[א]    🔗

הרבה סדנים קיימים בתודעתה של קרית-ספר שלנו: ישנו סדן החוקר וישנו סדן המבקר, סדן המספר וסדן הפוֹלקלוֹריסט, סדן בעל ההגות הלאומית וסדן המתרגם, סדן המרצה והמורה וסדן העורך, סדן חוקר הלשון וסדן כתבא-רבא באיגרותיו. כל אחד מאלה, שבכוחו לפרנס פעולתם של כמה אנשים, נכלל באיש-האשכולות שלנו במזיגה כזאת, שאי אתה יודע להחליט מה אצלו חשוב יותר ומה לגבינו חשוב יותר. ואם תוסיף לכך את סדן שבעל-פה, זה המעיין הנובע ללא פוגה, הרי לפניך תופעה אנושית חד-פעמית, הכופפת קומתך מרוב התפעלות.

אל-נא תנסה למדוד ולשקול את בעל השפע הזה לפי מה שיצא מפרי-עטו לאור עולם ולפי מה שהשפיע ברשות הרבים, שהרי לא תוכל להשתחרר מן ההרגשה, כי כל השפע שהשפיע עלינו אינו אלא חלק קטן מרוב הטובה שהוא עשוי להשפיע. גדולה מזו: סדן הוא אחד מן המעטים, שככל שרב-אנפיותו שרירה בעיני וקראין, הרי היתה כך, או כמעט כך, מלפני שנים הרבה. דהיינו נדמה לך כי כזה היה תמיד. ויחד עם זה הרי הולך הוא ומרחיב את נופיו, מחדש ניצה, מעלה עלים ופרחים ומבשיל פירות, פורה ומפרה. הכלל, הוא ותיק הרבה יותר מכפי גילו, בשורשיותו, במומחיותו, בבקיאותו, בהרחבתו, וגם צעיר מכפי גילו בכוח השפיעה, בהתלהבות העשייה, בחיוּת ההגבה.

רב-אנפיות של דמות אומרת לפעמים גם משהו שבמטושטש. מה שאין כן לגבי דב סדן. דומני שרק מעטים הם היוצרים והחוקרים בשדה תרבותנו, שדמות-דיוקנם נושאת חותם אישי כל-כך, שבשום פנים לא תוכל לייחס אפילו קו אחד משלה למישהו אחר. זו אף זו: מכלול הקווים כאילו דורש, שלא יישמט אפילו אחד מהם, שבכך עלולה להיפגע השלימות. ברם רב-אנפיות זו היא כה מורכבת, שכל מי שניגש אליה מתוך כוונה להתבונן בה ולהאיר אפילו זווית אחת שלה, אינו מעלה אלא שרטוטים. בהזדמנות זו או אחרת נכתב, ונכתב לא מעט, על דב סדן; אחדים אף העלו דברים חשובים להארת איזה צד שבפעולתו, ואף-על-פי-כן ידוע לכל בעל טעם, שעדיין לא זכינו לאיזו עבודה גדולה ומקיפה על דב סדן – ואלי דווקא משום רב-אנפיותו וייחודו. גליה ירדני, בשיחתה עמו, רשמה דבריו בזו הלשון: ‘כל סוג של כתיבה סופו שהוא נעשה כשיגרת-כותבים-מלומדה. יש ואני עוסק במסה עד שמתעוררת הרתיעה מפני חשש השידרה ואני מרחיק עצמי מכתיבה זו ופונה לחברתה או יריבתה, וכך נצמחים מחקרים ‘ספּציאליים’, עד שבאה גם הרתיעה מפניהם. רתיעה שכמותה כדחייה, אם לא סלידה. אם יימצא מסדר הביבליוגראפיה שלי – ואינני מתקנא בו! – יוכל לראות בנקל את משחק המלים הזה’ (מאזניים, כרך י, תש"ך עמ' 461). ואם לגבי הבּיבּליוגראפיה כך, לגבי מונוגראפיה לא כל שכן.

במסגרת רשימה זו ודאי שאין אפשרות אלא לנגוע בקצה קולמוס בקו אחד בלבד. ואני בוחר קו שנחרת בהכרת כל מי שעמד על ייחודו של דב סדן, כוונתי לתפיסת-הספרות הכוליית שלו. אבל אקדים כמה משפטים נחוצים, כך נדמה לי. רוב ספריו של דב סדן מגילות-מגילות ניתנו, ומאמרים-מאמרים, שפירסמם פה ושם, ואחר כך הופיעו במכונס. השמות שהוא נותן לספרים אלו אינם לשם תפארת לשונית, אלא בעלי תוכן ומשמעות הם. רבים מספריו נושאים את השם ‘אבנים’ בצירוף סמיכותי עם שם אחר, והכוונה היא בוודאי למרכיבים של בניין אחד, בניינו הרוחני-תרבותי של דב סדן. ספר הביקורת שלו, למשל, שהוא, לדעתי מן הטובים, החריפים ביותר, שנכתבו אצלנו בעשורים האחרונים, נושא את השם ‘בין דין לחשבון’ – ואכן, סדן עורך כאן דינם של סופרים וספרים, אבל לא פחות מזה הוא עורך לפיהם את חשבון ספרותנו לגבי יצירתנו הרוחנית ומעמדה. אין הוא מבליע דברים, אלא מדגיש אותם, חזוֹר והדגש. יש שהוא חוזר בו מהערכה של תופעה בודדת כשל-עצמה, אבל אשר לחשבון הכללי ולהערכתו, דעתו יציבה, כגון זו שביחס להשכלה ולחסידות, חול וקודש, הלכה ואגדה, מצווֹת מעשיות וכוונות.

המעיין בכתביו של דב סדן, השומע את לקחו הן בצורת הרצאות והן בשיחה חופשית, יודע כי גישתו לספרות היא מזיגה מופלאה של ידע, המבוסס על דיוק ועל ניתוח, ושל אינטואיציה חדה, שמסלולה הוא מפעולת משוֹשים דרך חריפות התפיסה אל הידיעה הבהירה, דהיינו אל הפרשנות, והוא שמעורר התפעלותו של הקורא, המעיין והמקשיב: פתאום הוא מוצא את עצמו נוכח עולמות עלומים, שחלונותיהם נקרעו בבת-ראש ונפתחו לפניו.

מזיגה זו, של ישע ואינטואיציה, היא המאפשרת לו לדב סדן לעסוק באותה מידה של מומחיות בדברים גדולים וקטנים. בשיחתו הנ"ל עם גליה ירדני אמר כך: ‘תולדות הספרות הן עניין כולל. וכמה פעמים המשלתין ליער (ולא ידעתי כי הקדימני בזה שלמה צמח), שאפשר תכליתו היא האילנות הגדולים, השיחים ומיני העשבים והטחב. משום כך לפנינו סתירה-שלכאורה – הראייה הכוללת של הספרות היא המחייבת טיפול בקטנים’. ובספרו ‘אבני מפתן’, כרך א (עמ' 91), כתוב לאמור: ‘נאמנים לסברה, כי אין לך כקטנה להאיר גדולה, ניאחז בפרט מועט’. וכדי להישאר בתחומו של משל היער מותר לנו להוסיף: לא רק מראהו הכללי של האילן הוא ששובה את עיניו של דב סדן, אלא גם החלל שבין הענפים, שבין עלה לעלה.

אם לשעות אל עיקריו של דב סדן בראייתו את קלסתר-פניה של יצירתנו הרוחנית-ספרותית, הרי תמצא ואתם מבצבצים במידה זו או זו בכל כתביו, אלא שבמפורש, במובהר ובהטעמה, (הוצאת הקיבוץ המאוחד). גם השם הזה, ‘אבני בדק’, אתה עומד על מלוא משמעותו לאחר שעיינת בספר; הבדק כאן הוא גם מלשון בדיקה, בדיקת ערכים ועקרונות, וגם מלשון בדק-בית לאמור: תיקון פרצות בבית ספרותנו. אכן, סדן עצמו מציין בשלוש הערות-המבוא שלו לספר, שלפנינו אוסף של מסות, שבהן הוא דן בבעיות ולא בסופרים, וש’כוונת-דיונו בדק בית-ספרותנו'. ועם שסדן עצמו מדגיש כי ‘הדברים למדוריהם אינם מתיימרים להעמיד שיטה מלוכדה’, אנו מוצאים בהם את עיקרי יסודותיה של תפיסת סדן באשר לתולדות ספרותנו ולהערכתה.

אילו ניסינו למסור תמציתן של המסות, ודאי שהיינו יוצאים ניזוקים, כלומר שהדברים עצמם היו מתקפחים מצד תוכנם. אין לנו אלא להסתפק, במסגרת זו, באמירתנו המכלילה, שדב סדן נותן בספרו זה פירושם של מונחים ספרותיים מקובלים – במזג חדש. כללו של דבר, הוא מעשיר את המושגים ומביאם לידי דיוק.

וכאן מוטב אולי לחומר מלים מספר על דרך כתיבתו של דב סדן, על מסתו. הקלאסיציזם האירופי היה מקיים את הדוגמה המקודשת, כי סוגים ספרותיים טעונים שמירה על ייחודם ומסגרתם, וכי אין לערבב סוג בשאינו סוגו. אחדים ממבקרינו (ובעיקר בזמן האחרון) נזהרים בכך ומחמירים עם עצמם בנידון זה. ואילו דב סדן הוא, נדמה לי, מן הראשונים בחקר ספרותנו, שפרץ גדרות והתיר לעצמו להתיך ניתוח ספרותי עם פולקלור, בלשנות עם זכרונות אישיים, פּסיכואנאליזה עם פּוּבּליציסטיקה. בכך נהפכות מסות מסוימות שלו למעין תיאור של מיקרו-קוסמוֹס, המרמז לנו על המאקרוקוסמוס האמנותי-היהודי. לכך יש להוסיף תא עצם אוֹפיה של כתיבת דב סדן, את סגנונו. אני מתעלם ברגע זה מסדן המספר ומסדן הממאוריסט ואני מתכוון למאמריו בלבד. אם נכונה היא האמרה, שהסגנון הוא האדם, הרי בראש-וראשונה אמיתה בולטת לגבי סופר. והאם יש מי שיוכל לטעות לגבי סגנונו של סדן? האם ניסה מישהו לחקותו? פשוט, אין הדבר אפשרי. לא כאן המקום להביא דוגמאות. זוהי סוגיה שיש ללמדה לפרטיה, ונקווה שביום בן הימים יקום איזה חוקר ויעשה כך, אבל הספּציפיות של אוצר המלים, מצד אחד, ורקמת התיאורים, מצד שני, יחד עם התחביר, שאתה תוהה לפרקים על נבדלותו מן המקובל, ושאף-על-פי-כן אתה מודה בו – כל אלה מוסיפים טעם והופכים את המאמר הסדני ברוב המקרים למסה במשמעו הקלאסי של סוג זה.

[ב]    🔗

נחזור עתה אל מה שלימד אותנו דב סדן בספרו ‘אבי בדק’. קודם-כל, כאמור, לימד אותנו להגדיר מונחים. נקח, לדוגמה, את המושג ‘ספרותנו החדשה’ הרי יש להגדיר את תחומיו, וסדן מפרש את הכינוי שלנו כדלקמן: תלת-לשוניות שאַל לנו לכפור בה: עברית, שהיתה לשון-המסד של עמנו ושחיותה לא פסקה מעולם; יידיש, שבמהלך ההיסטוריה של העם נהפכה ללשונם של כמה משבטיו, ‘ומשנקלט בה רוחנו ומזגו, נקלטה בנפשנו כלשוננו’ (לכך יש לצרף גם לשון יהודית כלאדינו, או לשונות אחרות ששימשו זמנית את העם במרכזיו השונים); לשונות לעז, שבהן היו יהודים כותבים את יצירותיהם, אם כי יש לבדוק אימתי הן נכנסות בכלל חשבונה של יצירת-עמנו ואימתי לא.

ואשר לספרות העברית החדשה עצמה, אף כאן מרחיב דב סדן והולך: לא רק היצירות החילוניות, החל בתקופת ההשכלה, אלא כל מה שהרוח היוצרת של העם העלתה בכתיבה עברית במשך של כמאתיים שנה, כלומר גם זו הקרויה ספרות קודש, הן הרבנית, הן החסידית והן ספרות-המוסר. הרחבה זו אינה תוצאה של גילוי אינטוואיטיבי חד-פעמי; סדן משנן למעננו וחוזר על הכרחיות ההכרה וההודאה בהסתעפות זו, ואין הוא מניח לנו לצמצם ראייתנו.

כשם שלגבי דב סדן כל פרט יש בו כדי תוספת אור לתופעה כוללנית, כך הוא מכריח אותנו, באמצעות הרחבתו של הנוף, להבהיר את ראייתנו ולהגביר את כוחה, והנוף הפתוח לכל רוחבו מאציל על משמעו האמיתי של כל פרט. וכן להיפך, נקודות-המרכז, כשהן מתלווֹת בנקודות צדדיות, מצביעות ממילא על שיעורי-המידה הנכונים. לפיכך חוזר דב סדן על עיקרים אלו בפיסקאות הרבה שבספרו ‘אבני בדק’ (ולא רק בספר זה), ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות להדגיש, שהראייה הנכונה היא זו התופסת את הכוליות ואת הכלליות; צמצום הראייה פירושה זיוף הטבע, המביא לפרקים, מצד אחד, לידי הרגשת נחיתות, ומצד שני, להערכה עצמית מופרזת. אבל כך לא די, אלא יבואו הפרטים וילמדו, תוספת-לימוד, על הכלל כולו.

הילכך הוא תובע לערוך בכל עת סיכומים. כשם שהפרט עורך דין-וחשבון לעצמו, כך עלינו לעשות חשבון-נפש של ספרותנו. מה שספרותנו זכתה במשך כמה עשוֹרים לסופרים גדולים, אסור שיסנוור ואתנו ויוליכנו להפלגה בהערכת עצמנו. במשך שנים לא מעטות היינו בעינינו כענקים, וזאת משום שאנו עצמנו גם הבונים וגם מעריכי הבנייה. ולא רק בתחום היצירה הספרותית כך, גם בכיווּנים אחרים היינו שיכורים ומתרוננים מעצם מעשינו. ע זאת יודע סדן להודות בפלא גדול זה של יצירתנו הספרותית, פלא שנתמצה בעיקר בהתפתחותה המהירה של הספרות בשתי הלשונות: עברית ויידיש. והוא משתמש בשתי דוגמאות בולטות: תחילת כתיבתו של חיים הזז חלה בזמן שמרדכי דוד בראנדשטטר עדיין היה בחיים, וליוויק התחיל לכתוב בשנים שלאיקום צונזר עוד היה חי וקיים. אלא מה? יוצרי הספרות שלנו הם עצמם היו מסוחררים-מבוסמים מן ההתחדשות המהירה הזאת, שהם היו חלק ממנה, עד ששכחו את השימוש בקני-המידה הנכונים, שעה שבאו להעריך התחדשות זו. ביאליק, אפילו הוא, השתכר משלוש מחברות השירים של יעקב כהן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור במידה כזאת, שכתב מה שכתב במסתו ‘שירתנו הצעירה’: ‘וכמעט שהכריע את כל כולה (את הספרות הקודמת) על ברכיה לפני הדור שהעמיד שלוש מחברות אלו’ (‘אבני בדק’, עמ' 82). ודוגמות דומות מביא דב סדן גם מתחום ספרות יידיש והערכתה.

מוסר-השכל הנכון הוא שעל ספרותנו להיות כפופה לשני עימותים: העימות עם ספרות העולם, והעיקר – העימות עם מהותה של יצירתנו העצמית לכל רוחבה והתפתחותה במשך מאה וחמישים שנה ומעלה. כפל עימותים זה ודאי יפקח את עינינו, שנראה את יצירתנו הספרותית כיום ואת זו של אתמול במידותיהן הנכונות. אכן, מוסיף הוא, שכרוּתנו תפוג, אלא שגם עצם ההשתכרות פועלת לפעמים כדחף ליצירה.

ברור, כשם שאין להתרונן מתוך הגזמה של הערכה עצמית, כך אין להיקלע לתסביך של נחיתות. האמת היא, שהמפעל הגדול של יצירת כלים, כלים לשוניים בעיקר, הוא ששימש ניקוז לכוחות יוצריים. אלא שעיצובם של כלים אלו יש לזקפו, אף אותו, לחשבונה של היצירה הספרותית. מבחינה זו הרי כל סופר, כפרט, נעשה ממילא שותף ליצירה הכללית, משום ששרוי היה תמיד במאבק שבין החומר והצורה, בין מצבה האוֹבּייקטיבי של הלשון ואפשרויותיו שלו, הסוּבייקטיביות. מאבק זה ודאי שהביא לידי הישגים של ממש, שהם עצמם ראויים להיחשב כמעשי-יצירה, והרי משום כך ראויים, לדעתו, כל מתרגמינו להיכלל ברשימת היוצרים הספרותיים. ייתכן שבכך ניתן להסביר את התופעה הספּציפית, שטובי סופרינו היו בשעתם, ובמידה מסוימת הם אף כיום, גם מתרגמים.

נחזור לרגע אל דרכו של דב סדן, שעה שהוא משתדל לראות ולהראות את ערכן האמיתי של תופעות בודדות, של פרטים, בהתאם לשני העימותים שצוּינו למעלה. הנה הוא מתעכב על שירו הידוע של ביאליק ‘לאחד העם’ – ‘אוֹדה מרוממה’. אליבא דסדן תישאר כחידה לדורות הבאים, משום שלאמיתו של דבר כל אותם כתרים, שבהם מכתיר התלמיד ביאליק את אחד-העם רבו, מתאימים יותר לתלמיד עצמו. אלא שסדן מוצא לו כאן שעת-כושר להרחיב את העניין ומוכיח עד כמה גורליות היו פגישותיו של ביאליק עם החיים. שניוּתו המתמדת של ביאליק, המאבק הלא-פוסק שהתחולל בו אין הצו להיות שליחו של הכלל ובין הדחף להיות משורר של יגון עצמו (יגון היחיד לפי ‘מגילת-האש’), העצמיות הצנטריפוּגאלית של דרכו היוצרית – הרי היו, על-פי דב סדן, תוצאת אותן פגישות של ביאליק, פגישות גורליות, עם כוחות רוחניים, שדיכאו את עצמיותו הפיוטית; הישיבה בוולוז’ין היתה מכבה את שלהבותיו, כשם שהשפעתו של אחד-האם היתה בשבילו מרסנת יותר ומעוררת. ואפילו השפעתו שלמנדלי בולמת היתה את מעופו וכופפת אותו לריאליזם מפוכח.

אכן, לפי הדוגמות המעטות, יחסית, שהובאו כאן, נרמזת תפיסה משולבת זו של דב סדן ביחס לספרותנו: הכוליות והפרטוֹת נעזרים זה בזה ומשלימים זה את זה. המפה לכל רוחבה משתרעת לעינינו, ועלינו להעריך את מראיה, אבל גם להבחין בנקודות בודדות, אם במרכזה אם בשוליה של המפה ולקבוע את תפקידן כפועלות וכנפעלות במירקם כולו. על כך אתה יכול לעמוד אף לפי המבואות שדב סדן מקדים לספרים (בעברית ועוד יותר ביידיש) אם של ‘גדולים’ אם של ‘קטנים’. נדמה לך לפעמים: ‘קטן’ זה מה יש לכתוב עליו? קרא את המבוא ותמצא משהו, שבו כדאי היה לו לדב סדן להיאחז כדי להאיר איזו פינה עלומה, איזה קמט כמוס, של המפה הרחבה. זה הכלל: פכים קטנים אף הם טעונים שמירה, ויחד עם הכלים הגדולים המפוארים מוסיפים הם משהו לצביונה של המערכת השלמה.

[1972]