דת הילד / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מבוא לסיפור)

ממדינה רחוקה בא לארץ-ישראל לבקר בשלישית את בנו.

היו מחליפים מכתבים, אחת בחודש, כפי שעלה במוּסכם ביניהם. – "בני אהוּבי, – “אבי יקירי”, – “בנך כפי שהיה תמיד”, – “ברכות לבביות שולח לך אביך”. – זאת היתה אמת: ברכות-האב היו לבביות; הבן הרגיש, כי ביחסי-הגומלין שלהם לא נשתנה דבר. – ואמת היה תוכן המכתבים הדל והזהיר. – “עתה אצלנו חורף, עתה אצלנו אביב, – אני עובד, – אני בריא,– בודאי אתה דן לפי העתונים ואינך שקט”.

האב, בהדביקו את הבוּל על גבי המעטפה, הרהר: “ואף על פי כן זאת לא זאת”. – הבן, בקראו את המכתב, לפני שהדביק את המעטפה, הרהר: “לא כתבתי כל דבר מיוּתר”.

כשהאב חזר לראשונה מדרכו, הרגיש עצמו באניה בודד מאוד. כשראה בשניה מרחוק, בערפלי-בוקר, את הר הכרמל, הרהר: “אולי ירצה לשוב עמדי?”

לפני, שנים, כשהנער אמר בראשית הלימוּדים: “אין אני רוצה ללכת אל בית-הספר”, –הפתיעה את האב החלטת פתאום זו. כרופא פירש אותה כך: אי-המנוּחה של תקוּפה קשה, תקוּפת ההתבגרוּת. – לאחר שנה, כשהנער הודיע, כי הוא רוצה ללכת לארץ-ישראל, אמר האב בנעימה קניטה: “מעשה-ילדוּת” או: “רוֹבּינזוֹנאדה”. – אף כי רחש אמון לבנו. – המתיק את הצעקה, שביקשה לאמור: “השתגעת?”

לפני שלוש שנים הודיע לאב במכתב קצר בלי פירושים, כי נולדה לו בת ואם-הילדה היא נערה מקווקז. – על שום מה? – על שום מה הסתיר? – מה לכתוב? – ולשם מה?

לראשונה נפסקה חליפת-המכתבים. אחר-כך קיבל צילום: על רקע של אילנות זרים שלוש דמוּיות זרות. – “הקטנה בריאה, – הקטנה גדלה”.

מה היא אהבת ילדים להוריהם: – צוּרה אינה תוכן. האבהוּת הגוּפנית מטעה. אין היא אמונה בפולחן דתי. – היכן האמת? – לשם האמת הזו נסע עתה הנה בשלישית; אך שוב לא השלה את עצמו: המלים הנאמרות גם הן דלות, קשות ועקרות, כמלים הנכתבות.

עם ביקורו הראשון, כששאל את הנער: “מה אתה מתכוון לעשות?” – ניתנה לו תשובה: – “אינני יודע עוד; שנה זו פרק זמן קצר מאוד”. – עם הביקור השני שאל הבן שאלה זהירה (והיא שאלתו היחידה): “האין אתה מתכוון להשאר כאן?”, השיב האב: “בגילי לא קל לשנות את אורח-החיים, אתה מצאת פינת עבודה, שלי היא שם”.

עכשיו ישבו אל השולחן, לפני הבית, הנכדה (נו כן, נכדה שהיא כבר בת שנתיים) משתעשעה בבוּבּה, שהוא הביא לה. הכלה (נו כן) הסתובבה, בערכה את השולחן לארוחת ערב. החרישו. – האב הרהר: “טוב שאני כבר נוסע; מכבידה עליהם מציאוּתי”.

בזה הרגע הוציא הבן מכיסו פנקס קטן, רשם בו משהו במהירות בכתבו ביטוּיים לא מוּבנים באותיות זרות מימין לשמאל. – מבטיהם הצטלבו.

– אבא, אתה רוצה לדעת מה שכתבתי?

ניענע בראשו.

– “בראשית היה מה שהיה והיה מה שיהיה. מה שהווה מתהווה ממה שהיה. האחרית היא תמיד הראשית. התורה פותחת בכתוב: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”.

הראה במבטו על הילדה: “למענה כתבתי את המחשבה הזאת”.

בזה הרגע באה הילדה בריצה, הניחה ידה הקטנה האחת על יד-האב ואת ידה הקטנה האחרת על יד-הסב, – לא אמרה כלום.

– הפעם עלינו לבוא לכלל הבנה?

חייכו שלשתם, מבלי דעת על מה. מן השמים ניתק כוכב.

– זמן רב, רב נופלים פה כוכבים.

כשנשארו לבדם, פתח הבן בדברים אלה…

תוכן הסיפור יהיה וידוי; הוא ארך הרבה. כל הלילה כולו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.