א    🔗

אמר מנדלי: זו כסלון העיר, שבה אפתח את ספורי, חשובה היא ביותר, שכל תחום-מושבם של היהודים נקרא בשמה. ולא לחנם זכתה לגדולה זו להיות עיר ואם בישראל; שהרי אין אחד מאנשי מקומנו, שלא יתיחס, אם מעט אם הרבה לכסלון, ולא תהא לכל הפחות שמינית שבשמינית מסגולותיה העצמיות נרשמת בו. אם אתם, רבותי, לא נולדתם בעצמכם כסלון, הריני בטוח, כי הוריכם היו כסלונים, ואם דם-כסלוני אינו נוזל בכל רמ“ח אבריכם ושס”ה גידיכם, על כל פנים יש לו מקום באחד המקצעות שבמוחכם. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אחד מאחינו, שמתוך מעשיו והליכותיו ומנהגיו במילי דעלמא ובמלי דשמיא לא יהא מציץ דבר-מה מתכונות כסלוניות. בין הדיוטים ומשכילים, בין עניים ועשירים, בכלם רשמי כסלון כדרבנות וכמסמרות נטועים.

שחוק נעים מרחף על שפתי ברגע זה, שאני קורא בשם כסלון לפניכם, שחוק מבשר טוב, משמיע שלום לבנים מאת אם-הורתם, לבני בנים מאת אם-זקנתם ולקרובים מאת דודתם, מבשר ואומר ומתכון לעשות להם נחת-רוח בספוריו, רואה בשמחתם ונהנה גם הוא.

יתבשרו אחינו הקרובים והרחוקים. העומדים בין בים ובין ביבשה, כי כסלון אמנו עוד קיימת, ברוך-השם לכו בנים שמעו ואספר לכם מעשיה ודרכי יהודיה: שבתם וקימתם מלבושם והלוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם, שמעו ואל הבוזו כי זקנה אמכם, עוד עומד טעמה בה ומנהגיה הישנים עדיין נזכרים ונעשים ואינם עוברים מתוך היהודים, אערכה אותה לעיניכם בצביוגה ובדמות תבניתה וראיתם מה היא.

עיר ישראל גמורה כסלון בכל פרטיה. חכמת הבנאים בזויה אצלה ולא תלך בחוקותיהם. בתיה אינם עומדים בקומה זקופה ובחוצפא כלפי שמיא, אלא הם שפלים, ויש בהם גם כפופים וגגותיהם כבושים בקרקע, לא כחל ולא שרק ולא פרכוס מבחוץ כי שקר החן והבל היופי ואינו שוה בהפסד פרוטה אחת. כל כבודה של דירת יהודי פנימה, שם מטתו, שלחנו וסיר-רחצו הצאצאים והצפיעות, כל כליו מכלי-חמדתו ועד כלי בית המבשלות והמטאטא עם היתד התקועה בו, דין מעקה לגגות עם צנורות לקלוח טי-המטר ורצפת אבנים לפני הבית אינו נוהג אצלה; וכנגד זה מנהג להרבות בשופכין נגד הפתח וחזירים באים וטובעים עד אזניהם בעבטיט ורפש לשם תועלת ולשם תענוג ומעלים סרחון. ואם השוטרים הקטנים משמיעים לפעמים על הנקיות. משתיקים אותם בכוס יין-שרף ובפרוסת חלה של שבת. כי החלה הזו, שהיא תחבולה בדוקה ומנוסה להטיית פתילת הנר בלילי שבתות, פועלת להפליא גם בהטיית לב הממונים האלה ובשעת-הדחק, כשהם מקשים את לבבם ביותר, מאכילים אותם עוד חתיכת דג ממולא בבצלים ושומים ומיד נעשים רכים משמן, והעולם כמנהגו נוהג. אמנם היה מעשה והבהילו את כסלון לצאת מגדרה ולהתנאות בפני חבריות על-כרחה. הקול נשמע, כי אחד מזרע הפרתמים ההולך למסעיו יבוא אליה בקרוב ותתעורר כסלון ותכין את עצמה לקראת בואו, והנה עברים יוצאים מחוריהם ואיש כליו בידו: אגודת סמרטוטין של מחצלת ומיני צבעים זרים ומשונים. ויתחכמו הכסלונים ויציירו על פני בתיהם, איש כיד דמיונו הטובה עליו, תמונות מבהילות ממיני התמונות, הנראים על כתלי בתי-כנסיות ועל צורת “המזרח” שם. ולמה היתה כסלון דומה באותה שעה! לכלה בת ישראל, שטורחת ומעלה על גופה תכשיטים משונים וכלים מרובים כפי יכלתה, כדי למצוא חן בעיני החתן והמחותנים, ראו נערים את הציורים החדשים והשתוממו סל מעשי הגדולים ואמרו בלבם: הבו גודל להזקנה! גם ישישים קמו עמדו. מיחיי שומר-ישראל מכבה הנרות בלילי שבת, פער פיו מתמהון-לבב, ויד ימינו שנשתלחה להוציא מחיקו פרוסת חלה בשביל פיו, עמדה באמצע הדרך נטויה באויר; ופטריכי, חולבת הפרות בשבתות ומועדי בני ישראל, שחקה בקול מרוב עונג וידיה על כרסה, השוטר עמד והתבונן נפלאות כסלון, הניע ראשו, תוהא ומתחכך בעקימת-שפתים ומוציא מפיו קול דברים, שהכסלונים בתומתם דרשום לשבח, ודאי ערל זה תמה על חכמת היהודים ואמר בלבו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה לפיכך זחה דעתם עליהם ונצנצה בהם מדת הבטחון ואמרו, כי מעתה ירחם הנוגש הזה וימלא כל משאלותיהם, הן אמנם העיז איש אחד ללגלג על כסלון ולומר, נוי זה לה מנוולה עוד יותר ומעיד עליה שהיא סרת-טעם, אבל כך אמר תחד האפיקורסים, מאותם החקרנים השוטים, ולפיכך לא השגיחו בו ואת דבריו נשא הרוח.

כסלון זכתה לשם עיר ישראל גם בשביל מדת הסבלנות שבה וענות רוחה היתרה. עדים הם כל בעלי-בתיה וזקניה, כי פעמים רבות הכלימו אותה בפרהסיא בשביל החתחתים ברחובותיה, שאבני הרצפה מפוזרות ברחוק מקום זו מזו וראשיהן חדים כחניתות והיו לאבני-נגף ולצורי-מכשול וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו רגליהם, ובשביל פגרי החתולים והכלבים ושאר מיני שרצים, המושלכים בראש כל חוצות. הנעלבה הזאת היתה כחרש לא שומע ומחלה על עלבונה. פצו עליה פיהם כל אויביה בשביל יאורה ומקוה-מימיה הנרפשים המעופשים מרוב גללי אדם ובהמה, המתלקטים שם זה כמה שנים, ובשביל השרפות המצויות בתוכה, מפני שהבתים עומדים צפופים ואחד באחד יגשו, והממימה הזו שומעת חרפתה ואינה משיבה. הן אלה קצות רשמי פני כסלון וצורתה. אך טפח אחד מגולה פה לפניכם, רבותי, ושאר הטפחים תציירו בעצמכם בדמיונכם. שמא יעלה על לבכם הרהור רע לומר, כמה מכוערת הישראלית הזאת, אין בכך כלום: מי יתן ותמצאנה כל המכוערות חן בעיני בעליהן ככסלון בעיני אלפי בעלי-בתיה. לא רק בפיהם ובלשונם בלבד כי גם בכל מעשיהם מראים הכסלונים מה נאמנה רוחם את קרית-משושם; כל רואיהם יכירום, כי כסלונים הם בגופם ובנפשם ובמאודם.

הכסלוני אינו מקפיד כל כך על נוי בגדיו ועל הנקיות וכיוצא בזה מהבלי העולם, שבני-אדם מהדרים בהם. התמורות בהלכות הלבשה, המתחדשות מעת לעת בפאריז ובשאר מקומות הישוב, אינן נוגעות לכסלון. ואם לפעמים מתגנבת לתוכה אחת מהתמורות הללו, פניה משתנים ככרום על ידי החייטים ההולכים לשיטתם בדיני הקטע והתפירה, והפאריזית הזו מתיהדת ונושאת עליה חותם תכנית כסלונית, כשיצאה הגזרה על שנוי מלבושי היהודים בארצנו, קיימו וקבלו אותה הכסלונים מעט מעט. ואם לכאורה הם מתלבשים עתה על פי הדת כמנהג אשכנז, ומצד דינא דמלכותא אין לבוא עליהם בעקיפין, אף-על-פי-כן יש במלבושם שמץ דבר יהדות-כסלונית וסגולה מיוחדת, שאין לפרש מה היא: זה הקרטו“ז, שיש בו כל הפרטים, וסימני בעלי-מינו, הנה בראש הכסלוני הוא מתיהד בצורה זרה ומשונה, ונראה כאלו השטריימי”ל, עליו השלום, נתגלגל בו, ואין צריך לומר הסורטו“ק, יש בו מספר התפירות והקטע במקום האבנט וכפתורי העצם וכל פרטיו התלויים בו, אף על פי כן אצל הכסלוני בדמות קפוט”ה הוא ברשומו הכללי. והסדק הזה מאחורי הבגד, שבכל אדם יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו, והרי אתה אינך מרגיש במציאותו, אצל הכסלוני הוא נפתח לרגעים בדרך הלוכו מתלבט אילך ואילך, מכריז ואומר לכל: פלוני סדוק, והרי לפניכם אחוריו ושתי רגליו!… וראוי להעיר, שהכתוב מדבר במיני סדוקים ספקיים, שהם ספק משכילים ספק חסידים ואינך יודע לעמוד על אופים. ובכלל מיני בני-אדם הללו הם: היועצים ובעלי-סברא, המעורבים עם הבריות וזכין בעצתם לכל אדם ולכל ענין, בין ענין של יחיד ובין של צבור, ואלו נקראים על הרוב בשמותם רבי פלוני ופלוני, גם שלא בפניהם, ויש בהם שהכל קוראים להם “דודים” סתם. ובתוכם גם הבוררים הפקחים והשדכנים – המדיניים וסופרי הקהל והקבלנים והשתדלנים והפשרנים המחוכמים והידענים-הבטלנים… הכסלוני שנמצא רבב על בגדו, כגון שומן הקוגי"ל ודייסא ועפרורית חלמון של ביצים, ליחה ומיץ האף וכדומה, אינו חייב מיתה, חלילה, אדרבה רבב זה נוי הוא לו ומוכיח עליו, שאינו נוהג בעצמו סלסול ואינו מפנה לבו לדברים בטלים. ואפילו לעטרה של רפש, המקפת את שולי הבגד, אין הכסלוני חושש ומעלים עין ממנה עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה. הרי לפניכם, רבותי, הכסלונים במלבושיהם העליונים, ואת התחתונים – המכנסים והפוזמקאות, הריני מניח לדמיונכם להתגדר בהם.

בדין הוא לספר גם במלבושי הכסלוניות ולא לעבור עליהן בשתיקה, דקיימא לן על כל העברות נשים מכפרות חוץ מהיסח-הדעת, שאתה מסיח לבך סהסתכל בפניהן ובכסותן ותכשיטיהן. והגע בעצמך, נשים כוחלות ופוקסות, מפרכסות ומקשטות את עצמן ומבלות בזה זמנן במסירת נפש וממון, וכל כוונתן לשמכם רבותי, לשם לבבכם ועיניכם, ואם אין אתם זונים אחריהן נמצא שטרחו לבטלה. על עברה זו אין הנשים מוחלות. בין משכילות ובין הדיוטות, בין יפות ובין מכוערות, בין צעירות ובין זקנות, ואפילו צנועות… אבל ענין מלבושי הנשים הוא מגופי ההלכות החמורות בהלכות אישות המתחלק לארבעה סוגים כוללים, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, וכל סוג מתחלק לכמה וכמה מינים וכל מין לכמה וכמה סעיפים, ובכל סעיף וסעיף יש תלי-תלים של דקדוקים, תרי"ג פניות ורמזים וכוונות עמוקות, מה שאין הפה יכול לדבר והקולמוס לכתוב… ומה לעשות? השתיקה אינה יפה דמחזי ככפירה במציאות הכסלוניות וכאלו רחמנא אפקריה לזרעא דחוה, והדרישה בהן היא יגיעה מרובה, וקשה מכל ארבעים חסר אחת אבות-מלאכות ביחד.

שמעו רבותי! פתח פתוח מצאתי לבאת בשלום מן המבוכה. מי כיהודי יודע פשר דבר להסביר פנים לכאן ולכאן ולצאת בעצה ותחבולה מחוכמת ידי כל הדעות? – הנה מקום אתי בכסלון ונצבתם לי שמה באחת הפנות, ואני אעביר כל טובי על פניכם כבמחזה, והיה בעבור הכסלוניות לפניכם וראיתם אותן בעיניכם מכף רגל ועד ראש ותדעו…

הנה הורם המסך והמחזה לעיניכם. הביטו וראו, רבותי!

היום יום שבת-קודש, לעת מנחת הערב. הקדוש-ברוך-הוא הוציא חמה מנרתיקה בתקופת תמוז לזרוח על כסלון עיר נחלתו, וליבש בצאותיה ואגמי-רפש, העומדים בחוצותיה עוד מתקופת תמוז העברה, ובמקומות רבים הנה זה נראו מסלות לעם סגולתו בין מהמורות טיט וסוחה יבשה. רחוב צלמונה תשואות מלא, וכל פנותיו תהימנה מאדם ובהמה. עם מקדשי שביעי הקיצו משנתם אוחרי סעודת צהרים ויצאו החוצה לשאוף רוח בתענוגים. זקנים וזקנות יושבים על אצטבאות אצל הקירות ופתחי הבתים, אלה מתעטשים, גוהקים ופוהקים וגורפים את חוטמם בקול תרועה, ואלה לועסים פול וקטניות מבושלין, נאנחים ונאנקים ומתאוים תאוה עזה לשתות מים קרים, וילדים וילדות משחקים לפניהם, שנים אוחזין בציצית טלית של חברם והוא רץ ודוהר כעיר פרא כתה זו של נערים מנקרת באשפה כתרנגולין, מעפרת בעפר ומעלה אבק פורח וכתה אחרת דולחת בצינור של מים סרוחים וקרושים בירוקה על פניהם, זה בא בפרוסת חלה בידו וזה בביצה מגולגלת או בחצי הביצה, ומהם שפתיהם וראש חוטמם צבועים ב“פרי אדמה” שחורים מטוגנים, מושיטים לשונם ומנצחים ומדיינים זה עם זה לשון מי שחורה ביותר. על אצטבא אחת לפני בית-דירתו יושב איש זקן עוטה חאלאטי"ל ורביד-כסף תלוי לו על חזהו וכל עצמותיו תאמרנה שהוא מן המלמדים השרידים שהיו למורים בבתי-ספר בימים ההם, הוא יושב דומם ופניו נזעמים, כראוי לאיש הכבוד, ומתנועע לצדדין, בכדי להניע את רבידו ויקרא לפניו ברחוב העיר: ככה יעשה לאיש אשר בפטרבורג חבירה חפצים ביקרו! והרביד הזה אמנם מעורר עליו רחמים בלב כל רואיו כשה אובד, שאיתרע מזלו ונתעה במדבר. מימין נושא-רביד זה ומשמאלו מיניקות יושבות ובחיקן עוללים ויונקים, גם בתולות ובעולות-בעל חובקות ילדים קרועי כתנות וחשופי-שת. זו חולצת שד להניק עולה היורד בבכי, ובשעה שהיא מטפלת בקינוח רידו ומיץ אפו אלה פיה מלא, תתן מגינת-לב, חליה ומכאובה, מר נפשה וחמת רוחה לו ולשונאי ציון וישראל ולכל אויביה סתם, תאלתה להם! וזו מפקחת על הספחת בראש פרי בטנה ומתיעצת עם רעותה, אם עשרה בנים, הבקיאה בעל-פה בהלכות נגעים ומורה הוראה בתורת המצורע, ומין רטיה אחת עושה נפלאות גדולות נקראת בכל העיר על שמה. כל אלה המסובים בכאן בצדי הרחוב אינם אלא כעין מסגרת להמחזה הנפלא שבתוך הרחוב באמצע. שובתים מכל מלאכה, בלא אפסר ומתג ורסן, מתנהלים שם בעצלתים צמד סוסים-יהודיים, רעי-תואר ודקי בשר ועורם צפד על עצמם, גבם מעוך וכתות וכתבת קעקע בו, חרותה בשוט ומקל חובלים, האחד, הוא “הנשר” במרכבה וקלוט ופסח שתי רגליו, דלי קשור לו בתלתלי צוארו, הסבוכים בקש ובנעורת של פשתן; והשני “הארי” שבחבורה, מטפחת בעליו כרוכה סביב לגרגרותיו, שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה ושניו נשקפות מבעד פתחי פיהו ונראה כמשחק, בשעה שעין ימינו נגרה מאין הפוגות. צועדים הם פסיעה קטנה החברים הנעימים האלה, בשובה ונחת והתבוננות-סוסית והולכים אל באר מים לשבור צמאם. פניהם ועיניהם ואזניהם וזנבותיהם מעידים בם, כי המנוחה שפרה עליהם מאד. אחריהם עזריאל העגלון הולך מעדנות. כסות-שבתו פתוחה לרווחה וכנפיה פרודות ומפזזות לרוח היום כמפרשי הספינה. על לבו תציץ “טלית-קטנו” המצויצת, והיא יורדת ונכנסת בגבול המכנסים, המלוכלכים בעטרן ובזפת ומחוסרים כפתור ממש באותו מקום, שראוי להיות חתום, אות חירות הוא לעזריאל, כי ששת ימים העביד את נפשו ונפש בהמותיו בפרך, להסיע עגלה טעונה, מלאה וגדושה בנפשות אדם, כסלונים ושאר מיני יהודים, ולשאת טרחם ומשאם וריבם על אדות פישוט הרגלים ודחיפה במתנים, ועל אדות הסלים עם ביצים וכלוב מלא עוף, שעמד והוסיף עליהם, ולתת להסוסים לקח טוב בשבט מוסר ולחלק להם חבלים באפו באלות וקללות ונאצות גדולות כשהאופנים טובעים בטיט, וביום השביעי שבת וינפש ישמח עזריאל ביום מנוחתו ותגל נפשו בחברת אשתו, המטיילת עמו בעקבי הסוסים, נותני לחמו ופרנסתו, עם בניו ובנותיו וכל טפו: נשואים על כפים, מחזיקים בסנור אמם, ועוברים ברגל לבדם.

קשב, רב קשב, רבותי! קול ענות הנה זה נשמע. המון רב ועצום עולה שם בהמולה גדולה וסביביו בשערה מאד. וכשיגיע למקומכם אל תאמרו: קאקי חיורי! חלילה, כסלוניות הן, נשי כסלון מנערה ועד זקנה עזבו משכנותיהן לטייל בחוצות, והנה הן באות, הן באות!

טעמו וראו, כי לא כנשים בשאר המקומות הנשים הכסלוניות הראשונות כשמחזיקות מדה חדשה בזמן מן הזמנים, מיד מבטלות את הישנה והיא עוברת מן העולם, והחדשה מתקיימת אצל כלן כנוסח אחד כטופסא שלה, על דעת ממציאה לא כן הכסלוניות, כל אחת מקיימת את המדה על פי דרכה, כפי טעמה וחוקי רצונה, ובזמן שמקבלות איזו חדשה, הנושנות אינו בטלות לגמרי, ורבות עדיין נזהרות בהן, ולפיכך בסקירה אחת על הכסלוניות תראו לפניכם דור דור ומדותיו, מימי בנות צלפחד ועד עתה, ומה שחייט ותיק עתיד לחדש בסוף כל הדורות, ואתרי הקדמה קצרה זו, על משמרתכם עמדו בעינים פקוחות!

ראו, קדקדי-שער מתהלכים שם שורות שורות לרוחב כל הרחוב, וראשונה יסעו, אלה נערות מאורסות, הלוך וטפוף תלכנה וראשיהן פרועים, ועליהן כל כלי תפארתן ומתנות טובות, שהחתנים שגרו להן כפי ההתחייבות, ומלבושיהן שש ומשי ורקמה, תפורים בנוסחאות משונות ומורכבים מין בשאינו מינו: כתונת-פסים משובצת תכלת וארגמן כזו של בנות רוסיה-הקטנה, משמשת בערבוביא עם שלמה סורחת כאמתים על פני הארץ מאחוריה, כסות עשויה לצבות בטן ולנפיל ירך, כלאים בזו העשויה לצבות ירך ולנפיל בטן, נערה זו גלוית-גרון וחשופת-זרועות ואך שמלתה לעורה, וזו מסובלת במעטפות ומטפחות פורחות. שם כל מיני כרים וכסתוה ומצעות ומטפחות בולטים מתחת השמלות לאחוריהן כמרדעת לצודד נפשות, שתי קרינוליניו"ת כנאדות נפוחים דוחקות ומנגחות זו את זו בהליכה ובשעה שהאחת גוברת ומגבהת שולי חברתה סמרטוטים מלוכלכים נחשפים, ובושו עגילי זהב באזנים וחשכו אבני-השוהם בצמידים על הידים… אתם מסתירים פנים מהם בעקימת חוטם ומביטים להבתולות והילדות הקטנות, המלוות את הארוסות? אמנם כן, טוב ויפה הדבר, רבותי! ילדים ישעשעו נפשי תמיד, ודווקא ילדים, שיש בהם מעשי נערות; גם הבל פיהם של תינוקות, קפיצותיהם ודלוגם עלי אהבה, אבל הילדות דבר יקר הוא בכסלון, הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זקן ואינם פרים ורבים, והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות ילדים בלא ילדות מחזה עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל-נפש ורגשי-רחמים כאחד; ילדים בלא ילדות הם כנטיעים וצמחים מלאכותיים על ראשי הנשים…

רבותי, אל תאמרו: גנים, גנים! אלה הם כובעים של נשים, ההולכות ובאות הלום כעדר הרחלים, כובעים מדשיאים דשא עשב, ציצים ופרחים ושאר ירקות למיניהם, הכסלוניות זורעות את כובעיהן כלאים, זרעונים ורמונים, אשכלות ענבים ושקדים עם קשואים ובצלים, כרוב כרפס וחזרת בתוך אגודת אזוב וערבי נחל, מעשה דמיונן להתפאר. גם צפור מצאה בית ודרור קן לה בכובעיהן, שם רמש ואין מספר, ובריות משונות ואותם הפרצים הנראים כמדבריות ובקעות בשדי-יער וחורש מצל זה על ראשיהן, אלו הם מיני מטפחות, סדינים וצניפות שבראש נשים צנועות, בין צנועות מנעוריהן ובין מעת זקנתן, כשעמדו מלדת ונעשו גבאיות, אלה שולי מטפחותיהן מחוברים במחט, או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, ואלה השוליים אינם מחוברים והם פורחים באויר לאחוריהן, גנת-כובעים זו בנס היא עומדת על פאות-נכריות עבות ועבותות, ובתוך כל פאה-נכרית ראש אדם נתון כמעט עד גבות העינים והעינים רצוא ושוב בחוריהן, משוטטות וצופות לארבע רוחות העולם בטיסה אחת. תמונת אזנים וצואר אינכם רואים זולתי עגילים, רבידים, מרגליות ואבנים טובות או מזויפות. זה הראש עם כל הכבודה שעליו, רובץ על גויה בעלת שתי רגלים, מתעטפת שחורים ולבנים וכל מיני צבעונין הרבה זו למעלה מזו, כקליפות השום, מן מעיל-המשי ואדר היקר, הבגדים החיצונים והגלויים, עד בלויי-הסחבות והסמרטוטין הפנימיים – הקליפה התחתונה הכסלונית. אף-על-פי שהחמה לוהטת ובני-אדם מזיעין מרוב החום. אף-על-פי-כן בגדי-תפארת חמים אינם פוסקים והם מטיילים פה לפניכם. כי גדולה היא וחשובה תאות הקישוט, שדוחה את צער החום והזיעה בקיץ ואת צער הקור וצינת שלג בחורף, ובמקום שיש מצוות נקור עיני אחרים בכלי-תפארת ותכשיטין אין משגיחין לצער בעלי-החיים… אלה הנשים דברניות הן. בשעה שאחת בפיה שלום מדברת עם רעותה ולוחשת באזניה בקול רם סוד הליכות ביתה וגורלה תחת אישה, אגב היא מתגנבת והופכת פניה ומתקנאת בירך של חברתה זו, קורצת בעיניה להעומדות מאחוריה והללו משיבין לה בסקור-עינים ולעג כמסכימות למה שהיא רומזת, ורמז זה בעצמו הן רומזות מיד עליה גופא כשהיא מחזרת פניה מהן. ובשעה שהקריצות והרמיזות והנענועים ונדנודי-הראש מתרבים ועוברים במחנה זו למטה, מתרגשים ומתנודדים ומתגעשים גני-הכובעים למעלה. יתרעם הכרפס ויתרעש הכרוב, ישתקשקו הקשואים והדודאים ידודון ערבי-נחל מתחבטים ופירות הרבה נושרין. – סימן לכסלוניות מעוברות: אלו שהולכות בקומה כפופה לאחוריהן ומבליטות את כרסן כלפי העם, צועדות בגאה וגאון ומביטות בעקימת פניהן כל כך, כאלו יש להן עליכם איזו טענות ותביעות וחייבים אתם בכבודן, לכרוע ברך לפניהן בברכות והודאות על הטובה הגדולה, שהן עושות להפרות ולהרבות מספר רובע ישראל… את בריינדיל מכירתי אני רואה שמה, אשת פייטיל הסרסור, בריאה ובעלת-בשר. מזוינת היא בכל קישוטיה, ראשה עליה ככרמל, כובעה למזל-טוב יעלה ויצמח כגן רטוב ופני להבים פניה מכובד שמלותיה ומעילה החם. ברשותכם, רבותי, אקרא נא לה לאשה חכמה זו, ואציגה לפניכם.

– שבתא טבא, בריינדיל! שומעת את?… לא אינה שומעת היא בהולה על נפשה… רעש ופחד פתאם שם במחנה… הזהרו רבותי בכיסכם!.. נשים נבהלות, נחפזות… עת האסף המקנה היא! העדר בא מן השדה, העדר הולך ובא. לפניו רצות עזים, דחופות ומבוהלות, ותיש בעל הקרנים בראשן. פרות מיניקות ממהרות והולכות הלוך וגעו, מתגעגעות על בניהן בבית. ועגלות בנות-בקר משרכות דרכיהן ושור פר מקרין מפריס רודפן, צוחה ברחוב, מהומה ומבוכה ותמרות אבק.

רבותי, תם המחזה והמסך נופל!

אני מנדיל מוכר ספרים מחליט ואומר בדעה צלולה ומיושבת, ולא מטורפת חלילה, בפני כל העולם, כי הכסלונים בטבעם בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה הם, בורחים מן הכבוד רחמנים, ביישנים, אינם נכנסים לתוך דברי חבריהם, ואינם מפליגים ומגזמים וכו' וכו‘. וכל החולק עלי ואומר להפך הוא חוטא ופושע, מחלל השם ומלבין פני זרע קודש ברבים ואין לו חלק לעולם הבא, ואם לחשך אדם לומר: והרי מעשיהן בכל יום מכחישים אותך, ויהא מראה באצבע על הגבירים ובעלי הבתים הכסלונים, שנוהגים שררה על הצבור ופוסעים על ראשי העם בגאוה ובוז, ואין אדונים קשים בעלי רוח גבוהה ונפש רחבה יותר מהם, ובכדי לחזק דבריו יקרא אותם בשמות ויספר דברים מגונים הרבה על מזמותיהם, גסות-רוחם ומעשי תעתועיהם: מעשה בגביר ר’ פלוני בן פלוני ומעשה בנגיד ר' פלמוני בן אלמוני, – אף אני אשיב לו: שוטה שבעולם! וכי עיניך טרוטות ולא תראה, שכל זה שאמרת הוא בצנעה, בינם לבין עצמם? לגבי אחיו היהודים הכסלוני גברא רבה הוא, שחצני הוא וידו תקיפה אבל לגבי אומות-העולם רוחו נמוכה ונפשו כעפר לכל תהיה, אפילו להפחותים שבהם, משום הזהר בגוי קטן. וגם לי אצבע להראות לו על גביר פלוני, שבין הכסלונים אדיר הוא, כביר הוא, נורא הוא, תקיף הוא, אריה דבי עילאה ובפני אינו בן-ברית, פרעוש הוא, ענו גדול מאד, דכא ושפל רוח וזוחל על גחונו בדחילו ורחימו ומשתחוה לו לרביך כסף, בכדי לקדש את השם ושם ישראל ברבים, שמא תאמר: בזה אני מודה לך, מודה לי אף אתה בזה, שהכסלונים להוטים אחרי הכבוד ורודפים אחריו, בהפך מדבריך, וכותלי בית-המדרש ובתי-כנסיות יוכיחו, שהכסלונים נצים ומתקוטטים שם בחגים וזמנים, ובמלחמת תנופה ימרוט איש את פאות אחיו, וגם את הזקן יספה בשביל העליות ובשביל המקומות והגבאות ובשביל החזנות והמגידות והשחיטות וכיוצא באלו – כל הדברים האלו אינם אלא דברי בור ועם-הארץ. המלחמה הזו שאמרת, הרי היא באמת מלחמת מצוה, מחלוקת לשם שמים על כבוד התורה ועל קדושת המקום. מכת לחי ומריטת שער בכגון דא היא מדת חסידות, להודיעך כמה מחבבים הם את התורה ובתי-הכנסיות, עד שמוסרים את נפשם עליהם, כל כבודם וכל מעינם אך בם ושם חביון עוזם, אומץ רוחם, כל כחם וגבורתם. וכי ראית מימיך אפיקורסים שעושים כך?… הראיות כנגדי שאין מדת הרחמים בלב הכסלונים מן הרדיפות, שהם רודפים איש את אחיו עד חרמה, ומן המסירות והמלשינות בפה ובכתב, שנתפשטו אצלם במדה מרובה כל כך, עד שהיו בזה לטורח על שרי המלכות, וכן מן העזובה הרבה במעשי הצדקה ובתי החסד ועניני העדה – כל הראיות הללו לחובה מוכיחות על מי שמביא אותן, שאינו אלא טיפש, איש בער ולא ידע פירושה של מלת “רחמים”. אדם שלם בגופו ושלם בממונו הרי הוא אינו זקוק לרחמים, והואיל ואי אפשי לו במדת הרחמים מגלגלין עמו במדת הדין, שהצבור אינו רשאי להסיח דעתו מהיחיד ולפוטרו בלא כלום. אמור מעתה, אדם מישראל כל זמן שיש בו כח לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו מבלי שיצטרך לבשר-ודם, לא למתנת ידו ולא לעצתו ולחכמתו ולהסכמתו ולפטרונותו, מותר להתגרות בו בכל מיני גירוי ורדיפות, כדי ליזכירו, שאין ליהודי בעולם הזה לחיות בשלוה ולהיות בוטח רק בו בעצמו ובכשרון דעתו. אבל כיון שזה נופל ובעשה עני ומחוסר להם וצריך לרחמים ולתשועת אדם, מיד הכסלונים נעשים רחמנים ומרחמים עליו, מכניסים אותו כבעל תשובה בכלל הבטלנים המחזירים על הפתחים, כשיחלה מקבלים אותו בהקדש וכשימות מטפלים בקבורתו. כל פרוטה ופרוטה יוצאת מכיסם של העשירים למעשה הצדקה בקולי-קולות ומכרות עליהם בכל העולם, לדעת כי עוד לא פסו אמונים מבני-אדם והעשירים הציקנים בכסלון, שאי אפשר להם לחונן דל בפרוטתם, על כל פנים הם משתתפים בצערו בנדבות פה: באנחות ובעצות טובות, בדברי תנחומין ומוסר השכל, לבטוח באל הטוב מושיע חוסים. ואפילו אלו החטפנים בעדה, שכיסם בולע פרוטות הצבור ואינו פולטן, יש בהם ממדת הרחמים לגבי עצמם, כי גומל נפשו איש חסיד, וצדיק יודע נפש בהמתו, זו גופו, שמשתדל לקיימו, לפרנסו ולפנקו ולתת לו די מחסורו. – וכמו שבטלו הראיות נגד הרחמנים, כך בטלין ומבוטלין העדיות נגד הביישנים. שונאי ישראל אומרים, כי מעשרה קבין עזות שירדו לעולם נטלה כסלון תשעה, ומהם לקח כל כסלוני את חלקו אחד עשיר ואחד עני, אחד משכיל ואחד חסיד, אחד גבאי ואחד בטלן, ומרבים לספר מאורעות אין קץ להראות עד היכן העזות אצל כל אלה מגעת. אבל כל דבר יש להבחין משני צדדיו. הטוב והרע, האור והצל מלוין זה את זה בעולם. והשתא, אם לפי הכלל הזה נשפוט, אתי שפיר בעזרת השם. עשיר אימתי יענה עזות? לאחר שזה הלך וקנה אותו אדון לעצמו ואחוי לו קידה ושם קטורה בפיו בדברי חנופה, בתהלות ותשבחות ותוארי-כבוד שאינם בו ובטל רצונו תמיד מפני רצונו אר שגעונו. ומשכיל אימתי מעיז פניו? בזמן שלא יצא מימיו מחוץ לתחום כסלון ובה רכש לו כל קניני נפשו ורובי תורותיו, מדמה בתומתו, שהשכלה-הכסלונית הזו היא ראשית וסוף כל החכמות, אין עוד מלבדה וכבר הוא יודע הכל ואין בהכסלונים חכם ונבון כמוהו. ושאר הכסלונים נעשים עזי-פנים לאחר נתינת ידך להם והרשות לשבת על הכסא עמך במחיצתך. אבל עשיר כסלוני, שמבטלין אותו ואין משגיחין בו ובשגעונו, ומשכיל-כסלוני מחוץ לתחום, כשרואה שהוא גר שם וגבר לא יצלח בחכמתו הדלה, וכן שאר הכסלונים קודם נתינת ידך להם ואתה מדבר עמם מעומד בפתח ביתך אצל הדלת והמזוזה ודבריך מעטים – הם ביישנים גדולים ובעלי דרך-ארץ שאין כמותם, והיה כאוב מארץ קולם וינהגו בך מנהג כבוד באהבה. – וכהאי גוונא יתפרשו שאר הדברים במדות הכסלונים, שנראים לכאורה כסותרים להחלטתי. מה שנראה אצל הכסלונים, כשהם מתאספים לפרקים, כל אחד נכנס לתוך דברי חברו, זה מבלבל את זה, זה בא במשלו וזה במלתא דבדיחותא ואלו ואלו בלהג מלהגים – זהו דווקא באסיפותיהם בעניני צרכי הצבור ומלי דמתא, שכל עיקרן של ראסיפות הללו אינו אלא להשמיע קול זעקה גדולה בנשימה אחת, לידע ולהודיע ולהודע שפלוני הוא בעל-הבית ויש לו גם כן זכות לצעוק. אגרא דאסיפה היא אך דוחקא ומהומה, ומכיון שנדחקו והתגעשו מבלי דעת מה, הם מתפטרים לביתם בבלי-מה וככניסתם כך יציאתם. עסקי העדה כמנהגם הולכים ונוהגים והכסלונים רואים ושותקים, אינם צועקים, חס ושלום, ואינם נכנסים לתוך דברי המתעסקים והנהגתם, פלוני זה למשל, מלוה ברבית, שבלבל את כל האספה בלהג הרבה, כשהוא לעצמו בביתו והלוה בשעת דחקו עומד לבקש על נפשוממנו ושופך לפניו שיחו ומרבה תחנונים בדמעה, אינו נכנס לתוך דבריו חלילה, אלא יושב ושותק ומניח לו לדבר עד שיחר גרונו ויצא בפחי-נפש.

– רבי מנדיל! – אמר אחד ממכירי, כשהיינו מספרים פעם אחת בהכסלונים ושמע איך אני מהפך בזכותם בדברים של טעם, ממש כדברי טעם אלה האמורים – רבי מנדיל! איני יכול לעמוד מפני ריח הפלפול הנודף מדבריך. אני מדבר עמך כפי חוקי ההגיון והשכל הישר, כאשר ידבר איש אל רעהו במלי דעלמא, ושופט ממה שעיני רואות, ואתה מעקם עלי הנגלות רהידועות בפלפול וסברא, ונראה שאתה לומד עמי דף גמרא.

– אלמלי למדת בילדותך גמרא – השיבותי בתלונה – לא היית דורש עתה לגנאי את הכסלונים, בבקשה ממך וממי שכמותך: אל תגעו בכסלוני ובאהובי אל תרעו! זה כל רעתך שלא למדת ולא ידעת גמרא, ולכן נכרי אתה לבני אומתך ולא תבין את הסברות והטעמים הצפונים בדברי.

– האמת אגיד, כי מוזרים לי דבריך אלה כדברי כל המאמרים האחרים הכתובים בענין ובסגנון זה – השיב האיש הדובר בי, מראה באצבעו על מכתבי-עתים עברים, המונחים לפניו – ואתה, רבי מנדיל, מבין אתה דבריך ומאמין במה שפיך מדבר? השיבני נא באמת ובתמים גם אתה.

– חייך שאני מבין דברי פי ומאמין בהם, כשם שאותם הכתבנים מבינים את דבריהם שבכתב ומאמינים בם…

– אם כן… אם כן, איש… משוגע אתה! אמר האיש, משתומם ומשתאה לי ומנענע בראשו עלי כמתיאש ממני.

גם אם לא אגיד תבינו מעצמכם, רבותי, שאותו האיש אינו מ“הפטריוטים” ולא לנו הוא. יודע אני בעצמי שאיני משוגע וחסר-דעה, ברוך-השם, וגם אתם בעלי-תריסין, כותבי מאמרים ומנעימי מלל, הנלהבים והנואמים, אינכם משוגעים ושוטים חלילה כמו שנראה לפעמים מדבריכם. ודאי לא ככדי אתם דורשים וטעמכם ונמוקכם עמכם… ולכן לא נירא חרפת המלגלגים ומגדופותם אל נחת. קונם עלי לבלתי הכנס עמהם מעתה בדברים כלל, ואיני רוצה אפילו לסתור ראיותיהם העצומות על מדת ההפלגה והגוזמא, המצויה לדבריהם אצל הכסלונים בשיעור מרובה, להפך מהחלטתי. ולא זו בלבד אלא שלא אכבוש עוד מליצתי, אפתחה במליצה פי ולא אחוש אם יאמרו עלי בעצמי: האי תנא גוזמא נקט ככל בעלי הלשון הכסלונים.

מרובות פרנסות הכסלונים כטפות של ים! מספר תינוקות של כסלון היו מלמדיה וראשי-דוכניה; מספר הבחורים והבתולות שדכניה; מספר הקונים חנוניה; מספר הסוחרים ומלוי-ברבית סרסוריה; מספר בעלי-הבתים בטלניה; מספר הרחובות בתי-כנסיותיה, קלויזי“ה ובתי-מדרשיה ומניניה; מספר כל אלה, חזניה וגבאיה ושמשיה, קוראיה ותוקעי-שופריה; מספר הכתות רבניה ודייניה ושוחטיה; מספר המצות אופיה, מגלגליה ונוקדיה ומשגיחיה; מספר המכות והנגעים מלחשיה, בעלי-טובותיה ופקטורי”ה ומוסריה. נוסף עליהם עוד מוזגיה-שיינקרי"ה וסוחרים בבלואי-סחבותיה וסמרטוטיה, מדפיסיה ומחבריה ורידקטוריה ומוכרי-ספריה. וכמספר כל אלה ביחד הם אביוניה וקבצניה, אך שקר טפלו על הכסלונים, כי ממון קורח להם, מממון קורח זכו רק מתי-מעט מבני ובני עדתו וסייעתו, והנשארים מיגעים את נפשם בעסקי הפרנסה במועצות ותחבולות וכל יגיעם לריק – אין כסף! ואלה מהם הנראים לפעמים כעשירים במנהגם, בסוסיהם ומרכבותיהם, הנה אך קסמים ולהטים בידם לעוור עינים, ובאמת כיסם ריק ודלים הם ככל אחיהם. כללו של דבר, אין מזל להכסלונים בכל מעשי ידיהם ופרנסותיהם הרבות. אף על פי כן הישיבה אתם יחד בתחומם נעימה מאד, כי אין בכל אומות-העולם מוכשרים להיות דלים, ויודעים ומבינים איך להתקיים בדלותם כמו הכסלונים…

טובים היו לי הימים הראשונים, בשבתי עם אחי בכסלון. אז נחתי שקטתי במכוני, נחתי מנוחת נפש זו, שאתה מרגיש בעת הנך הוזה שוכב יומם סרוח על מטתך בחדר אפל וסגור שאין אור השמש יכול לבקוע בו; בעת בני-אדם סביבותיך יוצאים לפעלם בדעת ובכשרון, עוסקים בישובו של עולם ודבקה לארץ רוחם, ואתה רוחך מרחפת חפשי במרחבי-תהו לבלי קץ, הנך שקוע ברוב דמיונות וזמנך כחלום יעוף. ובצאתי החוצה וראיתי אוכלסי כסלון רצים כה וכה, פוגשים במרוצתם אלו את אלו ומתרוצצים באם-הדרך וחוזרים ומתפרדים ונחפזים לדרכם, היו בעיני כנמלים, ובתיהם השפלים כגלים. בנמלי-אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי-הרגשה חדים להפליא, כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם. זו הנמלה-הכסלונית שתי קרני-המשוש לה כתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר הנמצא לפניה בדרך. ולה חוש הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר חפץ, יאפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך. עם לא עז הבריות הקטנות האלו ובתחבולות מחוכמות הן משיגות צרכיהן. והוא מחסד הבורא ורחמיו על כל מעשיו, היושב וזן אותם עם ביצי כנים יחדו. כשיבוא אורח ופנים חדשות בגבולם, מיד הכסלונים מתרגשים ובאים ומקיפים אותו, מריחים ותוהים על קנקנו, ממשמשים בו בקרני-המשוש ומכרכרים ומרקדים לפניו. על פת לחם יתגודדו אגודות אגודות, והחזיקו שבעים ושבעה בגרגיר אחד ממיני מזונות, הן זה היה תמיד שעשועי לעמוד בקרב עדתם, להתבונן ולהשגיח אל כל מעשיהם. וכשהיתה נפשי קצה בהם לפעמים, מפני מחלת “מרה שחורה” השולטת בי, והנפתי את מקלי עליהם, או הייתי מוריד עליהם טפה של דיו, היו רובם בורחים בהחבא ולוטשים עיניהם לי מתוך מאורותיהם, ומעטים התחכמו לנשכני בחשאי, אולם עקיצתם עקיצת פרעוש, לא הכאיבה את בשרי, לא ארכו הרגעים והם הגיחו שנית מחוריהם לפעלם, כי אכף עליהם פיהם, ואני הוספתי להשתעשע בם ונהיה אוהבים כקדם, עין בעין ואינו, כי אני והם “זיווג משמים” אנחנו, והיינו דרים בכפיפה אחת בשלום ורעות כאורח כל הזוגות דארעא, שהם עתים נושקים זו לזו ועתים מתקוטטים ונושכים זו את זו, ואף על פי כן זיווגם עולה יפה, עד שבא השטן והפריד בינינו, ברוגז ובוז עזבתי את כסלון ואמרתי, אין לי עוד חפץ בה וביהודיה ולא אוסיף עוד לטפל בהם עד עולם. עברו הימים ואני שותק, איני פוקדם לשלום ואיני כותב להם דבר. ופתאום היה מעשה והתעוררו בי רגשי געגועים לעיר מקלטנו זו ולכסלוני, הנאהבים והנעימים, לבלות אתם ימי חיי הבלי במנוחה, קפואים על שמרינו כקדם. והנה אני עתה בכסלון, עומד שם על משמרתי עוד הפעם, רואה את כל הנעשה בה ובתחומה, וכתוב ורושם את הליכותיה ודרכיה ומספר בשערים מעשיה.

 

ב    🔗

רבונו של עולם! לפניך נגלו תעלומות לב עמך בית ישראל וידעת ארחם ומנהגם ותכונתם, וכל דרכיהם הסכנתה, בני יעקב צאן נחלתך בטבעם אינם יכולים לכבוש מדת טובם מבלי למד דעת את כל אדם ולהיות יועצים לו בכל מעשי ידיו אף על פי שאינו מבקש זאת מידם. מדתם זאת המוטבעת ברוחם, זו מדת הפרה, שהיא רוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, ואוי לו לאיש שמסרב ליהנות מחכמתם ואומר אי אפשי בתורתם, מי כעמך ישראל ותרנים בדעות ומבזבזים מדעתם יותר מכפי יכלתם והבנתם. אתה ידעת את טבע עמך, כי מאד מאד צמאה נפשם למאורעות ולשמועות הנשמעות בעולמך, אלא שהם מתאוים ורוצים לדעת הכל לא ביגיעת נפש תכופה ולא בהפסד זמנם וממונם, כי אם בלא עמל וטורח בחנם ובסקירה אחת, כשיזדמן לפניהם אחד ממבשרי חדשות שישרצו וידגו לרוב בקרבם כמעט כהולכי רכיל, מגלי סוד ומגידי בעלטה הרבים והעצומים, הם מאיצים בו להשמיעם כל הענין בדבור אחד ובנשימה אחת. והאומלל הזה, שעל פי רוב הוא מהבטלנים מלחכי-פינכי ומתפרנס בדוחק מהשמועות שהוא מוליך ומביא, מבליע את דבריו בנעימה, מגיד מראשית אחוית וסוף דבר תחלה, כפי חוקי רצונם. כי הנה בני עמך, השרויים בצער וטרודים כל ימיהם בעסקי הפרנסה, פוטרים את עצמם מיגיעה זו, לשהות זמן רב על איזה ענין, שלא מעניני משא-ומתן, ולהשיגו על בוריו מתחלתו ועד סופו בסדר נכון והם מבקשים לשמוע רק את התמצית, כשהם עומדים על רגל אחת, וליהודיך חדי השכל ובעלי סברא חריפים לעייל פילא בקופא דמחטא, די אך רמז כל שהוא באיזה ענין וממנו הרי זה הם ממציאים בעצמם את כל פרטיו. אם אך קוצו של יו"ד ימצא להם הרי זה הם יודעים לבנות ממנו מגדל הפורח באויר. אל בניך אלה, עמך בית ישראל, באתי לעמוד ולספר להם את המאורעות במקומות מושבותיהם, והם מרעישים אותי בלשונם וינקשו לי בשינונם, לבלתי יאמר פי דבר שלא כרצונם. על כן אבקשך, רבונו של עולם, הורם מוסר ודרך ארץ, מותר האדם מן הבהמה; הבינם, שאיני צריך לחכמתם ולא יהיו מסביבים אותי בעצותיהם כחומה! ידעם, שיכירו ערכם ומקומם וישתקו, כי לא יועיל להם כל כעס וחמה. וסתום פיות הפזיזים והבהולים, שלא ידחקוני לבלבל סדרי ספורי ולקצר יותר מדא-בלשוני; ועצור בתשוקתם, שיהיו מתונים וימתינו לדברי עד אם ספרתי מתחלה את המעשה בי בעצמי, מה שאירע לי במקומי. ונא זכרני לפרנסה ולכלכלה והצליחני בדרכי, שאוכל לקנות עגלה וסוס בעגלא ובזמן קריב.

ואמרו אמן, רבותי! הן לא שאלתי לי סוס אביר לבטלה לטיול ולרכיבה ולהיות מתחרה ברוזנים, הרוכבים ברכי ובסוסים, כדרך הנגידים בעמנו, כי יהודי פשוט אנכי ככל אבותי, לרכוב לא אוכל, ומפני כלב קטן אבי בורח ואת שמי מנדיל לא שניתי. ואולם שאלתי לי סוס לפרנסתי, כי סוסי הנודע – ווי, ווי! נשבה במלחמה…

אתם משתאים ומשתוממים, רבותי, ותחשבו בלבבכם, כי משטה אני בכס או שנטרפה דעתי. חלילה! התולים אין עמדי אף דעתי אינה מטורפת, ואולם כן הוא באמת, בעונותינו הרבים: נשבה במלחמה, בק“ק קבציאל עיר מגורי בימים ההם, דמתקריא קאבצאנסק, בשנת תר”מ… לפ"ק, בליל ראשון לסליחות, כעלות עמוד השחר. ומעשה שהיה כך היה:

מיד כשנגמרו הסליחות יצאתי מבית-הכנסת בנפש נוחה ומלאה הרגשות נעימות מעין אלו, שהיהודי מרגיש בשעה שהוא מתפטר מתפלתו ומשאר חובותיו למקום ורואה את עצמו כאלו הוסר סבל מעל שכמו ועול כבד מעל צוארו, ועוד פתחון פה יש לו לומר: “רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי, מה שגזרת עלי, אף אתה עשה את שלך והבה את שכרי, ומה תבקש עוד מעבדך הנאמן, יהודי כשר כמוני? הוא מחשב עם קונהו ומערים לו בסתר לבו בפלפולא חריפתא ובטענות ומענות מחוכמות ומתכוין לנצח את רבונו, מתחסד ואומר: הצור תמים פעלך; אני מאמין שהכל תוכל, וכל מה דעביד רהמנא לטב עביד, ואני הן קלותי ולא אבין מדותיך ובתוך כך יצר סוכן בו ולאל ילמד דעת: אף על פי כן, רבוני, היה טוב ויפה ביותר אלמלי עשית כך וכך כרצוני, ואלמלי הראיתני בפועל את גדלך ואת יכלתך, כי יש לאל ידך לעשות… ומאמר “נצחוני בני” המושם בפי הקב”ה, הוא תניא דמסייע לו, שחוצפא כלפי שמיא מהני, ומרהיב בנפשו עוז, והוא גחיך ומהרהר בקרב לבו: אמנם לי הנצחון בכל הוכוח הזה, סגרתי לפניו הדרך מכל צדדיו ולא נשאר לו אלא פתח אחד – להעתר לי… שקוע בהרהורי לבי אלה הלכתי לביתי, פוסע פסיעה קטנה, ונגון “במוצאי יום מנוחה” אינו פוסק מפומי ומתנגן שלא מדעתי, והנה כמראה גבר רוכב על סוס נראה לי מרחוק בחצרי, ומיד שערתי בנפשי, ודאי גייס נכנס לעיר, ובן אדם זה מחיל הרוכבים מזומן להתאכסן אצלי – ועמדתי תחתי אבל וחפוי ראש. עמדתי ודברתי עם לבי לאמור: “ימות הגשמים הרי ממשמשים ובאים ולרגלם כל המון צרכי ביתי המרובים: עצים להסקה, מזון וצידה לימי החורף, נעלים ושמלות ותקון בגדים בלים לבבי-ביתי, גם תקון בדק הבית, כי ימך המקרה, הגג נשבר, הקיר נטוי וחסרו השמשות בארובות. ולא די לי בזה אלא אף נעלי פוצה פה ומעפר ורפש תצפצף להזכירני, כי מלאו ימי עבודתה וכבר הגיעה שעתה להפטר ממני אל שער-האשפות, גם קפוטתי רמז רמזה לי, כי הנה זה יצאה ידי חובתה יותר מדאי, הרי היא מטולאה טלאי על גבי טלאי, משוליה ועד בית-צוארה אין בה מתום, אי אפשר לה עוד להתקיים עלי, ואליבא דכולי עלמא יש לה הזכות לצאת לחפשי בריסוק-אברים, בתוכם דמות דיוקנה של בתי הבוגרת באה לפני, והיא עצובת-רוח נאנחה ונאנקה: אבא, אבא! הבה לי איש ואסוף חרפתי. ושאון מחותני עולה באוני: “שלום לאהובי מחותני וכו' סלק עד פרוטה אחרונה, ואם לאו התנאים מוחזרים לך” המלמד תובע שכר-למוד בשבל בני, הקצב תובע בשביל הבשר והחנוני אומר: איני מקיף עוד כלום. ובא השמש וגובה מעות בשביל מקומי ומקום אשתי בבית-התפלה. לא די בכל אלה והנה צרה חדשה: הרי לך, מנדיל, אורח הגון, איש-החיל הלז, והכניס מהומה לתוך ביתך! – ומה קול העז שם באוני? מה לה, לעזי, שככה היא נוהקת? אין זה כי אם קול תלונה על אושפיזי, איש רע ואכורי, שתייף בביאתו הרגיז את התמימה הזאת ממקום רבצה ריקדם פניה במהלומות יורדות חדרי-בטן, כמתנת ידו החזקה. אוי לך יהודי, כל ימיך מכאובים, וכעס ענינך, בהקיץ תשבע אך מרורים, ומה לך אפוא כי תשכים קום! אך בהקיץ – יקיצו עמך גם מזעזעיך, אך תציג כף-רגלך על הארץ – יעמדו נגדך אלפי פגעיך, וכי תתהלך בחוץ יפגעו בך מחנים של נגעי בני-אדם, עברה וזעם ומשלחת מלאכ-רעים” כך הייתי עומד שעה קלה, מתאונן ומתחכך מרוב צער, וכשעקרתי את רגלי ובאתי קרוב לשער חצרי הפתוח ראיתי שם בן-אדם יושב על סוס, מאמץ כח ודופקו בחוזק-יד ומכוון פניו כלפי החוץ. “ברוך שפטרני! אמרתי בלבי בהודיה, לך לעזאזל, אתה וסוסך, והלואי שלא אראה עוד פניך מעתה ועד עולם”. וכרגע והנה זה עומד בפתח החצר. ראיתי – וזלעפה אחזתני… אוי, הסוס סוסי! זה מחמדי ומחמל נפשי, שלא היה לו בעולמו אלא ד' אמות של העגלה, מלאה ספרים; שכל ימיו לא פסע פסיעה גסה, והילוכו היה בנחת ובמתינות לא במרוצה, וחוץ מדברי מוסר ותוכחה, שהייתי קורא באזניו לפרקים, לא פקדתי מעולם בשבט פשעו, זה סוסי, הדל והנדכא, איש זר מתעמד בו, רוכב על גבו ומלקהו מכת-מרדות במקל חובלים וכופה אותו לרוץ בחפזון כרצונו! סוסי העלוב מקשה ערפו ונאבח במרירות, מתיר לעצמו בשעת הסכנה ודוהר ומזדקף קוממיות בפעם הראשונה בכל ימי חייו ובין רגליו כורעת ומתלבטת עזי התמימה, הקשורה אליו ברצועה שבין קרניה עתה הנה זה ידעתי פשר דבר, מי הוא הרוכב, מה לו פה ומה מעשהו. כאיש יהודי, שאין כחו אלא בפה, צעקתי בכח בקול רם, וכרגע חלו בי ידים, ידי בני-אדם יחפים ופרועים, שבאו בפתע, מצפצפים ושורקים, וכדבורים סבוני, הלמוני, הממוני ונפלתי על פני ונאלמתי.

כשפקחתי את עיני הרי כבר האיר היום. ואני כל אברי כואבים ושעמום בראשי, שוכב ואיני יודע ברור היכן אני, עד שנתישבה מעט דעתי עלי ונתברר לי שאני שוכב ברפת בתוך ערימה של קש ותבן! נשקפתי בעד החרכים ונבהלתי מראות. כל החצר מלאה שברי כלים מנופצים, סמרטוטים וקרעים בלי מקום, וערוב כבד מאד: נוצות ומצעות ואונין של פשתן ובלואי בדים וכסתות, קש וגבבא ומוך וספרי רומי“ל מעורבים יחד בשברי כלי הרס וכלי עץ וזכוכית ובשאר מיני מטלטלין – בכרי המטה וספסלים ובאופני העגלה מרוסקים ורצוצים, בחרסית ובגפסית וברמץ וטיח של סיד ובתוכם חבית של קשואים כבושים עם תחינות שרה-בת-טובים, עריבה מבוקעה ועציץ נקוב, טבלא של לאקשי”ן וחבילות של ציצית ורצועות מקוצצין, גם הנפה והכברה האלפס והסל והמגרפה באמצע. לנגד עיני מהפכה גדולה ומשונה כאחרי רעידת הארץ ודליקה, ובאזני קול פחדים, קול רעש והמולה וצוחה בחוצות. נוצות פורחות שם באויר, אבק ומקק ספרים, ומיני ריחות הריפים, צחנה ובאשה עלו באפי צעקתי ואין מושיע לי, קראתי ואין עונה ואביט ואין עוזר ואתאמץ בעצמי לקום ולצאת החוצה לדעת מה זה ועל מה זה. אבל אך עמדתי על רגלי נרתעתי לאחורי ונפלתי ארצה בלי כח.

ימים הרבה הייתי חולה, משומם ומשועמם, ועולם הפוך ראיתי בכל נוראותיו: דיניו, נמוסיו ועונשיו, מעשים משונים ודברים מבהילים. וכשהגיע זמני להתפטר משם בשלום, סטרו לי על פי והשביעוני, שלא אגלה כלום בהאי עלמא מכל מה שראיתי ושמעתי שם. ולפיכך לאחר הזיעה המרובה, שהייתי מזיע לרפואת גופי, כראוי לי, התאפקתי ולא אמרתי דבר, אלא מתאנח, רומז בעיני ומגמגם. התחזק, מנדיל, ודבר! ולמה תהיה כגולם? – עוררוני המבקרים אותי כדרכם בדברי תוכחה של חיבה, ואני נאנח ומעמיד עיני עליהם, ואין דברים. ברוכים יהיו בני ביתי ואנשי שלומי, שהיו משמשים אותי בשעת חליי, הם הרגישו צרת נפשי, ראו שאני נאנח ותוהא, השתדלו לנחמני ולספר באותו המאורע בניחותא ובזהירות יתירה.

כהרימי קולי ואקרא בשעה שהיה המעשה בסוסי, נחפזו יבאו כל שכני הסמוכים לביתי ועוד יהודים מהמשכימים לסליחות. שנים מהגנבים נמלטו עם העז והסוס, והנשארים נתפשו, והם כלואים בבית-האסורים. כך ספרו לי החביבים האלה, מתאמצים להקטין ערך המעשה הזה בעיני. ראיתי את פניהם והנה הם צומקים ומקומטים, לסתות נופלות ושפתים מלבינות, עינים אדומות וחשך האור בארובות, דלים הם ומדולדלים ואין כח בהם לעמוד על רגליהם, כאלו מצאו אותם רעות רבות וצרות והיו שרויים בתענית ימים רבים. “אוי, מה היה לנו?” – שאלתי אותם בתחנונים, והם אמנם מתכחשים לי ומסתירים ענים ומכאוביהם בתוך לבם, כדי שלא לצערני מבקשים אותי בדברי פיוס ובפנים שוחקות, כי אשכב לי במנוחה. הגנבה, בלי ספק, תמצא, אם-ירצה-השם, והגנבים כיון שנתפשו מסתמא יענשו כדי רשעתם. העיקר הוא, שלא אדאג, אבטח ולא אפחד, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל…

קשה לראות דמעותיו של אדם מעונה ומדוכדך ביסורים, כשהוא מתעצב ובוכה; אבל קשה מזה הרבה יותר לראות דכא ומדוכא, שלבו דוי, נפשו בוכה במסתרים ופניו שוחקות! נפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית-הקברות, שאפילו מי שלבו אבן נימוח… אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה-באב מכאיבות את רוחי כקול נגינתם ושיר “אקדמות” שהם אומרים בבית-הכנסת בחג השבועות. בגילה ברנה ובנעימה רבה הם אומרים את דברי השירה הזאת, שמבטחת להם חיים טובים של כבוד וגדולה ורוב עונג ונחת ומזמנתם לסעודה של לויתן, והם רואים את עצמם יושבים כבני מלכים אוכלים ושותים ושרים משמשים אותם באהבה ומבקשים קרבתם, בשעה שהם דוויים וסחופים, ממושכים ומורטים, שנואים ובזויים ויד כל בם… אלמלי אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל, עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי לתוללינו שמחה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוחם נוראים כחצים שנונים. אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף-הדעת עד שאחזו ונפצו את עצמם אל הסלע!

ראיתי אנשי ביתי האומללים כובשים מכאוביהם בשחוק ידידות להניח דעתי, הפכתי פני אל הקיר – ובכיתי…

נחמה זו, שהיינו מנחמים עצמנו לגבות את שלנו, לא נתקיימה! וכפי שהסביר לנו אחרי כן אחד מיודעי דת ודי המפורסמים בדברים של טעם, הרי נסים נעשו לנו, שכל אותו הענין נגמר בשלום ולא הביאו עוד אותנו במשפט. וטעמו של דבר כך הוא: בזמן שהעולם כתקונו והגנבים כמנהגם נוהגים כלומר, בהסתר ובצנעה, הדין פשוט שהגנב נענש בעונש קשה והגנבה מוחזרת לבעליה, אבל כיון שבני-אדם בנידון דידן עמדו ושברו את החלונות ונתפשטו אחר כך בעיר, להביא בתינו במצור בסבך עץ וקרדומות, כלגיונות של גייסות, בפרהסיא – הרי זה מעין מלחמה ואנדרלמוסיא. ולגבי העז והסוס לא שייך עוד לומר נגנבו, אלא נשבו במלחמה. קיצור הדברים, ברכנו ברכת הגומל, שהעז והסוס היו כפרתנו, לכפר על כל עונותינו.

קצרתי מאד בפרטי המאורע הזה, מפני שכבר נתפרסם בספר הקינות על קבציאל, המיוחס להד מן החבריא של המקוננים הקולנים, שצמחו ככמהין ופטריות בכתבי-העתים העברים, בימי המזיקין והזועות. כל מאורע ומאורע, לטובה או לרעה המתרגש לבוא על ישראל, מחולל ומוליד בשעתו את פייטניו וכתבניו ודברניו ושתדלניו, כהבצה הזו בשעת הפשרת שלגים, כיון שבאה לעולם, מיד צפרדעים באין וקובעין שם דירתן ומקרקרין תדיר, כל זמן שיש בה משהו לחלוחית, ומשנתיבשה לגמרי ופסקה זוהמתה, הרי הן משתתקין, כלין והולכין. אלא שמצאתי את עצמי מחויב להעיר קצת על האי מקונן ופייטני אגב גררא, בקינתו על קבציאל הוא באש מליצתו מפיח ואומר: “הוי! בתים מאליפים לשמה היו ביום תוכחה ורבבות אלפי אחינו בני ישראל ירדו מנכסיהם, האמונים עלי תולע בהיכלי עונג ערומים בלא לבוש, רעבים גם צמאים יתגלגלו בראש כל חוצות וכו”. ובאמת קבציאל היא קהלה קטנה ואינה מרובה כל כך באוכלסין, ואלמלא האיסור למנות את בני-ישראל הייתי מוציא במספר כל תושביה בתתקצ“ט מחלקי השעה, כשיעור סעודתו של סוחר וחנוני יהודי בששת ימי המעשה. מעולם לא היו בקבציאל “היכלי עונג” ואפילו פלטין אחד אין שם, חוץ מבית מכס יין-שרף, הבנוי (לתלפיות לא גרסינן, מפני שאין בו אלא דיוטא אחת ועומד באמצע השוק, שהוא בית-חומה שפל כתבנית המלונות שעל הדרכים. ואם בכלל רוב ישראל העירונים, ובפרט היהודים שבערים הקטנות, עניים הם, יתר עליהם אהינו הקבציאלים, שהם אביונים גמורים לכל דבר, ולא די שאין להם נכסים, לא נכסי-מלוג ולא נכסי צאן ברזל, אלא שלפעמים אין אצלם כלום מן המטלטלין ללוות עליהם לצרכי שבת ובכדי לתת לכם השגה נכונה מעניותם ישפיק זה בלבד, כי אני מנדיל, מכירכם מימים רבים, אני נמנה שם בין הנגידים המושפעים בפרנסה! ופרנסתי הרי היא ידועה לכם, רבותי אינה כפרנסת רויטשילד, ואפילו לא כפרנסת העוסק בצרכי צבור וגבאי של צדקה וכמעם שתעלה בעונותי הרבים לפרנסת הכותב, הפועל ברידקצי”ה עברית… כל זה לא אמרתי אלא להודיע, כמה גדולה מעלת פייטנינו החדשים, שאינם מן הישוב והעולם השפל, כשאר ילודי אשה פשוטים, שוכני בתי חומר, אנו דיירי ארעא והם יציבים בשמי-שמיא; אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות והם, על הרוב, מה שעיניהם אינן רואות: אנו מדברים בלשון בני-אדם, והדברים כפשוטם וכמשמעם, והם בפצח מפצחים, מאהח“עים, מגיכ”קים, מדטלנ“תים, מזסשר”צים ומבומ"פים צרופי מליצות ושיחות נאות בכל כלי-הדבור, ולאו כל אדם זוכה להבינם.

קבציאל היתה לי כשרטון הזה לעוברי ארחות-ימים לאחר שנטרפה ספינתם. כיון שנשבה סוסי, שהיה מוליך כאניות סוחר את סחורתי למרחקים, לא יכולתי עוד לסחור כדרכי תמיד, ולקנות אחר במקומו לא השיגה ידי, ובעל-כרחי קבעתי שביתתי בעיר מגורי זו והייתי שובת מבל מלאכה. ובאותו זמן, שכולו שבת ומנוחה, יחדתי לי מקום אחורי התנור בבית-המדרש, וחבר הייתי לכנסת-הגדולה של הבטלנים, הדורשים שם בהויות-העולם ובטכסיסי מלחמה ענין גדול נתן להם המאורע, מהומת הקלגסים היחפים, לענות בו, בראשונה נשאלה בבית-מדרשם: גופא דעובדא ומאורע זה מהו ונחלקו בזה הדעות. הפשטנים שבהם שלא הגיעו במעלות הלמוד אלא לדף גמרא פשוט גרידא, בלא מפרשים ונושאי-כליהם וגם זה עלה להם בקושי ובדוחק גדול, והסתכלותם ב“זוהר” היא כהסתכלות התרנגול של כפרות ב“בני אדם” כלומר שמסתפקים רק במה שעיניהם רואות, ואינם קוראים אלא לשם יחוד התיבות – הללו לקחו את המאורע כפשוטו ואמרו: בנוהג שבעולם, אדם שיש לו סוס, עז ופרה גנבים באים לביתו בלילה וגונבים אותם ואם במחתרת ימצאו הגנבים ובעל-הבית עומד כנגדם, הרי הברירה בידם, רצו בורחים בחצי מלאכתם רצו עושים את שלהם ואין משגיחין בבעל-הבית; וכשהוא צועק, לרמז שאין דעתו נוחה מהם, משתיקין אותו באגרוף ובמכות נאמנות, איש כמתנת ידו, ולפעמים יגיע מזה סכסוך גדול ומהומה רבה. ועל דרך זה פירשו כל אותה המהומה בעירנו, שאינה יוצאה מסדר העולם הרגיל, והחריפים, הם בעלי-תריסין בתוספות ובמהר“ם-שיף ובמהרש”א, צללו עמוק עמוק לפני-ולפנים באותו הענין והעלו סברות וכוונות בידם, לעילא ולעילא מדעת הראשונים; ולדעתם המאורע בעירנו הוא פרט יוצא מן הכלל, ללמדנו שיש דברים בגו וצריך עיון גדול.

וגימפיל – תנא קמא וראש להכנסיה שאחורי התנור בעת ההיא. כל ימיו חי גימפיל בקבציאל וקיים בעצמו ובני-ביתו "יאה עניותא לשראל – בכל דקדוקי עניות, וכגודל עניותו כך גודל פזיזותו והתלהבותו היתרה. כל דבר שהחזיק בו בסברא ואומדנא, הוא משתדל בהתלהבות עצומה להשרישו בלב אחרים, לא על ידי הוכחות של טעם ועל ידי אותות וסיוע מדרכי העולם והנסיון – כי הוא סבירי ליה כמאן דאמר: “ובאותות זה המטה” אלא בגזרה: קבלו דעתי, כאלו היא הלכה למשה מסיני, ומי שפקפק בדבריו, גימפיל שופך קיתון של זלזולים על פניו ומכריז עליו ברבים: פלוני כופר בעיקר ואינו רחים ומוקיר את עמו, גימפיל מדמה בלבו, שהיהדות ירושה היא אך לו ולמי שכמותו; הוא יהודי, והשאר הם “גם כן” יהודים כביכול; הוא התוך בהאומה הישראלית ואידך קליפתו, ולפיכך כל דפריש מדעתו, מעם ישראל הוא דפריש. ובמדה זו גימפיל באמת יהודי גמור, הואיל וכל אדם מישראל מבעלי מינו, סובר כן. ובשביל הגימפלים הרבים והמשונים המחזיקים את עצמם לעגולה שבעם-סגולה ולהמיוחדים בגוי אחד, כל השנאה וההתחרות, פירוד הלבבות והתרת קשר האחדות בתוכו. איש כגימפיל יש לו תמיד חבריא וכנופיא של רעים חנפים ועניי-הדעת, מכיכי-רוחא ורכי-הלבב, הולכי-רכיל, שקרנים ומחרחרי-ריב, ורובם אמנם דבקים בו לא מאהבה אלא מיראה, שלא יכוו בגחלתו ולא ישרפו בהבל פיו, ומתקותם לתועלת-מה שעל ידי חברתם יתמשך עליהם שפע של פרנסה וגם ימצאו להם מקום להתגדר במזמותיהם ולנחול כבוד. מבעלי-סייעתו של גימפיל היו לעמיל וקארפיל כרוכים אחריו ביותר; בשעה שאיזו מן החברים כבדו את גימפל בשפתיהם, וכשנצחוהו לפעמים מתנגדיו ושמחו לאידו בחשאי, היר לעמיל וקארפיל מכבדים אותו בלבם ומאמינים בדבריו, אף-על-פי שלא השיגום, דרכם היה להביט אל מתנגדי גימפיל בשחוק של בוז ושל תמיה והמלה כאחד, כלומר: “מה אתם, כביכול, מה חייכם ומה חכמתכם? לגבי גימפיל אין אתם אלא כננס בפני הענק! דברי גימפיל טובים ונכוחים אפילו אם אינם מובנים לנו, ואתם… טרם נשמע דבריכם ידענו מראש, כי הבל תדברו!…” לעג זה בהבטה של בוז ישפיק למבין מדברי גדופים הרבה.

– לא, לא! – צוח גימפיל ככרוכיא, – לא בשביל הסוס וכיוצא בו באה הצרה על קבציאל, כי במה נחשב הוא להחריב בשבילו עיר שלמה ולקעקע ביצתה של קבציאלינו? מסתברא כי על כל הקהלה היה הקצף, והסוס אינו אלא אמתלא בעלמא.

– הסוס אינו אלא אמתלת נעלמא! אמר קארפיל, מאשר ומקיים דברי גימפיל.

– על כל הקהלה היה הקצף! – שאג לעמיל, מביט בשחוק של חרפה על כל סביביו.

– ומה הקצף הגדול הזה? שאל בתמיה אחד מהפשטנים – אפשר תאמרו קנאה יש בדבר, קנאת ממון ורכוש? והרי זה אך שחוק מכאיב לב. וכי בנו יקנאו, בעניים מרודים כמותנו?! ימששו את כלינו ומה אצלנו ימצאו? בספר פרנסה טובה לא נזכר ולא נכתב, תלויים אנחנו על בלימה ומתפרנסים בנסים ונפלאות, קשים מזונותינו כקריעת ים-סוף, ואנחנו נברך יה אם פת במלח נאכל ולא נמות ברעב.

– מה שאחד “מהם” אוכל ושותה בקנוח-סעודה היה משפיק לבני-ביתי לימים רבים – אמר איש מדוכא אחד ונאנח במדירות – מזונותינו מצומצמים יותר מפרנסת הכלב, ואם אפשר לי ולאשתי ולבני להתקיים ולעמוד עוד על רגלינו הרי הוא מהנסים הגדולים, אוי לי ואוי לכלנו! די לו להיהודי קב תפוחי-אדמה מערב-שבת לערב-שבת, וגם את זה יאכל בדאגה ובתשעה קבין של זלזולים ומכאובים…

– שמא תאמרו, – קרא פשטני אחר מעומקא דלבא, שמא תאמרו בשביל נקימה ונטירה קנאין פגעו בנו? מאריה דאברהם! וכי לא מזרעא דיעקב קאתינא? כפופים ונכנעים אנו, גחונים ופחודים וזהירים אפילו בגוי קטן.

– מעידים עלינו – קרא עוד אחד, ספק תם, ספק שוטה, ספק לץ, והכל מבדחין בו בדברי-חידודין – מעידים עלינו הפשפשים, העכבישים והיתושים וכל השקצים אצלנו, שלא נגענו אותם אפילו באצבע מעולם ולא נבערם מן החורים והסדקים, ואם שהם מוצצים את דמינו, אנו אך מוסרים עליהם דינני לשמים, ומכל-שכן הקלגסים הללו, שאותם לא ראינו מעולם בעינינו ולא היו בינינו דין ודברים ולא שום משא-ומתן…

מה שהשיבו להם בעלי-התריסין לא שמעתי, מפני שנמלאתי רחמים על כל האומללים, בני הכנסיה הזו, ואבקש לבכות לחלקם הרע ולגורלם המר בעולם, קמתי ויצאתי מבית-המדרש בלב נשבר ונדכה.

אני הולך בשוק בנפש מרה והנה גברילא הבורסקי יוצא מבית-היין של ברוך-אבא ברבי משולם – פייבוש-חיה - פייגיס במסיבת חבריו מיקיטא וחווידור הגרדיים, וולאס ואליקסי עושי לאפטיו“ת מל גמי וסלי נצרים של ערבה, והם מבני הארץ, יציבים. כלם מבוסמים, הולכים בכבדות ומטים עקלקלותם אילך-ואילך, ונגינות שותי-שכר ועגבים בפיהם. והיום לא חודש ומועד ולא יומא דפגרא. בני-אדם אלה מתושבי עירנו הם, כנים וישרים ונשואי-פנים בעדתם, מתפרנסים מיגיע-כפם באמצעות תגרים יהודים בני עירם, שלוקחים מהם כל מעשה ידיהם במזומנים ומובילים אותם לשוקי העירות במדינה. הסלים והלאפטיו”ת מקבציאל קנו להם שם טוב ועוברים לסוחר, ועל ידי השתדלות התגרים, מלאכתם של הפועלים האלו הולכת ונעשית בסכום רב תדיר, והם ניזונים בריוח ובנחת, ולפעמים בשעת דחקם, כגון לפני חגיהם ובזמן אבל וצער, או חינגא והלולא והשמחה במעונם, התגרים היהודים מחזיקים בידם ונותנים להם מעות בהקפה על חשבון שכר פעולתם לעתיד-לבוא. דרך פרנסה זו הביא אותם וקהל עדתם בברית שלום ורעות עם עדת היהודים וידורו יחד בידידות מימים רבים, מבקרים זה את זה ונמלכים זה עם זה כשהשעה צריכה לכך. הרבה מהם משכימים לפתחם של היהודים חבריהם, יודעים את ילדיהם בשם, מחבבים אותם ומשחקים עמם והילדים קוראים להם “דודים”: דוד מיקיטא! דוד גברילא! ומדברים עמם יהודית. כשהיהודי משיא את בניו וכלי-זמר מנגנים, רגילים גם “הדודים” האלו לבוא לבית-המשתה, ובחוכא וטלולא בשעת דרשתו של הבדחן שוחקים אף הם עם כל האספסוף ביחד. מביאים דורון לבעל השמחה, זה תרנגולא ותרנגולתא וזה כמה עשרות ביצים או חלת-דבש וסאה תפוחי-אדמה וכיוצא בזה. וכן בליל שמחת-תורה, כשמוליכים את הגבאים לבית-הכנסת בקול זמרה וצוחה, בגילה דיצה וחדוה ובריקודין כמו עגל, ובשעת ההקפות, כשמתקוטטים ותולשים שערות הפאות והזקן זה אצל זה כנהוג, ומנגנים ומוחאים כף ומרקדים לפני התורה, גם גברילא וחווידור ואליקסי ודכוותם עומדים צפופים בעזרה בתוך המון חוגג וצועקים “צאן קדשים!” עם כל בני-בריתנו.

– גברילא זה היה מכירי מכבר, מיום מיתתו של סוסי הראשון, שהשאיר לי בירושה את עורו וגברילא טרח לעבדו כראוי. גם את חבריו אלה ידעתי, ובכדי להפיג מעט את צערי מהפגעים והפורענות, שהתרגשו עלינו בקבציאל, אמרתי להתקרב לבני-החבורה הזו, לבוא אתם בדברים ולשמוע מה בפיהם על כל הקורות אותנו.

– שלום! – קראתי לגברילא והשתחויתי לו ולכל חבריו ברוח נמוכה, מנענע בראשי וכובעי משתמט עליו מעט מפנים לאחור, מפני הכבוד.

– יהודי! ענה גברילא עזות, הוגה את השם הזה בכל הנצאות שבו ולוטש עיניו לי בחרפה.

– כדבריך, גברילא! – אמרתי לו לגברילא בתמימות ובמתק-שפתים משונה, משים עצמי משום דרכי-שלום כשוטה שאינו מרגיש בחלול כבודו – אני מנדיל היהודי, מנדיל ידידך!

– מנדלא, מנדלא! – קרא בלעג להכעיסני, ויאחז בקצה כנף בגדו ויהי ל“אוזן-חזיר” בכפו – הרי לך יהודי! אות של בוז זה לא יכולתי עוד לנכר ולמדתי דרך-ארץ מכלב, שאפילו הוא אינו שותק כשפוגעים בו ומכל-שכן בן-אדם. ובכן על-כרחי פתחתי פי כמתרעם, הופך פני כלפי חבריו של גברילא, מוסר דיני להם ואומר:

– אדרבה… הגידו אתם, אנשים טובים ותמימים, למה ועל מה?… גברילא, שאדם כשר הוא, למה הוא מלבין את פני?…

– יהודי אתה! – גער בי מיקיטא.

– רמאי אתה כברוך המוזג יי"ש, יקחהו אופל! – קלל אליקסי את ברוך בדברים מגונים לבשתו ולבושת ערות אמו.

– אם כן – התעוררתי עליהם בקושיא עצומה – מה לכם בבית ברוך הרמאי לשתות שכר, ודאי לפניכם פה מוזג יי"ש מקרב אחיכם!?

– הוא רמאי גדול הרבה יותר מיהודי – השיבו בני החבורה – סבאו מהול במים וגם אינו מקיף כברוך.

– ארור ברוך! נהם גברילא כדוב, מטפח באגרופו על חזהו – הוא גובה אחרי כן… יהודי ארור, אין לי! השמעת? מוצץ דמי… דמים אין לי!

– השתיה כדת אין אונס – אמרתי, לשכך כעס גברילא טוביה אינו משלם וזיגוד, שחונן ונותן, מוצץ דמים!

– הוא פורש רשת ביינו, ימשכני, ימשכני… מצפצף גברילא.

– הוי גברילא, גברילא! – אמרתי לו במנוד ראש – לא נעשה שקר בנפשנו ונדבר קשׁט אמרי-אמת. יצר טוב מיסרך על אשר תתן בכוס עינך, ולבעבור השקט מוסר-שדי זה בקרבך תאמר לתלות הקולר בצואר אחרים, והיא לא תצלח, גברילא! מתלא אומרת הגמרא שלנו: “לאו עכברא גנב אלא חורא גנב” בשלמא עכבר – ניחא, כך יוכל להתנצל העכבר, ואתה גברילא הרי אדם אתה ולא עכבר, ובעל בחירה חפשית, ואם אינך כובש את יצרך הרע ותחטא, אל נא תאשים את חברך. תן תודה, גברילא, כי לא צדקת, והוא רחום יכפר עון.

גברילא הניח שתי כפות ידיו על כתפי, מניע ראש ומביט עלי מחריש ושותק שעה קלה, אחרי כן פתח את פיו ויאמר בשחוק של חבה:

– יקחך אופל, מנדלא! כן דברת… אהבתיך, חי ראשי! אֵתיוּ אקחה יין…

ואני בעת רצון הוספתי לדבּר, ועוד הפעם בדברי חכמי הגמרא:

– הלא תראה, גברילא, “עבירה גוררת עבירה” השתיה מביאה לידי בטלה והבטלה מביאה לידי גזל ולידי…

– לא, לא, מנדלא – הפסיק גברילא מוסר תוכחתי – אשלם לברוך, אשלם. בחייך ובחיי! שלם אשלם. ועתה – שנה פתאם קולו לקול בוכים כשכור – עתה, באמונתי, אין לי… לי ולחברי אין מאומה אפס, מנדלא, אפס כסף!

– אין עבודה ואין דורש ליגיע-כפים, ושכר המלאכה אינו עתה בעירנו מעת שלט האדם באדם לרע לו. רבים מהתגרים רשו ורעבו. ובבטלה על כרחך אתה שותה… – אמר וולאס, איש מתון ונכבד בקהל עדתו, מעביר ידו על ערפו ונאנח מלבו.

– ומי אשם בדבר הזה? – שאלתי אותם בתלונה, מניד עליהם בראשי – אדרבא, אמרו נא אתם בעצמכם, אם ידעתם.

– הידוע נדע? – תמהו איש אל אחיו – יאמרו “הם”… הם אומרים: "זרים אוכלים את יגיענו ואנחנו, אומרים הם, אנחנו אך עשוקים וגזולים כל הימים. הגר בקרבנו, הם אומרים, יעלה מעלה מעלה, ואנחנו נרד מטה מטה, ועוד דברים כאלה וכאלה הם אומרים ומתמלאים עלינו רחמים.

– הרוח ישאם, את בעלי הרחמים האלה! – הגה וולאס ברוחו הקשה – הן רבים עתה הרחמנים, המטילים את עצמם לאפוטרופסים עלינו, מהגים ומלהגים ושבע תועבות בלבם. וכי יתנו לנו המתרחמים האלה אף קשׂיטה אחת עתה בצר לנו? או כלום לא ישתדלו להשתמש בעניינו ודחקנו לתועלת עצמם ולטובת הנאתם כדי להוזיל שכרנו, כפי שאפשר, בכל עת שהם צריכים למלאכתנו? אחי, ירקו בפניהם וילכו לעזאזל כלם יחדו!

– לעזאזל! לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם! – ענו כל בני החבורה פה אחד – יכם אלהים בקדחת ובשגעון…

– מנדלא, ארחמך! הבה, מנדלא, ואשקך! – התלהב גברילא ויחבקני – וקוגי" ל תתן לי כשאבוא אצלך ביום השבת?

– ואני – אמר מיקיטא הגרדי, ולסתותיו התנפחו, כאלו טעם מלא לוגמיו – אני חומד ומתאוה דגים ממולאים של יהודים, וגם בעבור זה בלבד, בעבור הדגים שלהם, ראוי לכבדם.

– מה לי אחינו ומה לי יהודים! – התפלסף אליקסי וקמט את מצחו – דתנו ודתם, מנהגינו ומנהגיהם דומים, והכל – היינו הך, מה שאצלנו פסחא הוא אצלם פסח ומה שאצלנו חווידיר הוא אצלם טודרוס…

ברכתי את כל בני החבורה בשלום ונתפטרתי לביתי, נהנה בלבי הנאה משונה, שנשאתי חן וחסד לפני גברילא וחבריו…

כשבאתי למחר לבית-מדרשי מצאתי את חברי יושבים ועוסקים בשאלה אחרת מענינא של המאורע. התנור הוסק בעצים הרבה, וכל בעלי הכנסיה מתחממים אצלו, משמיעים קול ברעש גדול ופני להבים פניהם. גם פנים חדשים נתוספו עליהם, אות הוא, ענין זה, שעליו דנין, נכבד מאד. הפעם נתחדשה השאלה הזו: מה נעשה? – כי הנה רוששנו, דלונו מאד, בתינו נהרסים, חנויותינו היו לחרבה, לא נשאר לנו בלתי אם גויתנו. קבציאל שממה ודרכי המסחר אבלות. תם משא-ומתן ואפסה כל תקוה!

הפשטנים אמרו: אין לנו לעשות כלום, אביונים היינו מעולם, מזונותינו היו קשים תמיד, בצער ובצמצום, ואף-על-פי-כן, בחמלת ה' עלינו, לא מתנו, ילדנו בנים ובנות ופרינו בארץ, ואת בנינו ביינו משׂיאים, ואנחנו חיים כלנו כיום הזה. ואם קרנו אסון, הלא אך מקרה הוא, ועינינו לאבינו שבשמים, כי יתן לנו כח ועצמה לסבול כל צרותינו, ונחיה ונזכה עוד לימים טובים, לימים, שהלאפטיו“ת מקבציאל יהיו עוברות לסוחר לאלפים ולרבבות, וכל באי עולם יצאו בלאפטיו”ת, וגם סלים ועורות מעובדים יצאו משם חמרים חמרים. הגבריאלים והמיקיטים שרויים גם כן בצער ומחוסרי פרנסה כמונו. יעברו ימים מועטים והעולם כמנהגו יהא נוהג, והכל על מקומו יבוא בשלום. ועד העת ההיא עצתנו: אמונה! להתפלל לפני אלהינו שבשמים ולגזור עלינו תענית באמירת תהלים וסליחות…

אמרו להם בעלי-התריסין קובלים אנו עליכם, פשטנים שאתם סומכים על נסים ומנסים את ה'. ראו, עמידתנו דלים וריקים, אם פה נשב ולא נעשה מאומה מצדנו ומתנו ברעב ואם אין אנו לנו מי לנו?…

אמרו להם הפשטנים: אם כן, לכו והתפשטו בתוך תחום היהודים אחיכם, הרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם, מכלכלים בחסד את סגונותיהם ונשרפיהם ואורחיהם ונכדי קדושיהם ומתעסקים בהכנסת כלותיהם ובטלניהם וירושלמיהם ומגידיהם ומשולחיהם, שמחזרים על פתחיהם. ואם אביונים הללו על פי דרך ישן נושן, אותם הם מפרנסים ברחמים רבים, אותנו, אביונים על פי דרך חדש, לא כל שכן, ואפילו אם נאמר, שלא יהיו דנין בנו קל-וחומר, על כל פנים יפרנסונו בגזרה-שוה, כי למה יגרע חלקנו מעגונות ונשרפים וכיוצא בהם?

– אוי לנו! – נאנחים רבים מבני הכנופיא – העניות והאביונות נתרבו עכשיו בתוך התחום כל כך עד שאין לנו כל תקוה להתפרנס שם לא בקל-וחומר ולא בגזרה-שוה, המבלי אין קברים פה, נלך למות בתוך התחום?

– אל מחוץ לתחום, מחוץ לארץ! נפלה הברה בין הקבציאלים.

– “ושבו בנים לגבולם” בת-קול יוצאת ומכרזת. והנה המולה וקול רעש גדול…

– הסו! – קורא למיל בכח – שמעו, רבותי, גימפיל מדבר.

– אומרים: “בית יעקב לכו ונלכה”! – פתח גימפיל ואמר בשעה שעברה במחנה שריקת שפתים גדולה, שהיה כל אחד ואחד שורק כדי להשתיק את חברו – לכו ונלכה, אומרים, כשנתבינן בזה מצד אחד הייתי אומר – הסו, הסו, רבותי! אל נא תזמזמו כזבובים – כך הייתי אומר אחרי התבוננות מצד אחד, ומצד שני אמנם יפה היא הליכת רגלים עם הלך-נפש, כלומר…

– מה הוא סח? – שואלים הרחוקים מגימפל להקרובים אצלו – השמיעונו את דבריו ונדע.

– אף אנו לא נדע – משיבים הקרובים להרחוקים – הוא מדבר בשפה לא ברורה לנו כל צרכה, מצדד ונוטה לכאן ולכאן, ונראה כעומד רגל אחת בתוך התחום ורגל אחת מחוץ לתחום.

– תפח רוחו ורוח אביו ואמו! – מקלל קארפיל את אחד מהעדה ומוכן להתנפל עליו ולקרעו כדג, בשביל שזה עקם שפתיו כמלגלג על דברי גימפיל.

והנה מארבע רוחות באה רוח רעה מסכסכת קבציאלים בקבציאלים, והם מתפלפלים ומתקוטטים זה עם זה, מבלבלים מכעיסים ומגדפים זה את זה.

ברצוני היה לחוות דעי אף אני ולבשר לאחי בשורה טובה ונחמה, כי גברילא ומיקיטא וחבריהם מתפייסים לנו, ברוך-השם, ובאזני שמעתי הקילוס, שהיו מקלסים אותי ואומרים: אשריכם, מה טוב קוג" י לכם ומה נעימים דגי-שבּתכם! אלא כשראיתי שהשעה שעת רוגזא ודברי לא יהיו נשמעים, כבשתי דברי נחמה זו בלבי ושתקתי.

ועד שחכמי קבציאל מתפלפלים ומתוכחים היו אביוניה הולכים ודלים. לא ארכו הימים והניחו רבים מהם את מקומם מעוני וחוסר-כל, והלכו ונתפזרו בעולם.

*

וה' פקד את קבציאל ויתן לה תושבים בטלנים חדשים! בימי הספירה, בחמשה עשר יום לעומר, נכנסה לעירנו שיירא של אנשים נשים וטף, קרועי בגדים ומתגודדים ודמעתם על לחים – והם מהכפרים והמושבות בסביבותינו. כלם בוכים ומספרים את מכאובם: אוי ואבוי! חלו בהם ידי שפעת הקלגסים היחפים, שסו כלי מחמדיהם ואת נויהם השמו, והם נשארו בעירום ובחוסר כל ונמלטו על נפשם.

אותה שעה נודע לנו, מה שאירע לקבציאל אירע גם לשאר המקומות ואנדרולמוסיא באה לעולם.

יהי רצון מלפניך, אבינו שבשמים – אמרתי אני בלבי – שתבנה עירך במהרה בימינו, ולפי שעה הריני זקוק לאכילה ושתיה כבן-אדם, ואיני רשאי לפטור עצמי מעבודת הפרנסה. ובכן הייתי משתדל ועושה כל מה שבידי וקניתי לי סוס ועגלה וספרים חדשים גם ישנים. ועתה הנני הולך מדי שנה בשנה וסובב בסחורתי זו את כל המקומות בתחום היהודים ותשובתי כסלונה, עיר מגורי היום, בה אשב כי אויתיה.