השמש שוקעת; ה“עולם” מתכנס ל“נעילה”.
סובב, סובב מכירי בחצר, עד שפגשתיו:
– מה לך פה?
והוא עונה, ועינו העורגת נטויה אל בית-הכנסת:
– מושכת… ממעמקים היא מושכת. טבועה, כסויה חציר, לחָה – ומושכת…
ואני מצחק:
– המסורת; החיה, שמתחת לאַדני ההכרה… ה“חוזר ונעור”!
מצחו מתקמט ומתכסה צל, עיניו נעשׂות אפורות ביותר, והאישון, כמדומה לי שנסתר, כמדומה לי שהפכוֹ אל תוכו, לבחון, לדעת… ואחרי רגעים:
– לא, אין הדבר כן… אבל… מרגיש אני את עצמי כנעזב… כאילו נתיתמתי פתאום. אני בעיני כדבר האָבד, מאין דורש ומבקש אותו… דבר שנפל בשוק מן הכיס, ולא הרגישו; שבו הביתה, ואין שואל…
נשימתי נעשׂית כבדה.
– הלא שם עמי! אלה שהתכנסו שם – אבותי הם: אחי, אחיותי, קרובי ומכירי… בכל ימות השנה אין מפריד בין הדבקים, מפרפרים אנו כולנו ברשת אחת, בקור-עכביש אחד… והנה בא יום ונתפרדה החבילה… הם הלכו להם, התכנסו למקום אחד, שם הם מתפללים, מנחמים זה את זה, בוכים ומקוים, ושׂמחים יחד! ואני האחד נשארתי…
ואני רוצה לנחמו:
– לא האחד…
והוא מפסיק בקוצר-רוח. הוא יודע. יש אחרים שפרשו… הלא מהם הוא, מהמונם… אוכלים הם ושותים, ואחרי אכוֹל ושתוֹ, שלחו לקרוא לעלמות…
– הלא מפני המפלצת הזאת ברחתי!
ובקול רועד:
– הפנים ירוקות… בלי ספק המאור גרם: המרזח הוא במרתף. הם מצחקים, והצחוק – צחוק של שוטה בטוח… והם מחוללים, ואני רואה, עלי-שלכת אני רואה… מפל עץ וענף… הסתיו שעקרם, מנשב ומנשב בהם, והם מנַתרים סביב העץ, סביב הגזע, ושׂמחים: מחוללים הם… עלי-שלכת מחוללים מנשימת הסתיו…
והוא אוחז בידי וצועק:
– הלא זה כרת!
ה“קדיש” של נעילה בוקע ועולה מן החלונות.
ואני אוחז בו:
– בוא!
הוא קופץ ממקומו: אינו יכול בשום אופן.
– יש… – הוא מגמגם – יש דבר, והוא נעלה על העם, נשׂגב מן הלאום, וקדוש ממנו… יש… יש… דבר…
ואני מנסה:
– האמת?
ומפיו נזרק כחץ:
– האלהים!
אני משתומם:
– אתה והאלהים? אתה מאמין?
והוא עונה בחפזה:
– איני יודע!
יודע הוא אך זאת: שה“מקרה” – שטות, ה“יצירה מאליה” – שטות יותר גדולה. “התפתחות” – דבר מתוק, שזורקים לתוך פיו של תינוק שואל ומפציר: החָנק והנַח…
– מעולם לא הזכרת את השם…
– איני מזכיר… בכל ימות-השנה איני מזכיר גם בפני עצמי, מודה אני – מיראה… ובפני אדם – על אחת כמה וכמה: חלוּל הקודש! מן הנשׂגב העליון, מן הסמל של הקדושה הגבוהה כוָנים עשׂו להם… אלילים כרתו להם מן העץ… איש לפי פרנסתו, לפי חפצו, תאוָתו ומאוַייו… אלילים קטנים זוחלים… תולעים…
נשמע: “פתח לנו שער בעת נעילת שער!”…
ואני אוחז ומפציר בו:
– הכּנס ושפוך שׂיח לפני אלהיך…
– אי אפשר!
את אלהיו אין מהללים ואין משבחים; אליו אין מתפללים, ממנו אין מבקשים, אינו רוצה ואינו יכול להבזות את אלהיו…
––––––––
וננעל השער בלעדי שנינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.