לנשמת דודי רבי אהרן-יעקב ווילר
א 🔗
כל הלילה הבהילוני מחלומות רעים. אין אני זוכר אותם. אולי לא זכרתים גם בו ברגע. היראה הגדולה, אשר יראתי מפניהם אכלה אותם מיד, אבל היא גופה, היראה, נשארה תלויה בזכרוני לימים רבים, ויש אשר עוד היום תצוף ותעלה פתאום מתוך נבכי תהום. שלשים ושש שנים היא צוללת, ולקרקעה של התהום עדיין לא הגיעה… עמי יחד תגיע לשם.
עוד לפני ארבע שנים לא ידעתי, שאני אוהב את אבא. אין אדם יודע, שהוא אוהב את עינו, כל-זמן שמלוות אותו שתי העינים, אשר הביא אתו לעולם. נטלה אחת מהן, הרי הוא יודע שהוא אוהב את היחידה שנשארה לו. לפני ארבע שנים נטלה אמא הימני, ומאז ידעתי, שאני אוהב את אבא, מאז ידעתי שנפשי קשורה בנפשו. וכל אותו הלילה נבאו לי חלומותי רעה עליו. מה רעה נבאו לי עליו איני זוכר. על שלל רקמתם איני יודע לספר דבר את הכל אכלה היראה הגדולה. אבל שיבא מכאיבה ננעצה בי, וכל הלילה לא היתה לי גאולה ממנה:
– “אבא!…”
הקיצותי מתוך עקת-לב, ומיד ירדתי לראות אותו. אין כלום. הוא ישן כדרכו. לא שנה גם מהרגלו לטול ידיו ולעשן בלילה: הנה הנטלה הריקה והנה גם מחצית הסיגרה הכבויה על הכסא ליד מטתו. הריח המגרה של העשן הנעים עוד לא פג כולו מן החדר. הכל כרגיל. רק “היארמולקה” לא במקומה היא. ששים וחמש שנות הרגל חבשוה לראשו ביום ובלילה, ואין השינה יכולה להזיזה ממקומה. היום שמוטה היא לו על פניו. לא כרגיל… אניחה לו ולא אגע בו. שנתו ערבה עליו, אין הוא שומע לא בכניסתי ולא ביציאתי. מוטב, שלא אפריענה. יישן לו ויערב לו. ואולם, למה שמוטה לו הירמולקה על פניו? –
ולמחר לפנות ערב מת. שלח ידו להוריד ספר מן האצטבה – ולא שבה אליו: צנחה על השולחן אשר לפניו והחליקה למטה. לא היתה בה רוח-חיים עוד.
הוא איננו עוד הוא. גוף זר מוטל על הקרקע. מתחתיו מצע-קש, מימינו ומשמאלו נרות דולקים, ומעיל שחור מכסה עליו ועל פניו.
הבית מלא אנשים. ובחדר נסמוך עריסה קטנה, ובעריסה תינוקת נמה ושפתיה הקטנות ממצמצות מתוך תנומה. ולפניה אני מנסה לחלוץ מתוכי את השיבא, אשר ננעצה בי:
– “מעכשיו אין לי עוד אבא. מעכשיו אני עצמי אבא. בן אינני עוד. רק אבא”.
כשמתה אמא לא חדלתי להיות בן. עכשיו חדלתי ברגע אחד מהיות את אשר הייתי עשרים ותשע שנים רצופות. נפלא הדבר. ויותר שהוא נפלא יותר הוא נורא. נורא עד למעלה מבינתי עד למעלה מכח נפשי.
אמא גועה חדשים שלמים. שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום נגרו חייה, – ונגר גם הכאב שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום. הוא לא טעם טעם גויעה. חי – ומת. והכאב הציפני גל אחד עד למעלה מראשי. בי הוא, מסביב לי הוא, – אל כל אשר אביט שם הוא.
והנה קול קורא אלי, קול אחי הבכור:
– צא ושלח טלגרמה לדוד אהרן-יעקב. הזקן לא יסלח לנו עד העולם, אם לא נודיעהו.
אני תמה מאד:
– לא הבינותי מאלי, שאי-אפשר שלא להודיע את הדוד אהרן-יעקב?"
ומיד קמתי והלכתי לשלוח הטלגרמה.
ב 🔗
הדוד אהרן-יעקב יושב בעיירה קטנה, מהלך שתי שעות מעיירתנו. גיסו של אבא הוא, אחי אמא. בימי עלומיהם למדו הוא ואבא תורה יחדו, דבקו זה בזה ונעשו אחים זה לזה. אבא מתנגד, הדוד אהרן יעקב חסיד, ומעולם לא הופרה אחוותם אפילו רגע אחד. כמעט בת חמשים היא אחוותם, וצל לא עלה עליהו אבא אומר עליו, שנשמתו ירדה מגנזי-גנזיו של “הגוף”, והוא אומר על אבא, שנשמתו ירדה כרוכה יריעה של תורה.
לפני הרבה שנים שמש גם הדוד אהרן-יעקב ברבנות, בעיירה קטנה של ליטא, ולא עמד ברבנותו אלא שנה ומחצה פרנסי הקהלה פטרו אותו. ומרגלא בפיו על אותם הפרנסים:
– “טפשים הם מהלך שנה וחצי, שהוצרכו לזמן רב כזה עד שידעו, שאין אני ראוי לרבנות”.
לאחר שכלתה לו רבנותו נעשה מלמד, וגם באומנות זו לא עמד אלא זמן מועט: מאליו הסתלק ממנה.
– מלמדות, – אמר, – אומנות גדולה היא, ואיני מסוגל לה. חביבים עלי תלמידי, – וללמדם תורה איני יודע. אני תמה עליהם, שהם אינם מבינים דברים פשוטים כל-כך, וסוף-סוף אני איני מבין להם, והם אינם מבינים לי.
נסה להיות שמש, עמד בשמשות שבוע-שבועים – ופרש.
– שמש, – אמר, – חיב לשמש כל המתפללים, והוא עצמו אין תפלתו תפלה. אין לו הנאת-תפלה. ומי שהנאת-תפלה אין לו, מה הנאה יש לו?
וימים רבים ישב הדוד אהרן-יעקב מיצר ודואג ף
– "לא נברא אדם אלא להנות את הבריות. ומה הנאה יש לבריות הימנו?
לסוף נמלכה הדודה איטה ועשתה פרנסה לביתה: נעשתה אופה. מכאן ואילך היא אופה לחם-שיפון לימות-החול ולחם-חטים לערבי שבתות ולערבי ימים טובים, ומוניטין יצאו ללחמה, שטעמו משובח ומראהו נאה, ויש קופצים עליו. יום-יום עובדת הדודה איטה עבודת-פרך עד שמכינה את הככרות לתנור, ולילה-לילה, לאחר שמכניסתן לתנור, פורשת היא לשינה, והדוד אהרן-יעקב יושב ושומר על התנור כשהוא מעיין בספר. וכשמגיעה שעת רדיה רודה את הככרות מן התנור, ואת מלאכתו הוא עושה במנוחה, כדרכו, ורגליו הוא מאמן שיהיו צועדות חרש, כדי שלא לעורר את הדודה איטה העייפה. וכל ככר שיוצאת מן התנור אפוייה דייה ולא יותר מדייה ופניה יפות, לא צהובות יותר מכשעור, הנאה היא לו. והוא שמח בחלקו ונותן שבח והודיה למקום:
– ברוך השם, שלמדתי מלאכה יפה זו. אף ממני יש הנאה לבריות.
כך מטפל הדוד אהרן-יעקב בככרותיו לילה-לילה עד שעה מאוחרת, וסדר-לילו הוא מסיים בשלשה דברים: מקטרת גדושה שעשנה עולה שעה ארוכה, “לקוטי-תורה” ותהלים.
– אל ישן אדם. – הוא אומר, – אלא מתוך הנאה, ואין לך הנאה גדולה מתהלים.
ומזמן לזמן, פעמים ושלש בשנה, הוא בא אלינו ושוהה עמנו יום-יומים, פעמים גם יותר. ואותם הימים ימים של הנאה מרובה הם לנו. אין הזקן יודע, כמה הנאה יש לבריות הימנו גם מחוץ לככרותיו. כל דבור ודבור שלו הנאה הוא לנו. ועל הכל אנו שואלים עצה ממנו. אם ברי לו שכך ולא אחרת יש לעשות, הוא מחזיר תשובה במתינות ובלשון ברורה, כמנהגו. ואם לאברי לו – הוא מאהיל את ריסיו הדקים על עיניו האמוצות ושותק. כאלו מנמנם. ופעם אחת לא התאפק אחי הבכור, שלבו גס בו יותר מכולנו, ושאל אותו:
– למה אתה שותק? לעצתך אנו זקוקים.
מיד סלק ריסיו הדקים מעל עיניו האמוצות והחזיר:
– חוששני, שמא תטעו אחרי עצתי ותכשלו, חלילה.
אותם הימים ימים של הנאה הם גם לאבא: מפסיק ממשנתו, אפילו את האלפס מזניח קצת, ויושב ומספר עם הדוד. אבא יונק את סיגרתו, והדוד – את מקטרתו, שניהם עטופים עשן, ושיחתם אינה פוסקת שעות שלמות.
– שיחותיו של אהרן-יעקב, – אומר, אבא – תורה שלמה הם.
ואותם הימים ימים של הנאה מרובה הם גם לדוד אהרן-יעקב עצמו. בביתו הוא שוהה הרבה רק בתפלה של שחרית, וכשבא אלינו ואין חובת ככרותיו עליו הריהו שוהה הרבה גם בתפלה של ערבית. עם חצות-לילה הוא שב מן המנין הליבאוויטשי, עיניו האמוצות מבהיקות וקורת-רוח שרויה לו בזויות שפתיו: שבע הנאת-תפלה…
ג 🔗
כשעתים לאחר שקבל את הטלגרמה בא. בעשר בלילה, בכניסתו לבית לא ראיתיו. מצאתיו עומד ליד אבא, המוטל על הקרקע, ומולל בקצה אצבעותיו גדיל אבנטו, מולל ופוסק, אחותי נגשה אליו על מנת לשאול אותו דבר, וכשנסתכלה בפניו נסתתמו דבריה ולא שאלה כלום. כאלו בעל כרחי דבקו עיני בו ולא יכולתי לסלקן ממנו. זמן-מה עמד ליד אבא, ואחר-כך פרש. שלא מדעתי הבטתי אחריו וראיתי: נכנס לחדרו של אבא, נגש לאצטבה של הספרים, הרכין קצת ראשו, התיר וחזר וקשר את אבנטו, הרכין ראשו עוד קצת יותר, שהה במקומו רגעים מעטים – ויצא.
יצא ועמד ליד אבא, ופרש לחדרו של אבא, לאצטבה של הספרים, התיר וקשר אבנטו, שהה רגעים מעטים כשהוא מרכין ומרכין ראשו למטה, – ושוב יצא…
– “מה לך, דודי?” – רעדה שאלה על שפתי, ומלחשו של אחי הבכור נחנקה בגרוני.
– הניחה לו, – לחש לי אחי. – אין הוא יכול להתפלל מעריב…
עכשיו הבינותי. הטלגרמה מצאה אותו קודם מעריב, מיד נסע. עוד מעט תגיע חצות לילה ועדיין לא התפלל ולהתפלל אינו יכול: אין לבו שלם עם אלהיו, כי המר לו מאד.
והוא מתהלך מחדר לחדר, מן החדר הגדול, אדר דם מוטל אבא מת, לחדרו של אבא, לאצטבה של הספרים, ויוצא משם וחוזר לחדר הגדול, ופסיעותיו דקות-דקות, כמתירא ומתחבא מפני עצמו, ורגליו כושלות כמעט, ואם ידבר איש אליו ישט מעליו מיד ותשובה לא יחזיר, כאלו נאלמה לשונו.
– מה לו? – חרדה אלי אחותי. – אולי רופא?
– הניחי לו, – החזרתי לה באותה לשון, שהחזיר לי אחי קודם, – אין רופא לו, אלא אחד: הרופא לשבורי-לב…
ופתאום, בעמדו ליד אבא, התנער, וברגלים מהירות חזר לחדרו של אבא, אל האצטבה של הספרים, התיר וקשר אבנטו, הרכין ראשו – ושני מעינות נבקעו מתוך ששתי עיניו. אין קול ואין אנחה, אין כל גופו זע זיע כל-שהוא, רק ראשו מרכין ומרכין, ונחלי-עיניו בוקעים ובוקעים, יורדים על זקנו הקטן, על ידיו הכפותות על לבו ונשפכים לקרקע…
ועיני דבוקות בו, צמודות אליו:
– “הגם את השיבא הנעוצה בנפשי יחלוץ? הישא גם את כאבי אני?” –
גמר את תפלתו, פסע לאחוריו, נגש לאבא, המוטל מת על הקרקע, הרים קצת את המעיל השחור, אשר כסה על פניו, ופיו התיז תיבה אחרי תיבה, אות אחרי אות:
– “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” – – –
“הבקר” 1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות