למלאת שבעים שנה לחנוכת הבית הראשון

בית רבי יוסף ריבלין ז"ל בשכונת נחלת שבעה

ביום כ“ז מנחם-אב תרכ”ט.

ועד

מגלת יוסף

להוצאת כתבי רבי יוסף ריבלין ז"ל, בעניני צבור וישוב.

ירושלם מנ“א תרצ”ט

“הוא האיש אשר החל בבנין הפרורים מחוץ לחומת ירושלים, הוא הניח את אבן הפינה לאגודת “נחלת-שבעה " ויסד את חברת “מאה-שערים” ויבן את “אבן-ישראל” ואת “**משכנות-ישראל”**, וישם זכרון להשר מונטיפיורי בשכונות **”מזכרת-משה”, "אהל משה" ו"ימין-משה** “, ועל ידו התכוננו "כנסת-ישראל** “, **”עזרת-ישראל”, "זכרון-טוביה“** ו**”שערי-צדק"**.

“כל הפרורים האלה מצבות קימות המה לדור ודור אשר אין בכח כל עין צרה ולב רע לבטלן, כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענינה” וכו‘. “וכשיבואו סופרי אמת לכתוב תולדות התפתחות הישוב באה”ק, וכתבו את שם האיש הזה באותות זהב" כו’.

[דברי הרי“מ פינס ז”ל על “הרב ר' יוסף ריבלין זצ”ל" ב“חבצלת” שנת תרנ"ו גליון 47]

 

לתולדות ראשית הישוב מחוץ לחומת ירושלם.    🔗

א.    🔗

הבנין הראשון מחוץ לעיר אמנם נבנה עוד כעשר שנים לפני הוסד אגודת “נחלת שבעה” ע“י הפטרון האמתי של ירושלם משה מונטיפיורי. בשנת תרי”ז בנה את “חצר יהודא טורא”, הנמצא עד היום כשורת קנים לבנים אפורים בראש הר בקרבת ימין משה בואכה מסילת הברזל.

בתים אלו נבנו מכספי עזבון עשיר אמריקני ידוע יהודא טורא, שמונטיפיורי היה אפוטרופסו. ואכן מלבד השם “בתי יהודא טורא”, נודע המקום לפנים גם בשם “מגרש מונטיפיורי”. לכתחילה היתה המטרה של מונטיפיורי ליסד שם “בית חרושת לאריגת בד”, (כמובא גם בספר זכרונות לבן ירושלים לר“י ילין ז”ל עמוד 14 ובמקומות אחרים). בית החרושת היה קים שנים מספר, אך לא הצליח, כשם שלא הצליח אחריו גם “בית החרושת לרעפים”, שהוקם על שם מונטיפיורי במושבת “מוצא”, בימי הרי“מ פינס ז”ל (כתבי הרי"מ פינס כרך ג' עמ' 49). אחרי כן הפך המקום לבית חולים (רא“מ לונץ “ירושלים” שנה ב' תרמ”ז עמ' 120). אך גם מוסד זה לא הצליח, כי פחדו החולים לשכב בו ב“מדבר השממה”. אמרו: “אין “הר-הזיתים” (היינו מקום קבורה) נעשה בית-מרפא”. אחרי זמן קצר החלט שבאי כח מונטיפיורי בארץ-ישראל – בראשונה סופר הכולל רבי יוסף יואל ריבלין ואחריו יורש מקומו הסופר רבי יוסף ריבלין – ישכרו אנשים עניים שיבואו על שכרם חלף “הקרבן” שהם מביאים בצאתם לגור מחוץ לעיר. ואולם, העניים האלה הערימו: יצאו ביום ושהו שעות מספר באותם הבתים, ובלילה חזרו ולנו בדירותיהם בעיר העתיקה. רא“מ לונץ (שם, עמ' 132) מספר שבמשך 5 שנים רצופות עמדו שם הבתים שוממים מאין יושב. ובאמת שממו כמעט כל אותה התקופה, עד שהחליטו לתת את הבתים נחלה לצמיתות לאשר יקבלו עליהם לגור בהם. נשארה גם אפיזודה על דבר “מעשה הגנבה” של “התושבים” הראשונים. פעם שלח אחד מיושבי ירושלים שטנה על רבי יוסף ריבלין להרב דר. אליעזר לעווי, מזכירו של מונטיפיורי, לאמר: מתעלם הוא ממעשה הגנבה הזאת, משום שגם דודתו היא ב”שכנים" שאינם ממלאים את חובתם, על זה ענה הר“י ריבלין לדר. לעווי, שמה שקבלו העניים כבר אכלו, ובקשהו שגם לעתיד לבא לא יקפח את שכר האנשים, שאינם יכולים לעמוד בחובתם. אף בקשהו שלא להודיע את הענין למשה מונטיפיורי, שלא יצטער אותו זקן. וכנגד זה הבטיחו שבקרוב יבנה ישוב חדש מחוץ לחומה, ואז יגורו בטח גם העניים בבתי טורא בקביעות. ואכן זכה מונטיפיורי, שרבות שבעה לה נפשו מרירות מאי הצלחת “בתי יהודא טורא”, לראות עוד בבנין הישוב מחוץ לעיר. ב”הלבנון" תרל“ו גליון 30 באה העתקה מספר מונטיפיורי על מסעו בארץ הקודש בשנת תרל”ה, ושם נאמר: “מה מאד שמח השר בקרבו אל גבעת ירושלם, וישא עיניו וירא “ירושלים חדשה” בנויה מחוץ לחומת העיר. לפני שנים אחדות לא נמצאה אף משפחה אחת מבני ישראל יושבת מחוץ לעיר, ועתה נמצאים בתים לרוב, אחוזת בני ישראל הנקראת “נחלת שבעה” נמצאים בתים רבים, אשר כחמשים משפחות מבני ישראל יושבים בהם”, (ראה גם ספר “משה וירושלים” עמ' 41). ואמנם צדק הר“י ריבלין, בתשובה למוכיחים אותו, בשעה שעוררם על ערך יסוד ישוב מחוץ לחומה. הם הביאו לו דוגמא מכשלון ישוב “בתי יהודא טורא”, אך הוא ענם: ההצלחה לא תשרה בלתי אם כשנבנה בעצמנו ביגיענו ובעמלנו, כתוב בתורה “וברכך ד' אלקיך בכל אשר תעשה”, בכל אשר תעשה אתה, ולא מה שיעשה על ידי אחרים”.

ב.    🔗

ואכן משגע לדבר אחד היה הר"י ריבלין, משגע לבנין שכונות מחוץ לחומה:

הרי“מ פינס כותב עליו: “הוא האיש אשר החל בבנין הפרורים מחוץ לחומת ירושלים, הוא הניח את אבן הפנה לאגודת “נחלת שבעה”, ויסד את חברת “מאה שערים”, ויבן את “משכנות ישראל” ואת “אבן ישראל”, וישם זכרון להשר מונטיפיורי בשכונות “מזכרת משה”, “אהל משה” ו”ימין משה”, ועל ידו התכוננו “כנסת ישראל” ו“עזרת ישראל” ו“זכרון טוביה” ו“שערי צדק”, (חבצלת כ“ח אלול תרנ”ו גליון 47), ואכן “כח מחולל כביר ונמרץ היה לו, ויהי הוא הראשון במיסדי חברות הבנין בין אחינו בירושלים”, כמו שמציין ר' דוד ילין, ומונה עוד גם את שכונת “שבת אחים” על השכונות שנמנו (המליץ כ“ט תשרי תרנ”ז גליון 207). טפוסיים הם דברי רבי יעקב בכרך בספרו מסע בארה“ק (תרמ"ב דף 106), האומר על הר”י ריבלין: “אחד מצאתי בעיר אלקינו וכו'”, “קונה חבל ארץ ובונה עליה בית, וכאשר יגמר הבית וישתכלל ימכרהו, ויש אשר קודם הגמרו ימכרהו והקונה גומרהו, האיש הזה הוא הרב המופלג בתורה ויראה, יקר רוח, איש תבונה, מו”ה יוסף ריבלין, אשר עשה לו שם בנחלת שבעה, מאה-שערים, אבן ישראל ומשכנות ישראל כו‘. לא יצעק ולא ישמיע קולו, ואך לשם שמים הוא עושה". העובדא שרבי יוסף ריבלין “התחיל בבנין הפרורים מחוץ לחומת ירושלים”, נזכר לא רק במקורות הנִז’ ובלוח אחיאסף (בעריכת לילינבלום תרנ“ח, בפרק האזכרות אלול תרנ”ו), כי שומעים אנחנו עדויות עוד בחיי רבי יוסף ואחרי מותו, לא רק מפי ידידיו ומקורביו כהרב רי“מ טוקצינסקי הי”ו, כידידו הרב יעקב מאיר ז“ל, כי אם גם מתוך סופרים ומספרי חדשות: רח”מ מיכלין ז“ל, (שחותנו רבי מיכל כהן ז"ל, היה משבעת חברי נחלת שבעה). מספר (בהצפירה כ“ו תשרי תרנ”א גליון 211), על דבר יסוד “זכרון טוביה”, ואגב אורחא הוא מזכיר כי “ראש המיסדים הוא הרה”ח ר' יוסף ריבלין נ”י, “אשר כמעט הוא החיה ערמות עפר קדשנו, בהיותו המעורר והמעשה לבנין בתים מחוץ לעיר”, וכן אומר הרא“מ לונץ, (שהיה בתחילה ממתנגדיו) (“ירושלים” תרמ"ט עמוד 204), בדברו על יסוד אחת השכונות “שערי צדק” על ידי הר”ר יוסף ריבלין, שהוא הוא “אשר מרבית החברות לבנין בתים על ידו נוסדו”. ואף גם ידידו לפנים ומתנגדו ברבות הימים, אליעזר בן-יהודה אומר במאמר בשנת תרמ“ד, ב”מבשרת ציון" חוברת ב' בפרק “ירושלם החדשה”: “ויעל ברוח ר' יוסף ריבלין רעיון גדול, אשר הביא תשועה רבה ליושבי ירושלים היהודים, כי יעץ לעשות חברה לבנות בתים” כו'. אחרי מותו של הר“י ריבלין, אומר עליו בן יהודה (הצבי ד' תשרי תרנ"ז גליון א') בין יתר הדברים: “רבי יוסף ריבלין היה אחד מהיותר נמרצים באויבינו ומתנגדינו”, “ובכל זאת נגיד את האמת” – “הוא היה מהראשונים אשר עסקו ביסוד שכונות מחוץ לעיר, לבנות בתים בשותפות לשלם מעט מעט. הדבר הזה אשר הועיל לרבוי נחלאות היהודים בעירנו ירשם לזכותו באמת בספר דברי הימים”. אף גם במאמר התקפה בשם “הממונים בירושלים”, שעליו חתום “אחד מן השוק” (עד"ל), – הוא עוזר דוב ליפשיץ, מידידי הרי”מ פינס והר“י ריבלין בראשונה וממתנגדיהם הנמרצים אחרי כן (בשנת תרמ“ה הוציא יחד עם בן יהודה ועם אבי רבי ראובן ריבלין ז”ל את לוח היומי הראשון בארץ, שאחת העתקותיו נמצאות בידי), – אומר המחבר על הר”י ריבלין (בהמליץ שנת תרמ“ו גליון 53, ובהצבי י”ב אב תרמ"ו) “אך עצרתי והתאפקתי, כי לא חפצתי לצאת נגד איש אשר כבדתיו עבור ירושלים החדשה שנבנתה על ידו”.

רבות הן העדויות של בני הדור הזקנים, שרידי הדור ההוא. הדברים נשמעים כמעט כדברי אגדה, אשר את סכומה אנו מוצאים כבר בפנקסי היסוד של שכונת מאה שערים, מתקופת הוסדה בשנת תרל“ד ובשנת תרמ”ט. שם נאמר: “ונזכיר לטוב את הר' יוסף בהר”ר אברהם בנימין, כי זכה בזה מאת השוכן בציון", “ולו בא הדבר הגדול הזה ברעיון, וקבץ החברים הזוכה לזאת שנתעורר לו מלמעלה למטה המחשבה הנוראה לבנות חורבות ירושלים עיה”ק ת“ו”. ואכן כדאי הוא לרשום את מפעלו של “הראשון בראשונים” כו‘, שהתמסר בכל לבו ונפשו ובכל אונו ליסוד והרחבת הישוב העברי בארצנו הקדושה", “שהיה המעורר והמיסד של השכונה הראשונה נחלת שבעה, והוא בנה הבית הראשון בה”. “ואשר יצא הראשון עם משפחתו לגור בבית הזה יחידי מחוץ לעיר, בעוד שאיש לא רצה לסכן את נפשו”, דברי הר’ פייביל כהנוב (נכד הגרמ"נ כהנוב ראש ישיבת עץ-חיים), כדאי להתבונן אל ראשית צעדי “האיש אשר היה לא רק המחולל, היוצר, המיסד והבונה של שכונות ירושלים, כי אם גם ה”אבא של שכונות ירושלים“, אשר “כאבא דאג, נשא וסבל יומם ולילה בכל עבודת התיסדותן ובניניהם, הן בענינים הכלליים והן בעזרה בכל כחו ורוחו לכל יחיד ויחיד מבוני הבתים הראשונים, כי כלם היו עניים”. כדברי הרה”ג רבי מנחם אוירבאך, נכדו של הרב הגאון רבי מאיר אוירבאך הרב מקאליש, רבה של ירושלים בעת ההיא. (באספת האזכרה להר“י ריבלין למלאת כ”ה שנים לפטירתו, ע“י ועדי השכונות בכ”ז אלול תרפ"א). “מצוה עלינו לספר בנפלאות ד' ובשבח שלוחיו שמסרו נפשם מתחילת היסוד מתוך עוני” – הכריז הרב קוק בהצביעו על “הנואמים, רבנים גדולים מזקני ירושלים ובאי כח ועדי השכונות הראשונות”, העומדים ומספרים על דברי ימי הישוב הראשון, מתארים את הסכנות והאסונות שהיו בימים ההם, את מסירות נפש הראשונים המיסדים, ובראשם המנוח ר' יוסף ז“ל” – “החובה על כל איש ישראל לזכור ולהזכיר תמיד, ומצוה עלינו לספר על החלוצים הראשונים בהערצה קדושה, ולשים כל זאת לזכרון בספר גדול”, (דברי הרב קוק באספת האזכרה הנז'). זקנִי הרה“ג רבי שמעון אשריקי ז”ל, הרב ואב“ד לעדת המערבים בירושלים, אמר בנאומו באספת הזכרון הנז', לאמר: “האשכנזים היו אומרים שהם היו ראשונים לבנין השכונות וביציאה מחוץ לעיר. הן בתחילת היציאה לא האמינו בדבר, לא האשכנזים ולא הספרדים ברעיון. היה איש יחיד ומיוחד, שהיה שליח ממרום, רבי יוסף ריבלין ז”ל, שקם בהתעוררות עזה לרעיון נגד השכל והכח האנושי, ובעזרת השם היתה השפעתו גדולה מאד, על האשכנזים והספרדים גם יחד, ועוררם להשתתף בבנין השכונות הראשונות”.

בפרקים הבאים רצוני לרשום את ראשית יסוד השכונה הראשונה “נחלת-שבעה”.

ג.    🔗

“נחלת שבעה” נוסדה בשנת תרכ“ז, ואת “אבן הפינה” לבנין ביתו, שהיה הראשון מחוץ לחומה, הניח רבי יוסף ריבלין ביום ה' לחדש איר תרכ”ט, תיכף אחרי “הגורל הראשון” (הנזכר בפנקס היסוד של נחלת שבעה וביתר המקורות). ואולם עוד כארבע עשרה שנה לפני כן, עוד בשנת תרט"ו, בשעה שהכל היה שמם מחוץ לעיר, וחוץ ממנזרים עתיקים בודדים אחדים לא היו שם, בשעה שהיו עוד שערי העיר ננעלין בלילה מפחד שודדים ואויבים, עד כדי כך, שגם ערביי העיר פחדו גם ביום לצאת שעריה יחידים ומכל שכן בלילה, עוד אז החל רעיון בנין מחוץ לעיר לפעם את רבי יוסף.

אחד הירושלמיים, ר' אלכסנדר לוינזון, מספר בשם אביו רבי נחום, (זה שנשלח ע“י מונטיפיורי להודו, להביא שלום בין היהודים השחורים והלבנים, בשנת תר”ך), על דבר שיחה שהיתה בנדון זה בין הרי“ר ובין מונטיפיורי, בזמן שמונטיפיורי היה בירושלים בשנת תרט”ו. הר“י ריבלין, שהיה נכד רבי משה מגיד, כבר נתחבב על מונטיפיורי, שזכר לו גם חסד ואהבת זקנו, שהיה ידידו הותיק של מונטיפיורי. וכשהרצה הר”י ריבלין לפני השר הזקן על רעיונו בדבר בנין הישוב, הציע לו מונטיפיורי שיסע אתו לונדונה, לעזור על ידו בעניני אר“י. אחד הנוכחים אמר למונטיפיורי: “מוטב שגם אתה תתישב בירושלים”, אך הצעיר ר' יוסף ריבלין ענה לו: “רק כשאתה תהיה בלונדון ואני בירושלם, תוכל לעזור לבנות את ירושלים”. גבאי הת”ת וישיבת עץ-חיים בירושלים מזכירים במכתבם, שבפנקס עץ-חיים משנת תרט“ו הם מוצאים “ברשימת בחורי חמד לומדי גמרא תוס' רי”ף ופוסקים את שם הבחור “יוסף בה”ר אברהם בנימין”, שלמד בשקידה יחד עם עוד בחורי חמד, שהיו אח“כ גם הם מראשי העדה ומבוני הישוב הקדוש, ובעודו יושב על ספסל הישיבה ארח עם חברה לרעיון למקנת קרקע חוץ לחומת העיר הסגורה, ולבנות עליה בתים לשבת בה”. תפסו בעמקי לבבו, צוואת הגר“א, שנמסרה עוד לזקננו הגאון רבי הלל ריבלין משקלאב, שעלה לאר”י לפני מאה ושלשים שנה, ולחבריו תלמידי הגר“א, לחדש את הישוב בארץ הקודש בכלל ובירושלם בפרט. קבלה היתה בידו מאת זקנו הרב רבי משה מגיד, שכוָנת הגר”א ותלמידיו במצוה זו, שמסרו נפשם עליה, היתה לא רק לשבת בארץ הקודש כי אם גם להרחיב בנינה. ואכן עבודת אבותיו הראשונה היתה לעורר את הגולה לעלות לציון, (הצפירה תרמ"ט, גליון 94 במאמר “חזון ציון”). הוא האמין כי מסירות נפש אבותיו וחבריהם “שהכניסו את עצמם מלכתחילה בסכנה” (הרי“ר במאמרו “הצבי” תרמ”ו גליון 45), היתה לתת כל כחם להרחבת הישוב. תורה זו שתה מימי ילדותו הראשונים במרכז ההנהגה הצבורית בימים ההם, בבית זקנו הגה“צ רבי משה מגיד, מנהיג עדת האשכנזים ובבית אביו הרה”ג רבי אברהם בנימין, שהיה מנהל התשב“ר ועניני צבור שונים, ולאחרונה בסביבת שאר בשרו רבי יוסף יואל ריבלין סופר כולל הפרושים. הר”י ריבלין היה נתון לרעיון הזה, לפי מסורת משפחה, עד כדי כך שגם כאשר התארש בשנת תרט“ו עם העלמה שרה ציפא בת הרה”ח רבי יהודא ליב גולדשמיד, אמר לפני “התנאים” לאחיה הר“ר משה יצחק גולדשמיד, שהיה גם הוא אחד מעסקני ירושלים ואחד ממיסדי כמה שכונות, לאמר: הנה ב”תנאים" כתובה התחיבות “ולא יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה”, לפיכך החובה עלי שלא להעלים מהכלה שמוחלט אצלי להתחיל בישוב חדש מחוץ לחומה ולהתישב בו ראשונה. הורי הכלה חפצו לבטל את השדוך, כדי שלא לסכן את חייה ע“י שגעון כזה. אך הכלה אמרה: גם אני חושבת שהרעיון הזה חשוב, ובאשר ילך הוא אלך גם אני. הגיע הדבר לידי כך שהחליטו שנכנס בו “דבוק” מדבריות המושך אותו רק למדבריות. לפי דברי הגר”מ אוירבך עשו בני משפחתו גם סגולות ולחישות לגרש את הדיבוק ע“י מטילי גורלות. והיו שעות שגם הוא בעצמו התחיל לחשוש ש”דבוק" נכנס בו, המושך אותו לרעיון שהוא נגד השכל, כי האמין בדבוק, והוא בעצמו מספר על דבר גרוש “דבוק” (ב“יהודא וירושלים” הוצאת רי"מ סלומון בנומ' 13). ואולם הוא האמין גם ב“חלומות”, שלפי עדות זקני ירושלים כהגר“מ טוקצינסקי, רבי אלי' מרדכי אייזינשטיין הי”ו נכדו של ר' ארי' נאמן ז“ל ורבי אלטיר ווישנצקי חתן הרי”ר, היה מוצא לעתים קרובות ומאמין בהם. פעם, בשעת פקפוקים, חלם שאביו זקנו ר' משה מגיד בא אליו ואמר: “זהו רוח ממרום, ד' שוכן בציון, “ציון” בגימטריא “יוסף”, ובזכות זה תוליד ילדים”, החלום הזה נשנה פעמים, ואמנם חמש עשרה שנה אחרי נשואיו לא נולד לו ילד, ורק בשנה הראשונה שנכנס ל“נחלת-שבעה” נולדה לו בת.

במרץ מופלא התחיל האיש מטיף לרעיונו, מטיף ברבים בבתי-כנסיות אשכנזים וספרדים, בכח הדרשנות הנפלאה שחונן בה. לאלה שהתנגדו לרעיונו לצאת מחוץ לעיר גם מפני קדושת פנים החומה, ולמתנגדים לדחוק את הקץ, ענה כיד דרשתו הטובה עליו: “אם ד' לא יבנה בית”, היה אומר, פרושו: אם לא לסמוך על ד' שוא עמלו בוניו בו, ואולם דוקא מפסוק זה מוכח שיש בונים, ולהפך, צופה לנו ד' שנבנה. ומצוה היא לבנות כמצוות אחרות. עלינו לבנות “בעמלנו ויגיענו” (דבר שהוא מדגיש בכמה ממאמריו). ויש שהיה פותח תנ“ך ואומר: “הנה ראו, פתחתי ספר ונתגלה לפני פסוק המרמז נכוחה או בגימטריא על בנין ירושלים”, הגיעו הדברים לידי כך שהיה שקוע באותה תקופה בצרוף פסקי תורה וחז”ל שיש להם קשר עם בנין ירושלים, וממלא אותם לא רק בתוך מכתבים, כי אם גם על לוחות ודפי ה“שערים” של ספרים, או גם על כתלי בתי הכנסיות והישיבה, ואף על כתלי רחובות ועל סדינים בביתו ובתי קרוביו. היחידי שהסכים לו היה רבי ליב הורביץ לומזער שתמך בדעתו. אז אמרו גם עליו שהוא “המשגע” השני ושחלק מן “הדבוק” נדבק גם בו. רק הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל היה אחד “ששמר את הדבר”.

וכן נגש גם לפעולות, מתוך אמונה חזקה זו שקדמה גם לשטה וגם לתכנית, והיה אומר מתוך הבעה: ש“אין עלינו לעשות חשבונות רבים ולא למראה עינים לשפוט”, או כנוסחו ב“הלבנון” תרל“ה כ' סיון, במאמרו ע”ד התפתחות הישוב מחוץ לחומה, “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח ד' ורצונו כי עת לחננה”. ראשית מעשהו היתה עוד בשנת תרט“ו, אז הוציא מכתב חוזר “כעת לחננה” (בגימטריא תרט"ו) כי בא בא מועד”, בבאור על נחיצות הבנין, וסמוך לכתיבת חוזר זה בשנת תרי“ז יסד גם חברה בשם “בוני ירושלים”. את החברה הזאת מזכיר הר”י ריבלין גם בזמן יותר מאוחר, במאמרו ע“ד הישוב מחוץ לחומה ב”הלבנון" תרל“ד גליון 21. בחוברת התכנית של החברה נמצא גם פזמון הר”י ריבלין, שבין יתר דבריו, נאמר: “בבנין ירושלים נחל כנאמך ובכל הארץ נעשה חיל כרצונך” (ראה להלן).

בשנת תרי“ז התחיל לאסוף חברים לחברתו, והיו כאלה מחבריו הצעירים שהסכימו להרשם כחברים בפנקסו “מתוך רחמנות” שלא יכלו לראות בצערו, או היו גם כאלה שהסכימו מתוך תקוה לאיזה טובת הנאה ממנו, שכבר אז היה, עוד בימי רבי יוסף יואל ריבלין, הסופר למכתבים חשובים. ביחד עם זה התחיל לפנות גם לקרוביו בשקלוב ובמוהליב, והריץ מכתבים גם לועדי ארה”ק בשקלוב, שהיתה אז מרכז כספי התמיכות לישוב ארץ הקדש (ראה בלוח לונץ תרע"ה עמוד 198), וכן לועדי ארה“ק שבאמשטרדם ולונדון וגם לאנשי שם שונים בחו”ל. לתעמולה זו היו גם תוצאות חשובות.

בשנת תרי“ט יעצו אותו קרוביו העשירים והעסקנים בשקלוב ובמוהליב, לבוא לשם, והזמינוהו אחרי חליפות מכתבים לבוא אליהם לדבר פנים אל פנים בדבר רעיונו זה. ביחוד התענינו בדבר שני דודי אביו הגביר הרב ר' שמריהו לוריא (חותנם של הרי“מ פינס והגאון רבי דוד פרידמאן ז”ל) והגביר הגאון רבי שלמה זלמן ריבלין, (זה “טרס בולבה היהודי”, הטפוס המיוחד שקבע רבי יעקב מזא“ה ז”ל את תמונתו לדורות בזכרונותיו בפרק מיוחד). גם שלחו לו סך של מאה וחמשים רובל להוצאת הנסיעה. בין זקני המשפחה מסופר שסבת ההזמנה היתה זו: כשראו בני משפחתו שאי אפשר להסיר אותו מן “הרעיון המדומה”, כתבו לקרוביהם שבשקלוב ומוהליב ובקשום להזמינו לזמן מה לחוץ לארץ כדי להסיח דעתו. ואולם רבי יוסף נסע אז ולקח אתו על חשבונו גם את אחד מחבריו, רבי מיכל הכהן ז”ל, שיסיעהו בענין זה, ואתם נסע גם חברם הרי“מ סלומון ז”ל, שנסע אז לרוסיא, ולמד מלאכת הדפוס. הר“י ריבלין “האברך מירושלים בעל השלמות, יפה תאר וחסון כארז” ונכד רבי משה מגיד, שהיה נערץ בכל תפוצות רוסיא, נתקבל בכבוד והערצה, ורעיונו מצא לו מסלות בלבות קרוביו. הם גם יסדו לשם זה ועד בשקלוב, וגם הבטיחוהו להשתדל לאסוף כספים לקרן הלואות לבוני בתים בירושלם. אך יעצוהו לבלתי היות נמהר להוציא את רעיונו לפועל בחפזון, כי אם בהדרגה ובדרך בטוחות. כתשעה חדשים עשה הר”י ריבלין בחו“ל ושב ירושלימה. בשובו נשלחו שמונה מאות רובל שנאסף על ידי הועד בראשות חתנו של הג”ר הלל ריבלין, הגביר רבי שמריהו לוריא. רבי שמריהו לוריא בא לפני כן ירושלימה עם משפחתו להשתקע, אך נאלץ לחזור לחו“ל. עליו מסופר ב”המגיד" תרכ“ה גליון 4: שב”עת כי היה עם כל משפחתו באר“י פדה את בית הכנסת אשר בחצר מורינו ר' יהודא החסיד מידי הישמעאלים, כנודע לכל”.

שמונה מאות רובל אלו הועברו לפקדון לקופת כולל הפרושים בירושלם, והוצאו אח“כ לכסוי ההוצאות הכלליות בקשר עם קנית אדמת השכונה הראשונה, מלבד עוד סכום אחד שהמציא עוד הר”י ריבלין למטרה זו, ועוד סכום שהמציא השד“ר רבי חיים הלוי קאוונער ז”ל, אבי משפחת שרלין, אחד משבעת מיסדי “נחלת שבעה” ועוד שכונות, ועסקן בצרכי צבור באמונה, מבוני ביהכנ"ס הגדול בחורבת רבי יהודא החסיד, שנשכח לדאבוננו לגמרי, והראוי גם הוא להערכה מיוחדת.

ד.    🔗

מלא תקוות חדשות, אחרי הצלחתו בשקלוב, שב הר“י ריבלין לירושלים, והחִל לעסוק ברעיון הבנין ביתר מרץ. הראשונים שנתחברו אליו הפעם ביתר רצינות היו רבי ליב הורוויץ (חתן הגאון רבי אלי' יוסף ריבלין זצ"ל, ממיסדי הישוב האשכנזי בחברון), רבי בנימין בייניש סלאנט (בן הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל רבה של ירושלים), וגיסו של הרי”ר העסקן הידוע רבי משה יצחק גולדשמיד ז“ל. אלה חברו לו יחד והסכימו להיות בועד “בוני ירושלים”, בתנאי מותנה שיהא מובטח סכום כסף שיספיק לבנות לפחות חמשה ועשרים בתי דירה בפעם אחת, בית כנסת ו”מקוה" לטבילה וגדר אבנים מקיף את כל המושב עם שערי ברזל כראוי. היה גם תנאי להשיג חברים גם בחו“ל שישתתפו גם הם בבנין בית או חלק בבית למען הקל על הבנין. במיוחד דרשו שיהיה המושב קרוב לחומת העיר, לא רחוק מחמש מאות צעדים בערך. הר”י ריבלין הסכים לתנאים, אם כי דעתו הפרטית היתה שיש להתחיל גם בבנין בתים אחדים, ואין לחשוש גם מרחוק מקום קצת יותר. כפי שמקובל בידינו אמנם קנה הר“יר בשותפות עם אחד הספרדים עוד לפני צאתו לחו”ל מגרש רחב ידים בצלע ההר, שברבות הימים נבנתה עליו “ימין משה”, ואולם תוצאות קניה זו לא ידועה לנו.

הרי“ר נכנס מיד במשא ומתן עם ערבים על דבר קניית שטחי שדות גדולים בקרבת העיר, “במטרה לזרוע חטים למצה שמורה”, בחששו לגלות לערבים את כונתו, משום שבעלי-הבתים הערבים בעלי החצרות בפנים העיר הביטו בעין רעה על התפתחות ישוב מחוץ לעיר. דמו שהיהודים שבתוך החומה יהיו תמיד כפופים להם, ויוכלו להעלות על מחירי הדירות – מעשים שהיו – כחפצם, וגם לנהוג ביהודים מעשי בעלים. משא ומתן זה ארך שנים מספר. הוצעו הצעות שונות בקרבת שער יפו ושער שכם צפונה מערבה ונגבה. היה יוצא לעתים קרובות בלוית חברי החברה אל מחוץ לעיר לבקר ולמדוד. כי היה הר”י ריבלין, כידוע, מבין גדול בשעורי מדידה ובעל חשבון נפלא. ואולם קשי מיוחד היה בדבר, בהיות כל חלקה לבעלים רבים, והיה תנאי קודם למעשה שהקרקע תהיה שייכת לבעל אחד, נקי מכל ערעור, או שיביאו המוכרים את מפות השדות בצרוף תעודות מכירה מאושרות מכל השותפים והיורשים. פעם כשעזב ר' יוסף את המפות האלה והתעודות על שלחנו, מצא בשובו כתוב עליהם באותיות גדולות: “חלומות” “משוגע”, “הן סוף-סוף יהרגוך הערבים אם לא תקנה מהם”.

באותו הזמן היה הרי“ר עוד לומד חצי יום בישיבה, והיה גם מתלמידיו של הרב מקוטנא, הגאון הישיש רבי משה יהודא ליב זצ”ל, בעל “זית רענן” (מאמר הרר“י ריבלין ז”ל ב“המגיד” תרכ"ה גליון 8). אך מלבד זה שמש גם “סופר הקהל” למכתבים הכלליים של העדה והרבנים (“המגיד” תרכ"ד גליון 4), אז נהל גם התעמולה ליסוד “בתי מחסה” בעיר העתיקה (“המגיד” תרכ"ב גליון 17) וגם של בנין בית הכנסת שבחורבת ר' יהודא החסיד (מאמרי הרי“ר “המגיד” תרכ”ד גליון 28 ותרכ"ה גליון 42–41). ראשית פעולתו הספרותית במובן רחב יותר חלה גם היא בתקופה זו. משנת תרכ“ב ומעלה הננו מוצאים מאמרים רבים ממנו, העוסקים כולם בעניני ירושלים, הצבור והישוב בא”י, בכל עתוני התקופה ההיא ושלאחריה: ב“המגיד”, “הלבנון”, “הכרמל”, “העברי”, “חבצלת”, “המליץ”, “הצפירה”, “הצבי” ועוד.

תקופה חדשה בחייו ובמפעלו מתחילה בשנת תרכ“ו, גם מפאת עמדתו הצבורית גם מפאת בנין השכונות, בשנה ההיא יסד את “ועד כל הכוללים”, בנשיאות ראשי רבני האשכנזים, רבי מאיר אוירבאך הרב מקאליש ורבי שמואל סלאנט ואב בית הדין רבי יעקב ליב לעווי ז”ל, ועלה בידו לאחד את כל כוללות האשכנזים ואחרי כן גם רוב כוללות החסידים יחד תחת רשות ועד הכללי “כנסת-ישראל”. באותה שנה נפטר בחלי-רע, בדמי ימיו סופר הכולל רבי יוסף יואל ריבלין, ובמקומו נתמנה הר“י ריבלין גם למנהל הענינים הכספיים של פקידי ואמרכלי ארה”ק אשר באמשטרדם ושל הכספים הבאים מאנגליה וממונטיפיורי, ונהיה למנהל הראשי בפועל של כל הענינים הכלליים של עדת האשכנזים. השפעתו גדלה אז גם על הספרדים, והיה גם המנהל הראשי בענינים שבין העדות ובין הממשלה עד יומו האחרון. אמנם היו כאלה שהביטו בעין רעה על התמנותו של הצעיר בן העשרים ושמנה, וב“הלבנון” שנת תרכ“ו גליון 6, מביע הסופר מירושלים (ול"ה, בנימין זאב הלוי ספיר) את התפלאותו על הרבנים ועל ראשי העדה ועל הגר”ש סלאנט, שהיה מן הראשונים שמנו את האברך ר' יוסף ריבלין במקום ר' יוסף יואל ריבלין, ומתוך שבחו של ר' יוסף יואל הוא בא לידי גנותו של ר' יוסף, וכותב עליו: “ונער נוהג בם, לא בם אך בנו”, “דיו שחותם עצמו ב”המגיד" “אדי”ר" (בר"ת: אלה דברי יוסף ריבלין). בכח עמדתו הצבורית השתמש ביתר עוז לרעיונו. מרצו המיוחד היה למשל: אמרו עליו “גם אילו היה הכל על מכונו, וכל ישראל שוכנים על אדמתם ובית המקדש בנוי על מכונו, היה ר' יוסף ריבלין מתכן תכניות לחדושים ואפילו להפוך גבעות למישור”. גם החלי-רע שעשה שמות בישוב בשנות תרכ“ה-תרכ”ו סלל את הדרך לרעיון לצאת ממחנק החצרות שבתוך העיר. בעת ההיא באו גם מאות ערבים שברחו מעבר הירדן, ששם פרץ החלי-רע תחילה, והתישבו בירושלים, והוסיפו דוחק וסכנת הדבקות במחלות. בעקב זה החלו גם הערבים בעלי החצרות להציק ליהודים בהעלאת שכר הדירות“. הרב יעקב מאיר ז”ל ספר – כך כותב הג“ר יצחק אוירבאך הי”ו, במכתבו (מיום כ“ד שבט תרצ”ה): ש“פעם אחת, זה היה עוד בזמן שלא היה שום ישוב מחוץ לחומת העיר העתיקה, אז אמר ראש הבאשעטים, עבדאללה נמר שמו, לרבי יוסף ריבלין ז”ל שב“מוחרם” (זמן משך דירות) הבא נכפל את שכר הדירות, ומה תעשו, הן אפילו אם יהיו כל יהודיכם דקים כמו קני עץ לא יהי להם מקום ב“חורבה” שלכם, ותצטרכו לשלם תמיד כפי דרישתנו", "אחרי ההודעה הנז' קם רבי יוסף ביתר עוז ובהתעוררות רבה הצליח ליסד חברה מצומצמת מבין חבריו, ואחרי כמה הרפתקאות שאין לתאר במלים יסדו ובנו את שכונת “נחלת-שבעה”.

ה.    🔗

השטה שאחז בה הרי“ר בתחילה, בעצת “אנשי מעשה”, ליסד תחילה “חברה” ולרכוש חברים גם בחו”ל ואח"כ לקנות קרקע, לא עלתה יפה. במשך שתים עשרה השנים שעברו עד אז יסד כמה חברות שלא הצליחו. הוא החליט לקנות קרקע תחלה ואחר כך לארגן “חברה”.

בשנת תרכ“ו נתארגנה קבוצה קטנה של שותפים: הר”י ריבלין, ר' בן-ציון ליאון, הרב ר' חיים הלוי קאוונער (השד"ר הנזכר), ר' משה יצחק גולדשמיד, הר“ר בייניש סלאנט, הר”ר ליב הורביץ ורבי שמואל ברב“צ. וקנו במחיר ארבע מאות נפוליון שטח גדול (הוא השטח המשתרע מן המקום שעליו בנוי כעת בנין הדואר החדש מול גן העיר, ועד המקום שעליו בנויים “בתי פיינגולד”). – ע”ד קניה זו על ידי הרי“ר וחבריו, מספר גם אחד מזקני ירושלים ר' אליעזר רמבך בן רבי שמואל ברב”צ הנזכר. קניה זו נעשתה עפ“י חוזה, ואולם על ידי עכובים שונים נתבטלה הקניה הזאת, אך הרי”ר לא אמר נואש, ותיכף לכן בשנת תרכ“ז נגשו לקנות קרקע אחרת סמוכה לקרקע זו, שעליה נבנתה אחר כך השכונה “נחלת-שבעה”, ושהיתה עוד לפני הקניה בחכירה בידי ר' ליב הורביץ ור' משה ריבלין אחי הרי”ר, למזרע חטים למצה שמורה במשך שנים אחדות. הקרקע נקנתה ע“י השותפים הנזכרים, ואליהם הצטרפו עוד חמשה: ר' משה ריבלין אחיו של הרי”ר, ר' מיכל כהן, ר' יהושע ילין ור' יואל משה סלומון. כמובן שגם קניה זו לא על נקלה עלתה. ומלבד מה שסבל הרי“ר מהמוכרים הערבים ומקרוביהם שבאו בערעורים על המכירה, עוד היו כמה התחרטויות מצד השותפים עצמם, וגם עכובים מבני משפחתו של הרי”ר. מטעמים אלו הוסכם בתחלה לקנות הקרקע, שמחירה היה לא רב, רק לשם זריעת חטים למצה שמורה שלכל אחד יהיה חלק בהם.

לכתחילה נרשמה הקרקע בספרי הממשלה על שם האשה אסתר המכונה אלטושע, אשת ר' ליב הורביץ, בת הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין זצ"ל.

יש מי שנתן טעם לרשימה זו, משום שכל השבעה היו נתיני מדינות חוץ, ואי אפשר היה לרשום “קושאנים” על שמם. ואולם אין זה נכון, משום שבתקופה ההיא נעשו קושאנים גם על שם נתיני ארצות אחרות בקנית חצרות בעיר העתיקה, וכמו שאפשר לראות מפנקס מאה שערים (שנוסדה שנים אחדות אח"כ), שהקרקע נרשמה על אחדים מנתיני חוץ-לארץ. הטעם הנכון הוא, שלא חפצו שאיש מהם ירָאה במשרד רשום האחוזות של הממשלה, מחשש שלא ינקמו בו בעלי החצרות הערבים שבעיר העתיקה המשכירים בתי דירה ליהודים, ובפרט כשיראו איש מפורסם וידוע להם היטב. מספרים, כי כשהיתה אלטושע הולכת לבית הממשלה לרשום את הקרקע על שמה, התלבשה כדרך הערביות וכסתה את פניה בצעיף כמנהגן. הרי“ר בחר בקרובתו משום שרצה גם להיות בטוח, שאם יתחרט מי שהוא מהשותפים מ”פחד המדבר" או מסבה אחרת, לא ימכור חלקו למי שאינו ראוי לחברה או גם ללא יהודי, ומלבד זה רצה גם להיות יותר בטוח בסכום הכסף המיוחד שהושקע על ידו להוצאות צדדיות של הקניה, שהוצאו מכסף ועד שקלוב כנזכר לעיל. ר' משה ריבלין מחברון, נכד ר' ליב הורביץ, מספר אניקדוטה יפה בענין זה: כשנרשמה הקרקע על שמה של זקנתו, אמר יהודי, ירא שמים, לבעלה ר' ליב בדרך עקיצה: “והחזיקו שבעה אנשים באשה אחת”, והוכיחהו איך זה הרשה שיהיו לשבעה אברכים עסקי-מסחר עם אשתו. ר' ליב ענה לו שכל העסק נעשה על ידי קרובה ר' יוסף, ורק הוא העוסק בזה.

כל שטח הקרקע של האגודה הראשונה לבנין בתים מחוץ לחומת ירושלים הקיף בערך עשרים וארבעה אלף (24000) אמות, וכפי שמקובל בידינו הופחתה מזה חלקה מצד מערב בגלל ערעור מצד בעלי הגבול הערבים. הקניה לא נעשתה במספר אמות או מדה אחרת, כי אם על פי גבולות, כדרך שהיו מצינים בקושאנים בימי התורכים: מצד צפון דרך המלך (היינו דרך יפו), מצד דרום בית-קברות למוסלמים – הוא בית הקברות הקדום של המסלמים כובשי הארץ בימי האסלאם הראשונים, הקרוב לברכת ממילא – מצד מזרח סלעים ומספר אילנות, מצד מערב חלקי גדרים וקבר מוסלימי קדום.

מחיר הקרן של כל הקרקע עלה בסך מאה ושבעים לירות תורכיות. ההוצאות הצדדיות, החיצוניות, שנתנו כפצויים לבאים ב“תביעות” “בעלות”, כנהוג באר“י, וכן “בקשישים” וכדומה, והוצאות בערכאות עלו לסכום שני, שעלה בערכו כמעט כסכום מחיר הקרקע. את הסכום הזה המציא ושלם הר”י ריבלין מכסף שהופקד למטרה זו, שנאסף בנסיעתו לשקלוב בשנת תרי“ט כנזכר. ותנאי הותנה לפי ההסכם, שהחברים ישיבוהו איש איש לפי חלקו, אחרי שכל אחד יבנה את ביתו בזמנו. הקרן הזה היה צריך לשמש כקרן-הלואה להרחבת עבודת הבנין. ואולם למעשה לא השיבו החברים את הכספים האלה. חלק מההוצאות הכלליות המציא כנזכר לעיל גם אחד מהשבעה, הוא הרב חיים הלוי קאוונער, שהיה שד”ר ב“ועד הכללי כנסת ישראל” בעת ההיא.

הנה ככה נוסדה חברת השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר.

רוב הקרקע נחלקה לשבע רצועות ארוכות מצפון לדרום, היינו מרחוב יפו לגבול בית הקברות המסלמי. ר“י ילין בספרו דף 113, מבאר את טעם החלוקה לשבע רצועות מצפון לדרום, “מפני שגבול המגרש מצד צפון הנמצא על אם הדרך המוביל ליפו הוא משובח ומעולה מן הגבול הדרומי, שיש בו חסרון וגרעון, בהיותו סמוך לבית הקברות של המוסלמים”, חלקו החלקה באופן שכל חבר יוגבל חלקו גם מצד הדרך וגם מצד בית-הקברות”.

שבע הרצועות נחלקו ממזרח למערב בין שבעת חברי האגודה, בסדר זה: ר' יוסף ריבלין, ר' מיכל כהן, ר' יואל משה סלומון, ר' חיים הלוי קאוונער, ר' יהושע ילין, ר' ליב לאמזער הורביץ ור' בייניש סלאנט. ר' חיים הלוי לא נזכר בספר מסע בארה“ק של ר”י בכרך, האומר “והשביעי שכחתי”. ואולם הוא נזכר בין השבעה בהרבה מקורות ראשונים, וגם בנה שם בית.

וכאן יש להעמיד עוד ענין אחד על האמת, הר“י ילין כותב בקשר עם יסוד נחלת שבעה (שם בעמוד הנז'): “אז באנו אל הממונים של הכוללים ואמרנו להם: “הנה אבותינו חטאו לישוב בהמנעם מלקנות בתים בתוך העיר במחירים זולים מאד”. “אך עתה מתהוה “ישוב מחוץ לחומה” קנו לכל הפחות באיזו אחוזים מן החלקה ובנו בתים עבור העניים”, “אך לדאבוננו אטמו הממונים את אזניהם ולא שמו לבם לדברינו, באמרם: “גדולה חיי שעה מחיי עולם”, “אז יצאנו מלפניהם בפחי נפש ובשברון לב”. היחס הזה של מחברים שונים ל”חלוקה ולממונים” אמנם ראוי לבירור מיוחד, והרבה חמר יש בענין זה, ואולם כאן נראה “שובר” הדברים מתוך מנין השבעה שגם ר”י ילין בעצמו מונם, ושהיו ממונים ושיכים למוסדות הכוללים: 1) ר' יוסף ריבלין, היה מנהל ה“ועד הכללי כנסת ישראל”, 2) ר' חיים קאוונער, שד“ר של הועד הכללי. 3) ר' בייניש סלאנט, היה ממונה כולל ווילנא, חבר ה”ועד הכללי" ובנו של הגר“ש סלאנט, שהיה נשיא הועד הכללי. 4) ר' מיכל כהן, היה אז מזכיר כולל ווילנא וגם עוזר בעבודות משרדיות בועד הכללי. 5) ר' ליב לאמזער, ממונה וחבר ב”ועד הכללי“. 6) ר' יואל משה סלומון, מדפיס את כל דברי הדפוס של ה”ועד הכללי“, “ת”ת וישיבת עץ-חיים” ו“בקור חולים”, שהיו מסונפים אז ל“ועד הכללי”.

לפי המסור בידי ישישי משפחתנו גדר הרי“ר את כל גבולות חלקת נחלת-שבעה עוד בשנת תרכ”ז, עם גמר קנית המגרש, ובנה שם בית כפרי נמוך, הוא המרתף שעליו נבנה אחרי כן ביתו בשנת תרכ“ט. מרתף זה שמש מחסן לחטה של קופת אמשטרדם, שהר”י ריבלין וגיסו רי“מ גולדשמיד היו באי כחה, ושהיתה מוכנה לעניים אם יפרוץ חלי-רע כאשר בשנת תרכ”ו.

הרי“ר הרחיב את גבולו וקנה (מבעלי הגבול, ערבים), עוד רצועת קרקע לפאת מזרח, מחוברת ל”רצועתו" הנז' שחצי רחבה הוסיף לחלקו וחציה השני הפריש לדרך, היא הסמטא המזרחית של השכונה עד היום.

ו.    🔗

לפי התקנות היו צריכים לבנות שני בתי דירה לשנה, על ידי שני חברים, שעליהם יצא הגורל, כל דירה בית בן שני חדרים, ככתוב בפנקס היסוד של נחלת שבעה (נדפס ע“י ר' אליעזר ריבלין ובספרו של הר”י ילין). ביום ד' איר תרכ“ט הוטל הגורל הראשון, ויצא על שנים מהשבעה לבנות שני הבתים הראשונים בשנה הראשונה, ואחד משני הזוכים מסר את “זכותו” לר' יוסף ריבלין, שהיה מוכן לבנות תיכף, כי קצרה רוחו לחכות, כמו שנראה גם מסעיף ב' של הפנקס, שנכתב בכתב ידו, ושם נאמר: “חיש מהר נשכור לנו חוצבי אבן לחצוב בהר נחלתנו”. גם האמין ר' יוסף, שהיה עד אז חשוך בנים, בחלום שראה, כי כשיזכה לזה יזכה לילדים. ותיכף ומיד הניח אבן הפנה לביתו, הוא הבית בראש הרצועה הראשונה ליד דרך יפו. חגיגת אבן הפנה נדחתה ליום ל”ג בעומר תרכ“ט, ורבים מתושבי העיר העתיקה יצאו לחגיגה זו. אחרי כמה ימים הונח היסוד גם לבנין בית ר' מיכל כהן, שהוא אחר מפני התנאים הקשים שהיה נתון בהם, וגם משום שאשתו לא הסכימה לצאת עם ילדיה לגור במדבר. הרי”ר היה מוכרח מכמה סיבות לקבל עליו עול ואחריות גם לבנין בית זה. וביום ט' תמוז תרכ“ט עמדו על מקומם שני הבתים הראשונים על כתליהם וגגותיהם. ביום ח”י מנחם-אב נגמר בנין בית הרי“ר עם כל “ההצטרכויות”, אחרי אשר סדר כבר בהתחלה במגרשו ברכת-מים, ששמשה למקוה מי גשמים לרחיצה וכביסה, כי מים לשתיה היה פלח מביא מבורות העיר העתיקה בנאדות. ביתו של ר' מיכל כהן נשאר עוד בלי טיח ובלי רצפה גם אחרי כן. הר”י ריבלין חינך את ביתו והתישב בו ביום כ“ז אב תרכ”ט, שכעת נמלאו לו שבעים שנה. בקשר למאורע החשוב הזה כתב הגרי“מ טוקצינסקי הי”ו (חתנו של ר"ב סלאנט, משבעת חברי “נחלת-שבעה”) ב“הצפירה” תרנ“ז גליון 162, על רבי יוסף ריבלין ז”ל, לאמר: “כאשר יסד שכונה ראשונה מחוץ לחומת ירושלם בשם “נחלת-שבעה”, ולא חפץ איש לשבת שם גם בחינם, יצא הוא וביתו והתישב שם, ולא שת לבו להשממון אשר מסביב” – בימים הראשונים עוד נשארה אשתו בעיר, והוא היה הולך ללון שם רק בימות החול, בלוית יהודי ספרדי אחד, נסים שמש שמו. מסופר שבכל בקר חכו לו בשער העיר כמה מקרוביו ומיודעיו לראותו שב חי.

אז התחיל ר' יוסף לכתב בבית הנז' ספר תורה בכתב ידו, גם לשם סגולה לשמירה. ר' מאיר סופר סת“ם הי”ו, מספר ששמע מאביו רבי יצחק זאב סופר סת“ם, שהדריך את הרי”ר בענין כתיבת הספר-תורה, כי כשהגיע הרי"ר לפסוק “ויולד בנים ובנות” נתבשר שאשתו הרה.

פעם אחרת, ביום חג של המסלמים, התחננו קרוביו לפניו שיוַתר על אותו לילה ולא יצא מחוץ לעיר. הזמינוהו לבית אחיו הר“ר זלמן חיים ריבלין ז”ל, ואחד מידידיו סגר את הדלת, ואמר לו שלא יתנהו לצאת עד שיתן “תקיעת כף” שלא יצא הלילה. ואולם הוא ענה שאם יפסיק רק יום אחד יפסק הישוב החדש ח"ו, והתפרץ ויצא, כשהוא קורא בקול: “ד' שוכן בציון”.

תמונת הבית הראשון של שכונת “נחלת-שבעה”, הראשונה של “ירושלם החדשה”

נבנה ע“י רבי יוסף ריבלין ז”ל, התישב בו ביום כ“ז אב תרכ”ט

“ולא שת לבו להשממון אשר מסביב”.

תמונה של שנים מותיקי ירושלם, הר“צ קרויז והר”א רמבאך, הכותבים את הדברים דלקמן:

הרה“ח ר' צדוק קרויז הי”ו (בן הר“ר יוסף משה קרויז ז”ל, אחד המיסדים של השכונות הראשונות). כותב על “העת ההיא, אשר מחוץ לחומת עיה”ק היה מדבר שמם, בימי ילדותי“. ש”הרב ר' יוסף ריבלין ז“ל, היה כידוע לכל החולם והמעורר הראשון ורוח החיה באופני התפתחות הישוב” כו‘. “וזאת זכיתי לראות בעיני, בשנת תרכ”ט יצאנו אני וחברי הילדים בראשות רבנו ר’ נתן ז“ל, לראות התחלת בנין ישוב החדש מחוץ לחומה, ואז **נגמר הבית הראשון שבנה הר”י ריבלין והתישב בו**. עלינו על גג הבית והסתכלנו בסביבה שהיתה כולה שממה מבהילה. הבית הוא בית הפינה הראשון בשכונת “נחלת-שבעה” (אשר צדו הצפוני לרחוב יפו וצדו המזרח לסמטא של מזרח השכונה). ומחמת החשיבות הגדולה של הבית הזה אשר בחשבון צדק הוא בית היסוד האמיתי שממנו נמשך התפתחות כל הישוב בעזה"י. אמרתי שמן הראוי לעשות תמונה מהבית הזה לזכרון, ואני שזכיתי לראות בהבנותו וחנוכו הצטרפתי לתמונה חשובה זו" כו' כו'.

רבי אליעזר רמבאך הי“ו (בן הר“ר שמואל ברב”צ ז"ל, מבוני נחלת שבעה), כותב: “בית הר”י ריבלין היה הבית הראשון של השורה הראשונה כו‘, **בשכונתנו נחלת-שבעה היה הוא הרוח החיה המעורר והפועל כו’, ובכלל היה הר”י ריבלין מסור כלו לבנין שכונות כו‘“. ** “ובשביל הערך הגדול של הבית הקטן הזה, אשר לפי דעתי ודעת תושבי ירושלים הותיקים, היה הבית היסודי הראשון של הישוב הראשון בבנין ירושלים. הצטלמנו ביחד עם הבית הזה שבנהו רבי יוסף ריבלין ז”ל”, שהיה באמת הנחשון הראשון לישובנו הקדוש" כו’.

מספרים שפעם אחת, בימים הראשונים לשבתו מחוץ לעיר הזמין הרי“ר את אחד השבעה ללון אתו, כדי להרגילו ללון מחוץ לעיר. ואולם בחצות הלילה לקח הלה את שמיכתו וכרו ושכב מתחת למטתו של ר' יוסף מרוב פחד. מקרים אחרים מעין זה מסופרים על תקופה זו. מלבד מה שהיה מפציר כפעם בפעם במכירים לצאת ללון אתו, לחנכם בישיבה מחוץ לעיר, היה לפעמים גם מערים עליהם: היה מזמינם לפנות ערב לביתו ולגינתו ומעכבם קצת, וכאשר שבו אל שער העיר ומצאוהו סגור, היו מוכרחים ללון בביתו. פעם הזמין כזאת שנים מידידיו, ר' מנדל מלמד ועוד אחד. בפחד מות שבו אתו לביתו כשראו את שער העיר סגור, אולם הוא עודדם וחזק את רוחם, הזמין גם שוטר מיוחד לשמירה באותה לילה. ואולם אחד מהם כעס עליו מאד ומאן גם להשיב על דבריו, וכשהרי”ר הגיש לו כוס קפה ומים בעט בו מתוך כעס. כשנכנס למחרת הבקר בשלום העירה, אמר שחיב הוא לברך “ברכת הגומל”.

בדבר ישיבתו בימים הראשונים בנחלת שבעה, מסופר גם זה: פעם התכונן הרי“ר באותם הימים לנסוע ליפו לימים אחדים, מקורביו שעוד השתדלו להניא אותו מסכן נפשו בישיבה מחוץ לעיר, החליטו לשכור פלחים להסיר הדלתות והחלונות ולהרוס כמה חלקים, כדי שבשובו יחשוב שיד שודדים בזה, ויעזוב את הבית. ואולם ר' יוסף הוכרח לשוב באמצע הדרך, שנחסמה אז מטעם סלילת הכביש שכבשו אז מיפו לירושלים (כנראה לרגלי בקורו של פרנץ יוסף). בשובו מצא כבר פרצה גדולה בגדר החצר, וכשנודע לו שיד ידידיו בזה, אמר להם שכבר הובטח מן השמים “אתה שלם וביתך שלם”, ד' שוכן ב”ציון" וכו'.

לשם שמירה, הקים הרי“ר גדר אבנים גבוהה ונטע עצים מסביב לשני הבתים, גם קבע שכר מג’ידי לחדש לקצין התורכי השומר בדרך יפו, שישים עיניו על הבתים החדשים. אף סדר על הגג פעמון ו”פנס הצלה“, דבר שהנהיג אחרי כן גם בשכונות הראשונות שיסד כאות קריאה ל”ידידים" ממשטרת נוטרי החומות שעל יד שער יפו. על המגרש נמצא גם שומר ערבי קבוע שהיה שומר על חמרי הבנין ועל כל המגרש, שהיה זרוע עוד אז חטים ל“מצה שמורה”. ולפי מה שמספר רבי צדוק קרויז הי“ו, שהיה נוכח בילדותו בשעה שהר”י ריבלין גמר את הבית הראשון בנחלת שבעה בשנת תרכ“ט, סודר אז על גג בית הר”י ריבלין “בית קפה”. שמחזיקו היה ר' גבריאל צוקרמן. סדור זה בא מצד אחד לשם גדול התנועה במקום השמם, אף גם להרגיל את תושבי העיר לצאת מחוץ לחומה. ואמנם היו קוראין אז למקום הזה בהלצה “רבי יאשע’ס דאצע” (נאות הדשא של ר' יוסף). אמרו שכונתו היתה גם להטעות את בעלי החצרות הישמעאלים בתוך העיר, שהביטו בעין רעה על התרחבות הישוב, כמו שהזכרנו. על ידי סדור בית הקפה התעום להאמין שכל הבנין הוא רק לשם תחנה ומלון לאורחים יהודים המגיעים ירושלימה בלילה, בשעה ששערי העיר סגורים. אז היו הערבים שמחים לקראת בואם של יהודים חדשים לירושלים, שהרויחו מהם מהשכרת דירות ועוד. מלבד אמצעי השמירה סדר גם שמירות “רוחניות” על ידי הנחת “שמירות” ו“קמיעות” מכל המינים.

הרי“ר נצח. גם אשתו אחרי ראותה את ה”מופת" בהריונה יצאה לגור אתו שם בקביעות. ובשנה הראשונה לשבתו ב“נחלת-שבעה” ילדה לו בשנת תר“ל בת, אחרי חמש עשרה שנה לנשואיהם, ונקראת שמה בישראל “נחמה”. באחת ההתנפלויות על החצר הזאת נבעתה הילדה הזאת, שהיתה גם חולה בקדחת בסבת הביצה שהיתה ב”ברכת ממילא" וגם מהצעקות בבית, ומחלתה גברה עד שנפטרה ביום י“ג אלול תרל”ג (“חלקת-מחוקק” חוברת ו' עמוד י"ט). בת הרי“ר מרת פריידא רייזא תחי' מספרת מעשיה מזעזעת, ששמעה מאביה הרי”ר ע“ד התנפלות שודדים קשה בלילה אחד על ביתו בנחלת שבעה באותה התקופה הראשונה, ואיך שנצלו בדרך נס פלאי. אחרי המקרה הזה חשבו שרבי יוסף יעזוב את המקום המסוכן, אבל הוא, אם כי לא יכול לעצור בעד יתר השכנים האחדים שגרו אתו, המשיך לגור שם באמונתו החזקה, עד שחפץ ד' הצליח בידו. וגם זכה אח”כ להקים דורות בירושלים.

ז.    🔗

לאט לאט התחילו אנשים מתרגלים לרעיון. רבים היו היוצאים לבקר בבית הרי“ר כדי לשאוף אויר צח, ועוד ישנם זקנים וזקנות החיים אתנו היום, המספרים בהתפעלות על הבקורים האלה, ועל הר”י ריבלין וביתו הראשון בנחלת שבעה הראשונה. לפני שנבנה שם בית הכנסת. שנגמר בחדש סיון תרל"ד, סדר ר' יוסף מנין מתפללים בתוך ביתו, שרובם היו באים מהעיר העתיקה והתפללו שם רק בימות החול, ובשבת היו מתפללים כלם בעיר העתיקה.

במשך שלשת השנים וחצי הראשונות, מסוף תרכ“ט עד חצי תרל”ג, היה ר' יוסף היחידי שהחזיק מעמד בעקשנות נועזה, וגר בקביעות במקום הבודד הזה, בזמן שיתר השכנים האחדים בבתים הראשונים גרו שם רק לסירוגין, ויש שחזרו לגמרי לעיר העתיקה בסיבת הפחד והתנאים הקשים. וכך היתה דרכו בכל שכונה חדשה שיסד אחר כך.

רבי ארי' ליב לומזר ז"ל (משבעת נחלת שבעה ועסקניה העיקריים). היה אומר תמיד בהתרגשות: “שאת השנים הראשונות שרבי יוסף ריבלין ישב בנחלת-שבעה, לבדו או כמעט לבדו, צריך לחשוב לפי מספר השעות של כל אותו הזמן – לפי שכל שעה היתה כרוכה בסכנה”.

מסבות ידועות הוכרח הרי“ר לקבל עליו גם את חלקו בעודף הקרקע של הר' מיכל כהן. בשנה ההיא, תר”ל, נפל סכסוך בין הר“מ כהן וכולל ווילנא, ואף שהרי”ר הגן עליו, היה נאלץ רמ“כ להתפטר מפקידותו בכולל, ולא יכול למלא תנאי התשלומין. גם חתנו הרח”מ מיכלין מזכיר שהר“מ כהן לא היתה לו אפילו לירא אחת להשתתף ב”נחלת שבעה“. הרי”ר הי' נחשב ל“עשיר” ביניהם בגלל משרותיו הצבוריות, סמכותו והשפעתו.

בתחילת שנת תר“ל הוסיף הרי”ר לביתו עוד חדר ומרפסת שבו, ובמרתף ביתו נכנס לגור אחיו הר' משה ריבלין ומשפחתו. בנו הר“ר אברהם בנימין ריבלין ז”ל, היה הבן הראשון שנולד מחוץ לחומה. מרת מינא תחי‘, בת הרב ר’ זלמן לעווי ז“ל, מספרת שהיתה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה, שנעשה אז בפאר גדול. אחרי כן בשנות תרל“א-תרל”ב בנה הרי“ר על רצועתו (היא השורה המזרחית) בעזרת גיסו ר' משה יצחק גולדשמיד, עוד בתים אחדים, בית אחר בית, ומכר כל בית בתשלומים לשעורים. ואולם לא לשם מסחר, כי אם, כמו שמתארו הר”י בכרך “כי אך לשם שמים הוא עושה” (בספרו מסע בארה“ק משנת תרמ”ב. עמוד 106, כמוזכר לעיל). שני מגרשים מהקרקע שלו גם נתן לשני אנשים חנם כדי שיבנו. אך רוב האנשים האחרים שקנו ממנו בתים בשורה הראשונה הנז' התחרטו, והוא הכרח לחפש קונים אחרים, וגם להשיב לראשונים את תחלת הפרעון בגלל טענות שונות, משום שלא רצה בתרעומות עליו, וביחוד משום שכל הקונים היו עניים. כמה מהם התנפלו עליו ברחוב בצעקות וזלזולים. אופינית היא טענת אחד החברים שבא בטרוניא על הרי“ר שהודיע והבטיח כי החלקה נמצאת 500 צעדים מהעיר, ולבסוף נמצא שיש יותר, ולא הועילה תשובתו שהוא אמר מפורש 500 צעדים מ”חומת העיר" ולא מ“שער העיר”. וככה התחלפו גם הבעלים וגם השכנים. היו גם מקרים שגרו שם שכנים זמן קצר וחזרו העירה. עד כמה שידוע היו השכנים שגרו אז בשורתו של הרי“ר: ר' ליב הורביץ, אחד השבעה (שגר בבית שכור מהרי"ר בטרם בנה ביתו). ר' משה ריבלין, אחיו של הרי”ר. ר' משה יצחק גולדשמיד, גיסו של הרי“ר. ר' אברהם צבי בן הגר”י ליב לעווי ז“ל, שהיה האב”ד בירושלים. ר' הירש גולדשמיד, מחותנו של הדיין הג“ר זבולון חרל”פ ז“ל. ר' יהושע לוצינר. ר' שמואל ברב”צ. ר' שמעון שמש. ר' שלום בלעכער (פחח). ר' אברהם יצחק מעשינגיסער ובן אחיו ר' שלמה. ר' מיכל כהן (שגר שם זמן קצר, ונכנס שוב העירה, ורק אחרי כמה שנים יצא לגור בקביעות) והר' מנדל מלמד.

בנוגע לר' אברהם יצחק מעשינגיסער נוצרה אגדה בשנים האחרונות, שהוא שנכנס לגור ראשון בנחלת שבעה ודקרוהו. אך כמעט כל בני אותו הדור החיים אתנו מכחישין אותה. הר' אלטיר ווישנאצקי, חתן הרי“ר, כותב: שהזקן ר' שלמה מעשינגיסער בירער, בן אחיו של ר' אברהם יצחק הנז' אמר לו מפורש כי האגדה הנז' על דודו הנז' אין בה שום אמת, מעולם לא היה דבר כזה, הוא אמר: “אני נכנסתי לגור בנחלת שבעה ביחד עם דודי הנז' בזמן הראשון שהיו רק בתים אחדים, ואני הייתי אז בן בית אצל ר' יאשע ריבלין שבנה הבית הראשון ונכנס הראשון לגור שם” כו‘. אשת ר’ אברהם צבי לעווי תחי', שגרה אז בשכנות עם הר”י ריבלין בנחלת שבעה, (שבעלה הרא"צ ואחיו בנו שם בעת ההיא גם תחנת קטור), מעידה, שהכירה את רא“י מעשינגיסער שגר גם הוא אז בשכנותה, ומעולם לא דקרוהו. רק אחרי שגרה כבר בנחלת שבעה שנים אחדות שמעה בלילה צעקות, ומעשה שהיה כך היה: חילים תורכים דקרו יהודי אחד, הוא המלמד ר' משה ליב טעפער, והוא נשאר בעל מום כל חייו. דבר זה היה בחדש אדר שנת תרל”ה, ונזכר גם ב“הלבנון” תרל“ה (נומר 35). שם נזכר שכבר גרו בנחלת-שבעה כחמשים בעלי בתים אשכנזים וספרדים. ר' יוסף חש הראשון מביתו להצילו, ואחר כך ערך חקירה, ונמצא שמזימת הרצח יצאה מבעלי חצרות ערבים בעיר העתיקה, שהחליטו להחריב את הישוב החדש של היהודים. הרי”ר וחבריו פנו לקונסולים (כרשום ב“הלבנון” הנזכר) ובקשום להגן עליהם. הפחה אז, אף על פי שלא היה צורר ליהודים – כעס מאד ע“ז, ואמר להרי”ר שאין בכחו להיות אחראי לתושבים מחוץ לחומה. מתוך כעסו לקח חזרה בידי הרי“ר את הרשיון, שהיה בידו אז מסגן הפחה לפתוח את ה”דלת הקטנה" של שער יפו בלילה, במקרה של צורך תכוף ברופא. אולם הרי“ר השיג אז רשות חשאית מראש המשטרה לפתוח השער בשעת הצורך בזכות “דורנות לצנועין”, שהיו הקצינים מקבלים מה”ועד הכללי כנסת ישראל" שבהנהלת הר"י ריבלין.

תקון סניטרי מיוחד, הראוי להזכר, הוא זה, שאחרי שנתברר על ידי רופא נוצרי אז, שסבת המלריא היא הביצה מסביב לברכת ממילא, השפיע הרי"ר על הממשלה לנקות את הביצה על חשבון מוסדות היהודים. גם נתן מתנות לפקידי הממשלה והוקף המשלמי שלא יעכבו בעד עבודת היבוש להבראת המקום.

ח.    🔗

במשך השנים הראשונות נקראה נחלת שבעה בשם ה“דאטשע” של ר' יאשע (ר' יוסף) או ר' יאשע’ס דערפיל“, כי נטע שם גם אילנות וסדר גנה יפה, והמתחכמים קראוה בהלצה “חלום יוסף”. ואולם בשנת תרל”ג כמעט כשל כח סבלו, מלבד צרת הפרט, במות עליו בתו היחידה אז וגם אמה אשתו שרה-ציפה ז“ל בת הר”י ליב גולדשמיד, אשת בריתו בכל פעולותיו הנ“ל, באו עליו גם צרות צבור. בעת ההיא פרצה גם המחלוקת של חברת “עזרת ישראל” ו”תפארת ירושלים“, שקמו נגד כל מפעלו שהקים, לאחד את הישוב האשכנזי תחת דגל ה”ועד-הכללי כנסת ישראל“, ושמטרתו היתה להתאחד גם עם הספרדים במשך הזמן, כמבואר במאמריו הרבים של הרי”ר ב“הלבנון” בתקופה ההיא ולאחריה. המטרה לכל החצים היה הר“י ריבלין. (ב“חבצלת” בכל התקופה ההיא). בשעה זו רבו גם תלונות החברים הראשונים שלא השיגה ידם לבנות. היו ביניהם שהתרעמו עליו על שפתה אותם להשקיע כסף בקרקע, ושהבטיח להם גדולות ונצורות, שבזמן קצר תיהפך “נחלת שבעה” לעיר גדולה, והנה עברו שנים ולא נבנו כי אם בתים מספר. קוני בתיו גם הם לא הניחו ידם והתקיפוהו בזלזולים וטענות גם ברחובות. היה גם מי שאמר לו “טיטוס פרץ בחומת ירושלים מחוץ לפנים – ואתה פורצה מפנים לחוץ”. ואולם הרי”ר היה כעדות הרי“מ פינס “איש אמת מעודו ועשוי לבלי חת, גם כי המטירו עליו פחים הוא ממקומו לא זז” (“החבצלת” כ“ח אלול תרנ”ו גליון 47). עזרה מוסרית גדולה נמצאה אז להרי”ר בבוא בשנת תרל“ד לירושלם הרב הצדיק ר' משה פיזיצער ז”ל, זה שנהיה אז חותנו של הרי“ר. הר”מ פיזיצער ז“ל, זקנו של הרי”מ טוקצינסקי הי“ו ושל ר' שמעון רוקח ז”ל, היה ידוע גם ל“בעל מופת” היודע להבחין בין טומאה לטהרה ובין קודש לחול – (עוד ישנם רבים בירושלם “שראו זאת בעיניהם”). ר' משה התישב תיכף לבואו בנחלת שבעה. אז היו בירושלים כמה מהדרין שפקפקו בכלל ברעיון של ישוב מחוץ לחומה מפאת “קדושת פנים החומה”, וכשראו שהר"מ פיזיצער התישב מחוץ לחומה שככו הפקפוקים.

עד מהרה התאושש הרי“ר, ולא רק שלא השיב ידו אחור מבנין נחלת שבעה, כי דוקא באותה השנה יסד גם את חברת “מאה שערים” כמבואר במאמרו “הלבנון” טבת תרל”ד גליון 21. ודוקא אז נמצאו גם בונים חדשים לנחלת שבעה. השלישי מבין שבעת החברים שבנה ביתו היה הר' ליב הורביץ לאמזער, חתן הגאון ר' אלי' יוסף ריבלין מחברון, ואחריו בנו הר' בייניש סלאנט והר' חיים הלוי קאוונער, ואחריהם נבנו עוד בתים עבור החברים החדשים בשורה המערבית. בשנת תרל“ד נבנו על ידי הר”י ריבלין והר“ח הלוי קובנר עוד שורת בתים אחדים, היא השורה הדרומית של השכונה בקצה רצועות הקרקע של שבעת החברים, אחרי קנותם מכל אחד מהשבעה חלק מרצועותיהם בגבול דרום. בעת ההיא בנה ר' יוסף את בית-הכנסת בשכונה, השקיע ביסודו ובנינו כחות רבים, גם השיג תרומות חשובות לבנין בית-הכנסת, מאת יחידים ומוסדות. ומיום חנוכו, בסיון תרל”ד, היה הוא מנהלו ומחזקו וה“מגיד-שעור” במשנה וגמרא, וגם ה“חזן-ראשון”, ואחיו ר' משה ה“חזן שני” והקורא בתורה. הר' יוסף ריבלין התחיל להקדיש מאז את מרצו ל“מאה שערים “, כמבואר במאמרו ב”הלבנון” הנז' ובפנקסי היסוד של שכונת “מאה שערים”. בקיץ תרל“ד העתיק את דירתו למאה שערים בתחילת הוסדה. אולם השכנים שבנחלת שבעה באו אליו ואמרו לו, שאם לא ישוב לגור אתם ימסרו לו את מפתחות הבתים, וישובו לגור בעיר העתיקה. אז שב לנחלת שבעה עד סוף שנת תרל”ה, שאז יסד את שכונת “אבן ישראל” ונכנס לגור בה. בינתים התפתח הישוב עוד יותר וגם הרי"מ סלומון בנה את ביתו בנחלת שבעה בשורה הצפונית ועבר לגור בה וגם העביר את בית דפוסו לשם.

האחד משבעת החברים הראשונים, שלא בנה ב“נחלת-שבעה” הוא ר' יהושע ילין, משום שהתחיל אז בישוב החקלאי “מוצא” עם חותנו וגיסיו משפחת רבי שלמה יחזקאל יהודא ז“ל הבבלי. הוא מכר כמעט את כל חלקו בנחלת שבעה, כשלשת אלפים אמה. כפי שהוא מבאר בפרוטרוט בספרו “זכרונות לבן ירושלים” (עמוד 112), גם הרויח במכירה זו. גם אחרים משבעת החברים הראשונים מכרו רוב חלקיהם בקרקע והרויחו, אחרי שהמקום היה בימים ההם כבר מיושב בדירים רבים. היו מהם שמכרו לפני זה ולא הרויחו ולא הפסידו. היחידי שהפסיד מכל המפעל הזה, היה הר”י ריבלין, מפני שהוא בנה את ביתו ויתר הבתים על חלק הקרקע שלו בזמן הראשון, בשעה שכל הסביבה היתה עדין שוממה, כמבואר לעיל. ואולם הוא שמח בריוח נצחונו, שחלומו הגדול נתגשם ונתקים. אחרי זמן מכרו כל הראשונים גם את בתיהם לאחרים, אם במוקדם ואם במאוחר. היחידי שלא מכר את ביתו וגר בו כל ימי חייו ונפטר בו, היה ר' יואל משה סלומון ז“ל, שהנחיל את ביתו גם לבניו אחריו עד היום הזה. ומשום זה נרשם בדור המאוחר יסוד “נחלת שבעה” לזכותו של הרי”מ סלומון ז"ל, ואולם למעשה בנה ועבר לשכונה רק כמה שנים אחרי הבנותה.

הר“י ריבלין הלך מחיל אל חיל, ושתים עשרה שכונות בזו אחר זו יסד ובנה, מתוך יגיעת הגוף ועמל הנפש ובתנאים קשים, במשך שלשים שנה. פרשה ארוכה היא זו, שעוד נשוב לדבר בה. יצוין כאן רק זה, שבכל שכונה ושכונה משבע השכונות הראשונות, שכל אחת מהן נוסדה ב”מדבר-חדש“, נכנס ר' יוסף לגור בהן ראשונה. בזה ראה רבי יוסף את מפעל חייו העקרי, עד שכנוהו בכל אותה התקופה שבנה שכונות: “רבי יאשע שטעטלאך מאכער” (ר' יוסף עושה שכונות). גם חמשה עשר בתי כנסת יסד ובנה בשכונות במסירות הגוף והנפש, והחזיק בהם שעורים לתורה, ובכמה מהם היה מגיד הוא בעצמו שעורים בכל יום. פעולתו כסופר הכללי בכל עניני הישוב וחזוקו, מגין תמידי במאמריו הרבים על מוסדות ירושלם, ראשיה ורבניה. מנהל ה”ועד הכללי“, שהיה בתקופתו המוסד העליון ומרכז “קרנות” הישוב, מנהיגה של ירושלם כלפי פנים וכלפי חוץ, מכניס יהודים לאלפים לארץ-ישראל מתוך מסירות נפשו וקרבנות, עוסק יומם ולילה לעזרת עניים, בלבו הטוב והרחמן, עוסק בפדיון שבויים ובטול גזרות. (על דבר עבודתו מתוך מרץ ואחריות רבּה ביסוד הישוב החקלאי כבר כתבתי במאמרי ב”בוסתנאי" תרצ“ט (גליון 40–39). – כל אלה הם פרקים שלמים בפני עצמם המחכים עוד לגואל. בכל אותו הזמן היה מוקף תמיד התקפות קשות מ”בעלי-בקורת" בעתוני תקופתו, “וימררוהו בעלי חיצים”, “וידכאוהו עד מות”. ובמותו, בכ“ז אלול תרנ”ו, נמצא כי “תחת החומות והבתים ואלפי השקלים אשר יחסו לו, לא הניח אחריו אפילו קבא דמוריקא”. (הרי“מ פינס במאמרו ב”חבצלת" תרנ"ו 47).

אחרי המלחמה העולמית, התעוררו רבים מזקני בע“ב של השכונות הראשונות בירושלם, מתוך צער שזכרו של המיסד הגדול, אבי השכונות האמיתי, רבי יוסף ריבלין זצ”ל, הולך ונשכח, ומטעם גבאי השכונות “אבן ישראל”, “משכנות ישראל”, “מזכרת משה” ו“זכרון טוביה”, נערכה אספת אזכרה רבת עם בבית הכנסת “מזכרת משה”, ביום כ“ז אלול תרפ”א, במלאת כ“ה שנים לפטירת הר' יוסף ריבלין ז”ל, בנשיאות הרבנים הראשיים ובהשתתפות באי-כח ועדי וגבאי שתים עשרה השכונות הראשונות ומוסדות ירושלים הראשונים. ראשי הנואמים היו: הרב הראשי רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הרב רבי מנחם אויערבאך (מו"צ השכונות הנז'), הרב רבי שמעון אשריקי ז“ל (ראב"ד עדת המערבים), הרב רבי שמואל פדרו, בשם שכונות “אבן ישראל” ו”משכנות“. הרב שמעון גראיעבסקי הי”ו בשם שכונת “מזכרת”, הרב רבי יוסף עפשטיין בשם ועד “מאה שערים”. רבי חיים מיכל מיכלין בשם שכונת “שערי צדק” ו“זכרון טוביה”, ויבדל לח“ט הרב יחיאל מיכל טוקאצינסקי בשם המוסדות הראשונים. זולתם נאמו עוד נואמים מצד השכונות והחברות השונות שהרי”ר יסדן, ונתקבלה החלטה של גבאי וזקני השכונות שהוקראה ע“י הר' זלמן בן-טובים לקרא את הרחוב העובר על פני השכונות “אבן ישראל”, “משכנות ישראל”, “מזכרת משה” ו”זכרון טוביה" בשם “רחוב יוסף”. (דבר אספת אזכרה זו והחלטתה נזכר ב“הארץ” כ“ט אלול תרפ”א). החלטה זו, שהיתה יחידה במינה, מצד ועדי השכונות הראשונות וראשי הישוב הישן בירושלם, לא יצאה לצערנו עדיין לפועל.

ארבעים ושתים שנה עברו מזמן פטירתו, ועדין לא נעשה דבר לזכרו. ו“לא זכרו את יוסף וישכחוהו”. מעוררים כל זקני הישוב הישן עד היום בכאב רב. אחד מזקני הביל“וים רבי מנשה מאירוביץ, בדברו במאמרו ב”הבקר" ח' תשרי תרצ"ט, על יסוד הישוב מחוץ לחומה ועל בנין השכונות הראשונות בירושלם, מציין את “רבי יוסף בראשם” “החולם העקרי”, ושואל: “היזכור הישוב” – “את חלוץ ירושלם החדשה. את זה שיצא בסכנות נפשות ממש אל מחוץ לחומת העיר וירחיב את גבולות ירושלם” כו'.

ואולם, מצבת הזכרון המתאימה ביותר לזכרו של הר“י ריבלין, הוא להוציא לאור את כתביו, מאות מכתביו ומאמריו בעתוני תקופתו: “המגיד”, “הלבנון”, “המליץ”, “העברי”, “הכרמל”, “הצפירה”, “החבצלת”, “הצבי”, ה”איזרליט“, ובעתונים אידישאים, בספרים שונים ובפנקסי היסוד של שכונות ירושלם, חברותיה ומוסדותיה, המכילים את כל מפעלי הישוב מיסודם והתפתחותם בכל המובנים. כתבי הרי”ר בסגנונו הנעלה חוצב להבות, ורבים מהם נכתבו ממש בדמי לבבו, לא לשם ספרות ולא לשם היסטוריא, אלא לשם תועלת הענינים המעשיים כהוויתם, בשעתם, בעצם ימי יצירתם, שהוא היה מחוללם, עומד בראש הנהלתם, נושאם וסובלם בכל תקופת הבנין הראשונה – הם מגוללים לפנינו תמונה מקורית ויסודית של כל אותה ההתאבקות הקשה שנתאבק הישוב עם החיים בראשית יצירתו. הוצאת כתביו אלו תהיה מצבת-הרוח הכי חשובה לזכרו של הסופר המנהיג והבונה רבי יוסף ריבלין ז"ל.

 

פזמון מהר"י ריבלין, בשם “פרזות תשב ירושלם הבנויה”.    🔗

נכתב בשנת תרט“ו “כעת לחננה” לפ”ק [בהיותו עוד בן ח“י שנה]. ונדפס בקונטרס “בוני-ירושלם” שהוציא בשנת תרי”ז [כנזכר לעיל], על הרעיון הנחיצות והחובה לבנין ירושלם עפ“י פסוקים מתנ”ך ומאמרי חז"ל.

בפזמון זה משתקפת תמונה מפליאה מחלומותיו ושאיפתו החזקה של הרי“ר מראשית “תקופת חלומו” משנת תרט”ו, עד שזכה “להניח אבן הפינה לאגודת נחלת-שבעה” כו', בשנת תרכ"ט, ושהיתה הכשרה ארוכה ומלאת הרפתקאות למעשיו הנמרצים והכבירים בבנין השכונות הראשונות.

הפזמון מלא גימטריות ורמזים, שהר“י ריבלין הצטיין בהם עד להפליא. [ראה מאמרי “ירושלם ופתח-תקוה” ב”בוסתנאי" שנת תרצ“ט גליון 40–39]. וכפי שהבאנו לעיל היה הרי”ר משתמש ברמזי גימטריות וכדומה מתוך פסוקי תנ“ך ומאמרי חז”ל לשם הוכחה כי “שליחות משמים היא” להתחיל בבנין ירושלים.

כידוע היה הרי“ר מסתמך בכל מעשיו תמיד על רמזים כאלה ליצור יש מאין ועשה והצליח. עוד בילדותו היה ר' יוסף ידוע ל”ילד פלאים" בכשרון, מחשבה ומרץ יוצאים מהכלל. הרב ר' אלי' מרדכי אייזינשטיין הי“ו [מי שהיה מזכירו של הגר”ש סלאנט זצ“ל], מספר ששמע מפי חותנו הרה”ג ר' זלמן חיים ריבלין ז“ל, מנהל ת”ת עץ-חיים: “כשהיה ר' יוסף אחיו ילד בגיל י”ד שנה, ראה את אביו רא“ב ז”ל בחלום, למד אתו את כל מסכת מגילה, ומאז ראו בו הכל כשרונות עילואיים ומרץ כביר בלתי מצוי".

בפזמון זה חבויים גם רמזים שונים בקשר לעלית זקנו הגאון והנגיד רבי הלל ריבלין משקלאב זצ“ל וחבריו תלמידי הגר”א לאר“י, עם התנועה שחולל אז אביו הגאון רבי בנימין ריבלין משקלאב, תלמידו ושאר בשרו של הגר”א, במצוות הגר“א, ועל משאת נפשם לבנין ירושלם. הוא רבי בנימין שכתוב עליו: “על ידו נבנתה עיר שקלאב וחכמיה על תילה” [בהקדמת בני הגר”א לבאור הגר“א על שו”ע או“ח, בספר “עליות אליהו” ו”בקריה נאמנה“]. על רמזי ההיסטוריה, הגימטריות וכו' שבפזמון זה מרמז הר”י ריבלין בשורות: “ובטורי אלה אותותם ופרטיהם” כו', “גם שמי ושם אבותי כלולים”. הרבה בטויים ופסקאות שבפזמון זה אנו מוצאים גם במאמריו של הרי“ר אחרי כן, ב”המגיד", “הלבנון”, “המליץ”, “הצפירה” ועוד, בקשר עם פעולותיו המעשיות בעצם זמן יסוד ועבודת בנין השכונות הראשונות מחוץ לעיר, ואלה הוסיפו לנו יתר באור ובהירות בכוונותיו בדברי הפזמון הזה. –

פרזות תשב ירושלם הבנויה.    🔗

א.

‘ישגיב כחך ד’ שבתנו בקדש, 1)

תרחם ציון ד' שוכן ב’ציון. 2)

'ובנה את ירושלם עיר קדשך,

כי עת לחננה ישע 'ופדיון.

'סוד רצונך בעבדך נטעת, 3)

בעזרך 'אקימה וזה 'עולמי.

‘פרזות תשב ירושלם הבנוי’,

ואתה חומת אש, לה 'ולעמי. 4)

'בבנין ירושלם נָחל כנאמך

ובכל הארץ נעשה חיל כרצונך. 5)

'רבות, נעשה חיל ולא בחיל,

כי אם ברוח, רוח ממרומך.

'אך נָחל אנו במעשי ידינו,

חיש מהר תרחיב גבולנו. 6)

'בנה נבנה כי עת לבנות,

בונה ירושלם, בך בטחוננו.

­­­­­­­________

ב.

'מחשבה טובה, הקדוש ב"ה, 7)

מצרפה למעשה ומקרבה לפעלה. 8)

“בעת לחננה”, עת לעשות,

רוח קדש קוראת לנו ממעלה. 9)

'ראשית דבר, קרא באזניה,

קרא ודבר על “לב-ירושלם”. 10)

“כי בא, בא מועד” ועת לבנות, 11)

הָחל לבנות “יהודא וירושלם”. 12)

'תושבינו המעטים יקומו תחילה,

לפתוח בבנין חרביה וגדריה.

'ישמעו רחוקים ויבואו רבים, 13)

להמשיך אתנו בנינה והדוריה.

'ארצנו ברוכה “מבׂרכת השם”, 14)

תלוי' ברצוננו ומעשי ידינו.

'רבים וכן שלמים מקצוי תבל,

בשמעם על בנין עיר קדשנו,

'ציון, ירושלם! יקרא זה לזה,

יעלו ויבואו, נבנה ונקום.

‘ורצונו בכך, בֹנה ירושלם ד’,

נדחי ישראל יכנס, וכן 'יקום. 15)

­­­­­­­________

ג.

אבותי כי בטחו ועלו לציון 16)

ב“סערת אליהו גאון ישראל”. 17)

הכניסו לכתחילה עצמם בסכנה 18)

לכונן ולבנות משכנות ישראל.

בארצות החיים מהן תצא תורה

היתה משאלתם ומשאת נפשם.

ומקום הניחו לנו אבותינו

להתגדר כחפץ ד' ברוח קדשם.

כמצוות וברכת קדוש ישראל

לאבותי בני צור מחצבתו כלילנו. 19)

זכותם תסיענו במעשי ידינו

לבנות בית ישראל על נחלתנו.

­­­­­­­________

ד.

זהו רצון ד' ורוחו ממרומים

לא לנו עשות חשבונות רבים.

בחלומי ובהקיצי היא תשיחני

באותות פלאים, מוכיחים משמים.

הן כל זאת אצבע אלקים היא

כַדבר שחזיתי, “ד' שוכן בציון”. 20)

באור ליום “חי-מנחם” א"ב. 21)

“בעת לחננה” היא תרט"ו 'ופדיון. 22)

ובטורי אלה, אותותם ופרטיהם,

אשר לא בכח בינתי הערכתים.

כי אם ברוח ויד השגחת עליון

גם שמי ושם אבותי כלולים.

­­­­­­­________

ה.

'יאמרו אך דמיון וחלום הוא, 23)

ובשם בעל החלומות יקראוני.

'ואומרים במה נבנה מושב בתים

ובלי חומה ובריח, ולא ישמעוני.

'סלו המסלה, הַקריאה לנו היא

הִשמיענו וצופה לנו אדון עולם.

'פתחו לי פתח כחודו של מחט,

ואפתח לכם כפתחו של אולם.

‘רוח היא באנוש ונשמת ש’ תבין,

אין דבר עומד בפני רצון ורוח.

'בחזותי “אלמתי קמה וגם נצבה” 24)

האיש אשר בחר בו מטהו יפרח.

'רוח עוז בלב יושבי עירנו,

עוררה לעשות בפועל 'כפנו. 25)

‘בטחון ועצמה בקנין נחלת ד’

ומי תכן עצת ד' 'יודיענו.

'לחצוב עמודיה ולבנות גדריה,

אך נירה אבן הראש 'והפינה.

'נבנה בתים ונטע כרמים,

כי הגיעה השעה, “העת לחננה”. 26)

­­­­­­­________

ו.

'רב לן שבת בחצרות בני נכר 27)

ידיהם בכל ואת שכרם מאמירים.

'בני שרה, בתוך בני הגר 28)

במחשך שוכנים ובחלאים נגועים.

“לב-עולמנו”, קיומו ומרחבו 29)

במכון לשבתנו כי נכונן לנו,

'נאות דשא על הררי ירושלם,

במרחביה נוכח הר צבי קדשנו.

­­­­­­­________

'יסודתה בידינו ורוחנו (א’י’א’ה') 30)

ב“רוח קדש” בעזר ד' וחסדיו. 31)

'ובשני עברי שעריה, ירושלם, 32)

תהי כעיר שחוברה לה יחדיו.

'סוכת שלום, סביבה חומת אש,

הוא ד' צורנו. ככתוב בזכריה.

'פועל ידינו ירצה ויצליח.

פרזות תשב ירושלם הבנויה. 33)

המרכאות שבאו ע“י מלים או בטויים שבפזמון כתובות בגוף המקור, וסימני המתגים שבאו ע”י ראשי מלים וחרוזים, רשמנו אנו לשם סימון הרמזים לפי הבאורים דלקמן:

1) ראשי התבות של ראשי החרוזים שבחלק א' הם: “יוסף ברא”ב" [בן ר' אברהם בנימין]. 2) המלים “ציון”, “ופדיון”, “עולמי”, “ולעמי” שבסופי ארבעת החרוזים הראשונים, כל אחת בגימטרי' “יוסף”. 3) “סוד רצונך בעבדך נטעת”, בזה מובלטת אמונתו החזקה שהוטל עליו להוציא לפועל את הרעיון הנשגב הזה. [ראה לעיל במאמרי [סימן ג‘]. אמונה זו ממלאה כמה חרוזים גם הלאה, ולא יחיד במשפחתו היה רבי יוסף ז"ל, בהגיגיו אלה עד לכדי רגשות מיסטיים. סח לו לאבא ר’ ראובן ז“ל, הרב הגאון ר' חיים ראצינר ז”ל, הרב דהלאווצי ברייסין, תלמידו של הגאון רבי יצחק אייזיק ריבלין רב בטאלאצין [ע“י שקלאב], שהיה – רי”א – מהלך ברחובות העירה אטוף בטלית מצויצת ומטיף על הגאולה וביאת המשיח, והגיע עד כדי כך שמרוב הגיגו במשיח נדמה לו שהוא “שלוחא דמשיחא”. 4) “ואתה חומת אש לה”, היינו: לירושלם [ככתוב בזכריה ב‘]. “ולעמי” כנאמר "וד’ סביב לעמו“. 5) כנוסח האמור בתפלה “כנאמך בנה ירושלם ד'”, “ובכל הארץ” כנאמר “ועשה חיל באפרתה”. 6) “אך נחל אנו במעשי ידינו” שטתו זו של הרי”ר היתה, כידוע, לא רק ברעיון אלא גם בכל מעשיו, בדרך זו יסד חברות ובנה שכונות, וכך היה אומר לכל אחד שהשפיע עליו להיות חבר בבנין בית: “אתה תתן המג’ידי הראשונה להגזבר, ובקרב הימים תהי' אי”ה בעל-בית, אל תשאל קושיות, כך רצון ד' בבנין ירושלם“, וכך נתגשמה שטתו, ובדרך זו בנה את שתים עשרה השכונות הראשונות. 7) הר”ת שבראשי החרוזים של חלק ב' הם: “מברכת ד' ארצו” [כנוסח הכתוב בברכת יוסף]. 8) “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה ומקרבה לפעלה“, כלומר הוא מסייע בידי החושב אותה להוציאה לפועל. 9) “קוראת לנו ממעלה”. יש להעיר שגם בפנקסי היסוד של ועד שכונת מאה-שערים כתוב על הרי”ר ברוח זו: “הר' יוסף בהר”ר אברהם בנימין" כו‘, “הזוכה לזאת שנתעורר לו מלמעלה המחשבה הנוראה לבנות חורבות ירושלם” כו’. 10) “לב-ירושלם”, שנכתב במרכאות, בגימטרי' “יוסף בן אברהם בנימין”. 11) “כי בא בא מועד” בגימטרי' “יוסף”. 12) “יהודא וירושלם”, שנכתב במרכאות, בגימט' “יוסף בן אברהם בנימין”. 13) “ישמעו רחוקים ויבואו”, גם נבואתו זו נתקימה, כידוע, שתיכף עם התחלת בנין השכונות הראשונות בירושלם התחילה עליה מתמדת גדולה לאר“י. 14) “מברכת השם”, שנכתב במרכאות, לא נתברר לנו כוונת הרמז לזה. 15) “ורצונו בכך בונה ירושלם ד', לפי הדעה בחז”ל שהתחלת בנין ירושלם תהיה לפני קבוץ גליות. “יקום” בגימט' “יוסף”. 16) “אבותי כי בטחו ועלו לציון”, הכוונה לזקנו הג”ר הלל ריבלין ז“ל משקלאב, מתלמידי הגר”א ובניו, שעלו לאר“י לפני מאה ושלשים שנה. 17) “בסערת אליהו גאון ישראל”. הכוונה להגאון מווילנא, שעורר את תלמידיו לעלות לאר”י. 18) “הכניסו לכתחילה עצמם בסכנה”, בנוסח זה מדגיש הרי“ר בכמה מקומות במאמריו על עלית הפרושים שבראשות תלמידי הגר”א. 19) “לאבותי בני צור מחצבתו”, הם רבי בנימין ריבלין ובנו רבי הלל, שהיו שאריו של הגר“א, מ”צור מחצבתו" הגאונים רבי משה קרמר ורבי משה רבקש ז“ל בעל “באר-הגולה”. 20) הכוונה ל”חלומו" הידוע, “ד' שוכן בציון” [ראה לעיל מאמרי סימן ג‘]. 21) “ח”י מנחם" בגימט’ “יוסף”, א“ב, ר”ת שם אביו. 22) “בעת לחננה” שנת תרט“ו לפ”ק. וביחד “אב” [שם החודש] “בעת לחננה” [מספר השנה] בגימט' “יוסף בן אברהם בנימין”. 23) האותיות שבראשי החרוזים של חלק זה הם: “יוסף” “רבלן”. 24) “אלמתי קמה וגם נצבה”, לא מצאנו רמז למרכאות של המלים האלה. 25) המלים “כפנו” “יודיענו” “והפינה” שבסופי החרוזים האלה כל אחת בגימט' “יוסף”. 26) “העת לחננה” בגימט' “יוסף בן אברהם בנימין”. 27) הכוונה לבעלי החצרות הנכרים שהיו משכירים דירות ליהודים. 28) “בני שרה בתוך בני הגר”, אף שבימים ההם היו, בדרך כלל, היהודים והערבים חיים בידידות, אבל היו סובלים בכמה מובנים ומהתדבקות במחלות שונות שהיו מצויות אז בין הערבים. 29) “לב עולמנו”, הכוונה על ירושלם, שנקראת “לב העולם” בזוהר פרשת שלח דף קס“א, כלומר “שקיומו ומרחבו” של הישוב בירושלם תלוי אך במכון לשבתנו כי נכונן לנו”. 30) ר"ת בלתי מובן. 31) “רוח קדש” בגימט' “יוסף בן אברהם בנימין”. 32) “ובשני עברי שעריה ירושלם”, היינו לפנים השערים בעיר העתיקה, ומחוץ לשערים, הישוב שיבנה מחוץ לחומה “תהי כעיר שחוברה לה יחדיו”. 33) האותיות שבראשי החרוזים של חלק זה הם: “יוסף רבלן”.

ברור, כי זולת הרמזים האמורים, כוון הרי"ר לעוד כמה וכמה רמזים וגמטריאות, אשר לא עלה בידינו לגלות מצפונם.

בקונטרס הנזכר באו עם הפזמון פסוקים מפרקי תהלים וקטעים מפיוטים ו“סליחות” שונים, וצרופי אותיות ומלים סתומים.

הרי“ר היה נוהג גם להקדים תפלה מיוחדה להצלחת כל פעולה. הג”ר חיים מאן הי“ו, מספר: שהיה רואה בעיניו “כשרבי יוסף ריבלין ז”ל היה צריך ללכת לבית הממשלה לישועת הכלל, היה קם באשמרת הבקר וגומר את התהלים ברגשי קדש, ויהי תמיד מצליח בסייעתא דשמיא”.