(רשמי-אגב אֲנַכְרוֹנִיִים)

בגשתנו להוציא לאור את כתבי אביגדור המאירי, סומכים אנו על קהל קוראיו של המשורר, שיכניסו אל ספריתם את יצירות משוררם, כדבר שקיוו אליו מזמן.

מכירים אנו את הקושי שבדבר, אך אין אנו פטורים מלהתגבר עליו ולזַכות את הקורא העברי, וביחוד את הנוער שבו, בספרים אלה, הממלאים תפקיד חשוב ומכריע בחינוכו בתקופה טרופה זו; ואת המשורר – בכינוס יצירותיו המפוזרות, פרי עבודתו משך שלשים שנות יצירה והתמדה לאין דוגמה.

ואנו בטוחים באמונתנו, שגם בימים קשים אלה נצליח.

ועד היובל

 

א: דְרַמָה    🔗

פקידי האניה מאיצים במלַוַי הנוסעים, למהר ולרדת.

אשה צעירה עומדת בראש הסולם חבוקה עם בעל נעוריה ולוחשת לו:

– אברהם, אתה יודע, שבלעדיך אין לי כל נפש חיה בארץ זו ובכל העולם הגדול. ואירופה מושכת. מה אני אעשה בלעדיך, אברהם? ואירופה מושכת. – אם לא תשוב אלי: לא אשאר בחיים. אתה גבר – ואירופה מושכת.

– טפשונת את. יש דבר המושך בחזרה: את והמולדת.

– אתה גבר.

– המולדת. – ומבלעדיך אין אשה בשבילי.

יהודי פחזן שאחר לבוא, הפריד בפחזותו בין שני הדבוקים:

– מולדת-שמֶדת! – רטן בפשטות, כאילו השתתף כל הזמן בשיחה האינטימית שבינו לבינה. ובתוך כדי זריקתו את חפציו על הספון, המשיך ברוגזה:

– מולדת. הרי לכם מולדת! – א טייער מולדת; – א זביריניץ (ביבר חיות)! מולדת! – מלמל כל הזמן עסוק בחפציו, עד שנעלם באחד מחדרי האניה.

כשהאניה זזה – איש לא נשאר בחדרו או בתחתית האניה. הספון מלא: עשרות אנשים עומדים ועיניהם דבוקות בחוף המתרחק והולך. בתחלה משוחחים, מתלוצצים, אחר כך מדברים למקוטעין, ולבסוף – שתיקה כללית.

נשמע רק טקטוק הגלגלים, הממוזג עם שקשוק המים, שמקור האניה היהיר חוצה אותם לשנים.

ובתוך הדממה המזמרת – זמזום קולות אחדים, ההולכים ומתרבים יותר ויותר; אך במדה שמוסיפים, הולכים הם ומתלכדים לנעימת דממה דקה וחרישית יותר ויותר:

– עוֹד לא אבדה תִקְוָתֵנוּ – –

מעשה בראשית: “התקוה” בלי אספה כללית.

פתאום עולה ומופיע אותו היהודי הפחזן.

בתחלה מוציא את ראשו “מתוך האדמה”.

מביט בהשתוממות שבבטול.

מוציא את כתפיו

מושך בהן.

מעקם את פניו ואחר כך מכניס את הדיסוננסה שלו:

– אַזַא מין! – התקוה – גאר אזוי! (כולי האי!)

דיסוננסה צורמת זו, שחתכה כבאיזמל – עוררה רוגזה כללית. אך איש לא תבע ממנו את עלבון מצב הרוח הסנטימנטאלי. ורק כעבור שעה קלה נגש אליו חלוץ בעל כתפים ושואל אותו ביבֵשוּת:

– לאן אדוני יורד?

– אני יורד? – מתפלא היהודי – מדוע אני יורד?

– הן את זה אני שואל? – אדוני לא יודע? לארץ-ישראל עולים, ומארץ-ישראל יורדים, לא כן?

היהודי מביט בו רגע – אחר כך:

– יורדים? אני כבר ירדתי שם – מראה הוא בבת-ראש כלפי החוף – אחרי ארץ-ישראל אי אפשר כבר לרדת יותר – גומר הוא בבוז ובשנאה הגונה.

– אני רואה שאפשר – עונה לו חלוץ שני, צנום-פנים, שהעויותיו מעידות בו על כשרון-הבדיחה הטבעי. – אדוני הראה לנו, שדוקא בשעת עליה אפשר לרדת.

– זה בשבילי רמב"ם חמור – אומר היהודי בצל של מבוכה קלילה.

– אדוני ירד את ירידתו כעת, בשעה שעלה על הספון. אדוני מבין, איזו ירידה היא זו: לנעוץ צעקה אל תוך שירת “התקוה”? אדוני לגמרי לא מוסיקאלי כנראה.

ופה התחיל, או נכון מזה: התפרץ, הוכוח הידוע על ארץ ישראל הפוליטית, הכלכלית, הפלחית, הרביזיוניסטית, הברית-שלומית, הפועלית וההילרית – על כל תמורותיו העשירות. ואולם בתוך כל הוכוח הרחב הזה היה היהודי עומד למעלה מכל מפלגה וממרום האולימפוס שלו חרף וגדף את כל ארץ ישראל במרירות עמוקה מני ים. למזל ישראל נפסק הוכוח למקוטעין בידי שמים: טלטול האניה גרם לכך, שהידים היו עסוקות בהגנה בפני כשלון הנפילה. ובשעת הפסקה כזו הופיע תמיד החוף המתרחק יותר ויותר, שהעינים לא נגרעו ממנו כל הזמן. ולאט לאט התפתח מחזה תיאטראלי קלאסי על הספון; דרמה סנטימנטאלית בעלת שלש נפשות פועלות, שלשה גבורים ראשיים, שכל קהל הנוסעים היה להם לסטאטיסטים נאמנים.

הגבור הראשי הראשון והעקרי היה היהודי הפחזן. תפקידו היה: לחרף ולגדף את פאלסטינה;

השני: החלוץ בעל הכתפים, המגין בחרף נפש על המולדת, על כל צרותיה ושטרי-חובותיה ומשרדי הוצאה-לפועל שלה;

והשלישי: הבחור צנום-הפנים; הוא היה הרוח הקומית שבדראמה, השומרת על המצב הרע, לבל יהפך חלילה לטראגי דיה. לזה עזר לו גם “הטבע”: טלטול האניה, שהכניס בנוּ את “הקומיקום שבמצב”, הנחוץ כל כך.

ובמשך זמן קצר למדי התפתחה הדרמה לקומידיה מובהקת: הגבור הראשי התחיל גם הוא לתת את עיניו בחוף ההולך וחולף – ובמדה ש“פאלסטינה הפארשיבית” התרחקה, הלכה מדת-הדין הנוראה שלו ועברה לאט-לאט בתחלה למדת-הסליחה ואחר כך למדת-הרחמים ולסנגוריה. תמורה זו הסתמלה אצלו ככה: בתחלה שלטה בכיפה התלונה הקלאסית:

– “כִּי הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָרָעָב!” –

על זה התחוללה מסביבו סערה, שהסתמלה והתרכזה בדברי הבחור צנום-הפנים:

• תנו לו צַפִּיחִית בִּדְבָשׁ! – צפיחית בדבש תנו לו! –

כשהתחילה העיר מַקטינה ונמוגה בערפל – הצטמצם היהודי הפחזן בדברי כבושין:

– “מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי?!” – הבט-הבט! “עוֹד מְעָט וּסְקָלוּנִי”!

על זה התרכז הוכוח בדברי הבחור צנום-הפנים:

– אין איש רב עם אדוני; רצינו לנסותו “אִם יֵש אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?” –

וכשנעלמה העיר לגמרי מן האופק – כבר האירו פני היהודי הפחזן באור בת-צחוק טובה ועצובה, המלמדת זכות:

– אין דבר: אנו כעת בבחינת ששת ימי בראשית. “הַיִּוָּלֵד גוֹי פַעַם אֶחָת?!” לא כן? – אִבדתי פה בארץ יותר מעשרת אלפים לירה; – כסף, מה? – כעת אני הולך “לִשְׁבּוֹר בָּר מִמִּצְרָיִם”, כמו שכתוב: “רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת”. זאת אומרת: יש לי “שם” עוד קצת רכוש. – כעת אני כבר יודע, מה לעשות בו. – אין חכם כבעל נסיון. – אלהים יעזור: – “בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם!” –

ככה מתַבל היהודי את קורות חייו ואת תקוות תכניותיו בפסוקי דנחמתא ולאט לאט עובר למנוחה, לשלום ולבסוף לשתיקה, כשעיניו תלויות שם הרחק באופק הריק, שבו טבעה העיר, הארץ, החיים שלו, הכל. –

כעת שוב אותה השתיקה, המזמרת על פי קצב הגלגלים והגלים, ומתוך הדממה הדקה נשמע קולו של היהודי הפחזן, המדבר כמו לעצמו:

– בכל זאת – – בכל זאת – – אם לנכות את הוועכסילעך (השטרות) – הרי בכל זאת – לאן תסע? מה? לאן תסע? מי מחכה לך שם? – הרי אפילו להתפלל אינך יכול שם במנוחה: אתה עומד ומתפלל – ובינתים מכניסים לך הפעמונים את קולם: בִּים, בָּאם! –

והוא גומר כמו-כן לעצמו:

– יפה שעה אחת בתל-אביב שלנו מכל חיי עולם-הזה בוארשה.

– “וַיִפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר – וְהִנֵּה כְבוֹד אֲדֹנָי נִרְאָה בֶּעָנָן!” – נשמע קולו של הבחור צנום הפנים.

אך את זה אומר הוא כבר ברצינות גמורה.

ואם בכל זאת היו מי שצחקו לדבריו גם הפעם, הרי זה פניו אשמים בדבר. ישנם פנים המצחיקים גם בשעת בכיה.

כעבור רגעים – והיהודי הפחזן מחלק סיגאריות בקהל. בנדיבות, בשפע, הולך הוא מאיש לאיש ומציע לו:

– בבקשה, מתוצרת הארץ, בבקשה.

אחד סקפטיקן סונט בו:

– בין כה אסור להכניסן לאירופה. מוטב לחלק אותן פה. מה? –

היהודי, שירו היתה נטויה לתת לו לבחור סיגאריה – משיב פתאום את ידו כסולד. – מביט בו בבחור בעינים מצומצמות, ברוגזה חריפה – אחר כך מרים את ידו ובתנועת-כעס זורק את הקופסה עם הסיגאריות הימה – ומפיו נזרקת מלה אחת:

פַּארְךְ –

הבחור מבקש סליחה – והיהודי מוציא מכיסו קופסה חדשה ומציע לו ברוח נדיבה.

ומחפש לו אורחים חדשים לסיגאריותיו.

פתאום רואה הוא, שהמקבל את הסיגאריה הוא אותו בעל-הנעורים, שהתחבק עם אשתו הצעירה ושהוא, המחלק, המפריד ביניהם בפחזותו. הלה לוקח את הסיגאריה, היהודי מדליק לו ובינתים גוחן אל אזנו ולוחש לו בקול של אזהרה:

– “אירופה מושכת!” – –

ושניהם מחייכים.

השד יודע, איך הספיק לו הרגע ההוא לשמוע בפחזותו ולהבין את כל הענין ההוא שבינו לבינה?

 

ב: פִּזּוּר גָּלֻיּוֹת    🔗

שקיעת שמש אדומה. –

אך כמעט שאין איש מרגיש בה. כל הנוסעים שעל הספון יושבים באותו המצב, שבו התישבו לפני שעות אחדות: פניהם לזנב האניה, למזרח: לעיר שנעלמה תחת האופן.

---

בתחלה שולטת עדיין השתיקה ברחבי הספור. אך כעבור רגעים הולכת ומתגוללת לאט-לאט מגלת החיים הסתומה של עשרות נפשות סתומות וזרות זו לזו; מזדוגים זווגים, מתכנפות כנופיות, מסתדרות קבוצות, מתגלגלות שיחות ולאט-לאט הולכים ונגלים פרצופים ודמויות וטפוסים, שיַד איזה ריז’יסור נעלם מַדבירה אותם והם ממלאים את תפקידם עד להפליא:

– היהודי הפחזן, המחרף ומגדף את פאלסתינה מתוך אהבה פנימית וחמה לארץ ישראל, ומתגעגע על הגולה ומשבח אותה מתוך גועל עמוק ואמתי.

– הבחור בעל כתפי-שמשון, שחלה במחלת המאלאריה לא פחות משלשים ושש פעמים במשך ארבע שנות התגוררותו בארץ. – כעת נוסע הוא להביא ולהעלות גם את שני אחיו הצעירים.

– הבחור בעל הפנים הצנומים, שלא פסק פומיה מבדיחותא: זה חמש שנים רצופות, שמכסת ימי-עבודה שלו מגיעה למאכסימום של שני ימים בשבוע. – חסיד נלהב הוא לארגון המשותף, שהוא מנמק אותו ככה: מדוע לא ירעב אתי ביחד החבר מוחמד? כלום זאת לא ארצו שלו כשלי?! –

– שני האחים בעלי אבטובוסי-המשא מירושלים, שמוצאם מכולל-אונגארן ושלקחו על עצמם את “התפקיד, לשמור בשעת מהומות על העיר העתיקה, על קנאי ‘המאדיארים המתעוררים’ הקדושים שם”. – (“המאדירים המתעוררים”: הם חסידי כולל-אונגארן שונאי הציונות). כל אחד מהם יש בכחו להסיע אבטובוס משא מלא בלי מוטור. – שניהם מזמרים כל הזמן, וכל שירי ציון, שמזה ארבעים-חמשים שנה ועד היום הזה, שגורים על גרונם הבריא. –

– הבחור השתקן, שחצי קהל-הספון יודע אותו לאחד “מל”ו החלוצים" ושאין בכח אנוש להוציא מפיו הגה, או לעקם את פנות-פיו לבת-צחוק קלה.

– הרבנית מירושלים הנוסעת עם שני בנותיה הצעירות, והמדברת עברית צחה בשברי פסוקים מן התורה ומן המדרש. ושתי בנותיה הנחמדות – בבחינת “כאמה כבתה” – עולות אפילו על אִמן בדברי “צחות”. נוסעת היא עם בנותיה, “כדי להבחיל עליהן את אירופה המגועלת”. –

– הבחורה היפה מילידות הארץ, “הנוסעת סוף כל סוף לאירופה הנפלאה”, שהיא רואה בה חזות-הכל דרך קרן-חזותה של ירושלים העתיקה. –

– הזקן המופלג, הנוסע להנתח בוינה “עיר הרפואות השלמות”, ושחלחָלת-גועל תוקפת אותו בחששו למות שם ולהקבר חלילה בין הגוים; "איך אפשר לשכב שם במנוחה, כשמסביבך שוכבים שונאיך בנפש? וגם: “הלא צפויה לך גם הסכנה, לחִבוּט-הקבר מידי החוליגאנים, שמלחמתם המודרנית מתרכזת סביב חלול בתי הקברות היהודיים! – בררר!” –

– האשה הכבודה הצנועה, השומרת על הכשרות ועל הצניעות ועל התפלה ושאינה מודה בחוסר-היכולת (הכסף) לדקדק במאכלים כשרים, ובכלל אינה מודע ב“שעת הדחק”, במעצורים לגבי הדת ואבזרייה. ורק יוצא מן הכלל אחד יחיד ישנו בעולם: החלוץ. “אם החלוץ אינו מדקדק בהלכות הדת – הרי בזה אשמים המוסדות שלנו”. נוסעת היא לאירופה בשליחות אחת הקרנות ואולם כשתגמור את שליחותה – תאסוף כסף לתקציב בשביל טבעות-קדושין, בשביל החלוצים הרוצים לקיים את מצות הנשואין כדת משה וישראל. –

– האינסטרוקטור, הנוסע לארגן בגולה את “השומר הצעיר” ו“לעורר בקרב הנוער שם את התיאבון לרעב בקבוץ”.

– הרב הצעיר החרדי-הציוני, הנושא בכיסו ובחוּבו את הסטטיסטיקה: כמה בתי כנסיות יש בארץ ישראל, כמה רבנים, שוחטים, בתי תורה, מוהלים, ספרי-תורה, מקואות, מנקרים ואיטליזים כשרים בתכלית הכשרות. –

– ולעומתו הרב מזקני “האגודה”, הנוסע בשליחותו, להוכיח שם, “שאפשר לקיים את מצות ישוב ארץ-ישראל בלי הציונים ועל אפם ועל חמתם של הרבנים הדוחקים את הקץ”. –

– הבחור היפה, שעלה לארץ לפני אחת-עשרה שנה, בהיותו כבן שש-עשרה ושבינתים גדל כארז וייף בגדלו – כעת נוסע הוא לגרמניה לעמוד לשרות אמנות הפילם. פניו עשויים כדמות פני “ג’והן ג’ילברט אהוב הנשים”, ומטרת מטרותיו היא: סרט ארצי-ישראלי מחיי החלוצים. –

– המופ“ס, הנוסע “ישר למוסקבה” ובכיסו רשימת כל “שונאי המהפכה עבדי הבורז’ואסיה והאימפריאליזמוס הציוני”, למסור אותם שם ליום הדין ההולך וקרב. – ואולם עזוב לא יעזוב את הארץ, להיפך ”שוב אשוב כעת חיה, יען כי מאמין אני בהחלט, כי מציון תצא גאולה לעולם כלו”.

– בעל-הנעורים, שנפרד מאשתו הגלמודה, המתהלך קודר כל הזמן ושרק היהודי הפחזן הצליח להוציא ממנו את סבת קדרותו: שיצא את הארץ והשאיר את אשתו ערירית, “מבלי להקים לו קודם זרע במולדת”. – הוא יֵרד בתחנה הראשונה, בברינדיזי ומשם – – – ישוב תיכף לארץ, חזרה.

– כומר מכמרי המיסיה השוטלאנדית, הנוסע לחוץ לארץ, לעשות נפשות לאמונתו – בין הציונים שם בגולה, “בשם הגאולה הציונית, הבאה ברצונו של רבינו ישו מנצרת”. “ואשר יבוא אל תחת כנפי השכינה – יעלה אתו לארץ הצבי”. –

– יתום מיתומי צפת, שהוריו נפלו לקרבן “השכנים”: נוסע הוא להביא לארץ את קרוביו. –

– אשה קשישה, שזכתה שם בגולה לבן-נכד ונוסעת היא ומתנה יקרה במזוָדתה לקרוביה: “שַׂקִית מלאה עפר ארץ ישראל טהור”. העפר לקוח מעפר קברה-שלה, שקנתה לה על הר הצופים. –

– ילד כבן שבע מילדי הקבוצה, שאינו פוסק מלחזור על הבעת-הבוז שלו “לחוץ לארץ”: “גועל נפש פה בחוץ-לארץ!” – ו“חוץ לארץ”: פירושו: האניה והים והשמים הזרים. –

– יהודי בעל מרץ נאפוליוני, הנוסע “לאסוף מאה אלף חותמים לכותל המערבי”. פירוש: יהודי הגולה, הרוצה שיגידו אחריו קדיש אחרי מאה ועשרים שנה, ישלם לירה אחת, ועל זה יקבל “כתב” מאת הרבנות הראשית בירושלים, הדואגת לכך, שיעשו לו יאהרצייט בכל שנה ושיתפללו אחריו קדיש על יד הכותל המערבי “עד ביאת גואל צדק אמן”. הוא לא דבר עדיין עם הרבנות הראשית על הענין, אך בטוח הוא, שהרב הגאון שיחי' ודאי לא יסרב להסכים לרעיון בריא זה, “שיכניס לנו יותר מאשר אלף קרנות-היסוד!”

– היהודי המגולח, המכריח את כל קהל הנוסעים להתפלל אתו ב“מנין” ולענות אמן בקול רם – והוא עצמו עובר לפני התיבה ומתפלל במבטא הספרדי הצח בשגירות מפליאה. אמיד הוא היהודי ומטרת נסיעתו לגולה היא “מטרה חשובה מאד”: “לעלות שם למפטיר ולהתפלל לפני הצבור במבטא הספרדי היפה”. – נולד בגליציה ויש לו חנות מכלת בירושלים, במאה שערים. –

האחים המזמרים מעליזים אותנו בזמירותיהם הציוניות הקלאסיות עד חצות הלילה. האניה שטה באפל השחור תחת משמר כוכבי-הליל, המלוה אותנו בנאמנות ובהשגחה עליונה.

קמה דממה ואחרי הדממה – התחיל הקהל לאט-לאט להתפזר, כל אחד לחדרו ולמקומו.

מי שהוא יושב על ידי ולוחש כמו לעצמו בחשכת הלילה:

– טפות יקרות של כוס-תנחומין; מתפזרות ונופלות אל תוך הים הגדול באירופה. – פִּזּוּר גָּלֻיּוֹת.

– "סך הכל מאתים וחמשים אלף טפות כאלה יש לנו – – – כוס קטנה – – – "

– “אך חריפה למדי!” – שומע אני מאחורי בחושך. – “ספירט הגון!”

זהו קולו של הבחור צנום-הפנים.

 

ג: טֶלֶגְרַמָּה בַהֲקָפָה    🔗

“אדריה”. האניה שאנו נוסעים בה, נקיה עד להפליא. – אניה לבנבונת לא גדולה ביותר, אך מהירה יותר מאשר אפשר לשער ממדת גדלה. –

המלחים אדיבים ומנומסים וחביבים מאד.

לו היתה לנו אניה עברית כזו עם מלחים כאלה!

מלחים עבריים מנומסים!

הקברניט – יהודי. הקברניט היהודי היחידי בכל חברות מסעי-הים; ונוסף על זה: אשתו היא ממשפחת רחל מורפורגו, המשוררת העברית הרכה, שהתחננה בשעתה לגבירת הגבירות, לחסידת החסידות יהודית מונטיפיורי, שתרשה ללות אותה בתור משרתת במסעה לארץ הקדושה – ואשתו של משה מונטיפיורי סרבה לעזור למשוררת-ציון לראות בעיניה את חלום חלומותיה: את ציון. – ואני נזכר פתאום: ידידתי המשוררת רחל (בלובשטיין) ספרה לי, שלפני שנים פנתה אל אחת הנדיבות הציוניות בבקשה כזו: לקחת אותה למחנכת לילדיה במסעה לארץ ישראל – וההיא השיבה את פניה ריקם. – (בספרה לי את זה, לא ידעה על ענין רחל מורפורגו עם הגברת מונטיפיורי). –

הטפשות חוזרת על האכסניה שלה. –

לאניה יש לה ספר תורה משלה. הקברניט מוסר בשבתות וימים טובים את אולם הקריאה של המחלקה השניה לשמוש לבית תפלה. –

אני משוחח עם הקברניט: הוא יודע את כל הנעשה בארץ. ציוני נאמן. –

תעלת קורינת. – העיר הזאת סיפקה את הנחושת לבנין השער החיצון אשר להיכל בבית השני. – אחד המלחים מנבא סערת-ים בקרוב. –

הנבואה נתקיימה: התחוללה סערה לא חזקה ביותר; אנו מיטלטלים נופלים וקמים ומתחילה פרשת מחלת-הים. –

הילד מילדי הקבוצה מתגבר, אך אינו עומד בפני מחלת-הים. ובתוך כדי הקאה – רוטן הוא בדמעות בעיניו וברוגזה מרה בוכה:

– גועל נפש פה בחוץ לארץ! –

סערת ים – אני מחפש את ארץ-פאמפיליה מסביב: פה, בקרבת ארץ-פאמפיליה התהוללה סערה על המלך הורדוס, בנסעו לרומא אל ידידו אנטוניוס ואל הקיסר החנון והרם, לחזק בעזרתם את ממלכתו נגד אנטיגנוס החשמונאי. –

הטלטול מטרידנו עד מאד.

– רבונו של עולם! מה אתה רוצה מאתנו?! אין איש מאתנו נוסע לרומא לחזק את ממלכתו. – אפילו ז’בוטינסקי אינו פונה למוסוליני נגד חיים ויצמן אחיו! –

– ברינדיסי. – “ברינדיסון”. –

פה ירד הורדוס עם הטרִיֵירה החדשה שלו, אניה בת שלש קומות-משוטים, שבנה לו בעיר רוֹדוֹס. –

האניה עוגנת. לילה. קור חריף.

אחת האמהות מעירה את הילד שלה הקטן ומעלה אותו על הספון:

– המרגש אתה את הקור, חביבי? הנה קור. זהו הקור: החורף! – הילד, שהאם עוטפת אותו היטב שלא יתקרר, סובל רגע, אחר כך מתפרץ:

– זה לא קור! בירושלים היה יותר קר! –

פניו מתעותים לאט-לאט עד שפורץ הוא בבכיה, בבכית ילד שהטרידוהו משנתו:

– אין שלג! את הבטחת לי שלג! איפה הוא השלג?! –

– מחר, חביבי, מחר יהיה גם שלג!

הילד אינו מאמין:

– לא נכון! גם מחר לא יהיה! – גם פה עושים שלג מצמר גפן והוא חם! –

– באחת מראוות בתי המרקחת הנוצרים בירושלים – מבארת לנו האם – הראתי לו את “השלג” בחג-המולד הנוצרי, וכעת תובע הוא את השלג האמתי. –

על החוף מטיילים ומסתובבים כל מיני השוטרים וחיילי הספר האיטלקים. הז’אנדרמריה של מוסוליני היא זאת. כלם נאפוליונים על פי כובעיהם הלבושים ברוחב. –

לפני המלחמה הייתי בעיר הזאת לא פעם. וכעת חסר לי פה דבר-מה. – אני מתאמץ ומוצא: הרפש והזבל חסר פה. – חופי איטליה היו מפורסמים בזוהמתם. וכעת: נקיון למופת. –

איטלקי אחד, המדבר גרמנית טובה, מבאר לי:

– הדוצ’ה אמר באחד מנאומיו: “רוצה אני לראות את מרצפת-החוץ נקיה כצלחת שאפשר לאכול ממנה בתיאבון”. – ינסה מישהו לזרוק נייר או שיירי סיגארה במקום הזה! –

ספרתי לו את הבדיחה על העלם הרוסי, המטייל עם בחורתו ברחובות מוסקבה בחג-הראשון, וכשדעתו זחוחה עליו אומר הוא לה ברוח נדיבה ורחבה:

– מארוסיה, ירקי! אני אשלם את הקנס!

האיטלקי מתאמץ לחייך ולהבין את הבדיחה – ואינו מצליח: מה פירוש לירוק? למה זה לירוק?

כנראה שאין תקוה להבנת-גומלין בין מוסקבה ורומא.

רוח אהדה נצנצה בי אל הדיקטטורה. אולי באמת כדאי היה לנסות במדיניות של אוריינטאציה מוסקבאית-איטלקית בא"י, רק בשביל לנקות פעם כהלכה את תל-אביב היקרה? –

לחנם זרקתי את אהדתי זאת אל תוך החבריה שעל הספון: התלקח וכוח חריף מסביב לפאשיזמוס, בולשביזמוס, אנגליה, וייצמאן, ז’בוטינסקי, פועלים, בורגנים, חלוצים, ערבים, סיוע, פתח-תקוה, עין-חרוד, “דאר-היום” “הארץ” ו“דבר” – ורק סיעתא דִשְמַיָה וּדְיַמָּא גרמה לכך, שיצאנו בלי שפיכת דמים בלילה ההוא: האניה התחילה רוקדת והמתוכחים היו טרודים וככה מצאו תעלת-מוצא טבעית לעודף המרץ שלהם – ששפכו אותו במצולות ים. –

בוקר.

אחרי הוכוח החריף של אתמול – היתה מנוחה. מנוחה זאת אמנם מתוחה היא במקצת: קנאת אלהי-המפלגות העמידה מחיצה בין הקנאים השונים – אך שני האחים המזמרים הצליחו לגרש את השד המפלגתי ולהכניס הרוחה בקהל. –

ומאז, כשמישהו פתח באיזה וכוח – התנפלו עליו מכל צד:

– הס! אל תתחרה בגלי הים! – אם רוצה אתה ב“תשליך” (זה היה השם החדש שהבחור צנום-הפנים נתן למחלת הים: “תשליך”) – שים את אצבעך אל גרונך! –

ורק האשה הכבודה השומרת על הכשרות לא אבדה את חושיה ואת טעמה:

– אותם האוכלים טרפה – הם הם הגורמים לטלטול האניה. עליהם להקיא את המאכלות האסורות ובגללם סובלים גם אחרים. – הנה אנכי, אשה זקנה כמעט (ה“כמעט” נזדקר לה מתוך גרונה בדרך הטבע) – ועדיין לא חליתי במח – במחל – במחלת ה – –

לא הספיקה לגמור, והגזרה עברה גם עליה. –

תוך כדי מעשה נגש אליה הבחור בעל כתפי-שמשון ואומר במתינות:

– לו כל הנכנס אל הקיבה שלא-כדין היה נשפט במחלת-ים – כי אז כל הים הגדול לא היה מספיק כך!

טרייסט. –

אין להכיר את העיר, ששמשה סמל לערי-החוף המלוכלכות. על טרייסט אמר פעם פראנץ פרדינאנד יורש העצר האבסטרי:

– כנראה, אין די מים בים לשטוף פעם את הרחובות.

ואת זאת אמר אחד העריצים ובעלי משמעת-הברזל המובהקים בתולדות הסדר הממלכתי.

לפני המלחמה אי אפשר היה לשבת – על כל פנים: לא תמיד – בטרייסט בחלקו הגלוי של בית-הקפה בקיץ וגם לא בחורף. הרוח המצויה העיפה פה באויר ענן של ניירות מלוכלכים, ולא פעם הכניסה אותם דרך החלון אל תוך חדר-האוכל שבקומה הרביעית.

---

כעת: המרצפת היא ראי-מוצק. –

כנראה, לא מי-ים היו נחוצים לטהר את העיר היפה הזאת בטבעה, כי אם נחלי-דם בחזית האיסונזו.

את הנקיון הזה אתה מרגיש גם באנשי-השרות של העיר: השוטרים אדיבים לאין דוגמא והסבלים מנומסים וישרי-לב.

ואני שוב מרגיש, שדבר-מה חסר לי פה, ואינני יודע מה? –

ולבסוף אני נזכר: גדוד ילדי הקבצנים, האופפים את האדם ומזמרים בסגנון בכיה:

– סוֹלדִי, סִיניוֹרה, סוֹלדִי! – (נדבה, אדוני, נדבה!)

אין זכר לאותה הבהלה והלהיטה אחרי הצֶנטיזימים, כאשר לפני המלחמה, אף כי העיר עניה משהיתה אז.

לו אפשר היה לגנוב אל תוך הכיס מקצת מאדיבות המשטרה ולשלוח אותה אל משטרת א"י! –

“בשביל קצת יושר, הייתי יכול להיות אפילו לגנב!” –

גרמנית-אבסטרית מדברת העיר כעת יותר מאשר לפני המלחמה. כנראה, שהתרבות היא ענין של להכעיס, בבחינת “ישראל נמשלו לזית”. – הסימן המובהק לכך היא שפת-הכלבים: כל עם החי תחת שלטון זר, מדבר עם הכלבים שלו בשפת השלטון. השוביניסטים שבמאדירים מדברים עד היום הזה עם כלביהם גרמנית.

ואולם היונים המתעופפות על הרחבה הראשית זקוקות רק לשפה הגרמנית.

נזכרתי בעובדה אחת משלנו ורוַח לי: שגם בתל-אביב מדברים בעלי הכלבים עם כלביהם אנגלית. – אך “היונות” שלנו זקוקות לאו דוקא לעברית. –

בקונסוליה ההונגרית עברה בי רוח מוזרה: בראותי-אחרי שבע-עשרה שנה – את הדגל עם הכתר ההונגארי יחד עם השלט שלו, נתכווץ בי לבי לטראגדיה של “הונגאריה הקצוצה”. –

האמנם אנחנו עדיין בבחינת גרים בעולמנו העברי הציוני לעת-עתה? האמנם “עד עשרה דָרֵי” אסור יהיה לבזות ארמאה-הונגארי בפני?

כשם שאסור להוציא עד היום הזה מלת גנאי על “המוז’יק הרוסי בעל הטבע-הרחב” בפני יהודי יליד רוסיה –?

טוב, שילדתי אינה “גיורת” כבר. –

ואולם הצינה, שפקידי הקונסוליה ההונגרית פגשו אותי בה, העירה אותי קצת מרחמי הגדולים. –

– ירושלים? – שואלת אותי המזכירה, שגם מתוך שש השפות הנובעות מפיה כמעין המתגבר, קורנת מפניה הטוראניוּת-מונגוליוּת היפה והחמה.

– כן – עניתי לה. ירושלים.

– סופר עברי? עברי ממש? בשפת התנ"ך?

– כן, בשפת התנ"ך.

– ואיך זה מדבר הונגארית כזו?

– נולדתי וחונכתי בהונגריה, גברתי. הייתי גם קצין הונגארי במלחמה.

הודעה זו דוקא לא נעימה היא לה כנראה. לא נעים להיות בעל-חוב לאדם שאינו אהוב עלינו ביותר. בשעת המהומות המהפכניות בהונגריה נשפכה החימה ביחוד על הקצינים היהודים, ובמדת גבורתם דוקא. –

– ולמה הוא נוסע להונגריה?

– שבע עשרה שנה לא ראיתי את הארץ.

– אדוני יתאכזב. בודפשט אינה זו שמכבר.

– שמעתי, שיפתה משהיתה.

היא באה במבוכה מתוך הרהורי עצמה.

– כן, – גמגמה, – יפתה, אך לא בשביל – –

– לא בשביל היהודים – עזרתי לה.

זה הוציא אותה ממבוכתה:

– נכון אדוני; אף כי – לא נורא כל כך. מגזימים, כנהוג. ואיך שם – בפלסתינא –?

– אצלנו אוהבים מאד את החלוצים ההונגרים-הנוצרים. יש גם כאלה. לא הרבה, אך יש.

– מאדיארים ממש?

– ממש. – לא בני דת-משה. שנים מהם נפצעו בהתנפלות הערביים עלינו.

– ממי נפצעו?

– מידי הערביים; בהגינם עלינו. –

היא פקחה עיניה לרוחה: הרהרה רגע ואחר כך כמעט שהתפרצה באנחת-הקלה:

– אוֹה, זה מענין, זה נחמד. –

אחר כך: בצחוק-חן מצלצל:

– ובכן – טוב מאד. זאת אומרת, שאנחנו קוִיט. לא כן? –

– בהחלט, גברתי; המאזן שלנו בסדר. –

בחוץ עמדתי על התמורה, שחלה מאז, לפני שבע-עשרה שנה: גם אז הייתי פעם בקונסוליה הונגארית שבחוץ-לארץ וגם אז שוחחתי עם המזכירה את השיחה הזו:

– כמה זמן בחוץ-לארץ?

– כמעט שנה.

– שנה? איך אינו מתבייש: לא לראות את המולדת שנה? – אמרה אז בנזיפה מתוקה ולבבית.

– חושבני שהמולדת יכולה לותר עלי שנה אחת. – עניתי אז.

– בהחלט לא נכון, אדוני

אז – והיום.

אז: “המולדת”. והיום: מאזן של פרעות וחשבונות של דם.

אני נכנס אל הדואר; עלי לשלוח טלגרמה.

אני רושם את הטלגרמה, רוצה לשלם – אין לי פרוטרוט. אני בא במבוכה לרגע: הפקידה המקבלת את הטלגרמות אין לה עודף. – אני רוצה ללכת, אך היא עוכבת אותי:

– אין דבר, אדוני – אומרת היא ומקבלת ממני את הטלגרמה – אין דבר, ילך לאכול ארוחת הצהרים, שם יפרטו לו בודאי. –

בשלש אחרי הצהרים הבאתי את החוב.

–הטלגרמה ודאי כבר נמסרה מאז לבעליה – אומרת לי הפקידה.

כעבור שעה מספרת לי מכירתי הנוסעת אתי, שגם היא שלחה פה טלגרמה ב“הקפה”. –

הרגשתי שכל הזמן עושה אני בלי-יודעים הקבלות עם תל-אביב שלנו וכל הזמן מחפש: מה אפשר ללמוד מאירופה בכדי להעבירו לתל-אביב? לעת עתה לא הרבה מצאתי כאלה. לכל היותר: את הנקיון ברחובות. – ואולם ברגעים אלה הרגשתי קנאה נוראה: “טלגרמה בהקפה”! אל אלהים! הנזכה פעם לפקידה כזו בדואר העברי? והנזכה פעם לקהל כזה, המביא את הפקידה בדואר לאמון כזה בקהל?

זה כבר לא בזכותו של מוסוליני. – זה לא. – את זה לא יעשו אלפי מוסוליני! –

התענינתי ונודע לי: בטרייסט ישנם כששים בתי ספר, ואולם אף אחד מבין מאות המורים אינם עוסקים בפוליטיקה. – כהנים גדולים הם: אף לרגע אינם מָשִׁים מקדשי-הקדשים של החנוך. –

הפוליטיקה אינה משפילה את עצמה לעסוק בעסקי נמוס ואמונה.

אני משער: איזה מחנך נפלא היה יכול להיות ד"ר מוסינזון שלנו הז’נטלמן האלגאנטי – לולא עסק בפוליטיקה! –

 

ד: “זְרִיחַת אֵירָפָּה”    🔗

הרכבת טסה; כלפי וינה. –

את הדרך הזאת, מטרייסט לוינה עשיתי בחיי ודאי שבעים ושבע פעמים. בנסיעות הראשונות עמדתי ליד החלון וגמעתי בעיני את הפלאות העוברים בדרך, החל ממיראמאר: שירת-הקיץ הנצחית, ועד סמרינג: שירת-החורף העליזה. ובנסיעות שלאחרי-כן השתטחתי על הספה והקיצותי בוינה. וביחוד בנסיעות הלילה היה זה סגנוני מאד. –

כעת היטב חרה לי, שנסיעתי חלה בלילה. אחרי שבע-עשרה שנה שלא ראיתי את ערשי האנושית, את אירופה, שלבי נוקף לקראת התראותי אתה מחדש, ואחרי סגופי המלחמה והשבי ותקות גאולתי הפרטית ואכזבתי בה – שוב רציתי לברך שהחיינו, בלוית שיר גלגלי הרכבת, המנעימים זמירות חליפות ותמורות הנפות, ברכת-המתחלפים חדשים לבקרים. –

שכחתי לרגע, שדבר מה קרה פה מאז. –

והנה: לא הספקתי להסתדר בישיבתי הצפופה והנה נכנסת חבריה משׂוּרדת ומזוינת מכף רגל ועד ראש ודורשת את הניירות. –

אני מבטיח להם שהכל בסדר. הם צוחקים צחוק-שטן מטוב לב:

– זה טוב מאד! “הכל בסדר!”

– זה יכול להגיד כל בולשביק! – אומר לי הראש שבהם.

אני מוסר את ניירותי בהרגשת עלבון: מה זה גרם לחוסר האמון הזה בי ובהן צדקי?

הוא לקוח את הנירות – וטומנם והולך.

אני מביט אחריו רגע – ומסתדר.

עוד לא הספקתי לנשום בהרוחה – והנה חבריה שניה; מזוינת. ממש ליסטים מזוין.

– לפתוח את החבילות!

– אני הנני סופר, – אינני עוסק בשום סחורות. – לא כשרות ולא פסולות. –

ומושיט להם את כרטיסי.

שוב צחוק חביב:

– מי אינו יכול להיות “סופר”?

נו, בזה הוא צודק, נזכרתי בתרפ"ט הסופרים שלנו בארץ-ישראל. – מי אינו סופר?

---

ובכל זאת אני מנסה:

– אני סופר עברי. – בשפת התנ"ך. – מירושלים. –

הוא בודק סוף-סוף את כרטיסי. פניו מביעים את התנועה שפירושה: “זה ענין אחר!”

מילא: אני יודע, שגם זה אינו “ענין אחר”. דוקא סופר עברי יכול להיות כל הרוצה בכך.

הוא מחזיר לי את הכרטיס וכמי שיצא ידי חובת סקרנותו, ממשיך:

– לפתוח, לפתוח, אין פנאי! –

ומתחיל סדר פתיחת החבילות. סדר? זה לא סדר, זאת היא מהומה. מלאכי החבלה מפרקים, גורפים בשתי ידיהם את החפצים, מרימים, זוֹרקים, מחטטים ככלבי-ציד, מטלטלים מנענעים מריחים –

אחד מן החבורה שלנו מביט, מחכה לתור חבילתו שלו, פניו מתפשטים לחיוך רחב של נקמה:

– מילא. – אני אתן להם להריח. – שכחתי לזלף את הגרבים שלי בריח ניחוח. –

נקמתו נתקיימה: בחבילתו לא האריכו לחטט. –

ולבסוף אחרי “הפרעות” שפרעו בכל החבילות והמזודות – פקודה:

– לארוז ולקשור! –

ויצאו. –

האריזה היתה קצת קשה מן הפרוּק. –

כעבור חצי שעה – מופיע משגיח הרכבת:

– את הכרטיסים!

אני שהתחלתי כבר לנמנם, מושיט לו את הכרטיס בכעס עצור. ואולם אפילו את ההנאה הזאת לא רִתָּה לי הגורל, לא נהניתי מכעסי, הוא לא היה מוצדק, יען כי בדיקת הכרטיסים היה סוף-סוף דבר טבעי גם לפני שבע עשרה שנה.

בדקו לי את כרטיסי – ואני שוב אמרתי להרדם.

לחנם חשבתי שחולם אני. החבריה ההיא שהופיעה בראשונה, שוב עמדה לפני. היא החזירה לי את הניירות. –

– וכעת, אדוני, יכול אני כבר לישון? – שאלתי.

– כן, בבקשה. הכל בסדר. –

ויצאו.

יד מרצחת טלטלה אותי משנתי. שוב אותה החבריה, השניה בסדר.

רבונו של עולם: מה עוד?!

לשקול את החבילות.

זה באמת אפשר היה לפני “הפרעות”!

אחד הליסטים מבאר לי בחביבות:

– לא, אי אפשר לפני הבדיקה. יען כי, אם נמצאת סחורה אסורה באיזו חבילה, הרי אנו מעקלים אותה מבלי להשיב אותה לבעליה – ומשקלה של הסחורה המעוקלת אינו בא בחשבון, בעדו לא צריך אודני לשלם. –

באמת חוק אנושי חביב: בעד הסחורה שלוקחים ממני אינני צריך לשלם שכר הובלה. –

סחורה אסורה לא נמצאה אצלנו – ואולם במקום זה נמצאו חבילות הכבדות ממדת החוק. ובכן: קנס. – והתחילו טענות, וכוחים, מריבות וכמעט הורדה מן הרכבת. – ואפילו אלה, שרצו לשלם: הכסף שלהם היה כסף זר, שהשלטונות לא רצו לקבל אותו. – ובכן עוד צרה נוספת. – הנה גם הכסף איבד את שפתו הבין-לאומית. – גם הכסף עומד בעקשנות על “תרבותו הלאומית”. –

בקושי גדול ובעזרת גומלין שבין הנוסעים האומללים, שהיו משותפים בצרה, נתפטרנו מן “המוכסים” – ואחד מבינינו השטתח¹ מלא קומתו ואמר בלב טוב:

– אם יבוא המשיח, בבקשה להעיר אותי למלכות השמים! –

כעבור רגעים אחדים – לא המשיח העיר אותנו ולא מלכות השמים, כי אם מלכות יוגוסלביה. –

כלנו הבטנו זה בזה וחַשנו את הרעות הבאות עלינו.

והרעות באו.

במדינת יוגוסלביה התחיל כל הענין מראש. – אותה הפרוצדורה, אותם הטלטולים, אותו הגיהנם – ורק בגדי השרד היו אחרים. – בתחלה בדיקת הניירות; אחרי הבדיקה: אוסף הניירות; אחרי האוסף: בדיקת החבילות; אחרי זה: בדיקת הכרטיסים; אחרי כן: משקל החבילות: ולבסוף: החזרת הניירות.

כל זה נמשך בדיוק עד כדי עבור הרכבת מגבול יוגוסלביה לגבול אבסטריה.

מה טוב, שנסיעתנו חלה בלילה ואין מה לאבד: אין במה להביט וליהנות.

הגענו לאבסטריה.

הגם פה תעבור עלינו כוס הפרוצדורה, הגיהנם הדנטאי?

גם פה – ואולם בסגנון אחר לגמרי. לא מלאכי-חבלה נכנסו אלינו, כי אם בני-אדם; הם לא חטטו בחבילותינו, לא פירקו, לא גרפו, לא זרקו ולא הריחו. הכל נעשה אצלם כמו דרך אגב, בבקשת סליחה, לצאת ידי חובת החוק.

ולא עוד: את אחד הישֵׁנים אינם רוצים להעיר משנתו הנוחרת.

– דער שנארכט זא זיס! (נוחר הוא במתיקות כזו!) – אומר המוכס האבסטרי, המסתפק בעדותנו, שאין במזודתו של הנוחר שום דבר שבאסור. –

הבאמת נשארה אבסטריה בטבעה הנושן: נוחה, שקטה ועליזה?

ופה לא מלאכי החבלה לא נתנו לנו לישון, כי אם השחר ההולך ומחויר באור בהיר, לבן ומסמא:

– שלג! – פורץ אחד מילידי הארץ שלנו – ושמחתו עוברת כל גבול. –

כשנעמדה הרכבת לרגעים אחדים באחת התחנות הקטנות ואנחנו ירדנו לקנות צרכים אחדים – ראינו, שכיסנו נעשה בינתים לבאנק חליפין מובהק. כל אחד מאתנו הוא שולחני בין-לאומי: גרושים ארצישראליים, ליריות איטלקיות, דינארים סרביים גראשן אבסטריים, הללרים, צנטיזימים; אשרי האדם הבקי בהם, – כחמש עשרה שנה הסתובבתי בארצות הללו ובארצות שמסביבן – ומעולם לא הוכרחתי להיות לשולחני. בכל מקום שלמתי בכסף שהיה לי.

וכעת: איך זה יוַתר חלילה וחס הדינר הסרבי על כבודו הרם?

זאת היא תרבות לאומית, בבקשה. –

נזכרתי: את העמים הפראים אפשר לקנות בכל מיני צעצועים, זכוכית-צבעונין, אבנים נוצצות למיניהן. כל אלה משמשים שם ואלוטה בין-לאומית. ואולם כל אחד מן העמים ההם יש לו הצעצוע הלאומי שלו: ההוטנטוטי מעריץ את השן, הניאם-ניאם – את הזכוכית האדומה, הבושמן – את הפח הנוצץ, והבאליים – את הצדפים. והחפצים היקרים לו ביותר, –או שיודע הוא, שיקרים הם לקונה) – לא ימכור אלא בעבור הצעצוע הלאומי שלו, שבערכו המוחלט אינו עולה על צעצוע השכן שלו, ולפעמים גם פחות-ערך הוא ממנו.

והנה גם חיל-הספר שבכל הגבולות. עומדים זה על יד זה אנשים, שמשך דורות חונכו חנוך אטאביסטי ממש לא רק בחיק אותו הטבע עצמו, אלא אפילו באותה תרבות עצמה – וכעת מביטים הם זה בזה בשתיקה ובזהירות, בשנאה אלמת ועצורה, העלולה בכל רגע להתפרץ על פך קטן, או על מלה אחת. –

טונגוזים וטוזמצים וארבונים ובאליים ובושמנים – ששם בערים, (בתוך “הויגוַאמים” שלהם) מציגים את ברנהרד שאו – ופה בגבולות וברכבות מתהלכים כליסטים מזוין ומריחים את האויב – – –

אירופה המתחדשת. אירופה הלאומית –

מי זה דבר על שקיעת אירופה?

אני רואה להפך: היא מתחילה מראש. מן הז’ונגל. –

אך הנה וינה הולכת וקרבה.

 

ה: בַּת-הַצְּחוֹק הַוִּינָאִית    🔗

– השד יודע, איפה הסתתר הכרטיס שלי! – אומר אני ומחפש בעצבנות את כרטיס-הרכבת בשביל למסור אותו לקונדוקטור האבסטרי. –

– אוה, דוֹס מאכט נט, אי קוֹם דאן שפֵּטֶר וידֶר, ניט ווֹא? (אוה, אין דבר, אני אשוב אחרי כן, לא כן?) – אומר לי המשגיח והולך לו. –

וברגע זה אני נזכר בדבר-מה:

השם וינה מסמל בעולם הגדול את העליזות הקלאסית. מאות הספרים, מאות האופריטות, רבבות האנקדוטות ומליוני האנשים המדברים בשבחה של בירת האבסטרים, מתרכזים מסביב למעלה אחת שמָנו בה בעיר זו כל חכמי העולם וטפשיה: וינה עיר הששון, וינה עיר הואלסים, וינה עיר האופריטות, וינה עיר הצחוק והשעשועים. –

והתייר הבא לוינה – בא על מנת לראות את נשפי-המחולות הערוכים בחוצות העיר אפילו לפני הצהרים, לשמוע את אזרחי העיר מדברים בטעמי הנגינה של שטראוס בשוק – באיזה שוק? – נו, מובן: בשוק-הפרחים, יען כי איזה שוק ישנו בוינה מחוץ לשוק-הפרחים?! –

בוינה – כך חושבים קוראי-הביידֶקֶר – מדברים הבריות בצחוק, והשוטר המלוה את אסירו אל בית האסורים, מלוהו בצעדי אופריטה עליזים. –

על כל אלה מדברים ומספרים ומאמינים ויודעים בכל העולם – ורק על דבר אחד לא שמעתי מעולם בקשר עם העיר הזאת, על עיקר העיקרים שבה, על אופיה היסודי, על תכונתה הטבעית והראשית: על האדיבות שלה, שאינה-מצויה בשום עיר מערי העולם. –

ואינני יודע בעצם, אם בכלל אפשר לצמצם את התכונה הזאת בשם זה: אדיבות. חושבני, שזה בהחלט לא נכון. זה יותר מאדיבות. ואם לסמל את תכונתה של וינה במלה אחת, הרי אולי מוטב שנסמלה במלה: אֵמוּן – אמון בזולתנו, אמון באדם ובישרו, אמון בפשטותו התרבותית של האדם עד כדי ילדותיות תמימה.

עד כדי בושה: עד כדי לבייש את כל העולם הטפשי, הבליעל, החושד והחשוד בכל רגע על רמאות, על שקר, על רדיפת-בצע ועל מרמה לפת לחם לא נקיה. –

כן, זאת היא וינה: עיר האמון.

הנה: עברתי בלילה הזה את שבעת מדורי הבדיקות, הטלטולים והקנסות של מלאכי חבלה איטלקים ויוגסלאביים – ופתאם מופיע לפני משגיח הרכבת האבסטרי ואומר לי בפשטות: “אוה, אין דבר, אני אבוא אחרי כן. לא כך?” –

ואני נזכר לעומת זה:

נושא המכתבים העברי בתל-אביב מביא לי מכתב מאת אחותי מחוץ לארץ; המכתב כבד מדי, צריך להוסיף עליו שנים עשר מיל וכשאני מחפש את הפרוטות ואיני מוצא אותם “במקרה” – הרי נושא המכתבים העברי עוזב אותי והולך לו יחד עם המכתב ואומר לי בפשטות (כמו כן בפשטות):

לכשיהיה לו אתן לו את המכתב. –

ונעלם.

ועוד אני לועס בשיני-הרוח שלי את הזכרון הקשה הזה – והנה שוב הופיע משגיח הרכבת, וכשאני שוב לא מצאתי את הכרטיס שלי, מחייך הוא ויוצא ובינתים אומר:

– נו, זי אוֶרדן אס שוֹן פינדן. – (אדוני ימצא אותו). ולא עמד עלי שעה לשִׂטני, ולא הזהירני בשבע אזהרות ולא התרה בי בשבע התראות. ולא רשם אותי בספר-הקנסות שלו. ולא הוריד אותי מן הרכבת. ולא הוליכני לא אל מנהל התחנה ולא אל המשטרה. –

סך הכל:

– נו, זי ורדן אס שוֹ פינדֶה – במבטא הוינאי. באותו המבטא הוינאי, שפקידת הפוסטה האבסטרית בטרייסט דברה אלי בו, בשלחה את הטלגרמה שלי בהקפה. – באותו המבטא שכנראה לא נמַר ולא שינה את טעמו גם דרך המלחמה והמהפכות; וגם הגבולות החדשים לא הציבו לו תחומין.

כנראה, ש“דיאלקטא גרם.”

אולי אפשר לסגל את הדבור העברי התל-אביבי שלנו אל הדיאלקט הזה? – בטוחני שביאליק היה מסכים לכך. ואברונין? – לאברונין נבטיח הבטחה דיפלומטית את זכויותיו המלאות של כל דגש קל וחזק, – אף כי הדיאלקט הוינאי כלל וכלל אינו שומר על זכויות ממין זה. –

ואשר יגורתי – לא יבוא לי. חששתי, אולי זה רק מקרה בודד ואולי עשתה המלחמה עם כל מהפכותיה שַמות גם בוינה. הן שמעתי אומרים, שאחרי המלחמה היו מי שראו גרמנים רמאים לוקחי-שוחד. – ואם בגרמנים נפלה השלהבת הרוסית – מדוע זה וינה תשמור על אֵמונה ובת-צחוקה הישרה והאנושית התמימה? –

בנסעי מן התחנה דרך העיר – בעלותי על הטקסי, ברדתי ממנו, בהכנסי אל המלון, בהסתדרי שם עם המשרתים ועם הכל – תיכף ראיתי את הפלא: וינא “לא סבלה” מן המלחמה וכל תמורותיה. לא. נזכרתי, שסבי אמר לי פעם:

– היפה שבכל שירי הספרות האבסטרית, הוא השיר האופריטי: “וינה נשארת וינה”:

הַקַּיִץ בָּא, הַקַּיִץ גָּז

וּבִמְקוֹמוֹ בָּא חֹרֶף עָז

וְרוּחַ הֶעֱנִינָה, –

מֶלֶךְ בָּא וּמֶלֶךְ מֵת

לַכֹּל זְמָן, לַכֹּל יֵשׁ עֵת, –

אַךְ וִינָה – תָּמִיד וִינָה!

יְקוּם גּוֹעֵשׁ וּתְהוֹם רוֹעֶדֶת

אַךְ וִינָה לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת! –

נכון מאד. עוד הערב עלי לראות ולשמוע שוב, אחרי שבע עשרה שנה, את האנזי ניסֶה! –

זה שעתים שאני מתהלך ברחובותיה הסואנים של וינה – וכל הזמן מרגיש אני כעין אכזבה, כעין רגש חמלה ואבל. –

העיר יפה משהיתה. – בלי ספק. – העין והאוזן מגמאות וגומעות את זמרת הצבעים של הטכניקה, הקוסמת עד כדי שכרון-יין. –

ומהו הדבר, המקדיר בכל זאת את הכל?

הנשים הוינאיות – כמקודם. האשה הוינאית: לא היופי הוא האופי שלה וגם לא ה“שִיק” השגור בפי הבריות, גם לא הבריאות הגרמנית. האשה הוינאית היא פשוט: ילדה.

ילדה מתוקה, שכל מתיקותה – היא בתמימותה. ותמימות לא במובן הטפשות. הילד אינו טפש – אך תמים; ותמים הוא גם הילד המחוכם וחריף-השכל עד להפליא. והאשה הוינאית מזהירה ומעליזה את רחובות וינה עד כדי אופטימיות ילדותית ועד כדי צחוק לעג למוסקבה, לרומא, ללונדון ולחבר-הלאומים, המטיף לפרוק הנשק ומזדיין יותר ויותר. –

ובכל זאת: מהו האבל המורגש פה במרומי קרת? –

ימים אחדים התהלכתי ככה, עד שנודע לי סוף סוף, מה חסר לי פה בעיר היפה הזאת:

השֶמֶש. –

לא וינה השתנתה מאז שבע עשרה שנה – כי אני השתניתי. אז, לפני שבע עשרה שנה, באתי מבודפשט לוינה: מיער אחד לשני. וכעת אני בא מארץ-ישראל. מארץ השמש אל עיר-הצל. – זה שבוע ימים שאני מתגורר פה ועדיין לא טעמתי אור שמש. – שבוע ימים – בלי יפעת השמש. – אני מתאונן לפני ידידי הד"ר טארטאקובר – והוא מתפלא:

– להיפך, הלא חורף יבש לנו השתא. הן זה כחדשיים שלא נראה ענן בשמים!

אני מסתכל בשמים – הוא צודק.

ולא עוד: חורף לבן מכל אפסים.

כן: יש שמש. באי-זה מקום שם בשמים ישנה השמש. וגם לבנת-החורף מסמאה באי-זה מקום שם. בסֶמֶרינג ואפילו בסוף גבולות גרינצינג. אך בעיר – עלי להתפתל כשעה ארוכה בין הרחובות בכדי להשיג קצת אור. –

אין ענן בשמים – אך במקום הענן האפור או הלבן: ערפל אפור, תערובת אבלה של עשן ואדים. –

כל העיר דומה למרתף; ביום – מביט אתה השמימה דרך בין-הבתים הצר והגבוה; ובלילה: אין כוכב לרפואה. – איפה הוא כוכב-“וַיגָה” הנוצץ, איפהו “ארקטוּרוּס” השליט ואיפה “אַלגוֹל” הלוהט?

בחמש בערב – חושך, ובבוקר בשבע עליך להתלבש לאור החשמל. –

אני מביט בשמים העכורים: בשמים כאלה אין אלוהים. מי זה אלוה קודר ויֵשב בתוך שמים כאלה? –

לא תחת שמים אלה נולדו הנביאים. –

אך במקום מוסר-הנביאים, אני מוצא כעבור ימים אחדים בפנקסי רשומים דברים אלה:

– בעל המסעדה עובר תוך כדי הסעודה את כל החדרים ומתענין: אם יש איזו טינה, איזו תלונה, או איזו בקשה לאחד הסועדים.

– בעל המלון המפואר, שבו בקרתי אצל אחד ממכרי, עוזר לי ללבוש את מעילי בקומי ללכת. –

בעל הראינוע עובר תוך כדי הפסקה את כל האולם ומתענין, אם התמונה מוצאת חן, ואם יש למי שהוא איזו הערה? – ואם יש, הרי הוא רושם לו בפנקסו. –

– הקונדוקטור שבחשמלית שאין לו עודף, מוותר לי על פרוטות אחדות. –

– אני פונה אל אחד הנוסעים בטראם בשאלה, איפה עלי לרדת קרוב אל רחוב זה וזה, הוא עונה לי: “בתחנה החמישית מפה ירד”. אני נוסע, עובר תחנות אחדות ורוצה לרדת, ועל זה מעירים אותי כשמונה אנשים פה אחד:

– סליחה, אדוני, עוד לא. רק בתחנה הבאה. –

אני מביט ורואה: ביניהם שני קצינים. ובכן: שמונה אנשים ובתוכם שני קצינים שמרו עלי כל הזמן, שלא אטעה חס וחלילה. –

אני פונה אל שוטר הרחבה בשאלה, איפהו רחוב זה וזה? – השוטר מבאר לי מתוך פינקס תרשים-העיר בפרוטרוט. אני פונה ללכת – והנה אשה זקנה אחת אומרת לי: בבקשה אדוני, ללכת אתי. אני הולכת בכיוון זה. –

– בעלת הפנסיון שלי מכבדת אותי לארוחת הבוקר, שאני אוכל בדירתי, בבאנאנה ומוסיפה לי בבת צחוק:

– לבל ישכח אדוני את מולדתו.

זה כשבועיים שאני גר אצלה – וסך הכל פעם אחת דברתי אתה: בשעה ששכרתי את החדר).

– בראינוע נתקלקל הפילם – ותיכף מופיע בעל הראינוע, עובר בין שורות הקהל מבאר את סיבת-ההפסקה ומבקש סליחה ומחילה מאת הקהל. –

– אחת ממכירותי, עשירה מופלגת, שהאוטומוביל שלה תפוש, רוצה לנסוע בטאקסי. אני נגש אל שורת הטאקסים והיא מבקשת אותי לקרוא דוקא מספר זה וזה. – המספר הזה איננו פה. אנו רוצים להכנס אל תוך מספר אחר – פתאום מופיע אותו המספר. אנו מבקשים סליחה מאת הנהג, נכנסים אל תוך המספר המבוקש שהופיע ואנו נוסעים. וכשאנו יורדים והיא משלמת, אני שומע אותה אומרת לנהג: וזה אני חייבת לו מלפני שבוע. תודה. –

– בטיול באבטומוביל עם משפחת מכירתי זאת, לא הנהג שלהם מנהל את המכונית, כי אם בעלה או בנה. מדוע? – יען כי “הנהג הוא גם כן בן-אדם; הוא אינו יוצא אתנו לא לטיול ולא בלילה”. – אך במקום זה: נוסע הנהג נסיעת-טיול יחד עם אשתו וילדיו – במכונית בעליו; ולא רק ביום הראשון. –

– אני לוקח כרטיס בחשמלית, נוסע תחנה אחת ושואל את הקונדוקטור, איפה עלי לרדת קרוב אל רחוב זה וזה? –

– פה עליו לרדת, אדוני, ולעבור לקרון אחר, זה לא הקרון הדרוש! – אומר הוא ומחזיר לי את מחיר הכרטיס, לוקח ממני את הכרטיס ומוסרו לנוסע חדש. –

– במסעדה הכשרה “ויניאה” אין איש משלם בשבת כולם אוכלים בהקפה. שאלתי את בעל המסעדה:

– ואם אורח חדש בא בשבת?

– תמיד ישנם אורחים חדשים – עונה לי הוא – ומה בכך? משלמים, תמיד משלמים אחרי כן את המגיע. אין איש אשר נחייב. –

– בקרקס הגדול מובילות צעירות לבנות את האורחים אל מקומם. אני שואל את אחת מהן:

– הישנם מקרים, שמי שהוא לא ישב על מקומו שלו?

– איך זה לא על מקומו? עונה היא לי כמעט בתמיהה – למה זה ישב שם, אם זה לא מקומו?

– אני נוסע בטראם ועלי לעבור אל הקרון הנעמד מעבר לרחוב השני. אני שואל את הקונדוקטור, לאיזה קרון עלי לעבור? – הוא יורד אתי יחד מן הקרון, הולך אתי פסיעות אחדות, ומבאר לי בפרוטרוט, שלא אטעה ואחר כך עולה במתינות על קרונו ומצלצל. – וקהל הנוסעים מחכה במנוחה עד שישוב, ואין רוטן ואין מתפלא. –

– שוטר אחד רושם את שמו של הנהג על נסיעה שלא כדין – ושניהם צוחקים, מחייכים, כאלו ספרו זה לזה איזו אניקדוטה.

רשמתי את המקרים הללו לא בכדי להסיק מהם מסקנות-חוק, שבוינה אין רמאים, אין שקרנים, אין אנשים רעים, אין מרה בתוך הגוף, אין פשעים, אין משפטים ואין מחלוקת וכעס בני-תמותה פשוטים כמו בכל העולם, – רשמתי את המקרים הללו רק באשר ראיתי אותם, הייתי עד ראיה ושמיעה להם ובאשר ישנם מקרים כאלה בוינה, ולוּ רק מקרים בודדים.

רשמתים – יען כי בתל אביב אין מקרים כאלה גם לא בודדים.

ורשמתים: יען כי לא בארץ האידיאלים ונביאי-המוסר ראיתי אותם, כי אם בארץ, שגם צלבני-הקרס מסתובבים בחוצותיה לאלפיהם.

ושוב נזכרתי במימרתו המרה של סבי, שאמר אותה בעידנא דריתחא קדושה:

– רק עם של נבלים מסוגו של אחאב ואיזבל וירבעם בן-נבט היה מוכרח להוציא מקרבו את אליהו ואת ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל! –

אך הוא עצמו המתיק אחר כך את הקטגוריה הנוראה הזו, בסניגורייתו העמוקה:

– רק עם קדושים מוחה מחאה עזה ונצחית נגד פשע-עצמו בידי נביאים כאליהו, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל! –

ובכן: הופעת הנביאים מעידה על שני דברים: על עם מלא פשעים כרמון וגם על רגש נעלה של מוסר-כליות. –

אם כה ואם כה – ואני מרגיש קנאה עזה ועמוקה לוינה-של-מעלה זו. יש שאני רואה מעשה ומתפלל:

– רבש"ע, מוכן אני לוותר על הנבואה שלנו בעתיד ובלבד שנזכה לתל-אביב כזו!

באמת: אולי טוב מוסר-אנוש בלי נביאים, מאשר עַם נביאים בלי מוסר אנוש? –

ואולי טובה בת צחוק ילדותית, החשודה בקלות דעת, מאשר נביא הזעם, החשוד במוסר האקֶנקרויצלֶרים? –

“וינה נשארת וינה”. –

אך לא בכל.

 

ו: הָעַיִן וְהָאֹזֶן    🔗

“וינה נשארת וינה”. – אך לא בכל.

נשארה היא בקלותה, בששונה, בטובה, באדיבותה ובתמימותה – אך בכל זאת קרה פה דבר-מה, ששינה לא את פניה, כי אם את מהותה התרבותית. – במשך הימים המועטים הספיק לי הזמן לבקר בבתי התיאטראות ובנות-תיאטראות שלה וגם להציץ אל תוך ספרותה, יותר מאשר הספקתי משך עשר שנות התגוררותי בארץ-ישראל. ולאט לאט נפתחה לפני התהום, המבדילה את העיר הזאת – וחוששני שלא רק אותה, אלא את כל אירופה שמסביבה – ממהותה שלפני שבע-עשרה שנה. ישנה פה הופעה מלאת-ענין, הטעונה למוד והמעמידה את האדם על עובדה חשובה למדי. כשאתה קורא את הספרים החשובים, או לומד את המחזות המוצגים על הבימות השונות, תיכף רואה אתה, שהכל יש כאן ממה שאתה דורש ביצירה: טעם, רוחב וגם עומק. אורגניות, טכניקה, ריטמוס, דינאמיקה וקונסטרוקציה מרהיבה לב ונפש, ועל כלם: כשרון וכשרון. ורק דבר אחד חסר פה: תוכן. בכל רחבי תרבות וינה זו, שגוללה לנו לפני המלחמה אלפי מגילות-חיים פרובלמאטיות, המרחיבות והמעמיקות את אופק מחשבתנו האנושית, בכל רחבי תרבות זו חסר כעת התוכן: הטימה, הנושא. הכשרון הגדול, זה שתקע פעם את קלשוני-הנשר שלו עמוק עמוק במוֹח-החיים – מתאחז כעת בקטנות בפרטי-פרטים, באפיזודות: בטפלות. אין “נושא”, הנושא את הקורא ואת המסתכל אל עולם הרגש והמחשבה, המספר לך את העובדה, את ספור-המעשה, אותו ספור המעשה, שמסביבו סובבות כל פלאניטות הטכניקה והמוסיקה וכל השייך להן. אין פאבולה. יש הכל המפאר והמרים ומעמיק את הפאבולה (כשישנה), אך הפאבולה עצמה, היצירה עצמה איננה. ואם לסכם, הרי: ישנה ציויליזציה אך אין תרבות. יש כשרון איך להגיד – אך אין מה להגיד. היה זמן, וכל אותם האטריבוטים המהוים כעת את היצירה בספר ועל הבימה, היו תאריה של היצירה. תארים, שמטרתם היתה: לעזור לפרובלימה עצמה, לרעיון היסודי להכנס אל הנשמה, להקלט ולהעכל לברכה; דרך העין והאֹזן הכניסו את עיקר העיקרים: את תגליות ה“הוֹמוֹסאפִיֶינס”, (האדם השכלי) אל תוך הקהל. היום: כל עצם היצירה אינה באה אלא לספק את העין ואת האוזן בלבד. –

במלים ברורות יותר: המוסיקה-המלווה המתוקה, התפאורה המרהיבה עינים, האשה היפה והגבר היפה, הכסף והזהב הנוצץ, התלבושת העשירה וגם: החומר החונף והמעליז – כל אלה היו פעם לא מלכים, אלא משרתים (בלשון טעמי-המקרא שלנו): וגאונים כמו אילינורה דוזֶה הרשו לעצמם להיות אמנים גם בלי כל אלה ואפילו בלי יפי-האשה הטבעי. כעת: כל אלה המכשירים עלו למדרגת מלכות, למדרגת תוכן: למדרגת הנושא עצמו. תרבות העין והאוזן: מנגינת דזֶ’ז ותפאורת יחד עם מכשירי-המכשירים: גוף האשה האירוטי. – היום הם העיקר.

הכשרון עצמו בהבנת הדברים הללו הוא גאוני. ואולם מטרת הכשרון הזה אינו אלא – הוא עצמו: כשרון לשם כשרון, וביתר דיוק וגם ביתר יושר: כשרון לשם הנארקוזיס, לשם הנאה. כשרון לשם שכרון.

ומכאן האלהת הראינוע, הנותן את המאכסימום של כל אלה. הראינוע, שעיקר העיקרים שבו הם: הגוף היפה המזדוג בנשיקה לרבע שעה ארוכה עד כדי פורנוגראפיה (במקום קדושת הקדושות: האירוטיקה) – וההומור המוקיוני, המשמח את הלב כיין. – אלכוהול. –

הרבה חפשתי עד שמצאתי את העיקר החסר, ואת סיבת החסרון הזה, ולבסוף ראיתי: אין תוכן, אין טימה, אין נושא ואין פאבולה. יען – –

יען כי אין אידיאל.

כל הקומפלקס הנהדר הזה – האידיאל חסר מתוכו. –

לפנים היה שולט האידיאל בעל שני הפנים: החברה והאהבה הטראגית, – כעת מוטלים שניהם פגרים מתים. האידיאל החברותי איבד את עצמו לדעת בידי “מלחמת האזרחים” שלו, בידי מלחמתו הפנימית: האידיאל הלאומי טושטש בידי הסוציאליסטים, ואת הסוציאלימוס רצחה הלאומיות החדשה. – מי זה סופר מעיז היום ליצור בשם האידיאל הסוציאליסטי? אך טובל הוא את עטו בדיו – והנה מופיע לפני עיניו הסיוט הפאשיסטי, המטיף בשם האידיאל הלאומי.

והאדיאל של האהבה הטראגית נרמס ברגליהם הנחפזות של החיים, המפחדים מפני המות, מפני המיתה החטופה, המאיימת עליהם בתקופה האחרונה. הסיסמא: “אכל ושתה כי מחר נמות” אינה הומה במרומי קרת ואינה מדברת בראש הומיות. היא עושה את מעשיה בכל השטח. החפזון הזה, הבא תמיד אחרי מלחמת-דמים או אחרי מגפה גדולה, רצח פה כל מין רומאנטיקה שבאהבה ובמקומה הִשליט מושג חדש, גלוי לב וישר מאוד; המושג החדש הזה הוא: “העניָניות החדשה”, “דיא נויה זאכליכקייט”. – העניניות הזאת אינה אלא אותה האנקדוטה הגסה הידועה באותו הארמיני, הנגש אל האשה בלי חכמות: “ישר אל הענין, חביבתי”. – לפנים היו ספסלי הרחובות שבשדרות וינה מלאים זוגות, “שבזבזו” ימים על ימים עד שהצליחו להזדוג בנשיקה חמה. בישיבות אלה של התמזגות הנפשות שאבו את כל בארו של הלקסיקון ההיינֶאי, את סגנון ה“לִירִישֶס אִינטֶרמֶזוֹ” – עד שהגיעו לידי “חרוז” החרוזים: “שני זוגות השפתים”.

והיום – מתחילים בחרוז זה.

רואה הגבר אשה מתהלכת יחידה ברחוב והיא מוצאת חן בעיניו, הרי הוא נגש אליה:

– שלום גברתי. –

– שלום.

אפשר? –

– בבקשה. –

– עם קפה או בלעדיו?

הפירוש מיותר, ורק בשביל “החלשים” נפרשהו; זאת אומרת: הנלך קודם לשֶׁבת קצת בקפה – או נלך ישר הביתה? –

והמהדרים משפירים קצת:

– עם תיאטרון (או ראינוע), או בלעדיו?

זוהי “הזאכליכקייט החדשה”.

נפגשתי עם אחד הפייטנים הצעירים, העדין תכלית עדינות בשירי-אהבה שלו. שאלתיו:

– הגם אתה בבעלי “העניניות החדשה”? – עם פני חלב-אם שלך? –

– ואיך? – ענה לי בפשטות – הן אני לא חונכתי על הרומאנים המתוקים של מארליט! –

– והרומנטיות הטבעית מה תהא עליה? לא זו שנוצרה מתוך הרומאנים של מארליט (דרך אגב, בשביל בני רוסיה: מארליט – זוהי וירביצקאיה הגרמנית), אלא זו שיצרה את הרומאנים מסוג זה –? איך זה אפשר אהבה בלי רומאנטיקה?

– מדוע זה בלי רומאנטיקה? – מתפלא המשורר העדין הצעיר – הרומאנטיקה באה אחרי כן. –

– והשירים?

– הוא הדין בשירים: אני אינני כותב את שירי בשביל לצוד בהם אותה, אלא להיפך: בשביל להחזיק אותה, או בשביל להכתיר בהם את האהבה, שהיא כבר עובדה.

---

בראבו, – זה רעיון! – זה לא עלה על דעתי כלל. – זה רעיון חדש לגמרי. –

רעיון חדש? – מסופקני, דומני להיפך: זה רעיון עתיק-יומין, ששכחנוהו במשך אלפי דורות. בעלי הרעיון הם – שוב הפראים השונים, העמים הפרימיטיביים. – מובן וידוע, – הבושמן הרוצה בבחורה נגש אליה ושואל אותה:

– שחור, או לבן? (פירוש: גלגולת של “אויב” שחור, או של לבן? במקום: קאפה שחור, או לבן?). – יש שׁגרֵיטכֶן הבושמנית בוחרת בשחור או בלבן ויש שמוותרת היא לעת-עתה על שניהם; ולאחר הנשיקה הראשונה מתחיל הרומאנטיקן הבושמני לחרוז את חרוז-הגלגלות שלו לכבוד בחירת לבבו. –

אני כשלעצמי, נוטה להחשיב את “השירה” הבושמנית על שירת משוררנו הצעיר. על כל פנים יש בחרזנות-הגלגלות משום קרבן, יותר מאשר בשירת-המלים: מסוכנת היא יותר ממנה. – וערך כל קרבן הן ספון במדת הסכנה שלו.

 

ז: הַשְּׁבוּיָה    🔗

בהסח הדעת מצאתיה; באקראי. אף כי חפשתיה בעצם; בבלי יודעים. – זוהי אותה המציאה, הבאה לו לאדם בהסח הדעת; ובהסח הדעת מביאה היא לו את אשר חפש זה עידן ועידנים.

הנוער היהודי בוינה. –

קצת קשה בוינה ובמשך ימים אחדים, במשך הימים הראשונים, קשה קצת להפנות את הלב לדברים העומדים ברומה של שאלה רצינית. פלאות הטכניקה, המוסיקה החדשה בעלת הסיקס-דיסונאנסים המתוקים, מִימִי שׁוֹרפּ, פאולה וֶסֶלִי אשר למכס ריינהארד – האיש אשר לאל ידו להנזר בין-רגע מכל אלה ולחפש את קרחי הצפון של שאלת הנוער היהודי: האיש הזה יַדה-נא בי את האבן הראשונה.

ואולם הן הגורל היהודי לא ינום ולא יישן; מי שהוא ירק אחרי על יד ארמון הבּוּרג המיותם את הקריאה הקלאסית: “יהודי חזיר” (השד יודע, מי זה גלה לו שיהודי אני ודוקא חזיר!?) – ומובן שנזכרתי בדבר מה: ישר שמתי לדרך פעמי והלכתי לבקר בהיכל-הנצח: על קברו של בנימין זאב הרצל. –

ושם נזכרתי בנוער היהודי בוינה.

את הנוער היהודי הוינאי שלפני שבע-עשרה שנה ידעתי. הוא אותו הנוער המתבולל הטפוסי, שרק הנוער היהודי בהונגריה עלה עליו בהסתגלות ובהתבוללות. אותו הנוער היהודי הוינאי, ששום נוער יהודי בעולם לא זכה למה שזכה הוא – והוא אינו מרגיש בכך: בקברו של תיאודור הרצל, הממשיך את חלום-המלכות שלו בבית העלמין בוינה.

אותו הנוער היהודי ידוע לכל.

ואולם הלא מאז שבע-עשרה שנה ועד היום נשתנה דבר-מה בעולם. ואותו דבר-מה ודאי נגע גם בזאטוטי ישורון שבעיר ואם בישראל וינה המעטירה? –

והלכתי לחפש.

ומצאתי. – הרבה מצאתי.

מצאתי הסתדרות עברית, קלוב עברי. הסתדרות ציונית, לשכת קרן-הקימת, בחורים ובחורות דוברי-עברית, מאספים אספות עבריות, מתפלפלים ומתוכחים, מרצים הרצאות ומקשיבים להרצאות, ואפילו עתון עברי מצאתי, עתון שצורתו ולידתו ביסורים ובחבלי חותמים שאינם – אך בכל זאת ישנו ויוצא.

ומצאתי גם בתי-ספר עבריים, עבריים ממש, שהמנהל שלהם, מדבר עברית צחה, ועברית מסולסלת דוקא.

ושמעתי שירים עבריים.

כן – אך אל כל אלה יש לו לנוער היהודי הוינאי אותה השיכות שיש לו אל קברו של הרצל. את כל אלה נתנה גליציה לוינה, גאליציה הרוחשת עד היום הזה אהדה וכבוד לקיר“ה והרוצה לשמור על כבודו של “הזקן פראנץ יוסף הראשון ירום הודו” בהרבצת התרבות העברית בעיר הבירה שלו. – ואל נא ירים הוד-מעלתו פילסודסקי את גבותיו החמורות כלפינו; כל ענין זה רחוק מאותו הדבר הידוע בשם פוליטיקה, כרחוק הפוליטיקה מאותו הדבר בשם תרבות. “הזקן פראנץ יוסף ירום הודו” מעולם לא היה ענין פוליטי בגאליציה. והלא “בידוע” שפראנץ יוסף “ידע את התנ”ך בעל פה ודוקא בעברית”. – אתם אינכם יודעים זאת? ובגליציה יודע זאת כל דרדקי דבי-חדר. אני מציע להוד-מעלתו מר פילסודסקי לגדל זקן-פראנץ-יוסף ואז יראה בעין, כמה מרץ יקמץ לו זקן תת-סנטרי זהב רכישת האהדה היהודית הנחוצה לו כל כך. אצלנו בארץ-ישראל – וגם מחוצה לה – כבר יודעים אחדים, למשל, את משמעותו של זקן-הרצל. –

ומי זה לא יודע שזקָנו של פראנץ יוסף הוא, שיצר את אהדת אחינו בגאליציה לוינה המעטירה, שהם מבריחים אליה את התרבות העברית החדשה דרך גבולות פולין.

ואולם אם אמת היא, שבוינה ישנם כיום כארבעת אלפים דוברי עברית – הרי מסופקני אם ימצאו ביניהם עשרה מילידי וינה עצמה. –

ומה איפוא דבר הנוער היהודי הוינאי? הבאמת ממשיך הוא את דרכו שמלפנים? כאלו לא קרה מאז דבר, לא בקרבו ולא מחוצה לו? הבאמת אין הוא שם לב לא לקטסטרופה העולמית, לא למוסקבה, לא להצהרת באלפור, לא לחלוציות ולא להיטלר? –

שאלה זו העסיקתני בשובי מבית העלמין עד בואי הביתה אל הפאנסיון, במקום שם הודיעה לי בעלת-הבית, שאיזה “בחורה חננית” (אין נֶטטס מֵידל,) מחכה לי מזה רבע שעה.

נכון: בחורה כבת תשע עשרה, שחרחורת, ראש-אִטְן סמיך חולצה חלוצית, סנדלים בלי גרבים ועל כולה נסוכה פשטות ארצישראלית מובהקת. עד כדי כך, שפניתי אליה בעברית. – היא חייכה והודיעה לי, שאין היא מדברת עברית וגם אינה שומעת את השפה. שדודתה, שבאה אתי מארץ-ישראל אמרה לה, שאני נמצא בוינה ושרוצה היא לדבר אתי “על ענינים שונים”. –

שמה: הִילדה.

בת עשירים. לאביה שמונה בתים בוינה (זה נודע לי לא מפיה כמובן). בנאי. –

אִמה: פרוֹטוֹטיפּ של היהודיה האירופית העשירה, המוציאה את עודף-מרצה במפעלי צדקה וגמילות-חסדים. אשה חסונה ויפה ובעלת מרץ להפליא, המבלה רוב עתותיה בעזרה לחולים, לאמללים אך לא בשנוררות מאת אחרים.

לא. – היא עצמה נותנת מכיסה שלה והיא עצמה מטפלת, עוסקת, רצה, מסדרת, דואגת ועושה בלי הרף. ובינתים מתלבשת כמלכה ודוקא בטעם יפה, שאפילו הכסף הרב אינו מקלקל אותו. – זוהי אמה של הִילדה.

והִילדה בת יחידה.

כעת היא בת תשע עשרה ולומדת באוניברסיטה.

וכבר היא אֵם לילד.

וכבר גרושה מאישה הצעיר והחולה חשוך-המרפא.

הוריה חיים ביד רחבה ונדיבה. כל אוצרות יפיה של וינה פתוחים לפניה; כל חלונות-הראוה של המודה האחרונה, בתלבושת, בתכשיטים, כל כלי היקר של המאה העשרים מציעים לה את עשרם ואשרם הנשיי – והיא מתהלכת לבושה כחלוצה טפוסית, החיה מזה עשר שנים בארץ-ישראל.

רוצה היא לדבר אתי “על ענינים שונים” – ואולם אין להציל מפיה דברים ברורים ואפילו לא דבר אחד ברור.

אינטליגנטית – עד כדי השתוממות; חכמה – עד כדי להביא את האדם במבוכה, ויפה – עד כדי אי-נעימות.

דבר אחד הולך ונעשה לי ברור מפיה: שחיה היא מעבר לוינה על כל נמוסיה ועשרה; ושמתגעגעת היא “לדבר-מה-אחר” עד כדי דמעות. מהו הדבר-מה האחר ההוא? אינה ידועת. – “אך כלום אפשר לו לאדם לחיות ככה?”

אני מתחיל פורט על הנימה היהודית ופותח על הנימה הזאת בשיחה ציונית מופשטת. – בזהירות. – היא מפתיעה אותי בידיעותיה הרחבות והעמוקות על הרעיון הציוני ועל ארץ-ישראל. יודעת היא את הכל בנידן זה.

אך לא את זה היא מחפשת. – זאת אומרת: באמת את זה היא מחפשת, אך לא בצורה כזאת. –

טפוס-ברדיצבסקי? מ“עורבא פרח”? מ“מחנים”?

לא. – יותר מדי בריאה לכך. –

– איך זה התחתנת צעירה כל כך? אהבה?

– לאו דוקא. דחיפה אחרת.

ובתוך כדי שיחה מתברר, ש“דחיפה אחרת” זו גם כן לא היתה אלא חפוש תקון לחייה בני השבע-עשרה אז. –

ומובן, שאפילו פרי-האהבה, הילד הנפלא, לא הועיל.

– גם הילד יֹאבד כמוני. בגועל הזה פה.

– ומדוע אינך עולה לארץ?

היא מביטה בי בעינים חכימות ועצובות מאד, שבת-צחוק לעג מחייכת מתוכן:

– הן אדוני יודע מה שם! – הכל מגיע הנה אלינו משם. הכל. – לא דרך הרצאות השליחים. – אני מקוה, שאדוני לא בא באותה השליחות עצמה. – לא כדאי. – אני רוצה, שאדוני יגיד לי אחרת. – אני אינני מוצאת פה את מקומי. –

– אינני יכול להציע לך אחרת, מאשר את “הקבוצה”. –

היא מביטה בי שוב באותו החיוך, אחר כך מהדקת את פיה הטבעי ומנענעת בראשה. – ורק כעבור רגעים היא אומרת לי:

– אדוני אומר “הקבוצה”, כאלו רק מין-קבוצה אחד ישנו שם. – “שם” אינני יכולה להיות נמתחת בין שני אידיאלים. וביחוד כשאידיאלים אלה – כל אחד לא רק שמרשה לשנא את השני, אלא אפילו מחייב את השנאה במדה ידועה. אנחנו – אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את המלחמה בתוך הנוער עצמו. זה גועל נפש. להיות צעיר – ולשנא. אל אלהים! – אולי יראה לי אדוני דוגמה לכך בתולדות העמים: התפלגות הנוער בשעת הכיבוש –? השנאה: זוהי לוקסוס, מוֹתרות לעם. ואת המותרות אפשר להרשות לעצמנו רק “לכשירחיב”. – אם לשנא – הרי יש לי פה אובייקט טוב מן היהודי: ההיטלרים.

קוראים לנו לארוחת הערב.

אנו קמים. – הילדה מתמתחת מלא גופא הדשן והבריא:

– האי, אדוני, לוא קם מקרבנו דיקטטור! – אך דיקטטור יהודי. – משה רבנו. – ובפיו הצווי המחודש: “ואהבת לאחיך כמוך!” –

אנו יוצאים. ופתאום היא:

– הנה, בממשלת אהבת הבשרים הכרזתם שם בקבוצה את החופש “אהבה חפשית!” ומדוע לא תכריזו כמו כן על החִבה החפשית?! –

ישבנו לאכול.

את האוכל מגישה המשרתת האבסטרית אַניני. אשה צהובה ודשנה כבת שלשים: פרח מחייך בפני כל. היחס שבינה לבין בני הבית – משפחה. זה הרבה שנים, שהיא נמצאת בבית הזה. לבעלת הבית: אחות, ולבני הבית: אֵם צעירה. וככה כל המשרתים, עד אחד. – פה לא היתה שום מהפכה. עד הנה לא הגיעה לא מוסקבה ולא בודפשט האדומה. וגם לא כל מה שבא בעקבות אלה.

אני מתענין בכל זאת איך היו היחסים בשעת המהפכה בוינה? – הם עונים לי פה אחד, כל אחד בסגנונו הוא:

– אי אפשר להכריח את מי שהוא להשתגע.

– אנו מסכימים: יביאו את הקומוניסמוס. מהיכי תיתי. – אך אנחנו איננו שודדים סתם.

– מאת הטבע כבר “עקלו” את כל מה שיש לה ורק טוב העשירים חסר עוד?! –

– אפילו בני, או בעלי לא היה נותן לי מה שאני מקבלת פה בעד עבודתי – גומרת סוכנת-הבית הזקנה. –

– הנה הקבוצה שלנו – אומרת לי הִילדה בפה מלא לפתן.

אחרי הארוחה נעלמה הִילדה. נכנסה למעונה.

כעבור זמן מה נכנסתי אצלה. היא ישבה ולמדה.

מעונה, שהוריה סדרו לה באגף ביתם – היכל קטן. עם נוחיות שגם בחלומי לא חלמתי אותן.

– הנה אדוני – אומרת לי האם – סדרנו לה מעון-נסיכה והיא – היא סובלת. – כאלו היא שבויה פה, אדוני. בכל רגע נכונה לעוף ולהעלם במקום שהוא. –

אני שוב נכנס אתה בשחה:

– אם ככה למה את לומדת?

– מי יודע, לאן יטלטלני הגורל? – יותר מכל הייתי רוצה להכנס אל אחד מגזעי הבושמנים שם על יד קו-המַשוה. שם לכל הפחות בטוחה אני, שבתוך הגזע עצמו אין שנאה בין איש לחברו. – על כל פנים לא שנאה בשם אידיאלים. – ושם לא אהיה גם בארץ הבחירה והאהבה. –

כשנפרדתי ממנה, לחצתי את ידה ושתקתי.

רגעים הביטה בי ואחר כך התפרצה:

– מה אדוני איננו מבין? אני רוצה לעבוד ולעבוד ולאהוב. לאהוב ולאהוב! אדוני מבין? אני רוצה לאהוב ולא לשנא! אני יורקת על כל האידיאלים שבעולם, אם לא האהבה הגדולה, החפשית, הכללית היא ביסודם!! – דיקטאטור, אדוני, דיקטאטור נאדר באהבה! – יבא הדיקטאטור ויגאל גם אותי מפה! –

בשבתי בחשמלית עדיין ראיתי את עיניה הלחות, המפליאות והאוהבות.

נושא אני פרוגרמה חדשה לנוער שלנו בארץ: האהבה. –

כן – לוּ ידעה הִילדה בתמימותה המפליאה, שחוץ מן השנאה הטבעית הפראית-היצרית ישנה עוד שנאה, הבאה כפקודה מטעם מלחמת-האידיאות הנצחית: שנאת-הגומלין שבין אדם-השכל המפותח המאמין באפשרותו של עתיד יפה, הטוב מן העבר וההוה: האופטימיסטן המאמין באדם – ובין אדם-היצר הנחשל, המסתגל אל העבר וההוה: הפסימיסטן, שאינו מאמין אלא ביצר החיה שבאדם, “בטבע”.

ואם לשנאה – הרי מיהו הדיקטאטור, שיבחין ויציב את הגבול הדק והעדין שבין שנאת-השכל, האוביקטיבית, שאינה אלא מצוה שהזמן גרמה: אמצעי למלחמה בעד הטוב – ובין שנאת-היצר, הסוביקטיבית, המסתתרת בכל אדם והספונה בו לא כאמצעי, אלא כתכלית: השנאה מתוך פראות –? “האידיאל מחייב את השנאה”. –

האם אפשר להלחם, ואפילו לכל קדוש וטוב, בלי שנאה?

אפשר: מלחמת האב בשחיתות בנו.

אך איך להעלות כל לוחם מפלגתי למדרגת אב?!

 

ח: דוּ פַּרְצוּפֵנוּ    🔗

הולך ומתברר לאט לאט, ש“השבויה הִילדה” אינה “אופי”, כי אם “טפוס” בלשון האסתטיקה. טפוס, אמנם בעל אופי חזק וגם יוצא מן הכלל – אך בכל זאת טפוס. יען כי הולך ומתברר לי לאט-לאט, שאי-סבלנותה של הִילדה, יחד עם חפושיה, רגש הגועל שלה אל הסביבה, יחסה אל “הבושמנים” ומוסרם – כל זה מרחף פה באויר לעין כל-מסתכל. הולך ומתברר לי לאט-לאט, שהנשמה היהודית, וביחוד זו של הנוער, דו-פרצופים לה. פרצוף אחד מביט כלפי אירופה הפראית, החיה, ההוללת, הרוקדת והמתקשטת; זו שסיסמתה היא: אכל ושתה כי מחר נמות.

מחר מלחמת עולם חדשה.

והפרצוף השני מביט כלפי מרחקים לא-ידועים. כלפי פתח-חרטה קטן, שדרך בו אפשר להמלט מן המרתף המשכר הזה. ובתוך דמות המרחקים הללו, בתוך חלום-המקלט הזה מופיעה לפעמים דמותה של ירושלים. –

וכדי שלא לטעות: לא שהנוער היהודי מחולק לשתי כתות אלה, לציונים ולטומעים – לא. – את הציונים שבנוער הוינאי אינני יודע עדיין. לא הספיקה לי עדיין השעה להכיר אותם, ואלה, שאני יודע אותם – בני מזרח-אירופה הם: קבוץ גלויות רוסיה, גאליציה, רומניה ובסראביה, יוצאי הגיתו.

ביניהם מוצאים אנו משפחה גדולה, המגיעה לכמות של שבט הגון, שבט עברי החי ל“הלכה, למראית-עין” בוינה האירופית, אך למעשה חי הוא שם בארץ ישראל את חייו הנפשיים, האמתיים ביום ובלילה, בששונו ואסונו גם יחד. כל חייהם של בני שבט-עבר זה אינם אלא בחינת חלום-בהקיץ, חלום-סיוטים, שבו מתאמץ החולם בכל כוחותיו להנתק ממקומו – והכבלים הנעלמים מרתקים אותן, את ידיו ורגליו וכל גופו לבלי-נוע. –

יושבים הם פה ורואים את חייהם כחזון בארץ ישראל היפה, הטובה, המפותחת, המוסרית והסתיטית, שכל אירופה הטמאה אינה כדאית להזכיר אפילו את שֵׁם-החולין שלה – פלסתינא!

לא אלה הם המשמשים פרובלימה והמעמיסים דאגה. אלה אזרחי ארץ-ישראל הם, אזרחים-בכח, שהגולה זקוקה להם, כאשר זקוקה גרמניה, איטליה, צרפת ואנגליה לפזוריה באפריקה, באמריקה וגם בארץ-ישראל.

כל אלה הם “בסדר” תהלה לאל.

ואולם אם לדו-פרצופים, הרי הנוער המתבולל עצמו נמצא כל הזמן בתוך המתח החשמלי שבין שני העולמות. חצי-נפשו טומע בהלולה דהאי עלמא וחציה השני מתגעגע בלי-הרף לפרוש כנפים ולהמלט על נפשו מפה. –

והִילדה היא טפוסו המזוקק שבעתים של נוער זה; אף כי ברגעים המעטים שבליתי אתה, היתה כולה שרויה במצב רוחו של הפרצוף השני של השבויה המתחבטת כצפור דרור בכלובה הצר והמחניק.

– “דיקטאטור!” –

בכל מקום שאני בא בדברים עם הנפש המתבוללת, כשאני לוחץ באותו כפתור שהרצל ראה אותו בנפשו של כל יהודי מתבולל – מיד מופיע היהודי הנלהב, שכלו עינים ואזנים לשמוע את הנעשה בארץ-ישראל. זוהי הטימה, העולה אצלם בענינה הרב על כל הטימות המענינות והמגרות שבעולם. הכל, הכל מענין “משם”. ספר נא, השמע, תן פרטים ופרטי-פרטים על ארץ-ישראל אל נא תקמץ! – והאוזן לא תלא משמוע. –

הולך אני עם היהודי המתבולל במאה אחוזים לטיול ברחוב; הוא שואל בכל רגע:

– וזה יש לכם שם?

יושב אני עם המשפחה, שאינה יודעת מה זה “טלית ותפילין”, יושב אני בקאבארט:

ו, וקופלֶטים יש לכם בשפת הקודש?"

ומזמין אותי ידידי ד"ר סֶם וולף, החלוץ לשעבר, אל בית אחד מידידיו המתבוללים, עשיר מופלג – ומזהיר הוא בי בדרך:

– אני מבקש ממך, בבית זה אל תדבר, חביבי, אף מלה על ארץ ישראל. הם אנשים כאלה, חביבי. – אתה יודע. – לא מענין אותם. – הם רחוקים מכל זה. – וכן הלאה. אני מבטיח לו לדבר על המאדים, על הדאלאי לאמה, על האופל-מוטור ועל הכותל המערבי. – טוב. – ואולם אחר כך רואה ידידי הד"ר וולף ומודה, שאין אני אשם בדבר, אם דוקא בעלת-הבית היפיפיה מקבלת אותי תיכף על יד הדלת לא לפי התכנית שלו, ועוד לא הספקתי לנתק את שפתי מנשיקת ידה העדינה, והנה היא מאירה את פניה האהודות מאד:

– אני שמחה מאד להכיר את אדוני: הערב נשמע מפיו דברים פה-אל-פה על פאלסתינה החדשה. לא כן?

וכעבור חצי שעה, והנה כל האורחים המגוהצים והמוזהבים יושבים בפה פעור ובולעים כל מלה על תל-אביב ועל ראשון-לציון ועל נהלל ועל מפעל רוטנברג ועל הרב קוק ועל אסתר ראב ועל חנה רובינה וברטונוב ועל הילדים המחרפים ומגדפים זה את זה בעברית. –

– חי נפשי, לא אני אשם בדבר, חביבי.

ולא רק שומעים, מקשיבים ובולעים – כי אם גם דואגים, מעוררים ספקות, פחד ודאגה, שמא חס וחלילה לא נצליח – –

– זה, רבותי, תלוי בכם! – מבצבץ מתוך פי, ואני שוכח את מה שהבטחתי לידידי בדרך: לא לעשות בבית זה תעמולה לארץ-ישראל. –

– איך זה בָנו? –

– פשוט מאד: אם תתמכו בקרנות שלנו – נצליח.

– איזה קרנות? – – –

לכל החבריה המגוהצת אין מושג חוור על דבר קרן-הקימת וקרן-היסוד. –

– ומי מכם, רבותי, יש לו חשק לעשות שם עסק? – אני באמת לא באתי הנה הערב לתעמולה ציונית – אך רואה אני, שהאדונים, וגם הגבירות, מלאים ענין רב אל כל הנעשה שם: אולי ישקיעו שם שילינגים אבסטריים אחדים? הנה למשל, לורד מלצ’ט. – והמשנה למלך לורד רידינג. –

כולם ממצמצים בעיניהם – מקמטים את מצחיהם:

– זה ענין! –

ואחד מהם, גהיימראט, מחייך בבת צחוק רצינית מאד:

– מלכות יהודה. – באמת. –

– האדונים אינם קוראים עתונות?

– כן. אך מי שם לב לציונים? – הויכוחים, הסכסוכים, המפלגות, אין אנחנו אוהבים את עסקי הפוליטיקה. – –

וצעירה אחת מן המודה האחרונה שבאחרונה, המעשנת מתוך פיָה ארוכה רבע מטר והמלקקת את הרוז' הטָעים מעל שפתיה המתוקות – מתמתחת פתאום ואומרת ספק בלעג ספק ברצינות:

– בקרוב יערכו שם נשף בבית הנסיכה העברית – נסיכת יהודה – אך בלי צ’ארלסטון. – היש לכם כבר רקודים יהודיים? נפלא יהיה!

… אני הולך הביתה בשלש וחצי בלילה ובדרך אני שומע את דברי הִילדה השבויה:

– דיקטאטור. –

איפה הוא?? – פה בבית העלמין חולם הוא את חלום-הדוכס שלו, את חלום הצבא, גדוד העבודה, הבורסה במונופולין, בית-האצילים, פנסית הפועלים, ושלטון האומה והרעיון על הפמליא רוטשילד.

פרטנו את הדיקטאטור לפרוטות: לבני-דיקטאטורונים פעוטים השורצים בבִיצת-המפלגות, בביצה זו, שאין תנועת-חלוצים בעולם שתיבש אותה.

 

ט: בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם    🔗

נזכרתי: הן וינה יש לה גם אריסטוקראטציה יהודית שלה: האורתודוכסים. לפני שבע-עשרה שנה היה להם לאלה שמו של הרצל למפלצת. הם ירקו בקול רם בשמעם את השם הזה. הם, הכרַתי והפלַתי של יקירי ירושלים-של-מעלה בגולה האבסטרו-הונגארית, לא ידעו “פשרות”; עם קשה עורף זה התכנס אז בבוקר בטליתו ותפיליו ואחר כך כל היום בבורסאות, ובשעות “הפוליטיקה” שלו העדיף את האשוח הקדוש בליל הולדת הנוצרי שבבית נכדו, על “טומאת הטומאות”: קופסת הקרן הקיימת לישראל.

הנשתנה אצלם דבר-מה מאז?

הנגע רעם העולם בארמנות הליאופולד-שטאדט בעלי המזוזות הגדולות?

הספיק לי יום אחד בכדי לקבל על זה את התשובה: לא. כלום לא נשתנה אצלם מאז.

הם כמקדם: מתפללים במנין בצבור – אך “הצבור” היהודי הגדול, בעל ששה עשר המיליונים, זר להם עם כל סבלותיו, רעיונותיו, תשוקותיו ואלהיו.

גם היום יש והסבא הקשיש אינו מבקר אצל בנו או בתו בחג-הולדת הנוצרי, יען כי “לא נעים לו” לראות את יוצאי חלציו מסתופפים בצל העץ הקדוש. –

גם היום נוסע הכרתי והפלתי ב“שלשת השבועות”, “בימי החָלב” שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה-באב, אל מקומות הרחצה, במקום שהרופא “מתיר” לאכול בשר לתיאבון.

---

גם היום מחזר העשיר, בעל הטיטול “מורנו”, בעל הזקן המתוקן והשפם המסולסל, שם במעונות-הקיץ ומקומות-המרפא אחרי “השקצה” דוקא ולא חלילה אחרי היהודיה, האסורה באסור אשת-איש (“אתם קרוים אדם ולא עכו”ם קרוים אדם"). –

גם היום עושים את הפוליטיקה של “הקאנצליי”, (המשרד הארצי של היהדות האורתודוכסית), שכל מאוייה מתרכזים באידיאל הגדול: ש“ראש הגולה” שלהם יהיה חבר בבית-האצילים הגראפי.

גם היום פוסקים פסוקים נגד ארץ-ישראל המיושבת, נגד האפיקורסים הרוסים, (קרי: היהודים הרוסים) ונגד הציונים בכלל רחמנא ליצלן. –

וגם היום מוצא אתה אצל אחדים מהם את הרבוע השחור (רבוע חצי-אמה על חצי-אמה בלי סיד וצבע) ממעל למשקוף ארמונם בפנים: זכר לחורבן וליציאת ידי חובת אֵבל-החורבן. –

וגם היום מדקדקים הם כחוט השערה, שהאתרוג חס ושלום לא יבוא מארץ-ישראל הטמאה, אלא מקוֹרפוּ הטהורה.

הכל כמקדם. –

אך בכל זאת נוסף להם מאז דבר-מה על כל אלה:

בין נכדיהם מוצא אתה היום חסידים ממין חדש: חסידי “היֶיבסק” במוסקבה, בהיתר, המדברים על גאולת העולם, ויחד עם זקניהם מחרפים הם ומבטלים את גאולת ישראל. –

ועוד חדוש: במקומות הרחצה מדקדק “הכרתי והפלתי” ומחפש לו מקומות, שאין הציונים מצויים שם. שם סכנת קרן-היסוד צפויה להם; ולולא קרן-היסוד המבקש מהם פרוטות, היו בכל זאת מוצאים איזה צד פשרה לציון, לכל הפחות בויכוחים החביבים עליהם בכל זאת. הויכוחים הם בבחינת פלפולי-דאורייתא, שכֵּן כל היוצא מפיהם פלפולי-דאורייתא הוא. לרבות פלפולי ההוֹס-והבֶּס בבורסא.

והפוליטיקה של הקאנצליי גם כן הוסיפה מאז דבר מה: השתדלות אצל הממשלה לאסור את קופסאות הקרן הקימת בתור סכנת “התרוששות המדינה”. –

ובין הפסוקים שהם פוסקים נגד הציונות מביאים הם ציטאטות פלסתר מן הקונגרסים הציוניים נגד הדת ונגד המשיח. –

והמהדרין שבהם נוסעים פעם בחייהם לארץ הקדושה בכדי להביא משם “ראיות חותכות” ו“עובדות” נוראות, שהעבודה הציונית מחריבה את התורה ומחללת את הקודש. –

ומדקדקין הם כחוט השערה בבדיקת האימפורט של האתרוגים, מחשש הברחת האתרוג הארצישראלי “הפסול מדאורייתא”. –

ומובן, שמרכז לכל התורה הקדושה הזאת משמשת עד היום הזה בודאפשט המעטירה.

ואולם גם האשה האורתודוכסית הכשרה והצנועה, זו היושבת על “הצאינה וראינה” ומתפללת את “התחינה” מיסודה של שרה בת-טובים ושל כל הנשים הצדקניות שבגן-עדן נ"ע – גם האשה הוסיפה דבר מה על חייה הכשרים:

יושב אני במסעדה האורתודוכסית הכשרה “ויניאה” וממולי שם זוג אורתודוכסי מובהק. הבעל: אברך משי עשיר, המדקדק כמובן בנטילת ידים ובברכת המזון, ועל ידו אשת נעוריו: בת ישראל צהובה כמו, להבדיל, מִימִי שוֹרפּ. – אני מסתכל בה ומתפלא על בלונדיניותה המופרזת: בת ישראל בלונדינית במדה מופרזת כזו? והתסרוקת: תסרוקת אִיטְן, ראש-בובי מן המודה האחרונה.

איך זה? שער-עצמה ולא פאה נכרית על ראש בת ישראל אורתודוכסית?

אני מרמז למלצר ושואל את שאלתי ברמזים.

– זוהי פאה נכרית, אדוני!! – עונה לי המלצר – ומה? – מוסיף הוא – שער-עצמה חלילה?!

ובכן סנסציה חדשה: פאה-נכרית בסגנון אִיטְן! –

נודע לי, שבת ישראל זו נולדה בעצם שחורה, בת-ישראל שחרחורת רגילה – אך אם לפאה נכרית, הרי למה לא בלונדינית?

כעבור יום נודע לי עוד: גם בין הגברים האורתודוכסיים ישנם, הצובעים את זקניהם לבלונדינים.

זה רעיון!

“הֱיה ברוניטי (יהודי) באהלך ובלונדיני (גוי) בצאתך”. –

אני מציע עוד “היתר עיסקא” אחד: לאכול את בשר-החזיר בצורת טשולנט! גם זה רעיון לא רע. –

אחד מחסידיו הנלהבים של הרב זוננפלד, המרכז את כל מרצו לחרף ולגדף את הרב קוק, מדקדק מאוד בהלכות-האבל לשלשת שבועות החורבן, שלא ללבוש בהם חלילה וחס כתונת חדשה מגוהצת. מה הוא עושה ולא יופיע חלילה במקומות המרפא “כיהודי מזוהם”? קונה לו תריסר כתנות יום אחד לפני שבעה-עשר בתמוז, עומד ולובש אותן ופושטן בזו אחר זו במשך חמשה רגעים – וככה “מכשיר” אותן לשלשת השבועות. – כתונת “משומשת” – כשרה היא.

רעיון גאוני. –

בא לידִי מכתב-אהבה של אחד האברכים החסידים ממנהיגי האברכים הנלחמים בציונות מלחמה עזה ומרה. – המכתב כתוב לכלתו הצנועה והחסידה “בת-אבהן מגזע קדושים וטהורים מרן – – –”. מכתב מענין מאוד, יסלח לי הקורא, שאין ביכלתי הספרותית-האסתיטית למסור את המכתב ככתבו וכלשונו. זוהי פורנוגראפיה, שהשבועון הצרפתי “לה ריר” היה חוכך לכלכל בה את קוראיו הלקקנים. הכותב, היודע עברית תנכית צחה, משתמש בכל ידיעתו העמוקה והרחבה בכל מבטאי שיר השירים ויחזקאל אך בדו-משמעות חזירית כזו, שעמנואל הרומי היה סולד בה. זוהי כבר לא דו-משמעות, אלא חד-משמעות פשוטה וברורה. –

ובמכתב אתה מוצא גם את סגנון “הזהר” הידוע; ומובן, שכמו כן באותה המשמעות הגאלאנטית, שהאחרון שבקאבארטים החפשים לא יעז להשמיעה לפני הקהל האינטימי שלו. –

ומובן שהמכתב מתחיל “בעזרת השם יתברך”. –

האם שמסר לי את המכתב הוא – – – אחיו הצעיר של הכותב: ציוני נלהב, הסובל יסורי גיהנם ממשפחתו החסידית. –

בקשתיו בקשה נמרצה: רוצה אני להכיר את אחיו זה, את מחבר המכתב העדין והטהור.

ועוד באותו יום היה לי הכבוד להכיר גם אותו וגם את כלתו הצנועה. מובן שתוך כדי שיחה, לא עצר האברך ברוחו ונכנס אתי בוכוח על הציונות, ובתוך כדי שיחה בפני כלתו, מבקש הוא סליחה מאת כלתו, מושך אותי הצדה ולוחש לי את נמוקו הנורא נגד ארץ-ישראל:

– אולי יכחיש אדוני, שהחלוצות עובדות בשדה ובגן יחד עם החלוצים – כשהן לבושות מכנסים קצרים ממעל לברכים?!

על סוד זה בקש סליחה מאת כלתו, שלא תשמע חלילה את “נבול הפה” הנורא הזה! –

נוצחתי בתבוסה. אך אזרתי את כוחי ואמרתי לו:

– נכון, לא אכחיש. – ואולם אם אדוני רוצה, אשלח לו מארץ-ישראל מכתב אהבה של אחד “החלוצים המופקרים” לחברתו. ההוא, אמנם, אינו בקי כל כך בתנ"ך ובזוהר הקדוש – אך בכל זאת יודע לאהוב. – מובן, את המכתב הזה אל יראה לכלתו. – בשבילה מכתב כזה לא יהיה מענין. – אולי יראה אותו לאמו. –

האברך הביט בי בעיני-בקר עגולות מהפתעה. – גמגם בתוך כדי השתוממות הגונה ועזב אותי. –

אך אני החלטתי לא לשלוח לו את מכתב החלוץ. חששתי, אולי לא אשיג מכתב-אהבה בהתחלת “בעזרת השם”. –

אורתודוקסיה. –

לא יכולתי להניח את דעתי בעובדה, שכל חלק זה של היהדות, החרדה לדבר אדוני, ממשיך את ימי-הבינים שלו, ושכל חסידותו מצטמצמת “בבטול היש” כלפי הטרגדיה הישראלית הכבירה וכלפי רעיון ישוב ארץ ישראל, שצריך ואפשר להחריב אותו בפסוקים וסרוסי פסוקים. – קוננתי על זה לאחד ממכירי-מכבר, יהודי בר-אורין, שקופסת הקרן הקימת לישראל מתיחדת אצלו בחדרו באינטימיות צנועה יחד עם קופסת רבי מאיר בעל הנס. – הוא הוליך אותי לאחד מבתי התפלה הקטנים, הפרטיים, המצויים בערי אירופה התיכונה. כשנים עשר יהודים נאמנים התפללו שם את תפלת-השחרית שלהם בשעה העשירית בערך. – בנוסח ספרד חסידי: “ויַצמח פורקניה”. –

ידידי מראה לי את בעל הבית, ש“המנין” הוא שלו:

– היהודי הזה אינו מתפלל במנין אלא עם יהודים ציונים במאה אחוזים. –

ועל יד ארון הקודש – קופסת קרן הקימת לישראל.

תהלה לאל. – בעזרת השם. –

 

י: אֲבַק-בִּקֹרֶת    🔗

לפני עזבי את וינה הוזמנתי לנשף המחולות הכביר של ה“ביהנה”, מספר המשתתפים עולה בנשפים הללו עד לעשרת אלפים איש. כל אולמי “היכל ביתהובן” מלאים מפה לפה. –

אני מתחיל להרגיש, שיש בי – וודאי גם באחרים הבאים מארץ-ישראל – מעין מאניה: כל מה שאני רואה פה אינני רואה אותו אלא בתור תכנית להעביר אותו לארץ-ישראל, או להזהר ממנו. – נזכרתי בנשפי הפורים שלנו מיסודו של אגדתי. ההם אינם נופלים מזה בתוכן ובמצב רוח. ואולם: איך ללמוד מכאן את תורת הנשף בלי כל אבק? – והן זאת היא הבקורת היחידה, שהנקרנים שבנו נוקטים בפניו של אגדתי אצלנו. – ובצדק. –

בצדק?

אני פונה בשאלתי אל אחד הסדרנים. הוא מבאר לי:

– לא הכל תלוי במהות הרצפה היקרה, אדוני. יותר מזה תלוי הענין באורחים עצמם; צריך להזהר בשעת הכניסה: לא להכניס את האבק מן החוץ. –

רשמתי לי את הדבר; בהוספה:

“חושדני, שחלק הגון של בקורת הקהל הנכבד שלנו בארץ ישראל כלפי מוסדותינו ופקידינו מוסב על המבקר עצמו, על הקהל.” –

כשיצאתי מן הנשף לקחת את מעילי מתוך הגרדרובה, לרוח הליל הצוננת התעטשתי. – ועל זה אני שומע פתאום מאחורי:

– לבריאות!

זאת היתה האשה השומרת על הגרדרובה. –

אל אלהים, כמה זמן לא זכיתי לנמוס-חבה שכזה!

רשמתי לי את הדבר בפנקסי. האשה רואה זאת ושואלת בצחוק, כמי ששואל רק לשם התול:

– אולי אדוני רושם לו את ברכתי “לבריאות”?

– כן. גברתי.

היא פרצה בצחוק עליז:

– מאין אדוני בא, מאסיה?!

ושוב צחקה.

אני לא צחקתי, אני שתקתי ולא גליתי לה את סודי, שכֵּן, מאסיה אני בא. –

בדרכי לרכבת, בשבתי בחשמלית – הכרתי פתאום את הקונדוקטור: הן זהו הבחור מחלוצי הונגאריה, שלפני כשנתים עזב את הארץ!

מה? – אתה פה? וקונדוקטור? הן לא היית מרוצה מארץ ישראל, שלא רצתה להשתמש בך בעבודת-המקצוע שלך!

– כן, – עונה לי הבחור – אך מה לא יעשה האדם בשביל לקמץ קצת כסף ולחזור לארץ?

– למה לחזור?

– למה?? – גועל נפש פה! איזה גועל נפש, חביבי? אני אומר לך: פשוֹט נבלה בשוק ואל תצטרך לאירופה!

– והחיים יפים פה? “העולם הזה”? –

– עולם הזה? – העולם הזה ממאיס עלי אפילו את העולם הבא, חביבי. – הדבר היחידי, שכדאי היה לראות ולשמוע פה, היתה המקהלה של “ברית המזמרים” הגרמנית בחגיגת היובל שלה לפני שנתים. תאר לעצמך: מאה אלף איש! מקהלה של מאה אלף איש! –

– מאה אלף איש?!

– מאה אלף איש! לא פחות, חביבי. המנצח היה ראש הברית: פראנץ קיהלדורף. – זה צריך לראות ולשמוע, בשביל ללמוד קצת משמעת. מאה אלף איש, עומדים כגוף אחד בעל מאה אלף פיות. –

– כן. – והפיאניסימו שלהם?

– הפיאניסימו? זה היה באמת אחד הרגעים הכבירים ביותר: פיאניסימו של מאה אלף איש! – שיר שרפי מעל, חביבי. – זהו הדבר היחידי, שהייתי רוצה לזכות ולהעבירו מפה לארץ ישראל. מוסד כזה שם! את השאר: מוחל! –

פתאום שומע אני בעברית צחה:

– ואני הייתי מסתפק במאה אלף יהודים שותקים בא"י!

–?!!

– לפני שלש שנים הייתי בארץ ישראל – מספר היהודי הזועם – עמדנו קבוצת אנשים לפני קנייה חשובה, בעלת ערך לאומי גדול. ופתאום הריעו עליה בעתונים כעל נצחון לאומי – באו מנהיגי שכנינו וקלקלו את הכל. – לא רק אנכי מרטתי את שער ראשי, אלא גם המוכרים הערבים. –

שותק רגע ואחר כך:

– לא לזֶמר, רבותי, לא למזמרים אנו צריכים שם לעת עתה, אלא לשותקים. לשותקים, חביבי! מקהלה של שותקים עשו שם! –

וירד בלי “שלום”. –

 

יא: סִיקָרִיקִין    🔗

זה שבועיים בערך, מאז נכנסתי לוינה, מחכה אני לתשובתה של הקונסוליה ההונגרית בדבר הרשיון להכנס לארץ מולדתי ומגורי, להונגריה. ומענין: אף כי ידעתי את אשר נתהוה שם מאז עזבי את גבולותיה בתור איש-צבא-ומלחמה פצוע, בחזרי אל החזית, להגן עליה בפני אויביה הרבים והעצומים – הנה כעת, בהכנסי אל ארמון רשותה אשר בוינה, אל בית הצירות שלה, שכחתי את כל החשבונות והסכסוכים והצרות, ובברכי את פני הפקיד הראשון בברכת השלום הרחבה, הושטתי לו יד שלום-עליכם כבירה, כיד השלום-עליכם היהודית הטובה עלי. –

ידי נשארה תלויה באויר.

הפקיד הביט בי כבאידיוט הגון. – כאומר: לשמחה מה זו עושה? –

מקלחת-קרה זו לא היתה נעימה ביותר בימות החורף; הנמכתי את קולי יחד עם מדת-החום שלי, שירדה פלאים בין-רגע לנשיבת הרוח החדשה הזאת. – מסרתי את ניירותי כחוק; ואולם על שאלתו: מתי הייתי בפעם האחרונה בהונגריה? לא יכלתי לעצור ברוחי הנושנה; כנופל על מציאה יקרה עניתי:

– בשנת אלף תשע מאות וחמש עשרה, כשנרפאתי מפצעי האנוש וחזרתי אל החזית! –

“פצע” – “חזית” – אמרתי בלבי: זה ילמד אותך דרך-ארץ, פקיד טפש! –

שוב טעות: לא הפצע ולא החזית לא עשו רושם. גם הם נשארו באויר. – ורק כעבור רגע, אחרי שהפקיד מסר את ניירותי לאחד מחבריו שם בפנים, בתוך חדר-הלשכה שלו – שמעתי קול אשה רך ועדין:

– גם בֵּילָא קון (ראש הקומוניסטים ההונגרים) היה פצוע במלחמה – לא כן?

ועל זה בא כעין צחוק מרוע לב. –

הבינותי את הענין. ובכל זאת נסיתי אחרי כן להרגיע את הפקיד:

– אינני חשוד בשום דבר פוליטי, אדוני. ברגע שיכלתי, עזבתי את שְׁבי רוסיה ונסעתי לארץ-ישראל.

עוד לא גמרתי את המשפט וכבר ראיתי, שבזה הקדחתי לגמרי את תבשילי בפניו. המלה “רוסיה” קלקלה את הכל. אדם שהיה שבוי ברוסיה “ארץ המגפה”, שממנה מפחדים פה פחד פאטאלי. –

וכלום לא הועיל עוד: אפילו לא העובדה, שהאקדמיה ההונגרית ציינה אותי בציונה המיוחד על תרגומי את “חזון האדם”. –

ואם כעבור ימים בכל זאת הודיע לי הספוּח הספרותי של הקונסוליה ש“המולדת מחכה לך, בבקשה, אפשר לנסוע” – הרי זה לפקודת מיניסטר ההשכלה ובהשתדלות נשיא-האקאדמיה הקשיש בהונגריה. –

בכל זאת אסור לחרוץ משפט נחפז. בתוך הניירות שלי היה עכוב חשוב: נתחלף מקום מולדתי במקום מגורי-אחי, ש“אליו אני נוסע.”

תהלה לאל: לא בנפשי הקוץ, כי אם בניירותי. –

אך היד התלויה באויר היטב חרתה לי.

אני נוסע להונגריה ועל דעתי עולים ענינים ושאלות ובעיות, שהרצל פתר אותם בעוז רוממותו המנצחת. פתר אותם עוד בלי קונגרסים ובלי עצות וישיבות והצבעות ושנאת המפלגות:

– איך יקבלו את אזרחי המדינה העברית בארצות מגורם הקודמות?

והכרת-כבוד כבירה לאין-גבול מתמתחת בקרבי: הנה הולך אני, אזרח המדינה העברית, וקרב אל ארץ-מגורי. – מלא אני תודה והערצה לערשי זאת, שטפחה אותי, שחנכה אותי, שבה השתובבתי, וחלצתי את עצמותי הרכות, לארץ זאת, שנתנה לי את פריה, את פרחה, את שמיה. שאדמתה חלצה לי שַׁד וששפכתי את דמי על שדה כבודה ואשרה – מלא אני תודה ואהבה, ואולם גם סליחה על היסורים שגרמה לי בשעת מצוקותיה ומפלתה. סולח אני, יען כי מבין אני לרוחה הסובל, ליסוריה היא ויען כי “אין אדם נתפש על צערו” ואין צורך לומר: מדינה השרויה בצער ובכאב. –

אך את כל זה מרגיש אני בתור בנה של המדינה העברית, בתור חבר שוה-זכיות בחברה האנושיות. לא בתור אורח שנכנס וגר בבית חברו ונשען על שלחנו בחסד הצדקה – כי אם בתור אורח מבקר לרגע את ידידו, בשביל להביע לו את רגשי תודתו, להביע לו גמול על טובתו לשעבר. – ואני יכול, יש לאל ידי לגמול לה באלף גמולות שונים, המתרכזים סביב שתי פעולות ראשיות. הראשונה: ליצור לה אהדה והבנה בעולם הגדול, והשניה: להגדיל את כבודה הרוחני, את תפארת כח-יצירתה בעיני כל העולם. –

זוהי ראשית תקופה חדשה לא רק בתולדות עם ישראל כי אם גם – –

– את הפאספורט שלו, בבקשה! –

אה, כן. – אני מתחיל מחפש את ניירותי, אך בינתים אני נזכר: אל אלהים, הלא לגמרי לא סדרתי את הענין. – לגמרי שכחתי לדקדק בהלכות היציאה מאבסטריה. עדיין לא הסתגלתי לשבעת מדורי המשרדיות, הפספורטים והויזות למיניהם ולפרטיהם. עליתי על הרכבת כמו לפני שבע עשרה שנה. כנראה, שגם אצלי לא השתנה מאז ולא כלום. באמת. – שכחתי שאירופה הֶחכימה סוף-סוף ואינה נותנת לו לאדם לא רק להכנס סתם אל חומות עריה, יען כי לא פרזות תשב אירופה תחת שמי אירופלאניה – אלא גם לצאת אסור לו לאדם מן העיר. לצאת סתם? כצאת האדם מן העולם? בלי רשות מיוחדת לכך? –

והנה העירני הקצין משנת-המלכות שלי ומבקש את הפספורט, והפאספורט שלי אינו בסדר. – לא בקשתי רשות יציאה.

הקצין מביט, בוחן, מסתכל ולבסוף אומר:

– אדוני בורח מוינה! – מה? –

מה לענות לו?

– לא אדוני, מוינה אין אדם בורח, מוינה יוצא האדם בקושי גדול. מוינה קשה היא הפרידה על האדם. לברוח אפשר לוינה אך לא ממנה. –

– נו, כן, כן – מסכים הוא – אך מדוע לא סדר אדוני את הנייר שלו?

שוב: מה לענות לו?

– מה אגיד לאדוני? מעולם לא שקרתי לדאבוני הרב. גם כעת אין לי אלא להגיד את האמת: פשוט שכחתי, או לא ידעתי בכלל, שצריך לסדר את הדבר. זה יותר משבע עשרה שנה שלא נסעתי ברכבת באירופה ולא התגוררתי באיזו עיר שבה, וכעת – באמת – אינני בקי בהלכותיה החדשות של אירופה. – אדוני מאמין לי?

– נו, כן, אני מאמין. – איך לא אאמין לאדם האומר את האמת – אך – הן אני מוכרח להטיל עליו קנס. – יותר מזה: על פי החוק עלי להחזיר אותו לוינה. –

– חבל על זמני, מחכים לו בבודפשט. עלי להרצות שם עוד הערב על הספרות העברית והשפעת ספרות אירופה עליה. –

הוא מביט שוב בניירות שלי:

– אדוני סופר. – סופר עברי. – מפלשתינה. –

– כן, אדוני. ומזה אדוני יכול ללמוד גם על יכלתי לסלק את הקנס. –

הוא מביט בי רגע ואומר, כשהוא מחזיר לי את הניירות:

– נו, כן, מובן, אין דבר, הן אדוני באמת אינו יודע עדיין את המנהגים פה. – ישלם נא אדוני עשרים הלר; ככה; זה לא קנס, אדוני; זה מחיר הבול; ויסע לו לשלום: לא כן? – – –

שלמתי את מחיר הבול (דומני חצי גרוש, או כמה) והוא נפטר ממני בברכת הצלחה להרצאתי. –

כשיצא – לוחש לי נוסע אחד:

– יזהר נא אדוני. רק בני וינה נוהגים ככה. – בגבולות אחרים יזהר-נא אדוני על נפשו מאד.

בעברנו על גבול אבסטריה והונגריה נכנסו אל התא שלי שני בחורים ובידם מחליקי-שִׁי; כנראה באים הם מסֶמֶרינג. מדברים הונגארית. כרגע אני רואה: בדש-בגדם סמל “המדיארים המתעוררים”. שמחה יוצאת מן הכלל לא הרגשתי להם, אך בכל זאת – טוב שבפגישה הראשונה עם “הונגריה” נזדמנו לי הם. גדולה היתה סקרנותי לשמוע, מה שלפני שבע עשרה שנה מן הנמנע היה לשמוע: את שנאת ישראל הגלויה, בלי כחל ושרק וביחוד מפי האריסטוקרטיה. – יען כי הכרת פניהם ומראיהם עונה בם, שמבני-עליה הם. בדש-בגדי היה במקרה סמלה של ההסתדרות העברית בוינה, שקבלתי אתמול במתנה. – הם הרגישו בו ובכתובת העברית שבו על גבי תכלת-לבן. בתחלה הביטו זה בזה, אך בלי כל הערה. נראה היה, שחנוכם אינו חנוך רגיל, שבני-יחשׂ הם. אחד כבן עשרים וחמש, והשני לא יותר מכבן עשרים. ודאי סטונדנטים. –

אחרי חצי שעה בערך, כשאחד מהם הניח את העתון ההונגארי מידו, בקשתי ממנו רשות לקרא בו. – שניהם נפתעו לדבורי ההונגארי הפשוט, ובאדיבות רבה, כמעט בהכנעה שבנימוס הושיט לי את העתון:

– אוה, בבקשה. אדוני מאדיאר?

– לא, יהודי.

שוב מבוכה קלה. והוא, מתוך חיוך:

– יסלח לי. הוא צודק. – אנו התרגלנו כך מימים ימימה.

אני באמת התפלאתי: אחרי שראו את הסמל העברי, איך זה שכחו את עצמם לקרא אותי בשם “מאדיאר”? כנראה, שבאמת ההרגל אשם בדבר. – אך הלא שניהם צעירים, וזה יותר מעשר שנים שחדל שָׁם ההרגל הזה? –

– איך זה? – שאלתי – הן האדונים צעירים הם והדור הזה שלכם לא חונך על פי אותו ההרגל שמימים ימימה?

– כנראה, שזה דבר שבירושה – ענה הוא שוב בחיוך. ירושת דורות אינה נמחית בחנוך של עשר שנים. –

ותיכף הוסיף:

– אך אני משער לי שאדוני אינו מוחה על זה?

– טעות, אני מוחה. – אני גם כן הספקתי את ההרגל ההוא. אני מזה עשרים שנה חדלתי להאמין שאני מאדיארי.

– אה, כן – הלא ככה הבינותי גם אני: אדוני איננו מוחה על גילוי-לבי זה, שאינני אומר את אדוני למאדיארי.

– נגד זה אינני מוחה. להיפך. – אני חושב את גלוי-לבו לה למדה טובה בהחלט. – אך זאת לא אומרת, שחסיד אני לסמלו זה – לא לזה נלחמתי כשלש שנים רצופות בחזית וסבלתי אחר כך אלפי יסורי גיהנם בשבי בעד הונגאריה – בתור אזרח נאמן, לא פחות מכם אדוני.

– זאת היתה טעות, אדוני. טעות כלנו, לא רק שלו, כי אם גם שלנו. וטעות אומה מותרת – אמר בגלוי-לב, הראוי לשבח.

– אולי אתם טעיתם – אנחנו לא. ואף כי אני עמדתי על האמת, על מהותי היהודית עוד הרבה לפני המלחמה, בכל זאת הלכתי לחזית אפילו קודם שחלה עלי מצות הגיוס.

– ולמה עשה זאת אדוני?

החלטתי להפתיע אותם בסגנון יהודי חדש לגמרי. בסגנון יהודי המסכים סוף סוף לנדוי – אך מכיון שהסכים, הולך הוא עד הסוף, מסיק את המסקנות הסופיות: מסקנות, שהם, המנדים אינם חולמים עליהן כלל. אני אדבר אתם בסגנונם הם – “בתרגום” ישראלי: כאזרחה של מלכות ישראל החדשה.

– למה עשיתי? על פי רצונו של מלכי ואדוני – אמרתי בפשטות.

– מצות המלך לא חייבה התנדבות. ושנית: גם המלך עצמו היה טעות. גם הוא לא היה מלכנו אנו.

– לא במלך פראנץ יוסף אני מדבר. מלכי ואדוני היה תיאודור הרצל. –

דממה. שניהם מביטים בי רגע במבוכה. אחר-כך אומר הצעיר שבהם:

– ד"ר הרצל, מיסד התנועה הציונית?

– כן אדוני. – שוב דממה. אחר-כך הגדול שבהם:

– בכל הכבוד והתהלה, אדוני. אני מבקש סליחה.

– מיותר, אדוני. גם פראנץ יוסף היה מלכי. הוא היה מלכי במולדת. והרצל – מלכי ברוח – אשר צוה עלינו לא לעזוב את מולדתנו לפני המלחמה. ולו היתה אז מולדתנו החדשה עומדת כבר על תלה – גם אז לא היה מקבל הוא אותנו עם פרוץ המלחמה לאזרחים בממלכתנו החדשה. – ויחד עם זה חזקה עלינו פקודתו, לא לשקר את עצמנו לא למדיארים ולא לעם אחר. אזרחים נאמנים, אך לא התחפשות. זה מיותר. –

– ומדוע זה אדוני מתנגד לסמלנו זה?

– יען כי הסמל הזה אחראי על פרעות וחלול בתי-קברות יהודיים.

על זה נזדעזעו שניהם כנשוכי נחש:

– סליחה, אדוני! אני מקוה, שאדוני לא אומר זאת בכונת עלבון. –

– בהחלט לא. – אם זה עלבון בשבילכם, הרי אני מוכן לבקש את סליחתכם הטובה.

– אם כך, הרי אדוני טועה בנו. הסמל הזה מסמל את מלחמתנו הקשה בעד קיומנו עלי אדמות. – אך בתוך תכנית מלחמתנו זאת אינו נכנס שום אמצעי פסול ובלתי תרבותי. –

– והפרעות שלפני עשר שנים?

– אנחנו יכולים להיות אחראים על מעשי-נבלה בתוך מלחמתנו רק במדה שאדוני אחראי על כל אותם המעשים המכוערים, שעשו אנשי צבא שלכם בשעתם במלחמות החירות השונות נגד הפלשתים והרומאים. – והן היו כאלה גם שם. – ולעצם הענין: אנו נלחמים את מלחמת קיום הגזע שלנו, ובמלחמה זאת באנו לידי הכרה, שהיהודים אם אמנם אינם תמיד לצרינו, הרי גם לא לנו הם. – זה הכל. –

– יש לכם הרשות לכך. ואולם הרשוני להזהיר אתכם על מדת ההגיון שבדבר. או שאתם חושבים את היהודים לאזרחים שלכם – או לאזרחים פוטנציאליים של עם ישראל בכלל. על הראשון עניתם לי כבר בשלילה. ואולם אם כך, הייתי רוצה לעזור לכם במלחמתכם ולהכניס כמו כן קצת הגיון בריא בדבר. במלחמתכם זאת אתם זקוקים לאהדה מן החוץ, לאהדת עולם הישוב התרבותי. האין זאת?

– בהחלט. ואנו משתדלים ליצור אותה.

– אם כך, הרי הייתי מיעץ לכם להביט על העם היהודי כעל עם. – עם המונה כמעט שבעה עשר מיליונים נפש, ושהשפעתו בעולם אינה קטנה מאשר מזלו הרע ומצבו הטראגי. בקצור: הייתי מיעץ לכם לאהוב או לשנוא את היהדות באותו ההגיון עצמו שאתם אוהבים או שונאים כל עם אחר: לא מתוך יצר שנאה מסורתי, ילדותי, אלא מתוך חשבון פאטריוטי מחוכם ויקר. יען כי כל השונא איזה עם מתוך רגש סובייקטיבי, יהי זה חנוכי או אחר, באותו הזמן שתועלת המולדת שלוֹ דורשת דוקא לאהוב את העם ההוא – הרי הוא לא פטריוט אלא להיפך: בוגד. – לא כן? ואנו, העם היהודי, אי-אפשר לדעת, איפה ובאיזה אופן יכולים אנו בהמון מלומדינו, סופרינו ובעלי-הכסף שלנו לעזור למולדתכם, או להזיק לה – – –

הבחורים שקעו בשתיקה קצרה. אחר כך הדליק הגדול סיגארה ובתוך כדי עשון אמר כמו לעצמו:

– זה מענין. – זוהי שאלה חדשה.

והצעיר:

– על זה לא חשבתי. –

– לא? והן כדאי לחשוב גם על זה. –

הם חשבו רגעים אחדים. כמו על פי עצה טובה. – אחר כך אמר הגדול:

– טוב, – זה נכון. – בהחלט. – ואני אדבר על זה מחר באגודה שלנו. – חושבני, שהרבה שאלות עלולות לקבל על ידי הארה זו פנים חדשות. –

– למשל: שאלת הנומרוס קלאוזוס – – הפלטתי.

– הנומרוס קלאזוס? – ובכן מה עצתו של אדוני בנידן השאלה הזאת?

– עצתי? – אמרתי כבר: אל תהיו ליריים, סוביקטיביים בנידן זה, כמו שאל תהיו בכלל סובייקטיביים בשאלות המולדת. שקלו את השאלה במאזנים: אם כדאי למולדת, או לא? אם זה לתועלת מולדתכם או לא?

– היהדות ההונגרית אינה ציונית, אדוני. זאת אומרת: היא אינה חושבת את עצמה לגוף אחד עם היהדות העולמית. ולפיכך מסופקני, אם אחד מבעלי ההשפעה שלכם ירצה להגן עליה ולהלחם את מלחמת הזכיות שלה בנו. – מה איכפת לכם מלחמתנו בחלק היהדות זה, התלוש מכם בהחלט?

– טעות. היהדות ההונגרית לעת עתה עורת היא. האמנציפאציה עִורה אותה. ואולם אנחנו מפוקחים הננו. אנו רואים את הטראגידיה שלה וחושבים אותה לשלנו.

– ובכן?

– ובכן: עשו את החשבון: כמה אתם מרויחים במלחמה זו וכמה מפסידים. – זה הכל. – והוא הדין בכל שאלה הנוגעת בנו.

– אם ככה: הרי אסור לנגוע בכם?

– טעות. אנו עם טראגי, המוכשר להבין את צערו וסבלותיו של כל עם אחר. – לא כל מלחמה-בנו – נחשבת אצלנו לאנטישמיות. האנטישמיות היא בראש וראשונה: טפשות, שיכולה להזיק לשונאנו לא פחות מאשר לנו – ולפעמים גם יותר. –

– ומה היא אמת-המדה שלכם בנידן זה? היֶשנה בכלל אמת מדה לכך?

– ישנה. בשביל להבין זה את זה – אנו דורשים מאת שונאינו קודם כל להתפרק את שני כלי-הזיין הטמאים: את השקר ואת כח-האגרוף כלפי הבלתי-מזוין שבנו. – בלי עלילות שוא ובלי פרעות! – אנו יודעים את אחינו היטב. יודעים אנו את כל מעלותיהם עם מגרעותיהם יחד. והידיעה הזאת היא היא אשר ילדה את הציונות ואת המולדת שלנו החדשה. –

קמה דממה בינינו. –

אני חשבתי כל הזמן על שתי שאלות שלנו בארץ; על שאלת העבודה העברית (“נומרוס קלאוזוס”) ועל הימנון הסיקריקין של אורי צבי גרינברג (“מאדיארים מתעוררים”). – ונזכרתי שבהונגריה ישנה כהיום ספרות שלמה של קוניונקטורה קאתולית, וגם האמנות המתארת נספחת אחרי “מעשי גבורתו” של הקצין הַיָיאש (בעתוני אירופה קוראים לו “הדז’אס” בטעות), בעל פרעות-החשאין. ונזכרתי ב“אפותיוזה” של הצייר-החטב בחסד עליון, מאלפייט יוהאן, הקושרת כתרים לראש הפורעים באמנות נפלאה ותרבותית, לאין דוגמה יותר מאשר שיריו של אורי צבי גרינברג. – זהו אלבום-תמונות מעשי גלוף עץ, שהצייר-הגלף מתאר בו את מעשי גבורותיהם של הפורעים ושל “יום הדין” ההולך וקרב. הצייר הוא גרמני מלידה, גרמני שהתבולל בהונגריה. –

הרכבת התקרבה אל בודאפשט. הגדול שבשני הבחורים קם, לחץ את ידי באהבה וכבוד יוצא מן הכלל:

– נעים לי, מאד מאד נעים לי להכיר את אדוני: נעים לנו סוף סוף יהודי, שיש לו מולדת והמדבר בשם “מלכו ואדונו”. – כשאדוני אומר “במולדתנו”, כיהודי שיש לו מולדת משלו, הרי זה מעורר בנו מחשבות חדשות ובאמת נעימות – לא, אדוני, אין אנו שודדים ומחללי בתי קברות. – אנו עם טראגי כעת, ששונאינו הביאו אותנו לידי תבוסה. – ואנו אסירי-תודה לכל הבא לסייע לנו בעבודת תקומתנו. – אדוני צדק; אנו מחויבים להיות הגיוניים בעלי חשבונות קרים למען מולדתנו. ננסה לעשות זאת. –

כשנפרדנו עשיתי חשבון ובאתי לי הכרה:

– הרי זה באתי ללַמד ונמצאתי לָמֵד. בתוך כדי וכוח והגנה על האינטרסים של הונגאריה הטראגית – עמדתי על סוד כשלונותינו בארץ. אנו נלחמים את מלחמתנו לא בהגיון, כי אם ברגשות ובליריקה טפשית. הליריקה, הרגשנית-הנשית יחד עם ההיסטירקה שלנו היא בעוכרינו –

“איקלע סיקריקין” – – –

אולי כדאי להבחין ולהבדיל בין הסיקריקין השודדים ובין הבריונים גבורי האומה מיסודו של אליעזר בן-יאיר גבור מצודת מסדה?

 

יב: הַנּוֹסְעִים לְאִבּוּד    🔗

ברגע הכנסי אל תוך העיר בודפשט – התעוררה בי השאלה הראשונה: “הזאת נעמי?!” – מובן, בלשון “סגי נהור”; תמהתי על התפתחותה ויפיה, שנוסף עליה מאז ראיתיה בפעם האחרונה. הזאת היא עיר בירתה של הונגאריה, המובסת במפלתה המדינית והכלכלית? – כמעט שאין להכיר אותה בתפארתה החדשה.

אני, שחונכתי על ברכי בודפשט חנוך נעורי המתבגרים והבוגרים – לי נודע בחוץ לארץ, שלעיר זו ישנו חן מיוחד, המחבב אותה על התייר הנכרי חבה יתירה ומיוחדת במינה. אין האדם נאמן בעדות עצמו על מקום חנוכו, ליופי או למעלה אחרת.

ואולם מה שנוסף לה “ליפהפית הדנובה” בזמן האחרון הוא: היופי הציביליזציוני, שאינו ניתן להתוכח עליו. תערוכות החנויות, הטראנספארנטים החשמליים הכבירים והמרהיבים עין ונפש, האוטובוסים הנהדרים, הלועגים לחשמליות כמו לדיליז’אנסים של המאה השמונה עשרה וכמו שלועג ה“רולס-רויס” לגמל אצלנו בארץ-ישראל; הטליפון האוטומאטי, הראדיו הממלא כל בית וכל בית קפה וכל מקום פומבי בכלל. – ומה שראיתי עוד בדרך: הראדיו שברכבת ההונגרית, המהַנה אותך בעד פרוטות אחדות במקהלת האוראטוריום ובתזמורת הסימפונית של האקדמיה למוסיקה או משעמם אותך בהרצאת המכון להורטיקולטורה על כּנימת-העָלה המזיקה. –

בקפה: תזמורת מפליאה ושרות-נסיכים עם מחירי-מלכות – ובחוץ: קורן לך מעל גג הדיוטה החמשית של הארמון עתון חשמלי, המבריק לך את תהלותיו של “אבק-לוקס, שאין דוגמתו”, באלפי צבעים מזמרים. במלונים: תפארת מן המאה העשרים ושתים עם כל מיני האבטומאטים האפשריים, לרבות המשרתים והמלצרים, המדברים בשפת-הרזין ועושים מעשי להטים לנוחויותך הרכה והענוגה, אשר לא נסתה את כף רגלך להציג עלי רצפה בלי שטיח-סמירנה ואטון-מצרים. –

והנשים. – מזל אלהים, שהאפנה הפחיתה את התלבושת עד כדי המינימום מיסודה של אמנו-חוה. – ואולם אל יאוש ואל דאגה. מה שגזלה מאתנו האפנה בתלבושת בדים וקריפ-דה-שין ומשי וקטיפה וקריפ-רומין בכמות – אפשר להשלים באיכות. וגם: את העירום היפה והריק אפשר ל“כסות” מתוך צניעות קאתולית (הקורס הוא קאתולי בבודפשט, כידוע) בקשוטים ואבני חן. –

– “מהי האפנה כיום באבני-חן?”

– “באבני-חן יקירתי, באבני חן האפנה היא האודם, הרובין”.

כן, המלחמה נטושה בין מלך-השמלות פאטו ובין שני מלכי הקשוטים מוסבוסין וקארטיה, שבידיהם נמצאים כהיום הזה הרובינים הכי-יקרים בעולם. אוסף-האודם שבהם – אין ערוך לערכו הפנטאסטי. – לפני שנה הראו את כבוד תפארתם באזמרגדין – והשתא ברובינים. ומה שמבליט ביותר את ערכו של הרובין, הוא המצע הלבן כשלג, והמצע יוכל להיות, על פי חוקי החושן-משפט של האופנה: או המשי הלבן, או החזה הלבן. – והמהדרות נוהגות להגדיל את שטח המצע הטבעי.

– “כן, חביבי. ראיתי באחד הנשפים אשה צנועה ועל צוארה (קרי: על חזה), החשוף עד הגבול מיסודה של תקופת לואי הארבעה-עשר, שרשרת אבני-אודם – ומספר האבנים הוא סך הכל תשעה. ואתה צא ותאר לנפשך: כמה גדולות הן האבנים. – והנה: בתוך כל אבן ואבן, באמצעיתה מתנוצץ ברילאנט; סוליטירים עשויים ברילאנטים חביבי, תשעה במספר”.

והטבעות השונות, והשנצים שבשרשראות ושבחגורות וגם שבנעלים. כל אלה משובצים אבני יקר, שהמושלת עליהם היא אבן-האודם, אך לא בצבע האדום האחד חלילה, כי אם בכל הניואנסים שבו: החל מאודם-הארגמן, דרך אודם-הדם ועד האדום העמוק של יין-טוקאי האדום. –

– וכדי לעורר השתוממות כללית – הופיעה הגראפה פלונית לא-אלמונית דוקא בשרשרת שכולה ברילאנטים, שגודל כל אחד עולה בגדלו דוקא על הגדולות שבאבני-האודם! – דוקא! –

ועל יד אבני-היקר היקרות – קשוטי זכוכית צבעונין מכל הצבעים. זכוכית פשוטה וגם קשוטי-עץ ממש.

והשעונים. – והאצעדות. – והנזמים. – והעגילים. – וכל אותם כלי-הזיין שבישעיה פרשה שלישית, החל מפסוק י“ח ועד כ”ג. –

ובכל מקום יפה: גאדן פאטי;

ובכל אולם: הלולא;

ובכל הלולא: התחרות ליופי, לרקודים, לקשוטים, לרגלים יפות, לבת-צחוק מקסימה, לגב יפה, לצואר-ברבור, לשפתי-דובדבנים, למתנים מוסיקאליות ולמהילת-קוקטייל. –

כן: הקוקטייל והדזֶ’ס, זה לעומת זה. הראשון: תערובת של כל מיני משקאות ובשׂמִים ותבלין ביחד, בכוס אחת. והשני: תערובת כל מיני כלי-זמר ביחד. ואת שניהם לקחנו שלל מאת אוכלי-האדם למחצה. הפראים, המצליחים לשדוד משקאות – בוללים את הבירה עם היין והקוניאק יחד עם הבנזין ושותים. זה קרוי בשם קוקטייל. –

אלא שעדיין לא הגענו לגבהם שלהם. בדז’ס חסר לנו עדיין כלי-זמר אחד: נקישת עצם הארכובה של האויב בגלגלתו. – ובקוקטייל אין אנו מוהלים עדיין את דמו של האויב. –

אך יש תקוה, שנשתלם בקרוב. וַעדות פרוק-הזיון דואגות לכך.

ובכל מקום אושר ועושר ועונג ועדנים בהקיץ ואחר-כך בחלום.

וכשאתה קם בבוקר, כן כשאתה קם בבוקר ויוצא אל הרחוב הקפוא בכפור והמקורר ברוח חורף חריף ואכזרי – רואה אתה ועיניך יוצאות מחוריהן: לאורך כל הרחוב הולכים מאות פועלים ופועלות וילדים וילדות, הממהרים לעבודתם – ורגליהם עטופות סמרטוטים קשורים בחבלים ובמשיחות ובחוטי ברזל ולפעמים: במקום סמרטוטים – נייר-עתונים; והמאושר שבהם רגליו עטופות בניר-אריזה חזק. –

ומלבושיהם כמעט על פי האפנה: הפרוץ מרובה על העומד גם בה. – דיקולטאז'. –

ובמקום אבני היקר – שתי עינים כהות ולחות. כהות לא מתוך שכרון-קוקטייל ולחות לא מתוך טפות-אַטרופין. –

האי עלמא לבי-הלולא ובי-עלמא דמיא. –

ובעתונים אני קורא:

– הלילה נשף תלבושת-מלכות עם התחרות-הטעם.

ולעומת זה:

– “במושב-וֶקֶרֶלה (רובע הפועלים בבודפשט) שחט פועל אחד שתי משפחות במצוקת רעב; את משפחתו שלו, אשתו וששת ילדיו, ואת משפחת שכנו, שבקש אותו על כך. הרוצח תלה את עצמו אחרי המעשה”.

– אנחנו – אמר לי ידידי היקר משכבר הימים, הסופר לודביג נאדי, בהומור המריר שלו – אנחנו איננו הולכים לאבוד, כמו עמים אחרים: אנחנו נוסעים לאבוד; ברולס-רויסים ובסטוּדבֶּקרים יקרים. –

הרושם הכללי הוא, ששני יסודות יש לה להלולא זו. האחד הוא: המצב שלאחר יאוש. הונגריה, ששלטה אלף שנים על שטח של שלש מאות וחמשים אלף קילומטרים מרובעים – מתכוצת כעת על שטח של תשעים וחמשה אלך ק"מ מרובעים. לקחו ממנה את כל אוצרותיה היקרים: את הלחם הלבן, את מכרות הזהב, את היערות ואת “היהלום השחור”: הפחם. ואולי גם רגש השלטון הוא שהעדרו מיאש קצת. רובו של העם השולט – ירד למדרגת עמי-המעוט; ודוקא בידי אותם העמים, ששלט בהם מקודם משך אלף שנה. – בתבוסה זו מוכן האדם להשמיט מידו את הרסן ולתת לסוסים לרוץ כחפצם במדרון. וביחוד האדם-המאדיארי. הגרמני אוחז עד רגעו האחרון את העפרון בידו ומנהל את הבוכהאלטיריה בכוח-שכלו האחרון. וההונגרי אמר: פשטתי את הרגל? – בוא נשתה!

ולצלילי כלי-זמר הצוענים כל כך טוב לשבת ולזמר ולבכות ולשבור את הכוסות ואת החיים הארורים! –

אמת, שבכל דלת ושער בבודפשט אתה מוצא את השלט הקטן העשוי פח, ועליו מפת “הונגריה הגדולה” עם כתובת; “לא נוותר לעולם!” – אולם כנראה, שזה אמור יותר כלפי חוץ, מאשר כלפי פנים. כלומר: זוהי יותר עקשנות פוליטית מאשר כלכלית. זאת לא ה“לא נוותר!” של גרמניה, המרכזת את כל מרצה וגאוניותה להפקעת השער של המארק הממלכתי, המטילה פחד על שונאיה וגם מעוררת בהם כבוד כלפיה. –

זהו היסוד האחד של הלולת-יאוש זו. בשעת פשיטת רגל – מפקירה היא את חשבונות הפנקס: אכול ושתה כי מחר נמות! –

והיסוד השני: “על אפו ועל חמתו של הבולשביזמוס!”

רק שלושה חדשים שלטה בהונגריה ממשלת הסובייטים – אך שלשת החדשים הללו דיָם בשביל להזין בהם את התיאבון-להתהוללות לתקופה שלמה, – וביחוד, כשהמלחמה עדיין נטושה, אף כי לא בכוחות שוים. וביחוד כשבבָתי-הכלא עורכים הקומוניסטים שביתות-רעב. –

וביחוד כשלורד רותרמֶר בא כפעם בפעם ומחזק את לבה של “האומה הפָּרָשית” ושל “עם-האבירים”: “סבלנות, אחים, סבלנות, אנו לא נתן לכם לפול, אנו מכירים בכל זכויותיכם, אנו לא נשקוט, עד שלא נחזיר לידכם את חמשים וששה המחוזות מאת האויב המשותף. ואתם, עליכם לעמוד על משמר הגבולות, לא לתת לבולשביקים להכנס לאירופה, שלא יבקיעו אליה הבארבארים!” –

והונגריה, עם-האבירים התמים, מאמין. –

מאמין הוא שהאנגלי לורד רותרמר יש לו אויבים משותפים עמו, עם העם ההונגארי המובָס.

מאמין הוא – ונעים לו להאמין ולחיות חיי-רגע, חיי גאדן פאטי, חיי קוקטייל, חיי תכשיטים וברילאנטים ומחולות-דז’ס ושנאת-מות. – וחוץ מזה: אף לרגע אסור חלילה להראות את החולשה, את המצוקה, את הדלות. –

תחנת-הראדיו של בודפשט היא אחת התחנות הכי גדולות והמשוכללות בעולם. – אך בתחנתה זאת שולחת היא מוסיקה, מדע, תזמורת צוענים ואור – ואף לא אנחה אחת.

והגברים – תמיד בצילנדרים, כמו בחגיגה ארוכה אחת; והמהדרין שבהם: חוץ מן המון הטבעות – גם צמידים על ידיהם. – גם הונגאריה מתיחשת על משפחת אירופה; ואם לאצילות – הרי דוקא בראש.

ובשמי אירופה זו הופיעה בימים האלה הכוהנת לאל-תחתון: הגברת בארבארה גולד. ברחובות ועל גבי הטראנספארנטים ובעתונות – מודעה מסמאה עינים:

לא יותר. לא נחוץ יותר, רק אנשים מחוסרי תרבות לגמרי שואלים ואינם יודעים, מיהי זאת בארבארה גולד. –

ואולם מכיון שגם אני הייתי בין מחוסרי-תרבות אלה, חושבני שיסלח לי הקורא העברי, אם אבאר גם לו, מיהי זאת הגברת בארבארה גולד. – בארבארה גולד היא “כוהנת היופי והטעם”. היא הַמשִׁיחה לפולחן-היופי ודת-הטעם באירופה, המתגעגעת געגועי צער ויסורים להתפתחות עליונה במאניקיור, פדיקיור, קוסמטיקה, כתובת קעקע, עדנת העור, ריחות משכרים, תסרוקת והליכה אירוטית בכלל. – עוברת היא בארבארה גולד את כל אירופה כאפוסטל של מלכות היופי ומפיצה את תורתה, שרבבות נשים, וגם גברים, נכנסים אל תחת כנפי שכינתה העדינה. עצה אחת שלה, פסוק אחד מן האבנגליון שלה שקול בזהב טהור.

התורה אמנם אינה מקורית לגמרי. מקורה ניתנה שם באפריקה ובאמריקה ההודית. כך למשל במאניקיור עומדת היא כבר על מדרגתן של הערביות הפלחיות שלנו; הלכות ידים סעיף ה': את הצפרנים צריך לצבוע באודם עמוק. – בהליכה אירוטית: עיין אִי-יַאוָה: המתנים, הלבושות זר עלי-לולב, עושות חצי עגול סביב עצמן בלכתן; וברקודים – עגול שלם. –

ואני הצעתי לה גם את הנקודות הכחולות שעל הפנים אשר לפלחיות הנחמדות שלנו, ולגברים: כתובת קעקע על פניהם וגם: את הפאה הבודדת, “פאת-השכחה” של שכנינו הערביים על הלחי, באמצע הפנים. – ויש תקוה, שהצעתי תתקבל בקרוב. –

העירותי את תשומת לבם על עוד מנהג אחד יפה שבבושמניה והוטנטוטיה: על הדימוקראטיות של שווי-הזכיות, השולטת שם במצות התלבשות והקשוטים – אך את זה לא תפשו עדיין. אם לדימוקראציה – הרי לעת-עתה רק בדיקולטאז':

– הגברת העשירה – למעלה, בחזה; והפועלת – למטה, ברגליה.

ואין איש, שיופיע ויבקש את האריסטוקראציה ההוללת לרדת מעל הרולס-רויס:

– אם לאִבוד, רבותי, הרי בבקשה ללכת ברגל! וגם הפועל הרעב ויחף הרגלים לא יעשה זאת. אין תקוה כזאת כעת. הפועל המתיפח במצוקה, השותה מים מאררים במקום קוקטייל ושבמקום זד’ס-בנד מקשיב הוא ליללת פעוטותיו הרעבים – הפועל לא ישנה את מצבו. ולא רק משום שאין לו כוח לכך – אלא גם מטעם אחר: ההמונים באירופה עוסקים במטפיסיקה פטריוטית. רואים הם רק את האויב החיצוני. הסימנים הראשונים לכן רומזים לנו דוקא מגרמניה המובסת. הטייח-הפרא-אדם כובש והולך את הלבבות בחסד תחתון. בחסד השנאה, המלחמה, הטירוף כלפי צרפת, הצלת המולדת וביחוד: כבוד-המולדת שהושפל.

היטלר עולה והולך בבחירות.

ההמונים נוהרים אחריו כעדר שכּור.

“העם בְרוך-אלהים” בוחר לו מנהיג, שהוא ראוי להם והם לו. –

 

יג: מַחֲלַת הַצַּהֶבֶת    🔗

ובכל זאת: את התקוה היחידה לחדוש פני אירופה ולשינוי-ערכין שלה בתקופה הקרובה, נותן לנו דוקא מהלך-קופים זה, דוקא הפירוש הזה של צווי-רוסו: “שובו אל הטבע!” – צווי זה נשאר מאז ועד היום הזה לא יותר מאשר חומר להתפלספות ז’ורנאליסטית עקָרה, עד שבאה אירופה המודרנית ומגשמת אותה לאט לאט. – לאט לאט בהדרגה טבעית, לא על פי פקודה פילוסופית בארבארית. אלא בדרך הטבע. והפרוצס התחיל דוקא ממקום שיצאה התיאוריה עצמה: מצרפת חלוצת-ההתקדמות הרשמית. – הן ידוע, שאירופה התיכונה אינה אלא נחשלת בנידון זה אחרי פאריס, ופאריס התחילה קודם כל ברוקדי-הדז’ס השחורים, ילידי המושבות שלה. רוקדים הללו הובאו ממרחקי המושבות, משכנות היערות העבותים, הולבשו פראק ונתקבלו בהתלהבות בלתי רגילה – על במותיהן של רשֶׁל, ושרה ברנהארד. – אחריהם ואתם יחד באה המוסיקה השחורה: הדז’ס-באנד, יחד עם רקודי האי-יאוה ויתר האיים. לנקודת הגובה הביאה את הענין הזה, כידוע, יוזפינה בֶּקר, שברלין קבלה אותה בקרירות (היא הובאה קודם לברלין) ורק אחרי-כן, כשפאריס הרימה אותה לנס-העולם, קבלה אותה גם ברלין ויתר ערי אירופה התיכונה. רקוד-הברכים הנוקשות זו לזו יחד עם עוות-הקרסולים עד כדי נקיעה, קבל את השם התרבותי “צ’ארלסטון,” – העיקר, הנשמה החיה שברקודים אלה היא לא כל כך הרקוד עצמו כאשר “התלבושת”: עירום-חוה עם זֵר-באנאנות מסביב למתנים, זאת אומרת: במקום עֲלֵה התאנה – פריה. תאנת-חוה בעברית. – בעד תאנה אחת כזו, שהשתמשה בה יוזפינה בקר ברקודיה, נתן אחד מאצילי-אירופה סכום-כסף, שאפשר היה להלביש בו כחמשים אלף מילדיהם של מחוסרי עבודה, לכל הפחות בלבושי סתו. – את האציל הזה לא האכילה חוה השחורה מעץ-הדעת. –

ואולם אסור לנו לעוות את הדין: מכל ההוטנטוטיות הזאת בכל זאת הולך ומתהוה דבר-מה בעל ערך עתיד חשוב: המוסיקה הכושית הנפלאה, שעל הרכבתה המוזרה, הרונית, החדשה והשונה לגמרי מכל מה שנוצר עד הנה בשטח זה, חלם רבה של המוסיקה המודרנית: דַבּוסִּי הצרפתי. מקהלת-הכושים אוסרת היום מלחמת-נצחון את כל המוסיקה הקלאסית השולטת. – ובכן: עמי אירופה הכובשים, יותר משמכניסים ערכי תרבות אירופית אל המושבות הנכבשות שלהן – מוציאים הם משם ערכי תרבות חשובים. –

במסקנה ברורה לגמרי: אירופה יוצרת לה שם בכח-הזיין שוק לתוצרתה החמרית – “והפראים” כובשים להם פה באירופה בכח-הרוח שוק לתוצרתם הרוחנית. –

בחיי: על זה לא חשבו לא דיזראלי ולא ביסמארק אף רגע קל: על כיבושה התרבותי של אפריקה ושל איי-הפראים באירופה.

כמה חסר לנו היום נביא-הפאראדוכסים הבהיר, מאקס נורדאו!

וכיבוש תרבותי זה נותן את סימניו המובהקים של כל כיבוש: השנאה, הכבושה בקופיות זו אל עמי הצבע-השחום, והפחד מהם. ומכאן הסיסמא החדשה והמיוחדת במינה השוררת כעת באירופה: הבלונדיניות! העדפת הצבע הבהיר-הצהוב על כל הקו. ולא רק בנשים אלא גם בגברים. כדאי היה לאסוף את כל החומר הסטאטיסטי בנידן זה. המשחקת על הבימה, כשרונה הפעוט מתקבל באהדה יוצאת מן הכלל – אם היא בלונדינית במקרה. והבקרת הצנועה והכשרה וה“אובייקטיבית” כיודע, אינה שוכחת חלילה גם את “תכונתה” זאת ודרך אגב אומרת היא לפי תומה: “מאריה גאלה הבלונדינית הראתה כשרון מזהיר וכו'”. – כוכבות הריאנוע וילמה באנקי, גרטה גארבו, שארלוטה סוזה, ועמהן עשרות אחרות צריכות להודות לא מעט בהצלחתן למזל, שנולדו בלונדיניות. ואם יש ביניהן אחת שבאמת בעלת כשרון היא, הרי העתונות מדגישה וחוזרת ומדגישה בכל הזדמנות אפשרית: “ז’אנט מאקדונלאד הבלונדינית”, “שערה הצהוב של ז’אנט מקדנולד”, וגם: “בלונדיניותה המובהקת של ז’אנט מאקדנולאד”.

ומובן, שנשי-שלומנו וגם אנשי-שלומנו, הבלונדינים שבין כוכבי הראינוע, אלה שהיה להם האסון להולד יהודיות ויהודים, חזית-עמל מיוחדת נפתחה להם בזה להעלים את יהדותם המסוכנת: באלה מדגישה “הבקרת” והרקלאמה בהדגשה של אותיות קדוש-לבנה את בלונדיניותם ובזה מנסים, ולרוב גם מצליחים, לקבוע שהם אַרִיים טהורים. בסכסוך-הוכוח שמסביב ליהדותו של צ’ארלי צ’אפלין מעירים הרפורטרים כמו בדרך אגב: “שערו הבלונדיני מתחיל להלבין לאט לאט”; “תסרקתו הצהובה אינה סרוקה בסדר באנאלי”; “ראשו הצהוב וכו'”. – ולבסוף יוצא כמו מאליו, שצודקים אלה “שאינם עושים פוליטיקה ואינם מכניסים שאלות-גזע בחיי האמן הגדול הזה, המתיחס ליהודים יחס של חבה וכבוד אף כי – בלונדיני הוא”. –

ומי זה אינו יודע, שקלארא באוֹ אדמדמת-צהובה היא? ועל בלונדיניותה של בריגיטה הֶלם נכתב ספר מיוחד.

ובתור אפותיוזה של פולחן-הבלונד הופיע ספרה של אניטה לוז: "|הבלונדיניות

עדיפות!" והספר נמכר בשני מליונים אכסמפלרים במשך שנה אחת.

ואוי להן לאותן שנענשו במשנה-אסון להולד גם יהודיות וגם שחומות או שחורות. בין אלה אתה מוצא גבוֹרות, השמות את נפשן בכפן ותולות להן צלב על חזיהן בהזדמנויות ידועות. –

וקורא אני: כששאלו את הבלונדינית מאי מוררי, למה צבעה פתאום את שערה דוקא לשחור: – ענתה: “אני יכולה להרשות זאת לעצמי: אני ארית טהורה!”

וסמל הסמלים של אפס-כשרון ומאכסימום יופי בלונדיני (טפשי בהחלט) היא הכוכֶבֶת אניטה פאז', שאפילו במקרה, ואפילו מבקר העלול ליהרג עליה באהבתו, לא ימצא אצלה תנועה אחת אמנותית לרפואה.

והנה נמצא אני בארצו הקלאסית של נשף המסכות הגדול הזה, הידוע בשם התבוללות – בהונגריה, היכולה לקבל פרס בנשף-חשק זה של המימיקרי האנושי על המצאותיו השונות בשטח ההתחפשות. ואם באירופה ישנו פחד מפני הגזעים השחומים בכלל – הפחד, שאמיריקה שלחה אותו הנה בצורת שנאה אל הכושים – הרי בבודפשט המושג “אני ארית” פירושו: “אני מאדיארית (בקצת משחק: אני מאדי – ארית). ואולם בנידן זה מופיעה פה לפניך “העבדות בתוך חירות” מיסודו של אחד-העם בצורה מרגיזה במקצת. מרגיזה, יען כי בפעם הראשונה בחייך אתה רואה, איך אדם, ודוקא אדם תרבות ובעל כשרונות-יצירה ממדרגה גבוהה, יורק לתוך פני-עצמו בלי כל חשש בושה. אותם היוצרים מכל המינים: סופרים ומשוררים, בימאים ואמני התאור, הידועים לכל שיהודים הם, ואשר הם עצמם יודעים שידועים הם בתור יהודים, יען כי הן הקורס הקאתולי החדש דואג לזה ברוך-השם ועומד על משמר הגזע הטהור (וגזע טהור פירושו: “גזע נוצרי”) ובכן: סופרים ואמנים, היודעים שהם ידועים ליהודים – אינם פוסקים, אם לא להתחפש, שהרי זה אינו מועיל, הרי לכל הפחות לצקת את פסלו של הסמל הבלונדיני בכל שטח היצירה. ארניו (ארנסט) סַפּ, אחד המשוררים החשובים ביותר של הספרות ההונגרית החדשה, משורר עדין שבעדינים, עמוק שבעמוקים ואנושי שבאנושיים, מתאר דרך אגב, (הכל “דרך אגב”, כמובן) את חוה אמנו לבלונדינית. טפוסו של האדם הטוב, המאמין, החולם ואוהב את האמת והצדק אינו יכול להיות לפי הפיזיולוגיה הספרותית החדשה, רק צהוב השער וכחול העינים. קצת חשוד, שבכל מחזה ישנה בלונדינית ודוקא “הגבוֹרה” הטובה והחיובית שבמחזה. ואם המחבר אינו דואג לזה, הרי הריז’יסור אינו שוכח את חובתו לכך. – “מיס הונגאריה” המפורסמת, אליזאבטה שמעון יש לה מזל באסונה היהודי: “כמעט” בלונדינית היא. כמעט. הכמעט הזה העלה אותה לגדולת “מיס אירופה”, כפי שהעיד על זה מוסיו דה-ואלאף (היהודי!), שסידר בפאריס את בחירת מלכת-אירופה בשעתה: רק בת-תחרות אחת מסוכנת היתה לה ל”מיס הונגאריה" – אמר מוסיו דה-ואלאף בנשף בחירות המלכה בפריס – ואולם ההיא היתה שחרחורת“. – איזה מזל! באמת גם “אדוננו ישו הנוצרי מזלו שחק לו שהיה בלונדיני”, כפי שהאמנות מציירת אותו מזה מאות שנים. – לולא זה, מי יודע” – –

והנחמד שבכל הענין הוא, שבין כל עמי אירופה ישנם אולי שנים, לא, רק אחד וחצי, שבלונדינים הם בטבעם: הגרמנים והסלאבים. הגרמנים הם מגזע זהוב והסלאבים - צהוב למחצה. והשאר הם דוקא שחומים, ברונטים, רחמנא ליצלן. והגזע המאדיארי הטוראני-מונגולי? למה מציב לו הוא דוקא את הנפש הצהובה לאידיאל? ולמה בוחרים בבודפשט דוקא בלונדינית לסמל היופי המאדיארי?

ואני נזכר: הבית העליון להנהגת המדינה באמריקה קרוי בשם “הבית הלבן”. זהו ארמונו של נשיא ארצות הברית בוואשינגטון. צבעו של האדם-באדם, של האדם האירופי השולט, של “נזר הבריאה” הוא הלבן. ולא חלילה החום-אדמדם של האינדיאנים השפלים החיים על אדמתנו במולדתנו, ושלא הצלחנו עדיין להשמידם כליל מעל אדמות. ואין צורך לומר, וחלילה לומר, שהצבע החום-שחרחר והשחור של הכושי המאורר, הנבזה, פסולת האנושיות, הנמצא מחוץ לחוק במדינת הדימוקראציה הותיקה אמריקה: שאסור לשבת אתו יחד באבטובוס ובחשמלית ובמסעדה:

– אדוני הפרופסור, יסלח לי – אך פה בחדר זה אינם אוכלים אלא לבנים. שמה, בבקשה, בחדר השני. –

ואני מחפש בכל הוגי הדעות והמשוררים שבאמיריקה המודרנית, הנאורה, משורר אחד או פילוסוף אחד, שהרים את קולו כנשר על התועבה של המאה העשרים שם הידועה בשם “לינץ” –

היודע אתה קורא נכבד מה זה “לינץ”?

בחורה חולנית, החולה בגעגועי-סטאריות, מתאוה להיות “סטאר” בראינוע, גבוהה היא כתמר, בלונדינית כפשתן והיסטירית כסבתה המקנאה באשת-בנה הצעירה – אך אין לה כל כשרון לעלות על הבימה, כלומר: אין לה כשרון להאהיב בעצמה שום ריז’יסור, מחפשת תחבולה לשֵׁם, לפרסום, לריקלאמה. זוהי הדרך האחרונה לתהלה. רק מאמר-ריפורט אחד עליה בעתונות – ומטר הצעות חוזים ישפך עליה כגשם נדבה. מה היא עושה? יושבת לה בפארק ומחכה עד שבא כושי ויושב על ידה. – כעבור רגעים – נכנסת היא אתו בשיחה נעימה, בשיחה מלטפת, כמעט תובעת בפה – – וכעבור עוד רגעים אחדים – נשמעת זעקת הצלה, זעקת נערה-בתולה: הכושי הנבזה רוצה לאנס אותי!! עזרה! הצילו! – –

וכעבור עוד רגעים אחדים – וההמון תולה את הכושי הנבזה על עץ מעצי הפארק, לעיני כל הקהל, לעיני כל שדרות החברה, לעיני הסנדלר והחייט, הפועל והפקיד, לעיני המורה והמשורר ולעיני הפרופסור שקיבל פרס-נובל לשלום. –

זהו “לינץ”. – לינץ הלבנים.

משפט-צדק הבלונדינים.

אך אל נהיה דימגוגים. נעמוד על האמת: משפט-הלינץ מותר רק בשעת-שלום, בשנים כתיקונן, אך לא חלילה במהפכה סוציאלית. אם ההמון הרעב והרזה, המוצג כלי ריק משך דורות, אם ההמון הזה מואס פתאום בהתעללות, בניצול, בעבדות, ברעב, בקור, ותולה חס-ושלום אזרח בלי משפט ובלי עורך-דין – הרי זאת ברבאריות מחפירה, המסכנת את כל הישגי התרבות. ואפילו אם הקרבן הוא כושי נכבד בעל אלף אקר-אדמה, הזורק את “עודף” הקפה והחטה אל הים, שלא יפול מחירם חלילה. –

הקפיטאל הנאור הוא בין-לאומי.

 

יד: נֶשֶׁף הַמַּסֵּכוֹת    🔗

המוסד החדש הזה, בחירת מלכת-היופי, הוא הרבה יותר מאשר משחק הולכי-בטל. זהו פרצופו החדש של יצר המלחמה ש“האדם השכלי” של המאה העשרים נמצא תחת יד-שלטונו בתשעים ותשעה אחוזים של חייו הציביליזציוניים. כמו שהאספורט הנחמד חדל מזמן מהיות משחק בלבד. אם למשחק, הרי זה מאותו המין של “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, שסופו היתה התפרצות האנחה הטראגית: “הַלָנֶצַח תֹאכַל חֶרֶב?!” – ואני כמעט בטוח, שמלחמת-העולם הבאה תתפרץ לרגלי סכסוך אספורטיבי. –

אם לא לרגלי בחירת “מלכת היקום”. –

שערו לעצמכם, איזו טראגידיה היתה פה, כשנודע, שמלכת הונגאריה היא יהודיה. ועוד לא די בזה: והנה היא עלתה לגדולתה של מלכת אירופה. וגם בזה לא די: והנה “מיס אוסטריה, שעלתה למדרגת מלכת היקום”, ליזְל גולדארבייטר – היא כמו כן יהודיה. – וכמו להכעיס שוב: גם היא ממשפחה יהודית מהונגאריה! צריך להבין את האסון במלואו: פה הששון עצמו נהפך לאסון. “היהודיה מענדת את המולדת שלנו בעטרת הכבוד העולמי” – נורא! –

והעתונות עוד מדגישה: לא רק היופי שלה נצח פה, אלא בעיקר חן-אוֹפיה הצנוע והאינטליגנטיות שבה. –

והאינטליגנטיות הזאת הארורה – יהודית היא על פי תגיה ואופיה ופרטי פרטיה. –

על מדוכה זו ישבה חבורת סופרים ואמנים על יד שולחן אחד בבית הקאפה “יאפאן”, קאפה הסופרים והאמנים בבודפשט, בהכנסי שמה להפגש עם ידידֵי נעורַי “הצועניים”. הויכוח היה בעצם תקפו סביב השאלה הקשה: אם הגזעיות הטהורה היא היולדת את הַיוֹפִי על כל האטריטובים שלו, באשה בת תשע עשרה? – אם היופי יליד המדינה הוא: יליד אותו הקומפלקס המהוה את הונגריה יחד עם תרבותה, בתור קונגלומראט של גזעים ותרבויות שונות? – יען כי הלא ברור, שבת-צחוקה הערמומי וחן-דבוּרה, המצודד של אליזאבטה שמעון מלכת אירופה, כשל ליזל גולדארבייטר מלכת היקום, יש להם תפקיד בנצחונן לא פחות מאשר בנין פניהן וגופן. –

לא ידעתי שבכניסתי אגרום למבוכה כזו. לא מבוכה היתה זאת, כי אם מהומה חשאית. – נכנסתי עם ידיד-נעורי השחקן הגאוני לודויג גֶלֵרט, והוא בטמפרמנט היהודי שלו וגם באותו ההומור הליצני היהודי, שתמיד מתלבשת בו הרצינות המסוכנת, הציג אותי למיודעי שמכבר – בצעקה כלפי כל בית-הקאפה, בטיראדה רחבה ופתיטית, שהחרישה את כל בית-הקאפה הגדול – כמשורר עברי.

כשגמר את הטיראדה בלוית הרצינות הנוראה שלו – קמה דממה כבדה לאורך כל בית הקאפה הגדול. יען כי הוא לא אמר זאת, הוא צעק זאת בצעקה בימתית פאתיטית, הראויה להתכבד בה אפילו בקרקוס-בוּש שבברלין. –

בעצמי לא הבינותי ברגע הראשון את סבת הדממה הכבדה, ואולם כעבור רגע נזכרתי איפה אני – והבינותי: הסבה היא הסופר העברי. –

– לא רק יהודי, – אלא דוקא עוד עברי. –

לא מחמת שזה חדוש בשבילם. הלא כמעט כל הנוכחים ידעו אותי עוד לפני עשרים שנה בתור צעיר הכותב וגם מדפיס בשפה העברית, בעתונים עבריים, “בעתונים ציוניים”, ושיש לי זיקה אל אותו הדבר המוזר והבלתי מובן לגמרי, ששמו “לאומיות ישראלית”. –

את זאת ידעו כלם וכלם התיחסו אלי בלטיפה. – כן, אלא שמאז הפך העולם קצת על צירו ואותו “הדבר המוזר והבלתי מובן בהחלט” זינק בין-לילה ממש והיה לפאקטור מדיני עולמי: הכרזת באלפור!

ועוד: גם פה הפך העולם קצת: נורא להשמיע מפה לאוזן: פרעות ביהודים. – ואחרי הפרעות: לחץ כלכלי מסחרי גלוי, כבר בלי כל חשש בושה ובלי כל מסוה. ובין “החבריה” עצמה גם כן קרה דבר מה מאז: הרעם התפוצץ גם פה, לא רק שהממשלה שמה בחרם את הכשרונות היהודיים בספרות ובאמנות, אלא שהבלתי-יהודים שבקרב החבריה עצמה גם כן הראו את שיניהם הלבנות והחורקות. אוסקאר ברגי, השחקן הגאוני שיצר בכשרונו את פולחן-שקספיר ההונגארי ושהתיאטרון הלאומי בבודפשט החזיר אותו בכל כח השפעתו ממאכס ריינהארדט אל המולדת לפני המלחמה – נודד כעת בחוץ לארץ כבוגד מנודה. – ויוליוס הגדיוש השחקן-הבוהימה רב הכשרון, האדם הנחמד, שהעדין והעמיק את תרבות האסכולה הצרפתית החדשה – יצא בגלוי נגד הכשרונות היהודיים והופיע פתאום בצורת אנטישמי פשוט וגס. – לגמרי מיותר לאסוף את כל המאורעות והמעשים ממין זה. שתי העובדות הללו דַין, בכדי לדון על כל הנעשה פה מאז. –

והכשרונות היהודיים סובלים עד היום הזה לא רק ברוח. – שאלת הגזע, שלפני המלחמה הביטה עליה החברה הצוענית הזאת כעל באר באריות, שלא כדאי לקלקל בה את החיים – היתה במשך הזמן האחרון לראש פנה פה. היא צפה, סערה, רתחה – ואחר כך התגבשה כגביש אכזרי, שאתה מרגיש אותו בין שיניך והוא מחצץ לך שם בשעת אכילה ושתיה ודבור, בלי הרף. –

ואולם הן הונגאריה היא הונגאריה – ולפיכך גם הכרזת באלפור הנוראה לא הכניסה הנה את הגל השוטף שלה, העלול לשכשך את הפה ולהוציא את החצץ ההוא מתוך השינים. – פה לא. – כל העולם יוכל להתהפך כרצונו, אנגליה בעצמה יכולה להכתיר את המלך היהודי בירושלים, ועד-הצירים היהודי יכול לתת אולטימאטום לרבי-המדינה ההונגרים, הגראף אַפּוני וגראף אנדראשי בכבודם ובעצמם – הכל לשוא: ”אנו היהודים ההונגרים דוחים בשאט נפש כל מין התערבות הבאה לעזרתנו-כביכול מבחוץ. – אנו מאדיארים טהורים, הסובלים יחד את סבל המולדת, ואם המולדת עצמה דשה את בשרנו בשוטים – הרי אנו מנשקים את השוט באהבה". –

ולמרות כל אלה, הלא שם לפני ובפנים, בקדשי הקדשים של “הנשמה במאדיארית הטהורה” הזאת הרי בכל זאת ישנו עוד ניצוץ – – אותו הניצוץ הידוע – –

אותו הניצוץ, שלא רק שאינו נותן לרגש הכבוד האנושי להדעך לגמרי, אלא גם מהבהב ולוהט לפעמים כלפי – כלפי – אותה התפארת שבהוד – אחרי אותו הדבר הגנוז והחי, שהציונים קוראים לו בשם מלכות-יהודה – –.

ורק להרים קול ולדבר אין כח. –

והנה – הופיע פתאום אותו החבר הצעיר, אותו הילד-הידיד ומביא את עצמו בשוֹרה מארץ יהודה הממלכתית. –

והאידיוט הזה צועק בקול רם:

– המשורר העברי הלאומי – –!

ודוקא הוא, גֶלירט, יהודי-היהודים שבהם, שאביו היה בעל זקן ופאות פשוטים ואמו הצנומה היתה מדקדקת בברכת הנרות לשבת-קודש ובכשרות של רבניות צדקניות; ושהוא עצמו אינו יכול לעלות לאותה הגדולה, הראויה לו ולכשרונו, עם כל הכרתם הפנימית של עשרות אלפים מסתכלי-התיאטרון, היודעים כבר היום שגלירט הוא יותר מארטיסטן בעל כשרון הגון. –

והוא בעצמו הפסיק את הדממה, בהרחיבו את פיו, הרחב גם בלאו-הכי, כפֶה-תנין בצחוק לעגני עליון:

– ומה אתם שותקים, ה – ה – הא –?! – אמר והתחיל מדקלם איזו פראזה ידועה מן המחזה “ישראל” של הנרי ברנשטין. –

והציל את המצב. הידידות הנושנה שבינינו התעוררה יחד עם כל אותה החבה, שהמרחק של שנים אחדות רק הגבירה אותה. סבבו אותי כל ידידי משכבר הימים, אלה שיחד אתם שמתי לפני עשרים שנה את פעמי לדרך המחשבה והכתיבה, סבבו אותי באהדה חמה ובהמון שאלון, שמרכז כולן היה: ארץ-ישראל ותרבותה.

ואולם כעבור רגעים אחדים והנה: כל החבריה היהודית התפלגה לשתי כתות בולטות. – – הסופר העברי הופיע בקרבם כהופיע המצפון החי בדראמה – ועל זה באה “ההתפלגות הדראמאתית”. החלק האחד, אחרי הברכה הרשמית ושאלת “מה שלומך” של חובה – פרש לו לאט-לאט והביט בסופר העברי מרחוק, בעינים פוזלות של פחד ואנטיפאתיה. – היה בזה כעין: מי קראך הנה לבחוש ולנער את מי-מנוחתנו פה?! אחר כך עזבו אותי לגמרי וכל הזמן נזהרו מלהפגש אתי בברכת שלום. –

הנחוץ לציין, שבין אלה לא היה אף מאדיארי אחד מלידה? –

וה“כת” השניה התחילה להתענין ענין רב ובלתי פוסק בכל הנעשה בארץ היהודית. ובמדה שהשאלות הלכו ובצבצו, הלכו וזרמו – אפשר היה להרגיש יותר ויותר את הפרוצס של “הפשרת שלגים”, שזה מזמן חכתה להזדמנות. – השאלה הראשונה היתה, חציה צחוק וחציה רצינות עמוקה:

– הישנו ביהדות קנדידט רציני למלך ביהודה?

והשואל מוסיף תיכף:

– אני אינני בחסידי המלכים – אך הן היהודים מתגעגעים זה אלפי שנה למלכות-מלך דוקא –

(“הוא אינו חסיד – אך היהודים”.

– ומה גורל הפועלים אצלכם? – שואל השני.

– נצול! כמו בכל העולם! – עונה השלישי – ומה?

– וגם מלחמת מעמדות? – אוי, או-אז לא צריך. זה יש לנו גם פה.

– מה פירוש מלחמת מעמדות? מלחמה? יהודי ביהודי? לא די שכל העולם נלחם בו?!

– טפש! כסף יש שם? – ובכן יש גם מלחמת מעמדות!

– שם בודאי הכל על פי המלה האחרונה של המדע, הצדק והיושר. מה?

– באמת: עֲשו שם ככה שנוכל להראות לעולם: הִנה! זה אנחנו!

– ואני מסתפק בכך, שנהיה ככל העמים.

– מה פירוש ככל העמים? סתם? לא כדאי!

– באמת, השם “ירושלים” מחייב דבר מה. מערש הדתות ההולכות ונפסדות, צריכה שתצא דת חדשה לעולם.

– כן, והמצוה הראשונה שבדת החדשה צריכה להיות: ואהבת ליהודי כמו את כל העמים! –

– ואני אומר לכם: שום דת חדשה לא נחוצה. יחדול היהודי לגאול את כל העולם. קודם כל יגאול את עצמו! אין חבוש מתיר אחֵרים מבית האסורים!

– ואיך יגאל את עצמו? בתותחיו?!

– ואני אומר לכם: המדינה שלנו תהיה למופת בעולם! (“שלנו”!).

– ומה מצב הסופרים שם? ודאי אין להם שם שום ערך: איזה יהודי אינו ספרא רבא?

– תומכי-הספרות הגדולים בעולם הם יהודים! ושם על אחת כמה וכמה. – לא כן? עַם הספר!

– איזה פאנתיאון נהדר אפשר לצרף שם מן היהודים גאוני העולם!

– משה, ר' עקיבא, הלל, ישו הנוצרי, בר כוכבא, דיזראלי, היינה, שפינוזה. –

– מארכס, רַשֶׁל, שרה ברנהארד –

– מַימונידס, מנדלסון, יהודה הלוי –

– ורש“י? אני למדתי רש”י!

– ומי יכנס מהונגאריה אל הפנתיאון היהודי?

– מהונגאריה? באכר, גולדציהר, לעף –

– גוטמן, בלאו, קאיזרלינג וואמברי – –

– פרנציסקה גאל, סיקה סקאל!

– בשביל כניסה אל הפנתיאון היהודי כדאי למות! בחיי! –

– ואני הייתי מציע – אומר מנהל התיאטרון הסאטירי בילא שאלאמון חביב בודפשט – פאנתיאון גם בשביל שונאי ישראל הכבירים! אדרבא, מוזיון מיוחד בשביל המפלצות. איזה אוסף, חביבי! טורקווימאדה, פפֶפרקורן, יוהאן קאפיסטראן, אישטוצי, לואיגר, פלֶהוה –

– גלית הפלשתי!

– הנח לו, הוא קבל את שלו. וזה לא היה אפילו שונא ישראל. הוא היה אויב סתם, ככל אויבי עם אחר העומדים במלחמה אתו. –

– טיטוס, קאליגולה, אספסיונוס –

– סליחה! – מתקן המציע – אני לא נתכונתי לאויבי ארץ-יהודה. הרומאים והיונים קבלו את שלהם מידי היהודים בשעתם. ממי קבלו מכות כאלו שקבלו מאת היהודים?! – אני מתכון למנוולים, שהתעללו ביהודים בשעה שכבר לא היה נשק בידם! ל“גבורים” הללו הייתי מציע ביבר מיוחר, להציג אותם לראוה. –

– ומי יהיה בא-כח הונגאריה במדינה זו?! –

היתה דממה. הנושא הזה “עדין” הוא קצת יותר מדי. –

בא-כח הונגאריה פירושו לא-יהודי מהונגאריה.

שחקנית אחת, לא-יהודיה, הפריעה את הדממה:

– ואותי מענינת בכל זאת שאלת המלך. הן ליהודים אין דינאסטיה. ובכלל, הן המלך צריך שיהיה איש המעורר כבוד בעיני כל העולם, וביחוד מלך-יהודה!

– וכלום חסרים כאלה בין היהודים? הנה משפחת רוטשילד!

– לא – אומרת השחקנית – מלך יהודה לא בכספו ימשח למלך. דוקא ליהודים אסור לעשות זאת. –

– ובכן הרי לך לורד רידינג. כעת הוא משנה למלך אנגליה בהודו – ובקרוב! מלך ביהודה!

ההצעה הזאת הניחה את הדעת.

– היה לנו כבר מלך אחד – אמרתי אני – גם אתם יודעים אותו. דוקא מיוצאי הונגאריה: הרצל. –

לא שערתי שהשם הזה, שבמשך כל ההתענינות והשיחה הארוכה שכחו אותו לגמרי, יכניס פתאום דממת הוד-מלכות במדה כזו.

לו היו האנשים האלה קצת יותר קרובים אל התנועה הלאומית בחנוכם – היתה כל החבריה קמה ברגע זה לשמע השם הרצל כאיש אחד והיתה פותחת בהימנון “התקוה”. –

ובתוך דממת-הכבוד הגדולה אומר פתאום ידידי השחקן גלירט בקול פקודה:

– “הרצל הראשון”!

– מה היה שמו בעברית? – שואל השני.

– בנימין. –

– ובכן, – אומר שוב גלירט – “בנימין הראשון”! Binjamin Maximus Rex Judaeorum! פרץ בזעקת כבוד, שכל בית הקפה נתן עיניו בו ומשחקי-הבילארד הפסיקו את משחקם:

– כן, למען תדעו: – ממשיך הוא בזעקה – הולכת וקמה המולדת העברית בארץ היהודים! כן, למען תדעו, שהולך ובא הקץ לכל הקומידיה הזאת! הנה המשורר העברי, והנה הוא מראה על עצמו) האמן העברי, היהודי במאה אחוזים! אתם יודעים, מה זאת יהדות ומה זאת תרבות עברית ומה זה יהודי בעל הכרה? אנחנו עם אריסטוקראטי בעל עבר של ארבעת אלפים שנה! לא גראפים ולא בארונים, כי אם משה רבנו ומשה בן מימון ויהודה הלוי ועוד מאות כאלה, שכל אחד מהם שקול כנגד כל הגראפים שלכם! כן, שלכם! – אני יהודי! אתם מבינים: יהודי! – איך אומר שיילוק הסוחר מויניציה? – – –

והפאתוס הולך ומתגבר, הולך ועובר לפנימיות רצינית מאד ומן הציטאטים הקלאסיים עובר הוא לנאום יהודי טראגי, שיותר משהוא נאום – וכוח פומבי הוא, וכוח מלא הכרה יהודית, וידוי יהודי מריר, שזה שנים על שנים כבוש הוא ונחנק. – ולא עברה שעה קלה וכל הוידוי קבל צורה של “אני מאמין”, האני מאמין עבר והיה ל“אני מאשים” חריף ומנסר – וכל זה בגלוי לב, שאולי זה מאות שנים לא שמעו כמוהו בהונגריה. – על כל פנים ודאי לא בבית הקפה; ודוקא בבית-הקפה של הבוהימה – – –

– משוגע, אמר מי שהוא, גֶלֵירט המשוגע. –

– אתם משוגעים! כלכם! וביחוד היהודים שבכם! אני לא! אני שפוי, אני התפכחתי! יותר מזה: אני כל הזמן ידעתי שיהודי אני! אבי היה יהודי בעל פאות וזקן, שהתפלל בכל יום בטלית ותפילין ואמי היתה יהודיה קדושה. כן, קדושה יותר מאשר “אליזאבטה הקדושה” שלכם! – –

ההשתוממות היתה כללית וגדולה. – “הכת” השניה, שלא חדלה מלפזול כל הזמן אלינו – עזבה לאט לאט את בית הקפה, אחדים מהם משקיעים את עצמם במשחקי הקלפים והבילארד ומריבים כביכל, בקול רם בעניני המשחק. –

ואולם היתה גם כת שלישית: הלא-יהודים שבחבריה. אלה עזבו את משחקיהם ושיחתם ויותר ויותר התקרבו אל שלחננו. – ומבין אלה אפשר היה לשמוע:

– הוא לגמרי איננו משוגע. – הוא צודק בהרבה מאוד. – הוא בראש וראשונה אמן; ואמן אסור לו להחניק את אמִתו הפנימית. –

וגלירט הריק את כל לבבו המלא על גדותיו:

– ולחנם מתאמצים אנו לעצום את עינינו ולאטום את אזנינו מכל הנעשה בעולם היהודי. לחנם משתיקים בעתונותנו את הקונגרסים היהודיים, את המלחמה לשחרור היהודים ולכל תנועת המדינה העברית. ולחנם אין אתם מוצאים את שמותיהם ומפעליהם של היהודים הגדולים בזמננו רשומים בתוך הלכסיקונים השונים. ולחנם אין מזכירים בספרים ממין זה את הסנסאציה הכי גדולה של המאה העשרים: את הצהרת לורד באלפור להקמת הבית הלאומי! ולחנם כותב ידידנו העורך גֵיזה פֶלֶקִי מאמר גדול על מותו של באלפור ועל כל-חייו – ואינו מזכיר אף במלה אחת את גולת הכותרת של כל מעשיו בחייו: את ההצהרה שלו למדינה העברית! – שכן דם האדון פלקי הוא יהודי. – ואולם אתם הבלתי יהודים, אתם תבינו לנו יותר מאשר אחינו “המאדירים בני דת משה”, שיש להם שיכות אל הגזע המאדיארי בדיוק כמו שיש להם שיכות אל דתו של משה! – שקר, שקר שקר! – תנו לי כוס יין! מלצר! כוס יין! – הערב רוצה אני להיות שכור! שכור אני רוצה להיות! יען כי במצב מפוכח אי-אפשר לשאת את כל השקר הזה! וגם ביין אנו בין הראשונים בעולם, על יד יין-טוקאי ויין בורדו – יש לנו יין כרמל וראשון-לציון! כן! ובין כובשי-הונגאריה הראשונים היו גם כן יהודים! וישו הנוצרי היה גם כן יהודי. ולודויג גלירט – הוא מראה על עצמו) – הוא גם כן יהודי! – אני מרים את כוסי לחיי המדינה העברית החדשה! בשמו וברשותו של מלך היהודים: הוד מלכותו בנימין הגדול הראשון זכרו לברכה – לחיים!! –

ואחרי ששתה, ישב ואמר חציו בדחן וחציו רציני:

– שעת החצות: הסוף ל“נשף המסכות”! –

הוא צדק: הגוים שבין החבריה הבינו אותו יותר מאשר היהודים. אף כי גם בין היהודים שבהם היו כאלה, שלבם נפתח פתאם כפתחו של אולם הקונגרס הציוני-הראשון. ומנהל התיאטרון הסאטירי, בֵילה שאלאמון, אמר לי:

– אני מוכרח בקרוב לבקר אצלכם שם בארץ ישראל. מוכרח.

– כן – נסיתי בערמה – בכלל כדאי לו לאמן לבקר את המזרח הקרוב, מצרים, לוקסור – –

אי, מה, לוקסור-שמוקסור – שסע אותי הוא כמוחה נגד איזה שקר – לא ללוקסור רוצה אני לנסוע, אלא סתם פשוט לארץ ישראל שלנו! –

ובכל זאת – בקרב הגוים קבלו את כל הענין בהבנה עמוקה, אף כי אובייקטיבית בהחלט. או נכון מזה: יען כי אובייקטיבית היא הבנתם. –

ורק נפש אחת גויית היתה בכל החבריה, שישבה כל הזמן כקפואה, כולה עינים ואזנים לדברי גלירט המשוגע – אך יושבת ושותקת. ורק כעבור שעה הגונה אחרי “השערוריה” הנחמדה, קמה פתאום ואמרה אל גלירט:

– לך חביבי, אין כל עסק אל כל אותה המדינה העברית, אתה מבין?! יבנו להם היהודים את מה שרוצים – אתה אמן הונגארי, ודי! –

זאת היתה אשתו של גלירט; משחקת בעלת כשרון רב, נוצרית-הונגארית מלידה, אשר נישאה לו מתוך אהבה “צוענית” אמתית, ואשר – – – מדקלמת שירים עבריים בנשפים ציוניים. – מדקלמת בעברית. – ידיעותיה העבריות באות לה מאת המשורר העברי הצעיר יוסף הולדֶר וזה אצלה יותר ממשחק-אספורט, כנראה יש בזה מן התאמצות לטשטוש הגבולין שבינה לבין בעלה. –

– הוא גוי גמור! – אומרת היא לי על בעלה. – אני יודעת עברית, והוא עם-הארץ נורא! –

התאמצות זו לטשטש את התערובת שבנשואין, היא פרי התקופה האחרונה, תקופתה של הקורס הקאתולי ושל שמירת הגזע. לפני כן לא היתה שום נחיצות לכגון אלה.

והנה: אשה זו, המשתתפת בנשפים עבריים והמדקלמת שירים עבריים ושנתנה לבעלה “שעורים בציונות” – מכיון שהדבר הגיע בפי בעלה היהודי לידי רצינות רגע, מיד נבהלה ומתוך ויכוחה אתי על כל הענין, אמרה לי במרירות פנימית, כמעט ברעל:

– אתה בעצמך אינך מאמין בכל העסק! מה אתה מספר לנו? אתה היית נשאר פה בחפץ לב ולא היית חוזר שמה אף לרגע, לולא המצב שבו אתה נתון! אתה פשוט עזבת את הספרות ההונגרית, עלית שם, בספרות העברית, לגדולה וכעת?! – הן אינך משוגע לחזור הנה! –

עד כדי כך נבהלה מהפשרת-שלגיו של לב בעלה היהודי, שעמד פתאום על יהדותו. –

להגיד, “הנה אני עבריה טובה ובעלי הוא גוי גמור” – זה נעים. ואולם לדעת את ההיפך, שבעלה הוא יהודי טוב והיא הגויה, ולהכריז על זה ברבים – זה לגמרי לא נעים: יען כי הן זה אמת. –

עברו ימים אחדים ואני קורא בעתונים את דבריו של גלירט כעין וידוי, לרגל ענין ספרותי-בימתי: סופרת יהודית-הונגארית כתבה מחזה על נושא יהודי, שלחה את המחזה לגלירט לעיון ובבקשה, לקבל עליו את התפקיד הראשי שבו – בתור יהודי, שהטראגידיה של עמו נוגעת אל לבו. – ועל זה קבלה תשובה ובה כתוב לאמור:

– “אני אינני יהודי, בהחלט לא. – יהודי אני בדתי ועד כמה שאני דתי, ואולם נפש-האמן שבי אינה אלא אמן, ולא יותר. אינני עוסק בפוליטיקה ולפיכך מובנת לי ונוגעת אל לבי אך ורק טראגידיה אנושית ושום טראגידיה של היהודי הרוסי אינה קרובה אל לבי. והרבה יותר נוגעת אל לבי הטראגידיה המאדיארית של הונגאריה הגִדֶמֶת, הקצוצה, ועד שלא יחזרו לנו חמשים וששה הפלכים ששדדו מאתנו, לא אדע מנוחה!” –

טרח! –

היה לו לאמן היהודי רגע של לוצידום אִנטֶרוַאלוּם, של אור, של הִשְתַפות – והנה באה האשה והאפילה עליו.

וגם ההגיון: בתחלה “אינני עוסק בפוליטיקה” – ואחר כך: “עד שלא יחזרו לנו חמשים וששה הפלכים ששדדו מאתנו, לא אדע מנוחה!” –

ו“רק טראגידיה אנושית מובנת לו”, אך “לא הטראגידיה של היהודי הרוסי.” –

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הַיְּהוּדִי הַהוּנגַארִי בַמַּכְתֶּשֶׁת לֹא תוּסַר מַסַּכְתּוֹ מִמֶּנוּ. –

 

טו: הָרוֹמָן הָעִבְרִי    🔗

אך התענינותם של אותם ההונגרים בארץ-ישראל החדשה, שחונכו רחוק מכל חיים יהודיים והמונם, ממש מפתיעה לפעמים. החדוש שבעצם המושג “מדינה יהודית” מתרשם אצלם כסנסאציה רחוקה, שבכל זאת נוגעת בהם נגיעה קרובה. – נכנסתי אל המשטרה הראשית שבבודפשט לסדר את הניירות שלי; כשראה ראש המשטרה את התעודה שלי, הביט בי:

– ארץ הקודש? ירושלים?

– כן – עניתי, כמובן בהונגרית.

הוא שוב הביט בנייר ושוב בי:

– ואיך זה בא אדוני אל השפה ההונגארית?

– נולדתי בהונגריה. כתוב פה.

– אה, כן. – ואיך זה בא לפלסתינא?

בארתי לו את כל ענין הציונות בקצור. – הוא שאל וחזר ושאל – ואני עניתי.

בינתים נכנסו עוד פקידים אחדים, שוטרים ובלשים מכל המינים – וכלם הצטרפו אל השיחה, שהלכה וענינה אותם יותר ויותר.

בינתים אני רואה, והנה כבר יותר מחצי שעה שאני מדבר על ארץ-ישראל, על תל-אביב, על השפה העברית החיה ועל הכל – וסביבי חבר שוטרים ופקידי משטרה ובלשים – – חברותא שאפילו במשטר-טִסָא החפשי והליבראלי לא היתה נוטה ביותר להקדיש רגעים אחדים, ואפילו לא רגע חופש, לשאלת היהודים.

– אדוני אומר כל הזמן: – “מולדתי” – הבאמת מרגיש הוא את פלסתינא למולדתו?

הוא שואל והוא משיב:

– אף כי אליבא דאמת – מובן. – הלא זוהי באמת מולדתו הקדומה. – זה נעים, באמת, זה נעים לשמוע. – – ואולם – הייתי רוצה, שאדוני לא יפרש את זה באותו הפירוש הרגיל, שרוצה אני להפטר מן היהודים. אמת, יש יהודים כאלה – אך ברגעים הללו באמת לא חשבתי על זה. – חלילה. פשוט, נעים וגם מענין מאד – כל הענין – –

והוא הדין במיניסטריון.

ובאקדמיה.

ובכל מקום.

ורק לא במקום שיש בו משום קשר טבעי אלי, משום נגיעת-דם ביהדות. במקום כזה מהוה הנגיעה הישרה בארץ-ישראל ובגזע העברי פרובלימה פסיכולוגית מלאה ענין, ולפעמים פרובלימה פאתולוגית ממש. פרובלימה כזו של יהדות “נדחקת דכואה” לפני ולפנים, על פי תפיסת פרויד, המהווה קומפלקס ומעכבת את מרוץ-החיים הנורמלי – פרובלימה עמוקה כזו ראיתי בידידי הסופר ההונגארי פרידריך קארינתי –

פרידריך קארינתי, ששמו ידוע גם בספרות העברית, אחד מיוצרי הפרוזה הספרותית והדראמתית בספרות ההונגרית החדשה, הגיע לפסגה עולמית באחדוֹת מיצירותיו, שהפנו אליו את לבם של רבי-היצירה במדינות שונות. קארינתי הוא מטפוסי היוצרים מסוגם של אדגאר פו. ה. ג. וולס, ליאוניד אנדרייב, בֶּלאמי ודומיהם; כלומר: עד כמה, שגם לו משמשת האוטופיה והמיתאפיזיקה הדמיונית נושא לכמה מיצירותיו. ולפיכך: מסוגם, אך לא מאסכולתם; יען כי קארינתי יותר משהוא אוטופיסטן אמנותי, אוטופיסטן מוסרי הוא, החולם על דרגה מוסרית גבוהה ועל חכמה עליונה במשטר העולם.

והנה, סופר-בחסד זה, שלפי שנותיו עומד הוא היום באמצע עליתו הנועזה לאין דוגמה – נעמד פתאום בזמן האחרון ומתגדר ברשימות יום-יום של הומור לוקאלי קל וחסר-ערך ספרותי לגמרי. עובדה זאת מפליאה עוד יותר בקחתנו בחשבון, שקארינתי הוא איננו מן הפסימיסטים ורחוק הוא מן היאוש ועוד יותר רחוק משנאת האדם: שתי תכונות העלולות להכזיב את מעינות היצירה באמצע התגברותם. –

אני, באמרי להפגש אתו שוב אחרי שבע עשרה שנה, היה בדעתי לעורר אצלו את השאלה הזאת. – והנה – רגעים אחדים של שיחה אתו היו דַים בשביל לישב לי את התמיהה.

כבר פגישתנו עצמה עוררה בי חשד. על אהבת-הנעורים שלנו נתוסף במשך הזמן קשר-יצירה אמיץ: תרגמתי מיצירותיו עד כדי כמות של שלשה כרכים, שרובן נדפסו בעתונות העברית. מכתביו אלי מלאים יחס, שאין לצמצמו במושג אהבה בלבד. והנה: בהכנסי אל מסיבת החברים שלו, קבל אותי קארינתי בזהירות יוצאת מן הכלל, אם בכלל אין זה יותר מאשר זהירות בלבד. ובאותה שעה ובאותו מצב, שיתר בני החבורה המטירו עלי שאלות-חבה, ומובן: גם התענינות מרובה על הספרות העברית החדשה וגם על ארץ ישראל הנבנית – הוא ישב כאילו כפאו שד ממש. –

תיכף נזכרתי בפסקה אחת מתוך מכתביו אלי:

– “יודע אני מה פירוש המלה “ירושלים” ובזמן האחרון נולדו בי קונצפציות שונות על היהדות ואני רוצה להוציא אותן אל הפועל הספרותי. עלינו לעמוד בקשר-תמידי ואני חושב, שמן המכתבים הללו יצא ספר חשוב”. –

כך, – וכעת מקבל הוא אותי בקרירות נוראה.

מה זה? פחדנות? –

צריך לדעת, שבין כל סופרי הונגאריה היה קארינתי היחידי, שלא פסק בשעת המלחמה, בעצם תקפה ומרירותה, מכתוב מאמר אחרי מאמר נגד המלחמה על כל שקריה ואסונותיה. ספרו “כריסטוס או בר-אבא?”, המכיל את מאמריו אלה, הוא אחד הספרים החשובים ביותר בספרות-השלום העולמית. ולוא יצאו מתחת ידי סופר בן אומה גדולה, היה הספר הזה נשא היום על דגל הפציפיזם לנס-עולם. קארינתי איננו פחדן. –

כן – אך ישנו פחד אחד בעולם, שמעטים התגברו עליו בחייהם: זהו פחד היהודי בפני עצמו. – קארינתי איננו יהודי, אפילו לא מלידה. אך דמו דם-יהודי הוא: אביו התנצר, ובנו הסופר נולד נוצרי. וזוכר אני: לפני המלחמה היה קארינתי מדגיש את דמו היהודי לא פעם – לשבח, בלוית תיאוריה יפה וצודקת. ואולם כעת, אחרי כל מה שעבר על הונגאריה, החל מתבוסת המלחמה, דרך ממשלת הסובייטים ועד הקורס הקאתולי של היום, כעת הופיע לפני קארניתי אחר לגמרי: היהודי הפחדן, שאפילו הקונצפציות הספרותיות הגדולות התוססות בו אין בכוחן להתפרץ ולהתגבר על פחדו מפני הסביבה, המשטר ושלטון החברה הטפשית. – ובהיותו אישיות מוסרית בהחלט – הרי תכונתו זאת היא בעוכריו: אין הוא יכול להגות את נפשו מן המסלה שלה, לשבת לכתוב ספרים לצאת ידי חובת ספרות. ”הקונצפציות" ההן תוססות בו ואין הן נותנות מקום לספרות-לשם-ספרות סתם. – ומשום זה נחנק הוא. –

ומכאן גם הפחד מפני הסופר העברי החי, שלא במתכון מביא הוא בכנפיו רוח בלתי נעימה, הבוחשת את האדם היהודי ההונגארי הנרדם ומכה בו גלים. –

ומכאן הזהירות מפני הידידות, המסכנת את המנוחה – את מנוחתו של אדם שאינו נוצרי במאה האחוזים של דמו. –

ומכאן גם – – – התיאבון הגדול והסקרנות העזה להקשיב על הספרות העברית ועל ארץ-ישראל ועל כל הנעשה ב“אותו העולם” הרחוק-הקרוב, אם מספרים עליו – – ביחידות. כן, יען כי בשבתנו בלי חברה מן החוץ, ביחידות, פנים אל פנים, ואני ספרתי ודברתי על כל עולמנו ועל כל המתרחש סביבנו ובקרבנו, ישב קארינתי והקשיב בשבע אזנים וגם שאל בשבעה פיות. – וכשעברתי אחרי כן אל “אותו ענין” והשתוממתי על המסכה הנסוכה פה על פני האינטליגנציה היוצרת ונפשה, וכשהזכרתי את הצנזורה העצמית השולטת פה בנשמתם של כמה יוצרים, שיש להם מה להגיד כעת על הרבה ענינים העומדים ברומו של עולמם-הם הפנימי – נזדעזע קארינתי, דפק על השלחן ואמר:

– לעזאזל כל העולם הזה! נכון מאד! למה באמת כל הזהירות הזאת, לעזאזל!? –

ויש לו לקארינתי עוד “מעלה” אחת: אשתו. זוהי יהודיה – (דוקא יהודיה) – שמעטים דוגמתה לחכמה, ולהשכלה ולאינטליגנטיות עליונה – וגם ליהדות פנימית טראגית. – וכשאשה זו ספרה לי על הסבל היהודי שלה בחברה “הגזעית”, הנוהגת בה מנהג “טהורי הגזע” “בבלתי-טהורים” – ישב בעלה ושתק שתיקת יסורים פנימיים; יסורים לא לסבל אשתו, אלא לסבלו-שלו בעצמו. – לפחדנותו. –

– כמה נעים לראות יהודי הבא מארץ-ישראל, אחרי שקלף מעצמו את קליפת-הגלות והוא מופיע ממש כהופיע אחד מבניו של איזה עם אחר! בלי החשד היהודי התמידי, בלי הרגשת-העלבון המופרזת ובלי הפחד מפני עצמו! –

את אלה אמר לי קארינתי – ותיכף הוסיף:

– כדאי היה לנסוע אליכם ולראות את הילדים, את התנהגותם. –

– החנוך שלנו בכלל – אינו ממדרגה ראשונה הרבה מן המורים שלנו עוסקים בפוליטיקה ובכל מיני דאגות והילדים שלנו הם פראים ממדרגה הגונה – חשבתי בעצמי מבלי להוציא זאת מפה לאוזן) – ואולם מעלה אחת יש להם לילדים שלנו העבריים: חופש יהודי, שעל פי התיאוריה היינו צריכים לחכות שנים-שלשה דורות עד שנבוא לידיו. –

ופתאום נזכרתי: “ניתוח החוטם” – – –

אמרתי לו זאת: שישנה אגדה על ניתוח החוטם שלו. – – –

הוא צחק – אך בכעין מבוכה:

– ומה זה היה מועיל לי? אם לניתוח, הרי הייתי צריך לנתח גם את ריסי עיני וגם את שפתותי ואולי עוד אילו אברים. –

– ואולי גם את הפסיכיקה, שחלק הגון ממנה קבלת בירושת-דורות – אמרה אשתו. – ומה עלי לנתח? – שאלה.

– הגברת? – את חנה היהודי ויפיה היהודי המובהק, הראוי לכסא מלכות-היופי בירושלים!

האשה הזהירה באורה ושאלה:

– באמת? ובכן: לאו דוקא “הבלונדיניות עדיפות”? – אם כן, חביבי, עלינו לנסוע לארץ-ישראל! –

– מסכים; אך בתנאי: שגם אני אהיה שם למלך-היופי (קארינתי הוא מן “המכוערים” המפורסמים בבודפשט). – יען כי בספרות – בפנתיאון העברי – הייתי מסתפק לקבל תפקיד של נושא-כלים. –

באותו רגע חשבתי על ה“מוסף-הספרותי” של “עתוננו”, על הספורים הנדפסים ב“מאזנים”, על הבקרת של “כתובים”, על מאמרי האסתטיקה של ייבין ב“דאר היום”, על שיחות של “הצעת פרס-נובל לש”י עגנון", ועל שיריו הסיקריקיים של אורי צבי גרינברג. ואולם שתקתי. הן עם כל חסרונו הגדול של קארינתי – הרי אוהב אני אותו מאד וגם אינני אדם אכזרי: למה לי להחריב לאדם את האילוזיה העברית שלו?

וחשבתי גם על זה: איזה רומאן נפלא היה יכול לכתוב קארינתי על עצמו! רומאן באותה “הקונצפציה היהודית” שלו. –

איזה רומאן עברי! –

 

ט"ז: וּבְכָל זֹאת לֹא תָנוּעַ    🔗

אני קורא בעתונות:

“עירית הבירה הכריזה פרס למשרתי-בית, העובדים מזה יותר מחמשים שנה אצל בעל בית אחד. נמצאו שלשה; ביניהם אשה בת שמונים ושתים שנה, שעבדה לא פחות מחמשים ושבע שנים במקום אחד. והאשה הקשישה קבלה לא רק את פרס הכסף, כי אם גם המון זרי-פרחים מאת הקהל”. –

והנה מקרה: על גבה של ידיעה זו, בדיוק עליה, בצדו השני של דף-העתון, אני קורא את הידיעה הבאה:

שביתת רעב

“האסירים הפוליטיים, כלומר: הקומוניסטים, התחילו אתמול בשביתת רעב כללית בכל בתי-האסורים שבבודפשט ובערי השדה. השביתה התחילה בבת אחת, ממש כמו על פי פקודה משותפת, כאילו נדברו קודם כל האסירים שבבתי-האסורים, הרחוקים זה מזה מרחק הגון”. –

אותו הגורל הידוע, המכונה גם בשם “השכל העליון”, יש בו הרבה מכשרון ההומור והסאטירה: בארבעה עתונים נדפסו שתי הידיעות זו על גב זו, האחת על צדו האחד של הדף והשניה על צדו השני, בדיוק מאחוריה של הראשונה.

על הפרידיסטינאציה, על “ההשגחה העליונה והפרטית” שבמקרה זה, מניח אני לאחרים להתוכח, למשל לאיינשטין ולברנהארד שאו, או ל“שיחת חברים” באחת הקבוצות שלנו שבין תלמידי מארטין בובר ותלמידי ליבקנכט. – אך להתוכח על הסימבוליות, על הסמל שבדבר אין אני מרשה אפילו לקאנצלר הרומנטי של האוניברסיטה העברית בירושלים. הפחד הגדול והכללי מפני הבולשביזמוס מדריך פה את מנוחתה של המדינה עד כדי סמל לכל אירופה בנידון זה. זעקת-החשאין הבהולה: “לֶנִין אַנטֶה פורטאס!” (לנין עליך!) מסכלת אפילו את דעתם של אנשי ההגיון, כשם שכל פחד גורר אחריו טפשות. פרס לעובדי-בית, העובדים מזה יותר מחמשים שנה אצל בעל-בית אחד: בית-ספר לעבדות זה – אינני יודע, עד כמה יוכל לשמש תרופה לסכנת מוסקבה. זה לכל היותר חקוי למוסקבה של אתמול – ורק באמצעים אחרים. אולי מוטב להכריז פרס לבעלי בתי-החרושת ולמעבידים מכל המינים, שבמשך חמשים השנים העלו את משכורת עובדיהם העלאה פרוגרסיבית עד כדי אפשרותם להחליף את סמרטוטי רגליהם בנעלים? –

או: פרס לאלה, שמשך שנה אחת לא השתתפו בנשפי-ברילאנטים?

או: פרס לגברים שאינם לובשים צילינדר ומונוקל וצמיד משך שנה תמימה?

• “המונוקל – אומר פראנץ מולנאר – הוא מכשיר, שאדם לובש אותו בשביל להיטיב לראות בו, ובאמת רואה הוא פחות מאשר בלעדיו”. צריך להוסיף ולתקן: המונוקל הוא מכשיר, שלובשו (על עינו האחת) רואה בו רק את החצי האחד של החיים ואת החצי השני אינו רואה בהחלט. וזה נוח מאד. על כל פנים מדרגת התפתחות על היָעֵן, הכובש את כל ראשו יחד עם שתי עיניו בחול, כדי שלא לראות בסכנה. –

והיהודים? – הם לובשים משקפת, המגדלת ומקרבת את הדברים עד לבלי דיסטאנץ ממש. פחד היהדות ההונגרית מפני “נערי לנין” מגיעה עד כדי להבהל אפילו מפני ההלצה על נושא זה. וכל היודע את היהדות ההונגרית וזיקתה המסורתית אל ההלצה, “שאפילו אם חרב חדה מונחת על צוארה, אינה מונעת את עצמה מן הבדיחה”, יודע את טיבו של הפחד הזה. ומובן מאליו, שאצל היהודי מקבל הפחד הזה תוכן אחר לגמרי, תוכן יהודי: “מה יאמרו הגוים!”

פחד זה הוא אשר בלבל גם את מוחו הבהיר של הסופר-הבארון כביר הכשרון לודויג האטואני, הידוע משעת משפט-הממשלה נגדו – בשובו אל מולדתו אחרי גלותו, גלות חסידי הגראף קארולי החסיד שבחסידי המיליונרים הלאטיפונדיסטים, שהאטואני היה מחסידיו ישרי-הלב ביותר. – לודויג האטואני, הסופר-האסתיטן והמיצינאט הגדול של הספרות ההונגרית החדשה בכלל ושל גאון הספרות הזאת, המשורר אַדי אֶנדרה בפרט – לפני הגלותו, כלומר בשעת שלטון הסוציאל-דימוקראציה בראשותו של הגראף קארולי, היה מוכן לעשות גם הוא את מעשה הגראף קארולי: לחלק את אחוזותיו ואת אדמתו לאכרי הארץ. ואחרי עלות האדמיראל הורטי לשלטון, נמלט יחד עם נשיא הריפובליקה לחיי נדידה בחוץ-לארץ. ואם האטואני שב אחרי-כן בכל זאת בלי נשיאו ובסכנת-מות שהיתה צפויה לו – הרי זה לא מתוך בגידה בריספובליקה הסוציאליסטית משאת נפשו התמימה, אלא – – מחמת “יהדותו” האומללה, ששלטה בו גם לאחר המירו את דתו. להיות חשוד בבולשביזמוס – את זה יוכל להרשות לעצמו כל מי שירצה, ורק לא היהודי-מלידה. – ובשובו, ערכו נגדו משפט-בגידה, ובמשפט הזה אי אפשר היה להכיר את לודויג האטואני הבארון כביר-ההון ורב הכבוד הספרותי: הוא פרץ בבכיה וב“על-חטא” פומבי לעיני כל העולם. – אין ספק, שכל זה העלה את ערכו בתור בן-אדם ישר בעל תמימות ילדותית טהורה ואומללה – אף כי רבים בזו לו בנפשם בגלל זה. לא כל הבז – עליון הוא. להיפך. האדם העליון אינו בז; האדם העליון מבין וסולח ואוהב בכשלונות ממין זה. –

אך דבר אחד ברור: לולא היה האטואני יהודי – לא היה מביא אותו הפחד מפני “מה יאמרו הגויים” לידי התרפסות כזאת.

ואת הפחד הזה רואה אתה ממלא את כל היהדות מכל המינים, הכתות ו“הגזעים”. פחד זה הוא המעור פה אפילו עיני אלה הרחוקים מהיות טפשים והם עושים מעשים, שקשה להחליט, מה עולה בהם על מה: השטות על הפשע, או להיפך. זוהי התאמצות מאכסימאלית להראות את נאמנותם ל“דינא דמלכותא”, את הלויאליות שלהם היהודית עד כדי להיות “אפיפיורי יותר מן האפיפיור עצמו”. ואינני כולל בין פקחי היהדות אלה את ציר בית-הנבחרים, פאול שאנדור הידוע, שביקר בארץ ישראל ועל ביקורו זה קבל את השם הבודפשטי: “האותו-דידאקט הארצישראלי”. פירוש: בן-אדם שלמד לדעת את ארץ-ישראל מתוך האותו. במשך שעות אחדות עבר את הארץ “לארכה ולרחבה”, מן הרב זוננפלד ועד הקונסוליה ההונגרית בירושלים, ולא היה כח בעולם שיכריח אותו להעיף עין גם על תל-אביב חלילה וחס. פאול שאנדור זה הוא גרעינה של היהדות ההונגרית “הנאורה” (הניאולוגית על פי שמה הרשמי), וגם סמלה הנכון. הוא אינו מפחד לדבר על הציונות, אדרבה, אוהב הוא להתוכח דוקא על ענין “פיקאנטי” זה. אך בחדרי חדרים, בביתו ו“בתור אדם פרטי”, כפי הדגשתו. ולחנם העיר לו שליח קרן היסוד, שסליחה, בתור אדם פרטי הוא אינו מענין אותו בהחלט. “בתור אדם פרטי מענין אותנו יותר, למשל, שונא ציון טרוצקי, או אוהב ציון איינשטיין”. הוא לא הבין אפילו את העלבון שבזה, “המאדירים בני דת משה” אינם מסוגלים בכלל להבין עלבון. החוש הזה קהה אצלם קהות אטביסטית כנראה. – ואולם עיקר התנגדותו של “סמל” זה אל הציונות הוא שוב לא הציונות גופה, אלא “הבולשביסמוס” שבה.

– “יען כי הרעיון הציוני כשהוא לעצמו אהוד מאד עלי בתור יהודי” – ופה נפתח לבבו קצת וכעבור רגעים ואיש שיחו זכה לשמוע מפי “המאדיארי” דברי חבה לארץ ישראל, המלאים ודויים סתרים וגם התלהבות במדה הגונה. – אלא שלבסוף הֵקִיץ פתאום הדיפלומאט שבו וכשהושיט לו לאיש-שיחו יד שלום של פרידה אמר:

– ואולם אני מזהיר את אדוני, לא לכתוב על זה ובהחלט לא לגלות ברבים את אשר שמע מפי. – יען כי – יען כי – אני אכחיש את דבריו בכל תוקף! –

– טוב – ענה לו איש שיחו והוציא את פנקסו ורשם – אני אכתוב בשם אדוני גם את זה!

– מה יכתוב?

– שאדוני אמר לי, שהוא יכחיש את הכל. –

הדיפלומאט נדהם. זה לא עלה על דעתו כלל. הדבר היחידי שמצא לו בתור “מוצא” מן המבוכה, היתה קריאתו שקרא אחרי בעברי את מפתן ביתו:

– הנה, זה בולשביזמוס! –

“חכם-הונגאריה” זה, אף כי סמל הוא, כאמור, אינו בא בחשבון בשבילנו. חכמה דיפלומאטית ממין זה, יותר משהיא חכמה, טפשות היא. ואולם הופעה “מוזרה” היא, שאותו חלק היהדות, שבעצם אפשר לראות בו את שמנה וסלתה של האומה הישראלית: האורתודוכסיה, המלאה אנשי תורה ומסורת – שגם בקרב היהדות הזאת לא נשתנה כלום מאז ועד היום הזה – ואם נשתנה, הרי זה לא לשבחה, אלא אדרבה. – עובדה זו עדות לא-נעימה היא לגמרי לטובת הדת הישראלית בצורותיה ובתכנה הנוכחית. היהדות התורנית, האורינית, שלפני שבע עשרה שנה היתה מוכיחה באלף אלפי טעמים ופסוקים מדאוריתא ומדרבנן את אסור הציונות המעשית – בכל זאת מראה כעת “התפתחות” מרובה בנידון זה: כעת היא מביאה נגד הציונות גם את הפסוקים שבעלי-דבבם, הציונים, הוכיחו להם בהם את מצות ישוב ארץ ישראל קודם ביאת המשיח. באותם הפסוקים והציטטות עצמם משתמשת כעת האורתודוכסיה נגד הרעיון הציוני – אך כמובן, בפירושים חדשים, המגיעים לידי גאוניות לפעמים.

– “ישוב ארץ ישראל?” – מבאר לי תלמיד חכם ותיק אחד מן הותיקים שבהם – “ישוב ארץ ישראל” קודם “לביאת המשיח” פירושו: שלפני ביאת המשיח במהרה בימינו נחוץ “ישוב-הדעת”, זאת אומרת: חזרה בתשובה שלמה! –

– “כל החי בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא!” – מבאר לי שוב אותו תלמיד חכם ותיק – גם את דבריו אלו של רבי עקיבא ז"ל סלפתם אתם הציונים. “מדבר בלשון הקודש” פשוטו כמשמעו, פשוט: לומד תורה! יען כי אתם הלא מדברים לא בלשון הקודש, אתם עושים את הלשון חול, אתם מחללים את הקודש!

באמת פירוש גאוני; “פשוטו כמשמעו”. –

וחבל שאין ביאור-התורה הגאוני הזה שוה בנזק הנייר – כי לולא זה היה כדאי לאסוף את כל הפלפול הפְּפֶפֶרקוני הזה בשביל הדורות הבאים. אוסף נחמד ומלא ענין.

וגם האורתודוכסיה הזו מסדרת לפעמים נסיעות לארץ הקודש. אלה אינם זקוקים למונוקל בשביל לראות רק מהרהורי לבם בארץ-ישראל. – נוסעים הם, כביכול, לבקר אצל מוסדותיהם שב“כולל אונגארן” בירושלים – ובינתים רואים הם בארץ הציונים מה שלא ראתה שפחה על הים. – רב אחד ראה שם בארץ “מודעות גדולות מאירות-מאוררות עינים חתומות בידי הרב קוק, שבהן נותן הרב הציוני הראשי את ברכתו למשחקים בכדורגל בשבת”. – דוקא. – השני ראה בתל אביב שלט-חנות: “פה נמכר בשר-חזיר בזול”. ועל זה מוסיף חברו במפגיע: “בהכשר הרבנות הראשית”. – השלישי ראה סיגאריות עם כתובת: “קטורת שבת”. – הרביעי שמע בערב-שבת בין-השמשות את קול השופר, הקורא לסגירת החנויות ולבטול העבודה; הוא נגש אל התוקע, בדק את השופר ומצא שהוא עשוי מקרן – לא מקרן חזיר; עד כדי כך בכל זאת אין הציונים מעיזים! אלא מקרן – איזה בעל-חי טמא המצוי לרוב בארץ ישראל – מה שמו? –

אני עוזר לו:

– רהינוצֵירוס, קַרנַף בעברית.

– כן-כן: רהינוצירוס! – מקבל הוא את עזרתי בתודה רבה.

הוספתי על ידיעותי בתורת הזואולוגיה הארצי-ישראלית: הקרנף מצוי לרוב בארצנו ואני לא ידעתי. ומקרן-אפו אפשר לעשות שופר! וגם את זה לא ידעתי!

אני מציע בזה למחלקה הזואולוגית שבאוניברסיטה בירושלים, לרשום לה את זאת. –

החמישי ראה – – למה להוסיף? כולם ראו, בעיניהם ממש ראו את הנוראות הללו – ורק “דבר אחד” לא ראו בתל אביב: את בתי הכנסת המרובים, את חברות התלמוד-תורה השונות, את הרב עוזיאל ואת הרב אהרנסון, היכולים לתרץ הרבה רמב"מים חמורים המוקשים מאוד בעיני רבי האורתודוכסיה ההונגרית ורבניה, וגם את הרב קוק לא ראו ולא שמעו, שקָטנו עבה ממתני כל גאוניהם יחד הן בתורה והן בחכמה, ואין צורך לומר ביראת-שמים. –

והנה: בראש היהדות הזאת, המביטה במונוקול-הגראפים על ארץ-ישראל ועל כל היהדות העולמית יחד עם כל הטראגידיה שלה – בראש יהדות זו עומד אדם שכדאי להתעכב עליו יותר מרגעים אחדים: הבאנקאי פראנקל.

פראנקל הוא טפוס יהודי-חרדי מיוחד במינו. אדם שלפי מראהו החיצוני תחשבהו לנשיא הריפובליקה הצרפתית. תמיד לבוש סמוקינג מגוהץ ומתוקן למשעי עם נעלי-לכה מזהירות. תלמיד חכם, למדן מופלג בקי בש“ס ובמילי דעלמא; בית מדרשו הפרטי שבביתו סמוך לשלחנו ואינו מתפלל אלא בצבור. זהיר לא רק במצוות התלויות בחוץ לארץ, אלא גם במנהגים התלויים בחורבן בית המקדש: את בתו היחידה, הראויה לשם “נסיכת ישראל”, הִזִיר מללמוד את חכמת השיר והנגינה: בבית פראנקל אסור לשמוע מוסיקה: זכר לחורבן; אף כי המומחים לדבר מעידים על כשרונה המיוחד לכלי זמר. ואין צורך לומר, ש”קול באשה: ערוה“. – ו”נסיכה" זאת בכל זאת יודעת עברית נושנה וגם חדשה ולא עוד: שני ילדיה מדברים בבית עברית, ודוקא במבטא הספרדי הטהור, עם אמם. -

ודרך אגב: את שערה, שער הזהב של בתו (היא דוקא בלונדינית, כמו להכעיס), שער לדוגמת היופי, שהיה “שקול בזהב” – גזזו, כמובן, ביום חתונתה בלי רחמים. –

והנה: יהודי ותיק ואיש-תרומות זה, שהשכלתו הכללית עולה בד בבד עם למדנותו הישראלית – עשה בזמן האחרון מעשה, את המעשה הבא:

לשכת הקרן הקיימת ברצותה להרחיב את פעולותיה בהונגריה, פנתה אל הממשלה בבקשת רשיון להכפיל את מכסת הקופסאות בבודאפשט, זאת אומרת: להוסיף עוד חמשת אלפים קופסאות הקהק"ל. הממשלה, ברצותה לצאת ידי חובת “שווי המשקל”, פנתה גם אל משרדה הארצי של היהדות האורתודוכסית בשאלת חווי-דעתה של זו. ועל זה יעץ הנשיא לאסור גם את חמשת אלפים הקופסאות הקיימות כבר. –

נקודה. –

והנמוק? – אין אני אחראי על נמוקו של משרד האורתודוכסיה, להעיד, שגם הוא פרי מוחו של פראנקל הוא; הנמוק היה – כך מוסר לי לא ציוני, אלא אחד החשובים שבאורתודוכסים – שאין הוא יכול להסכים שכסף המולדת יזרום לחוץ-לארץ. –

ובכן: ארץ ישראל היא חוץ-לארץ.

מלחמה עולמית, חורבן היהדות בכל העולם, מהפכות, מלכים נשמטים מכסאותיהם, חבר הלאומים רוצה לפתור את שאלת היהודים, בנין ארץ-הקודש ואסונות עולמים וקאטאסטרופות חדשות לבקרים ומלחמות איתנים עוד מתרגשות ובאות ואלפי פורעניות עומדות על הסף – והאורתודוכסיה ההונגרית מחפשת פסוקים נגד ישוב ארץ-ישראל והרב הנשיא מיעץ לגויים להכשיל את הכנסות הפרוטות לגאולת העם והארץ. –

נוע תנוע הארץ? –

לא. – ובכל זאת לא תנוע!

אגב, בבקרי במיניסטריון, נזדמן לי לשוחח על ענין זה עם יועץ-מיניסטרי אחד. וכשעל שאלתו את דעתי בנידן “קופסאות קרן-הקיימת שבהונגריה העניה”, עניתי לו, שנכון מאוד, גם אני מסכים לכך, שאסור לה לפרוטה ההונגרית הדחוקה “לזרום” לחוץ-לארץ ושלפיכך מן הראוי היה להפסיק כבר פעם את זרם מיליוני הפרוטות ההונגריות לרומא דרך קופסאות פטר-הקדוש (“פרוטות-פטר”) ולירושלים – דרך קופסאות של מאיר בעל-הנס (שהנשיא האורתודוכסי הוא נשיאה של קופה זו!) – – פקח היועץ את עיניו לרווחה, אחר-כך חייך, מצמץ בעיניו ותקע את כפו בכפי:

– יודע מה? נעשה הסכם-חשאין – – בשם “הקדושה המשולשת” הזאת נעצום עין לפרוטות המסכנות – –

 

ט"ז²: הַבַּפְּטִיסְטִים    🔗

עלי לציין בספוק ובקורת-רוח יהודית, שקבלת פני הסופר העברי הארצישראלי בארץ זו, בהונגריה היה בה משום יחס קבוע לארץ-ישראל עצמה. זהו החדוש היחידי שאפשר כהיום לראות בכל מדינות אלה במקרים דומים וגם: לרבות אפילו בהונגריה הקאטולית. וטוב, שלא כותב הטורים האלה היה הראשון בבחינה זו. גם את צ’רניחובסקי, שלא נולד ולא חונך בארץ זו, קבלו לפני שנים אחדות כקבל פני משוררה של מדינה באשר היא מדינה. יען כי הגויים אינם יודעים חכמות; משורר עברי פירושו: משורר המדינה העברית. והגויים כנראה אינם יודעים גם את הויכוח אשר בין המפלגות השונות על שאלת “הבית הלאומי” ו“המדינה העברית”. בשבילם זה ברור: אם היהודים רוצים שם בארץ אבותיהם דבר-מה במאה העשרים, הרי ברור שרוצים הם מה שכל עם רוצה בארצו: מדינה, עם כל האטריבוטים שלה. וכך הוברר לי דרך שאלותיהם-הם, מה בעצם פירושה של מדינה. תמצית שאלותיהם התרכזה תמיד מסביב לשלשה עיקרים. כל המתענין כיום התענינות גויית במצבה של ארץ-ישראל ודרגת התפתחותה – הרי הוא שואל על אחת משלש אלה, או על שלשתן ביחד:

– “האם יש כבר רוב יהודי אצלכם?”

– “יאמר נא בבקשה: מהי השפה הרשמית, הממשלתית אצלכם, עברית?”

– “כן, אדוני: ומה בדבר הצבא? צבא אנגלי בלבד ישנו שם, או צבא עברי בהשגחה אנגלית?”

את השאלות הללו נשאלתי גם במיניסטריון, גם במשטרה, גם באקדימה וגם בבתי-הקפה: בכל מקום הפגשי עם לא-יהודים, שהראו התענינות לבבית, או רק סקרנות סתם כלפי המולדת העברית.

ומעניין: באי-כח הריאקציה אלה – אף אחד מהם אינו מניח אף רגע, שבמדינה העברית יכולה להיות תנועה ריאקציונית.

והוא הדין בקבלת הפנים לסופר העברי. רק בפגישתם של הגויים מרגיש הסופר העברי את טעם אזרחותו במולדת העברית. טעם זה מיוחד במינו הוא ועולה הוא בודאי על כל אותם הכיבודים, שהאמן היהודי זוכה בהם זכיה אישית סובייקטיבית. כי מה ערכו של הנצחון האישי, של הכשרון שלך, לעומת הנצחון שהאידיאל שלך נוחל אותו סוף-סוף ושאת זר-נצחונו קושרים לך דוקא אלה, שלפני שנים אחדות לא ידעו, אם למסור אותך למשטרה בגלל האידיאל הזה, או לבית-המשוגעים –?!

ואת הזר הזה מושיטים לך כעת רק הגויים – אפילו הטפשים שבהם, שעדיין לא העמיקו חקר ואינם יודעים לעת-עתה, אם גם פלשתינא נכנסת בגדר האנטישמיות, כלומר: אם גם את הציונות “צריך” לשנוא, או רק את היהודים שלהם פה עם כל עניניהם? –

אפילו בשנאתם או בפקפוקם של אלה מרגיש אתה שהִנה: מולדת.

הגויים – כן; אך לא אצל היהודים. –

מובן, אין להכניס בנידון זה בחשבון את הידידים הראשונים, הנושנים, הזקנים – את “הבפטיסטים”. –

הבפטיסטים – אלה הם “זקני” הרעיון הציוני, שעל פי חשבון פסיכולוגי מן ההגיון הוא שהם כעת כבני מאתים שנה בערך, אף כי בעצם בשנות-העמידה הם כהיום. אלה הם “הראשונים”, שעדיין רוחו של הרצל-הצעיר מרחפת על פניהם עד היום הזה. אלה, שיחד אתם שפשפנו את הרצפה במעון “האגודה הציוניות” לכל סוגיה: ה“הרצליה” (אגודת בעלי הבתים והמשפחות), “המכביה” (אגודת הסטודנטים), “יהודה” (אגודת הפקידים השונים), “דבורה” (אגודת הבחורות) ו“עבריה” (אגודת תלמידי בתי-הספר), אלה, שנשאו על שכמם ובידיהם את השלחנות והכסאות ושאר כלי-הקודש של מעון האגודה כשעברנו לדירה חדשה, ברחובות בודאפשט ההומים, בתהלוכת-אוזים ובשתיקת-גאוה – לעיני כל העוברים ושבים השונים, שהביטו עלינו בעינים תמהות וכלם היו סימן שאלה אחד גדול: מי אלה? האין סבָּלים בעיר? – וכשמי מהם שאל, ענה לו מישהו בפשטנות ובידענות שאין להרהר אחריה:

– הבפטיסטים הם.

באמת מדוע לא? האם אינם דומים לבפטיסטים?

חבר צעירים, שפה ושם בולט מהם גם זקן וגם פנים רציניים, מתאספים בכל ערב בדירת-חצר אפלה למחצה, שאפילו ביום צריך להעלות בה את אור החשמל, מתאספים שם ומדברים על ציון, מזמרים אילו זמירות-תפלה בלשון כתבי-הקודש, אחד מהם עולה על הדוכן ומדבר על ציון ועל גאולה, אחר כך שוב פוצחים בשירי קודש ואחר כך מתהלכים בקופסאות סחור-סחור, מקשקשים בהן, והמאמינים זורקים פרוטות אל תוך הקופסאות, ברוח נדיבה, באמונה ובאהבה, שחנם תחפש אותה בכל בודאפשט החטאה – – –

באפטיסטים. –

פירוש: אנשים, שבחייהם הפרטים שפויים ונורמאליים הם, הן יש ביניהם עורכי-דין, מהנדסים, רופאים ופקידי-בנק ובעלי-מלאכה ופועלים סתם, ובכן: אנשים דוקא מן הישוב. – אלא שיש בהם נימה חשודה של דתיות חולנית ואחרי עסקי היום שלהם הנה הם נכנסים אל תחת כנפי-השכינה ומזמרים בשפת הביבליאה – הן ישנם מקרים כאלה בחיים: אנשים שחציים אנשי ישוב וחציים אינו בסדר כל צרכו – –

ולא פעם עמדו בשער ובחצר האפלה נשים נוצריות צדקניות, הציצו בקדושה, הקשיבו בחרדת קודש את השירים שלנו: “שם במקום ארזים”, “השבועה”, “על אם הדרך” “אל טל ואל מטר” וכל שירי דור-הטרוגלודיטים שלפני המבול הציוני הדיפלומאטי. – ואחרי שגמרנו:

“עי – יר – בה – ה דאויד חא – אנה”; –

ואחרי שנשיא האגודה הודיע בלשון פקודה שאין אחריה ולא כלום:

– מחר – וידֶר דוּדיֶה יטאטא את כל החדרים ו“צ’וסי” יסדר אחריו את הספסלים!; –

ואחרי שיצאנו בשביל להפגש שוב בלילה בקאפה “קְר” ולספר שם ביציאת-אירופה כל אותו הלילה – מגשה אלינו אחת הנשים בדחילו ורחימו, הצטלבה ושאלה:

– “אולי אפשר ומותר גם לאדם זר לראות את מעשה הטבילה? – אני אינני זרה לגמרי, יונתי, אני נוצריה טובה, המחפשת את האמת לציון”. –

כן, הבפטיסטים. –

הבאפיסטים הללו, שכל אחד ואחד מהם הוא טפוס מובהק בשביל אותה האֶפופַיָה הגדולה, שלא נכתבה עדיין, וששמה יהיה בודאי: “יציאת אירופה” – הללו חיים גם כיום ואתם יחד גם אותו הדחילו ורחימו הבאפטיסטי; חיים ועובדים, אף כי לחנם תחפשו אותם, אפילו אחד מהם ב“לקסיקון הציוני”. – אחדים מהם חיים בארץ ישראל (“צ’וסי”, המסדר את הספסלים והמארגן גם את הנוער העברי החדש אז – וששמו היה גם אוסקר פירסט – היום מנהל החנוך בשפיה בשם ד“ר אברהם הנשיא. – הוגו שייא, הציוני שלפני “מתן הציונות”, שלחם עוד לפני הרצל על דגל יהודי ועל מדינה עברית ועל תזמורת עברית בכלי-נגינה עבריים עתיקים, פזר הון על חקירת כלי-הזמר התנ”כיים ולבסוף קבע אותם בעזרת פרופיסור גרמני, אחר-כך הזמין אותם בבית חרושת – והביא אותם לארץ ישראל במתנה לבית ספר תחכמוני בירושלים). – אחדים מהם עלו לגדולה תרבותית חשובה בגולה (דוּדיֶה וִידֶר, המטאטא את חדרי מעון “האגודה הציונית” – היום המשורר הלאומי הישראלי בשפת הונגאריה בשם “יוחנן מגוש חלב”). –

הללו רואים בכל דבר הבא מארץ ישראל החדשה סמל וערובה לנצחון “שגעונם האוטופיסטי” שכל בר-בי-עתון דחד יומא היה מתקלס בו לפני עשרים שנה.

ואולם לחנם תחפש היום, אחרי נצחוננו הדיפלומאטי, באפטיסטים חדשים. הדור השני שחונך על ברכי הבפטיסטים, הוציא עוד מתוך בית-ספרם באפטיסטים אחדים; וגם מאלה אתה מוצא אחדים היום בארץ ישראל (ד"ר חיים וויסבורג, שיסד את העתון היומי הציוני היחידי בעולם בשפת לועז בגולה – חולם כעת בארץ ישראל על בנין העיר “צור שלום” ועל נצחון האספורט הישראלי בעולם; שלמה פלאי, עורך דין בחיפה הידוע בשם “רק עברית”, על שום ששנים אחדות רצופות לא היה מדבר בארץ ישראל בשפה אחרת מלבד עברית). –

ואולם הדור השלישי, זה היונק את מזונו הרוחני מארץ-ישראל של היום – כבר מתפלג לשתי כתות: כת אחת “חסידים” והשניה: “אנשי מעשה”. ה“חסידים” הם מיסודם של חולמי גאולת העם בארץ-ישראל מידי מלחמת המעמדות, והשניה, כת אנשי המעשה, תופשים את “המדינה העברית” תפיסה מעשית מאד: “אין עבודה ציונית בחנם!”

– “מדינה בריאה אינה סובלה עבודה בחנם!” – אמר לי אחד מזאטוטי הציונות.

“מדינה בריאה”. –

והוא מצטט את דברי הרצל ראיה לדבריו.

דוקא בזה מצטט הוא את דברי הרצל.

בא יהודי מארץ ישראל ומביא אתרוגי-הארץ – מיד חשים לעזרתו מן הנוער ומוכרים את כל אתרוגיו, אך הריוח יוצא בשכר הטרחה שלהם. – בלי שכר-עבודה אין מי שיעזור לו למכור את תוצרת הארץ.

וכדי שיהיו למדים דבר-מה גם מארץ-ישראל, הרי יש גם חשבונות מפלגתיים – רק בלי מפלגה עצמה. בא הסופר העברי מארץ-ישראל ורוצה להרצות לפניהם על המולדת, על המאורעות, על התרבות – הרי עליו קודם כל להודיע רשמית, איזו מפלגה שלחה אותו. –

“מדינה בריאה”. –

מה פלא?

הנוער הציוני התרגל משך השנים האחרונות לשמוע רק דרישות ותביעות מעשיות בשביל ארץ החלומות שלו: כסף, מגבית, איש מאתנו אינו דורש ממנו את מה שמוכן הוא לתת יחד עם נפשו הלוהטת: התלהבות לתרבות ישראלית, מלחמה לרעיונות, ואיש אינו יוצר לו את התעלה, את המוצא לעודף-המרץ שלו: לכוחו היוצר, ואם זוכה הוא, שיבוא אליו שליח ארץ-ישראל, הרי במקום רעיון מלהיב ומלבב, מצננים אותו במקלחת קרה: “הרעיונות הם ענינכם הפנימי שלכם – אנו באנו לדרוש מכם עזרה תכופה להצלת הישוב!” ואם מזלו המיוחד גורם לו, הרי מצננים אותו גם בבטול גמור, אותו ואת העבר הציוני שלו, שיָרַש מאת קודמיו ומוריו ליהדות “הבפטיסטים”. בטול מתוך דיקטטורה בשם הסוכנות ומתוך חוסר ידיעה מנימאלית בתולדות הציונות בארצות הגולה.

הנה, יושב השד"ר הזקן בישיבה משותפת עם ראשוני הרעיון הציוני. נושא הישיבה: תכנית עבודת-המגבית, שעליהם לעזור לנו בה. היו נוכחים “זקני” התנועה, שחיפשו תכסיסים ותחבולות להצלחת המגבית הראשונה ושהרגישו את כובד אחריותה עליהם. –

ופתאום קם השליח הזקן ואומר להם:

– משך שבוע אחד שאני פה, עשיתי יותר מאשר אתם כולכם משך עשרים וחמש שנות עבודתכם יחד! –

קמה דממה נוראה.

באותו רגע עברה בסרט-מוחי כל אותה התמונה הנפלאה של תקופת-הבאפטיסטים – –:

– מלחמת איתנים את ארבעת מלכי עמק-השֵׁדים: את כדרלעומר מלך “עילם”, זוהי היהדות הניאולגית, “המתעלמת” מאחיה שבגליות שונות; את אמרפל מלך “שנער”, זהו הנוער המתבולל, “שניער” את עצמו בים הטמיעה; את אריוך מלך “אלסר”. זוהי היהדות האורתודוכסית ש“סרה” מדרכי “אל”; ואת תדעל מלך גוים, אלו הם תלמידי האוניברסיטה של החֶבר “אֶמֶריך הקדוש”, הגוים המתנקשים בנו בלי הרף ומחרפים את מערכות הרעיון הלאומי. –

תמונה אחרת:

– הנואם הציוני הגדול, ד"ר שמריהו לוין הגיע לבודפשט. העיריה אינה רוצה לתת לנו את אולם בית-הנבחרים הישן. – מלחמה נועזה בעירית בודפשט. – נצחון. תעמולה חריפה ותכסיסית במערכות העתונים, שיבואו אל ההרצאה ההיסטורית. – נצחון: כל העתונים שולחים את באי-כוחם. למחרת מציינת העתונות: “שאלת הציונות בכל זאת רצינית היא מאשר חשבנו עד כה, ואנו מוכרחים לטפל בה ביתר שאת”. –

אחרת:

– עשרות סטודנטים לבושי סמוקינג ואפילו פראק מפַנים ברחובות בודאפשט את השלג יומם ולילה, בכדי להשתכר את הסכום החסר עוד ממה שהוקצב השנה לקרן הקיימת. ודוקא בסמוקינג, על פי פקודת הד"ר דֶמֵיני, בתור דמונסטראציה בפומבי לרעיון הציוני. –

אחרת:

– חלוקת פתקאות-תעמולה בפרוזדור בית-הכנסת של האורתודוכסים. – מביאים שוטרים. – חקירה ודרישה במשטרה. – ישיבה סוערת ב“מכביה”. נצחון: הרב הראשי הגאון ר' קופל רייך מכריח את גבאי בית-הכנסת להתפטר. – ולבסוף אומר לנו: “בכל עת תהיו אורחינו החביבים בבית-הכנסת בשעת התפלה”.

אחרת:

– סכסוך אנטישימי בשערי האוניברסטה, המכוון רק נגד הנוער הציוני. קטטות. – מכות. – דו-קרבות. – נצחון מזהיר. –

אחרת:

– גן-הילדים העברי הראשון. צחוק ולעג מכל צד. – הלשָׁנה במיניסטריון. רשיון. – נצחון: בחגיגתו הראשונה של הגן מופיע גם ראש הקהלה הניאולוגית, יועץ-המלך. וכשהילדה מגישה לו את קופסת קרן-הקימת ומבקשת ממנו בעברית תרומה: הוא פורץ בבכיה. –

אחרת:

– הלְשָׁנָה על “האגודה הציונית” בפני הממשלה. – פקודה לבטלה. – משא ומתן רבי המדינה. – נצחון: הגראף בוטיהאני מודיע בפארלאמנט, שהוא מאהד בכל לבו את הרעיון הציוני: “הנוער היהודי קם לתחית עמו ואנו בתור עם ליבראלי במסורתנו אסור לנו להעלים עין מזכותו זאת!” –

אחרת:

– נשף יובל ה“מכביה”. בנשף מופיעים גם גדולי היהדות המתבוללת, הפרופסור שמעון באכר והפרופסור יהודה בלאו. נצחון: שונאנו הגדול והמסוכן ביותר, העורך המתבולל סאבולצ’י גם כן מופיע בחגיגה ואחרי שתיקה מורגשת הוא קם פתאום ומודיע נרגש: “זה שלשים שנה אני חולם על נוער עברי כזה!” –

אחרת:

– יהודי הונגאריה המתבוללים, מבני טראנסילואניה עולים לארץ-ישראל ומיסדים פה מושבה ומתישבים בה. –

אחרת:

– יהודי טראנסילואניה מחליטים לבנות במפרץ-עכו עיר בשם “צור-שלום”. –

אחרת:

– יהודי טראנסילואניה עושים מגבית קרן-היסוד ואוספים כעשרת אלפים לא"י – מכיסם הריק, מצרורם הנקוב וממצבם הכללי, הנורא לאין דוגמה. – – –

והסרט הולך ונמשך במוחי. דור חדש, דור עברי שצץ מתוך הטמיעה, עלה וצף על פני היהדות ושולט בחברה, בבית, ברחוב, מסתדר, מתארגן, יוצר ולומד עברית ומתקבץ בקבוצות ועולה לארץ אבותיו – – –

וכעת אני שומע את שליח הסוכנות אומר:

– “במשך שבוע ימים שאני נמצא פה, עשיתי יותר מאשר אתם כולכם משך עשרים וחמש שנות עבודתכם יחד!” –

כעבור יומים באים ומודיעים לו לזקן: בשביל הצלחת המגבית דרוש, שהסופר העברי, שנולד וחונך פה בארץ ירצה הרצאות פומביות, בהונגרית, ולנוער – בעברית, הן לשם זה הוא בא הנה. – ילך אחֵר מבית לבית לגבות תרומות קטנות. –

תשובת הזקן:

אם להרצאות – הרי אני כאן!

שוב דרישה:

– על הסופר העברי לכתוב מאמרים בעתונות ההונגרית ולעורר את בעלי היכלת ואת חבריו-לעט מנוער, שלא ילחמו בציונות.

תשובת הזקן:

– אם לכתוב בעתונות – הרי אני כאן!

אחד תורם את תרומתו לקרן-היסוד: אלף פנגי (חמשים לא"י!) ומודיע: את התרומה הזאת אני תורם לכבודו של הסופר העברי, בתוך הכרת תודה על הרצאתו – –

הזקן מוחה מחאה עזה וחריפה:

– אני מוחה בכל תוקף; את התרומה אדוני נותן לא לכבודו של הסופר העברי, אלא לכבודה של הסוכנות היהודית, שאני בא-כחה!

אחד מאילי הכסף והחברה, בעל בית-החרשת לחשמל, עורך נשף-בית לכבוד הסופר העברי בתקוה, שבנשף זה יצליח לאסוף סכום הגון לקרן-היסוד. – הזקן אינו רוצה להופיע בנשף, אחר כך משפיעים עליו, הוא מופיע ובשעה שהסופר העברי מספר בנשף על הגנת ירושלים ותל-אביב – בתוך הדממה, דממת החרדה והדמעות, מופיע פתאום הזקן סופק את כפיו ואומר:

– “שוב פעם אותה השפה ההוטנטוטית! דברו נא, רבותי, בשפה תרבותית, שגם אני אבין!” – השתוממות חשאין, לחש מחאות חריפות על הציניסמוס, והזקן מתחיל מספר אנקדוטות על “החותנת” ועל “היהודי שנסע פעם ברכבת” – –

וכשמציגים לו ציוני ותיק, הרוצה להתהדר בפני שליח קרן-היסוד, שהִנה: ילדיו כבר לומדים עברית – עונה לו השליח הזקן:

– לגמרי לא חשוב, באיזו שפה מדברים ילדיו, עברית או הוטנטוטית! חשוב מזה: כמה משלם אדוני חדשית לקרן-היסוד! –

וכשהסופר העברי מספר על גבורי חולדה, מוצא, באר-טוביה, תל-אביב וירושלים ועל נצחונם העולה על דרכי הטבע – הרי השליח הזקן מעיר לו בפומבי:

– למה לשקר?!

אני נפגש עם אחד ה“באפטיסטים” משלומי אמונה התחיה העברית, ראשון לראשוני גדודו של הרצל ונורדאו. הוא נאנח ואומר:

– נו, גם זה… לא בהרבה הועיל לנו פה במלחמתנו. מה שבנינו בזיעת-אפים, בתוך צהלת-הרוק ובסבל משך עשרים וחמש שנה – הרס הוא בין לילה. הבאמת אפשר לשלוח הנה בר-נש כזה לדרוש מאתנו כסף, ומבלי לשאול קודם את עצתנו בנידון זה במלה אחת? –

עשרים שנה וחמש שנים יצרו פה הבפטיסטים מה שלא יצרו הציונים בשום ארץ אחרת בעולם: דת. – את דת-התחיה הקדושה.

עשרים וחמש שנים – וכעת מדוע אין דור-באפטיסטים חדש?

על השאלה הזאת ענתה אשה משכלת אחת, מסלתה של היהדות בבודאפשט:

“מיסיונרים” כאלה – אינם מסוגלים לקרון מתוך עצמו אור בשביל הנוער. – בשביל לקבל כסף – צריכים לתת גם לנו דבר מה: אור.

ובמיניסטריון מספר לי פקיד רם: כשנתקבל הזקן לראיון אצל הכומר-המיניסטר וָאש, כרע לפניו ברך ונשק לו יד. – והפקיד המאדיארי מוסיף:

– חבל, זה היה מיותר. זה עורר כעין בחילה. –

לכמה שנים קלקל פה “מיסיונר” זה את התיאבון להתלהבות לארץ-ישראל?

כמה קשה להרים את אבן-הבנין – וכמה קל להוריד אותה – בזריקה.

 

י"ז: מוֹזָאִיקָה    🔗

גֵר-צֶדֶק    🔗

מאדיארי מלידה; ממשפחת אצילים. מלאכתו: מסגר. אל היהדות משכו אותו שתי אהבות עזות ממות: אשתו היהודיה היפהפיה – והציונית הטהורה, גאוות ישראל.

הוא פונה אלי בשאלה ובבקשה:

– זה כמעט עשרים שנה, שאני יהודי. בביתי: כשרות כהלכה. טרם קחתי את אהובתי לאשה – למדתי להתפלל בעברית ואת חוקי הדת ההכרחיים לבן ישראל, ולמדתי גם הלכות שחיטה. –

– זה למה?

– ראיתי, שהרבנים והשוחטים החרדים כולם מתנגדים לבנין ארץ-ישראל, אמרתי: אלה לא רבנים, כי אם שונאי ישראל, ולא שוחטים, כי אם רוצחים-סתם. אני לא אוכל משחיטתם. –

אך – הנה – יש דבר אחד, שאין אני יכול לעשות בעצמי – יש מצוה אחת, שבלעדיה אין אני יהודי. – ואת המצוה הזאת – לדאבוני – אין אני יכול לקיים בעצמי. – והמוהלים הם כולם שונאי ציון אדוני. – אני לא אמסור את מצותי זאת הקדושה ביותר בידי פושעי ישראל! – אני מבקש מאת אדוני: יציע לי רב ישראל – רב כשר וישר, שהוא גם ציוני. – – –

קִלְלַת אִדִיוֹט    🔗

“חרם” על הציונים מטעם הרבנים החרדים – זה אינו חזון בלתי נפרץ פה. כל בר-בי-רֶבֶּצִין דחד יומא מכריז בקהלתו חרם על הציונות –

ואולם רב נאור, דוקטור-ראבינר, אדם העוסק במדעי העולם, וגם – משורר, אם גם משורר בחסד תחתון?

והנה נמצא גם כזה. אחד “הרבנים, הנאורים” הרב הד“ר קורניל הֶוֶש, רב אב”ד דק“ק סולנוק תע”ו הכריז קללה נמרצה לא רק על הציונים בוני ארץ-הקודש, כי אם גם על ציון עצמה. – קללה – בשיר-אוֹדָה.

“ארורה תהי, ציון, על כל חורבותיך”.

חרם – בגזרת המוזה הקדושה. – קרקפתא דמנח תפילין. – קרקפתא דהדיוט. –

הרהור: היש עוד עם בעולם, שיפריח מקרבו פרח שכזה?

אין. משום שאין עוד עם בעולם, שיהיה במצבנו אנו. – ולשונאנו אני מאחל מקרב לב, שאלהי-עמם יעניק להם אתנן-מוּזה שכזה. יָרִיחוּ גם הם פעם את צחנה של הגלות.

בצורת שירה.

מַאדְיָארִי טָהוֹר    🔗

מזכיר במשרד בית-החרושת לחשמל. בחור כבן עשרים וחמש. שחרחר, שער מסולסל: טפוס יהודי מובהק.

– לדאבוני הגדול, אני אינני יכול להיות ציוני – אומר הוא לי – אני מרגיש את עצמי למדיארי טהור. –

– איפה נולד אדוני?

– פה בהונגריה.

– ואביו?

– אבי נולד בגאליציה, בטארנוב.

– ואמו?

– אמי ברומניה, ביאסי.

– ואדוני מרגיש את עצמו למאדיארי טהור.

– מובן.

אני משאיר את כרטיסי, בבקשה למסור אותו לבעליו. הכרטיס הוא עברי. – הבחור לוקח את הכרטיס, מביט בו רגע – ופתאום חוטף חתיכת נייר מעל השלחן ומכסה בה את ראשו:

– המותר לקרא את זה בגלוי-ראש?!

– מותר, מותר.

הבחור מביט בי, אחר כך מניח את הכרטיס ברוגזה:

– הנה, אדוני, ככה אתם רוצים לבנות את המדינה העברית? אתם מחללים את הקודש אדוני, ומדברים בשם ארץ ישראל! –

מאדיארי טהור. –

נוֹרָא!    🔗

ברכבת. אני יושב ומדבר עם רב אחד, מרא דאתרא בעיירה לא גדולה. מובן: הנושא הוא ארץ-ישראל, ציונות. אני מספר לו על בתי-הכנסיות המרובים בתל-אביב, על אגודות תלמוד-תורה השונות ועל כל אותם הדברים המוציאים את הלעז ואת הטינא מלבו של כל יהודי ישר. –

פתאום אומר המרא-דאתרא באתערותא דלעילא:

– כן, אדוני, ואולם את זה אדוני אינו מספר, שבתל-אביב משתמשות הנשים בנרות-חשמל בתור נרות-שבת!

באמת – את זה השתקתי. – נורא. –

– תודה, אדוני הרב. אני אמסור את עצתו זאת בתל-אביב.

נְקָמָה בַגּוֹיִם    🔗

שיחה ברכבת. הנושא: הסופר ההונגארי הגדול דֶזִידֶר סאבוֹ הכריז בעתונות, שיצא מקרב עמו ההונגארי ויהיה לרומיני! האומה ההונגרית אינה ראויה לו; היא אינה דואגת לכך, שסופרה יוכל לעבוד במנוחה ובהרחבת הדעת. אומה כזו אינה ראויה לסופר שכמותו. – הוא יעזוב את האומה כפוית-התודה.

ההונגרים המשתתפים בשיחה מתמרמרים מאד על הסופר המטורף. איך זה אדם עוזב את אומתו?! מה פירוש לעזוב את האומה? כלום מי שהוא יוכל לעזוב את עצמו, את דמו?!

פתאום אני שומע קול מאחד הספסלים הרחוקים, מפי אדם שלא השתתף כל הזמן בשיחתנו:

– זה טוב מאד – אומר הזר-הבודד במנוחה, אך בהדגשה – זה טוב מאד: פעם תרגישו גם אתם מה פירוש: משומד!

טַכְסִיס-מִלְחָמָה    🔗

זה שתי שעות שאנו נוסעים. ושם באחת הפינות יושבת אשה צעופה למחצה. בחורה יפה בעלת צורה, מעוררת כבוד. אינה משתתפת בשום שיחה ובשום וכוח. –

פתאום קמה ונגשת אלי, וסיגאריה בידה. מבקשת ממני אש. –

אני נותן לה אש. – היא מכבדת אותי בסיגאריה. –

אחר כך היא אומרת לי:

– ירשה נא לי אדוני לשבת פה. רוצה גם אני לספר דבר מה.

כל הגברים קמים בכבוד:

– אוֹה, בבקשה!

היא יושבת.

– תודה. אך אל נא יהיו האדונים אדיבים כל כך. אני זונה. –

השתוממות-חשאין לרגע; אחר כך אומר אחד מאתנו:

– אם אשה אומרת זאת על עצמה – הרי הדבר לא נורא כל כך.

האשה נושפת אל תוך פניו את העשן ואומרת בעינים מצומצמות, בלעג:

– אל נא יתפלסף אדוני. אני לא באתי הנה לדבר שטויות ולשמוע שטויות. יש לי לספר דבר מה לאדון זה (היא מראה עלי), אך לא יזיק אם גם האדונים ישמעו.

והיא מספרת:

– אולי אדוני יודע, שפה בהונגריה יסדו “הפטריוטים הקדושים” שלנו, המאדירים הטהורים, יסדו פה לפני שנים אחדות אגודה בשם “אדוניס”. אגודה פטריוטית נפלאה באמת.

– אינני יודע, לדאבוני.

– ובכן: מטרת האגודה היפה הזאת היתה: לפתות בחורות יהודיות ולחלל אותן. חברי האגודה היו כולם בחורים יפים כארזים.

– מי היה מיסד את האגודה?

– מי? ינחש אדוני! נזירה אחת! נזירה קדושה.

– ודאי זקנה.

– השדים יודעים אותה, בת כמה היתה. אך נזירה. –

ובכן: האגודה עבדה, פתתה, הבחורים השתוללו, היתה להם גם “קרן” לכך. לאוטומובילים, להוצאות, לארוחות ערב עם שאמפאניה, וכן הלאה. – והצליחו במפעלם. – המיטו אסונות על עשרות משפחות יהודיות.

– והרָשות? המשטרה?

– המשטרה? – מי זה העיז להביא את אסון בתו למשפט, לפומביות? – איך נודע לי הדבר הזה? פשוט מאד: אחת הבחורות האומללות נכנסה אל ה“מוסד” שלנו, אל בית הזונות ביאושה. דוקא בת-טובים. – הוריה גרשוה. והיא ספרה לי את כל הענין הבליעל הזה. האדונים הללו (היא מראה על ההונגרים) יודעים היטב את כל הענין הפאטריוטי הזה.

– בחיי, מעולם לא שמעתי! – אומר אחד מהם במחאה.

– איפה אדוני היה אז? על הירח? – אדוני איננו קורא עתונים?! – ואולם זה לא חשוב. חשוב יותר: איך נתבטלה החבורה הפאטריוטית ההיא?

– המשטרה?

– קדחת למשטרה! המשטרה יודעת לרדוף רק אותנו. את “הגְלויות”. – לא המשטרה, אלא אני אדוני, אנכי הרסתי את מערת החיות הרעות האלה! התלבשתי כאשה צנועה, כבחורה כשרה ונתתי את עצמי להפתות. – אחר כך אמרתי לו לבחור, שאני יש לי הרבה חברות יפות בשביל כל החברים שלו. הוא נפל על המציאה הטובה. – ואני – אני “ארגנתי” עשרות מופקרות, בררתי את היפות שבהן, הלבשתי את כולן בגדי-צנועות, למדתי אותן איך להתנהג בנמוס ובערמה – והבאתי את הענין לידי כך, שכל בחורה השפיעה על החבר שלה, ללכת אתה בערב ידוע אחרי המעשה לאכול ארוחת הערב במסעדה חשובה מאד, מקום אצילים ורמי המעלה. – ושם, במסעדה יָצא, שנפגשו כולם, כל אחד יחד עם “קרבנו היהודי” – ומבלי שאחד ידע על דבר השני. – רגע אחד נפתעו, ואולם ברגע השני היתה השמחה גדולה. הפטריוטים התחילו להתלחש וסוף ההתלחשות היה, שאחד מהם קם, הרים את כוס-השאמפניה שלו ובנאום קצר מלא לעג ונקמה הודיע לכל הקהל, בלי כל בושה, על הנצחון הגדול שהנה: "עשרות יהודיות “התנדבו למפעל הפאטריוטי הגדול – –!”

– צחוק נורא פרץ בכל האולם הגדול. הראש שבהם נתן פקודה לתזמורת הצוענים לפצוח ב“הידד!” – השמחה עברה כל גבול, כל אחד נגש אל כל אחת הבחורות לקשקש בכוסה: מזל טוב!

– ועל זה קמתי אני, הרימותי את כוסי ואמרתי:

– אני מברכת את החבריה הנבזה והחזירית בשם כל הפרוצות בבודפשט, על נצחונכם הגדול לפתות עשרות זונות מובהקות ורשמיות! – לחייכם ולחיי המחלות שקבלתם מאתנו – הידד! –

– ועל זה פרצו כל הפרוצות שלי בצחוק אדיר, שכמוהו לא שמעה עדיין בודאפשט; –

– ויצאנו את האולם בתהלוכת נצחון – זאת אומרת: נמלטנו על נפשנו.

– ככה נחרבה אדוני, אגודת “אדוניס” הפאטריוטית הנכבדה. – וצריך להגיד את האמת: קצת ביוקר שלמו בעד כל הפאטריוטיסמוס הזה: עשרות מהם מתרפאים עד היום הזה. –

 

י"ח: שְׁתֵּי נִשְׁמוֹתַי.    🔗

כעת, שאני יושב ברכבת ועוזב את הונגאריה – הולך כעין איזה דין וחשבון ומצטרף בקרבי, “סיפרה אל סיפרה”, עובדה אל עובדה, רגש אל רגש והכרה אל הכרה וכל אלה מצטרפים למושג אחד המופיע בצורת שאלה:

– “מולדת?” –

בעצם הדבר: הופיעה לפני שאלת מושג זה בהתקרבה הרכבת אל תחנת הגבול. תחנה זו אינה גדולה כל עיקר, עיירה קטנה, שהיא אפילו בבחינת כפר. אך כעת משמשת היא גבול להונגאריה, והמושג “גבול” מתחיל מעורר בי קומפלקס של רגשות שזאת לי הפעם השניה, שהוא מופיע לי בצורה זו: בפעם הראשונה הופיע לי בשעה שירדתי מעל האניה בחיפה בעלותי לארץ. –

וברגע זה הרגשתי את מצבי המיוחד בעולם הגדול בתור יהודי. למי יש לו רגע דומה כזה בחייו? לבן איזה עם בעולם? – יורד אני על אדמת אסיה – ואני מרגיש: מולדת. – וכעת אני מתקרב אל גבול הונגאריה – ושוב מרגיש: מולדת. – אלא שכעת אני מרגיש דבר-מה מפריע בתוך כל הענין. – דבר מה הדורש תיכף ומיד, במפגיע, מניה-וביה פתרון: “יש לי שתי אמהות”. – אבסורד. –

ואני מחפש את האנאלוגיה שביניהן ובין צורות האמהות שבמשפחה: אחת יולדת ואחת חורגת? – לא.

אחת יולדת ואחת אומנת? – לא.

אחת אובדת, שמצאתיה ואחת – –

אין אנאלוגיה ומשום כך אבסורד הוא האבסורד.

ולא רק משום כך; עוד טעם אחד לדבר: לא את חובתי אליהן אני מרגיש, אלא את אהדתי לשתיהן. את החובות אפשר לחלק, לנתח ולסד. אלו ואלו חלות על זו, ואלו ואלו – על זו. ואולם מה תעשה באהדה? איך תחלק אותה? – והנה, פה ספון האבסורד: לא הרי אהדתי לאחת כהרי אהדתי לשניה! ההבדל הוא גדול.

אך את מהותו של ההבדל אין אני יודע.

הייתי רוצה להמתיק סוד על כל זה עם אדם אובייקטיבי בהחלט. הוא יכול להכניס בו סדר. – אך איפה אמצא את האדם הזה? יהודי בודאי לא: הוא נמצא או במצבי שלי, או שלא יבין אותי בהחלט: מה שייכות יש לי אל אותה הארץ, שם באסיה?

האדם הזה יכול להיות רק לא-יהודי. – מובן. –

לא יהודי? אבסורד! איזה גוי בעולם יכול להבין את זה, ולוּ רק הבנה רחוקה מאוד? –

ובכן: אין אדם בעולם, אשר יבין לרעי בנידן זה?

אין.

אם כך הרי זאת הרגשה מעציבה מאד. כמעט טראגית. – יותר מאשר כמעט: בהחלט טראגית. וכי אין זו טראגידיה: חוסר-ההבנה המוחלט בכל העולם כולו –?

אולי זאת היא הטראגידיה היהודית הגדולה: מחסור השותף בהבנה.

ואני נזכר:

בהיותי עוד ילד, צד הרַכב שלנו גוזל-נשר פעוט. אמו של הגוזל היתה פצועה קצת, לא היה ביכלתה להציל את בנה. אך בכל זאת ניסתה – ולא הצליחה. ובשאֵת האיש את בנה – עפה האֵם אחריו, חָגָה חוגים רחבים מסביב לשודד וליותה אותו הביתה. וגם פה לא העיזה לרדת ולהתנפל עליו. –

ועוד ימים רבים היתה באה הנשרה השכולה וחגה את חוגיה הרחבים ממעל לביתנו, במקום שהרגישה את ילדה המיותם.

ואף פעם לא היתה מתנפלת לטרוף את אחד מעופות ביתנו. רק את ילדה רצתה להציל. – אחר כך חדלה.

לימים, כשהגוזל גדל קצת וגם פרש כבר כנפים וניסה לעוף קצת – נטל אותו הרכב, נשא אותו והחזירו אל קן אמו, כשהיא לא היתה בביתה. ועמד מן הצד ואתו יחד גם סבי וגם אני – והתבונַנו מה יהיה. –

לעולם לא אשכח את המחזה הטראגי ההוא, שהוציא ממני בכיה מרה, שלא יכלו לשַׁכְּכָה בשום פנים: האֵם חזרה, הגוזל שישב בתוך הקן, פער את מַקורו לקראת אמו, אני פרצתי בשמחה: “הוא רוצא לנשק לאמו!” – ואולם הנשרה נבהלה לרגע, אחרי כן התחילה בודקת את האורח, התבוננה בו היטב – ולבסוף התנפלה עליו בשצף-קצף, השליכה אותו בקלשוני רגליה החוצה אל הסלעים ושוב התנפלה עליו. – ולולא אנחנו שהבהלנוה, היתה קורעת אותו כדג. –

ימים רבים לא נתן לי המחזה הנורא הזה מנוחה ושנה לעפעפי. כמה זה נורא: האֵם מחפשת את בנה, הבן רוצה להתרפק על אמו – והיא אינה מכירה אותו, חושבת אותו לזר. – – ועוד באותו יום שוב הופיעה ממעל לחצרנו והסתובבה שם למעלה שעות שלמות – – –

אין לתאר את כאבי המר, שאכל אז את לבי המיואש. יען כי הן לא היתה כל תקוה לתקן את הדבר. – לחנם הוצאתי את הגוזל אל החצר – הנשרה הרגישה בו פעם ממרחקי-על, השתלשלה רגע למטה, התבוננה בו – לשמחתי הכבירה – אך שוב עלתה, שוב עגה את עוגותיה הרחבות ואחר כך עפה מבלי לשוב עוד. –

כשראה סבי את עצבוני שאינו פוסק, אמר לי פעם בעוצב חשאי, באנחה:

– כזאת היא גם שכינתנו. שכינת ישראל. – אנו מושיטים לה את מַקורנו – והיא אינה מכירה בנו יותר. – היא מחפשת אותנו וגם אנחנו קוראים לה – אך ללא יועיל. –

ועוד נזכר אני:

מורנו הגדול, הפרופיסור גולדציהר המלומד הגאוני לחקירת המזרח והתרבות הערבית, אמר פעם:

– רוב הפלחים הערביים בארץ ישראל, וגם רבים מאוד מן הבֶדוים, הם ממוצא-ישראל. וכמו כן רבים מן הערביים הנוצרים. אלה הם השרידים, שלא גלו בגלות אשור ורומא. – בא אחרי כן מוחמד והעביר אותם בכח הסייף אל הדת המושלימית, ורבים מהם עברו עוד קודם לכן אל הנצרות. –

ואחינו אלה מתריעים ומוחים על שיבת-ציון שלנו. –

ואחינו אלה מרצחים אותנו. –

מה זאת שכינה? –

וכלום בין אלה שלא עברו לדת מוחמד וישו, בין אלה שגלו וכעת שבו, כלום ביניהם עצמם אין כאלה המוכנים בשעת הכושר לרצח את אחיהם מתוך שנאה בגלל מגרש אמה-על-אמה.

ולו היינו צדים שני גוזלים מאותו הקן, והיינו מרחיקים אותם אחד מחברו ואחר כך היינו מחזירים את שניהם אל קנם – ודאי שגם הם היו מורטים זה את נוצות זה, בלי להכיר איש את אחיו. –

מה זאת שכינה?

– אך הנה הגבול: רומיניה. –

אני יורד מעל הרכבת להחתים את רשיון הכניסה לרומיניה.

עד הנה עשו לי זאת בתוך הרכבת; עברתי דרך חמשה גבולות – ותמיד חתמו לי ברכבת. ופה – צריך לרדת. למה?

עד מהרה נתברר לי, למה:

אני מוסר את ניירותי, והפקיד אומר לי:

– בבקשה ללכת כעת ולקנות כרטיס נסיעה, ואחר כך לשוב ולקחת את הניירות.

אני הולך לקנות כרטיס. כספי – כסף הונגארי. צריך להחליפו. הגזבר שעל יד הקופה “עושה עמי חסד ומחליף לי, אף כי זה אסור לו”. הכסף הרומיני ממלא את שתי כפות ידי על גדותן. גם בכסף ההונגארי החדש אני עדיין עם-הארץ, ואף כי בכסף הרומיני. הגזבר מונה – ואני אחריו. אני מתבלבל. – הרכבת שורקת. – אני רץ – ואתי יחד עוד אחדים, רבים. – ביניהם כאלה, שלא הספיקו לקנות כרטיסים. – אני לא הספקתי לקחת את ניירותי: ודאי יחזירו לי אותם ברכבת, כמו בכל הגבולות עד הנה. – שאם לא כן, הרי למה זה נותנים לרכבת לזוז, לפני שסידרו את ענין הנוסעים? הן רבים יש כמוני.

אני נכנס אל הרכבת. – פה מהומה: הייתי צריך לקחת את הניירות במשרד-הסְפָר שעל יד התחנה! – מה יהיה? – אחד מאתנו צועק: “אוי, כמה קבלתי עודף?!” גם הוא אינו מומחה בכסף הרומיני. – ואני? אני מראה את העודף שלי לאחד הנוסעים ועולמי חשך בעדי: קבלתי עודף פחות בחמש מאות ליי! – כמה זה חמש מאות ליי? – השד יקח את חמש מאות הליי! הן אין לי ניירות! – מה יהיה? – מדוע הניעו את הרכבת לפני שהספקנו לקנות את הכרטיסים? ואם הרכבת נוסעת, הרי למה מוכרים עוד כרטיסים? וביחוד, כשהנוסעים צריכים לקבל חזרה את ניירותיהם! – למה מרשים בהלה כזאת?

– “מרשים”? – אומר לי מי שהוא מן הצד במנוחה ובפקחות – “מרשים”? לא “מרשים” אדוני, אלא מסדרים.

– למה זה?

– האין אדוני רואה, למה? – יטרח נא אדוני, וימנה את מספר הנוסעים שקבלו עודף כדוגמתו-הוא. – – –

אני מתפקח:

– הבגלל זה? – כלומר בכוונה?!

– לא רק בגלל זה. גם בגלל אחרת: בגלל הפאספורטים.

– מה פירוש? –

– פירוש: (הוא ממולל באצבעו ואגודלו) ממון. –

כשירדתי בתחנת סאטומארה לעבור לרכבת אחרת – נגש אלי בחור, מסתכל בי וקורא בשמי.

– כן – עונה אני.

– אדוני אסור על פי פקודת המשטרה! –

– בגלל הפאספורט שלי?

– כן. – אדוני מוכרח לנסוע חזרה, בשביל לקבל את הניירות שלו. אסור לנסוע בלי ניירות. –

כעת הבינותי את הענין. –

ישנם עמים, הטעונים הבנה. את רומיניה צריך להבין. אני שלמתי רק חמש מאות ליי שכר למוד, יען כי הבלש הזה שאסר אותי – היה במקרה יהודי (ואולי היהודי היחידי בבלשת הרומינית); הסברתי לו, שאי אפשר לי לנסוע חזרה, יען כי עוד הערב מחכים בקלוזנבורג להרצאתי. הבחור – בחור הגון ופקח – סדר לי את הענין: קודם טלפן אל הקהלה היהודית שבעיר, הקהלה שלחה את מזכירה אל התחנה, באה גם אשה אחת מפני-העיר – והענין סודר: ברכבת הבאה שלח אחרַי משרד-הספָר את הניירות. –

ומי שלא סודר לו הענין – הוחזר אל תחנת הגבול, או – – לא הוחזר, יען כי “סידר” את הענין. רומיניה היא מדינה נוחה; פה אפשר לסדר את הכל. – חוץ מדבר אחד: את חסרון העודף שבקופת הכרטיסים אין לסדר בשום אופן. זה לא. –

מעולם לא הרגשתי הרגשה בולטת ומוזרת כזו את מהותי היהודית כמו עכשיו, בנסיעתי זאת ברומניה החדשה, בטרנסילואניה. כעת אני רואה, כמה רחוקים שני המושגים הללו זה מזה: “מולדת” ו“פוליטיקה”. – אין לי שום חשק או אבק חשק להכניס את ראשי בקולר הפוליטי, המלא גם בלאו-הכי. ואולם פתאום הבריקה במוחי עובדה אחת:

– זה אלף שנה, שהעם ההונגארי שלט פה בארץ-פלאים זו, ואם פחות קצת מאלף? – וכמה מלחמות נלחמו פה מסביב! – והנה, דיה היתה מלחמה אחת, (ואפילו לא מלחמה בין הונגאריה ורומיניה!) בשביל שישתנו פה סדרי ההיסטוריה הארוכה. – דומה, למשל, כאילו קרעו מרוסיה את פלך קורסק דוקא: ארץ המאדיארים-הסֵיקֶלִים – בשֶׁבי. – איך מזמר הפתגם ההונגארי?:

יָקָר הוּא דַם הַסֵּקֶלִי הָאַמִּיץ, הֶעָז,

כָּל טִפַּת דַּם סֵקֶלִי לֹא תְסֻלֶּה בַפָּז! –

והנה: אם תתבונן היטב בסיקלים, בהם ובנשותיהם – וראית דבר מענין: עם יפה זה עד להפליא, יש בו הרבה, הרבה מאד מיפיו של הווֹלאכים-הרומינים. האופי המונגולי-טוראני המובהק הזדוֵג אל הגזע הלאטיני – ויצא הסֵיקילי של היום. – מובן! – הן זהו אותו הטפוס, שגולת הכותרת שלו היה המשורר הסיקלי הגאוני, המשורר המאדיארי ביותר של כל הזמנים: אַדי. אותם העינים ואותו האף. – אותו המשורר-הנביא הטראגי שבכל המשוררים הטראגיים, שנבא עוד לפני המלחמה את תבוסת מולדתו, את פזורו של עמו האומלל. – עוד לפני המלחמה, הרבה זמן לפני המלחמה קונן אַדי אנדרה על אֶרְדַלי (טרנסילואניה) מולדת הסֵיקֶלִים (שבט הונגארי מובהק) ועל אלהיהם “הַאד-אור”:

וּבְכֵן, גַּם הָאד-אוּר יְפַזֵּר עַמּוֹ כָאֵפֶר;

אָכֵן, זֶה מִשְׁפַּט הָאֱלֹהִים הַזּוֹעֵם –

כַּאֲשֶׁר כָּתַב זֹאת פַּעַם עֲלֵי סֵפֶר

מַטִּיף אֶרְדֵילִי קָדוּם וְנוּגֶה,

בְּחַפְּשׂוֹ לְגוֹרָלֵנוּ בְרִית עִם הַיְּהוּדִים.

נבואה נוראה של נביא-הזעם לעמו; נבואה שנתקימה, כאשר נתקימו יתר נבואותיו, שבשעתן הביטו עליהן כעל פרי-הטירוף של מוח חולני. –

ומאין באה לו הנבואה הזאת? מה השרה עליו את החזון הזה, את החזות הקשה הזאת שנים אחדות לפני המלחמה, שגם עצם רעיון המלחמה היה אז אבסורדי, לא פחות מאשר האפשרות הזאת של פזור העם ההונגארי החזק והבוטח? –

מדוע זה יפזר פתאום הָאד-אוּר, זה אלהי המאדיארים עתיק-היומין את עמו? ואיך ראה זאת גם קודמו של אדי, אותו “המטיף האֶרדֵילי (טראנסילואני) הקדום והנוגה”?

ואם לגזרה-שוה, הרי מדוע זה חיפש אותו המטיף את שותפות גורל העם המאדיארי דוקא עם עַם-היהודים, האומלל שבכל האומות?

ואני נזכר, שלא פעם אמר לי אדי, בשעה שהיין החריף התיר את לשונו הסימבולית:

– האמן-נא לי, חביבי, אני הנני הירמיהו של עמי. ולא רק מפני שאני טובע בטיט חצר-המטרה ההונגארית, אלא גם ואולי בעיקר, מפני שמתוך לבי הולך ומבצבץ כל הזמן ה“אֲנִי הַגֶּבֶר” הנורא. – ומי יתן ולא אזכה להשמיעו מפה לאוזן!" –

ואכן לא זכה בזכיה הנוראה; יומיים אחרי המהפכה הסוציאל-דמוקראטית בהונגאריה מת וכעבור ימים אחדים – “פזר האד-אור את עמו כאפר”. –

ואני נזכר בעוד נבואה אחת מוזרה ומפליאה כאחת ושלפי הרשום אצלי נזרקה מפיו בשנת 1909, בראשון למאי לפנות בוקר:

– “חורבננו-אנו יבוא בדיוק בימי גאולתכם אתם, חביבי. כך אני רואה את הענינים המוזרים. כך. – אולי זוהי הברית שלנו אתכם. כך”.

מילא – תסלח נא לי נשמתו הטהורה שם בחיקו של האד-אור הזועם: גאולתנו-אנו לא נתקיימה במדה שנתקיים חורבנו של עמו. –

הגענו לקלוזנבורג היפהפיה.

המחכים לי בתחנה מחכים על פי השערה בלבד, יען כי את הטלגראמה לא קבלו עדיין.

אכן זוהי רכבת מהירה: היא מקדימה לפני הטלגראמה!

בנסענו העירה, אומרת לי אחת ה"אביבות (חבֵרה בהסתדרות הצעירות העבריות “אביבה”) בהתחטאות מתוקה:

– אני יודעת את שירך האחד בעל פה.

– באמת? ואיזה שיר?

– את השיר הקטן: “שתי נשמותי”.

ותיכף ממלמלת אותו כמַשק מעין מבַטבֵּט בין רוכסי טראנסילואניה המרפאים:

עַל נַהֲרוֹת מִזְרָח יוֹשֶׁבֶת הָאַחַת

וּבְעֵינָהּ אֶל-שָׁלוֹם מִשְׁתַּקֵּף בְּתֹם. –

וְעַל נַהֲרוֹת מַעֲרָב יוֹשֶׁבֶת הַשְּׁנִיָּה

וְתַחֲלוֹם חֲלוֹם.

וּבְעַרְבֵי עֵת רָצוֹן, כִּי תִשָׂא עֵינֶיךָ

וְתִרְאֶה שְׁנֵי צְלָלִים מִתְחַבְּקִים בָּרָם,

אָז דַע, כִּי נְשָׁמוֹת, נְשָׁמוֹת הֵן שָׁמָה:

נִשְׁמוֹתַי הֵן שָׁם. –

אני מביט בחשד, – מה זה: מקרה? – דוקא את השיר הזה, בשעה זו?

היא הציבה לי את הנקודה על כל הרהורי שברכבת. – מולדת. – שתי מולדות. – שתי נשמות. –

– מה אתה מביט בי כל כך? – שואלת היא אותי פתאום.

– את כל כך יפה, חביבתי! אפשר להסתמא ממך! –

 

י"ט: הַדַּחְלִיל הַחַי    🔗

– ימח שמך וזכרך, חביבי היקר! מה עשית “שם” כל הזמן הארוך? לפני שבע עשרה שנה ישבנו יחד בקאפה “נוי-יורק” בבודאפשט, פתאום קמת ואמרת: “סליחה, אני יוצא לרגע, תיכף אשוב”, ויצאת לרגע – ומאז לא שבת עד היום הזה! מה עשית “שם” שבע עשרה שנה?! –

בקבלת פנים זו קיבל אותי אחד מידידי-נעורי, הסופר ההונגארי, שישב ישיבת יסורים קשים בבית הסוהר ההונגארי על שיר אחד שכתב אותו באחד למאי לכבוד מהפכת-המועצות בשעתה.

– הַא, חביבי, לשכר סופרים כזה לא זכה עדין משורר עברי – אומר הוא בסַפרו לי על ענוייו שבבית הסוהר. היה אחד שזכה ל“שכר הרצאה” כזה על נאומו האחד בהר הזיתים שם אצלכם, אך הוא בגד בכם: זחה עליו דעתו ועלה לגדולה. אני אינני מתגאה בכבודי זה ביותר, אף כי גם אני עליתי לגדולה: הייתי כאחד הגראפים ההונגארים פה. – ואתה? לא נהיית עדיין לרוצ’ילד –?

– רוצ’ילד מתעקש ואינו רוצה להיות למשורר עברי, גם אני לא אהיה לרוצ’ילד. – ואולם, איך זה היית אתה כאחד הגראפים?

– פשוט מאוד: אין לי אף אלף חרישי אדמה, ממש כמוהם: הממשלה הרומינית חִלקה את אדמותיהם בין העם בלי רחמים. וכעת רעבים הם אתי יחד. ועם העם יחד. –

– נתרוקן “המזנון ההונגארי”?

“המזנון ההונגארי” – זוהי ארץ טראנסילואניה, העשירה בדגן וירקות ופירות מאין כמוה באירופה התיכונה.

– הגיהנום התרוקן ולא הוא! להיפך, מלא הוא עד כדי חניקה. עד כדי חניקה ממש. עבור-נא בארץ הזאת לארכה ולרחבה ותראה את השדות ואת הגנים – ותדע, כמה ליצן הוא אותו האלהים שם למעלה. – ממש כאותו המלך ההאבסבורגי, שתפש את אחד ממשרתיו בלקיקת הקוֹמפּוֹט שלו, מה עשה? הסתים את אחורו, הושיב אותו על יד שולחן ערוך כל טוב, סגר בעדו ואמר לו בנמוס מלכים: “כעת אכול, חביבי, כאות נפשך!” –

האסמים מלאים בר, הגנים – גני עדן, אך האכרים שורפים את יבולם: אין להם מקום בשבילו, ולחוץ לארץ אין מוצא. לא די חביבי בכשרון-הכבוש אפילו בלי מלחמה; נחוץ גם הכשרון להשתמש בשלל. – וזה אָין. – מְזָוֵינו מלאים מִזַּן אל זַן – ועינינו כלות מרעב. – אך לכל הפחות יחד עם ידידינו הגראפים ההונגארים.

– והיהודים?

– היהודים? בראטיאנו החכם מכל הווֹלַאכים מרַכז את כל מרצו וכשרונו להכריח את היהודים, שיעזבו את הארץ. וזה קצת קשה. היהודים שלך אינם אוהבים לעזוב ארץ, הלוחצת אותם החוצה. ובראטיאנו הפקח מכל הוולאכים אומר: “הפרה היתה רזה, נכנסה דרך השער הצר, פה שָׁמנה – וכעת צריך להרזות אותה, כדי שתוכל שוב לצאת כלעומת שבאה”. – הפרה הולכת ורזה באמת, אלא שבעלי החצר מתחילים להתריע על התקלה: אין את מי לחלוב! הפרה הרזה אינה נותנת חלב! – בין כה ורומיניה נתברכה בעוד רבע מיליון יהודים. זהו הקוץ שבאַליַת מתנה זו ששמה טראנסילואניה! –

– איזו מתנה?

– יא, חביבי, אתם שם באסיה אינכם יודעים כלום כנראה. אנו פה השכלנו עוד יותר משהיינו. נודע לנו, שגם במאה העשרים ישנן קליאופטרות, או לכל הפחות אחת. ההיא אז, המצרית, בקשה כל הזמן מאת אנטוניוס את ארץ יהודה – ולא קבלה! וזו, שלנו, קבלה את טראנסילואניה עם רבע מיליון יהודֶיהָ. –

– מי היא קליאופטרה זו?

– היפה בַמְלָכות שנסעה לאמריקה. זה היה מסע נצחון, חביבי; “באתי, שכבתי ונצחתי!”

– ומי היא “אנטוניוס” החדש האמריקאי?

– “נוֹמִינָה אוֹדִיוֹזָה סוּנְט” (“השמות שנואים הם על הבריות”) אדם, שהיה בכוחו לשחק את תפקיד “אנטוניוס”: לתת ארצות במתנה. – מלחמת רומיניה בעד טראנסילואניה עברה באמת “בין לילה”, כמו שאתם אומרים זאת בעברית. זה היה אתנן-לילה.

שיחה קצרה זו היא “קיצור-שולחן-ערוך” של תולדות טראנסילואניה, היפה בארצות אירופה התיכונה, מימות גמר המלחמה העולמית – יחד עם דמות מצבה המדיני והכלכלי גם יחד. לרבות: גם מצב היהודים. – רק לפני ימים קראתי בעתונות את דבריה של מיס קונסטאנס דרֶכְסל, סופרת הצ’יקאגו טריבונא ובאת-כוח “הליגה האמריקאית של אגודות הנשים” ששהתה עם דיפלומט ארצות הברית בוֶרסאיל בימי הרת “חבר הלאומים”. – מה שנעשה והחלט כעת, – אמר הדיפלומט – נעשה תחת לחץ הנחיצות לחסל את המלחמה. ולפיכך אפשר יהיה להעביר את כל ההחלטות יחד עם הגבולות החדשים תחת שבט הרֵבִיזִיָּה. זה חשוב, מכיון שאין לראות את ההחלטות של עכשו כסופיות.

“תחת לחץ הנחיצות” – – לחץ קליאופטרה. – לו שמעה זאת גם היא. – אך הלא גם אלמלי שמעה; אחרי מעשה – – – אין כלום. כלומר: אין חובה.

אך להביא את “כנען” היפה הזאת, את טראנסילואניה, לידי תבוסה כלכלית – נחוצה מדה הגונה של חוסר כשרון גאוני.

זה ארבעה ימים, שאני עובר את ארץ “שבעת המבצרים” לארכה ולרחבה. פאנוראמה אלהית של יערות עבותים, נחלי מים שוקקים, נהרות נוהרים לאטם בכבוד-מלכות, אשדים זועמים ומפלי מים מזמרים יחד עם רבואות צפרים נעלסות ושדות בר צהובים, המשתרעים במלוא העין מאופק ועד אופק. ונפות ההרים – גם הם עטופים בר וכרמים ויערות וגני-פרי מכל המינים.

ושדות-הבר של טראנסילואניה – אופי מיוחד להם. כל טבלא וטבלא של דגן – מוקפה זר פרחים הָטוֹב מסביב. הפלחה פה – פולחן. כל אכר מענד את שדהו סביב-סביב בפרחי בר וגם בפרחי גן. וכשאתה עומד על ההר, או נוסע באוירון ומביט על השדות הללו – רואה אתה את ספר-הברכה הכביר, הכתוב בידי אלהים ואדם גם יחד וסביב כל עמוד – קישוטי שלל צבעים, כאותם הספרים העתיקים, שיד של חיבה בלתי מוגבלת, של חיבה ילדותית קישטה את פרקיהם הרציניים והקדושים בציורי גוונים מרהיבים עין. –

והשדות עמוסים ברכת זהבו של הדגן, החטה, והשעורה – וכל הברכה הזאת עומדת כבר יותר מחודש מבלי אשר קצרו אותה.

– החיים מחכים לשירת הקציר, והיא נאלמה – אומר לי מאדיארי-סיגלי אחד – גם חזירינו מאסו כבר במספוא החטה. שוב נשרוף את ברכת אדני.

“החיים מחכים לשירת הקציר”. – (המאדיארי קורא לחטה בשם “חיים”. כמו שהרוסי משתמש בשורש אחד לשני המושגים הללו) נזכרתי: “ואדם אין לעבוד את האדמה” – מטרת האדם היא, לעבוד את האדמה. ולא שתעודת האדמה היא לכלכל את האדם. ומטרת היבול היא – לפי דברי סבי – שירת הקציר.

אני נמצא בקרבת הגבו³ הונגאריה בצדה האחר. יושבים אנו באבטומוביל עם אחד מאנשי שלומנו, נוסעים בקרבת נהר-מארוֹש ומשוחחים על המצב הכלכלי הרע בהונגאריה השכנה.

– אני מכין בשבילך נושא לספור – אומר הוא לי בבת צחוק – עוד מעט תראה דבר מה.

– אולי תגלה לי תיכף?

– זה לא, חביבי. כך זה לא ישפיע עליך. ואני רוצה, שתקבל אותה השפעת הזועה, שאני קבלתי אותה בראותי את הדבר לפני שבוע ימים.

אנו עולים על גבעה – וברדתנו שוב, הוא מראה לי:

– הרואה אתה שם, מעבר לגבול, מעבר לנהר דחליל. –

– כן. דחליל.

אני רואה: דחליל מנופף בידיו.

– דחליל מודרני – אומר אני – בחשמל, מה?

– כן. דחליל מודרני בהחלט. אך לא בחשמל, חביבי. אנו נעמדים על חוף הנהר. נגשים קצת, עד כמה שאפשר.

– הי! בחור! – צועק ידידי אל הדחליל – מה שלומך?

הדחליל מסב את פניו כלפינו – אך מבלי להפסיק את תנועות ידיו – ועונה:

– תודה רבה! מצוין!!

– נו, פונה אלי ידידי – מה דעתך על המצאה מודרנית זו? – הנה: זוהי אירוניה אלוהית, חביבי. פה מעבר לגבול – עושר-יבול מחניק, שצריך לשרפו בשביל להפטר ממנו – ושם מעבר למטרים אחדים – אדם עושה לו פרנסה כזאת! דחליל.

קשה להאמין לעינים.

והוא ממשיך – ובינתים הדחליל עושה את מלאכתו באמונה: מנופף בידיו ולפעמים גם משמיע קול פחדים כלפי הצפרים –:

– הנה, זוהי אירופה היום. במאה העשרים. את זה צריך לצלם ולשלוח לחבר הלאומים. – ועוד מתפלאים על נצחון מוסקבה בכל הקו.

אני מדבר אל הדחליל:

– כמה אתה מקבל ליום?

– אוכל ודירה. בתחלה קבלתי רק אוכל: זה היה בלי ידים. וכעת אני מקבל גם דירה – בעד עבודה בידים. – היום נפלתי על מציאה חדשה: הפחדה בקול. בעד זה אבקש גם כסף! קדחת אתן לו את קולי בחנם!

– ולמה אתה עומד על מקום אחד?

– מה? בעד משכורת גם ללכת?! מגפה לו בשיניו! – די לו לדחליל, שמנופף הוא בידיו! לא כן?

נכון מאד.

– מה מלאכתך מלבד זו?

– סליחה אדוני, אני דחליל מדופלם! – נא לא להעליבני!

– סליחה. לא נתכונתי להעליב. ואולם, חושבני, שאין לך הרבה עבודה: הן כל השדות פה שבעבר זה מלאים תבואה.

– נראה, שאדוני אינו בקי במצבה הפוליטי של אירופה התיכונה בפרט ואירופה בכלל. צפרי רומיניה באות הנה, ושלנו עוברות לחוץ לארץ, לרומיניה – והוא מראה לי בידי-דחליל שלו הסמרטוטיות: – הן אינן מכירות בחוזי השלום המרובים ואינן יודעות גבולות. וזה אסור אצלנו באירופה. לזה יש ריח שלום!

– אהא. – מה שֵׁם אדוני? – צעקתי בגרון נחר כבר.

– הוד מלכותי: עץ יבש לבית-סמרטוט, שוּשלת קֵיפוס-המצרי הראשון, ענף-רומאנוב מימין, בד-וילהלם האחרון למשפחת דחלילי האדם! –

האמת נתנה להגיד: הוא הראשון בשׁוּשלת-מושלים עתיקה זאת, שמצא סוף סוף את מקומו. לא המקום מכבד את האדם, כי אם להיפך. – אך ראיתי, שלא אבוא אתו לידי תכלית. שפתו יותר מדי אַלֶּגוֹרית היא. לא יכולתי להוציא ממנו את שמו. על כל פנים – כנראה בן-תרבות ומשכיל הוא.

– הוא אדם בעל השכלה גבוהה, שדעתו נטרפה עליו – מבאר לי ידידי בדרכנו חזרה.

נזכרתי בדברי הפתגם הגרמני: עוללים ושוטים מדברים אמת.

היום זכיתי להאסר שעה קלה בידי המשטרה הרומינית; “על חשד ריגול בולשביסטי”. בשעת חקירה רואה אני בידי ראש המשטרה גלוית דאר, שהוא מטלטל בה כל הזמן, מביט במה שכתוב בה ושוב שואל אותי שאלות מן ההגדה. ואחר כך מראה הוא לי את הגלויה:

– אדוני מכיר את הגלויה הזאת?

– כן, אני כתבתיה.

– מי הוא האדריסאט: ראובן?

– ידידי הצייר ראובן, נולד ברומיניה וגר זה שנים אחדות בתל-אביב.

– למה אדוני כתב לו את אלה?

– הוא ידידי ואני רציתי לשמח אותו, שיודע אני כבר קצת רומינית.

– המ – כן –

הוא מוסר לי את הגלויה:

– יקרא נא אדוני בעצמו, בקול רם את מה שכתב.

אני נוטל וקורא: – Nuva aplecati in afara. Biroul de misrare et Telegraf

הוא מפסיק אותי:

– בבקשה לתרגם.

אני מתרגם: “לא להִכּוף החוצה בשעת נסיעה!” – “משרד הדאר והטיליגראף”. –

– כעת בבקשה לקרא את הכל ותיכף לתרגם.

אני ממשיך: Duci du draculi! “לך לכל הרוחות!” – Baia cu aluri si vana. Beroti feme. “מרחץ: ו – – ו – – ואמבטי” – “לגברים, לנשים”. – Saa de asfepare Cl. III “אולם ההמתנה מחלקה ג”. – Fumotul – intersis "אֶ – – אֶ – אֶ – את זה שכחתי, בבקשה. – אינני זוכר את פירושו.

– אינו זוכר?

– אינני זוכר.

– ומאין לקח את זה?

– ממקום שלקחתי את השאר: ראיתי כתוב – והעתקתי.

– המ. – הלאה בבקשה. –

– Este complect intersis a scupa bep fos גם זה שכחתי. אדוני.

– המ. – שכח. – מענין. – הלאה, בבקשה!

– Cune ferate romane. דומני: “מסילת ברזל רומינית”.

– ואת השאר אומר אדוני ששכח?

– כן. אך אשתדל ללמוד ולא אשכח יותר.

– אדוני השתתף במלחמה?

עורי צפד עלי. זה ענין ביש – חשבתי – אם אגיד לו, שקצין הונגארי הייתי במלחמה, הרי יקפח את שוקי! בכל זאת החלטתי לא לשקר. – ואף כי ידעתי באותו רגע את רצינות הדבר וסכנתו: מה פירוש לא לשקר ברומיניה. –

– כן, השתתפתי.

וכדי שלא ישאלני הוא הוספתי תיכף:

– בתור קצין.

– קצין. – המ. טוב. ובכן, אם אדוני היה קצין, הרי יגיד לי בהן-צדקו הקציני: הבאמת אינו יודע את פירוש השורות הללו!?

– בהן צדקי, שכחתי. –

נצלתי. הוא מצא אותי לחף מחשד. כשנפרדתי ממנו, עוד שאל אותי:

– ולמה כתב לו אדוני דוקא את אלה?

– את אלה ראיתי בנסיעתי, בעברי ברכבת על פני התחנות השונות – וכתבתי. לוּ היה לי פנאי ללמוד ולקרא את שירי גוגה אוקטאביאן – הייתי שולח לו את אחד משירי גוגה.

הוא הושיט לי ידו ואמר בבת צחוק:

– סוקרני לדעת, מה יענה הצייר ראובן על אלה? ישלח לי אדוני את תשובתו, רק העתקה, אחרי שיקבלנה. –

תיכף ראיתי, שהוא אינו מכיר את ראובן: ראובן יענה על מכתב?! –

ככה נמלטתי על נפשי מחשד נורא: להיות בגן-עדן אחד עם המופסים שלנו.

סוף סוף קצת תועלת מן הקציניות שלי! על הן-צִדקהּ האמינו לי, שאינני יודע רומינית. איך באה הגלויה לידם? –

בנסעי כלפי הגבול – שוב ראיתי מרחוק את ידידי הדחליל המדופלם, עומד ומנופף בידיו הסמרטוטיות כלפי הצפרים הפאציפיסטיות.

לו ממשלת רומיניה וממשלת הונגאריה, המיניסטרים למסחר שלהן, היו לומדים קצת פרק בתורת הכלכלה הבין לאומית מאת הצפרים, כי אז לא היתה רומיניה נחנקת ביבולה והונגאריה לא היתה ממשיכה את השושלת לדחלילים.

הונגאריה זה מזמן אינה רויאליסטית. –

 

כ: תְּחִנַּת הַמָּשִּׁיחַ    🔗

וכדי שלא לצאת מרומניה חס וחלילה בכעין מנוחה על עצם בטחונם של היהודים – סדרה “למעני” הממשלה חזות-קשה באחד מכפרי הגבול שלה: בעיר-ואם בישראל סיגט שבפלך מארמורוש קבלו אותי במצב רוח מדוכא עד כדי שתיקת זועה: האיכרים שרפו את כל בתי היהודים שבכפר בּוֹרשה.

כל הארץ כמרקחת. כי גם החידוש שבדבר מוסיף דבר מה: גם הפלך הזה היה מאות שנים תחת ממשלת הונגאריה – ומעולם לא ידעו פה היהודים פחד. היו ביניהם בעלי משרות ממשלתיות חשובות ואפילו בראש המשטרה עמד פה שנים רבות יהודי.

אנשי שלומנו, לרבות גם מנהיגי הציונים, לא מצאו לטוב ביותר, שסופר עברי, ומארץ ישראל דוקא, ישתתף בועדת המחאה כלפי הממשלה. – ואולי גם צדקו במדה מרובה: בדברים “פנימיים” כאלה יש סכנה בהשתתפות מישהו מן החוץ. – ואולם לא יכולתי לעזוב את הסביבה מבלי לראות עין בעין את הנעשה שם. –

התמונה מבהילה. מאות אנשים, נשים ותינוקות מתגלגלים ברפש הרחובות, קרועים, שרופים, רעבים ועיפים עד מות. הרבה מן הילדים ישנים ברפש. – מנהיגי הציונים החישו להם עזרה: אוכל ובגדים. הבהילו גם אחדים מחברי הממשלה בראשות המיניסטר מוֹלדוֹבאן.

והנה תמונה: המיניסטר ופּקידיו יחד עם מנהיגי היהדות עומדים יחד ומביטים בשתיקת כאב ובושה על המחזה הנורא – ושם, למעלה על הגבעה, בחלק הנוצרי של הכפר כמו כן עומדת קבוצת אכרים ובראשם הסטונדט דאנִילוֹ וכומרם יחד ומשוחחים וצוחקים בקול-רם – –

הסטודנט דאנילו והכומר הזה – הם הם שליחי הפרופסור קוזה הגבור, המבעיר את בערת השנאה על ראש היהדות הרומינית בכל הארץ.

פה למטה: שתיקת אבל – ושם למעלה: צחוק.

המיניסטר מיִלדובאן אינו עוצר בעד לב-האדם שבו: מוציא ממחטתו ומקנח דמעה.

ושם למעלה – צחוק-פראים. –

את המיניסטר השגתי ביחידות בעיר, אחרי-כן קבל אותי באדיבות, שלא צפיתי לה ברומיניה.

– ובכן, “מובן” שאדוני מאשים את הממשלה?

– כן. ירשה נא אדוני המיניסטר להגיד לו דבר מה: היינו עַם טפש בהחלט, לוּ לא למדנו דבר מכל הפרעות הרבות שסבלנו משך דורות. לכל הפחות דבר אחד למדנו לדעת ברור: במקום שאין הממשלה רוצה – שם אין פרעות. בימיו של הצאר ניקולאי ויתר הצארים היו פרעות – ובימי הבולשביקים אין פרעות.

– אדוני אינו מכיר את עַם-האכרים שלנו.

– יסלח לי אדוני המיניסטר: אף אכר אחד לא נוסף פה בפלך הזה על אותם האכרים שהיו פה משך דורות תחת ממשלת הונגאריה. וגם: אף יהודי אחד לא בא הנה מאז ממקום אחר. אותם האכרים ואותם היהודים, שמשך דורות היו חיים יחד בלי פרעות. לא צריך להוסיף על זה, אדוני המיניסטר.

– ובכן, יחכה נא אדוני ימים אחדים טרם יוציא את משפטו.

וכשנפרדתי ממנו, לחץ את ידי ואמר בהדגשה:

– אנכי אינני רוצה בפרעות. וגם מלכנו הצעיר אינו רוצה בפרעות.

זה נכון: מלכה הצעיר של רומיניה, שגרם ועוד יגרום לה לאמו ולמדינתו צרות צרורות בגלל “חייו הדימוקראטיים” קצת יתר על המדה – ודאי שאינו רוצה בבלבולים בארצו. הנסיך-המלך הסימפאטי מאד עושה בעצמו “בלבולים” במוחם של אלה, שאינם יכולים להתפשר בשום אופן עם השערוריה הנוראה, שבן מלך גם כן יש לו לב, שדם זורם בו ולא שמן משחת-קודש. ואין צורך לומר, שאינו רוצה בלבולים על יהודים, שהרי הבלבולים שלו בעצמו נעשים בגלל יהודיה. – על כל פנים כך אומרים כל הבריות, שיהודיה היא. יען כי – כך אומרים – רק יהודיה היתה יכולה לסדר לו את “הפּוּטש” שלו באופן מוצלח כל כך: לעלות על כסא-המלוכה, המוקף כולו מתנגדים לו. בא הוא באוירון לפני יומים מחוץ לארץ, ואתמול עמד הצבא שבכל עיר ועיר ונשבע לו שבועת-אמונים בתפארת. – ואף כי בשעת המשחו למלך נשק לה לאשתו “לעיני כל הארץ” – בכל זאת אפשר לשער, שזאת היא נשיקתו האחרונה לה. – ובכלל: אוי לה לאותה נשיקה, הניתנת לעיני כל הארץ! – ליהודיה היפהפיה הגברת טֶדֶסְקוֹ לא ישק אף פעם לעיני כל הארץ – ובזה כל גבורתה שלה.

מלך כזה, על פי רוב ועל פי מסורת המלכים, אינו נוטה לפרעות. – אך לעומת זה: גם אינו נוטה להתערב בעניני פרעות בשעה שיש צורך בכך. שאלת היהודיה שלו חשובה לעת עתה בעיניו יותר משאלת היהודים. – ומשום כך יש לו בז’נדמריה שלו קצינים העוזרים לפעמים לעושי הבלבולים, קצינים, שפתאם נודע להם הסוד הנורא, “שהיהודים הצליבו את משיחם” – – על פי מעשה שהיה:

באותו פלך עצמו ישנו כפר בשם יוֹד; בכפר זה רווח מנהג מזה שנים אחדות, שבכל שנה “ביום החמישי הגדול” מסדרים התקפת אכרים על יהודי הכפר. בשעה כזו עוזבים היהודים את הכפר ומסתתרים ביער הקרוב. כששבים הביתה, מוצאים הם את בתיהם כמו אחרי שרפה: שבורים ורצוצים וגל של נוצות פורח מהם עד לב השמים.

כדבר הזה קרה גם כעת, לפני שריפת בוֹרשה. הממשלה שלחה קבוצת ז’נדרמים – אך קצין הז’נדרמריה עמד פתאום לצד הסיקריקין. –

כששאלו אותו פני היהודים של הכפר, ענה להם בשצף קצף קודש:

– כן, אתם ראויים לכך! רק היום מסרו לי, שאתם היהודים הצלבתם את המשיח שלנו! כן! אולי תעיזו להכחיש זאת?!

הצעתי לידידי, הד"ר אברהם פריד, ראש יהודי סינט (גם כן אחד ה“באפטיסטים” הנאמנים), לפנות תיכף אל המיניסטר מולדובאן, שלמען השם יתן פקודה לכל בתי הספר הנוצרים ברומיניה, ללמד את העם לדעת, שהיהודים הצליבו את משיחם! –

איזו אירוניה מרה: קלוזנברג, בירת טראנסילואניה היא העיר, שמשך דורות הקימה לעם ההונגארי את גדולי הספרות והאמנות שלה. עיר זאת היתה בבחינת “ציון” בהונגריה, שממנה יוצאת תורה גם לבודאפשט. –

וכעת ירדה שם ההשכלה למדרגה כזו, שקצין הז’נדרמריה אינו יודע אפילו את עיקר העיקרים של הנצרות: “שהיהודים הצליבו את המשיח” –

בימי אבל אלה של חורבן בּוֹרשה נתעוררה השאלה בין יהודי טראנסילואניה בדבר סדור מגבית לקרן היסוד, במטרה להושיב את קרבנות בוֹרשה בארץ ישראל. כל היודע את העיר סיגט – יודע, כמה מן החידוש הסנסאציוני יש בעצם התעוררות שאלה כזו שם. סיגט עיר הישיבה הגדולה והקדושה שבכל אירופה התיכונה לפני שנים אחדות – היתה מרכז החרמות והנזיפות על הציונות ועל כל הכרוך בה. הרב הגאון טיטלבאום המנוח היה אומר:

– מוטב אהיה בגיהנם יחד עם המן הרשע – מאשר בגן העדן עם “אותו הדוקטור” (הרצל). –

אותו הרב הגאון מסיגט היה עקבי מאד גם למעשה: אסור היה לאחד ה“בחורים”, התלמידים שלו ליהנות הנאה כל שהיא מיהודי שהיה חשוד בציונות, אפילו אם היהודי נוהג כשרות כמוהו בעצמו ומדקדק במצוות קלות כבחמורות. לא כמו חבריו-לחרמות, יתר רבני אונגאריה הכשרים: הם לא אסרו את פרוטותיהם של הציונים. אדרבה: “מצוה לעקור שֵׂער מחזיר!”.

ופעם קרה, שאחד מתלמידיו נכשל בדבר עבירה: המשיך לאכול את “יומו” על שלחן יהודי אחד, שבינתים הכניס אל ביתו קופסת קרן הקימת. הבחור החסיד ראה את הקופסה בשעת ברכת המזון שלו. – על זה תקפתו עוית, נפל מעל כסאו – והקיא את כל הסעודה. כששב לאיתנו, גזר עליו הרב הגאון תענית לשלשה ימים.

זה היה לפני המלחמה – והיום עומד בראש הקהלה היהודית שם אחד ה“באפטיסטים” הותיקים, והנוער שבעיר דוגל כולו בשם ארץ ישראל והשפה העברית, ההולכת ורווחת שם יותר ויותר.

ומספר לי אחד מחברי “השומר הצעיר”, שלפני שנים, כשהד"ר אברהם פריד היה עדיין תלמיד הגימנסיה בבודאפשט, בא הביתה לעיר הוריו סיגט והביא בילקוטו חבילה הגונה של דברי תעמולה ציונית. הזמין אותו הרב הגאון ואמר לו:

– הוֵי יודע, בחור, שעד שאני בחיים – לא תעשו פה ציונות! הבינות?!

ענה לו הגימנסאי פריד:

– עד שהרבי הוא בחיים? טוב, רבי, אך אין אנו ממהרים כל כך. – אמר ונמלט על נפשו.

וכעת מציעים בעיר סיגט הקדושה והטהורה, לישב את יהודי בוֹרשה בארץ ישראל! –

ואולם ההצעה נשארה מעל. אך זה לפני ימים נתקבל מכתב מאחת המשפחות שבמושבה הטראנסילואנית שבעמק יזרעאל, המודיעה שהמצוק הנורא והאדמה הצחיחה מכריחים אותה לשוב לטראנסילואניה – –

רושם המכתב הזה לא היה פחות זוָעני ומחריד מאשר חורבן בוֹרשה. –

באחד מכפרי טראנסילואניה הוליכו אותי אל ביתה של אשה קשישה אחת כבת מאה ויותר. – השעה שבליתי בחברתה של “הסבתא-הדס” נתנה לי יותר, מאשר העתון “ההד” רוצה לתת משך ימי קיומו בכל גליונותיו יחד. בשיחתנו על ענין הפרעות וארץ ישראל, אמרה לי:

– בכל יום ויום בערב בין השמשות מופיע לי משיח צדקנו, עומד הוא במועל ידים, ידיו פרושות עלינו ואומר: “הלאה, הלאה, הלאה; עשו, עשו לארץ ישראל ואל תפסיקו! אף לרגע אל תפסיקו!” – וכל פעם ששונאי ישראל מציקים לנו באיזו גזרה, או בפרעות בגולה, הרי הוא מוסיף את המלים “ביתר שאת” “עשו, עשו ביתר שאת ואל תפסיקו!” – וכל פעם שצריך לבוא איזה אסון חלילה וחס בארץ ישראל גופא, הרי הוא מוסיף את המלים “למען השם, עשו ביתר שאת ואל תפסיקו!” – ואולם אם קורה חס וחלילה, שמי שהוא חוזר מארץ ישראל ביאוש – הרי הוא מופיע בשחורים, יושב על הקרקע, כובש את פניו ושותק. – בשעה כזו אני גוזרת על עצמי יום צום. –

היא שותקת רגעים ארוכים ואחר כך אומרת:

– רק זה לא. – רק לא לשוב. – רק לא להפסיק את תחינת משיח צדקנו. – רק זה לא. ורחמו-נא גם עלי, חלשה אני מאד וכבר אין לי כח לצום. – –

 

כא: עַרְשִׂי הַנֶּאֱנַחַת    🔗

ערשי – זוהי בקעת-הקארפאטים, המשתרעת משני עברי נהר-לאטורצה, הדומה בהרבה לירדן. בשבילי, בשביל תלמיד-ה“חדר” ההוזה ורואה מסביבו תמיד את דמותם של נפות התנ“ך עם כל אשר להם – בשבילי היה הלאטורצה באמת הירדן. כשם שעיר מונקאץ' היתה בשבילי ירושלים; מגדל השעון שבה – מגדל דוד; מבצר-פאלאנקה הסמוך לה – מצודת ציון; חורבת בית המדרש הישן – הכותל המערבי, ואחד הקבצנים הישישים, שסבי ז”ל היה נותן לו תמיד נדבה כפולה – אליהו הנביא.

הכפר הקטן שאני נולדתי בו, דאוידהאזא – היה משום מה בבחינת לוד: אני נולדתי בלוד; ה“חדר” שלמדתי בו – עלית בית-נתזה". ר' ליב, ר' יהודה יצחק, ר' וולף, ור' יעקב לייב סוחרי-הבהמות – היו תגרי-לוד.

הגויים שבכפר היו לנו – הכנעני והפריזי; והצוענים שבקרו אצלנו מזמן לזמן, ושהיו לבושים בגדים עם כפתורים גדולים עשויים נחושת – היו הכפתורים, העוים, הכסלוחים והזמזומים. –

כעת, שאני שב מארץ ישראל האמתית – כל התמונה ההיא איננה. וכשאני עובר ברחוב בכפר-מולדתי – מרגיש אני ספוק-נפש יוצא מן הכלל; יותר מספוק-נפש, ממש נקמה; – נקמה בגורל האכזר: הנה, ראה והתפקע, חביבי, חלומי זה נתקיים במלואו, אני הייתי בארץ ישראל! לכל הפחות חלום אחד שנתקיים, דוקא! – ולא רק הייתי שם – אלא אני חי שם!

אכרה זקנה מופלגת אחת מכירה בי:

– הנה, הלא זהו בנה של הדסה! בחיי, בנה של הדסה! –

והיא נגשת אלי, “לוקחת” אותי אל תחת סנרה, כלומר: מכסה אותי בסנרה, מחבקת אותי ברחמים גדולים ובינתיים יורקת שלש פעמים;

– טפו, טפו, טפו! כמה גדלת!

ושוב מביטה בי – ועיניה הישישות זולגות דמעות:

– האי, לו זכתה אמך לראותך בכך! – מאין אתה בא, ילדי? מאמריקה; האי, לו זכתה אמך לראותך עשיר כל כך! –

נו, מילא! “עשיר” – לאו דוקא. ואני נזכר בפתקאות האדומות של מחלקת המסים שעל יד עירית תל-אביב, המונחות שם על שולחני לראוה ולזעוה.

אני מסביר לה, שאני בא מארץ-ישראל. – – מפאלסתינה? מה אתה סח?! מארץ הקודש?! האי, לו זכתה אמך לדעת, שאתה מתפלל יום ולילה לנשמתה. שם על יד המקדש שלכם! האי, לו זכתה לדעת זאת ילדי!

“יום ולילה” “על יד המקדש” – מילא. ואני נזכר בפרעות שעל-יד המקדש.

והיא בוכה.

והבית שבו נולדתי, ושאחד “הפְּריזיים” העשירים יושב בו – מביט בעיני-חלון שלו העששות, הקרועות בפוך כחול-עמוק ומחייך כפרוצה זקנה, הרוצה להצעיר שנים אחדות וגם מתביישת קצת מפני –

ועץ אגסי-הבר הקטנים, המבשיל את פירותיו מקהי-השינים רק ליום ראש-השנה – מנענע לי בצמרתו העבותה והקוצנית:

– אַי אַי אַי. מאז עזבתני, אין מי שיברך עלי בשם ומלכות בראש השנה – לפקודת סָבך!

ובחצרנו דממה. כלבנו הקטור אינו יוצא לקראתי ואינו נוזף בי בנהימה: “איפה היית כל הזמן?!” – איפה הוא? לכל הפחות את שלד-עצמותיו לוּ מצאתי! זנבו הנהדר – –

אינני יכל לעצור ברוחי – אני קורא בקול: הֶקטוֹר!! –

אין עונה. וכשאני נכנס, נובח בי כלבלב כנעני בלשון חִוית חדשה. אני עונה לו עברית והוא אינו מבין אף מלה. כלבלב משתרר בממלכתו של הקטור מלך הכלבים, על כסאו של “צפנת פענח”. – ונובח בי בחוצפה. הקטור היה נותן בו את עיניו – והיה נעשה לגל של זבל! –

הקטור איננו. הכל הבלים. הכל הבל. רבואות שנים תעבורנה אל נצח האפס – והקטור לא יהיה עוד. כמה עצוב הוא הנצח. –

תיכף אפרוץ בבכיה. –

– אתה סנטימנטאלי – שומע אני את קולו של הסופר-המבקר העברי ממרחקי תל-אביב.

– סנטימנטאלי,?! מה זאת סנטימנטאליות?! אמור, מה זאת?! היודע אתה את פירושה של המלה “נצח”, שאתה חוזר עליה בשיריך שבעים ושבע פעמים?! – הוי, איזה חיי-נצח טיפחנו פה יחד עם סבי, עם הקטור, עם התוכי-יוסי, עם מריה הכסופה, עם פֵּטֶר, עם משפחת החסידות שעל גג-רפתנו ועם עץ אגסי-הבר הזה פה יחד! והנה נשארנו שנינו: העץ ואני. הוא, העץ הולך הלוך וקֵרֵחַ. כבר לא הכיר אותי: עִור הוא. ורק את קולי שומע עוד. ואני – אני: עוד אביבים מאוסים, אביבי-סרק אחדים – ואינני. אינני. – “סנטימנטאליות”. איפה הוא הקטור?! השומע אתה מבקר?! איפה הוא הקטור?! ואיפה הם יתר עמיתי?! אפילו את השקר החמלתי של השארת-הנפש אינכם מְרַתִּים להם! רשעים! איפה הקטור? מריה! פטר! יוסי! יוסי!!!

בעל הבית, בעל-ביתנו, מזמין אותי אל חדר-ערשי – – ופתאום רואה אני שם על הגבעה עומד צלו הלבן של סבי, על ידו הקטור, ובידו הנטויה הוא מצווה עלי במפגיע בקולו החמוּר והרך:

– מארש מפה! הביתה! לארץ-ישראל! – חושה, חושה טַלְיָא!

אני מתחנן לפניו אלם: רק עוד רגע, סבא! – והוא:

– לא, טליא! אסור! אין מזוזה בביתנו! – מארש!

אני ממהר לצאת – והפריזי אינו מבין, למה אני מסרב להכנס אליו? –

כמה קשה לעזוב את העץ הקשיש העיור.

הפריזי מוליך אותי לאורך רחוב הכפר ומבאר לי את הבתים ודייריהם החדשים. –

במקום “עלית בית-נתזה” – רפת חזירים.

די!

אני ממהר לצאת את הכפר – ופעמון בית-תפלתם מדַנדֵן אחרי בקול הלוית מת-חשוב.

מכל ארץ-ישראל של-מטה שבבקעת הקארפאטים פה לא נשאר לי אלא דבר אחד: הגזרה-השוה היחידה שבין ארץ-ישראל ובין הארץ הזאת: הריקורד של ארץ ישראל בים המלח, העמוק מכל עמקי כדור הארץ, והריקורד של עמק-הקארפאטים, העני והחשוך בכל ארצות הישוב שעל כדור הארץ. באיזה מקום בעולם הגדול אוכלים היהודים פת-תירס קלויה עוגות על גבי הכירים?

באיזה מקום אופים לכבוד שבת פשטידה מקמח תירס? –

באיזה מקום מבשלת בעלת הבית היהודיה סיר מאכל (שעועית או תפוחי אדמה) לאכול ולהאכיל ממנו את ילדיה משך שבוע ימים? –

באיזה מקום מוכרים “עליה” לשבת במחיר הלר אחד (עשירית המא"י)? –

והרכוש, במקום לעלות ולהתפתח – הולך ויורד פה מדור לדור. ר' בנימין הקוידאנובי היה עשיר מופלג; בניו היו אמידים ונכדיו – קבצנים.

ובעיר מונקאץ' אפשר לראות עוד היום ריקורדים יפים: אברכי-משי מתהלכים ברחובות בשעה שתים עשרה בצהרים – ותיק של טלית ותפילין תחת בית-שחיים. – בצהרים. אנשים בריאים ושלמים בתכלית ואינם עושים כל עבודה בעולם. בבית המדרש חציָם לומדים מתוך הרגל וחצים מבלים ב“פוליטיקה” של לצים: מקללים את “המתנגדים” ומגדפים את הציונים בשם ומלכות. ובינתים חוזים חזון ארץ הקודש ורואים בנבואה ובחלום מאספמיא את כל מעשי-הציונים הנוראים והאיומים, וכוח-הדמיון המבורך שלהם עובד בכשרונו של ה. ג. וולס:

– הציונים משחקים בכדור רגל בחצר הכותל המערבי; וגם את חזיריהם הם נוחרים שם. –

– הציונים מכסים את סוסיהם בטלית שכולה תכלת. –

– הציונים נוסעים ביום הכפורים שחל להיות בשבת על עגלות ואוכלים בינתים בשר-גמל גלויי-ראש ומברכים עליו ברכת-המזון בקול רם.

– הציונים מגלחים ברחובות העיר את זקניהם של תלמידי חכמים ומוכרים את השער לערביים לעשות ממנו בגדי חורף.

– הציונים מלמדים את ילדיהם לגבל משלג את דמותם של גאוני ישראל בכדי להמס אותם במי-רגליהם. –

– נערות הציונים אורבות להרב זוננפלד ותובעות אותו בפֶה ברחובות ירושלים. –

– הציונים “המזרחיים”, בכדי לעור עיני צדיקים, עושים בתי מדרשים, מגדלים את פאותיהם של התינוקות, מושיבים אותם לפני הגמרא ומשיחים אתם שיחות נבול פה וגדוף מערכות אלהים חיים. –

באיזה מקום בעולם הגדול עסוקים שלומי אמוני ישראל בדברי-חזון כאלה? –

והמנצח על עושי המלאכה האלה הוא “הרב הגאון הגדול, עוקר הרים, בוצינא קדישא, שרגא טהורא מעליא, מרן ורבן של כל בני הגולה מוהר”ר רבי חיים אלעזר שפירא יהוד“ע ב”נ צ"א. –

הָרַבִּי הגאון שפירא, אב“ד דק”ק מונקאץ ת"ו, המחרים בגזרת עירין קדישין ובתקיעת שופר את “אגודת ישראל”. על שמתישבין בארץ הקודש ועושין מעשי זמרי דמתקריא “ציונות” רחמנא ליצלן.

המחרים את כל הציונים למיניהם.

ואת הקולונל ודשבוד, המסייע לסיטרא אחרא,

ואת הלורד בלפור, הדוחק את הקץ,

ואת ממשלת אנגליה, המרחקת את הגאולה,

ואת כל מי שאינו בפארטיי שלו, זוהי האגרארפארטיי בשעת הצורך, ושלא בשעת הצורך: איזו פארטיי אחרת. –

הרבי הגאון, היורק על ארונו של אחד המתנגדים שלו בשעת הלויתו – והמשלם אחר כך קנס הגון על כך. – ומי הוא המתנגד המת? אני מבקש להאמין לי דבר אשר לא יֵאָמן בשום פנים: מורה הדרדקי שלו, של הרבי! תלמיד חכם שמת בזקנה מופלגת. על ארונו ירק התלמיד ברחובות קריה, בעברו על יד ההלויה. –

הרבי הגאון, שמקרוביו וחסידיו מוציאים את הכרוז הבא:

ב"ה.

יהודים רחמו!

זה שנים על שנים, שרבינו הקדוש חיים אלעזר שפירא שליט"א אוסר מלחמה בעד האורתודוכסיה האמתית;

עומד כחומת ברזל ונלחם על אף כל הרבנים. הוא הצליח לבטל את משרד האורתודיכסים בפוד-קארפאדסקי-רוס, כדי ליסד משרד, שבו הוא המנהיג לכל הענינים.

כראוי למנהיג ישראל.

ואולם לדאבוננו, מזה שנים אחדות, שעיר מונקאץ' נהיתה לעיר-מקלט לכל נביאי השקר. בתחילה התישבה פה הבאנדע הידועה עם אותו ה – – (הכונה להרבי מבלז, שהרבי שפירא הצליח לגרש אותו מן העיר על ידי הלשנתו לשלטונות. א. ה.) בראש ועשתה תל-עולם מן היהדות. כשנפטרנו מן המספחת הזאת, נשארו פה חסידיו הצבועים, השופכין בכל יום את דמו של הצדיק שלנו; וה – – שלהם מביט בזה ושותק. אחרי כן בא הנה הספינקער (שטינקער בלע"ז) (הכונה להרבי מעיר ספינקה. א. ה.) והתישב פה ומקפח את פרנסתו של המרא דאתרא שלנו, ובני ביתו עושים להם “חצר” ר“ל. והשני בדומה לו, המכנה את עצמו בשם “זִידִטשויבער רבי” עושה גם כן כמוהו. המרא דאתרא שלנו שליט”א צועק בפומבי בבית הכנסת, שכל זה עושה את העיר לעיר הנדחת.

כעת הגיע הזמן של בחירות המדינה. לכן אירגן המרא דאתרא שלנו מפלגה יהודית ובראש הרשימה עורך הדין ד“ר סענדר קראא, כדי להעמיד את הדת על תלה, לשלוח מפה את כל הצבועים, את הרביים כביכל, מן העיר וכדי לחזק את כוחו של המרא דאתרא. מנהיג הרשימה הנ”ל קבל על עצמו את כל העבודה הזאת, בעד זה ערבים שני אחיו, הגביר ר' בייניש קראא, נשיא קהלתנו, אשר עשה כבר את הכל, כדי לפטר מפה את הספינקער ואת הזידיטשובער, לבטל את הישיבות, ואת בתי המדרשות שלהם. ואשר בעוה“ר לא הצליחו לעת עתה. יען כי ישנם רשעים יהודיים, העושים נגד רצונו של המרא דאתרא שלנו. – אחיו השני הוא ר' יעקב קראא, שהיה זמן-רב מנהל קופת החולים, ועבד לטובת הכלל. זה היה רצונו של המרא דאתרא שלנו שליט”א, לעשות אותו לראש-העיריה היהודי פה בעיר מונקאץ'. ואולם בעוה“ר בכל הזדמנות מתלכדים כל הרשעים הנקראים בשם חסידי בעלז, ספינקא, זידיטשויב ווישנצע, אנטניע, דאלינע, סיגעט, אדשיווע, קאסוני, קערעצקי וכדומה ועושים יד אחת להחליש את כח הקדושה שלו. וכעת משכו הרביים שלהם גם את הרביים הקטנים שלנו, שהם לרבינו שליט”א כקליפת השום והם נושאים בין הקהל מכתבים מאת הרבנים, להצביע לטובת הרשימה מספר 11 עם המנהיגים המדיחים הידועים מנדל גוטמאן ומשה טעטשער בראשם. שומו שמים על זאת! לעשות נבלה כזו בישראל! נגד רצונו של גדול הדור! ואת זה עושה ה – – – – (הכונה להרב דושינסקי, המועמד כעת לרב ראשי “לאגודת ישראל” בירושלים. א. ה.) האובער לענדער מעיר חוסט למען משה טעטשער, לעשות אותו לציר.

והאם לא ידוע לכלם, שהד“ר סענדער קראא מוכשר יותר להיות לציר מאשר גוטמאן ורוזנפעלד? הרשעים החסידים מכשירים את טלפי החזיר שלהם ואומרים, שהד”ר קראא עם אחיו הם גויים גמורים, מחללי שבת ואוכלים חזיר. ואפילו אם זה אמת, האם מן ההכרח הוא, שציר יהודי יהיה יהודי כשר? – לא! – נחוץ לו רק שכל! לשבת לאכול יחד עם הפריצים (השרים, א. ה.) וככה לעשות טובות ליהודים. ואת זה תוכל לעשות משפחת קראא. ואולם גוטמאן וראזנפעלד, יהודים בעלי זקן ופאות? – הנשיא שלנו גם כן איננו יהודי כשר ודוקא משום שיושב הוא תדיר בבתי הקאפע מצליח הוא להוציא לפועל את אשר המרא דאתרא שלנו שליט"א דורש ממנו, (כלומר: לגרש את הרבי מבלז. א. ה.) ובקרוב יצליח, שאחיו יבחר לציר במטרה לגרש מפה את הספינקער יחד עם בני הישיבה שלו, המסתובבים פה, מאה סייחים עם זנבי-הסוס הארוכים שלהם.

ביום א' הנ“ל נשא המרא דאתרא שלנו שליט”א יחד עם הד“ר שאנדאר קראא נאום פרוגראמע בבית המדרש הגדול, במונקאץ' ואמר בפירוש, שכל יהודי אמתי יצביע רק לטובת הד”ר שאנדאר קראא וכל הרשעים (רבנים בלע"ז), העושים את ההפך, הם בכלל “ארור אשר יקים” – – –

לכן אנו מבקשים מאת כל החסידים של הרביים מכל המינים, שלא יתנו להדיח את עצמם בידי הרביים שלהם, יען כי אלה אינם דורשים אמת. נביאי שקר הם, נביאי הבעל, הרוצים להטות אתכם מדרך היהודית. כל יהודי אמתי הולך עם המרא דאתרא שלנו, רבן של כל בני הגולה, איש קדוש מרן חיים אלעזר שפירא שליט“א ומצביע לטובת ראש הרשימה הד”ר סנדער קראא. יהודים, רחמו על המרא דאתרא שלנו שליט"א הנרדף מכל צד בידי קשר רשעים, הנקראים בשם חסידים, ועזרו לנצחונו, שיהיה לו בא-כוח שלו המגין עליו ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה במהרה דידן ברוב רחמיו וחסדיו.

חסידי מונקאטש

בתור הנהלת המפלגה הריפובליקאנית היהודית.

זהו אחד הכרוזים של חסידי מונקאטש מיסודו של הרב הגאון שפירא ובית מדרשו. דוקומנט מענין למדי. כרוז בשם “רב גאון ראש של כל בני הגולה”, המתיר בפירוש לא להיות יהודי כשר בשעת הצורך הפוליטי, לאכול חזיר ולשתות יחד עם הפריץ.

המארגן מפלגה במטרה, לבטל את בתי המדרש ולגרש את תלמידיהם. והמכנה את הפאות בשם “זנבי-סוס ארוכים”.

איפה בעולם הגדול שוררת מאפליה כזאת? –

והנה כרוז נגד הגימנאסיה העברית במונקאץ':

אזהרה

"לאפרישא מבתי-עון הצ’יאניסטען.

הן למשמע אוזן דאבה כל נפש בית ישראל על המספחת הנוראה צרעת ממארת הציאניסטען, אשר בעו“ה מעשי שטן הצליח להעמיד שיקוץ שומם העברעאישע שוהלען וגימנאזיע למען צודד נפשות למינות ואפיקורסות וכו' וכבר הזהרנו בשנת תרפ”ג באיסור חמור מללכת לבתי הספר שלהם המלאים מינות ואפיקורסות וכו' לזאת איפוא אליכם בית ישראל נקרא, השמרו לכם מבתי עון שלהם, אסור עפ“י התורה ללכת שמה, חוסו נא, חמלו נא על בניכם ובנותיכם יתר הפליטה הנשאר לכם לבלי יאבדו ח”ו מקרב ישראל, מנעו רגליכם מלכת לבתי עון ותלאה, בתי “משחית” הציוניסטען, והעוברים ח"ו ינזרו לבושת ולדראון ולהשומע ינעם ויבא עליו ברכות טוב.

מונקאטש עש“ק נשא תרפ”ו ועל החתום: חמשה רבנים וראשי אב"ד.

והנה, במנוקאץ‘⁴ זו עומדת היום הגימנסיה העברית על תלה "למען צודד נפשות למינות וכו’ וכו'.

רק היודע את מרותו של “הרב הגאון” ועריצותו, יבין, מה היה נחוץ בשביל ש“יצליח מעשה שטן” להקים פה בחשכת מצרים זו בית ספר תיכוני עברי.

ומובן, שגם זה מעשה ידי “באפטיסטים” אחדים, הנצבים עד היום כסלע איתן בתוך נחשולי הפוליטיקה המקומית ועיניהם לציון שבגולה: לתרבות העברית.

הפוליטיקה המקומית, הארצית – זה הסער הסוחב אפילו את טובי העם פה הנה והנה והאוכלת את המרץ הלאומי בכל פה. מנהיגי הפוליטיקה הזאת אינם מרגישים כבר במלחמתם: בשבילם הרעיון הלאומי, שהם מודים בו וגם נלחמים בעדו, אינו כבר היום אלא סולם לעלות בו אל פסגת בית הנבחרים בפראג. ומובן, שגם “גרי אריות” ישנם פה למדי: אנשים, הרחוקים מכל דבר לאומי יהודי ומכל התרבות העברית וגם מתנגדים להם – “מרשים” לבחור בהם בתור ציונים ובלבד שישיגו את מספר הקולות הדרוש להם בשעת הצורך.

וגם אלה אין בכוחם להעמיד את ההיסטוריה באמצע הדרך. גזרת “השטן” נגזרה על מונקאץ' שדור חדש הולך ועולה מתוכה ומסביבתה, דור שאינו פוחד מפני סאבאנארולה החסידי וגזרותיו. ודוקא פה ב“עיר ואם זו, בשַּׁפִּירָאֵל” קרה מקרה, שחלוץ אחד, שביקר בבית הוריו מארץ ישראל, נכנס בתשעה-באב אל בית מדרשו של העריץ-החסיד וראה, איך זאטוטי החסידים מתלוצצים וזורקים זה על זה קרקפות-חוחים, ובמשחק זה משתתפים החסידים אנשי המעשה של הרבי ומקורביו יושבי שולחנו הקדוש. בראות זאת החלוץ, קם וצעק כלפי הרב הגאון:

– אתם עושים חוכא ואטלולא מאבל החורבן! בושו והכלמו, אתם המתעללים בכאבנו זה הלאומי, הגדול מכל כאב! ימח שמכם וזכרכם! ועוד אתם מדברים לעז עלינו הציוניסטען, שאנו מחללים את כבוד הכותל המערבי! – טפו! –

וירק ויצא. –

בבית המדרש קמה דממת-מות.

הרבי הגאון פקח את עיניו לרוחה ופיו נשאר פעור.

במקרה אחר של העזת-פנים כזו, היו החסידים קורעים את החצוף כדג מלוח.

ורק זקן אחד היה שם, שבשעת מעשה איש לא ידע אותו שם ומאז אבדו עקבותיו; אחד הקבצנים הנודדים, שקם ואמר:

– “אשרינו שזכינו לשמוע מוסר אלהים! – חייכם, שזה היה אליהו הנביא בעצמו ובכבודו!” אמר, קם מן הקרקע. נגש אל ארון הקודש, נשק לפרוכת ויצא בבכיה חרישית. –

בחור בעל מכנסים קצרים וברכים ערומות, עם ראש פרוע, בדמות כזו ודאי שאיש לא ראה עדיין את אליהו הנביא.

ואם ראהו – ראהו דוקא במונקאץ'.

אך הרבי הגאון המשיך את הקינות ולא שכח מלהכניס אל תוך אבל-ציון גם את אבל מונקאץ‘, לרגלי המקרה המעציב מאד שהציונים הצליחו, שאחד מרחובות העיר יקרא על שמו של ר’ יהודה הלוי והשני – על שם ביאליק.

– אוי לנו כי נטמאנו! – בכה הרבי הגאון בדמעות שליש – שני רחובות עירנו, עיר ואם בישראל, היו לשמה ושאיה! אחד מהם נכתם בשם האפיקורס ביאליק והשני בשם גיסו האפיקורס יהודה הלוי!

חידוש סנסאציוני בתולדות הספרות העברית: ביאליק הוא גיסו של יהודה הלוי!

 

כב: הָאֹפֶּרֶטָּה הַקְּדוֹשָׁה    🔗

והנה, זיכני אלהי-הלצים גם במאורע מיוחד במינו במחיצת קדשו של הבוצינא קדישא: חתונה בבית הרבי שפירא. חתונת בתו היחידה, הנישאת דוקא לאברך משי הנתפש לציונות רחמנא ליצלן. בר-אורין ובר-אבהן, בן לאחד מחשובי הרבנים בפולין. –

כשגמרו את “תקיעת הכף” והשדוך הוחלט – התחיל מיניסטריון הרבי שפירא לגייס את “העולם” לטובת החתונה, שצריכה להיות “ברוב פאר ובהדר, שלא ראתה עוד עין”. והתחילה הטלת ה“מסים” על החסידים, המקורבים – וגם על שאינם חסידים ואינם מקורבים בכלל. אין בודקים “בשעת הדחק”, וביחוד אין בודקים חסידי השליט“א את כספם של הימחשמוניקים ובלבד שיתנו. מרן איש קדוש שיחיה הוא ענותן גדול ב”ה ומוחל על כבודו ועל כבוד תורתו הקדושה ומטמא את ידיו הטהורות בכספם של ציונים ומתנגדים וכל מיני סטרא דטומאה ר“ל – אך כל זה להגדיל תורה ולהאדירה בהילולא דבי רבי, המחייב את העשירים והעניים גם יחד לזכותם ולהעלות לכל הפחות את כספם לקדושה, כמו שכתוב כסף וזהב מטהר מתנגדים וד”ל. ככה היו מהלכין שליחי מצוה המזיקין מבית לבית והטילו את מרותם ואת אימתם על כל הסביבה ואספו הון להוצאות “החתונה הגדולה”, כדברי פי-קדשם. שבועות על שבועות רעשה התכונה בעיר מונקאץ-מונקאצ’יבו והגליל, והנה: כל הסביבה העניה, הכפרים המרודים והמהפכים בחררת-תירס, תושבי עמק-היללה הזה, שפת-לחם אמתית, כלומר, פת-לחם דגן או חטה, הופעת-חג היא להם, שרק יחידי סגולה זוכים לה – כל הדלות הנוולה הזאת פתחה את “אסמיה” והתנדבה “בשפע” לַמֹּלֶך המונקאצ’י, המפיל את חִתִּיתו על סביבתו, על המוחות המסכנים הפרימיטיביים הללו, המפחדים מפני קללת-קדשו, לאין דוגמא יותר מאשר הרותינים האנאלפא-ביתים מפני מריה הקדושה וכל קדושיהם יחד. דרשת החרופים והגדופים הגדולה, שהרבי שפירא דרש בבית מדרשו, ושבה תלה את קללתו הגדולה באויר, כחרב דמוקליס איומה וממורטה – היתה דיה, שכל הנשים דקרפאטורוס היהודית ינערו את סינרן ויחטטו בין סמרטוטיהן וגם – – יגנבו מכל הבא בידיהן ויביאו שי למורא הגדול לחתונת בתו, כדי שחס וחלילה לא תפולנה קרבן לקללתו הנמרצת, שהוכרזה באזני כל ישראל:

–… ואשה כי תזריע ותהר ללדת, מארת אלהים תבוא עליה ועל בטנה, אם תלך אחרי אלהים אחרים להדח נדח אחרי שונאינו ולא תתנדב באשר לאל-ידה בהקמת שולחן-המזבח הטהור לפני אדוני! הפל תפיל את זרעה לפני דוותה, ואם ילדה בכל זאת, פגר יתפגר הולד הארור לעיני אמו המאוררת וקבורת-כלב יקבר מאחורי חומת בית הקברות לחרפה ולדראון עולם אמן ואמן!

“בהקמת שולחן-המזבח הטהור לפני אדוני” – זהו שולחן החתונה של בית הרבי שפירא.

ומי אשה תוכל לעמוד בפני פחד אלהים אשר כזה ולסכן את חייה ואת חיי ילדה שתחת לבבה, או שנולד כבר וגורל פגר-כלב יהא חופף עליו באשמתה היא?!

וקללת-דמוקליס זו סחבה מתנות דלים אל בית הרבי שבועות על שבועות. – ואם בקרפאטו-רוס אין הגנבה נמנית על העבירות החמורות ביותר, הרי לפני החתונה הזאת פרצה ממש מגפה של גנבות עופות וחפצים מכל המינים, כלים מן החנויות, צרכי-אוכל ומסכות-בד, עגלות מן הרפת, ואפילו בגדי-תינוקת ועריסות לכבוד צאצאי הרבי-שיחיה, שיזכו להוולד מחתונה זו! – והממונים “על המס והמכס” – קיבלו את הכל, את כל המתחיל בהא-הידיעה! – לענוותנותו של בוצינא קדישא אין גבול ב"ה. –

והנה הגיע יום הכלולות. ברחובות מונקאץ' הצטופפו המונים שנהרו מכל אפסי קרפאטו-רוס לזכות במבט-עין אחד, עתונאים וצלמי ראינע, שהרבי הזמינם לזַכּותם בברכתו ואגב עמד אתם על המקח והצליח להוציא מהם פרוטות-זכיון לצלום; לאלה הבטיח לתת גם את עצמו, כלומר: את זיו-קלסתר פניו הקדושים, “ששום יליד אשה לא זכה עדיין לצלמם בהיתר”. ורק אחד מהם הֶערים והוציא ממנו שכר צלום, זה היה צלם-ריפורטר גאוני, שרימז לו על האיסור החמור האוסר ליהודי כשר להצטלם. – – ריפורטר זה, שקיבל דמי לא-יחרץ – היה בעצמו יליד מינקאץ'! – בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יֵרוֹעַ. –

וכל התכונה הרבה הזאת לא היתה לשוא. כדאית היתה חתונה זו, שיטרחו בגללה את הטרחה הגדולה הזאת ושיקריבו על מזבח-שולחנה, או שולחן-מזבחה את הקרבנות הרבים ויעברו עליה אפילו את כל הלאוים שבתוכה! אורייתא והרבי – הרבי קודם! כי הנה עומדים ההמונים הצפופים ברחובות קריה ועל המעקות והגגות ובחלונות ועל העצים והאבנים ועל כלונסאות עמודי הטילגראף והטיליפון – ופתאום נשמע קול שופר ושופרות הבא ממרחקים, כרוזא קרי בחיל וקל קרנא משרוקיתא יביע אף יצריח לתהלוכה כי באה. ואשר איש לא חיכה ולא ציפה – זכינו לראות בעינינו עיני-בשר וירהב לבנו לב-יהודי ויעל על גדותיו: הופיע גדוד רוכבים פרשים על גבי סוסי-דהר נהדרים ומרהיבי-עין, והפרשים לבושים בגדי צבעונין לתפארת, בגדי-שרד אשר לשומרי ראש המלך, המתנוצצים באור השמש באבני חפץ ויקר, כל אבני החושן ואפוד-בד, אודם פטדה וברקת, נופך ספיר ויהלום, לשם שבו ואחלמה ותרשיש ושוהם וישפה, משובצים זהב ומלולאים לולאות וקרסים וכפתור ופרח, בפיהם שופרות כסף וזהב והם תוקעים בחצוצרות וקול שופר יריעו בתקיעה, שברים ותרועה, כל אחד לפי רוחו רוח-הקודש השורה עליו, וכולם יחד מתלכדים לסימפוניה וכל זְנֵי זְמָרָא וּלְוָיָא זַמָּרַיָּא והיו כולם יחד כביצלותא דמרן, שהמתפללים מאחרים לבוא אחד אחד, ואחד אחד מתחילים בפסוקי דזמרא שלהם, וכל אחד מתפלל בקול-רם את הקפיטל שלו ושברי הפסוקים נכנסים ומשתלבים אחד בשני ושני בשביעי, ושביעי בעשרים ושנים. עד כדי ערבובית-קודש הומיה בהמיה. האחד משתפך: “מה כוחנו ומה גבורתנו?!” והשני עונה לו: “לא בגבורת הסוס יחפץ!” – הרביעי סופק את כפיו בחדוה: “תפול עליהם אימתה ופחד!” – השבעים ואחד מהלל בתודה: “ומבית עבדים פדיתנו” והארבעים וחמשי מבאר לו: “וכל פטר חמור תפדה בשה” – השנים עשר מתפלל בכוונה: “נקבים נקבים חלולים חלולים” – והשלושים טוען: “ואנחנו לא נדע מה ענשה” – הרבי בעצמו מתנחם: “ארחץ בנקיון כפי!” ועל זה עונה לו אחד מחסידיו: “והלא מי-רגלים יפין לה!” – וכן הלאה עד חצות היום. – ובקדושה וטהרה ובשירה וזמרה זו מחצצרים המחצצרים על סוסי-אש הדוהרים בסך, ואחריהם – המלך בגדוד, נהורא מעליא מרן הגאון הגדול ראש של כל בני הגולה במונקאץ בכבודה ובעצמו, היושב במרכבת הקודש והוגה במעשה מרכבה ומפנה את פני קדשו כלפי הני כלבן דחציפין, מתנגדיו, שהקנאה אוכלת אותם עד דכא ומחייך בקדושה כלפי הצלמין המצלמין, כדי לזכות את העולם הגדול ורחב הידים בקלסתר פניו המאירים ולהעלות את אנשי התיאטראות בני זבח וצלמונע לקדושה – ואחריו שיחיה: גדוד שומרי ראשו, פרשי-החצר בתפארת-מלכות ואחריהם מרכבת החתן והכלה, ואחריהם השושבינין וכל הכבודה הגדולה ובתוכם המחותנים והמחותנות וכל המקורבין וקהל החסידים והיראים דק"ק מינקאץ והקהל הנוהר אחריהם בדחילו ורחימו הרוקדין במלוה דמלכא, באתערותא דלעילא ודלתתא – –

אשרי עין ראתה את כל אלה!

אשרי עין ישראל, שזכתה לראות את כבודנו בהדרו הראשון ובתפארתו הקדום, תפארת מלך יהודה בירושלים דקרפאטו-רוס, שהפכה בין לילה מגלות לגאולה ומעבדות לחירות ומאבל ליום-טוב – – ורק הני כלבין דחציפין, כלומר: אותו ריפורטר בעל ה“לא-יחרץ” ימח שמו, בא בכתבי-העת דמתקריין עתונים, וגילה את ערוַת הארץ, וזה לשונו הטמאה:

“מסדרי החתונה הלכו על פי פקודת הרבי שפירא אל כל בתי התיאטרון שבכל הערים הקרובות ושכרו מהם את כל בגדי-המשחק למיניהם, ואת כל כלי הזמר למיניהם ואת תלבשות האופריטות, בכסף מלא טבין ותקילין, אחר כך הלבישו בהם את בחורי החסידים ואת אברכי המשי שבישיבת הרבי, הושיבו אותם על סוסי-הפגר ששכרו מאת הצוענים, וכך נוצר גדוד פרשי החצר. הצעירים שבהם תחבו את פאותיהם אל אחורי אזניהם, ולמזוקנים שבהם – התיר הרבי היתר גמור, לגזוז את זקניהם ואפילו את פאותיהם לצורך המצוה, כדי להגדיל פאר ותפארת ולקשר כתרים לתורה” – –

ומי שלא ראה את “התפארת” הזאת – לא ראה אופריטה קדושה בחייו. ורק הגויים שבקהל עצרו את צחוקם בסתר ועזבו את ההמולה בלחש של חמלה ומנוד-ראש: אלה גדוליך ישראל. – ואחד ממתנגדי הרבי שפירא הפליט: – זכר לחורבן.

זאת היא בקעת הקארפטים המבורכת, שאין לדעת, מה גדול בה על מה: העוני, הדלות המנוולת, או החשכה, המנוולת עוד ממנה.

בקעת הקרפטים, שאיליה ארובורג ולודויג רֶן חדרו אל תוכה לרגע, וחשבו שראו אותה כבר כמות שהיא. – טעות. – לא ראו את החתונה הזאת – לא ראו כלום. ומה שלא ראו עוד:

– איך בת ישראל מקברת אחרי הבית, בגן, את ילדה הממזר הנולד – – וילדיה הקטנים משתתפים במעשי-הקבורה. וכדי שאחד מהם לא יפצה פה לספר לאבא – חותכת היא תנוך-אזנו לאזהרה;

– איך נעלם פתאום אחד החסידים מבית התפלה ביום הכפורים בין מנחה לנעילה – לגנוב בעזרת אשתו אוז שמן מאת שכֵנו;

– איך מצית בן-חסידים את הרפת בכפר, כדי להבטיח החוצה את קרואי-האבל היושבים על יד גופת הבחורה חשוקת לבבו, שנתן בה את עינו כל הימים – וכשנשאר עמה, עם המתה, יחידי בבית, משביח הוא את תאותו בגופה המתה;

– איך שורפים היהודים אחד את ביתו של השני – סתם מתוך קנאה ושנאת-חנם;

– איך זורק החסיד הזקן בן השמונים ויותר את אשתו בת השבעים ושש מביתו החוצה, מחמת שמפריעה היא לו לעגב על “השקצה” הבאה אליהם לחלוב את הפרה;

– איך – ואיך – –

וכשאִיצִיק-אֶליֶה, שרצח לפני חמש-עשרה שנים אכר-עשיר אחד וגזל את כספו – שב כעת הביתה מבית האסורים, משתומם הוא על שחיתות המדות שמצא בכפר-מולדתו וסביבתו – –

ערשי הנאנחת ממצוקה ומטמטום, ומכל המדות המגונות שבעולם, שמנו ולא מנו חכמי חקר-הפשעים בחדלי-אישים ובפסולת האנושית. בני-אדם, שמעולם לא שלחו מכתב למי שהוא, שלא יהיה מלא אך שמועות רעות ובשורות קלקלה, על פלוני שמת מיתה משונה, על שני שנתגרש מאשתו, על שלישי שהפסיד במשפט, על רביעי שחלה במחלה אנושה ועל חמישי שהושב בבית-האסורים וכן הלאה. ואף לא מלה אחת טובה בעולם.

ובעמק-היללה הזה עמד כל ימיו סבי כמצפון-חי והשתדל להוכיח לאחיו אלה את פשעם על פניהם. ולפני מותו אמר:

– עַם זה מוכרח להוציא פעם מתוך עצמו גם איזה אחאב בצורת ראש-קהלה או רב בישראל, וגם נביא-תוכחות! –

מחצית נבואתו נתקיימה: אחאב בצורת מורה הוראה בישראל וגאון הדור. – אך הנביא מאחר לעת-עתה לבוא. לא חצר-המטרה מחכה לו בה, כי אם עמודי העתון הישראלי. אוי לו לאדם הדופק על שבעים ושבעה שערי קרפאטו-רוס! – אך ניסה הסופר העברי לנגוע בקצה עטו באחד המוסדות וחסרונותיו – מיד הופיע בעתון ציוני:

”אזהרה מפני משורר עברי!"

ולא הועילה גם מחאתו של הנוער האקדימי הציוני. גם אותו עורך ציוני, היושב במרחק מאות קילומטרים מגיא-תופת זה, אין לו מושג על הנעשה פה, בארץ-הקרפטים, שיראת-השמים ירשה בה את מקומו של כבוד-האדם והיא היא השולטת פה בשתי צורותיה: בעולם החסידים בצורת דת, ובעולם המתנגדים בצורת – לאומיות.

איך אומר המאדיארי?

– מכלב לא יצא שומן-חזיר לעולם!.

 

כג: עֶבֶד כְּנַעֲנִי    🔗

את הענין הזה אמסור כמות-שהוא, בלי כל באורים.

יהודי אחד מעיר אוז’הורוד שבפלך “ערשי הנאנחת”, פרסם בעתון את המודעה הבאה:

מציע עצמו לעבד

“קרבנם השדוד של החיים אני. אין בי עוד כוח למלחמת הקיום בעד פת-לחם. מוכן אני להמכר לעבד, למי שיתן לי את האפשרות לפרנס את בני-ביתי ולא לראות כל הזמן ביאושם. איש אינטליגנטי אני, בן שלושים ושבע, עוסק בעבודה הידועה בשם אינטליגנטית, מוכשר לכל מין עבודה, החל ממשרת מזכיר פרטי ועד חוטב-עצים. לפנות ל”עבד כנעני" אל המערכת".

המלים “עבד כנעני” שבתוך המודעה – כתובות בעברית.

את זה אין לתרגם לשום שפה אירופית. רק העובדה היא אירופית מובהקת.

 

כד: סְפָרַד הַמְרַפְּאָה    🔗

יחד עם זה קורא אני בעתונות, שממשלת הרספובליקה של ספרד עיבדה תכנית רחבה להגירת יהודים לארץ. התכנית עוסקת רק בהתישבות סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, "המוכשרים להכניס זרם-דם חדש אל תוך עולם התעשיה והמסחר הירוד של ספרד, – למטרה זו שלח המיניסטריון למסחר משלחת מיוחדת לרוסינסקו (רוס הקרפטית), להכין את אפשרות הגירתם של יהודי פלך עני זה לארץ ספרד בהקדם האפשרי. בראש המשלחת עומד פקיד המיניסטריון הספרדי א נומבו, שבגלוי דעתו לעתונות אמר את הדברים הבאים:

"מצבו התעשייתי והמסחרי של עמנו, ששלטונות המלכיות השונים השיבו אותו עד דכא, עורר אותנו אנשי הרספובליקה, לרפא את חולשתנו זאת על ידי הגירת חומר אנושי יהודי לארצנו המחודשת. יודעים אנו, שהשם ארץ ספרד מעורר בלב היהודים כעין אי-אהדה, מתוך זכר ימי-הבינים המעציבים. אך אנו, הרוצים לחנך את עמנו ברוח ההומאניות וההתקדמות – נרפא גם את הפצע הזה. עד הנה הצלחנו להעביר לארצנו בשקט גמור ובתכנית משוכללת מאה ושמונים משפחות יהודים מיוגוסלאביה, שהושבנו אותן במקומות שונים, במדריד, ואלנסיה, סארגוסה, בילבוא וגראנדה. עומדים אנו בקשר אמיץ עם חברת “פיקא” לצורך זה. ואני מדגיש: אין אנו מדברים על סנטימנטים, שכאלו מטרתנו בזה רק לדאוג ליהדות העניה, או לתקן מה שפגמו אבותינו באינקביזיציות. רוצים אנו בטובתנו-אנו, אך יחד עם זה נקוה, שהיהדות תקבל ברצון את תכניתנו, המזווגת את בִּצְעָתֵנוּ-אנו עם בִּצְעַת היהדות, הסובלת מחוסר יכולת לפתח את כשרונותיה במקומות שבהם צפופים הם יתר על המדה.

יחד עם אנשי מסחר ותעשיה רוצים אנו להכניס אל ארצנו גם בעלי-מלאכה קטנים, שיביאו לנו רב ברכה בעתיד הקרוב."

ואיך תגיב על זה אירופה הפראית?

התתן לספרד לחלל את קדושת “הרעיון הלאומי”? –

 

כה: חֲרוֹסֶת    🔗

פראותו של הרב הגאון העמידה כנראה אסכולה רחבה ברחבי רוסינסקו וסלובנסקו, שני חלקי ארץ הקארפאטים הנמשכת עד הררי-הטאטרה הנשגבים. אם לאסוף את כל אותה הספרות, ש“רבנים גאונים” – (ואיזה רב איננו גאון פה?!) – הֶהְבִּילוּ בשנים האחרונות נגד הציונים וגם אחד נגד השני, הרי אפשר היה להוציא לקסיקון יקר המציאות. – לפנים בישראל, רב שעינו היתה צרה בחברו, בפרנסתו או בכבודו, היה מחפש איזו כסות-עינים, איזו מליצת-צעיף, כדי לכסות בה את כוונתו. היה, למשל, מוציא חידושי התורה שלו ודרך אגב היה מוכיח כיד הדרוש, הפשט, הרמז והסוד הטובה עליו, שרב זה וזה, מרא דאתרא פלוני אלמוני, הוא טמא שבטמאים, עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן וגנב בישראל. ובינתים היה מצטער בכל לשון של צער על “ההכרח והאונס להוציא לעז של אמת על אדם מישראל, ואולם מה לעשות בעוונותינו הרבים, אם ישראל זה הוא פרא אדם ואדם זה הוא פושע-ישראל”. לפנים בישראל, בילדותי שלי, עוד היה בהם סגנון נמוסא דעלמא ופחד מפני מה יאמרו הגויים, – והיום? היום נחשפו מצפוני לב, הוסר המסוה והותרה הרצועה, וגדולי ישראל משקרין ומלעיזין ומחרפין ומגדפין מעמקא דלבא ובמומא מליא כיאות לאשלי רברבי, ונוקמין ונוטרין כנחש הבריח. –

וכבר אינם מתעטפין באיצטלא דרבנן ובחדושי תורה על הפסוק “דרֹש דרש משה והנה שורף”. ואם לחדש דבר מה ולדרוש כמין-חומר – הרי זה רק “בכתב-ההכשר לבתי-חרושת-המעשה למשחת-שינים, שהיא כשרה בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין, לבורית (זייפע בלע"ז). שמותר להשתמש בה אפילו לפני סעודת מצוה, או למשחת נעלים, העשויה תחת השגחת הרב הגאון שליט”א, המדקדק הדק היטב, לבל יכנס בה דבר האסור בהנאה חס וחלילה".

קורא אני במודעה, שמלך הפודרה והרוז‘, הא’ קוטי בפריס, עושה גם הוא את תעשיתו “בהכשר הרבנים הגאונים בשביל בנות ישראל הכשרות תכלית כשרות, שלא תקרענה בפוך עיניהן ולא תצבענה את שפתותיהן שפתי חן באודם שיש בו דבר האסור בהנאה חס וחלילה, כמו שכתוב שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ולהשומע ינעם ויבוא עליו ברכת טוב. אמן”. – פייר קוטי והרבי ממונקאץ': מצא מין את מינו. הרבי יאציל מברכתו הקדושה על ראש “צלבני האש”, ומלך-הַפּוּך יספק לו לרבי חילות-קודש נגד שאר הרבנים-הקונקורנטים ונגד הציונים. –

יען כי אם ישנם חרמות ונזיפות וקללות נמרצות על איסור הבתולות הציוניות, אלה דמתקריין חלוצות רחמנא ליצלן, שאסור לזאטוטי ישראל לבוא במחיצתן חלילה – הרי אין איסור חל על בנות האורתודוכסין ונשים צדקניות צעירות, שלא יתגונו ויתפדרו ויצטבעו ולא יצאו בריקודין של חשופי ירך, דמתקריין צ’ארלסטון ודכותיה.

פה מצא מין את מינו: פראות אירופה ופראות הרבנים הגאונים, העושים את טשכוסלובקיה כמרקחה, חסידיהם מכים זה את זה, מורטים איש את זקן רעהו, מלשינים כלפי מעלה ומחרימים כלפי מטה: מלחמת כידונים של ההוטנטוטים. אלא, בעוד שהוטנטוטי-אירופה הציבו להם גבולות, שאסור לעבור עליהם, הרי אנשי שלומנו שולחים את חצי רעלם מעבר לגבולות, אם יש צורך בכך; יען כי אם הוטל מכס על כל מיני סחורות חוץ, הרי על סחורה זו של הרבנים: על הכרוזים השונים ועל האיסורים והחרמות ונזיפות מכל המינים, אין שום ממשלה מטילה מס-גבולין והכל הולך למישרים ושלום על ישראל. –

ובתוך מדינה זו עצמה ובחלקה זה קופו של מדינה זו, בחלקה הקארפאטי-הטאטְרי, שעל גבולו האחד שוכנת מונקאץ' החסידה, האוסרת את ארץ ישראל בשם היראה, ועל גבולו השני שוכנת פרסבורג התורנית, האוסרת את ארץ ישראל בשם התורה – בתוך מדינה זו הנצורה בחומת סין, ישנה יהדות, שלו גם מקרבנו מנהיג, היינו מקרבים את הגאולה בעזרתה של יהדות זו בדורות אחדים. קשה לתאר, מה פירושו של המושג “ארץ ישראל” בשביל אחינו אלה, שגם בין האמידים שבהם וגם בתוך המוניהם הפשוטים מוצא אתה נוער ישראלי, המחזיק לנו ולארצנו ברכה עד בלי די. יקר לנו נוער זה שבעתים, יען כי בשבילו ארץ ישראל היא מקלט לנפשו הלוהטת, המלאה בחילה עמוקה לאירופה הפראית וחסרת המוסר, ושנאה עוד יותר עמוקה לנשף המסכות שבשיטת ההתבוללות, הנמשך זה דורות – ושרק בזמן האחרון הקיץ עליו אור השחר. יהדות זו זכתה כבר לעלות בסולם המשרות והכבודים עד השלב העליון, זכתה למעלת פקידי-ממשלה גבוהים, בעלי-אחוזות מושלים על גוי ואדם, באנקאים שולטים במשטר, וגם גיניראלים כובשים ארצות ומיניסטרים הלוחשים על עם ומדינה. ואל יהיה הדבר לבדיחה, אם אזכיר עוד קריירה אחת: גם כמרים רמי המעלה ובעלי השפעה כבירה הוציאה יהדות זו במשך דורות, שלא ברצונה, אך מדמה הוציאה אותם.

---

אני מדגיש את אלה כדי להעיר:

שאלת רגש הכבוד של האדם אינה שאלת רגשותיו הפרטיים בלבד. שאלת קבוצו הצבורי היא זאת, שאלת עמו-כולו ובאשר הוא חוליא אחת מגוף אומתו. ובשעה שאני רואה יהודי מת על קורטוב של כבוד, מזדקר דוקא לשבת על יד ביאליק ודוקא להצטלם במקום המזרח ודוקא להבחר לחבר הועד, אפילו במקום שאינו יוכל להוסיף שם דבר מעבודתו ומתועלתו – הרי מיד אני בודק במשפחתו, ביהודי עירו ובכל ארצו, שמשם הוא בא. תאות-הכבוד החולנית היא אחת המחלות של אנשי שלומנו, המחפשים את תקונם, לא רק באשר הם עצמם לא זכו מעולם לשבת יחד עם קצין גבוה על שלחן אחד, אלא גם באשר צבור-עמם לא זכה להקים מקרבו אנשים, שבתור יהודים ישבו ישיבת-כבוד בין מושלים ושרים. את הספוק הזה, להיות אדם המעלה בחברה האנושית, מציג הרצל בתור אחד היסודות לתשוקת הגאולה, שהציונות באה לשבור את צמאונה. –

ולא רק תשוקת-הכבוד ישנה פה, אלא גם אותו היסוד הדוסטוייבסקיי הידוע: תשוקת השלטון. ואם בתאות-הכבוד יש לכל היותר דבר מה מגוחך וגרוֹטֶסקי, הרי בתאות השלטון ספונה סכנה הגונה לכל החברה: “עבד כי ימלוך”. – יסוד אנושי כזה הוא דיסטרוקטיבי גם בשעה שנדמה לך, שבונה הוא. –

ויהדות זו שברוסינסקו-סלובנסקו, למרות הדלות שבקארפאדסקו-רוס – עומדת כבר מעבר לכבודים אלה, שהיו לה לזרא באותו רגע, שרוח הגאולה הישראלית נגעה בהם נגיעה כל שהיא. ומכאן גם הקיצוניות שבאנשי “ברית שלום” שלנו, שאינה אלא גבולו הקיצוני והמופרז של הויתור הגמור על הכבוד והשלטון.

איניני מוכה סַנורי שנאת-המפלגות במדה, שלא אראה את זה ראיה ברורה ובהירה, – וגם זה אינו מקרה, שבין חלוצי-ההכשרה אשר בנקורות “השומר הצעיר” בסלובנסקו וברוסינסקו לא מצאתי אף אחד, שלא השליך אחרי גוו אפשרות של חיים מסודרים ואפילו אלה שלכאורה מבני עניים הם. יען כי אם בקארפאטו-רוס שוררת הדלות ביותר (קארפאטו-רוס היא רק “ארץ המאנדאט” של ציחוסלובאקיה), הרי בסלובנסקו קשה למצוא יהודי-אביון לרפואה. יהודי אוֹבֶרלאנד חיים מזה-דורות חיים מסודרים על יסוד כל מקצועות הפרנסה הרוֹוחים שם.

ההורים פונים אלי בתחנוני-יאוש, שלמען השם אעזור להם להציל את בניהם מן הטירוף הזה: עזיבת בתי-ההורים הנוחיים, את הלימודים, את הבטחון ואת העתיד המזהיר! – והבנים עובדים בנקודות-ההכשרה עבודות-פרך של תעול ונקוי בתי-כסא של העיר ומסתפקים במזונות במחיר ארבעה קרונים ליום. –

ארבעה קרונים – בשעה שלירה אחת עולה מאה ושישים וחמשה קרונים.

באמצע אירופה של המאה עשרים.

אז: באמצע רומא הציביליזאציונית – נזירים, ה“עולים” לְמנזרי תֵּיבֵּי שבמדבריות לוּב;

והיום: באמצע אירופה הציביליזאציונית – נקודות-הכשרה של חלוצים, העולים לקבוצת-פאלסטינה שבמדבריות כנען.

לא הועילו לה לרומא לא הטאנקים, לא האירופלאנים, אף לא פרסי נובל וגם לא אמנות רוֹדֶן ואפילו לא הראדיון בואטיקאן שלה;

לא יועילו לה לאירופה לא מרכבות-הטבח, לא הקירקוסים והאמפיתיאטראות, לא הקאפיטול בהאאג, אף לא תפארת פסילי-ציאוס, פאלאס-אתיני ווינוס, המשוחים בששר-קוֹטִי והמתוקנים באמנות בארבארה גולד.

על פסגת הפיראמידים – הופיע משה;

על פסגת הקאפיטוליון – הופיע ישו;

ועל פסגת מגדל איפל – הופיע הרצל.

שהרצל מעולם לא חלם על דת חדשה?

חייכם, שגם משה רבינו לא חלם על דת חדשה; הוא לא רצה אלא לגאול את עמו הקטן ממועקת מצרים הנאורה.

וחייכם, שגם ישו “בחור הישיבה” הצעיר לא חלם על דת חדשה; הוא רק סבל בסבל עמו הקטן, תחת מועקת רומא “הנאורה” ויהודה “החשוכה”. –

על כל צחוק פרוע כלפי שמים ולשם שמים – מופיע קול אלוהים מקרב לבו של האדם פה למטה עלי אדמות.

צדק אותו קבצן זקן: על צחוקם של חסידי הרבי ממונקאץ' לאבל החורבן – הופיע “אליהו הנביא” במכנסים הקצרים של החלוץ היורק עליהם ועולה לארץ.

כן, בלי דת לא נוצר עדיין כלום עלי אדמות: בלי אמונה “טפשית”, שאינה נשמעת לא להשכלה, לא לעתיד מזהיר, לא להגיון ולא לקינת הורים אוהבים.

לא “הגֶ.-פֶּ.-אוּ.” תביא את הגאולה לעולם האומלל, אלא דת אמונתם של אותם, שהרקיבו בכלאות סיביר.

לא מלחמת-המפלגות תבנה את ארץ ישראל, אלא האמונה הדתית שב“הכשָׁרות” ה“באפטיסטיות”. –

ו“באפטיסטיות” זו – פרוּדותיה הרעננות, המניבות פזורות בכל ארץ-הקארפאטים והררי-הטאטרא.

בכל מקום, בכל עיר ועיר, בכל כפר ואחוזה אתה מוצא יהודים, הקשורים בדאגת בנין המולדת החדשה, החובלים תחבולות והמתכנים תכניות להצלחת הבנין הזה.

הנה יהודי “בעל בית”, הדואג כל ימי חייו, "איך לקשר את החולות בנטיעת הצמח ואכהולדר, (ערער). והוא רושם את כתבתו המדויקת בפנקסי: “טיאודור ויסטר, נוביי-מיסטו”. בבקשה להציע שם. בבקשה. צמח זה יש לו גם מעלות אחרות של תועלת: יש בו תוכן של סוכר, מפריוֹ אפשר לעשות ריבה טובה וגם: אוליאום יוניפיריס. בבקשה לרשום. –

אני רושם ומבטיח לו, למסור את העצה לידידי המורד הבוטאניקן אביזהר בירושלים; גם-כן אדם “באפטיסטי”, העובד בלי תקציב. –

והנה יהודי, שזה יותר מחמש שנים, שאינו שותה יין אחר מלבד יין ראשון לציון; והיהודי הוא מאותם יהודי הונגאריה, ששתית היין אינה ענין טפל אצלו, לא רק ענין של מצות קדוש שבת וחג. –

והנה משפחה שלמה, שזה שנים אינה לובשת עניבות לצוארוני גבריה אלא מתוצרת ארץ ישראל. יש להם “חלוץ” בתל אביב והוא קונה תמיד עניבות “ארז” ושולח לכל המשפחה.

והנה “בורגנית”, המשליחה לעצמה גרבים מתל-אביב.

והנה יהודי המגדל כלבים, כלבי-גזע למכירה וכל כלב וכלב שבכל “העדר” הגדול והעשיר אינו מבין אלא עברית “צחה”. פרתמי הגויים קונים ממנו את החניכים יקרי-המציאות והם מוכרחים ללמוד את הפקודות העבריות, שאם לא כן הרי הכלב לא נשרק ולא נרמז! –

והנה יהודי, חיט פשוט מעיר בארדיוב, כותב מכתב לבית החרושת ל“סחורה”, המספק את צרכיו מלונדון, “בבקשה להפסיק ולא לשלוח לי יותר סחורה אנגלית, עד שהממשלה האנגלית לא תסדר את הביטחון הציבורי בארץ ישראל!” – הנה: מבין החיט הפשוט מבארדיוב, מה שאינם מבינים חשובי עמינו הכרתי והפלתי.

ופתאם מקבל אני מארץ ישראל מאת ידידי התורני הותיק שבתל-אביב, מר פאסמאניק מוכר הביצים, חבילה ובה מנות אחדות של חרוסת לפסח, מבית חרשתו של משה וולודארסקי, תושב המושבה בני-ברק. החרוסת ארוזה בנייר מיוחד לכך, לשמור עליה מכל “חמץ במשהו” ובנייר-החבילה כתוב לאמר: “החרוסת האלה טוב למאכל ונעים לחיך, ואין לך כיבוד יו”ט יותר נאה ומפואר לכל ימי החג לכבד לגדולים ולקטנים, בכדי להתחבב עליהם ולהרגיל על פיהם ארץ אבותינו הקדושה, ומלבד המבואר בחז“ל (פסחים פרק י' משנה ג') שחרוסת היא מצוה – תחייו ג”כ כמה נפשות בארצנו הקדושה ועי“ז נזכה לגאולה שלמה ב”ב אמן".

ואת ההכשר לכך קיבל בית החרושת לחרוסת מאת כל הרבנים הגאונים, בלי הבדל גזע ודת: הרב קוק, הרב זוננפלד, הרב מנחם נחום טווערסקי, הרב האדמו“ר מליובאביץ שניאורסון ואב”ד דישיבת חברון וסלאבודקי הרב מ. מ. אפשטין ועוד רבנים שליט"א. –

חבילת החרוסת הקימה סנסאציה בכל העיר וגם בסביבותיה. – ולו קבלתי אותה כחודש ימים לפני החג, כי אז היה אפשר להזמין עוד לחג הפסח. – התחוללה מלחמה מרה וקשה כקריעת ים סוף מסביב למנות האחדות של חרוסת ארץ הקדושה; ולא רק בין הציונים, כי אם גם בין מתנגדי ציון. (שונאי ציון כמעט שאין פה). ולבסוף נמכרו לטובת קופת הקרן הקיימת לישראל. – נצחון בישראל: מתנגדי ציון הכניסו כסף אל קופסת הקרן הקיימת! –

ואני נזכר באותה התכנית הידועה: לו היתה ארץ ישראל מספקת לגולה הדתית רק את מכשירי הדת השונים לאלפי מיניהם, החל ממכשירי הרוח, סדורי תפילה, תפלין טליתות ומזוזות ועוד, ומכשירי המאכל והמשקאות לימי חג ומועד וחתונה וברית-מילה – כי אז היו קרונותינו מקשרות את היסודות הדתיים עם ארץ-ישראל.

חייכם, שהרבה משליחי קרן היסוד היו מוכשרים יותר למִשׂרת סוכני-חרוסת מאשר לשליחות הישוב הסובל. –

חייהם! –

חרוסת – לא רק זכר לטיט, כי אם גם זכר לְבִנְיָן בטיט.

ושוב אני נזכר ב“שבויה” הוינאית ובדבריה:

– דיקטאטור! – הבו לנו דיקטאטור, שיָקים לנו בתי חרושת לחרוסת ולנרות שבת!

הבו לנו דיקטאטור, שיבין את תקופתנו, העורגת לדת, לאמונה, ו“באפטיסטיות”, ושאינו נותן לחלוצים הללו, לנזירי נקודות ההכשרה להיהפך בארץ ישראל לאידיאליסטי-הקיבה לדורות! –

טובה מנה אחת של חרוסת ממאה מנות של לחם-סיוע! בחיי! –

יהודי אחד, מן העשירים שבהם, מתענין בבית-הכנסת, אם אי-אפשר לסדר, שאחרי מותו של אדם יגידו אחריו “קדיש” על יד הכותל המערבי? הוא היה תורם לשם כך, כמה שהיו מטילים עליו. –

על זה נגש יהודי-קבצן, העובר את הפלך ונשאר בעיר לשבת, ואומר:

– זה באמת! – – מדוע אין איש דואג לכך? אני אינני עשיר מופלג, זה יודעים כולם, אך גם אני הייתי חוסך כל ימי חיי לכך, “קדיש” על יד הכותל המערבי – אַי – אַי – אַי!

הייתי יכול לאסוף באותו מעמד “דמי-קדיש” בסכום, שאפשר היה בו לסדר את כל קבצני-הכותל לשנה אחת.

 

כו: אַגָּדַת הַבְּרִית    🔗

גַּם דַּם-תַּזְנוּתֵנוּ לֹא לָנוּ הוּא כְבָר,

בִּמְקוֹמֵנוּ יוּכַל יָבוֹא מִי שֶׁיִּרְצֶה:

אָנוּ בִפְשָׁעִים הוֹצֵאנוּ אֶת אוֹנֵנוּ.

אוֹתָנוּ אֵשׁ-חֲרוֹן הַתְּקוּפוֹת לֹא חִשֵּׁלָה

וְכוּר-הָעוֹלָם יְמַסְמְסֵנוּ כָעֵת:

אָנוּ נֹאבַד, יַעַן כִּי אֶת עַצְמֵנוּ אִבַּדְנוּ

(אֶנדרֶה אַדִי)

נבואתו זאת של משוררם-נביאם אשר להונגארים, הגדול שבכל משורריהם והמר שבכל נביאי אומות העולם – מלַוה אותי כעת כמנגינת-ירמיהו לועזית בכל דרך מסעי בסלנבֶנסקוֹ ברוכת הררי-עד. נותנת היא לנו תשובה על תמיהה אחת שבסדר-אירופה החדש, התמיהה היא לגמרי לא בעיה פוליטית, אף כי יסודה בפוליטיקה: איך זה קרה, שהונגאריה אחרי שלטון של אלף שנה, איבדה את מדינותיה וביניהן גם את סלובנסקו?

מובטחני, שאף אחד מן המתבוננים במלחמת העולם שעברה עליו ובתוצאותיה השונות, אף אחד מן הסופרים “הלוחשים על גויים” – לא ירד לעמקה של עובדה זו. על כל פנים אני בשום מקום לא ראיתי ולא שמעתי עוסקים בשאלה זו, המתרכזת סביב לעובדה: בין כל העמים המנוצחים במלחמה הגדולה, אף אחת לא שלמה קנס עונשין נורא וכביר כזה ששלמה הונגאריה.

אני מניח את העובדה הידועה כבר, שפחות מכל העמים הלוחמים רצתה הונגאריה במלחמה זו. הן בא כוחה, הגראף טיסא, היה היחידי בין כל גראפי-המלחמה, שאזר את כל כוחו עד האפשרות האחרונה, לעצור בעד התפרצותה, ורק נאמנותו הגדולה ומסירותו האזרחית למלכו פראנץ יוסף הכריחה אותו להסכים לבעלי-הגבורה, שהשפיעו גם על המלך הזקן לתבוע את תביעתו החריפה מאת סרביה: אותה התביעה שגרמה להתפוצצות מחסן-הנשק של אירופה. –

והנה, דוקא מדינה זו שלמה בחורבנה, שקשה למצא דוגמתו בתולדות החורבנות באירופה. מיוֹתֵר מאשר רבע מיליון קילומתר מרובעים, (הרבה יותר; דומני: שלש מאות ועשרים וחמשה) צומצמה עד כעין שבעים אלף ק"מ מרובעים; נלקח ממנה כל עשרה הטבעי וטוב עמיה, ששלטה בהם אלף שנים תמימות. –

אלף שנים. –

ואולם לא באבדן עָשרה הטבעי תִמדד הטראגידיה של הונגאריה. –

בעברך בהררי סלובנסקו ועמקיה, דרך עריה וכפריה ואחוזותיה – רואה אתה הרים וגבעות, שבפסגת כל אחד מהם עומד מבצר, או על תלו, או הרוס, או הרוס למחצה. מבצרים הללו, על אולמיהם, קברותיהם – (המאבזוליאומים של משפחות האצילים ההונגארים וגבוריהם) – ועל אוצרות-האמנות שבהם, מצטרפים יחד לאֶפּוֹפֵּיָה אחת של אלף שנות היסטוריה יפה, שלא כל עמי אירופה יכולים להתפאר בדוגמתה. כל התרבות המאדיארית, זו הנותנת היום מחזות דראמתיים לכל בימות העולם, וחומר אנושי לתיאטראות-תבל השונים, החל מברלין ועד הוליבוד – כל הרבות הזאת: שרשיה ויסודה האנושי טבועים במבצרים הללו. כל מבצר מוקף אגדה אחת, שיר אֶפִּי אחד, מחזה דראמאתי אחד, או רומאן אחד מן הספרות ההונגארית. צרף את כל אלה ביחד ותמצא: זהו “ספר התנך” של העם הקטן הזה, שבא לפני אלף שנה ממקום בלתי ידוע שבארצות מונגוליה, בא כחתף, בדהרות סוסים אבירים, בארגמן מלכות כובשת ובדם רותח כלפי כיבושים חדשים לבקרים – כבש את כל הארץ הזאת על כל אומותיה הלאטיניות והסלאביות גם יחד.

ובינתים – כל נצחון הוכתר בשיר, כל מלחמה – בתמונה, כל מפלה – ביצירה חדשה. מוריץ יוקאי, הרומאניסטן הגדול בספרות ההונגארית, אחד הרומניסטים הגדולים בספרות העולמית, זה שכתב כמאתים רומאנים וסיפורים גדולים, שהיו מאז לקנין כל ספרות באירופה ומחוצה לה – כל רומאן שלו אינו אלא אגדת קסם מסביב לאחד המבצרים הללו שבסלובנסקו, או לאותם שבטראנסילואניה.

דומני, שרק היהודי מסוגל להבין את הטראגידיה של “חורבן בית מקדש”, העולה באבלו על חורבן העושר הטבעי. – וכי לא המקדש היה עיקר עקשנותם של בריוני ישראל, שגרמה לרומא תבוסות, שלא גרמו לה כל העמים הנכבשים יחד? – ולו את זה היתה מבינה רומא החכימה בחכמתה הפילוסופית – כי אז מי יודע, אם לא היתה קיימת עד היום הזה. –

כי מהו אבדן העושר הטבעי שמסביב למבצרים ומצודות האגדה הללו לעומת אבדן עצם כל אוצר הרוח, הספון במבצרי התרבות שבהם?

אוי לאותה אומה, שתרבותה אִבּדה את כלי הקבול שלה. אוי לנפש התרבות, שאבד לה גופה! – תרבות ערטילאית היא.

תרבות ישראלית אומללה היא. –

כעת מבין אני את השורות:

כַּאֲשֶׁר כָּתַב זֹאת עֲלֵי סֵפֶר

מַטִּיף אֶרְדֵילִי קָדוּם וְנוּגֶה,

בְּחַפְּשׂוֹ לְגוֹרָלֵנוּ בְרִית עִם הַיְּהוּדִים.

אכן, זאת היא ברית מעציבה מאד: ברית-אֵבל נוראה. -

וכעת מבין אני גם את השורות:

גַּם דַּם תַּזְנוּתֵנוּ לֹא לָנוּ הוּא כְבָר,

בִּמְקוֹמֵנוּ יוּכַל יָבוֹא מִי שֶׁיִּרְצֶה – –

פה ספוגה כל הטראגידיה של עם טוראני-מונגלי זה:

המדיארים הם עם מלחמה אטאביסטי, עם של אבירים וגבורים בכל מובניהם של מושגים הללו. עם היודע לא רק לכבוש, אלא גם למשול. למשול, כמובן, על פי המסורת של כל שלטון משך כל הדורות. – הטענה, שהונגריה שלטה באמצעי דכוי על עמיה הקטנים, עמי המעוט שלה – לא טענת פילוסופים היא, כי אם טענת מלחמה. אותו עם-שולט, שאיננו נוהג מדה זו – יַדֶּה בהונגאריה את האבן הראשונה. – לא פה היא סיבת המפלה. סיבת המפלה היא: תכסיסי המלחמה החדשים, שהכל נחוץ בהם ורק לא אותה תכונה, שהונגאריה כבשה בעזרתה משך דורות: גבורה וההוד-שבגבורה. – אותה התכונה, שמשוררה מציין אותה בשם “דַּם-תַּזְנוּת”, דם לוהט למאורעות, לכבושים, לנצחונות ולשירי הנצחונות ושכרונם. –

והנה: הדם הזה התנדף לאט לאט במשך דורות-הציביליזאציה האחרונים; ואם נשארו עוד ממנו טיפות אחדות, הרי – אין להן כל ערך: מה ערך לדם-תזנות לגבי החשבון המאתימאטי של התותחים והאוירונים ואדי-החנק?

איזה ערך יש לגבורה – בתקופה, שבה אפשר להחריב את כל לונדון במשך שעה אחת?

בִּמְקוֹמֵנוּ יוּכַל יָבוֹא מִי שֶׁיִּרְצֶה –

אמנם כן: כל מי שירצה, כל מי שיש לו היכולת להתכונן, ולהזדיין נגד “כור העולם” המודרני, “הממסמס” כל גבורה אישית כל אבירות וכל העזה שבדם. –

ושוב הבריונים שלנו: שום גבורה רומאית לא עמדה בפני “מרי שגעונם” של גבורי מצדה – אך דבר אחד, אחֵר לא היה להם: מכונות טיטוס, ש“ששון האנושיות” המציא ובנה בעצמו בעודנו בחייו והוריש אותן לעמו; מכונות-קלע אלה, ה“טאנקים” הללו הם אשר הצליחו סוף סוף לתת את הנקודה האחרונה למלחמת רומא וירושלים, שאין דוגמתה בכל מלחמות רומא ויון ביחד. –

ו“מכונות” הללו הן הן המציבות גבולות חדשים לא רק למלחמה, אלא גם – לשלום. הן הן החותרות תחת עצמן: תחת המלחמה עצמה ומניחות את היסוד לעולם חדש לגמרי: לעולם הפוקח את עיניו ורואה, שבמקום מלחמת-דמים מוכרחת לבוא ברית המלח והלחם בין כל העמים הקטנים והבינוניים; וביחוד אלה, השוכנים אלה בצד אלה ושבניהם מעורבים אלה בקרב אלה עֵרֶב-אחים לסבל ולעבודת-אדמה. – ולא להדגיש את מספר בני העמים שבכל מקום ולא להתריע עליהם צריכים עמי ארופה, אלא להיפך: לטשטש אותם, להכיר את ברכתם בתור משפחה אחת, שהאדמה משותפת להם שותפות עבודה ויצירה. – ולחנם מפרים ומרבים כעת כל עמי הנצחון את מספר בניהם בשטח החבלים הנכבשים שלהם. – גם זה לא יועיל להם ביום הדין. עד שהמלחמה תהיה השלטת – הרי כל עם קטן יצטרף אל אחד מעמי השלטון האדירים ושוב לא יעשה הכובש משאל-עַם דרך התותחים והטאנקים שלו. התותח אינו שואל. הוא עונה. – וכשהמלחמה “תֵחנק בשומן עצמה” – שוב לא שאלת המספר תקבע ותצוה; במקומה תצוה שאלת האינטרסים המשותפים לאירופה כולה בתור חטיבה כלכלית אחת.

---

«אוֹתָנוּ אֵשׁ חֲרוֹן הַתְּקוּפוֹת לֹא חִשֵּׁלָה»

לא הפתקאות של תקוה ותשוקה שבעקשנות מלחמה: “אנו לא נוותר לעולם!”, הצועקות מכל דלת ושער בהונגאריה, לא בהן ספוגה גאולת הונגאריה וסיסמאתה בעתיד הקרוב. תקופת הבריונות הולכת וחולפת לאין שוב עוד. חולפת – לא חלילה מתוך בושה מפני מוסר-השלום, אלא מתוך חכמה והבנה שבאינטרסי השלום. טוב, שאירופה הבועטת לכל תרבות, יש לה גם ציויליזאציה, מדע; מדע הפיזיקה והחימיה, מדע האדים והתעופה, המכריח אותה לשלום. –

המבצרים היפים האלה בין כה לא יסכנו עוד למלחמה: נדף מהם רוח המלחמה, ומה שנשאר מהם – התרבות: יקבל את תקפו מחדש באותה ברית-אירופה ההולכת ובאה.

סמל יפה לזה ישמש-נא מבצר “הגבעה האדומה”, שעל יד עיר רוז’ניו-רוז’ניאוה יחד עם קבר המשפחה של הגראף היפה באדם דֵינֶש אנדראשי; כשם שהגראף המנוח בעצמו סמל הוא למה שצריך לבוא בעתיד הקרוב.

הנה אגדת חייו הרכה:

הגראף דינש התאהב בבחורה צ’יכית שלא מזרע אצילים: משחקת על הבמה ובת פרופיסור מלומד. משפחת הגראפים מחאה בכל תוקף נגד נשואי-תערובת אלה ולבסוף – פרש הגראף מקרב משפחתו וחי עם אהובת נפשו בבדידות.

אשרו לא ארך זמן רב: אשתו אהובתו מתה בנעוריה. הגראף סדר לה הלויה, שכמוה לא ראו עוד אפילו הגראפים ההונגארים מעולם. אחר כך בנה לה ולעצמו מאבזוליום: בנין שיִש טהור, שכפתו משובצת כולה פסיפס זהב טהור. בקיר המזרח דמות מלאך-מגינה של אשתו, כמו כן מעשה פסיפס. בצואר המלאך שרשרת פנינים ואבני-חן יקרות המציאות. בתוך בנין הקבר שני ארונות-שיש, שלה ושלו. על הארון – דמות כלב: סמל לנאמנותו אליה. –

היה לה לאשתו כלב קטן, כלב שעשועיה. כשמתה – לקח הגראף אומנת לכלב השעשועים, שטפלה בו עד יום מותו. כשמת הכלב – הציב לו הגראף פסל-זכרון על קברו; את פסל הכלב הזמין הגראף אצל אחד מאמניה הגדולים של גרמאניה. הפסל עומד בחצר המאבזוליום.

כשאתה נכנס אל המאבזוליום הזה ומתבונן בו ובכל אשר בו – מעין עצבון לא-ישוער תוקף אותך למראה האהבה הגדולה הזאת של גבר לאשה. רק גראף הונגארי מסוגל לרומאנטיקה מטורפת כזאת.

ויסוד הרומאנטיקה הוא – אשה צ’יכית.

יבוא יום – וכל העושר הספון במאבזוליום זה לא יהיה לו ערך. הן גם כעת אין הממשלה הצ’כית נוגעת בו; וגם לא תגע בו. אפילו אם חס וחלילה הבאנק הלאומי שלה יעמוד לפני פשיטת רגל. אף כי אפשר להציל “בעושר טבעי” זה באנקים אחדים.

ואולם מה שישאר לדורות – הוא לא העושר הטביע, כי אם "האושר הטבעי: הנפש ההונגארית, שהגראף הציב לו ולעמו לדורות עולמים. יבוא זמן ויבואו מקצוי הארץ לראות ולדעת, מה זאת אהבה טהורה. בטוחני, שרומיאו ויוליה גם כן נטמנו במאבזוליום של זהב טהור; ואולם יבוא יום וגם האנגלים לא ימָדדו בערכו של אותו זהב טהור, אלא באותה האהבה שבין רומיאו ויוליה הנאהבים והנעימים. יען כי אוי ואבוי יהיה לאנגליה, אם גם בדורות הבאים ימדדו אותה בערכו של הזהב הטהור שלה. –

חבל היה, לו מי שהוא בהונגאריה היה מביט על דברי אלה כעל דברי תנחומים. בתור תודת-עולמים לארץ-הולדתי רוצה אני לתת לה לכל הפחות מה שלמדתי בתור בנו של העם הטראגי ביותר בעולם. בשעה שהרומאים הקיפו את ירושלים עד כדי חניקה ועד כדי ידיעה ברורה, שיחריבו את בית המקדש – התגנב אליהם חכמנו רבי יוחנן בן זכאי ובקש מהם, שיתנו לו את יבנה וחכמיה. – וכך היה: הרומאים החריבו את בית המקדש. את בנינו הנשגב – אך רוחו נשארה ביבנה וחכמיה. –

הטראגדיה הגדולה והאמתית בכל אלה היא: ששני עמים אינטלגנטים באמת ובעלי כשרונות גדולים ונעלים, שביחד יכולים לגאול את אירופה כולה: המאדיארים והצ’חים – עדיין שונאים זה את זה.

הגראף דינש אנדראשי היה הסמל הראשון למצמיתי השנאה הזאת, שהקים במקומה מקדש לאהבה לאין דוגמה.

וכעת מחכה הוא שם בקברו היקר לתנובת אהבתו שבה אהב את פראנצישקה שלו.

סבלה הגדול של פראנצישקה היה לא בזה, שבני משפחתו של הגראף התנגדו לה באשר היא אינה אצילה – אלא בזה, שהם שנאו אותה בתור בת העם הצ’יכי. – ואת סבלה זה אפשר לרפא.

את העם הצ’יכי אפשר הרבה יותר לאהוב מאשר לשנוא. ולא רק את הפראנצישקות שלו.

והגראף דינש אמר את אהבתו אליה לנצחית. הוא נשבע לה אהבת נצחים. – ואין נצחיות אלא לעם.

הגיע הזמן להסיר את הדחלילים מעל גבולות הונגאריה.

ולתת להם פרנסה יפה מזו. –

מהו התנ"ך שלנו, אם לא אֶפופיה אחת גדולה המיוסדת על הגיאוגרפיה הלאומית שלנו? – הונגריה יצרה לה את התנך שלה פה: את הספרות והאמנות ההונגרית העשירה, שכולה אֶפּוֹפֶיה אחת גיאוגרפית הירואית בקשר עם ארץ-תפארת זו. את האֵפופיה אין להשמיד – ולוּ תחכם כעת הונגריה ותדע להתקשר עם העם הצ’חוסלובקי קשר כלכלי, בידידות מעשית, הרי למותר יהיה לה לחלום על מלחמות בעם הזה.

אגדת-הברית של הגראף אנדרשי מוכרחת לחדול מהיות אגדה.

גם האפופיה שלנו דורשת לא מלחמה, כי אם ברית.

אין מלחמה מועילה בעולם. ואין ברית מזיקה בעולם.

 

כז: בְּעֹרֶף הֶחָזִית    🔗

בעיר נייטרא נכנסתי אל הרב הגאון הד"ר שוייגר, רב דקהל עדת הנאורים. ספרתי לו את כל התלאות שמצאוני בשיחותי עם הרבנים, המחרימים את הקרן הקיימת על אשר דוחקת את רגלי קרן רבי מאיר בעל הנס ומקפחת את פרנסת “הכולל”, המרביץ תורה ויראה. –

הרב המלומד והחריף אמר לי:

– לך נא ושאל אותם: זה מאה וחמשים שנה שהם תומכים ב“כולל” שם בירושלים, זה מאה וחמשים שנה, ש“הכולל” מרביץ תורה שם – כמה גאונים העמידו לנו שם במשך מאה וחמשים שנה?! – ואם לא העמידו אף גאון אחד, הרי כמה ספרים, כמה ספרי חדושי תורה הוציא הכולל במשך מאה וחמשים שנה?! – הן במשך מאה וחמשים שנה אפשר היה להוציא לכל הפחות ספר אחד חשוב, המשפיע על הגולה השפעה ניכרת! – ובכן צא וחשוב: כמה צנתרי-זהב הכנסנו אל קופת ר' מאיר בעל הנס משך מאה וחמשים שנה ומה קבלנו בעד הכספים הללו, אם לא גאון אחד ואף לא ספר אחד?! – והלא אם יצא איזה ספר חשוב והגון מארץ ישראל הרי זה דוקא לא מתוך “הכולל” יצא, אלא מתוך “הסיטרא אחרא”. ספר חידושי תורה יצאו מתוך ישיבת הרב קוק הציוני ואם לספרי קבלה – הרי שוב פעם מתחת ידו של הרב קוק. וכעת אני שומע, שגם בעל המחבר את הקונקורדאנציה למשנה, הרב ר' יהושע קוסובסקי, החי על שולחן “הועד האשכנזי” – שגם הוא “נתפס” לציונות!

והרב הגאון גומר:

– אמר נא להם בבקשה ממך: ב“כולל” אל נא ישתמשו לטענה ונימוק להרבצת תורה! – ישיבה שלמה של קבוץ אנשים לומדי תורה היו צריכים לחדש דבר מה במשך מאה וחמשים שנה! –

דברים כדרבונות.

לעיר בראטיסלאוה, היא העיר פרסבורג המעטירה, נכנסתי בכעין חרדת-כבוד, כביכול, בבחינת “של נעליך מעל רגליך”. –

זה עשרים וחמש שנים שלא ראיתי את פרסבורג וידוע ידעתי את מדת האחריות שבדבר: להרצות פה הרצאה על ארץ-ישראל. –

להרצאות השליחים השונים כבר רגילים פה וגם להרצאות מנהיגים. ואולם הרצאתו של סופר עברי, של סופר הכותב בלשון הקודש ודוקא סופר שחונך על ברכי התורה והיראה מיסודה של פרסבורג – שתים אלה דיין, שירתיחו את העיר קצת. ההרצאה שבעיר מונקאץ' היתה מסוכנת מאד. הרב הגאון שפירא, זולל ציון, נסע אז לארץ ישראל ובטרם נסעו עשה, שכמאה איש מחסידיו יהיו נוכחים בהרצאה. הזהירו אותי, שאהיה שומר על מוצא פי, שלא אגע חס וחלילה בכבודו של הרב הגאון. חסידיו אינם יודעים רחמים בדין. טוב, שאבקש הגנה מאת המשטרה.

לא בקשתי הגנה. את מונקאץ' אני יודע על קרבה ועל פרשה. וגם את סגנונה אני יודע. שם היה די ברגע פסגת הסכנה להגיד להם:

– אמרו לרבכם הגאון, שכבודו מוטל בסכנה גדולה. אמרו לו, שעדיין יכול הוא לחזור בתשובה! צפויה לו הגדולה שבכל הסכנות: הוא מתחיל להיות למגוחך. ולנו צר לראות גאון ישראל מגוחך! – הוא נסע כעת לארץ ישראל והרי לו שעת כושר טובה לתקן, להיטיב את דרכו: לחזור בתשובה שלמה ולעזור לנו בישוב ארץ ישראל, הגדולה שבכל המצוות! –

זה היה די שחסידיו העומדים על גבי גחלים לוחשות, יביטו זה בפני זה בהשתאות ולכל היותר ילחשו זה לזה:

– איזו חוצפה! איזו העזה! –

ולבסוף באו אלי אחד-אחד, בסודי-סודות וגם זוגות-זוגות לשוחח אתי על “אותו ענין”. פשוט, מתוך סקרנות: לשמוע את הבחור מכפר דאוידהאזא, את נכדו של ר' דוד, מדבר “צחות”, פירוש: עברית בעברית. –

לא כן פרסבורג המעטירה. פה אין חסידים “לוהטים באש קודש”. פה – “אינטליגנטים”, בעלי השכלה, “אֱחוֹז בָּזֶּה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח יָדְךָ”, תורה והשכלה ביחד. או בלשון פרסבורג: “יש מקום בראש להניח שני תפילין”. –

היה יום ראש השנה. נכנסתי אל בית הכנסת הגדול לשמוע את הרב הגאון, נינו של “חתם סופר” ונכדו של “כתב סופר”.

הדרשה ארכה כשעה וחצי. –

היה זה סִגּוּף לשמוע; סבל לדורות.

משך שעה וחצי דרש איזה פסוק; והנה: את הפסוק עצמו שכחתי ובשום אופן אינני זוכר אותו. אך במקום זה אינני שוכח פסקה אחת, לא פסקה, אלא שתי מלים: “התורה הקדושה” – יען כי במשך שעה וחצי חזר על שתי מלים הללו – כפי שקבענו שנינו, הד"ר יוסף פיש ואני – לא פחות מאשר שש מאות ושלושים ושתים פעם!

אמור: שש מאות ושלושים ושתים!

ואנו הן התחלנו למנות רק אחרי תחלת הדרשה, כלומר: כשראינוּ שחוזר הוא עליהן יותר מדי בזה אחר זה. ובכן, בודאי החסרנוּ פעמים אחדות. –

חפשתי אחרי אבק-תוכן של “הדרשה הגדולה”, התאמצתי למצות ממנה איזה “דרש”, איזה “פשט”, איזה “רמז”, או איזה “סוד”.

לא דרש ולא פשט, לא רמז ולא סוד.

התורה הקדושה ושוב פעם התורה הקדושה.

נזכרתי בדרשותיו העמוקות של הרב קוק – ונחה עלי דעתי:

אין גאונים אלה מסוכנים כלל בשבילנו. לא. זה לא אויב מסוכן. כלל לא. שהתורה קדושה היא – זה ידוע גם לנו. אולי יותר מאשר לכלם פה. ומטעם זה מזכיר הוא להם את זה בלי הרף ובלי די.

הופלא ופלא: זה דורות על דורות, שכל דרשות הרבנים מצטמצמות פה בתוכן זה וגם בסגנון זה, שנים על שנים שומעים פה אלפי אנשים אינטליגנטים אותם הדברים עצמם ואותו הסגנון עצמו – ובינתים עולמות מרעישים ורועשים, נבנים ונחרבים, מלחמות איתנים, פרעות, גירושים, גבולות מיטשטשים וגבולות חדשים מוצבים מכל עבר – – ואנשים אינטליגנטים אלה שומעים, מקשיבים את הדרשות האלה, את הדברים הטפלים, בלי מלח, בלי לב ובלי חידוש כל שהוא ואינם מרגישים צורך במלה אחת חדשה, במלה היוצאת מן הלב היהודי הכואב – – –

“הַאֵין פִּצְעֵיהֶם נֶאֱמָנִים? – וְלָמָּה תְפִלָּתָם רְמִיָּה?”

לא. לא את אלה שָׁאל ביאליק את השאלה הזאת, אלה: אין הם מרגישים כלל בפצעי ישראל. –

ואין הם מרגישים בכלל באיזו תוכחת-מוסר שהיא:

וְכִי תִירַק לָהֶם בִּפְנֵיהֶם,

יֹאמְרוּ: גֶּשֶׁם נְדָבָה. –

אלה, כשם שאין תועלת בהם, כך גם אין סכנה מפניהם. –

ואם צפויה סכנה לאדם המביא הנה מקצת מן הכאב – הרי היא צפויה מצד אחר לגמרי: מאלה, שהציונות היא לחם-חוקם, פרנסה.

אלה – קשה להם לשמוע דין וחשבון על ארץ ישראל העובדת, הסובלת העומדת בחזית, בעשרות מיני-חזית: בחזית השונאים, הקדחת, הפוליטיקה, חוסר העבודה והפרנסה; קשה להם לדעת, שלא הציונות נוצרה בשבילם, בשביל פרנסתם ובשביל הקאריירה שלהם. קשה להם לדעת, שאין הם ממלאים את חובתם באמונה. קשה להם לשמוע את מה שההמונים שומעים ומקשיבים בשבע אזנים: את הקרבנות שלנו הבלתי משוערים מרחוק, את דבר הנזירות מן החיים, מן היופי מן המנוחה-לרגע ומכל אותם התענוגות, הממלאים את חייהם-הם פה.

ואם כל המפלגות שונאות-ציון ומתנגדות מכל המינים שומעות את ההרצאה ואחר-כך או שותקים, או שמדברים עליה בהתנגדות, בטענות צודקות או לא צודקות, אך בכבוד, – הרי העתון הציוני הרשמי בעריכתו של המשורר הגרמני-ציוני, הסוכן הראשי לקרן הקיימת לישראל היה היחידי ששמע, ש“המשורר העברי חרף וגידף את חכמי התלמוד ואת הרמבם ז”ל!" –

והנחמד שבדבר, שהעורך הראשי עצמו לא היה אפילו נוכח בהרצאת “המשורר העברי”; ואותו הריפורטר שכתב בעתון הציוני את הרשימה – אינו מבין את השפה שבה דבר המשורר העברי. –

וגם הנזיפה שהעורך-המשורר קיבל למחרת בישיבתה התכופה של ההסתדרות הציונית – לא הועילה.

“כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד”.

ורק כעבור ימים נודע לי הסוד הנורא, הנימוק היסודי: "האורח-המרצה לא מצא לחובתו לבקר אצל ראש הקרן הקיימת לישראל. ומשום זה לא הופיע הפקיד הציוני בהרצאת האורח – עוד לפני יום-בקוריו. –

קשה לאיש-העורף להפגש באיש-החזית!

והרבה “חידות” אחרות, שהופיעו לי פה באחורי חזיתנו הציונית נפתרו לי פה בעיר ואם בישראל זאת. ואת כלם פתרה לי המכונה הגדולה של הפוליטיקה המקומית: זוהי טחנת-רוח, הטוחנת את כל המרץ הציוני לקמח, בשביל לאפות בו לחם; והלחם נאפה באש-קדשם של “הבאפטיסטים”, הסובלים כל מיני יסורי צבור ואומה – ושמים יד לפה מפחד: פן – – פן חלילה וחס יבולע הדבר לשונאי-ציון, המלעיזים גם בלאו הכי.

הפחד: “פן” – לולא הפחד הזה, כי אז לא היו לנו עוד שונאי-ציון בעולם.

על שלושה דברים, ששכח הרצל להזהיר אותנו מפניהם, נכשלת עבודת הבנין בארץ ובגולה:

– על הפחד: פן –

– על המורים העוסקים בפוליטיקה ובמשרות לחם וכבוד

– ועל הציונים, המקשרים את גורל ציון בגורל הפוליטיקה המקומית בגולה.

ואינני יודע, אם יש עוד מדינה בעולם, שלעבודה הציונית קרקע חפשית בה כמו במדינת צ’כוסלובאקיה. העם הצ’יכי האינטליגנטי ביותר בין עמי הסלאוים, מפותח מאד גם בחושו המדיני; ולא רק הנשיא הזקן, המַשרה מהודו על רחבי הארץ, יודע את החשיבות המדינית של ארץ ישראל העברית, כי אם גם משרתיו פקידי הממשלה בכל מקום שהם. – ובתוך מדינה זו, שגם רוסינסקו נכנסה אל תוך הריתה, חשיבותה של הגיאוגרפיה היהודית גדולה לאין ערוך בשבילנו. זאת היא ספינת הקרח שלנו באזור הצפוני הזה, שהרבי ממונקאץ', מלך האסקימוסים העריץ, מושל בו על כל כלבי-הים השמנים והחלקים. –

והספינה הולכת ובוקעת את הקרח בכבדות קשה מאד. –

אוי לה לספינת-הקרח, שגם קברניטה הוא אסקימוסי, רב החובל – רב, החובל תחבולות ומחבל את כרמנו בשועלים.

\דבר אחד התמיהני, הציונים ואפילו הנאמנים שבהם, הנלחמים תמיד בחזית מאוחדת ובמשמעת לאומית את מלחמתנו – אינם מתקשרים זה עם זה קשר חברתי-כלכלי. אחד ה“באפטיסטים” מן הדור השני, ציוני לדוגמה, אדם לסמל ורופא שינים בעל קליינטורה חשובה מאד, מספר לי, שבין כל הפאציאנטים שלו משך כל ימי עבודתו לא היה אף ציוני אחד. והוא המנהג גם בעורכי-דין וביתר בעלי המקצוע.

בכל הקו – “עבודה זרה”, ואפילו לא זולה.

והן זה היה יכל לשמש כעין אתחלתא דאסכולה ל“עבודה עברית” בגולה. – חוץ מיתר התועלות שבדבר.

בעיר פיאשצ’אני, הברוכה במעינות הרפואה המפורסמים שבה, נפגשתי באחד מקרבנותיה של הספיקולאציה בישראל. הד"ר רוזנר, בעל סאנטוריום לתפארת, ציוני ותיק, בר אורין ובר אבהן, אביו השתתף פעם בעתונים עבריים – עושה את ביתו בית-ועד לרפואה לאורחי ארץ ישראל. רשימה שלמה של בני הארץ התארחו אצלו ומתארחים אצלו ונרפאים – ועל זה גאותו.

על שאלתי, אם בדעתו לעלות לארץ? – עונה הוא בקושי רב, אך לבסוף מתפרץ בדממת-צער, המיוחדת בסגנונה לשקט הסאנאטוריום שלו, ומספר לי את מגלת האכזבה המרה שלו. הוא ביקר בארץ ישראל במטרה לקנות שם קרקע בטבריה. וגם בקשר עם תכניות שונות שבמקצועו. – את הקרקע מכר לו המוכר “פעמים אחדות” ולבסוף השאירו בלי קרקע ובלי כסף. –

משום מוסד לאומי צבורי לא הושיטו לו עזרה בדבר. –

“באפטיסט” תמים; גם כן מ“באפטיסטי” בודפשט הותיקים והתמימים.

ואחרי כל אלה – נשאר מה שהיה: “באפטיסט”. חולם על עליה לארץ, תורם הגון לקרן היסוד, חסיד נאמן לקרן הקימת ורוצה להביא לבניו מחנכת עברית ארצישראלית ודוקא תימניה.

ועוד יש מי שאמר: אין מזל לישראל. –

מה שחסר לנו, זה לא המזל. בני-אדם חסרים לנו. – ישראלֵי-אדם.

בשובי אל ערשי האומללה הגיש לי מאדיארי אחד שיר-אודָה לזכר יוסף טרומפלדור. “המשורר” הוא אכר פשוט, שנתפס על חרוזים ומליצות. יאנוֹש רִיצֶ’יאִי.

“בבקשה לא לשכוח את שמי”. – אינני שוכח: יאנוֹש רִיצֶ’יאִי.

מפליא עד כמה בקי הוא בחייו של טרומפלדור לכל פרטיהם. ועוד יותר בפרטי מותו. סוף כל סוף שיר-אֶפִּי מפורט ומעריץ על גבור תל-חי!

– היהודים כתבו הרבה על גבורי הונגאריה, יכתוב פעם גם מאדיארי על גבור יהודי! – אומר הוא לי בהכרה דיפלומאטית, שרבים מעסקנינו היו יכולים ללמוד ממנה.

 

כח: מִגְדַּל-אוֹר    🔗

אירופה אחוזה בולמוס פראות, שאת ערוותה מכסה היא בעלה-תאנה דק וירוק, ששמו היפה הוא: לאומיות. אך יותר מדי שקוף הוא העָלה הצרפתי הזה, שהמהפכה הצרפתית הצמיחה אותו לקשט בו את המלחמה לחופש, לשויון ולאחוה. היום: מתכסים בו כל הפראים חורקי השינים למיניהם. כל קאניבאל אירופי, הרואה את אושר שבטו במלחמה, בהתבדלות, בשנאה ובמפלת השבט השני, בתבוסת יתר השבטים, שכולם יריבים הם לו להם – מכיון שיריב הוא לכולם. ואם במדינות גדולות וחזקות ונושנות כך – בעמים הקטנים, שהתחברו בעזרת המלחמה, והעומדים על משמר חירותם ועצמאותם – על אחת כמה וכמה. בקרב אלה משתולל “הרעיון הלאומי” במחולות חג-האידיאל הנעלה והמוסכם באצילותו ובזכותו מעל לכל ספק-שהוא. ב“אידיאל” זה, האידיאל הלאומי, שפירושו: “אנו לא נבָּנה אלא מחורבנו של שכננו” – יש הסכם כללי בין כל שבטי אירופה, כלומר: כולם מסכימים לאכל איש את רעהו בהיתר, ולא עוד, אלא: בגושפנקה של הרעיון הנעלה. –

אך השטן, כידוע, בדחן גדול הוא. תמיד משאיר הוא לנו סמל להתגרות בנו: הנה, גם ההפך מזה אפשר. לאו דוקא! אין חוקים בטבע האדם!

סמל-הפך זה הוא: תומס מאסריק, נשיא הריספובליקה הצ’יחוסלובאקית ומחוללה הזקן. –

דומני, שמכל הספרים שכתבו על היקר באדם הזה, המשמש מגדל-אור בחשכת אירופה הפראית, צריך למַצות וללוש משפט אחד כולל ויסודי, הראוי להיחקק במסד פסל-הענק, שכדאי להקימו באמצע אירופה כולה:

– כֹּהֵן לְאֵל-עֶלְיוֹן בְּבֵית-הַבַּעַל בְּהוֹטֶנְטוֹטִיָּה הָאֵירוֹפִּית שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים.

עובר אני את הריספובליקה הציחוסלובקית לארכה ההגון – וכל משך נסיעתי היפה להפליא, מרגיש אני בעצמי, שכל הזמן מתבונן אני בשני דברים שהם אחד: ביצר-הרע שבאדם, המבצבץ כל הזמן ועולה מתוך ההמון לתבוע את זכותו הקדומה, היערית – ובידו העדינה-החזקה של תומס מאסריק, המכניעה בכוח-איתנים, בכוח היצר-הטוב שבאדם, את ההתפרצות הזאת, שלא תצא ללהב ולהרס. תארו לעצמכם: גבור החופש הלאומי והעצמאות הלאומית – השולט לא בדימגוגיה של שנאה והרס וחירוק-שינים לאומי – כי אם ברוחו הגואלת של הרעיון הסוציאליסטי, המחנך והבונה גשרים בין שבט לשבט, בין אומה לאומה ובין אדם לאדם באשר הוא לא בן-הלאום, אלא בן-האדם. – הריספובליקה מצורפת משלשה עמים כביכל: צ’יחים, סלובאקים ורותינים, שלשתם סלאבים מובהקים, שלשתם בִּצְעָה אחת להם: להזדווג, להיהתך ולהתמזג לאומה אחת בריאה ושלמה, כלומר: להיות שלשתם מה שהם מטבע ברייתם: אומה סלאבית, השומרת על עצמאותה ומפתחת את כשרונותיה העצומים בתרבות ובציביליזציה.

והנה, במקום התאמצות אחת ואחידה זו – מרגיש אתה כל הזמן את יצר ההתבדלות שבהם, את תשוקת המלחמה שביניהם – את הדרישה הצעקנית ל“אבטונומיה לאומית”. – את הצעקה לעצמאות השבטים. – ומובן, שדרישה הוטנטוטית זו מסתמכת דוקא על משען יפה וחיובי בהחלט: על התרבות הלאומית, על תרבותו הלאומית של כל אחד מהם לחוד – המסתמלת קודם כל בשפתו המיוחדת. ביתר דיוק: בשנוי הדיאלקטי, המתעלה למדרגת שפה עומדת ברשות עצמה! – ובכן, לא האחדות שבשפה היא הנותנת, כי אם להיפך: השונה שבדיאלקטים שלה. והמגוחך-המעציב שבדבר היא: קרפטו-רוס העלובה, זו שאין לה אף עשרה שירים וספורים מקוריים ב“שפתה”, זו, שבני-עמה, הרותינים, חיים עד היום הזה כבאחד האיים הסולומוניים בבערותם ואמונתם הטפלה, אמונת השדים והרוחות של היאקוטים, ושאינם מנקים את חצרותיהם ואינם מסירים את ביצי-הגזם מעל עצי-הפרי שלהם, אלא בפקודת הממשלה ושאינם שולחים את ילדיהם לבתי-הספר אלא מתוך פחד הקנס והמאסר – ושאם ילדיהם נופלים למשכב, עושים הם חשבון: מה יעלה להם ביותר – הרופא, או הכומר-המקבר? – – גם “אומה” זו עומדת על דרישתה הלאומית המובדלת: אבטונומיה! – הסלובקים יש להם לכל הפחות כעין תרבות-יופי משלהם: סגנון חגיגות וריקודים ושירי-עם ומנהגים ותלבשות. – ואם כי גם אלה אינם אלא דיאלקט סלאבי – הרי בכל זאת בבחינת סגנון הם, סגנון המרהיב עין ואוזן גם בשינויו. – אך מה להם ולרותינים ולתרבות עממית מיוחדת, אלה שגם שיר-עממי משלהם אין להם, כי אם: או שמהפכים הם בחררת השיר ההונגארי שנשאר להם בירושה יחד עם המלים ההונגאריות המשובשות בפיהם, או שעוברים הם את הכפר “בשירת”-זעקה, החסרה כל ניב שירי, כל מילודיה שהיא, ושסולם הקולות שלה המונוטיני עולה בסך-הכל לשלשה טונים גבוהים-צעקניים, שאף הנועז שבבחורי הכפר אינו יוצא בהם מגדר הארבע-רביעיות הממושכות ואינו מעיז לשבר אותם חלילה לאבק-סלסול אף כמלא נימה. –

אך אבטונומיה לאומית תן להם! משום שאומה מיוחדת הם! ולא לפי כבודם הוא, להתבולל חלילה בעם הצ’יחי! – ואיך זה לא? – הבט בנערות-הכפר הקרפטו-רוסיות: מתקדמות הן בהחלט עם רוח הזמן: ביום חג-השבתון – גרבים של משי, שמלות-עיר, ופודרה ואודם על השפתים ואפילו פוך-פיח בעינים! מובן, מבלי להתרחץ אפילו בימות הקיץ. – אך מנהיגיהם, במקום לנקוט את מעשי העם הצ’יחים הספוג ציביליזאציה אירופית וכשרון המעשה בכל שטחי החיים, במקום ללמוד וללמד – דורשים הם אבטונומיה ועצמאות לאומית! –

ותומס מאסריק נותן להם גם את האבטונומיה הלאומית שלהם. אך כי בינתים עליו לשמור עליהם בשבע עינים ובשבעים ושבע ידים מפני – – מפני יצר עלילת-הדם על היהודים שבקרבם, לתת פקודה עליונה לשופטיהם, שיבטלו את המשפט, ההולך ומתפתח יפה-יפה, ברצינות משפטית, בכובד-ראש הראוי לימי-הבינים. – ואחרי זה: הרצאת עורך יהודי-ציוני בראדיו על תולדות עלילת הדם. –

תומס מאסריק ותלמידו, המינסטר שלו בנש: שני צנתרי דדהבא באמצע אירופה הז’ונגלית, שני גבורי החופש הלאומי – שאין דבר שנוא עליהם כמו הקנאה והשנאה הלאומית על כל הצרעת שבה.

וסלובנסקו מראה סימני השתוללות לאומית מסוכנת.

והאיש תומס זקן בא בימים. –

כמה מליונים עומדים ומתפללים בחרדה לחייו הארוכים של היקר באדם הזה ולשלומה של מלכות צ’יסקו-סלובנסקו, שגרמניה הלאומית לוטשת עליה את עיניה ואת שיני הפלדה שלה לבלוע אותה חיים. –

«אוֹי מִי יִחְיֶה מִשׂוּמוֹ אֵל!»

יושב אני עם הסופר קארל צ’אפק ועם היועץ המינסטרי יוסף פאליביץ ומשוחח על “האדון הזקן”. – משוחח? אני הוא המדבר כל הזמן – והם יושבים ושותקים בחרדת-כבוד לאבי הריספובליקה הצ’יחית, ובשתיקתם מרגיש אני את הרהור החרדה והתפלה:

– אם ישנו עוד אל בשמים – אל נא יראה לנו את קצו של “האדון הזקן”. – אל-נא נראה בעינינו את לקוי חמתו של מגדל-האור המגיה שלנו.

שלהם? – של כולנו. של אירופה כולה.

 

כט: הָעֲרָפֶל הַמְשַׁכֵּר    🔗

נאחז אני בסבך אירופה החדשה, זו שהמלחמה הגדולה שינתה את קרבה ואת פרצופה מן הקצה אל הקצה – ומחפש לי אי בודד, לשבת בו ולהסתכל בה מרחוק, ממרחק אוביקטיבי ולראות אותה כמות שהיא. לצאת מתוך סבכה היערי-הקדמוני, לא להסחב אחרי מחול-המות שלה המושך, ולקבוע את הדיאגנוזה שלה בשכל פשוט ובהיר. וזה קשה למדי. משום שמרגיש אני, שאיזה ערפל משכר מליט אותה מכף רגל ועד ראש, ערפל-שושנים מדהים, ערפל-אופיום, המכסה פה את הכל, את הכל: את הריאקציה, המשתוללת בשם “הרעיון הלאומי”, את הרשלנות, המתכסה בשם ההומאניות החלקה בעלת כפפות-משי מיסודה של הסוציאל-דימוקרציה, את תאות-הדם, את יאוש-החיים של הנוער, היודע כבר, שלא נוצר אלא בשביל למות במלחמה הבאה ולפיכך משכר את עצמו במשחקים שונים: בספורט, בברידג', ובמשחקים תפלים אחרים ועל כולם: בסיסמאת “הטימפו!”, המהירות השגעונית של מאכסימוס קילומטרים בשעה: מהר, מהר, אכול ושתה ורקוד, כי מחר תגויס לחזית המות! –

את כל זה מכסה הערפל המשכר, הפורש את כנפיו, כנפי האמנות המכסימאלית, המדהימה את העין ואת האוזן בחושניותה, ביפיה, בזהרה, במיניותה וביפעתה לדורות:

ערפל משכר זה הוא: הראינוע.

הראינוע – נצחונה המלא של הציביליזאציה על אחותה-צרתה: התרבות.

נראה, נוכח, שמזה דורות אין-חקר, מאז ומקדם הולכת מלחמה זו בין שתי האחיות הללו, בנות האדם המתפתח, ונמשכת בלי הרף ובלי חמלה – ואנחנו לא ידענו זאת. אנחנו אמרנו: אחיות תאומות הן, העוזרות זו לזו במלחמת הקיום וההתקדמות, אמרנו: הציביליזאציה, בת ההכרה, השואפת לנוחיות, לתועלת חמרית, בת המוח-ההוגה הזו, הנוצרת בתודעה, בחשבון, בעזרת המתימטיקה והידיעה – אינה באה אלא ליצור את האפשריות, את הערש, את הערוגה הטובה לאחותה התרבות, זו השואפת ליופי, לנעלה, זו שאין לה כל מטרה חמרית, זו בת תת-ההכרה, בת החלום והשאיפה לעליונות: לאדם. אמרנו: כל התאמצותו של האדם לעשות את חייו נוחיים במכונה, בהיגיינה, בבנין ובכל מכשירי המדע – כל התאמצות זו אינה באה אלא לעזור לה לתרבות בדרכה הקשה. ובעצם: מטרה אחת לשתיהן: האדם המפותח, העליון, המוסרי והחכם, היודע, שאושר כל-אושר היא: היופי, השלום וחיי היצירה. –

והנה טעינו: מלחמה עזה ישנה כאן. הציביליזאציה אינה שואפת אלא להיפך מכל אלה: לפתח באדם-הז’ונגל את מכשירי פראותו, לתת לו מכשירים חדשים ליצר הדם, ההתחרות והשנאה שבקרבו: לעזור ליצר הרע שבו לבצע את תעודתו הקדמונית: את המלחמה. במקום צפרניו הקהות לתת לו גאזים מרעילים, במקום שיניו שניטל חודן – תותחים יורים למרחוק, במקום כשרון הקפיצה מעל העצים על טרפו, על אויבו – אוירונים, ובמקום שקאלפּ פשוט וחד-גווני, במקום לקלף את עור ראשו של האויב – מחנות הסגר לשבויי מלחמה, במקום שם ממציא הוא אלפי מיני עינויים שונים לאחיו החי תחת ידו המזוינת. –

אך כשרונו הציבילזאציוני של אדם המאה העשרים מצא את התחבולה המתאימה, איך לקשור את ידיה של התרבות קשר-קיים, איך להכניע את אויבתו בתכלית: לקשור אותה בחוטי-משי ולהכניע אותה בשכרון-היופי דוקא: בקומפלקס כביר של האמנות החדשה, של הראינוע-קולנוע, הפורש את כנפיו כנפי-השטן על כל סוגי התרבות, על כל מכשירי האמנות למיניהם.

והצליח במאה אחוזים.

לכל-לראש הצליח הראינוע להשיג את עיקר העיקרים: להשמיד את הבקורת האמנותית. הבקורת החדשה, שנוצרה תחת כנפי-שכינתו של הראינוע, מסתמכת קודם כל על העובדה הראשית – שמשך דורות התפתחות ונסיונות נפסלה בהחלט: על טעמו של ההמון. מי זה זוכר כבר היום, שעוד לפני שנים אחדות, לפני המלחמה ידע כל בר-בי-בקורת דחד יומא את הכלל: כל מה שמוצא חן בעיני ההמון – אי אפשר שיעמוד על גובה אמנותי. כל הערכים הגאוניים שבשטח האמנות לא הגיעו מעולם אל לב ההמון; שום יצירה הראויה לשמה לא נתקבלה מעולם בידי הקהל הרחב, לא בספרות ולא באחד מסוגי-האמנות השונים למיניהם. והרבה שנים עברו, עד שמלאך-היצירה היה מכניס בהחבא, בסתר, בערמת-החינוך את היצירה הטובה אל לב “הקהל הרחב” אחרי שהצליח להעלותו קצת, לחנכו להבנה מינימאלית. –

היום – נמדדת כל יצירה במספר המיליונים, בשני סוגיו של המספר הזה: במליוני קוראים או מסתכלים ובמליוני הכספים שהאמן משתכר ביצירתו. אמת-המדה של ערך המחזה הקולנועי היא: מיליוני המבקרים בקולנוע ושכר הסופרים והאמנים, שבית החרושת לאמנות משלם למשועבדיו. – ומה יותר הגיוני בדבר, מאשר התוצאה החדשה, המפתיעה בחידושה: אמן המשתכר מיליונים באמנותו! במקום המסורת העתיקה, שהאמן האמתי אינו משתכר ללחם חוקו – נוצרה פלוטוקראציה חדשה, מיליונירים חדשים מבין “חבר-הצוענים”, הבוהימה הריקנית, המוקיונית, קפיטליסטים חדשים – היודעים שהכל נקנה בכסף. כמו שמוקיונותם-הם נקנית בכסף. ולכל לראש ניקנית הבקורת בכסף. צאו וחפשו בכל תולדות הבקורת האמנותית מאז ועד היום הזה, אם תמצאו השתפכות כזו, מתיקות סנטימנטאלית כזו, קטורת-בשמִים כזו לאחד האמנים שלפני מתן-הראינוע בעולם! כזו שמקטרים לגריטה גארבו, או לאחד הסטארים הבינוניים ביותר של בימת הקולנוע בהוליבוד. גריטה גארבו – ומשחקה: גם זה חדש בעולמנו. עד הנה ידענו, שהאמנות תעודה אחת גדולה יש לה: הגִלוי. מגלה היא לנו, לקהל, לאנושית, מה שהאדם הפשוט מסתכל בו, מביט בו ואינו רואה אותו. ורק כשגילה לו האמן – פוקח הוא עינים בהתפעלות: “הנה! מובן! כל ימי חיי ראיתי את זה – ובכל זאת לא ראיתיו!” – ככה גילה האמן-המשחק הגאוני מה שלא הספיק האמן-הסופר לגלות במלים במאת האחוזים. ומכאן הביטול וגם הבוז לכל פאתוס מזויף, לכל דקלום ולכל תנועת-שוא, שבמקום לגלות לנו דבר מה, מכסים הם על התוך, על האנושי, על נשמת הדברים. – במקום לנתח וליצור דבר חדש, משתמשים הם במקובל, בידוע: באנחות, בדמעות, בהכרזה – ובכל אותם הדברים, שההמון עצמו משתמש בהם בחייו הפרטיים והצבוריים. – בעוד שהאמן שלפני הראינוע יצר לו אמצעים משלו כדי לבטא את האנושי-הנצחי, את הכאב ואת השמחה – משתמשת הגברת גריטה גארבו באמצעי הפאתוס המקובל, בתנועות גוף וקול המובנות לכל, הידועות לכל, ומשום כך משפיעות על כל! על כל – ורק לא על האמן, על האדם המפותח, על יודע ליהנות מאמנות אמתית, המגלה והיוצרת. פאתוס פרובינציאלי זה של התופרת מן העיירה הקטנה, המשתתפת בהצגת “מכירת יוסף” בהצגת חובבים, שלפני הראינוע היה אומר לה מנהל התיאטרון שבעיר הבירה: – “לכי בתי לעזור לאמך במטבח, תנשאי לבחור הגון ותלדי בנים הגונים למולדת!” פאתוס זה היא כל כוחה של אמן-האמנים גריטה גארבו וחברותיה הסטארים במקדש האמנות במאתנו זאת.

ועוד אמצעי אחד, האמצעי בהא-הידיעה: הגוף האירוטי. למי זה עלה על דעתו לשאול פעם, אם איליאונורה דוזה האלהית, או קומיסרז’בסקיה, או שרה ברנהארד יפה היא, אם לא? אליאונורה דוזה, זו שבהצגתה האחת העמיקה את האדם-המסתכל לתהום אוצרות הכאב והגיל, ושהאדם היה מתהלך אחרי הופעתה כמוכה-סהר ימים אחדים – דוזה זו, שכינת הבימה, היתה מכוערת במדה שלא תשוער היום! אך מי זה ראה את כעורה על הבימה, ואפילו בחיים? – ודוזה לא הוציאה מאות אלפים דולרים על ריקלאמה, המכריזה כל הזמן על גארבו “כמה שונאת היא את הפומביות ואת – – הריקלאמה!”

והרי לכם הקְבלה אופיינית: דוזה נשרפה באהבתה לד’אנונציו, זה שלא היה חוכך אחרי-כן לפרוש את סדין מטת-אהבתה אליו ברומן סנסציוני ולחלל את קדשי-הקדשים שלה, עד שהיתה מוכרחת לברוח לאמריקה ולמות שם בעוני ובחוסר כל. –

וגריטה גארבו, אהובתו של הריז’יסור הגאוני מוריץ שטילר, שגילה את כשרונה והעלה אותה על הבימה מתוך אהבה נשרפת, בעטה בו תיכף אחרי הצלחתה הראשונה והבריחה אותו אל המות בדמי-ימיו. אך קודם-כל דאגה לכך, שתהיה אשתו החוקית, כלומר: יורשתו החוקית. וכשפנה אליה אחי בעלה האומלל, בעל משפחה גוועת ברעב בהלסינגפורס בבקשה, לפרוס גם לו פרוסת-לחם מירושת אחיו – עמדה במשפט-החברה ב“אומץ”, ולא נתנה לו. –

מובן, שכל זה אין לו כל ערך, חלילה, בהערכת ערכה האמנותי של “גריטה האלהית”, שנוצר מסביבה מושג בקרתי חדש בתולדות האמנות: SEXAPPEAL. שפירושו הפרוזאי: היצר המיני המושך. ובכן: אלמנט חדש באמנות; ויש לקוות, שליאונרדו דה-וינצי החדש ידע, שערכה של תמונת מונה-ליזה החדשה שלו ספון ביפיה הגופני.

וככה יצרה הפלוטוקראציה החדשה את גאוניה: היפים בגברים – רודולף ואלנטינו, ג’ון ג’ילברט, ומוריס שבאלייה, שרק בשבוע העבר זכיתי לראות, איך שופכים ההמונים את דם-אפם ברחובות פראג בעד מבט-עין קצר לראותו. – וככה הולך בית-החרושת לאמנות ושופך מתוך בית היציקה שלו מחזות-מחזות חודש-חודש, שהאמנים המשתתפים בהם ממצים את עומק הטרגידיות האנושיות משך לילה אחד. וככה מגלים כוכבים גאונים חדשים לבקרים. אתם מבינים: מגלים את הכשרון בבתולה יפהפיה ונחמדה – ותיכף מכתירים אותה בתואר מאכסימאלי: סטאר, כוכב! תואר, שאליאונורה דוזה המסכנה לא זכתה בו רק אחרי למוד וסבל, וחפוש, וסגופים משך שנים רבות! –

ויחד עם זה הן ישנם בהוליבוד גם אמנים אמתיים. אך התגיע למשל, נורמה שירר, המשחקת באמת בכשרון צנוע ועמוק, או ז’ון קרבפורד, המסתגפת במשחקה המעמיק, המגיעות אלה לקרסוליה של גריטה גארבו “הנזירה הקדושה בהיכל האמנות, הבורחת מן הפרסום ומן השאון” ועוד יום-יומיים ותכנס אל המנזר. – – והטראגדיה שבדבר הוא: שהקולנוע מושך אותנו בחבלי אהבתנו לאמנות, משום שבאמת יש בו יסודות תרבות גבוהה לאין-שעור: תרבות העין והאוזן, קומפלקס של יופי רתמי, שמעולם לא חלמנו כמותו. יודעת היא הציביליזאציה איך להצמית בנו את הערכים התרבותיים, שהשגנום עד הנה משך דורות: משכרת היא אותנו בכל מיני אמצעים, בכדי לחנך אותנו לחיי ז’ונגל מודרניים – וביניהם לגבורת המלחמה, לפראות הספורט, החורק שִׁנים בלאומיותו הקדושה ולהערצת כל דבר טמא שבמשטרנו זה, משטר הכסף והתענוגות ורעב-ההמונים: משטר הפלוטוקרציה, שהקולנוע סיפח אליה את הפלוטוקרציה החדשה: את משפחת הסטארים, העוזרים לה בשלטונם בשם התרבות והאמנות. – בעזרת הסקס-אפיל וההֶפּי-אנד, שתמיד שומרים עליהם שלא יהיה בהם חלילה מחלול הגזע הלבן: שהגזע הלבן לא יתחתן חלילה עם שאינו לבן. הסיסמא: “המזרח ישאר מזרח, והמערב – מערב”. –

הקולנוע – האמצעי החדש לשלטון הטמטום והסאדיזם בעולם. הקולנוע, שאדם תרבותי נמשך אליו כפרפר הלילה אחרי הלהב – והלהב המרהיב עינים שורף אותו: שורף בו כל זיק של הבנה באמנות וביצירה וכל זיק של מחאה נגד אירופה הפראית.

ובשרות זה מוצא אתה את אדולף צוקור בעל “פראמונט” ויוצרה, אדם המעלה, איש יהודי בעל מדות תרומיות ונפש אצילה-מוסרית, שמעטים דוגמתה במאה העשרים. כן, לא היה אדולף צוקור מחונן בעוד מדה גאונית: להשליט את התקדמות המוסר על התקדמות הטכניקה ועל שלטון הכסף בעולם! –

משוטטים אנו בערפל המשכר, מתפנקים בחלומות-העליל של הטכניקה המפליאה, ואין אנו מרגישים, איך חותרת תחתנו הציביליזאציה השטנית ומחנכת אותנו לאט-לאט חזרה אל הז’ונגל. פה ושם מופיעות עוד תופעות-אמנות בקולנוע: בסרטים הנוצרים בגרמניה ובמוסקבה. פה עדיין שולט האמן-המחפש על הבד ולא “גופה המוסיקאלי” של הגברת-הסטאר “אנג’ילקה גרבַּיִם” הסקס-אפילית. – אך מי יודע עד כמה יעמדו שתי ארצות אלה על גבהן התרבותי, מבלי להכנע לרוחו של “סיגפלד הגדול”, שידע והבין מה נחוץ לה למאה העשרים: הסקס-אפיל, המושך מליונים קהל ומליונים כספים – בטעמו הטוב והמגרה.

תיתי לו לזיגפלד, שהוא עצמו מת מתוך שבץ-לב מחמת פשיטת-רגל.

חמשה נצחונות לקולנוע:

– נצחון ההמון על הגאון;

– נצחון טעם-הקהל על הבקורת האסתיטית;

– נצחון הרקלמה על הכשרון;

– נצחון הכסף על האמנות;

– ונצחון “הטבע הטבוע” על “הטבע הטובע”: נצחון הז’ונגל על אירופה.

אך מובן, שמכשיר עצום זה לחינוך ההמונים מוכרח להיהפך למה שנוצר על פי יֵעודו האנושי: מכשיר להעלות את ההמון ולא להוריד אותנו אליו.

משום שאחדים מן הריז’יסורים מראים כבר סימנים למלוי יעוד זה. גם פה עושה הציביליזציה את דרכה הראשון: נלחמת היא בתרבות – לטובת הכסף.

עתידות הן הפיסיקה, החימיה והטכניקה להביא את השלום לעולם.

ועתיד גם הקולנוע להביא את נצחון האמנות לעולם: – על אף רצונו לעת-עתה.

 

ל: הַמַּצְפּוּן    🔗

המורשה הגדולה, שהורישו לנו נביאינו היא: האופטימיזם. האמונה העקשנית באפשרות תיקונו של האדם-החיה והעלתו למדרגת אדם-השכל-והמוסר. לא אמונה עיורת היא זאת, לא אמונה תפלה הנסמכת על רצונו הפרטי של הנביא-המאמין, לא משום שרוצה הוא בכך, אלא משום שבכל מעשה-טפשות-ונבלה של האדם הפרטי ושל החברה בכלל, מופיעים סימנים של מצפון, של מוסר-כליות: של תכונת התכונות הטובות שבאדם: הבושה מפני הרע, והפעתו זו של המצפון מעודדת, נוסכת בנו אמונה “באחרית הימים”, ב“וגר זאב עם כבש”. –

גם מצפונה של אירופה, מטומטמת השנאה והמלחמות, מבצבץ ועולה מתוך תהום נשמתה החאוטית סביב לשתי אישיות של מאה זו, שני אנשים שאירופה נאחזת בהם כבעוגן הצלה בים הדמים, הירידה והפראות שלה:

איינשטיין והוברמן.

את הערצתה של אירופה ושל כל העולם כולו לאיינשטין הפיסיקן-המתימטיקן אין לבאר בשום ביאור אחר בעולם, אם לא בעֵרות מצפונה של האנושות. כמה אנשים מבינים את איינשטין בכל שני מיליארדים בני האדם שעל כדור הארץ? אומדים את מספר מביני איינשטין לנמוך מעשרה. ואם טעינו במספר קטן זה, אם הפרזנו על מדת קטנותו? אם ישנם מאה איש המבינים אותו? האם זה די, שמיליונים יעריצו אותו על חידושו המדעי-המוחלט, שאינו גורם שום תענוג לשום בן-אדם, חוץ מאשר למביניו? מאימתי הֶעריץ העולם דבר, שאינו נבנה ממנו לא בחומר ולא ברוח?

לא תורת-היחסיות שלו היא הגורמת לכך. ישנם באישיותו של איינשטין שני גורמים אחרים, שנים שהם אולי אחד, שאירופה נאחזת בהם כבעֵדוּת-אֲלִיבִּי ממש: אישיותו המוסרית-המוחלטת של איינשטין. אישיות זו עומדת כצור איתן בלב אוקינוס-הפראות של המאה העשרים ואינו זז אף לרגע-חלום קט מאמונתו הקדושה והעקשנית באדם החדש, המפותח והחכם מכל אלה שהיו עד הנה: באדם השלום והיצירה. ומרגישה היא האנושות הפרועה, שהאמונה הזאת אינה פחות איתנה, פחות בטוחה ופחות שליטה מאשר תורתו החדשה של איינשטין עצמה, שכל התקפת-סתירה הבאה עליה בין מתוך השגה מדעית טהורה ובין מתוך קנאת-חכמים או מתוך שנאת ישראל – כל התקפה עליה, נפגשת אצלו בחיוך עליון שבבטחונו המוחלט באמתתה.

– ומה יהיה – שאלו אותו – אם המשלחת המדעית תעמוד על הטעות שבתורת היחסיות? מה בדעתך לעשות אז?

– לא כלום – ענה הוא בחיוך – אני הלא יודע, שאין אפשרות כזו! –

ואותו חיוך עצמו זוֹהֵר בעולם השקפתו המוסרית-החברתית. איינשטין, שגילה את חוק היחסיות בעולם-החומר – גילה אותו גם בעולם המוסר. הוא הראשון בתולדות הפילוסופיה המוסרית, הפילוסוף המוסרי הראשון, שאינו מתנגד למשפט-המות. הוֹרִיבִּילֶה דִיקטוּ! – היתכן?! היתכן, שאדם מוסרי יסכים לכך, שאדם יהרוג בן-אדם? וביחוד קשה לו לאיש-יהודי להבין זאת. – איש-יהודי זה, המסכים לדברי חכמנו ז"ל: “הבא להרגך, השכם להרגו” והמקבל כדבר המובן מאליו את נצחון דוד על גלית, את תלית המן על עץ, וכל התגוננות באקדח מפני כל רוצח – איש יהודי זה קשה לו להבין, שאיינשטין מסכים, שמותר לה לחברה להתגונן בפני מפלצת-אדם, העלולה לברוח מבית-האסורים ולגנוב ולרצוח נפש גם את הילד שלו, של האיש-היהודי, כשם שגנב ורצח את ילדו של אחר, ואינו תופש שמותר לה לחברה, ולא עוד אלא מחוייבת היא לבער מקרבה את מפלצת-האדם, המעכבת את התקדמות האנושות כלפי אשרה, אושר השלום והיצירה. שמפלצת זו אינה אדם, כי אם חידק, מיקרובה. גם המיקרובה יש לה זכות קיום בעולמו של הקדוש ברוך הוא – ובכל זאת גם האיש-היהודי לא יציע לתורת ההיגיינה לאסור אותה, לבדל את החידקים ולשמור על חייהם. – שמיקרובה זו פני אדם לה? טענה זו, כלומר: תכונה זו ודאי שאינה לזכותה של המיקרובה-האדם. אם פני-אדם לך – היה אדם! –

לא תורת-היחסיות של איינשטיין, שאינם מבינים אותה, מושכת את האנושות אל אישיותו, כי אם איש-המוסר שלו, המצומצם בספרו “דמות-עולמי”, שצריך לשמש קטיחיזם, קצור-שולחן-ערוך לאדם המפותח. – והעולם הירוד-המרוד השקוע בשבעים ושבעה שערי טומאת הז’ונגל, מתאחז באישיות זו בצפרני מצפונו. – למראית-עין: בגאוניותו המדעית, אך לפני ולפנים שבנשמתו: בנביא-האדם, המשמש אי-הצלה לטובעים, שספינתם המוסרית נטרפה בים הדמים: “הנה, אנו אנשי-תרבות, היודעים לכבד את המדע, את הגאון!” – ופה עושה גם הגורם השני את שלו: יהדותו של איינשטין. “הנה, אין אנו מבדילים בין יהודי ללא-יהודי”. –

והאישיות הנערצה השניה: ברוניסלאב הוברמן, האמן בחסד, גאון-הכנור, שהעולם קשור אליו קשר לאין דוגמה בתולדות האמנות. גם פה אין האהבה לאמנות היסוד האמתי שבהערצה זו, כי אם היסוד המוסרי, שבאישיות הוברמן. התאחזות בהוברמן הוגה-הדעות, חולם השלום והיצירה, הוזה הרעיון של פאן-אירופה כאתחלתא דגאולת אירופה הפראית מפראות המלחמות וההתחרות התמידית. גם גאוניותו האמנותית של הוברמן מוחלטת היא, בטוחה היא ומנצחת כתורתו המדעית של איינשטין – אך כמה מספר האנשים בעולם, המבדילים בין גאוניותו שלו ובין יתר הכשרונות-לכנור שבמאה זו? נער יכתבם. ואולם מה שנצב בתוך מצפונו של העולם כפסל האדם המפותח, האדם החדש – היא אמונתו של הוברמן באדם המפותח, באדם-הטוב ובעולם החדש ההולך ובא. לא במאמרי הבקורת על הוברמן תמצאו את זה, כי אם באינטריואים אתו, בשיחות הפרטיות שבינו ובין העתונאים השונים למיניהם. – וגם זה לא מקרה, שגם הוא יהודי.

עוד לא אבדה כל תקוה: אירופה הפראית, הסורחת והטמאה – זיק של בושה חי עוד בקרבה. וכל המתבייש – יש תקוה לתקנו.

המעריץ את איינשטין ואת הוברמן – אפילו אם נניח שרק למראית-עין: כדאי עוד לטפל בשיפורו ובתקוה להחזירו למוטב.

אך מי יודע, כמה יתמיד היחס הזה?

מי יודע, אם לא ימאס לה לאירופה ולעולם כולו מצפונו זה?

האידיאל “הלאומי” כוחו רב מאוד. והוא הולך וכובש גם את המצפון הער ביותר: את מצפון הנוער – שנביאי האידיאל הלאומי מוסרים לו יותר ויותר את השלטון דוקא בהיכלי המדע. –

גם זה אחד מחידושיה של אירופה: לצוד את הנוער בתאות-השלטון.

לדוגמה: בעיר טמשוארה שברומיניה החדשה ערכו האמהות אספת-עם גדולה, למחות נגד מולך-המלחמה, האוכל את בניהן בלי הרף.

ומי פיזר את האספה באלות?

הנוער האקדימי. –

איינשטין והוברמן. – מובן, שהפסוק העברי שוב מרקד לעיננו. הפסוק. שאין מפלט ממנו בעולם הצללים הזה: "המאור הגדול – – – והמאור הקטן – – "

ובדרכי-אני מצאתי פסוק חדש. בסיור-מסע בין הרי הקרפטים בכפר קט שבין רוכסי ההרים, ירדנו מעל האוטו ונכנסנו אל המסבאה הצרה והקבצנית לשתות כוס סליבוביץ. המוזג נבהל ממש מפני האורחים העירוניים “הבלתי קרואים”, מיהר והוציא “מאחורי התנור וכיריים”, מכעין חרר-כוך – את בתו, שתקבל את פנינו קבלת-פנים עירונית. הופיעה בחורה כבת עשרים – וכולה הפתעה: דמות מזכירתו הפרטית של – למשל – מיניסטר ההשכלה בצרפת. והציגה את עצמה: שרה בראנד. ומבלי להתעניין במיהותנו – הכניסה אותנו אל חדרה. וחדרה – שוב הפתעה. תארו לכם: בתוך כפר נדח-בנדחים, בין ”הררי-חושך", חושך תריסר משמע, חושך בכל המובנים, בחומר וברוח, בתוך בית-עץ רעוע, בעל גג-קש נקוב, שמאות צפרים מקננות בחוֹריו ההגונים – במסגרת זו: חדר-היכל קטן, שמלך-המלכים יושב בתוכו בכבודו: הוד מלכותו הטעם הטוב. – רהיטי-בהק לבנים, קירות מצובעים בסגנון אינדיבידואלי וספריה קטנה ובחירה. – היא מורה-גננת בעיר. מכבדת אותנו “בטוב הבית” – וכל הזמן שותקת. מחייכת-ושותקת. “נסיכת הקוצים” שבאגדת הגננות. – ועל השלחן אלבום קטן בכריכת-עור מעשה-ידה. – אני מבקש רשות ופותח וקורא. – ובדף השישי מוצא אני:

«ואגנר: אֲנִי מַאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבְבֵיתהוֹבֶן.

מישׁהו: אֲנִי מַאֲמִינָה בֵאלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל וּבְאַיְנשׁטַיְן.»

מצאתי את הפסוק המבוקש, המביע, החדש.

רוצה אני לגמול לה על החסד הזה ואומר:

– קופרניקוס גלה לנו את ה – “מה”, – קפלר – את ה – “איך”, ניוטון את ה – “מדוע”, ואיינשטין הולך ומגלה לנו את ה– “למה” ואולי גם את ה – “מי”!

ועל זה גם היא השמיעה את קולה, קול-אלט חם ואמהי מאוד, ובחיוך-אושר אומרת:

– אשרי המגיע שיזכה לכך!

ועיניה נעצפו דמעות-חיוך.

 

לא: הַבָּיְתָה    🔗

אני נזכר, שבהפרדי מעיר פריז’וב אמר לי אחד החשובים ביותר ביהודי סלובנסקו:

– “אנו מבינים הטב את געגועיך לארץ ישראל. מקנא אני בך, לא רק באשר יושב אתה סוף סוף בארץ האבות. בעיקר אני מקנא בך, שזוכה אתה לשבת בחברה ישראלית, שכולה נתונה בתוך הפוליטיקה שלה בעצמה. אמור שם למי שראוי ומוכשר לכך: אנו מתחננים לפניהם, ישלחו משם את הפקודה הקאטיגורית, האוסרת על הציונים שלנו להתערב בעניני המדינה פה התערבות ציונית. יתערבו, אם זה נעים ונחוץ להם נחיצות פרטית, יהיו אפילו למיניסטרים אם יש להם הכשרון לכך – אך אל יעשו זאת בתור ציונים. אל ישפילו את הרעיון הלאומי שלנו לשפחת כל פוליטיקה שהיא בעולם. ערבוביה זו מכניסה אותנו לאנדרלמוסיה עולמית: ציוני כל מדינה ומדינה הלא מחובתם האזרחית, להלחם בעד האינטרסים של מולדתם, והאינטרסים הללו – הן יודע אתה מה פירושם כעת, פה בבאלקאן החדש של אירופה התיכונה, במקום שאין שתי מדינות, שלא תהיינה דבוקות זו לזו עד כדי נשיכה בשינים”. –

לא הזכרתי עד הנה את ענין הגעגועים לארץ ישראל, אף כי זה שלשה-ארבעה חדשים שהם הגיעו בי עד כדי מחלה ממש. נוסטאלגיה זו חדשה אצלי לגמרי. הן לפני עשרים שנה הייתי בן מולדת טבעית, שבה נולדתי וחונכתי משיר-הערש ועד שיר-האיתנים של עיר הבירה הסואנת – דרך שירת הצפרים שבשדות המישור ההונגרי הנמוג באין-הסוף. – וגם אז נסעתי לחוץ לארץ למשך זמן רב, ועם כל זיקתי למולדת, שגם כל משפחתי בקרבה – ומעולם לא נמשכתי בעצבי, במורשי ודמי הביתה ב“חולניות” כזו של עכשיו לארץ ישראל. –

לא הזכרתי את הענין הזה, יען כי סופר עברי אני והסופר העברי אסורה עליו “הסנטמנטאליות” מטעם הרצינות הקדושה והטהורה. הלא אם תחפש בנרות יום-הכפורים לא תמצא בכל האסתטיקה הבקרתית שלנו הגדרה, המבדילה בין הסנטימנטאליות הזולה, ובין הרומנטיות, המשמשת יסוד לכל יצירה הראויה לשם זה. עם זקן אנחנו, הסולד מן,ההרגשות הילדותיות":

– “פהי, לא נאה!”

ואני, זה חדשים אחדים שאין אני מוצא את מקומי פה, אף כי נוסע אני מעיר לעיר ומנוף לנוף ושירת הקצב של גלגלי הרכבת, המזדוגת עם זמרת השדות העליזה יש בכחה להשכיח את שירת “קדימה הפועל” – ו“קדימה המכבי”, שאינן מזדוגות לעולם.

---

ומה מושך אותי כל כך לארץ ישראל?

האם החברה האינטימית שלי – שאיננה?

האם הפאן-קלוב, שהקוליים יושבים בו ככפואי סטרא-אחרא ושונאים זה את זה בחשאי?

האם המפלגות למיניהן, שאינני “חבר” אף באחת מהן, יען אין ביכלתי לשלם את מס-השנאה שלהן? –

האם החופש המדיני שלנו שם?

האם ההרים והגבעות הקרחים, או עמקי-החצץ הלוהטים בחורבנם?

האם ירושלים בקול פעמוני מנזריה וזמרת מסגדיה, המחממים לי ביצי-צפעונים?

האם הקבוצות המזיעות בכבשן-השמש, שהגלות הקדושה הולכת ונשתלטת גם בהן יחד עם כל עץ חדש?

או האם תל-אביב – – – כן, אולי בכל זאת תל-אביב?

באמת: רק תל-אביב?. על כל חסרונותיה, על חוצותיה המאובקים ועל בתיה, ההולכים ולובשים יותר ויותר צורת מיסטיצ’קא יהודית בפודול הגלותית? כן, תל-אביב זו מושכת אותי בחבלי-געגועים עד לבלי נשוא??

ולא משום ששם באחד הבתים שלה יושבת משפחתי הקטנה, אשתי וילדתי. פרק פעוט זה, פרק בפני עצמו הוא בספר הגעגועים על ארץ ישראל: על תל-אביב. – לא משום זה. אלא מטעם אחר לגמרי: תל-אביב היא לעת עתה הקבוץ העברי היחידי, שיש בו משום טעם קבוץ-גליות מעט. בירושלים שולט הישמעאלי הערום וצל רומא החדשה חופף עליה; ושניהם יחד אורבים לי בכפיפה אחת עם משה בלאו. –

במושבות שולטים שבטי-האכרים ובקבוצות – שבטי מחוסרי-עבודה, ואין מלכות מזדוגת בחברתה כמלא דונם.

ותל-אביב מטשטשת את כל הגבולות הללו ומתמזגת להרמוניה עברית אחת, ואם לא תמיד עברית כולה, הרי ישראלית בודאי. –

אף כי אפשר לוותר על הרבה מתכונותיה “הישראליות” השניפישוקיות המובהקות שלה.

ככה למשל, אפשר לוותר על אותה המשפחתיות המופרזת, שהשכנה יודעת תמיד, מה הולך ומתבשל בקדרת שכנתה האומללה.

ואפשר לוותר גם על דאגתם של השכנים הטובים, הדואגים תמיד לאשרי ואושר אשתי ולשלום-הבית שלנו ולפיכך מעמידים הם את ידידי על חסרונותי ומגרעותי הרבים ואותי מעמידים על מגרעותיהם ועוונותיהם שלהם. ככה רוצים הם להשרות שלום בינינו. ממש מתלמידיו של אהרון הכהן. –

ואפשר לוותר גם על הקוזאקים של קודשא בריך-הוא, הדוחקים את הקץ ומעלים את שופרו של משיח לשופר שבת, לצאפנשטרייך צבאי (פרובֶרקה בלע"ז רוסי), שאימתו על בריות העיר עולה לאימת ההיטלריסטים להבדיל בין טומאה לטהרה.

ואפשר לוותר גם על המטאטא של העיריה, שבמקום לנקות את החברה – מחנך הוא קהל, המוותר על התיאטרון ועל המוסיקה ועל כל דבר שבאמנות – ורק לא על הגלות.

ובהחלט אפשר לוותר על מרבית החנויות, המחנכות קהל פושטי רגל ויד ולפעמים גם צואר.

על הרבה אפשר לוותר בתל-אביב – אך לא על תל-אביב עצמה. יען כי תל-אביב היא לעת עתה המוסד היחידי שלנו, המסמל לנו את תקותנו הרחוקה למלכות ישראל.

לחנם יושב אויב אחד במשרד העיריה ואויב שני במשרד ההסתדרות – לא הם שולטים בתל-אביב.

בתל-אביב שולט הרחוב הישראלי עם מאות עגלות-ילדים.

בתל-אביב שולט חוף הים הֶהָטֹב ברבואות צבעיו, המזוג זווגי-אושר בלי הבדל מפלגה ומין.

ובלילה שולט בתל-אביב “שלג לבנון”, שעל יד שולחנותיו משחקים בשח-מט ומתפלספים על אמנות טהורה.

ומה הוא סאון וינה לעומת סאון תל-אביב שלי?

ומה הם רחובות אירופה לעומת רחוב אלנבי הרחב, נחלת בנימין הצר, “הרצליה” העברית, רחוב ביאליק הירוק ושדרות רוטשילד המלכותיות?

ומהו מגדל-איפל לעומת שעון-דיזנגוף העברי?

ומהם שוטרי בודאפשט הקודרים לעומת השוטר קופפרשטין, המאיר בבת-צחוקו את הדרך לאוטומובילים?

ומה ערך הפוליטיקה האירופית כולה לעומת רעש הבחירות בתל-אביב, שאינני משתתף בהן לעולם, יען כי נעים להיות מסתכל מן הצד בדראמה עברי נהדרה זו –?

כן, הבחירות – למה לי להשתתף בהן, אם אין לי כדי להכריע את כף-המאזנים שלנו, בשעה שאין כף-מאזנים לא-שלנו? – הבחירות הללו הן-הן אותו הדבר, שעורך הדין הפקח מקנא בי בגללו: אותה “החברה הישראלית, שכולה נתונה בתוך הפוליטיקה שלה בעצמה”. –

אף כי אני הייתי רוצה, שדוקא לא כולה תהיה נתונה כל כך בתוך הפוליטיקה שלה. לכל הפחות לא, בשעה שאין בחירות, – ואני מבין את קנאתו לתל-אביב.

זוהי אותה החברה המשפחתית, שהרצל הניח אותה ליסוד התחיה הישראלית.

תל-אביב מושכת את האדם בחבלי הנוסטאלגיה עד כדי נזירות מאירופה הפראית. – יען כי אם לפראות – הרי גם תל-אביב נותנת לנו מטעֶמת-מעט ממנה, אם כבר תוקפת אותנו התשוקה אליה. באירופה ישנה כבר סטטיסטיקה מדויקת, כמה נשים הרעילו את עצמן עד מות וכמה עד אינוולידיות באמצעי-רזון שונים – ובתל-אביב עדיין לא. אני כשאני לעצמי, אינני דורש בכל תוקף את הסטטיסטיקה הזאת. בגיני, תישמדנה הנשים ההן בלי סטטיסטיקה, לא איכפת לי אם אפילו תיקברנה קבורת חמור. – לאה רוזן, המפריעה כעת בוינה לחברה היהודית הגבוהה לחיות במנוחה, בשיחותיה הנבואיות הצורבות והמיסרות על ארץ ישראל – לאה רוזן זו יפה היא מכל נשי-תבל, אף כי לא גבוהה היא וגם לא רזה כל כך, ובנשקה לי לעיני כל הקהל אחרי ההרצאה – נתקנאו בי כל דון-ז’ואני וינה, בחיי.

נשיקתה זאת של לאה רוזן היא גולת הכותרת של כל מה שקבלתי בעד מאה ושש עשרה ההרצאות שהרציתי במשך השנים באירופה. בנשיקה זאת ישבתי באניה בהרגשת הספוק המלאה: בכל זאת כדאי להיות סופר עברי ולהרצות על ארץ ישראל. –

וכדאי יהיה כעת להרצות בארץ-ישראל, וביחוד בתל-אביב על אירופה הפראית: איזו אירופה מצאתי כעת בשובי אליה אחרי שבע עשרה שנים – אחרי המלחמה הגדולה.

הבה, נסכם אותה קצת:

– תפאורות, קשוטים, צבעים מסמאים – – זכוכית-צבעונים, פח נוצץ, צדפיות;

– דז’ס: תופים, קשקושים, רעש מהמם; רקודי-האיים;

– תלבושת-חושף עד כדי עירום, אזור-באננות (פרי תאנת-חוה, במקום עלה-תאנה), הבלורית המשוחה במשחה;

– אדיבות המזרח של יושבי היערות – יחד עם פולחן המלחמה: פולחן הגוגולות שבממשלת הויגוומים וגאולת-הדם באהלי הבדוים;

פולחן המשחקים: כל מיני אספורט, ברידג' ומשחק-הילדים בידי אנשים רציניים, החל ממשחקי-שולחן ועד משחק ה – יוֹ-יוֹ בבית וברחובות-עיר;

– כתבות קעקע על גוף האשה – פולחן המאניקיר והרוז' – כנשי הבדוים;

– פולחן האמונות התפֵלות למיניהן: הפֵיטיש, אליל הבית והדרך: בובות ילדים, אנשים, כלבים, חתולים, דובים וקופים, המשמשות קמיעות ושמירה בפני עין רעה ואסונות; דפיקה בשולחן-עץ כסגולה מפני עין רעה; וזה לא רק בדרכי הקריירה של האמנים-הסטארים, כי אם גם בעולם הרציני ביותר, בעולם-הממון ובעולם הפוליטיקה;

– פולחן הדיקטטורה: כולם מחפשים להם “מנהיג” אילן להתלות בו, ראש גזע ושבט; חלול הקברים במלחמת השנאה, שנאת-חנם ללא כל מטרה מעשית וללא כל סבה מעשית;

– רומנטיקה של “עניָנות” באהבה – וחוסר הענינות המוסרית בספרות ובאמנות, יחד עם הסיסמא: אכול ושתה ורקוד כי מחר נמות במלחמה;

ובתוך המהומה היפה-המגועלת הזאת – התשוקה הפרימיטיבית העזה, הנסתרת לקומונה, לחיים פרימיטיביים משותפים: לאהבה ולאושר קדמוני – –

ועוד ועוד ועוד, כל אותם הסמנים, שאני מניח לאחרים להתגדר בהם, לבוא ולמלא אחרי. –

אם נסכם את כל אלה, הרי יש לנו תקוה, שבקרוב נזכה לדברים, שהרבה דורות לא חלמנו עליהם, וביניהם – לתורה הישרה והעקבית מאד: להתיר את אכילת בשר-אדם, בתוקף החוק והמשפט וביחוד את בשר אותו הגזע שמעבר לגבול שם. –

ולמען השלים את הסגנון במלואו: מופיעים בבושמניה האירופית כפעם בפעם גם כומרי הדת החדשה, הכומר קארל אוסייצקי, החשמן אלברט איינשטין, המיסיונר ברוניסלאב הוברמן – שלא פעם נמצאים בסכנה, שיצלו אותם על שפוד ויאכלו אותם בתיאבון. –

כעת הוחוורה לי יותר שירתה המתוקה של משחקת הקאבארט “פֵימינה” המשכרת בחן-וינה שלה, מִימִי שורפ המזמרת בגעגועי-נצח:

אַתָּה אִישׁ-קוֹף עִם חֵץ וָתֹף,

אוֹהֲבֵךְ אֲנִי עַד-מוֹת;

אַתָּה שָׁחוֹר, אֲפֵל-הָעוֹר

וְאָנֹכִי צְהֻבָּה מְאֹד.

אַתָּה תָבִיא לִי מַתָּנָה:

גֻּלְגָּלוֹת וּפַח-רְאִי,

אֲנִי אֶעֱנוֹד אוֹתָם עָלַי

וְאֵצֵא בִמְחוֹל פִּרְאִי.

אַתָּה רוֹצֵחַ, שֵׁד מָתוֹק,

אוֹהֲבֵךְ אֲנִי עַד-מוֹת;

אַתָּה שָׁחוֹר, אֲפֵל-הָעוֹר

וְאָנֹכִי צְהֻבָּה מְאֹד. –

הידד מימי שורפ! הידד אירופה! – כל הדרכים מובילות בּוּשְׁמֶנִיָתָה.

ככה נסעתי שעות אחדות, בשמחה, ברעד-גיל ובשירת חשאין. בלוית גלגלי האניה וגלי הים:

– הביתה, הביתה – –

אך כנראה, שהגורל שלי, גורל סופר עברי גם כן התקנא בי – – והכניס אותי אל חבורת הנוסעים לארץ ישראל. באותה חבורה, שהתענינה בדבר הגולה ויחסה לארץ ישראל ולתרבות העברית – נגש אלי בחור לבוש מגפים יפים ומלבוש קומיסר פרוסי ומבלי שמי שהוא שאל אותו על כך, פנה אלי ואמר בלעג-שנאה:

– כן-כן. שמעתי מה שאמרת בהרצאותיך, שמעתי – –

– מה שמעת? – נבהלתי – מה אמרתי? אולי איזה דבר שאינו נראה בעיניך?

– כן, “שאינו נראה בעיני”, שמעתי אותך מדבר על החזית הארצישראלית, שארץ ישראל היא כולה חזית – שמעתי –

– ובכן מה? – שואל אותו אחד הנוסעים.

– אי, מה – למה לי לחזור על הדברים? –

ואלי:

– תנסה להגיד את זאת בארץ ישראל!!

בלעתי את רוקי. רבונו של עולם, מה זה אמרתי שאסור לי להגידו בארץ ישראל?! אסור לי להגיד, שארץ ישראל היא חזית אחת גדולה מלחמה בשונאים, בקדחת, בחוסר עבודה, בטבע הקשה – –? זה אסור לי להגיד?

מי הוא הבחור הזה? –

הוא הלך לו בשאט ובשנאה.

באותה השנאה, שזה שנה לא הרגשתי אותה הרגשת כל שהיא.

לבסוף גילו את הסוד: אני “רביזיוניסט ידוע”. אהא!

והסוד השני: אני “בולשביק ידוע”. אהא?

היריקה הראשונה בפני – משמי ארץ ישראל היקרה. –

משמיהָ? –

לא. מפי המפלגה. – זהו סגנון המפלגה, היודעת להרגיש את העוקץ אפילו בדבש. –

ועד היום הזה אינני יודע, מי הוא אותו הבחור בעל בגדי השרד הקומיס אריים. רק סימן אחד נשאר לי ממנו: אדמוני הוא ולא יפה עינים. –

היה גם ויכוח נלהב באניה על דבר הדת.

יהודי אחד בעל פרוה יקרה התחיל לירות בתותחי רעל על מחללי הדת בארץ ישראל. על שאלת אחד הנוסעים:

– ומדוע אינך כואב כל כך על הרעב וחוסר-העבודה בארץ ישראל?

ענה לו היהודי:

– ומאין אתה יודע, שאינני כואב?!

אמרו לו:

– ולו היית יכול להציל חלוצים אחדים מחרפת רעב – האם היית מקריב את הפרוה הזאת? – אמר ותפשו בפרותו היקרה.

– כן! – אמר היהודי! אמר-לי: למי היא נחוצה ואתננה!

מובן, שמזלו גרם לו, שפרוותו לא היתה נחוצה באותו רגע לאיש מאתנו.

ואולם כעבור יום נתבקשנו כלנו לתת הלואה קטנה, עד רדתנו מן האניה, בשביל לאסוף סכום: דרוש לאחד הנסעים, החסרים לו פונטים אחדים מן הסכום הדרוש על פי החוק. –

הראשון שסרב להלוות אף פרוטה אחת – היה היהודי בעל הפרוה, –

כולנו השתתפנו – והוא דרש מאתנו ערבות בטוחה על חצי-הלירה שבקשו ממנו.

מה טוב, שהאניה שורקת.

על כל אירופה. –

הנה תל-אביב.

---

רשימות הללו נכתבו לפני ארבע-חמש שנים – וגורל הסופר העברי גנזן עד הנה, כמו יתר אלפי גליונות-הספרות, המונחים ומחכים בידי סופרים עברים לתעודתם: להגיע לידיו של הקורא, המחכה להם, מאין לו מה לקרא. –

לא המחבר אשם בכך. –

אינני מחשיב את ספרי זה לא פחות ולא יותר מאשר כל יתר ספרי. לא ראיתי את אירופה כשבע-עשרה שנה, ואחר-כך מצאתי אירופה חדשה לגמרי – בלי כל רצינות של גלוי-אירופה, ולא אני אשם, אם הרבה דברים נשתנו שם מאז. אני הגעתי עד הקטסטרופה, ולא עד בכלל. מה שראיתי אז, היתה אירופה הפראית השמה פעמיה חזרה אל הז’ונגל – ותיכף בעזבי אותה: הופיעה הגורילה בכל הדרה וגאונה. באירופה זו היה זה טבעי והכרחי. עוד מלחמה אחת – ובשר האדם ישקל במקולין בדרך החוק. תחלה: בשר הגזע הזר לכלבים, ואחרי כן: בשר-האויב לחיילי החזית. דמיון? האם שירו של שניאור לפני עשרים שנה: “ימי הבינים מתקרבים” לא היה דמיון בעיניכם?

אחדים מ“גבורי” הספר שבקו חיים לכל חי מאז. ביניהם “הרב הגאון הגדול, בוצינא קדישא, נהורא מעליא, רֶכֶב ישראל ופרשיו, המלך הקדוש מהור”ר אלעזר שפירא", שגופנו החולה העלה אותו מתוך עצמו כמורסת-מוגלא המאדימה למרחקים. יקרי דשכבי לא היתה עבירה כזו בתולדות המוסר האנושי, שרב זה לא היה מסוגל קיים אותה לעיני העולם. – ולהבדיל בין טומאתו לטהרת חסיד אומות העולם: הלך גם תומאס מאסאריק ששון האנושות, שהגורל המבדח זכהו במכת-ישראל זו, ברבי ממונקאץ', כאחד מנתיניו. אכן ריז’יסורה גאונית של בורא העולם.

גם “ספרד המרפאה” לא האריכה ב“תשובתה”: משפחות היהודים המעטות, שבהן אמרה להתחיל לרפא ולהירפא – תשמשנה בקרוב חומר לאינקויזיציה החדשה. – אחרי אחת מהרצאותי על ספרד בתל-אביב, נגש אלי יהודי (בעל זקן) ולחש לי לחישת שרף: “אני אינני עשיר ביותר, אך אם יקבלו ממני, ארשום את פרנקו בספר-הזהב של הקרן-הקימת!” –

הכֶּבש הרגיל לטבח, מכבד מאוד את הקצב.

גם הנזירה הטהורה גריטה גרבים נישאה סוף-כל-סוף (בפעם השניה או השלישית?) לאיש. וגם זה אמן בחסד, כמו בעלה הראשון. ואם תמאס בו, יכתבו: “כמה טרגית היא, אין לה מזל בנשואין!”

לה אין מזל. למוריס שטילר האומלל היה מזל אִתה!

וסרטי גרמניה הדמוקרטית, שעם גמר הרשימות הללו הזריחה עוד את שמש אליזבט ברגנר על העולם – מתהדרים כעת בהורסט וֶסל ובפר בן בקר לתפארת: בגוסטאב פריליך הגזעי הטהור, שעזב לא רק את אשתו היהודיה, כי גם את ילדתו, שאפילו עתונינו העברים כתבו עליה, שהיא “כל אשרו בחיים של אמן גאוני זה, שחיי-המשפחה שקולים אצלו אפילו כנגד האמנות!”

פרקים אחדים מן הספר נדפסו בשעתם בעתון יומי. שיניתי בהם שנויים קלים, אך חשובים. אז האמנתי עדיין, שלכל הפחות הלאומיות שלנו תעמוד בפני נסיונות הגורילה שבאדם. עם השנוים שחלו באירופה, חלו שנוים גם בה – ובעקבותיהם גם בי. כבר מוטב להתיחס על יוחסי הגורילה, מאשר על של הגזע הטהור, לגורילה אין מחנות-ריכוז ומדים.

לרשימתי על וילסון השתומם עלי יהודי אחד: “הגם הוא אינו זכאי לפניך?!” – כעת קורא אני, שגם לויד ז’ורז' אינו מתפעל ממנו כל עיקר. להיפך: מדבר הוא עליו בחשדנות. – אין אני מאמין במעניק מדינות בחסד הכוח, ובלב רחב כזה. מה העניק מארצות הברית?

ואולי ביטל את הלינץ' על הכושים?

בדברי על אירופה, לא דברתי על אירופה המערבית-הצפונית, שאירופה התיכונה אינה אלא מחַקה אותן. ומובן, שגם אמריקה נכללת בפראות זו: הן היא לא נבנתה אלא מאבני תרבות וציביליזאציה אירופית.

אל נא נפתח פה לשטן. פעור הוא גם בלעדינו.

הנה: בהונגריה צריך שיופיע בקרוב זולה חדש. וזולה הופיע בצרפת. אתם אינכם מאמינים בירידתו של העם הצרפתי? גם אני אינני מאמין בפראותו של העם ההונגארי. מכיר אני אותו.

על כל פנים לא יותר מאשר בפראותנו-אנו.

מוכן אני לאוטו-דֵה-פֵה במדינה “הלאומית” שלנו.

על כל פנים, טוב שספר זה יֵצא לפני כן. עוד אחד למוקד.