[א]    🔗

מעשה רב עשה ייוו"א (המכון היידי המדעי) בניו-יורק, שהוציא מהדורה מדעית כוללת של כתבי אליקום צונזר (אליקום צונזערס ווערק, מהדורה ביקורתית של מרדכי שכטר, ביבליאטעק פון ייווא. ניו-יורק 1964, 1026 עמודים בשני כרכים). ברם, מוטב אולי שאקרא להם יצוּרה במקום כתבים, כי אליקום צונזר היה הבארד הלאומי הטיפוסי במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, משורר עממי, בדחן במהותו ובהופעתו ובתפיסתו, שבכוח האילתור שלו ידע אף ידע לא פעם להקדים אמירה לכתיבה. אין ספק שרבים משיריו נאמרו על-ידו ונקראו ברבים לפני שהועלו על הנייר, על-כל-פנים לפני שלוטשו. לפנינו מחבר-שירים שכל-כולו פרימיטיבי מבחינת התרבות הספרותית, ושהישגיו הפיוטיים באו לו מכוח עצמו, מכוח הערכתו את התפקיד שעל השירה למלא. אסתייע באברהם יערי (‘ספרי בדחנים’, קרית-ספר ל"ה, עמ' 109), המגדיר את הבדחנות כסוג וכפעולה: ‘הבדחן היהודי שתפקידו היה לשמח את המסובים בשמחת חתן וכלה, ועתים גם בשמחות מצווה אחרות, כבר היה קיים במאה השלש-עשרה, אבל התפתח במאתים השנים האחרונות במזרח-אירופה לדמות מיוחדת במינה. הבדחן במזרח-אירופה היה חציוֹ ליצן ושחקן וחציו מגיד… הבדחן היה גם סטיריקן’.

כדי להבין את זיקתו ואת דרך כתיבתו של אליקום צונזר, אין לך טוב מלקרוא את האוטוביוגראפיה שלו, שצונזר פירסם לראשונה בשנת 1900 בשם ‘חיי שלי’ (עמ' 667–716). זו מכילה, כמובן, פרטים אישיים על גידולו וחינוכו: עוני, יתמות מאב בגיל שבע, ‘עמידה על הרגליים’ בגיל צעיר מאוד, חינוך ולימוד עצמיים, משום שלאֵם לא היה במה לשלם שכר-לימוד, חניכות בביתו של בעל-מלאכה נצלן ובלילה לימוד בישיבת-המוסר של ר' ישראל סלנטר, התחבאות מפני ‘החוטפים’ הניקולאייביים ועוד. אבל כל אלה אינם כאילו עיקר לו לצונזר באוטוביוגראפיה שלו. מה שחשוב מאוד, גם לוֹ גם לנו, הוא הסבר הרקע ותיאורו: ההווי הכלכלי, החברתי והתרבותי, התנועות ברחוב היהודי, זה הרקע שממנו צמח אליקום צונזר ונעשה למה שנעשה ושר מה ששר. עתים מספר צונזר את האירועים בטוֹן שקט, משל מסתכל הוא אחורה בלי התמרמרות על מר-גורלו, אלא כמשלים עם מה ש’טבעי' היה, ועתים הוא נוקט לשון של מתבונן, הלהוט להבין את המצב הכללי כפי ששרר, עם תוספת הארה מצדו. הילכך הוא פותח בשרטוט ‘התקופה החדשה’, כפי שהוא עצמו מכניסה למרכאות, ש’חידושה' כרוך בשינוי המהותי אשר חל באוכלוסיה היהודית במזרח-אירופה, שקודם לכן מחולקת היתה כאילו לשני מעמדות בלבד: לאריסטוקראטיה הרוחנית ולהמון, ואילו לאחר-מכן באה התפצלות מסוג אחר, לפי הרוחות החדשות שהחלו לנשב ולפי המאבקים שבין החסידות, המתנגדות, ההשכלה, ההתבוללות – ולאחר-מכן הפרעות וההגירה לאמריקה בד בבד עם התעוררות חיבת-ציון. אוטוביוגראפיה זו ערוכה בצורה ספרותית נאותה ומסודרת, והיא משמשת, כאמור, גם פרק נאה בתיאור התקופה על תמורותיה ובעיותיה.

הסאטיריקן-הבדחן שבצונזר מצא לו כר נרחב לחישוף הנגעים שבחברה היהודית, של הכלל ושל הפרט – וחזק אצלו הטוֹן הצלפני ומזכיר את זה שנקטו סופרי ההשכלה למיניהם. בשירים אחרים גוברת הנעימה הדידאקטית וההדרכה לקראת פתרון לאומי, שצונזר אינו רואהו אלא בשיבת ציון. בכך מצטרף אליקום הבדחן לקבוצת המשוררים העברים הידועים בשם משוררי שנות שנות השמונים (צ. מאנה, ק. א. שפירא, מ. מ. דוליצקי). ההבדל בינו לבין יל“ג, למשל, מסתמן בצורה ברורה: אחרי הפרעות מטעים יל”ג ב’אחותי רוחמה' לבת-יעקב שעוּנתה על-ידי בן-חמור: ‘אֵם אין לנו ובביתה לא נגורה, / למלון אורחים אחר ללון נסורה’. ואילו צונזר, שאמנם היגר לאמריקה בשנת 1899, ממשיך גם שם לראות את מצב היהודים הנרדפים בעולם כולו. ואפילו באמריקה הוא נתון בתחושת-אימים מפני הבאות: ‘קומו, שומרים, פקחו עיניים! דעו מה שנעשה מאחוריכם!… אל תחשבו ששונאיכם ישנים: הם נמצאים גם בבית הלבן. אל תבטחו בקונסטיטוציה. האמת מוּעמת בגבוֹר השקר!’ (ע' 515). ושיר אחר, ‘דיינו’ שנכתב בשנת 1902 (עמ' 552) הוא כולו קריאה לתמיכה ביישוב ארץ-ישראל, לתמיכה במושבות שם.

כך בין ישראל לעמים, וכלפי פנים? שורה ארוכה של שירים תיאוריים-דידאקטיים, שהאופייני שבהם הוא ‘הסנדק’ (עמ' 210). כאן אתה מוצא חתך לרוחב השכבות הסוציאליות והתרבותיות שבציבור היהודי וגם סקירה של תיאורי הווי, שלפיהם אתה עשוי לשחזר לעצמך מראהו הפנימי של היישוב היהודי ברוסיה דאז. שיר אחר ‘הצבוע’ (עמ' 280) הוא אחד העוקצניים ביותר, הערוך בצורת מונולוג של הצבוע באזני אשתו: מונולוג שיש בו משום התערטלות מתוך הנאה. השיר מסתיים ב’תוספת-נגינה', במוסר השכל ארוך המזהיר מפני ‘עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס’ ( וזהו אמנם המוֹטוֹ לשיר). ברם, צונזר מזהיר וזהיר כאחד: לא כל יהודי חרד הוא מושחת; אדרבה, ‘העריכו את החרד ביהלומים, אבל ברחו מן הצבוע’. הצבועים הם הם הגורמים להשמצת החרדים.

את חשבונו עם המתכוונים להתבוללות לאחר שישיגו שוויון-זכויות הוא עורך בשירו ‘מאי קא משמע לן’ (עמ' 302). ההכרה הלאומית מתגברת תחת נטל הרדיפות וההגבלות על היהודים בכל אתר ואתר. ואילו עם השגת הזכויות והחירות המדומה גוברת הטמיעה וההתנכרות לעם. אבל לא לאורך ימים: ‘פתאום מזנקת עליו שנאה ובועטת קשה ביהודי; ומשמרגיש היהודי במכה, הוא נרתע ומתעורר – והופך שוב ליהודי’.

צונזר מקונן על גורל עמו ומנחמו כאחד. את קובלנתו העזה הביע בשיר האליגורי הארוך ‘יהודיתקע’ (עמ' 304). הנה כיצד הוא מתאר את הנערה היהודית שהיא סמל האומה:

“היא ישרה ומשכילה במידה נאותה, מוכשרת למדי ופיקחית כראוי; לא זוללנית ולא סובאנית כילדים אחרים… שכנים שבחצר עושים הכל למען הרעימה, לועגים לה, צוחקים ומלגלגים עליה, גורמים לה צרות בלי רחמים: דירה נאה אין רוצים להשכיר לה בשום שכר, המקומות הנאים ביותר שבחצר אסורים עליה, שם אין לה דריסת רגל, הכל אסור עליה.”

בפרק אחר מספר המחבר איך משלה יהודית את עצמה כאילו ארושה היא לבחור השכן… כל מה שהוא עושה מוצא חן בעיניה עד כדי חיקוי: ההליכה לבית-הכניסה, החגיגה ליד עץ-המולד, עריכת נשפי-מחולות-ומסכות. לעומת כל אלה מתביישת היא בתלמוד ובתנ"ך, במוצאה ואפילו בשמה – לא יהודית היא, אלא תיאודוֹסיה. כך נוהגת היא – ובלבד שתמצא חן בעיני הבחור. אלא שהסיום היה – השתתפותו של הבחור כפורע פרעות בביתה. צונזר עובר לתיאור מוצאה ועברה של יהודית – שיר מזמור ליעלת-חן, לבעלת-טעם, לחכמה ולתורה. כוחן של הסגולות הנפשיות יעמוד לה להציל את כבודה ואת מעמדה, כדי להצדיק את המוֹטוֹ: ‘ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה’. על כך חורז אליקום הבדחן שלוש מאות שלושים ושבעה טורים ערוכים בהרחבה, שיצאו מלבו החם של יהודי נאמן, כואב, מקונן ומנחם כאחד.

[ב]    🔗

אליקום צונזר הולך בדרך רבותיו, הוגי-הדעות המשכילים הלאומיים. הוא שר את שירו ‘העם הנצחי’ (עמ' 432), שבו הוא מרצה בחרוזים את תורתו של רנ"ק בדבר שלושת המועדים, שהם נחלתה של כל אומה: הצמיחה, העוז והכליון, ואילו עם ישראל אינו כפוף בדיוק לחוקיות זו, אלא עם בוא הירידה מוצא הוא כוחות רוחניים לחדש את המחזור ההיסטורי, ובכך נצחוֹ מובטח. צונזר, המסתמך על תורה זו, מוצא אפשרות לעודד את העם אפילו בשעה שנחשולים קמים עליו להטביעו: ‘עצתי היא ישנה, לקיימה בשעת מצוקה, את גבך כוף, יעבור עליך הנחשול מהר, ושוב תזקוף גופך ותעמוד איתן… אל תפחד ממזג-אוויר רע – אתה נשאר ירוק לעד!’

השיר הציוני האמיתי הוא ‘רגשותי’ (עמ' 456). עם שנכתב כבר ב’ארץ החופש', הרינו כולו תינוי גורלו של העם ושל המשורר כאחד מן העם, של כיסופיו לחיות בציון: ‘אולם אם אינני ראוי לדרוך על אדמתה הקדושה, תנני-נא להיות כמשה ליד הגיא, להשקיף עליה במבט אחרון’. ודאי, תנועת ישוב ארץ-ישראל עשתה את שלה, וצונזר חורז את חרוזי געגועיו בתוך רוֹמאנטיקה ואידיאליזאציה כאחד. בדמיונו הוא רואה את ציון-האם העורכת איגרת אל בניה הרחוקים ושולחת להם את ברכתה ‘מן הכרמל, מן הלבנון, מנמל יפו, מחומת ירושלים והכותל המערבי, מהר הזיתים ומהר המוריה, מהחרמון ומהירדן’. היא מבשרת להם בשורות טובות, שנתחדשו ימי נעוריה, ובניה באים מרחוק ‘לרפא פצעיה, לבנות חורבותיה; הם מייסדים מושבות… ורק אתם, בני שבאמריקה, חסרים בין השבים’. ושתי שורות אחרונות מעידות על חריפות תחושתו הלאומית. ‘זכרו! אם יארע לכם ששלג יסער, או גשם יבוא בסחף, הרי לכם איגרתי זאת –כרמיזה’…

לא ייפלא אפוא, ששני שיריו המפורסמים ‘השושנה’ (עמ' 123: ‘על אם הדרך שמה מתגוללת / שושנה חכלילת¹ עיניים’) ו’במחרשתי', ביידיש ‘די סאָכע’ (עמ' 352: ‘אין סאכע / ליגט די מזל-ברכה, דער ווארער גליק פון לעבן’; ובעברית, עמ' 355: ‘המחרשה / היא אבן הראשה / לחיי שלוות השקט / בלי מחסור לנו’) נעשו לשירי-עם במשך עשרות שנים, עד ששם מחברם כמעט שנעלם.

בהזדמנות זו, עם שהזכרתי את שני השירים הכתובים אחד מקור ואחד תרגום, אחד עברית ואחד יידיש, או להיפך, עלי לציין, ראשית, שאנו מוצאים כמה חידות הכתובות עברית (עמ' 258, עמ' 259) וכן המכתם על הפיליטוניסטית הצעירה, שבחלקו ניתן גם בעברית (עמ' 285). גם השיר ‘שיבת ציון’ נכתב יידיש ועברית בזה אחר זה (עמ' 374). שנית כדאי להדגיש שהשירים בחלקם הגדול הם נושאי מוֹטוֹ, והמוטו הוא תמיד בעברית, בין שהוא לקוח מן המקרא ובין מהתלמוד. כשהשיר הוא ארוך ומחולק לקטעים-קטעים, מוכתר כל קטע במוֹטוֹ עברי נוסף. לפעמים אתה נפגש בפתיחות בעברית, שצונזר עצמו מתרגמן לעברית, כגון ‘העני החכם’ (עמ' 170); ‘במותר העשיר יגלה חסרונו, / ובמחסור העני ימצא יתרונו’. או ‘אנחנו ילדים’ (עמ' 150): ‘אבינה באנוש. וזאת חקרתי, / כי כילדים נחוללה / אחת היא. עליכן אמרתי / ילדים נחנו סלה!’.

[ג]    🔗

שירי צונזר ארוכים הם ברובם (וזוהי דרכה של הבדחנות בכללה, שנועדה לשעשע בדרך השיחה הממושכת, להדריך במתינות, להרבות בתיאורים, להאריך במוסר-השכל); מהם אתה מוצא בנויים על דרך הדו-שיח, כגון ‘הקיץ והחורף’ (עמ' 72), ‘המשורר והשעון’ (עמ' 102), ‘העולם הישן והעולם החדש’ (עמ' 117), ‘הכפרי והעירוני’ (עמ' 132), ‘החוטף והכנופיה’ (עמ' 237). כמה שירים, בעיקר בראשית בדחנותו, מסתיימים ב’תוספת נגינה' (א צושפּיל), המזכירים לפרקים את ה-envoi, האפטרה הצרפתית של ימי-הביניים. יש שהשירים נושאים אופי משלי, מכתמי, חריף-עוקצני. אז הם קצרים מאוד, כגון ‘הקיסר’ (עמ' 286): מעשה בקיסר רודן ועריץ, שהמספר מסיימו כדלקמן: ‘אני מעלה אז בדעתי שהאשם הוא זה שמשלים עם הלחץ. עם המחנק, ואינו משיב עליהם בבעיטה’. אז ‘הדור החדש’ (עמ' 287): ‘דור חדש כי יקום / ויצופו שאלות חדשות: / מחפשים אצל הישן חסרונות / ובאים עליו בטענות. / אלא שאין מחליפים חסרונות במעלות. / רק מחליפים את הלוחות הישנים / בהושענות חבוטות’.

ברם חלק הארי של השירים נתון, כאמור, בסימן הרחבות והאריכות. יש שהשירים נוטים לעלילה, כגון ‘הכילי ויעקעלה באס’ (שמ' 155) או ‘חרטה מצד החתן’ (עמ' 387), ואז משולב סיפור-המעשה בתיאורים. במיוחד אוהב צונזר לתאר מצבים או דיוקנאות; כדרכם של סופרי ההשכלה, ובעיקר הדידאקטיים שבהם, נמנע צונזר מן האינדיבידואלי ולהוט אחרי הטיפוסי. הוא מסתייע תדיר בניגודים לשם הבלטת הקווים, בחינת שני צדדים למטבע, או כפי שצונזר עצמו מנסח באחת ממהדורות שיריו בתת-כותרת ‘שני הפכים בנושא אחד’. אופייני מבחינה זו הוא השיר הארוך ‘הניגודים’ ( עמ' 359), שהמוֹטוֹ שלו הוא מירושלמי: ‘אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנים, למשכן ונותנים’. השיר מתחלק לכמה פרקים: ענווה וגאווה, קמצנות ובזבזנות, רחמנות ואכזריות, אהבה ומחושבות, צניעות ופריצות, אמונה וכפירה. בדומה לכך השיר ‘החילוף’ (עמ' 334), שבו מעמת צונזר את העבר להווה, או ‘אל הכוכבים’ (עמ' 468) – עולם של מטה לעומת עולם של מעלה.

צונזר יש לו ‘אַרס פוֹאטיקה’ משלו, והיא כלולה בשירו ‘היופי והתועלת’ (עמ' 480). את 164 הטורים של שיר זה מחלק צונזר לשני חלקים: בחלקו הראשון הוא נותן תיאור של קדמת דנא, כשהמשוררים היו נותנים עצמם לדמיון, לפי הכלל ‘מיטב השיר כזבו’. אבל חלפו ימי הילדות של האנושות, וכיום אין דרך אלא לסכם בכך, שמן המשורר יש לתבוע דבר ברור, כי יכתוב שירים שיש בהם מן התועלת לאדם, לחברה, לעם: ‘במקום ליישן את התינוקות בעריסה, מוטב שתתנו תרופה לחולה’. זו היתה בעצם סיסמתם של כל סופרי ההשכלה. צונזר ראה את תפקידו כשל מורה-דרך, ועם זאת לא העלים (בעיקר בשנות עשייתו הראשונות), שאת הבדחנות הוא רואה בראש-וראשונה כמקצוע, כקרדום לחפור בו. בשיר-ההקדמה שלו לחוברתו ‘קול רנה’ הוא מספר על הרהוריו באחד מ’ימי הספירה', ימים שאין מעמידים בהם חופות. והוא מסיים: ‘אתכם, הקונים, אני מבקש שלא תרבו לעמוד על המקח; אתכם, הקוראים, אני מבקש שתשירו את השירים כראוי; / אתכם, המלומדים, אני מבקש שלא תשליכו אותם אחרי גווכם; / לכולכם אני מאחל, שתזדקקו לי’.

גילוי-לב בדומה לזה אתה מוצא בסיום הקדמתו למחזה שלו ‘מכירת יוסף’. זהו מחזה התופס כשלושת אלפים ושלוש מאות טורים והחורג מן המסגרות שהיו מקובלות ביחס למשחקי-מכירת-יוסף הנפוצים בעם, גם בפירוט העלילה, גם בריבוי דמויות וגם בעיצובן. צונזר מוצא לנחוץ להסביר מהו שדחף אותו לכתיבת המחזה, ובסיום דברי ההקדמה הוא כותב כך: ‘אני מאמין באמונה שלימה, שאילו הייתי עשיר, ודאי שלא הייתי כותב, והאינסטינקט לא היה מעיק עלי! הריני מודה לפניכם בגלוי, שאין כוונתי אלא לפרוטה…’

[ד]    🔗

מהדורה זו של שירי צונזר היא אות-כבוד לייוו"א. היא קרויה בשם מהדורה ביקורתית; הכוונה היא למהדורה אקדמית, שמהדירה מרדכי שכטר השקיע בה עמל וידע וטעם. המבוא הגדול שלו (‘אליקום צונזר – האדם, עולמו, יצירתו’) מכיל לא רק קווים ביוגראפיים, שניתנו כאמור, באוטוביוגראפיה של צונזר עצמו, אלא עיקר חשיבותו הוא בסימון קווים לדמותו של צונזר ולתפיסת-עולמו לפי שיריו, במחקר מקיף הנוגע ללשונו של צונזר, עם הרבה דוגמות ערוכות בסדר ענייני; לסגנון ולטכניקה השירית שלו, החריזה, מבנה הבתים, המשקלים, תמונות הלשון; לסגנונו המוסיקאלי – כי זאת לדעת: צונזר חיבר מוסיקה לחלק ניכר משיריו. הוא היה אומר: "אם מישהו מכיר רק את התמליל של שירי ולא את המילודיה, הרי זה דומה לתצלום: לכאורה הכול נכון, אבל חסרים החיים'. בליווי המוסיקאלי יש לראות אחד הגורמים, ואולי הגורם העיקרי, לכוח תפוצתו של השיר הצונזרי, להפיכתו לשיר-עם.

האסופה מסתיימת בהערות לשירים לפי סדר נתינתם. הערות אלו מציינות את המקור, לפעמים שינוי נוסח, לפעמים הסברים הנוגעים ללשון, לתמליל ולנושא. אחרי ההערות באה רשימה די ארוכה של החריזות אצל צונזר; אחריה – רשימת דימויים; רשימת ניבים, אליטראציות ותמונות לשון. אחרי זה מילון עשיר של מלים בשימוש מיוחד או בצורה מיוחדת אצל צונזר, לפי סדר אלף-בית, כמובן (15 עמודים כפולי-טורים): ביבליוגראפיה מפורטת מציינת בחלקה הראשון את רשימת החוברות והספרים של צונזר, ובחלקה השני – המאמרים העיקריים והספרים שנכתבו על צונזר. רשימת השירים כפולה: אחת, הערוכה לפי סדר אלף-בית של השירים עם ציון העמוד שבמהדורה הנוכחית והמקום בו הופיע קודם; שניה, לפי התחלת הטור הראשון של כל שיר. כמאתיים עמודים הוקדשו לתווי-הנגינה לשירים.

מניתי את כל אלה כדי לעורר קנאה, כיוון שסופר עברי כלשהו לא זכה, נדמה לי, למהדורה אקדימית כגון זו. הדיוק והידע שהושקעו במהדורה זו מעוררים יחס של כבוד והחשבה.

והרי הערה: המהדיר הבליע במקום אחד דבר חשוב מאוד, בוודאי שלא-מדעת. ביחס לשיר ‘צום באוויינען דיין בראָך’ (עמ' 391) הוא מציין מתחת לכותרת בסוגריים: ‘שלושת הבתים הראשונים חסרים בכ"י’, ובהערותיו לא העיר כלל על מוצא השיר – והרי הוא תרגום שירו של יהודה הלוי ‘ציון הלא תשאלי’, שתרגומו פותח ב’לבכות ענותך אני תנים‘. מעניין להשוות: ביאליק אף הוא נזדקק לשירי יהודה הלוי ונתנם ביידיש. ברם, ביאליק לא תירגם; הוא נתבסם מרוח השירים ושר על-פי: את כל שירי-הים של יהודה הלוי הכניס למסגרות משלו, ואת ‘ציון הלא תשאלי’ נתן בפאראפראזה מקוצרת (ראה: חיים-נחמן ביאליק, לידער און פאָעמען. מהדורת י. י. שווארץ באמריקה, עמ' 29). מה שאין כן צונזר. בתרגומו הלך בדיוק אחרי יהודה הלוי, אלא שבמקום הדלת והסוגר השתמש בבתים בני ארבעה חרוזים בסדר אב אב. אכן, הטקסט ביידיש מתחיל מן החרוז הרביעי – ויש לומר בפה מלא, כי השיר יצא נפלא. ייתכן שמבחינה אמנותית הוא הטוב מכל מה שכתב צונזר. אגב, בשל היעלמות המקור מזכרונו של המהדיר, טעה גם ביחס לשורה 109, שכן אין הוא יודע מה פירוש המלה ‘פתרוס’: הוא משער שכוונת צונזר היתה ‘פרת’ או משהו בדומה לזה. אצל יהודה הלוי כתוב כך: שנער ופתרוס היערכוך בגדלם, ואם / הבלם ידמו לתומיך ואוריך?’ צונזר מתרגם: ‘איז דען פתרוס אָדער שנער / גלייך צו דיין מאַניר? / אויך די געטער מיט די דינער / צום אורים ותומים ביי דיר?’ כל המהדירים, בכלל זה גם חיים שירמן, מפרשים: בבל ומצרים, כי השם פתרוס נמצא כמה פעמים במקרא. ואגב, יושם-נא לב לתאריך התרגום: ערב תשעה-באב תרמ"ט, ‘ציון הלא תשאלי’ נקרא, כידוע, בתשעה-באב כחלק מהקינות.

נשוב ונציין שהמהדורה כולה תפארת היא לעושיה ונכס חשוב לתרבות ישראל.