משה דיין בעיני עצמו / חגי אשד
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
משה דיין חי עם התנ“ך כל ימיו והוא היה בעיני עצמו ובעיני קרובים ורחוקים כאחד מגיבוריו הגדולים ששבו לתחייה. הוא היה הסמל החי של חזרת עם התנ”ך לארץ התנ“ך וזה היה, אולי, סוד קסמו הבלתי-מודע בעיני כל מי שהתנ”ך הוא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה הרוחנית שלו – יהודים ולא יהודים. הנה קם אדם ומתהלך בארץ התנ"ך לאורכה, לרוחבה ולעומקה – חושף אותה, מגלה אותה מחדש פעם אחר פעם, לאחר שכבר הטביע את חותמו עליה ועל גורל האנשים והעמים החיים בה והקשורים אליה באלפי נימים. הוא ניחן בדמיון יוצר של אמן, שבשבילו העיסוק הבלתי-פוסק בארכיאולוגיה הוא סיפור אהבה אינטימי עם הארץ ועם כל יושביה מאז שחר ההיסטוריה שלה. הוא התייחד אתה לבדו, מעשה אוהב, בחפירה, בחשיפה, בהדבקת שברים, בשיחזור העבר על כל פרטיו. צבעיו וריחותיו, שמחתו ויגונו והחייאתו לנגד עיניו כאילו היה הווה חי ומשתנה בלי הרף, כאילו הוא הפך גם לעתיד.
כרבים מגיבורי התנ“ך, אותם תיאר בהזדהות עמוקה, הוא חי ופועל באומץ לב ללא חת, בגילויים מרתקים של תעוזה, שבירת מוסכמות, חוכמה ותושיה של ריאליזם מפוכח ופסימי, השלמה עם הגורל, כניעה לחולשות אנוש וליצרים עזים. הוא הפך עוד בחייו למקור השראה ולסמל של גבורה צבאית, חכמה מדינית, ולגורל מתעתע של הישגים כבירים וכשלונות צורבים. גיבור טראגי, כשאול המלך, כשמשון הגיבור וכגיבורים הרואיים וטראגיים אחרים, אותם הוא תיאר בספרו “לחיות עם התנ”ך” כאילו הם חיים איתנו היום. סמל לדור הבנים בתקופת ישראל, החיים בצל דמות האב האדירה – דוד בן-גוריון – מתמודדים אתה וכורעים תחתיה, הדור של עקדת יצחק, דור נעקד ועוקד, שהפך לדור של אבות לבנים ובני בני ממשיכים, מתמרדים וסוטים. משה דיין הוא סמל לכל אלה, שהגיעו אל הנחלה, אך לא הגיעו אל המנוחה. משה דיין בוודאי לא הגיע. לא בימי חייו.
“לחיות עם התנ”ך" הוא האוטוביוגרפיה האמיתית של משה דיין (יותר מהספר “אבני דרך”, שאותו הגדיר דיין כאוטוביוגרפיה). הוא ה“אני מאמין” שלו. מעין צוואה רוחנית ופוליטית של בן הארץ הזאת, איש האדמה, המעבד אותה, החי עליה, הלוחם את מלחמותיה ומתפייס בלבו עם שכניו, אנשי ריבו, ורוצה לחיות יחד איתם ועם כל מי שעושה כמוהו, איתו ונגדו.
האבות והכנענים 🔗
בדברי הפתיחה לספר זה מספר דיין על הוויכוחים בעניין תכנית החלוקה בשנת 1937 בין דוד בן-גוריון מחייב החלוקה, לברל כצנלסון שהתנגד לה. “לבי שלי נטה אחרי ברל כצנלסון וביחוד עשו עלי רושם דבריו על אהבת המולדת… אהבנו מולדת מופשטת ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו מקום למקום. הפטריוטיזם המופשט הזה היה לכוח דינמי עצום”, כך מצטט משה דיין את ברל והוא ממשיך: “לי, שנולדתי בארץ ישראל, לא היתה אהבת המולדת אהבה מופשטת. חבצלת השרון והר הכרמל היו ממש שבממש, פרח נותן ריח והר שרגלי דרכה בשביליו. אף-על-פי-כן לא היה לי די בישראל שראיתי ומיששתי בידי, גם את ישראל העתיקה, את ישראל של השמות והפסוקים, רציתי לעשות ממש. ראיתי נגד עיני לא רק את הקישון, העובר בשדות נהלל וכפר יהושע, אלא גם את הקישון, נחל קדומים, הגורף את צבא סיסרא. כשם שביקשו הורי הבאים מן הגולה לעשות את ארץ-ישראל הרוחנית של הספרים למולדתם הגשמית, כך ביקשתי אני להקנות למולדתי הגשמית עומק רוחני-היסטורי ולהפיח בחורבות ובתלים השוממים את נשמת העבר ולהחיות את ישראל של ימי האבות והשופטים והמלכים… אף שביתי היה בית איכרים עובדי אדמה, יותר מכל היו קרובים לליבי האבות – אברהם, יצחק ויעקב, הרועים הנודדים, שהתהלכו בארץ לאורכה ולרוחבה ומקלם בידם… האבות היו אנשים, שעזבו את בתיהם, אבות ואחים ויצאו ועמדו ברשות עצמם ועל כתפיהם נטל כבד – אמונה חדשה, יצירת עם חדש והתיישבות בארץ חדשה. באנשי דגניה ונהלל, המקומות שגדלתי שם, ראיתי את ממשיכי דרכם. לא רק משום שבאו לארץ לא נודעת להם ועשוה מולדתם, אלא גם מפני שאף הם, כאבות, לא ביקשו להם חיים חדשים סתם, אלא שאלו לטעמם ולתכליתם וראו לנגדם לא רק את ההווה בלבד אלא אף את העתיד: לא את עצמם בלבד אלא את זרעם אחריהם”.
משה דיין בחר להיקבר בתל שימרון, בנהלל, בצד הוריו, אחיו ואחותו, מקום שכל העמק נשקף ממנו, שבו הוא מצא יום אחד בעת החריש ידית של כד מהתקופה הישראלית ובה טבועה בכתב העברי הקדום הכתובת “למלך”. “אין עדות טובה לישיבתנו כאן יותר מן האבנים”. אבל הוא מוסיף ומספר: “כשלמדנו את ספר שופטים נתברר לי מן המסופר שם, כי שבט זבולון לא הצליח לכבוש את נהלל והכנענים הוסיפו לשבת בקרבו. האמת היא שלא הצטערתי הרבה. הכנענים לא היו זרים לי. אפשר לחיות אתם ביחסי שכנות טובה, כפי שאנו בנהלל חיים עם שכנינו הערבים במעלות וביפיע ועם הבדווים בשבט אל-מזריב, היושבים מאחרי תל שימרון”.
אחד משכניו של משה דיין היה השוטר הערבי אחמד ג’אבר, איש אום אל פחם, ששירת בתחנת משטרה סמוכה לנהלל. משה דיין מתאר את מותו בשיבה טובה ואת הלוויתו, שבה השתתף, ואת ההספד שנשא עליו. “נפרדתי מידיד, מאדם שהיה קרוב אלי שנים רבות. לא זכרתי שהמנוח היה ערבי וכי בית הקברות בו הוטמן הוא מוסלמי”. ,אחמד ג’אבר היה מוסלמי אדוק, ישר-דרך ואמיץ-לב“, אומר דיין ומוסיף: “הוא היה קרוב לליבי יותר מאשר רבים מבני עמי היהודים”. הוא חש קירבה עמוקה בין הערבים של היום לבין העולם התנ”כי העתיק. ,גם כאשר אינני מוצא דבר בחנויות אני נהנה מן ההליכה בשוקי ירושלים העתיקה. קשתות האבן, אבני המרצפת השחוקות, האפלולית הקרירה וריחות התבלינים המהממים והמשכרים, כל אלה נוסכים אווירת דמיון, מציאות של עולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפים שנה. הנער המוכר ‘כעךּ’… הסבל וחמורו העמוס שקי קמח, הפלחיות הלובשות שמלות גדושות רקמה ואף השפה הערבית הנשמעת מכל עבר והליכותיהם של התושבים הערביים בכלל וסגנון דיבורם, וביחוד הכפריים והבדווים – בכל אלה אני מוצא איזו קירבה לעולם התנ“כי העתיק”. אנחנו ולא שכנינו התרחקנו ממנו. “כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו נשתנה סגנון דיבורנו” – אומר דיין.
השניות הזאת ביחסו של משה דיין אל ארץ האבות והכנענים בעבר ואל ארצם של היהודים והערבים בהווה ניכרת בו לאורך דרכו ומודגשת - חשיפתו העצמית. “הברבור הפלשתי (‘הברבור היפה’ בתל אשדוד) חימם את ליבי”, הוא מספר את קורות הממצא הזה, ועל שמשון הוא אומר במעין הזדהות לא מודעת: “חיי שמשון משעת הורתו ועד מותו היו קשורים בפלשתים. בהם לחם ואתם התרועע. ניצח אותם והובס על ידם”.
לעומת זאת מזדהה משה דיין באורח מודע ומלא, בחזקת "אני מאמין כולל, אישי ולאומי, עם דוד הלוחם בגלית. “נצחון דוד על גלית היה לסמל של נצחון הקטן על הגדול, המעטים על הרבים. נצחון הרוח, ההעזה והאמונה על הנשק והכוח הגופני”. “מדינת ישראל בנצחונה בארבע המלחמות שהיו בינה לבין הערבים בשלושים שנות קיומה, היא ביטוי נמרץ לסמליות שבמלחמת דוד וגלית”. את הסמליות הזאת מייחס משה דיין לא רק לנצחונות, אלא גם להבדל במטרות המלחמה ביו דוד וגלית, בין ישראל לערבים. “הערבים באים אלינו בחרב ובחנית ובכידון ואנו רוצים לחיות אתם בשלום, עם בצד עם, כשווים בין שווים”. זו היתה משאלתו העיקרית של משה דיין בסוף ימיו ואפשר גם לראות בה מעין צוואה של בן הארץ הזאת, שחיפש את הדרך לחיות בשלום עם שכנינו, התחיל לצעוד בה ואת המשכה וסופה לא ראה.
19.10.81
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.