א    🔗

זוּסְמֶן נולד בתּחלת שנות הארבּעים למאה שעברה לאבות עניים יראי-אלהים תּושבי עיירה קטנה בּליטא. בעודו נער כבר התחיל זוסמֶן נודד בערים ועיירות ועובר מישיבה לישיבה; גם בישיבות המפורסמות שבמיר ובוואַלוזין למד שנים אחדות, ובכלן נחשב לאחד ממעולי-התּלמידים, העתידים להיות רבּנים בישראל. בהיותו בן שמונה-עשרה נתן לו כּפרי עשיר את בּתו היחידה לאשה בתנאי, שאחר חתונתו יהיה באחת הערים “לפרוש” וכעבור שתּים, שלש שנים יִסָמך לרבּנות. זוסמן נסע לקובנה, ושם ישב ולמד בהתמדה בּבית-מדרש קטן. באותו זמן היתה קובנה, מפני קרבתה אל הגבול הגרמני, מערי-ליטא הראשונות, שחדר אליהן רוח-ההשכּלה. הרוח הזה התגנב גם אל בּית-המדרש, שלמד בו זוסמן. זוסמן התחיל קורא בחשאי ספרים עברים מן החדשים, והללו עוררו בו צמאון חזק להשכּלה. הוא התוַדע אל אחדים ממשכּילי-קובנה, ונעשה בּן-בּית אצל הסופר העברי המפורסם אברהם מאַפּו. כעבור עת קצרה שלח לאשתּו ספר-כּריתות, ואחרי-כן בּא לוילנה, ושם נכנס אל בּית מדרש-הרבּנים.

ספר-הכריתות, שבּא לידי האשה הצעירה פּתאם מבּלי אשר חכּתה לו, היה לה ולהוריה כמהלומת-רעם. אבל הם החליטו לבלתי החשות ולבּלי תת דמי להם עד אשר יפָּסל הגט. קשה היה, אמנם, מאד למצוא טעם לסתור בּעצם הגט, שנעשה לפי חוקי התורה והמסורה, ונתקבּל על-ידי שליח כשר להולכה; אבל הכפרי הרבּה להשתּדל בדבר עד שעלה בּידו למצוא שני מורי-הוראה, אשר נאותו לתת לו כתב מברר בּתוקף בדין, כי יש פּסול בּספר-הכריתות ולפיכך פּקע כחו מלמפרע. עם הכתב הזה בּיד נסע הכפרי לבקש את חתנו בּקובנה, וכאשר לא מצאהו שם, תפש אותן בּאחרונה בּבית מדרש-הרבּנים שבּווילנה.

בּתחילה לא שעה זוסמן אל חותנו ולטענותיו. הוא שלח את אשתו כדין וכדת, והנעשה אין להשיב. אמנם עלו לחותנו הוצאות-החתונה בּסכום-כסף מסוים; אבל הוא מוכן ומזומן לחיב את עצמו בּחתימת-ידו, כי אך יתחיל להרויח, ישיב לו את כספּו עד פּרוטה אחרונה וגם עם הרבּית. אולם הכפרי, שהיה אדם קשה, לא הרפּה ממנו ולא פּסק לטעון, כי אין להגט כל ממש וכי בּכלל לא תסכים בּתו לעולם להפּרד מעליו. כראותו, כי עומד זוסמן על דעתו, התחיל בּא אליו בּכל יום אל בּית מדרש-הרבּנים, ושם דבּר אתו קשות והתקוטט בּו לעיני המורים והתלמידים, הדברים הגיעו לידי-כך, שלא הניח הכפרי את זוסמן לעבור בּשוק ויתהלך אחריו כצל ולא חדל מתבוע אותו לדין של רבּנים, כראות זוסמן, כי קשי-ערפו לא יועיל לא הפּעם לחלצהו ממצבו הקשה, התעשת ובּלשון רכּה הזמין את חותנו לבוא עליו למעונו בּיום השבּת, כדי להתפּשר אתּו בּדרך-שלום.

בּיום השבּת בּצהרים. כשנכנס אליו חותנו, מהר זוסמן ויצת אש בּמקטרתו. בּראות כי נשאר חותנו מַשמים על מקומו אצל הדלת אמר לו בּחיוך קל:

• הגידה נא, אפוא, איזה צורך יש לך בּחתן, העושה מעשה גוי?

על זה ענהו חותנו:

• האומנם כבר נעשית גוי גמור, או שאינך לעת-עתה אלא אפּיקורס, שיכול לחזור בּתשובה?

• גוי! גוי גמור אני! – קרא זוסמן.

ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:

• אפשר, שאינך רוצה להאמין לי? הבּיטה וראה!

ובּדברו פּתח לפניו קופּסה קטנה, שנמצאו בּה נתחי בּשר-חזיר…

הכפרי נרתע כמפּחד צעדים אחדים אחורנית, אבל כרגע התעודד ויאמר:

• אמנם רואה אני הפּעם בּעיני, כי גרוע אתה גם מגוי ממש, וכי הנך מומר להכעיס, וודאי, שמעתה לא תוכל להיות לא בּעל לבּתי ולא חתן לי. אף-פּי-כן רוצה אני, כי אנחנו נשלח אותך, ולא אתה אותנו.

• ובּכן?

• בּכן צריך אתה לנסוע עמדי לעיירתי, והרב דמתא יפריד בּינינו.

• אני מסכים − השיב זוסמן – ולוא יהא מחר.

אבל עוד בּמוצאי אותה השבּת נמלט זוסמן מווילנה. לפי השמועה עשה את הדבר מיראה לנסוע אל העיירה מגורי חותנו פן ימסרוהו שם בּדין אפּיקורס לעבודת-הצבא – מה שהיה בעת ההיא בּליטא מן המעשים שבּכל יום.ּ

 

ב.    🔗

בּלי פּרוטה בכיס, ורק עם צרור בּגדיו, יצא זוסמן לדרך. הוא החליט לעשות את דרכו לז’יטומיר, כּדי להכּנס אל בּית-מדרש הרבּנים אשר שם, בּעת ההיא עוד לא היתה מסלת-בּרזל בּין ווילנה ובין ז’יטומיר, ואת כּל הדרך הרחוקה הזאת הלך זוסמן רגלי, ושהוא נודד מעיר לעיר. בּכל כפר ועיירה התעכּב יום או יומים בּשביל לאסוף איזו פרוטות לצרכי מחיתו, וכך ארכה נסיעתו או, כמדויק יותר הליכתו מווילנה לז’טומיר כעשרת שבועות בּערך.

כּבואו לז’טומיר, סר תּיכּף אל בּית-המדרש. זה היה ביום קיץ אחד אחר הצהרים. בּבית-מדרש נמצאו בּאותה שעה שני צעירים, שישבו ועסקו בתּורה, ועוד שלישי להם, שעמד מאחורי הבימה ועיין בּעתּון. זוסמן לקח לו מקום אצל הצעיר הזה ותיכּף, נכנס אתן בשיחה על-דבר ענינים שונים, הנוגעים אל בּית-מדרש הרבנים. הצעיר, שהיה מן החרדים האדוקים, התחיל ממאיר אש וגפרית על בּית-מדרש הרבּנים ועל מוריו, המוליכים את ילדי-ישראל לשמד ורוצים לעקור משרשה את היהדות כֻּלה. עם זה אמר:

• ובית-מדרש הרבּנים הווילנאי לא טוב, כנראה מן הזי’טומירי. גם שם נעשים, כמו שמספּרים, מעשי-תעתּועים. ראֵה מה שמודיעים, למשל, מווילנה בגליון האחרון של “המגיד”, שאני אוחז בּידי. אשה צעירה מבקשת את בּעלה אשר עזבה וישלח לה גט-פּטורין פּסול, וכאשר תּפש אותו אביה בּבית-מדרש הרבּנים אשר בּווילנה, שאמר להמיר שם את דתו, ויאַלצהו לתת לבּתו ספר-כּריתות כדין, נעלם פּתאום ועקבותיו לא נודעו והיא נשארה עגונה אומללה לנצח.

כשמוע זוסמן את הדברים האלה נבוך מאד. לבו הגיד לו, כי הכּתוב ב“המגיד” מדבּר רק בו, ולא באחר. הוא לקח את גליון “המגיד” בּידו וכראותו, כּי אמנם כן הוא בדבר וכי אשתּו היא היא הַמְתָאֶרֶת בּפרֹטרֹט את תָּוֵי-פּניו, חשכו עיניו, וברגלים ממהרות עזב את בּית-המדרש. הוא ירא להשאר בז’יטומיר פּן יֻכַּר על-פּי סימניו, ולכן לא נראה עוד בּמקומות של פּומבּי, כי אם קבץ על-יד דינרים אחדים, ולמחר עזב את העיר. הוא הרבּה לחשוב על-דבר מצבו, וימצא לטוב לפניו לבקש לו מקום לשבתּו הרחק ממרכּז-היהודים, בּאשר יוכל לעסוק בּהשכּלה בּלי מפריע. באחרונה מחליט לכונן אשוריו לפטרבּורג, ויעש כּן.

 

ג.    🔗

שבועות וירחים עשה זוסמן בּדרך. הדרך עִנָה את כֹּחו מאד. רק אחרי עבור חצי שנה בּא לדינאַבּורג (היא דווינסק של היום) כּמעט נפשו בו. בּינתּים גדל שער-ראשו פֶּרַע, ועל ידי כּך נעשה מוזר בּמראהו. “עתּה לא יכּירני עוד איש על-פּי סימני-אשתּי " – כן נִחֹם את עצמו ויחליט להשאר לפי-שעה בּדינאַבּורג. לאחר שנה קצת מדרכּו נכנס, כּמנהגו, לבית-מדרש. שם בּקש גם מצא לו הזדמנות להכּנס עם לומדים אחדים בּדברי-תּורה. בקיאותו העצומה בּש”ס ופּוסקים, שעמדו עליה הלומדים מתּוך שיחה זו, עשתה עליהם רשם כּבּיר. מאָז קרבו אותו אליהם, ועל-פי השתּדלותם קבּלו עליהם אחדים מבּעלי-הבתּים האמידים ממתפּללי בּית-המדרש לנהלו בּלחם ובכל מחסוריו על-מנת שיֵשב ויעסוק בּתּורה.

אבל למוד-התּורה לא משך עוד אליו את לב זוסמן, וישמש לו רק אמצעי לפי-שעה להשגת מטרתו. הוא החזיק עדיין בּכל תּקף בהחלטתו שהחליט על-דבר פּטרבּורג ויחכּה ליום, שיחליף כח וירכש לו איזה סכום-כּסף, ואז לא יאַחר לצאת לדרך למחוז-חפצו. לתּכלית זו בּקש והשיג שני תּלמידים, בּחורים מבּני עשירי-העיר, שהורה להם בּשכר ידוע שלש שעות ביום “יורה-דעה” ו“חושן-משפּט”. אבל עברה עת מועטת ונתעורר בּזוסמן “המשכיל” שבּו. הוא התחיל מתגעגע על השכלתו שנפסקה בּאמצע ועל סביבת חבריו בּעלי הדעות החפשיות, ונפשו נכספה לדעת, לספרות… מבּלי חשוב הרבּה גמר בּלבּו לדרוש בּחשאי למשכּילי-העיר ולהתודע אליהם.

בּעת ההיא היו מפורסמים בּדווינסק שני משכילים: המלומד והמאַתימאַתיקון הידוע, מחבר ספר “המנוחה והתנועה” ושאר ספרי מדע, צבי הכהן ראַבּינוביץ, וראובן וֶלֶר, שהיה כותב מזמן לזמן מאמרים בּ“המגיד” בּעילום שמו “נר”, ובּאותה עת היה מלמד בבתי-הגבירים בעלי-השם פרידלאַנד. אל שני המשכילים האלה התודע זוסמן, אבל לא בּפיו, כי אם על-ידי מכתבים, שמסר לאיש, איש מהם בּביתו. המכתבים הללו, שהיו כתובים בּסגנון עברי מליצי יפה מאד ושבּכמה פרטים נדמה לסגנוננו של מאַפּו, הרעישו, ממש, את לב שני המשכּילים, ומאָז התחילו מקרבים אליהם את זוסמן. חבּה מיוחדת הראה לו ראַבּינוביץ, שהכיר תּיכּף, כי יש לו דבר עם צעיר בּעל כּשרונות מצוינים. זוסמן בּקר את ראַבּינוביץ תּכּופות, והיה מבלה בּכל פּעם שעות אחדות משעות-הלילה בּהבּיבּליאותּיקה שלו ולוקח מאתו ספרים למקרא אליו אל מעונו. בּכל שיחותיו עם ראַבּינוביץ נמנע זוסמן מהוציא הגה מפיו על המחשבות שהוא חושב בדבר עתידותיו. אבל פּעם אחת שאל אותו ראַבּינוביץ בּשיחה, עד כּמה הוא אומר להיות חובש בּית-המדרש, ומדוע לא ישתּמש בּכשרונותיו לצורך השגת תּכלית רצויה? באותו מעמד השיא לו ראַבּינוביץ עצה לעזוב את הגמרא ולהקדיש את עתותיו להשכּלת-חול. "טוב טוב תּעשה – כּך חתם ראַבּינוביץ בּשיחתו אתּו – אם תּכּנס אל בּית-מדרש הרבנים הווילנאי, ואני נכון לדבּר עליך טובות בּמכתבּים לאחדים ממורי-הבית ממכּירי. בלב זוסמן כבר התעורר החפץ לשפּוך את שיחו לפני ראַבּינוביץ ולספר לו, כי כבר היה פעם בבית-מדרש הרבּנים אשר בּווילנה ואת אשר קרהו שם; אבל הוא התאפק ולא ספּר, כּדי שלא לנגוע בּדבר-הגט. הוא הגיד לו רק זאת, כי הרעיון על דבר השכּלת-חול תּופש אותו בּלבּו זה כּבר, אבל אינו יכול לבצע את מחשבתּו מחוסר תּעודת-מסע (בּהודעה שפּרסמה אשתּו על אודותיו בּ“המגיד”, בּקשה מאת ראש-הקהל אשר בּעיר מולדתּו לבּלי תּת לו תּעודת-מסע כל-זמן שלא יבוא בּעצמו ולא יתן לה גט-פּטורין כדת). לא ארכו הימים ורבּינוביץ השתּדל והשיג תעודת-מסע על שם איש אחר ויתננה לזוסמן עם רובּלים אחדים להוצאות-הדרך וישלחהו לווילנה. אבל זוסמן עשה את דרכו לא לווילנה, כּי אם לפּטרבּורג.

 

ד.    🔗

בּפּטרבּורג קדמו את זוסמן ימי-עוני. חוסר זכות-הישיבה בּעיר-המלוכה הציק לו מאד. שלשת הימים הראשונים התגורר בדירתו של איזה שוחט, וביום הרביעי נשאר בּלי מקום-לינה, ומאז היה מוכרח לשוטט לילות שלמים בּרחובות-העיר או לבלות עד אור הבוקר בּככרי-הטיול. הימים היו ימי-הסתו; בּחוץ נשבו רוות קרים וחודרים עד הנפש. פעם אחת, אחרי שֶבֶת זוסמן ליל שלם על ספסל בּאיזו גנה קטנה, הצטנן וחום גדול תקפהו. לפנות בּוקר מצא אותו אחד השוטרים כשהוא מוטל בּקדחת עזה על הספסל ויקחהו ויביאהו אל רובע-הפּוליציה, ומשם הועבר אל בּית-חולים. כעבור ימים אחדים הבריא זוסמן וכמחוסר זכות-ישיבה היה עומד להשלח מפּטרבּורג. אבל במקרה הסתּכּל בּו אחד הפּקידים וירא, כי אין תָּוֵי-פניו מתאימים כלל לאלה הרשומים בּתּעודת-מסעו. כרגע הביאו את זוסמן לפני שר-השוטרים, והלה התחיל חוקר ודורש אותו בּפּרטיות יתרה. ולא נזהר זוסמן בּלשונו ויסתּבּך בּתּשובותיו ולא מצא מוצא, ובּאחרונה הוכרח להודות, כי השתּמש בּתּעודת-מסע, השייכת לאדם אחר. בגלל העוון הזה מסרו את זוסמן לדין, ועד אשר יבורר משפּטו ויפֹרָש מה יֵעָשה לו, הושם בּבית-האסורים.

זוסמן התבּונן יפה אל מצבו החדש וירא ויבן, כי נכונו לו ימי-חושך. מלבד שיגרשו אותו מפּטרבּורג, מה שישים לאַל את כל חלומותיו שחלם הוא ואחרים על השכּלתו, גם ישלחוהו אסור בּשלשלאות של בּרזל עם “אסירי-המלך” לעיירת-מולדתו, ומי יודע את אשר יעוללו לו שם תּושביה הקנאים. מעמד-רוחו נעשה מדוכּא יותר ויותר. הוא האמין כי העולם כּולו מתקומם לו. רעיונות מרים מאד הכבּידו על לבּו כעופרת. בּיחוד סבל בּלילות, אשר עברו עליו בּנדודי-שנה וחזיונות מבהילים. הוא התהפּך מצד אל צד, ולא ידע מנוחה. בלילה אחד קפץ ממשכּבו מוכן ומזומן לשים קץ לחייו; אבל הוא לא מצא בּו את אומץ-הלב הדרוש לכך. למחר קם ממטתו כנרגע קצת. הוא בּקש ויתּנו לו עט ודיו וניר וישב ויערוך מכתב אל מי שהיה בּעת ההיא שר-ההשכּלה דליאַנוב. בּמכתּבו זה התאונן זוסמן לפני דליאַנוב על גורלו, אשר הסגיר אותו בּידי אנשים קנאים ומשמרי הבלי-שוא, הרודפים אותו בּלי-חשך על התמכּרותו להשכלה ולדעת, ובּיחוד על נטיתו העצומה לאמונת-הנוצרים. כדי לחלץ את נפשו מהרדיפות האלה ולהשיב עם זה את נשמתו החוטאת והתועה אל דרך האמת, המוליכה את האדם אל האושר הנכון והנצחי, החליט בנפשו לעזוב את אמונת-ישראל, אשר החזיק בּה עד כה ושהמיטה עליו רק צרות ומצוקות, בּרוח ובּחומר, ולבקש מחסה בחיק דת נַצֶּרֶת, המזכּה את בּניה לחיי עולם הבּא. אי-לזאת הוא מבקש מאת המיניסטר, כי הוא יהיה המביא אותו בּצל כנפי האמונה החדשה וינחילנו את הכבוד הגדול להיות לו לאב-סנדק. על-פּי המכתּב הזה, שנערך בסגנון רוסי נמלץ ומתובּל בּרשימות-דברים ומימרות לקוחות מתוך הברית הישנה והחדשה, הבין דליאַנוב, כי הכותב הוא אדם רב-הערך, ועוד בּאותו יום דרש על-ידי לשכּת-הסופרים אשר לו מאת שר-השוטרים להביא את זוסמן מחר בּבּוקר אל מעונו הפּרטי בּבית מיניכטריום-ההשכלה.

בּשיחתו הראשונה עם דליאַנוב הבין זוסמן למצוא חן בּעיניו ולעשות עליו רושם טוב מאד. עברו שנים, שלושה ימים ועל-סמך המלצתו של דליאַנוב בּוטל משפּטו של זוסמן, וגם נתּן לו הרשיון מאת שר-העיר לשבת בּפטרבּורג ישיבת-קבע. כעבור שבוע בּא זוסמן בּבּרית אמונת-הפּראַבוסלאַבים. משתּה-הטבילה נעשה ברוב פאר והדר במעונו של מיניסטר-ההשכּלה, שהיה לזוסמן לאָב ולפּטרון.

 

ה.    🔗

על-פּי המלצתו של דליאַנוב נתקבל זוסמן אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית בּתור שומע חפשי. נטיה מיוחדת היתה לזוסמן לתורת-המשפטים, ולכן נכנס אל המחלקה היורידית. עברה עת מועטת והפּרופיסורים של האוניברסיטה עמדו על כּשרונותיו המצוינים וימלאו פּיהם תהלתו. אז נצנצה מחשבה בּלב דליאַנוב להשפּיע על זוסמן, כי יעזוב את האוניברסיטה ויכּנס אל המחלקה המיסיונרית של האַקאַדמיה לתורת האמונה, כדי שיוכל אחרי-כן להפיץ בּרוב הצלחה את הדת הנוצרית בּין היהודים בּני עמו מלפנים. אבל זוסמן מֵאֵן להיות לכהן ותעודת מיסיונר לא נעמה לו. עת ידועה השתּמט על-ידי אמתלאות שונות מקבּל את הצעתו של דליאַנוב; אבל דליאַנוב לא הרפּה ממנו, ומיום ליום נעשו דבריו אתּו יותר נמרצים ויותר קשים, בּאופן, שסוף, סוף היה זוסמן מוכרח למלא, למורת רוחו, את רצונו של דליאַנוב. אבל פתאום, באופן בלתו-צפוי כלל, קרה מקרה, שבּעזרתו נפטר זוסמן זמן ידוע מהצעתו של דליאַנוב.

בּעת ההיא – זה היה בּשנות השבעים התּיכונות – פּרצה מלחמת טורקיה וסרבּיה, ובּין בּני-הנעורים בּרוסיה התעוררה אז תנועה חזקה לצאת לעזרת האחים הסלאַבים ולשבּור מעל צוארם את עול העריצות הטורקית. בּזרם התנועה הזאת נסחפו המוני צעירים, ורובּם סטודנטים תלמידי בתי-הספר הגבוהים, אשר יצאו תחת פּקודת הגנראַל צ’רנאַיוב אל שדה-הקטל הסרבּי-טורקי. זוסמן, שכוונתו האמתּית היתה להפּטר מהצעתו של דליאַנוב, העמיד פנים כּפּאַטריוט נלהב וילך גם הוא להלחם על עמידתה החפשית של סרבּיה. בּבלגראַד התאָהב זוסמן בעלמה סרבית יפה מאד ויקחנה לו לאשה. הוא נעשה אז סופרו של גדל העתּונים היומיים הרוסיים, “גולוס”, ומכתביו, ממערכות-המלחמה ועל החיים בּאַרצות הבּאַלקאַן, קנו להם בּזמנם פּרסום גדול ונקראו בכל שדרות העם הרוסי בּרצון מרובּה.

רעיון התּחיה הלאומית, שתּקף את סרבּיה, בּוסניה והרצוגבינה מתּוך התלהבות עזה ונמרצה מאד, ומסירת-נפשם של העמים הסלאַבים בּמלחמתּם בּעד שחרורם, השפּיעו על זוסמן השפּעה, שלא חכּה לה כּלל. כּמו יד נעלמה התחילה דוחפת אותו לעשות את חשבּון נפשו. ויום בּא, והוא היה בּעיניו כּבּוגד בּעם העברי, הנעלה בּתּורתו ובמוסרו לא רק מעמים כהסרבּים, כהבּולגרים וכיוצא בּהם. מעט, מעט החל הנוחם מפריע את מנוחתו ומנקר כיתּוש בּמחו ובּלבבו. מכאוביו ומצוקות-נפשו הלכו הלך וחזק עד לבלתּי נשוא. כּדי להפיג את צערו נתן בּכּוס עינו ויהיה שותה שכּור כּל הימים.

הסופר העברי המפורסם בּזמנו י. ל. דאַווידאָוויץ (בן-דוד), שהיה גם הוא עת ידועה אחד מחיל המתנדבים, שהלכו לסרבּיה לשפּוך את דמם לטובת האחים הסלאַבים ושם נזדמן עם זוסמן, ספּר לי פּעם אחת על אודותיו את הדברים האלה:

“רושם קשה מיוחד עשה עלי אחד מחברי הצבא-המתנדבים, יהודי מומר, שהיה ציניקון גס ושכּור תּמיד. מומר זה נעשה בּהמשך הזמן מבקר לספרי-ישראל בּפּטרבּורג, זוסמן. זוסמן זה בּשעה שהיה נשאר יושב אתּי לבדי, לא פסק מהמטיר אש וגפרית על הסלאַבים ועל הרוסים בּכלל, ויש אשר הגיד לי בּהתגלות-לב, כי דם-היהודים הנוזל בּעורקיו, אינו מניח לו להלחם עם “האחים” הטורקים, ואם נספּח למחנה צ’רנאַיוב, עשה את הדבר רק כּדי למצוא מקום להרויח¹)”

בּן-דוד וגם אחרים, שנזדמנו אז עם זוסמן, לא שערו בנפשם אף שמץ מן הטראַגדיה הנפשית, שהציקה כל-כך לזוסמן בּאותו זמן, ולפיכך עשה עליהם רושם של ציניקון שכּור, שאינו ראוי לכבוד-אדם. הם לא ידעו, כי בשכרון צורפה נשמתו של זוסמן, ואך הרגישה את עצמה מזוקקת, נִטל ממנו תּיכּף חשקו אל הטפּה המרה. הוא נתפּכּח משכּרונו באותו רגע, שחלף רעיון כבּרק בּמחו, כי לא תכופּר חטאתו בלתּי אם יקבּל עליו משעה זו ואילך לעשות טוב וחסד ליהודים בּכל אשר תּמצא ידו. על הרעיון הזה התעכב זוסמן, וכרגע נגולה כמו אבן מעמסה מעל לבּו, ובבתי-נפשו נגה אור… בחשבו את אשר לפניו החליט להשתּמש בּכל האמצעים העומדים בּרשותו להשפּיע על דליאַנוב לטובת היהודים.

 

ו.    🔗

נאמן להחלטתו זו שב זוסמן כעבור שלשת רבעי-שנה פּטרבּורגה. על-ידי גלוי מסירת-נפשו להמולדת נעשה זוסמן עוד יותר מקורב לדליאַנוב. הדבר הגיע לידי-כך, שהיה דליאַנוב נמלך אתו לפּרקים בּעניני-מלוכה שונים. לצורך זה היה זוסמן מבקר את המיניסטר בּכל יום. זוסמן כבר נואש ממחשבתּו לכונן לו מעמד בּחיים על-ידי השכּלה גבוהה, ודליאַנוב גם לא הוסיף עוד דבּר אליו בדבר העבודה המיסיונירית, כי חפץ, שימָצא בּקרבתו בּפּטרבּורג. לעיני זוסמן רחפה מעתה רק מטרה אחת: להיות מעוז ליהודים.

לא ארכה העת ולזוסמן נודע מפּי דליאַנוב, כי השלטון העליון לעניני-הדפוס מבקש מבקר לספרי-ישראל בּשביל ועד-הצנזורה אשר בּווילנה. זוסמן ראה בּדבר את ההזדמנות הראשונה שבּאה לידו לבצע את אשר יזם לעשות – להשתמש בּזכיותיו המיוחדות לטובת העם העברי. די היה לזוסמן להוציא מפּיו שתּים, שלש מלים כּדי להשפּיע על דליאַנוב, שישתּדל לפני מי שצריך, כּדי להשפיע על דליאַנוב, שישתּדל לפני מי שצריך, כי יבחרו בּו למשרת צנזור בווילנה. עם זה הטה זוסמן את לב דליאַנוב לחפצו בהבטחה להבטיח לו, כי בשבתּו במרכּז מרובּה בּאוכלוסין יהודים כווילנה, תמצא ידו לפעול שם הרבּה בּמלאכות המיסיון.

כּבוא זוסמן לשרת בּועד-הצנזורה הווילנאי עוד מצא שם הרבּה מן הרוח האנטישמיי, אשר חדר אליו תּחת השפּעת המבקר הקודם בּראַפמאַן, בּעל “ספר-הקהל”. בּ“שלחן-ערוך”, וביחוד בּ“חשן-משפט ו”ביורה-דעה“, עשה בּראַפמאַן שַמות נוראות. הוא קרע מהם דפים שלמים, ובכמה מקומות סרס את הכתוב כל-כך, עד כי לא יחלו הלומדים לעמוד על כוונת-הדברים. כּדי לקבּל על מעשה-התועבה הזה את הסכמת הצנזורה העליונה אשר במטרופּולין, היה בּראַפמאַן מרבה לשלוח אליה חבילות של כּתבי-פּלסתר על ה”שלחן-ערוך" ו“חשן-משפּט”, אשר מצא בּהם, לפי דבריו, מקור כל מדה נתעבה ופריצות גסה.

זוסמן מצא פה לפניו כּר נרחב לעבודה פוריה. קודם כל התחיל מבער קימעא, קימעא אחרי שרידי מעשי-הנבלה, שנשארו לפלטה מימי בּראַפמאַן. ותהי ראשית פּעלו לשלוח לפּטרבורג תּזכּיר מפורט, שהגין בו הגנה נמרצת על החבורים, המשמשים ספרי-חוקים ליהודים ויתנם מופת למוסר האנושי ועליון לתורת נועם-המדות. בּרוחב ידיעותיו בּספרות-ישראל לכל תקופותיה ובאֶרודיציה החילונית שלו, העשירה מאד, הבין להאיר לפני השלטון הרוסי את מהותם וטיבם של ספרים כ“השלחן-ערוך”, “חשן-משפּט” ו“יורה- דעת” הארה, שעשתה עליהם רושם יפה מאד. כּך עלתה לזוסמן להשיב לספרים הנזכרים אותם הדברים, שנמחקו מהם על פּי מלשינותיו של בּראַפמאַן. ראוי להזכיר פה, כי בבקרו את ה“יורה-דעה” הוסיף עליו זוסמן הערות חריפות משלו, שנדפסו מן הצד בּשם “הגהות חכם אחד”.

בּכלל הקל זוסמן הרבּה על תּנאי הצנזורה של הספרים העברים. בנגוד לבּראַפמאַן, שהיה בשעתו כמטה-זעם להספרות הרבּנית, הראה זוסמן התקרבות מיוחדת לרבּנים מחברי ספרי “שאלות ותּשובות”. בּקיאותו העצומה בש"ס עמדה לו לזוסמן פּעמים הרבּה לתקן בכתבי-היד טעויות שונות, שטעו הרבּנים המחברים. התקונים האלה היו מרעישים, ממש, את הרבּנים, ויש אשר נסו להכּנס אתו בּפּלפּולים חריפים כּדי לנצחו בּהלכה, אבל לשוא היה עמלם. כך נתפּרסם זוסמן בּחוגי תופשי-התורה אשר בּּווילנה ללמדן מופלג. פּנים בּלתּי מסבּירות הראה זוסמן רק לאותם הרבּנים, שכתבו את ספריהם בּסגנון בּלתּי-ברור ומטושטש. רב בּישראל – כך היה זוסמן אומר תּמיד – צריך שיֵדע לדבר צחות ועוד יותר מזה – לכתוב בלשון צחה.

עברה עת ידועה ולאזני זוסמן הגיעה השמועה, כי בשלטון העליון לעניני-הדפוס בּפּטרבּורג נעשתה פנויה משרת הצנזור לספרי ישראל. בּשימו אל לב, כי בּעיר-המלוכה ובקרבת דליאַנוב ימצא לפניו כּר יותר נרחב לפעולתו, מהר ויסע לשם ובלי השתּדלות יתרה קבּל את המשרה, שרצה בה.

כּמעט מן היום הראשון שהשתּקע זוסמן בּפטרבּורג, הרבּה לעשות טובות עם יהודים יחידים ועם כלל ישראל. עיקר פּעולתו היה, לתת לצעירים יהודים, שגמרו חוק למודם בּבתּי-ּספר בּינונים, את היכולת להכּנס אל האוניברסיטה הפּטרבּורגית. בּאותה עת לא הנהיגו עדיין בּיחס ליהודים בּבתי-הספר הגבוהים אשר בּרוסיה הגבּלה של אחוזים; אבל הכניסה אל האוניברסיטה, וביחוד לזו שבּפּטרבּורג, היתה קשורה, בּתּנאים קשים מאד. על התּנאים הקשים האלה התּגבּר זוסמן תּמיד על-ידי המלצותיו של דליאַנוב. לפני כל סטודנט עברי, שהמליץ עליו זוסמן באזני דליאַנוב, וכאלה היו רבּים, נפתּחו דלתות האוניברסיטה הפּטרבּורגית כּרגע. וטובות כאלו עשה זוסמן חנם, בּלי שכר-טרחה. די היה, למשל, כּי צדרבּוים בעל “המליץ” יודיעהו בּכּרטיס, כי צעיר פּלוני ופּלוני ראוי שיתקבל אל האוניברסיטה, או לבית-ספר גבוה אחר בּפטרבּורג, והוא רץ תּיכּף לדליאַנוב והשתּדל לפניו, והשתּדלותו נתּנה לו.

מפּי דליאַנוב היה זוסמן יודע תּמיד את הרוחות המנשבות בּספירות העליונה ביחס אל היהודים, ומה שנעשה מאחורי הפּרגוד בּמהלך הפּוליטיקה הרוסית-יהודית. זה נתן לו את האפשרות למסור לעסקני-הצבּור היהודיים אשר בּפּטרבּורג את הידיעות הנחוצות על-דבר המעשים, שהשלטון הרוסי חושב לעשות בּנוגע ליהודים, והיא שעמדה לא פּעם אחת לעסקנים הללו לאֵחוז למועד הנכון באמצעים הראויים לקדם את פּני הרעה הנשקפת לעם העברי.

כּך קרה פּעם אחת ולזוסמן נודע, כי בּספירות הממשלה שורר קטרוג גדול על הישיבה המפורסמת אשר בּוואַלוזין. זוסמן הודיע תּיכּף את הדבר להבּאַרון גינצבּורג, והלה הזמין למחר אל-ידי הטלגרף את ראש הישיבה הוואַלוזינית, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, לבוא מהר לפּטרבּורג. עוד קודם שבּא הרב בּרלין פּטרבּורגה נודע הדבר, כּי הכּעס שכועסים בחוגי-הממשלה על הישיבה גדול כל-כך, עד שכמעט החליטו לסגרה. אחרי הרבּה חקירות ודרישות בּענין זה נתבּרר, כי נתקבּל כתב-שטנה על ישיבת-וואַלוזין, שבּו נאמר, כי היא משמשת קן לקנאים חשוכים ומורדי-אור, המתאמצים להפיץ בּקרב היהודים בּערות ואמונות-תּפלות כדי להפרידם על-ידי חוקים משונים מבּני עם-הארץ. בישיבה הראשונה, שהיתה לעסקני-הצבּור שבּפּטרבּורג בּבּיתו של הבּאַרון גינצבּורג בהשתּתּפותו של ראש הישיבה הוואַלוזינית, נערך בּענין זה תּזכיר שנמסר בּאותו מעמד לזוסמן על-מנת להגישו לדליאַנוב עם תּוספת הבּאורים הנחוצים לדבר מצדו. זה נעשה בּשעה שכבר היה הדבר קרוב, כי השאלה בּדבר ישיבת וואַלוזין תתבּרר בּמועצת-המיניסטרים, שנמצא בה הרבּה שונאי-ישראל. אבל זוסמן הקדים להשתּדל בּדבר, והשתּדלותו הביאָה לידי-כך, שיתברר הענין תּחלה בּמיניסטריום לעניני-השכלה, ואחרי שיחה ארוכה שהיתה לו עם דליאַנוב הסירו את השאלה על-דבר ישיבת-וואַלוזין מסדר-היום, והניחו לישיבה שתתקיים. מספּרים, כי היה זוסמן מתפּאר לפרקים, שבשעת פּרידתו מאת ראש-הישיבה, אמר לו הגאון: “אני מבטיחך, שיש לך חלק לעולם הבּא…”

 

ז.    🔗

בּפּטרבּורג נפגש זוסמן עם מטיבו מלפנים צבי הכהן ראַבּינוביץ מדווינסק, שהיה בּעת ההא עורך השבועון הרוסי-העברי “רוסקי יעווריי”. זה נתן לזוסמן את ההזדמנות לגמול לראַבּינוביץ על הטוב, אשר עשה אתו בּצר לו. שלא בפניו הציג את ראַבּינוביץ לפני דליאַנוב בּתור מלומד גדול ופּקח בּהויות-העולם, שהממשלה הרוסית היתה יכולה להשתמש בו למטרות מדעיות שונות. דברי-התהילה, אשר פזר זוסמן לראַבּינוביץ, עשו על המיניסטר רושם כל-כך נמרץ, עד כי הבּיע את חפצו להתודע אליו. אז הביא זוסמן את ראַבּינוביץ אל דליאנוב. אף כי לא שמע ראַבּינוביץ את הלשון הרוסית וידבּר עם המיניסטר גרמנית מגומגמת, הבין בּכל זה בּבקורו הראשון למצוא חן בּעיניו ולקחת את לבבו בּיחוד בּפּקחותו המעשית, ולפני לכתּו הזמין אותו דליאַנוב לבקרהו בּביתו לעתים קרובות. בּהמשך הזמן נעשה ראַבּינוביץ יוצא ונכנס בבית דליאַנוב ולפרקים הטה את לבו לעשות חסדים גדולים עם היהודים. בּהשתּדלותו של דליאַנוב העניקה הממשלה הרוסית לראַבּינוביץ זכיות של אזרח נכבּד.

על-ידי דליאַנוב נעשה זוסמן מקורב גם לשרים אחרים מרמי-המעלה. הוא היה, למשל, מידידיהם של הפּובּליציסטן הרוסי המפורסם, עורך הירחון הימני “רוסקי וואסטניק” קאַטקוב, שהיתה לו חשיבות גדולה בּחצר-המלכות, של מנהיג הסלאַוויאַנופילים הסופר אַַקסאַַקוב, של הנסיך וואָלקונסקי וגם של השר התּקיף מאד פּובּדונוסצוב. גם בּשרים בעלי-ההשפּעה האלה היה זוסמן משתּמש לפעמים לטובת עניני-היהודים.

כדי שלא יאבּד חנו בּעיני הבּיורוקראַטים הגבוהים ובשביל שלא יתרופף מצבו המבוסס, נזהר זוסמן בּמלוי חוקי האמונה הפראַבוסלאַבית, יום יום בּקר את בּית-התּפלה והשתּתּף בכל החגיגות הדתיות. מלבד זה העמיד את פּניו בּעיני-הרשות כצנזור מחמיר מאד. תמיד התאנה אל מבקרי ספרי-ישראל בּערי-השדה, אשר התיחס אליהם בּאי-אמון ומתוך חשד, כי הם לוקחים שוחד מאת המחבּרים. קשה בּיחוד היה יחוסו אל הצנזור היהודי בווארשה זאַמנהויף (אביו של ממציא הלשון האספּראַנטית), שעורר עליו את חמתו בּזה, שנתן את רשיון-ההדפסה לספר, שעבר דרך כל ועדי-הצנזורה, ואיש מן הצנזורים העברים לא התּיר אותו לבוא בקהל. זה היה הקובץ היהודי “דער וועקער” (המעורר), שיצא בשנת 1887 על-ידי חובבי-ציון באודיסה בעריכתו של מ. ל. לילינבלום. בּקובץ זה נתפּרסם שיר מאת אברהם גולדפאַדן בשם "אַ שטיין פון האַרצן " (אבן מן הלב), שהיה מחאה כתובה בּסגנון סאַטירי חריף ועוקץ נגד הפּוגרומים. זאַמנהויף היה הצנזור היהודי היחידי, אשר לא חת להרשות את הספר לדפוס. אבל נמצא איש, אשר הכּה את זאַמנהויף בּלשון לפני השלטון העליון לעניני-הדפוס על המעשה הזה אשר עשה. הדבר נמסר לזוסמן, והוא שם לאל את דברי-המלשינות, אבל עם זה גער בזאַמנהויף נזיפה שבכתב. מאותו יום הבּיט על זאַמנהויף בעיני-חשד, והדברים הגיעו לידי כך, שבּשבילו הפסיק פּעם אחת את הוצאת “הצפירה” לשלשה חדשים שלמים. סוקולוב מהר אז לבוא לפּטרבּורג ועל-ידי המלצתו של צבי הכהן ראַבּינוביץ, הנזכּר למעלה, לפני זוסמן עלתה בּידו להביא לידי בּטול הגזרה.

זוסמן, שבּקר גם את “המליץ”, היה קובל תּמיד מרה על צדרבּוים בגלל שאינו מגין בּעתּונו כראוי על עניני-היהודים ובּגלל שהוא כותב עברית כל-כך גרועה. זוסמן, שהיה בּעצמו בּעל סגנון עברי מצוין, לא יכול שאת את שפתו המשובּשת של צדרבּוים ולפעמים, שהיה קשה לו להתאפּק, היה מתקן בכמה מקומות את סגנונו.

 

ח.    🔗

אפס כי השאיר השמד לזוסמן ירושה מעציבה מאד, אשר לִותה אותו כצל עד יומו האחרון – התשוקה אל היין. בשובו מסרבּיה פסק לזמן רב לשתּות. נראה היה הדבר, וכך האמין הוא עצמו, כי השכּרון היה אצלו רק חזיון לפי-שעה, אשר חלף בּאותו רגע שהוטב מצבו. אבל לא היתה זו אלא טעות.

הז’ורנאַליסטן הרוסי-העברי א. קויפמאַן מספּר על אודות זוסמן את העובדה המעניינת הזאת:

"פּעם אחת טילתּי עם זוסמן בּרחוב נעווסקי בפּטרבּורג ואשוחח אתו בּעניני המדע העברי, ובּהיותי עסוק בּשיחה לא התבּוננתּי, כי משכני אחריו אל בּית-המשתּה של “דומיניק”. הוא בּקש ויגישו לו כוס גדולה, אשר מלא אותה עד שוליה יין-דגן ולאחר שהצטלב הריק אותו אל פּיו בגמיאה אחת. “אפשר שמתפּלא אתה – אמר לי זוסמן – על אשר הצטלבתּי לאחר השיחה שהיתה בּינינו בדברי-תורה? הריני לבאר לך את הדבר: פני דומים קצת לפני יהודי, ואני אין חפצי כי האנשים הנמצאים עכשו פּה אתּנו בּבית-המשתּה, יהיו חושבים, כי גם היהודים כבר התחילו שותים יין-דגן בכוסות גדולות”.

נחום סוקולוב, אשר, כמו שכבר ספּרתי למעלה, היה לו דבר אל זוסמן בעסקי גזר-הדין, שייצא על-ידו על “הצפירה”, מספר בּאותו ענין את הפּרטים האלה:

“… והתחילו אז המועצות עם האדון זוסמן. חשבתי, כי יכבּיד את אזניו ואת לבּו ישים שמיר – אבל לא! נתדבּק בּי תּכּף, כאלו ידע אותי זה עשרים שנה. כבר בּמשך השיחה הראשונה כבשו רחמיו את כעסו, ויהי טוב כצפּור קַנַרִי, וספּוריו היו ערבים ונוחים, ולא קשה היה להכיר בּטביעת עין ראשונה, שהוא מתחרט. הארכתי אז ימי שבתי בּפּטרבּורג, ויש שהייתי הולך עם ראַבּינוביץ אל זוסמן, וזוכרני, שהיו מכניסים אותנו לפּרוזדור קטן, אשר לא היה שם מקום לנטות ימין ושמאל, ומשם אל החדר, והאשה הסרבּית עוטה רעלות כטעם בּנות רוסיה הקטנה, ועל השולחן הקטן עומד המיחם, ובּעה”ב פותח רוסית; אך במהרה הוא עובר אל הלשון היהודית, ומדבּר כ“צאינה וראינה”, ואנו יושבים שם שעות, ואיננו מניח אותנו לצאת, מספּר את כל הסודות מסרבּיה ומבּולגריה ומכל בּתי המיניסטריון אשר פּה ומכל מחלקות הסינאט, ומשנֵּן לנו את השעורים, שהוא שומע בּישיבות שלטון-הדפוס, ומרצה לפנינו את כל ה“חוזרים” הגלוים והנעלמים. הכל הבינותי, הכל היה בּרור ופּשוט לי. אפּס כי תנועה אחת מתנועותיו היתה זרה לי: כעשרים פּעמים, במשך שבתּנו שם, יצא מן החדר, שהה שם כרגע, ושב. לא ידעתי יציאה זו מה היא. צרכים שבּצנעה? מחלה? פּחד מפני מרגלים? לא ידעתי. עוד יותר נפלא היה הדבר בּעיני, כי בכל פּעם אשר שב, היו פּניו מסבּירות יותר, ויצהל, פּשוט, כּסוס.

בּצאתנו – כך מסיים סוקולוב – שאלתי את בּן-לויתי. “כמה תּמים אתה – בּדח היהודי הפּקח – אין אתה יודע, הפּנים, את מנהגי-המקום הוא יוצא בשביל גמיעה קטנה. קשה לו לשבות רבע שעה בּלי גמיעה. כשיש לו חברה אחרת, הוא גומע יחד עמהם. בּפנינו לא רצה”.

בּשנת 1888 הוציא הסופר היהודי מ. ספקטור את הכרך הראשון שלו " דער הויז-פריינד". בּכרך זה נתפּרסם מאמר על אדות אברהם מאפו מאת א. ש. פרידברג. אל המאמר הנזכר נספּחה הערה גדולה, המכילה זכרונות מעניינים אחדים על-דבר מאפּו, שכותב הטורים ההם התודע אליו בקובנה בשנת 1860 והיה מידידיו. תחת ההערה הזאת חתום איש בעילום-שם: “הקורא הראשון של ה”הויז-פריינד".

הקורא הראשון הזה של ה“חויז-פריינד”. היה הצנזור, שבּקר את הקובץ: זוסמן.