א 🔗
הוא ספּר לי הכל בבת-אחת, בנשימה אחת. ברגע אחד כמעט נודע לי ששמו חיים, והוא חתנו של יונה מהרוּבּיֶשוֹב, בנו של בּרל מקוֹנסקאווֹליָה, ושהגביר הלוּבּליני מעֶרעֶנשטיין הוא דודו מצד האם, עליה השלום. אלא שהדוד כבר מנהל ביתו כמעט כדרך הגויים; טריפה אין הוא יודע אם אוכלים, אבל בלאנטילת-ידים — דבר זה ראה בעצמו…
הרי הם, אומר הוא, מיני ברואים אחרים, משונים: אלונטיות ארוכות מונחות על-גבי המדרגות. קודם שנכנסים חייבים לצלצל במצילה; בחדר שטוחות על הרצפה מפּות מצוירות… אנשים דרים כמו בבית-הסוהר, מהלכים בלא קול כגנבים… בכלל, אומר הוא שׂורר שקט בביתם כמו, רחמנא ליצלן, בין חרשים-אילמים…
אשתו יש לה מין משפחה כזאת בוַארשה, אבל אליהם אין הוא בא; סתם, הם קבצנים גם כן — "מה הם דרושים לי? הא?…
אצל הדוד מלוּבּלין לא הכול כסדרו, הרי הוא לפחות עשיר. וכבר אמרו: התהלך עם עשירים ותתעשר. ומקום שעצים נחטבים, שם מצויים השבבים, ובמקום הסעודה נערכת — שם העצם מושלכת… אבל הללו — קבצנים!
הוא מקווה אפילו עם מרוֹץ הזמן לקבל כהוּנה אצל הדוד הלוּבּליני. העסקים, אומר הוא, רעים הם. כהיום הזה הוא סוחר בביצים, הוא קונה בכפרים ומשלח אותן ללוּבּלין. משם הן הולכות ללונדון… אומרים, ששם שׁמים אותן בבורות-של-סיד ומתבקעות מהן תרנגולות… “קרוב לוַדאי שכל הדבר בשקר יסודו… ומתקבל על הדעת, שהאנגלים אוהבים בפשטות לאכול ביצים!”, אך בין כך ובין כך, — העסק בינתים אינו הולך…
ואף-על-פי-כן עדיין זה טוב יותר מתבואה! מסחר התבואה הרוג ממש לחלוטין. מיד לאחר הנישׁאין נעשׁה סוחר-תבואה. הוא היה אברך בן-תורה, וקבּלו לו שותף, סוחר ותיק… הסוחר הוציא אותו מתחת ידו נקי, כלומר, נקי מכּוֹל וָכול…
ב 🔗
בקרון-הדואר שרויה אפלה, את פניו של חיים לא ראיתי, ועד היום אין אני יודע, היאך הכיר בי יהודי… בשעה שהוא עלה ונכנס לקרון ישבתי אני בקרן-זוית והייתי מנמנם, ורק קולו שלו העירני… מתוך שנתי אין אני מדבּר… אפשר נאנחתי אנחה יהודית? אפשר הרגיש, שאנחתי שלי ואנחתו שלו אנחה אחת הן?
הוא ספּר לי אפילו, שאשתו מוצאה מוַארשה, ושעד היום הזה אין קוֹנסקאווֹליָה לפי טעמה…
— הורתה-ולידתה, מבין אתה, היתה בהרוּבּישוֹב, אבל גדוּלה-וחנוּכה היה בוַארשה: אצל אותה משפחה-של טריפה. יתומה היתה…
בוַארשה טעמה טעמם של דברים אחרים. בלשון פּוילי“ש היא בריה נפלאה, אַדרסי”ן בלשון-דייט"ש היא קוראה חלק-וישר. היא אומרת אפילו, שהיא יודעת לנגן. לא על כנור, אלא על מין כלי מוזר אחר…
— ואתה מי אתה? — הוא תופס בי פתאום בידי.
על שינה בשלוָה שוב לא היה מה לחשוב, ומלבד זה גם התחיל לעורר בי ענין. הרי זה מעשׁה של ממש, אברך בן-עיירה אשה צעירה שגדלה בוַארשה העיירה הקטנה היא לא לפי טעמה… דבר זה אפשר שיעלה ויצמח ממנו משהו, מהרהר אני, צריך רק לידע ולהוָדע הכול בדיוק, ולהוסיף משהו, ויהיה רוֹמא"ן… ואני אוסיף, באמת, אחד גזלן ואחד פושע, אתבּל בכמה פשיטות-רגל ומלחמה בשפיפון, ואף אני אהיה סופר מעניין.
אני מרכין עצמי אל שכני ואומר לו מי אני.
— כך, — אומר הוא, —אתה הוא זה, אתה בכבודך ובעצמך… ואמור נא לי, בבקשה ממך, מהיכן נוטל אדם זמן ומוח, לבדות לעצמו מעשׁיות…
—הן עיניך הרואות!
— וכי יודע אני? אפשר שקבּלת ירושה גדולה ואתה חי מן המוכן, מרבּית.
— חס ושלום, הורי שלי חיים, עד מאה ועשׁרים שנה…
— אם כן וַדאי שזכית בהגרלה.
— אף זה לא…
— אלא מה?
לא ידעתי באמת מה תשובה אשיב לו.
— אלא מה, מזה יש לך פרנסה?
אני משיב לו תשובה יהודית: בּעֶ!
— וזו היא כל פרנסתך, בלא שום תוספת כלל מן הצד?
— לפי שעה.
— פליאה! כמה יש לך, בבקשה ממך, מן הדבר הזה?
— מעט מאד!
— גם זה הרוג?
— הרוג לחלוטין…
— זמנים רעים — נאנח שכני.
כמה רגעים היה שקט, אבל שכני אי-אפשר לו שישקוט:
— אמור לי, בבקשה ממך, מה צורך יש בהן במעשׁיות?
— אין אני מתכּון לך חלילה — הוא חוזר בו ומתקן את דבריו — חס ושלום, יהודי פרנסה הוא צריך. והרי הוא בורז מן הקיר… הא לָא קשיא לי… מה אין יהודי עושׂה לשם פרנסה? הנה אני, לא מצאתי סוס ועגלה, והריני נוסע בקרון-הדואר, המקום יודע אם אין יושב על-גבי שעטנז. אך ל“עולם”, כוָנתי, למה הם המעשׂיות הללו? מה תכלית נעוצה בכך? מה כותבים בבּיכללי"ך הללו?
אין הוא ממתין לתשובה מצדי, הוא השואל והוא המשיב:
— אין זו אלא מין מוֹדא, כגוֹן הקרינוֹלינ"א, מה שעולה בדעתן של נשים!
— ואתה, — שואל אני, — אתה מעולם עוד לא קראת את הבּיכלי"ך?
— לך הרי אני יכול לומר, האמת היא שכּן יש לי ידיעה כלשהי בזה… הנה, כהא זה…
בוַדאי מדד והראה לי חתיכה על אצבעו, צפורן עם משהו של בשׂר לכך, אבל ההי חושך ולא ראיתי.
— וזה משך אותך, אף-על-פי-כן?
— אותי? חס ושלום! הכול רק אשתי! המעשׂה שהיה, מבין אתה, כך היה: לפני שנים כחמש-שש בערך, שנה לאחר החתונה, — עוד היינו סמוּכים על שלחן ההורים…ואירע הדבר, שאשתי שלי היתה לא בכל השלימוּת; לא חולה, חלילה, היא התהלכה, אלא סתם כך, לא בקו הבריאה…
פעם אחת שואל אני אותה, מה לה…
אדרבּה, — אומר אני לו, — ספר, ר' קרוב…
השכן שלי צוחק:
— תבן אתה מכניס לעפרים? אתה זקוק למעשׂיות שלי, אתה אינך יכול לבדות בעצמך?
— ספּר, ר' קרוב ספּר…
— אתה כותב, כנראה, בשביל אחרים דברים בדוּיים, ובשביל עצמך רוצה אתה דברי אמת? שאפשר לכתוב דברי אמת — דבר זה אינו עולה בדעתו… — ובכן, — אומר הוא, — יהא כך…
ג 🔗
— ובכן, — מספּר השכן שלי, — אין זו בושה: בחדר מיוחד גרנו, אדם צעיר הייתי, מסור יותר לדברים כאלה, — אני שואל אותה מה לה, והיא פורצת בבכיה…
רחמי נכמרו עליה עד מאד. חוץ מזה שהיא, בלי עין הרע עד מאה ועשׂריםשנה, אשתי שלי, הרי היא גם יתומה… ובמקום זר, גלמוּדה באמת!
— מה פירוש גלמוּדה? — מתפלא אני.
— אמי שלי עליה השלום, נפטרה, מבין אתה, כשנתים קודם חתונתי, ואבא שלי, עליו השלום, כבר לא נשׂא אשה אחרת.
אמי שלי, זכותה יגן עלינו, היתה אשה צנועה, ואבי שלי לא היה יכול לשכוח אותה… ובכן, היתה היא אשה יחידה בבית… אבא עצמו, עליו השלום, מעולם לא היה לו פנאי… כמעט כל השבוע כולו בכפרים היה, הוא היה עושׂה מסחר מכל המינים, כל מה שאתה מבקש — ביצים, חמאה, סמרטוטים, שׂערות-חזיר, בד הלבן.
— ואתה?
— אני ישבתי בבית-המדרש ולמדתי… ובכן, אשה לאחר נשׂואיה לבדה בבית, הייתי סבור, והיא מפחדת… אך מה ענין בכיה לכאן? “לא” —אומרת היא — “היא משתעממת”… משתעממת? מה פירוש הדבר?
ראה ראיתי, שהיא מתהלכת בבית כמי שמהלך בתוך שנתו. פעמים מדבּרים אליה והיא אינה שומעת, פעמים היא משתקעת במחשבות ותולה עיניה בקיר ומביטה, מביטה… ופעמים שׂפתיה נעות, אך קולה לא ישמע… אך מה פירוּש משתעממת? ענינינן של נשים! “עם לא היה” הן, הנשים הללו… יהודי גבר, אינו משתעמם… יהודי אין לו כלל שהוּת להשתעמם, יהודי הוא רעב או שׂבע; או שהוא טרוד בעסק, או שהוא בבית המדרש, ואם שלוש אלה לא יעשׂה — הריהו ישן… ואם יש כבר הרבה פנאי, מקטרים את מקטרת-הקנה… אבל להשתעמם?
— אל תשכח, — אומר אני לו, — יהודיה בלא תורה, בלא עסקי-קהל, בלא תרי"ג מצווֹת…
— הוא הוא הדבר. עד מהרה התחלתי באמת מבין, שלהשתעמם הרי זה לחיות מין חיים שאין בהם התעסקות, מין ישיבת-בטלה העלולה להוציא את האדם מדעתו. רבותינו כבר ראו דבר זה מזמן ברוח-הקודש… אתה בקי באותיות הזעירות? הבטלה מביאה לידי שעמום! על-פי דין אסור לה לאשה צעירה שתהא מתהלכת בטלה, ואני אומר לה באמת: עשׂי משהו! אומרת היא: היא רוצה “לקרוא”!
“לקרוא” אף זו היתה אצלי מלה מוזרה… אמנם, כבר היו יודעים, שאצל אותם הלומדים לכתוב, נקרא “לקרוא” ללמוד, להבדיל, ביכלי“ך וצייטונ”ג. אבל אותו זמן עדיין לא הייתי יודע שהיא כל-כך מלומדת… היא היתה מדבּרת עמי עוד פחות ממה שהייתי אני מדבּר עמה! אמנם היא אשה גבוהה, אך החזק היתה מחזיקה את ראשה מורכן, השׂפתים מהודקות, כאילו אין היא יודעת שתים לספּור… ובכלל היתה שקטה… כבשׂה תמימה: ותמיד היתה נסוכה כל פניה מין דאגה כזאת — כאילו כל ספינותיה טבעו בים ביום-סערה… היא רוצה — אומרת היא — לקרוא. ומה? בלשון-פוילי“ש, בלשון-דייט”ש… יהא עברי-טייט"ש, ובלבד לקרוא…
וכאן אין בקוֹנסקאווֹליה אפילו זכר של ביכ“ל כזה. רחמים יש בלבי עליה, לסרב לה אינני יכול… והריני מבטיח לה, לכשאהיה אצל הדוד בלוּבּלין אביא לה ביכלי”ך
ואתה אין לך ולא כלום? — שואלת היא.
— אני? חס ושלום!
— אלא מה אתה עושׂה ימים תמימים בבית-המדרש?
— אני לומד!
— אני רוצה גם כן ללמוד, — אומרת היא!
אני מסביר לה, שהגמרא איננה, להבדיל, מין מעשׂה-ביכ"ל, שהיא לא נוצרה בשביל נשים, ושיש אפילו דעה בגמרא, שנקבות אסור להן ללמוד, ושגמרא כתובה בלשון-הקודש, ובלשון-תרגום…
אבל כל הדברים לא הועילו! אילו היו יודעים על-כך בקוֹנסקאווֹליה היו סוקלים אותי באבנים, ובצדק! לא אאריך לך, ואספּר בקצירת האומר. היא ביקשה ובכתה לפני והתחננה! וחזרה וביקשה, וחזרה והתחננה, עד שהשׂיגה את מבוקשה. הייתי מתיישב כל ערב ומסביר לה דף גמרא…
אבל אני ידעתי עוד קודם לכן מה יהא הסוף…
— והסוף היה?
— אל תשאל … אני הסברתי לה דף “ארבעה אבות נזיקין”… השור והבור, המבעה וההבער.. ודוקא עם רש“י, עם תוספות, עם מהרש”א… אני דוהר ודוהר, והיא — נרדמה אגב-כך לילה לילה… לא בשביל אשה הוא!
מזלה היה, שבימי סערת-השלג הגדולה, שהיתה בשנה ההיא, איקלע לקוֹנסקאווֹליה מוכר-ספרים, ואני הבאתי הביתה פּוּד1, פּוּד שלם, של מעשה ביכלי"ך… ועכשיו נתחלפו היוצרות… היא קראה לי, — ואני נרדמתי…
— ועד היום — אומר הוא — אין אני יודע, מה צורך יש בהם במעשׂה-ביכלי"ך. לגברים וַדאי שלא! שמא אין אתה כותב אלא בשביל נשים?
ד 🔗
בינתים התחיל הבוקר מאיר.
בקרון האפלולי צף ועלה פרצופו הצהוב, הארוך והרזה של שכני. זוג עינים עיפות, אדומות ומוקפות חצאי-עגוּל כחולים.
הוא רצה, כנראה להתחיל להתפלל, לומר ברכת-השחר; הוא לחלח את קצות אצבעותיו בשמשה הטלולה של קרון-הדואר, במקום נטילת-ידים, אך אני מפסיקו:
— אמור נא, בבקשה ממך, ר' קרוב, אל נא יחר אפך בי, כהיום הזה אשתך כבר מרוצה?
— מה פירוש מרוצה?
— אינה משתעממת עוד?
— בהיום הזה יש לה “דוכן” בשוק עם מלח ומליחים… ילד אחד יונק שדים… שנַים — לרחץ ולסרק!… ועם קנוּח החטמים הרי יומה מלא…
הוא מנגב שוב את השמשה, אני מפריע לו שוב:
— אמור נא, ר' קרוב, מה תארה של אשתך?
השכן שלי קם מטיל בי מבט-עין מלוכסן, מתבונן בי מראשי ועד כף-רגלי ושואל אותי בחומרה:
— וכי מה, אתה מכּיר את אשתי? מוַארשה, הא?
— חלילה, — משיב אני לו, — כוָנתי היא סתם, שמא אני מזדמן לקוֹנסקאווֹליה, ואהיה בשוק ואכיר אותה…
— רוצה אתה להכיר אותה? —מחייך הוא נרגע, — מהיכא תיתי! הרי לך סימן: יש לה פלפלת בצד שׂמאל של האף!
ה 🔗
היהודי ירד מקרון-הדואר, הוא נפרד ממני בעמדו כבר על הדרגה, מרחוק, ובקרירות יתירה.
הוא חושד בי, כנראה, שאני מכיר, אף-על-פי-כן, את אשתו. ואפשר גם אני שייך למשפחה-של טריפה שלו!
נשארתי אחד ויחיד, אך על שינה שוב לא היה מה לחלום. היום החדש הנולד העביר בי צמרמורת; אדרת-הסופרים שלי מלאה רוּח, הבוקר הצונן מתגנב וחודר אל כל אברי. דחקתי עצמי שוב אל קרן-הזוית. בחוץ התחילה החמה זורחת. יתּכן שנסעתי בסביבה הדורה. קרני החמה הראשונות התנשקו נשיקות נלבבות עם פסגותיהם של הרים, עם אילנות ירוקים, ואפשר החליקו על-פני ראי-תכלת של נהר… אף-על-פי-כן לא היתה בי העזה לפתוח את האשנב הקטן…
סופר יהודי יש לו דרך-ארץ בפני קור; התחלתי “לבדות” כפי שאומר היהודי הזה, מעשׂה. אבל מחשבות אחרות הפריעו לי…
שני עולמות שונים, עולם של גברים ועולם של נשים… עולם של “ארבעה אבות נזיקין”, ועולם של מעשׂה ביכלי"ך, שקונים אותם במשקל הפּוּד!
קורא הוא, הרי היא נרדמת; קוראה היא, הרי הוא נרדם… המעט יש לנו כיתות… המעט אנו נפרדים ל“חטמים צרפתיים”, “כלונסאות אנגליים”, יעֶקים גרמנים“, “חזירים ליטאים”, “שנוררים פולניים”, “פושטי-יד ארץ-ישראליים”… המעט, שכל אבר מגופנו מוטל באּרוה אחרת, ויש לו שם-לואי צלצלני אחר; המעט, שכל אבר נפרד עוד לחלקים שונים: חסידים, מתנגדים, דייטשע”ן… ועוד אנו מתפלגים, לזכרים ונקבות… בכל מעון יהודי צר ורטוב ומלוכלך חייבים גם כן להיות שני עולמות מיוחדים…
קורא הוא —הרי היא נרדמת, קוראה היא — הרי הוא נרדם.
צריך היה, מהרהר אני, על כל פנים את שני העולמות הללו לאַחד…
זאת היא חובתו של כל סופר יהודי… אך הסופרים היהודיים יש להם יותר מדי חובות משל עצמם… אילו לפחות היתה תוספת-מן-הצד לפרנסה…
ו 🔗
את הרהורי בדבר תוספת פרנסה הפסיק הרכּב בכמה הברות-קול חריפות. אף-על-פי-כן לא ירדתי מתוך הקרון, נעשׂה לי קצת חם יותר, החמה התחילה מוכיחה שאין היא קמצנית.
שוב קבּלתי שכן, אך באור הבוקר הבהיר ראיתי אותו יפה ואפילו הכרתיו. זה היה מודע-ומכּר ישן שלי; בימי הילדות היינו מחליקים יחדיו על הקרח, לעתים קרובות שׂיחקנו באפית לחם, כמעט חברים היינו… אחר-כך הלכתי אני אל ה“חדר” האפל והמלוכלך, והוא אל הגימנסיה הבהירה, המזהירה…
אני כשלא ידעתי, היו מלקים אותי, בעד מציאת קושיא של המהרש"א — היו צובטים לי בלחי, בין כך ובין כך היו מכאיבים לי; הוא ישב לפעמים במאסר-כיתה, ולפעמים קבּל חמישיות… אני הייתי מייבּש את מוחי בענין קתא דמגלא, והוא — במלים יוָנית ולאטיניות, שהן כחצץ לשינים. אף-על-פי-כן היתה בינינו מעין שותפות. היינו חיים בשכנות; הוא היה מלמד אותי בסוד קריאה, אחר-כך היה משאיל לי ספרים, ובשנים שלאחר-כך היינו שנינו מהפכים את העולם, בשכבנו על הדשא הירוק על שׂפת הנהר… אני רציתי להמציא מין אבק-שׂרפה כזה, שיהא יורה למרחוק-למרחוק, מרחק של מאה מיליון, למשל; והוא —כדור פורח, לעלות ולהתרומם עד אל הכוכבים, ואצל האנשים ההם גם כן להנהיג איזה סדר! היינו מרחמים מאד על העולם האומלל הזה, הוא נתקע בבוץ, כיצד מוצאים אותו! עגלה שאינה משומנת, סוסים עצלים, ובעל-העגלה ישן!
אחר-כך אני נשׂאתי אשה, והוא נסע אל האוניברסיטה. מכתבים לא כתבנו זה אל זה. מרחוק שמעתי, שאירע לו מכשול בלמוּדיו. ובמקום דוֹקטוֹ"ר — נעשה רוקח, בעיירה מן העיירות הקטנות…
כשנכנס שכני אל הקרון, כמעט צעקתי בקול רם מתוך שׂמחה; חמימות נשתפכה בלבבי. הידים נשתלחו. כל הגוף התכופף לקראתו, אף-על-פי-כן התאפקתי; בכל כוחי התאפקתי.
מי יודע, מהרהר אני, אמנם זה יאַנעֶק פּוֹלניעֶבסקי, בנו של הפקיד-המעקל שלנו; אמנם זה חברי-לשעבר; אמנם היו לו לפנים זרועות פתוחות לרוָחה ורצה לחבוק את כל העולם כולו ולנשק כל אבר מאבריו, חוץ מן הדלדוּליםהמכוערים, שיש לחתוך אותם ולסלקם!… אך מי יודע… בזמנים הללו! אפשר שכבר הוא שׂונא ישׂראל. אפשר כהיום הזה אנחנו היהודים הננו אותם דלדולים — שיש לחתוך אותם מעל חטמה היפה של אירוֹפּה. אפשר גם שימדוד אותי כולי בזוג עינים צוננות, או גם שיתנשק אתי, אלא יאמר, שאני אינני כשאר כל היהודים…
אבל טעות היתה בידי, פּוֹלניעבסקי הכיר אותי; נפל על צאורי, ועוד קודם שהיתה שהות בידי להכנס עמו בשׂיחה, שאל מיד מזה דעתי על האנטישמיות השפלה…
ז 🔗
— הרי זו— אומר הוא, כמובן בפולנית — הרי זו מין חולירע, מין מגפה…
יש אומרים, שיש בזה פּוֹליטיקה…
— אל תאמין, סוברפּוֹלניעבסקי, הפוליטיקה אינה עושׂה חדשות, אינה יוצרת עובדות.
היא יכולה רק לנצל את אלה שכבר הן קיימות; חלק מהן לדכא, חלק מהן להרים. ניצוץ כלשהו יכולה היא ללבות לאש-של-גיהנום; אבל שום ניצוץ אין היא יכולה להוציא מעצמה… טבעו של האדם, ולא הפוליטיקה, טווֹה את חוטי ההיסטוריה, הפוליטיקה קולעת, שוזרת, מקשרת ומסבכת אותם!
האנטישמיות מחלה היא. הפוליטיקה מתייצבת ליד מטת החולה כמו רופא רע ושוטה, הרוצה להאריך את המחלה.
הפוליטיקה מנצלת את האנטישמיות; עפה אבן באויר, מכוון אותה עוזרו של ביסמארק אל חלון בית הכנסת; שאלמלא כן — היו שמשות אחרות מתפוצצות. מתרומם אגרוף של מחאה, מגישים לו גב יהודי רזה וכפוּף — שאלמלא כן היו עצמות אחרות מתפקקות…
אבל האבן, האגרוֹף, השׂנאה, האיבה — קיימים בפני עצמם…
מי מת במגיפה גופנית? ילדים חלשים, זקנים שמלאו ימיהם, אנשים ידועי-חולי; מי נופל קרבן למגיפה רוחנית? בן-ההמון, האציל שעבר זמנו, וכמה משוגעים הקופצים בראש ומוליכים את החבורה החולנית אל מחול הפראים! מחזיקים מעמד רק מוחות בריאים!…
— כמה מוחות בריאים יש לנו? — שואל אני.
— כמה? מעט מאד, לצערנו! — משיב פּוֹלניעבסקי.
שנינו נשתתקנו בעצב. מה הרהר שכני אין אני יודע. לי נדמה היה, שאפילו המוחות הבריאים, מוחות הברזל, אף הם נגוּעים. ישנם שני מיני זמנים בהיסטוריה: לפעמים נוהג האדם הטוב ביותר והחכם ביותר את ההמון, ולפעמים סוחב ההמון את בני-האדם הטובים והחכמים ביותר… מנהיג-ההמון הוא מין קוֹלוּמבּוּס, המחפשׂ בשביל האנוֹשוּת אושר חדש, אמריקה חדשה… אך כיוָן שחסרים מים ולחם בספינה, מתנגחים עבדי הספינה והם נוהגים!… קודם כל צריך לשחוט את מישהו, צריכים גם —בשׂר לאכול, וגם — לצנן את הרציחה….
ח 🔗
ואל תחשוב — מפסיק לי פּוֹלניעבסקי את רעיונַי — שאני מדבר בשבח עצמי, שאני רואה את עצמי כאותו מוח חזק, היכול לעמוד בפני מגיפה, כאותו אלון שאפילו רוח סערה אינה מזיזה אותו ממקומו…
— לא, אחא — מוסיף הוא ואומר — אני אינני מן הגבּורים. אפשר שגם אני הייתי בדומה לכל האחרים, אפשר שגם אותי היתה הרוח קוטפת כעלה נובל מעל עץ-הדעת והיתה מעיפה ומסחררת אותי באויר. אני גם כן הייתי מאמין, עם כל שאר העלים הבלים יחדיו, שאצלנו החיים כבי-הילוּלא דמיא, ואנחנו מרקדים בחשק, והרוח הוא הכלי-זמר השכוּר שחנו, המחלל לנו בחלאותי הציל מקרה… הכרתי אשה יהודיה צעירה! — שמע!
הרכנתי עצמי לצד השכן שלי; פניו נעשׂו עוד יותר רציניים, עוד יותר אפלים, הוא השעין את מרפקיו על הברכים וכבש את ראשו בתוך כפות-ידיו…
— אך אל תחשוב — אומר הוא אלי — שהכרתי גבּוֹרה של רוֹמאן , אופי-של-ברזל, השובר גדרות וחומות והולך לו בגאוָה לדרכו; אל תחשוב אפילו שהיא “יוצאת מן הכלל”, “מלומדת” עם רעיונות חדשים, או איזה “אידיאל” בכלל… לא, הכרתי יהודיה צעירה פשוטה, מאלה שהן יותר מאחרות אך יותר אומללות מן האחרות. נתקרבתי לאהבה אותה, הריני מגלה לך את האמת, וכשאני שומע או קורא רעות על היהודים בכלל — היא צפה ועולה בזכרוני עם עיניה הלחות העצבוֹת מתייצבת לפני ומתחננת. אל תאמין, אני אינני כך!…
הוא שוקע בהרהורים.
ספּוּר-המעשׂה פשוט מאד — מתעורר הוא ומתחיל שוב מספּר.
במשך כל הזמן לא כתבנו זה לזה, ואתה אינך יודע, מה עבר עלי במשך הזמן הזה; אספּר לך בקצור; אני נוסע רק עד לוּקוֹבָה…
מן הגימנסיה נכנסתי אל האוניברסיטה ולמדתי רפואה. ולא גמרתי… מעט אשמים בזה חברים, מעט המורים, ויותר מהמה — אני עצמי… הייתי אנוס להפסיק, להיות לרוקח, לשׂאת אשה, לקחת נדוניא ולייסד לי בעיירה קטנה חנות של גלוּלוֹת עם שמן קיק.
אף-על-פי-כן שׂיחק לי המזל; חותני היה אדם ישר, וספר ומנה לי את המובטח מיד לאחר החתונה; אשתי היתה טובה ויפה; וגם העיירה היתה לא רעה…
אשתי שמה היה מריה… הנה היא נצבת עתה לנגד עיני… היא מסבּה את פניה מן המראה ופונה אלי חסרת-ישע: ראשה שכולו תלתלי-זהב אינו רוצה להכּנע למסרק הקפדני שלה. הם, התלתלים, פורצים במשובה לכל צד… אינם רוצים להיות מונחים לחוצים ודבוקים בעגוּל, כפי שהיתה אז המוֹד"א…
תמירה… ועינים טובות כל-כך, צוחקות-נלבבות כל-כך… ותכולות כתכלת הרקיע…
עבודתי הפריעה לנו אך מעט… העיירה היתה עניה מדי, ובית-המרקחת בלא רופא ערכו מועט מאד. הפדיון היה מעט מאד, וחיינו באמת כמו בגן-עדן… והימים ימי הקיץ, תדיר ישבנו על הגזוזטרה, יד ביד, עין בעין, ושׂפתים לשׂפתים.
ומה היה עוי לעניין אותנו ולמשוך מתוך הבית? הפרנסה היתה מצויה. ללכת למקום מן המקומות? להיכן? מעל הגזוזטרה ראינו כמעט את כל העיירה… את הבתים הנמוכים הכפופים, עם גגות-עץ רחבים, גבוהים ושחורים, שירדו והתכפפו, כמו ברחמים, מעל לתגרניות שישבו עם כעכים ופירות ליד הדוכנים העלובים שלפני הבתים… כאילו ביקשו להגן על הפרצופים הזקנים, והמצומקים, הנוקשים, מפני להט החמה…
העיירה היתה לפנים עשירה; עליות-הגג היו מלאות כל המינים תבואות ופירות והשוק — מלא עגלות, עם אכּרים, סרסורים; בין הסעֶרמְיעֶנ“גות הלבנות של האכּרים והחַאלטי”ן האפורים של היהודים היה מופיע לפעמים גם פריץ גדול… (כך לפחות ספּרו בעיירה). אך הכביש ומסלת-הברזל הוציאו את העיירה הזאת מחוץ לתחומו של עולם-המסחר, הרחוב ריק, עלויות-הגג מלאות בצלים רקובים וחטיבות של גבינה-הירושה היחידה שנשארה מן הזמנים הטובים.
העניוּת — ככל שאדם יכול לתאר לעצמו! על כל כּוֹר שיפון שמביא אכּר מתנפלים עשרה בוחרים, מעלים את המחיר, בינתים מתפשרים, מבטיחים זה לזה דמי-סילוּק, או שקונים בשותפות — אך כל העשׂרה יחדיו מפשפשים לחינם בכיסיהם, אין להם לשלם בעד כּוֹר התבואה, ולווֹים את השאר ברבּית…
ומאה חייטים על זוג אחד של מכנסים, חמש מאות סנדלרים על טלאי אחד… דלות כזאת עוד לא ראו עיני…
אנחנו התרחקנו מחיי העיירה כל כמה שהיה אפשר; המאושרים אינם רואים אלא את עצמם…
אך ממולנו, מול ביתנו, ראינו אנחנו יהודיה צעירה, ודאי לא למעלה מבת שמונה-עשׂרה, לכל היותר עשׂרים. וממנה לא יכולנו אנו שנינו לגרוע עין… היא, אמנם, לא גרעה עין גם ממנו… זו היתה תופעה מיוחדת במינה. תאר לעצמך — יפהפיה, תמונה נפלאה במסגרת מכוערת של חלון יהודי בעיירה קטנה, מתחת לגג נורא מעוקם… תאר לעצמך, זוג עינים נוגות, לחות-חולמניות, בפנים צחורות כבהט, וכל זה — מתחת למטפחת-ראש!…
אל אלוהים! היא עשׂתה בנו רושם נורא…
שעות על שעות היתה עומדת כפופה מעל לאדן החלון, פיכרה את ידיה והביטה בעצבות אלינו או אל הכוכבים שבשמים והיתה בולעת את הדמעות! ראה ראינו שהיא תמיד בודדה וגלמודה (הגברים שלכם לעולם אין להם פנאי), תמיד מתעצבת מתגעגעת. צערה שלה היה נסוך על פניה… היא וַדאי באה לכאן ממקום אחר; מבית טוב יותר, חפשי יותר, היא התגעגעה על איזה מקום רחוק, הרחק-הרחק מכאן. לבה היה מפרפר, יוצא לחיים חפשיים. גם היא בקשה לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת… לא, אמוֹר מה שתאמר, ביניכם נעשׂה לעתים תכופות העוול הזה, שאתם מוכרים את בנותיכם… אמנם, במשך הזמן הן מתרגלות, עם מרוץ הזמן הן שוכחות… כשרות הן, טובות הן, וסבלניות… אך מי ימנה את הדמעות המרות, היורדות על פניהן המושחרות, עד שהעין מתייבשת ופוסקת מלבכות? מי יספור כמה צביטות נצבט הלב, עד שהוא מתרגל לגווֹע ולמות בעודו חי? ועל מה זה מגיע להן כך, האם באמת רק משום שהן טובות וכשרות?
אילו הכרת את בעלה של האשה הצעירה ההיא; מין צוֹהב… מגוּבּן… שתי פעמים בכל יום ראיתי אותו! בבוקר כשהיה יוצא ובערב כשהיה חוזר…
עוַלה היא….
ט 🔗
אפשר תסכימו אתי, שלא היה לי מה להשיב על כך לפּוֹלניעבסקי…
שנינו שתקנו רגע, ופּוֹלניעבסקי התחיל שוב מספּר:
— פעם את הרגשנו בהעדרה של האשה הצעירה. יום שלם לא נראתה נצבת ליד החלון.
“וַדאי חולה היא”, חשבנו.
לפנות ערב נכנס בעלה, אותו צוהב, ומבקש רפואה.
— איזו רפואה?
— וכי יודע אני? – אומר הוא, —רפואה!
— בשביל מי?
— דבר זה גם כן צריכים אתם לדעת? בשביל אשתי שלי?
— במה היא חשה?
— וכי יודע אני… היא אומרת — בלבה היא חוששת…
בדרך זו, מספר פּוֹלניעבסקי, נתקשרה ההכּרוּת הראשונה שלנו. לא אאריך לך הרבה… משהו רופא הרי הנני, ונכנסתי לשם…
פּוֹלניעבסקי כבר דבּר חצאי מלים; הוא מחפשׂ סיגריות, אחר-כך גפרורים, לבסוף הפסיק, פתח את מזוָדתו, ופשפש שם כמה רגעים.
במשך כמה הרגעים הללו עינוּ אותי רעיונות שונות.
התחלתי חוזר ומתבונן בפּוֹלניעבסקי בעינים אחרות לגמרי; ספּוּרו התחיל מכאיב לי…
מי חקר לב אדם? מי יודע, מה נעוץ בו, באדם זה? התחלתי חושד, שהנה לפני שועל נוצרי, המתגנב אל לוּל-תרנגולות יהודי. הוא מתרתח יותר מדי בדבר מזלן של בנות ישׂראל, יותר מדי הוא מחפשׂ את הגפרורים; משהו הוא מתבייש בפני! מפני מה אין הוא רוצה “להאריך הרבה”? מפני מה אין הוא רוצה לספּר הכול כפי שהיה, על כל הפרטים? מי יודע מה תפקיד היה לו בדבר הזה, ואם לא התפקיד הישן של הנחש שבגן-עדן! וכי מה, המצפון לא ירשה? אף זה ענין הוא! אשה יהודיה, משום מה לא! לשעבר נחשב כמצוָה להעביר בת ישׂראל על דתה, וכיום הזה — לפחות להמריד אותה על אלוהיה, על הוריה, על בעלה, ועל — כל חייה.
זה נקרא ליבּראליזם, להכּנס אל בית-הכלא, להכניס עמו גל של אויר רענן, אלומה של קרני-חמה, לעורר את האסיר, לתת לו חתיכת דובשן, ולהעלם…. לא לראות, היאך האסיר חורק בשינים, בשעה שחורק שוב המפתח המוחלד במנעול; היאך פניו משחירות, כמה צר ומחניק נעשׂה לו האויר, כמה כבדה עליו הנשימה, היאך הוא תולש מעל עצמו שׂערותיו ועור-בשׂרו, או מרטיב בדמעות מרות, אם עוד יש בכוחו לבכות, את פת-קיבּרו היבשה, העבשה, נגוסת-העכברים…
לעורר לב אשה יהודיה, לב נרדם, נדכא, שיצטלצל בתוכו צליל רוֹמנטי מתוק, שיתלקח בתוכו רגש חדש, פראי, לא נודע, או שכוּח-מזמן; להתנשק עד לרוָיה, ואחר-כך — היי שלום! סגורה ןמסוגרת הדלת! שיהיו לה חייה מרים ומרוּרים.
— — — — — — — — — —
שׂבענו כל-כך הרבה רעל ומררה שׂנאה ומשׂטמה, שאפילו בשעה שמגישים לנו לחם עם מלח, אנו בטוחים גם כן שהם מורעלים… ואפילו אם היד המגישה מַרעדת מרחמים, ובעין תלויה ועומדת דמעה של השתתפות, ועל השׂפתים — נחמה…
קשה להאמין! גם אנחנו נדבּקנו, גם אנחנו נתוּנים-נתוּנים למגיפה!
— — — — — — — — — —
פּוֹלניעבסקי מצא בינתים את הגפרורים ואני לקחתי שלא-ברצון סיגריה. העלינו עשן, הקרון נתמלא עגולי-עשן כחולים. התבוננתי בהם, עיני רדפה אחריהם, ולבי אמר: לא יותר מהם יארכו הטוב והרע גם יחד!…
— — — — — — — — — —
— הכרנו זה את זו, מוסיף ומספּר השכן שלי הנוצרי, אבל לידי ידידות קרובה יותר לא הגיעו הדברים…
— מפני מה? — שואל אני מופתע.
— מרחוק שוב היינו מסתכלים זה בזו כידידים הטובים ביותר, אך לא היא יכלה לבוא אלינו, לא אנו יכולנו לבוא אליה.
ליותר מזה לא היתה צריכה עוד! העיירה עיירה אדוקה עד לאין שעוּר. חוץ מן החובש וחייטון-נשים אחד צעיר, הכול לבושים חַאלטי"ן…
מלבד זה, אפשר אני עצמי איני יודע, מה היה הדבר שעצר בנו אף-על-פי-כן… אבל לא זה העיקר.
לי קרה בינתים האסון הגדול ביותר, שאפשר לאדם שיקרה אותו.
בית-המרקחת היה מכניס מעט מאד, ואשתי התחילה להיות חולה.
יום יום ראיתי בעינים ממש, שהיא הולכת ונעלמת, ולא היה במה להציל. היא היתה זקוקה לאיטליה, ואני לא היה לי מה להאכיל אותה… ובשחפת, כפי שידוע לך, החולה מלא תקוָה, אין הוא מאמין במחלה!
את כל הכאב, את כל הצער, חייב אתה לכבוש בתוכך, לקברם עמוק עמוק בלב. בשעה שהלב שותת דם, אנוס אתה לחייך, ומצחך חייב להיות חלק! כל רגע מת בך כל אבר מאבריך, ואתה חייב לסייע בריקמת תכניות, איך ואיך יהיה בשנה הבאה, כיצד יגדילו את הבית, יקנו פסנתר.
קולו נשתנה —
“אין זה לפי כוחי לספּר לך הכל, לחיות עוד פעם לשעה את כל הצרות הנוראות… אך אסוני שלי קירב אותי אל אסונה שלה. ועל-ידי כך הכרנו זה את זו יותר מקרוב”….
מרחוק כבר נראתה לוּקוֹבה!
— ברגעים האחדים הללו, שעוד יש לי שהות, יכול אני לומר, שאדם אומלל כל-כך כאותה יהודיה צעירה, ויחד עם זה עם כל-כך הרבה רגש ורחמים לגבי אחרים — עוד לא ראיתי כל ימי חיי…. והכול בפשטות כל-כך, בטבעיות, בלא הפרזה….
היא לא סרה מעל מטתה של מריה. היא פעלה אצל בעלה, שישׂיג לי כסף ברבּית קטנה יותר. היא היתה האחות-הרחמניה שלנו, מנהלת-המשק, האופה והמבשלת, הידידה המסורה ביותר!
וכשמתה מריה, קשה היה אולי יותר לנחם אותה מלנחם אותי!
אותה שעה באתי לידי הכרה, שהשׂנאה בין עמים אינה דבר המוּתנה בטבע… אלא מה, רע בעולם; חמומי לב וחמומי-מוח או אומללים-יותר רוצים להודיע מחאתם, אך לבלר-השקר, עורך-הדין הפוליטי, כותב להם כתב-הלשנה על היהודים…
ראיתי בחוש, שהיהודים אינם שׂונאים לנו, שאנו יכולים לחיות בשלום….
לוּקוֹבה מתקרבת יותר ויותר, ואני עדיין אני חושש לסוף, אני מפסיקו ושואל:
— ומה היה בסופה של אותה אשה?
— וכי יודע אני? אני הבאתי את אשתי לקבורה, מכרתי את בית-המרקחת, — פרצתי בבכיה בשעת פרידה משכנתי, — ולא כלום! כהיום אני גר בלוּקוֹבה, אף עכשיו אין מצבי טוב…
— ואמור נא, מה שמה של אותה עיירה שהיית גר בה?
— קוֹנסקאווֹליה —
— השכנה שלך היא גבוהה, חיורת?
— בן!
— רזה?
— כן; אתה מכּיר אותה? — שואל הוא בשׂמחה.
— יש לה פלפלת בצד ימין של האף?
— איזו פלפלת? מה אתה סח?
— אפשר לא נתת דעתך על כך… אך בעלה צהוב?
— כן.
— שמו חיים?
— נדמה לי שלא, ואפשר כן, השד יודע…
— אבל שמה חנה!
— אה, מה! שמה שׂרה! אני זוכר בוַדאוּת — שׂרה… אני הייתי קורא לה סַארוּכנא… את שמה הן לא אשכח!
הפתי הייתי אני. וכי בת-ישׂראל אחת חיה חיים כאלה?
-
מידת–משקל רוסית, ששה–עשׂר ק"ג. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.