בדבר חוּצפה יהודית / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
אין לנו, על שׂונאי ישׂראל, אלא להשתגע!
שכן באמת – מה אפשר לעשׂות?
הכספים לנשפי-רקוּדים פוחתים והולכים! זמריות חדשות, שיהא בכוחן להמציא ערב של יצר-הרע במחיר רובּל אחד, אינן באות. ליצנים חדשים – שיהא הקרקס נעשׂה מעניין יותר, אינם מופיעים. והפוליטיקה מעוררת גועל-נפש, עד כדי הקאת המרה הירוקה…
פּוֹליטיקה כהיום הזה מהי? לא כלום!
בפּאַריס עוסקים במסכת אַסוּמפּציוֹניסטים; השד יודע, מה טיבה של חבורה שחורה זו!
ה“פשעֶגלוֹנד טיגוֹדניוֹבי”, שבעיני ה“רוֹלאַ” הוא מוחזק עתון יהודי, אומר שהאַסוּמפּציוֹניסטים הם כת נסתרת של כמרים-נרגנים, המבקשים להפוך את כל הקערה הצרפתית הריפּוּבּליקאנית על פיה, וה“קוּריעֶר ואַרשאַבסקי” דנן, עתונו של לעֶוועֶנטאַל, מי שהיה אפוטרוֹפּסוֹ של בית-החולים היהודי, אומר להפך: האַסוּמפּציוֹניסטים הם יונים צחורות ושליווֹת, המסתופפות בגבהי-מרומים על חודיהם של מגדלי-כנסיות ואנין פוצות פה ומהגות…
ואתה לך ודע את האמת!
מאַפריקה אין שומעים דבר, אלא ויסעו ויחנו. אלה זזים לכאן ואלה זזים לכאן, שני בּוּרים נפלו, ארבעה אנגלים נשבּו. הדבר נעשֹה מאוּס ונמאס!
אנגליה התחילה משתּנקת באמצע בליעתה את הבּוּרים; לא להקיא ולא לבלוע!
אילו הניחו לפחות הבּוּרים חומץ-נפץ מתחת ליוֹהאַניס-בּוּרג, בשביל לפוצץ אותה ולהעיפה באויר! היה יורד ונופל, לפחות גשם חם של יהלומים…
מסין באים ומגיעים מיני שקרים כאלה, מיני גוזמאות כאלה, שאילמלי העובדה, שבפרבר הקרקאי ישנה חנות פתוחה עם שלט שכתובות עליו אותיות סיניות, ואילמלי העובדה שבאותה חנות עומד עמידה גמורה ומפורשת סיני חי-וקיים, עם צמה סינית אמיתית, שלמראָה תוקפת את הנשים קנאה גדולה; ואילמלי העובדה, שהוא עומד ומוכר, כפי שהוא עצמו מעיד, טיי סיני נקי עם תוספת, -היו הבריות אומרין: “איוב לא היה ולא נברא!” -אין מלחמה בסין, ואין סין עצמה קיימת כלל! אין זה אלא חלום-לילה, מעשׂה בדוּי מן הלב; בדומה לשלושת האחים הצרפתיים “שויוֹן, חרוּת, אַחוָה”, שבמשך זמן רב היו משטים בהם בכל העולם כולו.
הכול -הבל, תוהו ובוהו!
אלא מה עושׂין? על מה כותבין בעתונים?
ישבו איפוא ושפשפו את מצחם עד כדי כך ועד כדי כן, שנמצא הנושֹא להפוך בו ולהפוך בוֹ, נמצא הענין לענות בו ולבלות בו את הזמן; ובלבד שלא נחשוב על עצמנו, ובלבד שנפּטר מן הנציונאלי, מן הציוֹניזם ומכל שאר יצירי-הרוח של הגיטוֹ, המפחידים את בני וַארשה יומם ומאיימים עליהם בחניקה לילה… עסק חדש נמצא להם - החוצפה היהודית!
אמנם, הענין אינו ענין חדש! אלא שאפילו ווֹרט, הוא החייט הגדול ביותר בפּאַריס, המנענע את כל וארשה כולה כנענע את הלולב, אף הוא אינו מחוייב, גם לא פעם אחת בשנה, להמציא מודאַ חדשה; אלא הוא נוטל ישנה ומחדש אותה. והמוֹדא הישנה חוזרת ונעשֹית חדשה, חוזרת ומקבלת נוֹי, ונעשׂית שוב מגניט, המושך ומוציא מן הנשים את הלב ומן הגברים את מעט המטבעות שבכיס…
השאלה בדבר החוצפה היהודית שאלה ישנה היא עד מאד; ישנה ונושנה בדומה להתבוללות היהודית-פולנית, או הפולנית-יהודית, עם תכניתה הישנה, שהתבטאה בדבוּר אחד: “שאַ! שאַ!”, יהא שקט! שלא יהא הקול נשמע! שלא תהיינה תנועותיך נראות! לא פאה, לא כנף-קאפּוֹטה, לא מלָה ביידיש! ובפרט בבית-הקפה ובבית-הטיי!
כך היתה משמעות הדברים!
לשׂאת לולב עם אתרוג ברחוב-העיר -פוּי, חוצפה יהודית! ההוא עם נרות-של-פרוטה מודלקים ועם אגודות-זרדים – מותר לו! כובע-של-פרוָה סדוּק באמצעיתו ועם שׂרוכים – מחַייה נפשות; כובע הנקרא “פּריבֶסוּבקה” – ישמרנו השם! עזות-פנים היא להראות בה ברחוב! ואין צריך לומר – לדבר דבּור כלשהו של יידיש ברחוב, בחשמלית, בקרון הרכבת – זוהי כבר חוצפה שבחוצפה!
במשך זמן רב היה כל משׂכּיל יהודי-פוֹלני או פולני-יהודי יורק ימים תמימים ולילות מימים ב“חוצפה”…
אך דרכו של כל דבר שמחמת רבּוּיו הוא נמאס, והחוצפה אף היא נמאסה! ושכחו אותה… עכשיו, בזמנים הרעים, שוב נזכרו בה, גררו והוציאו מן התנור הישן קדירת-חמר שבורה מלאה נזיד-חוצפה צונן וקופא, חיממוהו וחידשוהו, הוסיפו לי מעט מלח והוסיפו לו מעט פלפל… והרי לכם, בחורים עם נערות, טעמו כי טוב! אכלו ומַלאו את פיותיכם ולא תהיו מדברים על גיטוֹ, ציוניזם, נציונאלי, ולא תהיו מכרסמים ובולעים את הדברים הנוקשים ההם, שהקיבה הפולנית-יהודית או יהודית-פולנית עלולה להתקלקל מהם לעולם, עד כדי כך שקאַרלסבּאַד לא תועיל לה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
וחוזרת ונשאלת השאלה הישנה: הישנה חוצפה יהודית, או לאַו?
אחד אומר: הן, אחד אומר: לָאו, ושלישי סובר: לשעבר היתה וכהיום הזה איננה!
וכל הצדדים מביאים ראיות, מסתמכים על עובדות.
הנה אחדות מהן:
ישנה בוַארשה “צדקת גדולה”, לא יהודית, לא נוצרית, אלא צדקה גדולה כללית. קרוֹא קוראים לה “ואַרשאבסקעֶ טוֹבאזשיסטווֹ דוֹבּרוֹ-טשיננוֹשטשי”. להניח לצדקה-גדולה הזאת עזבונות-בתים וכספים רשאי כל אדם, אפילו המחוצף שבמחוצפים – יהודי! “שוער” הבית, המהלך מזמן לזמן ועובר מפּתח אל פּתח עם רשימה לקבלת תרומות למען הצדקה-גדולה, אף הוא אינו מבדיל בין דייר לדייר ואינו חוקר אימתי חל פסח של זה ואימתי חלה פסחא של זה. כל מי שנותן ממנו הוא נוטל ואותו הוא רושם.
כללו של דבר – החברה נוטלת מכל הנותנים; אך נתוֹן, אומרים, אין היא נותנת לכל המבקש… ואין פלא בדבר! ראשית, אנחנו יש לנו “בית-הקהילה” משלנו, אנחנו יש לנו נשפי-רקוּדים וקוֹנצרטים משלנו לצרכי צדקה, ואפילו “כדורי השלג” משלנו לטובת עניים מישֹראל! לשם כך מייסדים אנחנו “צדקה-גדולה” יהודית חדשה, על-פי רשיונה האדיב של הממשלה…
והשנית, מוכיחים ה“רוֹלאַ”, ה“ניבאַ פּוֹלסקה” וכיוצא בהם עתונים תמימי-דרך, הצדקה מקורה באהבה בלבד, והאהבה היא מוֹנוֹפּוֹלין של הנוצרים, כידוע; על-כן הצדקה-גדולה הזאת, המבוססת על אהבה לאביון, חברה נוצרית היא… אלא מה? יהודים אף הם נותנים לפעמים כסף? וכי על מה אין יהודים נותנים כסף?
כללו של דבר – ישנה צדקה גדולה שלקוֹח היא לוקחת אצל כולם, אבל נתוֹן היא נותנת לא לכולם – עובדה!
העיקר הוא בזה, כל מקום שיש בו חברה, מן ההכרח שיהיו שם גם גבאים, שתהא שם גם קלפי… ועיקר השאלה אינו בזה מה החברה הזאת עושֹה, -אם בונה היא בתים, אם מחלקת היא צדקה לעניים, וכדומה, אלא – מי צריך להיות הנבחר בקלפי?
כל זמן שיהודים נתקהלו ביום הבחירות ועשֹו יד-אחת עם הליבּראלים, שהיו מזכים את היהודים, לפני הבחירות ולאחר הבחירות ( כלומר: במשך שנה תמימה, שהרי חברות ובחירות-לחברות ישנן הרבה) בחיוך טוב וברמיזה טובה, היה טוב, היו הליבּראלים מחזיקים את החברה בידים!… ואולם השנה באו יהודים מועטים אל הקלפי, ויצאו בין הנבחרים כמעט אך ורק מיוחסים לבנים ואותודוֹכּסים שחורים…
ונתעוררה מחלוקת:
יש אומרים, שהיתה זו עזות-פנים מצד יהודים, שלא באו המונים-המונים אל הקלפי והניחו את הליבּראלים בלא עזרה, ואחרים אומרים: בעד חיוך, שכבר קפא על הפרצוף הליבּראלי הזקן, היתה להם ליהודים העזוּת שלא לבוא אל הקלפי… כבר הם יודעים, שהחתוּלה הפגוּרה למחצה לא תהיה נוקפת עוד זנב למענם…
מספר שתים:
קיימת בוַארשה חברה, שהיא נותנת לבעלי-בתים אשראי לבתים…
בעלי-בתים יהודים ישנם בוַארשה שליש; מנהלים יש לחברה שלושה. היו דרי נאַלעֶבקי וּגזשיבּוֹב מתפלאים, משום מה כל שלושת המנהלים לא יהודים הם… וכשנסתלק אחד משלוֹשת המנהלים, נתיישבו בדעתם, שינַסו להצביע בעד יהודי…
הצלחַ לא הצליחו בדבר… לא כל בעלי-הבתים היהודים חפצו ביהודי; רבים התייראו מפני “טשינוֹבניק יהודי”…
יש אומרים, שהיהודים לא היתה להם ההעזה לעשות יד אחת בשביל לבחור מנהל יהודי; ואחרים אומרים, שהיתה חוצפה בכך, לרצות דבר כגון זה!…
מספר שלוש:
ישנם בוַארשה פַּסלים יהודיים, הרבה פסלים יהודיים. ונתחברו עם כמה חברים נוצרים ונתכנסו לאסיפה, ודנו ונמנו וגמרו: הואיל ועד היוֹם אין להם לפסלים אגודה מקצועית משלהם, ייסדו אגודה מקצועית.
והם הגישו כפי הדרוש, כתב-בקשה; בא רשיון, והעיריה הזמינה את הפּסלים לישיבה, שיפתחו את האגודה המקצועית.
נדמה, הכל בסדר גמור; פקיד העיריה פותח את האסיפה, מציע שיבחרו ראשי-האגודה, גזבר, מזכיר… קופצים ועומדים כמה הפּסלים הנוצריים והם מכריזים ומודיעים לו לפקיד העיריה, שאין הם יכולים ליסד אגודה מקצועית עם היהודים יחד בשום פנים ואופן, שהיהודים אינם יודעים את המלאכה, הם לא-יצלחים במקצועם, עושׂים ומוכרים סחורה זולה אל השוק, וכיוצא באלה טענות, כפי שכתוב ב“רוֹלאַ”, כפי שכתוב ב“ניבאַ פּוֹלסקאַ”, וכפי שכל נוצרי ירא-ושלם אומר…
וסופו של דבר – הנוצרים עזבו את האולם…
הפּסלים היהודיים שלנו לא חפצו לייסד את האגודה המקצועית בלא החברים הנוצריים, הלכו ודחו את האסיפה… התחילו באים בדברים, טוענים טענות, מסבירים: באשר-בכן – אין זה מדרך היושר, לא מן הצד האנושי! היהודים – עם מועיל הם, הפּסלים היהודיים – בעלי-מלאכה מועילים; והאנטישמיות עלילה מגונה היא, וכדומה… ובזה עבר בינתים פרק זמן…
ואותו פרק זמן עצמו, שהפּסלים היהודיים השתמשו בו בשביל להשחיר בעיני חבריהם הנוצרים את האנטישמיות, השתמשו בו הפּסלים הנוצריים שמוּש מחוּכּם יותר: הם טרחו והגישו בקשה משל עצמם וקבּלו רשיון לייסד אגודה נוצרית, ובזה נתבטל הרשיון הכללי הקודם…
אותה שעה רק התחילו הפּסלים היהודים שלנו חושבים בדבר אגודה יהודית מיוחדת!
יש אומרים, פליאה היא שלא היתה בהם ההעזה להשאר באסיפה הראשונה ולייסד את האגודה בלי החברים הנוצריים…
ואחרים אומרים, כי חוצפה יהודית היא, בזמנים הללו, לייסד בוַארשה הפולנית אגודה מקצועית יהודית…
אלא מה? לחכות צריך!… האנטישמיות הרי סופה להבּטל בזמן מן הזמנים… היא תהיה מוכרחת להבּטל!
ואותו זמן, לכשתבּטל האנטישמיות, יתקבּלו בעלי-מלאכה יהודיים לאגודות המקצועיות הנוצריות! אלא מה, האגודות המקצועיות הנוצריות יש להן דגלים נוצריים קדושים; כל אגודה מקצועית, צעֶך בלעז"ז, יש לה פטרוֹנה הנוצרי הקדוש, והימים-הטובים הנוצריים משלה, -לא יהא אלוהי היהודים מתכעס, אם היהודים ישתתפו בכל אלה! ראיה לדבר, הנה עדיין לא נפגע ברעם מן השמים שום יהודי היושב ליד אילן-האשוח של חג-המולד! ואם לָאו, תמצי לומר שהיהודים לא ישתתפו בימים-טובים של האגודה, לא ישֹאו את הדגל. מאי כולי האי? וכי מעט אנו מוַתרים על דגלים, על ימים-טובים?!
ולאחר שהאנטישמיות תעלם מן העולם – שוב לא יהיו צרות מן הסקציה החדשה של בעלי-מלאכות, המבקשת להיות נקיה מיהודים, המתעלפת מריח השום או הבצל…
ולאחר שהאנטישמיות תעבור ותבּטל מן העולם, יהיו מקבלים רופאים יהודיים אל ה“פּוֹגוֹטוֹביעֶ ראַטוּנקוֹבעֶ” (עזרה רפואית מהירה), ותהיה לפחות עגלה אחת של מרק כשר אצל “החברה למניעת פשיטת-היד”, ולסימן של כשרות לא יהיו מחַצרים בחצוצרה בעגלה הזאת, אלא יהיו תוקעים בשוֹפר…
ובלבד שתתבטל האנטישמיות במהרה בימינו! – נאנח ה“עולם”…
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
והנה, מאחר שהתחילו מדברים על החוצפה היהודית, לא במהרה כל-כך תחדל כל לשון מדבּר בה!… תכונה זו כבר היא נרמזה מאז ומעולם בכל שאלה יהודית, שתהא מתמשכת ונמשכת כזפת, מבלי שיהיה אפשר להפּטר ממנה! והרי הדבר פשוט הוא: מקום שעושׂים משהו, סופה של עשׂיה שתהא נגמרת ביום מן הימים, אבל מקום שמדבּרים ואין יודעים אלא לדבּר בלבד – מה הפלא שאי-אפשר להפסיק ולהפּטר מתשעת קבּין של השׂיחה! נזכּרים איפוא, שלפני זמן לא-רב עורר אחד מן הסופרים היהודים-פולנים או הפולנים-יהודים שלנו, אדם בשם “אוֹזן מספר 2”, בחוברת שלו את השאלה: מפני מה אין אנו אוהבים את היהודים? והשיב: מפני החוּצפה היהודית!…
בחברה מספר בינתים מישהו מעשׂה:
הוא קנה כרטיס לרכבת ונכנס אל הקרון, מצא לעצמו מקום והניח את צרורו, ונגש אל החלון להפּרד עוד הפעם מעל מכּריו.
כשזזה הרכבת חזר אל מקומו וביקש לשבת, אך המקום כבר היה תפוס וצרורו שלו היה מתגלגל על הרצפה.
– אדוני, – אומר הוא, כמובן בפולנית, אל נוצרי שתפס את מקומו, – הרי…
שומע הוא תשובה ברורה: פּאַשוֹל ווֹן!… 1
כבר הוא מתכעס מעט, והריהו אומר עוד פעם: מה פרוּש? הרי זה מקומו, צרורו שלו היה מונח שם…
– פּאַשוֹל ווֹן, זשידזשיעֶ!
אומר הוא: מה פרוּש? שלם שילמתי בשווה עמך; וזכותי הריהי כזכותך, וכיוצא באלה דברים…
שולח ההוא יד…
והריהו נסוג מפני היד שנשלחה, ומצפה שיכּנס הקוֹנדוּקטוֹר.
בינתים הוא מתבונן על סביביו, ורואה שבקרון ישנם הרבה יהודים ומעט מאד נוצרים.
“על כל צרה שלא תבוא”… מהרהר הוא…
הקוֹנדוּקטוֹר נכנס בינתים; שומע טענתו, ושואל את הקהל, כיצד היה הדבר; אם אמת ונכון, מה שהיהודי מסַפר.
הנוצרי שתפס את המקום שותק ומחייך חיוּך של בחור-חמד מופקר.
היהודונים שבקרון שותקים. ורק כמה הנוצרים שבקרון נכנסים בדברים, שלא ממין הטענה:
– עם היהודים הללו – אומרים הם – אי אפשר לנסוע יחד בקרון אחד: תמיד אי-סדרים ותגרות. תמיד יש להם טענות, נדבקים כאותה זפת… צריך להקצות בשבילם קרונות מיוחדים, כמו בשביל בהמות…
הקוֹנדוּקטוֹר, שלא נודע לו ולא כלום, יוצא, כמובן, בלא-כלום…
הנוצרים מוסיפים ומסיחים בכך, כמה לא יתּכן לנסוע עם יהודים ביחד; היהודים שותקים. אחד מהם לא יכול בכל זאת להתאפק! זה היה יהודי לפי חוטמו, אבל נוצרי על-פי שׂפמו!
חוצפה יהודית אמיתית! הכריז והודיע בלשון פולנית-יהודית מובהקת! בשל כל דבר של מה-בכך עושׂים רעש, מרימים קול צעקה!
ואחר ספּר ספּור-מעשׂה אחר:
הריני הולך, – אומר הוא, – ברחוב, ופוגש מכּר שלי מאחת מערי-השדה, לפנים היה אצלי בבית. הכרתי אותו כסוחר, ודוקא כסוחר גדול; אשראי גדול היה לו!… והיה באמת קונה אצלי… עשׂינו עסקים – לא רע… היה עומד על המקח, אבל משלם במועד הקבוע.
פתאום פסק מלקנות… חושב אני, הוא עבר אל המתחרה שלי… רוצה אני לכתוב לו… היוֹת והיוֹת… אין זה נאה… אגדיל לו את האשראי… אקטין לו את המחירים… וכדומה… אבל שכוֹח שכחתי… הריני אדם טרוּד כידוע לכם…
אך כשאני פוגשו פעם אחת ברחוב, הריני נזכר, זכרון, ברוך-השם, יש לי! הריני ניגש אליו, שלום עליכם!… כיצד מדבּרים עם יהודי מעיר שׂדה?… שלום עליכם… עסק הריהו עסק!…
אני רואה, בגדיו קרועים-בלוּאים! אצלי הוא היה במלבושים בעלבּתיים; חושב אני, אֵלי היה בא בבגדים שלמים, אבל ברחוב, – יהודי מאחת מערי-השׂדה, בידוע, לובשים קריעה-בליאה, הם לנים בבתי-מלון עלובים, סועדים בבתי-התמחוּי הזולים… כזה הוא טבעם.
כללו של דבר – “שלום עליכם!” – “עליכם שלום!…”
חושב אני כך: לנסוע עמו הביתה איני יכול, בושה היא בפני המשרת הנוצרי; והריני מזמינו לקפה שחור… מן-הסתם לרחוב נאַלעֶבקי, אל קאַנאַריק…
לנסוע עמו במרכבה – לא נאה; הרינו מהלכים ברגל, אף-על-פי שרגלי, כידוע לכם, רועדות מחולשה… אלא מה – התגברתי גם על כך!
כבר אנו יושבים ולפנינו הקפה… אומר הוא לי, הוא רעב!
אומר אני להגיש משהו… רואה אני, – הוא זולל, בולע ברעבתנות!
חושב אני – יהודון מעיר שׂדה, אוכל על חשבון הזולת, והריהו בולע!… אלא, – כבר הוא עתיד לשלם בעד זה כפל-כפליִם!
אני כמעט שאני קופץ מתוך עורי, אבל להתאַפק אנוס אני… סוף סוף, הריני נושם לרוָחה! הוא גמר, בעזרת האל, את האכילה, ניגב את שׂפמו בכנף הקאפּוֹטה…
שואל אני אותו: מה נשמע? ורוצה להגיע לדבר-עסק.
נאנח הוא!
שואל אני: “מה אתה נאנח?”
משיב הוא, שהוא פשט את הרגל עוד לפני שלוש שנים, יושב בלא פרנסה… מתגלגל נע-ונד בוַארשה, מחפשׂ משׂרה כלשהי…
העזה של קבצן!… הולך הוא ומשיב לי “שלום עליכם!”, הולך הוא עמי לשתות קפה שחור! שומעים אתם חוצפה! הוא שואל אותי עוד, היכן אני גר! הוא רוצה עוד לבוא אלי!…
ועוד מעשׂיות כאלה מסַפרים על חוצפה יהודית!
-
לך לעזאזל! ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.