מעשׂה בג' קבצנים / יצחק ליבוש פרץ
(מספּוּרי בית הכנסת שלנו) 🔗
כשאני מדבּר אליכם בכובד ראש, אתם פונים אלי עורף: החיים מרים בלעדיך!
כשאני משחר אתכם מוסר, אתם דנים אותי לסקילה, הלא בני הסוקלים והרוגמים אתם!
ואם אגש אליכם לדבר באזניכם דברים יוצאים מן הלב, הדברים אינם נכנסים אל לבבכם, כי בעלי מוח אתם!
ואם אֶדוֹם, אתם שתים עלי וקורצים בעין ומתחננים אלי:
– התלוצץ קצת! חבריך מצחקים לפנינו, ואתה – ברצינות…
הבה אבדח אתכם!
אספר לכם מעשה…
מעשׂה חד וחלק, מעשׂה בג' קבצנים!
וידוע לכם, שהצדיק, נשמתו עֵדן, ספּר "מעשׂה בז' “בּעֶטלעֶרש” ולא גמר את המעשׂה; ואני אגמור…
הוא לא גמר, לפי שהזדעזעו שמים וארץ, לפי שנעוו שמים וארץ משמוע… ויצאה בת קול: אתה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו… אתה מעורר את התהום…
ואני, אף על פי שכל אחד ואחד מג' הקבצנים שלי שקול כנגד עשׂרים וארבעה קבצנים של אותו צדיק, אגמור!
ואגמור, לפי שהעולם שלנו לא יזדעזע אף כל-שהוא… ולא יחרד איש, ולא ישתומם, ולא ינקוף באצבע…
אתם תאמרו: עולם כמנהגו נוהג…
ולא אחד מכם יתפלל תפילה בלחש: רבונו של עולם, עשׂני לקבצן כזה…
ולא בעל שׂחוק אחד ישׂחק: “גם הם יודעים”… כלומר: להלוך כנגד החיים…
ובעל-בית, אם תהיה כוס יין בידו, מובטח אני, שישתה לחיי הקבצנים…
השתוֹת לא יהרסון, המגדלים לא יפלו…
כי אין שתות ואין מגדלים, אלא חורבה…
אולי מתגוררת בחורבה איזו יונה, והיא תהמה כבת קול… אבל אנחנו? אנחנו קבצנים בני קבצנים, נשמע מעשׂה בג' קבצנים ונצחק מטוב לב…
והנה הקבצן האחד היה בריה משונה…
הוא נולד: חציו עבד וחציו בן-חורין…
ונעשׂה חציו סופר וחציו סוחר, כלומר: סוחר קבצן, לפי שמעות לא היו לו…
והבריה המשונה בחור הוא, והתרוצצו העבד והבן-חורין בקרבו, והסוחר והסופר בקרב נשמתוֹ… וביקש לעשׂות שלום ביניהם ו“נפל על המצאה” להעשׂות לימים רבים לאיש שלם, שלם בנשמתו ושלם בגופו…
ומה עשׂה? הלך וכתב ספרים קטנים שבקטנים, והפיץ אותם ברבים…
ויהי בנסוע ארון הספרים הקטנים בתפוצות ישׂראל, והוא קורא: קנו, ראדי באגא! ובלשון הקודש: למען ציון, למען השוכן בציון!
והעולם שלנו בעל רחמים הוא, והתמלא רחמים, למען ציון ולמען השוכן בציון, ובגין הבחור המושלם בעצמו…
וגם את הספרים לקחו…
“אם מזלו גרם לקבץ אגורות, מוטב שיתן ספרים משלא יתן כלום…”
והחזיקו בו: בחור הוא, ולכשירחיב ישׂא אשה…
והעניקו לו: מושלם הוא, ולכשירחיב יהיה לסופר סתם, לאו דוקא באגורה…
והצליח הבחור, אבל הקבצן נכנס כבר לשורש נשמתו, וגבר הסוחר על הסופר, העבד על הבן-חורין, והתיישב בדעתו שמוטב שתהי מלאכתו נעשׂית על ידי אחרים. יכתבו אחרים ספרים, והוא יכתוב חשבונות… יעסקו אחרים ב“דגן שמים” והוא ימכור את הדגן בשוק… יהיו אחרים היוצרים, והוא יעסוק בפרקמטיא ובחשבונות…
וכן היה, והצליח עוד יותר… ועשׂה שותפות עם בעל כיס, והיה לבעל פירמא עם שלט זהב; והיה קונה הכול, לרבות את הנולד רוח ואת הדבר שלא בא לעולם, וגם אשה נשׂא, והתחיל לחרחר ריבות עם מסיגי גבול, הכול כאשר לכול, כדבעי למיהוי, כראוי לפוֹדריאַטשיק…
ובכל שעה ושעה התגבר העבד על הבן-חורין, הסוחר על הסופר…
ופעם אחת, כשישב הקבצן על ספרי החשבונות הכפולים והמשולשים, וחשב, וטעה, והרהר איך לטעות יותר, ונשקע במחשבות, ויקם העבד שבו על הבן-חורין בסתר הנשמה, ויחנקהו, ויטמנהו בחול-החשבונות, והקבצן לא ידע…
ופעם בפעם הפלג-גופא מתחלחל, וזוכר את הימים הראשונים, הטובים, ורץ אל השולחן, ואוחז בעט, וטובל בדיו, אבל לכתוב, מלבד חשבונות, אינו יכול…
אינו יודע במה שהוא מתחיל, אבל מסיים הוא בחשבון משולש, או מרובע…
לכתוב אינו יכול…
וכיון שאינו יכול, הוא מתמרמר, וכיון שהוא מתמרמר הוא מקלל…
וכיון שהוא קבצן בשורש נשמתו, הוא מקלל כאחד הריקים…
_____
והקבצן השני אינו פלג-גופא, אדרבה, בעל-גוף הוא…
איני יודע כמה שני חייו, לפי שהוא משחיר את שׂערותיו בפיח…
אבל צועק הוא ככרוכיא: עוד כוחי במתני! ויש אומרים: עורבא פרח! ויש אומרים: אולי, אבל עצל הוא…
והוא רוצה דוקא להשׂתכר על אניות… על ספינות מפליגות בים…
והוא אוהב את הים, לפי שיש בו מים, ואת המים משום הדגים, ואת הדגים, מפני שצולין אותם ומבשלים אותם, ומכבדין בחתונות…
ואוהב הוא את האניות – – –
אבל כמעט שנכשלתי בלשוני. לא את כל האניות הוא אוהב… מאנית מלחמה הוא בורח. הוא שׂונא את המלחמה… אוהב הוא אך אניות-סוחר, אניות שטוֹת לשם עסק… לפי שהוא רוצה להשׂתכר…
ומה יעשׂה הבעל-גוף העצל, הרוצה לשׂבוע מן הלחם, הנשלח על-פני המים, והקב"ה לא יצר אותו – לא בעל כנף, לעוף על פני המים, ולא בעל סנפיר, להתנועע בתוך המים, ולשׂחות כבן אדם אינו יכול?…
ואינו יכול לשׂחות כבן אדם, לפי שאָרבות ידיו אינן מסוגלות לכך… יש לו יד ימנית, לחתום על “אותות ומופתים” זרים כנגד איש, שהיה מלקק תחת שולחנו ימים רבים… יש לו ידים, לקבץ מעוֹת על דבר שלא בא ולא יבוא לעולם; ואם יבוא, ליד החותמים לא יבוא… אבל לשׂחות אינו יכול…
אבל הוא אוהב את הים ומחכּה לספינה…
ואינו חפץ לדעת, לאן הספינה הולכת, למזרח או למערב, לצפון או לדרום…
די לו, שאינה, חס ושלום, אנית-מלחמה. שלא יעלה קיטור ולא יתעופפו חס ושלום כדורים; שהספינה הולכת לשם עסק…
ואם היא למזרח, לבו למזרח: כי שם העסק. ואם היא למערב, נפשו תכלה למערב, כי שם הזהב!
וכן בשאר כנפות הארץ…
וכשאיזו ספינה באה, הוא כורע על ברכיו וקורא: קחוני! נאמן אני ככלב! מסתפק במועט כחמור! וגבור אני כשמשון! ראו, שׂערותי שחורות!… קחוני לחוטב עצים, לשואב מים, למנקה צנורות!
ויש שמרחמים עליו ולוקחים אותו… ומתחרטים תיכף ומיד…
כי כיון שעלה על האניה, הלא קבצן הוא, ונהפך לאיש אחר…
והקבצן היה לדל גאה, אינו שואב מים ואינו חוטב עצים, ולא מנקה צנורות – רב חובל הוא! והוא שוכב על המכסה, וברוח פיו הוא מנהיג, בלזות שׂפתים הוא מַימין ומַשׂמאיל…
עובר על סלעים בלי פגע, ואינו מתפאר, אך כשהוא ישן או אוכל ושותה…
וכשמגיעים אל איזה חוף, מעצמו מובן, שמנגנים לו: ברח דודי…
ולפעמים הוא בורח בעצמו: בשעת סכנה, יחד עם העכברים…
או קודם העכברים, כשיש איזה סוד לגלות לאחרים…
וכשמכריחים אותו לעבוד, אינו יכול…
וכיון שאינו יכול, הוא מתמרמר.
וכשהוא מתמרמר, הוא מקלל…
וכשהוא מקלל, הוא מקלל כבעל-גוף…
______
והקבצן הג' הוא בן-אדם-כלב; כלומר: הבן-אדם הזה אינו כלב, אלא מתראה הוא ככלב, נובח הוא ככלב, עושׂה הוא מעשׂה כלב…
ועושׂה הוא כך, מפני שאין רואה אותו, לרחם עליו…
והוא "רואה ואינו נראה: לפי שקטן הוא, ואינו קטן יותר מדי, שיעמדו ויסתכלו בו… אין לו מידת בן-אדם. ואינו גמד, והוא חולף כצל, ואין רואה, לא אותו ולא את ידו הנטויה…
ואמר: אני חפץ, שיסתכלו בי!… שיראוני אנשי השוק, שידעו שאני הקבצן הג'! שיהללוני!
והלך ועשׂה מעשׂה כלב, והתחיל לנשוך ימין ושמאל ככלב…
והתיראו מפניו אנשי השוק ימים רבים, והצליח בעסקים…
אבל הכול עובר: שיני כלב נושרות; שיני בן-אדם נושך ככלב על אחת כמה וכמה…
ויחדל מנשוך, והסתפק בנביחה גרידא… אבל ברבות הימים קולו נחבא קצת, ולנביחה קלה הסכינו אנשי השוק במהרה, ולא פנו אליו עוד, ולא הסתכלו בו, ולא שעו אליו…
וישב סר וזועף לביתו, ויעל במרה שחורה גדולה על מטתו, וינבח במרירות: הכול הבל! הכול הבל! בן-אדם כוזב ומשׂתכר, וכלב נאמן נובח ואין שׂם אל לב… יהי רצון, שאמות בקרוב!
עודו מתמרמר, וקול דופק על הדלת.
– יבוא! – קרא האדם-הכלב בשׂמחת-פתאום – “עודם צריכים לי!” – אמר.
ויבוא הקבצן הראשון בלוית הקבצן השני, ונתנו לו שלום, והחזיר להם שלום… וישב הקבצן השני על מטת הכלב והחשה, לפי שאין כוחו בפיו, אלא על פני המים, והעסק היה על היבשה. ודבּר אך הקבצן הא', ונפלה שיחה בין הקבצן הראשון והשלישי:
– חביבין עליך יסורין, כלב?!
– לאו דוקא…
– יש לי אליך עסק…
– עסק? דבּר!
– איש אחד רמז לי, שאני בן בנו של לבן הארמי…
– הלא ה“עולם” הכריז בפירוש, שאסור ליתן לך מעות…
– ה“עולם” חזק ממני והחשיתי… אבל זה לא ינקה…
– וענית לו?
– לא עניתי ולא כלום… העסק אינו נעים… אבל אתה ענה!
– אני?
– כן… קום ממטתך, צא לשוק וכשתראה אותו, תשוך!
– אבל שינים אין לי – הומה הכלב…
– תנבח – –
– אבל קולי – –
– תחרוץ לשון ותילל… כעל הלבנה – –
ונאות הכלב, ויהי כן…
______
ופעם אחת היה לקוי חמה, והלכו ג' הקבצנים והדליקו בשותפות מנורה ברשות הרבים, להשׂתכר במאור, והשמן לא היה זך, והפתילה היתה פסולה למאור, והמנורה הולכת ונדעכת, וכיון שהיא נדעכת, היא מסריחה…
וזה כל העפּוש!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.