* , ש"נ, — שה"פ מן השכיל, א) עצם שה"פ, כמו חכמה, תבונה: עבד משכיל זה אליעזר ומהו השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו וכו' מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר (מד"ר בראש' ס). ומה תקחו עצה מן העריץ משולל מהשכלה (שבט יהודה לב). כי יבוקשו לדעת הדברים הקדומים לקחת עצה מהם וזה מחשיבותם והשכלתם הטובה (שם ג). — ב) °הֲבָנָה והשגה בדברים רוחניים: כי השכלת הנפש בדברים הנבדלים מחמריהם השערות ואומדות (העקרים ג ג). א"כ נייחס השכלת האור קודם היותו לזמן ויום מוגבל (ר"י אברבאנל, בראש' א). ואנחנו מדברים בענינים על דרך ההשכלה לא על דרך אמיתת העצם (שבט יהודה ז). לבאר ולגלות טעמי המצות אשר הם לקוחים מצד ההשכלה העיונית (מנח' קנא' לר"י מפיסא 109). האיש הנפרד והמתבודד בהשכלתו כשישיג דבר מה יבקש למה שתטהו תאותו (הקד' נפוצ' יהוד' לר"י מוסקטו). — ג) בספרות החדשה משמשת מלה זו במשמ' שֵם כללי לידיעות ולמודים שעושים את האדם למשכיל, שמאירים את עיניו בידיעות העולם והחכמות, Aufklärung; culture, civilisation; enlightenment: ומן הראוי ונכון לנו בית ישראל המתערבים בין העמים והם לנו לעינים בדרכי ההשכלה1 וההארה וחפצנו וישענו להלוך בעקבותם ולאחוז בסנסניהם שיהיו לנו ספרים כאלה המאירים עיני שכלנו ומטהרים רעיונינו מהבלי שוא (יהודה בן יונה, חתי' כרך י"ב של בה"ע, נכתב בחדש אלול שנת תקצב). תשים לבך לכתוב מאמר בהשתלשלות ההשכלה בין יהודי ליטה בשנות השלשים בשלום תולדות חיי האנשים אשר הרימו את דגל ההשכלה אצלינו (אגר' יל"ג, ב ריה).