא היו בי, וכולם שופעי בריאות וזועקים שמחה חסרת בושה. גם צחקנית הייתה. למן הרגע שנכנסה לחדר צחקה כאילו הייתי בדיחה. אבל במקום שאעלב קפצה עלי שמחה מטופשת. היא מצחקקת ואני שמח.

“שמי רוזי,” אמרה הגברת.

“היכנסי, רוזי.” אמרתי. רק לאחר זמן רב הבינותי שבעצם אמרתי לה: “היכנסי לתוך חיי, רוזי”.

3.    🔗

שנה חלפה מאז נכנסה רוזי לראשונה אל בקתתי, ומאז – בכל פעם שהיא נכנסת אני נמלט משם. יוצא אני לשוטט אצל הנהר ושב לביתי כשהיא יוצאת משם. רק פעם אחת, אולי פעמיים, שהיתי אִתה בדירתי כשהייתה מנקה שם. בהתכופפה היה סובך רגלה מתגלה בכל הדרו, וכשהייתה מטפסת על כיסא לנגב אבק מתקרתו של ארון זרחו מול עיני חלקות-גוף אחרות, שסינוורו אותי עד שלבי היה הולם בקצב שקיצר את נשימתי. כל טפח וטפח שבגופה, ברגע שנתערטל לפני, היה משתק – או מכה בהלם – חלק מסוים שבגופי. למראה גילויו של הקפל שבו נפגשים אחוריה עם ירכה הייתה בטני מתכווצת עד לידי כאב של עווית. חלקי איברים אחרים שבגופה היו מעבירים זרם חשמלי בשוקי; וכשראיתי פעם את הערוץ החוצה את שדיה, שעה שהתכופפה לעבר הדלי שעל הרצפה, כמעט שצנח ראשי ונשר היישר אל תוך אותו המקום.

קניתי בעיר המחוז סולם עשוי אלומיניום, וכשבאה רוזי לבקתה שלי ציוויתי עליה לטפס בסולם כדי לסלק קורי עכביש שעל התקרה. היא טיפסה, ואני ראיתי מה שאפשר לראות רק אם אתה ניצב על הרצפה והיא ניצבת על הסולם. ומי שלא ראה מראות כאלה לא יבין גם אם אפרט.

מהר מאוד למדתי לדעת שלא אוכל לעמוד בכל אלה, ואם אני מבקש לי שלוות נפש כדי אוכל להמשיך ולסיים את המאמר שלי, אין לי אלא לפטר את רוזי ולשלחה לכל הרוחות. אבל דווקה הפילוסוף שבי – אותו הפילוסוף שנשתוקק כל כך להכות את פסקאל אל החומש – רמז לי שאין לנטוש את המערכה. לא זה הדרך להתמודד עם אתגר שימיו כימי האנושות, ואין לך הזדמנות נאה יותר להוכיח כוחה של הפילוסופיה מול כרכוריו המחוצפים של היצר הטבעי. לא התכוונתי חלילה לנסות להתגבר על היצר, מפני שאינני נזיר קאתולי, גם לא אבא סֶרגֵי ולא רבי נחמן מברסלב, שהיה בולע את מזונותיו מבלי ללעוס, כדי להימנע מן ההנאה. חלילה לי. אני כל כוונתי לומר, שאת רוזי לא שילחתי מעלי, כדי שבמו-שִׂכלי אגלה דרך לגרור אותה אל מיטתי מבלי לבצע בה מעשה של אונס. מבקש הייתי לגלות בכוחות עצמי את הזרימה הטבעית, אם ניתן לומר כן, שתעביר אותי ממקום שאני עומד בו (דהיינו: פילוסוף גרוש ומגורש, נמלט מארושתו ערב נישואיו, מתכוון להתמודד עם פסקאל) אל מיטתה של משרתת כפרית, שמן הסתם היא מתקשה לקרוא אפילו טקסט שעל גבי קופסה של אבקת-כביסה.

מי שמשימה זו נראית קלה בעיניו הריהו אחד מן השניים: או שהוא שוטה גמור, או שהוא בר-מזל שעבר בהיסח הדעת ובמו רגליו את מה שנראה בעיני כנהר הרוּבּיקוֹן.

ובכן, במשך שנה תמימה עמדתי במערכה הזאת, מדשדש בינתיים במקום אחד; את רוזי אינני משלח מעל פני, אבל גם למיטתי לא הבאתיה. ואילו אנסתי אותה, או שכפיתי את עצמי עליה מכוח היתרון שיש למעביד על משרתת, כי אז היה הדבר משול לכישלון מוחלט, כמובן.

בהתחלה לא הגיבה על בריחותי מן הבית, אבל מקץ חודש בערך, כשנכנסה לעשות עבודתה, הביטה בי הבטה לגלגנית למדי ושאלה אם אני פוחד מפניה. “לא אעשה לך כלום.” אמרה. “אני אישה נשואה.” התעלמתי מן ההערה, ובעמדי בפתח מלמלתי משהו על הצורך שיש לי לחלץ את עצמותי ולשאוף אוויר צח בין כתיבה לכתיבה, שכן עבודתי כרוכה בישיבה ממושכת את השולחן. “וכשאת כאן אינני יכול לעבוד,” הסברתי לה, “וממילא אני מנצל את שהותך בדירה כדי לחלץ את עצמותי.”

לא סיפרתי לה, כמובן, שגם בהעדרה מן הדירה אין אני יכול לעבוד, מפני שזכר איבריה מאכלס את בקתתי עשרים וארבע שעות ביממה. מיום שבאה אלי לראשונה לא נגעתי במאמר שלי. אני קורא רומנים של מדע בדיוני, מאזין למוסיקה ומסתכל שעות ארוכות בטלוויזיה.

ואשר להצהרתה על היותה אישה נשואה – כל החצר כולה יודעת מה אישה נשואה זו מעוללת. הכול יודעים כאן שאשתו של הגנן חלתה לפני כמה שנים בטרשת נפוצה והיא רתוקה לאחרונה לכיסא-גלגלים, וביום שבאה רוזי לראשונה לביתי כבר היה רומן סוער נטוש בינה לבין הגנן שלנו. תחילה לא ידעתי על כך והייתי ממשיך להזמין אצלו ירקות, והוא היה מקפיד להביאם לביתי באותה שעה בשבוע שבה הייתה רוזי עוסקת אצלי בניקוי הדירה, כלומר: בשעה שנעדרתי מן הבית. מאז פסקתי כמובן לקנות אצלו ירקות, אבל צמד-חמד זה לא נתבהל. הם מתוועדים לאותן התוועדויות קצרות שדרושות להם לביצוע זממם בירכתי מחסן הכלים, בין ערמות הפחם או מאחורי הטרקטור הישן שיצא מכלל שימוש והוא מקורקע ליד חומת האבן החוצצת בינינו לבין הכנסייה. ומי שיוצא לטייל בלילה אל הדרך המוליכה לכפר נתקל בהם לא אחת כשהם יושבים בשולי התעלה וגבם אל הכביש. בעלה של רוזי אין בו סכנה מפני שהוא עובד, כמעט בקביעות, במשמרת הלילה של מפעל המכוניות שבעיר המחוז.

ואם רוזי אומרת לי “אני אישה נשואה, לא אעשה לך כלום,” משמע שהיא רואה בי שוטה שאין לו תקנה. וגם זו בעיה, נוסף על בעייתי הראשונה: כיצד מוכיחים לאישה בלתי משכלת זו שאני אינני שוטה? הרי לא אוכל לעשות זאת על ידי הפגנת ידיעות במשנתו של הֶגֶל!

לילה אחד באה לידי הזדמנות, אבל החמצתיה. מגשש הייתי את דרכי בחושך לשוב אל הבקתה שלי, לאחר שחזרתי מהצגת אופרה בעיר המחוז. האוטובוס שהחזירני משם אינו נכנס לכפר ואני הייתי מהלך בתוך שדה חיטה, לשם קיצור הדרך, וכך הגעתי אל חומת חצרנו מצד שאין בו שער. טיפסתי על הגדר וקפצתי פנימה כמעט אל תוך זרועותיה של רוזי. היא נשענה על הגדר, כנראה מצפה למישהו, והבחינה בי כשעמדתי לקפוץ פנימה, ועל כן לא נבהלה כלל כשכמעט נשרתי לה אל תוך חיקה. ואילו אני, שמצאתי את עצמי פנים אל פנים עמה בלא שום התראה, פלטתי צעקה שלא הייתה קריאת-חדווה, לצערי. רוזי צחקה, כמובן, והפעם הזאת גם הבינותי למה היא צוחקת.

“זו את?” שאלתי שאלת אידיוט. “תמשש אם אינך מאמין,” השיבה רוז מניה וביה. בני הכפר, אף על פי שהם בורים, מענה לשון יש להם כמו לעורך דין מחוצף. “מה את עושה כאן לבדך?” הוספתי שטות על שטות. “תנחש,” אמרה רוזי. ושלא כדרכה הוסיפה בפנים נרגזות ובהעוויה של גועל נפש: “הגברים הם חזירים כולם. ואינני מתכוונת אליך באופן אישי, מר אברמסון.” אמרה ולא פירשה.

הבינותי שזו ההזדמנות לומר כמה דברי חכמה על טבעם של גברים ונשים ולהוכיח לה שיש לי שכל בקדקודי. התאמצתי לזכור איזו בדיחה שתהלום את המעמד, אבל מרוב מאמץ לא נזדמן אל פי אפילו דיבור אחד של טעם. ומאחר שחושש הייתי פן אוסיף ואומר איזו איוולת, הצעתי הצעה: “אם את רוצה שאלווה אותך אני מוכן. ואם לא – הרי שלילה טוב לך רוזי.” “לילה טוב.” אמרה רוזי והביטה בי כפי שמביטה הגננת בתינוק שעשה זה עתה את צרכיו אל תוך מכנסיו.

ולא הייתה זו החמצה יחידה ואחרונה. בסופי שבוע נוהג הייתי לנסוע לסופרמרקט שבעיר המחוז ושם הייתי מהלך אחר עגלת-הקניות, מעיין בתוויות שעל גבי הצנצנות, הקופסות והחפיסות למיניהן. היה זה מסע אל העבר יותר משהיה מסע של קניות, שכן בנכר הזה שבו הייתי שרוי באותן שתי שנים נותרו כמה סוגי מזונות – כגון משקאות קלים, עוגיות, סוגי תה ושוקולדה – שהיו מצויים בארצנו בימי ילדותי, כשרוב המזונות היו מיובאים מן החוץ. עכשיו נעלמו רוב רובם מן השוק שלנו, ואפילו כאן, בנכר, לא בנקל תמצאם. אבל היו רגעי חסד שבהם נגלה עלי לפתע, מעל מדף-המשקאות הקלים, בקבוק של מי סודה ורודים וממותקים והשם SINALCO מתנוסס עליהם. ומרגע שנחו עיני על השם מיד נתלחלחלו בדוק של ערפל, ומראות עם ריחות וקולות הסתערו עלי ממרחק של שלושים שנים בערך. אשרי הורתו של מי שזכה לרגע שכזה! ומתוך תקווה להעלות בגורל מיני מזלות שכאלה עשיתי לי לחוק לנסוע בסופי שבוע אל העיר ולעשות בה כמחצית היום, כולה מוקדשת לשבילים שבין מדפי הסופרמרקט.

ויהי היום ואני משתחל בהילוך איטי בשבילי הג’ונגל הממוכן של החנות הענקית, אורב לטרף הנוסטאלגיני החבוי היטב ומוסווה-להכעיס בין אלפי יישויות תעשייתיות, שכוונת התגים שעליהן רק להוליך שולל, להכות בתדהמה ולצוד דגים במים עכורים, והנה קול קורא בשמי. קול, ולא תווית של משהו דמוי SINALCO, למשל. והקול מוכר לי. לכדי רגע חלפה מחשבה בראשי שאני שומע קול מימי ילדותי. אולי קולה של האומנת שלי, שמערומיה נתגלו עלי, בהיותי כבן חמש, מבעד לסדק שבין הדלת למזוזה בחדר-האמבטיה של דירת הורי, והיו מערומי האישה הראשונים שסחררו עלי את עשתונותי אף שלא מיד הבינותי מה שעיני רואות. ובכן, פניתי לאחורי ומעבר לכתפי ניצבה רוזי, הודפת אף היא עגלת-קניות ותוקעת אותה בצלעותי דרך חיבה וידידות. “אתה!” היא אומרת וצוחקת, כדרכה. ולאחר שפלטה מלה אחת ויחידה זו הרכינה את ראשה לצד כתפה הימנית, שתי כפות ידיה הוורודות לופתות את המוט הכתום והעגול של עגלת-הקניות, ובפישוק רגליים קל היא מתבוננת בי כאילו אומרת: “זמר נא זמיר שלי. מה יש לך לומר הבוקר למראה מה שאני מציגה לפניך?”

אני מביט בה (לא פעור-פה, אני מקווה), מביט ושותק. “עסוק מאוד?” היא מלגלגת. “כותב כותב?”

ועדיין אני שותק. הנה הזדמנות, אני אומר לעצמי. היא ואתה, שניכם לבדכם בעיר, הרחק מבתיכם. קום, חכם שלי, והַזמֵן אותה לכוס קפה. ומשם – אם יש אלוהים בשמים – אין הדרך רחוקה לסור אל איזה חדרון קטן באגפו האחורי של פונדק. ובכן. מה?

רוזי עדיין מחכה, אבל בפניה כבר מסתמנת תחילת עווית של חוסר סבלנות. “ג’נטלמן אמיתי,” פתחה רוזי ואמרה לבסוף, “היה בלי ספק מזמין אותי ללגימה. ג’נטלמן אמיתי.” שנתה ולא הרפתה, “היה מזמין אותי ללגימה, ואז הייתי יוצאת אתו לבלות קצת. יש כאן פונדקים יפים לכל מיני אנשים שיש להם לב צעיר. כך, אני חושבת, היה עושה ג’נטלמן אמיתי.” נאום רוזי.

ובכן, אמרתי לעצמי, מאחר שהיא הקדימה אותי בהבעת הרעיון, הרי שאם אעתר לה יהיה הדבר דומה כאילו נגררתי אחרי חיזוריה של אישה שנטלה את היזמה בידיה. והרי אסור שגבר יעשה מה שהאישה יוזמת. אסור שגבר יאבד את השליטה. ומאחר שהחמצתי את מהלך הפתיחה, כל המשחק כולו אבוד. “אילו לא הייתי עסוק,” אמרתי לה, ולא האמנתי למשמע אוזני, “אילו היה לי פנאי… אלא שאני יש לי פגישה קודמת… אני מצטער.” אילו לא קטעה אותי הייתי ממשיך למלמל עוד כמחצית השעה. אבל רוזי אמרה: "שיהיה לך יום נעים, " ובהדפה את העגלה לפניה חלפה על פני והותירה אותי בוהה בין המדפים, והפעם היה פי פעור.

הלכתי לעבר הקופות, ניצבתי בתור והידקתי את שפתי בחזקה. וכדי שלא אתפתה לצעוק נשכתי את שפתי עד זוב דם.

4.    🔗

החורף היה קר במיוחד, מאותם חורפים שעליהם אומרים כי אפילו זקני הכפר אינם זוכרים קרה שכזו. אני לא הייתי אחד מזקני הכפר, אבל כבר הספקתי להתוודע אל פן אחד של החיים הכפריים וראיתי לי לחובה לספק מזונות לציפורי החצר שלי בעידן הכפור הנורא. התקנתי לוח עץ עגול שקיבעתיו על גבי גדם של דובדבן. על הלוח הנחתי פעמיים ביום פירורי מזון ממטבחי, וגרעינים. לפלא היה בעיני עד כמה מעט זמן היה דרוש לציפורים כדי להתרגל לנוכחותי ולא להתעופף עם הופעתי. אמיצים שבכולם היו השחרורים, ורך-הלבב מכל בעלי הכנף היה יונק הדבש. על אופיו של יונק הדבש העמיד אותי המפקד, כשיום אחד ראה שאני נטפל אל הקן, שהיה תלוי כמין תרמיל שמשתלשל מאחד הענפים של מלכת-הלילה. “לאט לך עם קנו של יונק הדבש.” אמר המפקד. “אם אתה נוגע בקן, ריח אצבעותיך דבק בו והציפור לא תשוב אל הקן בשום פנים.”

לקראת סוף החורף גילה לי המפקד שבקרוב אוכל להאזין לשירת הזמיר, אם אלך אל המקום שבו הנהר משיק אל גן התפוחים. יש שם פיסת קרקע משולשת זרועה שיחים נמוכים וצפופים ושם הזמיר מקנן, על פני האדמה ממש; ולתוך אזור השיחים אסור להיכנס, אלא יש לעמוד בפאת הבוסתן. שם ניצב ספסל עתיק יומין, ולפנים – כשהיו בחורי הכפר ובתולותיו בחורים של ממש ובתולות אמיתיות – היו הנאהבים נוהגים לשבת על הספסל ההוא ולהאזין לשירת הזמיר. בימינו הם מבכרים לקרוע את עור-התף שבאוזניהם בדיסקוטקים. ואשר לעור-הבתולים, הוא נעלם עוד לפני הביקור הראשון במאורות הריקודים. אחרי גיל שתים-עשרה אין עוד בתולות בעולם, קבע המפקד. “אולי באפריקה או בערב הסעודית יש,” אמר המפקד, “אבל לא בחלק זה של העולם.”

שמעתי לעצתו, ובפעם הראשונה בחיי זכיתי לשמוע את מה שהבריות קוראים שירת-הזמיר. האכזבה הייתה קשה, אבל אין זו אשמת הזמיר.

עם בואו של האביב השני שלי בכפר כבר היו לי ידיעות מסוימות שהנחו אותי בשיטוטי. מראש יכולתי לנחש את המקום שבו אמצא גוזלי שחרורים שקועים בציפייה לבגרותם הקרבה, וכן ידעתי לזהות את יושבי הקנים לפי הביצים. אט אט החלו שולי הכביש המוביל אל הכפר מתאכלסים בשברי ביצים כחולות של אנפות. השברים היו צונחים מן הקן לאחר שבקעו האפרוחים. אחר כך הופיעו באותם המקומות עצמם שברי הביצים הצהבהבות, שכתמים ירוקים מכסים אותן. ובאותו פרק זמן יכולת להיתקל בשברי קליפתן הלבנה של ביצי התורים, שהיו גדולות כמעט כביצי היונה. עד מהרה נמלאו הבקרים ושעות-השקיעה קול המייתם של התורים, ומפעם לפעם הייתה ירייה מפלחת את האוויר. רק למפקד מותר היה לירות בציפורים שלדעתו היו מזיקות וגנבות, כפי שהסביר. כמו כן היה מטמין מלכודות של קפיצי פלדה לחפרפרות, שהיו אויבותיו של גן הירקות.

יום אחד עבר המפקד על פני ביתי וראני ניצב בדחילו מול השיח שליד הגדר, מאזין לצפצופים התובעניים והבלתי פוסקים הבוקעים ממעמקי השיח. נכנס המפקד לחצרי ואמר לי: “אם אתה רוצה להוציא אחד מהם ולהחזיק בו קצת, מותר לך. אלה אינם יונקי-דבש. אלה חצוצרנים והם לא יקפידו על מגע ידו של האדם. קח לך. קח, אל תפחד.”

תקעתי את ראשי אל תוך השיח, בידי פילסתי לי דרך בין הענפים והגעתי אל הקן. ארבעה פיות פעורים – פיות שהיו גדולים יותר מן הגוויות הקטנות שאותן הם אמורים להזין – היו מביטים בי בריקותם המשוועת, מצפים למזון שיבוא ממקורי ההורים בשובם אל הקן. בזהירות השחלתי כף ידי אל הקן, תחבתי אצבעותי אל מתחת לאחד הגוזלים ושלפתיו משם תוך שאני סוגר עליו באצבעותי, כאילו היה זה בעל חיים אלים, זריז וערמומי שעמד לפרוץ מידי אל הדרור. לא העליתי בדעתי שהגוזל אינו מתנגד כלל לחטיפה שאני מבצע בו. “אל תלחץ,” הזהיר אותי המפקד. “החזק בו בעדינות, ברגש.” חשתי מעין עווית באצבעותי. אולי באה לי עווית זו מזיכרון של אירוע לא רחוק, אירוע שבו שיחקו ידי תפקיד ראשי, גם קטלני. בכל כוחי התאמצתי לנהוג בעדינות וברגש, כפי שיעץ המפקד, אבל כנראה שהשקעתי יותר מדי במאמץ להיות עדין. כשהיה נדמה לי שהגוזל מניד כנף כדי להילחץ ממני, אספתי סביבו את אצבעות כף ידי כדי שלא יפול ארצה. ואז חשתי, או ראיתי, ואולי אפילו שמעתי, שפיצחתי את עצמותיו הקטנות והרכות. הוא לא נע עוד ולא זע. המפקד התבונן במה שאירע ואמר: “תגיד, מה המקצוע שלך? רוזי אומרת שאתה כותב. מה אתה כותב?” “אני פילוסוף,” אמרתי לו, ובאותה שעה עצמה פשקתי את אצבעותי והגשתי לפניו את גוויית הגוזל, שלפתע פרכס פרכוס קטן, כמעט בלתי נראה. המפקד נטל אותו מידי, ובין בוהן לאצבע פיצח את גולגלתו כפי שמפצחים אגוז. “אסור להניח לו שיסבול.” הסביר לי. אחר כך בעט בנעלו בכמה גושי אדמה שלרגליו, פינה מעין גומה והטיל לתוכה את הגווייה הקטנה. בה בנעל הערים עליה קצת עפר ודחס אותו פעם ופעמיים. “מה העבודה שפילוסוף עושה?” שאל. “מתפלסף,” אמרתי. “זאת אינני מבין. אני הרי איכר פשוט,” חייך והניע בכתפיו.

עמדתי לפניו מלא רגשי כלימה ואשמה על מה שעוללתי. במקום עמוק יותר שביישותי חשתי פרפורי בהלה, כפי שמן הסתם מתבהל דוקטור גֶ’קֶל בשעה שהוא חש כי תהליך ההיהפכות למיסטר הַייד קרב ובא.

המפקד, שהרגיש כנראה במצוקתי יותר משיכולתי לנחש אז, תקע ידו אל תוך השיח, ומבלי שטרח להביט פנימה שלף מן הקן גוזל שני. התבוננתי מתוך חרדה במה שעלול לקרות עתה, אבל מיד פגו חששותי. הזקן גדר את הגוזל בארבע אצבעות – זרת, קמיצה, אמה ואצבע – ואילו בבוהן ידו ליטף את הפלומה הרכה כמעט בלא לגעת בגוף הזעיר, שהיה בבחינת שלד מעוטף בעור ורדרד ודקיק. התבוננתי באותה בוהן כשהיא משיקה, נוגעת ולא נוגעת בגוזל, וחשתי דגדוג נעים בעורפי, כאילו יד חכמה וטובה מבקשת לסייע בידי לשקוע לתוך תנומה מתוקה. כמהופנט הבטתי בכף היד הזקנה, שארבע אצבעותיה מעניקות לגוזל תחושת קן, בעוד הבוהן מביאה עמה את נוכחותם של ההורים. ואף על פי שההורים-הבוהן לא הביאו עמהם מזון, לא פער הגוזל את פיו ולא תבע ולא צפצף, אלא היה הולך ונעשה נינוח ומרוגע, עד שנראה כנרדם. והבוהן הוסיפה, כמו מעצמה ובלי דעת בעליה, כמין ברייה בעלת רצון משלה, לרחף בסמוך לגווייה הזעירה ולנסוך בה רוגע מופלא.

חרדת פתאום עוררה אותי מן ההתפעלות שהייתי שרוי בה ואני שאלתי: “אמור לי, בבקשה, כשהיית צעיר, כשנולדו לך ילדים, היית מטפל בהם, רוחץ אותם, מחתל אותם? או שאשתך עשתה כל אלה?”

“אשתי כמעט שלא טיפלה בתינוקות. עסוקה היתה באלה שכבר גדלו מעט. בתינוקות טיפלתי אני לבדי. רחצתי, חיתלתי הכול עשיתי חוץ מלהניק אותם, מסיבות מובנות. אבל שמעתי מספרים שאחד הקדושים הקאתוליים צימחו לו שדיים, ברצון האלוהים, כדי שיוכל להניק איזה יתום, או משהו כזה. בפילוסופיות שכאלה אין אני מומחה.”

“אני ממש מתבייש.” אמרתי לו. “הנה רצחתי נפש, וזה רק מפני שלא לימדתי את ידי הארורות לנהוג בזהירות. והרי יש אנשים שלומדים לנגן בפסנתר, וזה קשה הרבה יותר מאשר לא להרוג נפש בידיך המטומטמות.”

“הציפור אמנם מתה מידיך, אבל אי אפשר לומר שרצחת אותה,” פסק הזקן פסיקה מפתיעה, ואני זקפתי את גבות עיני בתמיהה.

“ראה,” אמר הזקן, “בשביל רצח נחוצים שני דברים. נחוץ רוצח ונחוץ קרבן. כלומר, מישהו שרוצה להרוג ומישהו שלא רוצה למות; אחד שיודע מה זה מוות. אבל החיות אינן יודעות מה זה מוות. כשימיה של חיה קרבים לקצם היא הולכת לה לאיזשהו מקום ושוכבת שם בפינה בדיוק כמו שהיא שוכבת כשהיא רוצה לישון. והיא נרדמת. אמנם היא נרדמת לנצח, אבל לחיות אין שעון והן לא מבדילות בין נצח לבין חצי שעה. החיה רוצה לאכול, רוצה להזדווג ורוצה לישון. כשמפריעים לה לעשות אחד מן הדברים הלאה היא כועסת, נושכת, שורטת. כשאני רודף אחרי חיה היא לא חושבת: ‘הזקן הזה רוצה להרוג אותי,’ אלא היא חושבת: ‘החיה הזאת רוצה לגרש אותי מהמרעה שלי, והחיה הזאת רוצה שאני אפסיק לאכול ואפסיק להזדווג ולא אוכל לישון, ולכן עלי להימלט עכשיו מפניה.’ ככה אני מבין את המחשבות של החיות והעופות והרמשים. רק את הבן אדם אלוהים קילל, אחרי העסק ההוא בגן עדן, עם התפוח. והקללה באמת קשה. הבן אדם יודע מה זה מוות והוא כל ימי חייו מפחד ורועד ובסוף הוא גם משתין תחתיו לפני שהוא מתפגר. והכל בא מן הפחד. זוהי הקללה. אבל החיות, בגלל זה שהן לא יודעות שום דבר על המוות, הרי הן בעצם בנות-אלמוות. לא כמו המלאכים, כמובן, אבל לפי הרגשתן שלהן. לא יודעות מה זה מוות ולכן לא מתות. וזה כמובן מתוך טפשות, מפני שבסופו של דבר הן מתפגרות בדיוק כמונו. אבל להגיד שאתה רצחת את הגוזל ההוא, זה לא נכון. ובכלל אני אגיד לך משהו במלוא האחריות: החיות לא יודעות לחשוב כמונו. תראה, למה הבן אדם חושב? מפני שהוא רוצה להבין. יש דברים שהם חידה בשבילו והוא שובר לו את הראש ורוצה להבין. החיה אין לה שום חידות. עשב ובשר – זה מזון. נקבות – זה הזדווגות. עייפות – זה שינה. ובזה העניין נגמר. והאדם מה? כל הזמן הוא לא מבין משהו, ותמיד הוא חושב. אבל לא החיה. מה עשית כשהרגת חיה? הפסקת לה את דפיקות הלב. זה הכול. לא הפסקת אותה באמצע המחשבה, או הגעגעועים, או הזיכרונות. היא לא בעסקים האלה.”

לאחר שהתנערתי מן ההפתעה שבאה עלי לרגל ההרצאה שאלתיו: “תגיד, המפקד, מה המקצוע שלך?”

“אני?” השיב בנחת, “אני איכר. קצת כמו חיה וקצת כמו בן אדם. חיות אני הורג, אם נחוץ; ובני אדם גם כן הרגנו בזמן המלחמה, אבל אינני יודע אם היה נחוץ. הממשלה אמרה תהרגו אז הרגנו. וכמעט כל יום יש לי מחשבות, וזה לא טוב, אבל אין בררה. אבינו הקדמון חטא בגן עדן ואנחנו משלמים עד סוף כל הדורות. וגם למות לא מתחשק לי, אבל הקבר שלי כבר מוכן פה בכפר ואני לא מתכוון לברוח לחוץ לארץ.”

בפעם הראשונה מאז הכרתיו פלט הזקן צחקוק שחשף את שיניו, וראיתי שהן לבנות ושַכוּלה אין בהן.

וכל אותו הזמן שנשא באוזני את נאומו על החיות הייתה הבוהן המופלאה שלו מלטפת, כמו מעצמה, את הגוזל שבידו. משסיים את דבריו פסקה הבוהן מליטופיה והגוזל הקיץ מעלפונו המתוק והשמיע צוויחה דקה. הזקן השיב את הציפור אל קנה, ניגב כף ידו באחורי מכנסיו ואמר לי שאת מכסת הדיבורים ליום אחד כבר מיצינו ועתה ישוב איש איש אל מלאכתו.

5.    🔗

לפנות ערב יצאתי לשוטט לאורך הנהר. תכניות חדשות התרוצצו במוחי והייתי קרוב לזנוח את הרעיון בדבר מאמר נגד פסקאל. אחרי שהרהרתי במה ששמעתי מפי הזקן באה לי מחשבה שרלטנית במקצת. חשבתי: וכי מדוע לא אטול את דבריו על החיות כמות שהם ואעשה אותם גרעין לדיון על רקע קונקרטי יותר. חשבתי שיש איזה ניצוץ רענן, תמים ונועז-בראשוניותו במה שאמר הזקן והרהרתי בתכנית הפּלַגיאטיסטית הזאת (אף שהבאתי בחשבון כי בראש המאמר אכתוב הקדשה למפקד וארמוז על החוב שאני חב לו). אבל בסוף כמה ימים החלטתי לזנוח את תכנית הכתיבה מכול וכול. וזאת משני טעמים. האחד בורותי הגמורה בזואולוגיה, והשני – החשש פן יימצא מי שיצביע על חוט מקשר בין התֵזה שביקשתי לפתח לבין הגזענות והנאציזם. שהרי ניתן יהיה לטעון כי שלילת מודעות-המוות מן החיות היא צעד ראשון בדרך לשלילת עצם אנושיותם של חלקים מסוימים באנושות; ומכאן ועד לטענה שהיהודים אינם בני-אדם אלא סוג של חיות, ועל כן מותר – ולפעמים גם נחוץ, כפי שהתבטא הזקן – להשמידם, אין הדרך רחוקה. יתרה מזו: יימצאו בין הפילוסופים בעלי זיכרון, שיעלו מתהום הנשייה את ההנחה התיאולוגית שנתנה בידי הכובשים הספרדים בתחילת המאה השש-עשרה את הזכות האלוהית להשמיד את האינדיאנים באמריקה. והרי כך טענו חכמי הדת הנוצרית בימים ההם: אם האינדיאנים הם בבחינת בני-אנוש, הרי הם שותפים לחטא הקדמון וחובה להורות להם את הדרך להיגאל על ידי שייטבלו לנצרות. ואם יסרבו – עליהם למות. אבל אם אין הם בבחינת בני-אנוש, אזי אין הם שותפים לחטא הקדמון, אבל מאחר שהם חיות מותר – לפעמים נחוץ – להמיתם.

הוסף על כך מחשבות תיאולוגיות מבית מדרשם של הוגים דרום-אפריקנים, הטוענים שהכושים הם חיות. ולצערנו אנו יודעים שהתגייסות התיאולוגיה לצרכיו של צבא-כיבוש, או לגחמותיה של מלוכה רעבה לזהב, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. הקיצור: בטלה התכנית החדשה הזאת, ומן התכנית הישנה – פסקאל המסכן – הנחתי את ידי לפי שעה. וכשטיילתי לאורך הנהר הייתה לי משימה מוגדרת ומגובשת, ואף שלא הייתה זו משימה מתחומי הפילוסופיה, ראיתי בה עיקר גדול ואולי אפילו פתח-למוצא מן המבוך שלתוכו נגרפו חיי לפני כשתי שנים.

מהלך הייתי לאורך הנהר ומחפש חלוק-נחל, איזו אבן לא גדולה, חלקלקה, שממדיה אינם עולים על גודלה של ביצת יונה.

ומבין כל האבנים שאגרתי בחרתי אחת סגלגלה, שהייתה בה בליטה מחודדת. זעירה, עד שמיד העלתה על הדעת צורתו של גוזל. וזה היה הדבר שרציתי בו. במטבחי רחצתי את האבן יפה יפה, וכשחיממתי אותה בתוך אגרופי העניק המגע באבן תחושה קטיפתית כמעט. ואז קיבצתי ארבע אצבעות סביב לה – את הזרת והקמיצה והאמה והאצבע – ובבוהן ידי ליטפתי את האבן. תחילה היו לטיפות הבוהן מגושמות, כמעט אלימות, אבל אחרי ימים אחדים של אימון (ואני לא הנחתי לאבן רוב השעות שבהן הייתי ער!) עלה בידי להפעיל את בוהן ידי בצורה שהיה בה כדי להזכיר, ולו במקצת, את מה שראיתי אצל הזקן. לבסוף, מקץ הרבה ימי אימונים בלתי נלאים, ידעתי שהאבן נרדמה, שקעה אל תוך עילפון, ואפילו כשפישקתי את ארבע אצבעותי לא ביקשה האבן להישמט מידי, ולא היה בלבי שום חשש פן תיפול ותתרסק. נושם באופן בלתי נראה כמעט, חם ומלוטף נח היצור החי בתוך כף ידי, מתוך התמכרות גמורה לברית שנכרתה בינינו.

ממחרת היום, כשבאה רוזי לבקתה, היה הסולם ניצב בחדר המיטות שלי, ואני ציוויתי עליה להסיר את קורי העכביש שעל התקרה. כלום ניחשה רוזי שאדם חדש עומד לפניה, או שנהגה מתוך הגסת לב מחוצפת, או אולי מתוך אדישות שאישה נוהגת במערומיה כשהיא בחברת תינוקות; מכל מקום, לפני שטיפסה ועלתה בסולם הפשילה את שולי שמלתה ותקעה אותם בחגורתה כדי שלא יתלבטו השוליים בין רגליה. ועוד לפני שעלתה בסולם ראיתי את שוקיה החשופים עד למעלה מן הברכיים – שני חרוטים ורודים מתנשאים מקרסול דק אל עבר סובך דשן שמאחורי הברך, ומשם הם עולים ומתרחבים ונעלמים אל מתחת למה שנותר מן החצאית שהופשלה.

אני מחכה עד שרוזי ניצבת על השלב העליון של הסולם, אני מאסף מעט ארבע אצבעות ידי ואת הבוהן אני מרחיק מהן ככל שאני יכול, ואני מושיט את ידי ומניח אותה על סובך הרגל שלה, מאחורי הברך; וכל כמה שידו של גבר מצוי עשויה להקיף סובך רגלה של אישה גדולה, היא מקיפה. אני משלח את בוהן ידי מתון-מתון, חולף בסמוך לעורה הוורוד, נוגע ולא נוגע, בעוד ארבע אצבעות נחות על הבשר הרך, מחזיקות בו בלפיתה איתנה, שקטה, לא מגומגמת, ככל שלמדתי מידו החכמה של הזקן.

את עיני תליתי כלפי מעלה, כאחד הקדושים בתמונות הרוקוקו הספרדיות, אבל רוזי – מה קרה לך, רוזי? – ממשיכה להבריש במטאטא הנוצות את קורי העכביש שלא היו ולא נבראו. ממשיכה במלאכתה ואינה מזכה אותי במבט, כאילו לא לשו אצבעותי אל גופה, כאילו לא טיפסה ידי והחלה עולה כלפי הירך. ולפתע, בלא כל אזהרה, צנחה מעל הסולם. לא צנחה אלא נשפכה. כאשד כבד כיסתה אותי, הפילה אותי אל הרצפה, ומבלי שאדע כיצד (האמנם נשאה אותי בזרועותיה?) הגיע האשד אל המיטה, ואני הייתי שוחה, צולל ועולה, במים אדירים. בולע אוויר וצולל, צף ועולה. מין דימוי שכזה נותר לי בזיכרוני מן הדבר שהתחולל בבוקר ההוא בבקתה שלי. ידעתי ששוב לא יהיו חיי דומים למה שהיו עד כה. כדי כך הבינותי מיד, כבר בשעה ששכבתי על גבי, כמו על חוף מבטחים, שחיין ששב אל היבשה לאחר שחצה את האוקיינוס, נפעם מעצמת הניצחון. עיני היו נעוצות בתקרה, וכאשר מילאתי את ריאותי אוויר הלכה התקרה ונתגבהה, כמו מתרחקת: וכאשר נשפתי אוויר מריאותי שבה התקרה ונתנמכה, מתקרבת אלי. זה טבעי לגמרי – אמרתי לעצמי – זה מה שקורה למנצחים.

ומנין ידעתי שהיה זה ניצחון? – מפני שרוזי לא צחקה. אפילו פעם אחת לא צחקה.

מזמן הייתי צריך לנחש, שאל הדברים החשובים באמת רוזי מתייחסת ברצינות. אבל כל זמן שראתה אותי מעדיף ניירות לבנים על גופות ורודים, צחקה. אילו שאלתי את פי המפקד מדוע רוזי צוחקת, אין ספק שהיה מסביר לי. אבל ספק אם הייתי מבין, לפני שלמדתי ממנו את סוד צירופי האצבעות.

6.    🔗

למחרת היו כל חפצי ארוזים במזוודה. ברכבת הגעתי אל שדה-התעופה ותוך כמה שעות מצאתי את עצמי יושב בבטנו של מטוס, שב הביתה.

בלז פסקאל – אמרתי לו – אני אוהב אותך. אילו פגשתי בך הייתי רוצה להיות חבר שלך. אני לא אכתוב נגדך שום מלה. הפילוסופיה היא מלכות שלך, לא שלי. אני, בשובי הביתה, אבוא אצל אחי ואציע את עצמי לשמש שרברב-מתלמד, עד שאהיה כשר לעבוד בבניינים שהוא מקים. מקווה אני שייאות לקבלני. אחר כך אשאל אם אחות-אשתו עדיין פנויה. אם היא תסכים, אשא אותה לאישה. אבל אם כבר נישאה לאיש, גם אז אין בכך כל רע. אחפש ואמצא לי אישה אחרת ואכרות עמה ברית. בני-תמותה נגאלים מעט על ידי שהם כורתים בריתות. ולפני שאמצא לי אישה אחרת אשלח זר פרחים גדול לארושתי לשעבר. הזר יהיה ענקי. הוא ימלא את כל פתח הבית, כשיביא אותו השליח לביתה. ומאות הסחלבים שבזר ימלאו את ביתה ניחוח קודח, ומן הניחוח הזה תלמד ארושתי לשעבר כי נרפאתי, וכי אני מבקש ממנה מחילה.

ולרוזי אמרת: בלכתי מן הכפר אינני גוזל ממך דבר, שהרי גם בלעדי את הנך מה שהנך. גם אינני נמלט מפנייך, מפני שאין לי ממך מפלט. את חקקת אות במצחי וכל רואַי יכירו אותָך על פי האות הזה. ובכל פעם שאקפוץ אל המים אזכור את החצייה אשר חצינו יחדיו מחוף אל חוף; ומכוח הזיכרון הזה אשוב ואנצח. ואם אספיק להשאיר צוואה לפני מותי, אצווה לחקוק את שמך באיזשהו מקום על מצבת קברי.

ולאחר שאמרתי לפסקאל ולארושתי לשעבר ולרוזי כל מה שהיה לי להגיד עצמתי את עיני וחיכיתי באורך רוח לשעת הנחיתה.

בחלון המטוס לא היה לי שום צורך להשקיף, מפני שממילא ידעתי כי קלו המים וחשרת יונים מכסה את עין השמש ומלווה אותי בדרכי הביתה, והשמים מלאים עופות צחורים נושאים עלה-זית בפיהם.

 

15: 1189: מתוך מכתבו של בֶּנֶדיקט איש יורְק אל אשתו    🔗

… ואת ג’וס ואת רבנו יום טוב מז’וּאַניִי וכל מי שראוי בעינייך להראותו את הדברים האלה, כדי שיתייעצו על גורלם ואולי יושיעו גם אותך, אשת נעורי האמולה, ואת הטף… כי תם אנוכי לגווע. כך נגזר ואין להשיב.

צוואתי עשיתי לפני ג' שנים והיא שרירה וקיימת.

שליו ובוטח יצאתי את ביתנו עם שאר פרנסי יוֹרק ולינקְן, קֶנטֶרבֶּרי וגלוֹסטֶר, דַנסטֶבְל ולין ושאר קהילות קדושות ובידינו דורונות למלך. אולם בבואנו אל וֶסטמינסטֶר ראו עיני אות ראשון לפורענות; כי צו יצא מלפני השרים העושים במלאכת ההכתרה לבלתי הרשות ליהודים ולנשים להיכנס אל האולם פנימה, פן נעשה כישוף במלך.

וכשהיינו ניצבים בעזרה החיצונה, מאזינים אל הקולות, חדר לפנים מחדר, ניבא לי לבי רק רע. כעניים בפתח, נזופים ונקלים, אף שמלבושינו לא נפלו במאומה להוד ולנוי משׂלמותיהם של השרים והרוזנים, עמסנו את משא הזהב ואבני היקר אשר אתנו, חרדים לאות. גלוי וידוע לפנייך, שהיינו משעשעים את נפשנו בתקווה כי בראות המלך ריטשַרד את תפארת הדורונות אולי ייפתח לבו לחדש את הטובה אשר כתב עלינו סבו של אביו, הנרי הראשון, לפני למעלה מנ' שנים.

בחצר התגודדו המוני העם, רואים בקלוננו מצחקים עלינו שורקים שריקות בוז. ובאותה השעה נפתחה דלת ההיכל לכבוד אחד הבאים, וכמה פרנסים מישראל, שתקף עליהם יצרם לחזות בכבודו של מלך, לא שלטו ברוחם ודחקו עצמם כמו אַמה או שתי אמות והביטו אל הבית פנימה. אז הדף אותם שומר הסף בשרביטו והיכה אותם על פניהם ועל גבם והמה נסו בבהלה. ובראות המון העם את הפרנסים מוכים ונהדפים היה לו הדבר לאות להכות ביהודים.

כהמון גלים עלו ופרצו מן החצר אל העזרה, ובתוך הרף עין היו שלושה מאחינו מוטלים מתים, ורגלי ההמון דורסות אותם באכזריות ואין מושיע. לא היה לנו מקום לנוס אליו זולתי זרועותיהם של בני האספסוף; ואף אנוכי הוכיתי מכות עזות באגרוף רשע ובפגיונות. ובאותו מעמד נגזר דיני למות, באחוז בי אחד השומרים, כאומר להצילני מידי הרוצחים. הוא סוכך עלי בגלימתו, ובהטילו את כובעי לארץ אחז בשערות ראשי וילחש באוזני לאמור מות תמות יהודי, או שתיטבל לנצרות וחיית. ואנוכי כשל כוחי מאימה ומן הפצעים שנפצעתי, ואני אמרתי לו אעשה כדבריך. ומיד נטלני והוליכוני אל בית תפילתם הסמוך ושם נטבלתי בידי כומר, שהכרתי בו שהוא מאנשי עירנו, מיורק.

ממחרת היום בא שליח אל הפונדק וציווה עלי להתייצב לפני המלך; ומפי השליח נודע לי כי בלילה יצאה השמועה מווסטמינסטר והגיעה ללונדרא לאמור, כי ניתנה הרשות לפרוע ביהודים ולהמיתם. אבל המלך ברוב רחמיו שיגר רצים לעצור במגפה, אך רבים מאחינו מתו בלילה ההוא בייסורים קשים ובתי היהודים עלו באש וגם רבנו יעקב מאורליאנס מת מות קדושים.

המלך קיבל את פני בכבוד ובירכני על המרת הדת. אז נפלתי לפניו אפיים ארצה ואומר לו את אשר בלבי, לא כיחדתי דבר, כי לא מרצוני נטבלתי, כי בחוזק יד נעשה בי המעשה ואני זועק אל המלך להרשותני לשוב אל דת אבותי. ההגמון מקנטרברי יעץ את המלך לאמור: אם אין בנדיקט איש יורק חפץ לעבוד את האל, יהא עובד את השטן. ובו במעמד הותר לי להפר את הטבילה.

שִטחי בקשתי בדמעות ובזעקה באוזני רבנו יום טוב מז’ואניי, שיתפלל עלי למרק את עווני ושיפיל תחינתו לפני כיסא הכבוד להשיב את נפשי לבוראה בטהרה.

… ולאחר שבאו דברי אלה והיו לנגד עינייך ולנגד עיני אחי אשר אתך בחדר ולעיני רבנו יום טוב מז’ואניי, תנו דעתכם להבין, כי הרעה אשר נפתחה עלינו בלילה ההוא לא במהרה תסוף. העירי ועוררי את לב אחי על מזימות הנוצרים בדבר הממון הרב והעצום אשר נטלו מאתנו בהלוואה ואין את נפשם להשיבו לנו. הן עת רבה דיברתי על לבכם בדבר העלילה שהעלילו עלינו זה מ"ה שנים בעיר נוֹריטש, באמרם כי רצחנו את הנער הבורסקי ויליאם למען חג הפסח. גם היגדתי לכם על הספר שעשה הנזיר הרשע תומאס איש מוֹנמוּת, מפיח כזבים ומורד באמת. דעו כי מוות בספר הזה לכל קהילות היהודים בארץ אנגליא.

היום הזה כשאני מוטל בפונדק מוכה ופצוע חשוב כמת, שב אנוכי ואומר לכם עוצו עצה ומלטו נפשותיכם.

רוחי מהלכת במחשכים ואני חוקר את לבי להבין על מה ולמה נתבהלתי ממר המוות ומדוע נתתי גווי לטובלים ולא הפקדתי רוחי בידיו יתברך; ומן החושך אין מענה זולתי זכר היום שבו מת בננו בכורנו והיינו יושבים שבעה בביתנו והרב רבנו יום טוב מז’ואניי בא לנחמנו. ביום המר ההוא פתח רבנו ואמר דברי תורה על אהבת הבורא יתברך, שנצטווינו בתורתנו לאהוב אותו “בכל לבבך”. ורבנו פירש בכל לבבך, שלא יהא חלק מהלב פנוי לאהבה אחרת, אף לא לאהבת אב את בנו. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו זכרונו לברכה קח את בנך את יחידך אשר אהבת; הבין אברהם שעל כן ציווהו שמו יתברך לשחוט את בנו, שעל ידי זה ישוב ויאהב את הקדוש ברוך הוא בכל לבבו, כמקודם, לפני שנתעורר אברהם לאהוב את בנו, את יצחק, ונדחקה אהבת הבורא השלמה מלבו.

כשאמר רבנו אותן מלים של פירוש נורא, ביקשתי לזעוק והייתי נכון להתריס כלפי מעלה ולטעון, שאם יבואו לי ניחומים בפירוש ההוא על מות בני בכורי, אין אני חפץ בניחומים, שיש בזה אכזריות של השמים, שדורסים תולעת האדם ואין מרחמים.

כלום אפשר שזכר הדברים ההם המריד עלי את לבי. כלום אפשר שמכוח הייסורים ההם איבדתי את עולמי ולא היה בי עוז לומר למפַתים אותי כִרתו את ראשי מעלי, יבוא מר המוות ובלבד שאעמוד בתומתי. כלום אפשר.

[כשבעה חודשים לאחר מכן, בחודש מארס 1190, פרצה חבורה של נוצרים לבית אלמנתו של בנדיקט איש יורק. ארבע משפחות מיקירי יורק האצילים שהיו חייבות כסף רב לבנדיקט וליהודים אחרים, עמדו מאחורי התארגנות הפרעות הללו, ואלה שמותיהם: מֶילביס, פֶּרסי, פוֹקוֹנבּרידג', דארֶל.

בני החבורה שחטו את אלמנתו של בנדיקט ואת שאר אנשי הבית, בזזו את הרכוש והעלו את הבית באש.

למחרת בבוקר נמלטו יהודי יורק – וג’וס, חברו של בנדיקט, וכן הרב יום טוב מז’ואניי בתוכם – אל המגדל שבמבצר העיר וזכו לחסותו של הממונה. לאחר כמה לילות הוצת ביתו של ג’וס ונרצחו היהודים שלא הצליחו להימלט אל המגדל, זולת אלה שהסכימו להיטבל לנצרות. הנותרים במגדל הבינו כי סופם קרוב, ובעצת הרב יום טוב קיבלו על עצמם להמית איש את רעהו. ג’וס והרב נותרו בין האחרונים; אז המית הרב את ג’וס ואחר שם קץ לחייו.

למחרת, כשאמרו הנוצרים לפרוץ אל המגדל, נתברר להם כי רוב היהודים קטלו את עצמם. למעטים ששרדו הוצע לצאת אל ההמון ומי שייטבל יציל את נפשו. היוצאים נטבחו כולם ברגע שפתחו את שערי המצודה.

בתום הטבח נותר עוד דבר אחד לעשותו והוא הוצא אל הפועל בדייקנות מרובה: מנהיגי המבצע תבעו – וקיבלו – מידי הממונה על המצודה את התעודות והמסמכים שהפקידו היהודים בידיו; ובתוך אלה כל שטרי החוב שעליהם היו הלווים הנוצרים חתומים. שטרות אלה הועלו באש.

השטרות הועלו באש על רצפת הכנסייה של יורק.

את האש למדורה נטלו הנלבבים מנֵר-התמיד שעל המזבח הקדוש.]

 

16: 1812: “את החסידים צריך ומחויבים להשמיד ולאבד לאלתר”    🔗

(מתוך מכתב שנשלח מווילנא לוולוז’ין)

… למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בנחש. הדעת נותנת שיהיה האיש נס על נפשו כל עוד רוחו בו. אלא מאי? בדרך מנוסתו נקרעה קפוטה שלו. כלום יתעכב מן המרוצה כדי להטליא את קפוטתו? על כורחו יהיה רץ ונמלט מן הנחש להושיע את עצמו. וכשיינצל יפנה אל הקפוטה. ואם אין לה תקנה יעשה לו קפוטה חדשה.

והמשל פשוט: הקפוטה הקרועה, אלו אנשי ההשכלה מתלמידיו של משה בן מנחם המתקרא מנדלסון והמשומדים שיצאו מחלציו ונטבלו לשמד.

הנחש אלו החסידים, שנשיכתם מוות בה. ואת החסידים צריך ומחויבים להשמיד ולאבד לאלתר.

צא ולמד: המשכילים אינם אלא כת של חירש, שוטה וקטן. שמועה שמעו שהפריץ מוכן ומזומן לעקם את פיו בבת שחוק לשעה קלה, ומיד נתבלעה דעתם והיו צועקים: ימות המשיח. קפצו וטבלו במי מדמנה של חכמות חיצוניות עד שנִדמו כצפרדעים מקרקרות בכל לשונות הגויים. הללו אין סכנתם מרובה. גזע רקב, עלים נופלים מאילן גבוה והרוח נושאת אותם ולא ייוודע מקום קבורתם.

אבל החסידים הם רקב בעצמות, מבעבע ועולה בתוך גוף הקהל הקדוש. והמה עושים במרמה ובערמה הן מצד לבושם, שהוא לבוש יהודי, שלא כמשכילים שלובשים קצרים, והן מצד מה שיוצא מפיהם. שאם אתה עוצם עיניך ואינך רואה את נענועי אחוריהם המשוגעים, מה אוזניך שומעות? שמע ישראל אוזניך שומעות, ואתה סבור שיהודים לפניך, ומכאן סכנתם.

המשכיל הוא בבחינת נפש אובדת, ומאחר שאבד נמחה זכרו. אבל החסיד הוא בבחינת מסית ומדיח תקוע ועומד בתוך קהל ה'. ומחמת צעקותיו ונענועיו ומשוגעוּת שלו, ומחמת שהוא מתעקש להתקרא יהודי ומחזיק בידיו אותו ספר תורה שאתה ואני קורין בו, יכול אדם מישראל לטעות בחסיד ולהיות סבור עליו שהוא יהודי, והריהו מצטרף אתו למניין, ח“ו, או שהולך אחר מיטתו, או שמרקד בשמחותיו, ל”ע.

הִלכָך הֱווה זהיר בהללו ותדע שאתה מתחייב בנפשך. אחורי ארי ולא קולו של חסיד. מאורת צפעוני ולא סעודת חגא שלהם. והשם יתברך, שכבר הושיענו מן העמלק ומן המן הרשע ומן חְמֶלניצקי יש“ו ומן המשכילים, הוא יושיענו גם ממכת צפרדע זו והוא יעלה כל תקוותיהם בתוהו לא דרך, אמן ואמן כי”ר.

 

17: 1813: חסיד מחסידי חבּ"ד כותב מקוּרסק אל חתנו בּבּיֶילורוּסיה    🔗

[בשנת 1797 נתרחש מאורע סמלי בוונציה: שעריו של הגטו היהודי – הראשון שנקרא בשם גטו – הוסרו והועלו באש. מאורע זה, שאמור היה לסמן תקופה חדשה בתולדות היהודים, בא בעקבות הבטחותיו של נפוליאון בונפרטה לחדש את הסנהדרין ולהעניק ליהודים זכויות אזרח מלאות. ואמנם כשנכנס נפוליאון לפולין מצא סיוע רב ביהודי הארץ, שתמכו בחילו ככל יכולתם. רק חסידי ליובביץ', אנשי חב"ד, ושניאור זלמן מלאדי בראשם, ראו בהצעותיו של נפוליאון סכנה גדולה ליהודים.

זמן מה לאחר מכן (1798) נאסר ר' שניאור זלמן בידי השלטונות הרוסיים בעקבות הלשנה של איש מכת המתנגדים, שהעליל עליו כי הכספים ששלח ר' שניאור זלמן ליהודים שבארץ ישראל נועדו לתמוך בטורקים. ב-1801 נאסר שנית באותה האשמה, אך שוחרר בעלות אלכסנדר הראשון לשלטון. בתמיכתו ברוסים במאבקם נגד נפוליאון נמלט ר' שניאור זלמן עם הצבאות הרוסיים הנסוגים, ובדרך בריחתו מת בפיאָנה (1813) בפלך קורסק.]

מנחה שלוחה שמורה וערוכה מאב נאמן

לנפש יקרה למצוא מנוחה בכנפי הזמן

הוא מעלת החתן הנחמד בנפש נאהב ובלב נצמד

החריף ושנון זית רענן יקר כבבת וכו'

זה לי שבועות עברו ירחים חלפו וכן נגוזו מיום נלקח ארון האלוהים רבנו גאוננו צדיק יסוד עולם ר' שניאור זלמן זצוק"ל וכו'.

איגרת זו תגיעך לאחר עת רבה, מחמת שיבושי דרכים וחורבן גייסות, ואף על פי כן תגיעך האיגרת מפני שנתתיה בידי איש נאמן, ושלוחי מצווה אינן ניזוקין כידוע.

ודע לך שאני מוסר בידך סוד גדול ונורא, וכשתקרא ותבין, מפני שחננך השם שכל טוב ובינה עמוקה, יסור הספק מלבך ותהיה דבק בחבורתנו באהבה שלמה.

כשנתפרדנו בלב נשבר ואנוכי הלכתי אחר רבנו, קראת באוזני בקול גדול: “איככה ימלאך לבך לבעוט בכל הטובה שבאנאפארטא משפיע על היהודים. ואיככה תשמור אמונים לקיסר הרוסי הרשע, שהוא רודף אותנו ומשפיל את קרננו עד עפר?” ואנוכי אמרתי אליך: “החרש ממני וצפה לתשובתי עד בוא מועד.” כי מנוע הייתי מלהגיד את הסוד באוזניך פן יבולע לרבנו הקדוש זצוק“ל. עכשיו, שנסתלק מאתנו, בענוונותינו, ואין בידי שום ברייה שבעולם להרע לו ולהפיל שערה משערות ראשו ארצה, הריני מעתיק לך בזה קוֹשְט דברי אמת קדושים ונוראים, ואתה שמור אותם בלבבך. וזה הדבר אשר כתב רבנו זצוק”ל אלי לפני מותו:

“ביום א' דראש השנה, קודם מוסף, הֶראו לי: אם ינצח באנאפארטא יורבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל אבל יתפרדו ויתרחקו לִבָּן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדוננו אלכסנדר, אם כי יִרבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לִבָן של ישראל לאביהן שבשמים. וזה לך האות: שבקרב הימים יתחילו ליקח לאנשי חיל מאחינו בני ישראל.”

ועכשיו, שזכית לראות במו עיניך מהסוד שמסר רבנו זצוק"ל, צא ולמד שהחומה אשר באנאפארטא היה מבקש לנתץ אותה, הלוא היא החומה המגוננת על אחינו בני ישראל מפני השמד ומפני האבדון. הלוא טוב לנו לשמור את דתנו ולאכול קב של חרובין מערב שבת לערב שבת, מללכת אחר תועבות הגויים ולהיות מסובין אל שולחן של נבלות וטרפות.

וזה לך כלל גדול: כשאומות העולם מביאים לפנינו עשירוּת וכיבודים בידם האחת, ידם השנייה מחזקת בצלב ובקוטל חזיר. וכשאומות העולם רודפים אותנו באף ובחימה, אנו מתעקדים אל אבינו שבשמים כמו שכתב רבנו זצ"ל. ועכשיו אל תהיה תמהָ ותשתומם כשאתה רואה במו עיניך איך הלכו כת המתנגדים, בעוורונם ובקוצר המשיג אל השכל המתנגדי, אחר דברי חלקות של באנאפארטא. וכל מי שהלך אחרי באנאפארטא סופו נטמע בין הגויים ואחריתו עדי אובד. כי בחלקות שת למו ושבע מזימות בליבו.

ולמען השם לדון את האיגרת הזאת בשרפה."

 

18: 1857: שליחו של מוֹנטֶגיוּ מבקר ברחוב בֶרנֶרס מס' 3    🔗

לפני זמן מה הטיל עלי מר סמיואל מונטגיו שליחות שאינה לפי מעלתי, אך אנוכי קיבלתיה על עצמי בלית בררה. וזה דבר השליחות: כמו שש שנים ניצב בפיקדילי בית גדול, שהלורד ריטשרד, מרקיז רביעי לבית הֶרטפוֹרד, החל בבנייתו ולא סיים. לפי הידוע לנו פרצה מריבה בין הלורד הנ"ל לבין מועצת העיר בדבר צינורות מי השופכין של הבית. חמתו של הרטפורד בערה בו להשחית, כטבעם של כמה מאצילי הארץ הזאת, שמתרתחים לעתים על דבר של כלום, ולעתים הם עוצמים עין כליל מעניין של חשיבות גדולה. ובזעמו כי רב הותיר הרטפורד את הבית בשיממונו, נעל את שעריו והכריז עליו כמקום שאין לו יושבים, ובכך נפטר מעונשם של המִסים. באותו פרק זמן יצא את ארץ אנגליא בחרי אף, הלך לגור בפריס ומאז לא שב.

יועציו של מר סמיואל מונטגיו סבורים היו שמן הראוי לקנות את הבית הטוב הזה, ועלי הוטל למצוא דרך של משא ומתן שיסתיים במזל ברכה. כשחקרתי בדבר הוגד לי שיש ללורד הרטפורד הנ"ל סוכן בלונדון ושמו ס' מ' מוֹסוֹן והוא דר ברחוב ברנרס מס' 3, ואליו שמתי פעמי בבוקר יום אתמול.

האיש מוסון קיבלני בסבר פנים יפות, אך בשמעו את מבוקשי צחק ויאמר: “סבור אתה, אדוני הבנקאי, שהלורד הרטפורד פנוי לתת דעתו על מיקח וממכר?”

נכלמתי מעט ושתקתי כדי רגע; ואז הוסיף האיש מוסון ואמר, כדובר אל עצמו: “ספק אם הרטפורד זוכר שיש לו בית בפיקדילי… דעתו נתונה רק לדבר האחד שבו חשקה נפשו, לתמונות בלבד. אם יש בידך ציור חשוב להציעו למכירה, אנא הגד ואז ניכנס עמך למשא ומתן… לא בתים, אדוני, רק תמונות.”

לא ידעתי מה הוא שׂח והיגדתי לו מישרים כי אין אני יודע דבר וחצי דבר על תמונות, ומימי לא עסקתי אלא בפרַקמַטיא של נכסי דלא ניידי; ואם יש פתח של תקווה לקנות את הבית הנזכר לעיל שבפיקדילי, נכון אנוכי להביא לפניו הצעה של כבוד ושל טעם.

מוסון הנ"ל הוסיף וצחק לי בפני, אבל מחמת כבודו של הבנק שבשמו באתי, ובוודאי שלא לכבודי – שהרי ידע כי יהודי אנוכי – קם מכיסאו, אחזני בידי ויוליכני אל החדר הסמוך, כשהוא מושך אותי אחריו כגורר בהמה באפסר ואומר: “בוא ואראה לך במה כבוד הלורד משקיע את כספו.” וכשבאנו אל החדר האחר ראו עיני כתלים משופעים בציורים, למעלה ממאה במספר, וגם על הרצפה ניצבו תמונות נערמות זו על זו.

“כלום יודע אתה, אדוני” – אמר מוסון – “כמה כסף נכנס לאוצרו של הרטפורד בשנה אחת? מאתיים וארבעים אלף, אדוני היקר. מאתיים וארבעים אלף! ואתה בא אלי בדבר בית אחד מן הבתים שיש לו ומן הבתים שהוא עתיד לרשת בכפרים ובאחוזות וכן בית דוֹרטְשֶסטֶר ובית הרטפורד שבלונדון ושני בתים בפיקדילי ובית אחד בכיכר בַרקלי…”

כך וכיוצא באלה היה מדבר אלי וכל עת דברו היה כמלגלג ומצחק עלי, ואני ידעתי כי נכזבה תוחלתי וכי אהיה לצחוק בשובי אל מר סמיואל מונטגיו. בלב כבד עמדתי בחדר ההוא, עיני משוטטות על פני הכתלים ורואות בשרן החשוף והמחוצף של נקבות מעורטלות, ציידים על סוסיהם, פרצופי פנים של מלכים ורוזנים מעוטרים בגדי פאר ושאר דברים שמבַלי עולם שטופים בהם.

ולפתע נחו עיני על תמונה קטנה אחת, אורכה ורוחבה לא יותר מספר החשבונות הראשי של הבנק שלנו.

באותה שעה אירע בי דבר שלא שיערתיו ולא פיללתי לו כלל, ולבי עמד מדפוק.

“מי האיש הצעיר שדיוקנו טבוע בתמונה הזאת?” שאלתי בקול מלחשים.

האיש מוסון נראה כמשתעשע אף תמהָ על שאלתי. “וכי למה זה תשאל? כלום הוא מוצא חן בעיניך? והרי אין כאן אלא פיסת בד ומעט צבע ישן,” אמר מתוך בוז גלוי, להרמיזני על תאוות הבצע שהגויים מונים ביהודים. בלעתי עלבוני ולא הרפיתי ממנו, שב ומפציר בו שיענה על שאלתי.

“ובכן,” אמר, “זו דמות דיוקנו של טִיטוּס, בן הצייר, והוא איש ארצות השפלה שחי שם לפני כשתי מאות שנים.” מוסון גם נקב בשם הצייר ההוא, אלא שנשתכח ופרח מזיכרוני. “ואם אין אני טועה,” הוסיף מוסון, “מבקש אתה לדעת מחירה של התמונה. ובכן, לפני שבע שנים מכר אותה ויליאם השני תמורת ארבעת אלפים פלורינים, ועתה היא רכושו של הרטפורד.”

ביקשתיו כי יניח לי להשתהות שעה קלה ולהתבונן בתמונה, והאיש מוסון נתן לי רשותו, ובאמרו כי יש לו מלאכה לעשותה בחדר הראשון, יצא ויעזבני לנפשי.

את צרת לבבי ואת גודל אסוני רק אני יודע.

מיום שמרד עלי בני, הבן היחיד שנותר לי מאשתי הראשונה, מנוחתה עדן, לא ידעתי שעה אחת של שמחה; ובהתהפכי על משכבי הייתי שב וחוזר אל השעה שבה מחקתי אותו מצוואתי, והוא ירד באנייה ומאז לא באה לי שום ידיעה ממנו.

לא בפחזות גזרתי עליו כרת ולא ביום אחד, גם נועצתי ברבנו ומפיו שמעתי מפורש כי “כבד את אביך ואת אמך” הוא כלל גדול עד למאוד בתורתנו; ובן שחירף וגידף את אביו גרוע מבן שנשתמד, מה גם שבני עשה כמה מעשים שאין להעלות על הכתב.

ומתוקף הדברים ששמעתי מפי רבנו, ומחמת הצער הגדול שהיה לי בלבי, ומפני רוגזת הנפש וקוצר השכל, הניפותי את להט החרב המתהפכת על עצמי ובשרי, על בני יחידי, מחמד עיני, אין לי זולתו בעולמי, אלא דמעותי בלילה ושיממון לבי יומם.

פרצוף הפנים שהביט בי מן הקיר, בביתו של מוסון, לא היה דומה חלילה לפרצוף פניו של בני. לא ממנו לא מקצתו. רק זאת ראו עיני, שאותו מצייר דיוקנאות הולנדי, שבוודאי ערל היה, חש והרגיש את שחייב הייתי אנוכי לדעת יפה ממנו. כרחם אב על בנו צייר את הפנים האהובות עליו. כרחם אב על בנו, ריבונו של עולם.

כלום אין רחמים שקולים כנגד כל חירוף וגידוף שבעולם? כלום אין רחמים אלה שקולים כנגד כבד את אביך ואת אמך? כלום אין הם שקולים – בל אחטא בשפתי – כנגד יציאה לתרבות רעה?

מה הדבר שנעלם אז ממני, ושהיה גלוי וידוע ומבורר יפה כל כך לאותו נכרי מהולנד? שאלה זו הייתה מנקרת במוחי כשעמדתי מול התמונה; ובהביטי אל הפנים הרכות, כמו פני יתום נעזב, בא קול והגיד לי. קול שנתאחר לבוא כמעט עשר שנים.

ניצב הייתי שם, נזוף ואבל, דמעותי יורדות על לחיי. ממך, גוי הולנדי, צריך הייתי ללמוד? אל מול אהבתך ורחמיך צריך איש יהודי להיכלם?

באותו מעמד יצא מלפני שאקנה את התמונה הזאת מידי מוסון, ואפילו אהיה חייב לתת תמורתה כפליים ארבעת אלפים פלורין. אם לא ישיב לי האלוהים את בני – אף שאולי איני ראוי כבר לאהבתו – אם לא ירחמני השם יתברך, לכל הפחות אוכל להביט יום יום אל דיוקן פניו של הנער המצויר ולייסר את נפשי הארורה על המעשה שעשיתי, והיה זה עונשי בעולם הזה וכפרתי לעולם הבא.

מחיתי את דמעותי והלכתי אצל מוסון ואמרתי לו כי מבקש אנוכי לקנות מידו את התמונה ההיא.

הוא הסיר משקפיו מעל חוטמו, הביט בי בתימהון שעה קלה ואחר אמר כדברים האלה: “אדוני היקר, שוב לך בשלום אל הבנק שלך ואל עסקי בתים שלך. כלום לא נכונה השמועה ששמעתי, כי דתכם אוסרת עליכם להחזיק בכל תמונה ומסכה? עניינים אלה השאר נא, בטובך, בידי הלורד הרטפורד.”

 

19: 1876: מנדל בַּרסקי כותב מפתח-תקווה אל אשתו שביוּזוֹפקה, ליד קִיֶיב.    🔗

לאשתי הנכבדה מרת טובה גיטל שתחי'

אחר דרישת שלומך הטוב אודיעך שהפּוֹסטה הולכת מחר בלילה מיפו לאודיסה ואי"ה תגיע איגרתי לידיך בתוך שישים ימים. בעל העגלה שיטול עמו את כתב האיגרת הזאת ליפו הוא איש ישר ויש לו סוס טוב והוא מוחזק נאמן על כל יודעיו והוא יוצא את המושבה מחר עם שחר. ויש עמי כאן מנורת קֶרוֹסין שאורה נעים ולפני שיצא הלילה יהיה סיפק בידי לשפוך את הגיגי לבי על הנייר ולהודיעך מכל מה שהוֹיה בי מיום שנסעתי מיוזופקה ועד היום הזה, כמו שבעה ירחים תמימים.

ראשית דבר אודיעך שאני עכשיו בקו הבריאות השלמה וכבר רפא לי מן הקדחת שאחזה בי בחזקה כמה חודשים. אחי האיכרים היו מאכילים אותי גרגרים של כינא והיא תרופה בדוקה כנגד המלריא ואני איתן עכשיו בגוף וברוח וכבר אני יוצא לעבודת השדה ועשיתי חיל רב ויש לי נחלה משלי. מקנת כספי שהבאתי אתי מארץ רוסיה.

המאכלות כאן מבריאים ויש לי גן ירק אחורֵי הצריף מניב מלפפונות וכרפס, בצלים ודלעת, אין כמוה למתוק מבושלת בקמח, ומזונותי מצויים ב“ה בשפע גדול והמים שקצבו לי מוועד המושבה מספיקים להשקות את הגן וגם כמה עצים שיתנו פרי בעוד ד' או ה' שנים, אי”ה, שאז אזכה לברך על אתרוג משלי ועל שקדים ושאר שבעת המינים, אכי"ר.

לא חסר לי דבר, ואם תמאני לבוא אלי, הקב"ה ישפוט בינינו. ולפי חשבוני כבר ילדת למזל טוב, ואם ישר דרכי מלפני שמו יתברך אפשר שיש לי בן זכר שיאמר אחרי קדיש לאחר מאה ועשרים. ועכשיו אוסיף דברים אחדים על מה שכבר כתבתי לך באיגרת שהנחתי על מיטתך כשנסעתי מיוזופקה בחשכת הלילה לפני שבעה ירחים.

אביך שיחי' ואמך שתחי' רק המה היו בעוכרינו יען המרידו אותך עלי ואמרו לך שבי עמנו בזה ואל תלכי אחרי בעלך אלוף נעורייך. והלוא נאמר בתורתנו כי יעזוב איש את אביו ואת אמו והלך אחר אשתו והיו לבשר אחד. קל וחומר אישה, שיש לה לעזוב את אביה ואת אמה וללכת אחר בעלה, בייחוד ובייחוד כשהוא מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל והולך אל מקום עיים וחורבות שועלים עם עקרבים לבנות את ארץ אבותינו, ואין מקום להאריך בזה.

וכמו שכתבתי על האיגרת שהנחתי לך במיטה הריני שב ואומר לך שובי שובי השולמית בואי לך אחרי אישך אל ארץ לא זרועה ואני אזכור לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר. אך אם תקשי את עורפך ותמאני שלוח אשלח לך ספר כריתות כדין, כתוב וחתום מהרבנים שבמקומנו ואת חופשית לנפשך ואני חופשי לנפשי.

וזה לך אות וסימן להגיד כי דרכי רצויה למעלה ומן השמים מסייעים בידי. כי בהיותי עומד במיטתי חולה אין אונים בעצימת עיניים גמורה בא קול וידבר אלי לאמור קום לך מנדל ברסקי ובוא אחרי. ואנוכי קמתי ממיטתי ואתן את ידי ביד הקול הדובר אלי והיינו הולכים ובאים אל מקום לא ידעתיו ואל גבול לא שזפתו עין. בארץ חמדה ומגדים היו רגלינו עומדות ומרקדות, שעירים עלי דשא רביבים עלי עשב בתוך הירוק הירוק עד קצווי ההרים. מי מעיינות מפכים סביב והקשת בענן והרעם מרחוק והברק על הגבעות הולך סביב סביב והקול מדבר ואומר מנדל ברסקי, שַל נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד בו קודש הוא. ואני נפלתי על פני ואשק את האדמה ותרדמת אלוהים נפלה עלי ומן התרדמה ראיתי בחזון רוחי שניים אנשים הולכים בשדה. האיש אחד היייתי אני מנדל ברסקי כפי שהייתי ביוזופקה, איש מר ונשבר ומדוכא, נרדף על נפשו מטומאת הגויים ומשנאתם. והאיש השני היה מנדל ברסקי אשר ברא לו ה' לב חדש, עינים מזרות אש וזקנו עז ברוח היום ומצעדיו מצעדי גבר. האיש מנדל החדש אמר אל האיש מנדל מיוזופקה כלך לך מעלי לא אוסיף ראות פניך. והאיש מיוזופקה עלה בעשן כלא היה והאיש החדש קם מן החזון והוא במיטתו בפתח-תקווה ורוח חדשה מפעמת אותו. ואקום ביום ההוא מחוליי ומאז אני הולך מחיל אל חיל ואין לפני מעצור.

והיה אם נכון לבך בקרבך ואת אישה עברייה גיבורת כוח, אמרי לי ואנוכי אשלח אליך בעוד כמעט שנה אחת, אי"ה, איזה כסף וכל מכתב הנחוץ לבוא אל השלטון להניח אותך ללכת לארצנו באנייה מאודיסה. ולא יחסר לך עמדי דבר ויש עמי פח שמן מתוק למאכל, שמן זית יקר מפז, ותהיי מבשלת בו תבשילים טובים וכמו בת מלך תתהלכי בארץ. ואם ירצה השם דרכינו נתעצם על האדמה אשר נתן ה' לאברהם אבינו לנחלת עולם.

אך אם תסרבי ותמרדי עלי אויה לך, אישה סוררה, לשבת בבית אביה ואמה גרושה מבעלה וממאנת לשמוע אל הקול הדובר אל שומרי הברית. ראי הזהרתיך וראי כי דיברתי אלייך דברים נכוחים. ביד רכה דיברתי וגם ביד קשה, כייסר אב את בנו וכרחם איש את אשת נעוריו. ועתה בידך הדבר לעשותו.

המתפלל אל ה' להאיר את לבבך ולפנותו מן החושך,

בעלך מנדל ברסקי

בק"ק פתח-תקווה.

 

20: מתילדה    🔗

הבוקר עשיתי עסקה מצוינת: כל עיזבונו של איש זקן נפל לידי במחיר של כלום.

אני נועל עצמי על מסגר ובריח ומתמכר אל הצלילה לתוך רכושו של האיש המת – אוצר מדהים של כתבים עבשים, מפות, חפצי כסף ותכשיטים עתיקים.

אני נושם את האבק העולה מכל חבילה ומכל מזוודה, משתעל, מאושר, מונה את ההון החבוי כאן, שיהיה שלי מעתה, מפני שהערמתי על כל השוטים ומפני שהיורשים היו נבערים מדעת.

באצבעות רועדות, שעתה אינן חשות אפילו בדקירותיהם של מסמרים וסיכות, אני נובר במה שהיה שייך לזולתי, עד הבוקר הזה; ועכשיו – באופן חוקי, בלא רבב של עברה – נעשה כולו שלי.

החבילות והמזוודות מתרוקנות ממה שהיה לכאורה לא כלום, ועל הרצפה נערמים אוצרות שאין להם שיעור. לבי עומד להתפוצץ מהתרגשות, – שכיעורה לא נעלם ממני – ואני יודע שעל פנַי מתפשט חיוך מתועב. אבל איש איננו רואה. האונס מתרחש במסתרים, הרחק מעיניהם של שוטים ומתחסדים. לא אכפת לי. ההון שנפל בידי, נדירותם של החפצים שאין ערוך למחירם, יהיו פיצוי שיתמשך הרבה מעבר לחרפתו של הרגע הזה, הבוקר האומלל – והמתוק – הזה. בוקר יחיד מול ימים ארוכים של קציר. סוד אחד, מול אלפי הסודות שכולם מסתירים מפני תמיד, מבלי שלבם ינקוף אותם על כך. ולמה זה ינקוף אותי לבי על פעם אחת, נדירה, מטורפת?

בתחתית המזוודה נופלת עיני על צרור מכתבים קטן. אני מרפרף על פניו בחוסר סבלנות. אינני מוצא שום חתימה או כתב-יד של מישהו מבעלי השם ואני מטיל את הצרור אל סל האשפה. מתוך הניסיון אני משהה בידי מכתב אחד לקרוא בו, בכל זאת ושמא.

"יקירי,

אני נפרדת ממך לעולמים, ולפני שאהיה לך זיכרון בלבד, רוצה אני שתדע כי אהבתיך עד לאחרונת נשימותי. רוצה אני שבבוא יומך, כפי שיומי קרוב עתה מאוד, תדע. וגם מעבר לזה, אם יש מעבר לזה. והרי אסור שלא יהיה.

שלך – אילו ניתן הדבר – לנצח

מתילדה"

לרגע אחד אני מקווה שאינני מבין. אחר כך אני שואל את עצמי אם הֶערים עלי הזקן המת, ובכוונה שתל איגרת זו בתחתית המזוודה, כדי ללמדני לקח. אבל את המחשבה הזאת אני מנסה לדחות מעלי מחמת הבנאליות שבה. זקן חכם שכזה, בעליו של אוסף אנין ומתוחכם, לא יתן יד לבדיחה שמטרתה להשמיע באוזני איש זר את הנדושה שבאמיתות.

אך בסופו של דבר הזקן המת כופה את רצונו עלי. מתוך קברו הוא מושיט לי לשון, מפני שגם שם, בתחתית הבור, עדיין הוא בעליו של אוצר, שלעולם לא יהיה שלי. והחיוך הנתעב נושר מעל פני, ותחושת הניצחון האפל מתפוגגת, ואל פני חוזרת ושבה הארשת העצובה, הרעבה, הסקרנית, העייפה והנכונה להשלים עם מה שלא ניתן עוד לשנותו.

 

21: המלים חייבות להתאבד    🔗

הבוקר קיבלתי מברק ובו נאמר – “יקירי – כן.” במברק התשובה שלי כתבתי – “יקירתי – כן.”

כך אנחנו כותבים זה לזו מאז החליט בעלה להעביר את עסקיו לחוץ-לארץ. אילו נפלו המברקים הללו בידי זר, היה בוודאי חושב שאנחנו משתמשים בלשון סתרים ומעבירים ידיעות מסובכות זה לזו. אבל כמובן שאין זה כך. לפני שהכרנו איש את רעותו הכרות של ממש היו מכתבינו ארוכים, מפורטים ועמוסים עובדות ותיאורים. אלא שעם חלוף השנים גילינו שנינו, כמעט בעת ובעונה אחת, כי אין לנו צורך בהרבה מלים. אחר כך נוכחנו לדעת כי בפגישותינו הנדירות אין לנו צורך במלים כלל. מחרישים היינו במשך יממה שלמה.

השתיקה סביר שתהיה מפרידה בין אנשים, אבל אצלנו היא נעשתה לגשר. וכששני אנשים ניצבים על גשר (וכל גשר יש לו תהום מתחתיו) אין להם צורך במלים. מצבם מדבר בעד עצמו בלשון ברורה כל כך עד שאין הם יכולים לטעות טעות כל שהיא.

מהרהר הייתי לעתים קרובות בתהליך הממושך הזה שבו עברנו מהכברת מלים אין קץ לשתיקה גמורה, והבוקר נסתמן לי פירוש אחד אפשרי.

בעקיפין וממרחק הגעתי אל ההסבר שבידי. כשאני יושב אל עבודתי לכתוב סיפור, נובלה או מחזה, מלווה אותי כל העת – בין שאר כוונות גלויות ונסתרות – גם הרצון לשאת חן בעיני קוראי ולכרות עמהם ברית; ואם אפשר – ברית אהבה. רוצה אני, בסתר לבי, שקוראי יאהבוני לפחות כשם שאני עצמי אוהב-מראש כל קורא שיתקשר אלי בעבותות של הבנה וחיבה. ומה אני עושה כדי לקשור אלי את לבו של הקורא? אני משתמש במלים. באלפי מלים ובעשרות אלפי מלים. אני מציף את הקורא במפלי-מלים ובאשדות צירופי-מלים, עד שהקורא נכבש, אם הוא נכבש.

והנה הבוקר, כשקיבלתי את המברק “יקירי – כן” שאלתי את עצמי מדוע אי אפשר להגיע אל לב הקורא על ידי אותה שתיקה שמקיפה את עמידתנו על הגשר, ואפילו את מברקינו? (שהרי אילו ניתן היה לעשות זאת, היינו נכנסים לבית הדואר ומשגרים מברק ריק!)

והבוקר, מצאתי, כמדומני, את התשובה.

גם ידידתי ואנוכי הגענו אל תכלית השתיקה רק לאחר שהצפנו זה את זו באלפי מלים. הן היו הכרחיות כדי לרצף את הדרך אל השתיקה. רק לאחר שפלטנו את שפע המלל עד תומו הגענו לאותה מדרגה שבה הוא נעשה מיותר.

כדי להיפטר מן המלל יש אפוא להרבות בו, ולאחר שמילאו המלים את תפקידן הן מתאבדות לכבודנו, מוחקות את עצמן ומתאיינות, כפי שכל מה שמגיע אל תכליתו מאבד את עילת שליחותו.

אל תכלית מטרתי כסופר אגיע רק כאשר אכתוב ספר, שהקורא בו יפתח בתהליך הקריאה רק לאחר שסיים לקרוא. כאשר יסיים הקורא לעיין בספרי יסגור את הכרך המת, יניח אותו מידו ורק אז יפתח בדו-שיח עמי. הקריאה האמיתית תתרחש רק עם סיום הקריאה המוּכנית. הקריאה האמיתית מתבצעת בעצימת עיניים ובלא ספר. רק לאחר שרבבות המלים עשו את שליחותן והתאבדו – נפתחת השיחה המכרעת והמהותית בין המחבר לבין הקורא. ואז הסופר והקורא מגיעים אל אותו המקום שבו ניצבים הנאהבים. במלים שוב אין צורך מאחר שעשו שליחותן. מכאן ואילך תדבר השתיקה, שהיא חובקת את כל המלים. היא הרחם שממנו יצאו והיא האדמה שאליה ישובו. ומן השתיקה – אהבה. Ex tacendo amor.

 

22: 1927: זיתים    🔗

א. מכתב של העלמה הינדע אל אחותה התאומה חנה.    🔗

אוי, חנל’ה מתוקה שלי, אני כותבת ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. יחיאל שלנו הגיע אתמול מארץ ישראל והוא בדרך אליכם. בעוד כמה ימים, אחרי שינוח ויספר לנו סיפורים, הוא יקח רכבת לפרוז’אנה ואתם תראו בעצמכם אם אני משוגעת או שהעולם משוגע.

לפני ארבע שנים כולם אמרו לו: אל תיסע, תשב בבית, תתחתן ותפתח חנות. אבל הוא הרי עקשן ידוע, ואם נכנס לו זבוב בראש, כבר אי אפשר להוציא. וככה בדיוק זה היה עם יחיאל. נסע ונעלם ולא שמענו ממנו כלום ארבע שנים. ופתאום אתמול אני שומעת מדברים ברחוב שלנו ואומרים לי, שאיזה דבר הולך ומתקרב ועוד מעט יגיע אל ביתנו. ותיכף ומיד יצאתי עם ליובה וגיטל’ה ושעיה, וכולנו הלכנו לראות. ומה אנחנו רואים? לא תאמיני. דבר כזה יש רק בצירקוס של דוּרוֹב שבא בקיץ ליריד של גרוֹדנה. בטח שאת יחיאל אני לא הכרתי בכלל, כי ראיתי לפני בן אדם שכאילו עשוי מכמה חתיכות של שניים-שלושה אנשים שהדביקו אותם ביחד. קודם כול ראיתי כובע. את יודעת איזה כובע? את זוכרת שהסבא סיפר לנו על דוקטור הרצל הציוני והראה לנו עיתון עם תמונה, איך שהרצל הדוקטור עומד על יד סוס, ועל הסוס יושב הקייזר הגרמני והם שניהם מדברים כמו שני חברים. כובע כזה כמו שהיה לדוקטור הרצל היה גם ליחיאל. זה לבן ועגול מלמעלה ונראה כמו קערה גדולה שהפכו אותה. אני חשבתי שכובעים כאלה עושים מעץ או מפח, אבל אני לא ידעתי, עד שבבית נגעתי בכובע וראיתי שהוא עשוי מבד שמתחו על קרטון של פקקים, או משהו כזה. אם את לא זוכרת את דוקטור הרצל, אז את בטח זוכרת את הכרך ב' של “ראשית דעת הטבע” מאת צוּזמֶר את חיצוני, ושם יש תמונה של ציידים שהרגו אריה. והשני ציידים יש להם בדיוק כובעים כאלה. וכובע כזה היה על הראש של האיש הזה שהלך ברחוב. וחוץ מהכובע ראו בן אדם רזה מאוד שתלוי עליו מעיל גשם בצבע קצת ירוק, כמו של חיילים. המעיל גשם כיסה לו את כל הגוף כמעט ואפילו את הידיים לא ראו, כי השרוולים היו יותר ארוכים מהיד. אבל את הרגליים שלו ראו קצת וזה היה משונה, כי ראו לו רגליים ערומות בלי מכנסיים. רק אחר כך, בבית, ראיתי שיש לו מכנסיים, אבל קצרים, גם כן מצבע קצת ירוק, והם בדיוק כמו תחתונים של קיץ – רחבים נורא ומגיעים עד לפני הברכיים. ומה שהיה משונה ביותר היו דווקה הנעליים, כי הרגליים שלו הערומות היו דקות מאוד אבל הנעליים היו ענקיות ושחורות וכבדות והם השמיעו על האבנים רעש חזק של ברזלים, ובבית ראיתי אחר כך שהסוליות מלאות מסמרים חזקים ועל כל עקב יש לו פרסה כמו לסוס, רק שלסוסים יש יותר גדולה. והיה זה פלא לראות איך הרגליים הרזות האלה מרימות וסוחבות זוג נעליים כזה, שבטח היה משקלם כמו שק תפוחי אדמה. והנעליים היו דווקה מצוחצחות כמו מראה.

וביד אחת הייתה לו מזוודה קטנה קשורה בחבל, כי המנעול היה שבור ופתוח. וככה הוא הלך לאט לאט, מביט ימינה ומביט שמאלה, כאילו שאף פעם לא ראה רחוב של יהודים. ובאמת הוא נעצר לפני הבית שלנו והביט קצת ונכנס לחצר. ואז אנחנו רצנו אחריו לראות מה יהיה. וכשאמא יצאה היא אמר לו: “את מי אתה צריך?” אז הוא הסיר את הכובע וזה היה יחיאל. מה אני אגיד לך? אמא תיכף ומיד בכתה ואמרה: “אוי ואבוי לי, שאחותי עליה השלום לא זכתה לראות את הבן שלה החלוץ הציוני מארץ ישראל.” ואחרי שאמא בכתה היא תיכף ומיד אמרה לו: “יחיאל, לך תתרחץ ותיכף תקבל אוכל.” ואחר כך היא אמרה לו: “אתה בטח עייף, תלך לישון בחדר הקטן.” ואחר כך היא אמרה לו: “אולי אתה רוצה ללכת לבית הכנסת לברך הגומל, אחרי כל הסכנות שהיו לך בדרך.” ואז יחיאל שם את המזוודה על הרצפה, הוריד את המעיל גשם והתיישב על הכיסא. ואז ראינו כמה שהרגליים שלו דקות וכמה המכנסיים רחבים. ויחיאל אמר לאמא: “לא היו שום סכנות בדרך כי נסעתי באנייה.” ושעיה, שהוא עוד קטן ואין לו נימוס, אמר ליחיאל: “מה זה המכנסיים האלה? למה הם כל כך רחבים?” ויחיאל אמר: “זה של שוטר אנגלי וכל השוטרים הולכים בכאלה בגלל החום, כדי שהאוויר יקרר להם את הרגליים בזמן שהם רוכבים על סוסים עם המכונות ירייה והתותחים.” אז ליובה שאלה את יחיאל אם הוא גם כן שוטר, והוא אמר: “לא. אני חופר בארות, פועל יומי מומחה.” וגיטל’ה אמרה: “והכובע?” ויחיאל אמר שזה נגד השמש בארצות המזרחיות, במיוחד בשביל אנשים מאירופה. “והמעיל?” אני שאלתי. “המעיל,” הוא אמר, “נגד גשם, כי אני באתי הביתה לביקור של הפסח.” “אבל בפסח אין גשם אצלנו,” אמרה האמא. אז יחיאל אמר: “אין דבר.”

אחר כך הוא נרדם על הכיסא, ובערב הוא התעורר וסיפר איך שחופרים באר בארץ ישראל ולא מוצאים שום מים, אז חופרים באר אחרת⁴, עד שמוצאים. וכשמוצאים מים תיכף ומיד רוקדים ריקוד ציוני מיוחד ושרים שירים מיוחדים של בארות, והבעל-הבית מביא יין ולחם וגבינה וכולם אוכלים ביחד עם הבעל-הבית של הפרדס. ובפרדס יש אתרוגים ומָראנצעס ורימונים. והפועלים גרים באוהלים, ואם אין עבודה, בזמן הגשמים, יושבים באוהל ומחכים לעבודה. ומי שחולה במחלת המלאריה מביאים אליו רופא מיוחד והוא מקבל רפואות מוועד הפועלים עד שהוא מבריא. ואם הוא לא מבריא הוא מת. והרבה פועלים וחלוצים מתים, וחלוצים אחרים מייבשים את הביצות, איפה שיש מוּסקיטים שמהם יוצאת המחלה מלאריה.

אבל אני לא אכתוב לך כל מה שיחיאל סיפר, כי בטח הוא יספר גם לכם. רק דבר אחד אני אגיד לך שהוא עד עכשיו לא התחתן, ואני חושבת שהוא בא לחפש לו כלה מהעיר שלנו, והוא רוצה לעשות ממנה חלוצה ולקחת אותה לשם. איך שלא יהיה, אחותי היקרה, בטח את תכתבי לי ותספרי אם יש חדשות מיחיאל כאשר הוא יבוא אליכם, כי הוא אמר שעל הפסח הוא ילך אצל הסבא ובטח בקרוב תראו אותו, ואני שולחת לך נשיקות חמות ומאחלת לך מכל הלב רק בריאות וחיים ארוכים.

מאחותך הינדע

ב. מכתב של העלמה חנה אל אחותה התאומה הינדע    🔗

הינדעל’ה אהובה שלי, לא האמנתי למכתב שלך מה שכתבת שם, עד שראיתי במו עיני, ומה אני אגיד לך? את כתבת את האמת, ותיכף תשמעי ותראי שאני צודקת.

יחיאל הגיע אלינו לפני שבוע ותיכף ומיד הסיר את הכובע כדי שנדע מי עומד לפנינו. הסבא היה הראשון שהכיר אותו ותיכף ומיד הוא לקח יַרמוּלקה מהארון ספרים ושם ליחיאל על הראש, כדי שיהיה דומה שוב ליהודי. אחר כך הסבא נתן לו יד וחיבק אותו ואמר לו לשבת. יחיאל הוריד את המעיל גשם שכבר כתבת במכתב שלך, ותיכף ומיד ראינו שהרגליים שלו כמו שני גפרורים שכבר נשרפו קצת. וזה מהשמש המזרחית של ארץ ישראל, כפי שיחיאל אחר כך הסביר לנו. כי את הבארות הם חופרים לאור היום והשמש שורפת אותם כל הזמן.

אחר כך הוא שם את המעיל על הספסל, איפה שהנשים יושבות ומחכות לסבא כשהן באות עם השאלות על כשר וטריפה. שם היה המעיל ההוא מונח עד שהסבתא פתאום ראתה, אחרי כמה ימים, את הכתם. על זה בטח כבר שמעתם מזמן, כי עכשיו כל העולם מדבר על הזיתים, ואני אספר לך אחר כך. בינתיים יחיאל קיבל מרק גריסים עם לחם, ולפני שהוא אכל הוא חשב קצת ונטל אל ידיו ואחר כך ראינו שהוא עוד זוכר את הברכה שאומרים על המרק, והסבא היה שבע רצון ממנו.

את יחיאל שמנו בחדר אחד עם השלושה בני-דודים של שמואל, שגם כן באו על הפסח לעזור במצה שמורה, ושם הוא ישן עד הבוקר. ומאז הוא קם בכל יום, חובש את הכובע על הראש ויוצא במכנסיים הרחבים ובנעליים שאת כותבת, והולך אל רחוב החנויות ושם הוא עומד ליד הפוֹנטנה של המים וכולם מביטים עליו. ומי שיש לו אומץ שואל שאלות ויחיאל מסביר על ארץ ישראל. והרבה בחורות באות ועומדות קצת מרחוק אבל לא שואלות כלום, רק מסתכלות, כי יש שמועה שהוא בא למצוא לו כלה ולקחת אותה, כמו שכתבת. אז הבחורות באות אבל לא נשארות הרבה זמן.

מול איפה שהפונטנה של המים הרי את יודעת את החנות של הפוטוגרף ברוֹנשטַין, וברונשטין פעם אחת קרא ליחיאל שייכנס לחנות ושם הוא עשה ממנו תמונה. אחר כך הוא שם על התמונה צבעים במכחול מיוחד וגם הדביק גרגרים של כסף וזהב מסביב, ועכשיו הוא עושה תכנית שלמה להכין הרבה תמונות של החלוץ מארץ ישראל ולשים את התמונות בתור ברכות שנה-טובה ולמכור אותם על הימים הנוראים.

תארי לעצמך, היית מאמינה שיחיאל שלנו ימכרו את התמונות שלו בבתי-המסחר בתור שנה-טובה? אילו ראית איך הוא יצא בתמונה, עיניים של גנראל יש לו שם, וזה למרות שהוא רזה ואפילו רואים שהוא די נבהל מברונשטין בזמן שעשו לו את התמונה במכונה. בכל אופן זה די מעניין.

ואחרי שיחיאל עומד חצי יום בפונטנה של המים הוא בא הביתה וכבר בעצמו שם את הירמולקה, אחרי שהסיר את הכובע, ואוכל לחם עם מרק גריסים ומספר על ארץ ישראל כמו שכתבת בדיוק.

במשך הזמן אנשים התחילו לבוא אלינו בערב כדי לראות אותו מקרוב. ויש אנשים שממששים אותו בידיים. אפילו הרב ביקש שנביא אותו על ליל שבת, אבל עוד לפני שהספקנו להביא אותו אל הרב, כבר הרב בעצמו היה אצלנו בריצה, כמו שתיכף ומיד תראי בעצמך.

כמו שכבר כתבתי לך, יחיאל שם את המעיל שלו על הספסל איפה שהנשים מחכות לפסק-דין של הסבא. ואת המעיל הוא אף פעם לא לבש כי לא היה גשם וגם מפני שבמכנסיים הרחבים הוא נראה יותר גנראל, לפי דעתו, ויותר כדאי לו לעמוד בפונטנה של המים בלי מעיל. אז המעיל גשם היה על הספסל, עד שביום רביעי בצהריים הסבתא פתאום אמרה: “אוי, מה זה הכתם-שמן שאני רואה במעיל של יחיאלק’ה שיחיה?” וכולם הביטו וראו שבאמת יוצא מהמעיל כתם גדול של שמן. אז יחיאל אמר: “בטח זה הזיתים ששכחתי להוציא.”

וברגע שהוא אמר בטח זה הזיתים, תיכף ומיד כולם כמעט שהתעלפו. זיתים הרי רק ראינו בחומש ובתנ"ך בתור “ארץ זית שמן ודבש”, כמו שכתוב בספר דברים כמו שלמדנו ואת בטח זוכרת טוב מאוד שגם כתוב שם “זיתים יהיו לך בכל גבולך” ובספר שמות כתוב “שמן זית זך כתית” ובספרי הנביאים הרי כתוב זית אלף פעמים. אבל מי ראה זית בחיים שלו? אף אחד, ואפילו לא הסבא שיאריך ימים ויהי' בריא, וכנראה שממש אף אחד בעיר. אז את כבר יכולה לתאר לעצמך. זה כמו תקיעת שופר ביום חול, או משהו כזה. ותיכף ומיד הסבא קם ואמר: “זיתים?” הוא אמר את זה בלחש, אבל השקט בחדר היה כזה שאפילו זבוב יכלו לשמוע. ועוד פעם הוא אמר, אבל בנגינה אחרת: “זיתים?” הוא עצם את העיניים, הסבא שלנו, וכאילו שלח את ידיו באוויר כמו עיוור, ואמר פעם שלישית: “זיתים, איפה?”

ויחיאל קפץ ונבהל כאילו שתפסו אותו אוכל חזיר והוא הלך מהר אל הספסל והכניס את היד לתוך המעיל וחפר שם בתוך הכיס והוציא איזה גוש של נייר חום שהיה כבר לגמרי רטוב ושמן והביא בזהירות אל השולחן את החבילה ופתח את הנייר מעט, ובפנים ראו איזה כדורים קטנים, קצת ירוקים קצת חומים וקצת שחורים ומקומטים ככה, אבל מבריקים משמן, והוא אמר: “זה הזיתים שאני שכחתי לפתוח. הבאתי זה מארץ ישראל בתור מתנה.”

ותיכף ומיד הוא השאיר את הזיתים על השולחן והלך וישב על הכיסא שלו, ואז הסבא עשה סימן ביד, שכולם יתקרבו, והוא הלך בזהירות אל השולחן והתכופף והריח. והשלושה בני-דודים של שמואל, והסבתא ואני, והמשרתת יֶבדוֹחיה, כולנו לא זזנו ולא נשמנו אוויר.

ואז הסבא עשה סימן לסבתא והיא בטח הבינה והלכה והביאה צלוחית של קריסטל ופתחה את החבילה מהנייר ולקחה כל זית ושמה בצלוחית הקריסטל והחזיקה אותה בשתי ידיים והלכה עם זה אל החדר-ספרים איפה שהסבא לומד והחביאה את זה בין הספרים. ורק אז התחילו כולם מדברים ושואלים שאלות ויחיאל סיפר לנו שאת הזיתים מורידים מהעץ לפני ראש השנה.

“ואדם נכנס לחנות וקונה זיתים?” שאל הסבא בקול מלחשים.

“בטח,” אמר יחיאל, “והם בזיל הזול והחלוצים אוכלים אותם הרבה, כי הם זולים עד למאוד.”

“וגפנים?” שאל הסבא.

“גם גפנים,” אמר יחיאל, “אוכלים מהם ענבים ועושים מהם יין ויש גם צימוקים, אבל ביוקר.”

“וחיטה ושעורה?” שאל הסבא.

“יש,” אמר יחיאל. “אופים לחם, וזה אוכלים כולם, כי בלי לחם אי אפשר.”

הסבא עזב אותנו והלך לחדר שלו, איפה שהסבתא שמה את הזיתים בקריסטל, ואחר כך הוא שב אלינו ותיכף ומיד ציווה עלי לעשות רשימה בשביל להזמין אנשים.

“תכתבי,” הוא אמר. “תכתבי מה שאני אגיד לך.”

ואני ישבתי לכתוב את הרשימה, כדי שלא נשכח שום בן אדם חשוב, כדי שיזכה לראות את הזיתים מארץ ישראל ולברך עליהם שהחיינו ולטעום.

וככה הסבא ציווה עלי: “קודם כל ראש וראשון הרב דמָתָא, ואחר כך לֵיבּל המלמד ואהרון החזן ופֵייבֶה הסנדלר ואיסַר החייט, שהם יסודו של עולם, שאין מעלה יותר גבוהה מבעל-מלאכה. ואחריהם הֶרשל השמש, שהוא גם סגן-גבאי בבית הכנסת הישן, ור' משה-ישראל גבאי כבוד ואשתו ברֵינדיל מכניסת-אורחים, שהיא מבית פּראסוֹל מהעיר בֶנדין, ובנם השני אברמצ’ה, משכיל ועוזר לפרנסתם, ורב נתן חסיד מקובל, ודוּבער הכהן, המשולח של כוללות רבי מאיר בעל הנס מארץ-ישראל, ודוקטור וַסֶרטַייל, תלמיד חכם ורופא מומחה שכמעט המיר את דתו אבל חזר בו, ודניאל בֵיהְם, חסיד פרוגרסיבי ציוני נלהב, משכיל ופילנטרופ, ובּוֹריס אברמוביץ' הרוקח, ואחותו יֶליזַבֶּטה אַבּרַמוֹבנה, זבנית אצל יַקוּבּוֹבסקי ומיילדת. עד כאן,” אמר הסבא, ואני רשמתי הכול על הנייר ותיכף ומיד שלחנו את השלושה בני-דודים של שמואל שיצאו לעיר ויזמינו את העולם, והכול לאותו הערב, כדי שלא לעכב את הבשורה.

נו, הינדעלע שלי המתוקה, מה אני אגיד ואיך אני אתאר לך?

הראשון בא הרב. אני ראיתי אותו מהחלון איך שהוא רץ ממש בלי בגד עליון, הארבע כנפות שלו עפים ברוח והרגליים שלו כמעט שלא נוגעות בבוץ. ואחריו רצה הרבנית ומחזיקה ביד את המעיל שלו וצועקת: “אהרון-העשְל, אהרון-העשל, אתה תצטנן חס ושלום, אהרון-העשל.” ואחרי הרבנית רץ השמש וצועק: “במחילה, רֶבּיצין, באו השני איכרים והביאו ביצים וברווז, רביצין. מה לעשות?” אבל היא לא שומעת.

ואחריו באו משפחת משה-ישראל ואשתו ברינדיל ובנם אברמצ’ה, ואחר כך בא הדוקטור וסרטייל הכמעט-משומד, ושאר המוזמנים. ורק בסוף בסוף בא הרוקח בוריס אברמוביץ‘. הוא בא בסוף ונכנס בנחת ובלי התלהבות, כפי שנאה למשכיל מודרני, והיה אפילו קצת מלגלג. אבל מה אני אגיד לך, יקירה שלי? בוריס אבּרמוביץ’, אף על פי שהוא לא בדיוק דומה לאיש יהודי, ואף על פי שהוא לבוש כמו גוי לגמרי, הרי הוא בכל זאת יפהפה כזה שאי אפשר להסביר. ותארי לך שהוא עד עכשיו עדיין לא נשא אישה.

אבל קודם כול נחזור אל הרב שלנו, שיחיה ויאריך ימים. תיכף ומיד כשהוא נכנס הסבא חיבק אותו ולקח אותו תחת זרועו ושניהם נכנסו על בהונות רגליהם אל החדר-ספרים כאילו שהיה שוכב שם חולה מסוכן, ואת הדלת הם נעלו אחריהם, וכל מי שבא ושאל איפה הסבא, הראינו לו באצבע על הדלת ואחר כך שמנו את האצבע על הפה וכולם שתקו וחיכו בסבלנות אולי חצי שעה. רק בוריס אברמוביץ' הרוקח קצת היה כאילו מחייך.

בסוף הם יצאו והרב הסתכל במבט חריף על הקהל והודיע בפירוש שיש לנו כאן עניין בזיתים מארץ ישראל, ואין שום ספק כלל. ומתוך הקהל יצאה אנחה של התפעלות ופה ושם נשמע פסוק מתורתנו הקדושה יוצא מפיו של אחד הנאספים, איש איש כפי כוח הידיעה ולפי הלמדנות שלו.

“הנה עלה זית טרף בפיה,” צפצף מתוך התפעלות החזן אהרון. ומיד ענה לו ר' נתן חסיד ואמר: “זית רענן יפה פרי תואר.” “ואני כזית רענן בבית אלוהים!” זעק מנהמת לבו המשולח דובער הכהן, וקולו כקול הרעם בעננים. ודוקטור וסרטייל שהיה כמעט משומד, אבל משכיל גדול, גם הוא לא התאפק וזימר בקול נעים: “בנייך כשתילי זיתים.” “ודוד עולה במעלה הזיתים!” – צווח מתוך רעש נפשי נורא ר' דניאל ביהם הפילנטרופ. ומיד חזר על הפסוק מתחילתו ועד לסופו: “ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכל העם אשר אתו חפו ראשם איש ראשו ועלו עלה ובכה.”

שמעה הסבתא שתחיה וראתה עד היכן הדברים מגיעים ותיכף ומיד פרצה בבכייה קורעת לב: “אוי, מַמֶניוּ.” ייבבה הסבתא, “אוי, דוד המלך עליו השלום בוכה והוא הולך לגמרי יחף, דוד המלך. אוי ואבוי לנו משונאינו. יחף ובוכה, מַמֶניוּ שלי!” וברינדיל מכניסת האורחים החזיקה אחריה. וראה זה פלא, המיילדת יליזבטה אברמובנה, שהיא מטבע בריאתה זבנית אצל יקובובסקי, אף היא פרצה בבכי ותיכף ומיד גם אני הרגשתי ששורף לי בעיניים, וראיתי שכמה מן הגברים מוחטים את חוטמם, במחילה. ואז נזכרתי בבעל-הדבר עצמו, שבגללו כל המהומה, והבטתי לראות היכן נעלם ומה הוא עושה. והנה ראיתי שיחיאל מתכווץ לו על הספסל בפינת החדר על יד המעיל גשם שלו, פניו מבוהלות וכאילו שהוא משתדל לגמרי להיעלם מכאן, אם רק אפשר, כאילו שסכנה גדולה רודפת אותו חס ושלום, והוא כולו אדם לגמרי.

כנראה שדעתו של הרב שלנו לא הייתה נוחה מן הבכיות הגדולות, והנה הוא התרומם על בהונות רגליו וקרא לסבא ואמר: “רב אלי, תביא את הזיתים כדי שהעולם יראה.”

והסבא הלך אל החדר-ספרים ויצא משם עם הקריסטל והביא והניח לפני הרב על השולחן. נטל רבנו בשתי אצבעות זית אחד קטן, עצם את עיניו ואמר, “ברוך אתה אדושם אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.” אחר-כך מלמל בינו לבין עצמו: “אם על תפוח מבושל אומרים ‘שהכול נהיה בדברו’ – על זית מלוח, על אחת כמה וכמה.” ואז הוא גם אמר תפילת “שהכול”, ותיכף ומיד, אבל לאט לאט ובעצימת עיניים גמורה, טעם מן הזית בנשיכה קטנה. אחר כך נטל הסבא את הקריסטל והקריב לפני כל אחד מן הנאספים וכל אחד נטל זית ובירך “שהחיינו” ונשך נשיכה קטנה. וכשהגיע הקריסטל אלי לקחתי זית ובירכתי “שהחיינו” ונשכתי נשיכה, ומה אני אגיד לך, הינדעלע המתוקה שלי? הטעם היה – יסלח לי הקדוש ברוך הוא, אבל לא אכחד ממך את האמת – הטעם היה כאילו שהכנסתי לפה מרה של תרנגולת. חלילה לי מלהלעיז על הזית, שהוא פרי קדוש מארץ ישראל, אלא שהדעת נותנת שיחיאל אשם, מפני שלא פתח את החבילה בזמן הנכון, וכנראה שבינתיים התעפש הזית באופן רע מאוד. אני לא מאמינה, וגם לפי ההיגיון הפשוט לא מתקבל על הדעת, שהזית יהיה מר כלענה. הדעת נותנת שהוא מתוק כדבש בתנאי שאוכלים אותו טרי מן העץ, כמו שנוהגים בתפוחים ובאגסים ובשאר פירות. וכל העולם יודע שאסור לאכול פירות רקובים, אלא מפני קדושת הזית אין מקפידים.

ובכן, טעמתי גם אני, וכל העולם עומדים מסביב וממצמצים בשפתותיהם ונאנחים ונושמים, ויש בוכים וגורפים את חוטמם. וכשכילו לאכול פתח החזן רב אהרון בבים-בום-בום מעומק הלב. מין בים-בום-בום של חג השבועות, מתמשך מן הנשמה ונדבק בלב. ותיכף ומיד כל אחד הצטרף אליו לפי קולו ולפי הכשרון והיכולת, והעולם היה עומד בעצימת עיניים, מתנועעים כשיבולים ברוח השדה ונוהמים זמירות שאי אפשר לתאר בכלל.

ואז פתאום קרה דבר משונה שבהתחלה לא האמנתי. הבעל-דבר, יחיאל שלנו, שבגללו כל העניין הזה, ושבהתחלה היה כל כך נבהל ואילם, הוא קם פתאום ממקומו שעל הספסל, חטף ולבש בזריזות את המעיל גשם שלו, הסיר את הירמולקה ושם על ראשו את הכובע הגדול הלבן, קפץ ועלה ועמד על הספסל ונתן עין חודרת, כמעט כועסת, בציבור שלפניו. ממש כמו שהביט לתוך המכונה הפוטוגרפית של ברונשטין. שוב היה פתאום לגנראל, וכנראה הבין סוף סוף שלא אסון הביא אלינו הביתה, אלא מהומה של חג חשוב עד למאוד. ומה הוא עשה? הוא פשט את ידיו לפניו והתחיל זורק פקודות למזמרי הזמירות. רגע אחד עשה סימן לנשים שישתתקו, במחילה, ואת הגברים עודד בידו השנייה להרים את קולם. ורגע שני הוא מצווה על הנשים לפצוח ברינה עזה וכבירה, ועל הגברים הוא פוקד לזמר בלחישה, כשהוא מניח את אצבעו על פיו ועוצם את עיניו. ממש לא תאמיני. הזה יחיאל שלנו? ואפילו שהשרוולים של המעיל גשם היו ארוכים עליו, בכל זאת קפצה היד שלו מדי פעם מתוך השרוול. כאילו שנעשתה ארוכה בדרך נס, והאצבע שלו הייתה מאיימת ומפחידה כמו אצל ז’נדארם, והעולם קיבל ממנו כל פקודה ופקודה, וכנפי המעיל גשם כאילו שנעשו כנפי ציפור או נשר. ומרגע לרגע נדמה היה לי שהוא, יחד עם הכובע שלו, מתגבה ומתרומם אל התקרה ועוד מעט יתעופף מבעד לארובה ויהיה עולה ועולה ועולה אל העננים שבחוץ. ולרגע אחד אפילו היה נדמה לי שאיזה אש פורצת ויוצאת מכנפי המעיל גשם הירקרק.

וכל הזמן חשבתי, למה העולם קיבלו ממנו והניחו לו להנהיג את הזמירות ביד רמה? אולי מפני שהוא האיש שהביא את הזיתים? אבל אולי דווקה מפני סיבה אחרת, שפתאום נשתנה יחיאל מחלוץ חופר-בארות בעל מכנסיים רחבים ורגליים דקות, ונהפך להיות באמת מין גנראל שעיניו רושפות להבת-אש. אולי זה היה הרגע שהוא חיכה לו כל החיים שלו, ולשם כך בא לביקור מארץ הקודש אל הגולה? ואפשר שלא ידע מכל העניין שום דבר בכלל, ורק מכוח מקרה-הזיתים נשתלשל לו המהלך החדש הזה בחיי החלוץ הציוני יחיאל? איך אפשר לדעת את האמת כשבינתנו קצרה, ולא רק הנשים אלא גם הגברים והלמדנים, ואפילו הרבנים אולי, שלפעמים שואלים שאלה, ותשובה אין להם.

אוי, הינדעלע יקירה שלי, זה היה מראה משונה מאוד, תאמיני לי. וראיתי מן הצד שהרוקח בוריס אברמוביץ' משתאה אל המחזה, ותחת לשפמו החיוך לא כל כך חזק כבר. ואני אומרת לך, שחבל מאוד שאיש כמוהו, שאולי באמת לא כל כך דומה ליהודי, אבל בכל זאת הוא יהודי ממש, כמה חבל שאפילו שהוא לא נשוי עדיין, אין לו אורח חיים כמו שלנו, והוא אבוד לגמרי ואין לו תקווה, למרות שיכול היה כל כך בקלות למצוא לו אישה נאמנה, שתעמוד לצדו בכל פגעי החיים ותהיה נאמנה לו עד מוות. אבל הוא בעצמו אשם.

נו, די להיום. את הזמירות הם שרו עד שכמעט שקעה השמש והגיע זמן תפילת מנחה ומעריב. וכשהעולם הלכו לבית הכנסת ירד יחיאל מהספסל, פשט את המעיל גשם, והוריד את הכובע ושם בחזרה את הירמולקה כאילו כלום לא קרה. גם הוא הלך בסוף אחרי כולם לבית הכנסת ואני חושבת שגם בוריס אברמוביץ' הפעם הצטרף למניין. כל כך חבל עליו שפשוט את לא מתארת לך.

ולהתראות על הפסח,

מאחותך האוהבת אותך חנה.

עיקר שכחתי לכתוב לך שאתמול הלכתי אצל האפותיקה של בוריס אברמוביץ' כי הייתי מוכרחה לקחת איזה רפואה נחוצה בשביל הסבא, ובוריס אברמוביץ' אמר לי שזית בלשון לטיני זה Oliva fructus והשמן זית זה Oleum Olivarum אין דבר בעולם, שבוריס אברמוביץ' לא יודע.

 

23: 1929: כמה נעים היה לטפס על הגבעה בצהריים    🔗

הרגו את בנו של קצוביץ‘. כשהיה רוכב על החמור לאחר שסיים את הבציר דקרו אותו בגבו ובצווארו. לחצר אביו הביאו אותו חצי מת. הייתי אצלם אמש וראיתי את קצוביץ’ יושב במטבח ושותה כוס תה. לא ידעתי מה אגיד לו ועמדתי שם בערך שעה אחת ואחר כך הלכתי הביתה. אני כמעט בן חמישים, עומד על סף הזקנה ומתבונן במעשים כאילו מן הצד. לפני ארבעים שנים בערך, כשייסדו הורינו את המושבה, היו פני הדברים שונים לגמרי. גם קצוביץ' זוכר בוודאי. מעניין לדעת מה הוא חושב היום. כשהיינו ילדים הוא לא היה מעלה בדעתו שיום אחד ישחטו לו את בנו בסכין. ומצד שני גם לא היה מעלה בדעתו שיהיה לו כרם משלו, כרם של גפנים ומטע של שקדים ועשרים דונם פרדס צעיר של תפוחי זהב ופרות ועזים ושתי פרָדות.

אז איך כל זה קרה ואיך הגענו למצב שאנחנו חיים כמו בתוך חלום, חלום שכאילו נתגשם, ומצד שני סיוטי-לילה, והכול בתערוֹבת אחת.

מיום ליום אני שוקע במחשבות, וכדרך המזדקנים באים הזיכרונות הישנים ומציפים את הזיכרונות החדשים.

אנא, עורו והתעוררו זיכרונותי המתוקים, קָחוני נא עמכם אל עידן אחר ואל המקום שבו יצאה נפשי במחולות הנעורים.

הכול אני זוכר. את בתי המושבות הראשונות בנינו על גבעות. על אדמות המישור זרענו ושתלנו גידולי-השדה למיניהם, לפי שאדמת המישור היא אדמת סחף פורייה, ואילו אדמת הגבעה היא סלע סָחוּף של גיר לבן. ועוד טעם אחד היה בדבר, שאדמת המישור שורצת בִּצות וקדחת, אבל על הגבעה האוויר צח ומבריא. וטעם שלישי בדבר, שמִן הגבעה אדם צופה למרחוק ורואה אם יש לו אויב שבא להרגו.

וכמעט כל גבעה יש לה כמו גבנון על גבה, גבעה על גבי גבעה, זיז מזדקר או כיפת-כותרת או מישורת מתגבהת. על פני אותם גבנונים, שכמעט אין בהם שימוש, ואפילו לבניית בתים לא יספיקו מפני קוצר המצע, על אותם גבנונים היינו מקימים את בית-הכנסת. על ידו היינו תוקעים באדמה שני עמודים גבוהים וקורה על גבם, ומן הקורה משתלשל פעמון האזעקה של המושבה. רוצה לומר: אם חשים בסכנה מתקרבת, מתכנסים האנשים בבית-הכנסת וזועקים לעזרת השוכן במרומים. אבל אם גם זה לא מועיל והסכנה נעשית מוחשית ממש, מושכים בחבל הפעמון ומזעיקים את האיכרים ומחלקים נשק, כפי שאמר אבי-המשוררים:

אִם יָדְךָ לְךָ לֹא תוֹשִׁיעַ

לֹא יִשְׁלַח גַם אֵל עֶזְרָה מֵרָקִיעַ.

כשהייתי בן עשר כבר ניצב לו בית-הכנסת שלנו במלוא הדרו בראש הגבנון שעל הגבעה, ולצדו, כמו עמוד-תלייה, להבדיל, נשתלשל וירד פעמון הנחושת.

ולמטה מן הגבנון, בקו ישר – תחילה במורד הגבעה, ולימים גם הלאה מזה, אל תוך השדות – זרם וירד רחובנו היחיד. מי שהיה לו כסף ופנאי טייח את ביתו וסייד אותו עד שהבהיק בלובנו. ומי שהיה טרוד מדי או שלא היה לו ממון השאיר את אבני-החול הצהבהבות כמות שהן, ולטאות עם עכבישים עשו להם משכן בחוֹרים ובתעלות שאותה האבן מלֵאה אותן. בעזרת זרדים ומקלות היינו שולפים את בעלי-החיים הללו ממחבואיהם והיינו מביאים אותם לבית הספר ומטילים אותם בשערותיהן של הילדות עד שעלתה צווחתן עד לב השמים.

בייחוד ובמיוחד זכורים לי ימי השבת. מיד לאחר הארוחה, כשההורים פרשו לתנומת הצהריים, הייתי מַשיל את סנדלי ויוצא את הבית על בהונותי. הרחוב היה ריק מאדם, ואף על פי שהשמש עמדה במרומי הרקיע וכל בית הטיל את צלו תחתיו, כמו תינוק שמטיל את מימיו בין רגליו, בכל זאת סִנוור לובנם של הבתים את עיני ואני מצמצתי מול האש הלבנה ושירכתי את רגלי בעצימת עיניים במעלה הרחוב. חום היום טפטף ופשט לתוך גופי כמו סם חיים. בדומה לזוחלים נתמלאתי זריזות ונועם מכוח השמש המלהטת ורגלי היו גורפות חול להנאתן והייתי מותיר אחרי עקבות ומביט לאחורי, מתגאה על הסימנים שאני משייר בעולם. וכל העולם נראה לי כאילו התעלף, ותוך העילפון הוא משתאה לראות אותי הולך ועולה בגבעה.

וככל שעליתי וקרבתי אל אזור בית הכנסת כן פסק והלך הדמיון שביני לבין הזוחלים. מרגע לרגע הלך גופי ונתמלא איזה כובד אנושי, אותה כבדות מנומנמת שהצהריים מטילים בגופותיהם של בני אדם. ליאוּת אחזה ברגלי, הסִנווּרים דקרו את עיני כמו סיכות והזמזום שהעולם היה מלא אותו תמיד, זמזומם של דבורים וזבובים, צרעות עם חרגולים, החל מרדים אותי. מישהו כאילו מנענע אותי בערסל-ענקים לא נראה. נדמה לי שהתחלתי צף בתוך היקום ולא מהלך בו, צף ונגרף עולה ויורד. מיד ניערתי את ראשי כמי שנכנסה נמלה לתוך אוזנו ופקחתי את עיני והבטתי נכחי. אותה פיסת סלעים מוגבהת שעליה ניצב בית-הכנסת הייתה קרובה עכשיו מאוד. גוש אפור וצהוב רבץ לפני, פה ושם מלבין ונוצץ הסלע הגירי שאדמה מועטה שרדה סביבו והִצמיחה עשבים חולניים, שרובם לא ידעו יותר מיום או יומיים של יַרקוּת, לפני שנתייבשו כליל וצנחו אל בין סלעי הגיר.

אל בית-הכנסת הוביל משעול שהמתפללים כבשוהו ברגליהם והוא מתפתל בין הסלעים ונראה מרחוק כמו חבל שנכרך סביב לחבילה זו של חטוטרת-הגבעה. לרגעים נדמה לי שחטוטרת סַלעית זו היא מין תכשיט עשוי כסף עתיק, בדומה לפמוטי-השבת של אמא, תכשיט שמירקוהו במטלית עד שהתנוצצו כל החלקים הבולטים בו – הלא הם הסלעים – בעוד שהחול והצמחייה המתה היו השקעים שבפיתוחי-הכסף, שקעים שבהם נותרו האבק והלכלוך.

בית-הכנסת היה סגור, המתפללים יצאוהו לפני כמה וכמה שעות והיו נוחרים עתה במיטותיהם ועל הערסלים שבין עצי האיקליפטוס שבחצרות הבתים. רק אני לבדי הייתי עֵר ביקום הנרדם שמסביבי, וכשהגעתי לבסוף אל ראש הגבעה גררתי את עצמי אל צלו של עץ האִזדרכת היחיד שהיה נטוע ליד כותלו של הבניין ושם רבצתי, גבי אל הגזע, ועצמתי את עיני.

אילו פקחתי את עיני הייתי יכול לראות, ממקום מרבצי, את שני צדי העולם. את המושבה, מכאן, ואת שאר העולם כולו מתמשך והולך מן העבר השני של הגבעה, עד לאמריקה ומעבר לה, ועד לקוטב הצפוני, אולי.

ומכיוון שכך, למה לי לפקוח את עיני, אם בין כך וכין כך אני יודע מה שיש לראות ואני מכיר את האפשרויות הנפתחות לפני בשעה שאני מצוי בראש הגבעה, במקום הגבוה ביותר בעולם.

ואני מוסיף לשבת תחת העץ, נהנה מצינת הצל, שואף בנחירי כל מיני אוויר ידועים ומוכרים לי. אני יודע שברגע מסוים הרוח מוליכה אל אפי את אבקתם הצהובה של פרחי השיטה הקוצנית, וברגע אחר כיווּן הרוח משתנה, וריח הזבל מן הרפתות של אייזנברג עולה באפי: ואחר כך בא בנחירי ניחוח של סבון-רחצה ומיני תמרוקים, שרק הגברת סוֹלבֶרג, אהובתי הסודית, מדיפה אותם מדי חלפה ברחובנו. משמע שחמדת-לבי יצאה זה עתה מפתח ביתה והיא ניצבת בשער החצר שלה ומיטיבה את שערה בידה.

אני נרדם ואני מתעורר. כמה זמן חלף בין זה לזה לא אדע, אבל שוב אינני יושב בתוך צל האילן, אלא אני חשוף לקרניה של השמש השוקעת. ואז, לפתע, מפלח את לבי פחד נורא ומהומה מסתחררת לי בראשי ואני קופץ על רגלי ונחפז לרדת ולשוב הביתה. את סיבת הפחד אינני מבין, אבל אני זוכר שכל יישותי נתפסה למחשבה, שהמושבה נתרוקנה כליל מכל תושביה, ובשובי אל רחובנו אמצא את כל הבתים ריקים וגם אמא ואבא שלי נעלמו כלא היו, וגם הגברת סולברג, ואפילו פרותיו של אייזנברג, הכול הכול נגוז ונעלם כחלום. לא היה מעולם.

אני שועט כמטורף במורד הגבעה, חולף כמו שיטפון על פני הבתים הראשונים ופורץ אל חצרנו. אבא מקדם את פני בתרעומת ובנזיפה על שנעדרתי מן הבית. אני עט עליו ומנשק את ידו, מטפס על חזהו ונושק ללחיו, והוא מנער אותי מעליו, ספק נדהם ספק צוחק, ואני מבקש לזעוק וקופץ ומתפלש בחול.

והנה, מה עכשיו? הנה הרגו את בנו של קצוביץ'. וגם אני לא ליקקתי דבש הרבה. לפני כמעט שנה עזבה אותי אשתי והלכה לגור עם המאהב שלה בגדרה. לפנים הייתה בורחת אליו אבל חוזרת, הולכת ושבה. אבל עכשיו הלכה סופית. ובלילה היא באה אלי בחלום, לפעמים, ואני אומר לה: “ידעתי שאמצא את המושבה ריקה. ידעתי. איך את יכולה לעשות דבר כזה לילד קטן שנרדם תחת עץ ליד בית הכנסת?”

והיא שותקת. לא עונה.

והנה גם לי ראוי לשתוק, שהרי אינני מבין מאומה. הרי חייב להיות איזה שהוא קשר בין הילד הזה – שישב אז על הגבעה בצהריים, לאחר שהיה לו נעים כל כך לטפס על הגבעה – לבין מה שקרה אחר כך, ואפילו איזה קשר עם מותו של הבן של קצוביץ', ועם בריחתה של אשתי. וכל זה הרי צריך להיות קשור איך שהוא אתי, קשור אלי באופן ישיר! אבל אני לא רואה את הקשר, לא מוצא אותו.

אינני יודע אפילו אם יש תקווה למצוא אותו. והרי אם אין שום קשר בין הדברים, אז מה זה היה, ולאיזה צורך?

 

24: 1929: אלימלך סגל כותב מתל-אביב אל הוריו שבפּרוּז’אנֶא, פלך גרוֹדנא    🔗

לאמי ולאבי היקרים שלום רב

וכמו כן שלום לאחותי באשע ולבעלה יצחק

לפני איזה שלוש שנים כבר כתבתי לכם מכל מה שהיה לי לספר ומאז ועד היום לא נתחדש כלום והתרשלתי במכתבים ואני מבקש מכם מחילה, שלא תתרגזו עלי ולא תחשבו כאילו שכחתי חלילה את אבא ואמא ואת אחותי בּאשע ואת בעלה יצחק. להפך הוא הנכון. אני חושב עליכם תמיד ומתגעגע מאוד. השלוש שנים וחצי בארץ-ישראל לא שינו אותי ועכשיו אני אותו הבחור אלימלך שהייתי כשיצאתי מן הבית בתור חלוץ. שום דבר לא השתנה חוץ מדבר אחד, שאני רוצה לשוב הביתה ואני מקמץ כל פרוטה וחוסך כסף לקנות כרטיס. כבר שאלתי במקום אחד ואמרו לי שיש אנייה אחרי ראש השנה והמחיר אחת-עשרה פונט בלי מזון עד אודיסה.

אם לא כתבתי לכם כל הזמן הזה הרי שלא מחמת רוב טובה ורוב נחת שתקתי. ההפך הוא הנכון ששתקתי מפני שהייתה לי עצבות גדולה מאוד וגם הפרנסה הייתה קשה. ועכשיו כשאני מבקש לשוב הביתה אי אפשר לי לשתוק וגם אתם תרצו לדעת איך קרה שהחלוץ אלימלך שב אל הגולה ואני חייב להגיד את האמת.

כבר כתבתי לכם בשעתו שביום בואי ליפו ניגש אלי איש אחד ונתן לי פתקה בשביל לינת שלושה לילות ובשביל מזון באותה אכסניה. גם כתבתי לכם כי האיש ההוא אמר לי שאכנס ללשכת העבודה בתל אביב ושם יגידו לי מה לעשות. אחרי זה לא כתבתי לכם כלום אבל עכשיו אני אכתוב.

בלשכת העבודה היו הרבה אנשים עומדים בתור וכולם מדברים זה עם זה ביידיש ושמעתי אותם אומרים שאין עבודה. ידוע לכם שאינני מן הדברנים ואין דרכי להתחצף, וכששמעתי שכמה מן העומדים בתור יש להם משפחות עם ילדים, ואפילו הם לא ראו יום עבודה כמה וכמה חודשים, נבהלתי והחלטתי ללכת משם, אבל מתוך נימוס עמדתי בתור עוד שעה ואף אחד לא דיבר אלי, רק דיברו זה לזה ונראה שהם חבורה אחת שמכירים זה את זה הרבה זמן ורק אני חדש. שאלתי אחד מהם איפה המקום שנרשמים ללכת לקיבוץ והוא לא ענה לי, רק פנה אל חבריו ואמר הוא שואל איפה נרשמים ללכת לקיבוץ. והמה כולם צחקו ואז הלכתי משם.

לא רחוק יש מסעדת פועלים ונכנסתי לאכול מן הכסף שנתתם לי כשנסעתי מן הבית.

כשנגמר הכסף היה לי מזל ואיש אחד לקח אותי לעזור לו בצביעת דירה. מן הכסף שנתן לי עשיתי מנהג לאכול פעם אחת ביום והספיק לי להרבה זמן. אחר כך היה די קשה ואף על פי כן אתם רואים שאני חי. לפני איזה שתי שנים קרה לי מקרה טוב. הלכתי במרכז המסחרי במקום שיש הרבה חנויות של סיטונות והייתי נכנס מחנות לחנות ושואל אם צריך עוזר. אמרתי להם שאבא שלי יש לו חנות ואני מסוגל מאוד במקצוע הזה. כולם אמרו שאין עבודה אבל איש אחד, שיש לו חנות של ברזל ומלט וסיד וצבעים ומסמרים וכל דבר שדרוש לבניין ולדירה, הוא שאל אותי מאיפה אתה, בחור? ואמרתי לו מפרוז’אנא פלך גרודנא. הוא אמר לא יכול להיות. תן לי סימן שאתה מכיר שם אנשים. אז אמרתי לו שמות של בעלי בתים מפרוז’אנא וכשאמרתי פיטקובסקי הוא צעק אוי אוי, הלוא בני לקח לו לאישה את בלומה פיטקובסקי. וכך קיבל אותי לעבוד בחנות שלו ושם אני עובד עד היום.

בהתחלה הייתי סוחב שקים וארגזים מן העגלות במחסן בחצר, אבל אחר כך למדתי הרבה ונתנו לי לסדר את הסחורות על אצטבאות, כל סחורה לפי הסוג שלה. ואחרי עוד זמן מה, כשראה היהודי שאני ישר והגון ואפשר לסמוך עלי, הרשה לי לשקול סחורות במאזניים ולסדר חבילות למשלוח. ועכשיו אני נאמן עליו לגמרי ואני מקבל כסף מידי הקונים ושם בקופה ונותן עודף, הכול לפי שיקול-דעתי והוא אפילו לא בודק אחרי וכך אני מתפרנס יפה מאוד כבר יותר משתי שנים ואני מסודר בחיים.

אבל עכשיו אני חפץ לשוב הביתה. למה? כי אני חושב שאין לי פה עתיד. קודם דווקה הייתה לי תקווה אבל עכשיו זה נגמר. אני אספר לכם הכול.

הלוא אני גר לבדי בחדר. חדר טוב ולא ביוקר. רק שאני שם לבדי ואני לפי הטבע שלי לא מדבר הרבה עם אנשים ואין לי חוצפה. בערב אני דווקה הולך להרצאות לפעמים בייחוד בבית העם, ושם אפשר לשמוע היסטוריה יהודית וממצבו של הפועל העברי בשעה זו ופּרוֹבלֶמוֹת על ארצות שונות, אפילו על כושים ואינדיאנים מדברים שם ויש מה לשמוע. אבל זה רק פעם בשבוע. בדרך כלל אני מטייל על שפת הים ויש שמה קאזינו אבל מאוד ביוקר וגם צריך להיות לבוש יפה וזה לא בשביל חלוצים. שמה כוס תה עולה כמו ארוחת צהריים. לכן אני מטייל מול הקאזינו, על הכביש באוויר טוב, שעה או שתי שעות והולך לישון. בבית יש לי עיתונים שאני לוקח בחנות, מהנייר שעוטפים סחורות. בעל הבית מרשה לי, ואני קורא בכל לילה. אבל כמה אפשר לקרוא.

רק מקום אחד אני אהבתי מאוד וזה המסעדה שבה הייתי אוכל. שם לא היה ביוקר ובערך חצי המשכורת הספיקה לי לאכול צהריים וערב כל יום. בבוקר אני מבשל בעצמי תה עם משהו לאכול. במסעדה היה האוכל כמו בבית, אוכל יהודי ואנשים יהודים. בעל הבית ואשתו היו להם שתי בנות עוזרות במטבח לבשל ולהגיש. הבנות האלה היו כמו הבחורות שלנו בפרוז’אנא, בחורות יהודיות עם נשמה ועם לב והיו יפות באופן יוצא מן הכלל. ואני בחור צעיר ולא פלא שהחלטתי להתחתן עם אחת משתי הבחורות האלה. בהתחלה אני חשבתי על המבוגרת דווקה, אבל לפני שנה היא התחתנה פתאום ועזבה את המסעדה לעבוד עם בעלה בגלנטריה ויותר לא ראיתי אותה, אז התחלתי לחשוב על היותר צעירה. כמובן מאליו שאף פעם לא אמרתי אף מלה. אני לא הולך בכוח על אנשים ואני לא מבליט את עצמי, רק ידעתי שהם מבינים טוב מאוד. והם היו מקרבים אותי במשך הזמן יותר ויותר. כבר לפני שנה וחצי הם גילו לי בסוד שהמסעדה פתוחה אפילו בערב שבת רק שצריך להיכנס מהדלת שבחצר. וכך אני הייתי אוכל שם כל יום חוץ משבת. הם ידעו בדיוק מה אני אוהב והיו תמיד נותנים לי מנות יותר גדולות באותו המחיר. הם היו לי כמו הורים ויכולתי לשבת שם אחרי הארוחה כמה זמן שרציתי. אז הייתי יושב ומביט בבת היותר צעירה שנשארה לעבוד במסעדה והייתי בטוח שהם מסכימים, וכשתגיע השעה הם יגידו לי ואני מיד אתן הסכמה.

זה היה ממש הבית שלי. אפילו היו לי חלומות איך שאני כבר מחותן אתם ואני עובר לעבוד במסעדה ואני מגיש אוכל מהמטבח דרך החלון הקטן, והבת היותר צעירה לוקחת ממני את הצלחת והולכת להגיש אותה למישהו שהזמין איזה מנה. כל מיני חלומות היו לי בקשר לעניין הזה והחלומות היו טעם החיים שלי.

אחר כך קרה להם אסון ואשתו של בעל הבית נעשתה משותקת על חצי הגוף ולא יכלה לעבוד בכלל והייתה שוכבת בבית והוא לקח אישה במשכורת לעבוד במטבח. רציתי להציע את עצמי אבל כבר היה מאוחר. ולפני איזה שני חודשים בעל הבית אמר לי שאשתו חושבת שהיא הולכת למות ולפני מותה היא רוצה לראות את הבת הצעירה שלה מתחתנת. אז הם כבר מצאו לה חתן, בחור רואה-חשבון שעובד קבוע בעירייה, ואמרו לי שאני מוזמן להשתתף בחתונה כי אני נחשב אצלם כמו בן משפחה.

אחר כך היא התחתנה ואמא שלה באמת מתה והם סגרו את המסעדה. וזה כאילו שהם תקעו לי סכין בלב ממש. אני כבר לא ישן בלילה יותר מחודש ימים ואני לא רוצה אפילו לכתוב לכם איך אני מרגיש. רק דבר אחד אני רוצה וזה לשוב הביתה. אם זהו מה שארץ-ישראל עשתה לי אז אני לא רוצה להיות חלוץ ואני רוצה לבנות לי את העתיד על יד המשפחה שלי בין יהודים שמכירים אותי מילדותי. ואני יודע שהחדר מאחורי החנות שלכם הוא פנוי עכשיו, אחרי שבאשע התחתנה עם יצחק, ולא יהיה שום קושי ואני כבר אמצא לי את עתידי ולא אהיה לכם למכשול. יש לי מספיק בגדים וגם זוג נעליים חדשים ואני בריא וחזק ואני צעיר מלא חיים ומוכן לעבוד בכל מקצוע ואני ידוע כאיש נאמן ולא יהיו שום צרות בגללי. ואם אבא צריך עזרה בחנות אני אעשה לו את זה בחינם אחרי יום עבודה באיזה מקום שלא יהיה. ואני גם יכול לעזור ליצחק בתפירה אם הוא ילמד אותי קצת. אתם יודעים שלא יהיה לכם צרות ממני כי יש לי מזג טוב ואני תמיד עליז ושמח ומוכן לעזור לכל מי שיש לו דאגות. לכן כִתבו לי מהר שאתם מסכימים ואני בינתיים אאסוף פה את הכסף לכרטיס. ותדעו לכם כי מיום שנסגרה המסעדה לא אכלתי ארוחה חמה ובכלל לא הייתי שבע רצון מאז שסגרו את המסעדה. וזו הסיבה שאני חפץ לשוב הביתה.

בנכם הנאמן

אלימלך סגל.

העיקר לא כתבתי לכם. כל הזמן הערבים יורים עלינו מיפו. זה התחיל בסוף הקיץ וכבר הרגו יותר ממניין יהודים. הרבה בחורים נרשמו בהגנה והם הולכים להגן על העיר וגם אני רציתי להירשם, אבל פחדתי לשאול איפה נרשמים, כי לא רציתי שיצחקו עלי כמו שצחקו כששאלתי פעם איפה נרשמים לקיבוץ. ויש לי מכל זה עצבות גדולה מאוד וגם הסכנה גדולה מיום ליום ובעיתונים כותבים כי אין לדעת מה ילד יום. וזה לא טוב.

 

25: 1946: Ad populum incredulum    🔗

עַם סורר ההולכים בדרך לא טוב

(מרֶנַלדוֹ פאדוֹבאני אל חברו במילנו)

אתמול סיפרנו, סוף סוף, לדודה סילוואנה, שבנה נספה במלחמה. מאז מאי 1945 היו כל הפרטים ידועים למשפחה אבל לא נמצא מי שיקבל על עצמו לספר לה. אתמול הבאנו לביתה רופא מצויד בזריקת ארגעה, שני בני הדודים היו שם, אני ואמי. הדודה סילוואנה התבוננה בהתכנסות הזאת בעיניים קמות, הייתה חיוורת יותר מן הרגיל אבל לא שאלה שאלות. הניחה לנו לפתוח בדברים. וכשאמרנו לה, עצמה את עיניה ולחשה: “ידעתי, ידעתי.” אחר כך הופיעו דמעות קטנות, כמעט יבשות, על ריסי עיניה, והן נשרו ישר על השולחן מבלי שישטפו את לחייה הצמוקות. ואחר כך גם זה נפסק ואמי חיבקה אותה והרופא הלך לו ואחר כך גם בני הדודים ואני קמנו ויצאנו.

השד יודע מדוע החלטתי ללכת ישר משם אל הגטו הישן שלנו. שנה שלמה לא הלכתי לשם אף על פי שהמלחמה כבר נסתיימה. שנה שלמה התגעגעתי אל המקום שבו היינו ילדים קטנים והבטחתי לעצמי שאבחר לי שעה חגיגית, מיוחדת, ואז אלך לשוטט בסמטאות שבהן הייתה לדוד ארנסטו חנות בדים וצמר, ולאבא היה משרד עם ארבעה פקידים, והבן המת של הדודה סילוואנה הטיל שם, מראש הגג, חתול חי על ראשו של הגבאי מנשה רומאנו.

והנה, הלכתי שמה ישר מביתה של הדודה ביום הכי מחורבן שיכולתי לבחור לעצמי, מיד אחרי שתקענו בלבה את הסכין וכולנו נדהמנו מתגובתה, כשנשארה בחיים. אפילו לא צעקה מכאב.

עברתי על פני פוֹנטֶה סיסטוֹ, הלכתי לאורך הנהר ועוד לפני שהגעתי לבית הכנסת שלנו ראיתי את הכנסייה הקטנה, שנראתה מפויחת ומוזנחת בדיוק כמו לפני שלושים שנים. אבל רשעותה של הכתובת החרוטה על הלוח שבגבה, בצד הפונה אל בית הכנסת שלנו, לא פגה. כנראה שקיוויתי כי אחרי מה שעבר על העולם בחמש השנים האחרונות תיעלם הכתובת מעצמה, או שיבוא איזה כומר בעל לב, ומתוך בושה וחרטה ינפץ אותה.

אבל לא! הכתובת עדיין מתנוססת שם. עדיין הנצרות מטיפה לנו מוסר, נוזפת בנו, גוערת ביהודים וזועקת בלטינית ובעברית: Extandi manus meas tota dia…; “פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההולכים בדרך לא טוב אחַר מחשבותיהם. העם המכעיסים אותי על פני תמיד.”

עדיין אנחנו מכעיסים את האלוהים שלהם! הוא לא בא עדיין על סיפוקו, הוא רוצה עוד דם!

בני זונה מחורבנים! אחרי כל מה שקרה עדיין הכתובת מתנוססת שם, מול בית הכנסת שלנו, ולא נמצא אף תיאולוג מזוין אחד מבין הנוצרים שיבוא עם פטיש וימחה את החוצפה הזאת מעל פני האדמה.

פתחתי ספרים ובדקתי את מקור הנבזות הזאת. תחילתה ב-1278. האפיפיור ניקולאוס השלישי קבע אותה באיגרת חתומה בבולה. Predica Coatta – הדרשה האנוסה – קראו לחכמה הזאת. האפיפיור גריגוריוס השלושה-עשר חזר ואישר את האיגרת ב-1577, אבל כדי להיות בטוחים שאמצאה נהדרת שכזאת לא תסוף מן העולם, שבו ואישרו אותה ב-1584. איזו חריצות נפלאה! רק ב-1847 קבע האפיפיור פיוס התשיעי שיש לשים קץ לדרשה ושוב אין צורך להשמיע אותה בכנסיות.

אבל הכתובת החרוטה על לוח שיש מול הגטו שלנו עדיין מצויה שם. היא מפויחת ודהויה למדי, אבל לא מנופצת.

כשהמשכתי בדרכי והתקרבתי אל בית הכנסת זכרתי שגם על כתליו התנוססו בימי ילדותנו כמה כתובות, ואני נשאתי את עיני בתקווה למצוא בהן תשובה מוחצת להתגרות השחצנית של ה-Predica Coatta.

ומה עיני רואות?

לזכר היהודים שנספו במלחמת 1918–1914 חרטו כתובת לאמור: “איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה.”

איזו תשובה נאה! ממש כפתור ופרח. דברים כדרבנות!

ובכתובת השנייה (לזכר 2091 יהודי רומא שהוגלו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה) כתוב: “שמעו נא כל העמים וראו מכאובי. בתולותי ובחורי הלכו בשבי.”

אכן, הודעה רשמית נחמדה מטעם משרד הרבנות הראשית; מעין רפורטז’ה עיתונאית מדויקת על מה שקרה, עובדות כהווייתן בצירוף בקשת רחמים. אנא – אומרת הכתובת – תראו כמה אנחנו מסכנים. רחמו עלינו. קצת, לפחות.

והנה אני רואה שחרטו על בית הכנסת כתובת נוספת, שלישית, וזו הותקנה השנה, במצוות פרופסור דוד פראטו, הרב הראשי שלנו. ובכן, אני נושא את עיני לכתובת החדשה (1946) ואני מצפה למצוא סוף סוף איזו יריקה של בוז בפניה של הנצרות המתחסדת שמוצאת לנכון להורות לנו את הדרך אל האמת האלוהית.

ומה אני רואה? לזכר הטבח שערכו הנאצים ביהודי רומא בחודש מארס 1944 כותבים היהודים בזה הלשון: “כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.”

זה הכול, רב ראשי נכבד? זה כל מה שיש לנו לאמור – עכשיו, היום, ב-1946 – באוזני ממציאיה של האינקוויזיציה, אמה הרוחנית של הרצחנות המודרנית באירופה?

ואז, בפעם הראשונה בחיי, חשבתי שאולי באמת צריך לקום וללכת לפלשתינא. לא ברצינות חשבתי כך, אלא רק מתוך הרוגז והזעם, ותחושת החרפה וחוסר האונים, והבושה. הבושה האיומה.

 

26: חלום תחיית המתים ועוד חלום    🔗

בגילי, ולאחר מה שעבר עלי, אי אפשר לי למצוא חברים של ממש, כמו אלה שהיו לי בפולניה לפני המלחמה. האמת היא שכמעט כל החברים שלי נספו במחנות הריכוז ואינני האיש היחיד מבני דורי שנשאר לבדו בעולם. ובכל זאת מצאתי לי, אולי, חבר אחד בארץ ישראל. שמו ישראל, והלוואי שזה היה סמלי. הכרתי אותו בצבא שלנו, כשנלחמנו יחד, לפני כשנה, במלחמת העצמאות.

אין זה מקרה שישראל חברי הוא איש מוזר, סגור ונראה כזועף. האמת היא שהוא איש רודף צדק קיצוני ולכן קצת קשה לסבול אותו. אבל אני מחבב אותו מאוד. והחלום שראיתי הלילה פותח דווקה בו, ואינני יודע למה.

הייתה לו סכין קפיצית, מסוג הסכינים שהפושעים משתמשים בהן להבהיל את הנשדדים ולדקור בצוואר. ישראל החזיק את הסכין שלו בתוך קופסת פח, ורק בתוך הקופסה היה מוכן להראות אותה בזהירות לכל אדם, כשהיא נפתחת וקופצת ומשמיעה קליק. בזהירות הוא מטפל בנִצרה ומשיב את הסכין למקומה, והכול בתוך הקופסה. בסבלנות מתוחה, שהיא טיפוסית לאנשים חסרי-סבלנות, היה ישראל מוכן שיגעו בסכין ויקפיצו אותה, אבל רק בקופסה. ובאותה סבלנות, כשפניו מביעות כמעט ייסורים, הוא מחזיר את הנצרה במו ידיו. אף פעם לא הניח לאיש מלבדו להחזיר את הנצרה. אין לו אמון באנשים ובייחוד לא במידת הזהירות שלהם. בחלומי עמדתי בתוך חדר, על סף הדלת, והבטתי החוצה. מימיני נמשך מסדרון שאת סופו אין רואים. אני מעריך אותו בשני קילומטרים, אבל בחלומי אמרתי לעצמי: אלף אמות. משמאלי היה קצה הבית והלאה משם חצר גדולה ובה הרבה יריעות אוהלים. אוהלים ארעיים. תחת היריעות היו מוטלות גוויות ערומות של נשים צעירות. האם הן נרדמו? או התאבדו? או שמתו מציפייה, רעב וצמא?

הן היו יפות מאוד, כנראה, אם לשפוט לפי זו שהייתה קרובה ביותר למקום שבו עמדתי. עורה היה מצבע התפוז מפני שכנראה הייתה מאופרת מאוד, צעירה מאוד, מלאה וערומה. על ידה שכב תינוק או תינוקת כבת שנתיים. מתה הייתה, או ישנה?

הנשים חיכו כנראה לשווא לבעליהן, שהלכו לאיזה מקום לפני זמן רב ועדיין לא שבו. חשבתי בלבי: הרי מאוד ייתכן שהתעכבו באיזה מקום כמו שאיש מתעכב אצל השלטונות יותר ממה שציפה, מפני שנוהגים בו בזלזול ומניחים לו לחכות. חבל שהנשים איבדו סבלנות ומתו, או שנרדמו, או שהתאבדו או התעלפו. ודאי ישובו הבעלים עוד מעט, וחבל אם זהו מה שימצאו. והרי הן צעירות ויפות כל כך!

פניתי לאחור, אל החדר שבו עמדתי, ואמרתי לאשתי – ולנשים האחרות שהיו שם עם המאהבים שלהן – “אני בטוח שהבעלים ישובו עוד מעט.”

אף אחת מהן לא הגיבה, אף על פי ששמעו את דברי. נשארתי עומד על הסף, מביט ביפהפיות המתעלפות (מתות? מתאבדות? ישנות?).

חברי ישראל הלך לאיטו, עם שפמו הגדול ועם תמימותו שאין לה גבול, תמימות שרק בכוחה יכול אדם ללכת אל בין היפהפיות הטרגיות ההן; והוא בא אצל האישה היפה (אמה של הילדה בת השנתיים) וראיתי שהוא מדבר אליה. נדמה לי שביקש ממנה לקחת מידיו את הקופסה שבה הייתה הסכין המתקפלת, ולתת אותה לבעלה, כשזה ישוב. היא פקחה את עיניה – ואז פקחה את עיניה גם בתה הקטנה והיפה כאמהּ – וכנראה שהסבירה לו כי בעלה לא ישוב עוד. אז אמר ישראל: “כל העולם יצעד עוד מעט,” והצביע כלפי המסדרון העמוק שלימיני. היא הביטה לשם, וגם בתה הביטה וגם אני שמעתי באותה שעה רחש רחוק, כמו קול טלפי רגליים צועדות; ושמחתי על כך שעוד מעט אוכל לספר לאשתי ואז היא לא תוכל להתעלם מדברַי ותבוא אל סף החדר להציץ בבאים, מפני שיהיה זה מראה, שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו.

ואז גבר קול הרגליים ולפתע ראיתי את האנשים הראשונים בקצה המסדרון. לא הייתי בטוח שהם רבים, אבל הבחנתי שהראשונים צועדים בחיפזון ומתוך שמחה. אפשר שאפילו היו שרים ומזמרים, אלא שקול זמרתם נבלע בקול צעדיהם, שהדהדו עתה במסדרון ומילאו אותו רחש גדל והולך. עכשיו ברור היה שהם מאות, אולי אלפים. ואז השבתי פני אל החדר ואמרתי לאשתי (לא צעקתי, מפני שלא היה צורך בכך; ידעתי כי בשורה שבפי תישמע גם אם אלחש): “כל העולם צועד ובא. בואי ותראי במו עינייך.” הייתי מאושר כל כך עד שלא היה אכפת לי כבר אם אשתי לא תגיב. אבל היא ניגשה אל המפתן והציצה במסדרון מאחורי גבי, וראתה. ואז קרבו, כנראה, גם שאר נשותינו שבחדר ובאו ועמדו להביט בבאים. עתה הציפו הצועדים את המסדרון וידעתי שאם ארצה ללכת עתה למחוז חפצי, במעלה אותו מסדרון, אצטרך לחכות שעה ארוכה עד שתחלוף התהלוכה על פני ויתפנה המסדרון. שמחה עצומה מילאה את לבי ומאחורי גבי חשתי שגם אשתי מתמלאת התפעלות; שאנחנו עדים לדבר הנפלא ביותר שיכול אדם לחזות בו. האנשים שצעדו ובאו וקרבו לא היו צעירים כולם, אם כי רובם היו כמעט נערים; נערים שנשאו להם נשים זה עתה; אותן נשים שנואשו מלצפות להם והתעלפו או מתו או נרדמו תחת יריעות האוהל שבחצר. לא הייתי צריך להסב פני לאחורי כדי לראות באיזו שמחה קמו היפהפיות לקראת בעליהן. המון הצעירים הציף אותנו ונהר החוצה.

מיהרתי לאורך המסדרון ונכנסתי אל הבניין הענקי של המכללה. על פני חלף לוּצַ’נסקי, המורה להיסטוריה יהודית, וביקשתי לספר לו מה שראיתי, אבל הוא חייך אלי בידידות והצטדק על שאין לו פנאי, כי כבר ממילא איחר לשיעור ותלמידיו מחכים לו. הלכתי הלאה וראיתי מַרצָה אחרת, אישה קשישה וחכמה, אלא שאף היא קפצה לאחת הכיתות וכשהלכתי אחריה ראיתי שלא אוכל לדבר אליה, מפני שבאולם שאליו נכנסה עמד השיעור בעיצומו והחדר היה מלא תלמידים. ידעתי שמקומי לא יכירני שם ושבתי אל המסדרון. בסופו של דבר הסכים איש אחד, שלא הכרתיו, להאזין לסיפורי. אמרתי לו שאני בא מן הארץ הארורה, שהוא מאמין כל כך באנשיה ובשליטיה, ושיש בפי הוכחות חותכות. שאני צודק; שאם ישמע לי, יודה בעצמו שאני צודק. הוא האזין לי בנימוס, קצת בחוסר סבלנות, שמע את דברי עד תומם והלך לו.

פניתי ללכת אל המוסד שמחוץ לעיר, מעבר לסוללות ומעבר לביצות. הגעתי שמה בכביש היחיד החוצה את המישור המצולק שאיננו ניתן למעבר, והגעתי אל הגשר הקטן המקצר את הדרך. למזלי הוריד מישהו – שבא לקראתי בכיוון ההפוך – את הסולם מן הגשר ויכולתי לטפס ולעבור.

חשבתי בלבי: למה אני משקר לאשתי? אמנם אוכל עתה ללכת אל ביתה של האישה המוכנה להעניק לי מדוֹדיה ולשהות עמה כמה שעות, ובשובי הביתה אומר כי הייתי במוסד. אבל למה לי? הנה, אשוב מיד ולא אוסיף לתעתע עוד.

מסביב הייתה שממה. ביתָני-המוסד, שלעולם לא יסיימו לבנות אותם, ניצבו על הגבעה שלפני. כבישי אספלט חדשים הוליכו מביתן לביתן ושמים מעוננים, רטובים, עמדו מעליהם; והאנשים שצעדו, כשכל העולם צעד ובא, הגיעו מכבר אל היפהפיות ונטלון עמהם והלכו. במקום ההוא הוסיפה השמחה לשרור, שמחה שקטה, אמיתית, תמימה. לאנשים היו ילקוטים על שכמיהם ולבושים היו בגדים פשוטים, אבל לא היה עמהם נשק. הם היו בטוחים שאין צורך בנשק וכל אחד מהם היה לו בפיו סיפור אמיתי, שיספר לאשתו, על התלאות שמצאוהו, תלאות שאין הוא מתלונן עליהן אלא רק מספר אותן עתה, כשכל זה מאחוריו.

ועוד חלום

סוף סוף היה ברור לגמרי שהאסון בא, ואני עם אשתי והילד נמלטים ורצים עם כולם; אלא שבהדרגה אנחנו רואים שהקבוצה שלנו נעשית קטנה יותר. אנשים רבים פונים לצדדים. אנחנו מגיעים למקדש מסתורי של דת לא ידועה, ולא ביקרנו כאן מעולם. אבל עכשיו, לאחר שהאסון התרחש, אנחנו מעיזים לחפש מקלט אפילו במקום כזה. יש כאן מדרגות מתקפלות, כמו בכל דבר ששייך לדת או לאמנות מזרחית; ועל המדרגות אני רואה כתובת עברית וזה מקל על ההרגשה.

אנחנו עולים במדרגות אל ארון הקודש, פותחים את הפרוכת ורואים שבפנים מונחות תיבות מוארכות עם כתובות אמריקניות. בתוך התיבות מונחים צופרים של מכוניות.

כשאנחנו מסתדרים לקראת הלילה ומתכוננים לישון על המיטות שלאורך הקירות, נכנסים פליטים נוספים והם קוראים אלינו: “אנחנו יותר מבוגרים; פנו לנו מקום.”

ואיש אחד שהיה גר לא רחוק ממני וזמן מה עבד יחד אתי במוסד, לפני שיצא לפנסיה, צעק אלי: “אני לפניך!”

כולנו, וגם אני, מוותרים לאלה שנכנסו זה עתה, מפני שקיבלנו את טענתם, כי היא נשמעת די חוקית.

אנחנו מביטים בחלון ורואים שבחוץ נוהרים פליטים ובורחים גם מסביבה זו. סימן הוא שהאסון מתקדם. אנו יוצאים החוצה וממשיכים לרוץ. מישהו מבטיח לי לטפל בילד שבעגלה. אני מביט לאחורי ואני רואה שאין הוא נחפז כלל.

למה התעוררתי דווקה במקום הזה שבחלום? והרי בפולניה לא הייתי נשוי ולא היה לי ילד. רק כאן התחתנתי לפני ארבע שנים; ורק לפני שנתיים נולד לי בן. מי הם אפוא האישה והילד שבחלומותי?

 

27: הגן העזוב והעיר המכוערת    🔗

אני שונא אנשים שאין להם פנאי.

אבל כשאני מתמכר לתענוגותי וקורא בספרי מוסר, גם אני עסוק, חושש פן יפריעוני, נרגז למחשבה שמא יקרא מישהו, לפתע לעזרה.

ואז האנשים העסוקים אומרים לי: “עכשיו אתה מבין אותנו?”

אני מודה ומשפיל את עיני; אבל הם אינם מרפים ממני: “אנחנו ביישובו של עולם, ואילו אתה בתענוגים שלך! יש אפוא, בכל זאת, הבדל בינינו לבינך.”

אני מעמיק להשפיל את עיני וממשיך לקרוא, אך כבר בלי תענוג.

ואני סוטה מהם עד שלא יראו אותי, ואז גם אני איני רואה אותם.

לבדי אני מתכנס אל צדקתי ואל תכניות נקם מפורטות: אני פורש כנפי טווס מרהיבות ושלל צבעי הנוצה מוליך את יופיי למרחוק; ומבלי שאני אראה אותם, הם רואים אותי והם נבהלים מעצמת העוול שעשו לי ומעצמת ההפסד.

אני נרגע, מחייך, סולח ומפליג אל הגן החרב, העזוב, הפורץ, שבו ניסה אבי לתקן את הגדר, בעמדו על כיסא, כאשר עברו ברחוב שלושה אנשים, התנפלו עליו, הפילוהו ארצה, היכוהו ושדדו את שעונו.

אני נחפזתי אליו, בידי הקטנות סייעתי לו להתנער ממפלתו ונצמדתי אליו מתוך בכי; ואני ידעתי שהוא בוש ונרגז, אבל אינו מסוגל לדחות את המעט שאני מסוגל להעניק לו בשעה ההיא; ומפני שאני קטן ושוטה ואין הוא חושש להתבזות, הוא מתיר לי להיות אותה יישות, שלה היה זקוק ביותר בשעה ההיא.

אני שב מן הגן העזוב אל המקום שבו אני עומד עכשיו, ומן החלון נראית העיר המכוערת שלי יפה פתאום, כמעט מפתה לצאת אליה, מבטיחה – אם אזדרז ולא אחמיץ את שעת החסד – להעניק לי שיבה אל המחוז הנכסף, שבו האנשים אינם עסוקים לעולם.

 

28: 1970: החנוונים, היתום הרומני והמיית-הגלים    🔗

(מכתבו של יעקב אברמסון אל אשתו בניו-יורק)

את יודעת שאחרי מות אבי שבה אמי לעסוק במקצועה הקודם ועד מהרה היה לה חוג של תלמידים, בעיקר מתחילים, ומאז גם הוטב מצבנו הכלכלי. אבל כל זמן שאבא היה חי עזרה אמי על ידו. פעמיים בשבוע, ביום ראשון וביום רביעי, הייתה יוצאת אל העיר לקבץ תשלומים שחבו לנו בעלי חנויות המכולת בעד הצבע הכחול – “כחול כביסה” קראו לו – שהיה אבא מייצר על מרפסת הדירה שלנו.

אבא ראה עצמו תעשיין-כימאי שבאורח ארעי נדחק, מכוח גורלו של מהגר שטעה בארץ-היעד שלו, אל פיסת האדמה הנידחת, מוכת השמש והגשם, בה הקים על מרפסת ביתו סככת-עץ, שמתחתיה ניצבו אבזרים לייצור “כחול כביסה”.

אמי הסכימה אתו שאין שום בושה בכך, שמורה מדופלמת לפסנתר מסייעת בידי בעלה הכימאי, עד יעבור זעם.

לאחר הרבה שנים ניסיתי לספר לילדים שלנו על החיים בבית אבא ואמא בשנות העשרים והשלושים בתל-אביב, אבל הם האזינו לי כפי שמאזינים לבדיחות. ילדים שיש להם פורד ופקארד לפני שמלאו להם עשרים שנים אינם מסוגלים, ככל הנראה, להאמין שאבא שלהם אכל ארוחה לשובע רק אם אביו ואמו ויתרו על משהו מצלחתם.

והנה, יקירתי, הגעתי לתל-אביב לפני פחות משבוע, לאחר שלא הייתי כאן כעשרים שנים. מה שיש לי לספר לך אספר כפי שנתגלה לעיני, בהדרגה, בלי שיטה ובלי כל זיקה נסיבתית בתוך מהומת הרשמים.

בערבים, כשהייתה אמי שבה מן העיר יגעה עד כדי כך שהייתה מדברת בקול מלחשים, שמעתיה מוסרת לאבא דין וחשבון על הישגיה. אבא היה מאזין לה כשהוא טורח ליד הכיור בהתקנת סלט וחביתה. הוא היה ניצב שם בשתיקה גמורה, ועל טיב רגשותיו למשמע הדיווח הפינאנסי של אמא ניתן ללמוד מכך, שלפתע פסק קולו של סכין-הירקות, שקודם לכן היה נחבט בקצב קבוע בקרש החיתוך. אחר כך הייתה חבטת-הסכין שבה ומקפצת במקצבים מהירים, נרגזים, אך נמשכים והולכים כמו מחוסר תוחלת.

בשעות הללו הייתה אוזני קולטת שמותיהם של החנוונים, ששילמו או שסירבו לשלם, וכן שמותיהם של הרחובות שבהם עשתה אמי במשך כל שעות החום הנוראות של ימי יולי הלחים והמהבילים.

“אַנצילֶביץ' הציע לי כוס מי סודה” – הייתה אמי אומרת. – “זה האנצילביץ' מרחוב יעבץ.”

וכן עלו שמותיהם של החנוונית האלמנה יֶבזֶרוֹב, החנוונים קאליש ולובינסקי מרחוב נחלת-בנימין, גוּמילוֹב, קוּקוי וכהן מרחוב גרוזנברג וגם כהן מרחוב אחד-העם וכן שני הגיסים לוין את פראנקו, ויחיאל בוּרדה מרחוב הכרמל. אני זוכר עד היום עוד שמות, אבל כשאני מהלך בימים אלה ברחובות שנשתנו ללא הכר, השינויים מתעתעים בזיכרוני. לשלטים הישנים אין זכר, וכשאני נעצר מול חנות של אופטיקאי אני מנסה לזכור אם הייתה זו חנותו של קוקוי או של לובינסקי. ולפתע צף ועולה הזיכרון כדקירת סיכה. כאן לא הייתה חנות מכולת אלא חנות התכשיטים של רכטמן.

כשהגיעו אמא ואבא לארץ ישראל היו אנשים עשירים. בתוך מנעול המזוודה הוטמן יהלום של ארבעה קַראט, ובתחתית קופסת הקאוויאר הניח אבא עוד שלושה יהלומים, וכל הכבודה הזאת הגיעה בשלום לתל-אביב. אמא ואבא היו בטוחים שגם אם לא תהיה פרנסה, מאומה לא יחסר להם לעת זקנה.

יומיים או שלושה לאחר שפירקו מטענם ושכרו חדר במלון הלכו אל חנותו של בן-עירם שבגולה, התכשיטן רכטמן. רכטמן ואשתו היו חשוכי בנים וישבו יחדיו בחנותם, ושניהם התנפלו על אמא ואבא בנשיקות, אף מחו דמעה, כמקובל בין אנשים רוסים. היהלומים נמסרו לרכטמן כדי שיעריך את שוויים וינסה למצוא קונה לאחד מהם.

ממחרת היום הגיעו אמא ואבא אל חנות התכשיטים לשמוע מה העלו החקירות. רכטמן הגיש להורי חפיסת-נייר מקופלת שבה היו היהלומים ארוזים אריזה מקצועית, ובפרשו ידיו נאנח ונקב, מתוך צער, במחיר השווה להכנסת שניים-שלושה חודשים של משכורת פקיד זעיר בבנק. הוא אמר שהיהלומים צהובים, שיש בהם פסולת-פחם, שהם סדוקים וליטושם נעשה לפי האפנה הישנה.

מעולם לא סיפרו לי הורי כיצד הגיבו באותו מעמד על מה ששמעו מפי רכטמן. אבל אני יודע שבו במעמד הביטו ביהלומים וראו שאין אלה היהלומים שלהם. מה שנתן להם רכטמן בחפיסת-הנייר היו יהלומים מוחלפים. אבא החזיק בידיו פסולת עלובה. יום לפני כן היה עשיר. עתה היה עני. ובזה נסתיים העניין. בו ביום, אחר הצהריים, הזעיקה אמא רופא אל בית-המלון, והרופא ציווה על אבא מנוחה גמורה במשך שבוע ימים. אבא לא התלונן על רכטמן אלא קילל את הציונות, טען שלבו אמר לו מראש כי כך יהיו היהודים נוהגים זה בזה, אם יצטופפו במקום אחד ויהיו פטורים מפחד שלטונם של הגויים.

בבית-הקברות שברחוב טרומפלדור טמון אבא לצדה של הגברת רכטמן. בעלה קבור מימינה. אמא שלי לא זכתה להיקבר ליד אבא מפני שמתה שנים רבות אחריו, ואז כבר היה בית-הקברות שברחוב טרומפלדור מיועד למיוחסים בלבד. בשורה שמאחורי קבר אבי טמונים מנהיגים ציונים ידועים, ראשוני המתיישבים של תל-אביב ועסקני מפלגות. כל שנואי-נפשו, כל מי שנקשרו בתודעתו עם האסון שבא עליו, נחים עתה איש בצד רעהו ושותקים.

סמוך לרחוב קאלישר הייתה חנותם של קוֹרנין ובנו הגיבן. הבן המוצלח יותר, התמיר ויפה-התואר, נשא לו לאישה את בתו של אחד ממנהלי חברת החשמל וקיבל משרת מפקח. קורנין הכרסני והקירח היה מקפיד לשרת את הלקוחות בעצמו, ועל בנו הגיבן ציווה למיין את הביצים או להשגיח על הירקות שבמדרכה, מחשש גנבה. קורנין היה סבור שבנו הגיבן עלול להטיל מורא על הלקוחות ובייחוד תהיינה הנשים ההרות חוששות מפני מגע ומשא עמו, פן תלדנה בעלי-מומים.

קורנין והורי היו שכנים ברוסיה, דרים באותו הרחוב, ולכן לא היו לאמא בעיות אתו. הוא שילם בזמן, אם כי בתשלומים זעירים, מפני שבאמת לא היה לו. חנותו הייתה ממוקמת בסביבה שבה היו מתחרים קשים, והקונים האמידים יותר הלכו אצל לוין את פראנקו; ודווקה הללו לא שילמו לאמא בזמן והיו דוחים אותה בלֵך ושוב ובתירוצים משונים. פעם אמרו לה בפשטות שאין להם פנאי. “הרי את רואה שהחנות מלאה קונים” – אמרו לה – “ודווקה עכשיו את באה?” אבל קורנין היה מקבל את פני אמא בסבר פנים יפות, ובימים חמים היה מצווה על בנו הגיבן למזוג לה כוס מים קרים מתוך בקבוק שבארגז הקרח.

עסקיו של קורנין הלכו מדחי אל דחי עד שיום אחד נאלץ לעסוק בפרנסה צדדית. הוא שכר חמור ביפו והחל מוביל זפזיף משפת-הים אל מגרשי הבנייה שברחוב אלנבי. את החנות הניח, למגינת לבו, בידי הבן הגיבן, וממילא נתמעטו הקונים עוד יותר. יום אחד נפצע הבן השני, היפה והתמיר, באצבעו. הפצע לא היה רציני; רק חתך עמוק למדי בבוהן, אבל הימים ימי ראשית הרפואה בארץ, בטרם יהיה פניסילין בעולם; והבן היפה, המוצלח, קדח בהרעלת-דם, איבד את הכרתו ותוך ארבעה ימים מת. למחרת נמצא קורנין הזקן חתוך-ורידים, לא רחוק משפת-הים. חמורו עמד בסמוך והרכין ראשו לעבר הכרס שנשמטה אל החול.

כפינו על הגיבן שיבוא ללון אצלנו לפחות במשך שבעת ימי האבל. הוא בא בהכנעה, הטיל את עצמו על המזרון שפרשנו במסדרון ועשה עצמו ישן. אבל בלילה קרע בכיו את חשכת הדירה, והורי אמרו זה לזה שמוטב לא לגשת אליו, מוטב להניח לו לפרוק את צערו כדרך הילדים. אבל הגיבן לא היה ילד, אלא איש כבן ארבעים. הוא לן בביתנו רק שני לילות ואחר כך שב לביתו. ביום השמיני פתח את החנות שהייתה כמעט ריקה. הספקים סירבו להביא לו סחורה בהקפה, ורק אבא שיגר אליו קופסה של תריסר חפיסות “כחול-כביסה” ואמר שישלם כשיהיה לו. לקונים הספורים שבאו אל החנות בעיקר מתוך רחמים הסביר הגיבן שהוא איננו אשם, ואין לו שום כוונה לחיות, אלא שההתאבדות אסורה מן התורה.

ואמנם עלה בידו שלא להמרות את הצו האלוהי. הוא הצטנן, או שלקה בבטנו. לגבי סיבת מותו היו הדעות חלוקות. ממשפחת קורנין נותרה רק אלמנת הבן המוצלח, והיא נישאה לאיש חדש. אשתו של קורנין הזקן, אמם של שני הבנים, מתה מזמן, סמוך ליום בואם לארץ-ישראל, ואף היא קבורה בבית-הקברות שברחוב טרומפלדור, מפני שמתה בזמנים הראשונים.

במקום שהייתה חנותו של קורנין מצוי עתה משרד להפצת ספרי-דת וכן אפשר למסור שם לפרסום מודעות בעיתונים. האשי שבמשרד תהה על עמידתי הממושכת סמוך לפתחו ויצא לעודד אותי: “בבקשה אדוני, יש לנו הכול; הרמב”ם, שולחן ערוך, ש“ס, עין-יעקב, הכול במחירי הנחה. אפשר גם בתשלומים. להיכנס ולראות לא עולה לך כסף”.

חנותם של לוין את פראנקו הייתה הגדולה והמפוארת שבחנויות המכולת של האזור. על השותפות הזאת בין אשכנזי לספרדי היו כמה גִרסות. לי נראה כי הגרסה שבפי הורי הייתה המוסמכת ביותר. לפני שנעשה בעל חנות מכולת היה לוין מוביל-קרח. היו לו סוס ועגלה, ומכיוון שהיה בעל יזמה השכיל להרוויח מן הצד, בייחוד בימי החגים. הוא היה אופה בחדרו מיני לביבות מתוקות והיה מציב בשבתות דוכן-מכירה בשעריו של מגרש הכדורגל שבשכונת שפירא. בחג הפורים היה משכיר את עצמו ואת סוסו לאנשי הקרנבל, והוא היה מוביל את מרדכי הצדיק רכוב על סוסו, כשלוין עצמו משמש בתפקיד המן הרשע וסופג, בלי טרוניה, עלבונות ושריקות-בוז מפי הילדים.

באחד מימי הפורים, כשהגיעה תהלוכת הקרנבל לסוף דרכה ומשתתפיה נחו בצל קירותיהם הארוכים של המחסנים שליד הנהר, מחזירים את תלבושות-הפאר ונושמים לרווחה, הבחין לוין בנערה שחומה שנבחרה באותה השנה לשמש סגנית לאסתר המלכה, ושראש-העיר כינה אותה בנאומו בשם “סגנית מלכת היופי”. לוין אחז ברסן סוסו הזקן, הלך ובא אצל סגנית מלכת היופי, החווה לה קידה כפי מה שראה בסרטים שבקולנוע “עדן” והציג את עצמו כפרש-רוכב של המשטרה. הוא כיבד אותה בכוס גזוז וזימן אותה לשבת עמו בצל. אחר כך משך אותה אל סככה שמאחורי המחסן והרעיף עליה נשיקות וצביטות.

לפגישה הבאה שקבעו ביניהם ברחבת מגן-דוד הגיעה סגנית מלכת היופי בלוויית שלושה אחים. הם הסבירו ללוין כי מאחר שהוא “שבר לה את הבתולים” לפי עדותה, הריהו חייב לשאת אותה לאישה. אם ימאן יפצפצו לו האחים את פרצופו בו במקום; ואם יוסיף ויסרב יקבל סכין בלב, מפני שאחותם יתומה מאב ואם ואין מי שיגן עליה. לעומת זאת – הסבירו לו האחים – אם ישא את אחותם לאישה יהיו הם, האחים, חברים-לנצח שלו ויאהבו אותו כאילו היה אחד מהם, דם מדמם ובשר מבשרם. הם רק עושים את חובתם, כיוון שאם אין אני לי מי לי – הסביר בכור האחים שלמד ארבע שנים בבית הספר תחכמוני וידע קצת דברי תורה.

כשנכנס לוין לחופה עם לבנה פראנקו כבר נמנו הכול וגמרו שתוך כמה חודשים יעמידו חופה נוספת. יעקב פראנקו, אחד מאחיה של לבנה, ישא לו לאשה את אחותו של לוין, הלא היא האלמנה רוזה אַיינשטַין. בעלה המנוח היה מתאגרף ידוע שהופיע גם בבירות ובקאהיר. המתאגרף נהרג במקרה רע ובלתי ברור ורוזה הייתה לאלמנה שעולמה חרב עליה. עד שבא יעקב פראנקו והתאהב בה ממבט ראשון; מה גם שבעלה המתאגרף המנוח היה נערץ עליו יותר מכל אדם בעולם, אף שלא פגש בו אישית מימיו; אבל מי לא שמע עליו?

האלמנה רוזה הביעה דעתה ואמרה שברית-נישואים כזאת, “כפולה מכל צד” כפי שהתבטאה, היא ערובה לחיי שלום ואושר. היא גם הייתה זו שלימים הגתה את רעיון השותפות בין שני הגיסים, וכך נוסדה ברבות הימים חנות המכולת לוין את פראנקו.

אמי הייתה מספרת שאת הגיסות רוזה ולבנה לא ראו מעולם בחנות. רק הגיסים היו מצויים שם ואתם עוזר צעיר, יתום מרומניה, שהיה עובד אצלם תמורת מקום לינה בחנות ומזונות שקצבו לו בסוף היום משאריות המכולת. הגיסות נעשו ידידות בנפש והיו מתרחצות יחדיו בים בימי הקיץ ונוסעות לטבריה אל מעיינות המרפא בימות החורף. עד שיום אחד תפס יעקב פראנקו את אשתו רוזה בחברת אפנדי ערבי לדי שולחן בית-קפה. יש אומרים שהיה זה בטבריה ויש אומרים ביפו, אבל אמי אמרה שזה היה בלוד. יעקב פראנקו ניפץ בקבוק על ראשו של הערבי, בעט בו בבטנו והוציא לו עין, ובעוון כל אלה נכלא למשך שלוש שנים. באותו פרק זמן השתלט לוין על החנות וגירש את אשתו לאחר שעלה בידו להוכיח בעזרת עורך-דין כי היא זנתה מאחריו וגם הדיחה את אחותו רוזה לזנות. לשני אחיה שילם פיצויים, וכדי להימנע משיחות מיותרות עם האח שעתיד להשתחרר מבית-האסורים, מכר לוין את החנות ונסע לאמריקה.

כיום יש שם סניף של בנק; ומה שהדהים אותי ביותר היה, שמצאתי שם את היתום הרומני, זה ששירת בחנותם של לוין את פראנקו. עכשיו הוא יהודי קשיש למדי, עור פניו כקלף יבש ושפם מאפיר ודליל משתלשל לו משפתו העליונה ומטפטף בתוך פיו. יתום זה עצמו משמש קצין-ביטחון בבנק, והוא מהלך שם חמוש באקדח ומטיל חיוכים מדולדלים לעבר הנערות הצעירות המזדמנות לשם מפעם לפעם.

אולי תוכלי להסביר לי, יקירתי, מדוע הטיל השריד הרומני הזה בנשמתי הרגשת דכדוך קשה יותר מכל שאר רשמי היום העגמומי שבו הלכתי בעקבות אמי בדרך הייסורים שלה? כלום היה זה מפני שבמעמקי לבי קיוויתי כי בסוף הטיול שלי אתעורר כמו מחלום רע, וכל מה שאזכור יהיה שייך למישהו אחר שאין לי כל קשר עמו; עד שבא הנער הרומני הזקן, הביט בי בפיו חסר-השיניים ואמר: רצית שהמקום הזה יעלה באש? שייעקר מכאן כמו שן רקובה, שייעלם ללא שריד? אבל אני כאן! אותי הרי אתה זוכר; ובכן, מַשש אותי וראה אם אני חלום… אינך מעז, אדוני? זה לא יועיל לך. בשנינו, באמך ובי, התעללו כאן. וראה מה ששרד ממני. אילו ניצבה עתה אמך לפניך כלום לא היית מחבק אותה, מרעיף עליה תנחומים ומבקש לפייס אותה? ובכן, מדוע אינך עושה זאת גם לי? אינני ראוי? והלוא אני העד החי היחיד, העד המכריע לגיהינום הקטן של חייך בתל-אביב הקטנה והחמודה! אם חפץ אתה לשכך את הכאב, אם אתה מבקש לך גאולה מייסוריך, קום נא ואמצני אל לבך כפי שעשה יוליאנוס הקדוש מכניס האורחים לאיש המצורע… מדוע אתה מהסס?

בלילה, על מיטתי שבבית-המלון, נתעצם המעמד ההוא שבסניף הבנק ובדמיוני היה מציאות לכל דבר, וקולו של קצין-הביטחון הערטילאי מילא את אוזני. מוכה ומובס לא מצאתי בלבי עוז לבקש מחילה בפומבי. האמנם לא היה זכרה של אמי ראוי שאשתטה ואפול על צווארו של הגמד הזקן, מול עיניהם המשתאות וחיוכיהם הבזויים של באי הבנק? האמנם חסתי על כבודי ונרתעתי מפני מעמד מביך, לא אֶסתטי, מעמד שהיה עשוי לכפר במקצת על העלבון הנושן, ושהיה בו כדי לאפשר לי לבוא אל קברה ולומר: הנה, רואה את, לא נרתעתי… הלכתי בנתיב הייסורים שלך עד לסופו.

איזו אווילות!

וממחרת היום שבתי להלך ברחובות שבהם גררה אמי את רגליה בימי ראשון ורביעי בשבוע, לפני כארבעים שנה.

הייתה שעת בוקר מוקדמת וכנראה שיצאתי את בית-המלון לפני מועד פתיחתן של החנויות. ביקשתי ומצאתי את המקום שבו עמדה חנות המכולת של האלמנה יבזרוב.

לפני מותו השביע אותה בעלה שתתאמץ בכל כוחה לסייע בידי בנם-יחידם לסיים את חוק לימודיו בטכניון שבחיפה. החנוונית יבזרוב הייתה אישה זעירה, דקת-גו כנערה, וזולת עור כהה של בני קאווקאז ושרירים דקים ועקשניים לא נשא שלדהּ שום בשר מיותר. מבעד לעור לחייה המשופות ניתן היה לראות את שיניה החזקות והגדולות, ובלסת הגרומה נע וזע תמיד שריר עצבני – סימן יחיד למתח שבו הייתה אישה זעירה זו שרויה. בחנותה יכולת למצוא זולת מצרכי מכולת רגילים, גם ירקות, גם עוגות מאפה-בית וגם מלפפונים וזיתים שכבשה במו ידיה.

היא הייתה קמה לפני עלות השחר, ובעגלת-הילדים הישנה ששרדה מימי היות הבן תינוק בעריסתו הייתה גוררת ומביאה מצרכים מן השוק הסיטונאי שבמרכז המסחרי, כדי לחסוך שכר טרחתם של המתווכים. את הפרשי המחירים הייתה מחלקת בינה לבין לקוחותיה, שידעו כי אצלה הכול בזול יותר.

אמי הייתה מכוונת להגיע אל חנותה של האלמנה יבזרוב בשעות הצהריים ושם, בתוך אפלולית החנות, הייתה אמי יושבת על גבי שק של סוכר או ארגז של סבון והייתה מוציאה מתוך התיק שלה כריכים שהתקינה בבית. רק באופן כזה – הייתה אמי מסבירה לנו – כפתה על הגברת יבזרוב לטעום משהו במשך היום. אלמלא הכריחה אותה אמי להיפנות לאכילת פרוסה של לחם בגבינה מלוחה ולקנח במציצת עגבניה קטנה, רכה, שנפסלה למכירה, לא הייתה החנוונית מגיעה לידי אכילה כלל.

האלמנה יבזרוב הייתה דייקנית גדולה בתשלום חובותיה ומעולם לא יצאה אמי ריקם מלפניה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלפעמים החסירה אמי בכוונה ביקור, כדי להקל על האישה מעול התשלומים.

“בוודאי לא אכלת ביום ראשון כלום” – הייתה אמי אומרת לאלמנה ביום הרביעי בשבוע. ואז – אני זוכר זאת היטב, מפני שלפעמים התלוויתי אל אמי בימי חופשת הקיץ – היו הפנים הרזות, הכהות, זורחות באלפי קמטים זערוריים, העיניים העייפות היו שבות ועוטות את אפלוליותן הקווקאזית והגברת יבזרוב הייתה משלחת לעבר אמי רחשי-אהבה, שרק קרני שמש-חורף המופיעות מבין עננים שחורים יכלו להידמות להם בעדנתם.

אין צריך לומר שבנה-יחידה של האלמנה סיים את חוק לימודיו בטכניון; ובאותה מידה גם מובן כמעט מאליו כי לאחר שקיימה האלמנה את הבטחתה לבעלה המנוח היא עלתה השמימה בלהבות מחלת הסרטן. ואם אמנם יש מלאכים בשמים, לכבוד ייחשב להם אם עדיין היא יושבת בקהלם עד עצם היום הזה.

כשעמדתי עתה על סף מה שהיה פעם חנותה של האלמנה יבזרוב ראיתי לפני בית-מסחר לתמרוקים, שבחלון הראווה הריק שלו ניצב – על כן של בדולח – בקבוק בשמים אחד ויחיד. זוהי צורת תצוגה אפנתית, חיקוי לחנויות חוץ-לארץ, כפי שהן מצטיירות בדמיונו של הקרתן המתלהם. דלת החנות הייתה נעולה. סביר שבעל חנות תמרוקים בתל-אביב של ימינו איננו קם לפני עלות השחר, אך אני נתמלאתי חימה. שנתי נדדה בלילה, רוח רעה ביעתתני, ארוחת בוקר לא אכלתי ומבלי שאחוש בדבר שקעתי בהזיה. תעתועי דמיוני ציירו לפני תמונה מטופשת: בעליו המצוחצחים והשחצניים של בית-המסחר לתמרוקים נכנסים ברוב חוצפה אל חנותה של יבזרוב, גוררים אותה משם אל הרחוב, מטילים אחריה את מרכולתה העלובה ומכניסים לחנות את רהיטיהם הוורודים ואת הבקבוק האחד והיחיד.

באותה שעה קרבה אלי אישה צעירה וביקשה ממני שאזוז קצת כדי שתוכל לפתוח את חנותה.

שעה קלה הבטתי בה בתימהון ואז שמעתי את עצמי מצטט פסוק מספר בראשית ואומר לך בחירוק שיניים: “מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?”

האישה נבהלה כנראה ונחפזה להימלט אל תוך חנותה. גם אני נבהלתי ונשאתי משם את רגלי מבלי להביט לאחורי.

הייתי רעב וקיוויתי שאם אמלא את כרסי במזון אשוב להיות שפוי ונינוח. תרתי אחרי מסעדה ובמרחק של כמה מאות מטרים מצאתי מקום של הגשה עצמית שנראה מרווח ונקי. הבניין היה חדש ויכולת לחוש בריחם של טיח וסיד שסולקו מן המקום לא מכבר. העמסתי לעצמי מגש של מזונות וישבתי על כיסא אדום עשוי רצועות פלסטיק, מול שולחן ורוד מצופה פורמייקה. ממולי היה עמוד שפניו צופו בראי והדמות שנשקפה אלי לא הותירה שום מקום לספק, וידעתי שכבר חלפו כשלושים שנים מאז הייתי בחור בין בחורי העיר הזאת. לעסתי ממה שלפני והצצתי בראי לסירוגין; והאיש שבראי נעשה זר לי יותר ויותר עד שכמעט נותק בינינו כל מגע. ואז חזרתי והייתי לבדי עם אמא שלי, מהלך בעקבותיה מבלי שתבחין בי.

רק כשיצאתי מן המסעדה והבטתי על סביבותי נוכחתי לדעת כי הבית החדש הזה עומד על חורבותיו של בית פינתי שבו שכנה כבוד חנות המכולת של כַּגַנוֹביץ‘. אני אומר “שכנה כבוד” מפני שלא הייתה זו סתם חנות מכולת אלא מין בית-ועד, מקום הסתודדות ומרכז מחתרתי של ה“הגנה”. בחנות הותקן טלפון מפני שאחד מבניו של כגנוביץ’ שימש מפקדו של גדוד כבאי-האש. בן אחר היה מפקד ב“הגנה” וכגנוביץ' עצמו היה ממייסדי מגן-דוד-אדום. אשתו, מן הנשים הגבוהות ביותר בעירנו, וגם מן הבשרניות ביותר, הייתה אחות ראשית בבית החולים העירוני ולפי השמועה היא השתתפה, בימי נעוריה ברוסיה, בהוצאתו להורג של הפרובוקטור אַזֶף, שהסגיר את חבריו הרֶבולוציונרים למשטרה החשאית של הצאר.

ועוד סיפרו, שכל עניין חנות המכולת אינו אלא הסוואה שמטרתה להסתיר מעיני האנגלים את פעולות ה“הגנה”. גם הורי נטו להאמין בסיפור הזה מפני שכגנוביץ' הזמין פעם, בראשית השנה, חצי תריסר צרורות של “כחול כביסה”, שילם עבורם במזומנים ומאז לא הוסיף להזמין סחורה. אמי הייתה נכנסת לחנות אחת לחודש בתקווה שיבקש לקנות עוד, אבל בכל פעם שבאה אמר לה כגנוביץ', במאור פנים ובנימוס, שעדיין לא מכר אף חפיסה אחת. לאמי היה רושם שגם מצרכים אחרים לא נמכרו שם, ושהאנשים ששהו בחנות לא היו לקוחות אלא קושרים, אנשי מחתרת, עסקני הסתדרות-הפועלים “ואפילו גרועים מהם”, אמרה אמי.

שבתי והתבוננתי בבית החדש. מצד הרחוב הראשי הייתה המסעדה, אך הכניסה אל הבית ואל המעלית המוליכה לקומות העליונות הייתה ממוקמת ברחוב צדדי. מימין ומשמאל לכניסה התנוססו שלטי מתכת שהודיעו על תכולת הבית: “סוכנות כגנוביץ' לביטוח רכב”, “כגנוביץ' את כגנוביץ', משרד עורכי דין ונוטריון”. בנים ונכדים, וכנראה גם נינים לבית כגנוביץ', אכלסו את המקום בסוכנויות למערכות סטיריאופוניות, אבזרי חשמל וגם חברה להשקעות ולייעוץ. בשובי אל הרחוב הראשי הבטתי שנית במסעדה ובצעירה אשר על הקופה, ורק אז הבחנתי שזו עלמה בשרנית שקומתה קומת ענקים, ואילו הייתה לה אפשרות להשתחרר לרגע ממשימתה שליד הקופה בוודאי הייתה מסייעת ברצון בהוצאתו להורג של בוגד כל שהוא. עיניה בלשו אחר הנכנסים והיוצאים וניכר היה שהיא חושדת בכל אדם ורואה בו גנב-בכוח, עד שלא הוכח ההפך מזה.

ראיתי בעליל כי היום שנפתח בביקור אצל האלמנה יבזרוב ונמשך אל תוך מסעדת הכגנוביצ’ים לא יביא עמו כל טובה, וכי הרוח הרעה תוסיף לבעתני. לכן סילקתי את עצמי מן הרחובות וירדתי לשפת-הים.

את יפו אפשר לראות מן החוף גם היום, למרות בתי המלון. הצוק העתיק מוסיף להתנשא מעל למים והשונית חודרת אל הים וסוגרת על המפרץ הטבעי של הנמל שכבר איננו קיים. ההרס והחורבן שעולל שם הדינמיט ב-1948 מחה מעל פני האדמה את הסמטאות ואת השוק המזרחי שהיה בנוי רחוב על גבי רחוב, בשתי קומות, ורחש סמים, זונות, עמילי-מכס, סבלי-נמל ותיירים. רק הכנסייה הספרדית האדמדמה, הניצבת על חורבותיה של קריפטה ביזאנטית, מוסיפה להניף את מגדל הכנסייה שלה כמין דגל שמסמן את קצה השונית. למטה משם, בחלקת הכנסייה הארמנית, היה בית-החולים שבו הוציא נפוליון להורג את השבויים. ובין זה לזה – בין 1799 ל-1948 – זכו הורי ליטול אף הם חלק בהיסטוריה של יפו; הם הגיעו לפלשתינא בשנות העשרים של המאה. תחילה ניסה אבי לקבל ויזה לצרפת, אך משנתקל בסירוב נענה לעצתו של ידיד נעורים ושם פניו לארץ-ישראל.

ידיד נעוריו של אבי, הפרדסן לֵיבּ חֶסין, הוא כיום כבן תשעים וחמש שנים, ואליו נסעתי לאחר שסילקתי את עצמי ממסעדת כגנוביץ'. לליב חסין אין צאצאים או יורשים אחרים, ולאחר מות אשתו הוא מוסיף להתגורר בבית שבשולי פרדסו. הוא לא הכיר אותי, אבל כשאמרתי לו מי אני לא הופתע כלל, כאילו רק אתמול התראינו לאחרונה. זה מה שקורה לכוח-הזיכרון של הזקנים. מיד הודיע לי שאני נשאר אצלו לארוחת הצהריים, מפני שיש לו עוזרת מוצלחת מאוד שמבשלת בשבילו מאז שנתאלמן, ואם אני מבקש לשמוע מפיו כמה דברים על אבא שלי עלי להבטיח שאוכל עמו בצהריים.

וזה מה ששמעתי מפי ליב חסין:

"אביך גר ביוּזוֹבקה, בחבל דוֹנְבַּס. חמשת האחים שלו עבדו ביחד והוא עבד לבדו, אבל כולם עשו אותו הדבר – סודה לשתייה, אבקת אפייה, כחול כביסה, קצת סבונים והרבה כל מיני דברים שקשה לזכור. סוחרים גדולים הם לא היו, כל האחים. והחמישה אחים שעבדו ביחד כעסו על אבא שלך בגלל אשתו. היה לה חיסרון והייתה לה מעלה. המעלה, שהיא הייתה עקרת בית טובה מאוד. והחיסרון, שלא ידעה את ערך הכסף.

"אני גרתי בלוגנסק והיה לי בית חרושת למסמרים וליציקה ובית עם מחסנים ליד תחנת-הרכבת. הכרתי את כל מיני האבקות והחבילות הקטנות שאבא שלך היה מייצר וידעתי שמצבו קשה והחלטתי לעזור לו. לקחתי אותו אלי ללוּגַנסק, הלוויתי לו אלף רובל בשביל המחזור וכמו כן הוא בנה לו בארבע מאות רובל מבנה בשביל התעשייה שלו. גם עזרתי לו בהפצת הסחורה.

"אחר כך קרה לי שהייתי צריך לעזוב את לוגנסק לעיר אחרת. אמרתי לאבא שלך: ‘קח את הבית שלי ואת המחסנים בששת-אלפים רובל.’ אמר לי אבא שלך: ‘עדיין אני חייב לך כמעט אלף רובל.’ אמרתי לו: ‘אני אחראי שתוך שנתיים תשלם את כל החוב.’ אמרה אמא שלך לאבא: ‘כשאח אומר קח, אז לוקחים.’

"באותו הזמן בא סוחר של עורות, רוסי מבַחמוּט, ורצה לקנות את הבית שלי. אמרתי לו: ‘מכרתי את זה לחבר שלי.’ הלך הגוי אל אבא שלך ודיבר אתו. טלפן לי אבא שלך ואמר: ‘הבית שלך. למה אתה שולח אלי את הגוי? מכור לו בעצמך.’ אמרתי לו: ‘הבית שלך.’ הציע לו הגוי ארבעה-עשר אלף. שאל אבא שלך: ‘למכור?’ אמרתי לו: ‘אל תמכור.’

“ומה היה הסוף? אבא שלך התעשר, שילם את כל החוב תוך שנתיים, כמו שהתנבאתי. ב-1917 יצא שהייתה לנו מהפכה. באו הקומוניסטים והשוו את כולם. שלחתי את אשתי לרוסטוב עם קצין ושילמתי לו בעד השליחות ששת-אלפים רובל והתחלתי להביט מסביב ולחשוב מה לעשות. אחר כך הפכתי את הכסף לוואלוּטה והחלטתי לצאת מרוסיה. התחלתי לברוח משם ובדרך הגעתי ללוגנסק, אל אבא שלך. כשנכנסתי לבית מצאתי את אביך יושב ואוכל; והמטבח אצלו היה א-לינקע-קיך, מטבח לא כשר. קם אבא שלך מהשולחן, ניגב את השפם הגדול שלו, כדי שלא להטריף אותי, ונשק לי ואמר: ‘כל מה ששלי זה שלך. אתה נתת לי הרי שלך לפניך’. והוא נתן לי ולאשתי את הקומה העליונה, זו הקומה שבה היינו עושים את הפסח, פסח כשר עם כלים כשרים. ישבנו שם שלושה ימים והמשכנו בדרך לארץ-ישראל. וזוהי הפעם היחידה, הראשונה והאחרונה, שאדם שילם לי טובה תחת טובה, ולא רעה תחת טובה, כמו שמקובל. ואני עכשיו תשעים וחמש, הולך על תשעים ושש בקרוב. ואחר כך לישון.”

באותו היום אכלתי אצל ליב חסין ממה שבישלה האישה המוצלחת שמטפלת בו – חמיצת כרוב שנתחי בשר-חזה שמנים צפים בתוכה ועמהם תפוחי-אדמה קטנים.

אני יושב בבית-המלון. השעה מאוחרת בלילה ואת הים אני שומע כפי ששמעתיו בימי ילדותי. את המית הגלים מפלח לעתים קולו של אופנוע נחפז או צפירתה של מכונית משטרה. לפנים פילחו את אותה הדממה קולותיהם של תנים מייללים. עכשיו אני כאן התן היחיד, מיילל לך לתוך המכתב ומתבייש ונרגז ואינני יודע את נפשי. כמעט שאני מתפתה לפייט באוזנייך את הפיוט האווילי על יופיים של הימים הראשונים, לעומת ימינו אנו, וכו' וכו'. כמה קל לזעוק: אַיֵה הם, איה הם בימינו אנשים כמו ליב חסין וכמו אבא שלי?

אבל הימים הראשונים הללו הם גם הימים שבהם גררה אמי את רגליה לאורך הרחובות הארורים, המהבילים, ולבה נשרף מעלבון. עלבון מלוא-הפנים, כיריקה. איה הם אפוא יקירתי, “הימים הראשונים”? היכן היו ומי חי בהם? יצאתי אל הנסיעה הזאת עם תקוות מסוימות. העזתי לקוות שנעורי יתייצבו כמו חיים לנגד עיני ובהם קצת אורות, מנת-הדמע הקצובה וחמימותה של נוסטאלגיה-כפשוטה, בלי חשבונות רבים ומבלי שאשפוט את האנשים האומללים שהקיפו את ימי ילדותי. וכי מה ההבדל בין קדוש לנבל, כאשר שניהם שוכבים בקברותיהם ואפילו התולעים כבר חדלו לעשות בהם שפטים?

והנה אני יושב בחדר המלון ומונה את השעות המבדילות ביני לבין השעה שבה אשב במטוס לשוב הביתה. אני מתגעגע אלייך, ביתי היחיד והאחד. אלייך ואל הילדים, אף שאין להם הרבה חפץ בי כיום. וכן – היכן ביתו של אדם? “מולדתי היא במקום שטוב לי בו” היא אמירה של סוחרים בסוסים גנובים. אבל “מולדתי היא המקום שבו נרמסתי” היא אמירה של חולי-רוח. ובין זה לזה עולה בזיכרוני קטע ממכתב שכתבה לי אמי כשנה לפני מותה, כשהייתי מחוץ לבית לרגל לימודי. היה זה יום השנה השני למדינת ישראל ואמי כתבה לי בגאווה כי מישהו ממשפחת כגנוביץ' הביא לה כרטיס ישיבה בשורה השלישית שבאיצטדיון, ושם ראתה מקרוב את המצעד הצבאי – טנקים יהודיים, תותחים יהודיים, מטוסים יהודיים; וזאת לאחר שכבר ידעה מזמן כי אחרי גלות של אלפיים שנים זכינו שיהיו לנו שוטרים יהודים, גנבים יהודים וזונות יהודיות. ואמי כתבה: “ישבתי ובכיתי בכי של אושר. כמה חבל שאבא לא זכה.”

ואני אמרתי בלבי: אילו חי אבא היה משמיע קללה. הוא לא היה סלחן. כוח הזיכרון שלו פעל ברובו בשני מישורים ילדותיים – אסירוּת-תודה קנאית על כל קורטוב של טובה שהראוהו, או תשוקת-נקם חסרת הומור אפילו על עקימת-חוטם שלא במקומה. לא כל שכן על תחושת האבדון שבה חי בשנותיו האחרונות.

ואני, היכן ביתי? ומה הרחובות האלה לי? וּבְלִיל-הקולות הנורא שאיננו מתפענח?

 

29: ג’וליה מתאבלת על בעלה (1971)    🔗

“הוא, זכרונו ברכה, היה חלש מהיום שראיתי אותו פעם ראשונה. היה קטן ומשתעל וגם כן לא היה לו שומן בכלל רק רזה. רגל אחד היה אצלו בצד קצת מזמן שהיה ילד. ואני הייתי ברוך השם בריאה והייתי חזקה יותר מכל אחד. והוא אמא שלו אמר לי ‘תקחי אותו הוא יש לו לב זהב ואף פעם לא ירביץ אותך ויהיה טוב בשביל הילדים. הוא לומד וכותב לבד וכל יום תופס איזה ספר בבית-הכנסת יותר משעה או שתי שעות בבוקר.’ ככה האמא שלו דיברה אתי הרבה עד שהסכמתי. ‘את חזקה.’ היא אמרה. ‘אין לך מה לפחד, הוא עדין.’ ואיך שנכנסנו לחופה עוד היה לנו כסף בבית ואני עשיתי לו אוכל שמן מכל דבר, בשר, ירקות, קוסקוס, עוגות על דבש, כל דבר. עד שנגמר הכסף הלכתי לעבוד. אחר כך באנו בארץ ישראל ונתנו לנו בית ביהוד, זה הבית הזה איפה שאני עכשיו פה. אבל ילדים לא באו. זה מהשמים, אמר זכרונו ברכה. אנחנו לא שווים אולי, אמר. היה בבוקר, אימתי שאני הלכתי בעבודה, מביא קצת לחם או איזה דבר בשביל הציפורים והיו באים אצלו ציפורים ואוכלים מהיד שלו אצל הבית בחצר. היה לו שמחה מזה אבל השכנים התרגזו. אמרו ‘ג’וליה משוגעת, עובדת, עושה אוכל, כובסת, עושה את הבית והוא יש לו ציפורים. מה זה? איך זה ככה?’ ואני בכלל לא התרגזתי, רק ראיתי אותו איך שהוא שמח על הציפורים כומו ילד. הוא קטן כזה, שיצחק. מה יש? אסור? אנחנו אין לנו ילדים והוא זכרונו ברכה כומו ילד אצלי בבית, אולי ככה קדוש בָרוּכוּ רוצה? מה? השכנים יודעים יותר טוב מקדוש בָרוּכוּ? השם ירחם עושה מה שרוצה. הוא גדול ואנחנו קטן, תחת הנעל שלו. אין לנו מה לדבר בכלל. בעלי כל יום היה הולך בבית-הכנסת מתפלל עם הזקנים והיו נותנים לו כבוד. אחרי איזה זמן הוא התחיל להתרגז, ואני באמת התורה לא עשיתי איזה דבר רע. היה מתרגז על כלום. מהבוקר, פותח עין שלו, בוכה, צועק. גם בלילה בחושך אומר דברים רעים. איזה דברים היה אומר באמת בושה שאני אגיד אותם. הרבה מקלל היה בלילה וגם כן משתעל. אבל אף פעם לא הרביץ אותי. אמרתי לו ‘למה לך תתרגז? אם יש לך איזה דבר בלב, תרביץ, תוציא את זה מהלב. אין דבר, אני גדולה יש לי כוח.’ אבל הוא אמר ‘איך, ג’וליה, איך אני ארביץ אותך ואני אוהב אותך כומו הנשמה שלי. איך?’ אימתי שהשתעל דם הלכנו בקופת חולים. בסוף ראיתי שנפוח לו הרגל וגם את הרגל השני. ואימתי שמת בא ציפור קטן בחלון, כומו שכאילו אומר לו תבוא אצלי. הלך אצלו. הלך הבעל שלי זכרונו ברכה. עכשיו אני אלמנה. מה לעשות? השם ירחם. היה בעל טוב, שמחנו הרבה ביחד.”

 

30: 1977: האמת על הצדיקים    🔗

(מכתב מתל-אביב)

בגלל טענות שונות שיש למגדלי הפרחים נגד משרד החקלאות נערכה אתמול בעיר הפגנה שכמותה לא ראינו. על גבי משאיות עמוסות פרחים ניצבו אנשים נרגזים שפניהם מעוותות מכעס ופיהם פולט גידופים וקריאות בוז. תוך כדי כך השליכו בחמת זעם צרורות של פרחים על הכביש. עד מהרה נתכסה הקטע שבין בית-העיתונאים לבניין-העירייה ברבבות צרורות אדומים, צהובים, לבנים וורודים. לרבים הזכיר המראה קבר-אחים ארוך, לאחר שהובאו בו למנוחות מאות מקרבנות המלחמה.

לא ידעתי בדיוק מה טענות היו לחקלאים, אבל למראה המחזה שנתגלה לעין שיערתי בלבי שרק ייאוש וכאב יכולים להביא איכרים לידי מעשה בזבזני שכזה. רבים בקהל נבוכו עד כדי כך שהסבו פניהם מן הפרחים המושלכים, שבחלקם נדרסו מיד בגלגלי המכוניות ובחלקם היו מוטלים מתעלפים, בתפזורת מרושלת שאינה הולמת את החן והמשטר הקשור בתודעתנו לעַם הפרחים החגיגי.

באותה שעה שמתי לב שתגובת הציבור להילולה המוזרה הזאת נחלקה לשלוש קבוצות שונות זו מזו.

הקבוצה האחת הסבה פניה, כאמור, וסטתה מן המתרחש. נמצאו אנשים שאפילו פנו לסמטה צדדית כדי שלא לראות.

הקבוצה השנייה התנפלה על הפרחים מתוך בולמוס מפתיע בעצמתו; מין התלהבות, שלאנשים מסוימים קשה להסתיר אותה. מיד החלו הודפים איש את רעהו, כאילו למישהו מהם זכות-יתר לאגור פרחים מן ההפקר. כמעט שהגיעו לידי מהלומות. בקרב הקבוצה הזאת היו מי שהסתפקו בחטיפת זר או שניים לצורכי הבית והסתלקו מן המקום בחיפזון. אחדים גילו רגשי-אשמה ברורים יותר ואמרו זה לזה: “חבל על הפרחים. הרי בין כך ובין כך ילכו לאיבוד.” אבל היו גם כאלה שחטפו וקיבצו ואילמו אגודות גדולות, וניכר היה בהם שפניהם למסחר. בעוד שעה קלה יעמידו דוכן בפינת רחוב ויציעו פרחים למכירה.

והייתה גם קבוצה שלישית. הללו ניצבו בשולי המדרכה, עיקמו חוטמיהם, הביט בשאט-נפש במתרחש ואמרו איש לרעהו: “אינני יכול לראות פרח רמוס. לבי שותת דם למראה שכזה.” וחברו ענה לו ואמר: “פרח רמוס גרוע מילד שנדרס; שהרי לילד יש מי שיגיש עזרה-ראשונה. אבל הפרח?!…”

והאנשים הללו חברו לחבורות, חיפשו מישהו שיחלוק על דעתם כדי שיוכיחו אותו על פניו עד שיתבייש; אבל כשלא נמצא להם אויב מן המוכן שאלו זה לזה אם לא כדאי להקים אגודה ולהגיש עצומה. הם הביעו בוז לאנשים שנמלטו מן המקום ואמרו עליהם שהם עריקים; ומדוע – שאלו – ראש העיר שותק? ושר החקלאות? אמנם יש גם דברים אחרים, לא פחות חמורים, בחיים הציבוריים שלנו, אבל אם היום נעבור בשתיקה על פרח רמוס, מה יהיה מחר? מחר לא נגיב כשיקום בן על אביו בסכין. כבר היו דברים מעולם!

בו במעמד הוצע להקים גוף ציבורי אחראי, על-מפלגתי, להגנת הפרח העברי.

“ופרח שמגדלים החקלאים הערבים איננו פרח?” – זעק איש אחד.

“שיָגנו הערבים בעצמם על הפרחים שלהם. לשם כך קיימות מדינות ערב” – השיב לו איש תקיף.

ואז נוסדו שני גופים ציבוריים: האחד – אגודה להגנת הפרח העברי, והשני – ועד להגנת הפרח באשר הוא פרח.

“כדאי מאוד להקפיד על העובדות,” אמר אדם רציני אחד. “יש לזכור שקיימים פרחים טורפים, אוכלי-חרקים; דהיינו: פרחים רצחניים. כמו כן יש פרחים בעלי קוצים ופגיעתם רעה ולפעמים הם גורמים להרעלת טֶטָנוּס. את כל הסוגים הללו יש להוציא מתחום פעילותם של הגופים הציבוריים.”

“והאדם עצמו, כלום איננו אוכל בעלי-חיים?” קרא מישהו בכעס. “אל תהיו צבועים, רבותי. ואשר לפרחים הקוצניים; הרי זה לשם הגנה עצמית. אנא, רבותי, חשבו בהיגיון!”

“גם הצבא שלנו נקרא צבא-הגנה, אבל ידוע שלפעמים הוא מבצע פעולות תוקפניות” – אמרה בזהירות אישה רזה אחת.

“אם אגודה זו מרימה יד על הצבא שלנו, הריני מודיע כאן ועכשיו שאין לי חלק בכל העניין המטונף שלכם” – אמר איש צעיר, ובו במעמד סטר לאישה הרזה על לחייה. איש אחר שעמד בסמוך בעט בסוטר ותקע לו ברך בשיפולי-בטנו. הסוטר זעק מכאב וצנח ארצה. שני בחורים תפסו בבועט בשתי ידיו, כופפו אותן מאחורי גבו ובחור שלישי החל מפליא בו מכותיו.

מישהו שלף אולר קטן, מאותם אולרים שמשמשים את העיתונאים והסופרים כדי לחדד בו את עפרונותיהם, מפני שעיפרון מחודד הוא סגולה לבהירוּת-המחשבה. עד מהרה נראו פה ושם פרצופים שטופים בדם; אישה אחת זעקה להודיע שהרגו את בעלה, ותוך כמה דקות נשמעה צפירתם של אמובלנסים ומכוניות-משטרה.

נדמה לי שמקרב הקבוצה השלישית הזאת באים רוב רובם של חברי האגודות השונות בעולם, שמטרתן להגן על האדם, לשחרר אסירים, להילחם בגזענות, להגן על טהרת המשפחה היהודית, לאפשר לנשים לבצע הפלות, לאסור על נשים לבצע הפלות ולהילחם על זכותו של הפרט להשכיר דירה גם למי שאינו יהודי. לעתים יש להללו ויכוחים פנימיים באשר למטרות וקורה לפעמים שנשפך דם. אבל – כפי שאמר מי שאמר, ובצדק – איזה ערך יש לטיפת דם פה ושם, לעומת פרח אחד רמוס על ידי מכונית נבזית, שפלה, מתועבת ורצחנית?

 

31: יותר טוב מקירקֶגוֹר    🔗

במשך שנים רבות הייתי חוזרת בהרצאת-הפתיחה של השנה הראשונה על הגדרת סֶרֶן קירקֶגוֹר את המשורר:

“משורר מהו? אדם אומלל שייסורים נוראים ממלאים את לבו, אך שפתיו מעוצבות כך, שהאנקות והזעקות שחולפות על פניהן הופכות למנגינה מקסימה.”

שנים רבות האמנתי שאני מביאה לפני תלמידי הגדרה שנונה, מעוררת מחשבה, ושאני מרמזת רמז ראשון על היחס בין צורה לתוכן, בין אסתטיקה לאתיקה, בין רובד גלוי לרובד סמוי ביצירה וכו' וכו'

עד שיום אחד, בהיותי הרה את בני השני, נזדמנתי לשוק הכרמל לקנות ירקות ופירות לשבת.

זה קרה לפני יותר משנה. השתרכתי לאיטי על פני המדרכה בתוך קהל נשים וגברים טרודים וחסרי-סבלנות, דוחקים איש את רעהו ואצים לדרכם. לפתע שמעתי צעקה שלא פענחתי את תוכנה, וגבר כבן ארבעים, מוצק, רחב-כתפיים, שזוף ושרירי הטיל את עצמו לרגלי, אחז בקרסולי ולחש לתוך לוחות המרצפת דיבורים בלשון שלא הבינותי בה אף מלה אחת. נבהלתי וניסיתי לעקור את רגלי מאחיזתו, אך ידיו היו כמטילי-ברזל שהוברגו אל המרצפת. אנשים נעצרו והביטו במחזה, משועשעים. כמה ממוכרי-הירקות נטשו את דוכניהם ויצאו בריצה לכמה וכמה כיוונים, עד שאחד מהם שב בחברת מתורגמן.

נסתבר שהאיש הכורע לפני היה גרוזיני והלשון שבפיו – לשונו של שוטה רוֹסטאוֶולי. המתורגמן אחז בבלוריתו של הכורע, הפך את פניו כלפי מעלה וביקש הסבר. אחר כך פנה אלי ותרגם:

“הוא היה מחכה בשבילך ארבעים שנים הוא אומר. הוא רוצה תהיי אישה שלו. הוא יש לו בית באשקלון. הוא ימות בשבילך מתי שהגברת יגיד. הוא לא רוצה שום אישה בכלל, רק אותך הוא רוצה, והוא כפרה שלך כל החיים הוא אומר.”

ביקשתי מן המתורגמן שיצווה על חברו להרפות מרגלי. אחר כך ביקשתיו להסביר שאני אישה נשואה ושאני מאחלת לו שימצא אישה כלבבו. ובאמרי זאת נחפזתי להסתלק משם, מפלסת לי דרך בין האנשים המאוכזבים שהפטירו אחרי הערות, עצות ואפילו נזיפות.

שנה תמימה הדרתי רגלי משוק הכרמל. זכר הפנים העזות, שהיו כמו שרויות בטראנס, הטיל עלי אימה, ובדמיוני ראיתי אפילו אלימות או, לפחות, ניסיון-חטיפה.

אבל לפני כשבוע אזרתי אומץ והלכתי לשוק בלוויית חברה, שכבר שמעה מפי את סיפור המעשה. עוד אני מפטירה באוזני חברתי את התקווה שהמחזר המטורף שלי בוודאי נרגע מזמן בזרועותיה של אישה גרוזינית טובה, ואת מי עיני רואות אם לא את הקאוואלֶר האשקלוני שלי, ניצב על מרכולתו מאחורי דוכן הירקות שלו. הוא הבחין בי מיד. זרק מידיו את תיק הנייר עם העגבניות שבתוכו, ובצעדים מהירים, אך לא בריצה, כשפניו קורנות וחיוך שפוך לו מתחת לשפמו מאוזן עד אוזן, ניגש אלינו, החווה לפני קידה ופתח את פיו – בלשון העברית, הפעם – ואמר:

“מותק, ברוך השם זוכרת אותי לבוא אצלי פה. הייתי מחכה אותך שנה. יש הכול עכשיו. יש שלוש חדרים, יש פריג’ידר אמריקה, יש מכונה חשמל בשביל מנקה בגדים אוטומטי. יש כל דבר אמריקה. יש אוטו חדש במזל טוב ברוך השם.”

ובעוד אני לופתת את זרועה של חברתי, כדי שלא יוכל למשכני אחריו, הכניס מאהבי את ידו לתוך כיס מכנסיו, שלף איזה חפץ והטילו בזריזות לוליינית אל תוך סל הקניות שלי.

“במזל טוב,” לחש, זורח מנחת. “עכשיו יש. הרי את מאורשת לי כדת משה וישראל. אמן. אני מחכה אותך מהר מאוד.”

ולמרבה ההפתעה שב והחווה קידה לפני, נופף לי בידו לשלום ושב אל דוכנו, מציץ מפעם לפעם מעבר לכתפו ומחייך.

כדי להשיב את רוחי נכנסתי עם חברתי אל בית קפה סמוך וצנחתי על הכיסא. פשפשתי בתיקי ובלי קושי זיהיתי באצבעותי חפץ קטן וכבד למדי. הייתה זו טבעת זהב שגובהה כמעט חמישה סנטימטרים וצורת בית עם גג מחודד רוכבת עליה; ולבית שלושה פתחים מקומרים וארבעה מגדלים סביבו. בעזרת ציר נפתח הבית על צידו ובתוכו מתגלה גביע ושתי טבעות קטנות משני צדיו. זוהי טבעת נישואים מן המאה השש-עשרה או השבע-עשרה שכמותה ראיתי מצולמת במאמר על חפצי פולחן של היהודים ברנסאנס האיטלקי.

הוא אירש אותי אפוא לאישה, ומכאן השמחה והשלווה שנפלו על ראשו. מעתה – כיוון שנעשה מעשה – לא תהיה בידי בררה אלא לבוא לאשקלון, אל ביתו המצויד בכל טוב אמריקה.

כששבתי הביתה סיפרתי לבעלי מה שאירע לי. הוא ביקש לראות את הטבעת. אף שהוא ארכיאולוג של ימי בית שני יש לו ידיעה טובה משלי בתשמישי קדושה יהודיים.

“זהו זיוף, יקירתי,” אמר לי. “זיוף מן המאה התשע-עשרה. כל הטבעות מסוג זה מזויפות. גם אלה שהופיעו במאמרו של הבור ועם-הארץ שלנו, הפרופסור ג'.”

כשאני משמיעה עתה את הרצאת הפתיחה של השנה הראשונה עדיין אני מצטטת את קירקגור; וזאת לא מפני שהגדרתו את המשורר טובה בעיני גם עכשיו, אלא מפני שאינני מניחה כי ארבעים ראשי-הכרוב הישובים ממולי באולם יהיו מסוגלים לרדת לסוף דעתי אם אספר להם מה שאירע לי פעמיים בשוק הכרמל.

 

32: 1980: צוואתו של הכובען יֶרֶמִיצקי    🔗

לפני כמה ימים נכנס אצלי מר זוֹמֶר וראיתי שפרחה לו חַבּוּרה בראשו. אילו היה בנאי הייתי סבור שנפלה לבנה מן הגג ופגעה בו. אילו היה עיוור הייתי חושב שנתקל במשקוף ונחבל. אילו היה ליסטים הייתי חושד אותו שנפל לידי השוטרים. אבל מר זומר היה סופר, מן החילונים. יש לשער שאפילו בין החילונים אין הסופרים מכים זה את זה אלא בלשון, והחבורות פורחות מסתמא בנשמתם ולא על הפדחת. ובכן הבטתי במכה שלו ואמרתי לו: “אַי, אַי, אַי, מר זומר, היום לא נוכל לעשות לך מדידה.”

הוא ממשמש בראשו כאילו היה מתפלא על שהבחנתי במה שצמח לו שם בן לילה, ואמר שאין בכך כלום. הפעם לא בא למדוד לו כובע חדש אלא לכבס ולתקן מגבעת ישנה. ומיד הוציא מתוך עטיפה של נייר מין דבר שכמותו אולי ראיתי לפני שנים רבות בז’ורנלים של חוץ לארץ. הדבר שבידו היה שָׂעיר, כביכול קרקפתו של גוי אדמוני. אבל אחר כך נוכחתי לדעת שזו מגבעת אוסטרית עשויה שער שפנים. לפנים היו הטרזנים של וינה חובשים מגבעות כאלה כשיצאו למסעות של תענוגים במעיינות הישועה. כחמישים שנים לא בא כבושם הזה לידי, ולא שיערתי שאזכה לשוב ולמצוא אבדה שכזאת בידיו של סופר ישראלי קשיש. מה שהאנשים הללו מסוגלים, ממש לא ייאמן.

מיום שפתח אבי ז“ל חנות בירושלים, לפני למעלה משישים שנים, מורגלים היינו בלקוחות דומים לאלה שהיו לנו בעיירה שלנו, בסַסוֹב. שני מיני בני אדם היו באים אצלנו. האחד, אנשים משלנו, יהודים של כל ימות השבוע ולמדנים; והשני, גלחים, להבדיל. משלנו היו קונים כובעים בערבי פסחים וסמוך לראש השנה. בשאר ימות החול היו באים לכבס ולתקן את השטריימלך שלהם והספּודיקעס וסתם מגבעות. הגלחים היו באים לכביסה ולתיקונים בלבד, מפני שאת מגבעותיהם היו מקבלים מרומא ומספרד ומשאר ארצותיהם. מיום שנפטר אבי ז”ל ואנוכי ירשתי את החנות, לפני כמה שנים, ניתוספו אצלי עוד שני מיני קונים. האחד, אלו החוזרים בתשובה, הבאים מתל-אביב ומאמריקה, ושכונתנו מלאה מהם בעת האחרונה; והשני, מר זומר הסופר.

כשנכנס אצלי מר זומר בפעם הראשונה לפני כשתי שנים ראיתי שאיננו שומר מצוות, מפני שהיה מגולח והיה מהלך בגילוי ראש. לפי בגדיו ניכר היה שגם מן הכמרים איננו. כשפתח את פיו לדבר הייתי סבור שהוא מן הפרופסורים של האוניברסיטה, שלפעמים קונים אצלי מגבעות שחורות בעלות אוֹגָנים מופלגים ברוחבם, כשהם נוסעים לקונגרסים שבחוץ לארץ ומבקשים להיראות כפרופסורים לכל דבר. אבל כשהוסיף לדבר ראיתי שהוא ברייה בפני עצמה, לא כומר ולא פרופסור אלא יהודי מן התמהונים, שלמד תורה בנעוריו ואחר כך נסתכסך בדעתו, הציץ בכמה וכמה פרדסים עד שנפגע ונתבלעה עליו דעתו.

בביקורו הראשון אצלי הביא עמו ספר לועזי והראה לי מתוכו ציור של כובע לֶבֶד ירוק עם נוצה אדומה תקועה בסרט צהוב שמקיף את הכובע. אמרתי לו: “הרי זה של ציידים מן הטִירוֹל. וכי בזה מבקש מר לצאת אל בין הבריות?” הוא נתן בי מבט של עצבות וחייך חיוך רפה; מעין המבט שנותנים בטרדנים שאין בהם בינה, אבל מחמת הנימוס אדם מחויב לתת להם הסבר. וכך אמר לי: “כשאני יוצא אל בין הבריות אינני חובש כובע.” “ובכן, זה למה לך?” שאלתי. “זה נחוץ לי לצורך מלאכתי.” אמר. “ומהי מלאכתך, אם יורשה לי לשאול,” הוספתי לדחוק עליו. “סופר אנוכי,” אמר האיש. “ולפי שאני כותב בעניינים שונים זה מזה בתכלית, צריך אני לכובעים שונים. הכול לפי המלאכה שבידי באותו היום.” “ועכשיו,” אמרתי לו, “כותב מר על ציידים של טירול?” “בערך,” השיב לי.

לאחר שנקבתי לו מחיר המשוּגָעוּת שלו נקבע שיבוא מקץ שבוע לקבל את המציאה. את הנוצה מצאתי אצל השוחט שלנו והייתה זו נוצת אווז לבנה, שצריך הייתי לצבוע אותה באדום והיה לי בזה קושי גדול.

כששב מקץ שבוע וראה את הכובע הייתה שמחתו גדולה כל כך, עד שצנח על הכיסא שאצל הדלפק שלי וביקש שאספר לו מנין לי ידיעה שלמה ומובהקת בכובעים של טירול. פתחתי ואמרתי לו שאני מסאסוב, ומיד הפסיקני וקרא: “בעיירה שלכם היו רוקמים עטרות לטליתים, ולא ידעתי שהיו אצלכם גם כובענים מומחים.” כשראיתי שהוא בקי בתולדותינו הנחתי את מלאכתי מידי, שפתי קומקום על הכירה שמאחורי הארון ועשיתי לנו כוס תה. מכאן ואילך האזין לסיפורי ולא הפסיקני עוד.

אבי ז“ל היה אחד מארבעה בנים, וסבי זצ”ל קבע שיהיו שלושה מהם עוסקים ביישובו של עולם ומפרנסים את האחד שיהיה מופרש ללמוד תורה כל ימי חייו. ואפילו אותו דוד שלי שנתייחד לתורה, אף הוא למד את מלאכת הכובענות כדי לקיים מה שנאמר, מי שאינו מלמד לבנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות. אף אני היו לי שלושה אחים ורק האחד נעשה רב בישראל. מכל מקום, כשם שהרב למד אומנות כך למדו האחרים תורה וגם חלקי לא נתקפח, וברוך השם גירסא דינקותא שגורה בפי והוספתי עליה כמה שעות בכל לילה ללמוד ש“ס ופוסקים, פרקו של יום וקצת שאלות ותשובות ואין מקום להאריך בזה. הנשים שבמשפחתנו היו רוקמות עטרות לטליתים ופרנסתנו הייתה מצויה. וכשנשמע קולו של הרב קלישר זצוק”ל קמנו ועלינו לארץ ישראל. עכשיו אני גר בשכונה שרוב אנשיה מן האגוּדה ומאנשי סַטמָר ושאר קיצונים, מהם שונאים את הציונים ומהם אומרים: יהודי, אפילו הוא ציוני, יהודי הוא. ומן הטעם הזה אני מקובל עליהם כעושה כובעים, אבל משאר כל הבחינות אני חָשוּד על רובם, מפני שאבותי נתנו ידם לציונים מאנשי הרב קלישר זצוק"ל. מילא, יהי כן. כל זמן שלא עמדו עלי לשרוף את חנותי ולנדות אותי בחרם, אינני מתלונן.

שמע מר זומר את סיפורי ואמר: “יישר כוחך, מר ירמיצקי. אתה איש משכיל ורחב דעת ואינך מן הקנאים.” אמרתי לו: “מילא, לא עד כדי כך. אבל אפילו כך, עדיין אין זה גנאי לי.” הוא צחק צחוק חולני, כאילו היו לו חול וחלודה בתוך עצמותיו. יהודי שבור היה מר זומר, אף על פי שהידר בלבושו על פי נוסח המודרנים.

באותה פגישה שנייה שלנו, כשקיבל מידי את כובעו הטירולי, סיפר לי קצת על עצמו ועל מלאכתו, אלא שהרבה לא הבנתי, ומן המעט שהבנתי העליתי שעשה מחצית ימיו בלימודים חיצוניים והיה משמש במשרות של לבלרות ותרגומים ומיני כתבנות בעיתונים. כמו כן פרסם ספרים שטיבם לא נתחוור לי, אבל יכולתי לשער שהיו מאותם סיפורי עגבים, שגם היהודים החלו מדפיסים בדורות האחרונים, מיום שנפרצו הגדרות. שומר מצוות לא היה מימיו, וגם כשלמד תורה בנעוריו היה תלמודו כשל גוי, מחמת איזו סקרנות משונה. הוא היה מתבל את דבריו בפסוקים נאים וניכר היה שיש בו כוח הזיכרון. כאותו סמָאֵל, להבדיל, שבקי בשבעים לשון והוא מצוי בסתרי תורה, בלא שום זיקה של קדוּשה.

כשיצא מחנותי הניח אחריו ריח של חידה ושל מין סכנה, ועוד משהו שהיה מושך את הלב ודוחה את השכל הישר, הכול בעת ובעונה אחת. בוודאי שלא שיערתי ולא עלה על דעתי שאוסיף לראותו. על אחת כמה וכמה שלא ניחשתי כי נתקשר בקשרי חברות.

והנה מקץ קצת יותר מחודש ימים שב ובא אל החנות. הפעם ביקש שאתקין לו מגבעת הוֹמבוּרג ששוליה משתרבבים כלפי מעלה ואִמרה של משי תפורה לה סביב סביב; מאותן מגבעות שמתקינים מחומר יקר והבנקאים חובשים אותן כשהם הולכים אצל רוטשילד; או לחתונתו של אחד הפקידים שלהם, כדי שיזכור הפקיד וידע עד היכן ההבדל בין המנהל לפקיד מגיע.

כיוון שהיינו עתה כמין ידידים, שאלתיו: “מר זומר, ספר זה שלשמו אתה קונה את המגבעת, במי הוא מספר? בברון הירש או בגראף פוֹטוֹצקי?” “אתה טועה,” אמר מר זומר, “כותב אני על אדם שירד מנכסיו וזולת כובע הומבורג מזוהם ומשומן, זכר לימים טובים יותר, לא נותר לו מאומה. וכשאביא את הכובע לביתי אזהם אותו בשומן של טיגון ובאבק שאטול מאחורי ארון הספרים.”

לימים שמעתי מפיו שהוא חובש את המגבעות שלו בשעת הכתיבה, כל אחת על פי עניינה המיוחד, והוא יושב מול הראי, כותב במחברת ומציץ בראי לסירוגין.

מאז עשה לו מנהג לבוא לחנותי פעם בשני חודשים לערך. והנה קרה שאחת מפגישותינו נתקיימה במזל רע. בשעה שמר זומר נכנס לחנות כבר היה אצלי לקוח אחר, בחור מתל-אביב שהגיע אלינו לפני כחצי שנה ומאז קוראים לו כאן בשם האברך אליהו. והעניין צריך הסבר.

בדורות הראשונים, מימיו של רבי עקיבא ועד לימי חְמֶלְניצקי, ימח שמו, היו אחינו נשרפים על קידוש השם ובלבד שלא יחוּלל שם שמים. אבל הגלות גרמה והייסורים גרמו וכן קלות הדעת גרמה שנחלשו הלבבות וגבר יצר הרע, ובימיו של משה מנדלסון נפרצו הגדרות. משה מנדלסון עצמו אפשר שנתכוון לטובה. מכל מקום יהודי היה ועסק בתורה על פי דרכו; אלא שהציץ בחכמות של עכו"ם ומחלציו יצאו משומדים, והכול יודעים שנכדו היה מתקין זמירות של עבודה זרה שמנגנים בבתי יראה שלהם. הבושה גדולה ואין להאריך בזה. שבעתיים ידאב הלב, אך חובה לומר את האמת: אף ארץ-ישראל גרמה שיהיו היהודים מתרחקים מאביהם שבשמים. בולמוס של גשמיות אחז ביהודים שבארץ-ישראל והם מבוהלים לבנות את הארץ, לעשות בתים ופרדסים, לסלול דרכים במדבר ולהתקין כלי משחית למלחמות בישמעאלים. ומרוב מהומת העשייה נשתכח העיקר ונתרוקן הלב. צער כזה אין בכוחו של אדם לספר. ובייחוד ובמיוחד כשאתה רואה לאן הדברים מושכים. אויבינו מרעישים עולמות ובחוצות ירושלים לא עוד קול חתן וקול כלה קול ריחיים ואור נר, אלא קול פצצה חזון נפרץ בכל יום ודם נקיים נשפך כמים. והלבבות מפורדים, איש יאחז בזקן רעהו למרוט פיאה ובדל אוזן, מכים בתופי העיתונים ומְהַמים כל היום דבר בלע וניבול פה, באספות ובחוצות, בכנסת ובבתי כנסיות, והארץ מלאה חמס, גונבים ומשחיתים, חוטפים ומכים. וכל העולם צוחק למשבתינו.

כל זמן שיהודי תל-אביב ואחיהם שברחביה עושים יד אחת להרעיש את העולם, בבחינת הלך זרזיר אצל העורב, הרי זה מדרך הטבע ואין בזה שום חידוש. אלא שלאחרונה פשה הנגע והגיע עד לקצות שכונתנו. מי שהיה פעם מנאמני הרב קלישר זצוק“ל הריהו היום חבר אצל בני עקיבא. ואפילו מי שעמד בתומתו ימים רבים עכשיו הוא מתחבר אל הסוציאליסטים ואנשי הקיבוצים ויחדיו המה הולכים אל ההרים ומקימים שם מצודות בתוך כפרי הישמעאלים והם נוטלים לעצמם שררה בחוזק יד. לפתע פתאום אצה להם הדרך. אלפיים שנים היו מדוכאים במכאובות תחת יד הגויים ולא נמצא פוצה פה ומצפצף. עכשיו, שאנו יושבים בירושלים ובשאר מקומות של ארץ-ישראל, אין להם סבלנות. חשקה נפשם להחזיק בשולי קפוטתו של המשיח מיד ולאלתר. ואין הם נוטלים רשות לא מן הבית דין של גדולי התורה ואפילו לא מן הממשלה הציונית. ואפילו כל העולם זועק הרף, הם בשלהם. ויש להם רב משלהם, ר' צבי יהודה הכהן קוק שליט”א ונתחברו אליו כמה רבנים שיושבים בכנסת, כולם יהודים שלמים וטהורים, אלא שתפסו מרוּבֶּה ונקטו לשון תקיפה ומרדו במלכויות ועלו בחומה והם דוחקים את הקץ. ואני הקטן אין לי לומר בזה שום דיבור זולת מה שהלב דואב ויש לי מזה הרבה צער. ואין זה סוד שגם חתנו של רֶב זונְדְל, בעל בִּתּו היחידה, נתחבר אל בוני המצודות שבהרים והוא משוטט בלילות ברובה ובכלי משחית כאחד הגזלנים, חס ושלום.

אפשר ואפשר שאלו חבלי משיח, מלחמת גוג ומגוג. אבל גם ייתכן שאלו עונש משמים, הֶסתר השכינה, שעת חושך גדול יורד על העולם. קצרה בינת אנוש מלדעת ואין לנו אלא לצפות לישועתו יתברך.

והנה בעצם הימים הנוראים האלה נפל דבר בישראל. יש אומרים שידם של שלוחי רב זונדל הייתה בדבר ויש אומרים שהחוזרים בתשובה באו מעצמם. בין כה וכה החלו בריות משונות צצות ברחובותינו. מהם באים בגפם ומהם באים בשניים או בשלושה, והיה מעשה שבאה משפחה שלמה, אישה וילדים ומיטלטליהם בידם. ואצל רבים מהם ראינו שיש להם בתוך כליהם כמין נבל שהם קוראים אותו גיטרא, וכל מבוקשם לעבוד את השם במזמורים של שבעים לשון, כשהפה ממלל לועזית והיד מכה במיתרים כאחוזת תזזית והמהומה עולה עד לב השמים. אלא שרב זונדל התיר להם. ומה שרב זונדל מתיר אפילו סנהדרין אין בכוחם לאסור.

למראה חזות הפנים ובניין הגוף וטיב המלבושים לא היית מאמין שיהודים עומדים לפניך. מעין עֵשָׂו ונמרוד, גלית ונְבוּזַראָדָן החלו משוטטים בשכונתנו, בריונים וקלגסים בעלי איברים מגושמים, לאַפעֶס שלהם ככפותיו של דוב והילוכם כשל הקוף ועיניהם מזרות אש לבנה מתהפכת סביב אישוניהם. אילו לא העיד עליהם רב זונדל שהם יהודים חוזרים בתשובה, ברי לי שהיינו נסים על נפשותינו ומסתגרים אחורי מנעול ובריח.

מפה לאוזן עברה השמועה שהבריות הללו באות מתל-אביב ומאמריקה וכל מבוקשן לשוב בלב שלם אל דת אבותיהן, והם נשבעים לקיים כל המצוות שבתורה ולחיות חיים יהודיים בתוך שכונתנו. ולמה מתל-אביב ומאמריקה? מפני ששם מקור הטומאה. וכגודל הסתאבות הנשמה כן עוצם הגעגועים שיש לה לשוב אל מקורה. והדברים ידועים.

לאחר שחלפה בהלה ראשונה ונרגעו הרוחות התחילו הבריות מתנדבים בגדים יהודיים כדי להלביש את הבאים. אלמנות ירדו לארגזיהן והעלו קפוטות של נפטרים; בעלי בתים פשפשו בארונות והוציאו קַפטָנים ישנים, אבנטים ממורטים, מגבעות מבהיקות מזוקן ושאר מלבושים והביאום אל רב זונדל. אלא שמיד נתגלה קושי גדול. מלבושים שלנו נתפרו בשביל אנשים יהודים לומדי תורה, שרוחם מהלכת בגדולות אבל גופם אינו תובע לעצמו הרבה, זולת פינה קטנה ליד העמוד שבבית המדרש. אנשינו מבני תולעת יעקב הם ולא מבני הנפילים, כידוע. וכשביקש רב זונדל להעלות את המחלצות היהודיות על גופותיהם של החוזרים בתשובה נפרמו התפרים ונתבקעו המעילים ונפרצו בתי השרוול ונחשפו שת עם ירך, לא עלינו. אך ישועת ה' כהרף עין. מיד נתנדבו החייטים ר' ירוחם שניידער ור' חנא חצקל שי"ף ור' זענוויל הכהן וישבו להתקין את המלבושים. מצד הגב הוסיפו אמה או שתיים מן הבדים שהיו אצלם בשאריות, וכדי להאריך את המלבוש הוסיפו פסים של סאמעט שנחתכו מקפטנים מקורעים. ובתוך שנה אחת נתרחש נס בתוך נס. אותם אברכים מגודלים החלו לומדים תורה, ובידוע שהתורה מתישה כוחו של אדם. ומאחר שתשש כוחם ונצטמקה גשמיות שלהם, היו בגדיהם תלויים עליהם כמין שַׂקים, ולפי מלבושם היו ניכרים מעתה. שהרי לפי פניהם שוב אי אפשר היה להבדילם מזולתם מפני שצימחו זקן ופיאות ונסתתרו מאחוריהם. אבל כל מי שמלבושיו גדולים מגופו, בידוע שהוא חוזר בתשובה.

בינתיים נתנדבתי אף אני והודעתי את רב זונדל שיש עמי שטריימל עתיק יומין שהביאה אלי אלמנתו של הקדוש ר' ישעי' פּוֹמֶרַנץ, השם יקום דמו, שנרצח בידי הערבים לפני כארבעים שנים. מאחר שלא היו לה בנים מבעלה קבעה האלמנה שאתן את השטריימל בידי אברך נצרך כשתגיע שעתו להיכנס לחופה. אלא ששום אדם לא אבה לקבל ממני שטריימל של נרצח. ועכשיו הגיעה שעתו.

ומכוחו של השטריימל הזה נתוודעתי אל האברך אליהו.

בוקר אחד, כשישבתי אל הדלפק שלי, המתעסק בתפירת סרט סביב מגבעת ישנה, חשך לפתע העולם ואפלה נשתררה בחנותי. מטבע הדברים באות מחשבות בלבו של אדם, מה גם שהוא חי בעולם של טירוף הדעת. חשבתי לי בלבי, אפשר שלח הקדוש ברוך הוא אַרבה על הארץ להציק את יושביה. אפשר נתקדרו השמים, שמי הקיץ, בעבים, והמבול קרוב. ואף על פי שהקשת בענן היא אות וסימן שלא ישוב מבול על הארץ, לעולם אין לדעת. גם אפשר שמחנות של אויב עטו עלינו באווירונים וכיסו את פני השמש. מכל מקום זקפתי את ראשי והבטתי נכחי ומתוך החשכה הפציעו רצי אור משולי הפתח וראיתי גוש שחור חוסם את הדלת ונדחק לבוא פנימה. כששרבבתי את ראשי לאחורי והצצתי כלפי התקרה נתגלה לפני פרצוף פניו של אדם. ולאחר שהלז הוסיף ודחק עצמו פנימה שב האור לזרום אל החנות ויהי אור.

“רב זונדל אמר שיש לך שטריימל בשבילי,” אמר הנכנס וקולו כקול הבטנון, מבַמבֵּם ממעמקי כרס מדושנה, כקולו של הדיאַקוֹן הרוסי שבא אצלי פעם בשנה להפיח רוח חיים במצנפת הפרווה השחורה שלו.

ועכשיו, יקירי, אמור נא לי ביושר ובתום לבב מה מספר הכובע שלך? חמישים ושש? חמישים ותשע? ואולי אפילו שישים או שישים ואחת? עד כאן אני מוכן להאמין לך. אבל תודֵה, בעל כורחך תודה שמידת ראש של שישים וארבע לא ראית מימיך. ואני ראיתי. האברך אליהו גחן אלי מלוא קומתו והניח את ראשו בין ידי ואני סובבתי את אמת המידה סביב גולגולתו. אבטיח שכזה, בל אחטא בשפתי, לא ראתה שפחה על הים. מאליו מובן שהייתי צריך לפרום את הבִּטנה בשטריימל של הנרצח ר' ישעי' פומרנץ, השם יִקום את דמו, והייתי נאלץ להוסיף שם מה שנחוץ לפי צורך העניין. באותו הזמן היה האברך אליהו ניצב עלי בטבורה של החנות מצפה לסיום המלאכה. “ישב נא.” אמרתי לו והוריתי על הכיסא. “לא חשוב,” בִּמבם הבחור לעומתי ונשאר תקוע ועומד. מודה אני שהיו לי בלבי הרהורים מגונים באותה שעה. מה יהיה, חשבתי, אם יתקוף אותו בולמוס לפתע והוא יניע איבר או שניים ובמחי כפותיו הנוראות יסלק מן העולם אותי ואת חנותי על כובעיה. אך נראה שכוחה של חזרה בתשובה גדול מכוחו של היצר הטבעי, והא ראיה שיצאתי שלם בגופי באותו היום.

כשקיבל האברך אליהו את השטריימל מידי והניח אותו על מרומי גבהי קומתו, הציץ בראי שעל הקיר, אמר “זה בסדר.” פלט עצמו בעד הפתח והלך. שמתי אל לבי שהוא מן המקצרים בדיבורם, והרי אין זה חיסרון לאדם.

שבוע או שבועיים הייתי רואה את האברך אליהו חולף ברחוב גאולה כשהשטריימל מתנוסס על ראשו. אבל אחר כך נעלם השטריימל ובמקומו הופיעה מגבעת שחורה, שגודלה אינו עולה על ירמולקה קטנה, ואוגנים שלה צרים כדי שלושה או שלושה וחצי סַנטִים והם מתעופפים ומשתרבבים כלפי מעלה וכל כולה רוכבת על קצה הגולגולת ודומה שכל רוח מצויה מעיפה אותה מעל הראש. אומרים שהמגבעות הללו מוצאן מפְלֶטבּוּש שבניו-יורק, מקום מושבם של כמה כיתות חסידים. למקומותינו הגיעה המגבעת הזאת לפני איזו עשר שנים ומאז היא פושה בין הבחורים כספחת. אף אני הגבר נאלצתי להתקין מגבעות שכאלה, וזה דרך עשייתן: בא אדם לחנותך ואתה מודד לו את היקף ראשו. מיד אתה מחסיר שליש מן המידה והרי המגבעת מוכנה לחבישה. דרך משל: מידתך חמישים וארבעה סנטים? יפה. שליש מחמישים וארבעה הם שמונה-עשר. חמישים וארבעה הסר שמונה-עשר הם שלושים ושש. קבל אפוא מגבעת מספר שלושים ושש ועשה בה ככל העולה על רוחך. זה שהיא דומה לחבורה שפרחה בראשו של אדם, אין בכך כלום. העיקר שזה המוֹדָה.

תשאל: מה טעם דבקו אנשינו במין אפנה שכזאת? אשיב לך: אדם משלנו כשהוא חובש יבלת זו על ראשו, הרי זה כאילו אמר לך: “שמע נא, ידידי. מגבעת זו שאתה רואה על ראשי מעידה עלי שיהודי שומר מצוות אני. אין אפוא טעם שתבוא אלי בפיתויים ובהדחות ובפטפוטים של שטות. על יהדותי אני מוכן להיהרג. אלא מה? שמא מתכוון אתה לבוא אלי בחידודים מודרניים ולהקיפני במדוּחים מן הצד המדעי של השכל הטבעי? טעות בידך! אף אני ידי רב לי בקריאת עיתונים וגם רדיו אני שומע, כשאין מנוס מזה, וכבר ראיתי את ספריכם, ובפוליטיקה אני בקי יותר ממך. הנח לי אפוא ומוטב שתאזין לְמה שיש לי להגיד.”

ובכן, מהלך לו האברך אליהו ברחובותינו ותמיד בחיפזון נמרץ, כאילו פרצה דלקה בביתו או שאניותיו טובעות בים. וכשהוא מתעופף ברחוב הבריות פונות לצדדים בעוד מועד, אף על פי שעדיין לא פגע אפילו בזבוב. אלא ששמועות משמועות שונות רודפות אותו. יש אומרים שבתל-אביב היה פורץ בלילה לדירותיהם של אנשים וגוזל את ממונם. ויש אומרים שהיה לו מרתף של זימה על שפת הים ושם היו מתכנסים לזלול טרֵפות ולחזות במחולות ובשאר מעשים יפים, שטיבם נתפרש לנו בספר ויקרא פרק י"ח, מיני מעשים שעליהם נתחייבנו מיתה בסקילה. גם זאת מוסיפה השמועה, שיום אחד נמלך אליהו בדעתו לחזור בתשובה וקבע שיהיו המזונות שבמרתף שלו כשרים למהדרין. סבור היה שבכך יצא ידי חובתו. שמע עליו רב זונדל ושיגר אליו את שלוחיו והם האירו את עיניו של אליהו ומאז הוא יושב בתוכנו ולומד תורה בישיבת החוזרים בתשובה.

וכשאמרתי שלא פגע אפילו בזבוב, לא כל האמת אמרתי. בזבוב לא פגע, אבל בפושעים פגע. שהרי בשבתות לאחר תפילת שחרית הולך האברך אליהו בראש כת של בחורים ליידות אבנים במכוניות שנוסעות בסביבותינו. גלים של אבנים הם מכינים להם בסתר הגדרות מבעוד יום, כדי שלא לחלל את השבת. ובשעה המיועדת נוהרים הנלבבים אחרי מנהיגם ובקול ענות גבורה וזעקות “שאבעס, שאבעס” הם נופלים על הפושעים ומנפצים את שמשות מכוניותיהם. וכשהשעה משחקת להם הם פוגעים בחוטמו של יהודי או במצחו או בכתפו והרשעים יזכרו זאת עד שסופם לתת את דעתם לשוב מדרכם הרעה ולהתחבר אל האברך אליהו ללכת אחריו באשר יובילם. אני אין לי ביטחון גדול בעניין הזה, אלא שהשתיקה יפה לי. וגם אם אפצה את פי, יסכרוהו; שהרי מבניהם של הנוהים אחרי הרב קלישר זצוק"ל הנני, ואת חטאי זה, עוון אבות על שילשים ועל ריבעים, לא ישכחו לי.

פעם אחת אזרתי עוז ושאלתי לאחד האברכים מה טעם ראו להמליך עליהם את אליהו. והאברך השיב לי בתירוץ יפה: “כבר שאלו חז”ל מה טעם פסקה מלוכה מבית שאול? והרי צדיק היה! ומה טעם ניתנה מלוכה לבית דוד ואף המשיח מחלציו יצא? והרי חוטא היה ונכשל באשת אורי' החיתי וכו'! והתשובה היא: אין ממַנים פַּרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, ואם סרח אומרים לו: הבט לאחוריך!" שמעתי תשובתו ונשתתקתי. אם האברך אליהו נמשל לנו לדוד המלך, מי אני שאחלוק על דברי חז"ל מפורשים?

ומכיוון שהאברך אליהו הוא חוזר בתשובה, מסתבר שהוא קיצוני מן הקיצונים וקנאי יותר מן הסַטמרים וזריז לעשות בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, משל כאילו קיבל ממנו, כביכול, טלגרמה בהולה.

כבר אמרתי שאחת מפגישותי עם מר זומר נתקיימה במזל רע. בשעה שמר זומר נכנס לחנותי כבר זהה אצלי האברך אליהו. הפעם בא לבדר את פרוות השטריימל מפני שדיברו בו נכבדות והוא עומד בשידוכין. אשרי הבתולה שתיכנס עמו לחופה.

ראה מר זומר שיש לי לקוח, נטל כיסא וישב. הציץ בו האברך אליהו וזרק לעברי קיצור נמרץ: “זה יהודי זה?” “יהודי”, אמרתי לו. “אז למה הוא הולך בלי כובע?” שאל האברך אליהו. חייך מר זומר חיוכו החלוש ואמר בנועם לשון: “אשריך אדוני שיש לך אמונה בלבך. אני איש תועה בדרכי החיים ושאלותי מרובות מתשובותי.” “אם יש לך שאלות,” זרק לו האברך אליהו מבלי להביט בו, כאילו היה אישה שאסורה בייחוד, “אז תשאל ואני אענה לך.”

מר זומר הביט בקוזאק שלפניו ולא השיב. בערה חמתו של האברך אליהו וכבר הייתי סבור שהגיעה שעתו של מר זומר להגיד וידוי. אלא שאליהו נמלך בדעתו וזרק לו עצה של טעם: “אינך רוצה לשאול אותי? בסדר. אז תתפלל פעם ואלוקים יענה לך.” “לקדוש ברוך הוא יש לי שאלות גדולות מאלה,” השיב מר זומר בנחת. “למשל?” דחק עליו אליהו. “למשל,” אמר מר זומר, “אילו יכולתי הייתי שואל מדוע הניח לגרמנים לאבד שישה מיליונים מבני עמנו.” “אז למה אתה לא שואל?” התעקש אליהו. “מפני שאינני יודע את התשובה,” הסביר מר זומר. “שהרי הקדוש ברוך הוא משיב תשובות שהן לפי כוחו של השואל. ואם השואל אינו יודע, הקדוש ברוך הוא איננו עונה.”

האברך אליהו נשתהה מעט ועצם את עיניו, כמתאמץ להבין. אחר כך אמר: “אתה חושב שלא הבנתי? אתה מתכוון להגיד לי שמי ששואל הוא זה שנותן תשובה. וכל העניין עם אלוקים זה חַנטריש אחד גדול. אתה רוצה להגיד לי שאין אלוקים, הה?” “זאת לא אמרתי כלל,” מיחה מר זומר בתוקף, “ואינני סבור שירדת לסוף דעתי.” “לא מעניין אותי סוף דעתך.” צעק האברך אליהו. ומיד פנה אלי ואמר: “למה אתה נותן לכאלה להיכנס לחנות שלך? תזרוק אותו מפה.” אחר כך סיים בקצרה את העניין שלשמו בא ויצא את החנות בחרי אף.

מר זומר היה שרוי בצער. ולא מחמת שפגעו בכבודו, אלא מפני שהיה חושש שמא יתנכלו לי הקנאים על שאני מניח לו להיכנס לחנותי. ניחמתי אותו אבל ידעתי שנזרקה נבואה מפיו.

באותו מעמד תקע מר זומר לידי איזה קוּנטרֶס ואמר: “חשבתי שאולי תרצה לעיין בזה. מזמן רציתי לשמוע דעתך בכמה עניינים, וספר זה יפה לפתוח בו קצת חילופי דברים בינינו.” מבלי להביט בקונטרס דחקתיו מתחת לדלפק, לפני שיכנס לקוח נוסף. עד מהרה קם מר זומר ונפרד מעלי.

כשעה לפני נעילת החנות בא אצלי רב זונדל, נעל אחריו את הדלת והוציא מטפחת לנגב בה את זיעתו. רב זונדל מן העסקנים היה, יהודי בהול על ענייני הציבור, רץ ומתרוצץ הכל היום, משגר איגרות לאמריקה ומפרסם קול קורא בכל שבוע ומזעיק את הבריות למעשים ולמלחמות. לאחר שמחה את הזיעה ממצחו נתן בי מבט של תוכחה ואמר: “אוי רֶבּ אַבְרוּם, רב אברום, מה יהיה הסוף מה יהיה, אני שואל אותך?”

עשיתי עצמי כאיני מבין ואמרתי לו: “לאיזה סוף אתה מתכוון, רב זונדילֶה? אם לסופם של רשעים אתה מתכוון, סופם לגיהינום. ואם לסופם של ישראל אתה מתכוון, סופם לחזות בזיו פניו של משיח צִדקנו בקרוב בימינו אמן.”

חייך רב זונדל ואמר: “יודע אתה, רב אברום, שאני אינני חושד אותך, חלילה. מעשיך מעידים עליך, תלמודך מעיד עליך ומתוך סבר הפנים ניכר בך שיהודי כשר אתה. אלא כשבא אצלי האברך אליהו והופך עולמות ומקהיל קהילות וזועק עד לב השמים, עד שממש אי אפשר לשַער, שוב אין אני פטור מלהזהיר אותך. למה לך, רב אברום, למה לך קונים מגולחים שמהלכים בגילוי ראש? כלום אין פרנסתך מצויה? כלום עשינו חרם על החנות שלך, עד כדי כך שאתה נצרך למתנת ידם של מופקרים?”

“גלוי וידוע לפניך, רב זונדילה,” אמרתי לו, “שאפילו גלחים נכנסים אצלי. כלום יש לי בררה? כלום יכול אני להתפרנס מכביסת הספוֹדיק של פישל בעל עגלה בערבי פסחים? הה?”

“הגלחים,” אמר רב זונדל, “זה עניין אחר. הללו אינם מבני ברית והריני יורק עליהם. אבל כשנכנס אצלך יהודי מגולח בגילוי ראש, אם אתה מקבל אותו בסבר פנים יפות הריהו סבור שהרשות נתונה לפרוק עול. אבל אם אתה מגרש אותו בבושת פנים, אפשר שישוב לביתו ויהרהר הרהורי תשובה, ונמצא שאתה זוכה במצווה והוא זוכה בגאולה. רק זאת ביקשתי לומר לך. ועוד משהו. אבותיך, ימחלו לי בעולם האמת, מן הציוניסטים היו, והבריות מרננות אחריך. למה לך, רב אברום, למה?”

מאחר שלא חס רב זונדל על זכר אבותי, נתמלאתי צער; ומתוך הצער חטאתי לפניו אף אני ואמרתי לו: “רב זונדילה מחמל נפשי. למה זה תפקוד עוון אבות על בנים? וכי אתה עצמך נקי? וזה שחתנך רב ארי' ליב, בעל בתך היחידה, הלך ונתחבר אל בני עקיבא, זה יפה בעיניך? וזה שחתנך הנ”ל הטעין את אשתו וילדיו בתוך אוטובוס והלך אל בין ההרים להקים מצודות לממשלת הציונים, זה יפה בעיניך? וזה שחתנך הנ“ל הופיע בטלוויזי' שלהם וחצב שם להבות ציוניות, זה טוב ונחמד? הה, רב זונדילה, אמור בעצמך.”

קדרו פניו של רב זונדל והיה שותק. מיד התחרטתי על הדברים שאמרתי לו, החזקתי בידו וביקשתי ממנו מחילה ושנינו שתקנו שעה קלה. אחר כך השמיע רב זונדל באוזני כמה פסוקים מפרשת השבוע, זיווג אותם בדרך אונס לעניין כובעים ופורקי עול, תקע לי שתי אצבעות לשלום ואז לדרכו.

בלילה הוצאתי את הקונטרס שנתן לי מר זומר ועיינתי בו. בתחילה סבור הייתי שהביא לי אחד הספרים שהוציא מתחת ידו. גם שם הספר יהודי היה, ‘מיכאל קולהאס’. אלא שבראש העמוד התנוסס שם של גוי מן האצילים הגרמנים, וכל העניין היה מוקשה. נתתי עיני בכתוב ולבי הלך אחר הסיפור מעשה. מעשה באדם שגזלו אצלו כמה סוסים והיה לו מזה צער גדול. לא אביון היה האיש ולא על עצם ההפסד נצטער, אלא על העוול היה זועק, מפני שבערה בו שלהבת האמת והיה דורש שידונו דין צדק בעניינו. ומאחר שסירבו לו, כי אויבו היה תקיף ממנו, יצא אותו סוחר, מיכאל, ללחום את מלחמתו ביד רמה ולעשות דין לעצמו. מכאן ואילך הפריז הרבה עד שהגיעו הדברים לשפיכות דמים ממש ואבדו הרבה נפשות. סופו שנתפס והוציאוהו להורג. ועדיין קושיא בעינה עומדת: אם צדק, למה נהרג? ואם בדין נהרג, משמע שלא צדק מלכתחילה. הכיצד? הקיצור, סיפור מעשה יהודי לכל דבר, נוקב עד לתהום ושואל דרכי עולם. אילו לא ראיתי במו עיני שמו של גוי כתוב על הדף הראשון הייתי אומר שיהודי כתב את הספר כמין משל. לא הנחתי לאותו קונטרס עד שסיימתי לקרוא בו והייתי נרעש. אם כך הגויים כותבים בספריהם, משמע שגם עליהם אָצַל הקדוש ברוך הוא מרחמיו הרבים ונתן בהם בינה כדרך שנתן בשכווי, למשל. כך וכיוצא בכך היו מחשבות מהלכות בראשי כשעליתי על משכבי בלילה ההוא.

בתחילת דברי אמרתי, שלפני כמה ימים נכנס אצלי מר זומר וראיתי שפרחה לו חבורה בראשו. עכשיו אנו עומדים במקום שבו פתחתי. נכנס מר זומר והוציא מתוך עטיפה של נייר מגבעת אוסטרית עשויה שער שפנים. מגבעות כאלה היו הטרזנים של וינה חובשים כשיצאו למסעות של תענוגים במעיינות הישועה. מבקש היה שאכבס את המגבעת ואחדש את הבִטנה. ובו במעמד הוציא מתוך כיסו ירמולקה קטנה וחבשה לראשו, “כדי שלא יהיו לך צרות בכללי,” אמר. עברתי בשתיקה על ביקורו של רב זונדל, נטלתי את עטיפת הנייר שבה הביא את מגבעתו והסתרתי בתוכה את הספר שנתן לי. “קראתי בו,” אמרתי לו, “ואם יש לך עוד מן הסוג הזה, אנא ואנא הביאם אלי. אלא שתקפיד להסתירם בחבילה.” כך אמרתי לו.

“מה שאתה רואה על ראשי,” אמר מר זומר והצביע על חבורתו, “זה בא לי מאשתי. היא הטילה צלחת בראשי. אנחנו בתהליך גירושין, מר ירמיצקי. לצערי הרב.”

כך נודע לי שיש לו אישה, ועכשיו ידעתי עליו שני דברים של חשיבות. הראשון, שיש לו אישה והיא מטילה צלחות בראשו והוא מבקש להתגרש ממנה; והשני, שהוא מחשיב את מה שכתוב בספר מיכאל עד כדי כך שנתנו בידי לפני שהראה אותי משהו ממעשה ידיו שלו. וכדי שלא אהיה כאחד מאותם שמפשפשים בענייני זולתם מיד כשנרמזו שהרשות נתונה להם, הפלגתי לעניין אחר ואמרתי: “מן המגבעת הזאת אני למד שמר מכין לנו סיפור מעשה בהוללים של וינה מלפני כמה דורות.” “ניחשת ולא ניחשת,” אמר לי. “הפעם יש בדעתי לחבוש מגבעת זו ברחובות העיר ולהלך בה בין הבריות. אינני כותב עכשיו כלל מפני שראשי אינו פנוי לזה.”

מאחר שהיה מר זומר חובש ירמולקה שוב לא חששתי מפני האברך אליהו. כמו כן ראיתי שנפשו מרה עליו והוא מבקש לדבר. שפתי קומקום על הכיריים ועשיתי לנו כוס תה. שעה ארוכה היה גומע בשתיקה, גומע ונאנח. כדי לפזר את השעמום אמרתי לו: “מגבעת שפנים זו מקום מושבה על ראשיהם של בני תשחורת; ואתה כבר יצאת מכלל שנות כוח ואתה עומד על סף שנות זקנה, לפי מה שאני מדמה בנפשי. מה צורה תהיה לך אם תצא לרחוב בעטרה שכזאת? והרי לא פורים היום, מר זומר.”

פתחתי לו פתח ונכנס בו. מיד התחיל מדבר ושעה ארוכה לא פסק. ואם הבינותי יפה מה שאמר, הרי זהו בערך מה ששמעתי: סופר הוא ברייה בפני עצמה, ברייה שתשש כוחה מלאחוז בקרני החיים המוחשיים. ומן הטעם הזה הוא בורא על הנייר עולמות שיהיו הולמים את צרכיו. בעולמות שעל הנייר הוא עושה דרכו למישרין, ואילו בעולם המגושם הוא כושל ויוצא במפרקת שבורה. כל ימיו הסופר נמלט. ממה הוא נמלט? מן המציאות. ולאן הוא רץ? אל מקום שאותו הוא בורא בעיפרון שלו. אם אתה רוצה, הרי הסופר הוא כמין ארטיסט של תיאטראות. בכל יום הוא לובש מסכה חדשה ובכל יום הוא מתעטף באיצטלא חדשה והוא מנסה את כוחו. פעמים נוח לו לשהות במסכה ובאיצטלא אחת במשך כמה ימים, עד שפג הקסם והוא מבקש לו משחקים אחרים. לעולם הוא משחק, כאותו תינוק, ולעולם הוא מבקש להיות תקוע בילדותו. הזקנה מהלכת עליו אימים, ואפילו מבוגר אין הוא רוצה להיות. רק ילד. ובין ילדים ניחא ליה. לא כן בין שאר בני אדם. ואם הוא נושא לו אישה, מה קורה? קורה שיום אחד הוא מקיץ משנתו, לאחר שנים רבות של נישואין, והנה עיניו רואות שאשתו זקנה. זה שהוא עצמו זקן, אין הוא רואה כלל. והוא מבקש לנוס על נפשו. וכיצד הוא נס? הוא לוקח לו מגבעת של בני תשחורת ושם אותה בראשו. הוא צובע את שערו. הוא מהדר בלבושו כאחד הריקים. ואם הוא מוסיף למשוך בעט סופרים הריהו מוציא מתחת ידו מיני מעשיות של עריות וניאוף, משל כאילו עדיין כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו. הוא גם מפזר רגליו במחולות עד שנשימתו מתקצרת, עד שהוא לוקה בלבו, עד שבאחד הלילות יאחזנו השבץ בשנתו. ובעיתונים יכתבו עליו כי מת מיתת נשיקה. ולאחר מיתתו הוא מניח אחריו כמה וכמה תריסרים של כובעים. אלה ילדי רוחו האמיתיים, עדות למה שנתייסר בו ולמה שביקש להיחלץ בעזרתו.

מין מעשה שכזה.

ומכיוון שפניו של מר זומר היו מעידות עליו שהוא נסער ביותר, ניסיתי כוחי בדיבור של שחוק ואמרתי לו: “נו, מילא, משער אני שעדיין לא הגעת למדרגה של יוצא במחול.” “לא,” אמר מר זומר, “לפני שאצא במחולות אפשר שאנסה עוד מסכה אחת. לאחרונה עלה בדעתי כי אולי הגיעה השעה ללבוש קפוטה. אולי אתחיל להתפלל שלוש פעמים ביום. אולי אלך ללמוד בישיבה. מה דעתך?” הוא צחק אותו צחוק מרוסק ונשבר שנשפך מתוך החזה כמין ערמה של חול וגרוטאות, רחמנא לצלן.

“מר זומר,” אמרתי לו, “שעה נאה מצאת לך לדברים של ליצנות.” “במקום שאני עומד בו,” אמר מר זומר, “יש טעם רק לליצנות ולא לשום דבר אחר. כשכלים כל הקִצין חייב אדם להיות כמוקיון שבקרקס. מין הומור שכזה יש לנו, הסופרים, והוא מצילנו מפורענות, לפעמים.”

בעניין זה בוודאי שלא ירדתי לסוף דעתו, אבל אמרתי לו: “שער בנפשך; אתה והאברך אליהו יושבים יחדיו על הספסל. שוֹר המוּעָד מכאן ושאינו יודע לשאול מכאן. אשרי עין ראתה זאת.” למה טפלתי למר זומר תואר שאינו יודע לשאול, בעצמי איני יודע. סתם נָשר דיבור מפי.

הציץ בי מר זומר בעיניים מלוחלחות ואמר: “יפה כיוונת. קפוטה, כמוה כתכריכים בשבילי. לא זו המסכה. ובינתיים אלך לי הביתה ואחר כך נראה. בוודאי עוד נתראה.”

והוא קם והלך.

באותו היום, כשעה לפני נעילת החנות, בא אלי אחד משלוחיו של רב זונדל והיה מצַווח באוזני ואומר ששוב ראו את גלוי הראש נכנס לחנותי, והריהם מזהירים אותי אזהרה אחרונה, ואם אעמוד במריי תהיה אחריתי עדי אובד, ודי למבין. אמרתי לאותו שליח מצווה, שהפעם חבש אורחי כיפה לראשו, אמר השליח: “במו עיניו ראינו וגם יש לנו עדים שנכנס לחנותך בגילוי ראש. ואם כבודכם משקר בעזות מצח, ישא בעוונו ואנחנו ידינו נקיות.” ניסיתי לטעון כי חבש את הכיפה כשכבר היה בחנות, אבל שליחו של רב זונדל הוציא מפיו דיבור מגונה ונמלט מפני כמו לו הייתי שרץ נתעב.

לאחר שקיעת החמה, כשהחלה קצת צינה נושבת מן ההרים וחומות הבתים היו מדיפות חום, כתנורים שהוסקו כל היום, ישבתי בחדר שהקצו לי בתי וחתני בדירתם, והייתי מעיין במסכת גיטין ולא עלה בידי לקרוא יותר משורה אחת. מהומה עמדה בלבי ומן המהומה נשתרבבו לעומתי פסוקים מספר מיכאל, ודיבורים ששמעתי ממר זומר וצווחות שהרעיף עלי שליחו של רב זונדל. עצמתי את עיני והרהרתי באשת נעורי שמוטלת במיטתה בבית החולים לחשוכי מרפא שבשכונת רוממה, מוטלת בלא דעת, כמי שכבר עבר ובטל מן העולם, מזה שנתיים ומחצה. באו לי געגועים על זוגתי שאבדה ממני ונשתקעתי בעצבות יותר מן המותר. ובתוך שהייתי שקוע ביגון היחיד, בעצימת עיניים ובהכנעה גמורה לרצונו יתברך, רעדה האדמה תחת יסודות הבית ומיד לאחר מכן נשמע קול נפץ אדיר ונורא מאוד, קול שנתגלגל בהד נשבר והולך סביב לעיר. ותיכף לכך נשתררה דממה גמורה, כאילו פסק העולם מלהתקיים. כשפקחתי את עיני מן הבהלה כבר היו קולות בני אדם עולים מן הרחוב ואנשים עמדו בחלונותיהם ונשים פרצו אל המרפסות וכולם קוראים זה לזה מה קרה, מה קרה. בתי וחתני החזיקו בשני העוללים שלהם וצעקו אלי שאצא מן החדר כדי להימלט אל החצר. אך מה טעם היה לנוס כשהמעשה כבר נעשה, מעשה שטיבו לא נתחוור לנו כלל. והדממה שעמדה בחלל ירושלים הייתה שלמה כתמיד, ולאן ננוס מירושלים. זוכר אני שכך אמרתי לעצמי, לאן ננוס מירושלים.

מכוניות אדומות של מכבי אש יצאו ממחבואן ונסעו במעלה רחוב שטרָאוּס ואחריהן באו כמה אמבולנסים לבנים ומכוניות של המשטרה, כולם עולים במעלה הרחוב לעבר השכונות המערביות. תחילה אמרו האנשים שפצצה נתפוצצה בשכונת סנהדרין. אחר כך אמרו ברחביה, ואחרים אמרו בכיכר ציון. רק בבוקר נודע שהייתה התפוצצות גדולה ברחוב יפו ונהרגו יותר ממניין אנשים ויש הרבה פצועים.

היום שלאחר הפצצה יום שישי היה, יום שבו אני משכים קום כדרכי, בחמש וחצי בבוקר. מתפלל אני במניין ראשון ושב אל חדרי לטעום משהו. אחר כך אני מעיין קצת בספר ויורד אל הרחוב, אל החנות שממול לבית. בשבע ומחצה אני פותח את דלת חנותי ויושב אל מלאכתי. כך בכל יום. אלא שבפעם הזאת נתמהמהתי בחדרי והייתי ניצב בחלון, מביט אל הרחוב שלמטה ואל החנות שלי ואומר בלבי, מה טעם יש לי להיחפז. אותם שנהרגו אמש בפצצה שוב אין להם חפץ בכובעים. ואותם שנפצעו מוטלים במיטותיהם. ומי ששָכַל בן או בת, או אב או אם, הריהו יושב שבעה ולא יבוא אל חנותי לקנות לו שטריימל חדש. ואותם שלא נפגעו בגופם ולא איבדו את יקיריהם, בוודאי יש להם בבוקר הזה עניינים חשובים יותר מעסקי כובעים. גם אני יש לי עניינים חשובים יותר. כגון שאני עומד בחלון ומביט בעולם; עולם שהקדוש ברוך הוא מנהיגו בחכמתו וברחמיו. לעצתי אין הוא שואל, אבל אני מצדי מבקש ללמוד את דרכיו והריני ניצב לי בחלון ומביט במעשה ידיו, מבקש לדעת מה יש לי לעשות. מביט אני באנשינו שמהלכים למטה, זה בסלו אל השוק וזה במקלו אל בית העלמין להשתטח על קבר. קטנים עם גדולים, זקופים עם כפופים, זריזים עם בעלי מומין, הכול אצים רצים אל מקום מן המקומות כפי שקבע להם גורלם. האחד ימצא לו רווח ממון שהוא בהול עליו, והאחר ימעד אצל התעלה הפתוחה וישַבר את מותניו, הכול לפי מה שנקבע מלמעלה. והנה אני רואה כת של בחורים באה מן הסמטה של בית הספר תחכמוני ובידי כל אחד מהם סל עם אבנים ופניהם מועדות לעבר בָתי שנֶלֶר. עוד מעט קט וכבר האברך אליהו פוסע במעלה הרחוב ועל גבו שק כבד. מנהיג הוא, גיבור הוא, ואינו מסתפק בסל, שהרי יש לו לשמש דוגמה ומופת. ובפינת הרחוב אני רואה שאותו בחור שבא אלי בשליחותו של רב זונדל ניצב בתוך חבורה של שלושה ארבעה אברכים והוא מנופף בידיו ומניע בראשו ולפלא בעיני שאין הראש עף מן הכתפיים ופורח באוויר. ואני אומר בלבי אין לי להיחפז היום. אם אראה שמר זומר מבקש להיכנס אל חנותי ארד לרחוב ואפתח לו. אבל מר זומר איננו. אפשר שבכל זאת ואף על פי כן השיג לו קפוטה ושטריימל והוא יושב אל שולחנו מול הראי ומבקש לו דרך למלט את נפשו על גבי הנייר. אפשר שבאחד הימים יביא אלי משהו מפרי עטו ואתהה על קנקנו מצד מה שהוא זועק לו שם בניירותיו. בינתיים אני יכול רק לנחש.

ראיתי שהאברכים שבים במורד הרחוב וסליהם ריקים. הם שמים פניהם אל בית המרחץ. משמע ששעת צהריים קרבה, ואני ניצב בחלון כמו שלוש או ארבע שעות ואפילו לא ידעתי. מילא, היום כבר לא אפתח את החנות, אני אומר בלבי. בערבי שבתות אני נוהג לנעול אותה בשעה זו. ובכן, אלך להקביל פני שבת המלכה.

בשבת אסור לו לאדם להתעצב אל לבו, ולפיכך אין לי דבר להודיעו על מה שאירע ביום השבת ההוא. רק זאת: כשיצאו הבחורים, והאברך אליהו בראשם, לרגום בצהריים את המכוניות, נראה שפגעו באנשים מרי נפש. אפשר שפגעו בקרוביהם של הרוגי הפצצה, או בידידיהם. מכל מקום שינו בעלי המכוניות מדרכם והפעם לא נסו על נפשם, אלא יצאו אל מול בחורינו במקלות ובאבנים משלהם והיכו את הנלבבים שוק על ירך בחמת זעם כל כך עד שאין לתאר. מוכים ומבוהלים נסו בחורינו, קפוטותיהם מרוטות, חוטמיהם זבים דם ואחדים מהם שועטים בגילוי ראש, מפני שנשמטו כובעיהם בתוך המלחמה.

זולת הדבר הזה הייתה לנו שבת כשרה. מי שאכל טשולנט נם את שנת הצהריים ובישם את האוויר בנחירותיו; ומי שנאלץ להסתפק בפרוסת דג מצומק עם קצת חלה, ישב לעיין בספר, מפני שאין השינה באה למי שבטנו מקרקרת.

אנשי המלחמה המובסים נתכנסו בשְטיבְל של רב זונדל לטכס עצה ושם עשו שלוש סעודות והבדלה, כמנהגם. לאחר ההבדלה, לאחר שליוו את שבת המלכה בזמירות נעימות ונפרדו מעל קדושת היום בלב מתגעגע ואמרו זה לזה שבוע טוב שבוע טוב; לאחר כל אלה פנו בחבורה וצעדו גוש אחד לעבר מאה שערים, והיה בזה חידוש גדול, כפי שנראה להלן.

בידוע, שבשבת, לאחר צאת הכוכבים, מותר לו לאדם להדליק אש ולהצית לו סיגרית. ואין אש בלא גפרור. שני מניינים של בחורים היו שם ולכל אחד מהם קופסה של גפרורים בכיסו, וכל גפרור היה אמור לעשות שליחות של מצווה בלילה ההוא, הלילה שלאחר המפלה אצל המכוניות. ברחובה של מאה שערים פנו איש איש אל סמטה אחרת. זה הלך אצל המיסיון הפיני וזה אצל המיסיון הסקוטי וחברו אצל המיסיון של הבפטיסטים. לא חסרים בתי מיסיון בירושלים, מפני שלפי אמונתם אין הם נושעים עד שלא הטבילו את כל היהודים. מין אמונה שכזאת יש להם, ואין זה מענייני.

ובכן, בשעה שבין תשע לעשר בלילה ניפצו הבחורים את החלונות בחנויות של המיסיון למינהו, וכל אחד ואחד הטיל גפרור בוער בחבילת ספריהם. ממקומי שבחלון ראיתי תחילה שלהבת קטנה אחת מיתמרת מצד בית החולים האיטלקי. אחר כך ראיתי שנייה ושלישית. אחר כך עלו צעקות מכל עבר וקול צפצופן של מכוניות. ובינתיים שבו הבחורים אל שכונתנו וכל אחד ואחד חמק אל ביתו ואל חיק משפחתו.

חוץ משניים. הללו, שלא ראיתי פניהם מחמת החשכה, נתעכבו אצל חנותי. לפי קומתו של אחד מהם יכול אני לשער מי היה, אלא מפני שהייתה חשכה לא ראיתי את פניו ואני מָנוּע מלפרש בשמו.

הם נתעכבו אצל חנותי כדי רגע והגדול שבהם הדף את דלת החנות בכתפו. ליותר מדחיפה אחת לא היה צריך, הן מפני שהדלת לא הייתה שערו של מבצר והן מפני שניכר בבחור שהוא עושה מלאכה שקרובה ללבו והוא בקי בה.

למה לא צעקתי, אינני יודע. כמין קסם אחז בכל איברי גופי ואף גרוני כמו ניחר וקולי נאלם. אפשר שצעקתי, אלא שלא שמעתי שום קול.

לאחר שנפלה הדלת נכנסו השניים פנימה ועד מהרה יצאו משם והחלו רצים, זה לימין וזה לשמאל. ובעקבותיהם פרץ קצת עשן מן החנות ואחר כך ראיתי קצת אש ולבסוף הייתה החנות כולה אחוזה בלהבות.

עומד לו יהודי שכמותי, לא נע ולא זע, מביט בשרפה ומהרהר הרהורים. ולמה לא זעקתי? ומדוע לא רצתי אל הדלי שבמטבח להזות ממנו מים על האש שבחנות? עכשיו קשה לי לזכור או להבין. באותה שעה לא ביקשתי להבין, אלא הייתי עומד בחלון ואפשר שאפילו עצמתי את עיני. אפשר שלא רציתי לראות. אבל ראיתי. ראיתי כיצד כל כובע וכובע, כל מגבעת וכל שטריימל, כל ירמולקה וכל ספודיק נאכלים באש. בעיני רוחי ראיתים, ניצבים על האיצטבאות כמין נרות נשמה, וכל נר ונר בוער לעצמו, כביכול מתפלל ביאָהרצַייט שלו. ומכיוון שהאש מתפשטת מן החנות אל הרחוב ומן הרחוב אל שאר שכונות, נעשית ירושלים מוארה באור שבעת הימים, אין פינה נסתרת מעיני, ואני רואה מקצה העולם ועד קצהו. רואה אני אנשים מהלכים להנאתם בבגדי שבת בכיכר ציון ופצצה נופלת ביניהם והם נכרתים ומתבוססים בדמם. בא האברך אליהו ועמו כת הנלבבים והם מיידים אבנים באנשים ההולכים למות. אחר כך הם מטילים בין הגוויות סמרטוטים טבולים בנפט ומציתים גפרור קטן. ומן הגפרור מתפשטת האש על ההרים שמסביב לירושלים והאש מגיעה אל המבצר שהקים חתנו של רב זונדל. נוטל חתנו של רב זונדל כלי אש בידו ויורה על כל סביביו והישמעאלים שבגיאיות משיבים לעומתו. ועל ראשי ההרים מטייל מר זומר ומגבעת של שער שפנים בראשו, קפוטה מהודקת לו לגופו ואבנט חוגר את מותניו השבורים. מהלך לו מר זומר קוממיות על ראשי ההרים ומביט על סביבותיו וחיוכו החולני נושר לו מבין שפתיו והוא אומר: “נו, מר ירמיצקי, שרפו לך את חנותך, ומנין אקח לי כובעים חדשים לפי צורך השעה?” ואני משיב לו: “מאחר שנשרפה ירושלים, למה לך כובעים?” ירד מר זומר לכיס הקפוטה והוציא משם מגילה כתובה, וראיתי שאלו פרקים מספר מיכאל שמתריעים על תפיסת מרוּבֶה. נופף בהם לעומתי ושב והחזירם אל חיקו. בא חתנו של רב זונדל והלם על ראשו של מר זומר בכלי משחית. בא ישמעאלי ותקע לו למר זומר חרב בחזהו. בא האברך אליהו והטיל על מר זומר גפרור בוער. נעשתה מגבעתו של מר זומר כמין להבה ופרחה לה ועלתה עד לעננים, תקועה ועומדת בשמים, מצַפָּה שם לבעליה.

חתני ובתי היו עומדים עלי ומזים מים על פני, להעירני מן החיזיון. פקחתי את עיני וראיתי שני עוללים שלהם מביטים בסבא שמוטל על הרצפה והם בוכים, אמרתי להם: “אל תבכו. אבא ואמא יוליכו אתכם למקום מבטחים. כבר היו דברים מעולם.”

הם נטלוני תחת אצילי ידי והשכיבוני במיטה, ושם אני מוטל עד היום, ושם אני כותב בשבילם את הדברים האלה כמין צוואה. עד שיביאוני אל בית החולים לחשוכי מרפא שבשכונת רוממה ושם אהיה מוטל לצד זוגתי החולה. ובבוא יומנו יוליכו אף אותנו למקום מבטחים, לעולם שכולו טוב.

לפני כמה ימים בא אצלי מר זומר לקיים מצוות ביקור חולים, וראיתי שיש לו על ראשו מין קַסקֶט עשוי צמר כחול, כמו אלו שחובשים רבי החובלים על האניות. הוא לא פירש ואני לא שאלתי, אבל הדעת נותנת שהוא מתקין עצמו להפלגה בים. אם יפליג בפועל ממש, או אם ישב בביתו, אל שולחנו, כשהכובע הזה על ראשו, כלום לא אחת היא?

 

33: מחשבות של בית ומחשבות של מסע    🔗

(מתוך יומן-מסעות)

לונדון    🔗

הגעתי אמש בשעה מאוחרת והייתי עייף מכדי לצאת לטיול. את הסמטה ואת הכיכר המרובעת ראיתי מבעד לחלון חדרי, ואף על פי שחלפו שנתיים מאז ביקרתי בלונדון לאחרונה, זכרתי אותם יפה. הם טבלו ברסיסי הגשם שפסק זה עתה ובאור המועט שנשפך מחלונות הפאב.

היום התעוררתי סמוך לשמונה ולפני שפניתי לרחצת הבוקר ירדתי לרחוב לקנות עיתון ולחמניות. באוויר הסתווי עמדה צינה ריחנית והצמחייה שמעבר לחומת הלבֵנים האדומות הדיפה ניחוח של רקבובית עלים.

על המדרכה שממול, בתוך גומחה שבקיר, שרצפתה משמשת דלת-עץ מוליכה אל מרתף, ניער את עצמו וקם על רגליו, לאחר שינה טרופה בתוך הלילה הגשום, גבר חסר-גיל, עטוף בלויים, פניו אדומות ומכוסות זוהמה בת שבועות רבים ועיניו עששות וריריות. זמן מה חיפש לו משען בקיר חסר-הזיזים, כדי שיוכל להיאחז במשהו ולקום על רגליו. לבסוף עלה בידו לעמוד על ארבעותיו ולהתרומם בהדרגה. הוא פסע נכחו, מתנודד, ראה אותי וניכר שגמלה בלבו החלטה לפנות אלי בדברים. הכנסתי יד לכיסי וגיששתי אחר מטבעות, מוכן לפגישה. אלא שבאותו הרגע ירדה ובאה מכונית ממעלה הגבעה, התקרבה אל הכיכר ועצרה, בעוד הנהג מביט ימינה ושמאלה לראות אם הדרך פנויה. המכונית ניצבה ביני לבין הנווד ועיכבה אותו מלחצות את הכביש ולהגיע אלי.

כל המעמד הזה נמשך כמה שניות בלבד ועד מהרה המשיכה המכונית בדרכה. אבל בתוך שניות אלה הייתי עֵד להצגה, שרק בבריטניה ניתן להיתקל בה.

הנהג, שהיה לבוש מדים כהים עם כפתורים מוזהבים, הביט ימינה ושמאלה כפי שנדרש על פי החוק. במושב האחורי רבץ גבר שפניו מגולחות, ורודות ורעננות והוא חובש מגבעת שחורה, מעיין בעיתון ומעשן סיגר של בוקר. על שולחן זעיר שהיה מותקן מאחרי דופן מושבו של הנהג היו מונחים דברי-דואר. האיש לא פסק מקריאתו כשנעצרה המכונית. הוא לא ראה אותנו, לא אותי ולא את השיכור. אולי הבחין בנו הנהג, אך לא הטריד אותנו במבטיו מפני ש-staring הוא חטא גדול ונורא בבריטניה. אבל הנווד, נאפַּד זריזות מפתיעה – מתוך עוצם יראת-הכבוד, כנראה – נסוג לאחוריו במרץ רב עד שנחבט גבו בקיר הבית. אז השתחווה כלפי המכונית, שכבר החלה לנוע לדרכה, ובעוד היא מתרחקת והולכת נתפשט חיוך של נחת על פניו של המסכן והוא הוסיף והחווה עוד קידה אחת, כשהמכונית כבר הייתה רחוקה מאתנו כמאה מטרים. מבטו הוסיף לעקוב אחריה עד שנעלמה בסיבוב. אז שב וצנח אל תוך אין-אוניו והחל צועד לדרכו, גורר את רגליו המחותלות בסחבות. על פניו הוסיף לנוח החיוך, שלא רק כניעה הייתה בו אלא גם איזה פיוס, וגם סיפוק מובלע מן הפגישה המרגשת, שלא בכל יום הוא זוכה בה.

אותי, ואת המעות שהכינותי בשבילו, שכח לגמרי. משהו חשוב יותר לאין ערוך הוענק לו, ככל הנראה, באותו המעמד.

לא היה הרבה מן הצדק במה שראיתי זה עתה: הפער המבחיל בין כיעורו של העוני לכיעורה של העשירות, אכזריות הגורל והאדישות לא יכלו לבוא על ביטוים בצורה חותכת יותר, דווקה משום הבנאליות של המחזה שהוצג לפני.

יחד עם זאת קשה להעלות על הדעת הדגמה חותכת יותר של סדר (חברתי, או שמא אפילו קוסמי?). מה שראיתי באותן שניות ספורות דיבר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על היירארכיה פסקנית, על קבלת-הדין, על השלמה ואפילו על צורה של אושר.

ולפני שאָדון את בריטניה הגדולה ואוציא עליה את גזר-הדין המוסרי השמור עמי תמיד באמתחתי היהודית, אין לי מנוס מלזכור, כי הסדר הוא מעשה-ידיו של האלוהים, בעוד שהצדק הוא כולו מעשה-ידי האדם ופרי אמצאתו.

ואם לניצולי הכבשנים של טרבלינקה ואושביץ – כמו גם לקרבנות הכבשנים – אין ליהדות הצעה נאה יותר מאשר “אל תחקור במופלא ממך”, מדוע תימנע העֵצה החביבה הזאת ממי שמבקש להוציא משפט על פגישה מקרית, שוּלית, רחוקה מלהיות עומדת ברומו של עולם, כמו זו שהייתי עֵד לה בבוקר הסתווי היפהפה בשכונת המגורים הנינוחה של צפון-מערב לונדון?

בוסטון    🔗

כשאני יושב בביתי אני חושב מחשבות קונקרטיות שמטרתן לפתור בעיות מידיות של עסקים או בעיות משפחתיות וחברתיות. אבל בכל פעם שאני יוצא למסע אני נתקף הלוך-רוח פילוסופי ואני מופתע למצוא את עצמי תוהה על בעיות קיומיות ומחטט בגורלם ההיסטורי של עמים וארצות.

מעולם לא קרה לי, בשבתי בביתי, שאהיה מהרהר בגורלה של ארצות-הברית, למשל. לכל היותר אני מסוגל לבקש בעיתון את שער-הדולר שבאותו היום. אבל ברגע שאני יושב במטוס ללכת לארצות-הברית מיד אני לובש איצטלא של אפלטון; והגיחוך שבדבר לא נעלם ממני. אף על פי כן אני מפליג במים אדירים.

הנה הגעתי לבוסטון לפני יומיים בסך הכול וכבר ראשי מלא ספקולציות, תהיות וגם מלוֹא-החופן פתרונות עם נבואות. כל אלה אינם מזיקים לאיש, ואם אגחך פעם למקרא שורות-יומן אלה גם בכך אין כל רע. אמשיך אפוא בהרגלי, והעולם אף הוא ימשיך בשלו. אני מתבונן בו והוא אינו מבחין בי, ושנינו דעתנו נוחה מן המצב.

גורלן של ארצות-הברית של אמריקה נוגע ללבי. אילו ידע זאת הנשיא שלהן היה בוודאי מעניק לי אזרחות של כבוד. לדעתי, החמרנות המפורסמת של אמריקה אינה אלא העמדת-פנים של ילד, המבקש להוכיח לאביו הביקורתי והמתנשא (אירופה) כי הבן מסוגל למעשים גדולים, בניגוד גמור לספקות ולעלבונות שהאב המזלזל הטיח תמיד בנער המתבגר. והעובדה שהישגיה של אמריקה מתרכזים, ברעש גדול, סביב הכסף והחומר – אינה אלא תוצאה של טעות-נעורים: הילד עדיין לא הבין כראוי, שהאב מצפה להישגים מסוג אחר.

את מהותו הפנימית של האדם האמריקני תמצא בתמימות שבה הוא מטפל בבעיותיו האישיות; באמונה האינפנטילית שבה הוא מאמין במוחלטותם של מושגים כמו אושר, צדק, חירות; בעובדה שהאומה האמריקנית מגיבה בתחושת עלבון על הריאליזם האכזרי של הפוליטיקה הסובייטית. רק חברה נאיבית מסוגלת להיעלב ממניפולציה ערמומית ומחושבת. אירופה הזקנה, החכמה והעייפה אינה נעלבת. היא בולעת או מתפשרת או אורבת לשעת-כושר. אפילו ארצות צעירות ביבשת אפריקה נוהגות לפעמים ביתר בגרות פוליטית מארצות-הברית.

ומפני כל מה שמניתי כאן אני אוהב את הארץ הענקית הזאת, הצעירה, המגוחכת, המגושמת, שלדעתי עליה שר בוֹדלֵיר ב“האלבַטְרוס” שלו. בודליר השווה את הציפור הענקית למשורר, שאֶברות-הענק שלו יפות להתעופף בהן בשמים, אך הן מהוות מִפגע וצרה-צרורה ברדתן אל האדמה. אבל אילו הכיר בודליר את אמריקה, היה מקדיש את “האלבטרוס” לאומה, שבעודה בחיתוליה שׂוּמה עליה להתמודד עם העולם הזקן, החכם והמתוסכל, השרוי בבהלה – “העולם הישן”, כפי שקראו לו המהגרים הנלהבים במאה שעברה.

הנעוּרים מטבעם יש להם תיאבון גדול, תיאבון ללא אנינות יתרה, והם נתפסים על נקלה לגרגרנות, לתאוות-בצע ולוולגאריות. אני מתבונן בשפעת הספרים הנדפסים, שחותמם טמטום וגסות רוח. אני צופה בתכניות הטלוויזיה וסרטי הפרסומת שפונים אל העלובות והשפלות שבנטיות לב האדם ומעניקים גושפנקה של אופנה חוגגת לכל עיוות נפשי שיש בו כדי להכניס רווחים. והנה למרות כל אלה אני מתמלא ביטחון, שממעמקי התהליך המסואב הזה תצמח ישועה גדולה, שבסימניה אני מבחין כבר כיום.

גוויעתה של תרבות יש לה שני סימפטומים בולטים: האחד – שסימנים חיצוניים (סגנון, בלשון המקצוענים) יורשים את מקומו של התוכן; והשני – שמתחילה רווחת האמונה כי התרבות נועדה לכול. “תרבות ההמונים” היא הכתובת שעל הקיר, למן הרגע שבו נזדווגו שתי מלים אלה לחטיבה אחת. דבר והיפוכו, שדרים בכפיפה אחת, הם מסימני הניוון המובהקים ביותר. וזו אחת ממכשלות הדמוקרטיה, שאינה יודעת את גבולותיה והיא פולשת לתחומים שבהם אין מקום לשוויון (ולגבי תרבות אין השוויון תופס כלל!) ושם היא מתאבדת.

צמיחתה של תרבות חדשה נפתחת בכך, שמבשריה מיטיבים להבין, שתופעות דומות אינן תופעות זהות; שאם הדמיון בין התופעות הללו הוא חלקי, יתכן שאין בין התופעות הללו אפילו קשר כל שהוא, ואף יתכן שהן תופעות מנוגדות וסותרות זו את זו.

למשל: לפני למעלה משלוש-מאות שנים הופיעו בדפוס (אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן, כשהדפים כרוכים בספר) כתביו של ויליאם שיקספיר. בימינו מדפיסים באותה ארץ עצמה ובאותה הצורה ממש (אותיות שחורות, נייר לבן וכו') דברים מפרי עטו של אחד גֶ’פרי אַרצֶ’ר. לכאורה צריך להיות בהמה כדי לטעון, שבגלל הדמיון בתהליכי הייצור מותר לקרוא לשתי התופעות הללו בשם ספרות. ואף על פי כן זוהי דעתם של מיליונים בבריטניה. רק ביום שבו תמצא השפה הבריטית (והתודעה הציבורית בבריטניה) מינוח הולם, שיגדיר חד-משמעית את ההבדל שבין שיקספיר לארצ’ר (או, ליתר דיוק, את העדרו של כל דמיון שהוא בין יצירת גאון לבין מיץ-החוטם של סוחר בהמות ממולח) תשוב ותהיה תקווה לפריחה ספרותית בבריטניה.

ומן המשל בחזרה לארצות-הברית: החברה האמריקנית מתקרבת מאוד אל העידן שבו לא יהיה מנוס ממתיחת קו ברור בין שיקספיר לארצ’ר. הוולגאריות כבר אינה מעוררת זעם או סלידה, אלא רק בת-צחוק מובסת, כביכול; ובת צחוק כזאת היא סימן-היכר מובהק להתפרצותה הקרובה של התמרדות אלימה! וולגאריות שעברה את גבולות-ניצחונותיה והשיגה יותר משביקשה להשיג, תכפה על החברה האמריקנית – בשלב ראשון – הגדרות לשוניות חדשות. מה שיָצא מתחת ידו של מֶלוויל יתקרא בשם ספרות, ומה שיצא ממעיו של רוֹבינס יתקרא בשם אחר. וכשיכנס אדם לחנות ויבקש לקנות מוצר של רובינס, לא יאמר: “כלום יש לך ספר של רובינס?” אלא יאמר, למשל: “כלום אתה סוחר בהפרשוֹת של רובינס?”

אין אני מַשלה את עצמי, שיום אחד תתעורר אמריקה על מיליוניה ותלך אל חנויות הספרים לקנות את כתביו של פרוּסט. זאת לא. מאות המיליונים ימשיכו להיות ניזונים על הנוזלים הממוחזרים של אֶריקה ג’ונג ודומיה. אבל מיעוט זעיר, קטן שבקטנים, פעוט ממש – אריסטוקראטיה רוחנית שהיא לבדה נושאת של כל תרבות, תמיד – יהיה פנוי לעַצב את המרקם הדק והעז, שיהיה ברבות הימים חלקה של אמריקה בשירת העולם ובמזמוריו.

ומאחר שארצות-הברית צעירה ומאחר שמרחביה אדירים ומפני שמִטען החוֹם עודו שָמור עמה לדלות מתוכו אונים שלא נוצלו – תהיה הפריחה מקסימה, לוקחת לב, משיבת נפש.

כמו עוֹרה הצח של העלמה, שתוֹר פצעי-הבגרות מאחוריהָ; כמו הברבור המלכותי המבקיע מן הברווזון המכוער; כמו הפרפר הפורש כנפיו המסנוורות מתוך הגולם העבש.

הנובר    🔗

במסגרת יריד התעשייה-הגרמנית נזדמנתי לארוחת-צהריים עם בעליו של מפעל מתכת. הוא ידע שאני בא מישראל ועל כן הקדים ואמר, מיד כשישבנו אל השולחן, שהיושר מחייב אותו למסור לי שהוא חבר המפלגה הניאו-נאצית.

המחשבות שהתרוצצו במוחי באותו הרגע היו מעין אלה: עסקים לא אעשה אתו. אפילו ארצה בכך לא אוכל, מפני שלא אקבל רישיון ייבוא, לאחר שתתברר זהותו. מצד שני הייתה הפגישה מיועדת להשיג אינפורמיה על סוג חדש של מנועים; וזאת הרי מותר להשיג גם מפיו של נאצי. או שמא אסור?

וכך נפלה הכרעה לשבת אתו אל הסעודה. יותר מששוחחנו על המנועים שהוא מייצר, דיברנו על תקופת המלחמה ועל מה שהוא כינה בשם “שתי שגיאותיו הגדולות של היטלר, שהיה גאון אבל גם עשה שגיאות.” אחת השגיאות הייתה, לפי דבריו, “ההגזמה ברדיפת היהודים.” צריך היה להניח להם ללכת לפלשתינה או לגרשם אל מחוץ לגבולות הרייך. והשגיאה הגדולה השנייה הייתה, שפתח בחזית שנייה נגד הרוסים.

הוא דיבר בחום ובהתלהבות עד כדי כך, שהייתה לי ההרגשה כי אילו אמרתי לו שאני משתתף בצערו על שהגאון שגה כל כך, בוודאי היה נופל על צווארי בדמעות תודה.

הרגשנות הטֶבטוֹנית, הכנות הדומעת והדביקה, שאין בה אף קורטוב של רגישות לזולת, הנכונות למות כדי לקיים “שבועה של נאמנות”, הישרנות שמגיעה עד כדי הלשנה שבֵן מלשין על אביו ועל אמו – זו העיסה שממנה נלוש האדם הנאצי – כל אלה חָברו יחדיו באיש שישב ממולי אל השולחן והביאוני במבוכה, גם הסבו לי תחושת פחד בלתי מוסברת.

כל אחת מן התכונות שמניתי בבני מינו היו מצויות ביצרן-המנועים בכמויות מהממות, והן שגרמו לי, שעות לאחר אותה פגישה, להרהר במונחים של הכללות מאסיביות במה שחוויתי באותה שיחה, שתחילתה הייתה במנועי-דיזל וסופה שנתגלגלה אל מתחת לכיסא-הכבוד של ריבון-העולמים.

כשאתה קורא בספרי היסטוריה של אומה מן האומות, מזדקרת לנגד עיניך, בסופו של דבר, איזו תכונה בסיסית שבאותה אומה. אולי זה קורה לי מפני שאני קורא גרוע שלהוט אחרי צירים-מרכזיים; ואולי זו אשמת ההיסטוריונים שמבקשים למצוא נקודת-כובד או תכונת-יסוד איזו שהיא במהותם של עמים ובגורלה של ההיסטוריה; ואפשר שבאמת מצויה תכונה מרכזית מכרעת בכל אומה, מכוח האקלים והנתונים הגיאוגרפיים, למשל. מכל מקום, כשאני קורא על הרומאים, מזדקרת לנגד עיני תשוקתם הכבירה להשליט סדר, להטיל מורא ומרות ולזכות ביראת כבוד. על האנגלים הייתי אומר, שרדיפתם אחרי הרווח הכלכלי הייתה עזה כל כך, עד שבעצמם מצאו לנכון להסוות זאת. מכאן נטייתם לתאר את כיבושה של הודו, למשל, כהרפתקה (של חובבי-ציד, מגלי-ארצות וכו'). Adventure היא מלת-מפתח אנגלית בעלת גוון פוזיטיווי ביותר.

היהודים, עצמי ובשרי, דומה שכל שאיפתם הייתה שיניחו אותם לנפשם. עם האלוהים יסתדרו בכוחות עצמם, שהרי הם עַמו הנבחר, ואיזה אב לא יסלח לבנו האהוב, אפילו אם סרח?

והגרמנים – מה רצו הגרמנים? דומה שביקשו רק זאת, שיאהבו אותם. ואם אפשר – שיאהבו אותם מאוד. כמו שהגרמנים אוהבים. מה גם שגורלה של גרמניה לא שפר עליה מן הבחינה ההיסטורית; אפשר אפילו לומר שנעשה לגרמניה אי-צדק היסטורי: שהרי אנגליה, צרפת, ספרד ואפילו הולנד הקטנה ופורטוגל הנשכחת, כולן זכו להיות אימפריות אדירות, מדבירות עמים תחת עקבן, בימים שגרמניה עדיין לא הייתה קיימת כאומה, אלא הייתה מפוצלת לנסיכויות. להתחרות באומות האימפריאליסטיות כבר היה מאוחר, אבל לפחות ניתן להשתדל לזכות בהערכתן, בחיבתן; אפשר – ומן הצדק היה – לקוות שינהגו בגרמניה לפחות באהבה.

אבל צרפת שנאה אותה; אנגליה התייחסה אליה במין חיבה מרוחקת, קרירה, מתנשאת; סופריהָ הגולים של רוסיה לגלגו על הגרמנים כפי שהאנטישמים מלגלגים על היהודים, אם לא למעלה מזה (ראה דוסטייבסקי).

ורעבונם של הגרמנים לאהבה קיבל ממדים מסוכנים. הנה לאחרונה קראתי מאמר של סופר הונגרי ששמו איבַן בוֹלדישֵר, בו מסופר כי בימי הכיבוש הנאצי טען מישהו באוזני דיפלומט גרמני בבודפשט ואמר, כי בבוא השלום יהיו הגרמנים מוקפים שנאה נוראה מכל צד, בגלל מעשי הזוועה שעוללו לעמים הכבושים. כיצד יטפלו בבעיה זו? השיב לו הדיפלומט הגרמני בזו הלשון: Wir werden uns systematisch beliebt machen ⁵.

ואמנם הייתה אומה אחת ויחידה שהעתירה אהבה על ראשה של גרמניה, וזאת ללא כל מאמצים סיסטמאטיים מצד הגרמנים, אלא בהתנדבות גמורה. רק אומה אחת ביקשה להתבולל בגרמנים תכלית ההתבוללות. רק בניהָ של אומה אחת כתבו ודיברו גרמנית טהורה, יפה ועשירה יותר מכל סופר ונואם גרמני; הלוא היא אומתנו היהודית, הסחופה, המסכנה, חסרת-המולדת, הנידחה, המכוערת. לא רק הנאצים של “שטירמר” תיארו את היהודי כבעל חוטם גדול ושמן, שפתיים עבות וכו': מְמַשל-הַמְשָלים הקלאסי שלהם, אהוב הילדים והמבוגרים, וילהלם בּוּש, כבר קבע בחרוזים, שחוטמם של היהודים ארוך ונפשם אפלה. וגם מאוֹר-הרפורמציה הגרמנית תרם את תרומתו הבלשנית בזו הדרך: “שֵם הַמפוֹרָש” של היהודים – קבע לוּתר – פירושו “שֶם הַפֶרֶש”, ומן הטעם הזה היהודי ניזון על הפרשות פי-הטבעת של החזירה. ומכאן הכינוי Juden sau.

ובכן, מכל אומות העולם דווקה היהודים אהבו את גרמניה. כלום יש לך דבר מחליא, מרגיז ומוציא מן הכלים יותר מאהבה לא רצויה, אהבת המצורע לעלמה זהובת-השיער שעיניה תכלת?

מן השיחה שלי עם יצרן מנועי הדיזל הניאו-נאצי נתברר לי, שאת מקוֹרה של שנאת הנאצים ליהודים יש לחפש באותה אהבה נואלת, לא נסלחת, שאהב היהודי את כל מה שהוא גרמני, עד כדי כך שהשתלט על כל מה שהוא גרמני וייצג אותו יפה יותר מכל גרמני.

“איך אפשר לסבול מצב שכזה?” זעק אלי ממעמקי כנותו יצרן-המנועים. “איך אפשר שלא להגיב?”

והגרמנים “הגיבו”. ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין הרבה בטבע האדם בכלל ובטבע היהודים והגרמנים בפרט, שהם שתי דוגמות של האדם. שתי דוגמות מדהימות בטיפוסיותן, ולפעמים אף מדהימות בדמיון שביניהן, פה ושם.

אלא שעל כך לא נעים להרחיב את הדיבור.

 

34: 1983: מכשיר SONY שהוא רדיו, רשמקול, מחשב וגם שעון    🔗

(רשימות יומן של שופט-כדורגל בינלאומי)

בפסח יצא הספר שלי “בעיטה לשער” ואיפה אנחנו היום? אמצע חודש מאי וכבר נמכרו תשע אלף. העיתונות עמדה על הגובה כל הכבוד ובמועדון עשו לי מסיבה ואיפה לא הייתי? בטלוויזיה, ברדיו ואיפה לא? עכשיו מדפיסים עוד שני אלף. פתאום נעשיתי סופר שלם וכל אחד אומר תכתוב תכתוב. ואשתי בא לה רעיון מצוין. מאיפה, היא אומרת, לקחת את הספר? לא מרשימות היומן של הקבוצה? נכון, אמרתי לה. אם ככה, היא אומרת, למה שלא תכתוב בעצמך יומן ובסוף השנה יש לך עוד ספר? תראי, אמרתי לה, ספר לא עושים צ’יק צ’אק אבל מִלְנַסוֹת אף אחד עוד לא מת.

וכך נכנסתי לנושא היומן.

עוד לפני זה הקבוצה עשתה מסיבה והמנהל הגיש לי שי משהו יוצא מן הכלל יפה, הכי חדיש שיש לסוני. זהו גם רדיו, גם רשמקול, גם מחשב וגם שעון. רק חסר, כמו שאומרים, שיעשה כוס קפה בבוקר. בּובה של מכשיר ואני חשבתי מי שכותב יומן טוב שיהיה לו צעצוע כזה.

וככה זה מתחיל. עכשיו מלחמה וקראו לי ללכת למילואים. הלכתי ליחידת מהנדסים, למה מהנדסים וחבלנים הולכים ביחד.

כשעשו לנו מפקד במסדרון ראיתי איש אחד, בן אדם קירח, קומה בינונית, כמו ארגז שנפל ממשאית ונשאר עומד. העייניים שלו היו אדומות והוא לא הוריד ממני את העיניים שלו ולא ניסה להסתיר שהוא מחפש אותי.

לא היה אכפת לי. אני רגיל עם מעריצים שעוקבים אחרי. ידעתי שמוקדם או מאוחר הוא ידבר אלי והייתי סקרן מה הוא יגיד לי. בשביל מי שכותב יומן כל דבר זה סחורה.

כשהגיעו האוטובוסים יצאנו לרחוב וראיתי שהוא מביט לראות באיזה כלי רכב אני עולה. מובן מאליו שהוא עלה לאוטובוס שאני עליתי והתיישב אצלי על המושב הכפול וישב שם בלי לדבר מלה במשך תשע שעות נסיעה. ואז ניגש אלי הבן-אדם ההוא ובלי להגיד את שמו אמר לי אבקש ממך מאוד, זה חשוב לי, אבקש שנהיה שנינו באוהל אחד, עלי לדבר אתך ואני מאוד מאוד מבקש.

היה לו קול של בן-אדם מקצועי שיודע לדבר עם אנשים. ראיתי שזה איש אינטליגנטי והסכמתי. בסך הכול ממה היה לי לפחד? אם יעשה בעיות אני יכול לנפנף אותו קיבינימאט אחת שתיים.

*

יומיים עברו מאז שבאנו הנה. מתברר שהשכן שלי הוא מהנדס ושנינו יושבים על המפות. הוא יושב על המפות הפוטוגרַמֶטריות, כמו שאומרים, ואני על שדות המוקשים וכדומה. אני חושב שאם אני קרא ברשימת יומן הזאת בעוד כמה שנים, לא בטוח אם אני בעצמי אאמין מה שכתבתי פה. בכל אופן זה מה שיש.

כשגמרנו לאכול את ארוחת הערב הראשונה הציע הבן-אדם שנלך לאוהל בשביל שיחה. כשבאנו לאוהל הוא התחיל לטפל בתנור בידיים של דאגה, כאילו שאכפת לו אם אני אצטנן למשל. אף על פי שהיה בן אותו הגיל כמוני הוא התנהג כאילו שהוא האבא, והוא עשה מה שרק רצה, בלי לשאול אותי. וככה הוא מילא לנו שני ספלים תה ואמר תשתה, תשתה, זה בריא בשבילך לשתות הרבה.

המון זמן הוא התעסק עם ליישר את השמיכה במיטה שלו. בסוף אמר בערך משהו כזה (אני משתדל לדייק מהזיכרון).

האם אני נראה משוגע? יש לנו שלוש שבועות שירות ויהיה לך הזדמנות לראות אם אני משוגע או לא. ולמה אני אומר לך? כי מה שתשמע ממני עכשיו יהיה קצת משונה. אבל שלא תיבהל. לאט לאט תראה שגם עניינים משונים הם בכל זאת נורמאלי. כלומר שפוי באופן יחסי, כי אני בן-אדם שהיו לו סיבות טובות להתפרק לגמרי, אבל עמדתי בבחינה. הנה תראה עכשיו שאני יודע עליך איזה דבר-מה אישי מאוד, ותיכף ומיד גם אתה תדע עלי דבר-מה אישי. תשמע סיפור. לפני שנה בערך אתה עברת ניתוח של השתלת כליה. אתה רואה שאני יודע ואל תפסיק אותי. תשמע עד הסוף. אני אגיד לך מאיפה קיבלת את הכליה. הבן היחיד שהיה לי נהרג באופנוע שנסע, והכליה שיש לך עכשיו היא של הבן שלי. אתה לא צריך להגיב עכשיו. יש לנו זמן. אני מבקש שתיתן לי לגמור לדבר.

וכאן הבן-אדם השתתק זמן מה ושתק. אחר כך שאל אם אני רוצה עוד ספל תה. אתה יכול לשכב במיטה כשאני מדבר, כי אולי לא נוח לך בקור הזה, כי התנור לא עוזר, הוא אמר. זה בסדר, אמרתי לו. אתה בטוח? הוא שאל אותי. בהחלט, אמרתי לו. אכפת לך אם אני מעשן? הוא שאל אותי. עשיתי לו תנועה ביד, שלא אכפת לי. אחר כך הוא המשיך לדבר.

יש מקום אחד בעולם שבו הבן שלי עדיין חי, בכליה השמאלית שלך. בזכותך, כמו שאומרים, נשאר משהו מהבן שלי בחיים, ובזכות הבן שלי אתה נשארת בחיים. אני לא מדבר על דתיות או תחיית-המתים. אני נורמאל לגמרי ואפילו לא בן-אדם שומר מצוות. אבל זה עובדה מדעית כי מה שהיה מקודם חלק מהבן שלי, עכשיו חי אצלך בתוך הגוף שלך, ואל החלק הזה, שהיה הבן שלי, אני קשור באופן אישי ויש לי קשר לזה. יותר מקשר. אפשר להגיד באופן אבסטרקט שהגוף שלך הוא הקבר של הבן שלי. או, בוא נאמר, המקום עלייה-לרגל בשביל אבא שַכול. ושוב אני אומר לך שאני לא משוגע ושלא תפחד, אני משתדל להסביר לך מדוע נדבקתי אליך ואני מטריד אותך. בעצם אתה בן-אדם זר לגמרי ויש לך רשות לדרוש ממני להסתלק, ולכן אני מנסה להסביר, כדי שתהיה לי זכות לבקש בקשה. אני לא רוצה לעשות שום מעשה מזיק ואינך צריך לראות אותי בתור סכנה. מה שאני מבקש שתתייחס בהבנה, או אולי אפילו בהוּמוֹרִיזמוּס מסוים, אם אתה רוצה. ובכן שמע.

וכאן שוב הוא נכנס לשתיקה, ובמוח שלי באו כל מיני מחשבות. אבל דבר אחד החלטתי שאני לא מסרב לבן-אדם שהיה לו טרגדיה כזו, ואני אסכים לבקשתו, אפילו שזה שיגעון, בתנאי שלא יהיה שיגעון לגמרי, כמובן. אב שכול זה אצלי כל הכבוד, וכולם מוכרחים לעזור אם רק יכולים. ואני כבר הרי עשיתי את הצעד הראשון כי המשכתי להקשיב בלי להפסיק אותו. הוא דיבר בסגנון יפה מאוד אבל ביומן שלי זה לא כל כך יצא מאה אחוז.

בסוף הוא המשיך.

ובכן ביני לבין הבן שלי נשארו כמה עניינים שלא גמרנו לברר עד הסוף. מין דברים שאם לא מנקים אותם מהשולחן אז נשארים פצעים בנשמה והבן-אדם הולך אל הקבר שלו בלי להבין ובלי סליחה. הנושא הזה צריך לתקן אותו כל זמן שאנחנו בחיים. אחרי המוות אי אפשר לתקן כלום. אבל כשאבא זקן מת, הבן הצעיר יש לו כוח לעבור את הכאב שנשאר מבעיות שלא נפתרו. אבל כשהבן מת לפני אביו אין לאבא כוח והוא הולך למות בפה פתוח עם צעקה. צעקה בשביל האוזניים של הבן. אבל הבן כבר לא שומע. אני מדבר ברור?

ברור, אמרתי לו. מאה אחוז.

אז הוא המשיך.

טוב, אתה כבר יכול לנחש מה אני רוצה ממך. יש לי צורך לומר לבן שלי כמה דברים שלא הספקתי. ברור לי לגמרי שאם אני אדבר אל הצד השמאלי של הגב שלך, הבן שלי לא ישמע אותי. אני לא משוגע. אתה רואה. אבל אם אני בכל זאת אדבר אליו, אולי יהיה לי קצת פחות כואב. את הכאב הזה לא אוכל לסבול עוד הרבה זמן. ואם אני אמות לפני שאומר לו, יהיה משהו לא טוב ביחסינו, מקולקל באופן רטרואקטיבית. ואל תחשוב שאכניס אותך באיזה אי-נעימות. אני אדבר כאשר אתה תישן, ולא אדבר בקול רם, רק בלחש, ולא אעורר אותך. זהו מה שאני מבקש ממך.

*

ברור שיכולתי לגמור אתו בלי קושי וגם בלי להעליב אותו. ולא מסקרנות אני הסכמתי, רק מרחמנות.

באותו הלילה שהוא היה צריך להתחיל לדבר אני פחדתי שארדם ולא אשמע כלום. מהסיבה הזאת הפעלתי את הסוני המשוכלל שלי על מיקרופון ושמתי אותו תחת הכר, כי אני ישן חזק מאוד. מה שעכשיו אני כותב פה זה העתקה מהסוני מלה במלה כמו שהוא אמר. וככה הוא התחיל לדבר.

"בוודאי לא תזכור. פעם אחת ישבנו אל השולחן שבמטבח ואני דיברתי בכעס על מעשה שעשית, ומרגע לרגע גבר כעסי והרימותי את קולי. ואז, פתאום, אמרת אלי: “אני רוצה לאהוב אותך, אבא, אבל אתה לא נותן לי לאהוב אותך.” וחייכתָ חיוך עצוב, מבוגר לאין שיעור מעשר או אחת-עשרה שנותיך… כמדומני שהיית בן עשר וחצי… ומאז, כשהייתי מתעורר בלילה מסיבה כל שהיא, היה המשפט הזה שלך מכה באוזני ולא יכולתי להירדם, כמעט בכל לילה, במשך שנים. גם כיום; אלא שבינתיים נוספו עוד משפטים אחדים. פעם אחת איחרתָ לשוב הבייתה. היית כבר למעלה מבן שתים-עשרה. לפני שיצאת מן הבית הפצרתי בך שתשוב לפני השעה העשירית. אמרתי לך שאמא ואני דואגים וגם הסברתי שעליך לישון לפחות שמונה שעות וכו‘. והנה – השעה אחת-עשרה ואתה לא בא; שתים-עשרה, ולבסוף קרוב לאחת. אמא מציעה לצלצל למשטרה, או שלפחות אצא לרחובות לחפש אחריך. אני מרגיע אותה, אבל עצבי מתוחים לא פחות משלה, אולי יותר. אני מעמיד פנים שקטות אבל מבטיח לעצמי כי כשתשוב תקבל עונש שירתיע אותך בעתיד ממעשה שכזה. וסמוך לשעה אחת וחצי לפנות בוקר פתחת את הדלת ונכנסת. ניסית לחייך, אבל כשראית את פני, נבהלת. ואז סטרתי לך על הלחי ואחר כך משכתי אותך בכוח לתוך הבית והנחתתי חבטה על כתפך. פניתָ לעברי. בעיניך לא היו דמעות אבל פיך התעוות במעין בחילה, או אולי תימהון, ואתה אמרת: “מה אתה עושה?” “אני אלמד אותך לשגע את אמא,” צווחתי והוספתי להכותך. ואז נמלאו עיניך לחלוחית נוצצת, וכמו לעצמך – מבלי לנסות להתגונן או להישמט מידי – אמרת: “אין לך רחמים על הבן שלך…” כאשר הדיבור הזה שלך עולה והולם בראשי בלילות שבהם אין לי אפשרות להירדם, אני רוצה למות. אבל אי אפשר לי למות לפני שאגיד לך… והיה עוד מקרה: היית אז בן ארבע או חמש. בחצר ביתנו שיחקת בגינה ואני עמדתי ליד המרפסת והייתי שקוע בשיחה עם חבר. פנית אלי בדברים והשיבותי לך בקצרה. שבת ופנית אלי, ושוב פטרתי אותך בכמה מלים והוספתי שאני עסוק בשיחה עם חברי. אבל אתה לא ויתרת ובאת ועמדת ביני לבין חברי ומשכת בחולצתי והכברת דברים. ואז סילקתי את ידך משרוולי ובתנועה נמרצת הנחיתי אותך אל עבר הגינה ונזפתי בך על שאתה מנדנד וכו’. לרגע הייתה דממה, ופתאום פרצת בבכי של עלבון נורא. ומבלי שתפסיק למרר בבכי פרצת אל עבר האיש היחיד שעשוי להושיע אותך ממעליבך, ושבזרועותיו קיווית למצוא אהבה ותנחומים. ולאן, ואל מי פנית? כמובן שרצתָ אלי, חיבקת את ברכי, נצמדת אלי בכוח וכבשת פניך במכנסי, מוסיף למרר בבכי. ממעמקי חכמתן של ארבע או חמש שנותיך הבנת מה שהמבוגרים שוב אינם מסוגלים לדעת, כי האויב שפגע בך זה עתה, והאיש האוהב אותך יותר מכל עלי אדמות – הוא אותו אדם… ואני, שהייתי אז צעיר, לא הרבה זקן ממך, בעצם, הייתי נדהם כל כך ממה שקרה, עד שלא נותר לי אלא לחפש מפלט מן החרפה בסברה מעורפלת ובנאלית, ואמרתי לעצמי שלא אני הדפתי אותך בגסות, זה עתה, מעל פני; לא אני, אלא רוח רעה, מין שטן או דיבור שנכנס בי… ואני לא אשם. אי אפשר לי להיות אשם, מפני שעל חטא שכזה חייבים מיתה… כל זה חייב הייתי לספר לך. אינני יכול לחיות עם זה, וגם למות עם זה אי אפשר. כמו באגדה הנוצרית על האיש ששמו שמעון, והוא זקן ומבקש למות, אבל אי אפשר לו למות לפני שייוולד ישו המשיח בבית לחם. ויום אחד הוא רואה את הכוכב ויודע שגאולתו קרובה. גם אני רוצה לראות את הכוכב… אני לפעמים מתחצף לי בדמיונותי ושואל את עצמי שאלה כזאת, היפותטית: אילו היינו היום, אתה ואני, בני אותו הגיל, והיינו נפגשים במקרה באיזו מסיבה – האם הייתי מוצא חן בעיניך? האם היית רוצה להיות חבר שלי? או שהיית נרתע ממני אינסטינקטיווית, ממש בוחל בי…? ואני אומר לעצמי: “הוא היה בוחל בי.” ואני מוסיף ואומר לעצמי: “הנה העונש.” ואז נעשה לי קל יותר. ואתה יודע למה? מפני שבמציאות – בניגוד לדמיונות שלי – אתה אהבת אותי, ואני לא הייתי ראוי… ולכן עכשיו, בדמיונות שלי, אתה משלם לי כגמולי ואני מרגיש הקלה. אספר לך מעשה שהיה: כשהייתי ילד, על סף הנעורים, פרצה מריבה ביני לבין חברי הטוב ביותר. בסופו של דבר נעשה חברי זה איש סודו של נער, שהיה אויבי ושונאי. ביומני קראתי למאורע ההוא בשם בגידה, ושקלתי בדעתי אם ראוי לי לאבד את עצמי לדעת… מקרה מצחיק ולכאורה גם בלתי ראוי להיזכר. אלא שלא המקרה כשלעצמו חשוב, חשוב היה שאני נולדתי פגיע ופגום ושכל ‘בגידה’ היתה כמִכוות-אש בנשמתי. עד כי כך נחרת המאורע ההוא בדמי, שבמשך רוב ימי חיי היה כל אדם שנתקלתי בו חשוד אצלי על בגידה. ואם נפתח לבי לחבב או לאהוב מישהו, מיד ראיתיו בדמיוני כשהוא בוגד בי. ובייחוד גברו חשדותי כאשר הזולת הראה סימנים של חיבה או אהבה. בעיני היו גילויים כאלה בבחינת פח טמון לרגלי: כשאפול בו – אֶעזֵב… שער בנפשך: במקום שראוי היה להיפתח הייתי נסגר. במקום להשתכר משמחה הייתי משמיע הערות סרקסטיות, מתכוון לרמוז שאותי לא בנקל מוליכים שולל… והיו בריות, שמום זה שלי פעל אצלם על קרקע פורייה של מזוכיזם-מן-המוכן; והבריות הללו היו משפיעות עלי משנה-אהבה. לשכמותם הכאבתי יותר מכול… לפני זמן מה ביקשתי להביא סדר בניירות ישנים, ונתקלתי בחפיסת מכתבים שקיבלתי במשך כחמש שנים, מגיל עשרים ועד עשרים וחמש. החזקתי את החבילה בידי, שוקל אם אטילנה אל פח האשפה, או שמא אעיין תחילה במה שיש בה. לרוע המזל גברה הסקרנות והתחלתי קורא במכתבים. רובם היו כתובים בידי נערות שהיה לי אתן קשר כל שהוא. עד מהרה הבינותי שאני קורא במכתבים אלה בפעם הראשונה בחיי. בעת שקיבלתי אותם, לפני שנים רבות, לא ידעתי לקרוא וכל מה שכתבו אלי נתפענח בראשי רק כך: “אותי לא תפילו בפח, גם אם תדברו אלי אהבה.” אבל עכשיו, לאחר עשרות שנים, ראיתי פתאום שורות פשוטות של חום ושל געגועים – נשמה מושיטה את עצמה בלי חשבון, נכונה להתמכר בלא תנאי; אהבת לבבות צעירים, מגמגמים, סוערים; לבבות שעדיין יודעים לחיות בהווה, שהוא להם חזות הכול, נשרפים בלהבה שהיא חדשה להם לחלוטין. ואני – כיצד הגבתי אז על מה שניתן לי ולא לקחתיו? עכשיו אתה יכול לנחש. ואל תחשוב שאמא שלך נמלטה מגורל דומה. כשחיזרתי אחריה אמרתי לה שאני אוהב אותה. גם אז, אפילו אז, לחש לי מוחי הפגום שאני מסתכן; אבל לא יכולתי להבליג. אהבתיה בכל כוח פחדי המטומטמים. אלא שמאז האמירה הראשונה ראיתי את עצמי פטור מלהסתכן שנית… ראשית, הייתי איש ישר בעיני עצמי, ואם השמעתי דיבור, הרי זה דיבור של כבוד ואין צורך לחזור על מה שכבר הובטח. ושנית, קיוויתי – כמו בסיפורו של צ’כוב – כי אהובתי אולי תהיה סבורה שלא אמרתי לה זאת מעולם, ורק נדמה היה לה ששמעה את המית הרוח בשעת הנסיעה במזחלת… וגם לא ידעתי, רוב ימי, כי על האהבה יש להתייגע יום יום, כמו על כל אומנות שמבקשים להיות מיומן בה. ואילו אני חשבתי במונחים של עבודה רק על טריגונומטריה וחוזק-חומרים… למקרא המכתבים ההם, שהחזקתים בידיים רועדות מחרטה ומזעם, הבינותי, באיחור שאין לו תקנה, כי רוב שנותי היייתי מוקף אהבה ונאמנות, ואני לא ידעתי. הדבר שהשתוקקתי אליו יותר מכול הוגש לי מכל עבר, היה בהישג ידי, ממלא את האוויר שנָשמתי; אבל אני דחיתי אותו מעלי, מתגונן מפניו במלוא עצמתה של חכמתי האידיוטית.

כשנולדתָ, האמנתי שבך יתוקן המעוות. את אהבתי אליך סמכתי על יסוד שבטבע, יסוד שהכול פתוחים לקלטו כדבר המובן מאליו. הנחתי שאתה יודע כי אין אהבה גדולה מאהבת אב לבנו, והנחתי ששום מריבה או התכתשות אין בכוחה להעיב כהוא זה על האמת המובנת מאליה. לא עלה על דעתי כלל, שאירועים יש להם השפעה על טְבָעים ועל אמיתוֹת נצחיוֹת. ברור היה לי שביני לבין בני תשרור אותה ברית, שנבצר ממני לכרות אותה עם שאר הבריות. לא חששתי, אף בגרוע שבחלומותי, כי אותו מום שבי יכריעני גם כאן. עד שראיתיך רץ אלי לחבק את ברכי, כשדחיתי אותך בגסות; עד ששמעתיך אומר כי אתה אוהבני ואני איני מניח לך לאהוב אותי; עד שאמרת: “אין לך רחמים על הבן שלך.” ועכשיו אני רוצה למות. המוות עצמו הוא עניין פשוט. ורק חיסרון אחד גדול יש בו: אחרי שנתרחש והיה, שוב אי אפשר לתקן דבר ואי אפשר לשנות את מה שהיה. וכאן עיקר הבעיה. כיצד אפשר למות כל זמן שלא הוברר ביני לבינך הכול, עד לפרטי הפרטים כולם, כדי לזכות בפיוס ובחסד? איך יסתלק אדם מן העולם בלי חסד הפיוס, בלי נשיקת המצורע את הקדוש?… ועכשיו, ברגע האחרון ממש, כששנינו עדיין בחיים, יש למהר ולתקן את כל מה שעוּוַת ונסתלף ונתכער ונזדהם, מפני שלא ידעתי… אני לא יודע דבר על חיים כל שהם אחרי המוות, ואף על פי כן אני בא אל קברה של אמא, ואל המקום שחלק מגופך טמון בו, ואני מניח על האבן כמה עלים וגבעולים מגינת ביתנו. אמא בוודאי אינה יודעת על כך מאומה, כי מוות הוא מין סוף, שמוחנו אינו קולט אותו. אבל אם יש דרך כל שהיא שבה אתה מדבר עכשיו אל אמא, אמור לה שבכל יום ויום אהבתיה כמו בראשונה. הנה, ככה זה, אני רואה עכשיו.

על הקיר, מעל מיטתו של סבא שלי, הייתה תלויה פיסת נייר ממוסגרת ועליה כתוב באותיות גוטיות שיר בן ארבע שורות מפרי עטו של מַתיאס קלַאוּדיוֹס; המוות מדבר אל ההולך למות:

Sei gutes muts!

Ich bin nicht wild,

Sollst sanft in meinen

Armen schlafen![⁷]

*

באותו הרגע אני פתאום חשבתי שאולי הקסטה נגמרת לי בתוך הסוֹני, והתחלתי לחפש איזה טריק להפוך את הקסטה על הצד השני בלי שהבן-אדם ירגיש. חשבתי שאם אני אשתעל או אתן פיהוק אז הוא יפסיק לדבר ואני אכניס יד בשקט מתחת לכר ואבצע את המשימה ואחר כך אעשה את עצמי יושן. אבל לחינם דאגתי. הוא אמר עוד איזה מלים, וכאשר בדקתי הבוקר את הקסטה ראיתי שנשאר למעשה חמישה רגעים הקלטה על ריק. וזהו מה שעוד היה בסרט:

“זוהי רק ההקדמה, יקירי; מעין רקע. נדמה לי שעכשיו אפשר לנו לחתור אל לב הדברים אתה בוודאי עייף, וגם אני אינני מרגיש כל כך בטוב… כלומר, מבחינה גופנית. אשר לנשמה, הנה נדמה לי שבפעם הראשונה מאז ילדותי המוקדמת ביותר אני חוזר ושומע משק כנפי שיר-ערש ששרה לי אמי… אושר גדול, ילדי שלי, אושר. ליל מנוחה יקירי.”

*

בבוקר כששתינו תה, נפלה לו הכוס מהיד והוא היה חיוור כמו נייר. השכבנו אותו על השולחן והבאנו את החובש ולקחו אותו באמבולנס לבית-חולים.

והיום אני חזרתי מהמילואים ותיכף ומיד לא רק שסיפרתי הכול לאשתי, אלא גם נתתי לה לשמוע את הטֵיפ והיא אמרה שאני מוכרח להעתיק אותו ליומן. חכמה גדולה, אמרתי לה, אני לא חיכיתי שתתני לי עצות. כבר בעצמי העתקתי את הטיפ ליומן. את חושבת לך שעל בידור כזה הייתי מוותר?

אחר כך אמרתי לאשתי שאילו לא נתתי לו את השאנסה לדבר אלי כל הלילה, אולי הייתי עושה לו עוול גדול.

איזה עוול, שאלה אשתי.

אז הסברתי לה, שאולי הדיבורים האלה היו יותר חשובים לו מהחיים שלו. הדבר הזה שהוא אמר את המלה חסד. מה זה חסד?

אשתי אמרה, אני לא יודעת.

ואני בכל זאת חושב שצדקתי. במלה הזאת בטח קבור הכלב.

 

35: החצר הפנימית ב-Clapham South    🔗

אתה כועס בכל פעם שאתה מגלה כי אני מוסיף לנהוג בך כאילו עדיין היית ילד. אינך צריך לכעוס. על ידי כך שאני מוסיף לראות בך ילד קטן אני משמר – למעני, אבל גם למענך – את הילדוּת שלי ואת הילדות שלך.

אני יודע שיש אתך רשימה ארוכה של עוולות שעוללתי לך; אבל נדמה לי, שעם חלוף השנים מתקצרת הרשימה במקצת, מפני שאתה הולך ומתקרב אל הגיל שבו עמד אביך כאשר חטא כלפיך אותם חטאים שברשימתך הארוכה.

היום בא לידי – בהיסח הדעת – הפתעה בשבילך. הן לא תנחש כי גיליתי חטא נוסף שחטאתי כלפי ילדַי, חטא שלא עמדתם עליו עד עתה. הנה אגלה לך מהו, וכיצד נחשף.

אתמול שב ואחז בי אותו אי השקט שבא עלי לאחרונה לעתים מזומנות. למוד ניסיון עליתי לאוטובוס הראשון שנזדמן לפני ברחוב ונסעתי אל תחנתו הסופית. משם היה בדעתי ללכת הביתה ברגל, יהיה המרחק מה שיהיה. אתמול הגעתי ל-Clapham South ונסיתי לנחש את מקומה של חנות הגרוטאות המקומית, שבה אמצא, כמעט בוודאות, ארגז ובו ספרים ישנים, נאפד בחוש הריח, בניסיון המצטבר ובשעות הרבות והפנויות שברשותי הלכתי לאורכו של שביל צדדי מקביל לרחוב הראשי; שביל שלפנים נועד, כנראה, לרוכבי אופניים, אלא שברבות שנות העזובה צימח עשבים חולניים ונתרפד באבק דק, שחור ותחוח. מימיני טסו מכוניות ומשמאלי נתמשכה שורת בתים דוממים בני שלוש קומות, שרובם נועדו להריסה ופתחיהם היו חסומים בלוחות פח גלי ובקורות עץ מצולבות וממוסמרות. הגנים שבחזיתות הבתים לא ראו צורת גנן שנים רבות, ועל ענפי העצים הזקנים היו תלויים מזרון שהושלך כנראה מקומה שלישית, פיסת בד אדומה, נדנדה תלויה על אחת משתי השרשראות שהחזיקו בה בימי עדנתה הרחוקים, מקטורן שחור של גבר, חבל ושִלדה של עגלת ילדים.

אחר כך פניתי שמאלה אל סמטה צרה, שלפי הרגשתי הובילה אל שוק כל שהוא. ובקצה הסמטה, לפני שיצאתי אל כיכר קטנה, ניצב שער עשוי ברזל. ריבועים של זכוכית עבה ומלוטשת היו קבועים בכל אחד משני אגפיו הנעולים של השער, והזכוכית – מטִבעה – מזמינה להציץ אל מה שמעבר לה. מה גם שמעבר לה השתרעה חצר מרוצפת מוקפת מארבע רוחותיה אגפיו של בית מגורים ענקי. והחצר ריקה. גם הבית, ככל שיכולתי לראות, לא היה מיושב זמן רב. אבל שלא כמו אחיו שברחוב הראשי – עדיין לא נידון להריסה. נראה שבעליו טרם החליטו על גורלו. בינתיים תלו מנעול חדש וחזק על השער, ולהיכנס אל החצר אי אפשר היה לי.

קירבתי את חוטמי אל קרירותה של אחת הזגוגיות כפי שהייתי עושה בימי ילדותי, כשנעזבתי לבדי בבית, והשיממון היה הודף אותי אל החלון, להביט החוצה מתוך ערגה נואשת להיגאל על ידי מושיע שיבוא מן החוץ. אבל עכשיו אני הוא שהבטתי פנימה, והייתי אותו האיש שמעולם לא הציץ – בימי ילדותי – מן החוץ אל החדר שבו הייתי כלוא, כדי לראות אם יוכל להושיעני.

את מי ניתן להושיע בחצר הריקה? עיני שוטטו על פני מרצפות אבן אפורה, עד שנתקלו בגווייתו של כדור גומי, שהיה פעם אדום, גמיש וקפצני, אך מזמן נתבקע, נפח יותר ממחצית האוויר שבקרבו, איבד את צבעו ורבץ על הרצפה כמו צפרדע, שלא עלה בידו לשוב אל המים והוא מת מיתת התייבשות איטית.

מי היה הילד האחרון שבעט בכדור המת הזה? או שמא נזרק הכדור אל החצר בידיו העייפות של איש מבוגר, שלא מצא עוד חפץ בצעצוע, מפני שהחצר נתרוקנה מילדיה?

בבית הגדול הזה, שממדי חצרו מעידים על מספר דייריו, נולדו, בגרו, מתו או נסו על נפשם, מאות ילדים, בוודאי אלפים, כפי שניתן לשער על פי גילו של הבית. מותר לנחש שרבים מהם שבו לכאן בזמן מן הזמנים, אם בכוונה ואם במקרה, כשעברו בסביבה. מותר גם לנחש, שלמראה חצר-ילדותם שבו ועלו מראות ונתייצבו לנגד עיני רוחם, גם קולות אולי התגלגלו כרעמי-קיץ רחוקים, וברקים של צחוק, של בכי, של קריאת אושר פתאומי, התרססו ונפזרו בתיבת-הזיכרון המהדהדת, וכמו מלח נִזרה על פצעים, שגם בלאו הכי אין להם מרפא.

עכשיו עמדתי כאן אני – שמעולם לא דרכה כף רגלי בחצר הזאת – ושמתי את עצמי שליח-ציבור לכל אותה אוכלוסייה של ילדי Clapham South; ואת החצר ראיתי כמין דגם אפלטוני של כל החצרות שבכל רחבי העולם, החצרות שבהן התרוצצו הילדים, צעקו, שעטו, מעדו וקמו, בעטו וספגו מהלומות. הילדים שאני שמתי את עצמי דובר – לכדי רגע מבליח אחד – של הווייתם הנמוגה, החמקמקה, הוויית האושר השלם, שהחזרה אליו אפשרית רק בזיכרון; אושר שנעשה קנה-מידה לייאוש שאין לו תקנה עד ליום המוות.

ובכן, שם עמדתי וזכרתי כל מה שאירע לילדים, שחצר זו – ושכמותה, לאלפיהן – שימשה להם עולם ומלואו. התינוקות – מאחר שלא ביקשו דבר ולא חשו בחסרונו של שום נכס או קניין – קיבלו כאן כל מה שיימנע מהם אחר כך, כל ימי חייהם; ואת מחיר האכילה מעץ האושר שילמו במחיר החיפזון המבוהל לגדול ולהתבגר.

בפעם האלף נשבעתי בלבי שלא לפנות לעולם אל לבם של הקשישים; שלא להשליך חכה באזורים הצחיחים של הבגרות ולא לצפות לחסדי התבונה. ובהתיקי את פני מן הזגוגית המלוטשת, הופך גבי אל החצר, מפויס מכוח השבועה ששבתי ונשבעתי לעצמי, שב ופונה לחפש חנות של גרוטאות עם ארגז של ספרים ישנים – היכה בי לפתע זיכרון רע: מדוע האצתי בכם, ילדי שלי, להתבגר? מדוע הטפתי לכם לכבד תבונה? על העוול הזה, שלא עמדתם עליו מעצמכם, אני מבקש סליחה; יותר סליחה מאשר על שאר כל חטאי הרשימה הארוכה, הבנאלית, שכולנו גוררים אותה עמנו עד ליום המחילה; יום שתמיד הוא מגיע מאוחר מדי. והמקוללים אינם זוכים בו כלל. אף לא במאוחר.

 

36: נסיעה למוזיאון היפאני (1960)    🔗

בערך שבוע לפני טיול הקיץ לאירופה, אחרי שרשמנו את הבן לקייטנה וכל שאר הסידורים בוצעו, התברר שעלי לנסוע ליום אחד לחיפה, ושאי אפשר לי לדחות או לבטל את הנסיעה הזאת בשום אופן. “מילא,” אמרה אשתי. “אם אתה מוכרח אז תיסע, אבל זו הזדמנות לקחת את הילד למוזיאון היפאני. מתי תהיה לו הזדמנות לראות אמנות יפאנית.”

וכך קרה שבשמונה בבוקר יצאנו ברכבת לחיפה. עד לתחנת בנימינה קראתי בעיתון והבן שלי הסתכל בנוף. אחרי בנימינה גמרתי לקרוא והבטתי בילד. ילד יפה, אמרתי לעצמי, אבל ילד עצוב. למה הוא עצוב? אולי הוא רק משועמם מפני שאבא שלו לא מדבר אליו? “אתה שמח בגלל הקייטנה?” שאלתי אותו.

“זה בסדר,” הוא אמר, “אבל יותר טוב אם הייתם נשארים והיינו נוסעים ביחד לכל מיני טיולים.”

“אתה יודע,” אמרתי לו, ולא ידעתי איך לגמור, אז אמרתי: “אתה יודע שזה ככה,” והשתתקתי.

במזנון תחנת הרכבת של חיפה קניתי לו כריכים, שוקולדים ומשקאות. הסברתי לו שאני אהיה עסוק כל היום והוא יבקר במוזיאון היפאני לבדו. גם נתתי לו כסף כדי שילך אחרי המוזיאון להצגה יומית בקולנוע, ובשש בערב ישוב לתחנת הרכבת ויחכה לי במזנון. לפני שנפרדנו ציירתי בשבילו תכנית הליכה אל המוזיאון, אל הקולנוע ובחזרה לתחנה. וכדי להבטיח אותו מפני הפתעות נתתי לו סכום כסף נוסף, שאותו היה צריך להחזיר לי אם לא יהיו לו הוצאות בלתי צפויות.

“הייתי מוותר לך על כל הכסף הזה, אבא,” אמר לי הבן שלי, “אם היית הולך אתי יחד. אבל אם אתה מוכרח, אז תלך לך.”

“אני מוכרח,” אמרתי לו.

כשהגעתי לפגישה חיכתה לי הפתעה. ויקטור נעצר על ידי המשטרה והשופט סירב לשחרר אותו בערבות. לפי מה שאמרה לי רֶגינה בטלפון ידעתי שויקטור לא יהיה בבית כמה ימים, אבל בחלומותי הרעים ביותר לא הייתי מנחש שהידידה שלי תהיה אשתו של פושע. את ויקטור האשימה המשטרה בפריצה ובשוד, אבל רגינה לא אמרה על כך שום דבר בטלפון. “לא יהיה בבית כמה ימים,” אמרה.

“מה זה כל העניין הזה?” שאלתי ולא הסתרתי שאני כועס. מה יש כאן להסתיר? אני לא איזה פרחח, ואני יש לי זכות לדעת עם מי אני מתעסק. “למה לא אמרת לי שבעלך…” התחלתי כמעט לצעוק, אבל רגינה רמזה לי באצבע שלא ארים את קולי. הילדים שלה לא יודעים כלום ולא צריכים לדעת. רציתי לענות לה שגם לי יש ילדים, כלומר ילד אחד. אבל מיד הבנתי שאין שום היגיון להגיד דבר כזה, וזה לא מוביל לשום מקום. לכן אמרתי בתוקף: “יש לי זכות!” ורגינה אמרה: “במצב כזה כמו שלי אתה עוד בא אלי בטענות?” ופרצה בבכי. אוטומטית חיבקתי אותה, ובו במקום התחרטתי, אלא שהיה מאוחר מדי. היא דחפה את הבטן שלה לכיוון הבטן שלי והרעידה את הברכיים. אחר כך אמרה לילדים שלה שילכו לשחק בחצר וסיפרה לי שאפתה את העוגה שאני אוהב, ומיד אנחנו שותים קפה. אמרתי לה: “הכול טוב ויפה אבל יכולת להודיע לי.”

הכרתי אותה לפני שנתיים בערך, וכבר בפגישה הראשונה היא אמרה לי שרואים עלי שאין לי אושר בחיי הנישואים. אמרתי לה שהיא מדברת שטויות במיץ עגבניות ושאני אוהב את אשתי ואשתי אוהבת אותי ושאנחנו זוג נפלא. רגינה ענתה שכך אומרים כולם כדי להסתיר את האמת, אבל היא איננה מוכנה להעמיד פנים. היא מודה שהיא אומללה. שאלתי אותה מדוע היא אומללה, והיא ענתה שבמשך הזמן, כשנהיה ידידים יותר קרובים, היא תגלה לי. אחרי שבוע בערך היא גילתה לי שהיא מאוכזבת מאוד מבעלה מפני שהם לא מתאימים, ורק בגלל שלושת הילדים היא לא מנתקת את הנישואים. אסור לילדים לגדול בלי אבא, היא אמרה. “אתה בוודאי אבא טוב,” היא הוסיפה והסתכלה עלי במבט כזה שהלב שלי נמס. אני לא יכול לעמוד בפני סבל של אישה, ואני משער שהן מנצלות דבר כזה אצל גברים. במקרה שלי רגינה ניצלה את זה.

כשהיא מזגה את הקפה היא קראה לילדים שלה ונתנה לכל אחד פרוסת עוגה ואמרה להם שיחזרו לשחק בגינה הציבורית עד שתקרא להם לשוב הביתה לארוחת הצהריים.

למזלי עדיין נשאר לי היום מספיק כסף לבשל להם ארוחה," אמרה רגינה כשהם יצאו. “ממחר אני כבר לא יודעת מה לתת להם לאכול. ויקטור לא חשב על זה כי הוא אֶגואיסט.”

בכיסי היו כמה שטרות כסף בשביל הוצאות הנסיעה הביתה לתל-אביב ולארוחה קלה עם הילד ברכבת. בנוסף לזה הייתה לי בכיס מעטפה עם הדולרים שקניתי בשוק השחור בשביל הטיול לאירופה. בבנק לא יכולתי להפקיד כסף שחור ובבית פחדתי להשאיר אותם בגלל גנבים, ולכן הם היו אצלי בכיס מאז הרכישה לפני שבוע בערך. בכסף הזה לא אגע, אמרתי לעצמי בתוקף. מטבע זר זה לא עניין שמתחלקים בו עם גברות מסוג מסוים. וכסף מקומי אין לי, אז טוב ויפה.

כשגמרנו לשתות קפה ולאכול עוגה קמה רגינה והחזירה את הכלים למטבח וכאשר שבה משם הורידה את התריסים ונעלה את הדלת. מזמן כבר התרגלתי שהיא אישה מעשית, קשוחה ותכליתית אפילו בענייני אהבה. בתחלה נפגעתי קצת, כי אצל אשתי התרגלתי לצניעות פחות או יותר. אבל במשך הזמן התחלתי לראות בגסויות שלה אפילו איזה יתרון. הנה אישה בלי שום צביעות, לא מתביישת בחשק שיש לה להתעסק עם גבר. אבל הפעם, אני מוכרח להודות, רגינה ביצעה את ההכנות במרץ ובתקיפות בלתי רגילים, כאילו שכבר הייתה ממהרת לפגישה אחרת, ממש לא באופן טבעי, הייתי אומר. בלי שום הקדמות שלחה יד אל כפתורי המכנסיים שלי, ואת החצאית שלה הפילה מעליה על ידי נענועים חזקים של הירכיים והישבן. כמעט שהרגשתי גועל נפש, אבל די מהר נכנעתי. כשזה בא זה בא. אני רק בשר ודם ונשוי כבר שתים-עשרה שנים. לא שיש לי משהו נגד אשתי או נגד נישואים, אבל הטבע יותר חזק מהמוסר, וזה כל אחד יודע, ואני לא מחדש הרבה, עם כל אי הנעימות. מה יש פה לדבר.

אחרי שרגינה ערכה את המיטה ועשתה סדר בחדר הגיע זמן ארוחת-הצהריים והיא אמרה שאני מוזמן לאכול אתה ועם הילדים. זכרתי שזו הארוחה האחרונה שיש לה, לפי דבריה, אבל לא יכולתי לסרב, כדי שלא לגעת בנושא כואב. גם פחדתי שהזכרת הנושא הנ"ל תעורר בלבה מחשבות על בקשת כספים ממני, והשעה לא הייתה מתאימה בנושא הזה. הסכמתי לאכול ואמרתי שאצא להביא שתייה קרה. וכשהייתי בחוץ ספרתי את הכסף בכיס שלי ולא היה שם סכום שאפשר להציע אותו בתור עזרה למשפחה רעבה, שהמפרנס שלה יושב בבית הסוהר. לכן הבאתי שלושה בקבוקים משקה קר, כדי להשקיט את מצפוני, אף על פי שהרבה כבר לא היה פה מה להשקיט.

אחרי שאכלנו אמרה רגינה לילדים שלה שישובו לשחק בגינה הציבורית ואני התחלתי להיבהל וחשבתי שהיא מכינה לי רומנטיקה חדשה. אבל די מהר התברר שהיא ניגשת לנושא הכסף ומצב הרוח שלי ירד לשפל המדרגה, כמו שאומרים. וזה לא מתוך קמצנות אלא בגלל המצב. פשוט לא היה לי כמעט כלום חוץ ממטבע זר. ולגבי מטבע זר היה לי עיקרון. וגם מבחינה מעשית, הרי עמדנו לנסוע לאירופה, אשתי ואני.

אבל את רגינה לא עשו באצבע. היא סחבה אותי אל הספה, הושיבה אותי בקצה ושכבה לכל האורך ואת הראש שלה הניחה על ברכי. “לטף אותי, אברמסון,” אמרה לי. לבעלה קראה ויקטור ולי קראה אברמסון. לפי השקפתה שם-המשפחה יותר אינטימי מהשם הפרטי. אני חושב שהיא מבלבלת נימוסיות עם אינטימיות בגלל שיש לה פגם בהשכלה. לך תדע אצל אנשים כאלה. אבל הפגמים בהשכלה לא השפיעו אצלה על חריפות-המוח ועל כושר ההמצאה ועל הערמומיות. בכל אלה הייתה רגינה אשף ממש. היא ידעה לסובב אותי ועוד שלושה כמוני על האצבע הקטנה שלה. אני ליטפתי אותה והיא נהמה קצת כמו חתול, עד שנפלה עלי תרדמה והתנמנמתי. היא נתנה לי לישון עד חמש ארבעים וחמש אחרי הצהריים, אף על פי שידעה טוב מאוד שבשש יש לי פגישה עם הבן שלי בתחנת הרכבת, שהיא רחוקה מדירתה יותר מחצי שעה של נסיעה אפילו במונית. אין לי ספק שרגינה לא במקרה נתנה לי לישון מאוחר. היא ידעה שאני אכנס לפאניקה והיא הבינה שבמצב כזה אפשר לבלבל לבן-אדם את המוח ולהביא אותו לידי החלטות פזיזות. ואמנם ברגע שאמרתי לה שכבר איחרתי ושאני דואג, היא התחילה לדבר ישר על הנושא. מה עם קצת כסף, אם לא במתנה אז בהלוואה. “אני עומדת על סף תהום הייאוש,” אמר לי. הוצאתי את הארנק ואמרתי לה: “זהו מה שיש.”

“זהו מה שיש לך לפני נסיעה לאירופה?” התפלאה רגינה.

הסבתי לה שמטבע זר אני לא ממיר בארץ בשום אופן.

“אין צורך שאתה תמיר.” היא אמרה. “אני יכולה להמיר בעצמי.”

על אפשרות כזאת לא חשבתי ונתקעתי לרגע בלי תשובה. רגינה מיהרה לנצל את המצב ופרצה בבכי, ואמרה שלא האמינה מעולם שאני אעמיד את אהובתי במצב של פרוצה שמבקשת כסף.

“לאיזה מצב הבאת אותי?” דרשה רגינה שאסביר לה. הרבה לא יכולתי להסביר. הלוא באמת נכון שאפילו בין חברים מקובל לעזור זה לזה בשעת צרה, ועל אחת כמה וכמה בין גבר לידידתו, אפילו אם לא נגזים להגיד אהובתו, כמו שרגינה בכוונה אמרה כדי לשבור אותי.

“תראי,” אמרתי לה, “אצלי יש בעיה כי המטבע זר הוא שטרות של מאה דולר ואני לא יכול לפרוט.”

“לפרוט?” צעקה רגינה. “מאה דולר למשפחה של ארבע נפשות? לפרוט? איך אתה בכלל מתאר לעצמך פחות מחמש-מאות? תגיד לי איך?”

השעה הייתה בערך רבע אחרי שש. הילד שלי יושב במזנון של תחנת הרכבת בחיפה ומחכה. לפני שש ארבעים וחמש, במקרה הטוב ביותר, הוא לא יראה אותי. מה הוא יחשוב על אבא שלו? ומה הוא יחשוב בכלל? הוא ייכנס להלם, אולי יבכה. יביאו משטרה, יחפשו אותי. אולי הוא יצלצל הביתה לאמא שלו. עלי לפעול מהר ולהחליט. אבל מה יש כאן לפעול ולהחליט? את הטיול לאירופה לא נדחה וכסף נוסף בבנק אין לי. אחרי שרשמנו את הבן לקייטנה לכל הקיץ וכל שאר ההוצאות. ואת המטבע הזר אני קניתי מקרן-ההשתלמות, כך שאין במה לגעת, אם לא להביא בחשבון קרנות-נאמנות ומניות. אבל אני עדיין לא השתגעתי להקריב את העתיד של המשפחה שלי בשביל כמה תענוגות מיניים מן הצד. יש גבול גם לשחיתות. בסך הכול אינני פושע. אני עדיין לא יושב בבית הסוהר כמו כמה אחרים, ואני לא צריך להגיד למי אני מתכוון. וכך בפירוש עלי להגיד לרגינה, בלי להיות יותר מדי אישי, כמובן. אבל אני מוכרח לדבר בגלוי, כמו גבר. אלא מה? קל להחליט אבל קשה להוציא לפועל. אני זקוק לקצת זמן. אבל מאיפה לוקחים זמן? ייתכן שהילד שקוע בקריאה. הוא ילד מפותח ואוהב לקרוא. אולי הוא אפילו מביט בטלוויזיה במזנון של התחנה. אולי הוא בכלל נרדם, אחרי הקולנוע והמוזיאון. נניח שלא ייכנס לפאניקה מיד, אז כמה זמן יש לי? שעה? שעתיים? אני מוכרח להסתכן, לקחת ריזיקו. אני מחליט לתת לעצמי קצת זמן ואני נכנס עם רגינה לשיחה פילוסופית על כסף וידידות. איזה קשר יש, בעצם, בין שני אלה, ובייחוד כשמדובר במטבע זר לרגל נסיעה שנתית לאירופה. זה לא קורה בכל יום. רק פעם בשנה, אני אומר לה ומרים את קולי, מדבר בתקיפות.

“יפה מאוד,” אומרת רגינה. “אתה תיסע לך לאירופה בלוויית הגברת המגונדרת, לא שיש לי משהו נגדה, אבל אני אשאר פה עם שלושה ילדים בלי אוכל. אדון נכבד, תראה בעצמך את ההבדל בין גבר לאישה. הוא נוסע לו עם דולרים לפריז, אבל היא מוכנה להתחלק אתו בארוחה האחרונה שלה, אפילו על חשבון ילדיה. ככה הנשים בנויות וככה הגברים. זהו ההבדל וכנראה שאי אפשר לשנות.”

שאלתי את עצמי אם מה שהיא אומרת פירושו שהיא מוותרת על המאבק וגומרת את הוויכוח, או שזהו רק מהלך פתיחה להתקפה חדשה. חיכיתי להתפתחות.

גם רגינה חיכתה. היא בוודאי רצתה לראות אם הצליחה לבייש אותי או שאני לא נשבר מהר כל כך. שנינו חיכינו והשאלה הייתה מי יצפצף ראשון. ובכן קרה ששנינו פתחנו את הפה באותה השנייה ממש. אני אמרתי: “ובכן…” ורגינה אמרה: “אז מה אתה…” ומיד השתתקנו.

“בבקשה,” אמרתי לה. “רצית להגיד משהו?”

“אתה התחלת ראשון ואני לא רוצה להפריע לך באמצע,” אמרה רגינה. “מה רצית להגיד?”

“אני? כלום,” אמרתי לה.

“לא נכון. אתה התחלת להגיד ‘ובכן’, אז תמשיך,” אמרה רגינה.

“אבל את אמרת ‘אז מה אתה…’, תמשיכי את,” עמדתי בתוקף על זכותה של גברת להקדים את הגבר.

השעה הייתה כמעט שבע.

“אפשר לצלצל הביתה?” שאלתי. ומיד הוספתי: “אני אשלם, כמובן.”

“אינך צריך לשלם,” אמר רגינה. “צלצל, אני לא קמצנית ולא חזירה.”

חייגתי ואשתי ענתה מן הצד השני.

“תראי,” אמרתי לה, “יש התפתחות שלילית. אני התעכבתי פה, ממש נתקעתי. בטח אשוב לא לפני תשע או עשר.”

“ואיפה הילד?” שאלה אשתי.

“הוא בסדר,” אמרתי לה.

“מה פירוש בסדר? אני שואלת איפה הוא.”

“אני אומר לך שהוא בסדר,” חזרתי על דברי כמו אחד שנתקע על מגנט ולא יכול לזוז. “הוא מחכה לי במשרד… אצל קליינט אחד. למה את דואגת?”

“אני יכולה לדבר אתו?” התעקשה אשתי.

“מה יש לך לדבר אתו? אני גם לא בטוח שיש שם טלפון, אני גם לא יודע את המספר… אין עלי המספר כרגע…”.

“מה שמו?” שאלה אשתי.

“שמו של מי?” אמרתי.

“של הקליינט,” אמרה וביטאה את המלה קליינט כל אות לחוד, כאילו להדגיש שהיא לא מאמינה לי. דאגת-אֵם זה דבר לא נורמאלי.

“מה יתן לך השם שלו? זה שותפות של כמה עורכי-דין; שלושה או ארבעה,” קשקשתי לה במוח, ובסוף היא ויתרה לי ואמרה: “תשוב הביתה ואז נראה,” וטרקה לי את הטלפון.

“אני יכול לעשות עוד טלפון אחד כאן בחיפה?” שאלתי את רגינה.

“תעשה כמה שאתה רוצה. מצדי אתה יכול לדבר גם עם הונולולו.”

“לא הונולולו,” אמרתי לה בכעס. “אני רק רוצה לדבר עם המזנון בתחנת הרכבת בחיפה.”

ואז התחילה פרשת חיפושים. בספר הטלפונים יש מספר של תחנת הרכבת, אבל עליתי על הקופה ובצלצול השני עליתי על מנהל התחנה, והוא אמר לי שהוא לא מודיעין. אחרי שישה או שבעה צלצולים בא לי רעיון לצלצל למודיעין והם נתנו לי את מספר המזנון. מהצד השני ענה לי קול רגזני. הסברתי לו שאני מבקש לקרוא לטלפון ילד בן עשר בערך, שמו עַמִי והוא מחכה לאבא שלו כבר משעה שש. האיש ענה לי שהוא לא רואה שם שום ילדים, ואם אני קובע פגישה עם ילד בשעה שש צריך לבוא בשעה שש ולא בשבע וחצי. “הארץ מלאה טיפוסים כמוך, חסרי-אחריות,” הוא אמר לי. “בגלל טיפוסים כמוך הארץ הזאת נראית כך. תתבייש לך,” וטרק.

“בסדר,” אמרתי לרגינה, “אני גמרתי עם הטלפונים. הנה הכסף.” והנחתי כמה מטבעות על השולחן.

“יופי,” אמרה רגינה. “תודה רבה אדון אברמסון. אתה לא מאלה שמנצלים אישה. בְּראווֹ עליך.”

“מה את רוצה לרמוז לי?” שאלתי בכעס. השיחה עם אשתי, ובייחוד עם האיש מהמזנון שבתחנת הרכבת, קלקלו לי את שארית מצב-הרוח. הצטערתי על כל הנסיעה הזאת לחיפה. כמו חור בראש הייתי צריך את כל הצרות האלה. מה שתאווה קטנה, תאווה מינית בסך הכול, יכולה לעשות לבן-אדם. והרי הבן-אדם איננו רק גוף. יש מה שנקרא נשמה, לא? ויש רוחניות וקשרי-משפחה ועקרונות איזה שהם. לאן כל זה הולך ברגע של חולשה מינית, כשטיפת לכלוך יכולה להשתלט על הבן-אדם עד כדי איבוד צלם אלוהים.

ומכיוון שנזכרתי באלוהים נזכרתי גם בדברים שלמדתי בתלמוד, כשהייתי קטן. ובאמת רציתי להגיד לרגינה בקשר למה שהיא אמרה שאני ואשתי ניסע לפריז והיא תישאר עם שלושה ילדים רעבים. רציתי להגיד לה שבתלמוד כתוב “עֲנִיֵּי עִירְךָ קודמים”. אבל מיד נזכרתי שלא מדובר כאן בשתי קבוצות של עניים, אחד של עירך ואחד של חיפה, אלא מדובר ברגינה וילדיה, שהם באמת עניים, ובי ובאשתי ובבני, שאנחנו כלל לא עניים. בעיני רגינה אני ידוע בתור פקיד בכיר, בערך, ואני שומר על התדמית. לכן הפסוק מהתלמוד לא מתאים כאן בכלל. ועל דבר אחר לא עלה בדעתי לחשוב, והשעה התחילה זוחלת לקראת שמונה, ועכשיו ישבו לי על המצפון לא רק רגינה עם הילדים שלה אלא גם אשתי ובני וגם אני בעצמי התחלתי לעורר רחמים, ואז באה לי החלטה. הכנסתי יד לכיס, הסתובבתי עם הגב אל רגינה ושלפתי מתוך חפיסת הדולרים מאתיים ירוקים. היו שם גם שטרות של חמישים, והחלטתי שאם היא תתווכח אני אוסיף לה חמישים. קיוויתי לסגור את הנושא במאתיים וחמישים, מקסימום שבמקסימום.

היא לקחה את הכסף, סָפרה אותו ואמרה: “זהו זה? מלה אחרונה?”

הוצאתי עוד חמישים.

“אמרתָ שיש לך רק שטרות של מאה,” העירה רגינה בבוז וחטפה את החמישים.

“טעות,” אמרתי לה. הייתה לי טעות."

“תן שלוש מאות וחמישים, אם כבר,” אמרה רגינה.

הוצאתי עוד מאה ונתתי לה. כבר לא היה אכפת לי כלום.

“אתה מותק,” היא אמרה ונפלה על צווארי. רציתי לבעוט לה בין הרגליים, או לפחות להדוף אותה לכל הרוחות, אבל מה יכולתי לעשות? חיבקתי אותה וליטפתי לה את הגב ואמרתי: “בסדר. זה בסדר. אין מה להתרגש.”

באותו הזמן הילדים שלה התחילו לדפוק על הדלת ורגינה החטיפה לי נשיקה רטובה על הפה ודחפה אותי הצדה והלכה לפתוח את הדלת.

קרוב לתשע עליתי על אוטובוס ובתשע וחצי הגעתי למזנון של תחנת הרכבת.

כבר מרחוק ראיתי מיד שהתחנה ריקה ובמזנון דולקת רק נורת חשמל אחת על יד הקופה. מיד הבנתי שבעל המזנון לא סגר את העסק שלו רק מפני שהילד שלי נמצא שם, ובעל המזנון לא רצה להשאיר אותו לבד בתחנה אפלה וריקה. הרגשתי שהבטן מתכווצת לי ולוחצת על הלב. תיארתי לעצמי שבעל המזנון עלול להחטיף לי סטירת-לחי ואמרתי לעצמי שבמקרה כזה לא אגיב. אבל איך אביט בפני בְנִי. אם הוא יראה שמכים את אבא שלו והאבא לא מגיב?

התחלתי לרוץ כדי שבעל המזנון יראה לפחות שאני חס על זמנו ומשתדל להגיע בזמן עד כמה שאפשר.

כשנכנסתי אל החדר הפנימי מצאתי את הבן שלי ישן בישיבה וראשו על השולחן בין שתי ידיו. בעל המזנון הביט עלי בעינים רצחניות ושתק. הרמתי את הכתפיים וניסיתי לחייך.

“קח את הילד שלך ולך קיבינימאט,” אמר לי בעל המזנון בשקט.

ניגשתי אל הבן שלי וליטפתי אותו. הילד הרים את הראש, הביט עלי, מנומנם לגמרי ולא מבין שום דבר. ופתאום הוא קפץ וחיבק אותי ופרץ בבכי.

“אני לא רוצה שתסעו. אני רוצה שתישארו אתי.” הוא אמר והחזיק אותי בכוח כאילו רצה לתפוס אותי לפני שאני שוב בורח לו. וכאשר אני חיבקתי אותו וליטפתי לו את הראש וניסיתי להרגיע אותו באיזה מלים שגמגמתי, שמעתי פתאום את בעל המזנון אומר:

“אם הילד לא היה שומע, הייתי אומר לך מה שאני חושב עליך, נְבֵלה אחת שכמותך, חתיכת טינופת. קודם עושה ילדים ואחר כך משאיר אותם בתחנות רכבת. איפה היית ארבע שעות, מניאק מלוכלך אחד? הילד אומר שאתם גרים בתל-אביב, אז מה יש לך לחפש בחיפה? אין לכם זונות בתל-אביב? זנאי מחורבן אחד, עוזב ילד לבד והולך לחפש שַרמוטות בנמל. מכירים אותכם, לובשים חליפה עם עניבה, אינטיליגנטים, עושים ילדים ומשאירים אותם ברחוב כמו חתולים. כסף הוא נותן לילד שלו. ללכת לסינימה לראות את היַפּוֹנצ’יקים. לא מתבייש לרמות ילד קטן.”

“אני מצטער שגרמתי לך בזבוז זמן,” אמרתי לו כדי שישתוק סוף סוף. “ברצון אני אשלם לך את הנזק, כמה שתגיד.”

“קח את הילד ותברח מפה. את הכסף אני כבר יודע איפה בזבזת.”

מיהרתי ללכת משם ואת הבן שלי לקחתי על הידיים והראש שלו נשען לי על הכתף והוא המשיך ליילל ולאט לאט הוא נרדם.

חזרנו לתל-אביב באוטובוס והביתה הגענו במונית. השעה הייתה קרובה לחצות.

עוד לפני שהספקתי להכניס את המפתח לחור-המנעול פתחה אשתי את הדלת מבפנים בתנופה שכמעט קרעה את הדלת מהצירים, ולפני שידעתי מה קורה אתי חטפה את הילד ממני כאילו שהייתי מצורע או חולה-רוח מסוכן ולקחה אותו בריצה לחדר שלו. עמדתי בדלת בידיים ריקות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כאילו חיכיתי שיגידו לי מה הצעד הבא שלי. אחרי כמה רגעים הופיעה אשתי בחזרה, רמזה לי להיכנס הביתה ונעלה את הדלת אחרי כמו שנועלים אסיר, או אחד שמתכוונים לשדוד או לאנוס אותו. השד יודע איזה מחשבות היו לה במוח. ועוד לפני שפתחה את הפה, אחרי שהתיישבה אצל שולחן המטבח ונתנה לי פקודה בתנועת יד לשבת ממולה, החלטתי שאני לא מנסה להסתיר הפעם שום דבר. אגיד לה הכול ויהיה מה שיהיה. מנת השעשועים שלי לאותו היום הייתה יותר ממספיקה בשביל הקיבה שלי. נשברתי.

“פתח את הפה,” אמרה אשתי. “שַקר קצת. תמציא איזה סיפור יפה.”

מאחר שהייתי בעיני עצמי כמו אדם שהחליט סוף סוף להתאבד בקפיצה מהחלון, ריחמתי על עצמי וידעתי שאף אחד לא ירחם עלי, בטח לא אשתי, אחרי שהיא תשמע מה שיש לי לספר. ובהחלט היה נדמה לי שאם אספר לה עכשיו את כל האמת, זה יהיה כאילו שהרגתי את עצמי. ואז במקום לכעוס עלי, אולי היא בכל זאת תצטער ותתחרט. על מה היא תתחרט לא ידעתי בדיוק, כנראה שעמוק עמוק בלב חשבתי שהיא אשמה, אם לא בכל אז לפחות בחלק ממה שמתרחש אתי בשנה-שנתים האחרונות. למה היא לא משגיחה עלי? אישה צריכה לראות מה שקורה לבעל שלה, וחובתה להתערב. עכשיו אגלה לה את כל מה שהיא עשתה לי (ואני גם לא אכחיש, חס ושלום, את חלקי בנושא), ואולי יש תקווה שהיא תבין עד כמה היא בעצמה אשמה.

יחד עם זאת ידעתי שאני סמרטוט, כשזכרתי איך שרגינה רוקנה לי את הכיסים על ידי כמה דיבורים חלקלקים, וידעתי שגם בעל המזנון, למרות הַפֶה הגדול שלו, צדק איך שהוא. לא ממש צדק, אבל היה בדבריו משהו הגיוני. אני ראוי שירקו עלי, או לפחות שאקבל סטירה או שתיים בפרצוף. אולי אשתי תעשה איזה דבר הפעם. אני, בכל אופן, קופץ מהחלון כמו שהחלטתי ומספר הכול. ואז אמרתי לה: “שום סיפור ושום שקרים. את תשמעי את כל האמת ומחכות לך כמה הפתעות.”

“הפתעות?” אמרה אשתי בבוז. “חוץ מזה שאתה שקרן אתה גם טיפש. אינך מבין שאני יודעת הכול, מזמן? אתה חושב שאינני רואה? מה אני עיוורת? מטומטמת?”

“מה את יודעת?” ניסיתי לעמוד אתה על המיקח.

“אתה אל תחקור אותי, שפל אחד. אתה פתח את הפה שלך ודבר,” אמרה אשתי והצמידה את שתי שפתיה חזק חזק עד שהפה שלה היה כמו שני קווים דקים שלאולם לא ייפרדו. זה לא מראה יפה במיוחד לגבי נשים. וגם הכעס בַפָּנים שלה, והשנאה, כל זה יחד היה מחורבן למדי.

ואז התחלתי לדבר באופן די מבולבל עם כל מיני סטיות מהעיקר וכל מיני הצטדקויות, והעברתי לה את כל האינפורמציה וניסיתי למכור לה את הסיפור כמה שאפשר בצבעים קשים, כאילו שהסובל העיקרי מכל המצב הייתי אני. יחד עם זאת סיפרתי הכול. אולי אפילו יותר מדי פרטים. רציתי שהיא תרגיש שאני לא מסתיר כלום, כאילו שאני אומר: אין לי מה להסתיר, על מה יש פה להתבייש? זה סיפור אנושי רגיל ומתרחש בכל בית. שום דבר מיוחד, רק חבל אולי שזה קרה דווקה לנו במקרה.

מין צורה שכזאת ניסיתי להדביק לכל העניין.

כנראה שמרוב התרגשות הרמתי את קולי, כי אשתי אמרה לי פתאום: “אל תצרח, משוגע. תפסיק לצעוק, הילד יכול להתעורר. רק זה חסר לי שהילד ישמע מה שהאבא הנחמד שלו עושה מחוץ לבית.”

התפלאתי. זה כל מה שיש לה לומר לי? ריבונו של עולם, צעק אצלי בפְנים איזה קול. האישה הזאת שומעת שבעלה בוגד בה והיא דואגת שלא ישמעו. זה הכול. לא מרביצה. לא צורחת ומייללת, רק דואגת שלא ישמעו, שיישאר בתוך המשפחה, בינינו לבין עצמנו, הסוד הנחמד הזה.

“מה אכפת לי?” הרמתי את הקול עוד יותר, והפעם דווקה בכוונה. “הילד כבר שמע היום דברים יותר גרועים בתחנת הרכבת בחיפה. להפך, אני רוצה שידע בדיוק מי אבא לו, שתדעו שניכם.” ככה צעקתי והרגשתי שאני מדבר שטויות וסתם מבלבל את המוח. אבל כבר לא יכולתי להפסיק. התלהבתי פתאום יותר ממה שהתכוונתי להתלהב. משהו בדברים של אשתי עורר אצלי את התקווה שאני יותר טוב ממנה. שהיא נכשלה ולא אני. עדיין לא ידעתי בדיוק מדוע חשבתי כך, אבל הרגשתי שעלי להמשיך ולצעוק, להתלהב וללכת אחרי מה שהכעס והבושה יגידו לי לדבר.

“שתדעו שניכם איזה טינופת אני,” הוספתי לצווח. “אני רוצה שכולם ידעו. אם חטאתי אז אני רוצה לשלם את המחיר. אני לא רוצה לעשות חצי עבודה. עד הס3וף, עד הסוף, שתדעי לך. אני אלך עד הסוף.”

עכשיו כבר צרחתי כמו באמת משוגע.

“אידיוט.” לחשה אשתי כמו נחש ארסי, “אידיוט אחד, סתום את הפה או שאני אסתום לך אותו. אתה רוצה שגם השכנים יתעוררו? אתה רוצה שכל העיר תדע?”

“כל הארץ,” אמרתי מתוך איזה גאווה. פתאום ראיתי את עצמי אמיץ ויפה. רק לפני שעה הייתי שרץ שכל אחד יכול לרמוס אותו, אבל עכשיו אני הולך ונעשה גבר. אפילו סוג של גיבור. אני מדבר אמת, בלי פחד. אני מוכן לקבל את העונש שמגיע לי, ואחרי זה אפשר להתחיל דף חדש. אני לא אעזוב הזדמנות כזאת ולא אתן לה להתנדף. מה שהתחלתי צריך לגמור. אשתי רוצה להשתיק אותי מפני שהיא לא מסוגלת להתרומם למדרגה שאני הגעתי אליה בכוח ההחלטה והאומץ לקפוץ אל תוך האש ולשרוף את כל הלכלוך פעם ולתמיד. אשתי לא מוכנה לקחת חלק באשמה. היא רוצה להשתיק את העניין, אבל אני לא אניח לה. כי אני כנראה בכל זאת טוב ממנה. אשתי, שכאילו היא הייתה הקרבן, מתברר עכשיו שהיא סתם פחדנית צבועה, מוכנה לחיות בשקר.

“כל העולם שישמע וידע.” צעקתי עכשיו, לא כלפיה אלא דווקה לכיוון חלון-המטבח שפונה לחצר הפנימית של הבית. “השכנים והידידים והחברים וכל מי שחושב שהוא יותר טוב ממני, שישמעו. לי אין מה להסתיר. לכלכתי? בסדר, אני מודה. ועכשיו אני גומר עם זה. בגלוי. ממה את מפחדת? בואי, תעמדי אתי ברחוב ושנינו נצעק את האמת. מהאמת לא מתביישים.”

“אם אתה לא סותם את הפה,” לחשה אשתי וקפצה לסגור את התריסים, “אז אני אשבור לך את הראש.” והיא פתחה מגרה, הוציאה משם מערוך של עץ והניפה אותו מעל הראש שלי, כמו סָמורַאִי ממש. מרוב בהלה נהייתי זריז באופן בלתי רגיל וחטפתי מידה את הבול-עץ.

“לא יעזרו לך שום איומים ושום אלימות, פחדנית עלובה,” צעקתי כשאני נסוג לכיוון הקיר ודווקה פותח את התריסים. “לא תשברי אותי. אנחנו נגמור את זה עכשיו פעם ולתמיד.”

“עם מה אתה רוצה לגמור, משוגע?” והפעם גם אשתי צעקה.

“עם השקרים,” אמרתי כמו שחקן בתיאטרון. ברגע ההוא כבר ידעתי שאני מזייף לגמרי. הייתי כל כך מאושר מהתגלית עד שאיבדתי כל בושה. עכשיו היה המצב ברור לגמרי. אני מאשים ואשתי מצטדקת. אני אמיץ והיא פחדנית. אני מדבר אמת והיא מנסה להסתיר ולשקר. אז מי כאן השקרן, אני או היא? בקיצור, בעוד כמה רגעים אוכל לדרוש ממנה התנצלות. היא תתחנן לפני על הברכיים לסלוח לה.

הייתי שיכור מן ההצלחה.

“הכל ייוודע עכשיו,” כמעט שהתפוצץ לי הגרון מרוב מאמץ. “כל האמת. ואז נתחיל דף חדש, נקי…”

מן הצד ראיתי פתאום שאשתי שינתה כיוון. היא הורידה את הידיים מרוב ייאוש, פנתה אלי עם הגב ויצאה מן המטבח. מן המסדרון שמעתי אותה אומרת: “תיחנק לך עם הצריחות שלך ומצדי אתה יכול ללכת לעזאזל. את חיי כבר הרסת.”

הבנתי שהיא פנתה אל חדר השינה. הנחתי לה ללכת וזמן מה שתקתי. אחר כך הלכתי על קצה האצבעות לאורך המסדרון והקשבתי. היה שקט ואני המשכתי לעמוד במסדרון בחושך. ואז שמעתי אותה בוכה. בכי יבש, בכי של ילד, לא של אישה. מין בכי תמים, בלי היסטֶריה, בלי התחכמויות, בכי של חוסר-בררה. מה כבר ילד יכול לעשות נגד מבוגר שפגע בו? רק לבכות.

נעשה לי גועל נפש על הנשמה, עצבות כזאת התיישבה לי על הכתפיים עד שהרגשתי צורך להתיישב על כיסא מרוב עייפות. התחלתי ללכת לכיוון המטבח, אבל פתאום לא היה לי רצון לשוב למקום שבו השתוללתי. הרגשתי צורך לא רק לנוח מעצמי אלא גם לשנות אוויר. אז הלכתי אל חדר-האורחים וסחבתי כיסא למרפסת והתיישבתי, שואף אוויר כמו אדם שעבד עבודת-פרך.

את הבכי שלה לא יכולתי לשמוע מן המרפסת ובאה לי קצת מנוחה. לא מנוחה אלא שקט. פשוט שקט אחרי יום של הרבה בִרבורים ועלבונות ולכלוך. ישבתי והקשבתי. את הים אי אפשר היה לשמוע מהדירה שלנו. אבל זכרתי איך שהייתי יושב במרפסת של בית ההורים שלי. בילדותי היינו גרים על שפת-הים ולפעמים בלילה לא הייתי נרדם, והייתי שומע את הקול של הגלים הקטנים שנשפכים במין רשרוש על החוף וחוזרים לים, משמיעים כמו לחישות. זה היה נעים מאוד, גם מרדים גם לא מרדים, אלא דווקה מעורר חשק להוסיף ולשמוע.

ויחד עם הקול של הים באופן אוטומטי בא לי בזיכרון עוד קול אחד. קול של נערה אחת, שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים. כשאני הייתי בן חמש-עשרה היא הייתה בת שמונה-עשרה והיא הייתה יתומה מילדות והייתה גרה אצל דוד ודודה שלה, בשכונה שגם אני גרתי. הדוד והדודה שלה היו יוצאים הרבה בלילה לשחק קלפים עם איזה חברים שלהם בעיר והיא הייתה נשארת לבד בדירה ואיך שהוא יצא פעם שמרוב בדידות היא שאלה אותי אם אני מסכים לשבת אתה בדירה ולשחק דוֹמִינו. וברור שהסכמתי כי היא הייתה בעלת יופי מסוים ולאן שהלכה הייתה סוחבת אתה איזה עצבוּת כזאת, מסתורית. חוץ מזה הייתה אישה ממש, בת שמונה-עשרה, ואני רק בן חמש-עשרה, וזה היה כבוד בשבילי שהיא רוצה את חברתי, והיו לי כל מיני מחשבות. פעמים אחדות שיחקנו דומינו, וקצת לפני חצות הלילה, כשהייתה מרגישה שהדוד והדודה צריכים לשוב, הייתה שולחת אותי הביתה. ופעם אחת, כשכאילו לא רציתי ללכת, היא נתנה לי פתאום נשיקה ודחפה אותי בעדינות ואמרה: “אנחנו לא נפרדים לנצַח. מחר יום חדש.” והלכתי אז באותו הלילה הביתה כמו על כרית של אוויר, כאילו שרקדתי. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי ככה.

אחר כך, כשהייתי בא בלילה לדירה של הדוד והדודה שלה, כבר לא שיחקנו דומינו אלא להפך, היחסים שלנו קיבלו צורה חדשה לגמרי. אינני חושב שהיה לה בחור לפני, אבל היא הייתה די מבוגרת וידעה לשנות את הקשר בינינו ולהפוך אותו לדבר משַגע ממש. תוך ערב אחד עברתי את כל הדרך בין ילד לגבר. בעיניים עצומות עשיתי את זה, אבל כשפתחתי את העיניים שלי ראיתי על ידי את הדבר הכי יפה שפגשתי בחיים. כאילו בכישוף היא נעשתה כל כך יפה עד שרציתי לצעוק. ולהרגיש את גופה על יד גופי נעשה הדבר הכי טבעי, אף על פי שרק שעה אחת לפני זה לא הייתי מעיז אפילו לחשוב על אפשרות כזאת.

וזה יכול היה להימשך, האושר הזה, מי יודע כמה זמן. אבל היא הייתה אומללה בבית של הדוד והדודה שלה וגם לא הייתה כבר ילדה קטנה, והיו לה מחשבות על העתיד, מחשבות שהיא כבר הייתה מוכנה להגשים אותן. ואחרי איזה חודשיים של חברות כזאת, נהדרת ממש, היא באה אלי בהצעה שהיא ואני נעזוב את הבית ונלך לגור ביחד איפה שהוא, ונתחתן. אמרתי לה שאני עדיין תלמיד ואין לי שום מקצוע ואיך אנחנו נתפרנס. והיא אמרה: “אל תפחד, אני אעבוד. אני רגילה לעבוד ואני אפרנס אותך עד שתלמד מקצוע. ואני אבשל לך ואני אכבס לך ותראה שנהיה מאושרים.”

נורא נבהלתי מהדיבורים האלה. מצד אחד הייתה לי גאווה, שנערה כל כך יפה ומושכת וממש מתוקה רוצה אותי ומוכנה להקריב בשבילי את חייה. אבל מצד שני הייתי צעיר ובלי מקצוע וגם הייתי רגיל לאוכל של האמא שלי ובכלל הייתי ילד של בית. כמו כן הבדלי הגיל. מה יהיה למשל בעוד עשר שנים, כשאני אהיה בחור צעיר והיא כבר אישה שמתחילה להזדקן? נבהלתי כהוגן וקיוויתי שהיא תירגע ותשכח מזה ונמשיך לבלות בבית של הדוד והדודה שלה, מפני שבאמת היה לנו טוב שם ולא היה חסר לנו כלום. הם היו משחקים קלפים ארבע חמש פעמים בשבוע.

אבל היא לא שכחה. להפך, היא התחילה ללחוץ עלי, ודי בצדק, מפני שבאמת היה לה די רע בבית ההוא, בלי להיכנס לפרטים. כי הדודה הייתה אחות האמא שלה, והדוד היה בסך הכול רק קרוב משפחה בגלל הנישואים, ולכן הוא הרשה לעצמו להתנהג כלפיה בצורה מסוימת שפשוט לא נעים לדבר על זה, עד שפעם אפילו הצעתי לה שאני אהרוג אותו, אם היא תבקש ממני. אבל היא נבהלה וחדלה לספר לי פרטים. אבל הוסיפה להתחנן שנעזוב את הבית ונלך לגור ביחד. בסוף כל כך נבהלתי שחדלתי לבוא אליה. ואז התחיל הדבר הזה עם הקול שלה, והקול של הים, שהזכרתי קודם.

לפעמים באמצע הלילה, אחרי שכבר נרדמתי, הייתי מתעורר מהשינה בגלל קול שקרא בשמי מלמטה, מהרחוב, מתחת למרפסת. הייתי מתאמץ להקשיב וכאילו נדמה לי שטעיתי. אף אחד לא קרא בשמי. ואז פתאום שוב שמעתי את קולה. פעם ופעמיים. היא לא קראה לי בקול רם. להפך, בלחישה. ואני בטוח שאבא ואמא שלי לא שמעו כלום. הקול שלה היה מכוון רק אלי והגיע רק אלי. הקול שלה הגיע אלי יחד עם הלחישות של הגלים הקטנים האלה שאינם מפסיקים ללקק את החוף אף לרגע, יומם ולילה. ועל גבי הקול של הגלים היה מגיע, כמו ברכיבה, או נניח כמו בריחוף קל, גם הקול שלה, קורא בשמי. אני יודע שכל לילה ולילה, מאז שהפסקתי ללכת אל הבית של הדוד והדודה שלה, היא הייתה מנסה לקרוא לי. אבל אני כל כך פחדתי שהיא תצליח לפתות אותי לברוח מהבית, עד שאפילו לא יצאתי למרפסת להגיד לה שתפסיק, רק הייתי שוכב במיטה ומקשיב לקול שלה, איך שהיא אומרת את השם שלי, והייתי נושך לעצמי את השפתיים עד שיצא דם.

ואז פרצה המלחמה העולמית ואחרי איזה זמן נודע לי שהיא התגייסה לצבא הבריטי ונסעה למצרים, והקריאות שלה בלילה מתחת למרפסת נפסקו. אבל אני כבר לא יכולתי לישון. הייתי שוכב ומחכה ולפעמים היו לי דמיונות שאני שומע אותה שוב.

ואחרי שנה וחצי, מכל מיני סיבות, עזבתי את הבית-ספר ונרשמתי לקורס מיוחד של מנהלי-פנקסים כדי ללמוד מקצוע, אבל אני לא שכחתי אותה אף לרגע. בימים ההם הייתי חושב למשל, שאילו הייתי פוגש אותה אחרי שכבר גמרתי את הקורס, וכשכבר יש לי משרה שמשתלמת יפה, היינו בטח מתחתנים. כי איך שהוא הרגשתי שאהבה כזאת כבר לא תהיה לי כל החיים. בייחוד ידעתי ששום אישה לא ייתכן שתאהב אותי כמו שהיא אהבה אותי. דבר כזה בא לבן-אדם רק פעם אחת בחיים, ומי שזה קרה לו יודע בדיוק שזהו זה. וזה מה שקרה לי,

ובערך באמצע הקורס של מנהלי-פנקסים פתאום הגיע מכתב על שמי במעטפה של הצבא הבריטי מקאהיר. ושם היה כתוב פשוט לגמרי: “הסתבכתי ונפלתי ברשתו של קצין בריטי מבוגר ואני חושבת שאני אבודה. הוא נואף זקן ואין מי שיציל אותי. אהובי, כתוב לי שתקבל אותי, ואני מיד אברח מן הצבא. הציל אותי, אהובי. אני אף פעם לא הפסקתי לחשוב עליך אפילו ליום אחד.”

זהו מה שהיה כתוב, ועוד כמה דברים בקשר לאותו הנושא. ואני הרגשתי מיד שזהו הרגע הכי חשוב בחיים שלי. אני צריך להחליט, וידעתי שדבר כזה לא יקרה לי עוד פעם לעולמי עולמים. אבל הייתי ילד מושתן ופחדן. מושתן ופחדן. זה מה שהייתי. לא עניתי לה אפילו על המכתב, כמו שלא עניתי לה כשקראה לי מתחת למרפסת בלילה. פשוט לא עניתי.

ואז מת אצלי משהו בתוך הנשמה שלי. מת לתמיד, אני חושב. משהו שנוגע למינימום של כבוד עצמי שבן-אדם מוכרח ומחויב לכבד את עצמו. אני כבר לא יכולתי לכבד את עצמי. וזה מה שהלך אצלי לאיבוד.

והנה עכשיו ישבתי לי על המרפסת, הילד היה ישן ומחדר-השינה שלנו כבר מזמן לא שומעים את הבכי היבש של אשתי. האוויר מסביב ריק ופנוי לגמרי. אפילו, כמו שכבר אמרתי קודם, את הקול של הים לא שמעו. ואז הדמיון שלי פתאום השחיל איך שהוא את הקול שלה לתוך הלילה, למטה, מתחת למרפסת. לא ששמעתי את הקול, אלא אני בעצמי דמיינתי לי אותו. והוא בא ועלה לי מלמטה, חלש, בלחישה, כמו שהיה במציאות ההיא של ימי הילדות שלי.

כמה שנים עברו מאז? עשרים שנים. אולי יותר. איפה היא עכשיו אין לי שום מושג, וגם מה זה משנה. אבל אם הייתי יוצא אז למרפסת ועונה לה משהו, או שאם הייתי כותב לה מכתב תשובה לקאהיר, למשל, אז כל חיי אולי היו אחרים. בוודאי שהיו אחרים. אין שום ספק. לא הייתי צריך להיבהל אז. אבל היא באה עלי כמו סערה, כאילו הייתה לבושה שמלה של אש, ואני הייתי ילד ונבהלתי מן האש ההיא. אני אף פעם כנראה לא הייתי בנוי לנשום אש. אבל אם היא הייתה קוראת לי עכשיו, רק עוד פעם אחת, אני הייתי יורד למטה, אל הרחוב, כמו שאני, בלי תעודות, בלי פרוטה בכיס. הייתי משאיר אחרי הכול והייתי תופס אותה ביד והיינו נעלמים בעולם, לא חשוב איפה, והכול אפשר היה לתקן, להתחיל מחדש, דף נקי נקי לגמרי.

והנה עכשיו היא ממש כאילו קוראת לי מלמטה, אלא שאני הפעם לא בגלל הפחד אינני זז ממקומי, אלא מסיבה אחרת לגמרי. אני פשוט לא ראוי.

הילד שלא יצא אז מהמיטה שלו, הבחור שלא ענה אז על המכתב, פשוט לא ראוי לאושר כזה.

אני יושב על המרפסת משותק, קפוא ומושפל, ואני חושב שלא רק אני לא ראוי. שום גבר בעולם לא ראוי שאישה תאהב אותו כמו שהיא אהבה אותי.

אני רק מקווה שהיא מזמן שכחה אותי. או מוטב אולי שלא שכחה, אלא דווקה זוכרת אותי אבל בָזה לי ומתעבת אותי, ולכן ממילא כבר לא סובלת בגללי, ואולי אפילו הגיעה לאיזשהו אושר, עם האנגלי ההוא, או עם מישהו אחר. ואותי קברה סופית כמו שמגיע לי.

ואיך שאני יושב על המרפסת הרגשתי פתאום שמישהו עומד מעלי. אני מביט ורואה אשתי באה מתוך הבית ויש לה שמיכה ביד. היא מניחה את השמיכה על ברכי. היא לא זורקת את השמיכה כמו שזורקים עצם לכלב, אלא היא מניחה אותה כמעט בעדינות.

“תתכסה. קר עכשיו בחוץ,” היא אומרת וחוזרת לתוך הבית.

היא הולכת לאט, בעייפות וסנדלי-הבית שלה משמיעים על הרצפה מין קול, לא עצוב ולא שמח. סתם קול.

 

37: 1984: נפוליאון    🔗

(זיכרונותיו של מי שהיה נער בעל שאיפות)

1.    🔗

בין שנתִי השלוש-עשרה לשנתי הארבע-עשרה פיתחתי שיטה מקיפה, שהיה בה כדי לפתור את רוב בעיות ההווה וגם להקנות ממד של גאולה סבירה לעתיד הנראה לעין. לשם הגשמת רעיונותי הייתה נחוצה לי קבוצת אנשים חזקה, לאו דווקה מפלגת-רוב. מיעוט פעיל ותוקפני היה עונה יפה לדרישותי.

היה זה שלב שני בהתפתחותי, שכן בגיל שתים-עשרה – ואפילו קצת לפני כן – כבר נתברר לי, שאם אני חפץ להגשים את הפוטנציאל החבוי בי, עלי להשלים את מה שנפוליאון התחיל בו, אך לא סיים. אלא שבימים ההם לא הייתי בשל למחשבה מדינית כוללת. בימים ההם האמנתי שאם יעלה בידי להקים שלטון מרכזי, שתהיה לי בו יד חופשית, אוכל לכפות על בני-האדם אותם אושר וגדולה שהם עצמם משתוקקים להגשימם, מבלי שיהיו מודעים לכך.

מן הרעיונות הללו נסוגותי בהדרגה – בעיקר מטעמים שאינם תלויים בי – ובגיל קרוב לארבע-עשרה, כאמור, הגעתי לכלל סינתיזה בת ביצוע.

תוך שיתוף פעולה עם חוג מצומצם של נערים ייסדתי גרעין של הכוח העתיד לקום. לכל אחד מאנשי הגרעין הראשוני הזה הועדתי תחומי שליטה, מבלי שאגלה להם את מחשבותי. רמזתי, פה ושם, על טיבן של כוונותי, ובכך קשרתי אלי את האנשים בעבותות נאמנות והפחתי בהם רצון להקרבה.

כיתתנו – הכיתה השישית בגימנסיה – נועדה לשמש שפן-הניסיונות שלי. באוזני ארבעים הילדים והילדות שבכיתה עמדתי לספר משהו מן הכוונות שלי ולראות כיצד יגיבו ובאיזו מידה יגלו נכונות להצטרף לשורות. בחומר האנושי האפור ראיתי הכרח בל-יגונה, שבו יש לאכלס את השולייים של הגרעין הנבחר. מתוך השוליים הללו יבואו הלוחמים מן השורה, מדביקי-הכרוזים, מנפצי-חלונות-הראווה, זורקי-הפצצות הראשונים וכן עולי-הגרדום והקדושים ההכרחיים בשלב המתקדם יותר של המאבק.

בישיבת הגרעין הראשונה הוחלט על קווי-פעולה כדלקמן:

א. עריכת נשף כיתה על גג ביתה של דוּדִי.

ב. תכנית אמנותית, שתיפתח בדקלום חומר בלתי מחשיד – כמה משירי ביאליק, קטע מ“ז’אן קריסטוף” או קטע מ“מהתחלה”. בסופה של התכנית אשא אנוכי נאום פרוגרַמַטי, ובוויכוח שיתעורר יתמכו בי אנשי הגרעין. בו במקום תיערך הצבעה יוצע להקים מפלגה חדשה.

ג. כדי להבטיח נוכחות מרבית וכדי לשמור על מתח ואווירה של ציפייה, יש לערוך הגרלה, שכרטיסי ההשתתפות בה יינתנו חינם, ולחלק את פרסי הזכייה בתום הערב.

את הפרסים להגרלה חייבים אנשי הגרעין לגייס מתוך משאביהם הפרטיים, ממה שהיה ברשותם וממה שאפשר היה לסלק מן הבית.

אני תרמתי ארנק עור חדש לגמרי, שניתן לי כמתנת בר-מצווה, ושלא היה לי בו כל שימוש. הארנק, באריזתו המקורית, היה מונח במשך שנה במגרת שולחני. כמו כן מצאתי אגרטל לפרחים, עשוי חרסינה, שמאז מות אבי לא נעשה בו שום שימוש, ורשאי הייתי להניח כי אמי לא תרגיש בחסרונו.

האחרים הביאו מגש עץ מחוטב, מאזניים של תרופות, קולב לכובעים, מספריים מוזהבים לגזיזת ציפורניים, פעמון של אופניים, ענק של חרוזי-זכוכית אדומים, מדחום, כדור טניס וסדרת בולים של ג’מאיקה. ועדיין חסר הפרס המרכזי, שיהיה גולת-הכותרת, מטרה נכספת לבאי הנשף.

אחד מחברי זכר, שראה על שולחן האוכל שבביתנו פסל של נפוליאון. היה זה פסל שגובהו כעשרים סנטימטרים והוא יצוק חומר לבן דומה לשיש או לגבישי סוכר מהודקים. קיבלתי אותו במתנה מהורי לכבוד יום הולדתי השנים-עשר, ביחד עם הכרך הראשון שכתב אמיל לודוויג על נפוליאון (הכרך השני יצא לאור כבר אחרי מות אבי, ולאמי לא היה כסף לקנותו).

כאשר הציע חברי לצרף את פסלו של נפוליאון להגרלה אמרתי לו מיד שהרעיון מוזר ופסול מיסודו. כדי למנוע ויכוחי סרק הודעתי מיד שאינני מוכן להיפרד מעל הפסל. אך חברי התעקש והעלה הצעה שלא יכולתי לדחותה, מפני שהייתה שנונה והגיונית: הפתק הנושא את המספר שיזכה בפסל יופקד מראש בידי אחד מאנשי הגרעין, ולאחר הנשף יוחזר הפסל לרשותי.

לא יכולתי לטעון שאני סולד מן הרמאות שבדבר, מפני שכבר הרציתי באוזני החברים שלי כמה הנחיות-יסוד לפעולותינו, והאחת מהן הייתה, שכל האמצעים כשרים להשגת המטרה. אמרתי להם, שאין להירתע אפילו מהריגת אדם. כלום יכול הייתי לגלות מורך-לב מול מה שהבורגנים הזעירים מכנים בשם רמאות? מה גם שכל העניין קשור בצעצוע יצוק חומר בלתי ברור. והרי יש הבדל בין הרעיון הגלום במפעלו של נפוליאון לבין גוש של דייסה לבנה שנתייבשה ונעשתה דומה לשיש הדומה לסוכר – הסברתי לחברי.

נתתי אפוא את הסכמתי ומסרתי את הפסל להגרלה.

כשעברנו לשלבי הביצוע נתגלו כמה קשיים, שתמיד הם צצים כשיש לך עסק עם נמושות.

דוּדִי – לאחר שכבר נתנה הסכמתה לערוך את הנשף על גג ביתה – הודיעה לנו ברגע האחרון שהוריה אינם מרשים. למזלנו נלקח אביו של התלמיד אלי שולמן לבית-החולים ואמו הייתה יושבת ליד מיטת בעלה יומם ולילה, ובבית נותר אלי לבדו עם אחותו הקטנה. על מרפסת דירתם של השולמנים התקיימה, כחמש-עשרה שנים לפני כן, אסיפת האזרחים שבה נבחר ראש-העירייה הראשון שלנו. לסמיכוּת-פרשיות טובה מזו לא הייתי צריך, ומיד הכנסתי את הפרט ההיסטורי הזה אל רשימת הנושאים שאגע בהם בנאומי.

הקושי השני היה מִסֵדר-גודל דומה: גוּגָה, הקריינית הטובה ביותר שבכיתתנו, סירבה לקרוא קטעים מתוך “ז’אן קריסטוף” מפני שהספר משמיץ את בראהמס, שאותו גוגה מנגנת ואוהבת ומעריצה. התפשרנו על קטע הפתיחה מתוך “כה אמר סַרַטוּסטרה”. כל האבחנות הדקיקות הללו היו חשובות בעיני כקליפת-השום. הרבה יותר חשוב היה לי לוודא שאִינְגָה – הנערה שאותה הועדתי לי לבת-ברית לכל ימי החיים – תבוא לנשף. וכאשר שמעתי, מפי חברתה, כי אינגה אמנם תבוא, ראוי היה לי לשמוח ולהירגע, אבל במקום שארגע נתקפתי אי-שקט וספקות. לפתע הטלתי ספק בפתיחות הרוחנית של אינגה. התשכיל להבין את עצמת הרעיון? כלום תִכשר, בסופו של דבר, לתפקיד שהועדתי לה – להיות בת-בריתי לכל החיים, לעמוד לימיני במאבקים המדיניים והצבאיים ולחלוק עמי בשלטון?

כבר אז היה ברור לי, שאם אינגה תיכשל – דהיינו, תסרב – הרי שלשווא היה כל עמלי. יכול אני להרים את משא הקרבות על שכמי ולעמוד בהכרעות הרות-גורל גם בלי עזרתם של חברי הגרעין. יכול אני לגייס לי גרעין אחר, בארץ אחרת, על יבשה אחרת. מכל הבחינות הללו לא היה שום קושי. אבל רק בתנאי אחד ויחיד – שאינגה תתייצב לימיני.

בבשלות הפוליטית של אינגה היה תלוי לא רק גורלי האישי, אלא גורל חברת-האדם, שבימים ההם נתתי בה עין לטובה והייתי נכון להקל עליה ממצוקתה ולהובילה אל עתיד מכובד יותר, ואולי אפילו מזהיר.

2.    🔗

נשף ההגרלות נפתח בסימן הצלחה: התלמידה אַלֶכסִיָה הֲרָרִי הביאה אקורדיון, ואנשים נאספו ברחוב, מתחת למרפסת, והאזינו לנגינתה. באי הנשף שלנו ראו אפוא את עצמם, מלכתחילה, כמין קבוצה נבחרת של מורמים מעם, כשהמון ניצב בחוץ, למטה ומרחוק. ובעוד אלכסיה הררי מפיקה מן האקורדיון שלה רומנסות רוסיות ושירי-ציון, החלה דירתו של אלי שולמן מתמלאת והולכת. אינגה הגיעה, בלוויית חברתה, באיחור של עשרים וחמש דקות, ומיד ציוויתי לפתוח את הנשף רשמית, למרות שמתך ארבעים המוזמנים הגיעו רק עשרים ושבעה.

כשקראה גוגה מתוך “מתי מדבר” הוסיפו המוזמנים ללעוס מן הבוטנים שהגישו אלי שולמן ואחותו הקטנה, ומפעם לפעם לגמו מן המשקה האדמדם שהוגש בכוסות הקריסטל שהוחרמו מן המזווה של השולמנים. וכשעברה גוגה לקריאה מתוך “כה אמר סרטוסטרה” הופר הסדר כליל והיה צורך להכריז על ההגרלה. נאמר לנאספים שהיא תתקיים אחרי ההרצאה. על כך הגיבו כמה פרחחים בדרישה קולנית לערוך את ההגרלה לאלתר. מישהו אף העלה סברה, שאחרי ההרצאה יודיעו לנאספים שההגרלה הייתה רק בצחוק; ולכן דרש לקיים אותה מיד, ותמורת זאת הבטיח שכולם ישבו עד לסופה של ההרצאה.

כמי שעתיד לעמוד בקשיים גדולים מאלה, וכמי שיקבל על עצמו אחריות להחלטות שחיי אדם תלויים בהן, לא היססתי הרבה ונתתי הוראה לוותר לאספסוף ולקיים את ההגרלה בו במקום.

אנשי הגרעין פעלו כמוסכם: כל אחד מן הנוכחים נתבקש לשלוף מתוך תיבת-הקרטון פתק מקופל. על שולחן שבפינת החדר ניצבו הפרסים, ולכל פרס צמוד מספר. מספרו של נפוליאון שלי היה 7, והפתק שעליו רשומה הספרה 7 היה מונח בכיסו של אחד מחברי הגרעין.

בזה אחר זה ניגשו התלמידים ליטול את הפתקים שלהם, וכעשרים מתוך באי-הנשף זכו בפרסים.

ואז אירע דבר שעתיד היה לשנות את כל מהלך חיי מן הקצה אל הקצה: מתוך רשלנות נכתב הפתק עם הספרה 7 פעמיים. האחד הגיע לכיסו של אחד מאנשינו והשני נתגלגל אל תיבת הפתקים הכללית, ועלה בגורלה של אינגה.

כשביקשה אינגה לקבל את פסלו של נפוליאון – שניצב על השולחן, בסמוך, מסומן בספרה 7 – הודיע לה הממונה על תיבת-ההגרלות, כי הפסל כבר נפל בחלקו של פלוני. אינגה הביעה תמיהה על שהפסל עדיין ניצב על השולחן, מאחר שמישהו כבר זכה בו; בתשובה לכך קרא הממונה על ההגרלות בקול גדול בשמו של הנער שהחזיק בידו את מספר 7, ונזף בו על שאין הוא נוטל את הפרס שלו.

המעמד היה אידיוטי; אינגה ניצבה בתוך עדת התלמידים, מחייכת מתוך סלחנות, ואולי אפילו מתוך גועל-נפש. עד מהרה שבה אל מקומה, ישבה אצל חברתה ולחשה באוזנה מה שלחשה. שתיהן העוו את פניהן בבחילה.

ואז הגיע תורי לשאת את נאומי הפרוגרמטי. הייתי נסער מן התקרית, ידי רעדו ולבי הלם אל תוך רקותי עד כדי נקישת-שיניים.

עברתי בסקירה קצרה, אך חדת-זוויות, על פני ההיסטוריה של המין האנושי, מימי איש-המערות, האדם המלקט, הצייד והחקלאי, הזכרתי את כיבושיו של יהושוע בן-נון בארץ כנען ומיד לאחר מכן דהרתי עם גייסותיו של אלכסנדר מוקדון לעבר הודו; ומשם, בקו אלכסוני וזריז, הגעתי אל נפוליאון (“אתה מתכוון למספר 7?” – קראה חברתה של אינגה, והכול פרצו בצחוק), מתעלם מקולות הצחוק ומצייר לנגד עיני השומעים את ההחמצה הנוראה, כאשר טעה העולם בפרשנות שהעניק למפעלו של נפוליאון. על מותו של נפוליאון מסרתי בכמה שורות פתיחה של לֶרמוֹנטוֹב:

"בִשְעַת חֲצוֹת, מִדֵי לַיְלָה,

מִקִבְרוֹ מִתְנַשֵׂא הַקֵיסָר," וכו'

וסיימתי בקטע מ“שלושה גְרֶנָדִירִים” של הַיינֶה.

נחפזתי להגיע אל עיקר הדברים, אל ההזדמנות ההיסטורית שאין להחמיצה שנית. לא נכנסתי לפרטים, אך כדי למשוך את לב השומעים התעכבתי בעיקר על הגמול שבו יזכה כל מי שיהיה נמנה עם המחנה המנצח. דיברתי בהרחבה על עיר-הנוער שתוקם במישור-החוף; על הטירות הבודדות, שמתוכן יגנו המנצחים על מַעברי-ההרים; על הלפידים שיועלו בראשי המגדלים, כדי שתושבי הטירות יוכלו לבוא במגע זה עם זה באמצעות איתות-אורות. אזכרתי, כבדרך אגב, את תפקידן של הנשים הנועזות והגאות, שיהיו מופקדות על המשק, על חינוך דור-ההמשך ועל החגיגות הלאומיות.

לא הסתרתי משומעי את גובה המחיר שיהיה עלינו לשלם בעד הגשמת החזון, והזהרתי במפורש, שלא כל מי שיצא עמנו לדרך יזכה גם לשוב ממנה חי. מצבות-אבן אדירות יציינו את מקום נפילתם של גיבורי המסע, “מצבות שיתנשאו מעל אמירי-העצים ויהיו כחרבות ננעצות באוֹדם-השקיעה שבשמים הבוערים” – כך סיימתי את דברי המבוא. מכאן ואילך התחלתי משרטט תמונה כללית של ההתארגנות, רמזתי על תוכן השבועה שיהיה כל אחד חייב להישבע, ועל ההתחייבות שלא לבוא בברית-הנישואים לפני השגת הניצחון השלם. יוצאים מכלל זה יהיו רק המפקדים הבכירים, ראשי-המטוֹת, שייעזרו בנשותיהם לצורכי הקמתם של שירותי-העורף ומרכזי העזרה-הראשונה.

בשלב זה גברו ההפרעות, ומקרב הנאספים נשמעו כמה צוויחות מכוערות. התלמידים לחשו זה לזה וכנראה שהשמיעו בדיחות תפלות, מפני שהפרצופים שממולי רחשו חיוכים כמו שראשי האספסוף רוחשים כינים.

“אם אתה כל כך גיבור וחכם,” עיווה נער אחד את פניו כנגדי, “אז למה שיקרתָ את אינגה בהגרלה?”

לא זיכיתי אותו אפילו במבט, אבל לכסנתי עין לעבר המקום שבו ישבה אינגה. על פניה היה שפוך חיוך שליו, רך וחביב. היא לא נראתה כמי שהיתה קרבן למרמה, אלא כמי שצפה במחזה בלי משוא-פנים. על פיה היה נסוך מבע של סקרנות משועשעת, והיא יפתה באותה שעה כפי שרק מַלכה זכאית להיראות ביום ההכתרה של בעלה.

כשהבחינה שאני מסתכל בה העיפה בי מבט מהיר, תוך זקיפת גבה, ושבה להתבונן בנער שהתחצף כנגדי, מצפָּה למוצא פיו.

לא למוצאי-פי שלי. לא לנאומי, אלא לבדיחה העלובה שהייתה זבה כריר מפיו של מוקיון פְּלֵיבֶאִי.

“מה יש לךָ לענות?” עלה קולו של הנער באוזני. “מדוע אתה שותק? מאיפה פתאום שנֵי פתקאות מספר שבע?”

אפילו משפט פשוט אין הם מסוגלים לנַסח כהלכה! איזה שגיאות דקדוקיות!

באותה שעה עדיין לא עמדתי על מה שקרה, והיה בי העוז והרהב לזרוק בפני הכיתה: “הפגישה ננעלת בזה. מי שמנסה לתת נזם זהב באפם של חזירים, סופו להתפלש עמהם בבוץ.”

“מי שמדבר!” קראה חברתה של אינגה. ואז ראיתי שאינגה מושכת בשרוולה כדי להשתיקה. באותה שעה נדמה היה לי שהיא מבקשת למנוע ממני ביזיון ולגונן עלי. אבל במחשבה שנייה – שעלתה בדעתי כשכבר שכבתי ער במיטתי – שִיערתי שאינגה משכה בשרוול של חברתה כדי לומר לה, שאינני ראוי שיפנו אלי בדברים.

3.    🔗

עד לסוף שנת הלימודים נותרו רק שלושה חודשים ואני הודעתי לאמי כי בשנה הבאה אני מבקש לעבור לבית-ספר אחר.

התלמידים, וגם התלמידות, כינו אותי בשם מספר שבע. תחילה עשו זאת רק מאחורי גבי, אבל אחד כך גם בפני. אנשי הגרעין שלי היו שרויים במבוכה כמה ימים, אך בסופו של דבר הודיעו לי על פירוק המפלגה. ומיד לאחר מכן כבר חשו עצמם חופשיים לכנות אותי בכל הזדמנות בשם מספר שבע.

אינגה – שמעולם לא השמיעה דיבור באוזני – לא ראתה לנכון לפנות אלי בדברים דווקה עתה, והוסיפה לחלוף על פני כאילו אינני קיים. בחלומותי הייתה מביטה בי מתוך עצבות; ואם ניסיתי לקרב אליה הייתה נמוגה. לפעמים הייתה צוֹוַחת, כמו מתוך אֵימה.

בימים ההם כתבתי ביומן שלי, שאני רוצה לאבד את עצמי לדעת; אבל לא היו לי כוונות כאלה. עדיין הייתי כותב את יומני מתוך הנחה, שההיסטוריונים של דברי ימי הכיבוש והמלחמות יעיינו בו לצורך מחקריהם. כוחו של ההרגל שלט בי כמעט עד לסוף שנת הלימודים.

כשהגיעו ימי החופשה השנתית הוקל לי. עכשיו נשאתי את חרפת החרם שהוטל עלי בלא עדי-ראייה. את פסלו אל נפוליאון ניתצתי ואת החומר הלבן – שנעשה שברים שברים, אך שָמר, בכל אחד מן השברים, על משהו ממהותו של גיבורי-לשעבר – השלכתי אל פח האשפה.

במקום יומן התחלתי כותב שירים. שירי אהבה נכזבת, שבהם הצדקתי עלי את הדין וקיבלתי על עצמי לנצור את זכר אהובתי שמאסה בי.

את השירים הללו הייתי מעתיק לנקי לתוך מחברת שעל עמודה הראשון התנוססה הכתובת: “שירים לאהובה המתה”. מאחר שאינגה המיתה אותי באדישותה ובבוז שהגתה לי, נאלץ הייתי לשתף את המוות באהבתנו. ומאחר שמשורר מת איננו מסוגל לכתוב שירים – חייבת הייתה האהובה למות.

כשהייתי בן חמש-עשרה כבר ראיתי את עצמי כהומאניסט מובהק, וקדושת חיי אדם הייתה בעיני אַקסיומה ונקודת-מוצא. מעל מיטתי התנוססה רפרודוקציה מציור של אַנטואַן וירץ, בה נראה נפוליאון מהלך בַשאוֹל, כשאלפי אגרופים ומבטי-משׂטמה של הרוגי-מלחמותיו נישאים לעברו בזעם.

שנה לאחר מכן הגעתי בכוחות עצמי אל הסוציאליזם. הַסַמָל הקורסיקני הקטן (כל קטני-הקומה מנסים, מתוך רגש-נחיתות, לפצות את עצמם!) – שהחזיר את גלגלי המהפכה אחורנית והעניק להיסטוריה דוגמה של בזבוז-משאבים משווע – שעמם אותי. פיהקתי כשהזכירו את שמו.

כשהייתי בן שבע-עשרה כתבתי מחזה על אפסותה של השאיפה האנושית לכוח; על תִפלותם של חיי השליטים ועל נחיתותם הרחנית של כל הפוליטיקאים באשר הם שם. נפוליאון היה טרף לרגשי הרחמים שלי: חיים שעלו בתוהו, חלומות-טירוף עקובים מדם ומטפשות.

4.    🔗

את הזיכרונות המבישים האלה אני מעלה על הנייר בדירתה של בתי. לפני ימים אחדים חגגנו כאן את יום הולדתו העשירי של הקשיש שבנכדי, כשלפתע צץ ועל שמו של נפוליאון. נכדי ראה סרט על הקיסר וביקש ממני שאספר לו עוד.

אגלי זיעה בצבצו על מצחי כשפתחתי ואמרתי לנכדי:

"בארץ רחוקה, מעבר להרים אפורים וקפואים, מעבר לביצות ירוקות ומבאישות, מאחורי יער שורץ חיות טרף, נולד ילד. כשפקח את עיניו וראה את ההרים נבהל כל כך עד שפרץ בבכי וביקש לשוב אל המקום שממנו הנשמות יורדות אל האדמה. יצאה בת קול ואמרה: משורר אתה, ויש לך כוח לתקן.

"שמר הילד את הדברים בלבו, וכשגדל נטל קרדום וצרור חבלים והלך אל ההרים.

"חמש שנים עשה הילד בין הרכסים הקפואים ואין אני יודע מה עשה שם. אבל זאת אני יודע: כששב וירד אלינו לא נראה שום שינוי בהרים; אבל בילד חל שינוי גדול. עיניו – שהיו חוּמות ורכות – נעשו אפורות וקפואות.

"אחר כך בנה לו הילד סירה עם משוטים, עשה לו חנית והלך אל הביצות הירוקות. עשר שנים שהה שם. מפעם לפעם היינו רואים מרחוק כיצד הוא חותר במים המרופשים, מניף חניתו על מפלצות וכורת את ראשן. בלילות היינו שומעים קול חבטות, זעקות ואנחות-גסיסה.

"וכאשר שב הילד מן הביצות, מקץ עשר שנים בקושי הכרנו אותו. מכף רגל ועד ראש היה מכוסה בוץ, וריח פגרים עלה מבגדיו. מעיניו נשקפו קשיחות ואכזריות. אבל באזור הביצות לא חל שום שינוי: האד החולני הוסיף לשוטט ולנוע שם כמימים ימימה, ומתחת לירוקת שרצו היצורים המאוסים.

"אחר כך יצא הילד למסעו האחרון – אל היער.

"עשרים שנים עשה הילד בתוך היער, וכאשר הגיח ויצא מתוכו הותיר מאחוריו הרבה פגרי חיות, ועוד יותר מהן הותיר אחריו חיות פצועות ונכות, שואפות-נקם, מוכנות להרוג ולאבד כל מי שנקרה על דרכן.

"יצא הילד מן היער והלך נכחו, וכל מי שפגש בו נמלט מפניו, זועק מאֵימה.

"לעת ערב הגיע הילד אל שׂפתו של נחל ושם רבץ, צמא ועייף עד מוות.

"וכשגחן על מי הנחל כדי לרחוץ את פניו, נשקף אליו מן המים פרצוף-פנים זקן ואכזר.

“הביט הילד-המשורר באיש הזקן הנשקף מן המים וראה עיניים מוצפות דם, שפתיים מעוּותות משנאה, מצח חרוש קמטים של חרטה ונוחם, סנטר רועד מזעם ומבושה וזיפי-זקן אפורים, כזיפי זנבו של החזיר.”

"‘אני נתכוונתי לטובה,’ אמר הילד אל הזקן שבמים. ‘היכן טעיתי? מתי סרתי מן הדרך הנכון?’

“‘מי שמבקש להושיע את זולתו ומגיע לידי זעם ורצחנות,’ אמר הזקן, ‘סימן הוא לו שביקש רק למלא אחר תאוות-לבו. אל תאַבד את עצמך כדי להציל את זולתך. רק אם כוננתָּ שלום ואהבה בלבך פנימה, הוֹשעתָ עולם ומלואו.’”

“מי היה האיש הזקן והנורא שבמים?” – שאל נכדי.

“אני.” אמרתי לו.

“ומי היה הילד המשורר?” הוסיף נכדי לשאול.

“נפוליאון,” אמרתי לו.

5.    🔗

בלילה, על מיטתי, כשאינני מסוגל להירדם, אני מעביר לנגד עיני דברים שאירעו בי.

בלילה כשנמו אנשי הבית את שנתם, שבתי להרהר במה שסיפרתי לנכדי. שנות חיי-אדם, כל החיים כולם, היו נחוצים לי כדי שאשוב ואחזיר לגיבורִי את האהבה שהגיתי לו בימי ילדותי. כל החיים כולם היו דרושים לי כדי שאכרות ברית-שלום עם עצמי. את דמותו המעוּנה גררתי עמי, כשאני תולה בו כל תועבה ומתרץ בו כל אסון. ומפני שאהבתיו כל כך בימי ילדותי ראיתי את עצמי זכאי לעשותו קנה-מידה.

רק עתה, באוזני נכדי, מלמלתי איזו תקווה מהוססת, ועדיין בצלו של הפחד. מאוחר בלילה – או שהיה זה כבר לפנות-בוקר – נרדמתי וראיתי את עצמי בחלומי כמין חיה צופה פנֵי כִליונה, רובצת בתוך בִּקעה שוממה, מבוקעת שְבילים ריקים. מישהו, או משהו, קרב ובא, נישא ומרחף לעבר המקום שבו אני שוכב.

תחילה לא ידעתי מה הדבר, גם לא שיערתי שאני מגמה פניו, ושאלַי הוא קרב ובא.

על פי החיוך הרך הכרתי את הפנים. והפעם לא היה החיוך משועשע, גם לא סקרני. אינגה כמו ריחפה בסמוך וחיככה את לֶחייהּ בזיפי-זקני. הבינותי שהיא מצפה לי מעבר לעיקול הדרך, מאחורי התל. הבינותי שכל אותן השנים הייתה מצפה לי, מבלי שאדע על כך. גם ראיתי שעניין הפרס מספר 7 נשכח ובטל ונמוג כלא היה. הבינותי גם זאת, שכל השנים האבודות הללו הייתה אינגה מצפה, בלי טינה ובלי קוצר-רוח, אדישה לזמן החולף. וכמו שהייתה אז, ריחפה עתה לצדי, מאושרת על שמצאתיהָ; אף שמעולם לא פקפקנו – לא היא ולא אנוכי – כי בסופו של דבר נתחבר לעולמים.

כשהחלה מתרחקת מעלי חלף כמו צל-עצבת על לֶחיהּ. אך הקטיפה החומה שבעיניה דיברה אהבה.

ועוד בתוך חלומי, לפני שהקיצותי, הבנתי כי לא את אהבת אינגה אלַי הראו לי בחלומי; שהרי בחלומותינו יש לנו שיג-ושיח רק עם עצמנו. הזולת אין לו שם דריסת כף-רגל כלל. וכל מה שמראים לנו בחלום אינו אלא נוף פנימי סגור, שאי אפשר לנו לראותו בהקיץ מחמת ההפרעות, השיבושים וההתערבות של החושים, שתפקידם להטעות ולבלבל עלינו את דעתנו, כדי שנוכל לעמוד במכאובים שמביא עלינו העולם שבהקיץ.

ידעתי אפוא כי החסד שזכיתי בו עתה בחלומי היה אישוּר – אמנם מאוחר, אך לא מאוחר מדי – לכך שגם אני, חרף שגיונותי, ידעתי אהבה; וכי למרות שסטיתי הרבה מן הדרך, הנה שַבתי – לבסוף – אל מחוז אהבתי הראשונה, שהיא אחת תמיד, אף שלמראית-עין היא משנה את מושאיה ואף מתחזה, לפעמים, כזעם, ייאוש ואפילו שנאה.

 

38: 1984: ענבים    🔗

הקשר שלי עם בעלה של אחותי היה רופף. למן היום שבו ראיתי אותו לראשונה ידעתי שהיחסים בינינו יצטמצמו, במקרה הטוב ביותר, לתחומי הנימוס. יתרה מזו: מעולם לא נתחוור לי מדוע בחרה אחותי להינשא דווקה לו. כדי לנקום בהורים יכולה הייתה לבחור באובייקט מרנין יותר. אמנם ייתכן שבן-זוג סביר היה מעורר אצלם התנגדות פחות חריפה, ועל כן בחרה דווקה בו. מכל מקום ברור שהורינו שילמו את מלוא המחיר על מה שעוללו לה. כשהייתה אחותי בת החמש-עשרה שבה הביתה לאחר השעה העשירית בלילה היו ההורים מקימים מהומה קולנית ומכוערת; מהומה הרבה יותר ראוותנית מן המתבקש. אולי עשו כך כדי להחריש את קול המצפון שהציק להם בקשר לצדדים אחרים שבהתנהגותם. שהרי כשהיה מתחשק להם לצאת לטיול בחוץ-לארץ לא היססו להפקיד אותנו למשך חודשים בידי השכנים השנואים עלינו. בשום אופן לא עלה בידינו ליישב את הסתירה בין הזעם והרעש שהקימו ההורים בעקבות השעה העשירית בלילה, לבין האדישות והלא-אכפתיות המוחלטת שהפגינו בהפקירם אותנו בידי אנשים זרים, כשנתחשק להם לבלות חודשיים בפריס.

ואחותי הגיבה על כך קשה יותר ממני, ונישואיה היו – אולי – אחת התגובות הללו. לאחותי היה גם חשבון מיוחד עם אבא: הוא מעולם – מעולם – לא חיבק אותה, לא ליטף ולא העניק לה נשיקה.

יכולתי, כמובן, להעלות השערות פסיכולוגיסטיות נוספות, אלא שבסך הכול סלדתי ממין זה של הסברים והנחתי לחידת נישואיה של אחותי שתישאר בבחינת סוד-טעון-פענוח אם תבוא לידי ההזדמנות.

עתה, לאחר שגיסי רצח את אחותי, נקטעו גם הקשרים הפורמאליים שלי אתו, וגם לא מצאתי לנכון ללכת לבקרו בבית-הסוהר.

מלכתחילה ניתן לשער שחיי הנישואים שלהם יהיו כישלון חרוץ. למן החודשים הראשונים לנישואיהם כבר היו לאחותי מאהבים, ואף על פי שחייתה עם בעלה כחמש-עשרה שנים ואף נולדו להם תאומות, ידוע לי שהיו פרושים זה מזו רוב שנות נישואיהם. יחד עם זאת לא הייתי בטוח שגיסי ידע על מאהביה של אשתו, ומאחר שמעולם לא ניכר בו שהוא חושד. לפעמים נדמה שאפילו לא התעניין בכך. על כן לא נטיתי להניח שסיבת הרצח הייתה קנאה. אילו הביאה אותו הקנאה לידי טירוף היה הרצח מתבצע לפני הרבה שנים. אם אמנם ידע גיסי על בגידות אשתו, ודאי שידע על כך מזמן.

מכל מקום, כשהודיע לי עורך-הדין על תאריך החקירה בבית-המשפט החלטתי ללכת שמה. ממרחק של עשרה מטרים אוכל להביט בו ולהאזין לו מבלי שאצטרך לפנות אליו אפילו במבט או ברמז. המחשבה היחידה שנשאתי עמי לבית המשפט נסבה על ההורים, וחשבתי כמה טוב שאמא ואבא מתו ואינם צריכים לעמוד בזוועה הזאת. הם שנאו את בעלה של אחותי מיום שהופיע בביתנו לראשונה, ובדרכם הרעשנית והאווילית זעקו מיד באוזניה שתמנע עצמה מן הנישואים הללו, שאת חורבנם לא היה קשה לחזות מראש. אלא שבאותו פרק זמן כבר קידמה אחותי את ההתפרעויות של ההורים בשתיקה מתנשאת ובהעוויות של חוסר-סבלנות.

בסתר לבי קיוויתי שמדברי הנאשם בבית-המשפט אלמד משהו על המניעים לרצח ואולי אדע פרטים על ימיה האחרונים של אחותי, שלא נהגה לחלוק עמי את סודותיה. יחד עם זאת לא תליתי תקוות-יתר במה שיאמר הנאשם. איש סגור ושתקן היה כל ימיו, ואין להניח שדווקה עתה ישמיע הרבה יותר מטיעונים פורמאליים שבהם הזין אותו, מן הסתם, הסניגור שלו. שהרי בעצם האשמה הודה מיד כשהסגיר את עצמו למשטרה.

למרבה ההפתעה מצאתי את עצמי מאזין – בפעם הראשונה בכל שנות הכרותנו – לווידוי מנוסח ומוסדר להפליא, וידוי שלא נתבקש כלל, ושגם לא הועיל לו במאומה, כפי שנתברר אחר כך מפסק-הדין.

וכך בערך אמר גיסי לשופטיו:

אשתי נישאה לי כדי לחסל חשבונות עם הוריה. היא לא אהבה אותי מעולם, אבל אני אהבתי אותה למן הרגע שבו ראיתיה לראשונה, ומאז לא פסקתי לאהוב אותה אף לשעה אחת.

לאחר הולדת התאומות הייתי צריך לנהוג כמעט כאנס, אם ביקשתי לשכב עמה. תוך פחות מחצי שנה לאחר הולדתן נודע לי על המאהב הראשון שלה. באותו זמן עדיין הקפידה על חשאיות ביחסים שמחוץ לנישואים, והדבר נודע לי מפתק שנפל לידי. האינפורמציה שקיבלתי מאותו הפתק אפשרה לי להתבונן – בכל יום שלישי בשבוע, בשנה החמישית אחר הצהריים – ממקום מושבי שבקפה “ורד” באשתי ובמאהבה כשהם נכנסים בזה אחר זה, בהפרש של כמה דקות, אל פתחו של בית-מלון קטן שמעבר לפינה. למעלה משנה נמשכה הפרשה עם האיש הנשוי, העשיר והמפורסם. אחר כך מצאה לה שחקן-תיאטרון צעיר ואתו הייתה מבלה בחדרו שברחוב דיזנגוף, אחרי ההצגות. בילוי זה הוסווה על ידה כיציאה לאוויר החופשי לשאוף רוח לפני השינה.

הקפדתי בכל כוחי שלא לגלות שום סימנים שיעידו על הידיעות שבידי. אישה שאיננה אוהבת את בעלה – ואפשר שהיא אף שונאת אותו – לא תסבול מחזות קנאה, ואפשר שתבחל בו עד כדי כך שתתגרש ממנו. על כן נשאתי את הכאב עם החרפה בשתיקה.

ואז נדמה היה לי לפתע שהיא מאוכזבת מן העובדה שבגידותיה לא נודעו לי. דומה היה שהיא רוצה כי אדע. דרכי הסודיוּת והאמתלות כמעט שנתבטלו כליל. ואם בכל זאת התעקשתי שלא לדעת, היה עלי להעמיד פני אידיוט. אבל אני התעקשתי שלא לדעת. הדיאלוג, שכנראה התנהל בינינו – אף שמעולם לא התנהל במציאות – היה בערך כזה: אני משגר לאשתי מסר שבו נאמר חד-משמעית כי אני מוכן לכול, ובלבד שתהיה אשתי, בכל תנאי ובכל מחיר.

ואילו אשתי משגרת אלי, כביכול, תשובה כזאת, בערך: אם אתה מוכן לכול, כפי שאתה טוען, אז בבקשה אמור לי שאתה יודע על בגידותי, אמור לי שאתה מקנא. זְעק, התקצף, התחנן, השתולל. שאם לא כן אביא את מאהבַי אל תוך מיטתנו.

מפני מה הרחיקה לכת כל כך, קשה לי להבין גם כיום. הן לא אני הוא שהטלתי את עצמי עליה ולא אני כפיתי נישואים. להפך. בפתאומיות, כמעט בהפתעה, הודיעה לי כי אנו מתחתנים. ואני, נשימתי נעצרה מרוב אושר. אני לא הייתי מעז – באותו שלב של הכרות בינינו – להציע אפילו חבֵרוּת. כל מה שהעזתי היה בגבולות הגמגום, שהתבטא בזר פרחים ביום ששי אחד ובהזמנה מהוססת ללכת לקולנוע.

למה אפוא נהגה בי כך? האמנם רק מפני שאני הייתי במקרה, האיש שבאמצעותו נקמה בהוריה?

המאהב הבא שלה היה – לא פחות ולא יותר – הבּוֹס שלי. פעם אחת הוזמנו לביתו ופעם, או פעמיים, התארח הוא אצלנו. רווק היה. רווק זקן, קירח, טיפש, גס-רוח, מרבה לספר בדיחות תפלות. אפילו על פילגשיו היה מתבדח באוזנינו ואפילו נוקב בשמותיהן. כמה מהן היו נשותיהם של חברַי-לעבודה.

אשתי עשתה לה הרגל לקחת את התאומות לטיולים של שבת, לכל היום. הבוס שלי היה מתנדב לשמש להן נהג. מפעם לפעם הייתה אשתי שואלת אם אני רוצה להצטרף לטיול ותמיד הייתי משיב שאני מבכר להישאר בבית ולקרוא בספר.

עד מהרה החל הבוס שלי מטיל עלי משימות הכרוכות בנסיעה לבאר-שבע, לאילת או לצפת, משימות שהצריכו לינה מחוץ לבית. פעם אחת אפילו שאל אם אהיה מעוניין לנסוע לתורקיה לשבועיים כדי לנהל משא ומתן.

מעולם לא שאלתי ולא חקרתי. למרות הסימנים הברורים עד כדי תועבה הוספתי שלא לדעת. חרף העובדות העדפתי להאמין כי כל מה שאשתי מבקשת לעצמה הוא חופש גמור, ואותו ביקשתי להעניק לה תמורת השתעבדותי המוחלטת, השתעבדות שבחרתי בה כדרך-חיים.

עד שיום אחד, בשבת, כשהתאומות היו מצוננות וגם חוּמן עלה, התעקשה אשתי לצאת אתן לטיול במכוניתו של הבוס. אינני יודע מדוע התעקשה ליטול עמה את התאומות. הרי יכולה הייתה להשאירן עמי בבית ולנסוע אתו לבדה. כלום חששה פן יהיה בכך כדי לגדוש את הסאה? לא ייתכן. לא זאת הייתה הסיבה.

מחשש לבריאותן של הילדות הצעתי שאסע אתם, והצעתי נתקבלה.

היא ישבה ליד מושב הנהג ואני עם התאומות במושב האחורי. במראָה שמעל להגה יכולתי לראות קטעים מפניו ומפניה וכל אחד מהם יכול לראות אותי. יצאנו את העיר לעבר כביש ירושלים, וכשעברנו על פני מקווה-ישראל – אני זוכר את המקום, את הרגע, את זיו השמים הבהירים ואת ירקותם הרכה של השדות ואת אפלתם של הפרדסים – קרה הדבר. אשתי שלפה אשכול ענבים מתוך התיק שבידה. מרטה ענב מן האשכול והטילה אותו לפיה; מרטה ענב נוסף ובשתי אצבעות קירבה אותו אל פיו המאוס, אל השפתיים העבות של הבוס, ובהחדירה את הענב אל בין שפתיו ראיתי בראי הבעה של התמכרות ורוך נסוכים על פניה, התמכרות ורוך שאין לטעות בהם, הבעה שמעולם לא ראיתי על פניה בהיותה אתי. ושוב נטלה ענב לעצמה וענב לו, וכך עד שכילתה את האשכול. ואני ראיתי, והתאומות ראו והביטו בבהלה, והוא ראה שאנחנו רואים ופיו המאוס נתרחב בחיוך.

למה עשתה לי זאת? מדוע לא קיבלה את קרבני, מדוע לא גמלה לי על הסכמתי-שבשתיקה? מדוע לא הסתפקה בתקיעת סכין ללבי והתעקשה להוסיף ולסובב את הסכין? מדוע לא חסה על אהבתי, אף שהייתה זו אהבה רמוסה, לא מתבקשת, דחויה?

בפסק-הדין המנומק – כפי שהשמיע אותו אב בית הדין, כשגזר על גיסי עשרים וחמש שנות מאסר (שהוא פירושו המעשי של מאסר-עולם בניכוי שליש על התנהגות טובה) – נאמר בין השאר, שבהאכלת ענבים בשעת נסיעה אין שום דבר שיצדיק רצח. חזון נפרץ הוא בקרב נוסעי מכוניות, שהיושב (או היושבת) ליד הנהג מאכיל (או מאכילה) אותו בשעת הנסיעה; שהרי שתי ידיו עסוקות בנהיגה ואין הוא יכול לבצע אותן פעולות שהידיים נוצרו לבצע אותן.

 

39: יובל החמישים לדבר האמיתי, המתחמק    🔗

ג' – שאשתו נפטרה לפני כשנה – סיפר לי הבוקר: “חלמתי הלילה שאני מתגורר בדירה זרה ושבמרחק כמה בתים משם גרה אשתי, אף היא בחדר שכור. בחלומי הייתה שעת ערב מוקדמת אבל ידעתי שכבר מאוחר מכדי ללכת אל חדרה של אשתי ולצאת אתה לטיול, ואני דחיתי את ביקורי למחר. ידעתי שהיא חולה וימיה ספורים, אף שאינה יודעת זאת; ופתאום היכתה בי ההכרה שאסור לי לוותר אפילו על שעה אחת בחברתה. לפתע לא הבינותי כלל מדוע אני מניח לה להתגורר בחדר נפרד, ואמרתי בלבי שממחרת בבוקר אלך אל חדרה ואקח אותה עמי למקום שבו נוכל להיות לבדנו. עלי לשהות בקרבתה במשך כל הרגעים, הימים ואולי השבועות שעוד נותרו לה לחיות. ידעתי שבקרוב יבוא יום בו אזעק לראותה, אך לא אוכל, כי היא כבר לא תהיה. בהלה נוראה תקפה אותי כששיוויתי לנגדי את הבדידות שאדע בקרוב, בדידות שאין לה תקנה. ואז פרצתי בבכי. ומבכיי התעוררתי למודעות מותה, לפני כשנה. זה היה הדבר האמיתי, שברוב המקרים הוא מתחמק, אבל הפעם לא חמק ממני.”

במשך היום שבתי ותהיתי על משמעותו של המשפט האחרון⁶ שהשמיע ג‘, המשפט על הדבר האמיתי, המתחמק. בערב עברתי ברחוב מ’, רחוב שלא דרכה בו כף רגלי מאז ימי בחרותי. זיכרון מתוק קושר אותי לרחוב הזה. לפני חמישים ושתיים שנים, בשעת ערב מאוחרת, החל גשם כבד וממושך יורד, גשם של תחילת החורף. באוויר עדיין היה תלוי שרב-הקיץ הנסוג ומן הכביש נדף⁷ ריחו של אבק שהגשם מעניק לו ניחוחות של אדמה. אד עלה מן המדרכה וחומו התערב בצינת הטיפות הכבדות והאיטיות. את הטעם הזה מוקירים תושבי תל-אביב ובתוך האוויר המבושם והחוגג הזה הם נפרדים באנחת-רווחה מן הקיץ הממושך והמתיש.

לפני חמישים ושתים שנים, בערב הגשום ההוא, לאחר שירדה החשכה לפתע, כפי שקורה אצלנו תמיד, אחזתי בזרועה של הנערה שטיילה עמי ומשכתי אותה אל חדר-הכניסה של בית-מגורים למצוא מחסה מן הגשם. נשענתי בגבי אל הקיר, אחזתי בשתי ידיה והנחתי לה לנחש אם אני מתכוון לקרב אותה אלי, או להוסיף ולהביט בעיניה החומות תוך שאני מחזיק בשתי ידיה. וכשאני אומר שהנחתי לה לנחש – אינני מדייק. אני פשוט פחדתי. לא ידעתי אם מותר. לא ידעתי אם היא מוכנה. ואז – בפעם הראשונה בחיי – קרב אלי גוף אישה ונצמד אלי וצווארה נשתרבב אחורנית ופניה הורמו לעברי. הייתי בן חמש-עשרה והיא הייתה כבת שבע-עשרה.

נשיקת האוהבים הראשונה ריחפה בחלל שבינינו במרחק של עפעוף-ריסים. ביקשתי למחוק את המרחק ההוא, אך בעת ובעונה אחת גם ביקשתי שיתקיים לנצח. כמין תגלית מרעישה ידעתי לפתע – מה שכל שוטה יודע – כי פעם ראשונה לעולם אינה חוזרת. ואף על פי כן התעלמתי מן הגילוי שבא עלי כרעם, ורוב ימי הוספתי להתעלם ממנו. גם בערב הגשום והרחוק ההוא עברתי את המרחק שבין החלום לשברו בקפיצה מגושמת, נחפזת ועילגת.

אני זוכר בבהירות כי ברגע שבו נפלה בלבי ההכרעה להצמיד את שפתי אל שפתיה צץ ועלה צורך בהכרעה נוספת: כיצד עושים זאת? האניח זרועי האחת סביב גזרתה ואתמוך בה לבל תיפול שעה שאני גוחן עליה לנשקה? או שמה אחבק אותה בשתי ידי ואמשוך אותה לעברי?

כמה וכמה דגמים של מעמד זה קיפצו לנגד עיני רוחי ברגע ההוא, רובם לקוחים מסרטים שונים – שבהם כיכבו ראמוֹן נוֹבארוֹ, ג’ון גילבֶּרט ואיבאן מַז’וּחין – וקצתם דוחקים להגשים חלומות-בהקיץ, פרי דמיוני הפרטי, חסר הניסיון אך רב הערגה.

מה שיצא אל הפועל במבוא הבית – כשבחוץ מוסיף הגשם לרדת וקול המים מתבעבע בשכשוך וגורף עמו את הקיץ המובס – היה מחזה מורכב של ריגוש, תכנון-שנכשל, מחוות-ידיים שלא עלו יפה, ניסיונות חביקה שכמעט הטילו את בת זוגי על הרצפה ובנס לא נשבר גבה מרוב גיחונים שגחנתי עליה בנוסח שנראה לי כמעקב נכון אחר גינוניו של אחד מגיבורי הקולנוע שלי.

אלמלא הייתי להוט כל כך לעמוד במבחן כניסתי לעולם הבגרות ואלמלא איזו כמיהת-אמת – או מה שנותר מכמיהה זו בתוך מהומת השעה המתבצעת – מותר להניח שהמחזה לא היה מרהיב, ואני זוכר שהייתי חרד לתגובת-פתע מצד בת זוגי, תגובה שתעיד כי היא מואסת בי ובגינוני המבולבלים. אבל נראה שבצד הבימוי המאולץ, המבוכה המהותית והחיפזון – שנועד כנראה גם להוכיח כי ידע רב לי בכגון אלה – היה במעמד ההוא עוד דבר אחד, דבר מתחמק, דבר אמיתי, שהציל את שנינו, ושביטל את כל העשוי והמעושה והמכוון והמחושב והמסובך והנלעג – – – אני אהבתי את הנערה ההיא.

ואלה עדי: ממעיל הגשם שלה נדף ריח גומי רטוב, ולחייה – שכמה טיפות של מים שרדו עליהן – היו חלקות וקרירות כאפרסק רחוץ.

ריח גומי רטוב או תחילת מגעו של אפרסק בשפתי מרעישים מצילה נסתרת בנשמתי, וכאב דק, כאב שאין לו מרפא ושלא ייפסק כנראה עד ליום מותי, כאב שטעמו אפילו אינו נהיר לי ברגע הראשון, מתחיל כוסס את הלב. ואחר כך אני זוכר את סיבתו ואני שב ותמה בפעם האלף, מדוע כבד כל כך מחיר האושר, שעל מלוא היקפו אפילו לא עמדתי בשעה שזכיתי בו?

 

40: מצבות    🔗

א. פיטר    🔗

יקירי, גם אם אשאיר אחרי ירושה כל שהיא בנכסים ובכסף, הן לא יהיה בה כדי להעביר אליכם את מה שהיה רכושי האמיתי – הזיכרונות האוצרים את רגעי החסד של חיי ואת זכר האנשים שאהבתי.

בשעה שרוחו של האלוהים טובה עליו הוא מעניק לאהוביו מתנה כפולה, כבוראו נשמה של זוהר מעוטפת בגוף של נוי עוצר-נשימה. כזאת היתה אִמכם ואתם ראיתם במו עיניכם.

על שני אנשים, שאף בהם נתן הבורא את עיניו לטובה – עד כדי כך שנחפז להשיבם אליו בדרך שנראתה בעיני כאכזרית – אספר לכם עכשיו, כדי שלא יאבד זכרם כשאלך, וכדי שתוכלו – אם יהיה הדבר ראוי בעיניכם – לזהות את הדומים להם, אם תיתקלו בשכמותם.

בהיותי בן תשע-עשרה חיפשתי לי מורה להדריך אותי באמנות הפיסול. סיפרתי על כך לגלי כהן, מבני השכונה שלנו, עלם תימני שעיניו עיני איילה חומות ויופיו מהלך קסם על הנערות עד כדי כך, שברצותי לרשום מודל עירום הייתי מזַמן את גלי ובנוכחותו לא סירבה לי שום עלמה, שכן גלי היה מתנדב להעמיד פני צייר ולשבת עמי מול הנערה העירומה, מחזיק בידו נייר ועיפרון ורושם לעצמו דברי-בלע וניבול פה. סיפרתי אפוא לגלי שאני מחפש מורה לפיסול והוא בישר לי, שבנו של השכן שלנו, הרופא הגרמני, שב זה עתה מאנגליה והוא פַּסל מוסמך ובחור כלבבנו, שבגימנסיה “הרצליה” לא החזיק מעמד זמן רב, עד שנמצאה לו תקנה לשלוח אתו לאנגליה, מפני ששם המורים יודעים להשתלט על תלמידים שמתנכרים בעצלותם ובגחמותיהם.

בו ביום הלכנו לפגוש את פיטר. היה זה ב-1939, ולמן אותו היום ועד שעקרתי את עצמי מאמנות הפיסול לא היה יום שלא היינו שרויים יחדיו, אם בחצר בית-החולים של אביו, שם היינו חוצבים באבן ומכיירים בחומר, ואם בביתו, ששם כינתה אותי אמו בשם בְלֶקִי; ומאז כשאני שומע אישה קוראת לכלב שלה בלקי אני מסב את פני ומצפה לראות את העינים הכחולות המחייכות והמלגלגות מעט של האישה הגבוהה בעלת החזות הצפונית, כמין ואלקירה וַגְנֶרִית.

כשהיה בא לביתנו הייתה אמי יוצאת מגדרה להתקין לו מטעמים שאהב, והייתה נאנחת ברוסית ואומרת Боже мой, какой красавиц⁸. עד שהכירה את פיטר הייתה אמי סבורה שגלי הוא העלם היפה שבעולם. עכשיו נאלצה להודות שבכלל אי-אפשר להשוות. אמי היה לה ותק גדול בהערצת היופי. בהיותה עלמה, חניכת האינסטיטוט להכשרת אחיות רחמניות בניז’ני-נובגורוד, הייתה כרוכה אחרי אחד מאלילי התיאטרון הרוסי, וכל כך הפליגה בהערצתה עד שלא נתקררה דעתה לפני שהלכה אחריו לחדר-ההלבשה שלו, זוג מספריים בידה, והורידה כפתור מכפתורי מעילו. עד ליום נישואיה לאבי שמרה על אותו הכפתור, אבל כדי שלא תחשיד את עצמה בבגידה באבי הטילה את הכפתור, יום לפני כניסתה לחופה, אל נהר הווֹלגה, ועיניה זלגו דמעות. אני משער שדג כל שהוא ראה את הכפתור על קרקעית הנהר ובלע אותו. אחר כך ניצוד הדג ונמכר לאיזה יהודי שהכין ממנו מטעמי שבת; וכשביתרה האישה היהודייה את בטן הדג מצאה בתוכו את הכפתור והראתה אותו לבעלה. וזה מקור האגדה על האיש העני שמצא יהלום בבטן הדג שקנה לשַבָּת בפרוטותיו האחרונות. בעזרת הכפתור של אמי הראה האלוהים את חסדו לאהוביו. בעיני אין דבר טבעי מזה.

פיטר ואנוכי שמרנו אמונים לגלי, וכל פעם שנזדמנה לנו מודל שמנמנה היינו מזַמנים את “חברנו הצייר” והוא היה רושם לו על גבי הנייר מיני משפטים כגון: “למה את מבזבזת את הזמן על שני הפסיכים האלה? בואי אלי ואני אראה לך מה עושים עם תחת כמו שיש לך.”

לאחר שהייתה המודל מסתלקת היינו מעיינים בניירותיו של גלי ומתדיינים עמו בסוגיית נשים.

ביום קיץ שרבי, בשעת הצהריים, כשפיטר עמד מתחת לעץ התות שבחצר בית-החולים של אביו, משחיז אזמל קטן שבעזרתו אמר לגלף את הפרח בשערה של נערה עשויה אבן-חול נוּבית, ואני הייתי בראשית עבודתי על העתקת פסלו של הנסיך וַה-אִיבּ-רֶה מתוך ספרו של ברֶסטֶד, אף הוא מאותה אבן-חול נוּבית, באותה שעה ירדה ילדה עגלגלה כבת חמש-עשרה במדרגות האחוריות של בית-החולים, פסעה לעברנו אל מתחת לעץ התות וניצבה מולנו בפישוק רגליים ילדותי, עיניה השחורות והעגולות פעורות לרווחה ושפתיה פשוקות אף הן.

“מאיפה קפצת לנו פתאום?” שאל פיטר מבלי שיפסיק מעיסוקו באזמל ומבלי שירים את עיניו. אדישות מופגנת הייתה חלק מטקטיקת-הפתיחה של משחקו.

“אבא שלי רופא והוא עושה עכשיו ניתוח ואני מחכה שיגמור,” הסבירה לנו ומיד הוסיפה, בהורוֹתה על דיוקן הנערה השמנה שפיטר היה עומד בסיומו: “ומה זה הצפרדע הזה?”

“את בעצמך צפרדע,” אמר לה פיטר. “הגברת הזאת היא מרחוב שַׁבָזִי. היא גרה לא רחוק מכאן והיא הרבה יותר יפה ממך.”

“ב-א-מ-ת?” משכה הילדה בקולה ופניה אומרות בוז. “כך אתה חושב… ובכלל, מה אתם עושים פה? אתם אמנים?”

“בטח.” אמר פיטר ושב להתעסק באזמלו.

“גם אתה?” פנתה הילדה אלי.

“אני רק תלמיד,” השיבותי בענווה, שבה היה מן הסתם משיב אֵנדרֵיאָה-דֶל-סַארטוֹ אילו נשאל שאלה כזאת במעמדו של ליאונרדו.

“בחור גדול כמוך רק תלמיד?” תמהה הילדה. “אתה נראה באותו הגיל כמו זה שעושה את הצפרדע.”

“אני בן עשרים והוא בן עשרים ושלוש,” אמרתי.

“ואני בת חמש-עשרה ושמי רחלי,” הודיעה הילדה וישבה על שרפרף. “תמשיכו, אל תפריעו לעצמכם. אני מחכה לאבא שלי.”

שבתי אל הנסיך וַה-אִיבְ-רֶה ופיטר ניגש אל הפרח בשערה של השבזיה שלו.

“אתם רוצים לעשות ממני פסל?” שאלה רחלי. “אני סקרנית לראות אם יש לכם כשרון.”

“מה אתה אומר על הסגנון הזה?” פנה אלי פיטר בגרמנית. “ריח של חיתולים נודף ממנה, והיא כבר מקרקרת כמו תרנגולת זקנה.” “Ich auch kann Deutsch sprechen”⁹. אמרה רחלי. “ואני גם שרה בגרמנית ובאנגלית. אני אהיה זמרת. כן, אדוני. אתם רוצים לשמוע?”

“אם את רוצה,” אמר פיטר. “נראה מה את יודעת”.

ובעוד פיטר ואני מקישים בפטישינו השתעלה הילדה, כחכחה בגרונה ופצחה בשיר:

Uber mein Bett erhebt sich ein Baum,

Drin singt die junge Nachtingall;

Sie singt von lauter Liebe,

Ich bör’es sogar im Traum.¹⁰

את הלחן של בראהמס שרה רחלי בהטעמה נאה ועיניה השחורות והעגולות נצטעפו דוק של ערפל ובפניה נמסכה לפתע ערגת אישה ואני הבחנתי ששדיה כבר צימחו ונסתמנו ברורות מבעד לשמלתה הבהירה. רגליה דשדשו בחול.

“את תשירי כשנפסל אותך,” אמר פיטר “מה דעתך?” פנה אלי.

“אפשר לנסות,” אמרתי לו, מתוך ניסיון מגושם לחקות את תכסיסי האדישות שלו.

בערב סיפרנו לגלי על התגלית ולמחרת הפגשנו אותו בחצר בית-החולים עם רחלי הקטנה. היא הביטה בו ואמרה: “מי זה האַפוֹלוֹ השחור הזה?” והוא אמר: “אפולו השחור אבא שלך. תִראו איזה פה גדול יש לילדה מושְתֶנֶת וקטנה.”

“אני לא הולך להסתבך עם קטינות. הסוף יהיה במשטרה,” פסק גלי לאחר שנותרנו לבדנו.

“מה פתאום?” לגלג עליו פיטר, “ריח של חיתולים נודף ממנה. היא עוד יונקת.”

“נראה מה שיהיה לך לספר לי בעוד שבוע,” עמד גלי על שלו.

תוך פחות משבוע הופיעה רחלי בחצר בית-החולים בשעה שנעדרתי משם ופיטר לקח אותה לחדר-המתים, שהיה פנוי באותה שעה. היא התפשטה והוא שרטט כמה רישומים. “ואז,” סיפר לי פיטר, “הקטנה הזאת אומרת לי: ‘אדון, אם אתה רוצה אתה יכול לעשות לי אהבה. אני לא תינוקת’.”

“ועשית?” שמעתי את עצמי צווחַ בבהלה, שלא נעדרה ממנה נימת קנאה.

“השתגעת?” אמר פיטר. “היא קטינה. ריח של חלב-אם עולה ממנה.”

“קודם אמרת שזה ריח חיתולים,” אמרתי במרירות.

“זה אותו הדבר,” אמר פיטר. “גלי צודק. זה יכול להיגמר במשטרה.”

ימים אחדים לאחר מכן הבאנו את רחלי לסטודיו שהיה לנו ברחוב רובין והיא התפשטה – תנועותיה היו איטיות, שגרתיות, כשל מודל ותיק ורגיל – ושאלה אם לעמוד, לשכב או שמא לשבת.

רשמנו בשתיקה. גופה היה עגלגל, חושני ומכמיר את הלב, כמעט מכאיב, על שום הפער שבין הגיל – שמחייב חוש-אחריות מצדנו – לבין מה שעולל הטבע חסר-הסבלנות לפרח הזה, שהפרי מפציע מתוכו ביוהרה מבהילה, וחוש האחריות מתפוגג ונמס מול הפיתוי.

“תאר לעצמך,” פנתה רחלי אלי מבלי שתשנה את תנוחתה, מפגינה דבקות בפן האמנותי שבמעמד, “שאני הצעתי לאדון הנכבד הזה שיעשה אתי אהבה והוא לא הסכים. היית מאמין?”

“הוא מאוד שמרני,” הצעתי הסבר משלי.

“ואתה?” רחלי אפילו לא הסבה את פניה באמרה זאת.

“מה אני?” שאלתי שאלת תם.

“אם אציע לך, אז מה יהיה?” אמרה רחלי.

“למה לךְ להציע לי,” נבהלתי להשיב, “הרי פיטר הוא היפהפה, לא אני.”

“אתה לא רע בכלל,” ניחמה אותי רחלי. “ואני רק שואלת. אל תיבהל כל כך. לא מתאים לך.”

“תראי,” אמרתי לה, “הרי אנחנו פה בענייני אמנות, נדמה לי.”

היא זרקה לי בחוסר סבלנות: “אמנות אני יודעת בדיוק כמוך. אל תלַמד אותי. ואם אתה כמו המורה הזקן שלך, אז אני מרחמת עליכם.” ובפנותה אלינו בהעוויה מופגנת של גועל-נפש הוסיפה בשקט: “אתם רוצים עכשיו איזה פוזה אחרת, א-מ-נ-י-ם? אני כבר מתעייפת מכם, שתדעו לכם.”

ואף-על-פי-כן הוספנו להיפגש בסטודיו והיינו רושמים אותה ובמשך הזמן למדנו ליהנות מחברתה ונימת הברוגז הילדותית נתחלפה בגינונים מבוגרים יותר של הוּמוֹר. לבסוף נעשינו ידידים עד כדי כך שהיינו צובטים לה לפעמים בעכוזה ומביעים תקווה, שעם הזמן, כשתתבגר קצת, יישא לו אותה אחד מאתנו לאישה. אך נראה שלא ויתרה כליל על עלילות-אהבה אתנו ורק הייתה מצפה לשעת-כושר.

ערב אחד, בסוף הקיץ, כשכילינו עיסוקינו בסטודיו, אמרה רחלי: “האדונים לא רעבים? אני רעבה מאוד ואולי הגיע הרגע הגדול ששני המחזרים המשגעים שלי יציעו לי להזמין אותי לארוחת-ערב. מה דעתכם?”

“רעיון טוב,” אמר פיטר, תחב את ידו לתוך כיסו ושלף כמה מטבעות. “יש לי שישה-עשר גרושים. כמה יש לך?”

היו לי שבעה גרושים וביחד היו לנו עשרים ושלושה – בהחלט לא מספיק בשביל ארוחה לשלושה במסעדה.

“אין דבר.” אמרה רחלי, “יש לי תכנית.”

נכנסנו לחנות-מכולת ברחוב הירקון ורחלי ביקשה מן החנווני לתת לה נקניק, מרגרינה וככר לחם פרוסה. אחר כך – כשנתברר שנותרו עוד שלושה גרושים בידה – ביקשה חַלווה. משם יצאנו לעבר בית-הקברות המושלימי שבסמוך.

הייתה שעת לילה מוקדמת, ירח צף מעל הים שלמטה ואנחנו נכנסנו אל מבנה-האבן הקטן שבראש הגבעה, המבנה שבו מצוי שולחן שיש שעליו מציבים את ארון-המת בטרם קבוּרה. על שולחן השיש ערכנו את שללנו. הנקניק והלחם היו פרושים ואת החלווה בצענו באצבעותינו. שעה ארוכה אכלנו בשתיקה, מחייכים זה לזה. כשכילינו לאכול ופיטר הציע שנרד אל שפת-המים להשתרע על החול ולהביט בירח, עיכבה אותנו רחלי ואמרה: “לא מגיעה לי תודה על הארוחה הנחמדה שלנו ועל הרעיון שהיה לי?”

“אנחנו מצדיעים לפנייך,” הציע פיטר.

“זה לא מספיק,” קבעה רחלי. “כל אחד יתן לי נשיקה. ואל תפחדו, מזה לא נולדים תינוקות.”

גחנו עליה שנינו וכל אחד הצמיד לה נשיקה על לחייה. רחלי לפתה בשתי ידיה את ראשינו, וכשהיא לוחצת את פנינו אל פניה חשנו בדמעות הזולגות מעיניה ומרטיבות את לחייה ואת לחיינו.

“סוף סוף שני המאהבים שלי נתנו לי נשיקה. תתביישו לכם. אני בוכה משמחה. אל תיבהל אדון מורה ואל תפחד אדון תלמיד. המודל שלכם היא קטנה ומושתנת, כמו שאמר אפולו השחור, אבל היא יותר טובה משניכם. היא אוהבת ואתם עסוקים מאוד באמנות, דפוקים מסכנים שלי.”

היא הרפתה מאתנו וציוותה: “לכו כבר. נרד לים, נשכב על החול, נביט בירח ותיזהרו שלא תגעו בי. מי שיגע בי יקבל סטירת-לחי כזאת שלא ישכח לעולם.”

פיטר נטל כף יד ימין שלה ואני כף יד שמאל ובזהירות ירדנו בטרשים של אדמת הכורכר המצמיחה את נר-הלילה-החופי ואת הצמחים המלוחים של אזור חוף-הים. כשהגענו אל המים צנחנו על החול והשמענו אנקת-רווחה כמי שירדו זה עתה מכיבוש האֶוֶורֶסט.

זמן מה שכבנו על הגב ואני הייתי עוצם את עיני ופוקחן לסירוגין, מביט לראות אם הירח מוסיף להלך במסלולו. אינני יודע במה היה פיטר מהרהר, אבל רחלי לא הניחה לנו זמן רב לנחש את טיב מחשבותיה. היא הזדקפה למצב של ישיבה, משכה והסירה מעליה את חולצתה והטילה את ראשה אחורנית, מזמינה את רוח-הים לבוא בשערה וללטף את פניה.

“עכשיו אתם קמים, אדונים נכבדים,” אמרה כמעט בלחש. “ואתם הולכים לעשות היאבקות ביניכם. ומי שינצח יבוא אלי ויניח את ראשו אצלי ואני ארשה לו לגעת בשדיים שלי ולנשק אותם. זה לא נגד החוק והגיע הזמן שלא תהיו אידיוטים. אז בבקשה להתחיל להיאבק ואני מחכה פה. אחת, שתיים, ש-ל-ו-ש, קומו!”

ואנחנו קמנו, הבטנו זה בזה, צוחקים, השלנו את חולצותינו, לקחנו מרחק זה מזה, הושטנו זרועותינו נכחנו, גחנו כלפי החול וצעדנו אט אט איש לעבר רעהו, דרוכים לזינוק.

“אני מחכָה,” צנפה לנו רחלי ממקום שבתה והוליכה את קולה על פני המית-המים הבלתי-פוסקת.

כשזינקנו איש אל רעהו פרצתי בצחוק ופיטר לפת אותי והפילני על גבי. שכבתי על החול והוספתי לצחוק. הוא הניח ברך על חזי, אחז בכתפי בשתי ידיו ושיקע את עורפי בחול עד לאוזני, ואז שאל אם אני נכנע. אמרתי לו שאוזני מלאות חול ואינני שומע מה הוא מדבר אלי. פיטר הרפה מכתפי ואני ניצלתי את הרווחה שבאה לי, הדפתי את ברכו וזינקתי עליו. עכשיו היה הוא מוטל בחול על צדו, צוחק ומקלל.

“אתה נכנע?” לחשתי בגאווה.

“אני שוכב על הצד, לא על הגב, גיבור גדול,” אמר פיטר בצדק.

ניסיתי להסיט אותו מצדו אל גבו ולא עלה בידי. ובכן רבצתי עליו בכל כובד גופי ולא הנחתי לו למוש ממקומו.

רחלי קמה וקרבה אלינו, רק החצאית לגופה, והביטה בנו מתוך שתיקה, מצפה להכרעה. אבל כשראתה שאין אנו זזים איבדה סבלנותה: “אני רואה שאתם נהנים מאוד מכל העניין, זוג לא נורמאלים. זה מה שאתם. אבל אני אוהבת אותכם, אז שאחד כבר ינצח סוף סוף ויבוא אלי… אני מבקשת… אני נורא מבקשת…”

ילדה קטנה זו דיברה אלינו כפי שאישה בְּשֵלָה ובוגרת פונה אל מאהב צעיר ממנה בעשרים שנים; הוא בתחילת-עלומיו והיא בסוף פריחתה, מתחננת על יום-הסתיו האחרון, בטרם חורף. מנין לקחה לה רחלי נגינת-דיבור שכזאת לא אדע.

כלום נכמרו רחמינו, או שהמשחק היה לאמת, או שהאמת הייתה המשחק – לא אדע גם זאת. אך לפתע התחלנו נאבקים מתוך כוונה רבה, כשכל אחד מנסה להביס את רעהו באמת ובתמים.

אני זוכר שהתגלגלנו על החול, ידינו ורגלינו מונפות בכוח אל מול פני המלחמה, והמית-המים עולה ויורדת באוזני. את כל כוחי שיקעתי לפתע בדבר, שאך לפני רגע היה שחוק ועורר רק צחוק, והנה הפך והיה לקרב. ובתוך המהומה שהיינו בתוכה צעקתי: “פיטר, מה אנחנו עושים?” ופיטר צעק אלי: “אנחנו נאבקים על חסדיה של רחלי. אינך רואה שאנחנו במלחמה?”

עד מהרה שכבנו שנינו על הגב, זה בצדו של זה, מתנשמים ומביטים איש אל רעהו מן הצד ולא מבינים הרבה ממה שנתרחש. באה רחלי ואמרה: “נו, מי ניצח?”

“אף אחד,” אמרנו כמו זוג תאומי-סיאם.

“אף אחד?” בקולה היה ייאוש נורא כל כך עד ששלושתנו פרצנו בצחוק. קמנו על רגלינו וכמו נדברנו בינינו באנו אליה משני צדיה וכל אחד מאתנו גחן ונשק לשד הקטן, העגול והקריר שהיה מצוי לו בצד שלו.

“זוג אידיוטים שלי,” קולה של רחלי היה צרוד, “אהובי המטומטמים שלי, בואו נשב. בואו, תשימו את הראש הטיפש שלכם אצלי, ובטח תירדמו די מהר. בואו”

והיא נטלה אותנו בידינו והוליכה אותנו למקום ששם הייתה חולצתה מונחת על החול ושם ישבה על החולצה ואנחנו השתרענו משני עבריה וכל אחד מאתנו טמן את ראשו בחיקה. אינני ידוע מה חש פיטר באותה השעה. אני ביקשתי לצעוק מעצמת איזה אושר פתאומי שירד עלי בלפיתת-גרון. חשקתי את שפתי ושתקתי. תחת עורפי חשתי את רוך ירכה וסמוך ללחיי הדיפה בטנה הרכה חום קטן ומתוק. גם פיטר שתק. בלוריותינו נגעו זו בזו ורחלי ליטפה אותן בשתי ידיה, ואז אמרה: אני אשיר עכשיו." והיא פתחה באותו השיר:

Uber mein Bett erhebt sich ein Baum,

Drin singt die junge Nachtingall;

Sie singt von lauter Liebe,

Ich hör’es sogar im Traum.

ואחר כך שבה וליטפה את בלוריותינו ואמרה: “תִישנו, תירדמו, אהובים שלי. זה בין כך ובין כך אבוד. אהבה כבר לא תהיה פה, אבל יופי נורא, המון יופי יש לנו, אולי יותר טוב ככה. אי אפשר לדעת דבר כזה. תִישנו, ואני אשמור עליכם.”

ומבלי שנדברנו בינינו נשתלחה ידו של כל אחד מאתנו, שטה באוויר ותרה אחר פניה של רחלי, וכשהגיעה היד אל פניה ליטפנו אותם מבלי להוציא הגה מפינו, ואם אפשר ששלושה אנשים יהיו לאחד, הרי שהיינו.

ניצרו את זכר הרגע ההוא.

ב. מחמוד    🔗

ב-1949, כאשר השתחרר המשורר ישראל הר מן הצבא, לאחר מלחמת העצמאות, מצא לו חדר ביפו בלב הגטו המושלימי ברחוב 60 והתגורר שם כשנתיים. מול ביתו חי הדייג הזקן חאסן סבאג, שמשטרת הנמל הייתה מתאנה לו, קורעת את רשתותיו, רודפת את הדוגית שלו בלב ים ויורדת לחייו בכל מיני תחבולות מתוחכמות, שלא הותירו אחריהן סימנים, ולכן לא הייתה לחאסן סבאג אפשרות להתלונן אצל השלטונות. אבל כשירדו לחייו יותר ממה שיכול הזקן לשאת בדומייה היה מבקש מישראל הר ללכת לתל-אביב ולהגיד לגברת עדה גולומב, אלמנתו של ראש ארגון ה“הגנה”, שתעמוד לימינו ותושיע אותו מידי מעניו. ישראל היה הולך אל הגברת עדה, והגברת עדה הייתה מצלצלת לאחיה, שהיה אז שר-החוץ שלנו, ואחיה – שהבושה והזעם הרתיחו את דמו – היה מצלצל לשר-התחבורה הממונה על הנמלים, ושם הייתה פעולת ההצלה נתקעת ואובדת במבוך המשרדים, וחאסן נותר חשוף לשרירות לבם של שוטרי הנמל, שפעלו מתוך דחפים שקראו להם אצלנו בשם פטריוטיים.

בימי נעוריו, כשהתורקים שלטו בפלשתינא, היה חאסן סבאג סְקִיפֶר של ספינת דיג, והמחתרת הציונית, שבן-גוריון, משה שרת ואליהו גולומב עמדו בראשה, הייתה מנצלת את טוּב-לִבו ואת רגש הרחמים הטבוע בו כדי להביא מהגרים יהודים בלתי-ליגאלים מנמלי סוריה, תורקיה ומצרים. חאסן עשה את מלאכתו תמורת מחיר הדלק למנוע הספינה. בעד הסיכון והטרחה סירב לקבל שכר מפני שבעד סיוע למסכנים אסור לקבל שכר. הוא לא העלה בדעתו כי בניהם של הפליטים הללו יקומו יום אחד על עמו ועל משפחתו להפיצם לכל רוח.

לאחר שנוסדה מדינת ישראל מצא חאסן את עצמו ביפו, כשאשתו ובנו תקועים כפליטים בעזה. ירוחם הג’ינג’י – אחיו של גלי היפה, הוא גלי כהן – שירת במפקדת-הכיבוש בעזה והוא שגילה אותם והודיע על כך לגברת עדה. עד מהרה הושבה אשתו של חאסן לבעלה ביפו ועמה שב גם בנם מַחְמוּד.

ישראל הר פגש במחמוד סבאג ולא עבר זמן רב עד שכרתו ביניהם ברית-דמים: מחמוד חתך את אצבע ימינו בסכין וישראל הקיז מאצבעו שלו כמה טיפות דם בעזרת סיכה, והם ערבבו דם בדם ונעשו אחים.

עד מהרה קיבל מחמוד מִשרת אמודאי בנמל, ומאחר שהיה עלם חסון ונעים-הליכות פחתו ההתנכלויות לאביו ולדוגיתו, אף שלא פסקו כליל.

צרותיו של מחמוד באו עליו ממקום שלא פילל לו. הנערות היהודיות היו כרוכות אחריו, מרדפות אותו בלחישות ובפתקים, במבטי עגבים, הקריצות עין ואפילו בנענועי-ירכיים מחוצפים, עד שכשל כוחו, ואפילו דבקותו בעיקרי הדת המושלימית לא עמדה לו, ויום אחד הגיע כמעט אל סף אפשרות של התארשׂות לעלמה יהודייה. בצר לו התוודה על כך לפני חבריו הערבים וגם גילה את אוזנו של ישראל, אחיו-לדם.

בזמן ההוא הייתה פרנסתו של ישראל על כתבות שונות ומשונות בשביל “ידיעות אחרונות” ו“הארץ שלנו”, והוא נתפס ליצר העיתונאי ופרסם רשימה (מבלי שנקב בשמות גיבוריה) על עלם ערבי שמארש לו נערה יהודייה. הרשימה נפלה לידי חבריו של מחמוד והם עטו עליו והאשימו אותו בבגידה ובכפירה. מחמוד נרעש וכרע תחת עצמת ההתקפה, וברגע של רִתחה נשבע לחבריו שיהרוג את ישראל הר על שהעליל עליו והוציא לרשות הרבים מעשייה, שכל מרכיביה הם קורי-עכביש תלויים באוויר, ושום החלטה לא נפלה, חלילה.

מחמוד זימן את ישראל לשיחת-בירור בתל-אביב והם פסעו הלוך ושוב סביב פינת רחוב שינקין ורחוב אבן-גבירול, כשהבעיה העומדת לדיון מסובכת למדי: מצד אחד נשבע מחמוד לחבריו שיהרוג את ישראל; מצד שני ישראל הוא אחיו, וכיצד יקום אדם על אחיו להרגו?

בסופו של דבר, ולאחר לבטים ופלפולים מדוקדקים, הציע מחמוד פתרון: הוא יעניק לישראל סנוקרת בפרצופו, ואם לא יהיה בכוחה של סנוקרת כדי להרוג – אין זו אשמתו של מחמוד, והוא נקי משבועתו.

השניים קרבו אל עמוד חשמל, כדי שפסק-הדין יבוצע בגלוי. ישראל עצם את עיניו, הושיט את לחיו והיה מוכן. מחמוד שלח את ידו, נגע בפניו של ישראל, ליטף אותן ואמר: “זהו זה. עשיתי איך שנשבעתי, החשבון סגור.”

ישראל הביא אלינו את מחמוד כשאתם הייתם נערים בני אחת-עשרה וחמש, אבל אינני בטוח שאתם זוכרים את כניסתו אל ביתנו. אמא ואני הלכנו שבי אחריו ממבט ראשון מפני שבכניסתו הייתה ענווה של כבוד, מצד אחד: וזו באה על ביטויה בקול-המלחשים שבו השמיע את דברי-הברכה בכניסתו. מצד שני היה בו בטחון גמור בידידות שתהיה שוררת בינינו בקרוב, ודבר זה ניכר בחיוך החם שבו הקיף אותנו ובכך שהושיט אלינו את שתי ידיו בבת אחת – את שמאלו לי ואת ימינו לאמא, והשהה את ידינו בתוך ידיו החמות, וחייך.

אחד כך פנה אליכם ושאל אם תרצו לבוא אתו לנמל יפו, והוא ילמד אתכם לצלול בתלבושת-אמודאים.

כבר בשיחתנו הראשונה נתברר לי שמחמוד ואנוכי קשורים קשר-אהבה אל פינה אחת שעל שפת-הים, הלוא הוא בית-הקברות המושלימי. מחמוד התייצב בראש התנועה המושלימית שביקשה למנוע את עיריית תל-אביב מלהשתלט על בית-הקברות. העירייה, מצדה, החליטה להרוס את המצבות ולהכשיר את השטח לנטיעת גן ציבורי ולהקמת בתי-מלון. מאבקו של מחמוד היה מאבק חסר-סיכוי מתחילתו, ואין ספק שהוא ידע זאת; אלא שמניעים דתיים, תחושת-עלבון והכרה באין-האונים שבהם הוא ניצב מול הכובש היהודי חָברו יחדיו לידי התמכרות נואשת למאבק האבוד.

על הקשר שלי עם מקום קברות-אבותיו לא סיפרתי לו, אבל נרתמתי למשימה היחידה שבה יכולתי לסייע בידו: בכל פעם שמהשטרה הייתה שמה אותו בבית-המעצר בעוון הפגנה בלתי-חוקית או “התפרעות”, היינו אמא או אנוכי ממהרים אל משטרת הצפון שברחוב דיזנגוף ומשחררים אותו בערבות.

הנימוק שבעזרתו היה עולה בידינו תמיד להוציאו מבית-המעצר היה זה, שמחמוד מטפל בבת-אחיו הפעוטה ואין מי שיעשה זאת זולתו. אחיו איבד את עצמו לדעת סמוך לנישואיו ולאחר מותו נולדה בת. האלמנה נישאה לאיש ומחמוד עמד על כך שיגדל את הילדה בביתו.

קצין-המשטרה התרגל כל כך לטקס השחרור שלנו, עד שבבואנו לתחנה היה אומר: “אני יודע. אני יודע. זה הבת המאומצת של אחיו. בסדר, בסדר.”

יום אחד הלכנו, אמא ואנוכי, ליפו, כדי לראות כיצד מתקדם אָלֶקוֹ טְרִיאָנְדָפִילוּ,¹¹ ידידנו הנגר היווני, בהתקנת רהיטי המטבח החדש שלנו. הישיבה בבית-המלאכה של אלקו הייתה כרוכה תמיד בלגימת עראק מתובל במֶזֶה, ועיניו השחורות, שפמו העבות ובלוריתו המכסיפה היו גורפים את מחשבותינו אל הטַוֶורנות היווניות בנמלה של פִּירָאֶוְס, משם בא אלקו ושמה היינו יוצאים לפעמים בימות הקיץ, ושבים הביתה בלב נשבר.

לאחר שנפרדנו מאלקו, עדיין היינו מבקשים שלא להיפרד מן הים התיכון; וכדבר המובן מאליו פנינו לעבר ביתו של הדייג חאסן סבאג, אביו של מחמוד שלנו. הייתה שעת בוקר מאוחרת ועם כניסתנו לחצר המוקפת חומה מצאנו את חאסן הזקן ואת אשתו (השניה; אמו של מחמוד נפטרה ואביו נשא אישה שנייה) יושבים על שרפרפי-עץ נמוכים, רשת דייגים פרושה על מרצפות-החצר והם טורחים בתיקון קרעיה. ממרפסת הקומה השנייה קרא לנו מחמוד לעלות אליו.

הוא סיפר שבלילה יצוא שתי סירות-מנוע של משטרת הנמל בעקבות הדוגית של אביו. תחילה קרעו במנועיהן את רשתותיו ואחר כך ערכו הקפות סחרחרות סביב הדוגית עד שהפכוהָ, ורק אז הסתלקו. אביו בן השמונים שחה במים הקרים, אסף את קרעי הרשת, שב אל הדוגית ההפוכה וגרר אותה בשחייה אל החוף, ומאז הבוקר הוא יושב עם אשתו בחצר ומטפל בנזקים.

“מדוע הם עושים זאת?” נאנחה אמא.

“למה שאבא שלי הוא ערבי,” הסביר מחמוד.

“יש לו סכסוך עם המשטרה?” ניסיתי למצוא פתח להסבר מכובד יותר.

“יש לו סכסוך עם כל העולם. הוא בן שמונים. לא?” הייתה תשובתו הסתומה.

משכנו אותו עמנו אל בית-קפה סמוך וישבנו תחת צלו של עץ תות.

כמי שממשיך שיחה שנקטעה, אמר מחמוד: “רק עם אשתו השנייה אין לו סכסוך… אתם יודעים שאבא שלי לא שומע טוב על שתי האוזניים, כמעט חירש לגמרי. מתי שהאמא שלי הייתה מדברת אתו היה צועק לה: ‘מה את אומרת? אני לא שומע.’ אבל אם האישה השנייה מדברת אתו אפילו חלש מאוד הוא שומע כל דבר… כואב לי לראות איך הוא שומע טוב את האישה השנייה.”

אמא התרגשה מאוד מן הדברים שאמר מחמוד והיא הניחה את כף ידה על גב כף ידו, הביטה לתוך עיניו, שצבען כצבע הדבש הכהה, ואמרה לו שהוא צריך לשמוח על שיש לאביו נחמה וסעד לעת זקנה.

“אבל לאמא שלי הוא היה אומר ‘אני לא שומע,’” התעקש מחמוד. אחר השפיל את עיניו אל ידה של אמא שעדיין הייתה מונחת על כף ידו, ואמר: “בואי אני אגיד לך את הגורל שלך מהקָפֶה שנשאר לך בכוס.”

והוא נטל את כוסה, הפך אותה אל הצלחת שמתחתיה ושב והגביהה אל מול עיניו.

“יש כמה דברים טובים,” הוא חייך בערמומיות, הביט בפניה של אמא והשהה את מבטו. אינני צריך לספר לכם מה היה אדם רואה כשהביט בפני אמא שלכם. מחמוד פזל לעברי, כמבקש רשות להוסיף ולהביט בה, ואמא הסמיקה כדרך שהייתה מסמיקה תמיד כשהיו אנשים נבוכים, כמעט נבהלים, מעדנת יופייה; יופי שלעתים קרובות הייתה נסוכה עליו תערובת של עצבות ורחמים רכים.

“מה אתה רואה, מחמוד?” האיצה בו, ובפנותה אלי אמרה: “לפעמים יש לי רצון להאמין בקסמים הללו. אני יודעת שאתה מלגלג, אבל אני לא.”

“זה לא רציני,” מיהר מחמוד להודות, נאמן לישרנותו חסרת-ההומור. “אני מביט בקפה, אומר משהו ותיכף מביט בעיניים שלך, לראות אם אמרתי נכון. אם נכון, אז אני ממשיך. אם לא נכון, אני אומר משהו אחר. זה הכל בלוף בשביל לעשות צחוק.”

אמא הביעה אכזבתה ונזפה בו על שעורר בה תקוות-שווא.

“אני רוצה לספר לכם משהו,” אמר מחמוד כשפניו מרצינות. “אני הולך להתחתן… ואיך זה קרה? זה היה ככה: עַבֶּד בא אלי ואומר לי: ‘מחמוד, למה אתה לא התחתנת?’ אמרתי לו: ‘לא מצאתי.’ אמר לי: ‘אחותי מתאימה לך?’ אמרתי לו: ‘עבד, אתה החבר הכי טוב שלי,’ נתתי לו יד ונתתי לו דיבור של כבוד.”

אמא בירכה אותו והחלה שואלת על הכלה. מחמוד אמר שהוא מכיר אותה מילדות והם גדלו באותה השכונה ויש לה לב של זהב.

נתעטפנו בשתיקה. הפתאומיות שבהודעתו וחגיגיות המעמד העתיקו מלים מפינו. מחמוד היה מתופף קלות באצבעותיו על לוח השולחן ואמא תלתה בי עיניים מתחננות. על מה התחננה לא ידעתי. כיום אני סבור שלבה אמר לה משהו מאותם דברים, שהלב מנבא עליהם לפני שהשכל מקיף אותם מצד ההיגיון.

בפה פעור, בקנאה ובהשתאות עקבתי אחרי ההכנות לחתונה. בשעת אחר צהריים מאוחרת הייתה חצרו של חאסן סבאג מתמלאת המון אדם. כל חבריו של מחמוד הגיעו ובאו מסדנאותיהם, מן המוסכים ומאתרי-הבנייה, איש איש וכלי מלאכתו בידו, לבנות למחמוד בית. הם עסקו בתיקון סדקים שבקירות, השחילו חוטי-חשמל, העבירו צנרת לביוב ולהובלת מים אל הקומה השנייה. גם נגרים היו שם, גם צבעים, גם רצפים. עד חצות הלילה, ואף מאוחר יותר, עמלו וטרחו כשמחמוד עומד עליהם לשרתם בקפה ובממתקים.

וכששלמה מלאכת הבנייה נצבעו שני החדרים בירוק בהיר ושולי הקירות קושטו בפרחים אדומים וצהובים. אחר כך הובאו הרהיטים ולבסוף נשאו ארבעה בחורים את מיטת הזוג והציבוה בחדר-השינה.

מקץ שלוש שנים נשאו ארבעה בחורים את ארונו של מחמוד אל בית-הקברות.

ממחרת יום החתונה הלך מחמוד על שפת-הים של תל-אביב כדי להפגין. פועלי העירייה כבר החלו בהסרת המצבות והשעינו אותן על קירותיו של חדר-המתים שבו ערכנו – פיטר רחלי ואנכי – סעודת-לילה עשרים ושש שנים קודם לכן.

את מחמוד עצרו, אמא שחררה אותו בערבות ופועלי העירייה המשיכו במלאכתם. אחריהם באו פועלי-הגינוּן ואחר כך פועליו של קבלן פרטי, ומקץ שנתיים נקרא המקום בשם גן-העצמאות ושני בתי-מלון קמו בשוליו – הילטון ושֶרַתוֹן.

מחמוד, עַבֶד וחבריהם הוסיפו להפגין עד שהותשו, ולבסוף ניצבו בוהים מול חומת-האבן שבה הוקף חדר-המתים – “מטעמי כבוד לדת האישלם”, כפי שהוסבר בעיתונים – וְשָבוּ לבתיהם. לימים החלו גנני העירייה מאכסנים את כלי העבודה שלהם תחת קמרונו של מקום הסעודה שלנו.

ואז אירע שהעירייה הכריזה על תחרות להקמת אנדרטה בגן-העצמאות לזכר הטייסים שהגנו על תל-אביב במלחמת העצמאות.

באותו פרק זמן כבר לא עסקתי בפיסול, אבל המחשבה שאולי יתמזל מזלי להציב מצבה במקום הזה הפיחה בי חוצפה. השתתפתי בתחרות וזכיתי בפרס ראשון. מעל לקבר שבו נטמנה נשמתנו המשולשת למנוחת עולמיה ניצבת עתה ציפור-פלדה ענקית, משקיפה ממרומיו של עמוד בטון אל המקום שבו שרה רחלי על הזמיר שביער. גופה של רחלי טמון בבית-עלמין שבגרמניה, שם השיג אותה התקף-לב ושם החזירה את נשמתה לבוראה, והיא כבת שלושים וחמש.

עם פיטר לא דיברתי מעולם על האנדרטה שהקימותי, מפני שהייתי בוש בפניו על חוצפתי, וכן הנחתי שהוא איננו מנחש את סיבת התפרצותי להשתתף בתחרות.

מחמוד, שרגלו לא הוסיפה לדרוך על אדמת בית-הקברות המחוּלל, ספק אם ידע על קיומה של ציפור-הפלדה שלי. יותר ויותר נסתגר בגבולות הממלכה הקטנה שהותיר לו גורלו – השטח שבין רחוב 60 לנמלה של יפו, שם הוסיף לעבוד כאמודאי, ומפעם לפעם סייע לאביו בצאתו בלילה לצוד דגים. ואם היו בעיות עם משטרת-הנמל היה מחמוד הולך אל הגברת עדה, או אל בִתה דִקְלָה או אל בנה דוּדִיק, והם היו נחלצים לעזרתו. אחיה של הגברת עדה נעשה בינתיים ראש-הממשלה שלנו, אבל לשוטרי-הנמל הייתה מעין חסינות, מפני שהיו פטריוטים ושנאו ערבים.

באחד הלילות טס הליקופטר של שירות-הביטחון מעל לרצועת החוף, בשטח שבין יפו לעזה, ובעזרת קרניים אינפרה-אדומות ערך תצלומים. כשפיתחו את הסרט לא היה ספק שראו בו את הדוגית של מחמוד, ולצדה סירה גדולה יותר ובה שלושה אנשים. הסירה הגדולה שטה לפנות בוקר לעבר פורט-סעיד שבמצרים והדוגית של מחמוד שבה לנמל יפו. מחמוד נעצר לחקירה והואשם בקשר עם סוכני-האויב למטרות ריגול.

לחוקריו סיפר מחמוד, שסוכנים זרים פנו אליו פעמים אחדות בהצעה לעבוד בשבילם והוא סירב. את סירובו נימק להם בכך, שאין הוא מסוגל לבגוד במשפחות גולומב ושרת, שהיו לו כהורים וכאחים ואחיות. את אהבתו לעמו הוא מבטא בתפילה במסגד ובמלחמתו להצלת בית-הקברות שעל שפת-הים. ואם יבואו לידו מלחמות נוספות יעמוד בהן בכבוד, אך לא כבוגד.

חוקריו לעגו לו, כמובן. ישראל הר הלך אל הגברת עדה, אך נתברר כי קצרה ידה מלהושיע מפני ששירותי-הביטחון אינם חייבים להטות אוזן לתחנוני אזרחים. אז הלך ישראל אל בתו של ראש שירותי-הביטחון אִתה שירת בצבא, בשעתו, והיא ניאותה להסדיר לו פגישה עם אביה ביום השבת בצהריים, בביתם. אלא שיומיים לפני הפגישה – ביום החמישי בשבוע – שם מחמוד קץ לחייו. הוא תלה את עצמו בתא-המעצר שלו.

תוכנו של הפתק שהשאיר לאשתו ולילדיו מחזק את מה שידעתי גם קודם לכן – שמחמוד אמר אמת לחוקריו. גם בלי הפתק הייתי יודע שדיבר אמת. אנשים שכמותו אינם משקרים, מפני שאינם ירֵאים. הם קורצו מן החומר הנדיר שממנו נבראו אהוביו של האלוהים.

שש שנים לאחר מכן, כששירתי בשגרירות ישראל בלונדון, פגשתי את האיש שחקר את מחמוד בכלאו. “אינני יודע אם דיבר אמת, או שריגל בשביל המצרים” – אמר לי האיש. “מפני שלא סיימנו את החקירה. אבל דבר אחד אני זוכר: הבחור ההוא היה בו משהו אצילי. זה לא היה האספסוף שאנחנו נתקלים בו לפעמים; אוֹה, לא. זה היה גבר אמיתי.”

את גוויתו של מחמוד הביאו אל המסגד הקטן שבשכונה והיא הונחה על הרצפה. כשבאתי למסגד עם ישראל כבר היה שם דודיק גולומב. עַבֶד, אחי אשתו של מחמוד, וכמה מעסקני הוואקף הביטו בנו זמן מה בשתיקה, ולבסוף אמר עבד: “למה אתם שותקים? רוצים לראות את מחמוד שלכם?” ובהינף-יד קרע את הסדין מעל הגווייה. הבטן היתה פתוחה, ממולאה צמר-גפן, לאחר הנתיחה השגרתית של הפאתולוג. הפה היה פעור, כמתאמץ לשאוף אוויר, ושיניו הלבנות הבהיקו בחצי החשכה שבמקום. שמעתי לפתע יבבה ואנקת-בכי ומיהרתי לחסום את פי באגרופי. ישראל ודודיק נהגו בצורה מכובדת יותר ושתקו.

הוא נטמן בבית-הקברות של שכונת עג’מי, באדמת השיפוע היורד אל הים, במרחק שניים-שלושה קילומטרים דרומה מבית-הקברות הקרוי עתה בשם גן-העצמאות.

בעיתון “הבוקר” הופיעה למחרת רשימה בלא חתימת שם מחברה, ובה נאשמו שלושת הישראלים שהשתתפו בהלוויית “המרגל הערבי” בבגידה במולדת. במולדתו של מי – לא נאמר בכתבה.

כשנה או שנתיים לאחר מכן החנה עבד, אחי אשתו של מחמוד, מכונית ממולכדת בשדרות בן-גוריון שבתל-אביב. המכונית התפוצצה וכמה אנשים נפצעו. עבד נתפס ונשפט לחמש-עשרה שנות מאסר.

שתים-עשרה שנים לאחר מותו של מחמוד נסע פיטר במכוניתו בכביש ירושלים. מכונית שבאה ממולו התנגשה בו והוא נהרג. קברו אותו ברצועת האדמה שבין הר-הכרמל לבין הים, באדמת מישור נמוכה ובוצית. ספק אם נִיתָן לראות משם את חלקת-המים. הקבר מצוי כמה עשרות קילומטרים צפונה לחדר-המתים של ימי נעורינו. ציפור הפלדה שלי ניצבת בתווך. וקברה של רחלי אי שם בקלן. גלי כהן מת במחלה כמה שנים לפני פיטר ואני נחפז להפקיד בידכם את הסיפור.

ילדַי, שימו לב: כשאתם שבים הביתה במטוס, ברגע שבו הוא חולף על פני קו-החוף תוכלו לראות מימין את קברו של מחמוד בסמוך לקו-המים. כשני קילומטרים מזרחה, בקו ישר, מצוי קברה של אמא. היא נטמנה בדיוּנוֹת שליד חולון. משמאל אפשר להבחין – ביום של רְאוּת טובה – בהר-הכרמל ובחלקת הקברים שלמרגלותיו. ומול חרטומו של המטוס מזדקרת ציפור-הפלדה שלי.

חדר-המתים מצוי כמה מטרים ימינה. תכירו אותו על פי כיפתו הקטנה.

 

41: בגדי המלך הישנים    🔗

זוכר אתה את המסעדה הצמחונית שאליה היינו באים בלילות החורף לשחק בשחמט?

הייתה שם פינה דחוקה בין דלת הכניסה לבין מערכת הקולבים, ובפינה הדחוקה ההיא ניצב פסנתר חולני; ואדם חסר גיל, שפניו מאופרות באבקה ורודה ובגדיו מתנכרים בזרותם, היה יושב אליו בכל לילה ופורט מנגינות מתחילת המאה. בגדיו לא היו קנויים בחנות, מפני שכיוצא בהם לא היו מצויים בחנויות זה דורות. אפילו בפחי אשפה לא יכול היה למצאם; גם מידי גנבים לא יכול לקנותם, מפני שגונבי בגדים מסוג זה מתו לפני שנים רבות. הוא חבש לראשו כובע מֶלוֹן, אבל לא שחור. את צבעו אינני זוכר. היו לו נעליים שחרטומיהן מחודדים וחומים, אבל הנעל עצמה הייתה עשויה עור לבן. זן זה של בתי רגליים מצוי היה לפנים בארצות שמסביב לים התיכון או באמריקה הלטינית, אבל לא בעיר לימודינו. ונעליים אלה היו מחופות גֶטרַאוֹת של לבד אפור, קשורות בשרוך מתחת לסוליה. המכנסיים היו מפוספסים שחור אפור, אלא ששרווליהם, בסמוך לנעליים, היו עשויים קטיפה שחורה וכן בתי הכיסים, אף הם ממוסגרים באותה קטיפה. עניבת פרפר אדומה הידקה אל גרגרותיו העירומות סוג של צווארון צלולואיד לבן, שמכבר העלה חלודה, או עובש, בצבע צהבהב סדוק. כותונת לא הייתה לו, ומתחת למקטורן סגול בעל כנפות ארוכות לבש גופיית צמר, שמפתחה בצבצו אניצי שׂער-שיבה. בסיכה אנגלית הוצמד אל הגופייה ורד בן יומו.

הבטתי בו שעה ארוכה. ראיתי שגם אתה מביט בו ושמחתי למחשבה שגם אתה, כמוני, מתפתה להאמין, שבבוא היום אפשר יהיה לפתוח את חלון חדרנו, ומבעד לחלון נוכל להתעופף; ואנשי השכונה יביטו בנו מן הרחוב שלמטה ולא יהיו תמהים כלל.

אחר קמנו ממקומנו וניגשנו אליו.

הוא הרים ראשו מעל הקלידים, שרבב כלפינו את צווארו ואבקת הפוך העבה שכיסתה את פניו נסדקה, מחמת המאמץ, בשיפולי חוטמו. ומבלי שיפסיק מנגינתו לחש, כמתחנן: “האמנם אינכם מנחשים? ואני האמנתי שזה ברור כל כך.”

אחר כך ישב אל שולחננו ואתה הלכת אל הדלפק והבאת בקבוק יין; והוא אמר: “כל כך צר לי כשאין מפענחים אותי; והרי זה כל כך פשוט… אני לובש את בגדיו של אֶנריקוֹ קָרוּזוֹ, הזַמר…”

הוא סיפר שבשעות היום, לבוש ככל האדם, הוא משמש מורה למלאכת-יד בבית ספר עממי; ולעת לילה הוא לובש את אלה. “גיליתי את התכסיס הזה לפני שנים רבות,” אמר, “והתגלית הזאת מנעה אותי מלשים קץ לחיי.”

לפנות בוקר, כשננעלה המסעדה ויצאנו אל הרחוב הקפוא, נפרד מאתנו האיש בלחיצת יד ונכנס אל המכונית שלו. לפני שנעל עצמו בתוכה שב ושרבב את צווארו כלפינו ואמר שהוא יהודי.

ואז אמרתי לך, שאני שמח שהוא מבני עמנו. אמרתי לך שהאיש הזה השיב לי אבדה.

ואתה אמרת: “על מה אתה מדבר?”

האם גם עכשיו, מקץ שלושים שנים כמעט, ואחר כל מה שקרה, וגם ללא כל סיכוי לתקן את המעוות, עדיין אינך מבין? או שגם אז הבינות ורק העמדת פנים שאינך מבין, כדי שלא להיות חייב להסיק מסקנה; כדי לדבוק בשפיות, שקטלה את שנינו לאט לאט, כראוי לנו.

 

42: 1960–1893: אחי.    🔗

1.    🔗

הנה תמונת הגיהינום: לפני כחצי שעה שקעה השמש מאחורי הפרדסים. מלטפת יורדת החשכה על החצר, נושאת ריחות פריחה. אבקנים מרחפים באוויר, דממה זורמת וקרֵבה מבעד למנהרת עצי-השיטה שברחוב הריק והיא מתפלשת על משטח החול האדמדם שבין ביתי לבין ביתו הגדול, בית-הקומותיים, של אחי המנוח. מדי ערב אני יושב אצל חלון חדרי ומצפה לקולה של מכונית. הקול מודיע על עצמו מרחוק, קרב ובא במורד הרחוב, נעצר ליד השער, והמנוע כבה. תמיד הוא כבה כאילו לפתע ואת לבי פולחת דקירה קלה, אחת, מדי ערב. אחר כך אני עוקב בעיני רוחי אחרי הגיאולוג האמריקני שיוצא ממכוניתו ונכנס לדירתו, ומיד אני רואה אור נדלק במטבח קומת-הקרקע של הבית הגדול. מחלוני אני מרים עתה את עיני אל חלון המטבח שבקומה השנייה, שם יכבה האור בעוד דקה או שתיים. עכשיו אני עוצם את עיני, כי מה שיש לראות כבר ראיתי. מעתה יזַמן לי הדמיון את שאני יודע: לוּסיניה יורדת במדרגות הפנימיות; אֶת תַבשילי ארוחת-הערב היא נושאת בתוך סל שבידה ונהרה שפוכה על פניה, נהרת געגועים שבאו על סיפוקם, שהרי כל היום הייתה מצפה לרגע הזה. בדלת המטבח שבקומת-הקרקע ניצב הגיאולוג האמריקני, נוטל מידה את הסל, גוחן עליה, נושק לה על לחייה והם יושבים אל שולחן האוכל.

כמחצית השעה אני עוצר את נשימתי, בוהה אל תוך חשכת החצר עד לרגע שבו יכבה האור במטבחו של הגיאולוג. מקץ כמה שניות יעלה האור בחדר המיטות שלו ואחרי כמה דקות יכבה. רק לפנות בוקר יואר החדר לזמן מה, לוסיניה תשוב אל דירתה שבקומה העליונה ואני יודע שהיא סרה אל חדר הילדים. אולי היא מיטיבה את הכר למראשותיהם, אפשר גם שהיא נושקת להם בשנתם ואחר כך היא פורשת לחדרה.

אני מקדם את פני הזריחה בעיניים בוערות, עצומות למחצה, ועד הצהריים אהיה סובב בחדרי. אחר כך אשב לכתוב. אני כותב עכשיו.

2.    🔗

לפני כארבעים שנים, לאחר שנפטרו הורינו, נסע אחי לאיטליה ללמוד אגרונומיה ואני כבר עבדתי אז כמורה בבית-הספר של המושבה. כששב אחי מקץ שלוש שנים הסכמנו בינינו שיגור בבית ההורים, ואני אבנה לי בית בעומקה של החצר, בריחוק מה מן הרחוב. את עצי האיקליפטוס שמסביב למגרש לא צריך היה לעקור, אבל את העצים שהיו במרכז החצר סילקנו כדי שלא יחצצו בינינו. ברווח שבין ביתי לבית ההורים השתרע משטח של חול אדמדם, שבימות החורף היה סופג רוב רובו של הגשם וכמעט אף פעם לא קרה שנשאנו בוץ בנעלינו בשעה שביקרנו זה אצל זה.

כאשר נשא לו אחי אישה הוסיף קומה על הבית שירש מהורינו. אני, שלא נשאתי לי אישה, גר עד היום בבית הקטן שבניתי לי, ושעתה הוא נראה כמין ביתן של משרתים נספח אל בית-האדונים הגדול.

כששב אחי מאיטליה, אגרונום מוסמך, הביא עמו כינוי שדבק בו עד לסוף ימיו. קלמן היה שמו מלידה, אבל באיטליה קראו לו קַמִיליוֹ, ואף שהיה השם הזה שינוי מן המקור, דבק השינוי וגבר על המקור והכול קראו לו קמיליו. אפילו אשתו.

את הנערה שנשא לו לאישה פגשתי אני לפני שהכיר אותה אחי. בימים שלמד באיטליה באה למושבה מורה חדשה והצטרפה לצוות בית-הספר שלנו. הכול הסכימו ביניהם – אפילו הנשים – שיופי כזה לא נראה במקומותינו מעולם, וספק אם ניתן למצוא יפהפייה כזאת במקום מן המקומות. היו שאמרו: “למה לה לבוא למושבה הנידחת שלנו? הרי היא יכולה לכבוש את העולם!” אבל המורה החדשה, סופי היה שמה, יצור עליז וכמעט שובב כילדה, אמרה לנו שהיא מאושרת על שניתנה בידה מִשרת מורה במושבה, ושהיא מקווה להכות שורשים בקרבנו ולהיות כאחת מאתנו. סיפרתי לה שאבי היה אחד מששת מייסדי המושבה והיא הביטה בי ופרצה בצחוק: “אז מדוע אתה מורה ולא חקלאי?” “אחי לומד חקלאות,” אמרתי כמצטדק. וכמו מוסיף כסילות על שטות הודעתי לה שאחי ישוב מוכתר בתואר אגרונום בעוד כחצי שנה.

באותה מחצית השנה עשיתי רוב הימים בחיפוש אחר דרך, או שיטה, שבעזרתה אמחה את רושמה של השיחה הראשונה שהייתה ביני לבינה. אין ספק שעלה בידי לעורר בלבה סקרנות לקראת בואו של אחי, ולבסוף ראיתי שעלה בידי להביאה לידי ציפייה דרוכה. הגיעו הדברים לידי כך, שבסמוך לשובו של אחי מאיטליה הייתה פונה אלי בחדר-המורים ומפצירה בי לגלות לה את תאריך שובו מיד לכשאדע.

אחי שב בראשית החורף. באביב, סמוך לחג הפסח, הם באו בברית הנישואים.

3.    🔗

אני כותב עכשיו. סמוך לשעת הצהריים אני מנסה להתגבר על קורי השינה שמדביקים את שמורות עיני הבוערות. אני יודע שהגיאולוג האמריקני כבר נסע מזמן במכוניתו אל קידוחי-הנפט שבדרום, בעוד ילדיה של לוסיניה מצויים בבית-הספר והיא עצמה ספונה בחדר-השינה שלה, חבוקה בזיכרונות הלילה המתפוגגים אל תוך שנת-בוקר מתוקה. היא עתידה לקום ממיטתה כשישובו הילדים מבית-הספר והיא תשב אתם לארוחת הצהריים, ואחר כך תפתח בהכנות להתקנתם של תבשילי-הערב, לה ולגיאולוג האמריקני.

כשאני רואה לנגד עיני רוחו את כל אחד מן החדרים שבהם בוערת אש הגיהינום שלי – אני יושב לכתוב את הסיפור על הדבר, שאולי היה חיי שלי, ואולי היה חייהם של אנשים אחרים. והיכן עבר הגבול בין חייהם לחיי, לא אדע. ובהחלט גם ייתכן שחיי היו רק חלום, או הרהור, או מטרד בחייהם של האנשים האחרים שבחצרנו.

4.    🔗

אחי נשא את סופי לאישה סמוך לחג הפסח ומיד יצא עמה לטיול בגליל. אמורים היו ללון שני לילות בטבריה ושלושה בצפת. אני נתבקשתי לדאוג שחומרי הבניין המיועדים להקמת הקומה השנייה של בית-ההורים יובאו במועדם ושהפועלים יהיו מוכנים להתחיל בעבודה מיד אחרי החג. כמו כן הטיל עלי אחי להיות נוכח בכל אחת מישיבות ועד-המושבה, שבהן ייבחרו חברי הוועד החדש, כדי לדווח לו, עם שובו, על הלך-הרוחות במושבה. הילכך לא הייתי יכול להשתתף בטיול ובסמינר-החג שנערך בירושלים מטעם הסתדרות-המורים, אף על פי שכל השנה כולה הכשרתי את עצמי לאותו המעמד ואף הכינותי טיוטת-נאום. לא אמרתי לאחי דבר על הטיול ועל הסמינר, כדי שלא יחשוב שאני משתמט מלסייע בידו מטעמי קנאה, אולי.

השתתפתי בכל ישיבות הוועד וכשהגענו לבחירת ראש-הוועד הצבעתי בעד מי שהצבעתי, אבל אחי נבחר לשמש ראש ועד המושבה לארבע שנים. גם דאגתי שיובאו חומרי הבניין במועדם, וכששבו בני-הזוג מירח הדבש שלהם מצאו הכול מוכן ומתוקן לרווחתם – הרצפה שבקומה הקרקע שטופה ורחוצה, המזווה מלא ירקות, פירות קמח ודבש, וגם דאגתי שיכובסו הווילונות ויהיו רעננים כביום שנכנסו הורינו לגור בבית.

עד מהרה החלה הקומה העליונה צצה ועולה ומתגבהת. קומת הקרקע, בדומה לבית שבניתי לעצמי בשולי החצר, הייתה בת שלושה חדרים קטנים, לפי יכולתם של האיכרים בימי ראשית המושבה. אבל עכשיו הרחיב אחי את תשתית הקומה העליונה על ידי שבנה בצמוד לבית קשת-כניסה, כעין שער רחב, שעליו נבנו שני חדרים נוספים על השלושה שלמטה.

בסופו של דבר עלו בני הזוג להתגורר בקומה העליונה וקומת הקרקע נתמלאה רהיטים ישנים, גרוטאות של שרידי הכלים החקלאיים ששימשו את אבא ושאר חפצים דחויים. פעם הודיע אחי, בישיבת הוועד, שיש בדעתו להועיד את קומת הקרקע למוזיאון של ראשית ימי המושבה. אמר, אך לא קיים את דברו מעולם. ובעשרות השנים שחלפו מאז שימשה קומת הקרקע לצרכים שונים לחלוטין. אני אספר הכול.

5.    🔗

כשנה לאחר נישואיו נתמנה אחי ציר לקונגרס הציוני, אבל הוא סירב לנסוע בטענה שקיימת סכנת אַרבֶּה בקיץ, ואין הוא מוכן לזנוח את אחיו האיכרים בשעת צרה, כשמיומנותו המקצועית עשויה לסייע בהדברת המזיק.

הסיבה האמיתית לסירובו הייתה אחרת. בימים ההם הוא ייסד ירחון חקלאי שאמור היה לשמש לו אמצעי להשפעה בציבור. הירחון קיבל, סמוך להיווסדו, גושפנקה רשמית של התאחדות האיכרים, ואחי נתמנה עורכו בשכר. אשתו החלה מסייעת בידו בהעתקת כתבי יד ובקוֹרֶספּוֹנדֶנציה, ואחרי יום ההוראה בבית-הספר הייתה יושבת אל עבודת הירחון עד לשעות הקטנות של הלילה. לימים הפחיתה את משרת ההוראה כדי המחצית ונעשתה עובדת מלאה בירחון, והתאחדות האיכרים שילמה משכורת גם לה. כשהרתה סופי את בנה הבכור הוסיפה לשרת את אחי בנאמנות גם בעבודת הבית והמטבח וגם בעבודת הירחון, וזאת בנוסף על חצי משרה בבית הספר שלנו.

אחי, לעומת זאת, היה כל כך טרוד במשימות הכבדות שבהן שלח את ידו, עד שלבסוף מינה לעצמו מזכיר שהיה עובד עם סופי, בעוד הוא עצמו נוסע כמעט בכל שבוע לתל-אביב ולירושלים, משתתף בישיבות ונושא הרצאות במיני כינוסים ואספות.

לעתים מזומנות היה נעדר מביתו יום או יומיים, ואת ברית-המילה של בנו בכורו נאלצו לדחות ביממה שלמה מפני שאחי התחייב להשתתף בישיבת הוועד הלאומי בירושלים.

סופי הסבירה לכל אחד מבאי הבית כי בעלה יש לו אחריות ציבורית, וחובה להבין אותו ולסייע לו במילוי תפקידיו.

דמעות ראיתי בעיניה בפעם הראשונה בתחילת החורף השני לנישואיהם. העמדתי פנים שאינני רואה מאומה, אבל סופי ראתה שראיתי וראתה שעשיתי עצמי כאינו רואה. כיום אני יודע שבאותו הרגע נכרתה בינינו ברית איזושהי, ברית שעל טיבה עמדתי מאוחר יותר.

6.    🔗

כמה זמן יכול אדם לשבת מול חלון חדרו ולהביט אל המתרחש בחוץ?

אם ישאלו אותי, תהיה תשובתי: ארבעים שנים, בערך. ועדיין אין זה הסוף,

לפני כארבעים שנים השקפתי מחלוני לעת ערב אל האורות הנדלקים והכבים בקומה העליונה שבנה לו אחי לאחר נישואיו. את משחק האורות למדתי כבר אז על בוריו, ובדמיוני ראיתי גם אז את המבוכה ואת החיוך המבויש ואת הערגה בפניה של סופי כאשר כיבו את האורות בחדר-השינה שלהם בשנה הראשונה לנישואיהם. מאותו חלון עצמו הייתי מתבונן – בשנה השנייה לנישואיהם – אל מנורת חדר-האורחים שלאורה עבדה סופי את בעלה במלאכת הירחון, ואחר כך הייתי רואה שהאור כבה שם ונדלק בחדר-המיטות. ולעתים מזומנות ידעתי שהיא שרויה שם לבדה, בוכה אל תוך הכר.

מאותו חלון עצמו אני משקיף עכשיו – כשאני כותב את הדברים האלה, מקץ ארבעים שנים – אל ריבוע החלון האפל בחדר-המיטות של הגיאולוג האמריקני, ואני יודע שלוסיניה חבוקה בזרועותיו. ומימי סופי ועד לימי לוסיניה חלפו רוב שנותי מבלי שישתנה דבר בחיי. השינויים חלו בחייהם של אחי, של סופי, של לוסיניה ושל בִּתה, שאף היא שמה לוסיניה, ועכשיו היא אלמנתו של אחי, ובזרועותיו של הגיאולוג האמריקני היא מקיימת את הטקס היחיד שבאמצעותו היא מבדילה בין חיים לחידלון.

ואני – בחלוני. והסיפור שאני מבקש לספר איננו שלי, בעצם. הוא סיפורם של אנשים אחרים. ואף על פי שאין לי סיפור משלי, הן לא ייתכן שלא הייתי ולא נבראתי, שהרי אינני משל אלא בשר ודם. ובכן, מה אני מבקש לספר?

7.    🔗

גם כיום, כשהמושבה שלנו כבר איננה מושבה אלא מועצה עירונית, עדיין מצויים כמה ותיקים שמספרים עלי רכילויות שונות מאחורי גבי. בייחוד חביבה עליהם האמירה, שכל ימי חשקתי בכל דבר שחשק בו אחי, ושכל ימי קינאתי בו וביקשתי לחקותו.

לא אבוא להתווכח עם המלעיזים ואני אפילו מוכן להודות שלגבי כמה מקרים יש משהו מן האמת באותה אמירה. אבל לגבי סופי – אין לזה כל שחר, שהרי אני הכרתי אותה לפני שאחי אפילו שמע את שמה. ואני התאהבתי בה ממבט ראשון ממש. אמנם אין בכך שום פלא. כל מי שראה אותה אז התאהב בה, אלא שאני הייתי אולי הנלהב מכל אוהביה. והנה עובדה היא שדווקה אחי נשא אותה לאישה. כלומר: היא נותרה בתוך משפחתנו. אינני יודע כיצד אסביר זאת, אבל נדמה לי שבמובן מסוים היא שייכת גם לי, למן עצם ההתחלה, ואפילו, נניח, כגיסה שלי. והרי זה סוג של קרבה מסוימת, אם לא למעלה מזה.

8.    🔗

בשנים הראשונות לנישואיהם הקפיד אחי שלא להיעדר מן הבית בלילות-שבת, ולארוחת-הערב החגיגית היו מזמינים אותי כמעט תמיד. אחי לא היה שומר מצוות, אבל סופי – מיום שנולד בנם הבכור – הייתה מדליקה נרות, מברכת עליהם ומתנצלת בחיוך חטוף ובהשפלת-עיניים. אחי הפגין את מורת רוחו מן הטקס בכך שתקע עיניו בתקרה שעה שלחשה את ברכת הנרות, ומיד כשסיימה היה זורק לה בקוצר רוח: “נו, עכשיו כבר אפשר לאכול?”

היא לא הייתה משיבה, וכשנתקלו עיניה במבטי האהדה ששילחתי לעברה הייתה נבהלת ומחפיזה תנועותיה עד שהמרק היה נשפך מן התרווד אל המפה. כל כך חששה פן יראה בעלה שאני מבחין בגסות שהוא נוהג בה; ועל שפיכת המרק היה אחי מגיב בשתיקה מלוּוה מבט גרוע לאין שיעור מנזיפה.

פעם ביקשה ממני סופי שאסייע לה בניסוח מכתב-חוזר למנויי הירחון. בו במעמד העירה שבקשתה חייבת להישאר סוד ואחי איננו צריך לדעת שנעזרה בי. לאחר זאת נעשיתי עוזר קבוע שלה, מיזמתי. ראיתי שהיא כורעת תחת נטל העבודות השונות שקיבלה על עצמה ואמרתי לה שעתותי בידי, ולאחר שעות ההוראה בבית-הספר אני פנוי לנפשי כל שעות אחר הצהריים והערב, שלא לדבר על שעות הלילה.

כיום אינני יודע אם היה זה פיזור-דעת או שכחה מכוונת מצד סופי, כשהייתי מוצא בתוך ערמת הניירת שקיבלתי מידיה מיני פתקים פרטיים, מוזרים מאד מצד תוכנם. ספק רשימות-יומן מצאתי שם, ספק איגרות-בית קצרות שהיו מיועדות לבעלה, ומשום מה מצאו את דרכן אל תיקי המכתבים של הירחון. לבי לא מלאני להעיר את תשומת לבה על הטעות – אם הייתה טעות – כדי שלא להביאה במבוכה. מה שראיתי באותם פתקים לא היה מיועד לעיניו של זר. ומאחר ששתקתי הוסיפה סופי לטעות.

יום אחד, באמצע ההיריון השני שלה, הושיטה לי סופי צרור ניירות לטפל בהם. בשבתי בערב אל שולחני, בביתי, להגיה, לערוך ולנסח, לפי צורכי העניינים שלפני, מצאתי פתק בזה הלשון:

יקירי, אמור לי במה חטאתי לפניך? אני רוצה לעשות את רצונך ולמלא אחר כל משאלות לבך כדי שתהיה מאושר, אבל אתה אינך אומר לי מה עלי לעשות. אתה רק זועף ונוזף ופוצע את לבי. אנא, אהובי, תן לי סימן."

כתוב בתורה: “כבד את אביך ואת אמך.” בשום מקום לא כתוב: “כבד את אחיך.” וכאשר אלוהים צועק אל קין: “אֵי הבל אחיך?” קין עונה: “השומר אחי אנוכי?”

כשקראתי בערב הרחוק ההוא את הפתק שכתבה סופי לאחי פקע מיתר בנפשי. לא זו בלבד – זעקתי בפה קפוץ כשאני מכה באגרופי על השולחן – לא זו בלבד שגזלת בחוזק יד את אהובתי, לא זו בלבד שהשתלטת על נשמתה ועל גופה; לא די לך בכל אלה ואתה מתעלל בה ומשפיל אותה?!

מה שעשיתי מיד לאחר מכן עשיתי מתוך טירוף החושים ולא ידעתי מה שאני מעולל. אבל כיום אני סבור שסיבת המעשה ידועה לי. כשאדם מבקש לנקום, להכות או להכרית נפש, אסור שיאצור את הזעם בתוך מעיו. אם יעשה כן סופו שיתפוצץ ולבו יידום. אדם חייב לעשות מעשה. מעשה כל שהוא. עליו לפגוע בשנוא-נפשו. ואם כבד ממנו הדבר, יפגע במישהו או במשהו אחר, ובלבד שיפרוק את הזעם שמטריף עליו את דעתו.

ובכן, הנחתי את הפתק ההוא במעטפה וצירפתי משפט משלי: “בטעות נשתרבב מכתבך בין הניירות ואני מחזירו בזה.”

ושלחתי אל סופי.

9.    🔗

היה לו לאחי אקדח בביתו. כשנסע אל האזורים הערביים נהג ליטול עמו את האקדח, כפי שעשו רבים במושבה. קוֹלְט אמריקני גדול היה האקדח של אחי, וברגיל הוטמן מתחת למזרון בחדר-המיטות, וייתכן שסופי לא ידעה על קיומו כלל. מכל מקום נתגנב פחד ללבי שמא תתפוס סופי באקדח בשעה של מצוקת נפש או ייאוש. אמרתי אפוא לעצמי כי מוטב שהכלי יהיה ברשותי, בביתי שלי, ואם יצטרך לו אחי יפנה אלי ויקבלנו. אמרתי לו כי אדם שמשמש ראש-ועד של מושבה לא טוב לו שייתפס על ידי המשטרה הבריטית כשהוא מחזיק נשק בלתי-חוקי בביתו. ואילו מורה של בית-ספר הוא מקרה פחות חמור.

אחי קיבל את דעתי ובלי בושה הניח לי להסתכן בגלל נשק שאיננו שלי. ובאופן כזה עבר האקדח לביתי.

על המעטפה עם הפתק שהחזרתי אליה לא באה שום תגובה מסופי, אבל מנהגה עמי נשתנה. אם קודם להן נהגה בי כפי שנוהגים בגיס שיש לה עמו סוד משותף קטן, הנה עתה נהגה בי כאילו הייתי אחיה. האמון נעשה שלם יותר ומעט ההסתייגות והזהירות שגילתה כלפי נעלמו אף הם. כאילו חדלה להתבייש מפני. שהרי האחות לא תחשוש אפילו להתערטל לעיני אחיה; אף שלמדרגה כזאת לא הגיעו הדברים, כמובן. אלא אם כן הדברים אמורים בהתערטלות של הנשמה.

10.    🔗

מה שקרה בשנים הראשונות ההן נעטף בערפל. יש דברים שאני זוכר בבהירות גמורה ויש אירועים שנשמטו מזיכרוני לגמרי. קשה לי לקבוע עכשיו במדויק את הזמן שבו נפרצו ביני לבין סופי הסכרים האחרונים של זרות והעמדת-פנים. זוכר אני שהתהליך נפתח במיני איתותים שהיינו מאותתים זה לזו. את המהלכים הללו פתחתי אנוכי בכך ששיגרתי אליה בחזרה אותו פתק מזעזע. הסימן הראשון שקיבלתי אני ממנה הייתה הודעה, שמזכירו של אחי יעבוד מעתה רק שלושה ימים בשבוע בדירתה של סופי ושלושה ימים יעשה עבודתו בחוץ, בשליחות הירחון. הבינותי כי בשעות העדרו של אחי אני מוזמן לסייע לה בעבודת הירחון בתוך ביתה, בחדר-האורחים שלהם. וכבר בביקורי הראשון שם שאלה סופי – לאחר שלא הזכירה את הנושא במשך למעלה מחודש ימים – אם קראתי מה שכתוב בפתק שהחזרתי לה.

שתקתי.

“ובכן, קראת,” אמרה.

השפלתי את עיני.

“רציתי שתקרא,” אמרה.

“עכשיו יהיו לכם כבר שני ילדים,” השבתי בתימהון, כאילו שמעתי הצעה נועזת.

“אינני מתחרטת,” לחשה סופי, “ואינני מוותרת. עזור לי.”

“איך אני יכול?” שאלתי. אך לא בתמיהה או בהתרסה שאלתי, אלא כפי ששכיר-יום מבקש פרטי הוראות ממעבידו. והרי יכולתי לזעוק: “סופי, אני אוהב אותך מיום שראיתיך לראשונה. עדיין לא מאוחר. נסתלק מכאן. הימלטי עימי. את אומללה.” אבל במקום המלים הללו אמרתי: “איך אני יכול?” ומיד ערכה לפני סופי תכנית.

היו לה רעיונות מוזרים, ילדותיים וחסרי כל סיכוי להצלחה. לפי הצעתה היה עלי לדבר בשבחה באוזני אחי, להזכיר לו שהלכה אחריו מתוך אהבה, אף שהייתה מוקפה מחזרים לרוב, מהם עשירים יותר מאחי ומהם מיוחסים לא פחות ממנו. כמו כן גמגמה משהו שהיה בו כדי לרמוז שאגיד לאחי כי אם יוסף להתעמר בה אפשר שתחפש תנחומים בזרועות גבר אחר.

“אולי תגיד לו שזה רעיון שלך, שאתה חושב כך מהרהורי לבך,” הזהירה אותי, נבהלת מדברי עצמה.

אחר כך החלה בוכייה. היא טמנה את פניה בכפות ידיה וייבבה כאילו לא ישבתי אל השולחן ממולה. באותו השלב של יחסינו עדיין לא הרשיתי לעצמי אפילו לנחם אותה במלים. שלא לדבר על רצוני העז לחבק את כתפיה וללטף את שערה. רק ישבתי ממולה ושתקתי.

אבל יחסינו החלו משתנים. ככל שנעשו שהיותינו בצוותא תכופות יותר כן הלכו ונתקבעו בינינו צורות של התנהגות, שלימים נעשו דבר המובן מאליו. בתחילת הקיץ נולד בנם השני, ואת התנדבותי הגלויה לסייע בעבודת הירחון קיבל אחי ברצון. שוב לא היה צורך להסתיר מפניו שאני עובד עם סופי בשעות הפנאי שלי. הילכך נעשו ביקורי בביתם מעשה שבכל יום. בתוך החול האדמדם שבחצר נסתמן עתה משעול ברור, שסוליות נעלי גיבלו ועיצבו את רוחבו ואת כיוונו: בקו ישר הוליך המשעול מפתח ביתי אל הכניסה האחורית של בית אחי, ומן המטבח נכנסתי לחדר-האורחים.

אם היה מישהו זולת סופי בבית הייתי מתקבל בברכת שלום. אבל אם הייתה סופי שרויה לבדה הייתה מרכינה את ראשה ומניחה אותו לכדי שנייה או שתיים על כתפי, והייתה נאנחת. עד כאן הגענו ולמעלה מזה לא אירע בינינו דבר, עד לסוף.

11.    🔗

חובה עלי לרשום גם כמה דברים בשבחו של אחי.

הכרמים, הפרדס, שטחי-הירקות ומניות המשפחה ביקב – כל מה שירשנו מהורינו – לא חילקנו בינינו, כמנהג היורשים, אלא הותרנו את הנכסים בשלמותם מאחר שהיה בינינו אמון גמור ושלם. יתרה מזו: אחי, שאגרונום היה, טיפל בכל העניינים המקצועיים והסבוכים הכרוכים בחריש, בגיזום, בהשקיה, בריסוס, בקטיף ובשיווק. הוא שדאג למשלוח הפרי לנמל יפו והוא שעשה ימים ולילות בישיבות ההנהלה של היקב. לעולם לא הייתי אני מסוגל לבצע אפילו אחת מן הפעולות הללו. ואף-על-פי-כן חלקנו בינינו את ההכנסות שווה בשווה, הגם שאחי בעל משפחה היה ואני רווק וצרכי פחותים מצרכיו. זאת ועוד: אם היו שנים רזות שבהן היכה הכפור את הפרדס והפילוקסֶרה כילתה את השקדים ולא היו שום רווחים, נהג אחי לשאול אותי אם אני צריך לכסף. אחי הייתה לו תמיד הכנסה מן הצד, הן מעבודתו כיועץ חקלאי והן מהיותו משמש חבר-הנהלה בבנק החקלאי ומשאר עסקי-ציבור. ואני תמיד הייתי משיב ואומר לו שהכנסותי מן ההוראה מספיקות לי לכל צרכי ואפילו לחסוך משהו אני מסוגל.

ואספר עוד משהו. פעם אחת חליתי בטיפוס וחומי עלה מאוד והמחלה מידבקת, כידוע, וסכנתה מרובה לכל מי שבא במגע עם החולה. והנה אחי לא הרשה לסופי לטפל בי, ובמשך יותר משבוע ימים הניח את כל עיסוקיו והה מזעיק אלי את הרופא פעמיים ביום והיה מבשל בשבילי דייסת-אורז במים, כפי שציווה הרופא, והיה מחליף את תחבושות הקרח על מצחי, יום אחרי יום; ובלילה היה לן בחדרי על גבי מזרון שפרש על הרצפה סמוך למיטתי. וכל שעה משעות הלילה היה קם לטבול את התחבושת במי-קרח ולשאול לשלומי. וכשהציע הרופא להעביר אותי לבית-החולים הממשלתי אמר לו אחרי שהוא מכיר את בתי-החולים הממשלתיים של האנגלים ויודע שכל באיהם לא ישובון, מחמת הזוהמה והרשלנות וטמטום-המוחין של הסניטארים הבורים. “את אחי לא אמסור לידיהם,” שמעתיו אומר לרופא. ומכוח אותה אמירה ותודות להתמסרותו של אחי שבתי אל ארץ החיים, וזאת לא אשכח לו.

12.    🔗

קלמן אחי, שהכינוי קמיליו דבק בו בימי לימודיו באיטליה, היה בימים ההם האיש היחיד במושבה, ואולי בכל הארץ כולה, ששלט בשפה האיטלקית. מאחר שלא הייתה לו שום הזדמנות להשתמש הלכה-למעשה בלשון האהובה עליו, עשה לו הרגל להרבות בקריאת ספרות איטלקית. מעט מעט צבר לו ספרי שירה ופרוזה שהיה מזמין בדואר, עד שנתמלאה אצלו אצטבה שלמה של כתבי הקלסיקונים שלהם, וגם כמה מספרי היוצרים המודרנים, שלא ידעתים בשמותיהם. אהבתי להביט בגבות כריכותיהם של הספרים האיטלקיים והייתי נוהג לבטא בלחש את שמותיהם, שמצלצלים כפעמוני-ארד על פני עמקים ירוקים, והייתי מתבשם מן המעט הזה שניתן לי לקלוט רק באוזן. אחי, קמיליו, היה קורא בהם בלילות שעשה בביתו, ואף למסעותיו היה נוטל עמו כרך או שניים. בלילה הייתה סופי ממתינה עד בוש לפני שיסיים קריאותיו. מתפעלת הייתה מדבקותו בספרים ההם, ואף שבחלקה נפל רק להיות דחויה בגללם, לא העזה להתלונן. בעליל ראתה כי כל מה שמלהיב את חושיו של בעלה משמש חיץ ביניהם, ולא ידעה כיצד ליישב את ההערצה עם האיבה שהחלה מצטברת בלבה אל העולמות שבהם ריחפה רוחו של אחי.

לילה אחד, ליל-קיץ מחניק, השעה קרובה לשלוש לפנות בוקר ואני יושב בחשכה אל חלוני ומביט באור הדולק בחדר-המיטות של אחי ושל סופי, נפתחה דלת המטבח של ביתם ואחי יצא משם והלך לעבר ביתי שלי בצעדים חפוזים, כאילו אירע אסון והוא רץ אלי להזעיק עזרה. עד מהרה שמעתיו מקיש בחזקה על דלתי. פתחתי לו ומצאתיו עומד וספר בידו.

“אתה מוכרח לשמוע,” כמעט שצווח באוזני. “אני אקרא ואתרגם לך. תשמע, זה כביר.”

עיניו היו מצועפות בדמעות והוא דחפני פנימה, הצביע על כיסא ואף הוא ישב ממולי ופתח בקריאה. תחילה באיטלקית ואחר כך בתרגום לעברית, פסוק אחר פסוק, מתוך מזמור י"ב של “ירושלים המשוחררת” לטוֹרקוואטוֹ טאסוֹ. היה זה סיפור הקרב בירושלים בימי מסעי-הצלב בין האביר טַנקרֶד לבין אביר אלמוני מכוסה שריון. שניהם מכים זה בזה בחניתותיהם ושניהם נפצעים פצעים קשים. והנה, שעה קלה לפני מותו של האביר האלמוני מתברר לטנקרד כי לא היה זה אביר אלא אבירה, לוחמת אויבת, קְלוֹרינדה היפהפייה. ובעוד טנקרד נבהל ונרעש למחשבה כי המית עלמה עדינה הגוועת לנגד עיניו, שמע מפיה בקשה אחרונה, מדהימה: בקשה שהרעידה את לבו של אחי עד כדי כך שקפץ ממיטתו ובא לשתפני בחוויה. קלורינדה, הכופרת היפהפייה, ביקשה מטנקרד להביא מים מן המעיין הסמוך ולהטביל אותה לנצרות לפני מותה. ואלה פסוקי הסיום:

"הוא ראה והכיר אותה ונאלם דום

בלי נוע. אהוי, מראה עינים! אהוי, ההכרה!

ובטרם ימות, מאַמץ שארית כוחותיו

כדי לשַמר את זכרה בלבו

כובש את יגונו, פנה להעניק

חיים לזו שזה עתה קטל בחרב.

ובעוד הוא מבטא את מלות הטקס הקדוש

מָלאה כל יישותה שמחה, לפתע, והיא חייכה;

וברגעי מותה לָאֲטָה מתוך אושר:

‘השמים נפתחים. אני הולכת בשלום.’

בהתרגשות עצומה סיפר לי אחי שאת הפסוקים הללו שמע בפעם האחרונה בחגיגת הסיום של לימודיו בבולוניה. בטקס חלוקת-התעודות הופיעה תזמורת קטנה ושלושה זמרים שהשמיעו את “מלחמת טנקרֶד וקלוֹרינדה” כפי שהלחין אותה מונטֶוֶורדי. כבר אז – אמר לי אחי – הלם בו יופייה של היצירה בכוח נורא, ומאז – אמר לי – הוא מתגעגע אל אותם “מרומים אדירים” שאליהם נושאות המוסיקה והמלים את נשמותינו.

“יום יום אני זוכר שאני מתפלש באיזו ביצה קטנה של מעשים אוויליים, ובאותו זמן עצמו המלים של טורקוואטו טאסו והמוסיקה של מונטוורדי חיים וקיימים לעצמם; מין חיים נפרדים מחיי, נעלים מחיי, מלעיגים על חיי, ובעצם מתעלמים מהם. ואני רוצה לשוב אל הרגע ההוא בבולוניה, לרגע שבו נגלו עלי השמים. גם אני רוצה לבוא בשלום.”

ידעתי שאין הוא מדבר על געגועים אל הדת הנוצרית, כמובן, אלא על “החיים האחרים”, החיים שמעבר למציאות המושבה והיקב והבנק; אף מעבר לבית-הספר שלי. החיים שאני מבַכה לילה לילה בשבתי אל חלוני. האמנם גם מי שזכה בסופי איננו מאושר? מה הם אפוא “המרומים האדירים” שעליהם שואג אחי מנהמת לבו?

“אני מבין,” אמרתי לו.

“ידעתי שתבין,” אמר אחי. אחר כך סגר את הספר בזהירות, חייך אלי במצטדק, קם מכיסאו ופנה אל הדלת.

בירכנו איש את רעהו בליל מנוחה וכל אחד מאתנו שב אל מקומו.

אחי שב אל מיטתה של סופי, שכב לצדה, ואני מניח שהוסיף להתגעגע אל איזה אבדה שאבדה לו בימי נעוריו באיטליה. ואני שבתי אל חלוני והייתי בוודאי קרוב אל סופי יותר ממה שהיה אחי קרוב אליה באותה שעה, או אי-פעם.

ובאותה שעה עצמה של טרם-זריחה ניחמתי את עצמי באומרי כי אפשר לקחת ממך רק מה שיש לך. מה שאין לך לא יילקח ממך; ולכן תהיה סופי שלי עד לאחרון ימי.

בשבתי אל חלוני, בוהה אל מול הבית הגדול העולה ומתבהק מחשכתה הירוקה של שעת הזריחה הממשמשת ובאה, הרהרתי בנכס האחר – החלום – שאף הוא קנייננו לעד, ואף אותו אי אפשר לגזול מאתנו. האדם חולם כשהוא לבדו. ועל מה אדם חולם? על כך שהוא זועק להיגאל מבדידותו, כדי שלא להישאר לבדו.

13.    🔗

באמצע השנה השביעית לנישואי סופי לאחי, בשעה מוקדמת של אחר-הצהריים, כששבתי מבית-הספר, מצאתי על שולחן המטבח שלי פתק מאחי:

“אנא עשה עמדי חסד. מכיוון שאתה מצוי אצל עסקי הוועד אתה יודע שהיינו מחפשים אחות-רחמנייה בשביל המושבה, לאחר פטירתה של מניה. עכשיו מצאנו, וקיבלנו המלצות מצוינות מדוקטור אוֹפלַטקה ומדוקטור בנימיני, והעניין מסודר על הצד היותר טוב. הייתה פרובלמה אחת שרציתי לברר טרם שנקבל אותה לעבודה, אבל לא הספקתי לברר ועכשיו כבר מאוחר, כי התחייבנו. העניין הוא בזה שהאחות-הרחמנייה החדשה שלנו יש לה ילדה קטנה, ולא נודע לי אם האישה אלמנה או גרושה. הלוואי שתהיה אלמנה, כי הנשים הגרושות יש בהן סכנה שמא שירכו דרכיהן. מכל מקום העסק חתום וגמור, ובַקשתי ממך שתיסע לתל-אביב להביא אותה ולעזור לה באריזת חפציה וכל מה שנחוץ לנסיעה. אני מצרף לך כאן כתובת ששם תמצא אותה בלי ספק מחכה לך. שְמה של האחות-הרחמנייה ושם משפחתה מוזרים מאוד, כפי שתראה, והשד יודע מנין לקחה לה שמות כאלה. בכל אופן אני יודע שמוצא משפחתה מרוסיה, ממש כמו מוצא משפחתנו, ולכן אין לדאוג. תביא אותם לחצר שלנו ואני כבר פיניתי לה חדר אחד בקומת הקרקע. אם תרצה היא תוכל להישאר שם ואם לא, שתחפש לה דירה אחרת. אני אחזור ביום שלישי ובינתיים אמור לה שנקבתי 80 גרוש לחודש שכר-דירה וזה בזיל הזול, בהתחשב שהיא אחות-רחמנייה ושכרה אינו גדול וגם יש לה ילדה קטנה. אנא, קום ועשה, ואני תפילה שהכול יעלה יפה ושלא נכשלנו בבחירתנו.”

שם האישה היה לוסיניה מֶגַרינסקי ושם בִּתה הקטנה אף הוא לוסיניה. והילדה כבת שש, כשרה להיכנס לכיתה הראשונה של בית-הספר.

14.    🔗

שבע שנים לפני כן, כשפגשתי בסופי לראשונה, לפני שנישאה לאחי, היא הייתה נערה עליזה, צחקנית, אפילו קנטרנית מעט. מכל מקום נהגה בי בקנטרנות מסוימת, שובבה. במשך השנים נתנמך קול צחוקה עד שלא נותר ממנו הרבה זולת חיוך מבליח לפעמים. אחי רמס אותה באדישותו, בהעדרויותיו התכופות ובהתעלמותו האכזרית ממחאותיה, שנעשו חלושות יותר משנה לשנה. תחילה היו המחאות נאמרות מתוך התפנקות קלה; עדיין הייתה בה העזה להאמין בכוחה. אחר כך נהגה למחות מתוך עצבות אילמת כמעט; ולבסוף נהפכו המחאות לדמעות חנוקות בכר, ואיש לא ידע עליהן דבר.

ומן הסיבה הזאת היה מקום לתמוה, ואף להיבהל, מתוקף הדרישה ומפרץ הזעם שבהם קידמה סופי את השתקעותה של האחות-הרחמנייה לוסיניה מגרינסקי ובתה – אף היא לוסיניה – בחדר שבקומת הקרקע.

כשהבאתי את לוסיניה מגרינסקי ואת בתה אל חצרנו והתחלתי מושך ומביא את חבילותיהן לתוך החצר, ירדה סופי מן הקומה העליונה, היטתה אותי הצדה ולחשה על אוזני בבהלה:

“מה זה, כל הדבר הזה?”

הבינותי שאחי לא סיפר לה על מה שכתב לי בפתק שלו, אף לא נועץ באשתו לפני שהחליט להשכיר את החדר לאחות-הרחמנייה. (אגב: באותו מעמד שבו אני מספר עדיין לא ראה אחי את האישה החדשה ואת בתה. רק מתוך תחושת האחריות של מי שעומד בראש ועד-המושבה התנדב לתת לה מקלט בביתו תמורת שכר סמלי. מחירו של חדר באותם הימים היה יותר מלירה לחודש.)

הסברתי לסופי בקצרה מה שהיה להסביר והשתדלתי שהאורחת לא תרגיש כי עוררה מורת-רוח אצל בעלת-הבית.

“על גופתי המתה,” לחשה לי סופי ועלתה כבסערה אל חדריה שבקומה העליונה. הייתי כאיש נדהם. ראיתיה בדיכאונה, ראיתיה בוכה, ראיתיה נואשת, אבל מעולם לא ראיתי אותה לביאה נכונה לשרוט ולנשוך, כפי שנשים מסוימות מתגלות, כמעט דבר יום ביומו.

פָן שכזה באישיותה של סופי לא הכרתי עד אז; אבל גם לאחר מכן לא ראיתיה במצב שכזה. הייתה זו פעם ראשונה ואחרונה, בטרם תשקע באלם ובעצבות שאין מהם תקומה.

ביום השלישי שב אחי למושבה. הוא שב בבוקר – כשהדיירת החדשה הייתה בקליניקה שלה אצל בניין בית-החולים – ועלה ישר אל הקומה השנייה. סופי קיבלה את פניו בחימה שפוכה, שלא ראה אצלה מעולם, כפי שסיפר לי אחר כך על קורותיו של אותו הבוקר. היא אמרה לו בלי שום הקדמות:

“אתה לוקח את האישה הזאת עם הילדה שלה ועם המזוודות שלה ואתה זורק אותם לאן שאתה רוצה. רק לא בביתי. ואם לא תעשה בעצמך אני אזרוק אותם מכאן עוד היום.”

אחי – כפי שסיפר לי באותו היום – כמעט שביקש להרים עליה יד. עד כדי כך עלה לו הדם לראש מחמת ההפתעה והחוצפה (כך בפירוש אמר: החוצפה). אלא שהתאפק ואמר:

“אני רוצה לראות,” ומיד פנה לה עורף, אפילו קפה לא שתה במטבח, ויצא את הבית.

את לוסיניה מגרינסקי ואת בתה פגש לראשונה בו ביום, בשעת ערב מוקדמת, כשסר לחדרן לשאול אם הסתדרו יפה ואם נחוץ להן משהו למשק הבית. הוא הבטיח להן – כך סיפר לי – כי אשתו תשמח לסייע בידן בכל מה שנוגע להתאקלמות במקום החדש.

15.    🔗

כשבוע ימים לא ירדה סופי מן הקומה העליונה, ואינני יודע אם טרחה בעבודת הירחון או שרבצה במיטתה. בילדים טיפלה העוזרת הערבייה, ועד מהרה כרתו שני בניה הקטנים של סופי ברית-ידידות עם לוסיניה הקטנה, בתה של האחות-הרחמנייה, והיו משחקים יחדיו בחצר.

הפגישה הראשונה בין סופי ללוסיניה התרחשה באחד הערבים. לוסיניה שבה מעבודתה בקליניקה ואני יצאתי מחדרי לסייע לה בתיקון תריס שנשר מציריו.

אישה שקטה הייתה לוסיניה, דיבורה כמעט בלחישה ועיניה חומות וגדולות יותר ממה שנתבקש בפניה העגלגלות. כשהביטה בבן-שיחה דומה היה שליטפה אותו בעיניה, אף שלא היה בדבריה שום סימן של קוקֶטיות. להפך: כמצטדקת הייתה, כאילו ביקשה מחילה על שהיא מטרידה את הזולת בעצם נוכחותה.

נמיכות-רוח הביאה עמה מן המוכן, שהרי איש מאתנו לא פגע בכבודה, חלילה; ועל הכעס שהכעיסה את סופי לא ידעה לוסיניה מאומה.

אני, היו לי איזה ניחושים לגבי מה שראו עיני. ולימי נתברר שלא טעיתי: את סיבת החששות והפחדים שאפפו את התנהגותה פענחתי יפה למדי; אבל על אופייה האמיתי לא עמדתי כלל. סבור הייתי שלפנינו אישה רפה וצייתנית, אך לימים ראינו שההפך הוא הנכון. אבל לא אקדים את המאוחר.

בשעה שהחזיקה לוסיניה בתריס ואני סובבתי במברג, ראיתי מזווית העין שסופי באה ועומדת בסמוך, מסתכלת במעשינו ושותקת. לוסיניה עדיין לא הבחינה בה. ואני נחפזתי לסיים את מלאכתי, פניתי אל לוסיניה ואמרתי:

“הנה, זו גיסתי, סופי. בעלת-הבית שלך.”

ולסופי אמרתי:

“האחות-הרחמנייה החדשה, לוסיניה מגרינסקי.”

לוסיניה הקיפה את סופי בעיניה החומות, התבוננה בשתיקה ביופייה – שבימים ההם כבר החל חומק, אך עדיין היו סימניו ברורים בתכלית. דומה היה שלוסיניה קולטת את התהליך העובר על סופי: עיניה אמרו רחמים וכמעט השתתפות בצער. כך, מכל מקום, הבינותי אז את מבטה.

סופי סקרה את לוסיניה מתוך סקרנות וצמא, כמעט בחוסר סבלנות. אבל עד מהרה נרגע מבטה. אף סופי – כמוני – לא פענחה את מה שראתה. אף היא הייתה סבורה, כנראה, שלפנינו יצור כנוע, מבוהל ונכון להיות אסיר-תודה.

סופי דיברה ראשונה ואמרה:

“אם יש משהו שנחוץ, תאמרי לי. אני אשתדל לעזור לך. הרי את נכרייה כאן, וגם יש לך ילדה קטנה.”

“כולכם כל כך טובים אלי,” השיבה לוסיניה. “אינני יודעת במה אגמול לכם. אתם אנשים כל כך טובים.”

בניה של סופי ובתה של לוסיניה באו במרוצה, מדשדשים בחול, ועמדו לפנינו. סופי הניחה ידה על ראשה של הילדה ואמרה:

“ילדה יפה, מתוקה. מה שמך, חמודה?”

“לוסיניה,” אמרה הקטנה.

סופי זקפה גבותיה: “שמך כשם אמא שלך?”

“כן,” השיבה לוסיניה-האֵם. “זו הייתה החלטה שלי.”

“זה לא מנהג יהודי,” פסקה סופי, לתמהוני. “מוזר שהחלטת החלטה שכזו.”

“החלטתי,” השיבה לוסיניה כמעט בלחש. אבל מאחר שאמרה רק מלה אחת ויחידה זו ולא הוסיפה הסבר או הצטדקות, הבנתי, אולי, שאישה זו עשויה להפתיע.

סופי היא שהצטדקה: “לא התכוונתי להשמיע ביקורת. אני רק שאלתי… מצטערת.”

לוסיניה הניחה לזה ולא הגיבה. היא השפילה עיניה, מוללה בשתי ידיה בשולי שמלתה ושתיקתה גרמה לסופי שתוסיף להצטדק. אחר כך חזרה על נכונותה לסייע ולבסוף אחזה בידיהם של שני בניה ופרשה לקומה העליונה.

“סלח לי,” אמרה לוסיניה ונכנסה לחדרה.

בלילה, כששב אחי מתל-אביב, סיפרתי לו כיצד נפגשו השתיים, והייתה לי הרגשה שאני מלשין נתעב. כאילו גיליתי לו סוד שראוי היה לגנזו. אך במי בגדתי – לא נתחוור לי.

16.    🔗

כחודש ימים לאחר שהשתקעו לוסיניה ובתה בחצרנו הסתגרה אתי סופי במטבחה וגילתה לי בבהלה שאחי שינה לפתע את מנהגו עמה. לאחרונה אמר לה שכבר מזמן לא רכשה לעצמה לבוש חדש, והכריח אותה ללכת אתו אל התופרת ולהזמין שתי שמלות; ופתאום, בסופה של ארוחת-הערב, אין הוא מניח לה להדיח את הכלים אלא עושה זאת במו ידיו, חרף מחאותיה. הוא אומר שהיא נראית עייפה וחיוורת ושעליה לנוח ולתת את דעתה על בריאותה.

“לבי מנבא לי רעות,” לחשה סופי וביקשה את חוות דעתי. “כיצד אתה מסביר זאת?”

אף אני הייתה לי נבואת-לב, אלא שלא רעות ניבא לי לבי. בפעם הראשונה נפתח לי פתח – אולי – לקוות כי סופי תהיה שלי, בסופו של דבר. את אחי אני מכיר. מצפון יש לו, ונקיפות-מצפון עם דחף עז להוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא אדם מהוגן, אדם ישר שפורע את חובותיו עד לפרוטה האחרונה, ושום ברייה לא תוכל להאשים אותו שקיפח את בני-משפחתו, או שקימץ, או שגילה אטימות. חלילה! הוא יצבור לזכותו כמות גדולה של מעשים טובים, שיעמדו לו בשעת מבחן ומשבר. כמה יפה אני מכיר אותו!

רק זאת לא הבינותי: אימתי הספיק להתאהב בלוסיניה? באלו נסיבות קרה הדבר? היכן הם נפגשים? מחלוני לא צפיתי ולא ראיתי דבר שירמוז על תשובה לשאלותי. כלום אפשר שלוסיניה עדיין איננה יודעת שאחי יש לו תכניות בשבילה? גם זה ייתכן. הוא מסוגל לראות למרחוק – וכשם שהוא לוהט בתשוקתו להחזיק מיד ולאלתר במה שמלהיב את דמיונו, בה במידה הוא מסוגל לגלות התאפקות, אם יהיה בה כדי להבטיח את הניצחון והכיבוש.

מאוד ייתכן שעדיין לא הגיד ללוסיניה דבר, אבל לבו כבר מכה אותו והוא מפצה את אשתו על מה שהוא עתיד לעולל לה.

כלום חייב אני לסייע לה להבין כבר עתה? או שאני חייב – לעצמי – שתיקה גמורה כדי שהאסון יתרחש; וכשתמצא סופי את עצמה נבגדת וזנוחה, תיפול אל חיקי כפרי בשל, פרי עיוורונו של אחי? עם כל חכמתו יש בו באחי חולשה – אולי רומנטית – ללכת שבי אחר המרחקים. בעצם זו חולשה פליבֵיאית, שנוטה לזלזל בַּקרוב ולהתפעל מן הזר באשר הוא זר. כל מה שבא מבחוץ מסעיר את דמיונו וקוסם לו כמנגינה של סירוֹניות, והוא מוכן לקפוץ אל לב המצולה. כך היה כשנסע ללמוד דווקה באיטליה, רק מפני שאיטליה בחוץ-לארץ; וכך היה כשתפס בסופי היפהפייה, מפני שבאה מחוץ למושבה ושובל של מרחקים – ואפילו מרחקים קטנים – נגרר עמה. וכך עתה: לוסיניה באה מבחוץ ועמה גם חידה בדמות ילדה ללא אב. אני את החידה הזאת פתרתי, אבל אחי מבכר חידה על פענוח. וכשיפענח את החידה כבר יהיה תפוס ברשת אהבתו ולא יהיה לו מוצא, והוא ימרר את חייה של לוסיניה ויתייסר בקנאה שתטריף עליו את דעתו. אבל סופי תהיה שלי.

אלה, וכיוצא בהן, היו המחשבות שקדחו במוחי ונתערבלו, כאילו היו ממשות שכבר באה לעולם. דמיוני דהר, והמעשים פיגרו אחר הדמיון. אבל לא עת רבה פיגרו. עד מהרה נתרחשה החפיפה, שלא היה ממנה מנוס, בין מה שאינו ניתן לעצירה – מתוקף אופיים של גיבורי המחזה – לבין שרשרת האסונות האוחזים בעקבם של החטאים.

17.    🔗

אינני זוכר כמה זמן חלף מאז סיפרה לי סופי על תשומת הלב המביכה שבעלה מעתיר עליה, ועד ליום שבו פרץ אלי אחי כאילו סופה מעיפה אותו אל מפתן מטבחי, ובפיו שאלה:

“איפה האקדח שלי?”

הצעתי לו כוס תה והוא צנח לתוך הכיסא ונתן בי מבט של תימהון, כאילו בחן אותי להיווכח אם אני ראוי לאמונו, לפני שיפתח את פיו.

“האקדח מסרתי לתיקון,” שיקרתי לו, “הייתה שם חלודה.”

“טוב מאוד,” מלמל אחי, “טוב מאוד… מוטב כך.”

מה ששמעתי מפיו אחר כך הוכיח לי, שעם כל נטיותי לשקוע בהזיות שונות ומשונות לא העליתי כלל בדעתי, אף בדמיונותי הפרועים ביותר, עד היכן הרחיק אחי במסעות מוחו הקודח.

למן הרגע שראה את לוסיניה לראשונה – בישר לי אחי – הוא ידע שהגיע אל מטרתו. “העיניים החומות שלה יהיו החוף האחרון שבו תעגון ספינת חיי” – כך, לא פחות ולא יותר. ראש ועד המושבה, מנהל בנק ועורך ירחון חקלאי תפס לשון משוררים. לדעתי היה זה מִפנה מסוכן.

האדון הזה שעוסק ביישובו של עולם ומשרות ציבור כבדות רוכבות לו על כתפיו, יש לו לוויית-חן שובבה; לא קלמן שמו אלא קמיליו. מין מזכרת עליזה מימי הסטודנטיאליות. ומכוח השובל החמודון הזה הוא מהלך קסמי-נעורים על סביבותיו ועתה כיוון את חוד החנית – או שמא אומר: את קצה האייל המנגח שלו – לעבר לוסיניה, האחות-הרחמנייה, ובתה, המתגוררות אצלו בקומת הקרקע תמורת שמונים גרוש לחודש. ואילו זמירות הוא מזמר!

“אשתי,” הוא מספר לי, “מעולם לא הבינה לרוחי” (איזה אוריגינל! ממש פושקין). “אשתי,” הוא מספר לי, “תמיד מתמרדת עלי. תמיד יש לה רעיונות משלה ותביעות יש לה ותלונות. כל היום וכל הלילה אני שומע תלונות. אילו לפחות פעם אחת, פעם אחת ויחידה בשמונה שנים, הייתי שומע את המלה תודה… אבל לא. רק: ‘למה? מדוע? מתי? וכלום אי אפשר כך וכך?’ אין מנוחה אף לרגע אחד. ואני אדם עובד. אני עסוק, ברוך השם. תפקידים לא חסרים, וגם אחריות. יש רצון שלפחות במקום אחד בעולם יהיו אסירי-תודה. ואם לא אסירי-תודה, אז לפחות שיתנו מנוח, אבל לא. היא מנוחה לא נותנת לי אף פעם.”

לא הייתי בטוח על מי ועל מה הוא מספר לי, והפסקתי אותו בשאלה פשוטה:

“קלמן, אתה מדבר על סופי?”

“אלא מה?” גער בי בזעף, “על מי אדבר? על יֶקַטרינה הגדולה? על מלכת שבא? בוודאי שאני מדבר על סופי.”

“ובכן?” שאלתי.

ובכן, אצל לוסיניה הוא מצא “אי של דממה ומרגוע” בעיניים החומות שלה, שאותן המשיל עכשיו לברֵכות חמות. אחר כך סיפר לי על הפעם הראשונה שבה התארח בחדרה. היא מזגה לו תה, ואל התה הגישה עוגיות זולות, עלובות, כאתן עוגיות שקונים בחנות המכולת, אותן עוגיות שמגישים בישיבות אצל ועד הפועלים החקלאים. שהרי עדיין אין לה תנור אפייה, וגם כסף אין לקנות משהו טוב יותר. העוני זועק ומשווע מכל פינה שבחדר. לגופה בגדים פשוטים, אבל נקיים. ריח-כביסה רענן עולה ממנה (פחדתי שבשלב זה של התלהבות יספר לי כי סופי – בניגוד לאלילה החדשה – איננה מתרחצת, או משהו דומה לזה). והוא המשיך וסיפר בהתפעלות על העוני המשווע של לוסיניה, על הדלות הזועקת מכל פינה שבחדר, כאילו היה מספר על שפעת כשרונות, מעלות, קסמים ופיתויים, שאין שום יכולת לעמוד בפניהם.

רק בהמשך הבינותי לאן הוא חותר: רחמיו נכמרו עליה; ומן הרחמים אין הדרך רחוקה לתחושת אחריות, כמעט אבהית. והאב, מטבע הדברים, פורש את חסותו על ילדיו אפילו הם ילדים חורגים. ואם זו בת חורגת – ובמקרה גם בוגרת שהגיעה לפרקה – האב מגלה את האישה שבה. ומכאן הדרך סלולה אל האהבה בת-השמים.

וכך היה אחי מספר: למן הביקור הראשון נדר נדר לגאול את לוסיניה מחרפת העוני. תחילה גמר אומר בלבו לקנות לה תנור-אפייה, כדי שתהיה ככל עקרת בית שמסוגלת להכין תבשיל לה ולבתה ולאפות עוגה שתוגש לפני אורח. אחר כך נתן עינו במלבושיה הדלים, שאינם עולים בקנה אחד עם יפייה המטרף, והביא לה דברים יפים מן העיר. וגם מכונת-תפירה, מאחר שהיא יודעת לתפור לעצמה בגדים. אחי הפציר בי שאאמין לו כי אסירות-תודה כזו שהראתה לו האישה המסכנה לא ראיתי בחיי, ו“ספק אם יש דבר כזה בעולם” – הבטיחני קלמן המְזַמר. עדיין היה מדבר אלי בלחישה, אלא שכל אותה העת חששתי פן יפתח לפתע בזעקות של התלהבות. וכאן בא וידוי נוסף: אהבתו ללוסיניה חוללה מהפך גמור בנשמתו, ולפתע חש כי גם לסופי הוא חייב משהו, וגם היא ראויה לפיצוי, בייחוד לאור מה שצפוי לה בחייה בעתיד הקרוב. ועל כן הוא מקפיד מעתה, שלעומת כל מתנה שהוא מביא ללוסיניה, הוא מביא שתי מתנות לסופי, “שהרי היא אם ילדי” – הוסיף בהשפלת-עיניים.

לאחר שמנה באוזני כמה מן הדורונות שבהם זיכה את כל אחת משתי הנשים שבביתו הגיע כנראה אל עיקר הדברים, אל האקדח שעליו בא לשאול.

ראשית שאל אותי אם שמתי לב שללוסיניה יש בת קטנה. כלומר, הוא מבין שראיתי כי יש שם ילדה, אלא שהוא שואל אותי אם שמתי לב עד כמה הילדה היא בבואתה של האם ועד כמה היא מכמירה את הלב.

ובכן, מקשה עלי אחי, מדוע לא נתתי דעתי לשאול את עצמי מנין באה הילדה הזאת לאוויר העולם? כלומר: הכול יודעים כיצד ילדים באים לעולם, אבל אם כך הדבר, היכן האב? “חשבת על זה פעם?” – לחץ עלי אחי. הוא כמובן, נתן את דעתו על כך מיד, אף שאל את עצמו; וכיוון שלא העלה מאומה מחיק הניחושים – שהרי יש תמיד שתי אפשרויות, או שהיא אלמנה או שהיא גרושה – לא נותרה לו בררה אלא לשאול את פי הנוגעת בדבר. ואז נתברר לו שיש אפשרות שלישית, והוא מוכן לגלות לי: לוסיניה ילדה בת מחוץ לנישואים!

ומכאן ועד לאקדח הדרך קצרה ופשוטה: לאחר שכבש אחי את לוסיניה בלהט אהבתו, ולאחר שהתמסרה לו והטעימה אותו טעם אהבה שלא ידע מימיו – וספק אם גבר אחר כל שהוא ידע כדבר הזה שבא עליו באותו חדר דל ועני וכו' – לאחר שכבר הייתה שלו “בגוף וברוח”, כפי שהואיל להסביר לי על דרך הרמיזה, כדי שיהיה בטוח כי ירדתי לסוף דעתו (בעניינים מעשיים, בעסקי ממונות, רכוש ואדמיניסטרציה היה אחי איש חכם בעל-תושייה ומיומן כהלכה. זאת אני חייב לציין, כדי שלא תהיה שום טעות בנושא זה), חש כי יש לו הזכות – ואפילו החובה – לדעת את האמת על חייה הפרטיים של האישה, שזה עתה נעשתה שלו לנצח. הוא שאל אפוא, ולוסיניה פרצה בבכי והברֵכות החומות נתמלאו על גדותיהן ודמעות ניגרו על הכר, והמרצע יצא מן השק: היה לה ללוסיניה מעין ידיד. בבדידותה הנוראה בתל-אביב הגדולה והזרה היא נתפתתה לחלקת-לשונו של האיש המשכיל ובעל הניסיון הגדול, והוא רמז לה רמיזות והטיל מיני הבטחות באוויר, גם דיבר על גירושים קרובים מאשתו, ברגע שיגדלו הילדים; והיא, לוסיניה, עשתה שגיאה. את הנוראה שבשגיאות חייה. בעצם יותר מששגתה הייתה קרבן למעשה שכמעט ניתן לכנותו בשם אונס. כלומר: לא אונס שעליו ניתן להתלונן במשטרה, אלא מעין אונס רוחני, שבעקבותיו בא הדבר האחר, הנורא: השגיאה הפטאלית.

“ברגע הראשון” – סיפר אחי – “ריחמתי עליה. חיבקתי אותה, מחיתי את דמעותיה ואמרתי לה שהיא קרבן לעוולה נוראה, ושאני מבין… רק אחרי יום או יומיים אמרתי לעצמי: מה אתה מבין כל כך? הבחורה פשוט זנתה עם הגבר הראשון שלקח את העניינים בידיים… ואחר כך התביישתי שחשבתי ‘זנתה’. מה פתאום זנתה? היא רק נערה שלא מכירה את החיים… ואחר כך שוב ניקר לי היתוש הזה בראש וכבר לא יכולתי לעבוד במנוחה.”

וכאן שמעתי תיאור מפורט על הייסורים שבאו על אחי ועל התגלית העצומה שגילה: הוא פשוט נשרף באש הקנאה. והקנאה אוכלת בכל פה באהבתו את לוסיניה. יש רגעים שהוא מבקש להמית אותה, אבל מיד הוא מתעשת ואומר לעצמו: “במה, בעצם, אפשר להאשים אותה? היא לא הכירה אותי אז… היא לא היתה חייבת לי כלום.” והנה, לאחר ששקל את הנושא באופן רציני מכל צדדיו, הגיע למסקנה שעליו להרוג את האיש ההוא. לוסיניה אינה יודעת היכן ניתן למצוא אותו כיום; שהרי כל האסון הזה נתרחש לפני כשבע שנים. גם אין היא חפצה שאחי יפגוש באיש ההוא, מפני שמבחינתה האיש ההוא מת ונקבר, ואין צורך להעלות באוב את כיעורו של העבר.

אבל אחי החליט החלטה וגם הרגיש שרק אם יבצע את גזר-הדין יוקל לו והוא יוכל לשוב אל לוסיניה בלב שלם. הגם שבלאו הכי הוא שב ובא אליה כמעט בכל יום, אם גם לא בלב שלם, בכל מיני שעות שונות ומשונות, על ידי כל מיני סידורים מחוכמים במשרותיו הרבות והשונות. ושלא אטעה בדבריו: הם מאושרים מאוד כשהם שרויים זה עם זו. אלא מפעם לפעם עולה לו הדם לראש, ובפרץ של קנאה עיוורת הוא אומר לה דברים קשים, ואפילו מחרף אותה. ולוסיניה ממררת בבכי ומוכנה להתאבד, כדי לכפר על חטאה, אבל הוא מבקש ממנה שתסלח לו על מה שאמר זה עתה, והוא מבטיח שלא יוסיף למרר את חייה. אלא שבפעם הבאה, מיד לאחר ההתעלסות – כאילו יש קשר בין זה לזה – עולה לו הדם לראש והוא שב לענות אותה. אבל אחר כך הוא תמיד מבקש סליחה, והיא סולחת. היא פשוט מלאך, לא מן העולם הזה. איך היא מסוגלת לסבול את ההתקפות שלו, הוא בעצמו לא מבין. אבל עובדה: הם אוהבים זה את זו כפי שלא אהב שום אדם. כן, ממש כך. למרות שהוא מסכים אתי כי זה נשמע מוזר. אף שלא אמרתי זאת, כמובן.

הקיצור: הוא נתון בצרה גדולה, אבל גם בלב לבו של אושר גדול ונורא. ובעוד זמן מה יגש אל הפתרון הסופי. ידבר עם אשתו בגלוי, יחתוך מה שצריך לחתוך, ינהג בהגינות ובכבוד גמור בסופי, שבעצם אין היא אשמה בכך שיש לה אופי כזה, שלא אִפשר להם לבנות חיים משותפים של אושר.

אבל לפני שיגש אל הניתוח ואל בניין החיים החדשים שומה עליו לבצע את גזר-הדין. בלי זה אי אפשר, אבל טוב שהאקדח עכשיו בתיקון, מפני שאין התכנית בְשֵלה, ויש לחשוב על כמה פרטים, כדי שלא להסתבך. רק אני, אחיו, עצמו ובשרו, יודע. וזה יישאר בינינו לעולמים. לוסיניה רק תדע שהנבל בא על עונשו. יותר מזה לא תדע.

18.    🔗

למה לא ראיתי מה שמתרחש בבית שממול, למרות שאני יושב אל חלוני רוב שעות הלילה? מן הסיבה הפשוטה: לעתים הם נפגשים בשעות היום, כשאני בבית-הספר. ואם הם נפגשים בלילה, אין הם מעלים את האור. גם אינם משמיעים קול, בגלל הילדה.

ומאחר שאינם מדליקים אור, איך אדע? אני הרי נעשיתי מומחה לפענוח האורות הנדלקים והכבים בבית שממול.

ביום שבו השמיע אחי באוזני את סיפורו כבר ידעה סופי היכן בעלה שוהה אחרי שהוא שב מעבודתו ולפני שהוא עולה לקומה השנייה; אבל אני לא ידעתי אם היא יודעת, ושוב הייתה לי ההרגשה שאני בוגד בה, מפני שאינני מגלה לה מה שאני יודע. את שתיקתי הסברתי לעצמי כחובתי כלפי אחי. בלי הסבר צודק קשה לנמושות לבצע תועבה, ובלי הסבר צודק קשה לאיש החלש להיות גם נבל.

מן המבוכה, אם ניתן לכנות כך את מצבי, הוציאה אותי סופי. בשעה שנותרנו לבדנו בעבודת-הירחון הדפה מלפניה את הניירות שעל השולחן, הניחה ידיה בחיקה, כאילו היו מטילי-עופרת חדלי-חיים, ואז ראיתי בפעם הראשונה מה שהייאוש מעולל לעיניה של אישה. עדיין נתקיים בהן גוון כהה של אפור וכחול, גם חיתוכן לא נפגם. ככנפי סנונית נמתחו משורש האף לעבר רקותיה, כלפי מעלה. אבל האור כבה בחלוניה. כך, שיערתי בלבי, יהיה מראה עיניה במותה. וכך אמנם היה כשמצאנוה מתה, לאחר כמה שנים.

“כשראיתי בפעם הראשונה את שדרת עצי-השיטים המובילה אל הבית שלכם,” אמרה סופי כשידיה מוטלות בחיקה, “ידעתי שאם לא אהיה מלכת הבית הזה, אשתו של בעל הבית הזה, מוטב לי שאמות… אתה מנחש מה שאני אומרת לך? לי לא היה בית קבוע. מיום שהגיעו הורי לארץ-ישראל הם היו מחליפים דירה בכל שנה, בחודש מוּחַרֵם. כל שנה דירה יותר קטנה ויותר זולה. בהתחלה עוד היה לנו כסף ממה שהבאנו מחוץ-לארץ, ואחר כך חיינו ממה שאבא הרוויח כזבן בחנות בדים וממה שאמא הרוויחה מאפיית עוגות לחנויות ולאנשים עשירים. בחוץ-לארץ הייתה לאבא חנות הבדים הגדולה שבעיר, ואמא הייתה אופה עוגות בשביל האורחים שהיו באים בערב לשחק בקלפים ולרקוד לקול הגרמופון. אבל בתל-אביב היינו עוברים מדירה לדירה ובכל פעם מכרנו רהיט או שניים, כי לא היה להם מקום בדירה החדשה. לבסוף נותרנו עם שולחן, ארבעה כיסאות, שתי מיטות וארון בגדים. ואני כבר מההתחלה אמרתי לעצמי שאני אחלץ מזה. כל מכריהם של הורי היו מהגרים חדשים וכולם ירדו מנכסיהם והיו מרי נפש, מתלוננים ומקללים. ואני, בספרייה של בית-הספר קראתי סיפורים על האיכרים במושבות, על הפרדסים, על החלוצים הראשונים, ואמרתי לעצמי שאני אלך אליהם ואמצא אותם ואצטרף אליהם. אני מן ההתחלה רציתי לברוח מהאנשים החמוצים האלה שגרו אתנו ברחוב שינקין וברחוב מרכז-בעלי-מלאכה, ותמיד ידעתי שסוף סוף אמצא את האנשים ששייכים באמת לארץ הזאת, מין אצילים שכאלה, אצילים חקלאיים, משהו מיוחד שלנו. תיארתי לעצמי אותם שזופים, חזקים, סוערים, וגם ידעתי שהם גרים בבתים עשויים אבן-חול ומטויחים טיח אדמדם, או בצבע החרדל, כפי שראיתי בציורים, והבתים ההם ניצבים בתוך בוסתנים ופרדסים. וברגע שקיבלתי תעודת-מורה באתי למושבה שלכם וראיתי את שדרת עצי-השיטים שמובילה אל החצר שלכם, אל הבית הישן, אל עצי האיקליפטוס הענקיים, וידעתי שמצאתי את מקומי. ואז אתה סיפרת לי על אחיך שיחזור מלימודיו ויהיה אגרונום, ואני כבר התאהבתי בו לפני שראיתי אותו… וכמה זה היה נפלא לדעת שאתם בנים של מייסדי המושבה, ואני כמו במַטה-קסם, כמו סינדרלה, מבת של אֶמיגרנטים אהפך לאשתו של בן-המייסדים, גרה בבית ששדרה של עצי-שיטים מובילה אליו, בתוך חצר אפלה מרוב עצים, והחול רך תחת הרגליים, וחם… אתה לועג לי? אבל זוהי האמת. אני הייתי מאושרת כשהוא הסכים, ואפילו היה נדמה לי שהתאהב בי ממבט ראשון. חשבתי, זה בוודאי מפני שאני יפה וצעירה כל כך. אבל מה זה חשוב? שיהיה בגלל היופי. במשך הזמן יראה שאני מסורה בכל נפשי לחיים שלו והוא באמת יאהב אותי… ומה קרה? תראה מה שקרה…”

רציתי לצעוק: “סופי, תברחי ממנו, תעזבי הכול מאחורייך ותימלטי! עדיין לא מאוחר. בואי עמי. היי שלי, אני אעניק לך כל מה שחלמת עליו, אני אוהב אותך מיום שנכנסת לחדר-המורים לפני שמונה שנים…”

כך רציתי לצעוק באוזניה. אבל באותה שעה עצמה קם ונצטייר לי קושי אחר קושי: כיצד אני מחלץ את עצמי מן הבית הקטן שבחצר? כלום יסכים אחי להמיר לי את חלקי בירושה בכסף מזומן? ואם יסרב – לאן אקח את סופי, אפילו תיפול לזרועותי? וכלום נמשיך לגור במושבה? ואני אוסיף לעבוד בבית-הספר? והילדים שלה?

“הוא אפילו לא מנחש שאני אומללה,” המשיכה סופי. “להפך, הוא אומר שאני מציקה לו שאני באה בתביעות… איזה תביעות? שיְחַייך בלילה, כשהוא שב הביתה?… שיפסיק לשתוק במשך ימים שלמים?… שיצעק, לפחות. אבל הוא בזמן האחרון להפך, פתאום מציע לי שמלות, ארנקים, נעליים… זה מבהיל אותי, הרי סיפרתי לך… ועכשיו אני כבר יודעת למה הוא פתאום כזה. לכן לא ברור לי מה אני רוצה. לפעמים אני חושבת הלוואי שיהיה רע כמו קודם… כנראה שאני משתגעת. הלוא אלה רעיונות מטורפים. בכל פעם שהוא מציע לי מתנה אני יודעת שזה פיצוי. הרי ברור: ככל שהמתנה שהוא מביא אלי יקרה יותר, הייתה הבגידה שבגד בי מכוערת יותר. הוא שוקל הכול במידות פשוטות. אם יחליט לגרש אותי ולשאת לו את… את האישה ההיא; אם זאת תהיה ההחלטה שלו, אז הוא בוודאי יציע לי פיצוי ענק… הרבה רכוש, אולי כרם או פרדס עם הכנסה חודשית… הוא יתנהג ביושר, כמו סרגל, ולכן אין לי שום סיכוי. אני כבר מנוצחת, כי נגד אדם ישר והגון אי אפשר להרוויח בריב או במשפט או בוויכוח. ואני לא אריב ולא אלך למשפט ולא אתווכח… הוא כבר ניצח אותי והוא יודע זאת. תגיד לי… אתה אחיו, אולי תסביר לי היכן הייתה הטעות שלי. הלוא ראית כל השנים האלה, כל יום ראית איך הייתי נאמנה ומסורה ואיך רציתי שיהיה לו קל להשיג את רצונותיו ולהגשים את שאיפותיו… כל השאיפות שלו היו מחוץ לבית, והנה עכשיו יש שינוי. עכשיו יש לו שאיפות בבית, אבל בקומת הקרקע… אני יודעת הכול. אולי הייתי צריכה להיות יותר חזקה בהתחלה ולא לוותר. אבל אני לא יכולה להילחם בו. אני אוהבת אותו… ואני גם מפחדת… ולפעמים אני חושבת: האמנם אהבה? אולי רק איזה אמביציה לבוא ולהתחבר אל בני המושבות. אולי בעצם באתי לכבוש ולא להתמסר. או אולי להתמסר לשם כיבוש? אולי זה החטא שעליו אני נענשת?… אתה חושב שזה ייתכן, או שאני פשוט מושפלת ונרמסת ומחפשת לי איזה הסבר שיצדיק את מצבי; שיצדיק את אחיך? אולי אני בסך הכול רוצה שהוא יצא נקי מן המשפט שאני עורכת לו בנפשי? אולי זה מין צורך לשפוך את כל הלכלוך על עצמי? האם זה ייתכן, שבגלל האופי הזה שלי הוא מוותר עלי? עד כדי מיאוס או רחמים, שזה כמעט אותו הדבר? אמור, יש לך משהו להגיד לי?”

ואני זוכר שהמשכתי לחשוב: לאן אקח אותה אם היא תסכים ללכת אחרי? כלום יסכים אחי להמיר את חלקי בירושה בכסף מזומן? כלום נוסיף לגור במושבה? כמו תקליט שבור חרקו המחשבות הרופסות בראשי ופטרו אותי מלחשוב או לענות על השאלה.

19.    🔗

מצויד בידע שנתגלגל אלי מן השמיעה ומן הראייה יושב הייתי בלילות אל חלוני ומצפה לרעם משמים שיכה את חצרנו. בטוח הייתי – מתוך קוצר הדעת של איש צעיר, וכן מכוח התשוקה לראות במהפך שיביא את סופי, כמעט בעל כורחי, אל בין זרועותי – כי לפתח חיינו רובצת שערורייה נוראה. אולי תעשה סופי מעשה ייאוש ותרעיש עולמות, אולי תקצר רוחו של אחי והוא יכה אותה בבשורת הפירוד בלי הקדמות יתרות, אולי תיבהל לוסיניה מן המהומה שהיא גורמת ותיסוג מן הבימה על ידי שלילה אחד תקום ותברח, היא ובתה, ותשאיר איזה מכתב, בנוסח הרומנים של טורגֶניֶיב, למשל. אפשרות אחרונה זו נראתה לי קרובה מכול, מפני שעדיין לא עמדתי על טיבה של לוסיניה ואף אני הלכתי שולל אחר החזות הנכנעת והמבט הרך והמלטף.

אבל שום דבר מן הדברים הצפויים לא נתרחש. כמו ההיסטוריה של האנושות כך גם האירועים בחצרות בני-האדם ובתיהם נגזרים מכוחם של גורמים בלתי צפויים, דהיינו: שהאדם אינו מסוגל לצפותם מראש, מפני קוצר-ההשגה ובייחוד מפני הפחד להתמודד – ואפילו במחשבה – עם הכפוי עלינו; כפוי, ולא עולה בקנה אחד עם רצונותינו.

בדרך כלל שוכן הגורם הבלתי צפוי הזה בתוך תוכה של אישיותנו הפנימית, ולכאורה היינו צריכים להתוודע אליו לפני שאנחנו פונים להשערות, ניחושים והזיות. אלא שאישיותנו הפנימית היא מקום מפחיד, לפעמים מקום מַשְמים מאוד, ומי זה ימלאנו לבו להביט אל לב האבדון? וכך קרה שסופי לא הקימה שום שערורייה, אלא הלכה והסתגלה למצב החדש כפי שאדם מסתגל למום שנגזר מתאונה, וקלמן – הלא הוא קמיליו, נער התפנוקים הנצחי – לא אצה לו הדרך להסתבך בצרות, כל זמן שאף אחת משתי נשותיו אינה כופה עליו שיכריע לכאן או לכאן. ואילו לוסיניה חתרה לעומק באורך רוח, בהנמכת קול ובציפייה לרגע שיהיה נוח לה לתת פומבי לגִרסתה.

מה שהיה תחילה סוד, גנבת-דעת, שקרנות והעמדת-פנים, נעשה תוך כמה חודשים מוסד של קבע, מקובל על שלוש הנפשות הפועלות, כשכל אחת יודעת מה שיודעת, שותקת על מה ששותקת ואורבת למעשיהם של השניים האחרים. אמרתי שלוש נפשות, אך חייב הייתי לומר ארבע. ככל שנקפו הירחים והיו לשנה, ולשנתיים, ולכמה וכמה שנים, כן נתעצם מקומה של לוסיניה-הבת. קטנה זו, שהגיעה לחצרנו כשהייתה כבת שש, נעשתה עד מהרה כבת עשר ואחת-עשרה ושתים-עשרה. וכשהגיעה לגילה של ג’וליה מצאה לה את רומיאו שלה. אחי. כמובן. האיש היה לה תחילה כאב רחום, עליו התרפקה ברעבון מובן, כפי שרק ילדה חסרת אב טבעי מסוגלת להתרפק ולהמכר באהבה ובתְלוּת. אחר כך חשו גם לוסיניה-האם וגם אחי, שלוסיניה הקטנה הכתירה את קמיליו למעין מאהב. בייחוד השגיחה בכך סופי, והיא הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך. לוסיניה-האם ראתה זאת קצת מאוחר יותר ומיד שיגרה את הילדה לבית ספר חקלאי לְבָנות בנהלל. אלא שהילדה חזרה משם בכוחות עצמה מקץ שני שבועות. ואז נפתחו סוף סוף ארובות השמים ועונת הסופות והסערות החלה.

20.    🔗

מתוך סערת נפש – שאינה יפה להרצאת הדברים – שבתי והקדמתי את המאוחר. תחילה חייב אני לספר משהו על חיינו בשש השנים הראשונות לשִבתן של לוסיניה ובתה בקומת-הקרקע שבבית אחי.

בית-הספר שבו לימדנו, סופי ואני, היה המקום הראשון שממנו יצאה השמועה. בהפסקות שבין השיעורים מתכנס צוות ההוראה בחדר המורים, שותים תה ומפטפטים. מיום שנישאה סופי לאחי היינו יושבים סמוכים זה אצל זו באותו חדר-המורים, ומתלחשים. הכול קיבלו זאת בהבנה שבשתיקה. הכול ידעו שאני חיזרתי אחריה מיום בואה לבית-הספר והכול ידעו שאחי גזל אותה מידי. לכן, אולי, ראו בהתלחשויות שלנו בחדר-המורים מעין פיצוי לאהבה שעלתה בתוהו. לימים לא נעלם מעיני עמיתי המורים שעיניה של סופי מתלחלחות בדמעות לעתים קרובות, תוך כדי שיחה אתי, ונתעורר בליבם החשד הראשון שיש קשיים בחיי הנישואים שלה. המורים שהיו יושבים בסמוך אלינו בחדר-המורים זזו ממקומם למרחק כיסא או שניים, כדי שנהיה חופשיים לשפוך את לבנו מבלי שיאזינו לנו. במשך כמה שנים גילו יחס של הבנה והתחשבות. אבל כשבאה האחות-הרחמנייה לוסיניה לגור בחצרנו נשתנה יחסם של חברינו המורים והמורות. במשך הזמן נודע לי שכך הייתה תחילתו של התהליך: אחת המורות נכנסה לחנות המכולת לקנות מזונות בדיוק ברגע שבו יצאה משם לוסיניה. החנווני לחש על אוזנה של המורה וסיפר, כי את חובותיה של האחות-הרחמנייה פורע ראש ועד המושבה, האדון קמיליו.

השמועה עשתה לה מיד כנפיים בבית-הספר ואף קיבלה את חיזוקה מחקירה קצרה שחקרה אותה המורה את החלבן. אף הוא סיפר שקמיליו משלם לו בכל שבוע את מחיר החלב שהוא מספק לגברת מקומת-הקרקע ולבתה הקטנה. לאחרונה, אמר החלבן, הוא נצטווה להביא להן גם ביצים ושמנת.

כשנה לאחר בואה של לוסיניה לגור במושבה נתקבל מכתב בלתי חתום במשרדי ועד המושבה, ובו נאמר שיש לפטר מיד את האחות-הרחמנייה מפני שהיא משמשת דוגמה משחיתה לבנות המושבה הצעירות, ואסור לסבול את השערורייה אפילו יום אחד נוסף. קמיליו קרע את המכתב והטיל את הגזרים לפח האשפה, אבל המזכירה הספיקה לקרוא בו, מפני שהיא הפותחת את המעטפות בכל בוקר. מפי המזכירה נתפשט הסיפור והגיע לפיותיהם של הבריות, עד ששוב לא היה טעם להילחם במגפה.

באותו פרק זמן עצמו כבר השלימה סופי עם הנעשה וכבר ראו אותה אנשי המושבה ביום השבת כשהיא מביאה את ילדיה שלה – ואִתם בִתה של לוסיניה – אל ברכת-השחייה ומשגיחה על כולם מתוך דאגת-אם לכל דבר. ואנשים שנזדמנו לחצרנו לרגל עיסוקיהם סיפרו – בבית-הכנסת, באספות שנערכו בבית-העם ובשעת טיול לרוח הערב במורד הרחוב הראשי – כי סופי ולוסיניה יושבות זו לצד זו בחצר וחותכות אטריות, בוררות קטניות ותולות כביסה, תוך שהן מפטפטות בידידוּת. היו שאמרו: בושה וכלימה, והיו שאמרו: הפלא ופלא עד היכן כוחו של קמיליו מגיע!

ואמנם ניתוסף לו לקמיליו – על כל שאר כתביו – גם כתר של גַברָא רַבָּא, מעין דון ז’ואן, איש המסתורין והמעלה, שאפילו יד החוק קצרה מלהשיגו; שהרי יש לנו כאן, בפירוש, עסק עם מקרה של ביגאמיה!

היו איכרים קשישים שרטנו ואמרו כי יש לסלקו מראשות הבנק. היו נרגנים שאיימו כי יפסיקו חתימתם על הירחון החקלאי. אבל מעבר לדיבורים לא קרה דבר. וההילה שנתרקמה סביב לראשו של אחי החלה זוהרת ביתר שאת, עד שילדים היו מתרחקים ממנו כל אימת שראו אותו מהלך ברחוב, מפני שידעו כי האיש הזה איננו ככל האנשים וכדאי להיזהר.

ובתוך הבית בן הקומותיים התארגנה תבנית חיים קבועה פחות או יותר. שני ערבים בשבוע קמיליו לן בקומת-הקרקע ומשם הוא יוצא השכם בבוקר לעיסוקיו, כאילו כלל לא חזר למושבה ביום שקדם לכך. את חדרה של לוסיניה הוא יוצא לפני שילדיו הולכים לבית-הספר או לגן הילדים. על שלום נפשם של הילדים הכול מקפידים: קמיליו מתנדב לקום ממשכבה של לוסיניה לפני שעה שבע בבוקר. סופי מקפידה לעכב את הילדים בבית עד לרגע שבו היא רואה מן החלון שבעלה כבר יצא את החצר, ורק אז היא משחררת את הילדים. מיד לאחר מכן לוסיניה מלווה את בתה לבית-הספר והיא עצמה נכנסת לקליניקה שמעבר לרחוב. לגבי לוסיניה הקטנה מתירים מעט את רצועת הצנזורה; אולי מפני שהיא רגילה למצבים חריגים, מתוקף מוצאה.

בלילות שקמיליו לן אצל סופי משתנים סדרי החצר במקצת: כל הילדים כולם, של סופי ושל לוסיניה, יוצאים יחדיו לבית-הספר.

בימים שקמיליו לן אצל סופי היא מקפידה לרחוץ את עיניה כדי לא יהיו אדומות, והיא אוספת את שערה כדרך שביקש אותה קמיליו לאוסף אותן בחודש הראשון לנישואיהם, והיא מכינה לו תבשילים שהוא אוהב, אף על פי שכמה מהם אינם יפים לבריאותו. ואם הוא עייף היא מתחשבת ומעודדת אותו להירדם ולנוח כל כמה שנחוץ לו, מפני שהוא עובד קשה וחייו אינם קלים.

קמיליו מקבל את נדיבותה של סופי בפנים מאובנות. לפעמים הוא נזכר לפתע שהביא לה מתנה מתל-אביב, והוא מוציא מתיק-העור שלו מחרוזת של פניני-זכוכית. סופי אינה מזכירה לו שכבר יש לה כמה וכמה מחרוזות כאלה. היא מודה לו ועוצמת את עיניה ומחייכת חיוך עיוור.

אף אני השתלבתי בתהליך, על פי דרכי ובהתאם לצרכי: כשידעתי שאחי נכנס אל חדרה של לוסיניה לעשות שם את הלילה, מיד הייתה ידי משתלחת אל מתג החשמל שבמטבחי הצופה אל פני חדרה. כאחוז תזזית הייתי מעלה את האור ומכבה, מעלה ומכבה ואינני פוסק במשך כרבע שעה. כך אני משמיע את זעקת-המחאה שנחנקה בגרוני, אבל עלתה מן הנורה החשמלית. לא נעלם מעיני האבסורד שבמעשי; שהרי אם אחי נוהג באשתו כנבל, הדבר מקרב את היום שבו תיפול סופי “כפרי בשל אל בין זרועותי,” (כפי שנהגתי לכתוב ביומני) ולמה לי לרגוז על התנהגותו המבישה? אך מצד שני לא יכולתי שלא להתייצב לצדה של סופי ולמחות בשמה.

אצל לוסיניה לא היו חייו של אחי קלים כל כך, לאחר זמן מה. כבר בראשית ימי אהבתם הגנובה סובבה אותו לוסיניה להבטיח לה כי לכשיגדלו הילדים יתגרש מסופי. אבל לאחרונה החלה מבקשת שינקוב בתאריך. השקפות שונות יש בסוגיה זו של הקשר בין גיל הילדים לבין הזמן האידיאלי לגירושי-ההורים. יש אומרים: הילד חכם דַיו להבין את מניעי הוריו המתגרשים אפילו כשהוא בן תשע. ויש אומרים: אחת-עשרה. השמרנים קובעים שלא פחות משלוש-עשרה. מה דעתו של קמיליו, שואלת לוסיניה.

הוא מזכיר לה שאת בתה היא מגדלת ללא אב, ולכן היא פסולה מלדון בנושא, שהרי בתה – מתחילת חייה, מיום שנולדה – היא כאילו בת להורים גרושים, שכן נולדה באופן בלתי לגיטימי; ואין הוא אומר שנולדה לזנונים, מפני שאיננו רוצה להשתמש במלים כאלה. ומן הטעם הזה הסכינה הילדה עם המצב, בעוד שילדיו גדלו באווירה טבעית – וגם מוסרית, אם מותר לציין זאת – ולגביהם העניין שונה. יש לתת להם שהות ממושכת יותר.

על השיחות הללו היה אחי מספר לי מתוך תביעה שאבין לרוחו ואשתתף בקשייו, אבל ברור היה שהוא גא על המצב שלתוכו נקלע, ושבינתיים המצב הזה רצוף תענוגות, שמור בסוד (כלפי הילדים!) ואין בו כדי להכביד יתר על המידה (על קמיליו).

עד שיום אחד עשתה לוסיניה צעד מפתיע. כשעלה אחי אל הקומה השנייה, בהגיע תורה של סופי, דפקה לוסיניה על דלת המטבח שלי ושאלה אם מותר לה להיכנס.

בלי הקדמות וללא גינוני-טקס אמרה: “אתה אוהב את סופי, זה כל אחד יודע. אתה רוצה בה, נכון? ואם אתה לא מכחיש אז יש לנו על מה לדבר. וברשותך אני אמשיך.”

העיניים החומות, המלטפות תמיד, היו נעוצות בי כשיפודים קרים. כיצד יכול צבע חוּם להיות קר – זו שאלה בפני עצמה, שהרי הכול יודעים כי הקרח צבעו לבן כחלחל; אבל אני ראיתי קרח חום.

21.    🔗

לוסיניה באה אלי לאחר שהכינה יפה יפה את שיעורי-הבית שלה. נראה שחקרה ודרשה על כל הקורות אותנו מיום שבאה סופי ללמד בבית-הספר שלנו. אני משער שגם אחי וגם סופי השיבו על שאלותיה בגילוי-לב, מפני שלא שיערו מה שימוש היא מבקשת לעשות בידיעות שתאגור. בבואה אל מטבחי הייתה ללוסיניה תכנית פעולה נמרצת, שאמורה הייתה להטיל, בסופו של דבר, את סופי הזנוחה אל חיק אוהבה המסור, שהוא בן זוגה הטבעי והאמתי, הלוא זה אנוכי. וכיצד לוסיניה מעוללת את הנס הנפלא הזה? ובכן, כך עלינו לנהוג: אני מצדי חייב לצאת משתיקתי ומן הפאסיביות המבישה שלי. עלי לגלות את אוזנה של סופי מה שלבי רוחש לה. אישה איננה יכולה לחיות על רמזים, השערות וניחושים. הגבר חייב לומר דברו בקול רם ובתוקף. כמו כן עלי לצייר לפני סופי את חוסר-התקווה הנורא שביחסיה עם בעלה קמיליו. וכדי שלא יהיה בלבי שום ספק לוסיניה מספרת לי עד כמה קמיליו כרוך אחריה, עד כמה הוא מקנא באב בתה (“עד כדי תכנית לרצוח אותו” – לוחשת לי לוסיניה בסוד) ועד היכן כבר הגיעו במזימותיהם: הם עתידים להתחתן ברגע שהילדים יגיעו לגיל המתאים. כל זאת עלי להבהיר לסופי ויחד עם זאת עלי להציע הצעה מוחשית. ובעניין זה יש כמה אפשרויות. יכול אני לקבל את חלקי בירושה במזומנים ולעקור למקום אחר, עם סופי וילדיה. כמו כן אפשר לנו לגור בכפיפה אחת זמן מה מתוך ידיעה שזה מצב זמני. במקרה כזה תהיה רק בעיה של הזזת כמה רהיטים והרחבת הדירה שלי. אפשר בלי קושי להגדיל את ביתי על ידי תוספת קומה או על ידי הוספת שני חדרים אל אדמת החצר. גם לכך תדאג לוסיניה, והיא מבטיחה שמצדו של קמיליו לא תהיה שום התנגדות. להפך.

נתמלאתי חימה ונקטתי לשון שבדרך כלל איננה לשוני: “גברתי,” אמרתי לה, “את מדברת אלי כאישה אוהבת או כסרסורית לנכסי-דלא-ניידי?”

מצפה הייתי שתיעלב, אבל לוסיניה השיבה בנחת: “אישה אוהבת מסוגלת להפתיע, בייחוד את הגברים. הם רוצים בוודאי שאישה אוהבת תהיה כִּבשה תמה; רצוי בתולה שמוכנה לחכות עד שילבינו שערותיה. אבל לא תמיד זה כך.”

“יודע אני,” עמדתי על שלי, “שאישה אוהבת עשויה להפוך לנמרה טורפת, אבל לא ידעתי שהיא מסוגלת להיות סוחרת של שוק.”

“אינך סבור שהמסחר עשוי אף הוא להיות צורה של טרף ורצחנות?” הקשתה לוסיניה על דרך הפילוסופיה, ואני באתי במבוכה.

מששתקתי, מיד שבה אל הנושא שבו פתחה, ושאלה אם אני מבין את היתרונות שבהצעתה.

בימים ההם עדיין נצטיירו בני-האדם בעיני כאילו הם עשויים חטיבות מובדלות לעצמן. יש הגונים ויש נבלים, יש טובים ויש רעים. גם מלאכת ההוראה הועילה לחזק אצלי את החלוקות הברורות והנחרצות, מפני שעל דרך ההבחנות הפשוטות הללו קל היה לי יותר להסביר לתלמידי סוגיות של מוסר, התנהגות וחובה. ואמנם כיום אני יודע שהתלמיד מעצב את דמות מורהו לא פחות ממה שהמורה משפיע על תלמידיו. אבל בעוד שהתלמידים גדלים ומתבגרים, המורים נעשים אינפנטיליים משנה לשנה.

ומתוך התהליך הזה הצילה אותי במקצת הפגישה עם לוסיניה.

כיום אין לי שום ספק שלוסיניה אהבה את אחי בלהט שהיה כביר לאין שיעור מן הלהבה המהססת והרוטטת שפרנסה את רחשי-לבה של סופי כלפי בעלה. שתי הנשים חששו פן יאבד להן האיש האהוב, ואף על פי שלכל אחת מהן היו סיבות שונות לחששותיהן, שותפות היו לגורל דומה ושתיהן חיו בצד הפחד להיוותר לבדן. אבל השוני שבתגובת השתיים הוא שפקח את עיני. לימים גם למדתי – מה שכל תלמיד בן עשר בוודאי יודע משיעורי הפיסיקה – שאין אור בלי צל ואין צל בלי אור. והמהומה ששני אלה מעוללים בעולם היא כל חיינו.

כשמצאה סופי את עצמה נבגדת ניסתה להשמיע צוויחת כאב (“אני אזרוק אותן עוד היום” הייתה המליצה שבה השתמשה סופי כשדרשה מבעלה לסלק את לוסיניה ובתה ביום שבאו לדור לחצרנו) ומצוויחה עברה ליבבה (בעיקר על כתפי) ומיבבה עברה לשיתוף-פעולה מלא עם בעלה ופילגשו. נראה שבאופן אינסטינקטיווי פעלה סופי לפי עצה תלמודית עתיקת-יומין: “משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם. מה עשה? הלך וישב לו ביניהם.” עצה יפה, מעשית מאוד, שיש בה פתרון לשעה. פתרון לטווח ארוך אין בה, והיא מוליכה רק אל מצב-ביניים שממנו יהיה צורך להימלט בסופו של דבר.

לא כן לוסיניה. זו פרצה ותקפה בשיניה ובציפורניה. וכבר היו דברים מעולם: יש שאדם גובר על כת של כלבים ומניס אותם. במה דברים אמורים? באחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ולא נתיירא מפניהם.

אינני בא לטעון כי מי שאמיץ יותר אהבתו עזה יותר, או להפך. כיום שוב אין אני בא לטעון טיעונים מכל סוג שהוא. רק לספר אני מבקש. ומה שאני מספר הוא עניין שאינני מבין אותו,

סופי אמנם בכתה על כתפי, אבל מעולם לא לחשה על אוזני שנקום ונימלט יחדיו. אילו לחשה הייתי חייב להשיב תשובה ואולי אפילו לפעול.

לוסיניה, לעומת זאת, לא שפכה את לבה לפני, אבל הציעה לנקוט מעשים, שמצד ההיגיון יפתרו לכל אחד מאתנו את בעייתו. אבל מאימתי ההיגיון ראוי שיאזין לו הלב? אני כל השנים ההן נשרפתי בייסורי אהבתי לסופי, אבל כשבאה לפני תכנית פעולה, לא קיבלתי. ואחי – שהכביר מלים באוזני על אהבתו את לוסיניה – כשבאה לפניו האפשרות להחזיק בה, כלום החזיק בה?

שוב אני פורץ להקדים את המאוחר. נשוב תחילה אל המעשים כפי שנתרחשו.

את אהבתי באוזני סופי לא גיליתי, גם לא הזהרתי אותה מפני האסון המתרגש לבוא עליה. אני, כדרכי, חיכיתי. למה חיכיתי? בימים ההם הייתי סבור שאני מצפה לאיזה מפנה-לטובה שיפול מן השמים, מפני שהצדק מחייב זאת. כיום אני יודע שהייתי מצפה לעונש שייגזר עלי ולמכת-המוות שתונחת עלי, מפני שרק לאלה הייתי ראוי. במעמקי לבי ידעתי מה אני שווה ואל אן ימי הולכים.

שתים עשרה שנים, שתים-עשרה שנים תמימות חלפו, נתפוגגו, נמוגו, נשטפו וכלו בציפייה ההיא. קמיליו מחלק את השבוע בין לוסיניה לסופי, סופי נמקה באלם שגזרה על עצמה, וכבר מזמן היא חיה בהרגשה שכל האשמה כולה רובצת לפתחה, שהרי לא בטהרה ובידיים נקיות באה אל ביתו של קמיליו, אלא מכוח שאפתנות להימלט מגורלה ולהסתפח אל אצולת המושבות הישנות.

ואשר ללוסיניה, היא נואשה ממני ומן העתיד המזהיר שרקמה למעני והיא אורבת למה שיביא הזמן בכנפיו השחורות. ובינתיים עליה להיאבק בסכנה, שמיום ליום היא נעשית מוחשית יותר. לוסיניה הקטנה – בתו של האיש האלמוני שאי-פעם ביקש קמיליו להמית אותו באקדח – שוב איננה קטנה כל כך. היא בת שבע-עשרה. כמעט בת שמונה-עשרה. ואת קמיליו הכתירה מזמן להיות לה לאב; אלא שקמיליו הוא אב משונה. המתנות שהוא מכביר עליה מבהילות את לוסיניה-האם. הגיעו הדברים לידי כך שהיה קונה – על פי בחירתו – את תחתוניה, את גרביה ואת החזיות שבהן היא מעטרת את השדיים שצימחו זה עתה והם מרטיטים בלכתה. וקמיליו לוטש עיניים ומביט בה, ולוסיניה-האם רואה שהוא מביט, ולפעמים היא רואה כיצד הוא מלטף בת-מאומצת-חורגת זו שלו, ולבה של לוסיניה-האם מתחבט מאֵימה. וכשלוסיניה בת השבע-עשרה, כמעט שמונה-עשרה, פורשת לחדרה לישון, קמיליו יושב לפאת מיטתה ומספר לה סיפורים, כפי שנהג לעשות כשהייתה בת שש. ומאז לא פסק. ולוסיניה הקטנה מחזיקה בידו וכך היא נרדמת, התינוקת שגובהה מטר אחד ושבעים סנטימטר.

הניסיון הראשון לשלח את הבת מן הבית נכשל, כזכור, ולא היה טעם לנסות שנית. אבל יום אחד ראתה לוסיניה-האם כיצד קמיליו ובתה נפרדים זה מזו לשלום השכם בבוקר, לפני שהילדה הולכת לגימנסיה; ומשראתה מה שראתה גמלה החלטה בלבה. לוסיניה-האם הייתה אישה של החלטות.

היא הודיעה לקמיליו כי הילדה מבוגרת מכפי גילה, וכדי להקדים רפואה למכה, לפני שיהיה מאוחר מדי, יש להשיא אותה לאיש.

כיצד נפלה ההכרעה החפוזה בעניין זה אינני יודע, אבל כשסיימה לוסיניה את חוק לימודיה בגימנסיה מצא לה אחי בחור מבני המושבה, מנהל של מחסן-אריזה שבתחנת-הרכבת, והשניים נכנסו לחופה. באותו המחסן היו לאחי חמישים ואחד אחוזים מן המניות. דירה קטנה קנה להם אחי לא הרחק מאתנו, ולכאורה באה הבעיה על פתרונה. מכל מקום באה על פתרונה בעייתו של קמיליו: לוסיניה הקטנה הייתה מעתה כולה שלו.

אם ידעו לוסיניה-האם וסופי מה שידעתי אנוכי – קשה להוכיח. לי נדמה ששתיהן ידעו כי קמיליו נוהג לשגר את מנהל בית-האריזה שלו בשליחויות לתל-אביב, ושעל ההסדר הזה הסכימו ביניהם מראש. ובשעה שהבחור מסתובב בתל-אביב שוהה קמיליו בדירתם של בני הזוג הצעירים.

באותו פרק זמן ראיתי שאת לוסיניה-האם פקד אותו הגורל שפקד את סופי: היא החלה משתפת פעולה עם אסונה ומשלימה עם גורלה, כדרך שהקרבן משתף פעולה עם הרוצח בטרגדיות של התיאטרון.

קמיליו הכול-יכול, הגבר המכניע כל אישה לרגליו, גם הפעם הגיע אל תכלית תאוותיו באין מעצור.

כלום שנאתיו אז, או שמא הערצתי אותו, או אולי רק קינאתי בו – לא אדע. כל אלה בוודאי שימשו בערבוביה. אבל מעל לכול ראיתי את עצמי כמין צד בהתרחשויות, ואף על פי שהייתי צד סביל ודומם נטלתי את חלקי באירועים על פי דרכי, בעיקר ממקומי שליד החלון, בלילה. ובהקשר זה רשמתי לי ביומני בימים ההם איזה קטע חולני:

"היכולת מביאה לידי פעולה. אי-היכולת מביאה לידי מחשבה, הבנה ולפעמים גם לידיעה.

"כשהאדם יכול להרים אבן בשדה הוא מניח אותה על גבי אבן אחרת ובונה קיר, בית, חומה, מגדל, מבצר ועיר.

"כשאדם אינו יכול להרים אבן – מפאת כובדה, למשל – הוא מגיע לידי גילוי חוק כוח-המשיכה של כדור-הארץ, וממילא הוא ממציא את המנוף ומגיע לידי פעולה, או יכולת, לבנות חומה, מגדל ועיר. והמעגל נסגר.

“היכולת לאהוב מביאה לידי שחיקת-האהבה, עם הזמן, ולאבדנה. אי-היכולת לאהוב מביאה לידי תהייה על מהות האהבה ולידי הבנת סודותיה; והבנה זו אין השחיקה חלה עליה. רק הפעולה שוחקת. ההבנה מתקיימת לעד.”

כך כתבתי ביומני בימים שבהם היה קמיליו נותן חילו לשלוש הנשים שבחייו, בעוד אני מתבונן, משותק, בגסיסתה של סופי.

ועוד כתבתי ביומני באותו פרק זמן:

מושבה זו שלנו, שהכול מכירים בה את כולם, ועל כל סטייה מן המוסר המקובל נסערים הרוחות עד כדי שליחת מכתבי-נאצה אנונימיים – מושבה זו שלנו למה היא שותקת עכשיו? כמו יד מכוונת ואלימה כופה איזו דממה כבדה על פרשת אהבהביו של אחי. בבנק שותקים ובבית-הספר אין רומזים לי מאומה, ואין שום סימן למורת-רוח, אפילו לא סימנים שיעידו כי האנשים יודעים. אילו ידעו אולי היו עושים משהו. אבל רק דממת-עופרת רובצת. ובחצרנו הטומאה מולכת."

22.    🔗

גערותיו הכבושות של קמיליו עולות בלילה מדירתה של לוסיניה, ולעומתן אני שומע בכי חנוק, יפחות אישה שבולמת את הצעקה באגרוף קמוץ שהיא נותנת בפיה. לימים קמיליו מספר לי ואני למד לדעת שהקנאה בגבר האלמוני, אביה של לוסיניה הקטנה, לא זו בלבד שלא דעכה, אלא היא מתגברת עתה מיום ליום. שוב אין הוא יכול לתת שינה לעיניו, וכשהוא מתייחד עם לוסיניה במיטתם הוא מענה אותה בחקירות. הוא מבקש לדעת אם הנשיקה שנשקה לו לוסיניה זה עתה הייתה כדרך שנהגה לנשק את האיש ההוא; הוא תובע ממנה להתוודות כי גם באוזני האיש ההוא השמיעה אותן אנחות-חשק שהיא משמיעה עתה באוזניו. ואם היא פורצת בבכי הוא מאשים אותה במרמה. לפעמים המלה זימה, או תזנונים, פורצת מפיו, ואז לוסיניה נתקפת שיתוק ואינה מסוגלת להוציא הגה מפיה. היא מתייפחת במשך שעות והוא מתעצבן, לפי דבריו, אבל איננו מסוגל לוותר על הסקרנות. הוא מבקש לדעת הכול לפרטי פרטים. כלום הגיעה את איברו של האיש ההוא אל פיה? כמה פעמים בלילה בא עליה? וכמה פעמים בשבוע? ומה מלים הייתה נוהגת לבטא כשביקשה לפנקו? כלום אין היא חוזרת על אותן המלים עצמן עכשיו, באוזניו? ואם כך הדבר, מנין לו שהיא אוהבת אותו, את קמיליו? אפשר שבסך הכול היא מקיימת טקס-אהבהבים בנוסח קבוע עם כל אחד מן המזדמנים למיטתה? עליה להתוודות על האמת. הכחשות לא ישכנעו אותו ובדמעות אין הוא מאמין. דמעות כמוהן כהודאה-באשמה. שאילו הייתה סבורה שהיא חפה מפשע הייתה נוזפת בו. אבל במקום לנזוף היא בוכה, נאלמת דום, וזאת אין הוא מוכן לסבול. הוא מבקש תשובה ברורה. ובכלל, היכן נשמע שאישה שמכבדת את עצמה נכנסת להיריון מגבר נשוי ויולדת לו בת? בשביל מה זה נחוץ, ולמה לא ביצעה הפלה? שמא רצתה מלכתחילה בתינוק ולכן הלכה בדעה צלולה למיטתו של זר, כדי להתעבר? ההיה זה מתוך ציניות?

אל מקומי שליד החלון, בלילה, היו הקולות הללו מגיעים בפרצי יבבה שלה ובריטוני קולו של אחי, כשהם מתנפצים אל חלון חדרם האטום ושטים באוויר הלילה של החצר הדמומה ומכים באוזני כאותן טיפות מים של עינויים סיניים.

את הרעיון לרצוח את האיש ההוא זנח אחי מזמן ושוב לא חזר לבקש מידי את האקדח. מעתה היה מסע-העונשים מכוון כולו נגד לוסיניה, שנעשתה מטרת זעמו של אחי ומוקד טירופו. קמיליו ראה בלוסיניה את האחראית לגזל שנגזל ממנו, ולא סלח לה על שכפתה אותו להשיא את בִּתה לפרחח המטומטם שמבית-האריזה.

במעמקי לבו ידע קמיליו, שכבר מזמן הוא מביא על לוסיניה ייסורים ומעניש אותה לא על החטא שחטאה עם האיש ההוא, אלא על האבדה שאבדה לו באשמתה. יחד עם זאת לא מלאו לבו לייסר במלים מפורשות את האם על שמנעה ממנו את בתה.

“תאמין לי,” אמר קמיליו, “לא אכפת לי הכסף שהוצאתי לקנות להם דירה. אבל למה בכלל נכנסתי לעסק המשוגע הזה? למה? תסביר לי למה.”

23.    🔗

כמה חודשים לאחר נישואי לוסיניה למנהל בית-האריזה, בשבתי לפנות בוקר אל חלוני מאזין לשרידי רטינות ובכיות שבאים מקומת-הקרקע של בית אחי, נפלה עלי תרדמה. אילו לא נרדמתי אז, אילו נעניתי לניחושי-לב עמומים שהתדפקו על סף השינה, אפשר שהייתי עושה את מה שכמדוּמה נצטוויתי לעשות בחלום הקצר והמבהיל שראיתי בין רגע-התרדמה לבין רגע-היקיצה, לקול צעקתם של הילדים. באותו החלום, שככל הנראה לא נתמשך יותר מכמה שניות, ראיתי את סופי פושטת זרועותיה אלי, בשבתה בתוך מיטתה, והיא זועקת את שמי וקוראת לי לבוא.

התעוררתי לקולם של הילדים. הם ירדו בריצה מן הקומה השנייה ודפקו על דלת דירתה של לוסיניה. אם ידעו שאביהם מצוי שם, או שביקשו להזעיק את לוסיניה לעזרה, לא אדע. קמיליו הוא שפתח להם את הדלת, עוטה חלוק-בית; עומד היה בתוך ארוחת-הבוקר, לפני שיצא לעבודת יומו.

הילדים סיפרו שאמא שלהם שוכבת במיטתה, עיניה פקוחות אבל היא איננה מדברת ואיננה עונה לשאלותיהם.

מצאנו את סופי שכובה על גבה, בפניה כעין תימהון וידיה שמוטות על השמיכה משני עברי גופה.

24.    🔗

לוסיניה הכינה כמה וכמה קדרות של תבשילים, אפתה עוגות והעמידה שני קומקומים גדולים על הכיריים. אחר ההלוויה הגישו האם ובתה מזונות לאנשים שעלו לקומה השנייה כדי להשמיע דברי תנחומים באוזני האלמן, או לשתוק עמו על צלחת של מאכלות, כמנהג מקומנו. למרות שהייתי גיסה של הנפטרת לא חלו עלי חוקי האבלות ולכן סייעתי אף אני עמהן בהגשה ובמזיגת הכוסות. קמיליו האזין לקהל מנחמיו בפנים חתומות ורק למכובדים שבהם – מנהלי בנק, ראשי התאחדות-האיכרים ומנהיגי-מפלגה – נענע בראשו, או שהרכין את ראשו כלפי ימין, כמי שמבקש שלא לאבד אף מלה ממה שאומרים לו.

לבסוף הלכו להם המנחמים, ולוסיניה-האם, שראתה כי קמיליו מבקש להיוותר עמי ביחידות, העבירה כף ידה על שער ראשו והלכה לה. הבת הסתפקה בלחיצת-יד והבטיחה לשוב בבוקר.

“אתה חושב שהיא התאבדה?” – זרק קמיליו לעברי ברגע שנסגרה הדלת על היוצאים. “ראית משהו מיוחד בהתנהגות שלה בזמן האחרון?”

רציתי לומר לו: “חמור, בעיניו של מי אתה מבקש לזרות חול?” אבל אמרתי: “מוטב שכך קרה. וכי מה חיים היו אלה?”

“אתה מאשים אותי במותה?” שאל ברוח נמוכה.

שתקתי. אף הוא שתק מעט, ולאחר הרהור של שיקול-דעת, כאילו היה ראש ועדת-חקירה, אמר:

“לוסיניה ואני אשמים במותה.”

רציתי להגיד לו: “לוסיניה-האם או לוסיניה-הבת?” אבל אמרתי: “מה עניינה של לוסיניה לכאן?”

“היא גזלה אותי מסופי,” רטן אחי, כילד שמתחטא ומתלונן על שבסוכרייה הדיחוהו מדרך הישר, ועל כן הוא מבקש להיפטר מעונש. “לא ראית כיצד הקיפה אותי כמו בכישוף?” הוסיף הסבר על פירוש.

אמרתי לו שאני עייף ומבקש ללכת לישון. באותה שעה הצטערתי על שהאקדח שלו מצוי אצלי מתחת למזרוני. אילו היה האקדח עמו עכשיו – עלה הרהור של שטות במוחי – כי אז אפשר שהיה משלח כדור בראשו. אלא שבו במעמד ידעתי כי זו מחשבה שאין לה שום אחיזה במציאות. לא קמיליו הוא שימַצֶה עם עצמו את הדין. אולי היה יורה בלוסיניה. ואין צריך לומר שאני מתכוון לאם; לא לבת, חלילה.

ומבלי להביט לעברו, מתוך הגסת-לב גמורה, פניתי לו עורף, ירדתי לחצר והלכתי אל ביתי. הפעם לא ישבתי אל החלון אלא פניתי אל מיטתי, טמנתי פני בכר ודיברתי אל מי ששוב לא הייתה מסוגלת להאזין לי. וכנראה שדווקה משום כך דיברתי אליה ואמרתי לה כל מה שהיה לי לומר במשך כחמש-עשרה שנים.

25.    🔗

קמיליו הוא איש ישר. כבר ציינתי זאת קודם לכן, ואני שב ומזכיר את הדבר. ומאחר שאת סופי כבר קברנו ובשבחה כבר אמרתי כמה וכמה דברים, אומר עכשיו משהו על אחי. כיוון שהוא איש ישר הוא מקפיד להתעסק בעניינים שבמצפון. בעוד לוסיניה מרמזת לו בזהירות שהגיעה השעה להסדיר ברית-נישואים, אחי מסביר לה שתחילה הוא מבקש להבטיח את עתידה הכלכלי, שהרי יש לו ילדים משלו והם יתבעו חלקם בירושה לאחר מאה ועשרים, וכדי שלא יקפחו את לוסיניה הוא מעביר לאלתר על שמה את קומת-הקרקע.

לוסיניה מתמוגגת מנדיבות-לבו, אבל יחד עם זאת היא אישה חסרת ביטחון עצמי, והיא חוששת שמאחורי המחווה האבירית רוקם קמיליו איזו מזימה; על כן היא מנסה לטעון כנגדו – במידה נאה של שכל-הישר – כי אין שום צורך לרשום על שמה את קומת הקרקע; וזאת משתי סיבות: האחת – מי זה אומר שהוא ימות ראשון? הרי בהחלט אפשר שהיא תמות ראשונה; או שתבקש את נפשה למות ביום שבו יסתלק קמיליו מן העולם. ושנית – גם אם ימות ראשון, ממילא ולפי החוק מחצית נכסיו עוברים לרשותה, ולמה לו להטריד את עצמו בקשר לקומת הקרקע?

קמיליו משיב לה, שבענייני רכוש וכספים מוטב שתניח לו להחליט מפני שהוא בקי בעניינים אלה, והנשים יפה להן שיתעסקו בענייני-נשים.

באוזנָי (ומיום שמתה סופי נעשיתי כומר-מוַודה שלו כמעט יום-יום) הוא משמיע גִרסה שונה במקצת, גרסת האיש ההגון: תחושת-אשמה רובצת על לבו. הוא יודע שרצח את סופי, וכן ידוע כי ידיה של לוסיניה אף הן אינן נקיות מדמה של המתה; הילכך קשה עליו עצם המחשבה לרדת אל קומת-הקרקע ולעשות את הלילה במיטתה של לוסיניה. ובינתיים הוא עומד בהתנזרותו. עד כמה יש בכוחו של גבר להתנזר מאישה – ימים יגידו. כלום אני מבין ללבו, הוא שואל אותי. נוסף על כך נתרחש איזה מהפך בנפשו עם מותה של סופי. מתבקש לו איזה חשבון-נפש חדש. שמא נפלה טעות? אפשר שסופי הייתה יותר ממה שנצטייר לו בשעה שסבלה בבדידותה, שם למעלה? כך בפירוש אמר אחי-יקירי: “סבלה בבדידותה שם למעלה.” ובאמרו זאת השפיל את עיניו והעביר ידו על מצחו כמי שחש בראשו.

אמרתי לו: “קלמן, בחייך, עכשיו מאוחר. חבל על הדיבורים.”

“וחוץ מזה,” המשיך אחי, “שוב אינני בטוח… אולי טעיתי לאורך כל הדרך? אתה צודק שאת סופי אי אפשר להשיב לחיים, אבל אין צורך להוסיף חטא על פשע.. הרצחת וגם ירשת? זהו מה שכואב לי… אתה מבין אותי?”

“צבוע, הֶדוֹניסט רקוב, בהמה-גסה!” ביקשתי לצעוק באוזניו; אבל מאחר ששתקתי בעניינים חשובים יותר, ויתרתי גם הפעם. “כמובן,” אמרתי לו, “אני מבין אותך יפה ואני בטוח שתמצא לך מוצא של כבוד והגינות. אני סומך עליך.”

וכך קרה שתקוותיה של לוסיניה עלו בתוהו. מותה של סופי, במקום שישמש סיבה נאה להכניס את לוסיניה בברית-הנישואים עם אחי, מוות זה עצמו שימש עתה לאחי סיבה לא פחות נאה להימנע מן הנישואים עם לוסיניה. יתרה מזו: מותה של סופי ניתק לזמן מה כל קשר בין לוסיניה לאחי. אבל הקשר שב ונתהדק לאחר כשבועיים ימים, מאחר שאחי לא עמד בפרישותו; שהרי היה גבר אמיתי, גבר כביר, גבר-חלומות, כפי שראו אותו הנשים שבחייו. ואיך ייתכן שגבר אמיתי שכזה יהיה פרוש מנשים למעלה משבועיים? ובכן, קמיליו שב אל יצועה של לוסיניה, ולוסיניה הנואשה והמבוהלת מכניסה אותו למיטתה ולבה מפרפר מאימת הבאות.

באותו פרק זמן, הישיבה בלילה אל מול חלוני משעממת אותי ואני פורש למיטתי. עכשיו, שסופי כולה שלי, אני משוחח עמה רוב שעות הלילה ואני נרדם מתוך תקווה לראות אותה בחלומותי. אלא שסופי מסרבת לבוא אל חלומותי. ולעומת זאת היא מופיעה בחלומותיו של אחי, ועל כך הוא מספר לי בהרחבה:

“הלילה, כשנרדמתי במיטתה של לוסיניה, ראיתי את סופי. היא הלכה ברחוב, שהיה כמעט חשוך, והחזיקה בידו של אחד הילדים שלנו. ידעתי שזוהי סופי שכבר מתה, ושאני שב לראות אותה לאחר מותה, כשהיא כאילו חזרה מן המתים. וסופי הייתה יפה עד שיגעון כמו שהייתה בחיים בימיה הטובים ביותר. היא העמידה פנים שאיננה רואה אותי, ואף על פי שהייתה עצובה, העמידה פנים שהיא עליזה, והתלחשה עם הילדה. אחר כך לקחה פיסת נייר, כתבה עליה משהו והניחה בתוך מעטפה, ניגשה אל תיבת-דואר והטילה שמה את המכתב. והכול עשתה באדישות, כאילו אני לא קיים. חשבתי לעצמי שאם הייתי פותח את המעטפה בוודאי הייתי מוצא שם איזה הודעה טכנית לא חשובה. הייתה לי הרגשה שסופי עושה את כל ההצגה הזאת בשבילי, להראות לי שאיננה מעוניינת. והיא אפילו פנתה ללכת מתיבת-הדואר בתנועות קלות, זריזות, כמו של נערה. והכול – כדי שאני אראה. אבל היא עצמה העמידה פנים שאיננה רואה אותי. חשבתי שאני מתפוצץ מעצבות איומה.”

יומיים לאחר מכן שמעתי מפיו דין וחשבון נוסף:

“היא שוב באה אלי בחלום דווקה כשאני אצל לוסיניה. הפעם ראיתי אותה בתל-אביב. שבתי מאיזו פגישה וכשרציתי לחצות את הכביש ברחוב אלנבי פינת ביאליק, באמצע היום, שמעתי קול קורא לי קמיליו, קמיליו. פניתי וראיתי שסופי, סופי שכבר מתה, שוב חזרה מן המתים והיא יושבת עכשיו בחברת מישהי ממכרותיה אל שולחן שהיה על שפת-המדרכה, שולחן של בית-קפה. נדמה לי שלא סופי קראה בשמי אלא החברה שלה. וזה כאב לי מאוד. חשבתי שסופי הייתה מוכנה לראות אותי עובר כאן ואפילו לא תרצה להיפגש אתי. הלכתי אל השולחן ובדרך החלטתי שקודם כל אומר שלום לחברה שלה, כדי להיות פנוי לנשק את סופי לשלום. וכך עשיתי. החלקתי בכף היד על הכתף של החברה, ומיד פניתי אל סופי, התכופפתי ונשקתי לה על הלחי. סופי לא השיבה לי בנשיקה, לא חיבקה אותי אפילו לא חייכה. אבל גם לא הראתה שום סימן של מורת-רוח. חשבתי, כמה טוב שמצאתי אותה בחברת אישה ולא בחברת גבר. יחד עם זאת מתקבל על דעת שישבה כאן וחיכתה לגבר. שוב הייתה יפה כמו שזכרתי אותה מהימים הכי יפים שלה. פניה היו שקטות, כמו אֵלָה מארקדיה, והיא הביטה בי כמו שמביטים באדם זר, אבל בנימוס ובין אהדה נייטראלית. ממש היה מקפיא את הדם. ידעתי שהיא לא תשוב אלי לעולם, שהיא אבדה לי ושהיא שייכת כבר למעגל אחר שאין לי בו שום חלק. נוכחות של גבר אחר כאילו ריחפה מעל הפגישה שלנו, והיופי הנהדר שלה, היופי הבשל והשקט, הופרע אולי רק מהנוכחות שלי. רק אני הייתי המפריע כאן למשהו אחר. אבל סופי התנהגה בנימוס ובסבלנות ולא הראתה שום סימנים של קוצר-רוח. כאב איום קרע לי את הלב. ידעתי שהיא אבודה בשבילי, ואם אני עדיין עומד כאן, קרוב אליה, זה רק עניין זמני. עוד מעט גם זה לא יהיה. ואז התעוררתי. וכשהתעוררתי המשכתי לחשוב על מה שראיתי בפגישה. זכרתי את עיניה, את עורה, ושמתי לב שנקודת-החן בלחי שלה גדלה במקצת. אחר כך חשבתי: כשהגוף נגמר ונרקב, לאן הולכת הנשמה? ובכן, נשמתה של סופי שוכנת עכשיו בחלומות שלי. כשאני אמות – מה יהיה עם נשמתה, חשבתי. אולי הילדים זמן מה יזכרו ואחר כך ישכחו, וזהו זה.”

ולאחר כמה ימים שוב דיבר אחי על סופי ועל מה שראה בחלום:

“יומיים לא חלמתי עליה, וחשבתי: זה העונש שלי. לא די שהיא מתה, היא גם בחלום לא רוצה להופיע. אבל אמש שוב ראיתי אותה. פגשתי אותה במסיבה שהיו בה המון אנשים. המסיבה התקיימה בקומה השנייה של בית שעומד בדיוק במקום שבו עמד שולחן בית-הקפה של החלום הקודם. סופי שייכת למישהו שנמצא אתה במסיבה, מישהו שלקח אותה ממני. אבל ביני לבינה יש הסכם לשוב ולהיות יחד. היא מניחה לי ללטף אותה ולנשק אותה ברגעים שבהם איש אינו רואה אותנו. אבל מפעם לפעם היא מזהירה אותי לחדול מלהפגין יחס של חיבה, כדי שלא יראה אותנו האיש שגרם לפירוד בינינו. אנחנו מוכרחים לחכות עד שנגיע למצב שבו נכריז על אהבתנו בפומבי. והעובדה שסופי כופה עלי מין התנהגות של מחתרת ביחסינו – בזמן שהקשר שלה עם האיש האחר גלוי וחופשי – העובדה הזאת מדכאה אותי עד עפר. ולפתע פתאום היא נעלמת ברגע שבאולם משתרר חושך בגלל קצר חשמלי. כשהאור עולה מחדש אני מחפש אחריה. תחילה אני מחפש רק בעיניים. אחר כך אני קורא בשמה בקול, ואז אומרים לי שהיא כאן, ואין צורך לצעוק. אולי היא שם, אני אומר ומצביע על הרחוב, למטה, מתכוון לומר שהטילו אותה מן החלון לרחוב וגרמו למותה. אני רץ למטה וצועק סופי, סופי, ואני רואה שהאור בחלונות של קומת-המסיבה כבה, ואז מתקרב אלי אדם, מצד ימין, מתקרב לאורך המדרכה, בדיוק אותה המדרכה ממש שעליה ניצב השולחן בחלום הקודם, השולחן שאליו ישבה סופי עם חברתה. והאיש מתקרב ומאיים עלי במשהו שדומה לחרב. אני נסוג לאט לאט וממשיך לצעוק סופי, סופי, והאיש קרב והולך אלי ומטיל עלי אימה בריונית ואני מרגיש את סכנת המכה שלו, ואני מתעורר בצעקה. אני מתאמץ שלא להירדם, כדי שלא יבוא שנית הסיוט שבחלום; אבל אני נרדם שנית וחולם, אלא שאינני זוכר מה חלמתי.”

כדי שלא אשמע מפיו על חלומות נוספים, מפני שידעתי כי לא אעצור כוח לעמוד בכך, הודעתי לאחי שאני נוטל חופשה ונוסע לבית-הבראה בגליל. ואמנם כך עשיתי. ושם, בחדר זר ובתוך סביבה שבה לא הכרתי שום אדם, הייתי שואל אותה חזור ושאול: סופי, מדוע אלי אין את מופיעה? מדוע אליו כן, ואלי לא? האמנם אין אני קיים כלל? כלום אפשר שאני רק חלומו של אחי? ואם אמנם כך הדבר, טבעי הוא שאינך מופיעה בחלומותי, שהרי לא ייתכן כי החלום יהיה חולם.

אלוהים הוא היודע שמרוב קנאה, בימים שסופי התהלכה בינינו, לא פעם התפללתי בלבי שאחי ייעלם איך שהוא… אבל מעולם לא הייתה קנאתי עזה, מרה ומחניקה כבימים שבהם סיפר לי קמיליו על סופי המופיעה אליו בחלומותיו; שכן בחלומותיו של אחי הייתה מופיעה סופי שלי – זו שכל ימיה הייתה נוהגת בי בנימוס, באדישות ובאורך רוח; אורך רוח, שהוא המשפיל שבמינֵי ההתייחסות של אישה אל גבר.

26.    🔗

באותו בית-הבראה שבגליל גמלה בלבי ההחלטה ליטול לעצמי שנת-שבתון. כתבתי על כך לאחי, אך לביתי לא שבתי עוד. בטלפון ובאמצעות מכתבים הסדרתי את חופשתי עם משרד החינוך, וכשהיה הכול מוכן באתי בוקר אחד אל המושבה, נטלתי כמה מחפצי האישיים, נעלתי את הבית, השארתי מכתב לאחי ונסעתי.

השנה נתארכה לשנתיים ולשלוש שנים. פעם אחת דיברתי עם אחי בטלפון והצטדקתי על שאינני כותב אליו. הוא לא נשמע מוטרד ביותר.

בשנה הרביעית קיבלתי משרת מורה לעברית בבוגוטה שבקולומביה, ולאחר שנתיים נתמניתי מנהל בית-הספר העברי במקום.

מה שקרה אותי שם אינו קשור לענייננו, ובאמת ניתן לומר שלא קרה לי מאומה. בעזרת מזונות קיימתי את הנשמה שבגופי, ובסיועם של מכרים נעימים ושוחרי-טוב שמרתי על שפיות דעתי.

כשחזרתי למושבה, מקץ שבע שנים בערך, הייתה שעת בוקר מאוחרת. ניתן לשער שאחי מצוי במשרדו ולוסיניה מטפלת בחולים שבקליניקה. נעצתי את המפתח בחור המנעול ופתחתי את דלת ביתי. ריח של עיפוש עמד בחדרים, אבק אדמומי נח על אריחי הרצפה, ועל הרהיטים, ובפינות החדר היו תלויים שרידיהם המאובקים של קורי-עכבישים, שכנראה מתו מזמן וחדלו לטוות קורים חדשים.

בעזרת מטאטא וסחבה לחה החזרתי לביתי אותה חזות שהייתה לו ביום שעזבתיו, ומקץ כמה שעות צנחתי על הכורסה שמול חלוני. ואז ראיתי שקמיליו יוצא מדלת קומת הקרקע בלוויית אדם לא ידוע לי, מחליף אתו כמה משפטים ולוחץ את ידו לשלום. האיש הזה נכנס למכוניתו וקמיליו שב אל דירתה של לוסיניה. אם לא הטעוני עיני, קפצה עליו זִקנה. מכל מקום היו פניו נפולות, נזעמות וחיוורות. הוא לא הבחין בי. אדם מרוכז-בעצמו היה כל ימיו, ולמה זה יבחין לפתע כי חלון שהיה מוגף שבע שנים נפער לפתע מתחת לחוטמו, ואחיו, עצמו ובשרו – האח שלא ראה אותו שבע שנים – יושב בחלון, במרחק כחמישה מטרים, ומביט בו?

אחר כך נכנסה לחצר לוסיניה-הבת ופנתה אל דירת אמה. היא נתעגלה מעט, נעשתה כבדה קצת, ובשלותה של האישה בת השלושים הקרינה בריאות ואפילו איזו זריזות. כנראה שהבחינה בי, מפני שמיד לכניסתה שבה ויצאה בלוויית אחי והצביעה לעברי.

קמיליו פנה לקראתי, כמעט בריצה, נפל על צווארי ופרץ בבכי. נדהמתי. ראשו היה מונח על כתפי, ידיו חיבקוני בחזקה והוא ייבב בלא מעצור. ריבונו של עולם, אמרתי בלבי, עד כדי כך הוא אוהבני?

27.    🔗

לוסיניה הייתה גוססת. הרופאים אמרו שהיא תמות תוך חצי שנה לכל היותר. מחלת הסרטן כרסמה בגופה, אבל פניה היו כמעט כפי שזכרתים בצאתי את הארץ. לפני כשנה חלתה, ומאז הניח אחי את רוב עיסוקיו והוא שרוי אתה בדירתה יומם ולילה. כשהוא קרוב להתמוטט באות שתי אחיות רחמניות למלא את מקומו, ולאחר שבוע הוא חוזר לשבת לצדה רוב שעות היממה ובלילה הוא ישן בחדרה על הכורסה.

כיוון שענייני עבודתי בבית-הספר לא הוסדרו עדיין, אמרתי לאחי שאני מוכן להחליף אותו רוב שעות היום ולטפל בצרכיה של לוסיניה. הפצרתי בו שישוב לענייני הירחון והתאחדות האיכרים. ידעתי כי שני העניינים הללו הם תמצית אחיזתו במעמד שקנה לו, מעמד שבלעדיו היה בוודאי מאבד בעיני עצמו אותה תדמית של גבר מצליח, רוכב על במתי הניצחונות.

קמיליו קפץ על הצעתי בהתלהבות והעתיר עלי דברי תודה שכמותם לא שמעתי מפיו מעולם. דומה שאיזה גרעין קשה בתוככי נשמתו נתרכך ונתמוסס. דמעות היו מופיעות בעיניו בתכיפות מביכה. לפתע היה משתתק באמצע המשפט, כמי שמאזין לקול שקרא בשמו. את הקול הזה שמע הוא לבדו, ואני הייתי תמה על השינויים הללו. אילו לא ראיתי במו עיני, לא הייתי מאמין שנמר זה יהפוך חברבורותיו עד כדי כך.

כמה ימים לאחר שובי הביתה הודיע לי אחי שבסוף השבוע ייערך טקס כלולותיו עם לוסיניה, ואני אמור להיות אחד ממניין המוזמנים.

ביום המיועד הושבנו את לוסיניה בכיסא הגלגלים שבו היינו מובילים אותה לשירותים, לרחצת-הבוקר היומית; בתה הביאה שמלת-מלמלה לבנה, וכדי שתוכל לוסיניה ללבשה נאלצנו, אחי ואנוכי, להרים אותה ממקום מושבה. היא נתקפה מכאובים, שהיו כנראה קשים ביותר, אבל הגיבה עליהם בצחקוק חלול ובמלמול צרוד: “סוף סוף זכיתי להיכנס לחופה.”

תשעה הגברים האחרים שהוזמנו לטקס הכלולות היו הרופא שטיפל בה, מזכיר המערכת של הירחון, שני מנהלי מחלקות מן הבנק וחמישה מחברי ועד המושבה, שעכשיו כבר הייתה עירייה, אבל חברי המועצה העירונית עדיין היו קרויים חברי-הוועד בפי הוותיקים.

קמיליו שבר את הכוס מתחת לחופה, ענד טבעת לאצבעה של לוסיניה, חתם על כתובה, לגם מן היין ונשק לה על לחייה. מעיניה – שלא משו מפניו של אחי, כאילו חוששת הייתה פן ייעלם לפתע – ניבטים היו ערגה וכיסופים שאין הפה מסוגל לבטא. זה היה מבט שלא רק את עיני סימא בתוגתו הנוראה, אלא אף את אוזני החריש, כביכול, באיזו זעקה שעלתה מן העיניים, אם אפשר לומר כן. אושר עם שבר, שמחת-פגישה עם אימת-פרידה שימשו במבטה בערבוביה וקמיליו לא העז להביט לעברה. עיניו שוטטו על פני הנאספים או שהושפלו אל הרצפה. וכשסיים הרב את ברכותיו, הניחה לוסיניה את כף ידה – שנצטמקה כל כך עד שעורה היה יבש ונוצץ כפצע שהגליד – על כף ידו של קמיליו ואמרה לו: “אהובי, אל תצטער, היו לנו גם ימים מאושרים… מזמן, בהתחלה… אנחנו הלוא אהבנו באמת, יקירי שלי. אמור לי שזה נכון, אמור לי.”

קמיליו קירב פניו אל פניה ולחש לה משהו והיא חייכה, ככל שיוכל אדם לחייך על סף קברו. את כף ידה הרימה מעט וליטפה את פניו החיוורות. ליטפה ועצמה את עיניה. המעמד הביא עליה אפיסת-כוחות ואנחנו מיהרנו להחזיר אותה אל מיטתה. היא גמעה מעט מים, והרופא הרשה לה לבלוע כף של תרופה לשיכוך כאבים, אף שלפי הסדר הקבוע צריכה הייתה ליטול כף מן התרופה ההיא רק לפני השינה. אחר כך שקעה במעין תרדמה. קמיליו הוליך את המוזמנים לחדר האורחים ובתה של לוסיניה ואנוכי הגשנו משקאות ומאכלות. האנשים גמעו בלי איחולי-ברכה ואכלו בשתיקה. אחר כך הלכו כולם בבת-אחת, לוחצים ידיו של אחי בשתיקה. כשנותרנו לבדנו פרש לו קמיליו בלי בושה אל הספה ופרץ בבכי. בתה של לוסיניה טיפלה בסילוק כלי האוכל מן השולחן ואני ניגשתי אל החלון והבטתי בחצר הריקה ובבית הקטן שלי, הניצב ממול.

עד מהרה נכנסה מכונית לחצר ומתוכה יצאו שניים מילדיו של קמיליו, עם נשותיהם. אביהם ביקש שלא יבואו לטקס הכלולות והם כיבדו את רצונו ובאו לביקור של נימוסים, לשתות תה של מנחה ולשאול לשלומה של החולה.

28.    🔗

בשלושת החודשים האחרונים לחייה שהיתי בחדרה של החולה יום יום, משבע ושלושים בבוקר ועד לשובו של קמיליו מעיסוקיו, בשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים.

בימים הראשונים לשובי מחוץ-לארץ לא הגיבה לוסיניה כלל על נוכחותי בחדרה, כאילו רק אמש יצאתי משם ובבוקר יום המחרת שבתי ונכנסתי אצלה. אבל אחרי כמה ימים תפסה בגב כף ידי, לחצה אותה ככל יכולתה הדלה וביקשה ממני שאסלח לה על שמחלתה מקפחת את חירותי. בלא דמעות בעיניה הבוכות הודתה לי על שאני מתנדב להקל על קמיליו את סבלו; היא דיברה כאילו הסכמנו בינינו שקמיליו הוא האיש החולה והמתייסר בבית הזה. היא סיפרה לי עד כמה הוא מסור לה ואילו קרבנות העלה וכמה ויתורים ויתר מיום שנפלה למשכב. ימים אחדים לאחר מכן ביקשה את סליחתי על שהתערבה, לפני כמה שנים, בחיי וניסתה להסית אותי למעשים בימים שסופי עדיין הייתה עמנו.

“זה היה עוד בזמן שהאמנתי כי קמיליו נרתע מפני בגלל הקנאה שהוא מקנא באביה של בתי,” אמרה לי לוסיניה. “הייתי צעירה מדי וחשבתי שקנאתו היא סיבת ההתרחקות שהוא מתרחק ממני. כיום אני יודעת שהעדר אהבה גדולה היה סיבת הקנאה, ולא להפך… אילו אהב אותי כפי שהוא מסוגל לאהוב… במקרים אחרים… אילו אהב אותי בכל נשמתו, היה מתגבר על הקנאה האווילית… הוא מסוגל לאהבה גדולה… אבל אני הייתי צעירה וניסיתי לחולל פעולות… אל תכעס עלי. אני האמנתי שאת האושר אפשר להביא על ידי מאמץ, על ידי מעשים… וזה כמובן לא נכון. האושר בא מעצמו, והאהבה באה מעצמה… הם מתדפקים על דלתך בחזקה, ממש מכים בכוח. כל מה שעליך לעשות זה רק לקום ולפתוח את הדלת ולגמוע מן האושר כל זמן שזה ניגר ומפכה… אושר ואהבה אי אפשר לקדם על ידי מעשים או יזמה… זו הייתה טעות ואני שילמתי בעדה מחיר כבד… וגם פגעתי ברגשותיך, אבל אתה מבין עכשיו וסולח לי.”

הבטחתי לה שלא פגעה בי כלל וביקשתי להרגיעה ורמזתי לה שהדיבור קשה עליה ואולי מוטב שתנוח ותנסה להירדם. אבל לוסיניה לא פסקה. כמעט יום יום, במשך שלושת החודשים שלפני פטירתה, הייתה מספרת משהו מפרשת חייה עם קמיליו. לעתים קרובות גם העלתה את זכרה של סופי, ולפעמים כאילו שבה להדריך אותי בדרכי החיים, בהשיאה לי מעין עצה, שבעזרתה אוכל לכבוש לעצמי את אהובתי. עצותיה היו מוסבות, כמובן, אל העבר, אל הימים שבהם עדיין התהלכה סופי בארצות החיים. כנראה שנעלם מלוסיניה חוסר-השחר שבדיבורים הללו, למרות שניסיתי לרמוז לה על כך. אבל היא הוסיפה לדבר על העבר:

“סופי אהבה, כמובן, את קמיליו על פי דרכה… אהבתה הייתה אמיתית, נובעת מן הלב, אבל סופי המסכנה, היא התחממה על אש קטנה… הלהבה הייתה קטנה, ואפשר היה להטות אותה… היא סבלה כל כך מן היחסים עם קמיליו. אילו אתה הצעת לה את ידך בתוקף הייתה נעתרת לך. לאט לאט, אבל לבסוף הייתה נעתרת. היא הייתה צמאה לאהבה, אבל גם צימאונה היה צנוע… יכולת להושיט לה את הכוס והיא הייתה שותה מתוכה… אני בטוחה בזה… ואתה כל כך אהבת אותה… אני חושבת שהיית נהנה מן החמימות הנעימה שהייתה לה. היית נעשה מאושר אִתה, מפני שיכולת להעניק ליחסים שלכם את האש הגדולה שהייתה לך, ואז היה הקשר ביניכם נראה כאילו הוא בוער כמו מדורה… כן. אני בטוחה בזה.”

אילו הייתה לוסיניה בריאה, הייתי נוזף בה על דבריה והייתי נכנס אתה בוויכוח נוקב. בוודאי הייתי מגן על אהבתי ומנסה למוטט בשצף קצף את הבניין הרעוע שציירה לפני. אבל מאחר ששכבה על מיטת מותה שתקתי והנחתי לה להסדיר בינה לבין עצמה את חשבון החיים שריחפו עתה לנגד עיני רוחה, החיים שחיינו ארבעתנו בחצר שלנו.

יום אחד, בחודש האחרון לחייה, דיברה אתי על בתה.

“ראית שלוסיניה שלי אין לה ילדים,” אמרה לי לוסיניה. ושוב התעוותו פניה באותו דבר שאמור להיות חיוך ובאמת היה מין הצהרה על תבוסה סופית. “אתה יודע מדוע אין לה ילדים?… מפני שקמיליו אסר עליה ללדת… קמיליו אף פעם לא סלח לי על שדרשתי ממנו להשיא את בתי מיד לאחר הגימנסיה… אתה יודע, בזמן הראשון לאחר מותה של סופי התחננתי לפניו שיתחתן אתי, אבל הוא אמר לי מדוע איננו מסכים… כמובן, הוא שיקר, אולי מפני שבעצמו לא ידע את האמת… הוא אמר שאיננו רוצה שיוולדו לו ילדים מן הרחם שילד לזנונים… כך הוא דיבר אלי בהתחלה… אחר כך הבין שהוא משקר, וגם ידע שאני מבינה, ולכן חדל לגמרי לחרף אותי. הוא גם חדל לגמרי לדבר על הקנאה שלו באביה של לוסיניה… חבל רק שזה קרה אחרי שאני קיבלתי על עצמי את האשמה, וראיתי את עצמי אישה פרוצה, חלשה, חוטאת, אישה שלכלכה את חייה מתוך טפשות… ראיתי את עצמי ראויה לעונש שהטיל עלי קמיליו. כבר היה מאוחר בשבילי לחיות בשלום עם מצפוני. קמיליו שכנע אותי ושבר את גאוותי… אבל שנינו ידענו מה הוא רוצה ושנינו שתקנו על זה… היה רק סימן אחד לידיעה של שנינו; זה, שהוא אסר על לוסיניה שלי ללדת ילדים… ללדת ילדים לבעלה… קמיליו רוצה ילדים משלו, שלוסיניה תלד לו… אתה ידעת? אמור לי, ידעת?”

לא השבתי.

“ידעת…” אמרה לוסיניה. שוב לא היה בריאותיה הכוח לפלוט אנחה, ולכן היתה איזו סתמיות באמרה שנית: “ידעת… מכל מקום עכשיו אתה יודע… מן השרידים, מן השוליים של אהבתו לבתי, נפל גם משהו בחלקי. משהו בי היה אהוב עליו באמת, וזה היה כנראה הדמיון שבין שתינו… הוא אהב בי את אמה של לוסיניה… זה כמו נסיעה אחורנית במכונת הזמן… זה כנראה מה שקרה… אני עצמי לא הייתי מספיקה… בתי, אותה הוא רוצה, ואותה הוא ישא לאישה וממנה הוא יוליד ילדים… השלמתי עם זה מזמן… רק פחדתי שיום יום ארגיש את קוצר רוחו, את סבלנותו הפוקעת… חשבתי שארגיש כיצד הוא מחכה להסתלקותי… אבל דווקה מיום שחליתי, והוא ידע כבר לפני יותר משנה שגורלי נגזר… מיום שחליתי קמיליו נעשה אדם אחר, אדם טוב, מסוגל להעניק חסד, כמו אלוהים, חסד של מתנה גמורה, בלי שום תמורה… הרי אנחנו כבר לא חיים כאיש ואישה יותר משנה, ותראה איך הוא מסור לי, איך הוא שורף את בריאותו, איך הוא מפקיר את הקריירה שלו… האם אתה סבור שהוא השתנה? אני לא חושבת שאדם בגילו משתנה. הוא פשוט הגיע למדרגה יותר גבוהה של הטבע המקורי שלו… ולכן מותר לי לחשוב שהוא תמיד היה כזה, ורק משהו לא טוב עיכב את ההתגלות… מעולם לא ראיתי אותו סובל, עד שחליתי… וזה בשבילי כאילו הוא אוהב אותי סוף סוף… אני יודעת שיש כאן גם רחמים, אבל רחמים שנגרמו על ידי סבל דומים לאהבה, אינך חושב?… יש כאן איזה אור, ואני הולכת לתוך האור הזה, שלפעמים אני ממש רואה אותו.”

29.    🔗

בימים האחרונים שלפני מותה – כשקמיליו היה מוליך אותה בכיסא הגלגלים אל חדר הרחצה, לאחר שרוקן את הסיר שמתחתיה, רוחץ אותה ומספיג אותה במגבת – היה שב לאורך המסדרון כשהדמעות זולגות על לחייו ללא מעצור. לוסיניה כנראה ששוב לא הבחינה בכך. אף ייתכן שכבר לא הבחינה בייסוריה. מטושטשת הייתה מן המורפיום שהוזרק עתה בגופה פעמיים או שלוש פעמים ביום, ומבטה היה כבוי. אבל גם בימים האחרונים ההם נדמה היה לי שאני מבחין ברגעי התבהרות קצרצרים, שבהם הבליח בעיניים הכלות והולכות אותו יגון של כליון-נפש, התמכרות של אהבה שפרצה את גבולות העלבונות והחשבונות והיא נישאת באחרונת-נשימותיה אל עבר האיש הנאהב.

כמה קינאתי אז באחי! קינאתי בו, אבל גם אהבתיו, אולי מתוך תקווה, שמכוח האהבה אטול גם אני חלק בדבר הנפלא הזה, שלעולם לא יהיה מנת-חלקי.

כשמתה לוסיניה דומה שמתה עמה האפשרות האחרונה שלי להשתלב במעגל, שתמיד מצאתי את עצמי מושלך מתוכו החוצה.

כמה ימים לאחר מותה הראה לי אחי מכתב שהשאירה במגרת שולחן הלילה שלה: "רוצה אני שעל מצבתי יהיה שמי רשום כך:

לוסיניה מגרינסקי"

אחי הביט בי, מצפה לתגובתי. ידעתי שהוא נעלב מאוד על שלוסיניה ויתרה על הזכות להיקרא בשם המשפחה שלו, זכות שהוקנתה לה מתוקף נישואיהם. שיערתי כי אחי מצפה שאני אבטא את תחושת-העלבון בשמו. אבל כל מה שיכולתי לחשב באותה שעה היה זה: אם ימות אחי לפני, אצווה לחרוט על מצבתו רק מלה אחת: קמיליו.

30.    🔗

היא מתה,ונבואותיה החלו קורמות בשר וגידים במהירות ובדייקנות שהעלו בדעתי התרחשויות בקומדיה צרפתית.

אינני יודעת מתי פתח אחי בתהליך הגירושים בין לוסיניה-הבת לבין בעלה, מנהל בית-האריזה. בהחלט ייתכן שהגירושים הללו היו חלק בלתי-נפרד מחוזה-הנישואים שנחתם לפני כתריסר שנים. אין ספק שהבעל ידע את הצפוי, ממש כשם שלוסיניה הקטנה ידעה. כפיצוי על תריסר שנות שירות נאמן קיבל מנהל בית-האריזה עשרים וחמישה אחוזים ממניות המפעל, ותוך פחות משני חודשים מיום הגירושים נשא לו הברנש אישה, שבחברתה היה מחכה בסבלנות כל אותן שנים מרובות, למותה של לוסיניה-האם. קמיליו ולוסיניה-הבת באו בברית הנישואים כאשר קרבו ימיה ללדת את בנם הראשון. הבן השני נולד מקץ שנה, ובכך נסתיים המחזור השני והאחרון של דור יורשי קמיליו, הגבר האידיאלי, האמיתי, המקסים, שבהיותו כבן שישים השתעשע באישה כבת שלושים והיה לה לאב, בעל ומשאת-נפש רומנטית. לוסיניה אהבה את אחי בסערה. מעולם לא ראיתים יחדיו מבלי שתאחז בידו, או שתלטף את שרוול בגדו, או שתתרפק עליו ותנשק לו על לחיו. ואחי המאושר החל מסמיק לעת זקנה כל פעם שאשתו הצעירה הייתה מעתירה עליו אותם סימני אהבה, שרק בני הנעורים שוגים בהם. הוא לא ידע, לפתע, מה יעשה בידיו, לא ידע אם יעצור בעדה או שישתף את עצמו בראוותנות העליזה שלה. הבטתי בו בימים ההם כפי שבן מביט באביו המשתטה, אב שהייתה לו עדנה לעת זקנתו.

אינני בטח שהוסיף חכמה ככל שהזקין. יום אחד העלה באוזני אשתו הצעירה את הרעיון, שיֵצאו יחדיו לחפש אחר אביה ולהתוודע אליו. פסקו רגשות הקנאה שלו ובמקומם נתחשק לו להציג לפני לוסיניה מחזה של אבירות. הוא ימצא את אביה-מולידה, ואם האיש ההוא זקוק לעזרה קמיליו מוכן ומזומן לעזור.

לוסיניה אמרה שאין בה סקרנות יתרה להכיר את האיש, שמעולם לא טרח למצוא את בתו, אם בכלל ידע על קיומה. אבל היא לא עצרה בעד קמיליו מלצאת למסע, אם מתחשק לו. ואמנם מאוד מאוד נתחשק לו לקמיליו להיות אביר, גבר גברי כל כך עד שהוא סולח לשנואי נפשו, בייחוד אם כבר מזמן חדל לשנוא אותם. הוא יצא אפוא לפעולה כמין פֶּרסֶאוּס צעיר. מקווה היה שהאיש ההוא שרוי במצוקה גדולה וקמיליו עתיד להושיע אותו. לוסיניה בעל כורחה תתפעל ותדע להעריך את גודל נפשו של בעלה הנהדר.

ואמנם לא טעה הרבה. האיש אותר במוסד של נכים. משותק היה בחצי גופו וגם לדבר לא היה יכול. בנו וכלתו היו באים פעם בשבוע בלוויית שני נכדים שלו ומביאים לו תבשיל ועוגיות. שוהים היו במחיצתו כשעה ושבים כלעומת שבאו. אשתו מתה מזמן ואת דמי השהייה במוסד שילמה קרן הפנסיה. הרבה לא יכול קמיליו להציע אבל עמד על כך שיותן לו לרכוש כיסא-גלגלים עם מנוע חשמלי. הוא טפח על כתפו של האיש המשותק – שספק אם ירד לסוף דעתו של קמיליו – וחזר לביתו, גא ועליז למסור דין-וחשבון ללוסיניה.

כשסיפר לי על מעללי-הגבורה שלו לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו: “מאוחר מדי בשביל אמא לוסיניה; מעט מדי בשביל אבא של לוסיניה ומיותר לחלוטין בשביל לוסיניה אשתך.”

“אתה היית צריך להתעסק בפוליטיקה,” אמר לי אחי בחיבה סלחנית. מרוב אושר חדל לרגוז ולהתכעס, אפילו אם הקניטוהו. הוא הביט בי מתוך זחיחות-הדעת וסיכם: “אתה מנסח פתגמים כמו חבר הפרלמנט הבריטי.”

31.    🔗

מיום ששבה לוסיניה הקטנה אל חצרנו להתגורר עם אחי בקומה השנייה של ביתו חלו שינויים מפליגים בחיי. ראשית, נתרוקנה קומת-הקרקע של בית אחי ושבה לשמש מחסן לרהיטים ישנים ולכלים שיצאו מכלל שימוש. מאליו מובן ששום אור לא עלה בלילה בחלונות קומת-הקרקע; ומהתבוננות באורות הנדלקים והכבים בקומה העליונה לא הפקתי שום הנאה, גם לא ייסורים, וממילא לא היה טעם שאשב מול חלוני בלילות.

השינוי השני שנתחולל בחיי בא מכוח החלטה של לוסיניה. היא הודיעה לי כי לא ייתכן שגבר יהיה מתעסק בהתקנת מזונותיו, בכיבוס לבניו ובשאר עיסוקי-נשים. “מהיום והלאה,” הודיעה לי לוסיניה, “אתה אוכל אִתנו בכל יום בצהריים ובערב. ואת הלבנים שלך תביא אל מכונת-הכביסה שלנו. והעוזרת שלנו תנקה את דירתך פעמיים בשבוע. ואל תתווכח אתי.”

כשניסיתי למחות בלשון רפה קבעה לוסיניה בתוקף: “אדם שטיפל ככה באמא שלי, אני חייבת לו לפחות את הדברים הקטנים האלה כל ימי חיי. שתדע לך. וחוץ מזה אתה אח של קמיליו, אז אל תדבר שטויות. מהיום זה כמו שאני אומרת לך.”

ניתנה האמת להיאמר שנוסח הדיבור שלה היה הדבר היחיד באישיותה שלבש לפעמים צורה של תקיפות ועוז. בכל שאר הגילויים היומיומיים הייתה רכה, נעימת-הליכות וזריזה להבחין בחולשות הזולת. אבל במקום שתעשה מה שעושים רוב האנשים, הנחפזים לנצל חולשות וללעוג להן, הייתה לוסיניה מקבלת על עצמה, מניה וביה, להיות לוקה באותה חולשה עצמה. עם שפלי-רוח ומפוחדים הייתה מתהלכת מתוך ענווה מופלגת; ואם נתקלה בדמעות לא היססה לשתף את עצמה ולמרר בבכי עם הכואבים, אפילו היו אלה ילדים שהתאבלו על בריחת ציפור מכלובם.

את קמיליו העריצה כעובדת-אלילים. אם שמח על סלט שהיטיבה לתבלו, או שהילל גרביים שקנתה לו, הייתה יוצאת במחול ובזמר. ואם עיקם חוטמו על ששכחה לטלפן לאינסטלטור הייתה פותחת בבקשות סליחה ובהבטחה שלעולם, לעולם לא תחטא עוד. וקמיליו היה נאלץ, בסופו של דבר, להספיג את דמעותיה, לבקש מחילה על שהעיר לה ולכנות את עצמו בשם עריץ, גס-רוח, קלגס. ועל אלה הייתה לוסיניה מוחה נמרצות, נושקת לו על לחיו ואומרת שאדם עדין, מבין, מתחשב וסלחן שכמותו לא פגשה מימיה וספק אם קיים בעולם עוד אהוב אחד מתוק, חמוד ויקר כמותו.

מביט הייתי ומאזין ותוהה למראה כל הפירכּוסים הללו, ורוחי קצרה עד מהרה בסצֶנות המתקתקות. תמה הייתי כיצד קמיליו עומד באלה ומדוע לא היו לו לזרא מכבר. זמן מה קיוויתי שכל אלה הם גינונים של ראשית-יחסים, התלהמות-רגשות שסופה לפוג עם הזמן, אולם חלפו שנתיים ושלוש שנים ומאומה לא נשתנה בהתנהגותה של לוסיניה. היא הייתה מתמוגגת מאושר ומפזזת כחרגול כל אימת שהאיר לה קמיליו פנים; והייתה מתבהלת, נסערת ודומעת אם נדמה לה שלא עשתה רצונו, או שהכעיסה אותו. ומאחר שהתמידה בדרכה זו, נשתנה הרושם שמעשיה עשו עלי תחילה. קוצר-רוח שלי נתחלף בתמיהה; והתמיהה נתגלגלה בהתפעלות. ומכאן לא היתה הדרך רחוקה אל שאר גוני-הקשת המרובים של מה שמתרחש בין בני אדם בכלל, ובין גבר לאישה בפרט.

בסופו של דבר קלטתי את המסר, שתחילה סירבו חושי לתרגמו לשפת המלים: אילו נהגה לוסיניה בי – ולא באחי – כפי שהיא נוהגת, ספק אם הייתי מעקם את חוטמי מטעמי איסטניסות וספק אם הייתי מואס בסגידתה.

לא חלפו ימים רבים ואני רשמתי ביומני: “לוסיניה הקטנה היא כוהנת-האהבה, המשמרת את אש-התמיד בחצרנו המקוללת.”

32.    🔗

שש שנים התנהלו החיים בחצרנו על מי מנוחות, בפעם הראשונה מאז שב קמיליו מאיטליה, לפני למעלה משלושים שנים. בשש השנים הללו האדיר את מעמדו בנכסים; בירחון שלו הועסקו עתה ארבעה אנשים; הבנק נסתנף אל אחד ממוסדות הכספים הגדולים שבמדינה ואחי היה חבר הדירקטוריון, פטור מהתחייבויות, זולת שתיים שלוש ישיבות בשנה. בקיץ הוא מפקיד את ילדיו בידי אומנת ונוטל עמו את לוסיניה לשווייץ. פעם אחת נסעו באנייה סביב העולם ומקץ שישים יום שבו עמוסים במזכרות, בחפצי-חן ובמתנות. אני קיבלתי מידי אחי ברומטר אנגלי עתיק, שפסק לעבוד לפני כמאה שנים, ולוסיניה הביאה לי מפרו מין חלוק-בוקר, כעין שכמיית-צמר שיש לה חור בטבורה. בחור הזה אני אמור להשחיל את ראשי, ומיד השכמייה צונחת עלי ומכסה אותי כולי, עד שאני דומה למטרייה. פונצ’ו קוראים לזה. ומאחר שמידיה של לוסיניה בא לי הפונצ’ו, ניסיתי אותו בחורף ומצאתיו מלטף ומחמם על הצד הטוב ביותר. ממש מפליא עד היכן תושייתם של ילידים פּרימיטיביים מגעת.

לוסיניה הייתה מצטיינת מאוד בעבודות-המטבח והיו לה אמצאות משלה, כולן נוטות לצד המאכלים הדשנים. כלום פלא הוא שאחי ואנוכי עלינו במשקל; ובייחוד נתן הדבר את אותותיו באחי, שבצד ההתעגלות שנתעגל מכל צדדיו נעשה עור פניו חיוור ותפוח ואפילו במצחו ניתוסף בשר, שגרם לקמטי-המצח שייראו דשנים כקפלים של שומן. מראה לא טוב היה לו בשנה השישית לנישואיו עם לוסיניה; אלא שמרוב חיבתה אליו – שלא פסקה, ועמדה בתוקפה כבראשונה – לא הבחינה בכך עד שהסבתי את תשומת-לבה והצעתי שתשפיע עליו ללכת לרופא.

האבחנה לא בישרה טובות.

אחי נצטווה להקפיד על שעות מנוחה קבועות, נאסרו עליו רוב המאכלות שאהב, ותפריטו היומי נצטמצם לבסוף לכמה עלי-חסה, עגבנייה ומלפפון. לוסיניה פסקה מלבשל וחלקה עמו את המזונות שנכפו עליו. מאליו מובן שחדלתי מלהצטרף אל שולחנם ושבתי להתקין לי את ארוחותי במטבחי.

קמיליו אמנם ירד במשקל, אלא שעתה היה עורו תלוי לו על פניו ועל זרועותיו כבדלי סחבות אפורות. כרסו צנחה ונתקפלה לתוך מכנסיו וכתפיו כמו נשתפלו מתוך עייפות כלפי הזרועות. הוא חדל לצאת מביתו ורוב זמנו עשה בתוך כורסה שהוצבה מתחת לאיקליפטוסים שבחצר. לוסיניה הייתה מביאה אליו מפעם לפעם כוס מיץ של כרוב או קולרבי. היא עצמה כמעט שלא אכלה כלל, אבל הרזון הוסיף על חינה והפחית משנותיה עד שדמתה עתה לנערה בת ארבע-עשרה. כל כך צעירה נראתה, עד שלפעמים תעתעו בי חושי; הזמן כמו עצר מלכת, או שנסוג אחורנית, ואני דימיתי כי לפתע תצא לוסיניה-האם אל החצר ותקרא לבתה להיכנס הביתה עם חשכה. אפילו הקולות ההם הדהדו לפעמים באוזני והיו מעלים, מן הסתם, חיוך אווילי על פני.

עם שובי מעבודתי הייתי ניגש אל אחי, אם מצאתיו יושב בכורסתו שבחצר, והייתי מסב עמו לשיחה; אלא שעל פי הרוב היינו שותקים בצוותא. פעם אחת, לאחר שהניחה לוסיניה לפניו את כוס-המיץ, כיסתה את כתפיו בצעיף צמר ושבה אל דירתם לטפל בילדיה, אמר לי אחי: “האושר הזה איננו שלי. זו ירושה שקיבלתי… סופי לימדה אותי לאהוב את אמה של לוסיניה, אבל כנראה שלא למדתי מספיק. אחר כך אמה של לוסיניה לימדה אותי לאהוב את בתה… וסוף סוף קלטתי מה שהייתי אולי צריך לדעת מזמן… למדתי להיות מאושר.”

“לוסיניה הקטנה היא כוהנת-אהבה,” ציטטתי לו מתוך מה שרשמתי ביומני, אבל לא סיימתי את המשפט.

“כן,” אמר אחי והקמטים שבפניו נאספו סביב פיו כדי חיוך. “אתה מגדיר יפה. כוהנת-אהבה… היא לא יכולה אחרת… היא תמצית געגועים של דורות… דורות של נשים שביקשו לאהוב, אך לא נסתייע בידן. הגברים שלהן לא היו ראויים. אבל לוסיניה שלי מצאה לה. רק חבל שנפגשנו כל כך מאוחר… אני הולך ונגמר.”

ולאחר רגע של שתיקה אמר: “אתה יודע שאמא שלה, לפני מותה, ציוותה עלי, ממש ציוותה ודרשה שאבטיח לה, שאשא את בתה לאישה? לא סיפרתי לך? ובכן, זוהי האמת. היא אפילו לא בכתה כשאמרה לי זאת. היא הביטה עלי ברצינות, אבל לא בצער, ודרשה שאבטיח לה. היא אמרה שזה יהיה כמו המשך לאהבה שהייתה ביני לבינה. אינני יודע מדוע לא סיפרתי לך אף פעם. הרי אתה בוודאי דנת אותי לכף חובה… אבל עכשיו אתה מבין?” ולאחר שתיקה נוספת אמר: “איך זה שאתה אף פעם לא נשאת לך אישה?”

צחקתי. “עכשיו אתה נזכר לשאול,” אמרתי לו.

“נכון. הייתי צריך לשאול מזמן,” אמר. “אבל לא שאלתי… אולי מפני שידעתי את התשובה… אתה שונא אותי? אמור, אל תתבייש.”

קמתי ממקומי וכל כמה שהתאמצתי וניסיתי להניח את ידי על כתפו, ולו יהא זה שאניח את ידי על צעיף-הצמר שהטילה לוסיניה על כתפו, לא עלה הדבר בידי. הבטתי אפוא בפיזור-נפש אל החול האדמדם של חצרנו ואמרתי לאחי שהוא שרוי במצב רוח של דיבורים משונים, מוזרים, לא רלוואנטיים.

הוא השיב לי בחיוך ואף ניסה כוחו בקריצת-עין, שבמקום מחוות שובבות הייתה דומה יותר לעווית שרירים חולפת. פניתי אל ביתי נכנסתי אל המטבח.

בלילה עוררו אותי משנתי קולות אנשים בחצר. קפצתי ממיטתי, השחלתי את ראשי בפתחו של הפונצ’ו ויצאתי החוצה. אמבולנס ניצב בפתח חצרנו ושני אנשים נשאו אלונקה. לוסיניה – מעוטפת בחלוק-שינה – החזיקה בידו של קמיליו ששכב בעיניים עצומות ובפנים מעוותות מכאב. כשראתה אותי אמרה: “בבקשה, עלה למעלה והרגיע את הילדים. אנחנו נוסעים לבית-החולים. אצלצל לך משם ברגע שאוכל.”

 

33.    🔗

אל ילדים קטנים, שעדיין אינם מסוגלים לדבר ולחשוב בהיגיון כל שהוא, מעולם לא היה לי יחס. אולי מפני שמעולם לא היו לי ילדים משלי, ואולי מפני שאני מסוגל לפתח קשר אנושי רק ברמה של חשיבה מזערית. הם גדלו ובגרו בתקופת שבע השנים בהן נעדרתי מן המושבה. כששבתי כבר היו גדולים מכדי שיהיה הדוד שלהם מעניין אותם.

כשעליתי לקומה השנייה מצאתי את הילדים שילדה לוסיניה לאחי מצטנפים במיטתם; מבוהלים היו והביטו בי בעיניים פעורות ובשאלה. אמרתי להם שאבא חש ברע ואמא נסעה אתו לבית-החולים ובמהרה נשמע ממנה בטלפון. בינתיים הצעתי שכולנו נשוב אל שנת-הלילה שלנו, ואני אהיה עמהם בדירתם עד שתשוב אמם. ואם יהיה צורך בכך, אתקין להם ארוחת-בוקר ואשלחם לבית-הספר. סיפרתי להם שאני מומחה גדול בהתקנת חביתות ולביבות, ושאם ילכו לישון מיד אפתיע אותם בבוקר במיני מאכלות שלא טעמו כמותם מימיהם.

הייתי מלא התפעלות מן הכושר שגיליתי אצל עצמי לפתח קשר עם ילדים ולשכנע אותם שישמעו בקולי. הם נרדמו, לאחר שקיבלו ממני הבטחה כי אכין להם גם מיני-מתיקה.

זוכר אני שבאותן שעות מאוחרות של הלילה, קרוב לשעת הזריחה, הייתה דעתי נתונה בעיקר לידידות הפתאומית שקשרתי עם הילדים. לפני כן כמעט שלא היה לי עמהם שיג ושיח. אם נערכה חגיגת יום-הולדת לאחד הילדים בחצר ביתנו, הייתי מביא במתנה ספר, טועם פרוסת עוגה ופורש לחדרי. והנה, בנסיבות הליליות שנזדמנו לנו קשרתי עמהם קשר מהיר, מוצלח ואפילו מענג. מחשבותיו של אדם מקפצות ומדלגות על מכשולי ההיגיון והמוסר, והן דוהרות כסייחים משולחים. באותו הלילה ראיתי את עצמי מתמנה אפוטרופוס לילדיה המיותמים של לוסיניה. את לבם אני רוכש תחילה במעשי-קונדס קולינאריים, בדורונות ובשאר מיני שוחד. אחר כך הקשר שבינינו מתהדק לכדי ידידות ואמון, עד שהם רואים בי – לאחר תהליכים מתהליכים שונים – אב לכל דבר. ללוסיניה הועדתי בהזיותי תפקיד סביל למדי, בהתחלה: היא מתבוננת בתהליך הכיבוש שאני כובש את לבבות הילדים שלה. בסופו של דבר תסיק את מסקנותיה. אני גם סומך על המזג הטבעי שלה; כלום לא הסכמנו, קמיליו ואנוכי, שהיא כוהנת-אהבה? ועוד: לוסיניה, אין לה בחייה דבר חשוב יותר מן הצורך להתמכר כליל למי שימלא את מקום האב שלא היה; למי שינהג בה כפי שנוהגים בילדים בתקופת גידולם, ובכך ישיב לה את האבדה, האבדה שבצִלה היא עתידה לחיות כל ימיה.

לפנות בוקר בא צלצול הטלפון: קמיליו לקה בשבץ וחצי גופו משותק. הרופאים אומרים שרבים משתקמים ושבים לחיות חיים נורמאליים. היא שואלת אם אני מסוגל לשלח את הילדים לבית הספר, כדי לאפשר לה לשהות עם קמיליו עד לשעת הצהריים. אני מבטיח לה שאטפל בילדים ואני מפרט באוזניה, בטלפון, את כל החביתות, הלביבות ומיני-המתיקה שאכין להם, וכן אני מספר לה בפרטי-פרטים על השיחה שניהלתי עם ילדיה בלילה, וכיצד שמעו בקולי ושבו אל מיטתם לישון. ועדיין הם ישנים. זמן מה הייתה דממה בעברו השני של הקו. כנראה שלוסיניה נדהמה מקשקושי. אך מיד נתעשתה והודתה לי על נכונותי לעזור.

רק לאחר שהנחתי את השפופרת מידי תפסתי עד כמה הרביתי להג; ואפילו שכחתי למסור איחולי-החלמה לאחי או לשאול לפרטי מחלתו. קיוויתי שלוסיניה תייחס זאת להתרגשות שאחזה בי בשל המהלומה שניחתה עלינו.

לאחר ששילחתי את הילדים לבית-הספר הלכתי אף אנוכי לעבודתי. בצהריים צלצלתי מבית-הספר לדירתה של לוסיניה ומצאתיה בבית. במצבו של אחי לא חל שינוי, לדבריה. הבטחתי לה שעם סיום עבודתי אלך לבית-החולים, ולאחר מכן אוכל לשוב ולטפל בילדים עד למחרת בבוקר, והיא תוכל לשוב אל בעלה ולהיות עמו יום יום, משעות אחר הצהריים ועד למחרת בצהריים. עליה להיות עם ילדיה רק בצהריים, כדי להאכילם ממה שבישלתי בלילה.

כשבאתי לבית-החולים נאמר לי שאחי ישן. התבוננתי בו ממפתן החדר וראיתי פנים חיוורות, עיניים עצומות ופה פעור.

רק לעת לילה, כשנרדמו הילדים ואני שכבתי על הספה, היכתה בי לפתע המחשבה, שעם מותו של אחי אף אנוכי מת; שהרי אני איני אלא מעין צל; מעין חלום שאחי חולם אותו. וכשהחולם מת אין מי שיחלום. וכל אותם הזיות שאכלסו את מוחי בלילה הקודם – על הילדים ועל לוסיניה – נתפוררו והיו לאבק נישא ברוח. קול צחוק, מלעיג ומצווח, התגלגל ברוח ונתפוגג אל תוך ריקנות אפלה.

34.    🔗

עומדים היינו בסוף חודש ספטמבר, כשהסתיו הקצר מערים עלינו, מופיע וחומק כמעט בעת ובעונה אחת. בתוך הזמן החמקמק הזה חלה אחי ונלקח לבית-החולים, שם שכב כחודש ימים. בשעות המוקדמות של אחר-הצהריים הייתי שב מעבודתי ועולה לקומה השנייה, לשחרר את לוסיניה, כדי שתלך לבית-החולים. ניתן לומר כי הפגישה היומית הזאת עמה לא ארכה יותר ממשך הזמן שנדרש ממני כדי להיכנס לדירתם, ומשך הזמן שנדרש לה כדי לומר “תודה לך,” לחמוק בדלת ולהיחפז במורד המדרגות. הייתי רץ אחריה וקורא לעבר הפתח שבקומת הקרקע: “מה שלום קמיליו?” והיא, לפני שהגיפה את דלת הכניסה, הייתה משיבה: “אין שינוי.” אחר כך הייתי שומע את קול המנוע של המכונית שלה והייתי שב אל הילדים.

בינתיים עסקתי אפוא בהידוק הקשר עם צאצאיה. השאר יבוא עם הזמן, אמרתי בלבי. במפורש, מבלי שאדחיק את הזיותי. החודש שבו שכב אחי בבית-החולים עבר עלי בהעלאת ההרהורים הכמוסים ממעמקי המרתף שבנשמתי אל עליית-הגג, ככל הכתוב בספרי הפסיכולוגיה. לספרים הללו הייתה עכשיו עדנה חדשה בלבי, לאחר שבמשך שנים נשתכחו ממני, או שלא היה להם שימוש בחיי. אסמכתה מתורתו של פסיכולוג מפורסם יש בה כדי להצדיק כמעט כל התרחשות נפשית; ובייחוד התרחשות שאיננה מכובדת ביותר, אם דנים אותה על פי ערכים אזרחיים פשוטים. אין פלא אפוא כי מי שנואש מתיאוריות מסוימות, חוזר ונשען עליהן בשעה שהן משמשות אותו ומעניקות צידוק למעשיו; או אפילו להרהוריו. וכי מה בין הרהור למעשה? רק ההגשמה; דהיינו: ההורדה מעולם האידיאות הנעלה לעולם-המעשים השפל. כלום ראוי תהליך בזוי שכזה שנניח לו להשפיע על חיינו?

כדי להאמין במה שהופיע בימים ההם בהזיותי הוורודות נאלץ הייתי לערפל את כוח-השופט שלי. ומה יפה יותר לערפול שכזה מנקיטת אמצעי-ערמומיות מלומדים?

35.    🔗

אחי מת באמצע אוקטובר.

תגובתי הראשונה התבטאה בכך שקפאתי על מקומי בכיסא, מאזין אל תוכי פנימה, מצפה לסימנים הראשונים המעידים על אזילת-החיים מתוך הגוף.

שום סימנים כאלה לא הופיעו ואני קמתי מכיסאי, התהלכתי בחדר אנה ואנה, תחילה בזהירות, לאט לאט, חושש פן יתפרקו איברי; אבל אחר כך התחלתי שועט מפינה לפינה כדי להיווכח אם אמנם יש בי כוח; לבסוף ביקשתי לפרוץ בריצה, אלא שהחדר קטן היה, ובמקום שאפתח בריצה פתחתי במשהו שאולי דומה למחול. זקוק הייתי להוכחה שאני חי. שחיי לא תמו. שאולי רק עתה התחילו. שאולי רק עכשיו אני נולד. כל התחושות הללו כולן סחררו אותי ואף לרגע אחד לא תמהתי על העדרם המוחלט של צער או תחושת-אבל. אבל מקץ כמה כרכורים שכרכרתי בחדרי, עד שקצרה נשימתי ולבי החל פועם בחזקה, שבתי וקפאתי על מקומי – הפעם בעמידה – וראיתי לפתע בעיני רוחי עולם בלי קמיליו. עולם שנתפנה בו מקום, כאילו נפער בו חלל של ריקנות, חלל שחייב להתמלא; שאני עומד למלא אותו; והנה אני גדל ותופח, כמעט מתרומם מעל הקרקע; נעשה קל, מרחף; שמח? אולי שמח. בוודאי שקט. צופה אל העתיד. יורש.

36.    🔗

לוסיניה לא דיברה. למן הרגע שנודע לי על מותו ועד לבוקר שלאחר יום ההלוויה לא שמעתי מפיה אף מלה אחת. עקבתי אפוא בעיני אחרי כל תנועה מתנועותיה, כדי לנחש את הרגע שבו אוכל להשחיל דיבור כל שהוא אל תוך הדממה שהתעטפה בה.

תחילה זלגו דמעות גדולות מעיניה, התגלגלו על לחייה ומשם על שמלתה. היא לא טרחה לנגבן. אחר כך יבש מקור הדמעות, הלובן שבעיניה היה אדום והיא הביטה נכחה ושתקה. את ראשי ילדיה המבוהלים ליטפה מבלי להוציא הגה מפניה, כשהיא מביטה בהם מפעם לפעם, כמו מבקשת לזכור מי הילדים הללו ומנין צצו. לעברי לא הביטה כלל, אף על פי שהתלבטתי בין רגליהם של באי-הדירה במשך רוב שעות היממה, מגיש ספלי קפה וגורר כיסאות מפינת האוכל לחדר-האורחים. בבוקר הייתי יוצא לקנות את כל העיתונים, כדי שלא להחמיץ שום מודעת-אבל, מאלה שפרסמו הבנקים, הרשויות המקומיות, העירייה שלנו, התאחדות האיכרים ואיגוד המו"לים. גם מכתבי התנחומים שהגיעונו נשלחו ממוסדות, לא מאנשים. לרגע אפילו עמדתי להסב את תשומת לבה של לוסיניה לעובדה משמעותית זו, אלא שמיד חזרתי בי. שיערתי שמעצמה תעמוד על כך, ומוטב שלא מפי תשמע הערות כאלה. ותוך שאני משוטט בדירה, לוחץ ידיהם של הבאים ומגיש ספלי קפה, ראשי רוחש תכניות. באחת השעות תפסתי את עצמי בודק אפשרות של שינויים ארכיטקטוניים בקומה השנייה, כדי להקצות חדר לעצמי, מעין חדר-עבודה וספרייה. את ביתי הקטן נוכל להשכיר, ובכך להגדיל את ההכנסות שלי, שגם אז לא יעלו לרמת הכנסותיו של אחי המנוח. יחד עם זאת יפלו בחלקם של לוסיניה וילדיה נכסים שהיו שייכים להורי, ומן הדין שאף אני אהנה מפירותיהם. בסופו של דבר תירש לוסיניה גם את רכושי שלי. שלושים שנים מבדילות בינינו.

שבעת ימי האבל חלפו מבלי שתהיה לי הזדמנות לשוחח עמה. ובתום ימי האבל פצתה לוסיניה את פיה והודתה לי על העזרה שהגשתי לה בכל ימי מחלתו של בעלה. היא אמרה שעשיתי חובתי בנאמנות ושהיא לא תשכח זאת לעולם. כמו כן אמרה, שמעתה אין היא זקוקה עוד לעזרתי, ושוב לא תוסיף לגזול מזמני אף לא שעה אחת. “אתה חופשי לענייניך,” אמרה לי. “בוודאי הזנחת הרבה דברים אצלך בבית, ועכשיו תוכל לתקן כל מה שנחוץ.”

וכדי שתהיה בטוחה כי הבינותי אותה יפה, הושיטה לי את ידה לשלום, ותוך כדי לחיצת-היד חשתי כיצד היא דוחקת בי ומכוונת אותי אל דלת היציאה.

מעוצם התדהמה פלטתי משהו כמו “אני תמיד לרשותך” והסתלקתי.

37.    🔗

רק כשישבתי על הכיסא שבמטבח נתמלאתי זעם. תמכתי את מצחי בכפות ידי, את מרפקי השענתי על ברכי והתאמצתי להיזכר מאימתי, בעצם, התחלתי הוגה בלוסיניה. שעה ארוכה ישבתי כך במטבח ואפשר שישבתי שם יום שלם, עד שלבסוף גמרתי והסכמתי עם עצמי, שמעולם לא נפלתי ברשתה, ובוודאי שלא הגיתי לה אהבה. בסך הכול – אמרתי בלבי – היא ילדה מופרעת, שגדלה על ברכי אם פראית ונועזת מדי, ללא אב; נישואיה הראשונים היו כפויים עליה וממילא הוסיפו בלבול על תעתועי האופי המשוגע שלה. לבסוף נישאה לאחי, שיכול להיות אבא שלה, אם לא סבא שלה. ועכשיו נתבלעה עליה דעתה כליל. אין אני צריך להיעלב. להפך, עלי לשמוח על שלא נסחפתי אל תוך המערבולת המטורפת הזאת: ילדה אינפנטילית, כמעט מפגרת, בגוף של אישה שהיא כמעט בת ארבעים. עלי לשמוח על ששיחק לי המזל וניצלתי מגורלו של אחי, שלמעשה היה לצחוק, ולעת זקנה הוליד לעצמו שני נכדים, כפי שנוהגים הבריות לומר. והרי גם מותו בא עליו מפני שביקש לדבוק במעשי נערות. אוי לו לאיש זקן, שאיננו מסוגל ואיננו יודע להשלים עם גורלו. את הזקנה יש לקבל כמות שהיא, על מכאוביה ועל הבדידות שבה. חייב אדם להיות אסיר תודה לחיים על שזימנו לו ידידות, רעות ואהבה בימי בחרותו וגברותו. לעת זקנה עליו להסתפק בזיכרונות.

באותה שעה, על הכיסא שבמטבחי, שכחתי שאני אין לי זיכרונות. כלומר: שזיכרונותי אינם שלי.

38.    🔗

לוסיניה דווקה הפתיעה אותי. פחות משבוע לאחר שסילקה אותי מדירתה, מצאתי פתק על דלת ביתי:

“שלום לך. אתה יודע שאני בין כך ובין כך מבשלת לעצמי ולילדים, ואין זו בכלל טרחה אם תצטרף אלינו לארוחות ערב. בבקשה לענות לי.”

אהה, אמרתי בלבי, כוהנת-אהבה! הטבע מתחיל פועל פעולתו; אבל אני אינני נחפז. יש לי פנאי. ולכן כתבתי לה: “תודה על ההצעה. בשלב זה אני מבכר לאכול בבית.”

ושוב לא שמעתי ממנה דבר, לא בכתב ולא בעל-פה, זולת אמירות בוקר-טוב וערב-טוב, כל אימת שנתקלנו זה בזו בחצר. לפעמים כמעט שנתפתיתי לשאול אם אין היא זקוקה במקרה, לעצה או לעזרה בעניינים פורמאליים, או לרגל הזזת רהיטים ממקום למקום. אבל התגברתי על יצרי ושתקתי. מקווה הייתי שהיא תפנה אלי ראשונה. הללו, אמרתי בלבי, דרכן לתבוע בפה, ובסופו של דבר אשמע במו אוזני מה שאני מבקש לשמוע.

כך נתמשכו הימים והיו לירחים. כחצי שנה חלפה מאז מת קמיליו, ושוב נפל דבר בחצרנו.

תחילה קראתי על כך בעיתונים: כשיצא הצבא הבריטי את הארץ, ב-1948, פשטה שמועה שממשלת המנדט ביצעה קידוחי-נפט בדרום, אך לא סיימה את המלאכה. עכשיו התעוררה ממשלתנו להמשיך בקידוחים. השמועות הולידו תקוות ונמצאו אנשים שדיברו על פתרון מהיר לכל בעיותינו הכלכליות והצבאיות, על התעשרות מהירה ועל עידן חדש במזרח הקרוב.

אילו חי קמיליו בוודאי היה יודע אם כדאי לרכוש מניות-נפט. אבל קמיליו מת, ולוסיניה מסתפקת בפנסיה שהיא מקבלת, ומניות-נפט הן למעלה מהשגתה. אשר לי, פניתי אל מנהל סניף הבנק שלי ושאלתי אם כדאי לי לקנות מניות. מתשובתו למדתי, שתוך כמה ימים ישַכנו בעירנו צוות אמריקני של קודחי-נפט, ובראשם גיאולוג ידוע. מנהל הבנק מקווה לקחת דברים עם הגיאולוג ורק אז יוכל לעוץ לי עצה של ממש.

כמה ימים לאחר אותה השיחה צלצל אלי מנהל הבנק ושאל אם קומת הקרקע בביתו של אחי המנוח פנויה להשכרה. הגיאולוג האמריקני הגיע והוא מחפש דירה; ואם נוכל לסייע לו בזה לא נצא מופסדים.

קפצתי על המציאה והלכתי אצל לוסיניה להציע שתיאות להשכיר לגיאולוג את קומת הקרקע. כדרכי הכברתי דברים וסיפרתי לה על סיכויי-הקידוחים, על המניות ועל התדריכים שאני עתיד לקבל ממנהל הבנק.

לוסיניה אמרה שאין לה התנגדות, ובאמת חשבה בזמן האחרון שהכנסה חודשית נוספת לא תזיק לה.

למחרת בערב באו הבנקאי והגיאולוג, ובשעה טובה ומוצלחת ניאות האמריקני לגור בחצרנו, ואני נאזרתי בסבלנות וחיכיתי למוצאי-פיו של הבנקאי, בטרם אשקיע כספי במניות-נפט.

בינתיים סייעתי בידי לוסיניה לגרור כמה פריטי ריהוט ישן וגרוטאות של משק-בית מקומת הקרקע שלה אל אחד מחדרי ביתי, שהרי לא הייתי זקוק ליותר מחדר אחד עם מטבח ושירותים, כל עוד אני חי בגפי.

שני אנשים מצוות קודחי-הנפט הביאו את מיטלטליו המועטים של הגיאולוג שלהם, והוא עצמו הגיע אחריהם במכוניתו וקבענו בינינו שמקום החנייה הקבוע שלה יהיה בין שני עצי האיקליפטוס הסמוכים לשער הכניסה של החצר.

39.    🔗

ביום הראשון לבואו הזמנתי את הגיאולוג לארוחת-ערב במטבח שלי. כבן חמישים היה, צעיר ממני בכחמש-עשרה שנים, בלורית של שער-שיבה צפוף וקשה כיסתה את קדקודו והעניקה לפניו השזופות כעין כותרת של כסף למרקע של נחושת אפלה. עיניו היו כחולות, בהירות מאוד ועגולות, ובלבנן נשזרו נימי-דם, כמו אלה שהיו מקשטים את חוטמו – תוצאת הרגלי-שתייה של אלכוהולים למיניהם. מזג פטפטני היה לו, נימוסיו מגושמים אך שופעי לבביות עממית, ורמת השכלתו הכללית – זו שמחוץ לגבולות הגיאולוגיה של השכבות הביטומֶניות שבמעבה האדמה – זהה לשל ילד בן עשר שגדל במשפחת איכרים.

עד מהרה נתברר לנו, שזולת האנגלית יש לנו שפה משותפת נוספת, הספרדית. האיש עבד שנים לא מעטות בארצות אמריקה הלאטינית ואף בקולומביה שהה זמן מה. העלינו זיכרונות, אלא שמעט מאוד מן המשותף היה בהם. אני התגוררתי בקרב הקהילה היהודית, מעל בניין בית-הכנסת, בעוד שהוא גר אצל אישה קאתולית, שהייתה חיה בנפרד מבעלה, ולכן נהגה בדייר שלה בידידות מופלגת. הוא הסביר לי, שגיאולוג נודד אין טוב לו מלחפש מקום-מגורים אצל נשים גרושות או אלמנות, מפני שיש להן געגועים לאותו הדבר שכבר הספיקו להתהנות ממנו, ושעתה נבצר מהן להשיגו. ואם הדייר שלהן יודע להתהלך עם נשים, סופו שהוא בא על שכרו ביד רחבה.

והגיאולוג שלי קרץ לי בעיני הזכוכית הטהורות שלו והרכין ראשו כלפי כתפיו, כמתחנחן ומודה באשמה.

מסתבר, שלא היה לו שום מושג על טיב קשרי המשפחה שביני לבין לוסיניה ולכן דיבר עמי בלא מעצור. אותה ארוחת-ערב שסעד על שולחני הייתה פגישתנו הראשונה, וניתן לומר שגם האחרונה. לאחר מכן כששמע, ככל הנראה מפי לוסיניה, שאני אחי-בעלה המנוח – נצטמצמו יחסינו לאמירת שלום מנומסת.

40.    🔗

לפנות ערב נוהג היה לשוב מעבודתו שבדרום. את מכוניתו החנה בין שני עצי האיקליפטוס שליד שער-הכניסה. לאיטו, כמעט בתנועה של הילוך איטי שבקולנוע, שלף מתוכה את גופו הארוך – שמכנסי ג’ינס כחולים וחולצת פלנל מפוספסת אדום, לבן ושחור היו מהודקים אליו – ולפני שנעל את דלת המכונית שלח ידו והוציא ממכוניתו מתנות לילדיה של לוסיניה: גלילי-אבן דקים וארוכים שהוצאו ממעמקי האדמה כמדגמים של שכבות גיאולוגיות. מדי ערב היה מביא להם גלילים כאלה. הילדים מצווחים משמחה בצפותם בו מן החלון של הקומה השנייה. כמחצית השעה לפני בואו כבר הם ניצבים שם, מצפים לשובו עם המתנה היומית. הם שועטים במורד המדרגות, מפזזים סביבו ומורטים את שרווליו. והרי אני הדוד שלהם, אחי אביהם! למה הם מעניקים את אהבתם למְשַחֵד הזה, שגונב את דעתם במחיר אבני-קידוח שאין להן שום ערך? הרי יש בכל התופעה הזאת משהו מעוקם, אכזרי, לא נכון, חוץ לדרך הטבע. כיצד נתגלגלו הדברים והגיעו לידי כך?

ואני מאצל חלוני, הייתי מביט. אף אני – בעקבות הילדים – עשיתי לי הרגל לשבת אצל חלוני סמוך לשעת השקיעה ולחכות לשובו של הגיאולוג.

באותם שבועות ראשונים של השתקעותו בחצרנו יצאתי לגמלאות, ומתוך הקשרים של היגיון מסוים שקלתי בדעתי אם כדאי לי לכתוב ללוסיניה פתק בזה הלשון: “אני מקבל את הצעתך ואבוא לאכול אתכם ארוחת-ערב.” אבל מיום ליום דחיתי את המעשה ולבסוף נוכחתי לדעת שאין השעה יפה לכך.

אינני יודע אם הוסכם ביניהם, שבנוסף לדירה ששכר בקומת הקרקע הוא מקבל – תמורת תשלום, אני מקווה – גם ארוחת ערב שהוא אוכל על שולחנה, בחברת ילדיה. מכל מקום כך החל נוהג. מן המכונית שלו היה הולך לדירתו, רוחץ את עצמו ואחר כך עולה לקומה השנייה ומסב עמהם לארוחה במטבחם.

מאצל חלוני ראיתי שהם מאריכים בסעודה, אבל כשמגיעה השעה להשכיב את הילדים לישון הגיאולוג יורד לדירתו. האור נדלק לזמן מה בחדר-הילדים שבקומה השנייה ועד מהרה הוא כבה. אחר כך נדלק האור בחדר המיטות של לוסיניה, וכן האור דולק בחדרו של הגיאולוג בקומת הקרקע. הוא ממיין את ממצאי הקידוח ומתקתק דינים וחשבונות במכונת-הכתיבה, ולוסיניה – מה היא עושה בשעה זו? בחדרה האור דולק, ויותר מזה אינני יודע.

41.    🔗

חשרת העננים נאספת אל אופק חיי אט אט. לא בבת אחת אהיה נבלע לתוך האימה והכליון, אלא טיפין טיפין, ככל ששכלי מסוגל לקלוט בהדרגה, במנות מווּסתות ובמינון שאין בו כדי להמית לאלתר.

תחילה אני רואה ומבין שלוסיניה והגיאולוג נעשים ידידים קרובים. הגיאולוג הנודד אין לו כאן – ואולי בעולם כולו – נפש קרובה זולת בעלת הבית העראית שלו, האלמנה הצעירה; וגם לוסיניה אין לה שיג ושיח עם שום ברייה במושבה שלנו, זולת הדייר שלה, הדייר וילדיה.

בשלב זה של קליטת האירועים שבחצרנו אני עדיין מחזיק מעמד במסגרת הזיותי: ימצאו או לא ימצאו נפט במקומותינו, שעתו של הגיאולוג תגיע לשוב לביתו, או להיטלטל אל ארץ אחרת. ואז תשוב אלי (תשוב אלי? או שמא רק: תבוא אלי?) לוסיניה בלב שלם. ואני אהיה עולה בערב אל הקומה השנייה ואהיה מסב אל השולחן בחברת הילדים, שמעתה יהיו להוטים לשמוע מפי סיפורים, הוראות, עצות והדרכה. ולאחר ארוחת-הערב, כשתשכיב לוסיניה את הילדים לישון, היא תשוב אל המטבח, שם אהיה יושב ומחכה לה כשספר בידי ואני מוכן ומזומן לקרוא באוזניה קטע מרגש וענוג שיש בו כדי להכין את הלבבות לקראת התקרבות והתרגעות.

כך היה בשלב הראשון, כאשר הייתי צופה מאצל חלוני בסדר ההדלקה והכיבוי של האורות במטבח, בחדר-הילדים, בחדרו שלו ובחדר-המיטות שלה. סמוך לחצות היו כבים האורות כולם ואף אני הייתי פורש לחדרי ולמיטתי.

ואז בא השלב השני, וזה קרה פחות מחודשיים מיום שבא הגיאולוג להתגורר בחצרנו.

יום אחד הוא מגיע במכוניתו עם שקיעת החמה, הילדים מקבילים את פניו בצהלה והוא מעניק להם מאותם גלילי-האבן החלקים והיפים והוא פונה לחדרו. אלא שהפעם אין הוא יוצא משם. הוא נשאר בדירתו שלו. “הם הגיעו לידי מריבה,” אני אומר בלבי. “מחר היא תגרש אותו מן החצר שלנו.”

ואני יושב לי אצל חלוני ובעיני רוחי אני רואה את לוסיניה באה אלי, צועדת על פני החול האדמדם וניגשת אל חלוני. “זמן רב כל כך לא נועדנו יחדיו,” היא אומרת לי. “כלום לא הגיעה השעה שתעלה אלי לשיחה יסודית? הרי יש לנו כל כך הרבה מן המשותף, וגם בני משפחה אחת אנחנו, ואתה אחיו של בעלי המנוח, וכבר הגיעה השעה שנתקרב זה לזו, נשוחח, נלבן את מה שיש ללבן ונסיק מסקנות הגיוניות.” כך אני שם בפיה דברים של טעם, סדורים ברמזים. ואני, אין כמוני יורד לסוף דעתה. אני גם נעתר לבקשתה ועולה עמה אל דירתה.

ועד שאני מסדיר בלבי את הדברים שאומר לה אני רואה משהו, שתחילה קשה לי להלמו, ורק בהדרגה – ואולי רק מקץ יומיים או שלושה – אני מבין מה שמראים לי: השעה שעת השכבתם של הילדים במיטותיהם. האור בחדרם נדלק ולאחר זמן מה הוא כבה. לוסיניה השכיבה את הילדים לישון. אך במקום שיעלה האור בחדר-המיטות שלה, האור שב ועולה במטבחה; אבל רק לשעה קלה. אחר כך האור נדלק בחדר המדרגות. קול צעדיה עולה באוזני. היא יורדת מן הקומה השנייה אל קומת-הקרקע. בפתח דירתו ניצב הגיאולוג. הוא מכניס אותה לדירתו והדלת ננעלת עליהם. אך לפני שהיא ננעלת אני רואה שלוסיניה מביאה עמה סיר-תבשילים ומזונות בתוך סל.

האור נדלק עתה במטבחו של הגיאולוג. הם יושבים לאכול? אינני יודע. אני רק משער. תוך יומיים אדע שהשערתי נכונה. הם ישבו לאכול. כמחצית השעה אני עוצר את נשימתי, בוהה אל תוך חשכת החצר. והנה כבה האור במטבחו של הגיאולוג. מקץ כמה שניות עולה האור בחדר-המיטות שלו, ואחרי כמה דקות הוא כבה. אני יושב בחלוני ולפנות בוקר שב האור ונדלק בחדר המיטות שלו; רק לכדי רגע. לוסיניה שבה אל הקומה השנייה ועד מהרה נדלק האור בחדר-המיטות שלה. נדלק וכבה מיד.

תוך יומיים שלושה הכול ברור: האורות נדלקים וכבים ומגידים את סיפורם, ועיני הקרועות לרווחה קולטות ומוחי קולט, אך מסרב. ועצי האיקליפטוס שבחצר אינה מזדעזעים. השמים אינם נופלים על האדמה וערב-הקיץ הרך והריחני נושם את עצמו מתוך זחיחות-דעת אלוהית. שום ברייה, שום שִיחַ ושום כוכב אינם משתפים את עצמם בייסורי.

וכך כל הקיץ כולו, ואחר כך בא סתיו קצר, והיורה, והחורף, ונפט עדיין לא מצאו אצלנו, אך גם לא נואשו ממנו. ומנהל הבנק עדיין לא החליט בלבו מה עצה יעוץ לי בעניין המניות, ומן הטעם הזה אינני עושה דבר ואני מחכה.

42.    🔗

על סדר-היום שלי ניתן לומר שהוא קבוע ובלתי משתנה. בבוקר אני עדיין נשקף מחלוני ומתבונן במעשיו של הגיאולוג: הוא יוצא מן הבית בצעד איטי, רחב, כמין דמות קולנועית שמתנועעת בהילוך איטי, ותוך כדי שהוא צועד לעבר המכונית שלו הוא מכניס יד ימין לכיס האחורי של מכנסיו ושולף משם צרור מפתחות. בניחותא, כמתענג על הפעולה התפלה והחוזרת יום-יום על עצמה, הוא מעביר בהנאה לנגד עיניו את המפתחות השונים, כפי שהמושלימי מעביר בין אצבעותיו את חרוזי התפילה של המַסבַּחה. במפתח המכונית, שכאילו עלה אצלו בהגרלה, הוא מחזיק בזהירות מגוחכת, מרגיזה. אפשר לחשוב שאתרוג מהודר בידו והוא חרד על הפיטם שלא ייקטע. פניו לובשות, לכדי בדל-רגע קטן, ארשת חגיגית, שעה שהוא תוקע את המפתח בחור המנעול של דלת המכונית. הוא מביט בדלת הנפתחת כאדם המתבונן בפלא שמתרחש לנגד עיניו. כמעט הייתי אומר שעיניו רואות תינוק מגיח מרחמה של אשתו האהובה. אלא שבסך הכול דלת של מכונית נפתחת. מה הוא ראה אפוא בעיני רוחו הנמוכה והמוגבלת? אפשר זיכרונות עולים בראשו, זיכרונות מן הלילה, שזה עתה נפרד מעליו, בצאתו את מיטתו החמה, שריח גופה של לוסיניה עדיין דבק בסדיניה?

גופו הארוך, הגמיש כגופם של בני משפחת החתוליים, נרכן כלפי המכונית, והוא מחליק אל מושבו ונבלע. עתה נותר לי לחכות לקולו של המנוע ואחר כך לקולם של הגלגלים היוצאים מתחומי החול של החצר, עולים על מרבץ-החצץ של הרחוב הפרטי המוביל מביתנו אל הכביש הציבורי. ואז אני קם ממקומי, לוגם כוס מים קרים מן הברז שבמטבח ופורש למיטתי. רוב רובו של היום אני ישן. וזה מזל גדול; שהרי יש אנשים שאינם מסוגלים לישון כלל. ואני, הנה דווקה אני מסוגל. ואני ישן עד לשעת הצהריים, ולאחר ארוחה קלה אני שב ונרדם, והפעם בעזרת ספר או עיתון; ואם יש צורך אני נוטל גלולת-שינה. רק בשעה מאוחרת של אחר-הצהריים אני קם ממיטתי כדי לקדם את שעת השקיעה. יושב אני אל החלון ומצפה לקולה של המכונית. הקול מודיע על עצמו מרחוק, קרב ובא במורד הרחוב, נעצר ליד השער, והמנוע כבה. תמיד הוא כבה כאילו לפתע, ואת לבי פולחת דקירה קלה, אחת מדי ערב. אחר כך אני עוקב בעיני רוחי אחרי הגיאולוג שיוצא ממכוניתו ונכנס לדירתו. ומיד אני רואה אור נדלק במטבחו שבקומת הקרקע. מחלוני אני מרים עתה את עיני אל חלון המטבח שבקומה השנייה, שם יכבה האור בעוד דקה או שתיים. עכשיו אני עוצם את עיני, כי מה שיש לראות כבר ראיתי. מעתה יזמן לי הדמיון את שאני יודע: לוסיניה יורדת במדרגות הפנימיות; את תַבשילי ארוחת-הערב היא נושאת בתוך סל שבידה ונהרה שפוכה על פניה, נהרת געגועים שבאו על סיפוקם; שהרי כל היום הייתה מצפה לרגע הזה. בדלת המטבח שבקומת הקרקע ניצב הגיאולוג האמריקני, נוטל מידה את הסל, גוחן עליה, נושק לה על לחייה והם יושבים אל השולחן לאכול.

כמחצית השעה אני עוצר את נשימתי, בוהה אל תוך חשכת החצר, עד לרגע שבו יכבה האור במטבחו של הגיאולוג. מקץ כמה שניות יעלה האור בחדר המיטות שלו ואחרי כמה דקות יכבה. רק לפנות בוקר יואר החדר לזמן מה, לוסיניה תשוב אל דירתה שבקומה העליונה, ואני יודע שהיא סרה אל חדר-הילדים. אולי היא מיטיבה את הכר למראשותיהם, אפשר גם שהיא נושקת להם בשנתם, ואחר כך היא פורשת לחדרה. אני מקדם את פני הזריחה בעיניים בוערות, עצומות למחצה.

כעבור זמן מה אני עוקב בעיני אחרי הגיאולוג ההולך מעדנות על מכוניתו. הולך כמי שיוצא במחול.

בזמן האחרון שוב אין אני נרדם בבוקר, אלא סובב בחדרי. אחר כך אני יושב לכתוב. אני כותב עכשיו.

43.    🔗

חורף עכשיו. יש לילות של גשם רצוף שאינו פוסק אף לרגע מלהערות על האדמה לא טיפות אלא זרמי-מים. מיני גשמים כאלה יש לנו באזורנו. ועל פני זגוגית החלון שלי זולגים אשדות המים ומעוותים את מראה העולם שבחוץ. האור בחלון שמנגד שוב איננו אור אלא אש, להבה עולה ויורדת, להבה נשפכת, מתעתעת, מתערבלת, מתגרה בי, מלגלגלת, עליזות קפצה עליה. וגם אשדות המים השוטפים את זגוגית החלון שלי יש בהם איזה רוע. בהתמדה המים מנסים לפרוץ אל חיי, אלא שהזגוגית מוגעת אותם מלבצע את זממם; אבל הם אינם נואשים. יש כאן איזו הפגנת שנאה מכוונת, מרגיזה. לפעמים הגשם עז כל כך עד שאני רואה בעליל כיצד החול שבחצר חדל לספוג את המים ושלולית נוצצת נמרחת לה מתחת לחוטמי. ובשלולית משתקף האור מן החלון שממול. עכשיו יש לי שני חלונות מוארים, כאילו לא די לי באורו של חלון אחד. שמא לא הבינות את הרמז – אומר לי הגשם – הרי לך עוד חלון אחד. עכשיו אתה מבין?

לפעמים ברק מאיר את החצר. הֶבזק קצר, שמיד לאחריו מתגלגל קולו של הרעם מעבר לפרדסים. ובתוך הזמן המועט של האור הלבן והמוחלט אני מנסה לקלוט מראות, שאולי הברק מתכוונן לגלות לי. כביכול יש בכוחו של הברק להפוך את קירות הבית לשקופים. כביכול מתכוון הברק לומר לי שחלון כבוי אין פירושו שהכול נדם בעולם ונרדם. מאחורי חלונות כבויים יוקדות תאוות וגופות מתפתלים וזעקות מתמלטות – אומר לי הברק; והרעם מחריש מעט את הכאב; והדממה שלאחריו, עם קול פכפוך המים במרזבים ובשלוליות ועל גבי הזגוגית של חלוני, כל אלה אינם מבקשים את טובתי.

אני בוהה לתוך זגוגית יבשה מבפנים ושטופת-מים מבחוץ, ומחשבותי אף הן מתערבלות; מחשבות-מים, מלֻווֹת קולם של מים, רטובות, קרות. גוויותיהם של המתים הלא הן חשופות למים האלה, המחלחלים בסופו של דבר אל תוך הקברים ושוטפים את השלד הלבן. מאצלי, מחלוני ומחצרי הם מחלחלים ויורדים אל מתחת לרחובנו הקטן, מתעקלים בתעלות התת-קרקעיות שמתחת לכביש הראשי, פונים ימינה ומגיעים אל בית-הקברות הישן שלנו. סופי ולוסיניה שם, ואחי לא רחוק משם. גם אבא ואמא. רק אנוכי לבדי יושב בארץ החיים, עד יחיד להילולא, שבה יוצאים במחול השלדים של אותם שעדיין לא מתו. ולא רק במחול הם יוצאים, אלא גם זאת: הם חובקים זה את זו בעוז, הם זועקים מעצמת התענוג, כאחוזי תזזית הם מקיימים את ששומה עליהם לקיים על פני האדמה – הזדווגות הגופים, צעקת-החדווה החולפת, שכמוה כצוות-הפחד מן המוות הוודאי.

המיטות החמות תעמודנה זמן מה מול המים הזדוניים, הקרים והזורמים ללא הפוגה. בסופו של דבר יבואו המים בתכריכים, יעלו בהם עובש, ירקיבו את הבשר ויטהרו את העצם הלבנה, עד שתשוב להיות סיד מן האדמה.

ואני, שאינני יודע כלל מה מקום נועד לי בתהליך הזה – שהרי אני יושב אצל החלון ומביט – אני, שהוטל עלי להתבונן, מתמרד לכדי רגע, מתוך טפשות אני מתמרד, מתוך עצבות נוראה שמחלחלת בי ומרוקנת אותי ומאַיינת אותי. ובמקום שאהיה גא על האֵין שמגלה את עצמו לפני, שבחר בי מכל הברואים להתגלות לפניו; במקום שאהיה אסיר-תודה, אני מתמרד. ובהתמרדותי אני יורד ממדרגה למדרגה, כדין כל המורדים, שאין בהם שׂכל לקבל את הסדר האלוהי ולהיכנע לו. אני מתמרד ומשפיל את עצמי וחולם:

נפט לא נמצא אצלנו. את הגיאולוג משלחים לעזאזל. לוסיניה – כוהנת-אהבה של חצרנו, נושאת-הזעקה, זו שסוגדת לחולף ולכלה – חוצה את החצר. סל עם מזונות תלוי על זרועה וכל המורים שהיו מסבים עמי בבית-הספר על כוס תה בחדר-המורים, כולם רואים איך היא חוצה את החצר והולכת ובאה אצלי, וסל המזונות בידה, והיא עורכת לי שולחן במטבחי. ואחר כך אנחנו באים בתוך מיטתי. הגשם יכה בחלון כל כמה שיכה; החשכה הרטובה תהיה מתגלה לפתע באור הברק ושבה ונבלעת לקול הרעם, ואני והיא נסרב לקרוא את הכתובת שבחלון. אני והיא נהיה לא-יודעים. את המתנה הזאת – את אי-הידיעה המתוקה הזאת – נגזול בחוזק היד מן האֵין, כדי שתהיה בידינו שעה אחת של הדבר ההוא, שאני לא ידעתיו, הדבר שגיאולוגים, מנהלי-בנקים וראשי-ועד של מושבות קוראים לו בשם אושר.

התכנית לבשה בשר וקרמה עור.

כשכבה האור בחלון חדר-הילדים של לוסיניה, ואחר כך גם בחדר המיטות שלה, ושעת הזריחה הייתה קרבה ובאה, קמתי מאצל חלוני והלכתי לחדרי והוצאתי מתחת למזרון את האקדח של אחי. מן הימים שבהם הייתי בחור מתאמן בנשק זכרתי כל מה שיש לזכור. בשמן של חמניות, שבו אני משתמש להכנת סלט ירקות, טבלתי מטלית וניקיתי את לועו של האקדח ואת מסלול-הבריח. המחסנית הייתה מלאה כדורים של תשעה מילימטרים. כדור שכזה, כשהוא יוצא מלועו של קולט אמריקני, לא זו בלבד שהוא ממית, אלא שהוא ממש מרסק. הוא גם מפיל את הקורבן אל הקרקע.

אור אפור, עמום, עלה מן המזרח. שאר רוחות השמים היו קודרים, שחורים, וזרמי מים שטפו את האדמה, זחלו על חלוני, זעזעו את פני השלוליות, ולאור הברק נראו הטיפות הענקיות כתחרה שנמתחה ועומדת ביני לבין הבית שממול. תחרה עוינת, מרקדת, מסרבת להיקרע ולהיעלם.

ובכן, אמרתי בלבי לגיאולוג שלי, יכול אתה לצאת עכשיו מחדרך; אני מוכן. שים נא ידך על כיס אחוריך, פשפש שם להנאתך והשתעשע במפתחות.

יצאתי מביתי ועמדתי בגומחת-המבוא, מוסתר מן הגשם, אבל רואה את החצר ומשקיף אל המקום שבו ניצבת המכונית שלו. המרחק מן המקום שבו עמדתי ועד למכונית היה פחות מעשרה מטרים. טווח-הקליעה של האקדח לפחות עשרים מטרים. וכשהייתי צעיר הייתי קלע טוב.

לקראת שעת הזריחה גבר הגשם, והברקים שפילחו את האוויר לא גילו דבר שהעין לא ראתה גם בלעדיהם. אור בתוך אור אין בו תועלת, אמרתי בלבי. רק הרעמים שבאו בעקבותיהם הפרו את החד-גוניות של אוושת המים הנוטפים מן העננים. בוקר נאלח עמד בחלל העולם. אבל אני – שהייתי קרוב עתה אל שעתי הנכספת – לא נכנעתי לאיתני-הטבע. לפתע נאפדתי גבורה ויהירות, ואני משער שאולי אפילו זמזמתי לעצמי איזה זמר.

דלת דירתו נפתחה והוא עמד בפתח, מתבונן בשמים, כאילו לא ידע לפני שיצא מן הבית שגשם בחוץ. על פניו הייתה שפוכה מעין הפתעה. הוא השפיל מבטו כלפי הקרקע, כבורר לעצמו בין השלוליות איים של יובש, שעליהם יקפץ לקראת המכונית שלו. קַפץ לך כל כמה שתרצה, גיאולוג, אמרתי לו בלבי. בעוד שעה קלה אתה קופץ לתוך קברך, גזלן מתועב שכמותך. מכל החצרות שבעולם בחרת לך דווקה בחצר שלנו?!

התרגשות אחזה בי. סוף סוף אין אני רוצח מקצועי. מעולם לא פגעתי בזבוב על הקיר.

הוא החל מדלג בין השלוליות, הברק הבריק והרעם הרעים וכל העניין כולו נראה כמין אופרטה, שבה הגיבור מרקד לקולה של תזמורת. הבטתי אל המראֶה מתוך השתאות וכמעט שפרצתי בצחוק.

כשקרב אל המכונית ונתן את ידו בכיס האחורי של מכנסיו נתתי את דעתי לכך, שרגע ההכרעה קרב ובא. אם לא עכשיו, לעולם לא. מתחתי את הבריח והכנסתי כדור לקנה. הרימותי את זרועי וכיוונתי אל המטרה.

כשיתכופף אל דלת המכונית יקבל את הכדור, אמרתי בלבי.

ברק חלף בשמים ואחריו רעם. ומתוך שהרעש גורר אחריו רעש – זו, נדמה לי, הייתה הסיבה למה שעשיתי – לחצתי על ההדק. מכוח ההדף של הירייה קפצה זרועי לפי מעלה.

הוא ניצב עתה ליד המכונית, סוקר את המפתחות שבידו. הנה מצא לו, סוף סוף, את המפתח המבוקש. עתה התכופף לעבר דלת המכונית. יריתי שנית. אני את הירייה שמעתי אבל הוא, שעמד במרחק כעשרה מטרים ממני, כנראה לא שמע כלל. ראיתיו עתה כשהוא תוקע את המפתח בחור המנעול. יריתי בפעם השלישית. הוא נכנס למכונית, משחיל פנימה את גופו הארוך והגמיש ונועל עליו את הדלת. האזנתי זמן מה לקול המתנע, שחרחר כמה פעמים לפני שנדלק המנוע. המכונית נעה וזזה ויצאה את החצר.

פרצתי מן הגומחה שבה התחבאתי ורצתי בעקבות המכונית, יורה כדור אחר כדור, עד שנתרוקנה המחסנית. עמדתי על דרך-החצץ, ברחוב הפרטי שלנו, שהוא כעין מנהרה אפופת עצי-שיטה, והבטתי במכונית המתרחקת. בעיקול הדרך פנה ימינה ועלה על הכביש הראשי ונעלם מעיני, הוא ומכוניתו. ניצב הייתי על עמדי, הגשם מדביק את בגדי לגופי, האקדח הריק בידי ואני עוקב בעיני רוחי אחר המכונית שכבר נעלמה מעיני. רואה אני כיצד היא חולפת על פני בית-הקברות הישן, והנוהג בה אפילו איננו יודע מי טמון שם בעפר האדמדם שלנו. הוא דוהר ונוסע דרומה, יוצא את גבולות עירנו, עולה על הכביש הבינעירוני ההולך אל הנגב. בעוד כשעה יגיע אל שדה הקידוח.

במיטתה לוסיניה מתהפכת על צדה, ממלמלת משהו אל דומיית החדר האפלולי. בוודאי היא זוכרת את מגע גופו החתולי, שבה אל ליטופיו בשנתה. והגיאולוג, בטרם יצא מן המכונית אל עבודת יומו, בוודאי הוא נותן את כף ידו אל אפו ושואף אל נחיריו את ריח גופה שדבק באצבעותיו.

אני הולך בגשם, האקדח בידי ופני לעבר הרחוב הראשי. בעיקול הדרך אני פונה ימינה ומשׂרך דרכי לאורך חומת בית-הקברות הישן. משני עברי החומה הגשם ניתך בלי הפוגה. אני הולך אל המתים שלי והם אינם שבים אלי. בעניין זה צדקו הקדמונים.

מה היה הדבר שניסיתי לעולל זה עתה? מה ביקשתי להוכיח? ומה היה קורה אילו עלה זממי בידי? לא לי פתרונים. לוסיניה – אם תרצה – תוכל לומר את דברה. אבל סופי לא אמרה דבר מעולם; וגם אמא של לוסיניה לא אמרה. ואפילו אחי לא טרח מעולם להסביר לי. פעם שאל אותי מדוע לא נשאתי לי אישה מעולם. אבל מיד הוסיף ואמר שהוא יודע את התשובה.

מדוע אפוא לא גילה גם את אוזני?

עומד הייתי בגשם והאקדח בידי. הבטתי בו, הנפתי את זרועי והטלתי את האקדח אל מעבר לחומה, אל תוך שטח בית-הקברות. שמעתי את קול מפלתו על אחת המצבות, כשנגעה הפלדה בשיש. אחר כך פניתי לשוב לביתי. לאיטי הלכתי, מניח לגשם לשטוף אותי. חשבתי בלבי שהגשם הזה בוודאי לא ייפסק עוד זמן רב. השמים היו טעונים עננים שחורים, כבדים במים. הגשם הזה שוטף עכשיו גם את כל אזור הדרום. אבל מאחר שקודחי-הנפט מעמיקים לרדת אל מעבה האדמה, אין הגשם מונע בעדם מלעשות את מלאכתם. בקרוב אולי אפילו ימצאו נפט, ומנהל הבנק שלי יבוא אלי בהצעה, אולי.

שהרי בין אם ימצאו נפט, בין אם לא ימצאו נפט, את הגיאולוג יפטרו. בסופו של דבר. בוודאי ישוב לאחת מארצות אמריקה הלאטינית. ואת חצרנו תשוב ותפקוד אהבה אחרת; זו שאין עליה כליה, עד שלא יכלה הגוף, וגם מה שהוא מסתיר בחובו. הדבר שעליו אני – ככלות הכול – אינני יודע, כנראה, מאומה.

יַרְנטוֹן 1980 – תל-אביב 1987