את מקצע זה שקראנו בשם “מלקט שבלים”, יחדנו להוכיח כי החכמה משבעת ועומדת היא, מפי ה' אל אמת, להעיד על אמתת תורתו אשר נתן, ועל ערך העם אשר בחר, עדות שאין ביד היצר לכבשה וביד השנאה להכחישה; אדרבא! כרבות שנאת החכם המעיד, וכגדול סתירת שטתו בכלל לעדות זו בפרטה, כן יגדל בעינינו תקף אמתת דבריו, כאשר נבאו קדמונינו לאמר: “ואשרו אתכם כל הגוים: עתידים ישראל להתקלס מן האמות, א”ר שמעון בן חלפתא כשהמטרונה מתקלסת מאוהביה ומשכניה, אין לה כבוד, אלא כשמתקלסת מצרותיה זה הוא כבודה" (ילקוט מלאכי תק"ל).
בעיני חכמי עמי אירופא גדולים המה שֶׁכספיר וגתי מכל חכמי עם ועם, זה בעמק דעתו המדֻקדקת, היודעת את רוח בני האדם לכל סתרי עמקותיה, וזה בטוב טעמו ובכחו לקלוט את הדברים בעצם טהרתם. כל אשר ידמו שניהם בעיני העמים רק ברוב חכמתם, כן ידמו בעינינו גם בשנאתם את ישראל. על שכספיר, אשר בכל שנאתו הגדולה שהביאתו לידי זיפנות, התמלטו מפיו דברים על צדקת ישראל על כרחו, שלא בטובתו, וכמעט שלא מדעתו, כבר דברנו בהארץ ח"ב, ועתה הננו לדבר על גתי, על כשרונו הגדול מאד ועל מוסרו הקטן מאד מאד, ואחרי כן נביא בזה את דברי האמת אשר דבר, חוץ לשטתו, על ישראל ועל תורתו ועל מולדתו.
למען יראה כח האמת המטבע בלב בני שם, המבצבץ ועולה ובוקע כמה קליפות וקרומים שעלו ושקרמו עליו, לא נדבר אנחנו על גתי דבר משלנו כי אם את דברי ברני נתרגם על אדותיו. ברני הסופר הגדול לגרמנים יצא יצא מזרע היהודים ויפן ערף לדת אבותיו, אף “לא אהבה יען כי לא ידעה”. והאיש היהודי הזה, הנתון כלו לתרבות בני יפת, היה היה האחד מכל סופריהם אשר עינו החדה בחנה את גתי, ואת הכתמים אשר בשמש ההוא, אשר מנגה נגדו כהו עיני כל חכמי אירופא, ומדוע היה ברני היהודי האחד בין כל סופרי אשכנז וכל אירופא בדבר הזה? אין זאת כי אם נצוץ אחד מתורת אלהי שם הנבלעה בדמו, התלקח ויצא וישרוף את כל עצבי גתי ואת שקוצי עיניו. ויהי בעסוק ברני במלאכת הבקרת, ויעבר תחת שבטו ספר חליפות מכתבים בין גתי ובין אשה צנועה וחכמת לב צעירה לימים, אשר את לבה הטה, בהיותו בן ששים שנה, ואחרי כן היתה עליו למשא בישר לבה ובדעתה הנקיה, כי לא מדות כאלה בקש גתי מיד מחמדי עיניו. –
ויהי בדבר ברני על דברי הטעם והאמת אשר כתבה האשה אל גתי בתומתה ובחכמתה ואשר התאוננה באזניו, וימצא ברני שעת כֹשר להעלות את כל פרי תנובתו אשר התבונן גם הוא כל ימיו בכל דרכי גתי, האיש אשר בפה מלא אמר כי נביא הוא לאלהי יון הקדמונים, לאלהי התאוה והאהבים. ויתמלטו מפי ברני גם דברי ריב על גתי על כי רעה עינו בזכוי בני ישראל באשכנז. וברני לא ידע כי לא את מעשה גתי לבדו הוא פורט, כי אם מעשה שלשלת גדולה של חכמים וסופרים שבאמות העולם, המושכת והולכת מימות בן-בעור אשר היתה לעבר אחד, אשר מנגד לעבר אברהם אבינו ותלמידיו. בשלשלת ההיא, המכונת כנגד שלשלת חכמי תורתנו והפוכה ממנה הפך גמור, הטיבו העמיקו קדמונינו להתבונן ויוציאו משפט מלא בינה לעתים מאין כמהו, לאמר “כל גדולה שנטלו ישראל, נטלו עובדי האלילים כיוצא בו, העמיד הקב”ה משה לישראל ובלעם לעובדי כו“ם, נביאי ישראל מזהירין את האדם מן העברות, ונביא שעמד מן העו”ג העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת הרחמים על ישראל ועל אה“ע וזה אכזרי עמד לעקור אֻמה שלמה חנם על לא דבר”.
אחרי הקדימנו זאת הננו לתת מאמר ברני, סרוגים סרוגים, לפי צרך הענין, ולפי הראוי לבא בקהל ישראל.
בֹּרְנֵי על גֹתֵי 1. 🔗
“זה כמה שנים נתך השלג בארצנו, ויחמו לבותינו ויוציאו פרח, ויעשו פרי מחשבה. ותגבה רוח אחת מבין רעותיה, ותהי לרוח צחה רוח עדנים, ויסמכו אלהי יון את ידיהם עליה, וידברו איש אל אחיו לאמר: הבה נשא נא אור פנינו, ונמסכה רוח חן על חוזנו זה, כי הוא ישים כבוד תהלתנו, וידעו עניי עמו כי ממכון שבתנו נשגיח אל יושבי הארץ. וישלחו לו מנת כוסו ממרום, מנת כוס אהבה בתענוגים, ויתרגש לב גתי במעמקים. אך מיראתו את האהבה בחר בשנאה, אף שנא את האהבה אשר חומה וחליפותיה נחשבו בעיניו למות ורקבון, ואת המות ירא מאד, אך את השנאה אהב, כי אהב את החיים, והשנאה החוצצת והסוגרת היא היא היתה בעיניו כל עצם החיים”..
…“מדוע היה הגדול בפַיָטים לקטן באדם? מדוע נתנו עלי בצלים במקלעות עטרת הזית אשר בראש המשורר הנערץ הזה? מי שם אותו לעבד מרקד לפני השעה המשחקת? לאחד מבעלי הבתים הציקנים קצרי העין? זאת עשתה לו גאותו המקבלת ובאה לו מבית אביו!”…
"בן ששים היה גתי, יושב תהלות עמו, ורוכב על במתי עב. ועתר ענן הקטרת אשר הקטירו לו מבדיל בינו ובין העם אשר בעמק. ויהי כי הגד לו, במושב אלהים זה אשר ישב, כי בני ישראל ערבו את לבם לדרוש גם להם חקת כל יושבי הארץ, ויתקצף אלוה מעזים זה, ויורד רירו על כל חובבי אדם ויקרא מלא אחרי כל המתחזקים עמם: “רופאי אליל, רועי רוח”…
“לאוהבתו כתב לאמר: הדמות אשר ערכת לכל העתות העוברות עליך ברוב רחשי לבך, ובלהט חדתך השנונה, דבר-מופת הוא, אב-מחשבה היא; דבר אשר בכל עסקי החמוּרים, עסקים שיש בהם צרך וחובה, משך גם הוא את לבבי בכחו, ובכן קחי מידי את ברכתי, והאמיני לי כי היא מקרב לבבי יצאה”…
"רק הגחלת, הצבע והקור, הקולטים ובולעים אל תוכם, העוצרים וחוסמים בקרבם את החום, את האור ואת האַוֵר היו בעיניו אוצרות חיים, אולם את השלהבת המטהרה, ואת האור הזך לא ראה לבו מימיו, גם הרגש לא הרגיש, גם הבֵן לא הבין, ויהי בעיניו כדבר פלא הבא מארץ הקדם, ומה נאמנו דברי אוהבתו אשר כתבה לו:
“כנים דברי שלוסר אשר דבר עליך לאמר: הנה לך לא תיטב זמרת אנוש, את המות אתה ירא, ואלהים לא תדע. הן אמנם סופר יפה ומתיפה אתה, אך אדם קשה אתה. חכך ממתקים ולבך חלמיש”…
“עני בדורו היה גתי, כי לא נהנה בעולמו כי אם מקנינו, ולא קנה בעולמו כי אם אשר נגד עיניו ותחת ידו ממש. האיש הזה השרוי בתענוגים כל ימיו, שרוי היה בלי זכרון נעם, בלי תקוה, בלי געגעים ובלי אמונה. אף מני, אלהי הממסך, השר הממונה על היין, יש אשר יהיה עבד ליינו. וגתי היה איש חיל למסוך ולשתות, כי חביות חביות של תהלות ותשבחות שתתה רוחו, והוא לא יחוג ולא ינוע, ולבבו לא תעה”…
“את האהבה הטהורה והצנועה לא ידע גתי, ולא טעם טעמה, גם לא הרגיש בצערה שהיא מצטערת במסתרים”…
“פקדו נא וראו את הנאהבים השוטטים ועוברים זוגות זוגות בחזיונותיו, אם לא אספסוף של בעלי תִּפלוּת הם, אם לא חיבי דיני נפשות כלם בכל מקום שיש דין בארץ”…
“האהבה שהוא צר בחזיונותיו כשהיא באה לידי מעשה, חטא משפט מות היא בעיני שופטי ארץ, וכשאינה אלא במחשבה בלבד תאות חטא מות היא. הנאת חוש גס כלה, ועמל ריק, ושפת חלקות מלאה מחמאות היא הרקמה הפרושה עליה. הנשים הנעימות בעיניו מפזרות דרך הן ואנשיו הנכבדים חנפי לב המה, רודפי שלמונים”…
“גתי ירא את האהבה הכשרה, כי כל דבר אשר ידו לא תמשהו היה בעיניו כבַלָהָה, ויהי כי ירא את האהבה ויכה וימיתה. האהבה לא נחשבה לו רגש זך ונקי, אלא כפטום סממנים הזה שהפטמים עושים, ויצק אתה בבקבוקים ויצר אותם, ויסתמם, ויגיפם הגף היטב, ויחתמם ויתנם למשמרת בחדר עבודתו”…
“בילדותו ובימי עלומיו התגאה גתי מאד, והמתגאה בנעוריו, יהיה לאיש מתרפס ומחליק לשון בבואו בימים”…
“גאה היה גתי, גאה ורחב לבב, אך כשרונותיו לא זכו אותו ולא מלאו את ידו לגאון ולגדל. הנה חסרו לו אמץ לב ורחב לב, ובלי אמץ היהיה איש לפיט ולמליץ? האמת והיופי בנות מלך מרתקות בכבלי קסם הן, והאלוף האומר להשיב להן את רוחן, לפדות נפשן בזרוע כחו ולגאול חייהן – באש ובמים יבא, באיתנים ילחם, וראשי תנינים ישבר. אך גתי לא בפיטים חלקו, ובת השיר לא באמונה ארשה לו, כי אם התמכר התמכרה לו בכסף ובאתנן, והבנים אשר ילדה לו בני זנונים המה”…
הנה ה' יותר כל, שם את סגלות יציריו בנרתקים; וילמד האדם את דרכי יוצרו ויעש גם הוא כן. אך גתי יבחר בגוף הנרתק ולעצם הסגולה אשר בתוכו לא ישית לב, ואם הֵראה תראה לו הסגולה, והיתה בעיניו כמתגנבת המערערת על קנינו והמחרבת אותו משעשעיו. ילדות של הבל היתה בגתי להיות להוט אחרי נרתקים דוממים. גתי קרא לה חבת מלאכת מחשבת, ומכבדיו קראו לה דעת מלאכת מחשבת"…
“כל מעשה מלאכת מחשבת גוף עובר הוא לנשמת מחשבה קימת עומדת לעד; צמצום קטן לדבר שאין לו סוף. ולגתי נחשב מעשה מלאכת המחשבת לארון מת; ובקחת אזנו המון רגש בארון, ויחפז, וימלט על נפשו כי נבעת מפני הקבור חי”…
“גתי הבין, את כל אשר דבר לו אל הזמן והמקום; ואת העולם, אשר אין ראשית ואין תכלית לו, לא הבין. ושם מי יעמוד לעולמים? הלא רק שם האיש המבין את חיי העולמים! מימינו לא ראינו עוד דבר גיחוך כחזון האל והשטן אשר שוה גתי בפֿויסט, ואשר את שניהם יצר בצלמו, בצלם דמות תבניתו. כל חכמת אלהים שם כי מספר חמשה קים הוא, וערמת השטן היא לבלתי התבאש עם האדון ה', כי נשוא פנים הוא”…
“גתי הבין רק את המות, על כן המית את רוח החיים למען הבינה. גם את האדם גם את הטבע כלכלה רוחו כראוי. הוא פרק את החיים לפרקיהם, ויחלקם אברים אברים, ויצר אותם בחרט על לוח, כמשפט בעלי הנתוח. הן אמנם מצא תמצאו בכתביו תבנית יד ותבנית רגל, מפרקת וגלגלת, לבות וכליות, אך התמצא ידכם לקרב עצם אל עצם ולשום אותם לאדם חי? הנה מצא תמצאו שם גם שמש גם כוכבים גם בני אלים, אך היהיו אלה לשמים?”…
את כל רוח חייו נפח בזמר2. שם יראה גתי בעצם תמו ובכל קוממיותו3, כי בזמר תוציא השירה את אדרכמוני זהבה, פרוטות פרוטות. הזמר הוא מטבע קטנה, שאי אפשר לפרטה עוד"…
“גם את הדבש למתוק, גם את הדנג למאור, תתן הדבורה; וכן יהיה גם הפיט, במתקו ישמח את שמחי לב, ובאורו יאיר לאמללים יושבי חשך. וגתי היה רק משמח את השמחים, ומאביוני עמו התעלם, על כן לא דמעה כל עין על קברו, כי רק עין אמלל מקור דמעה היא, ולא עין דשני ארץ”…
גתי אהב שרירות לב, על כן יאהבוהו רק ההולכים בשרירות לבם. הוא הורה דרך למשכילי אירופא, כי אפשר לאדם להיות משכיל גמור, רחוק מהבלי שוא, מבלי הפל דבר מדרכו הקשה ומשרירות לבו; לדבקה בכל תועבה מבלי היות לבוז בעיני העם, ולעשות את החטא הגס והמכוער לדבר נאה ומתקבל מאד מאד, ולכסות בטוב טעמו וביפי חכמתו על הנבלה שהוא מתנכל במעשה יצרו. סוף דבר, הוא הורה לַחטֹא בדרך כבוד, ולשות הוד והדר על כל שוא ותפל. ויען כי זאת התורה אשר שם לפני המשכילים על כן יכבדוהו המשכילים"…
“גתי העיד על נפשו לאמר: כבר הטבע בלבי דבר זה: טוב לי לעולל עלילה ברשע, מנשא דבר-פרע בסדר”…
עד הנה דברי ברני על גתי, ועתה אחרי אשר ידענו את גתי, את כחו ואת גדלו ואת תקפו בחכמה מעבר מזה, ואת לכתו בעצת יצרו מעבר מזה, נשמע נא את דעותיו על ישראל, על תורתו ועל דברי ימיו, אשר הביע ברגעי תגבורת האמת עליו.
דברי גֹתֵי 🔗
אברהם זכה לטבוע את זרעו במטבעת מיחדת ונבדלת, ולעשותו לגוי גדול וקים לדורי דורים, אשר בכל חליפות עתותיו ופלגות מקומותיו גוי אחד יהיה, יחיד ומיוחד…
יהי מה! בני ישראל הם העם אשר בחר בו ה', זכרון המה לימות עולם, ומלבד זה הלא אדם הם, זריזים, אוהבי חסד, וגם לקשי ערפם במשמרת מצותיהם נאוה תהלה…
אין דומה לעם הזה בקוממיות, באומץ, בכח לב – ובשעת הצרך – גם בקשי ערף. הוא התקיף העומד על דעתו מכל גויי הארץ. העם הזה הוֹה ויהיה להקדיש את שם אלהיו כל ימי עולם. על כן שמתי את הגוי הזה למופת ולתבנית, וכל העמים רק מסגרת המה לו"…
עוד לא הכשרה ארץ כארץ ישראל להגלות משם דעת אלהים לאדם כלו ותורת אלהים לגוי אחד. דרכי האבות, מכורתם ומשפט מולדתם הכשירו רק אותה לבדה להבחר לארץ מולדת דת אלהים. בכל רחבי ארץ, ובכל שנות דור ודור, לא נראו עוד המון רוח חן, ונחת רוח, כאשר נראו בארץ ההיא בימים ההם (בימי האבות).
וכי יפלא בעיני איש לאמר: מדוע אני פורט את דברי תורת משה הנפרטים ועומדים זה כמה וכמה? והשיבותי לו: כי אין דרך אחרת לי, להראות לקהל קוראי את המקום השאנן האחד, אשר בכל פרקי חיי הנרעשים, ובכל למודי המקטעים. רק אליו כונתי את דעתי, את רוחי ואת הגיגי, לעבודת השקט ונחת; בדרך אחרת לא תמצא ידי לערוך דמות לסכת השלום, אשר סככה עלי, עת אשר סופה וסערה שמו מסביב את הארץ לזעוה ולמרקחה; עת אשר דמיוני השוקד קלעני בכף הקלע, ויפרוש עלי רשת ורקמת כלאים ללכדני; כלאי משלי תהוּ ודברי הימים, וכלאי מקסם חלק ודת אמת, היתה לי רק ארץ הקדם למפלט. לספרי תורת ישראל נמלטתי ובאהלי יעקב ההם מצאתי גם מנוחת השקט גם משוש רעים (זואהרהייט אונד דיכֿטונג, ח"א ספר ד').
המליצה התמה היא הראשונה בכל עם ולשון, ראשית היא לכל המליצות האחרות. ככל אשר ירבה דשן הרעננה הזאת, וככל אשר יגדל איתנה, כן תחזקנה וכן תפרוצנה משפחות השירה אשר תולדנה אחריה.
בדברנו על פיוטי גויי הקדם, יש להעלות על לב את המקרא, באשר הוא הקדמון בכל האסֻפות. מרבית ספרי האספה העתיקה הזאת ברוח רוממה נכתבו, בחזקת היד, ועל כן על גבול הפיוט יחשבו.
מדי עלות לפנינו זכר הימים הטובים אשר הורו לנו הֶרדר ואיכהורן במו פיהם את ארחות המקרא תתחדשנה לנו השמחות אשר שבענו אז באור פני אילת השחר, הנשקפה לנו משמי שמי קדם. אך מרחוק נַראה את האוצרות שהנחילו לנו שני החוקרים, ואיש לא ישית עלינו חטאת בעברנו בחפזון על אוצרות החמדה האלה.
למופת לספרי המקרא נשוה לנגד עינינו את ספר רות, אשר מלבד תעודתו הגדולה לתת תפארת אבות למלך גדול בישראל, תמים הוא וכליל בהדרו, עד כי גדול ספר קטן זה בעיני מכל פיוטי החזות (עפיק) ומכל שירי משכנות הרועים (אידיל) שנכתבו ושנמסרו לנו ממין זה עד היום.
נתמהמה נא עוד רגע, ונתבונן בשיר השירים, בניב שפתים זה הרך והמלא, הנערץ והנמרץ אשר בראה לה, רק פעם אחת, בת השיר ברוח חן ובחסד נעורים, באהבתה ובתשוקתה וכמוהו לא תוסיף. הן אמנם צר לנו צר, כי גזרים ושברים, גדולים וקטנים, נערמו שם בלי סדרים איש על רעהו, מבלי תת לאיש לשתות למצות לרויה את צוף העדן במלא טהרתו, אך בכל זאת, מה גדלו השעשעים בנשוא אותנו הרוח להביאנו אל עולם השיר הזה! רוח צחה הנושבת ממיטב ארץ כנען שטה מסוף עולם זה עד סופו. מראות שקטים ושאננים לנו מסביב: מערכי שדה ויער, עבודת כרם ומעשה זית, מטעי גנים והרי בשמים, אף מעט מצָרֵי מושב עיר, והיכל מלך בכל תפארתו צופה מירכתי גיא החזיון ממרחק. אך צור המעוז, עצם הענין הוא האהבה בתענוגיה, המית נפשות נאהבות אשר תשחרנה אף תמצאנה, תמשוכנה אף תהדופנה אשה את רעותה, בדרך תמים מאד.
יש אשר אמרנו לחלץ כמה דברים מן הערבוביה הנעימה הזאת, ולחבר מין במינו, אך עד מהרה השיבונו אל לב כי רק הסתום והחתום יעלה חן על הגליונות המעטים, ויעשם לחטיבה מיוחדת במינה. כמה פעמים נפתו נבוני דבר למצוא פֹה, או להביא הלום, מתכונת מתקבלת, ובכל זאת המבוכה במקומה עומדת.
גם ספר רות הרבה ללכוד אנשים בני חיל בקסם יפיו, עד כי בשגותם באהבתו, נואלו לחשוב כי יגדל כבודו בהרחיבם ובהאריכם אותו, מבלי שים לב כי כל עצמו הוא מדברו השנון ומסגרתו הצרה אשר אין ערוך אליה.
ובכן כל פרשה ופרשה וכל מגלה ומגלה שבספר הספרים (מקרא) תחדש עדיה כי לבעבור נסות כחנו נתן לנו המקרא, העולם האחר הזה. הן יש אשר נכשל בו לרגעים ונאבד דרך אך עד מהרה יאור לנו ודרך תבונות נמצא (געֶטהע וועסט-אֶסטליכער דיוואַן בסופו בהערה בשם: "העבראֶער).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.