בזכות מי עמדתי בכל הנסיונות?
לא בזכותי ולא בזכות אבותי.
אני מה? ילד בן שש הייתי אז או בן שבע.
ואבי – אָריס בסביבת וילנה; יהודי פשוט, מה שקורין: בעל-בית…
ולמי צריך אני להודות?
להזקן משפּוֹלָה.
מה שייכות היתה ביני ובין הזקן משפּוֹלה? – מעשׂה שהיה!…
הזקן עודנו אז אברך.
עוד לא הגיע התור לגלות תעלומות ולהתגלות; והיה סובל גלות.
עני בתוך עניי עמו. סובב בחבורת קבצנים בתפוצות ישראל. מעיר לעיר, מבית-אורחים אל בית-אורחים. ובגדיו קרועים ובלויים, כבגדי שאר המחזרים על הפתחים…
מה שהיה בתוכו, דברים שבלב! – מי חכם ויבן?
האדם יראה לעינים!…
ואחר כך, ככלות זמן הגלות, הופיע לפני הבית-דין-צדק בוילנה וקיבל היתר-שחיטה, והתפרנס מזה.
והתחיל סובב בכפרים, והיה שוחט עופות ודקות….
אבל ה“מתנגדים” – חוש-הריח יש להם. לא ארכו הימים והרגישו בו, והביאו את דבתו רעה לפני הבית-דין-צדק, לאמור: סרח השוחט, עבר, לכל הפחות, כל העבירות שבתורה…
אני, כמובן, לא ידעתי מזה כלום. ונפשי קשורה בהאברך השוחט, שהיה בא לפרקים גם בצל קורתנו…
ואת מי, חוץ מאבי ואמי, יכולתי לאהוב בכפר?
מלמד היה לי – קפדן, מכה וחובל…
וזה – בעל מזג טוב, לב טוב ועינים טובות; העיקר – העינים, כל מבט ומבט מחיה נפשות ממש.
והמות והחיים ביד הלשון; והבלבולים עשׂו את שלהם, – העבירו את השוחט האברך.
כנראה, גם יד המלמד שלי היתה באמצע! והראיה, כי תיכף-ומיד הודיעו לו את הפסק, ובאותו השבוע, בערב שבת, כשבא אלינו השוחט, אך דרכה רגלו על המפתן, וזה רץ לקראתו בחימה שפוכה:
– עוכר ישׂראל, מומר להכעיס!… – ותפשׂוֹ בערפו והשליכו לחוץ…
אבי עדיין לא שב מן השׂדה… אמי – עסוקה אצל התנור, ואני – לבי אל הנעלב, אבל ירא אנכי מפני המלמד כמפני מלאך-המות – ומחשה…
ואני מתנחם: ישוב נא אבא מן השׂדה…
אבל כשראיתי בעד החלון, שהאברך פנה לו ויצא את הכפר, לא התאפקתי עוד. פתחתי בחפזון את החלון, קפצתי בעדו החוצה ורצתי אחריו ליער הסמוך, בדרך העולה לוילנה.
נושׂאת אותי תשוקה, בלתי-ברורה, אבל נמרצה, לחזות עוד פעם בנועם פניו, להסתכל בעיניו הטובות ולהגיד לו… מה? איני יודע ברור, אבל איזה דבר טוב ומנחם.
ואני רץ, רגלי היחפות (הלא בן-כפר הייתי) נפצעות באבני הדרך, – ולשוא!
אין איש.
חָלף – ואיננו!
ונואשתי. ואֵט בנפש עגומה הצדה אל היער; אמרתי: אנפש קצת ואשוב…
אך ישבתי, והנה מתוך היער עולה קול באזני, והקול – קולו: חציו דבּוּר וחציו זמר…
קפצתי ממקומי ורצתי אחר הקול: הנה הוא!
ועומד הוא בצלו של אילן, ומתנועע ואומר “שיר השירים”.
איני רוצה להפריעו. התייצבתי במרחק כמה פסיעות והמתנתי עד שיגמור… ובינתים מתבונן אני אל האילן, שהאברך עומד בצלו.
והנה שונה האילן מכל האילנות שביער… כולם עדיין אבלים, עוד לא התעוררו משנת החורף, וזה – כולו ירוק, כולו פורח, מבריק ונוצץ, שולח ענפים, פורשׂ אותם ומסוכך לראש האברך… ובתוך הענפים מקפץ ומדלג קהל צפרים משוררות, ועונות הן ל“שיר השירים” של האברך בשׂמחה רבה ובצהלה…
ועומד אני נפעם ונרגש, בפה פעור ובעינים פקוחות – ומשתומם…
ואך נגמר “שיר השירים” – והצפרים נעלמו, האילן כבה, והוא יוצא אלי ואומר בקול מצווה:
– מה שראית ישאר בסוד.
– כן, כן! – עניתיו בחרדה קלה.
והוא צחק קצת ואמר:
– ועתה יש לי בקשה אליך…
– כל מה שתאמר אעשׂה! – עניתי בחפזון.
ולבי דופק, דופק משׂמחה. חושב אני שיבקש לאכול, ואנכי ארוץ כחץ מקשת ואגנוב מתחת יד אמי את כל מעדני-השבת שלה ואביא לו…
– לא זאת!
לדאבוני, איננו רעב…
והוא אומר:
– אתה הולך, בני, בדרך רחוקה…
אני מתפלא, והוא חוזר ואומר:
– בדרך רחוקה מאד… ולימים רבים אתה הולך… ועתיד אתה לשכוח הרבה, הרבה מאד: את התורה, שקבּלת מרבך.
וברבות הימים והתלאות – תשכח את אביך ואת אמך; אבל, בבקשה ממך, את שמך אל תשכח!…
– שמך “יודילי” וכך תשאר!
ונעלם…
ובאותו לילה, ליל התקדש השבת, באו עלינו חוטפים ונלכדתי…
וכאשר צפה מראש, כן היה…
את הכל שכחתי…
רעבון, פעם בפעם בית-כלא… והשוטים עשׂו את שלהם, והעקרבים…
ומלוא עינך – כפור ושלג.
יהודי – “בל יראה ובל ימצא”… ואולי היו שם יהודים נחבאים, ואני לא ידעתי…
ואין “חוּמש”, ואין “סידוּרים”.
ואין שבתות, ואין ימים-טובים, ולא תענית וצום… והכל נשכח…
אבל את הדינר לא החלפתי!
כשגברו התלאות, כשכשל כוח הסבל, באו מים עד נפש, הרהורים רעים מתרחשים, מחשבות רעות מנקרות: לך, הודה להם והפטר…
ופתאום והוא נגלה לפני, ועיניו הטובות מתחננות, והשׂפתים לוחשות בקול דממה דקה:
– השאר יהודי, השאר!
וברי לי, שלא זכרונות הנוער עולים לפני ומצחקים בי, ושאין אני רואה מהרהורי הלב… לפי שבכל פעם ופעם אני רואה אותו יותר זקן, יותר בא בימים… כבר הלבינו הזקן והפאות, חורו הפנים, וכולו התכווץ קצת…
אבל עיניו נשארו כמו שהיו, וקולו לא נשתנה.
נבל מנגן…
וכשמייסרים אותי בשבטים, הוא מתגלה ועומד עלי… כבר הניח את ידו על ראשי, וגחן ולחש לי:
– סבוֹל, כדאי לסבּול, כדאי!
ואני סובל בדממה…
השוט שורק, ואני מחשה…
הדם שותת – ואני כמעט שאינני מרגיש…
וכה עברו שנים, שנים רבות, עד שקרב הקץ…
ופעם אחת אני יוצא את העיר לשמור על אוצר החיל, העומד בשׂדה.
היום פונה, מתחוללת סערת-שלג… מפרק הרוח ומנשׂא גבעות-שלג, וטוחן אותן באויר, ומפזר וחובט שלגים, ודוקר כמו במחטים. אי-אפשר לפקוח עין, לנשום…
לראות איני יכול, אבל קול צעדים בסערה אני שומע – שנים עוברים, והאחד אומר למשנהו:
– והיום היום הראשון לה“סדר”…
נפשי יצאה בדברו:
פסח היום, ה“סדר”!
הם נעלמו, ואני הגעתי עד האוצר, וסובב, סובב אני אנה ואנה – יחידי במדבר השלג, יחידי עם תשוקתי הבוערת בקרבי לומר, לכל הפחות, מעט “הגדה”, ואיני זוכר כלום…
לפנים ידעתיה מלה במלה על-פה… ומרגיש אני, שכל ה“הגדה” מונחת בקרבי, כרוכה היא שם בעומק הלב, אבל אין בידי לדלותה מקרבי…
לוּ נזכרתי אך מלה אחת, כי אז דלה דליתיה כמן הבאר… כי אז הוצאתיה כולה, כחבל צפרים נרדמות מתחת השלג…
– מי יתן לי מלה, מלה אחת!
– שמים, רחמו עלי, זרקו לי מלה אחת!
צעקתי מעומק הלב – ונזכרתי:
“עבדים היינו!”
ואני מתחיל בהן, והשאר יוצא כסדרו, מלה אחר מלה…
ואני מתמלא שׂמחה, נפשי בקרבי צוהלת, הנשמה מקרינה, מזהירה, ההגדה הולכת ונמשכת מפי כחוט זהב, כחרוז מרגליות…
והסערה מסביב קמה לדממה…
ואני סובב, סובב הולך…
הרובה על שכמי, ואני סובב, סובב את האוצר ומזמר “הגדה”!
ומזמר אני אותה לפני העולם כולו, לפני רבואות כוכבים נוצצים, טובלים בים של תכלת ממעל, והאין-סוף של השלג מתחת… ופתאום – תמונה…
הוא הולך… עטוף הוא קיטל וטלית, וכיפּה של כסף בראשו…
הולך הוא הלוֹך וטפוֹף על פני השלג… ובהיר הוא, וזך הוא מן השלג; ועיניו נוצצות ככוכבים באין-סוף של מעלה…
אני אינני מפסיק ואומר; והוא עובר עלי, וזורק לי בעברו:
– “טוב!”
אותן העינים ואותו הקול…
כשובי, עברתי דרך שפּוֹלָה.
נכנסתי לקבל שלום, והכרתיו; גם הוא הכירני…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.