ד. רוחות מספרות 🔗
ועכשיו, רבותי, רוצה אני לספּר לכם מה שקרה לי, אף-על-פי שענינו עדיין לא הוברר לי כל צרכו, ואיני יכול לחכות עד שיתברר הדבר, לפי שאיני יודע, אם יתברר לי במשך חיי, או בסופם – בשעת פטירה!
כי מן הדברים הרבים, הנכנסים אלינו דרך החושים, ישנם, כידוע ליודעי ח"ן, דברים היורדים תיכף ומיד בבלי דעת לעומקו של הלב, ולפעמים – אחר עידן ועידנין, תבוא עת פקודה – והמוח דולה משם את ידיעותיו וזכרונותיו לצרכי החיים. אבל ישנם דברים שאין המוח נצרך להם, או שאינו יכול לדלותם, כביכול, מפני קוצר החבל, והדברים הללו נשארים שם בסתר, בצל… וקצתם עולים משם מאליהם להגלות בחלום, והשאר – מחכה עד עת קץ, ועולה משם בשעת פטירה, רחמנא ליצלן, כשהגיע השעה להתחבר עם הנשמה ולעלות עמה ולהפּטר מן העולם ומן הגוף! – – – – – –
וקרה הדבר בתשעה באב בשנת תרל"ד…
והלכתי אז, כמנהג העולם, אל בית-עלמין, ונכנסתי בשלום, וראיתי, והנה כתּות נשים וכתּות נשים מתהלכות בין המצבות ומשׂוחחות בעצבון, באנחה… ואיכפת לי הדבר באותה שעה ובאותו מקום, והתרחקתי מהם עד הגדר המקביל את המבוא, וישבתי גלמוד על הארץ והרגשתי את עצמי עייף ומלא צער.
וכה ישבתי ער ולא ער, נים ולא נים, והתחילו עיני דומעות קצת, ובעד הדמעות נראו לי המצבות מרחוק כבהרות בהרות לבנות; והן מתנועעות באויר העולם, כאילו הן נעות ונדות להמתהלכים בינותיהן – להצללים בעלי הצבעים הכהים והחלשים, שאינם יכולים להחזיק מעמד, לפי שאינם בטוחים לא בעצמם ולא בחייהם, והם מפנים לבם לשׂיחות בטלות, לשכוח את עצמם ואת חייהם…
ועיפתי עוד יותר, ושׂיחות המטיילים ואנחותיהם צפו אלי באויר, והגיעו לאזני כהמולה דקה חרישית של איזה נהר רחוק ומסתתר בין אלונים, כמו שראיתי בכפרים; ותיכף ומיד נדמה לי, שאני רואה את הנחל, שהוא צף לפני והומה, ובוכה בלאט.. ושיודע אני שהנחל אינו נחל של מים פשוטים כי אם נחל של נשמות צפות, ואינן יודעות מאין ולאן הן צפות… וכל טפה וטפה מן הנחל היא נשמה מנשמות העולם, והנשמות עגומות, מתאבלות והומות, ושׂיח כולן מצרף לבכי הנחל…
ועל פני הנחל יצוף קצף – אבעבועות, אלפי כתמים לבנים וקטנים מאד, צפים ומתפזרים על פני הנחל, כי רוח חרישית מנשבת ומטרדת אותם, ומטאטאת לכאן ולכאן… ואני יודע שאלה הן הנשמות, שהיו קלות בחייהן, והיו לאבעבועות של קצף במותן, וגם שהן בוכות… ואמרתי בלבי, שבלי ספק בעומק הנחל, על הקרקע, זוחלות ורוחשות עוד נפשות עטופות שחורים ועטויות מרה שחורה, בבחינת הצב למינהו, כידוע ליודעי ח"ן, לפי שהחטא עטף אותן, והתקשה עליהן כקרום של סיד… ונמלאתי רחמים גדולים על הנשמות המכוערות מתחת, ועל הנשמות הקלות הנפזרות מלמעלה ועל כל נשמות הנחל, והתגברה עלי החולשוּת עוד יותר, והרגשתי כי עיפה נפשי אל הנחל גם היא, שנשמתי מתגעגעת ושואפת אל רעותיה, ומשתוקקת לצורף כמוהן ואתן יחד, ומבלי דעת מאין ולאן…
ונבהלתי מאד. וסגרתי את עיני, ונעלם הנחל פתאום, ולאט לאט שבה נפשי למנוחתה, ונרדמתי, וישנתי.
***
ואחרי כן, כהקיצי, כבר התנוצצו הכוכבים, ולבנה פגומה עלתה מעבר העיר,
והלבנה היתה עגומה, והכוכבים הפילו נטפי אור כדמעות, והשמים היו אבלים מאד; והרגשתי תיכף ומיד שכל זה משונה אך בעיני, מחמת שאני רואה את השמים והמאורות מבעד לאד, העולה מן הקברים, ועל כן לא נבהלתי למראה עיני ולא נבהלתי גם כן, כשראיתי שנשארתי יחידי בין הקברים, כי כאשר אמרתי לכם, אני מתיירא מפני החיים ולא מפני המתים… ולהיפך, אז עלה על לבי, כי טוב לנוח עוד קצת בהתבודדות, אבל יראתי, שמא יזיק לי האד העולה מן הקברים, ושלא התפללתי עוד ערבית, והתחלתי ללכת, ונפרדתי מן המצבות. הן לחשו לי: השאר בכאן! ואני עניתי להן: הכול בידי שמים, בעל כרחך אתה חי!…
ובדרך הלוכי, בצאתי, שמעתי רוחות מסַפּרות…
וראה את הקולות לא ראיתי, כי אור הקברים התעבה לערפל כבד, ואת הקולות שמעתי מתוך הערפל.
***
וקול גבר מספר:
"מחיי אינני זוכר מאומה…
אך חלום אחד, שחלמתי בימי ילדותי, אני זוכר…
ובחלומי הייתי הולך יחידי בלילה…
והלילה היה ליל חושך, בלי שמים ובלי מאורות…
חושך מימין ואופל משׂמאל, ולפני – דרך מברקת… ואחרי ברק הדרך – חושך ואפלה… אך אם עולה על דעתי לפנות לאחור, תשמע משם איזו שירה, שירת-קסם נפלאה, ואני רץ אחריה…
ולא ידעתי, אם באמת אין מאומה באפלה מימין ומשׂמאל, או שעיני חלשות ואינן רואות את הנמצא והנעשׂה שם…
ועכשיו יודע אני! ימין ושׂמאל היו גנים ופרדסים, וטירות מלאות נוֹגה ושׂמחה, ואהבת רֵעים ורֵעוֹת, ושׁרים היו שם ושׁרות… אך עיני היו כהות, ושירת הקסם משכתני בדרך המברקת, והייתי תמיד עייף, רעב וצמא ומלא געגועים על הנסתר לפני באפלה…
עתה יודע אני, שרבים ושלמים הלכו לפני, נמשכים בשיר הקסם כמוני.. וסללו את הדרך… שהם עגומים כמוני, ונפחדים ונרעשים כמוני; וכמוני היו עייפים ויגעים לפעמים מלאים פחד ומרה-שחורה, והיו בוכים כמוני בדמעות אור נשמתם, עד שכבתה נשמתם… ואלו הניצוצים-הדמעות מתגלגלים על פני הדרך הסלולה… אך אז לא ידעתי זאת…
והייתי הולך כמוהם ואחריהם, ומאבד טפות-טפות מנשמתי. והדרך מבריקה, אך קשה ויבשה, בלי עשׂבים, בלי ניצן של פרח…
כי העשׂבים והפרחים נרמסו מרגלי הדורכים, או ששתי טפול הרעל, הנופלות מעיניהם, ירדו עליהם וימותו…"
והוסיף באנחה:
“כך חלמתי… אז, לפנים בימי הנוער… ואולי חלום חלמתי עתה בקבר… ויודע אני שחיי שם היו פתרון החלום המוקדם או המאוחר, אבל את החיים בעצמם אינני זוכר!”
***
ואחריו אשה מספרת.
וגם היא איננה זוכרת את חייה, וגם את חלומותיה משם לא תזכור – הכול חלף, הלך לו…
אך בקברה חלמה חלום.
ובחלומה עודנה ילדה קטנה בבית הוריה.
"ופעם אחת – מספר צל האשה – יצאו הכול לאיזה צורך מן הבית.
ונשארתי לבדי עם שעשועי הרבים.
ואני הייתי ילדה טובה, ולא בכיתי, והשתעשעתי מספר רגעים, אולי יותר, אך פתאום קצתי בשעשועי. לפתע פתאום נפקחו עיני וריתי שהשעשועים גולמים אילמים הם, ושאין לי כל צורך בהם; שהם אינם מבינים אותי, ואינם רואים ואינם שומעים אותי… שהילדה הקטנה, הפותחת את עיניה בקומה והסוגרת אותן בשכבה, אינה לא ערה ולא ישנה, כי אם גולם מטולטל על ידי; וגבור-הפח אינו גבור, וסוסו מלא קש; שאין בהם מאומה… שהכל רימוני… והצערתי מאד, ובאתי לידי כעס, ואחזתי בשעשועי, ונפּצתים זה אחר זה אל הקיר, וארמוס ברגל גאוָה את חללי שעשועי ורוַח לי. אך עברו רגעי מספר וכאב פתאום אחזני: הרגתי לפתע פתאום, שבקרבי מת איזה דבר טוב ויפה, אף שלא היה אמת, ולא דבר כללל… ושפרחו מנשמתי כל שׂיחות מינקתי הזקנה, כיונים לבנות מארובה נהרסה, שבלעדיהן נשארתי ריקנית… ואשב על הרצפה, בפנה, ואבך בכי תמרורים עד שנרדמתי… ואולי כל זה היה, והשאר חלום…
איך שהיה, ואני ישנתי מעט, ואחרי כן הקיצותי לקול צעדים קלים; פקחתי את עיני והנה מינקתי, אשר זה כמה נסעה מאתנו, עומדת נכחי, וקורצת אלי בחבּה בעיניה הטובות והשׂוחקות תמיד, והיא לוחשת לי: קומי, יקירתי, נצא לשׂוח בגן.
אני שואלת: איזה גן?
והיא אומרת: תיכף על יד הבית יש גן, גן נאה מאד!
ואני ידעתי, שאין כל גם בקרבת הבית, אך היא מביטה אלי בעיניה הטובות, ונשמתי הריקנית יונקת את מבטיה בצמאון. ולאור עיניה נמלאתי אמונה, שישנו הגן. וקמתי, ומחיתי את דמעותי, והיטבתי את שׂערי, ויצאתי עמה החוצה. ואך יצאתי את הבית, והגן השׂתרע לפנינו, והוא מוקף גדר, ודלת קטנה לעומתנו באמצע הגדר… ובזמן שאני משתאה ומשתוממת למראה עיני, מינקתי פותחת לי את הדלת הקטנה, דוחפת אותי לפנים הגן, וסוגרת אחרי את הדלת… ומינקתי נעלמה… ולא הספיק לי הרגע לשאול אותה, למה היא עוזבת אותי, ולאן היא הולכת.
ואמנם תיכף ומיד שכחתי את המינקת, כי התפעלתי מאד מהגן והדרו, והחילותי לטייל הנה והנה במסלות הגן, והמסלות בעצמן לא היו מאירות כלל וכלל כאותה הדרך הידוע… אולי דרכו גם עליהן נפשות עגומות, בוכות בדמעות-אור, אך, כנהוג בגנים, נשפך שם בכל יום חול מחדש, והוא חנק וקבר את ניצוצי הדמעות…
אך סביב לי – אור, נגוהות, שׂמחה… גן עדן לפני!
על כנפי רוח צפים מכל עברים ריחות מאלפי מיני בשׂמים… מכל תלם וערוגה צוֹוחים אלי כל מיני צבעים וגוָנים, וכל הפרחים למיניהם קוראים: קטפי, קטפי! כל אחד ואחד מבקש: אמציני אל לבך, הגישיני אל אפך… נשקי נא לי!
וביקשתי לעשׂות כחפצם, והשתחויתי, וקטפתי אחד הפרחים; אבל אוי ואבוי! באותו הרגע היה הפרח בכפי לתולעת משוּנה ומכוערת.
נבהלתי וזרקתי את הפרח-התולעת, ועשׂיתי את דרכי הלאה, אך אזני שומעת רחישת התולעת הזוחלת אחרי… היא זוחלת ורודפת אחרי… ואחרד עד תהום נפשי, ואט ימין או שׂמאל, אינני זוכרת עוד לאָן… ונעלמה מעיני התולעת, ורוחי שבה למנוחתה. מקרה היה – אמרתי – או חלום כוזב! ואקטוף פרח שני, מחמדה ומחפצי להוָכח, כי הפחד היה פחד שוא! וגם זה היה בכפי לרמשׂ, וגם זה רמשׂ רדף אחרי עד נטותי הצדה!
וכך בפעם השלישית והרביעית…
ונתמלאתי חימה, ואמרתי: אקטוף את כל פרחי הגן, אַפאיהם!
ועמוק בנפשי נשמע קול תקוָה, והומיה גם היא: קטפי, קטפי, אולי תמצאי פרח של אמת, פרח נכון אחד!
ואני הלכתי וקטפתי תולעים, עד בואי או שובי אל הגדר…
והדלת הקטנה נפתחה נכחי מאליה, ואצא, וארא, והנה מעבר לגדר משׂתרע נהר זך כבדולח. ואשאף אל מי המנוחה – ואבט בהם, וארא – – והנה פני התקמטו, שׂערות ראשי הלבינו… זקנתי ושׂבתי בזמן טיולי בגן, בקטפי פּרחי-תולעים – – –
ואשב לארץ על שׁת מי המנוחה, לבכּות את ימי נעורי…
אז נגלתה מינקתי שנית… ועיניה הטובות דומעות ברחמים גדולים… ותגש אלי בדממה, ותקחני, כקחת ילדה קטנה, ותשכיבני על ברכיה, ותשׂם את כפה על עיני, ותשיר לי בדממה שיר תוגה מתוקה… ותיישנני. ותשכיבני בעריסה – –
כמדומה לי – בקבר…"
***
ושלישי היה באותו מעמד, וספּר שפעם אחת עמד על שׂפת איזה נחל, וביקש לצוד דגים, ונגש אליו פתאום ילד יפה מאד… לחייו היו כשושנים, אבל במקום עינים נקבעו מתחת למצחו הזך שתי מרגליות גדולות ולבנות, ונראו כעינים בלי אישונים, והמרגליות היו זורעות אור ישר אל הלב, בלי אמצעות העינים; והרגיש תיכף ומיד, שלבו התמלא אורה מעיני הילד בלי אישונים, ושׂמח מאד על האור. והילד צחק ומסר לו שׂק קטן של זרעים, ואמר: זרע וחיה!
ויקח מיד הילד את שׂק הזרע, וישמע בקולו, ויזרע על פני המים…
והמים נשׂאו את הזרע הלאה, הלאה, אך הוא לא חדל מזרוע… הזרע צף ממנו והלאה, ולא יכול לדעת, אם אינו זורע לבטלה, אך לבו נבּא לו, שאם יחדל רגע מלזרוע – ינתק פתיל חייו…
וכן היה, כי כשפסק הזרע פרחה נשמתו…
והוסיף: אמנם כן לא היה באמת, אבל מובטח אני, שכן היתה הכוָנה.
***
וכשהגעתי אל הגדר, שמעתי קול ילד בוכה:
– וי, וי, וי! שאיני זוכר את חיי המועטים, ושאיני זוכר גם את חלומותיהם – וי, וי!
***
ובאותו הרגע יצאתי בשלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.