ואַרשה הנוצרית נעשׂתה לפתע-פתאום אדוקה: מעל לכל פתח ושער, חלון וחלון-ראָוה, בכל מקום – איקוֹנות קדושות. ואַרשה הנוצרית האדוקה מתחילה מפחדת מפני ואַרשה הרעבה, פונה אל הרחמנות הנוצרית, אל היושר הנוצרי ואל האחוָה הנוצרית, ומרמזת באצבע הזעירה ביותר אל השכן היהודי: ההוא רגיל לכך, והעונש יהיה קל יותר…
לפי שעה אין מבנינים עדיין את הרמז.
אחד יאַשקאַ בן שלוש-עשׂרה, שמצחונו תלוש ואזנו משוסעת, ואחד כיוצא-בו יוֹסקעֶ, שעיניו מתרוצצות וחטמו מסוֹרט, אינם משגיחים ב“להבדיל” שבין השתי-וערב ובין הארבע-כנפות, ושניהם כאחד הם חוטפים בקבוק מוֹנוֹפּוֹל ומטילים אותו אל הרחוב המכוסה קרח. ה“מים החיים”, שהיו עשׂוּיים לחמם כל-כך הרבה נשמות אדוקות. נתּזים לחינם בהחלט מתוך הבקבוק המפוצץ, עבירה גמורה על “בל-תשחית”, ושברי הבקבוק מחליקים בצלצול ובבירוּק, כמַשהו אמיתי וטוב, על פני הקרח…
נשמת-אשה אדוקה, שנוּפּחה מפיו של האלוהים-בעל-הרחמים בגוף שפניו מחוטטים ותפוחים למחצה, ממשמשת בבקבוק מסותר מתחת לסוּדר וממהרת לקרן-זוית וכבר היא מבקשת לברך ולטעום, - יאַשקאַ ויוֹסקעֶ הרגישו בכך: עמדי, מכשפה זקנה! אין אנחנו גנבים! והם מוציאים לה בחזקה את הבקבוק מתחת לסוּדר, פְּרָך! הזכוכית משמיעה קול-נפש, היי"ש ניתז - - - - ומגודל השׂמחה על הנצחון יאַשקאַ ויוֹסקעֶ מתחבּקים ומרקדים ברגלים יחפות-למחצה על-פני הקרח והזכוכית…
– – – – - -
חבורה גדולה מהלכת. רצינים, מיושרים, “פּריבעֶסוּבקוֹת” עם כומתות וכובעים במעוֹרב, מהלכים על-פני הרחוב, עיניהם שלוחות לפניהם, הישר!… שמא מהלכים הם לקראת המשיח?
בתוך הקהל נשמע קול: “אַי, אחים טובים! להיכן אתם הולכים? מה אתהם עושׂים? ברחוב הפראַנציסקאַני המיתו היהודים כומר! בואו!” הקהל נרעד לרגע. אך מישהו תופסו לנחש ההוא בדש בגדו: “באיזה בית-חרושת עובד אתה, אחא?” הוא שותק ואגרופים מדרדרים ויורדים על ראשו הפיקח….
– – – – - -
מה קרה?
האם מספיק באמת, שיהא געֶנעֶראַל זקן חולה-קצרת מתעכב, בדרך מווילנא לפאריז, ועומד על הנעֶבאַ ומכריז ואומר מלה אחת: “אמון” – בשביל שיהיו מתרחשים נסים?
האם לא לחש בזה, שלא ברצונו, לחש כנגד עין-הרע, האם לא גירש בזה כשוּף קשה והסיר סיוּט כבד מעל הלב? ובזה יצא הקהל הרב מתוך ה“הינעֶר-פּלעֶט”, מתוך התרדמה-הקשה?
כי על כן הכול להפך מן הרגיל: עיורים רואים, חיגרים רצים, חרשים-אילמים משמיעים קולם…
ובאמצעו של החורף, מתחת לקרח העבה ביותר, הכּול מתעורר: כתף אל כתף, אחים! הינשׂאו, הינעו, פוֹצצו והשמידו! השמים קוראים לכם!
– – – – - -
ולפי שעה הכול קצת מפחיד, וביותר לעת-ערב…
הרחוב הריקן והמת מציץ אליך לתוך החלון בעינים עיורות ומוקפות-כחלת, בפנס אחד ויחיד, שנשתייר שׂריד ופליט מכל חבריו… והשלהבהב המסכן בתוכו מרעיד, מפרפר, מתחבט כבקדחת; קד, נד, נוטה לצד ומט, תכופות תבלענו החיה הרעה – הלילה; והוא מפחד מפני המות, ובתוך גסיסתו הוא מתרומם לפתע בשארית כוחו, כדג מתחת לסכין, מתנשׂא וקופץ – כמה זמן תימשך הגסיסה?
אי-שם הרחק-הרחק מתפוצצת שמשה של חלון-ראוָה, - ואולי יריה היא? יריה “מקרית”… בקצה השמים קופצת ומתרוממת לשון-אש ושוקעת ונעלמת… וקולות רחוקים חנוקים נשמעים - -
אך הס!
הנה נשמעים צעדים בטוחים ואיתנים על-פני הרחוב…
הגיון-המדינה הוא הצועד בדרך הישר, עם “אותות ומופתים” בידו… אותו ומופתים נאמנים, ודאיים, חותכים… של אש!
– – – – - -
מה עוד?
מתפזרים הרעיונות במוח, כאותם ניצוצות, כאותם צפרים מתחת לרקיע השמים…
מישהו דופק על הדלת?
החיים? או אולי ה“אורח חיים”?
שניהם לא.
חברים…
אך מה פרצופים יש להם להללו!
– חוֹיזיק, - שואל אני לו לקשיש שבהם, - כמה לוגין חומץ שתית היום?
וחויזיק, בחולצתו השחורה עם כפתור-העצם הגדול, עם עיניו המימיות ופניו הדומים לקלף, מתיישב ומעביר ידו הרועדת על ראשו המגודל שׂערות אפורות-אפר, והוא נאנח:
– “חלום שחור ומר!”
– וכי מה קרה?
– “אני, משיב הוא, אינני גבור, ואין לשנות”…
“ישנם אנשים גדולים וחזקים, שידיהם ברזל וצפרניהם פלדה, והם ניגשים אל צור-הסלע שעל שׂפת-הים ותולשים ממנו חטיבות-חטיבות ומטילים אותן כלפי הרקיע, ומבקשים על-ידי כך להוריד לעצמם את צלחת-הפז מן השמים”…
“ישנם גבורים קטנים מהם, והם משׂחקים בגלגלי-ברזל, כמי שמשׂחק בכדור-משׂחקים”…
“ישנם עוד עושׂי-נפלאות, המייראים לחינם את “הקהל הנכבד” ומטילים בחלל-האור כדורים של נייר, כדורים של כּרטוֹן, אך מאחורי הקלעים מכה מישהו בפח, וסובר הקהל, שכך רועמים הכדורים”…
“ישנם סהרוריים, המטפסים בידיהם בלבד על-גבי חומות-בנין זקופות”…
“אני אינני לא זה ולא זה…. לא גבור, לא תחליף של גבור”…
“אני הנני חוֹיזיק”….
“אני הנני אדם, אשר”….
“אדם, אשר יש לו גם-כן לב וריאה וכבד”…
“אך כשלבבי כואב בי, אין לי הרגל נבואי לקום ולרוץ בקול גדול לרחוב-העיר ולצעוק: יכנס הרוח באבי-אבי-אביכם! וגם, כשהריאה מתחילה נרקבת והמררה משתפכת, אין בי הטבע לטפס ולעלות על מגדל מכבי-האש ולצעוק משם כלפי-מטה: דליקה!… שהרי אין האש בוערת, אלא בי-בתוכי בלבד”…
“אותה שעה אני אוהב דוקא התבודדות”…
“והריני שוכב לי, בדומה לדוב במאורתו, ונושך לי, מרעבון-לב, את כפותי; הררי-הררים נישכתי לי מהן”…
“ורק לאחר שהוקל לי, אני קם ויוצא”.
“בשביל מה? בשביל לצפצף על הקהל”…
“לנהוג את בחורי-הישיבה הגבורים, עם ה”עמודים" כנשק בידיהם נגד ארון-הקודש, דבר זה אינני יכול… אך תנו לי חבורה של נערי-חדר, עם תופונים עשׂויים בידיהם, ואלך עמהם אל ראש-הקהל להשמיע לו מנגינות-חתולים… דבר זה יודע אני"…
“אין אני שייך למה שאתם מכנים בשם “חיים”, ןה”חיים" אינם שייכים לי. אני יורק על ה“חיים”, ואף זאת רק מרחוק"…
“ביני ובין ה”חיים" עובר נהר, ואפשר רק שלולית היא העומדת בינינו"…
“מעל לשלולית אני יורק, מעל לשלולית אני מראה אצבעות משולשות, ארבע בבת-אחת, דבר זה יודע אני! ולפעמים – לשון לבנה, אתם יודעים, אני חש בקיבתי”…
“אם אין רואים ואין שומעים אותי יפה, הריני מזדקף ועומד על גבי קבים ושורק… אין זו עמידה טבעית ביותר, אך השריקה נישׂאת למרחוק… היא נשמעת יפה!”
“והקהל צועק: בּראַבוֹ! בּיס!”
“לא זה שנפגע צועק, אלא אחרים… זה שנפגע מקלל”…
“אף על פי שלא אני האשם; אני יורק אל העולם סתם; אשמה רק הרוח, ההשגחה הפרטית… אבל הוא מקלל אותי, והקהל צוחק, מתפקע מצחוק”…
“לפעמים מתפקע מצחוק גבאי של צדקה”…
“בקופסת-הצדקה חיטט, והעלה מתוכה מטבע של זהב; הוא ראה, שאחד בנקאי הטיל אותה פנימה, ולא השגיח בכך, שהיתה זו מטבע מזוייפת… וסחב אותה… והיה מתיירא, שמא יערכו אצלו חפּוּשׂ וימצאוה, נטל את המטבע ובלע אותה לפי שעה… והרי אני קם כנגדו על-גבי הקבים, עם פנים של יראת-שמים ועם לשון שלוחה החוצה, ועם ארבע אצבעות משולשות בשתי הידים, - והוא צוחק, והוא מצחק בחזקה, והוא מתפקע מצחוק: מחצית אחת ימינה, המחצית האחרת – שׂמאלה, המטבע – באמצע… רואה פתאום הקהל שהיא מזוייפת, ומתפקע כל הקהל כולו מצחוק”…
– נו, אף זה ענינו הוא! – מבקש אני לנחם אותו.
– "מילא – נאנח חויזיק ואומר – כל זה היה טוב, כל זמן שעשׂיתי המ שעשׂיתי מעֵבר למי-הפלג ההולכים לאט, או מעבר למי השלולית העומדים; היו רואים אותי, היו שומעים אותי, והיו צועקים: “בּראַבוֹ! בּיס!”
“ועכשיו – ים!”
“התייצב על גבי קבּים, הגלים עולים ומכסים אותך!”
“לך ושרוֹק – בשעה שים רותח ומרתח”…
“לך ירוֹק – בשעה שהוא עצמו יורק, וישר עד לב השמים; לך עשׂה משהו, בשעה שענקי-המים מתהוללים, מתרוננים, ופורצים אל מלוא העולם, ונושׂאים על-גביהם גלגלי-טחנות וחטיבות של סכרים על כתפיהם”…
“לך ועשׂה משהו!”
– – – – - -
חויזיק נאלם. ולא טוב יותר, מתברר, לידידי המשורר…
גם אני בחלומי, אומר הוא…
“ענין מייגע ומעייף”…
“שכן מה אני? אדם עם חליל”…
“עם חליל-קסמים”…
“מעץ-מכושף לוּקח החליל… מקצה החורש, כפוף מעל לפלג עומד הוא, סופג לתוכו את רשרושו של החורש הצעיר החלוּם, את צפצופן של מחנות צפרים, המתעופפות תחת הרקיע התכול, בולעות תולעים ואומרות שירה, וכרסיסיהן הצחורות מרטטות אצלן מרוב נחת-רוח, מרוב תודה… מעץ-חליל”…
יושבים אנחנו בצלו של העץ, בקצה החורש, בסמוך לפלג הטהור; אני מחלל בחליל, ולב-הצפור שלה נמוג, נמוג ממתק…
והרי היא משעינה את ראשישה המתוק על ברכי, ומביטה היא אלי כלפי-מעלה בעינים שקטות-מתוקות, עיני אחות-כלה, הנוצצות באושר שקט, בדומה לצפור שמצאה תולעת, ואני סופג את הנחת שבעיניה ומחלל מגודל רגש השׂמחה, מגודל רגש התודה, שזימן לי אלוהים את העינים הנוצצות הללו ואת לב-הצפור השׁר הזה, שהם שלי, שלי בלבד…
חזה רועד מנחת; דמעות עולות בעינַי מגודל התודה, ואני מחלל בחליל…
וזה עושׂה רושם, רושם חזק! קודם-כל – עליה… היא שולחת אלי את ידיה הצחורות ברעבתנות, בחשק… צמאות משתלחות אלי שׂפתותיה-אלמוגים!
ולא רק עליה עושׂה חלילי רושם…
אַוזה צחורה שטה על-פני הפלג והיא מתעכבת, וקנה-עשׂב דק ירקרק במקורה… ואין היא בולעת אותו, שוכחת אותו ומפנה אלי את צוָארה הצחור ומביטה, ושותקת…
פרה שהבכירה באה ויוצאת מן החורש השקט, עם עיני-עגלה כשרות אמיתיות, עם פה חינני-רירני עדנדן ועם זנבנב של שׂער-משי, המתנפנף באויר הריחני-השקט…
וצפרים בעלות כרסיסיהם צחורות וצהובות מתעכבות בטיסתן בחלל-האויר ומקשיבות:
– מי היא הצפור שם?!
“אני נושׂא חן”…
“אני נושׂא חן וכוחי גדל והולך; הגיעה השעה ללכת אל העולם, לחלל בחליל לפני העולם… להכשיף את העולם, להקסים את החיים, אלא מה!”
ולאחר שהנערה שלי נרדמת אני נושק לה בחשאי ל“היי שלום!” על מצחה הצח והצר, ומוריד בחשאי את ראשה מעל ברכי ומניחו על-גבי צרור של עשׂב; היא נאנחת בשנתה, אין הדבר הזה נוגע בלבי, מטרות נעלות יותר מרמזות לי… אני נעלם, אל העולם אני רץ עם חלילי שלי, עם חליל-הקסמים שלי, שנלקח מעץ-המכושף, הגדל בקצה החורש, ליד הפלג השקט"…
– ובכן, חַלל באזני העולם!
– חַלל! והרי העולם מחַלל, ולא בחליל!
“החיים עצמם עורכים קוֹנצעֶרט!”
“לא בחלילים, לא באַבּוּבים, לא בכלי-נגינה של עץ ולא בכלי-נגינה של רקועי-פחים”…
“תותחים מנגנים, מכונות-יריה מזמרות, וצליליהם – פגזים, כדורי מות!”
האוֹפּעֶרה של החיים התחילה, מנגינת-עולם נשמעת!
“ומה אעשׂה אני בחלילי”…
הוא מפסיק ומניע תנועה של ביטוּל בידו החיורת…
– – – – - -
– לי לא טוב יותר! – נאנח הפילוסוף…
שנים שלמות בילה בחדר העליה שלו למעלה… לאורן של קרני-שמש מועטות, שחדרו מבעד לשמשות ירקרקות יומם, ולאורו של נר-חלב מפרפר לילה, ישב כל ימי חייו, והיה מהרהר ומחפשׂ למצוא, מה הוא הדבר ה“ישר”…
ולאחר שכבר נזדקן והכסיפו שׂערותיו, לאחר שיבּשו השנים את ליח-עצמותיו והניסו את כוח-הדמיון ממוחו, נפל על ההמצאה וגילה את התגלית, כי “ישר” הוא מה שאינו עקום…
והוא רצה לקפוץ ממקומו מגודל השׂמחה על המצאתו, אלא שעצמותיו התחילו חורקות!
היינו הך! העיקר שלא לחינם השלכתי מאחרי גוי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה חיים!
הוא שלה פנינה מתוך הים של תוהו-ובוהו… והוא אדם טוב, לא בשביל עצמו בלבד מצא אותה, הוא יתן אותה מתנה לעולם… כל כמה שהוא חולה וזקן ובודד, עדיין יש בכוחו לתת שי לעולם כולו…
והוא יורד בקושי מעל המדרגות, זוחל על ארבעותיו מפניה לפניה; העצמות מתפקקות בקול… אך, השבח לאל, הנה הרחוב…
– רבותי! – מתחיל הוא לדבר - -
אך קולו נחנק…
גלי-גלים של בני-אדם מתנחשלים ברחוב, אלפי לשונות קוראים:
– אנחנו רוצים! אנחנו דורשים!
“מי שואל מה זה ישר?”
כולנו משתתקים… כל אחד מאתנו מרגיש את המשׂא, הם – שך המחשבות הכבדות, ואני – של השנים…
מישהו דופק!
מי שם? החיים?…
לא… רק נדמה היה!
צעדים כבדים, אך בטוחים, נשמעים ברחוב; הגיון-המדינה מהלך, עם אותות ומופתים מהלך הוא… איתן, זקוף, נוקשה, כברזל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.