על אפוס חדש / יאנוש קורצ’אק / דב סדן
© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
מה הרשות שבידי לבוא ולהשמיע דעתי בענין זה? אין אני יודע לא את הלשון העברית, לא משורריה ולא סופריה. אין אני יודע אפילו את הספרוּת באידיש. תייר אני, שביקש לראות בעבודה ובמאמצים כרואה דרך חור-המנעול ובנסיונו הזעיר עומדים לו למפגע גם השרב והשמש, גם הרוח, והוא מבין, אמנם, שהרוח הזה ברכת-הארץ הוא, אך הוא מרגישו כקושי נוסף שעליו להתגבר עליו באקלים שאינו מוכן לו מבחינה ביולוגית.
ואף על פי כן…
המחשבה מתגלגלת לאטה, אני רושם את המלים בעצלתים: החלטתי בלבי לכתוב בקיצור ובלא כל תיקונים, שאם לא כן היתה בי יד-האימה ולא הייתי מסיים את המאמר הזה, שאני רוצה בכתיבתו.
שלושה מומאֶנטים מטיולי הקודם בארץ לפני שנתיים:
א. מורה-מדריך, שהראה לי את מצבת חללי תל-חי אמר לי: “קוראים לזה מצבה או פסל של טרומפלדור. והרי לא הוא בלבד נפל פה חלל”. דומני שאמר לי דברים אלה בצער, ואוסיף: בצער שנימוקו עמו. זוהי הקלה לזכרוננו, כשאנו עוברים בשתיקה על עלומי-השם הרבים לזכותם של יחידים, שלחמו לטובת הענין. מבחינה פדגוגית יש בזה צד גדול של היזק. אילו שאלוני הייתי מבאר מה רב כאן גודל-ההיזק, עיווּת הצדק והמעילה מצד ההיסטורי.
ב. הייתי בקיבוץ, בבית-ספר, בשעת שיעור התנ"ך. השיעור נמשך בלא הפסקה מאה דקות תמימות. התנהגות הילדים בלא כל פגם, ההתענינות גדולה. אמרו לי עוד קודם, שהילדים מחבבים הרבה את המקרא. אך האם אין כאן מדרך-ההפלגה? אמר לי המורה: שאלתים שלוש פעמים, האם עלי להפסיק; אך הילדים ביקשו לסיים את כל הפרק כולו. אכן: בהפסקות שאל המורה את הכיתה שאלה, שלא הבנתי אותה. סקרנות היתה בי לדעת מה שאל, אך לא רציתי להפסיק את השיעור. אודה: היתה בי הרגשת קנאה, קינאתי בספרים אלה, בני אלפים שנה. אם יש שפע כזה של תשומת-הלב והתמדה, כלום לא מן הראוי הוא, שייהנה הימנה לא בלבד העבר הרחוק אלא גם העתיד, גם העבר הקרוב, ואף הדרך למחר, דרכם של ישראל ושאינם ישראל, של האנושיות. כלומר, ייהנה הימנו גם זמן שיש בו עוד משהו, אם לא יותר מאשר בספר הזה, שהוא אמנם כולו אומר כבוד, אך בעיקרו הוא דבר-קדומים.
ג. בכלל-פגישותי הרבות, רבות עד שאין זכרוני עלול לשמור רישוּמן, נתקעה בי פגישה אחת: נודד ותיק שעבר את הארץ כולה, לארכה ולרחבה. איש-סיביר הילמאן -מכונאי. הוא ראה ויודע. נצנצו בי מחשבות הרבה והנה אחת: לבקשו, שיהא מורה דרך, ליטול תרמיל ואם ירצה, לילך עמו ולשוט בארץ. בסיכומו של דבר אולי רובינזון ארצישראלי לילדים? ושמא לצרף לזימון את משה כרמי, היודע את הטבע והמקום. יש רוֹבּינזוֹן שוייצארי, יש רובּינזון מכסיקאי, יש רובינזון פולני– על מה לא יהא רובינזון ארצישראלי?
ואולי שגשגה בי עוד מחשבה על מעשה גדול יותר. קראתי בדרך, על האניה, לסירוּגים בתנ"ך ובאודיסיאה. ספרים אלה נראו לי כקריאה הנאותה ביותר על הים האֶגאֶאי, בין המערב היווני והמזרח. הפעם לקחתי לדרכי באניה את האיליאס, את נאל וראמאיאנטי מתוך המאהאבאראדז’א ההודית, ואת הפואֶמה “פאן באַלצאֶר בבראזיל” של מריה קונופניצקה. והנה מתבשל בי רעיון ואני מוסרו לכם:
בכוחות משותפים של משוררים, מוסיקאים, בני-נעוּרים, זקנים וטף – לבנות אֶפּוֹפּאֶאַה על השיבה השלישית של ישראל לארצו… כמה יהיו ספרים, שירות, מה תהא צורה, מה המשקל והחרוז ומתי תהא העבודה נחשבת כעומדת בגמר-סיוּמה?
אך ברגע זה עלה לפני זכר דאַנטאֶ. זוהי ראייה עד מה לא התקנתי עצמי כראוי ועד מה איני מוּסמך לדוּן במפעל ששיעורו גדול.
"תארי גבר זה, מוּזה (אוֹדיסאַה).
"שירי בת-אלים חרון-אף אַכילאֶס, בנו של פאֶלאוס (איליאַס).
“ויהי מלך ושמו נא בן ויראסאֶנאַ”.
כיצד לפתוח כאן?
ויהי עם…
(רוצה הייתי, שהקורא העברי יחבב את השיר של טירטאֶאוס: אשפרתא, צרו עליה המאֶסינים ובעצת-האלים היא קוראת לעזרה את אתונה השנואה עליה. אשפרתא אדירת-ברזל ושרירים משפילה עצמה, בקראה לעזר את אקרופוליס יפת-השיש, הרוח והשירה. ואתונא – אינה שולחת חיל וצי, כי אם את הזמר החיגר טירטאֶוס. ושירתו פותחת במלים:
– הידעת את הארץ.)
ודאי שפתיחת האֶפּוֹס אפשר שתהא שונה. דרכו של הנהר שהוא מאסף מימיו ממעינות הרבה. כל קבוצה, כּל ישוב יכול לרצות בגיווּן-נוסח משלו בפואֶמה הקיבוּצית. מאורע זעיר, ציון קצר של שיר אחד אפשר שיצמח ויגדל לפואֶמה עצמאית, שאינה מוּשרת אלא בחלק קטן של מחוז אחד.
הבאר הקיבוּצית מתפרדה לסיפוּרי-מעשיות שונים ורבים על בקשת-המים. כל אחד זוכר את הילד שנולד לראשונה, סעוּדת-ערב שהוּתקנה לראשונה מתוצרת חלב עצמית, זוכר ראשוני הישגים וראשוני-כשלונות, ראשוני קברים בבית-הקברות החדש.
אין אני יודע ואיני יכול לדעת כיצד ובאיזה קצב. אחת ידעתי: מחשבה ערה ובלא משוא-פנים חייבת לבדוק תמיד את מרוּצת העבודה היוצרת. איני סובר כי משחק-אמבּיציות וחפציות אישיות עלוּל להרוס או להרעיל את מרוּצת המפעל והתפתחוּתו, הוא עלול לאחרן, ואפשר שהתסס הזה היה בו דוקא כדי להועיל?
מי? קלוּבּ פּאֶן, האוניברסיטה? איני יודע מי אבן המוּסמכת להרכיב את מערכת הפסיפס ומה צריכה להיות התבנית המוּקדמת והתכנית. אם הזכרתי ענין תבנית מוקדמת – לא היתה לעיני דוגמת הומירוס או וואֶרגיל. אחת – שירת מלחמה וכלייה וחורבן וגזל, ואחרת – שירת הבנין.
"הידעת את הארץ אשר נרדמה ותישן דורי-דורות? הידעת את הארץ כרם ד' אשר זאת גאותה כי בישׂרה את האלוהים לעמים ונטעה אמונה חדשה בגויים וניבאה לאור-כוכב חדש ולצליל רעיונים חדשים?….
הנעשות הן כפתח-החפץ והוא בן-אלמות כי דגלו עליו אחוה וחופש. ואשר נואשו רואים באשמתם ואומרים: גבהה למדי משאת-הנפש, כבלנו בה רצון-האדם ועיקלנו את אורח-התולדות?".
הנודה בתפקיד המביש, שהוטל עלינו Latrones cruci signati (מלסטמי-דרכים המסומנים בצלב) – כדי להדגיש בזה הדגשת-יתר את עוצם הכיסופים לתחיה, להזדככות והתעלות? – וההתאבדויות, כמחאה וכביטוי החולשה וטירופי-הדעת בהתמוטות מערכת העצבים – ולא קברים בלבד?
העין נשואה לשמים ולמחר.
שאֶכספיר אחז בתולדות אנגליה ושיקען בגדות-הדראמה, דוסטוייאֶבסקי הראה בסיפורו בחתך את הנפש הרוסית, ראסין לעג, ס’אֶנקאֶביץ גמר את ההלל הגדול, פאוסט ולפניו אוידיפוס המלך ואנטיגונה תפסו את הבעייה הפילוסופית של ההוויה. יוספוס פלאביוס דן בשעה טראגית בתולדות, כהאֶרודוטוס, כיוליוס קיסר. חוקי חמורפי ולוחות חוקי רומי ניסחו נוסחות-משפט בלא עירובי פיוט.
לא כן התנ"ך. לא כן הנביאים. יותר משאני יודע אני מרגיש, כי כאן לידת שירה שלימה. קדושת-הספר נגוזה, ערכו בעינו עומד. היה זה מוזר, אילו הלשון העברית החדשה היתה מסתלקת מזכותה ויכלתה ליצור אֶפוס חדש – לא המשך להיום, עד עתה – כהשלם לטרילוגיה, לאחר כתבי-הקודש והברית החדשה.
הרצל? אַקורד אחד בלבד בסימפוניה הפאַתאֶטית. התוכן – לא בני-אדם, כי אם עם, המחבר – כל אחד ואחד אשר המזלות והגורלות (ולא המפעלות בלבד) של ארץ-התחיה ובניה נתנו בו תעצוּמות-עוז להיות במשוררים.
בהקדמה לתרגום כותב סופר פולני (אני מביא דבריו, כי אין בידי מקורים אחרים):
“האֶפּוֹס ההודי בנוי סלוקים, אלה הם דוּ-טורים, בני שלושים ושתים תנועות. צורה זו נקראת אַנוּשטוב. כל סלוקה נתנת להחלק לשתי שורות בנות שש עשרה תנועות. תכונת בנין השיר ההודי היא, שהמחצית האחת של מחצית הסלוקה הריתמוס שלה חפשי ואינו מוגדר, ואילו המחצית האחרת היא יאַמבית וסיומה של השורה אפשר שיהא דאקטילי… במחצית הראשונה מצויים כרגיל כוראֶיאַמבים או פאֶאוֹנים”.
במדריך קצר אפשר לקבוע את הכללים שאינם מחייבים ודוגמאות או דוגמות כפרי של ויכוחים ואפילו פולמסאות של משוררים או בלשנים ומוסיקאים. אחד הוא הריתמוס של קונצרט-צרצרים בשדות העמק ואחר הוא הריתמוס של הירח המשוטט בשמים ואחר ממנו ריתמוס הרוח, הצאן, הברושים. יש מנגינה בדממת היער (שמעתיה בגניגר עם שחר, נפלאתי, כי יש מנגינת הדממה).
אזכיר, כי שמות המשפחה צריכים גלגול עברי. צריך לקבוע את הכללים שהעורכים יתנהגו על פיהם. ואולי לא לחדש שמות משפחה אלא להוסיף על השמות הפרטיים את שם האב, שם המקום, אולי כינוי אופיי וכדומה.
ובאחרונה – מה כלי-נגינה ייבחר, אם מיתרים או כלים אחרים שיהיו בני-לויה נאים לקריאת השירים?
שתי תמונות לפני:
שיעור בבית-הספר. ויכוח: איזה אֶפּזוד לקבוע וכיצד לקבוע בשיר. חלופי-דעות ברוב חיות וערות, פולמוס על ברירת-ביטוּי, ניב, מוּנח היאה לאבן שתהא קבועה בו במערכת הפסיפס.
והנה בא הזמר, מתקין את כלי-נגינתו. דממת-צפיה. הוא מתחיל: שיר שהלב צוהל לו, שיר שהלב נמשך לו – הכל לפי הלך-הרוח – הוּמור, התבוננוּת ביעוּד-האדם, שבח-הגבורה, שיר המנשא למרומי-על, או מכוון את העין לעמקי-הנפש.
© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.