נועץ שרטון: על פרץ סמולנסקין / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א    🔗

עורך “השחר” – דומה, עצם-הצליל מעלה אלינו זכר ומראה של דמוּת בולטה ומובלטת, שתכונת היסוד של אָפיה, תכונת הדינמיות הסוערת ומסעירה, הכשירתו להיות נקודת-מיפנה פועלת ומפעילה בדורה. הדיוּק מחייב להדגיש: בדורה, שלא להיגרר אחר הנוסח המקובל: של דורה. כי המיפנה היה צרכה וכרחה של גיזרה, אמנם חשובה, אך גיזרה, בדור, ולא של מערכת הדוֹר כולה. שהרי העם, רובו ככולו, עמד בנאמנותו לעצמו ולא נמשך לתעייה המחייבת מיפנה, והתעייה חלה אך על חלקו, אמנם חלק פעיל וער, שהמיפנה שלו השפיע על כלל-העם לטובת מגמתו האימננטית, אך הוא חלק ולא כלל-העם. והנה בגיזרה הזאת, בחלק הזה, היה בעל “השחר” כמי שנזדמנו, באישיותו ופעלו, זימון חי ומפרפר, אחרון אבירי-ההשכלה וראשון חלוצי יריבתה, שבאה לדחקה ולרשתה כאחת. כיצד נתחלקו בו שני התפקידים, שהם, אמנם, מתחלפים מבחינה היסטורית, אך היו סינכרוניים מבחינה אישית – הוא עניין, שראוּי לענות בו. בקווים כוללים ניתן לומר, כי היתה זו בעיקרה כמין חלוקה פונקציונלית: הבלטריסטן שבו, שטרח בריקונסטרוֹקציה מבחינת המצוּי לאורו של הרצוּי, התקשה לצאת מתחומה של הראייה המשכילית; הפובליציסטן שבו, שיגע בקונסטרוקציה מבחינת הרצוי לצלו של המצוּי, הפליג הרחק מתחומה של ראייה זו ומאחריה. שני היסודות האלה תובעים, אחד-אחד, את המקום בראש-הערכתו, אך דומה כי האחרון יכריע. תולדת-ספרותנו לא תשכח לו למספר את העזתו לרקום מסכת-חווייה והווייה על פני יריעה רחבה, כדרכו ב“התועה בדרכי החיים”; היא תראה בו ניסוּי לתפוס מציאות, שלא ידעה את לשוננו כלשון-חיים, ולתפסה כאילו היתה לשוננו לשון-חיים, שבה מתרחש עולם נרחב של גילגולי הווייה עתירים וסבוכים. ההעזה הזאת אין גודל תנופתה פוחת גם אם ידענו נאמנה, כי מכשירי הלשון, שצימצמו עצמם על המקרא בלבד ולא ניזונו מרבדי-הלשון המאוחרים, לא היו עשויים לפטור את מערכת הסיפור ודרכה ממלאכותיות, שכן רוח-החיים, שהמספר השכיל לפחת ביציר-עטו, היתה גדולה מכל מעקשי-לשון. אך גדולה מאות העזה היתה חברתה – הלא היא העזתו של המורה והמוכיח לרקום מסכת מחשבה אידיאולוגית לגיזרת-דורו, שבה היה הוא ושכמותו נתוּנים ועומדים, במחזור-מאמריו ולפלס להם נתיבה בהיסטוריה של העם לפי רוחה ומגמתה.

כדי לעמוד על גודל-ההעזה, עלינו להחזיר את עצמנו אחורנית ולראות אברך, שבע טלטולים בערי רוסיה, בא לטבורה של אירופה, לווינה, ופה, בתוך תוכה של עדת יהודים, שרובם יציאי קהילות מהרין ובורגנלאנד וגליציה, מתחממים, אם במעט ואם בהרבה, לאורה של תקווה טובה הכרוכה בשקיעה בתרבות-נכר כרוח הטמיעה ותכניתה, והוא כנועץ שרטון בים – בונה בה אכסניה עברית, שדרכה ונעימתה שונות משל חברותיה. כי פה אין אתה שומע את אנחת-התחנונים לשמירת הגחלת של השפה היפה השרידה היחידה, אלא את קול הדרישה לקביעתה כערך עליון בהווייתה ותודעתה של האומה. תחת השידולים באה התוכחה; תחת הבקשה באה התביעה; והמוכיח והתובע נראה בפירוש כפועל ומפעיל מכוחה של ההיסטוריה, כביכול תודעתו ציווּי ותפקיד הם לו מפי שר האומה. והיא עצמה, הלשון, אינה כלי, אמצעי בלבד; היא דבוקה בתכנה, בקנייני-התרבות, שנולדו בה, כשם שהיא נולדה בתוכם ומתוכם. אך קנייני-תרבות אלו אינם נפרדים פה ממחצבתם, מארץ-מולדתם, והחיבור אל הלשון הוא גם חיבור אל מולדתה, ערובת-השיבה של העם אל מולדתו. בעצם, פה החידוש הגדול, פה המיפנה המכריע.

ב    🔗

ודאי, הביקורת מגלה, מה במערכת המחשבה הזאת משלו ומה בה שאילה מקודמיו, והיא מפליגה כדי טענה קיצונה, כי השאילה מקודמיו עיקר ותוספתו טפלה לו. לכאורה לא באה הביקורת אלא לקיים חובתה ובאמת קיימה מחציתה. שכן עיקר ערכה של המחשבה הוא במטבע שטבע לו בעל “השחר” – אפילו יצק אותה בחמרי-קודמיו, הרי עצם-היציקה, שנעשתה בלהט-מזגו של כובש לבבות, היא שהבטיחה לו למטבע המבריק והממורט את כושר גילגולו מפינת-יחידים והגותם לרשות-הרבים ועלילתם. והוא הדין במגרעת אחרת, שהביקורת נאחזת בה – השיבה של העם אל מולדתו נתפסה פה תחילה כתקוה של שיבה ולא כממשות של שיבה, ולא עוד אלא היתה הכרזה מפורשת, כי השיבה הזאת אינה בחינה קרובה ביותר, ורק לימים הניחה התקוה את מרומי העיקרון וירדה לשפלת-הממשות, ונולד הזיווּג היפה של חיבת-ציון הנדרשת הלכה למעשה. אולם הביקורת דין שתשקול, כי אפשר ועיקר זכוּתו של בעל “השחר” היתה דווקא בשמירה על העיקרון, גם אם נחשב יסוד מופשט, שכן בימי השמירה ההיא ובעצם השמירה ההיא נתגלתה לא בלבד העקשנות המופלאה לקיים יסוד קיומה של האומה, שחלקיה היו לברות לתנועת הריפורמה הרתומה לעגלת-הטמיעה, אלא נתגלתה גם התחושה המצוּיינה של פרוגנוסטיקן ופרספקטיביסטן המבין, כי אפשר ומימושה של הפרוגנוזה רחוק, כשם שגישומה של הפרספקטיבה רחוק, אך חובה היא לכלכל את החיים וההכרה באופן שלא יכחישו, לפחות, את הפרוגנוזה והפרספקטיבה.

הלא זה המעגל של כאילו, שהיה חלל נשימתה של ההשכלה העברית שלא-מדעת ונעשה, ביחוד מכוחו של “השחר” ועורכו, חלל-נשימתה מדעת. שהרי לכאורה פליאה היא – משכילים ראשונים ואחרונים טיפחו את לשוננו באופן שהכשירוה להיות כלי-מיבטא לכל צרכי-החיים, לכל גוני ההגוּת והרחש, מבלי שהיתה לשון-חיים ממש; ואדרבה, הם עצמם זירזו את קוראיהם שיעשו אחת לשונות-נכר, ביתר דיוק: לשון סביביהם, אם שכניהם אם שליטיהם, כלשון חיים; ואי אפשר לומר, כי אילו נלחצו משכילים אלה ואלה אל הקיר ונשאלו לפשר יגיעתם וסתירתה ממנה ובה, היתה תשובה נכונה בפיהם. מה שאין כן עושה “השחר” – הוא ידע את התשובה, ואם כי לא הגיעה בפי-עטו לבהירות אחרונה, הרי מותר לציין את עיקר-תפיסתו על דרך כך: הלשון העברית, אף כי איננה עתה לשון-חיים, חייבת לנהוג כלשון-חיים, לפי שהיא וחייה אדוקים בתקווה של שיבת העם למחצבתו-מחצבתה. שעל כן לא יפליאנו, למשל, דבר-תוכחה הנאמר על אזני מחבר מחזה, שלא יסתתר מאחורי הטענה, כי אין, ומי יודע אם ומתי יהיה, תיאטרון עברי, אלא יכתוב את מחזהו, כאילו היה תיאטרון עברי לכל דבר. וכן מותר אולי להגיד, כי המצווה שמצווה בה כל ישראל, כלשון ההגדה, שהוא חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, היא מצווה לא בלבד על לשעבר אלא גם על העתיד לבוא: כאילו הוא ייצא ממצרים, ואם הוא לא ייצא, ודאי צאצאיו ייצאו ומשום כך הוא חייב להכשיר את עצמו לכך. לאמור, הדיאלקטיקה הזאת שהיתה כסם-חיים לתקופת-מעבר ליהודי המודרני, היא תקופת מעבר בין תקוות-ציון כעיקרון ובין שיבת-ציון כמעשה, מצאה בו, בבעל “השחר” את העז והנועז שבלוחמים. ומישנה הזכות היא לו, כי הוא עצמו עבר בגשר-המעבר לציון ממש, ורוחה צרורה בתנועת-ההתנערות, שחזה אותה בימיו – הלא הם, לפני הסופות, בוני פתח-תקווה, ואחרי הסופות, בוני ראשון-לציון וגדרה.

ג    🔗

הצופה בדרכו של בעל “השחר” אינו יכול להדיר עצמו מתהייה ותמיהה: איך ידע איש צעיר זה בכוח עצמו לבנות, בתוך נחשול של נכר ולעז, בימת עברים לוחמת ולהיות בה בחינת הכל-מכל-כל – הוא העורך, הוא המספּר, הוא הפוּבליציסטן, הוא המעורר כוחות מקרוב ומרחוק, לקיים למעשה את משאת נפשו – להיות העברית ספרות רבת-פנים ושלימת-דמות, אשר בה ספרות יפה וחכמה, שיר וסיפור, מסה וחקר, מלוא צרכי נפש ורוח. אכן, וינה כבר היתה אכסניה לאכסניות עברים, אך צאו וראו מה רב השוני – אכסניה אחת, “בכוּרי העתים” שמה סמלה – נבלעה לרוח התקופה ופסעה פסיעותיה התמות לתוך אירופה, מבלי שעורכיה וסופריה ידעו, איך ישראל יקיים עצמו בעמים, ועד מהרה אף יבשו מעינות סביביה; אכסניה אחרת, “כוכבי יצחק” שמה סמלה – בתוך שיכחה והתכחשות נתלקטה פליטת-אפיגונים, שבלי-ספיח, כאור קלוש של כוכבים בלילה; אכסניה שהיא מענייננו עתה, “השחר” אף שמה סמלה – בוקר חדש ורענן, בוקר שיבתם המוחלטת של התועים, ושעל-כן בוקרה של האומה כולה.

[שבט תשי"ד]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.