[א]    🔗

לקורא העברי ידוע דר נסתר אך שנים מעטות יחסית. המגע עם יוצר זה חל לאחר ש’ספריית פועלים' הוציאה את יצירתו האפית הגדולה ‘בית משבר’ (יצא במהדורה מחודשת בשני כרכים בתרגומם של ש. נחמני, ח. רבינזון וא. ד. שפיר), אבל הפרסום העיקרי נתחזק עם הידיעה על גורלו הטראגי של דר נסתר, שנספה יחד עם חבריו, סופרי יידיש בברית-המועצות, קרבנות משטרו של סטאלין. ברם הטראגיות של דר נסתר לא נתמצתה בשנות האימה של חיסול ספרות יידיש; היא נמשכה שנים כבר קודם-לכן.

בעצם היה דר נסתר כמעט כל ימיו אחד מיוצרי יידיש שלא ‘נשתלב’, שלא ידע ‘ללכת בתלם’. כדי להבין את מהות החריג הזה כדאי לסקור בכמה משפטים את הגלגולים היוצריים של דר נסתר, גלגולים שעוצבו בעיקר על-ידי נוסח כתיבה, שהסופר ראה בו עצמיות, מהות ואיכות כאחת.

תחילתו של דר נסתר – בתקופת גיאותו של הזרם הסימבּוליסטי, נוסח רוסי, בשירה, בסיפורת ובמחזאות. זרם זה, שטולסטוי קרא עליו תיגר וגינהו בכל החריפות, עלה כפורח בראשית המאה עד לאחר שנות המהפכה, וסופרים כגון אנדרייב, מרז’קוֹבסקי, בריוּסוֹב, אנדרי ביילי ואלכסנדר בּלוֹק, טיפחו את טעמו של הקורא הרוסי, הרגילוהו לעולמות מיסטיים ולאימים ולסמלים והכניסוהו ליער ‘ההתאמות’ (לפי לשונו של בּוּדליר) – וכך נעשה דר נסתר (שעצם הפּסבדונים שלו מורה על נטייתו) לשתלנוֹ הנאמן של הסימבוליזם בספרות יידיש. וטבעית היתה לו תפיסה זו במידה רבה; הוא, שחונך בסביבה חסידית של ברדיצ’ב, שמילא כרסו בספרי קבלה ואחר-כך נתבשׂם בוודאי מהסיפורים המיסטיים ומ’בלילה בשוק הישן' של פרץ, לא רק טישטש את הגבולות בין העולם החיצון לבין העולם הפנימי, אלא גרס שיש עולם עליון, והוא העיקרי, והוא היחידי הנותן משמעות לעולמות אחרים, תחתונים; הנעלם הגדול הוא בעצם האתגר היחידי לראייתו היוצרת של האמן.

כל כמה שדר נסתר שהה בברלין שלאחר מלחמת-העולם הראשונה יכול היה להרשות לעצמו גיחות הרבה אל הספירות של אותו נעלם, אבל עם שובו לברית-המועצות נאלץ לצמצם ראייתו ולקצר נשימתו, עד שכמעט והגיע לחידלון יצירתי, ובאה עליו תקופה של שתיקה. הוא הופנה לכתיבת ריפּורטאז’ות מן החיים המתהווים. סגולה בדוקה זו לאלה שלא נרתמו ולא /נשתלבו' כליל – להיפנות לכתיבת רשימות ריפּורטאז’ה (‘אוֹטשֶׁרק’ ברוסית) – עדיין בשימוש היא גם כיום. הנה, למשל, בחוברת 3 לשנת 1962 של ‘סאָוועטיש היימלאנד’ מדגיש חיים מלמוד במאמר מיוחד את חשיבותה של ‘הרשימה’ כסוג ספרותי ומגדירה כך: ‘הרשימה היא סיפור, הבנוי מעובדות חיים טריות, מקורות חייו של גיבור לא בדוי’. הרי בכך אבן-בוחן למי שיציבותו האידיאולוגית אינה בטוחה. גם דר נסתר הופנה לסוג ספרותי זה – ולא עמד בו כראוי. מסתבר שאפילו ברשימות-הריפּורטאז’ה שלו לא מסוגל היה למנוע עצמו מדמיון, ולא ידע לשים פדות בין המדוּמיין לבין הלא-בדוי. אין אפוא להתפלא על שהביקורת הרשמית נתייאשה ממנו ולא מצאה לו תקנה עולמית. בשנת 1929 כותב המבקר היידי הסובייטי י. נוסינוב: ‘דר נסתר אין בכוחו ולא יוכל לעולם להגיע לכלל יצירה ריאליסטית, כיוון שאין זה מטבעו האמנותי’.

ופתאום, לאחר שנים – ‘בית משבר’: רומאן ריאליסטי כביכול; הווי, אידיאות סוציאליות, מאבק חברתי. לאמיתו של דבר, גם יצירה אֶפּית זו אינה נקיה ממסתורין ומסמלים. החוט העלילתי נמשך מתוך פקעת, שמיקומה וייחוד זמנה קבועים באוקראינה שלפי כמאה שנה, בסביבה ספוגה ומרובצת ‘יהדות’ במשמעות השגורה – ודר נסתר מצא צורך (או הכרח) להביא בראש חלקו הראשון של ‘בית משבר’ (הוא הטוב ביותר מבחינה אמנותית) דברי התנצלות על שפנה אל חומר מיושן, אל הווי עבש, אל דמויות שמרניות-כביכול; להצדקת עצמו הוא מטעים, כי כל זה אינו אלא רקע-פתיחה לתיאור מאבקים חברתיים ואידיאיים שבחלקים הבאים של הרוֹמאן.

והנה המלחמה, והנה השואה, והנה פעולתו של ‘הוועד היהודי האנטיפאשיסטי’. הוּתרה הרצועה לשעה, המושג ‘אחדות האומה’ נתלבלב לרגע לאור החיוך הסטאליני – ושוב רשימות-ריפּוֹרטאז’ה של דר נסתר על גבורת פארטיזאנים יהודים, על זוועות הנאצים ועמידה בכבוד של יהודים, על גיבורים יהודים בצבא האדום. והנה הונף הגרזן על תרבות יידיש ועל נושאי דגלה, ביניהם גם דר נסתר.

[ב]    🔗

ברם דומה שהגיעה השעה שנתפשט קצת מאדרת ההערצה (הטבעית) שאנו עוטים בעמדנו בפני כל ‘קדוש’, ובנידון דידן בפני קדושי תרבות יידיש בברית-המועצות, ומוטב שנראה את היוצרים כשלעצמם ואת יצירותיהם נדון לגופן. וכשאנו באים כיום לתהות על דר נסתר כסופר, ואנו שואלים את עצמנו כיצד נקבע את דיוקנו, לאמור, מי הוא דר נסתר האמיתי: זה של תקופה ראשונה או זה של ‘בית משבר’, נדע לענות שעל-כל-פנים לא דר נסתר בעל הרשימות, אם כי גם בהן, כאמור, מבצבץ לפרקים קו משל דיוקנו האמיתי.

לפיכך עלינו לשבח לדב סדן ולמוסד ביאליק שזיכונו בספר ‘הנזיר והגדיה’ (דער נסתר, הנזיר והגדיה, סיפורים, שירים, מאמרים, תירגם מיידיש דב סדן, ירושלים תשכ"ג) – אוסף ממיטב יצירתו של דר נסתר (בנוסף על ‘בית משבר’), על-כל-פנים מהאופייני שביצירתו. אוסף זה ישמש לנו לא רק בבואה מהימנה לדער נסתר הסופר, אלא גם מעין השלכת אור על פילוסים אמנותיים ועל דרכי הבעה, שהיה בהם אולי מן המופלא והסתום בשעתו, ועם זאת עשויים הם להיתפס ביתר קלות בזמננו. כי ניתן לנו לעמוד בספר זה על כל הסימנים הנתלים גם כיום ביצירות מודרניות שבמודרניות. רצונך תמצא כאן את קאפקא, את ג’ויס, את וירג’יניה וולף, את ביאליק של ‘מגילת האש’.

הצדדים המשותפים של רוב הדברים אשר הובאו בספר זה (פרט לרשימות המעטות שבסופו) הם: היתוך היסודות היהודיים לתוך יורה של מראות על-עולמיים, ראיית החיים כמשל ובניית הסיפור בדרך אליגורית, שילוב המשל בנמשל בלי שתהיה אפשרות להפריד ביניהם, להט ומתח עלילתי עד כדי יצירת אווירה של מיתוס, לשון פיוטית המתרקמת כעור וגידים על שלדי התמונה והעלילה.

סימן-היכר מיוחד של המעשיה הדר נסתרית (ואמנם הסיפורים רובם מעשיות הם, שמישזרן סיפור וסיפורים בתוך סיפור) הן האַלזמניות והאַלמקומיות שלה. יותר נכון: הזמן והמקום מאבדים כאן את משמעותם; יממה ועשרות ומאות שנים, אמה או אלפי פרסאות – המידות הללו כמעט שאינן בנתפס תוך כדי קריאה. וכך נהפך אַלזמן לעלזמן, אַלמקוֹם – לעלמקום. עתים הנשגב הוא הקובע את הטוֹן (ואז מתקרב דר נסתר לדרך הרקימה של ‘מגילת האש’), ועתים (אם כי רחוקות יותר) שורה החמימות של האגדה בטוֹן עממי. אין הווי קיים, אבל יש הוויה קיימת. הדמויות המאכלסות הוויה זו לקוטות לא תמיד מאגדותינו שלנו. כאן תפגוש, למשל את הצבי ואת הזאב, את הגדיה ואת הכבשה, את החפרפרת ואת העכברה, את הכלב ואת החמור, את הנזיר, את הצייד, את הליצן, את הצועני, את הפאקיר, את המכשפה – בצד הגלגול; כאן מדברים הרוח, הגשר, האדמה.

המעשיות, שהן גדושות מסתורין וסמלים ומזכירות תכופות את אלה של ר' נחמן מברצלב, ניתנות להתפרש פירושים הרבה, כדרכן של יצירות סימבּוליסטיות; ייתכן שמספר הפירושים יהיה כמספר הקוראים, וייתכן, וזה העיקר, שהקורא ייהנה סתם מסיפור-המעשה עצמו, שיש בו מכוח הריתוק. ואף-על-פי-כן ניתן להבחין במוֹטיב עיקרי בולט ברוב הסיפורים, בין שתפענח את סמלי-הלוואי ובין שתפסח עליהם. מוֹטיב זה הוא החיפוש אחרי פשר האני.

ניקח, דרך דוגמה, את ‘פּויליש’. לכאורה יש כאן המשך רצוף לסיפורי החסידים של פרץ (בעיקר ל’משנת חסידים' ול’בין שני הרים'), או ל’מידות בחסידות' של מ"י ברדיצ’בסקי; שניהם רצו להמחיש דרך הריקוד והניגון את התגלותו של האני לרוקד ולמנגן עצמו. בא דר נסתר והציג אותם ב’פּויליש' בפני התגלותו של האני על-ידי מאבק היצרים, שאי אתה יכול לומר היכן מסתיים הגבול שבין ההיתר והאיסור. הסב רוקד בחתונת נכדתו; הוא עצמו מוליך את נכדתו הכלה בריקוד הממזג גוף ונשמה. החליל והכינור עושים בקסמיהם ומשלהבים חוויות ילידות אסוֹציאציות של פסוקים משיר-השירים ושל קטעים מן ‘הזוהר’. וקשה לך לקבוע אם יש כאן סוּבּלימאציה של התשוקה האֶרוֹטית או היתוכה של הדבקות הדתית בתוך התשוקה עצמה.

דוגמה אחרת: בסיפור ‘הקדמון’ – אף כאן התהיה היא על האני. אחד-העם פותח את מאמרו בכך ש’פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה ‘אדם הראשון’ בשעה שביטא לראשונה את המלה ‘אני’, ואילו אצל דר נסתר אין הדבר נעשה ‘שלא בידיעתו’, אלא:

“דורות-עולמים בלא טעם, כוחות גאונים בלא מעש, חיים גדולים ללא ממשות, עולמות אגדה ללא חזיונות עברו ופסעו מעל הקדמון – – – עד… עד שהקדמון ראה בבת אחת והבין עד היסוד, כי אצל עצמו ובקרב עצמו אין לו לעצמו כל מאום, כי לא בתוך עצמו את עצמו ימצא” (עמ' 73).

בשורה של תיאורים מתמשכים וסוערים כאחד, טעוני חומר נפץ, ובמתח בלתי-פוסק מוליך אותנו דר נסתר בעקבות הקדמון עד שהוא מגיע אל הדממה:

“בשתיקתה הנצחית על גבי הגותה הנצחית, בפיקחותה הנצחית על גבי בטלותה הנצחית – ניצגה הדממה בחינת הכפירה הנצחית, הראשונה והגדולה. הכפירה הנצחית בגדול ובראשון – – – בהביטה, בטוחה וסמוכה, בפני הקדמון, שנתה הדממה את שאלתה: מי יוכל יכחישני? מי יוכל להיות כפירה בי? מי? – – – אולי… אתה? – לא עצר הקדמון כוח – – – וכמו רעם ראשון ועז מחזה-ירח-זיו, צעיר ורענן, בקע מלב הקדמון קול ראשון: אנוכי!!! הדממה, נצחונית ומחייכת, דומה נרתעה – אנוכי! – הקדמון הגה את עצמו בשפתיו, כי האטום הראשון פגע בו ברגע את משנהו” (עמ' 84).

כנגד איטגראציה זו של האני אצל דר נסתר (והיא חוזרת בחלק ניכר מסיפוריו) אתה מוצא היפוכה, כשהוא מעצב את האני החצוי. טול את הסיפור הארוך ‘שיכור’ (עמ' 199), המעלה את השניוּת בהוויה האלוהית ובחוויות האנושיות; קרא את ‘פתח משחק’ (עמ' 277), שעניינו נעוץ כבר במשפט הראשון הגרוֹטסקי של השחקן: ‘לשחק… ובאין קהל, הרי לעצמי, ולעצמי בלבד עגום ביותר, צריך לעשות את עצמי שניים: האחד ישחק, האחר מביט’. ומכאן ואילך נחצה השחקן (ממש לעיני הצופה, לעיני הקורא) לשתי מחציות, וזו משוחחת עם זו.

כשם שדר נסתר מזדקק לפענוחו של האני הפּסיכולוגי והפילוסופי, כך הוא תוהה על האני הקיומי בחברה. ובכך הוא גם מפנה אותנו לבעיות זמננו. הנה הסיפור ‘רוח חדש’ (עמ' 166), שדר נסתר הכניס בו את עצמו כדמות מפורשת, הפועלת בכוח חזוני, שהרי כך הוא פותח את סיפורו:…‘בשנת חמשת אלפים שש מאות ושמונים לחשבון העולם – – – אני פנחס מן מנחם הכוהן (זה שמו ושם אביו של דר נסתר. – קא"ב), עליתי בלילה מן הלילות השמימה’. המסופר הוא על בנייה חדשה. הנה עיר נבנית, מזדרזים בהבאת חומרים, עובדים במהירות. הקירות הוקמו, הפיגומים כבר מפורקים – והנה החלונות, הם עשויים סורגים כמו בבתי-כלא. והנה – הבנאים עצמם נמצאים לא מחוץ לבניינים, אלא מבפנים, מאחורי הסורגים. ויש בכך משום פיתוחו של מוֹטיב, ששימש קודם-לכן גם למשורר הרוסי הסימבּוֹליסטן ואלרי בריוּסוב, הפונה אל הבנאי ושואלו מהו בונה – והתשובה הסופית היא שהבנאי בונה בית-סוהר לעצמו.

פשיטא, הביקורת הרשמית ראתה אז בסיפור ‘רוח חדש’ סימן לכפירה. אפילו בימינו, כששרידי הסופרים היידיים בברית-המועצות מתייחסים בהדרת-כבוד-וקודש אל דר נסתר, מצא המבקר נחום אויסלנדר (במאמרו שבחוברת 2 לשנת 1962 של ‘סאָוועטיש היימלאנד’) מקום לציין ביחס לסיפור זה, ש’דר נסתר בחר לו צורה שאינה הולמת כמעט; את השקפותיו ההיסטוריות על המהפיכה רצה להביע בצורה של מראות בּיבליים‘. את דרכו של דר נסתר בסימבּוֹליזם מכנה אויסלנדר ‘פיתוי של שד’, ואת עיקר חשיבותו הוא רואה דווקא בשני סיפוריו הריאליסטיים על מהפיכת 1905, שנמצאו בכתב-יד בעזבונו של המחבר. אחד מהם, ‘פוּפה’ נתפרסם ב’פאריזער צייטשריפט’, חוברת 17, 1957, והישגיו האמנותיים הם כאן נמוכים למדי. נראה שהשני עומד להתפרסם ב’סאָוועטיש היימלאנד', כפי שנרמז בהודעת המערכת בחוברת 5 של השנה. אגב, לא נודע מתי כתב דר נסתר את שני הסיפורים הללו.

נימה ביקורתית סארקאסטית וגרוֹטסקית עוד יותר אתה מוצא בסיפור ‘תחת גדר’ (עמ' 286, תורגם בידי א. ד. שפיר), שבו מעמת דר נסתר מגדל ונזיר מזה וקרקס צעקני מזה. מצד אחד, הנזיר המכונס בעולם של זכרונות ומסורת ומשמעת, בעולם של קידוש ערכים וייעוד עצמי, ומצד שני – הקרקס המתקיים על טעמם התפל של מבקריו ההמוֹניים ועל סתגלנותם של מנהליו.

אחד המוֹטיבים, המראות-החזונות השכיחים אצל דר נסתר – מנורה ונר, תמצא אצלו גם צירוף של נר על קרן הצבי. אם נזכור את משמעו כפשוטו של הניב ‘הניח מעותיו על קרן הצבי’, הרי נשיג את הפלאיות שבדמיון, המאפשרת חיזיון שאין לו ממשות במציאות. בדומה לכך משתמש דר נסתר במראה של מנורה ונר בה, והכול תלוי בחלל, ללא אחיזה וללא משען.

[ג]    🔗

דרך הסיפור של דר נסתר מתאפיין על-ידי רחבות וליטוש כאחד. רחבות כיצד? הנשימה הרחבה והעמוקה של המספר, היודע למתוח, להסעיר, ועם זאת לספר כאילו בנחת, בהתאפקות, בלי להתעייף מעודף עלילה. הנה נסתיים סיפור בתוך סיפור, וכבר שני נאחז בו כחוליה בשרשרת. נדמה לך שנלאית משמוע, והנה שוב התעוררות לקראת התחלה חדשה, לקראת המשך מגרה. וסגולה עיקרית בסיפוריו של דר נסתר: לא תמיד הסיפור כיחידה שלימה הוא המשפיע עליך, אלא דווקא המרכיבים שלו, כלומר, כל פיסקה לעצמה.

וליטוש כיצד? חיתוך המשפט, עשירות לשונית שאינה נובעת מתוך בזבזנות, אלא מתוך להיטות אחרי אַדקוואטיות מאקסימאלית. מכאן החד-פעמיות של צירופים נועזים. הדימויים וההשאלות מציפים אלו את אלו, ההאנשה היא כה טבעית עד שהיא נוטה אפילו לקצת הומור. על כוחו התיאורי הרב אתה עומד בעיקר בשלוש יצירות: ‘פטר שלג’ (עמ' 64), ‘אביב’ (עמ' 85) ו’אל ההר' (עמ' 135). במעשיותיו של דר נסתר אתה מוצא ש’השמש מהססת', ‘האדמה מניעה יד’ או ‘פוקחת עיניה וכמרחרחת מעשה-כלב, זוקפת ראשה, לוטשת את עיניה, מותחת בקרישות את צווארה וזוקפתו’( עמ' 65). יש שדר נסתר שוזר משפטיו באוֹנוֹמאטופּיאות ובאַליטראציות; יש שהוא עובר להשתעשע בפרוזה מחורזת, ויש שמשפטיו בנויים כפסוקים ריתמיים, עד שקטעים שלמים נשפכים כעין המולה קצובה של משפטים מחוברים, בלי משפטים מורכבים כלל. ומעל הכול – הדבקוּת בכוח המלה כבמאגיה.

מכל מה שנאמר עד כה ביחס לסגנונו של דר נסתר ברור מה גדולים היו הקשיים, שאתם צריך היה המתרגם להתמודד. היידישיזאציה של מלים וניבים עבריים מכבידה במיוחד, כשאתה בא להחזיר את המלים והניבים למקורם. חתירתו של דב סדן היתה, והוא אף הצליח בכך, להעתיק את דר נסתר לעברית גרעינית, שלא תסטה מכוח ההבעה שבמקור היידי ומרוחו. הנה, למשל, השימוש הרב בוו החיבור, שלכאורה נטל אותו דר נסתר מן העברית המקראית; במקרים רבים היתה בכך הכוונה לא לשם סגנוּן בלבד, אלא כדי להדגיש את ההמשכיות של הסיפור בנחת, עד כדי עשיית רושם של אגדה שאינה פוסקת. כן רבים הקטעים, שבהם נשמרת אחידות של מבנה משפט, לפיו הנשוא הוא פועל והוא תמיד בסופו של המשפט. לא גרמניזאציה, כי אם שאיפה להגביר את מתחו של הקורא לקראת המסופר, לקראת הפעולה. ודב סדן שמר על כל הסגולות הללו גם בתרגומו, בלי לפגוע ברוח התחביר העברי.

ועוד: דר נסתר שופע חידושי צורה ביידיש – וסדן איננו מפגר אחריו בתרגומו: הוא אינו מקל על עצמו, כי אם שומר שמירה קפדנית על כל גוון ובר-גוון. הילכך אתה עומד בכל סיפור על עשירות-לשון, שהיא נדירה עתה בסיפורת שלנו; יש כאן תשלובת של רובדי לשון, למן העתיקים ביותר ועד החדיש שבחדישים. הנה, למשל, ‘אתצב’ במקום ‘אתייצב’ (לפי ‘ותתצב אחותו מרחוק’ שבספר שמות) או ‘נאתיה’ בהתאם לצורה המקראית ולזו של ‘ויאתיו’ שבמחזור, והנה חידושים כגון ‘יומם’ – ער טאָגט, או ‘צלצולת’ – געקלאנג. הנה השימוש בצורת ההפסק של פעלים לצורך הריתמוס, שיש בכך תוספת עוז ותספת חן, והנה העברת האונומאטופּיאות מיידיש לעברית: ‘שפוֹך, לחוֹך’ (עמ' 86). הנה החריזה הקלה-העליזה בסופי פיסקאות של פרוזה, הנה התאמת פעלים לבניינים שאינם שכיחים בהם, לשם תירגום התחיליות היידיות החסרות לנו, והנה בניית תארי-פועל וצורות הקטנה, שעדיין אינם בנוהג. ייתכן שרבים מאלה ישתרשו בלשוננו ואחרים לא, אבל בספר זה במקומם הם ונקלטים בלי קושי.

בראש הספר ניתו מבוא מאת חנא שמרוק על ‘דר נסתר, חייו ויצירתו’. ההיקף הניכר (50 עמוד), הדיוק הרב, הגישה המדעית, המבנה הנאה, הניתוח המצומצם ובהיר כל כך – הופכים את המבוא הזה למחקר בעל חשיבות רבה, שהוא ראשון בסוגו בעברית, ואף ביידיש לא מצאנו כמותו.

הכלל, התעשרנו בספר מצוין. הייתי אומר שהתעשרנו ב’ספר' במשמעו היידי המקובל, שהוא עמיד בפני פגעי הזמן והטעם; שהמוֹדרניסטים עשויים ליהנות ממנו לא פחות מאלה שהנוסטאלגיה היא חלקם בנעימים.