א 🔗
זה שמו של מי שהיה לפנים רב בּישראל, מחבּר איזו ספרי “שאלות ותּשובות”, אשר בּהמשך הזמן המיר את דתו בּדת הקאַתּולית ולעת זקנתו נשא משרה גדולה בּהוואתּיקאן בּרומי. מקורות ימי-חייו של המומר הזה נודעו רק פּרטים מועטים, אף כי כל ההיסטוריונים העברים, החל מפּרופסור גרֶץ, מרבּים לדבּר על פּעולתו הרבּנית. ידוע על אודותיו רק זה, כי נולד בּסוף המאה השמונה-עשרה בּאֶלזס בּמשפחה של רבּנים; כי בּימי-נעוריו למד בּישיבת הגאון המפורסם בּעל ה“שאגת-אריה” בּמיץ, וממנו נסמך להוראה. אז לקחה אותו לה לרב קהלת-היהודים בּעיר האַגינוי. בּעת אשר שמש בּרבּנות רכש לו גם השכּלה חילונית, וידע על בּורין שפות אחדות.
בּהאַגינוי לא האריך ליבּרמאַן לשבת. הקהלה היתה עניה ולא השיגה ידה לתת לו למחיתו די צרכּו. זה המריץ אותו ללכת ולבקש לו קהלה אחרת. אבל זמן רב עבר ואת אשר בקש לא מצא. מאז התחיל לנדוד מארץ לארץ ומעיר לעיר. נדודיו עברו עליו בתּנאים קשים מאד. זה היה בעת אשר המלכים בּעלי-הבּרית נלחמו בּנפּוליון הראשון, ומדינת גרמאַניה כֻּלה כּמו נהפכה לקסרקטין גדול. קהלות היהודים שם נתדלדלו מאד על-ידי המלחמה, ומפּני לחץ מצבן נטרדו מעניניהן הפּנימיים, ובּיחוד בּמה שנוגע לחיי-הרוח. גם הקהלה, שמצאה צֹרֶך בּרב, לא עתּה הלך לבּה לבקש לה את האדם ההגון לאותה משרה. וזהו שגרם, כּי בּערים ובּעיירות שבּא אליהן ליבּרמאן כּמעט נפשו בּו, בּהיות הדרכים בחזקת סכּנה, לא ערכו לו יהודי-המקום את קבּלת-הפּנים שהיה ראוי לה; איש מהם לא הראה לו גם סימן של התקרבות ולא נהג בּו מנהג דרך ארץ, כיאות בּיחס לתּלמיד-חכם, כי אם נתנו לו שני זהובים להוצאות הדרך על מנת שילך הלאה. כמה פּעמים לא היה לו בּדרך גם לחם לשובע והוא נשא חרפּת רעב. שמו שספרו במאוחר אחדים מגדולי רבּני העת ההיא, כּמו הגאון המפורסם ר' יעקב מליסא ואחרים, השפּיעו הנדודים האלה על ליבּרמאַן השפּעה של דמוראַליזאַציה. הוא התחיל לתת בּכּוס עינו ולשחק בּקלפים. נשען, כּנראה, על דברי העדים האלה, צייר גם הפּרופיסור גרֶץ את ליבּרמאַן כאדם משחת-המדות וחדל-אישים. בּאחרונה בּא ליבּרמאַן לבּרלין. שם נשתּנה תּיכּף מצבו לטוב. האֶרודיציה העברית הגדולה שלו והשכּלתו האירופּית פּתחו מהר לפניו את דלתות גדולי נכבּדי היהודים בּבּרלין כמו דוד פריד-לענדער, ראובן גומפֶּרץ, יעקב בֶּר (אביו של הקומפּוזיטור הנודע מאיר-בֶר) ואחרים. בּיחוד נעשה ליבּרמאַן מקורב אל מי שנתפּרסם בּעת ההיא בּתור נדבן גדול ועסקן צבּורי על שדה חנוך-הילדים והריפורמה הדתית – ישראל יעקובּסון.
ב 🔗
ישראל יעקובּסון היה יהודי עשיר ומשכּיל, אשר נתן כּל ימיו את לבּו על שני דברים הללו: לתקן את חנוך הדור הצעיר ולעשות שנוים אחדים בּעבודת-אלהים הנוהגת אצל היהודים. הוא לא היה מן המתקנים הקיצונים כפרידלענדער ואחרים, אשר שאפו להרוס את דת היהודים ולעקור אותה משרשה. יעקובּסון חפץ רק להנהיג בּבתּי-הכנסיות סדר כזה, שתּהא התּפלה נערכת בּיותר טעם ויופי, כדי שלא תּהא לזרא לבּני הדור הצעיר, שכּבר הריחו ריח ההשכּלה החדשה. עיקר טעותו הזה בזה, שבּהיות לו ידיעה מועטת מאד בּמהותה של אמונת-ישראל, נדמה לו, כי צריך רק לחקות את מנהגי עבודת-אלהים של עמי-הנֵכר, להנהיג, למשל, בּבית-הכּנסת עוגב וקול שיר עם נאום בּלשון המדינה, ואז יהיה הכּל מסודר יפה ומתאים לרוח הזמן.
שאיפותיו של יעקובסון הביאו לידי ויכּוחים גדולים. התוכּחו על אודותן בּפה וגם בּמחבּרות ובקונטרסים שונים. אחרים הסכּימו אתו, ואחרים התנגדו לו. אבל יעקובּסון לא חפץ לחכּות עד אשר תפָתר סוף סוף השאלה בּעיון וימהר ויגשים את תּקוניו במעשה.
ביום חג השבועות שנת 1815 פּתח יעקובּסון בּברלין את בּית-הכּנסת החדש שלו ויזמין לבוא אל התּפלה את גדולי שועי-ישראל וגם אחדים מחשובי-הנוצרים. והזדמנות היתה בּדבר כי בּאותו יום נעשה נפתּלי בּנו “בּר-מצוה”, וזה נתן לחגיגה ערך מיוחד. יעקובּסון עצמו היה גם החזן גם הנואם. הוא עלה על הבּימה וישא נאום לכבוד חג השבועות ולכבוד חגיגת בּנו, אשר בּרך אותו בּבּרכות הקונפירמאַציה הנהוגה אצל הנוצרים. זו היתה הקונפירמאַציה הראשונה בּקהלת היהודים בּברלין, וכדאי לסַמֵן בּתור אירוניה מרה של ההיסטוריה את העובדה הזאת: אותו הבּן, אשר אצל לו אביו את בּרכתו ליום העשותו “בּר-מצוה” מתּוך חגיגיות יתֵרה כזו, המיר בהמשך הזמן את דתו ונעשה כהן קאַתּולי, ובּרכת אביו לא עמדה לו להחזיקו ביהדותו.
בּית-הכּנסת של יעקובּסון עם התּקונים החדשים, אשר הנהיג בּו, עוררו בּחוגי היהודים החרֵדים בבּרלין התמרמרות מרובּה. נמצאו אז בּין הירֵאים כאלה, אשר השתּדלו לפני הממשלה, כי תסגור את בּית-הכנסת שלו, אחרי שהוא גורם להריסת האחדות בּתוך העם העברי. ואמנם לא ארכו הימים ובּפקודת הקיסר נסגר בּית-הכנסת של יעקובּסון מבּלי שים לב לטענותיו, כי על צדו עומד הרוב המכריע של היהודים. אז החליט יעקובּסון להוכיח את צדקת טענותיו על ידי הסכּמות רבּנים מפורסמים, את ההסכּמה הרבּנית הראשונה להצעות התּקונים שלו קבּל מאת ליבּרמאַן, שבּא בּעת ההיא לבּרלין. זה עורר הרעיון אצל יעקובּסון, כי ליבּרמאַן הוא האדם הנאות, אשר יוכל לשאת וליתן בּדבר עם הרבּנים ולקבּל מהם את ההסכּמות הנחוצות. מוּרשה בחשאי מאת יעקובּסון ובהוצאותיו עשה אז ליבּרמאַן למטרה זו נסיעה לאוסטריה-אונגאַריה, ובשובו מדרכּו הביא אתּו הסכּמות אחדות, כתובות בּצורה של “שאלות ותּשובות”, שקבּל מאת שני רבּנים בּאונגאַריה ומשני רבּנים ספרדים, שנזדמן אתּם בּדרך. את הסכּמות הרבּנים האלה הדפּיס ליבּרמאַן בּספר מיוחד בּשם הכולל “נוגה הצדק”. עליו הוסיף חלק שני בּשם "אור נוגה", שבּו הוא מבּיע את רעיונותיו עצמו בּאותו ענין.
מי שיקרא רק שתּים, שלש שורות בּחלק השני הזה, הכּתוב, אגב, בּסגנון עברי מצוין ומבליט בכּותב אֶרודיציה תּלמודית ומדעית גדולה מאד, וודאי שלא יחפּוץ וגם לא יוכל להאמין בּשום אופן, כי שייכים הדברים לאיש, אשר אחרי עבור עת קצרה פּנה עורף לאמונת ישראל ולעם ישראל.
“כיצד אפשר להבּיט בּקרת-רוח – כּך כּותב ליבּרמאַן בּספרו הנזכּר – איך הולך ומתמעט מיום ליום מספּר אלה, המזניחים את אמונתנו ואת תּורתנו הקדושה? ראו נא כמה אנשים מחללים היום שבּת בּפרהסיא, לועגים לדברי חז”ל ועושים כל דבר האסור! מי הוא היהודי ירא-ה' אשר לא יבכּה בּמסתּרים בּראותו את העם כּל-כּך פּרוע ואיך הוא נוטה מדרך הישר"? ועוד ועוד בּרוח זה.
יאַקובּסון היה כמאושר בּעיניו. הוא חשב, כי אחרי פּרסום הסכּמות הרבּנים עם בּאוריו של ליבּרמאַן, לא יפצה עוד איש מן החרדים את פּיו נגד הצעת-התּקונים שלו והוא ישיג את מטרתו בּנקל. אבל הוא שגה בּרואה. ויהי להפך, כי ספרו של ליבּרמאַן עוד הועיל להרגיז את החרֵדים בּיותר ולהיות כשמן על המדורה. גדולי הרבּנים והגאונים של אותו זמן התנפּלו על הספר “אור נוגה” ומחבּרו בּחמה שפוכה ויצאו כנגדו למלחמת-מצוה. בראש המלחמה הזאת התיצבו שלשת הגאונים המפורסמים: ר' עקיבא איגר, ר' משה כופר ור' מרדכי באַנֶעט. אליהם נלוו עוד שלשים וחמשה רבּנים מארצות שונות וכלם יחד פּרסמו בּדפוס קונטרס בּשם “אלה דברי הבּרית”, שבּו בּקרו את הצעות התּקונים החדשים ואת המסכימים להם בּקרת חריפה מאד, עם זה בּקשו לזלזל בּכבודו של ליבּרמאַן ואמרו עליו שהוא הדיוט ובּור גמור, כי איננו בּעל מוסר ומדות, וכי כל מטרתו בּספרו לא היתה אלא רק כדי לעשות עסק טוב.
מאז ירד ליבּרמאַן מעל הבּמה. הוא נעלם מבּרלין ומגרמאַניה בּכלל. המלחמה בּין המתקנים והחרֵדים הלכה ונמשכה שם בּאותה ההתלהבות גם מכאן ואילך, אבל את ליבּרמאַן לא זכרו עוד וישכּחוהו.
ג 🔗
רק אחרי עבור שנים רבּות נודעו בּקהל על-דבר ליבּרמאַן הפּרטים המעניינים האלה:
בּשנות השלשים למאה שעברה התנצר ובא בּברית הדת הקאַתּולית. בּכנסיה הקאַתּולית רכש לו על-ידי ידיעותיו התּאולוגיות המרֻבּות שם גדול. גדולה בּיחוד היתה השפּעתו של ליבּרמאַן בּימי האפיפיור פּיוס התּשיעי. בּשעת הועידה הגדולה של הקאַרדינאַלים בּהוואּתּיקאַן בּשנת 1870 יצא ליבּרמאַן כמליץ יושר לעם העברי, ובהשפּעתו עצר בּעד הועידה מקבל בּנוגע ליהודים החלטה מסוכנת מאד. הקאַרדינאַלים הקנאים חפצו אז לפרסם בעולם, כי השלטון העליון של הכנסיה הקאַתּולית יודע בּרור, כי משתּמשים היהודים לחג פּסחם בּדמֵי-נוצרים. רק השפּעתו הנמרצה של ליבּרמאַן על האפיפיור גרמה לעכּב בּעד פּרסום החלטה כזו. אחרי מותו קִדֵש אותו האפִיפיור הנזכּר והכניס אותו אל רשימת “המאושרים”, הזוכים “לחיי-נצח”…
בּשנת 1910 ידע “העולם” הוילנאי (גליון 5) לספּר על אדות ליבּרמאַן את הדברים האלה:
“בּהוואַתיּקאַן עושים עתּה הכנות גדולות. אליעזר ליבּרמאַן, מי שהיה רב בּגליל1 הגינוי ונעשה קאַתּולי ולאחר מותו נרשם בּין “המאושרים”, עומד עתּה להתעלות עוד יותר ולהעשות אחד מ”קדושי" הכנסיה הקאַתּולית. כּבוד כזה לא נעשה עדיין ליהודי בּשתּי מאות השנים האחרונות. רק האפּוסטולים, וגם אחדים מן הבּישופים הראשונים, שיצאו ממקור ישראל, זכו להחשב בין ה“קדושים”. אבל עתּה, בּזמננו, הרי זה חידוש נפלא."ׁ
-
“בגליל” במקור המודפס, לא מובן בהקשר המשפטי – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות