1 עתיד אֹכַף2, יֹאכַף, יֹאכְפוּ, – הכריח את פלוני, האיץ, העירו, גרהו לדבר, עם על אחריו, drängen; presser, exciter; urge : נפש עמל עמלה לו כי אָכַף3 עליו פיהו (משלי יו כו). – ובינ': כי פיהו אוכף עליו (רד"ק שר', ערך אכף). – והשתמשו הסופרים גם בלי על: והאויב אכף לקברני בלא עת וכו' ואכפו את הטבע בחזקה (מא"ג, אביעזר א). בעת אשר תצלח בידם לאכוף אותה אל השלום (הוא, דביר ב ז).
1 משרש אכף שלמעלה.
2 רד"ק.
3 ת"י דמן פומא אתי לה כיפא, ובנוסח' אחרות כי יפא, ופרשו במש' כפיפה והכנעה. רסע"ג תרגם: תנכס ענה מקדארה, כנראה פרש אכף כמו הפך. מנחם: מלשון כפופים. ר"י בן גנאח פרש פרוש תמוה מאד, ויחס לאכף משמעת חטא, אמר וז"ל: ופירוש המלה כמו חטא, ופירוש הפסוק נפש עמל גרמה לו העמל במה שחטא עליו פיהו. ע"כ. השבעים (שכנראה היתה לפניהם נוסחה אחרת) והולג' תרגמוה במשמעת הכריח, האיץ. וכך רש"י פרש וז"ל: כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל. הרדק בהשרשים מסכים בפרוש המלה למנחם, אמר: ענינו לפי דעתי כמו כפף. ע"כ. ובמשמע' הענין הסכים לפרוש רש"י: כי פיהו אוכף עליו ומבקש לו אכילה. גז' סובר כי משמע' ההכרח והכפיה נסתעפה מן משמעת טעינת משא ומשמעה זו באה מן מושג הכפיפה של הגמל וכדומה כשטוענים עליו המשא, אך יחס לאכף גון מיוחד של כפיה, והוא האיץ בו, גרה אותו לזה, וכן החדשים פרשו במשמעת זו של הכריח והאיץ, העיר וגרה את פלוני. והסופרים החדשים השתמשו במשמעת הכריח.