נטה ממסילתו / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
במרומים הזוהרים והשלוים, בין שורה אחת לחברתה, נשמעת אנחה מבין הכוכבים הקורנים קרני כסף וקרני זהב.
“מי זה נאנח שם, ילדים?” שואלת בקול מלא רחמים הלבנה השטה, ואינה מתעכבת, ואינה פונה לראות, מהיכן האנחה הגיעה.
“אני!” עונה מתחתיה כוכב ומתלהט אדום.
“מה לך, ילדי?”
“אמא, איני יכול עוד, לא אוכל לשאת עוד את הדבר הזה!”
“לעולם, לעולם – מתאונן בן-הכוכב – לעולם אותה הדרך, אותו הקו!”
"הישר ", מנחמת הלבנה.
"בין איזה נקודות?
"מהיכן ולהיכן?
“היכן ההתחלה, היכן הסוף להליכה נצחית זו? אפשר הולכים אנחנו מאַין אל אַין, מרע אל רע? להיכן מוליכה דרכנו? אַת יודעת זאת, אמא?”
“הוא יודע”…
“ומפני מה אין הוא מגלה לנו את סודותיו? מפני מה אינו אומר, מה הוא מבקש מאתנו? מה אנחנו עושׂים?”
“אנו מאירים!”
"הזמר הישן, אנו מאירים בשביל אותם שהם למַטה ומתנחמים באורנו… אנו משמשים מורי-דרך בשביל אותם התועים בערבות או מפליגים בים… אבל אנחנו לעצמנו אנו? אנחנו מאירים, ונשמותינו אנו מעולפות, מעוטפות בצל… אחרים רואים לאורנו, ואנו עצמנו מונהגים ומורדפים כצאן עיורות! ואסור להעצר, אסור להתעכב לרגע ולהרהר: לשם מה? ולא להאיט את המהלך, ולא להחישו… דרך אחת ויחידה וקבועה לעולמים, זמן אחד ויחיד ומדוּד לעולמים, אסור לך להמתין עד שמישהו ישׂיג אותך, אסור לך למהר ולהשׂיג את מישהו! ולא לפנות לזולת בדרך!
"ותדיר, תדיר לבד – כל אחד יש לו דרכו שלו, וכל אחד בודד לעצמו במסלולו שלו…
“אלף אחים אומללים חוצים את מסילתך – שום אחד אינו מתקרב אליך, לשום אחד אינך יכול לומר שלום – שום אחד אינו שואל: מה מעשׂיך, אחי? שום אחד אינו מחייך אליך! אנו קרובים כל-כך וזרים כל-כך; והלבבות כואבים כל-כך מכמיהה! וכל אחד מרגיש עצמו מדוכדך כל-כך, מושפל כל-כך!”
"הרי אנחנו במרומים – מנחמת הלבנה – אותם שהם למטה מתקנאים בנו "…
“השוטים הללו! הם, שנפגשים זה עם זה ומתחבקים, ומתנשקים ומנחמים זה את זה, וחיים חיים קצרים כל-כך – הם מתקנאים בנו! בנו, הבודדים, המיותמים, החיים עולמית, או כמעט עולמית!”
“ראה” – מרמזים שם כלפי-מעלה באצבע – “כוכבון נשתפך בזהב”… ואין הם יודעים, שכך משתפכת מרוב געגועים הנשמה…
“שירה אומרים הם, הכוכבים, כוכבי-אור המאושרים”, ואין עולה כלל בדעתם, שבין “הללויה” ל“הללויה” בוכים כאן, מתעטפים מכמיהה"…
“שתוק, ילדי, שומעים – – לך בדרכך הישרה…”
“אינני יכול עוד!”
“ילדי! רצונו שלו הכרח הוא שיעשׂה! כוכבון שהוא זז ויוצא ממסלולו, דינו להיות מושלך”…
“להיכן, אמא? אל אותם שם למטה?”
“לא, ילד: עמוק יותר!… ושם מענישים… מענישים עולמית… מי שברא עולמות, הוא הוא שברא את העונש! נורא הוא בודאי העונש: קשה מאד ידו! אלפים-אלפים ילדים מאבּדת אני כך, ואף אחד מהם לא חזר, שיסַפּר לפחות מהנעשׂה שם… מה יסורים סובלים שם; והרי גדולים הם בוַדאי היסורים; קשה וכבדה ידו. ואנחה משם אינה עולה ומגעת; בחשכה הכול נחנק! וקרן-אור מן החוטאים הנענשים אינה עולה ומגעת, – מושלכים למַטה, בעודם נופלים – כבר הם כבים בחלל!”
“לא, אמא! לרדת למַטה רוצה אני! לסבול עולמית, אך לדעת כי אלה הם היסורים שאני עצמי נטלתי עלי! יסורי שלי, רצוני שלי נעשׂה”…
כזהב רותח מתלקח הכוכבון, ויוצא מתוך המסלול, ובמהירות הבזק הוא מושלך כלפי-מַטה, ובנפלו הוא דועך וכָבה בעודו בחלל, והלבנה נאנחת ושטה הלאה; אסור אפילו לפנות ולהציץ…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.