ציורי מסע / יצחק ליבוש פרץ

 

א. במקום הקדמה    🔗

אז היה סוף הימים הטובים והתחלת הימים הרעים… אך נואש לא אמרנו עוד. השמים התכסו בעבים? אין דבר! – אמרנו – תבוא רוח חזקה, רוח הזמן, ותפיץ את העננים, וישפכו את זעמם על פני המדבר. כרם אירופה עלה קמשונים, כבר נראו צמחי רעל, אך לא נירא רע; יבוא הגנן ויראה. וישַרש אותם כַּלה. הציביליזציה “הצטננה” מעט. קדחת קטנה… מעט קור ומעט חום. חליפות לרגעים; – ועל לבנו לא עלה, כי תלך המחלה הלוך וכבד, כי העולם הסובב אותנו יתהולל וישתגע…

והארץ החדשה היתה רחוקה מאתנו, רחוקה מאד. גם בחלום לא ראינו את עצמנו מבוהלים ודחופים לבקש מקום מנוחה… לא אחד מהמון עמנו לא יכול היה לתאר לעצמו, איך תעמוד באמריקה, אשר תחת רגליו, קערת מרק, מבלי הישפך ארצה. אחרים שאלו, אם נושאים שם את הכובעים על ראש או על כפות הרגלים… גם שמם של יין כרמל ואתרוגי ארץ-ישראל לא נשמע, כאשר לא נשמע עוד שם הבארון הירש או “הנדיב הידוע”.

חוכמת התבונה מגדת מראש כל ליקוי חמה וכל ליקוי לבנה; אך חוכמת הנפש לא באה עוד אל השלימות הזאת. פתאום תלקה ותחשך נשמת העולם וגופו יתהפך בצירי שאול, והמעשים לא נודעו בטרם בואם, ובבואם אינם מובנים; ואין אנו יכולים להאמין למראה עינינו…

אכן נפלא הדבר: לא נשאנו את עינינו השמימה, ואל משפט אויבינו לא הבטנו… לפתע פתאום נולדה השאלה: ומאי עמא דבר, עמא פזיזא?

מה יאמר העם?

נחוץ לשוב אל העם, להכיר לדעת אותו ואת רוחו, להתבונן אל חייו, לראות מה ייעשה בתפוצות ישראל, בחורי הקהילוֹת ובסדקיהן – באותן העיירות הקטנות, שם יושב רוב מנינו ובינינו הלאום; לראות, לדעת ולהבין, ולהביא בחשבון.

היש שם ניצוץ שיוכל להיות ללהבה, היה שם שביב-אור, ברק תוחלת?…

אל מה ישאו עיניהם הם? מה המה עושים?

ואסע גם אני בתוך שאר הנוסעים, מאספי מספרים.

 

ב. בטחון    🔗

נסיעתי הראשונה היתה לטישוביץ. פניתי אל בית מכּרי ר' ברוך, ונשלח לקרוא לאחד השמשים ולאחדים מבעלי-הבתים. על הראשון להיות לנו לעזר ברגליו, ועל האחרונים – במוחם. אף כי ר' ברוך צוחק ואומר, כי השמש היא “חרוץ עתיק” וחוכמת רוב בעלי-הבתים ברגליהם.

מחכה לבוא הקרואים, עמדתי על יד החלון ואשקיף החוצה.

הרחוב מרובע. בכל ארבעת עבריו – בתי עץ כפופים, מכוסים קש, ואך מעט מזער גגי-עץ. כל הבתים בעלי קומה אחת, ויש להם אכסדראות לכל אורך החוץ, נשענות על עמודי עץ בלים וירקרקים מזוקן. בצדי האכסדראות עומדות נשים סוחרות בצרכי אוכל-נפש. על השולחנות – לחם ויתר מעשי אופה, קישואים, פירות שונים.

ובין הנשים המולה דקה.

– שנה שחורה עליך! קוראה פתאום אחת המשוחחות בזעם, בהעיפה עין אל חלוני – למה תורי עליו באצבע? הלא עיניו רואות!

– סתמי פיך! – עף מענה כברק.

להנשים כבר נודע דבר בואי, והן מוסרות את הידיעה אשה לרעותה בקול לחש רם.

והן אומרות: "הנה הוא! מה טוב, כי לצאן העובדות יש עוד רועים, אשר יבקשון… " "אבל אם הרועה אשר בשמים לא ירעה צאן עמו שוא רועי אדם!… "

אך בעיני רוב הזקנות אינני מוצא חן כל עיקר; “הקדוש ברוך הוא אינו צריך לשלוחים כאלה” – אומרת אחת מהן, בהביטה בבוז על זקני המגולח ועל בגדי… והצעירות לימים, החופשיות בדעותיהן, עונות: הרופא גם כן “כל בו”, ובכל זאת כמה וכמה פעמים הוא שליח המקום!

והזקנות אומרות, כי הרופא שַאני! משולח הוא לרפואת היחיד, לדברים קלי-ערך, לחולי-שינים, לכאב בטן… אך לא לתשועת ישראל, למחלת כל עדר ה'! האין יהודים טובים בתוכנו, האם קצרה ידם הם מהושיע?

ואחרות מתאוננות: לו שלחו אל מחננו איזו מאות מזומנים, ולא באו “לכתוב”! אסון גדול היה קורה! ומה מני יהלוך, אם בני לא יפקד בצבא המלחמה?

יכולתי לעמוד על טיבו של וכּוּח הנשים על פי תנועותיהן בצירוף איזה מלות חטופות. בינתים כילה המארח שלי ר' ברוך את תפילתו וניגש אלי ועל כפו כוס יי"ש.

– לחיים! קרא.

– לחיים ולשלום – עניתי.

– יתן ה' – הוסיף – ותהיה פרנסה.

ומתקנא אני בבעל-הבית, הדואג אך ורק לפרנסה…

– ופרנסה תהיה! – הוסיף בבטחון – יש מנהיג בעולם, וגם יהודים טובים לא יחשו! וגם אנחנו בעצמנו נעשה את שלנו… גמר בצחוק קל.

ואני שואל אותו, מדוע לא ימצא לו בטחונו הגדול בנוגע לעסקי פרנסה, ואף שהוא בעל בטחון ויודע היטב, כי “מאן דיהיב חיי יתיב מזוני”, כי עין הקב"ה צופיה, צינור השפע פתוח ויהודים טובים לא יתנו דומי להם, כי עיניהם ולבם לפרנסת ישראל – בכל זאת לא יטמון יד בחיק; “גם אנחנו, הוא אומר, נעשה את שלנו” – והוא קונה ומוכר, ודואג ומצטער, ואינו ישן בלילות, ושואל תמיד ליום המוחרת, לשנה הבאה, לאחר זמן, לעידן ועידנים גם לעולמי עד… איש מישראל דואג, בעומדו תחת חופתו, לנדוניה לבניו ובני בניו… אבל כשנוגע הדבר לצורכי הציבור הגדול, לכלל ישראל, אז די והותר בבטחון בלבד! אז נבטח ונחבוק יד, ולכל היותר תתפרץ מלבנו אנחה העולה בזול: השם ירחם! הכול בידי שמים! אז אין אנו אומרים: ואנחנו נעשה את שלנו…

– פשוט בתכלית הפשטות! – עונה ר' ברוך בצחוק – כל ישראל אינו שלי, כי אם של הקב"ה בלבד – הוא אין שחכה לפני כיסא כבודו! וישנם גם מזכירים ומעוררים… והעיקר: הלנצח תאכל חרב? או כולו חייב, או כולו זכאי…

– והאם אין עושים? עושים אנחנו – לומדים אנחנו ומתפללים.

 

ג. קח ולך    🔗

רב העיר לא אבה לבוא אלי וגם לא לקבל את פני בביתו, כן הודיעני על ידי השַׁמש, ועל זה יש לו להרב ק"ן טעמים, הענין בעצמו אינו נוגע אליו, והוא אינו, לא עליכם, בקו הבריאה. ורע מזה, שאין לו פנאי: טרוד הוא זה איזה שבועות בשאלה חמורה (לא אזכור עוד: בשאלת בשר בחלב או שפיר ושליה)… ועוד דברים בגו: כועס הוא על הקהל, על בעלי-הבתים, שלא התרצו להוסיף לו שני זהובים על משכורתו לשבוע, ועוד, ועוד…

ויַבואו אך שני בעלי-בתים, במקום ארבעה וחמישה, ושני שמשים, במקום האחד.

אחרי התיעצות קצרה, מתחיל אני לשאול את בעל-הבית.

אשה אין לו. והוא מתנצל, שאינו שרוי בלא אשה, חס ושלום, ימים רבים… לא עברו עוד ימי האבל!

אלמן הוא, איפוא, ולא שלושה בנים נשואים, בת אחת בבית בעלה, ואחת בביתו, בבתוליה; מלבד שני “בחורים”. אגב אורחא מבקש הוא ממני להעיר, כי כל בניו, מלבד בן-הזקונים, הם בעלי מום… לבן-זקוניו לא ידאג, הוא בן ארבע שנים וטרם תבוא עתו לעמוד בצבא - “הוֹ! הוֹ! שבע פעמים יבוא הגואל!”

מלבד שני הבנים הנשואים, כבר יודע אני את כל המשפחה. הבת הנשׂואה יש לה חנות בבית אביה, חנות של טבּק, תּה, סוּכּר ומיני מאכל, מלבד זה גם זפת למשחה ונפט. את בעלת החנות ראיתי עוד בּבּוקר השכם, כי קניתי אצלה סוּכּר; היא כבת עשרים וחמש, ורזה היא, בעלת חוטם רזה וארוך יתר מדי, הנראה כאילו הוא עומד ומונה את שארית השינַים הנרקבות שבפיה הפתוח למחצה. שפתיה צרובות וכל חזות פניה מזכירה את אביה ר' ברוך.

דומה לשניהם הבתולה אשר בבית. אך “חן של כלה” משוך על פניה; על לחיה אודם זך, עוד שיניה טובות ובעיניה – תום הנוער.

שני הבחורים דומים הם בלי ספק לאמם המתה. שניהם טובי-תואר; לחיים אדומות, עינים ביישניות, אך תנועות מגונות להם. מניעים הם פעם בפעם את כתפיהם באופן משונה; השערות והפיאות מלאות נוצה; הבגדים שלימים, אך לא נקיים; מיום שהיו ליתומים בלי אם, כבר הספיקו ללכלך, אך לא לקרוע.

מי ישים לב להם? אחותם הבתוּלה מנהלת את המִמסך בבית אביה, ור' ברוך אין לו פנאי, טרוד הוא מן הבוקר עד הערב…

– ובמה אתה טרוד, ר' ברוך?

– במה אני טרוד?…

– מה מעשיך? – הנני מפרש.

– רוֵחים…

ואני שואל: היתכן? מה יאמרו הבריות, שכנינו הטובים?…

– מה יאמרו הבריות? יבואו נא ויקנו ממני את שטרותי, בחצי חינם אמכרם… אך ישלמו נא במזומנים ולא יחליפום בשטרות אחרים…

גם את בית-המִמסך מוכן הוא ומזומן לסגור כרגע! אם יאבו, יעזוב גם את המדינה ויסע תיכף ומיד לארץ-ישראל… “אם אינכם מאמינים, הא לכם, כתוב וחתום בחרם חתוּם! וכי אני הוא בעל הרוָחים? הלא אדונים הם לי! הלוֹוה אינו משלם בעתו, ויגדל החוב ויקטן ערכו… מחודש לחודש ירב הסכום הכתוב בשטר, ותצער תקוָתי לקבל אף פרוטה אחת… הוני בכתב הולך הלוֹך וגדוֹל, ורכושי באמת… אך ה' יודע.”

מחזה קטן: בשעה שהכינותי לי כלי כתיבה, נייר, צפורן, עט ודיו, הכין ר' ברוך, החפץ ללווֹת אותי איזה רגעים… ארוחת-בוקר לבניו הנשלחים ה“חדרה”… כל אחד מקבל מידו פת לחם מרוחה בחמאה וירק-בצל!

– אך לכו מזה! – הוא קורא בחפזון. איננו רוצה לעזוב את הילדים בבית-המִמסך, כי עוד מעט ויבואו האִכּרים לשתות…

והקטן מעווה את פניו, חפץ הוא לבכות, אך הוא מתבייש לבכות בפַני.

– ומה לך עוד? – שואל ר' ברוך.

– אמי, – החל הנער – אמי… ובבכי הוסיף: – היתה נותנת לי שנַים… שני בצלים!

אז מיהרה האחות למלאות את חפץ הנער.

– הא – קראה גם היא בחפזון – אך קח ולך! קח ולך! אך קולה רך הוא מקול אביה. דומה הוא לקול האם… לראש הדף

 

ד. וכי מרובּים הם צרכי אשה?    🔗

עוברים אנחנו (אני והשמש; ר' ברוך והשמש השני כבר עזבוני) מבית אל בית, ממספר 1 והלאה, בלי לשאול את פי המלווה אותי, יודע אני בבירור איפה שוכנים אחי ואי משכן בני דודי.

שמשות ירוקות, ועל אחת כמה וכמה חלונות אטומים בכרים וכסתות, סימן מובהק לבני “אתה בחרתנו”; עציצי פרחים, וילאות – סימן למשוללי זכות מיוחדת על עניות מנַוולת…

ישנם אמנם יוצאים מן הכלל, חלונות מנופצים בבית אזרח שכּור, וילון ועציץ שושנים בבית אחד מזרע יעקב, הקורא את “הצפירה”.

אחד הבתים מושך עליו את עיני. הוא גדול מיתר הבתים שברחוב, אך גם שחור ומלוכלך יותר מהם. עלית הגג הקטנה, החופפת על קומתו הגדולה, עקומה היא וכפופה, כאילו היא מתבוננת בשוֹם-לב על צלם דמות תבניתה – על הזקנה הסוחרת, השחורה והכפופה כמוה, הנשענת אל כותל הבית בחוץ והמתוַכּחת עם אחת המשרתות, הקונות אצלה, על דבר עודף לליטרת מלח.

השמש מורה על הזקנה באצבע:

– זאת היא בעלת-הבית.

השתוממתי, והשמש מבאר את דבריו:

– אמנם הבית איננו שלה; אך החלק השישי שלה, לאכול פרותיו על ימי חייה… כי אלמנה היא ותירש, על פי דין המדינה, בתוך חמשת בניה. אך אלה יצאו מזה ויעזבו את הבית ועל-כן יקרא הבית על שמה.

– וכמה הן הכנסות הבית לשנה?

– פחות משווה פרוטה!

– הלא שווה הוא לכל הפחות – –

– כאלף וחמש מאות…

– ובכל זאת?

– ובכל זאת ריק הוא מאין יושב בו.

על לבי עולים ה“לצים” הזורקים לבנים או תפוחי אדמה מבעל לחלונות כנהוג בתפוצות ישראל.

אך לא כן הדבר. ישנם אמנם, לפי דברי השמש, שני בתים כאלה בעיר, וסופם להיערות עד היסוד, אך פה ישנה סבּה אחרת.

– הדבר פשוט – אומר השמש – לפנים גר פה דוקטו"ר וַימת, ומאז לא שכר לו עוד איש את הבית.

– הוא מת במחלה מתדבקת?

– חס ושלום; יתּכן יותר, שמת ברעב…

– ומדוע יראים לשכור את הבית?

– ומי מתיירא? פשוט, אין שוכר להבית! ולמי נחוץ בית גדול כזה, בעל חדרים מרוּוָחים? במחננו יש בית קטן קם לעני שבישראל. והמעטים שאין להם גם דירה, שוכרים להם פינות. כי למה להם להחם חדר שלם? למי נחוץ פה חדר מיוחד? ואם תגורנה חמש משפחות בחדר אחד, האם לא ימצא להן?

– ולמה נבנה הבית הגדול הזה?

– לפנים – ענה השמש באנחה קלה – כאשר היה מסחר בעיר…

– ובמה מתפרנסת הזקנה?

– הלא רואה אתה – במלח!

– ודי לה?

– וכי מרובּים הם צרכי אשה?… משתכרת היא כמה רובּל לשבוע… מזה תשלם עשרים ושמונה רובּל לשנה מס מן הבית, והשאר – לצרכי נפשה… ולמה לה יותר? תכריכים מוכנים יש לה זה מכבר…

כהעיפי עיני אל הזקנה נדמה לי, כי באמת אינה חסרה דבר… מעל לקמטי פניה מרחף צחוק קל: וכי מרובּים צורכי אשה?לראש הדף

 

ה.מספר 42    🔗

עובר אני מבית אל בית לפי הסדר, אך ממספר 41 עברנו אל מספר 43.

– ואיה 42?

– הנה הוא! – מורה השמש באצבע על חורבה צרה שבין שני הבתים.

– האם נפל הבית?

– נהרס!

– מסבת הלצים?

– חס ושלום, לא פה! אך מסבּת חומת אש!

– מה אתה סח?

עייפים מעמל ההליכה ישבנו לנוח על יד אכסדרה, והשמש מספר.

– לפי דיניהם – אומר השמש – אם אין הפסק של שיעוּר ידוע בין שני בתים (רצוני לומר: בתי עץ) מחויבים הבעלים לעשות ביניהם מחיצת אבנים, שקוראים לה חומת-אש, חומה שלא תתן לבערה כי תפרוץ לעבור מבית אל בית. את שיעור ההפסקה אינני יודע… ד' אמות, או יותר. “משפטים בל ידעום”… אבל לפי דבריהם, החומה היא סגולה בדוקה ונפלאה לשרפה. כאילו לא ה' הוא הבונה בית והשׂורפו… אבל כן הוא בדיניהם, ודינא דמלכותא דינא, כי עין השוטרים צופיה… אך את הבית הזה הקים עני בישראל, עני מדוכא, ירוחם המלמד, וכאשר צפּהו עץ, לא השיגה ידו לבנות את המחיצה…

– האמת היא, – הוסיף השמש, – כי כל הבית נבנה על אדני תוהו… על-ידי החומה נתגלגל הדבר לידי דין-תורה, והאשה מלכה, אשת המלמד, שפכה את לבה לפני הבית-דין-צדק, וַתספר דברים כהוָיתן, והתחילה, כמנהג הנשים, “מששת ימי בראשית”…

ומעשה שהיה כך היה.

חמש-עשרה שנה רצופות לא דבּרה מלכה’לי עם בעלה מטוב ועד רע. כי את הדבּור לא אהבה מלכה’לי מעודה. אף כי היתה אשה סוחרת בשוק… ולמה לה הדבּור, אם די לה במבט אחד להטיל אימה על כל מתחרותיה הסוחרות?… מאליו מובן, כי המלמד מצדו לא הרבה שיחה עם אשה, ואשתו בכלל או – לא כל שכן… וַיחיו שנים רבות בשתיקה, ובשתיקה הולידו גם בנים וגם בנות…

אך התשוקה לבנות בית פתחה פה לאילמים…

המתחיל היה ירוחם.

– “מלכה”…

אין מענה.

– “מלכה” – פתח שנית.

אין קול ואין קשב.

אז עמד ירוחם על רגליו ויקרא בקול גדול ובבת אחת:

– מלכה, רוצה אני לבנות בית!

ולא יכלה עוד מלכה להתאפק, ותסב את ראשה, ותעיף את עינה וַתּשרוק כנחש:

– היצאת מדעתך?

ובאמת המלמד בשגעון ינהג, חלק האדמה נפל לו בירושה, אך הכיס ריק, ופרנסת המלמד תלויה בנס… והסוחרת בשוק משתכרת אל כיס ריק… תכשיטיה של מלכה’לי נמכרו במחיר מצער מאד, אחרי אשר היו בערבון ימים רבים אצל אחד המַלוים…

אבל אם יקום “כוח הדם” לעזרת “כוח הדמיון”, מי יעמוד לפניהם! אם אך תעלה בידו להקים את הבית, הלא אז “ליהודים היתה אורה” – ראשית כל דבר יהיה לבעל-הבית, דבר יפה מאד; שנית, בתור בעל-הבית יוכל לקבל בהלוָאה איזה סכום למסחר, או יתנו לו כמה שירצה סחורה בהקפה, גם עֵז יקנה לו לתשלומי שיעוּרין, וישתה חלב להתרפא ממחלת החזה… בחצי הבית ידור בעצמו וילמד תורה לתלמידיו, ובחצי השני תפתח לה מלכה’לי בית מִמסך, או ישׂכירו את הדירה לאחרים למסוך… ואז הלא מצבו איתן! את הבנים ישלח אל אחת הישיבות, להבּנות יתן שטר-חצי-זכר… וכו' וכו'…

– אך מאין תקח כסף לבנות? – שאלה מלכה, משתוממת.

– הלא אני מלמד ואת סוחרת; אם כן יש לנו שתי פרנסות… מהאחת נחיה ומהשניה נבנה….

– היצאת מדעתך? הלא משתי הפרנסות יחדיו יש לנו ניקיון שיניים…

– ובכל זאת, בעזרת השם, לא מתנו עוד ברעב! אין לנו הרבה, כי אך לפי מערכי הלב תבוא עזרת השם! הגיעי בעצמך: הנה נח המלמד, שכננו, אשתו החולנית לא תשתכר אף פרוטה אחת, וילדים יש להם, כן ירבו, שישה במספר. שישה ילדים, אשה חולנית ולו אך פרנסה אחת, פרנסה אחת ודי להם!

– מה אתה דובר! הלא הוא מלמד לבני הגבירים!

– ומדוע עלה, בגורלו ללמד בבתי עשירים? מדוע? שמא תאמרי, שהוא למדן יותר גדול ממני, בפאותי אני נשבע לך שלא כן הדבר; ולולא שאני עניו מטבעי, הייתי אומר לך שקוטני עבה ממותניו! אך יודע הוא הקב"ה, שלי יש ברוך השם אשת-חיל, ולו – אשה חולנית, ועל כן נותן הוא לי את בני העניים! והא ראיה – ברכה השחורה! אלמנה היא, וחמישה ילדים לה, ויש לה אך פרנסה אחת, מסחר הבצלים וכי איננה שבעה לחם?

– אבל משוגע, בעסק הבצלים שלה שקוע הון רב – אולי מאה זהובים ויותר!

– הוא אשר דבּרתי! מאין לה מאת הזהובים? גם כן מן הבצלים! ולמה הזמין לה הקב"ה עסקים טובים להרוויח מאה זהובים, מדוע לא השתכרת אַתּ מאה זהובים? שמא תאמרי שהיא עולה עליך בחוכמתה, בחריצותה?

– חס ושלום! צועקת מלכה’לי.

– גם אני אומר חס ושלום! אלא, כך הוא דרכו של הקב"ה! לה אין פרנסה אחרת כי אם בצלים, והוא שולח לה את הברכה בבצלים… כי הבורא מנהיג את העולם על פי דרך הטבע!

והיוצא מזה, שאם יקדישו “פרנסה” אחת לבנין הבית, ימצאו חיותם מן השנית… וגם ישנן עוד מותרות, שאפשר לחדול מהן… הוא יחַסר את חוטמו משאיפת טבק, כל בני הבית יוַתּרו על חלב חמוץ בבוקר, סעודת-ערב לא יאכלו כלל, גם בלאו הכי יכולים הם לעמוד ולהתקיים לפני הקב"ה ולא – – “לעולם ועד”, חס ושלום! אך למשל זמן הבנין!

ושנים רבות נמשך הבנין, ובהגיע תור הגג, נשארה מלכה’לי בלי סחורה בשוק, ירוחם בלי כוח בחדרו, ובנו הבכור היה זה כבר לרוכל בכפרים, לקנות ביצים… הצעיר מת, הבנות התבגרו, ופה נצרכו עוד ארבעים רובל, לעשות חומת אש!…

ובכל זאת הוחגה חנוכת הבית ברוב פאר… כי ירוחם נמנה בין “הנושאים” והחברה הכינה לו את הסעודה כדבעי על חשבונה… והשתיה היתה כדת הנוֹשאים – חבית שכר, מלבד יין-שרוף ויין-צימוקים לרוב… “שמחת בית השואבה”!

אך “אחרית שמחה תוגה”. אז פרץ ריב בין שכנו של ירוחם, הוא נח המלמד, ובין אחד מבעלי-הבתים. נח המלמד היה בשכבר הימים איש אמיד. מלבד הנחלה, אשר נשארה לו לפליטה גם אחרי רדתו מנכסיו, היה לו כמה מאות כסף מזומן. נוסף לזה היה סוחר בדבש ומסחרו פרץ בארץ. אך המחלוקת, אשר פרצה על דבר הרב הליטאי, הציגה אותו ככלי ריק… אז הלשינו על בנו, והוא עובד עד היום בצבא, אף כי הוא מוכה שחפת; לא הועיל כל כופר… ואת נח עצמו האשימו, כי השתתף בהבערה, כאשר הוצתה אש בבית הרב, בכל ארבע פינותיו… אמנם אז נשׂתה שערוריה בישראל. אל המלשינות התרגלנו, כבר היתה למכת מדינה, אך להעלות עשר נפשות על המוקד – –

– האמנם נשרפו חיים?

– חס ושלום, לא נשרפו! אך מחשבתם היתה טובה! אין אתנו יודע, אם באמת היה נח באותו מעשה או לא, אך כמה חדשים ישב בצינוק, וכאשר יצא משם היה עוד נע ונד איזה שנים אל ערי המחוז והפלך, וכפשע היה בינו ובין גדודי האסורים… וכשנשקע כל הענין הזה היה נח, אחרי רדתו מנכסיו, למלמד.

למלמד היה, אך לכבד את בעלי-הבתים לא למד, הלא זוכר הוא את ימי עושרו, בהיות הוא הראש והראשון בין בעלי-הבתים! ועל כן כעס עליו אחד מן ההורים וַיוצא את בנו מהחדר של נח וַימסרנו לירוחם…

וַתבער חמת נח על ירוחם, אשר הסיג את גבולו. ונח רב-פעלים, בעל לשון וכתב! וַיוָדע בעיר המחוז, כי לירוחם אין חומת-אש, ויבוא אחד הפקידים לחקור ולדרוש את הדבר…

אך עוד טרם באו התחרט נח, וימכור בעצמו את תכשיטי אשתו, להשקיע את הענין הרע, והפקיד כאשר בא כן שב… ושלום אמת נעשה בין המלמדים, אך לא לזמן רב.

בקרב הימים יצא דבר התכלת…

ירוחם היה אחד מחסידי ראַדזין, וַילבשנה, ונח – מחסידי בַּלז, ויהי בין מרדפי התכלת… ועוד פעם יצאה חומת-האש לאור העולם. ונח לא התחרט עוד, ולא השיב אל לבו (גם תכשיטים לא היו עוד לאשתו), ויגיע הדבר עד שערי המשפט.

ובית המשפט נתן צו, לחייב את ירוחם להציב חומת-האש במשך חודש ימים, ואם לא ימלא אחרי דבר המלכות – להרוס את ביתו… הוא אשר אמרתי “משפטים בל ידעום”!

ולא היתה לירוחם עצה ותחבולה אחרת, כי אם לתבוע את נח לדין על דבר “גרמא בנזיקין” אך נח לא אבה ללכת אל הרב, ועוד הכּה את ירוחם בשוק, וירוחם נפל למשכב…

אז התאוששה מלכה’לי! בריש גלי אחזה בבגדי נח ותסחבנו סחוֹב והשלך, סחוֹב והשלך אל בית הרב… ומידה אין מציל! חסידי בּלז היו ברחוב, אך לא נועזו לגשת אל אשה, ועל אחת כמה וכמה אל מלכה’לי שתחי'!… ובבית הרב ספּרה מלכה’לי את כל הענין מהחל ועד כלה, ותבקש משפט!

אך מה יכול עשׂות הרב? אם יפסוק ויזַכּה את זה ויחייב את זה, הן ימשוך עליו חמת אחד הצדדים. על כן לא נזקק להם! ובאמת – כיום הזה… גרמא בנזיקין… והשתדל לעשות פשר… אך הצדדים לא התפשרו, וסוף כל סוף יעץ להם הרב למסור את דינם לצדיקיהם…

ולפי שהתובע הולך אחרי הנתבע, נאות ירוחם לנסוע עם נח לבּלז…

קודם הנסיעה מילא ירוחם את ידי גיסו, אחי מלכה’לי, להגיש ערעור על פסק הבית-דין, וגם מסר לו כמה רובּלים לצורך זה… מעצמו מובן שאת הרובּלים לוָה מאת בעלי-הבתים על חשבון הפסק, אך ההצלחה פנתה עורף לירוחם….

אצל הרבי זכה בדין, נח התחייב להציב חומת-אש על חשבונו, אך בשובם נעצרו על הגבול, וישבו שניהם ימים רבים במאסר….

בשובם העירה כבר נהרס הבית…

– ומה עשה גיסו של ירוחם?

– לא הגיש ערעור בעוד מועד, את הכסף אבּד, ואולי אכל, הלא אביון הוא ומטופל בבנים…

– ומה אמרה מלכה’לי?

– היא נפלה מעצמת מכאובים למשכב – וַתמת.לראש הדף

 

ו. המשכיל    🔗

ואל תאמרו, כי “עיר הנידחת” היא טישוביץ, וכי אין בה אף שביב של השכלה! ישנו משכיל אחד, משכיל אמיתי, משכיל על פי מנהג הדור הקודם, אף כי עודנו במבחר שנותיו….

והמשכיל הזה לא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי-חכמים; גם ספרים גם עתּונים איננו קורא, ובכל זאת משׂכיל הוא משׂכיל מן האוויר. על זקנו לא יעביר תער, הוא יוצא ידי חובת המשׂכיל במספּריִם. אבל ידוע הוא לכול, שהוא מסתפר ומסלסל בשערו אפילו בעשרת ימי תשובה, בגדים קצרים לא ילבש, כי אפילו ה“מומחה” בכאן אינו לובש בגדים קצרים, גם לו מעיל ארוך ופיאות סרוחות! המשכיל דנן יוצא ידי חובתו בצחצוח מנעלים ובעניבה קטנה ושחורה על צוָארו… לראשו הוא חובש כובע – קשקעָטי"ל בלעז – ובדברו עם אחד האצילים יחביא את פּאותיו מאחורי זקנו…

“וַישמן ישורון ויבעט” – מה יעשה הבן ולא יחטא? יש לו חנות גדולה, ובסך הכל שלושה בנים!

ואם אינכם מאמינים לי שהוא משׂכיל, מעיד אני על זה את כל אנשי העיר, האומרים פה אחד כי כן הוא, וגם – את עקיצותיו החדות, בדברו על “ה' ועל משיחו”…

והמשׂכיל הזה חשב את עבדך, הקורא למשׂכיל וַיבטח בי כי אבוא בצל קורתו ראשונה, ולכל הפחות כי אותו ארשום ראשונה בספר. ואת בטחונו זה לא שמר, טרם בואי, בלבבו.

– לעניין כזה – היה אומר – נחוצה עזרת אנשים כמוני, עזרת בעלי בינה כי מה יתנו ומה יוסיפו לו החמורים? – כלומר: שאר בעלי-הבתים.

וכאשר לא הלך ההר אל מוחמד, נאלץ היה מוחמד ללכת אל ההר, אך בלכתו לא היה לבו טוב עליו…

המשׂכיל פגש אותי בבית אלמנה אחת, וַיפן אלי בשאלת ה“רשע”:

– “מה העבודה הזאת לכם?”

וכאשר לא עניתי כרגע, השתמש בשפה הפולנית:

– מו“י פּאַני”ע [אדוני שלי] מה אתה עושה פה?

– איפה?

– החושב אתה באמת - קרא – כי מאחורי התנור אני? וכי יגור משׂכיל בטישוביץ, על-כן ידו על התחתונה? היודע אתה את הפתגם “עם לבן גרתי” גר אני בטישוביץ, אבל חוטם יש לי… ויודע אני את הנשמע והנעשה!

– בעל חוטם אתה, ויודע הכול ולמה תשאל?

והשמש עשה אוזן כאפרכסת, וכן עשו עוד איזה מן הבטלנים, המלוים אותי על דרכי. על פני כולם נראו אותות הנאה משונה ותאוָה נמרצת לשמוע את הוכּוח בין המשׂכילים… “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.

– למה הבל תדבּר! – קרא המשׂכיל – גם לשוני איננה סוליה… גם אני יודע לשחק… אך לפני מי אתראה ואתהדר בעקיצותי? לפני חמורי טימושביץ? הבט וראה את גולמי העץ האלה!

באתי במבוכה. אינני יכול לתבוע ממנו את עלבון הקהל; הלא בני העיר עומדים עלינו וצוחקים מטוב לב.

– אמור נא לי, מה היא הכתיבה המתמיהה הזאת?

– סטאטיסטי"ק!

– סטאטיסטי“ק-שמאטיסטי”ק! כבר שמענו כזאת! אך לאיזו תכלית?…

ביארתי לו למען ישמע הקהל ויבין.

– חה-חה-חה – פרץ המשׂכיל בצחוק – את לב החמורים האלה תוכל לפתות בשמות משונים כאלה, עלי לא יפעלו מאומה… הגד לי נא, מה בצע אם רושם אתה בספר, כי בבית יהודי פלוני יש רצפת עץ, רצפת אבן או רצפת חומר? לאיזה צורך?

– גדול מאד הצורך! הן מתנפלים עלינו, אומרים, כי כולנו עשירים, כי כולנו…

– איש אינו אומר! אך יהי כן! ולמה מספר השנים והמחלות?

– חושדים אותנו, שאין אנו חפצים לעבוד בצבא… ספרי הנולדים והנפטרים אינם מסודרים כראוי, ועל-כן אי אשפר לסמוך עליהם, ולמען הסר את העלילה…

– יהי כן, – מגמגם המשׂכיל – נניח! אולם תעודות המסחר, למה הוא רושם בספר איזה תעודות מסחר יש לנו?

– למען הוכיח, כי משלמים אנחנו…

אך הוא לא יתנני לכלות את דברי.

– אל נא תספר הבלים! אני יודע אחרית דבר… הרשימות האלה תבואנה לידי הפקידים, ואז – אבדנו כולנו, אבדנו!

כמעט יצאו הדברים האלה מפי המשׂכיל והמלַווים אותי, השומרים את צעדי, הראשים המציצים בעד החלונות, נעלמו כרגע; כאילו לפתע פתאום בלעה אותם הארץ. גם השמש חמק עבר והמשׂכיל, אשר כוָנתו היתה להתפאר ולא להזיק, נשאר כאבן שיִש על מקומו, מבלי יכולת לדבר דבר.

ואימה חשכה נפלה על כל הקהל הקדוש, חיש עשתה לה השמועה כנפים: מי יודע אם לא מרגל נסתר אני, שלוח מאת הפקידים הגבוהים… כי בחרו לתכלית זו בבן-ברית, הדבר לא יפּלא… הלא הוא ישמע את הסוחרים היטב…

גלמוד ונעזב סובב אני בחוצות העיר. איש כי יראני, ויט הצדה, או ינוס כמפני המפלצת. אחד הוא המשׂכיל ההולך מרחוק; חפץ הוא לקחת עמי דברים, אך כבר היה לי לזרא.

ועל פני הקהל נסוכה תוגה חרישית…

וכבר עלה לבי להחיש מפלט לי, לצאת את העיר בעוד מועד, כי רואה אני שהקהל הקדוש מתלחש עלי; עוברים ושבים מביטים עלי מן הצד בשבע עינים… למה אחכה עד אשר יכבּדוני באגרוף או באבן?

ובכל זאת חפצתי לעשות את הנסיון האחרון. הרב דפה היה לפנים מו"ץ בעירי. הלא הוא יודע אותי, ואם אין את נפשו לעשות מאומה לטובת הכלל, הלא לכל הפחות יתן עדותו, כי חושדים אותי במה שאין בי.

ואַעצר על דרכי עד קְרוב אלי המשׂכיל, ואשאלנו איפה דירת הרב, ופני המשׂכיל נהרו.

– נלך אל הרב! – קרא בחדוָה גלויה…לראש הדף

 

ז. הרב    🔗

מי שלא ראה את מעיל-הבית הוא השלאָפרוֹקי"ל, של הרב מטישוביץ, לא יוכל לדעת מדוע נושׂאת הרבנית, היא אשתו השלישית, משקפים בחצי ימיה… לא טלאים על גבי טלאים הוא מעיל-הבית, אך חוט על גבי חוט… רשת של חוטים.

עוד שני זהובים לשבוע – התאונן הרב – לוּ הוסיף לי הקהל, כי אז לא ידעתי לחץ, כי אז היה לי לחם לאכול ובגד ללבוש… אך זאת הפעם אנצח אותם! יכולים הם, תחת להביא דין תורה אל הרב, לצאת ידי-חובתם ביהודים טובים או גם – בערכאות… לשאלת כף וקדרה די להם בכל מלמד… אך אם אאסוף את ידי מבלי ענות על שאלות נשים, אז יכּנעו… שאלות כאלו לא יחמיצו! וכן אעשה! ועוד יש לי עצה אחרת – הוסיף, – נראה איך יעשו בלעדי את הקלפי! הלא טישוביץ שלא תשלוט בה עין-הרע, היא עיר ואם בישראל! בלי הרב לא יעשו קלפי, ובלי קלפי לא יהיו גבאים – ונפוץ כל העדר איש לדרכו מקצהו… ואם גם זה לא יועיל, עוד כלי-זין בידי, אחדל מלבדוק את החלפים, אאסור שנית שחיטת חוץ, ואת החלפים לא אבדוק! הנה הם בידי!

ולא על נקלה הצלחתי להסב את לב הישיש מצרותיו הפרטיות. ומי יודע אם היה עולה הדבר בידי לולא עזרת המשכּיל, אשר הבטיח להרב לעמוד לימינו ולדבּר על לב הקהל.

– רק אז ביקש הרב אותנו לשבת ויט אוזן קשבת לדברי, ואחרי שמעו את הנעשה קפץ ממקומו ויקרא:

– הבל הבלים! הלא אני יודע אותך, אמור להם להשתמש בשמי כי אני יודע אותך…

– אבל הלא נַסים הם מפני!

– אָט נסים, מה זאת “נסים”? ולמה הם נסים? הדוב אתה או ארי? אבל אם אתה אומר כי נסים הם מפניך, הנני נכון ללכת אתך ולבקשם.

– אך מה תלבש? – נשמע קול אשה, קול נוּגה, מאחורי התנור.

– תני לי את מעילי – קורא אליה הרב.

– לתת? הלא זה עתה פרמתי את התפרים, לתקנו…

– מילא, – אומר הרב – אין דבר, נלך מחר…

הנני מבאר לו, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, וצר לי על אובדן היום.

– ומה יש לי לעשות? – שואל הרב: – הלא רואה אתה, מעשה שטן! זה שנה תמימה לא היה מעילי ביד הרבנית, ועתה…

אני מחַלה את פני הרב, שישלח לקרוא אליו את הנכבדים שבבעלי-הבתים.

– מילתא זוטרא! אצווה להשמש ויקרא! אך מי יבוא? אף אחד לא יבוא! אני אעשה את שלי, אך הם לא יעשו את שלהם.

– ומה לעשות?

– מה לעשות? עת לעשות! הנני הולך אתך כמו שאני מלובש…

– חס ושלום! – נתר ממקומו המשכּיל, – חלול השם. אולי השוטר בחוץ!

– לי אחת היא, – ענה הרב – אני אינני בּיישן, אך אם אתה אומר שלא נאה, לא אלך.

אחרי משא-ומתן ארוך באנו לידי החלטה, כי שלושתנו, הרב, המשכּיל ואני, נקרב אל החלון ונקרא אלינו את הסובבים בחוצות.

אך לפתוח חלון בבית הרב לא דבר נקל הוא… החלון לא סבב על צירו מעודו, את השמשות ליהטה השמש ותפוז אותן, הדבק יבש ומתפורר, ולכל מגע כף ידנו עונות השמשות בצלצול מיוחד. המסגרת היא מעשה רשת של קיני עש… ובכל זאת, אחר עמל רב עלתה בידינו לפתוח חלון! הרב עמד בתווך, אני מימינו והמשכּיל משמאלו, ויחד קוראים אנחנו החוצה.

ואחרי רגעים אחדים נמלא חדר הרב אנשים.

– רבותי! – קרא אליהם הרב – אני מכיר ויודע את האיש הזה! – והוא מורה עלי באצבע.

– אל יכתוב עוד! מתרגזים בני העיר.

גבורת הרב נשתה כרגע.

– אם לא תאבו, לא יכתוב!

אז קפץ המשכּיל על השולחן ויקרא:

– חמורים! מחויבים אנחנו לכתוב! טובת הכלל דורשת!

והוא בודה מלבו ומסַפּר, כי כבר חקר ודרש את הדבר, כי אני גיליתי לו את כל הסודות, ואין שום חשש סכנה בדבר…

ובראותו כי העם שומע, הוסיף לכזב:

– וגם – קרא – ראיתי אצלו מכתבי-המלצה, מכתבים מגדולי הרבנים…

אך כל המוסיף גורע:

– מאילו רבנים? – שואלים מכל עבר.

– מהרב בפאריז, בלונדון…

– איש לביתו ישראל! לא לנו הם הרבנים האלה!

והעם יוצא בחפזון.

ויישאר אך השמש. והוא קרב אלי וישאל:

– ושכר טרחתי?

נתתי לו איזה מטבעות והשמש לא ספר וישם בצלחתו, ובלי ברכה יצא את הבית.

– ומה אתה אומר רבי? – שאלתי.

– מה אני אומר? היודע אני מה לומר? מתיירא אני, שמא יזיק לי הדבר…

– לך רבי?

– מעצמו מובן, לי ולא לך! אתה אם לא תעשה הספירה, העולם יתקיים בלעדיה, ואתה תשוב אל מקומך בשלום, אך אני אם אפסיד את שני הזהובים לשבוע…

והרבנית יצאה מחורה ועל חוטמה מקפים גדולים.

– הלא אמרתי לך זה כמה וכמה פעמים, – גנחה – שלא תתערב בעסקי הקהל… אבל אתה אינך שומע… אם תכתוש במכתש… מה לך ולעסקי הקהל? למה אתה דואג להקהל? הלא רב אתה ולא אפוטרופוס הקהל!

והרב עונה רכות:

– החרישי, החרישי, רבנית! הלא יודעת אַתּ, כי רך-לב אני מטבעי, לא אוכל להשיב פני איש… מה לעשות, אם לא אוכל, אם מתמלא אני רחמים כרגע! צר לי מאד על שני הזהובים….לראש הדף

 

ח. ספּוּרי מעשׂיות    🔗

כן יצאתי מבית הרב, והמשכּיל הולך אתי ומנַחם אותי, ופתאום ניגש אלינו השמש, ויבטח אותנו, כי לפי הנראה תשקוט המהומה, ועוד ביום המחרת נוכל שוב לחדש את מעשינו. את הערבוביה הסבו, לפי דבריו, שני " מי שהיו" בעלי-בתים, אשר ברדתם מנכסיהם היה האחד למוכר יי"ש בלי תעודה והשני לסוחר סוסים בלי תעודות…

פני המשכּיל צהלו.

כן, ביום המחרת נשוב ונכתוב. בין מנחה ומעריב ידבר עם בעלי-הבתים כדבעי, ולא ייקרא שמו בישראל שמֶריל (זהו שם המשׂכיל בטישוביץ) אם לא יהפוך את העיר כולה!

– יכולים הם לעמוד על ראשיהם והסטאטיסטי"ק תיעשה! – קרא “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”!

אם כן, גם בחדר למד!

שבתי בלווית השמש אל בית מלוני, ושם מצאנו מנין מתפללים. האלמן בעצמו עובר לפני התיבה.

בין מנחה ומעריב החלו הנאספים לדבר בעניני פוליטיק"ה, ואך אחרי תפילת ערבית נגעה השיחה אל עצמנו.

ו“העולם” מלא תקוות טובות, ישועות ונחמות.

ראשית, הדבר אינו נוגע אליהם כלל וכלל; יתעצבו אלה הנוטים אחרי בתי-הספר, המבקשים שיהיו בניהם לרופאים, לרוקחים וכדומה… שנית, הם לא יגדילו עקב על “יענקלי”; יאמרו אומות -העולם מה שיאמרו, ליענקלי יש שכל טוב… שלישית – גלגל שחוזר הוא… עולים אנחנו ויורדים, יורדים ועולים… רביעית – הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ועוד חמישית – גם היהודים הטובים לא יחשו…

– האמינו לי, – קפץ בראש בעל עינים קטנות ולוהטות מתחת למצח צר – האמינו לי, כי לוּ היתה אחדות בין “היהודים הטובים”, לוּ נתנו יד אחת, וחדלו מלומר תחנון פעם אחת, כי אז בעל-כרחו בא המשיח!

– הלא הקוזיניצעֶ"ר חדל!…

– דרור אחת לא תביא את האביב! – ענה האברך. – נחוץ שיהיו כולם בעצה אחת, יד אחת! וגם שיאסרו על כל ישראל… לפעמים צריך להתעקש, להתנגד ולעמוד על הנפש!

– גם זה לא יועיל, – קרא אחד ויקרוץ אלי בעינו – ואם יאסרו הם באיסור חמור לאמור תחנון, האפיקורסים לא יחשו! להכעיס ישובו להתפלל ויאמרו תחנון.

– ומה בצע, ובין הגדולים בעצמם אין שלום… גם ביניהם מחלוקת.

והם נאנחים. על לב כל אחד מהם עולה בלי ספק זכרון המכּות אשר הוכּה, הצרות אשר סבל על-ידי המחלוקת בין הגדולים. הלא על-כן הם מחשים; אין מתעורר לשאול “ומי האשם בפרוד הלבבות?” מיראה פן יפטור מדון חדש… ואך נאנחים הם על חסרון האחדות בין הגדולים בפרט ובכל ישראל בכלל.

חיוויתי דעתי, כי סבּת כל מחלוקת היא לא פירוד הלבבות והדעות, כי אם העניות המנוולת… אין עסק וענין לענות בו, העם הולך בטל, הבטלה מביאה לידי שעמום, ומן השעמום הזה חפץ כל איש להציל את נפשו בבקשו לו עסקים אחרים, עסקי שוחטים, חלפים, רבנים וצדיקים. האות, כי בערים הגדולות, בערי המסחר, אין פרץ ואין צוָחה בעסקי הקהל….

– כן הוא – מודה אחד הנאספים – מדה גדולה היא העשירות.

ובאנחה הוסיף:

– לו היה לי מעט שכל, שכל כמידת הצפורן, כי אז הייתי עשיר גדול, כי אז יכולתי לעשות שלום בעיר…אך בי היה הדבר תלוי.

– ומה היה לך לעשות? - שאלתי.

– לחפוץ!

– כן הוא, אמת הדבר! – מניעים ראש מכל עֵבר.

– המפורסם אין צריך ראיה!

והיהודי אשר חסר שכל כמידת הצפורן, אשר לא אבה להתעשר, הוא סמל העניות… רזה הוא, כחוש וצהוב; מעילו מזכיר את תלבושת הרב…

אך באותו רגע פרץ צחוק מפי המשׂכיל, אשר בא מבית-המדרש לבשרני, כי עלתה בידו להטות לחפצי את לב פני העדה.

– ר' אליה! – קרא בצחוק פרוע - בלי ספק מכרת לאחר את גורלך שעה אחת קודם הקלפי!

– ראו נא, התאונן ר' אליה באזני הנאספים – איך הוא מתלוצץ, כאילו הוא עצמו אינו זוכר את המעשה שהיה.

– חי-ראשי מתלוצץ המשׂכיל – אם אזכור מאומה, אולי כבר שמעתי את השקר, אך שכחתיו…

– שקר?! – קרא ר' אליה ויקפוץ ממקומו – פשוט שקר?! אמנם לפי שכלך הגס עוד דברים רבנים ונכבדים מזה שקר וכזב המה!

– כן הוא! קורא המשׂכיל. להשקיט את הריב אני שואל:

– וגופא דעובדה היהי הוָה?

וַתנח מעט דעתו של ר' אליה.

– בודאי – התחיל לסַפּר – שמעת שמע הצדיק מווֹרקא?

– בודאי

הוא שואל והוא עונה:

– בלי כל ספק! גם תינוק מוטל בעריסה יודע… הכּוֹל יודעים… אבל היודע אתה, שאליו נסעו גם חסידי אומות-העולם גם אשכנזים ואפילו ליטאים? בעיני ראיתי! וגם ידוע לכל העולם, שאירע שם מעשה בדבר “תוספות”… הליטאי חפץ לגלות את חריפותו, ומראה איזה תוספות… הרבי ז“ל אומר בכוָנה ההפך, השוטה אינו מרגיש וקורא: רבי הלא בתוספות נדרים מבואר ההפך מדבריך…. מה לי להגיד לכם? נסים ונפלאות נעשו להליטאי הפוחז, שלא קרעו אותו אנשי-שלומנו כדג… אך לא זה עיקר המעשה, חפצתי להזכיר לכם שהצדיק מווֹרקא היה מדבּר עם הקב”ה כדבּר איש עם רעהו.

– רבונו של עולם, התייצב פעם אחת באמצע החדר – אפשר הוא שדי בענוּי בניך בשרב ובחום, הלא אינם יכולים לעסוק בתורה!

כנראה ענו לו מן השמים, הוא עונה גם-כן:

– אם כן, שַאני, הנני מצית לך יהי כדבריך… אבל… רבש"ע, אפשר שתתן על החשבון גם בעולם הזה?

עוד פעם עונים מן השמים, ותשובתו בצדו:

– מילא, אם אינך חפץ, יהי כדבריך! הנני מבטל רצוני… נאמן אתה לנו ונמתין לך!

אך גם לזה לא כָונתי. העיקר היה קודם סנדקאות; קודם סנדקאות היה קשה כברזל, אז לא הועילה שום אמתלא בעולם… ויודעים היו שם, שאז אין עצה ואין תחבולה נגד רצונו, הלא המרו את פיו! אז הביע חפצו ברמיזה קלה, ומיד נתקיים… והוא בכבודו ובעצמו גילה לנו את הסוד. הוא היה אומר: בשעה שאני הולך לקיים מצוַת סנדקאות, זוכר אני את האיזמל, ותיכף ומיד הנני בבחינת פחד, ועל-כן רצון יראיו יעשׂה.

והצטער מאד שנתגלה הדבר, ואמר שבגלל זה לא יאריך ימים על הארץ, לפי שהוא משנה סדרי בראשית ומבטל פסקי הפמליא של מעלה, ואם יאריך ימים ישוב העולם כולו לתוהו ובוהו…

ואמנם צריך היה הדבר להיות בסוד, אך חברך חברא אית ליה…

לי נודע הדבר באופן פשוט מאד; גבאו ר' משה היה גיסה של אשתי הראשונה, הוא גילה לי את הענין… הצדיק ראה באספקלריה המאירה, שבגד בו ר' משה, והעבירו לחצי שנה… ולא יכלו אנשי-שלומנו לראות בצערו של ר' משה, וַישתטחו לפני הקדוש, וַימחול לו, וישיבהו על כנו כמקודם…

אך גם זה אינו שייך לעניננו. די שלי נודע הדבר בראשונה, מעצמו מובן, ששמרתי את הדבר בלבי, חכּיתי לעת מצוא. הן לא אטריח את הצדיק בשביל דברים של מה בכך. ואז גר הייתי רחוק פרסא אחת מווֹרקא, אשתי הראשונה היתה עוד בחיים, ומצבה לא היה ברע. אמת שקשתה לפעמים הפרנסה כקריעת ים-סוף, אך סוף כל סוף היה לחם לאכול ובגד ללבוש. לאשתי הראשונה היה “מעמד” בשוק, ואני הרוַחתי גם כן מעט מזער על ידי שדכנות… מלבד הטף, עוד היה זוג סמוך על שולחננוּ, בתי הבכירה… בעלה היה למדן מופלג ועוסק כל היום בתורה… ומה היה חסר לנו?

ויהיה היום וחתני היה בגוּר, והיום יום שוק, ואשתי על מעמדה, ובתי מקשה לילד… פטר רחם… יום השלישי לחבליה… ביילא-מאשי המילדת אובדת עצות היא. לא הועילו קרני-דאומנא, לא הלחים ולא היבשים, וחייה תלואים מנגד. ומה אומר ומה אדבּר, אם גם הקזת דם לא הועילה! פתאום – קרן-אור באפילה! השמועה עשתה לה כנפים, כי הקדוש בא למצוַת סנדקאות, וַתּחי רוחי… ואני תפלה שיחַיֶהָ הקב"ה אך עוד חצי יום, חצי יום… כי הרשות לראות לפַנַי-ולפנים ולראות פני צדיק נתּנה רק כשעה חדא קודם הסנדקאות… ותפלתי נשמעה… איזה שעות קודם לזה הוקלו המכאובים, בתי שבה מעט לאיתנה. וַתגרש את אִמהּ אל מעמדה בשוק, ואוַתר אני לבדי אתה… ותקרא לי לגשת אל מיטתה… יש לה מה להגיד לי… ומה הגידה לי? נשים קלות-דעת, נשים פתיות; בשעת לידתן כועסות הן על הבעלים ונודרות הנאה מהם, כידוע… “שמוליק, – אמרה לי בלחש – לא מצא חן בעיניה מעולם, אל החופה הלכה כאילו כפאה שד, נשׂוא פניו לא יכלה, לזרא היה לה”… ואת אמה שלחה מפניה, מיראה… האֵם אכזריה היא… גם בעמדה תחת חופתה בקשה להכותה…

אנוכי, כמובן, מדבּר אל לבה, פותר את חלומותיה לטובה… מסַפּר אני לה, כי כבר הכּוֹל נשמע, הכּוֹל נודע, כי זהו אמנם קרבן החטאת… לפי שישנן נודרות ונשבעות, וכדומה… אבל הלא “אין אדם נתפס על צערו” ומה גם אשה… אך היא באחת: בחלה נפשה בשמוליק… ואיננה צריכה לא לנדרים ולא לשבועות, כי מלאך-המות עומד אחר הכותל, והוא יגאלנה…

מעצמו מובן, שלא שמתי לב להבליה, אחרי רואי בחוש כי הוטב לה, כי לחייה התאדמו, עיניה מבריקות ושכלה צלול, ועד הסנדקאות אך כחצי שעה… עיניה זולגות דמעות, ואני שמח… כי יפה היתה באותה שעה, יעלת חן באמת…

וחתני יושב על יד מיטתה ושומע את דבריה, ומשוחח אתה… את המילדת שלחתי החוצה לקנות עריסה בשביל הילד אשר יוָלד, ועיני נטויות אל השעון, מתי תגיע שעת הפלאות!

לבי מתגעגע בקרבי לרוץ אל הבית, אשר שם יתבודד הקדוש, לראות את ההכנות, לדבר עם הגבאים וביחוד עם שאֵר-בשרי ר' משה; אך איככה אעזבנה לנפשה גלמודה ועזובה בעיר? כי יום השוק אצלנו אך פעם אחת בשנה, והוא יומא אריכא של שלושה ימים רצופים, וצינור השפע היחיד והמיוחד לכל בני העיר לכל ימות השנה… ויום השוק הוא יום הצום, לא יאכל איש לחם ולא ישתה מים, גם שינה לעיניו לא יתן, והילדים והחולים והיולדות נעזבים אז לנפשם… גם אצל הקדוש, מובטח אני, שלא היה איש… ועל כן – הנני מחכה.

אך פתאום הורע מצבה… באחזה בידי, נופלת היא אחורנית על הכר, מעוָה את פניה, מלחייה נס כל נטף דם, כפעם בפעם התחלחלה, ותהמה כחליל… הנני צועק ואין עונה… אין קול ואין קשב, אך מבעד החלון אשמע שאון השוק, כשאון היער ביום סופה… בתוך עיר הומיה, בתוך אחי ובני עמי והמון המוני אִכּרים, נעזבים אנחנו כמדבר שממה… הנני חפץ לפתוח את החלון, לקרוא לעזרה, אך היא מַחזקת בידי בשארית כוחה…

ופתאום והשעון משמיע את השעה השתים עשרה, את שעת הרצון לפני הצדיק. הנני מושך את ידי מתוך ידה בחזקה ונס החוצה… בית בעל-הברית היה בקצה העיר השני, ואני רץ ודורס אנשים, ומהפך צרורות של סחורה, ומקפץ על עגלות… הנני טשׂ, ובכל זאת ארכה לי העת, כמדומה לי שמאה שנים אני רץ… תקופת תמוז, ואני במרוצתי מרגיש קור וקפאון בכל איברי… הנה הנה! כבר רואה מרחוק את הבית… את ביתו של צמח בעל-הברית… ולב יודע מרת נפשו, לבי דופק בקול פחדים, מרגיש אני ששם יציאת-נשמה… הנה החלון הראשון, לא ארוץ עד הדלת, אין לי פנאי, בעד החלון אקפוץ, הנני רץ אל החלון, אבוא כגנב, כגזלן… את שארית כוחי אאסוף, עוד קפיצה, עוד קפיצה אחת… ובאזני מצלצל קול החולָה, קול קורא: אבא, אבא… ואני מקפץ – –

נשימת המסַפּר פסקה, וישאף רוח בחזקה, אז השפיל עיניו ורסיסי דמעות נאחזו בריסיהן… והוא מוסיף בלחש שברון:

– לכבוד הקדוש תיקן ר' צמח את בדק הבית, ועל פני החוץ מוטל גל אבנים ואשפה… נפלתי, הנה האות על מצחי עד היום… נפלתי ולא יכולתי קום… לקול מפלתי באו הגבאים, וישאוני וַיביאוני אל הצדיק…

– שלוחי מצוה אינם נזוקין, – אמר הפה-קדוש, אמנם, אני שבתי חיש לאיתני, אך בשביל בתי איחרתי את המועד… בשובי מצאתי אותה מוטלת מתה על הארץ… מי יודע אם נפלה מעל מיטתה באחוז בה חבלי-מות, או אני משכ-תי-ה…

דממה, כל אחד מאתנו מרגיש אבן מעמסה על לבו, אך “המשכיל” התנודד כרגע:

– נו, ברוך דיין האמת? ואיפה העשירות?

המסַפּר מוחה בכנף בגדו את דמעות עיניו ומסַפּר הלאה:

– כל זה ספּרתי לכם, להוכיח, כי שוא עמל אדם, אם לא הוכרז עליו מן השמים… למן העת ההיא השׂתרגו צרות שונות על ראשי – אחרי בתי הלכה גם אשתי הראשונה לעולמה, ה“מעמד” הולך וכלה בידי… גבר לבדו… ונשארתי עם הטף בלי פת לחם… וָאקח לי אשה אחרת… נשאתי אשה זקנה, לבל תלד בנים ובנות, ותשים לבה אך אל המעמד, להחיותנו ברעב… אולם המקח היה מקח טעות, מדי שנה בשנה הרתה וַתּלד בן או בת… בין כך וכך ו“המעמד” הולך הלוך וחסוֹר, כי גם ימי השוק הולכים וחסרים, ואז אמרתי בלבי: יבוא הקץ, אשליך את השדכנות אחרי גוי, ילך המעמד לאבדון, ואני אהיה לעשיר, ואשב כל היום ואעסוק בתורה. ואיך אהיה לעשיר? באופן פשוט, כותב אני אל מי שהיה גיסי, אל ר' משה הגבאי, “במטותא ממך, ר' משה, חוס עלי ועל עוללי, והודיעני מתי תהיה סנדקאות”…

לא עבר חודש ימים ושליח מיוחד בא, ובשׂורה בפיו, ואני רץ לווֹרקא, ואיני מתעכב אף רגע, ורץ תיכף ומיד להיראות פני הצדיק.

– ועוד הפעם גל של אשפה? – צוחק המשׂכיל.

המספר מביט אליו בעין זועמת ואומר:

– הקדוש ז“ל היה מקפיד מאד על הנקיון והטהרות, ידוע ליודע ח”ן, שכל עבודתו היתה בטהרות….

– ראו נא – קורא המשׂכיל – איך הוא מסתכל בי! נבלה סרוחה! מחוצף! ומי היה בעוזריך בבואך הלום ערום ויחף ורעב? החסידי ווֹרקא תמכו בידיך, או אני? הגידה?

הוא מסב פניו אלי וקורא:

– ועד היום הזה מה הוא? מלמד לבני! אם אקח את בני ממנו, ימות ככלב ברעב…

המספר שותק ואני מתערב בדבר:

– ספּר נא, ספּר ר' קרוב… למה תשית לב להתּולים?…

– ראה נא, ראה, – פונה המספר בתלונה אל המשׂכיל – הן גם הוא ה“כותב” שלנו (הוא מורה עלי באצבע), משׂכיל הוא… והכרת פניו ובגדיו, יענו בו כי הוא משׂכיל גדול ממך… בלי ספק אינו מאמין כמוך, ואולי עוד פחות ממך, ובכל זאת לצון לא יחמוד לו… הרשות לכל אדם לחַוות דעה אחרת. הרמב“ם ז”ל לא האמין אפילו בשדים, במה שעינינו רואות בכל יום ויום… אך איך שיהיה, בדברים כאלה צריך לדון בכובד-ראש ולא בקלות-דעת… ולא להתלוצץ, הלא זה הוא, זה מעשה רע…

– יהי כן, – עונה המשׂכיל רכות – אך כלה דבריך.

– לא אאריך עוד… באתי לפניו… בלי פתקה, בעל פה… אף גם בלי פדיון, כי אז, קודם הסנדקאות, הוא בבחינת “לא יועיל כל כופר, כלפי מעלה או כלפי מטה”… אולם פני הקדוש היו נוראים; חיל אחזני, ידי ורגלי רעדו. עומד אני לפניו, אך לפצות פה לא אוכל… והוא צועד אנה ואנה בחדרו.

פתאום התעורר:

– מה אתה רוצה? – שאג כארי.

– עשירות!

הקדוש לא שמע היטב את גמגומי.

– מה, מה אתה דובר? עשירות?! – שאל וקולו קול רעם בגלגל.

– לכל הפחות פרנסה – עניתי בלחש…

– מה פרנסה? – נתן עלי שלישית בקולו.

– לחם לאכול….

והוא דובר בי ורץ הנה והנה בחדר.

– בסך הכּוֹל מה אתה חפץ? – שאל אותי מרחוק.

– שבני יוסף יהיה ללמדן – –

צעקתי בקול, אך חי נפשי, כי לא אני צעקתי, אך איזה קול זר פרץ מקרב לבי, כי אני נפוגותי ונדכאתי, ולשוני דבקה לחכי.

ולא יותר… בשבוע השני נסתלק…

וכי הרבה היה חסר לי לעשירות? כמלוא השערה! לולא הפחד… לו יכולתי לעמוד בדעתי, לו שפתי ברור מיללו… אך לבי נהפך בקרבי…

וזה גם זה לא עלו בידי…

לעשירות לא הגעתי, כי לא ביקשתי, ובני יוסף אינו רוצה ללמוד… והכּול בידי שמים. חוץ….

קול המסַפּר נקרע.

– והיוצא לנו מדבריך הוא, – קרא המשׂכיל – שאסור להשאיר גלי אבנים ואשפה בחוצות, שאין עזר מאת הקדוש בלי פדיון, והעיקר שאין לפחד מפני צדיקים…

צלצול מכה רבה.

המלמד האומלל סטר על לחיו של המשׂכיל איש חסדו… לראש הדף

 

ט. היתום    🔗

בנו של בעל הבית, הנער היפה, תנועותיו המגוונות ופאותיו המסולסלות והמלאות נוצות לא ימושו מזכרוני. הנו עומד לפנַי ובכפו ירק-בצל, ועיניו זולגות דמעות: עוד אחד! או שומע אני את המית קולו באמרו קדיש, את ניגוּנו הרך והעמוק, החודר אל מעמקי הלב.

ובהכות החסיד את המשׂכיל, ראיתי את פני הנער והנה הפכו ירוק מפחד, ואתפושׂ בידו, ואוציאנו מן הבית.

– נלך מעט לשׂוח.

– לשׂוח? – גמגם בתמיהה.

– האינך הולך לשׂוח?

– עתה אינני הולך… בהיות אמי עליה השלום, בחיים, היתה לוקחת אותי בהלכה לשׂוח בשבתות ומועדים… אבי, ה' יאריך ימיו, מצווה לקחת ספר ולעיין בו בכל שעה פנויה…

והמלים האלה, בסיגנון של זקן, נאמרות ברעד ובתמימות יחדיו.

הננו במאפל האכסדרה. על פני העששית אשר על הכותל מרחפים קווי אור דקים בצורת “מגן דוד”. לא אוכל לראות את פני הנער, אך ידו רועדת בתוך ידי.

יצאנו החוצה.

השמים תלויים ממעל להעיר כשמלת תכלת עם כפתורי כסף; בעיני הנער ההולך אתי נדמו בלי ספק לפרוכת משוזרת ברצי-כסף… בחלומו הוא רואה בלי ספק כיס של משי כזה לתפילין שלו; כעבור חמש או שש שנים יקבל, בלי ספק, מתנה כזאת מאת הכלה שלו…

אחרת היא העיר באישון לילה.

גלי האשפה, הבתים המחשבים לנפול, נעלמו בדממת האופל ואינם. ומבעד לחלונות ולדלתות פתוחים נשקפים הכירים בעינים מפיצות אור ארגמן…

על הכירים כבר יעמדו בלי ספק קדירות מים, מוכנות לבישול תפוחי-אדמה או איזה מרק עיסיוֹת עם שעועית. לפי הסטאטיסטי“ק עולה בטישוביץ ההכנסה לנפש אדם 37 1/2 רובל לשנה, בערך 10 קוֹפּיקות ליום. אם נביא בחשבון שכר לימוד, כלי-בשׂר וכלי-חלב וכלים של הפסח, הוצאות לשבתות השנה ולמועדים, לאיזו מחלה שלא תבוא, ול”יהודים טובים", ועוד הוצאות שונות – אז נבין על נקלה, כי מרק בשׂר הוא חזון יקר מאד על הכירים, וכי את תפוחי-האדמה אוכלים על פי הרוב בלי שומן…

יש גם בתים עיוורים, בלי עינים, בלי כירים שבוערת בהם אש… שם – פת-לחם ודג-מלוח או פת-לחם בלי דג-מלוח, ואולי קריאת שמע בלי דג-מלוח ובלי לחם… באחד הבתים העיוורים עומדת בוַדאי האלמנה הזקנה, אשר צרכיה מועטים ותכריכיה מוכנים… היא קוראת את הווידוּי הגדול ומכה בידה הכחושה על חזה הכחוש… ואולי תמוֹד עתה במחשך את תכריכיה על בשׂרה, למען דעת אם אינם צריכים תיקוּן.

הנני רואה אותה… היא עומדת בתכריכיה, תפושׂה מחשבות וזכרונות… מעיניה הנדעכות מתגלגלת דמעה על לחייה הרזות… זוכרת היא את יום חופתה, את השמלה הלבנה, המוקפת פתיל זהב… והיא צוחקת באישון הלילה:

– מה מעטים הם צורכי האשה!

אחרת היא מחשבת היתום. ברוקדו על רגל אחת, הוא מתבונן אל הירח, השוחה בגאון אצילים מעב קל אשל משנהו.

– למה נאנחת, יתום? הראית כוכב נופל ממרומים וצולל בשאול תחתית?

– לא אדוני, חפץ אני שיבוא המשיח.

– ואז?

– אז תגדל הלבנה ויהי אורה כאור השמש!… בכל פעם – יתוַדה לפני בתום לב – כאשר אביט אל הלבנה, אתמלא רחמים עליה… אמנם חטאה בשפתיה, אבל מוסרה יארך מאד, מאד… הלא האלף השביעי הולך וקרב….

היתום הזה אך שתי בקשות לו: מאביו שבשמים – שתגדל הלבנה, ומאביו על האדמה – עוד ירק בצל!

וחשק נמרץ התעורר בי בקרבי להגיד לו: הנח, נער! עוד מעט וישׂא אביך אשה אחרת ואתה תהיה לבן-חורג, ואז תבכה לא מרחמיך על הלבנה, כי אם מחוזק יד אם-חורגת, מרעב,מצמא… שכח את הלבנה ואת הבצל יחדיו… והכון למלחמה בעד פת לחם! – אך עצרתי ברוחי…

יצאנו את העיר. מנאות השׂדה קידמתנו נשימת האביב, הנער הראה לי באצבע עץ, ונשב תחתיו. הוא יודע את העץ, בלי ספק היה יושב תחתיו עם אמו בעודה בחיים… היא הגידה לו, בלי ספק, מה גדל על התלמים הצרים של שׂדות האכּרים העירונים והוא מראה לי באצבע: חיטה, שעורה, כוסמת, תפוחי אדמה – –

– ופה יצמחו קוצים… הישנם גם אוכלי קוצים? – שאל הפילוסוף הקטן, הדורש לכל תכלית.

– החמורים אוכלים אותם…

– ומדוע – הוסיף לשאול – הכין הבורא לכל מיני בריאות מיני מזון מיוחדים?

– ילד! – עניתי – לוּ היה לכול מזון אחד, הלא היינו שווים כולנו…לראש הדף

 

י. הרב מיארטשוב    🔗

הוא שמח בחלקו. משׂכורתו ארבעה רוּבּל בשבוע, ויש לו די והותר. מה יחסר לו? בני ביתו: זקן וזקנה… לפנים היה דיין מורה-צדק באחת הערים הגדולות, וגם שם היה מקבל ארבעה רוּבּל לשבוע, אבל שם היו צרכיו מרובים, שם הכול ביוקר…

– הגע בעצמך, סעודת שחרית – למשל: גריסים בחלב, חצי ליטרא בשׂר בצוהרים, בערב חמין ופת לחם יבש – והכיס ריק בחצי השבוע! נהרא נהרא ופשטיה! סעודת-הצהרים בערים הגדולות היא סבּת העניות! כאן איני משועבד אל הכרס כל עיקר… היא לא תחלה אם אמתין עד הערב. בבוקר מעט חמיצת סלק, ובערב – בשר. כך נוהגים כאן, ומנהג כשר הוא, שנאמר: בערב תאכלו בשׂר!

אין קץ לשמחתו על עוזבו את העיר הגדולה עם המון דאגותיה.

– לי – אומר הרב – גם שם לא יחסר כלום. עיקר היקרות הוא הבשׂר, והוא בטבעו אינו אוהב בשׂר; הבשׂר הוא מאכל גס, מאכל כבד. בימות החול אוהב הוא מעט חלב חמוץ, בצל, ובהן-צדקו, שהוא מוקיר את החלב החמוץ מכל מעדני פורים; שלא להוציא את הכרוב, הוא אוהב בטבעו אך את המאכלים הפשוטים, אבל הרבנית – הלא איננה אתנו, ואינה שומעת – הוא מביט אליה בשחוק – אין אשה מתקנאה עתה אלא בקדירת חברתה, עליה היה רע המעשׂה: היתּכן, שאשת השוחט תבשל מעדנים ולה אין גם עצם יבשה… חטאת הקהל לא תוכל כפּרה! פה, ברוך-השם אוכלת כל העדה בשׂר כבשׂ, פשוטו כמשמעו, ואין קנאה ואין צער…

– קנאה, צער!… רוטנת הרבנית.

– יודע אני, יודע – צוחק הרב וראשו הקטן נע ועיניו נרטבות – יודע אני, שלא לשם הגוף העכור קינאת כי אם לכבוד התורה הקדושה. הנשמע כזאת? הלא הדיין גדול הוא מן השוחט, והשוחט מתענג על רוב טוב והדיין חסר-לחם… האין זאת… אבל מה דהוָה הוָה! בכאן פטור אני מכל זה. אין שוחטין בכל ימות השבוע!

וביותר הוא שבע רצון מן האוויר, בערים הגדולות לא נאה לבעלי-הבתים לדור בבתים קטנים, כי אם בבתים גדולים… באמצע ידורו העשירים. מתחת להם במרתף וממעל להם מתחת לגגות – העניים והאביונים. ובתוכם, מובן מאליו, שמשי הקהילה… ויושבים צפופים, דחוקים כעופות, רחמנא ליצלן, בלול… ומאין יהי אוויר לנשימה? “בימות החמה חשבתי, כי נחנק אני… הרבנית גנבה ממני את טבק-הריחה, אך נאלצה להשיבו לי, כי הרגל נעשה טבע, ובלי טבק-הריחה אינני אדם מן הישוב… גם לעיין בספר לא אוכל בלי ריחת הטבק”… ואם גם לא יריח, צריך הוא לגלגל בידו את הקרן… ועל אחת כמה וכמה בשעת הדבּוּר! בלי זה אובד-מחשבות הוא ומגמגם בלשונו.

ומה גדלה שמחתו בראותו את הרחוב ביארטשוב. רחוב גדול, מעלה עשׂבים! – אז חפץ “לצוות למנגנים לנגן לפניו” – אך למה לצווֹת, אם המנגנים הובאו מקומארוב לקבלת פניו! הוא משיב את נפשו בהביטו אל הבתים הקטנים כאגוזים, אל בתי העץ הנמוכים, המפיקים תום וענוָה… יש אמנם בית אחד גדול מאוד ובית-חומה – אך הוא של הפריץ.

ואיך לא ישמח בבתים הקטנים, אם אין לו צורך לעלות במעלות?… בטבעו הוא גבר חלש, כשל ברך… ולוּ דר בעיר הגדולה עוד שנה אחת, מובטח הוא שחלה ברגליו.

והעיקר הוא – המנוחה השאננה! אין פרץ, אין צוָחה, גם כלב לא יחרץ לשונו בכל ימות השבוע. וגם שאון ילדים לא ישמע… שם בחצרות וגם בחוצות – פורים כל ימות השנה! חבר בחורים משתוללים! פה בסך-הכול כשלושים ילדים, כן יחיו וכן ירבו, ושישה מלמדים מנצחים עליהם! – אין קול ואין קשב!

וברכת ה' – עיר בלי מחלוקת!

ישנם אמנם שנַים בעלי תכלת, ואני תפילה שיאריכו ימים… כי אחרי מאה ועשרים שנה, במותם, יפקוד עווֹן התכלת והיה לסלע מחלוקת… אך היום ההוא ירחק בעזרת ה', ועתה – השקט ובטחה!

ואנשי העיר אין להם פנאי. טרודים הם ממוצאי-שבת עד ערב-שבת מחוץ לעיר. הסוחרים סובבים בכפרים למשא ומתן, גם בעלי-המלאכה יסוֹבּו בכפרים לבקש עבודה – רובם חייטים, עושי כובעים, פּרוָנים – בכל יום ראשון בבוקר השכם יוצאים כולם לדרכם. בצאתם את העיר פושטים הם את מגפיהם ושמים אותם בשׂקיהם ומפשילים על כתפיהם, ומתפזרים איש לדרכו מקצהוּ. בערב שבת עם חשכה הם שבים… גם השוחטים שלנו סובבים בכפרים לשחוט עגלים.

למחלוקת עלולים אך ימי השבת והמועדים; יש שתפרוץ איזו מחלוקת קלה, אך לידי תבערה לא תבוא; אינם מסוגלים עוד לזה… אין להם לא כוח ולא עזות… ה“עולם” עייף ויגע, ושנת השלוָה נסוכה על כל העדה…

ועל כן יכול הוא לשבת במנוחה ולעסוק בתורה לשמה…

בלי מחלוקת כל עיקר אמנם אי אפשר; לפעמים יקרה ריב בינו ובין השוחט. אבל ריב לשם שמים…

חזון ה“שאלה” אינו נפרץ בעיר, שאלה היא מילתא דילא שכיחא… אין תערובת! בכל ימות השבוע משתמשים בכלי חלב, ולשבת – בכלי בשׂר. בשׂר וחלב בבת-אחת על הכירים לא יתּכן. שאלת הריאה – פעם אחת בשנה, ועל-כן אם אִינה ה' לידם שאלת הריאה, ישׂישׂו בני מעיהם! אם יתגלגל הדבר, יוציאו מן הארון את כל הש"ס והפוסקים עד האחרון שבאחרונים, אז חוקרים הם עד תכלית, ולא יימלט שלא יבואו לידי מחלוקת… ואמנם – השוחט (אומר הרב בשחקו קל) הוא עיקש גדול, עיקש ופתלתול, וכידוע כל הפוסל במומו פוסל, ועל-כן הוא אומר שאני העיקש… ומה איכפת לי?

בראשונה הצטער פה על שני דברים: על השמרים ועל הבית, והכול מצד הרבנית תחי' (עוד הפעם הצצה וחיוך). ומעשה שהיה כך היה: כשבא לכאן, הוּשוָה עם הקהל לרעות את צאן עדתו בעד ארבעה רובּל-כסף לשבוע, כי הרב הקודם היה מקבל את המשׂכורת הזאת, ומלבד זה היתה לו הכנסה ממִמכּר השמרים – דבר זה העלימו ממנו, והוא לא ידע… אולם ב“שבת הגדול” הראשון דרש דרוש נפלא על מאד על דבר חמץ בפסח, והעיקר על דבר המשהו, והדרוש לקח את לב העדה, כלומדים כבוּרים…

– כן הוא, – מטעים הרב את דבריו – כל הנשמות היו במעמד הר סיני, ושם נשמע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והנשמה, אף-על-פי ששכחה, בכל זאת מרגשת היא נועם התורה הקדושה, ששמעה על הר סיני, ויודעת כי היא מהני מילי מעלייתא…

ותיכף אחרי הדרשה, באותו חול-המועד עצמו, הוסיפו לו ה“פני” את ההכנסה מן השמרים.

באותו הרגע (מתוַדה הרב) נכנס בו ניצוץ של גאוָה, ותיכף ומיד קיבל את עונשו בצדו… צרות צרורות סבל על ידי השמרים; כל ימי השבוע היו לפניו ריבות וסכסוכים בין בעלות-הבתים והרבנית שתחי'. בכל ימי השבוע התאוננו באזניו – האחת על חלות קשות, השנית על חלות כבדות, והשלישית יצאו לה מן התנור חלות קשות ומתפוררות; וכולן מאשימות פה אחד את הרבנית, כי שמה היא מים בשמרים. וכי אני יודע? אני לא ראיתי את יציקת המים, הרבנית אומרת כי אינה יוצקת מים… ומה לי לעשות? האפסוק דין בריבות עם הרבנית? הנני עושה פשרה… בערב-שבת הנני מחליף לראשונה את חלותיה בחלותי, ולהאחרות אני מוסיף שמרים, וכן בכל ימות השבוע… ובכן – צרות צרורות… ומה עשה הקדוש ברוך הוא לחלצני מן המיצר? אחד החייטים קפץ בראש וַיבא שמרים כבושים – וַתּחדל ההכנסה…

ומעשה הבית כך היה…

לא אחת ושתים ראה, כי הרבנית צוברת לה כסף… מה איכפת לו? תצבור ותטמון… אפשר שהיא רוצה לקנות מתנה לנכדיה, כי ברוך-השם מצב הבנים בטוב… יהי כן… בעיניו הדבר אינו שוֹוה להתעסק בו… הקמצנות מידה מגונה… הוא פוסק הלכה כבית הלל: ברוך ה' יום יום… הוא שמח בחלקו, ואינו מתיירא שמא יתהפך הגלגל… אך הוא שונא את המחלוקת. הרבנית חפצה לצבור, תצבור ותטמון. פעם אחת עלה על לבו, אולי מכינה היא לעצמה ליום אחרון; מנהג הוא אצל הנשים הצנועות. דעתו אינה נוחה מזה, אבל אינו מתערב…

ועסק השמרים היה אז בטוב, ופעם אחת ספּרו לו בהיותו במרחץ, כי הרבנית קנתה עצים לבנין!

– אמרתי, מהתלים הם בי, אך באתי הביתה, והנה באמת נכון הדבר! כבר הזמינה לה גם אומן, ובשבוע הבא תתחיל לבנות את הבית…

יהי כן, תעשה את חפצה. הוא לא יתערב מטוב ועד רע.

וכן היה, הרבנית בנתה ביתה, וכאשר נגמר כל הבנין וכל כלי הדירה הובאו אל הבית, לקח עם השמש את צרור הספרים וַישׂאם הביתה….

– יהי כן, מה איכפת לי, הנני “בעל בית”!

אולם מביתו עד בית-המדרש היה מרחק רב.

– ולא עליכם, לעת זקנתי, ברכי כושלות… ספרים רבים אין אתי, ובפרוץ המלחמה עם השוחט, פשוטו כמשמעו – אין כלי זין… לקחת מבית-המדרש אסור בחרם חמוּר מקדמת-דנא, ולא רק להרב, כי אם גם לראש הקהל. כן נעשׂה והנעשׂה אין להשיב… ושומר נפשו ירחק מזה…

– הרבה הצטערתי על זה, והרבה בטוּל תורה היה לי מזה…

– מה עשה הקדוש ברוך הוא? נפלה דליקה בעיר, והרבה בתים נשרפו ושלי בתוכם… אמנם, לבעלי-הבתים לא היה כל היזק מזה, כי בתיהם היו מבוטחים באחריות, אך הרבנית לא עשתה זאת, ועתה הקצה לי הקהל מדור בפני עצמי בבית-המדרש….

והנני דר עתה בד' אמות של הלכה… לראש הדף

 

יא. לאשטשוֹב    🔗

בליל-קיץ אפל, כחצות, באתי אל העיר. עוד הפעם רחוב מרובּע, מוקף בתי עץ ואבן. אך באמצע השוק המון אבנים לבנות; מה זאת? אך כאשר קרבה אליהן העגלה – והנה האבנים תנענה, תמושנה ממקומן תנשׂאנה ותהיינה לבעלות קרנים… עדת עזים לבנות!…

ועדת העזים חכמה מעדת טישוביץ… אחת ושתים הרימו את ראשן, התבוננו עלי בעינים מתנמנמות, ודי בזה. העדה שבה למנוחתה, אף כי הנני איש הסטאטיסטי"ק…

עזים מאושרות! איש לא יעליל עליכן מאומה! ועל-כן לא יפיל עליכן פחד הסטאטיסטי"ק אמנם שוחטים אתכן, את העזים… אך על מי לא תעבור כוס? נעלה מעל כל ספק, שיסורי העזים הם אך אחד משישים מיסורי טישוביץ…

זוכר אני את אשר אמרו שם: בלאשטשוב תעשה את מעשׂיך על נקלה… העדה שוקטת ושאננה… איש לא יספור את צעדיך… הקהל ועדת העזים שווים המה… כאלה כן אלה שקטים שאננים.

אך בעל האכסניה אומר, כי לא נקל הדבר.

– התחזור על כל בית ובית, התלך מחצר אל חצר, מדירה אל דירה?

– בלי ספק!

– מי יתן ויענו רכות!

– ולמה יענו קשות?

– היהודי איננו אוהב לפתוח את כיסו לפני איש זר ואיננו מונה את כספו בכלל.

– מפני הברכה?

– לא, מפני הקללה – בהיותו בטוח כי יימס…לראש הדף

 

יב. הנסיון הראשון    🔗

בבוקר השכם נתמלאה האכסניה… שמי הולך לפני. הנני עושׂה נסיון. אני פונה את אחד הבאים בברכת צפרא טבא.

– צפרא טבא, שלום עליכם!

בעצלות מושיט הוא את ימינו ונוגע בידי בראשי אצבעות קרוב.

– שמך, רב קרוב?

– לוי יצחק.

– שם משפחתך?

– למה לך לדעת את שם משפחתי?

– וכי סוד כמוס הוא אצלך השם?

– חס ושלום, אין לי, ברוך השם במה להתבייש… אבל גם הסטאטיסטי"ק איננה סוד כמוס, ותוכל להגיד לי…

– וכי אינך יודע?

– בדיוק אינני יודע…

– הלא תוכל לדעת את השאר על פי דוק ותשכח…

– בּרנפּלץ – עונה הוא מבויש מעט.

– אשה?

– “אֶט”…

– מה זאת אֶט"…?

– הוא חפץ לגרש את אשתו – עונה בעדו איש אחר.

– כמה בנים?

מוכרח הוא לעשות חשבונו: “מאשתי הראשונה… שלי… שלה… מאשתי השניה… שלי… שלה…”

– יהי שישה…

– למה “יהי”! האינך יודע בדיוק?

רואה אתה, זה “הדיוק” איננו מוצא חן בעיננו… למה לך לדעת בדיוק? וכי פקיד אתה ומתחייב בנפשך, אם לא תדע בדיוק? ואולי משלמים לך לגוּלגולת? היבוא אחרי-כן רואה חשבון ויבדוק אחריך? מה זאת “בדיוק”?

הגד “בהמה” הגד! אם החילות – גמור! – אומרין לו מן הקהל.

הוא סופר עוד הפעם וגומר:

– תשעה.

– כמה בנים וכמה בנות?

– ארבעה בנים וחמש בנות, יחיו…

– וכמה נשׂואים ונשׂואות?

– גם זה יבוא בסטאטיסטי"ק?… הלא תוכל להגיד לי לאיזו תכלית!

– אמור, אמור! קוראים הנאספים בקוצר-רוח.

– שלוש בנות ושני בנים – עונה אחד בעד הנשאל.

– שוטה שבעולם! וישראליק?

– הן לא היתה החתונה.

– שוטה! בשבת זו יעלה לתורה…

ואני שואל:

– וכמה מבניך עבדו בצבא? ואתה בעצמך, העבדת בצבא?

– אני משוחרר… ארבע מאות נתנו כופר פדיוני… לוּ היו כעת בידי – הוסיף באנחה.

– ובניך?

– הבכור יש לו תפיחה תחת עינו ושבר לא גדול… מחלתו נחקרה בשלושה בתי-חולים, ואך מן המחנה הושב הביתה… ההוצאות עלו יותר מהוצאות החתונה… השני יש לו זכות ממדרגה ראשונה, והשלישי עובד בצבא…

– ואיפה אשתו, הלא נשׂוא הוא?

– מסתמא אצלי, למה תשאל.

– הלא יכלה לשבת בבית אביה…

– אביה קבצן – ענה בבוז.

– ואתה בעל בית?

– בלי ספק!

– מה שוֹויוֹ?

– לו עמד בזמושץ, כי אז עלה ערכו לאלפים, פה אין לו שום ערך…

– בעד מאה רוּבּל כסף תמכרנו?

– חס ושלום! נחלת אבות! לוּ נתנו לי חמש מאות, כי אז… אולי… הייתי יכול לשׂכור לי דירה ולעשׂות איזה עסק…

– ובמה אתה מתעסק כעת?

– במה אני מתעסק? ובמה יש לי להתעסק! היש עתה איזה עסקים טובים?

– ובמה אתה מתפרנס?

– חפץ אתה לדעת, במה אני מתפרנס? אני מתפרנס… אני חי…

– ומהיכן הנך חי?

– מהשם יתברך, הוא נותן ואני אוכל…

– וכי הוא זורק לך מן השמים?…

– בוַדאי! זורקים מן השמים… האינך יודע? צא וחשוב! לכלכלת ביתי נחוץ לי לכל הפחות ארבעה רובּל, לכל הפחות… מן הבית יש לי – כשנים-עשׂר רובּל לשנה… חדר אחד אני משׂכיר… מזה אני משלם תשעה מסים, חמישה לתיקוּן בדק הבית, נמצא שאני חסר כשני רובּל…

והוא בא לידי גדלות:

– תהילה להשם יתברך. כסף אין לי… לי אין כסף, אין כסף לכל היהודים העומדים בזה… אולי יש כסף להאשכנזים בערים הגדולות – לנו בכאן אין כסף! מלאכה איני יודע… גם אבותי לא תפרו מנעלים, ובכל זאת, ברצון השם יתברך, הנני חי; וחי אני כך בעולם הזה יותר מחמישים שנה, בעזרת השם! ואם בנותי מגיעות לפרקן, הנני משׂיא אותן, ומרקדין לפני הכלה כדבעי…

– כללו של דבר – מה מעשׂיך?…

– יהודי אני, יהודי פשוט ולא יותר… הנני עוסק בתורה, הנני מתפלל… במה עוסק היהודי? אחרי תפילת השחרית ואחרי התפילה בבוקר, הנני יוצא החוצה…

– אני עושׂה בכל הבא לידי! אתמול, למשל, שמעתי דרך הלוּכי, כי יונה הארוך חפץ לקנות בשביל אחד ה“פריצים” שלושה אילים; ביום המחרת כהנץ החמה רצתי אל פריץ אחר, שאמר פעם שיש לו אילים יותר מדי; עשׂיתי שותפות עם יונה הארוך והרוַחנו כל-אחד כעשׂרה זהובים!…

– אם כן סרסור אתה?

– לאו דוקא! לפעמים יעלה על לבי ואקנה כור חיטים…

– ומתי עולה על לבך?

– בשעה שיש לי מעות.

– ואם אין?

– אני משתדל שיהיו לי…

כללו של דבר, אחרי משא-ומתן ארוך נודע לי בברור, שר' לוי יצחק בּרנפּלץ הוא קצת “דיין” ויושב ב“בוררות”, קצת סרסור, קצת סוחר, לעיתים גם שדכן ולפעמים – גם הולך בשליחות.

מכל המלאכות הנזכרות והנשכחות יש לו פת לחם בדוחק בשביל בני ביתו וגם בשביל אשת בנו, אשר בעלה עובד בצבא, כי אבי האשה קבצן גדול הוא…לראש הדף

 

יג. נסיון שני    🔗

מוליכים אותי אל חנות.

גפרורים, מחטים, סכינים, כפתורים, סבון ירוק וצהוב, גם סבון ריחני מתוצרת בית. מעט בשׂמים ועוד מיני סדקית. על יד השולחן מבחוץ – מחרשה ישנה, זהו עסק צדדי.

מאחורי השולחן יושבת יהודיה, על ברכיה ראשה של ילדה כבת עשׂר, שהיא סורקת בכל כוחה.

הנני קרב ושואל:

– מי גר פה?

– הלא עיניך הרואות – עונה היהודיה, מבלי פנות אלי.

אך הילדה הקטנה הרימה את ראשה מעל ברכי אמה וַתּבט אלי בתמהון, לאמור: גוי ומדבר יהודית!

– התשכבי חצופה! – נתנה עליה אמה בקול.

– מה שם בעלך? – הוספתי ואשאל.

– משה.

– ושם משפחתו?

– ימח שמו וזכרו… זה ארבע שעות הלך לשאול קדירה מאת השכנה ולא שב עוד.

– מה זה תצעקי! – גער בה השמש – השיבי על שאלות האדון.

ואת פני השמש תשא, הלא הוא גובה-המסים אל בית הפקידות.

– מי צעק? מתי? הגם על בעלי אין לי הצדקה לצעוק?

– שם משפחתו – הנני שונה על שאלתי.

אך השמש נזכר וענה.

– יונגפריינד.

הנני שואל למספר הילדים, והאשה עונה בתחנונים:

– אדוני היקר, לך לך עתה ושוב בשעה שיהיה בעלי בחנות… הדבר הזה נוגע אליו, לי די לדאוג לחנותי ולששת ילדי השובבים… הנח אתה לי…

ואני כותב: שישה ילדים, ושואל: כמה נשׂואים ונשׂואות?…

– הרף ממני – ענתה באנחה נשׂואים ונשׂואות… לו היו לי נשׂואים ונשׂואות! הבכירה תשב עד שילבינו שערותיה…

– אך בנות, ובנים אין?…

– גם בנים יש לי שלושה.

– ומה הם עושׂים?

– מה להם לעשׂות? מרבים את צרותי, פיות פתוחים יש להם…

– מדוע לא ילמדו איזו מלאכה?

על השאלה הזאת עונה האשה במבט תמהון.

קונה אני איזה דבר למען הצהיל פניה.

– ואישך במה ישׂתכר?

– הוא משׂתכר? הוא? גבר לא יצלח הוא! גם לשלחו לקחת קדירה לא אוכל… כארבע שעות בושש האיש, אנחנו לא נאכל היום…

מפני חרון אפה, אשר התלקח פתאום, נסוגותי אחור.

בחוץ פגשתי את בעלה; הכרתיו, כי קדרה היתה בידו.לראש הדף

 

יד. בבית השוחט    🔗

בבית השוחט עולים לקראתי קולות שונים, מעורבים. קוקוריקו! קורא תרנגול עז-נפש, והוא קורא בגאון בוטח, כאילו אין חלף בעולם; ועונה לו עגל אסור בחלב, מוכן לשחיטה, אך גועה הוא מרעב ואת מר המוות איננו יודע… ולעומתם עונה ממעל, מנקיקי הגג, המון צפרים, מצפצף ומריע; כנפים להם, השוחט לא יבעתם, ושמש הקיץ מחממת, והארץ מלאה תולעים, וגם בני-האדם טובים להם; גם העני שבעניים, גם הקמצן שבקמצנים, משאירים להם פרורים קטנים…

– ציפ-ציפ-ציפ… הקן רך ומוצע, הוא מקושט בצבעים מזהירים, היא צנועה וענוָה, האפרוחים שבעים ואינם נכתבים בספרים בהוָלדם.

אך שאלו אותם, את הצוהלים והשׂמחים, מה זאת “הטלת מום בקדשים”? שאלת “מום בקדשים” מרעשת את בית השוחט. בה הוגים שני אברכים פשוטים במלבושיהם חוץ מן הטליתים הקטנים, הרגלים יחפות, על ראשיהם כפות… פסולים הם האברכים לבדוק תעודות-מסע או מסחר, לבקר סחורות הגבול, אך כשרים הם אליבא דכולי עלמא לבדוק קדשים לקרבנות, לימות המשיח…

“בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם”, לקח האכּר את אדמתו, הדייג את הנהר, הצייד את היער, הגנן – עץ עושׂה פרי למינהו, הסוחר את המידה והמשקל וכו' וכו', המשורר, לפי עדותו של שילר, היה תועה אז ביער… הזמיר הריע לו שירי עגבים, העצים גילו לו את כל סודות היער ורכילויותיו, ומרחוק, על שפת הנהר שבין העצים, נגלו לו ברכיה של כובסת… וכשובו – כבר נחלקת הארץ, ובאוצר היוצר לא נשארו בשבילו עוד, כי אם נשׂיאים ורוח, טללים, צבעי הקשת וצפּורים… גם הכובסת נעלמה, כי היתה למינקת בבית אחד העשירים…

ביקש המשורר לבכות לפני הקב"ה, אך בת-קול יצאה:

– למה תצעק אל היוצר? הלא ניתן לך כוח דמיון, ברא לך בעזרתו ש"י עולמות ויותר…

וַיקנאו בני האדם במשורר, הבורא עולמות; האִכּר עובד את אדמתו בזעת אפיו; הדייג איננו גם הוא פועל-בטל, רגלי הצייד תפוחות ממרוץ, בלי עמל הגנן לא יתן עץ היער פרי למאכל, גם על הסוחר לעמול, על כל פנים לזייף את המידה והמשקל… סוף דבר – הכול רצים, אצים ועמלים, אך אחד הוא המשורר השוכב פרקדן כל היום ובורא לו עולמות…

אך משגה היה אתם… נשמת המשורר היא כחדר-האופל של מכונת-הצלום. הסובב אותו – העולם עם הביצות והאגמים, עם החזירים החובקים באהבה רבה אשפתות, מצטלמים בו בשינויים קטנים מאד… אם החזיר מכיר את מקומו, מה טוב, אך אם הוא עולה לגדולה ומושל בכפה – הוא משתקף גם בעולמו של המשורר, וגם המשורר יקוץ בעולמו…

אין להתקנא במשוררים! אך ראוי להתברך בשני האברכים, בבן השוחט וחתנו. בעולמם אין ביצות וחזירים, אין תולעים ואשפתות – בין עולם הקודשים והמומים-שבקודשים ובין עולמנו אין שום קשר ויחס… ועל כן חרדו האברכים לקראתי, לקראת איש בא מעולם אחר, מהעולם הזה. הגמרות נסגרו…

איפה השוחט בעצמו? – הוא הלך אל אחד הכפרים, ועל-כן גועה העגל ומחכה לפתרון רעבונו וחייו יחד. ואשתו של השוחט? יש לה חנות בעיר, חנות של אריגים… שניהם אינם בבית, אך אצל הכירות עומדות שתי נשים צעירות, אדומות אודם משולש: אודם הבא מן האש שעל הכירה, אודם של נחת מתורת בעליהן, ואודם של בושה בבוא הביתה איש זר, “אשכנזי” במלבושיו… האחת לקחה כנף סינרה אל פיה, השנית פסעה אחורנית שלוש פסיעות של “עושה שלום במרומיו”, ושתיהן מביטות עלי מתחת מצח קצר ופיאה נכריה, נחרדות ומתפלאות.

אך האברכים התאוששו עד מהרה, כבר לקחה אזנם שמץ דבר על ה“רושם” ובמקום תורה שם חכמה, ויבינו דבר מתוך דבר, כי מי יהי האשכנזי הזה, אם לא ה“רושם” בעצמו?

ואני שואל, והם עונים מהר-מהר, כאילו חפצים הם להפּטר ממני.

שכר השוחט, אבי האברך האחד וחותנו של השני, ארבעה רובּל לשבוע; מלבד זאת הוא משׂתכר מן השחיטה בכפרים… לולא “שחיטת חוץ”, שבני העיר אינם נזהרים בה, כי אז עשה עושר. החנות מביאה אך מעט, אך גם זה לטובה, הפרוטה מצויה. פרנסה, ברוך-השם, ישנה, גורל האברכים בטוב, סמוכים הם על שולחן השוחט, עד מאה ועשרים שנה; השולחן מלא דשן, קרָבים ובני-מעים לא יחסרו. ואחר מאה ועשׂרים שנים יחלקו את המלוכה, האחד יקח את החנות, השני יהיה לשוחט ואת הבית יחזיקו בשותפות…

ופני האברכים ונשיהם, בני בית השוחט, בריאים הם ויפים מפני כל בני העיר, בעלי-הבית ובעלי-המלאכות בלי להוציא את המוֹסכים או את החובש… השוחט רואה פרי טוב בעמלו…

– יבואו ימים – אמרתי בלבי בצאתי את הבית – שגם המלמדות תהיה לפרנסה טובה ומשובחת…

אבל עוד לא “כלו כל הקיצין”, ישנה עוד פרנסה אחת טובה…

בבית השוחט גרה שכנה, והיא משלמת שכר-דירה חמישה-עשר רובּל לשנה. דלת מעונה סגורה, אך בעד החלון, הפונה החוצה, רואה אני חדר נאה, מיטות גבוהות, מוצעות כלי-לבן, כלי בית מעץ אדום, על הכותל בצד הארובה תלויים כלי נחושת, באמצע הקורה מתנוססת מנורה מנחושת קלל, והחדר כולו מלא “רחבות” ואורה.

– גם כסף יש לה – אומרים לי.

ואני רואה ארון גדול, סגור ומסוגר ומצופה פחים מנחושת קלל…

– בארון כלים, תכשיטים או כסף?

– בוַדאי… מה יחסר לה? מטמונים יש לה! “כל בני העיר מונחים בכיסה”..

השכנה הזאת היא אלמנה… ובימות החול חדרה סגור. משום שהיא חוזרת הביתה רק משבת לשבת, וביום ראשון בבוקר היא יוצאת עם שלושת יתומיה את העיר ונודדת בסביבה ומחזרת על הפתחים. לראש הדף

 

טו. הרבנית מסקוּל    🔗

אסתר, הרבנית מסקוּל, גם היא ירקרקת, אך לא חוט אחד של חן משוך על פניה! כולה היא מזהירה בחן וחסד. זקנה היא, דלה ורזה, עור פניה זך-אדמדם, וראשה הקטן מתנועע כאתרוג מעל מטפחת החזה. אך לאתרוג ההדור הזה שתי עינים גדולות וטובות…

יושבת היא גלמודה. לנסוע את אחד מבניה, הגרים בעיירות שונות, לא תאבה; איננה חפצה בסכסוכים של “כלה וחמותה”. וגם – “לפני עיור לא תיתן מכשול”. הבעל אינו רואה בנגעי אשתו, ובא על נקלה לעבור על כּבוד-אם…

– כן ברא הקב"ה את עולמו…. ולוּ ראו הגברים את נגעי נשיהם – הוסיפה בצחוק חן – כי אז היה מספר הגיטין כמספר הכתובּות. עוד זאת: בעלה הרב מסקוּל, היה אומר: “אלמנה הנזקקת לבניה היא עגונה כפולה”.

וכל שיצא מפי בעלה ז“ל כדאי הוא והגון להיות מפותח בזהב ומעולף ספירים, לשׂאתו על הצוָאר כ”עיר של זהב".

– אמנם אומרת היא בבת-שחוק נוגה) הנשים אינן נושאות עוד תכשיטים כאל… יש להן יפים מזה לפי דעתן…

ארבעים שנה ראתה חיים עם הרב מסקוּל אך להישאר שם לא יכלה. משמת “הרב מסקוּל” פנה הודה, פנה זיוָה… לסקוּל היא נוסעת פעם אחת בשנה לזכרון נשמתו, ביום היאּרציי"ט… אך יותר מיום או יומים ללא תוכל להתמהמה שם – העיר שוממה!

ארבעים שנה ראתה חיים עם הרב מסקוּל, וַתּקבל את קלסתר פניו, תנועותיו ודעותיו…

הוא (אל אחטא בלשוני) היה מתנגד, וגם היא איננה מאמינה ב“יהודים טובים”.

הוא היה עוסק אך בנגלה, וגם היא יושבת על ה“צאינה וראינה”, על ה“שולחן ערוך” בעברי טייטש, ודי לה.

אחרי הקידוּש וההבדלה של הרבי מסקוּל לא תאבה לשמוע אותם מפי גבר אחר, והיא מקדשת ומבדילה בעצמה על הכוס, ובאותו הניגוּן, ובאותה המתיקות שהיא מקדש ומבדיל הרב מסקוּל, בלי לגרוֹע אף הגה אחד…

כמוהו נזהרת היא במאכל בשׂר מן השאלה, מן הסירכא. והיא מלומדת גדולה, בקיאה במנהגים… לא אפונה, כי יודעת היא הלכות אסוּר והיתר בעל-פה, שראויה היא לסמיכת הוראה…

ארבעים שנה רצופות עמדה בלי ספק אצל הכירה ופניה אל העבר השולחן, ששם ישב הרב מסקוּל על תורתו ועבודתו… עיניה-יונים היו ספוֹג לכל תנועותיו, ואוזניה – רשת לכל הגה יוצא מפיו… היא היתה “עזר כנגדו” באמת, מחשבותיו עברו אל מוחה, ורגשותיו – אל לבה…

זה אלפי שנים החליף הים את יצועו, אך תנועות גליו עודן חקוקות בסלע שעל השפה, ולב הרבנית היה ספוֹג ולא לב אבן…

מנהגי הדור החדש אינם מוצאים חן בעיניה. בדברים שבין אדם למקום, יריב לו הקב“ה! ואולי זה הוא רצונו, אולי הוא אומר: נצחוני בני, וצוחק, כביכול. אבל ההנהגה בעצמה… בלי שכל, בלי תכלית, למשל הבגדים! המשי – קורי עכביש, וגם חותכים אותו לראשונה לחתיכות, ואחר כך עושים בגד… ולמה יסכון בגד כזה? פרוכת לא תעלה ממנו, גם למלבוש לתינוק לא יצא עוד… האוֹיבּלע”ן שנשארו מלפנים מתייקרים מדי יום ביומו… השביס הוא דבר קיים לעולם, ממטפחת-החזה תוכל סוף כל סוף להוציא את החוטים לכסף ולזהב, אך למה יסכנו פניני-זכוכית ויתר התכשיטים המזויפים?

ולפי דעתה מנַוולים הם את האִשה ולא יותר, ובכל זאת איננה נוטרת להם שׂנאה היא לא תתעבר על כל ריב… בעלה הרב מסקוּל היה מתנגד, ובכל זאת לא היה רודף, חס ושלום, את החסידים…

בעלי-הבתים – זוכרת היא – התאוננו פעם באוזניו, כי החסידים עוברים זמן קריאת-שמע. ומה ענה הרב מסקוּל? הלא שמעה באוזניה! משל למה הדבר דומה, אמר, למלך שיש לו חיילות שונים, ולכל חיִל וחיִל כלי-זיִן אחר ומנהגים אחרים, החיילות מתחרים זה בזה, אבל סוף כל סוף עובדים הם למלך אחד ועושים את רצונו, כל אחד לפי דרכו…

וזוכרת היא את כל פתגמיו ומתנהגת אך על-פי דעותיו.

הרב מסקוּל היה כועס על בעל-מלאכה אם קם מפניו, כי היה מכבד את הנהנה מיגיע כפיו. ועל-כן משנתארמלה ונשארו בידה חמש מאות זהובים, התחילה לעשות פּוטאַ"ש…

– אשה – אומרת הרבנית – איננה פטורה מעבודה, לפי שאינה מצוַת עשה שהזמן גרמה…

אחרי ימים אבּדה את כל מעותיה בהלוָאות, ונשארה לה אך הפּוטאַ"ש לבדה.

– העסק בכלל – אמרה לי – טוב הוא, טוב מאד… הנני מרוויחה, בעזרת השם. קודם החג אני מוכרת בעד שנים ושלושה רובּל לשבוע: לפי שהסחורה שלי נודעת לשם בכל העיר והסביבה… אבל זו רעה – כעת מוכרים הכּוֹל בהקפה ויש לי הפסד גדול מזה…

פניתי כה וכה, ולא ראיתי שום כלי למלאכתה.

– אין מן הצורך! לוקחים מעט אפר כירה, תפוחי אדמה, שאר ירקות, שוֹרים ומערבים במים, חולטים, ומעמידים על הכירה להתייבש והפּוטאַ“ש עודנו עכור, עושים זאת שנית – והוא מזוקק! לויטעֶ”ר בלע"ז.

אחרי כן פנתה אלי בבקשה:

– אמור לי, במחילת כבודך, אם יבואו כתביך למקומות הגבוהים, הם לא יצוו עלי לקנות פּאַטֶענ"ט?לראש הדף

 

טז. באחריות של אש    🔗

דממת ליל קיץ. בקצה השמים מאפילים צללי היער הקרוב והמהולל. על עציו חקקו אבותינו הנודדים את שמות המסכתות שסיימו בדרך… קרוב ליער חנו פעם בערב, וראש הגולה אמר: “פה-לין!”, ושם הארץ עד היום הזה פולין, אלא שאומות העולם אינם כותבים כשורה… וכן יוצאת מן היער דרך קצרה לירושלים, ואחד מל"ו הצדיקים היתה לו פעם עז, שהיתה יודעת את הדרך, ותהי רצה מדי יום ביומו לרעות על יד הר הבית ושבה בערב, ושלושה קבים חלב בדדיה…

והעיר שאני לן בה, נחלקת לשני חלקים.

החלק האחד הוא רחוב בקו ישר, רצוף אבנים, משני עבריו בתי-חומה, גגות של פח… ומחוברים הם בתי החומה אל הקרקע, עומדים על יסודות מוצקים… יודעים הם בעלי-הבתים כי פה יחיו ופה ימותו, כי כל רוחות העולם לא יזיזום ממקומם.. החלק השני – עולם אחר לגמרי, עולם תלוי יותר באוויר, האושיות אינן מוצקות, בתי-עץ קלים, קטנים לוּלי-תרנגולים, אגוזים… כן, הכתלים – עץ, הגגות – תבן, רשף כי יפול, ורוח מצויה כי תעבור, והיה כל העולם, התלוי באוויר, לבער. ונפזר אפרו לכל רוחות השמים…

והבתים דומים אל בעליהם. שם: גבּורים, פה: צרי-חזה, בעלי עינים טרוטות וכהות, כפויים תחת כובעי-קש…

מן הסוכות אשר על-יד הבתים קורא התרנגול, מקעקעות התרנגולות, מגעגעים האוָזים. באגם, אשר בתוך העיר, המלקק בשבעים לשון את מפתני הבתים, מקרקרת לאטה הצפרדע. מרחוק יישמע גם קול עגל יהודי, ולעומתו, מן העבר השני, יענה כלב גויי עז-נפש.

מחר אני מתחיל לרשום למה? כי אינני יודע הכּול מראש? ההכנסה בערך שלושים ושלושה רובּל למשפחה לשנה… המלאכה רבה, אך הברכה מעטה… איזה בית-מלאכה לפּוֹטאַ"ש, אילו בתים שוממים….

והשמש הולך אחרי ומבאר: אין איש; הוא רץ בכפרים, היא סוחרת בשוק… והבנים – אחד עובד בצבא, השני הוא ראש-דוכנא באיזה מקום… הבנות? – האחת נעלמה ואינה, ושתים היו למשרתות בעיר הפלך או בעיר המחוז… אשת העובד בצבא שבה אל בית אביה, שבה עם ילדיה…

על דרכי אראה ילדים עזובים, רוחצים את האוָזים באגם; מן הבתים תישמע יללת תינוקות, אנקת חולים ותורת אברכים, סמוכים על שולחן הורים וחותנים ונשים צעירות בפיאות-נוכריות אֶחזה, מהן מתבוששות ומהן לא מתבוששות…

לפני צפים הפנים החיוורים והמוריקים, צפים הם לפנַי בנחל של זוהמא… פנים אבלים, עינים רכות… חזון יקר הוא בת-שׂחוק לאחת מאלף גומות-חן…

אנשים, נשים וטף צפים לפני באוויר – – – צללים בלי חיים, בלי רוח, בלי תנועה ברורה… הנה המון נשים עוברות בסך, נושאות עריבות פירות, שׂקי בצלים, או עריבה וילד, שׂק של בצלים ושני ילדים…

גם זאת אני יודע, כי אמצא בתי-מזיגה חשאיים, שנַים שלושה גנבי סוסים, מעבירי מכס…

מחר אני רושם. אך מה תתן לי הסטאטיסטי“ק? חוכמת הרפואה יש לה מכשיר לרשום את דפיקות הלב. חוכמת הסטאטיסטי”ק משׂחקת במספרים בלי לב… התביא בחשבון, כמה דאב לבו של המיוחס, נכדו של ה“תבואות שור”, בן בנו של הגולה מספרד, או לבו של אחד מבעלי-הבתים הפשוטים, עד שבא לידי עבירה? ואחרי כן, היודעת היא, כמה פעמים התחרט? הסופרת היא את לילות הנדודים, לילות הזוָעה, שקודם ואחר המעשׂה? הרושמת היא את שברון הלב, את רעד הידים והרגלים בשעת מעשׂה?

היודעת היא כנגד כמה כמה קיבות ריקות, כנגד כמה אנשים החיים על פת-לחם יבשה יעלה גונב-סוסים אחד?

ובאוויר צפים לפני הצללים – – –

– חודש ימים לא בא אל פינו כל מאכל מבושל…

– עשרה ימים אכלנו קליפות של תפוחי אדמה…

– שלושה ילדים מתו בלי עזרה, את הרביעי הצלתי בעבירה…

ואנוכי נס מן החלון אל חדר משכבי, אך גם חדרי מלא צללים, על יד התנור עומד יהודי שמן ובריא.

חי-חי-חי הוא צוחק! – הוא צוחק – לגנוב או לקנות גניבה, עסק רע, עסק לא טוב הוא…לכל הפחות יסגרוני לחודש ימים, ובמשך חודש ימים אני משתכר הרבה, הרבה! עלי יעידו כל הפריצים, אני איש ישר, איש ישר הולך!

אני עוצם את עיני…

אז התייצבה לפני הרבנית מסקוּל.

– ואם אחרי כל אלה, – אשמע את קולה, קול ילד תמים, קול טהור – ואם אחרי כל אלה תעיד הסטאטיסטי"ק כי אין אנו רעים וחטאים בנפשותינו – – התאמר אז “פרק”, התקרא ברגש: “ועמך כולם צדיקים”?…

ועיניה הטובות, עיני יונים, מחליקות בקוי אור מתוק על מצחי…

נרדמתי, ואראה בחלומי את היצר-הטוב והיצר-הרע עפים משמים ארצה, עטופים ערפלי נגוהות אדמדמים.

וביד ימינו של היצר-הרע גליון-תכלת, ובצדו עין גדולה ושחורה – אוֹנַי על בית או נחלה – מלבושים יקרים, אצטלאות משי, אדרות-שׂיער, קרסי כסף וזהב וגם כובעים ומעילים כמנהג אשכנז. בשביל הנשים: טבעות זהב ו“ערים של זהב” ישנות, שביסים ומטפחות-חזה, זהב טהור, פז… חרוזי פנינים… וביד שׂמאלו: קלפות של תפוחי-אדמה…

ויד היצר-הטוב ריקה… אין כלים ואין תכשיטים…

ושניהם עפים, והיצר-הטוב פתח את פיו לדבר דבר; אך לא קולו העיר אותי משנתי, כי אם קול גדול, קול יליל, קול נורא מן החוץ: דליקה פרצה, דליקה!

והבית הבוער באש קרוב אל חדרי, ולשון האש שלוחה מן הבערה אל חלוני, לשון אש צוהלת ושׂמחה: אל תירא – היא אומרת – הבית מבוטח באחריות של אש!לראש הדף

 

יז. הנשׂרף    🔗

את לשון האש האריך לי ביתו של ר' חיים וייצנזאנג. ולשון האש הולכת הלוך וגדול, והבית – הלוך וחסור, עד שנפל כולו תחתיו, ויטבע בים של יללה מסביב… למזלה של העיר, שקט האוויר בשעת הבערה, ועל מזבח שׂר-האש עלה אך בית אחד.

השמש כצאתה למחרת היום, ככלה יפה וצנועה אחרי טבילתה העולה מאחורי המרחץ, ראתה צללי בני אדם גבוהים ושחורים מחטטים במקלות בתוך הדשן. מחפשים הם “שיריים” מעושרו של הנשׂרף בתוך “השיריים” של ביתו של הנשׂרף…

תיכף אחרי נטילת-ידיים יצאו גם הנשים המצהיבות מבתיהן, ומחזיקות בידים מלוכלכות את כנפי מטפחות-ראשן המגואלות, עומדות הן במעגלות סביב הגברים החופרים, ועל-ידן גם נערות פרועות-ראש…

ומעל לכולם מתנענעת הארובה, אשר נשארה לפליטה. מתנענעת היא לרוח היום כלולב, או כאלמנה שוממה… ואולי מנענעת היא בראשה ואומרת “הן הן!” על כל מה שמספר לי בעל האכסניה על דבר השריפה…

---

קשה להעלות על לב את כל המעשׂים מיום אתמול, את כל החושים הדקים אשר מהם ארג לנו השׂר-של-שינה חלום בלילה; אך קשה מזה לחקור אחרי חלום החיים בעצמם; להעלות על לב את כל המעשים, אשר יעשה איש מישׂראל טרם יצלח לשמוע צלצול אגורה! לרשימת כל המעשים נחוצים, לכל הפחות, כוח זכרונו של הרבי ר' השיל וכלי הכתיבה של “אקדמות”, יריעה גדולה כאותה יריעה הפרושׂה, להבדיל, בין היוצר ויציריו, לבל תראינה עיני בשׂר ודם מה עושׂה הקב“ה, בשעה שעומד לפניו איזה מטופל, בעל עינים כהות, גרגרת רועדת וקיבה צנומה, והוא מתחנן לפניו בלי קול, בלי לשון, אך עצמותיו השבורות תאמרנה, דם-התמצית שלו נאנח: רבונו של עולם, אני עשׂיתי את שלי, עתה עליך לעשׂות את שלך! פרנסני כעורב! למה נופל אני מעוף השמים? איה הפירורים שלי? ה”שבת שירה" שלי?

ולפי בשׂרו שעל עצמותיו דומה המתחנן לצפּור, אך כנפים הוא חסר וקן אין לו, ועל כן, אין לו לא פירורים ולא “שבת שירה”…

וענפי הפרנסות ישראל מחולקים ומפולגים כענפי חכמת הרפואה בימים הבאים, עת ירים מומחה אחד את השמורה העליונה, מומחה שני ידחוק את התחתונה ושלישי יסיר מעין החולה גרגיר אבק…

תנו פֶה לחתיכת בשר-עגל או לסחבה בבית-חרושת של נייר ויגידו לכם, כמה יהודים הניעום והנידום, עד אשר הובאו מבית האִכּר אל הקדירה, מן האשפה אל המכונה המנקה – מעבדות לחירות.

דומה היא פרנסת היהודי לסולם שראה יעקב אבינו בחלומו, בזמן שכל האבנים היו לאבן אחת בשביל ראשו…

“סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”… עד כמה שקועים רגלי הסולם באדמה, יודעת אך התולעת שמתחת לרגלי הסולם, ואת גבהו של הסולם – אך הכוכב המתנוצץ מעל לראשו… ואחד מאתנו, בהביטו למעלה, תכהינה עיניו מרוב אורה, ולמטה – ויתהפכו בני-מעיו, ופניו יהפכו לירקון…

על הסולם עולים ויורדים אך מלאכים; ובני-אדם, לאסונם, מטפסים ומדלגים, מטפסים מדלגים ונופלים… ואם אחד משלנו נופל, ולא תישבר מפרקתו, יברך ברכת הגומל, אך יותר לא יעלה עוד…

וגם הנשׂרף היה מטפס.

מתחילה היה “רץ” בכפרים, תחת כפות רגליו היחפות בער החול; נע ונד הוא כקין, אך באזניו לא יעלה קול דמי אחיו, כי אם קול אשתו וטפּו: לחם! לחם! לחם!

לה' התשועה! במשך שנים רבות קנה בזול ומכר ביוקר והיה מ“רץ” ל“הולך”; פת בסלו, ועל כן שוקט מעט המוח, ובשקטו הוא יודע מתי הרגלים בצקות וצריך לנוח; שוקט הוא ויודע כי אב לשישה ילדים לא יוכל לרוץ כי אם ללכת, אם רוצה הוא שתשאנה אותו רגליו, לכל הפחות, עד הגיעם לבני-מצוָה…

וה' היה בעוזריו; עוד איזה שנים, ומהולך בכפרים היה לסוחר בכפרים; משמע מזה, שהיה הולך ברגל, רק אם לא פגש בדרכו איזו “הזדמנות”, אך בפוגשו היה משלם אגורה ונוסע… וה' לא הסתיר פניו ממנו גם בשאר הימים, ויהיו לו להסוחר, גם סוס גם עגלה… ובמשך עוד ימים – היה הסוס לשני סוסים אבירים והעגלה – למרכבה, ונוסף עליהם עגלון; והוא החל לסחור את “הפריצים”.

ברצות ה' דרכי איש, ישלים אתו את כל הסובב אותו, מתחילה מצא חן בעיני הסוכן שעל האוסם, אחרי כן גם בעיני השליש שעל הארמון, ולבסוף גם בעיני הוד הרוזן בעצמו…

ואז היה ל“יושב אוהל”, לבעל בית גמור, לתושב העיר. למה לו לנסוע? הוא יושב ובכיסו שטרי הרוזן ופתקאותיו…

ולמי נדמה אז?

בעיני בני עירו היה לשמש, הסוחרים הקטנים נדמו לכוכבים, והסרסורים לכוכבי-השביט… שמש הוא ומפיץ אור חסד על כל אחיו האביונים… בעיני הרוקח, השונא ישראל, היה כעכביש היושב בתוך קוריו, והרוזן פ. היה לאחד הזבובים אשר באו בסבך… “והשמש-העכביש” או “העכביש-השמש” הצליח במשך ימים מועטים להגדיל את ביתו, לכתוב תנאים, להבטיח נדוניה, לקנות לאשתו פנינים ומרגליות, לגופו אדרת-שיער יפה, למצוא לבניו מלמדים יותר טובים, לנערותיו – מורים ללמדן, לכל הפחות, לכתוב איגרת…

ופתאום – והרוזן פ. פשט את הרגל…

---

לו עברתי את העיר לפני חודש ימים, כי אז הייתי רושם: בית של אלף וחמש מאות… מסחר יער ותבואה, מלווה ברבית… אצל הרוזן פ. חמישה-עשר אלף…

וכיום אל מלה אחת אני כותב: נשרף!

יכול אני להוסיף: בן שמונים ושתים שנה… רגליו בצקות… נפשות הבית – שבע-עשרה במספר…לראש הדף

 

יח. המהגר    🔗

אני פותח את הדלת.

לפני חדר בלי מיטות וכלים, על הרצפה מצעי תבן. באמצע – חבית הפוכה. סביב לה ארבעה ילדים קטנים ששׂערותיהם פרועות; על החבית ההפוכה קערת חרשׂ צהובה וגדולה, מלאה חלב חמוץ… והילדים שואבים מן הקערה בימינם, ומחזיקים פתיתי לחם בשׂמאלם.

באחת הפינות אשה חיוורת פּנים; מעיניה זולגות דמעות, זולגות ויורדות על תפוחי-האדמה שהיא קולפת… והוא סרוח על מצע תבן בפינה אחרת.

והוא מקבל פנַי בקריאה:

– לחינם טרחת, רבי קרוב, אני אינני עוד יושב העיר. בראותו, שאין בכל זאת בדעתי לצאת, הוסיף בזעף:

– ואיפה אושיבך?

הנני מבטיח אותו, כי יכול אני לרשום הכול בעמידה…

– אך מה בצע? הן מחכה אני אך לכרטיס נסיעה…הלא עיניך הרואות, כי כבר מכרתי את הכּוֹל, את כל כלי-ביתי.

– אין דבר – עונה אני, ושואל למלאכתו.

– אני חייט.

– וסבת נסיעתך מפה?

– רעב… בתכלית הפשטות!

והרעב כתוב במפורש על מצחו ועל מצח אשתו, והוא מתנוצץ מעיני הילדים, היושבים על חמיץ החלב.

– אין עבודה?

הוא מושך בכתפו: מעצמו מובן…

– ולאן אתה הולך?

– ללונדון… כבר הייתי שם וגם ראיתי שכר בעמלי… עשרה רוּבּל לשבוע הייתי שולח לאשתי, ואני בעצמי ראיתי חיים כאחד האדם…אך השׂטן הסיתני וַיוּכל לי.

התבוננתי אל אשתו; דימיתי כי היא היתה השׂטן להסיתו, וַאשאל:

– ולמה לא לקחת את משפחתך אתך?

– לא יכולתי; לא עליתי שמה להשתקע ולא יכולתי להשתקע שם… שם ענן וערפל… ודי היה לעצום את עיני ולראות בחלום בהקיץ את עירי, עיר מולדתי, את הנהר, והיער…

– אמנם – מעיר אני – הסביבה בזה יפה מאד…

– יפה, יפה! – הוא חוזר על דברי בלעג – אוויר זך בחצי-חינם… וזה שלוש שנים אנחנו בולעים את האוויר… עתה נוסע אני עם אשתי ובני, ויהי קץ.

– ולא ימשוך עוד היער את לבך?

– היער – צוחק הוא צחוק מר של לעג – שלשום ביקשה אשתי ללקט גרגרים ביער, וימצאוה השומרים, וילקוה בשוטים…

– והנהר? הוספתי לשאול, בחפצי להסיח דעתו מצרותיו.

– הנהר… בו טבע אחד מילדי…

נחפזתי לצאת.לראש הדף

 

יט. המשוגע    🔗

בעצבון ובעצבים מזועזעים שבתי אל האכסניה, וָאשכב על הספה הקשה וָאומר לישון. אך קול צעדים מעיר אותי. איש מתגנב אלי בעד החלון… שתי ידים מגואלות ורזות מאד… עליהן מתנשא ראש פרוע… פנים צהובּות ושתי עינים לוחשות כגחלי אש.

טרם ידעתי, כי אינני חולם, והמתגנב פונה אלי:

– ואותי אינך רוצה לרשום?

כך שואל הראש בלחש.

אינני יודע מה לענות; והוא חושב כי שתיקה כהודאה דמיא, ובטיסה אחת הוא קופץ החדרה ועומד נכחי.

מעט נבהל, אך יותר מזה משתומם, אני מביט אליו; איני יכול לגרוע עין ממנו.

והוא קורא אלי בקוצר רוח:

– רשום! אם תאבה, אגיש לך כלי-כתיבה.

ואיננו מחכה למענה, ומגיש אלי את השולחן הקטן עם כלי-הכתיבה.

– כתוב-נא, כתוב! בבקשה ממך – כתוב!

וקולו ערב מאד. הוא התגנב אל חדרי, וקולו מתגנב אל לבבי… פחדי הקל סר, ואני חפץ לדעת מי זה לפנַי.

ואני שואל והוא עונה.

– שמך?

– יונה.

– הכּינוּי?

– לפנים קראו לי: יונה העז… אחרי החתונה! יונה מוֹט… ומשעה שאירע לי המכשול: יונה המשוגע.

– ושם משפחתך?

– פרלמן! (איש פנינים).

– כן, כן! – הוסיף בלעג – הלא רואה אתה את הפנינים על צוָארי! – והוא מראה באצבעו על מטפחתו, שהיתה אדומה לפנים. – אך מה לעשות? שם משפחתי “פרלמן” ואין לשנות!

– אשה?

פניו נשתנו ועצב נשתפך עליהם…

– מוטב שלא תרשום אותה! היא אינה דרה אתי… מיום שאירע לי המכשול אינה דרה אתי… ואשה צנועה היא, אשה הגוּנה…. אני חפץ לתת לה גט, אבל הרב אינו חפץ לכתוב לי גט… הוא אומר, שאיני רשאי לתת גט… אשה הגונה היא, צר לי עליה צר מאד…

ועיניו נרטבו בדבּרו.

– גם את הילד – הוסיף – לקחה אִתּה… הא! טוב, טוב לו אצלה!

והוא נאנח וַיוסף:

– האם יכולתי להחזיק אותו אצלי? הן זורקים עלי אבנים… הלא יכלו להמיתו…

– ורק ילד אחד יש לך?

– רק אחד.

– ואיזה מכשול קרה לך?

– אינני יודע… יתן ה' ותדע אתה מצרות, כמו שיודע אני מה היה לי… אומרים שיש לי דבּוק… הרופא אומר שנפצע ראשי באבן… וירדה נשמתי ממוחי אל כרסי… כך הוא אומר… כל חלומותי הרעים יחולו על ראשו! אני אינני זוכר כל אבן… אבל אמת היא, שחַבּוּרה יש לי.

והוא מסיר את מצנפתו יחד עם היארמוּלק"י, כופף את ראשו ומראה לי גבשושית בתוך השׂיער, ומוסיף:

– מי יודע, אולי אשמה האבן… אך ברור כשמש שאני משוגע.

– ומה הוא שגעונך?

– הלא אמרתי לך… שתים ושלוש פעמים ביום יורדת נשמתי לתוך כרסי… ואז אני מדבר מן הכרס, ואני קורא כתרנגול, ואיני יכול להתאפק!

– ומה היו מעשיך קודם המכשול?

– לא עשׂיתי מאומה… המכשוֹל אירע לי בשנה הראשונה אחרי החתונה, כשהייתי סמוך עוד על שולחן חותני… הלא על כן אין לי אלא ילד אחד… יאריך ימים…

– וכסף יש לך?

– היו לי איזה זהובים… נדוניה… הרבה הוציאו לרפואות, פיזרו ליהודים טובים, ואת השאר מסרתי לה…

– מהיכן אתה חי?

אינני יודע… הנערים מיידים בי אבנים ואיני יכול לסובב בשוק ולהשׂתכּר! תיכף אחרי המכשול היו מרחמים עלי ומקרבים אותי… עתה באו ימים רעים ומוכרח אני לחזר על הפתחים… ומחזר אני אך קודם הצוהרים, בזמן שהילדים לומדים בחדרים… אבל – ההכנסה מעטה… העיר קטנה ועניה, וזולתי ישנם עוד שני משוגעים… ואתמול שמעתי, שהלוֹקשיכ"י (בעלת בית אחת) השליכה מחבת בראשה של המשרתת שלה, בלתי ספק תשתגע גם היא… אך עדיין אינני יודע אם תקרא כתרנגול כמוני, או תנשוף באגרופה כשלמה’טשי בן הרב… ואולי תשתוק לגמרי, כחנה המטבּלת… לראש הדף

 

כ. רשימות    🔗

אינני חפץ לקרוא את העיר בשם; אולם אם אמצא עוד עיר כמוה על דרכי, מתיירא אני שאתחיל לקרוא כתרנגול…

הא לכם רשימות לדוגמא.

סנדלר מצוין… מפרנס את אשתו ובניו בכבוד, אך זכה בגורל, בהגרלה של ברוֹנשוייג… מטמון של כסף! ונתן בכוס עינו… אחרי כן נעלם ואיננו… העגונה עם היתומים החיים גוֹועים ברעב… והוא איננו, בלי ספק ימצאוהו מת באחת השוחות…

אך רשימה כזאת חזון נפרץ היא גם בעולם. הא לכם “מים שלנו”.

מלמד זכה בגורל (בשותפות עם הסנדלר) וישכור לו (בשותפות עם הרבי מ… ) רחיים… הענין היה רע, וַיפשוט את הרגל. עתה היה לשמש במנין של חסידים. איננו מקבל שׂכר בעד השמשות, אבל – מותר לו למכור להמתפללים את “הטפּה המרה”, מעצמו מובן, בלי ידיעת הרשות… אשתו סוחרת בעיר, נושׂאת ביצים וחמאה אל בתי ה“גבירים”. אך משתכרת מעט, כי חיגרת היא. אחד הבנים הסע למדינת-הים; השני פועל אצל נגר, השלישי – חולה בבית אבותיו.

האלמנה ביילא-בתיה (אחר שם משפחתה חקרתי לשוא) – דרה יחד עם כלתה בחדר אחד; הבן עובד בצבא. אשת החיל מורטת נוצות וחותנתה מטבּלת. שומרת יולדות, ילדים וחולים… בימות הקיץ, כל זמן שהיה ה“פריץ” מרשה, היתה גם לוקטת גרגרי-יער. עתה חולה היא ומחזרת לפעמים על הפתחים.

זיינוויל גראף – עתה היה לפושט נבלות… אשתקד היה דייג מפורסם כי הסיג גבולו של דייג אחר וירבה על שׂכירות הנהר… וגם נלכד בעווֹנו: מכמרתו העלתה בכל ימות השנה אך דגים אסורים, ויבוא עד כּכר לחם.

מלך בן פּריל – אברך הגון, ירד זה ימים מעטים מעל שולחן חותנו, ועשׂה שותפות עם אחד הסוחרים הבקיאים בסחר התבואות, והפסיד, כנהוג, את ממונו. בין כך וכך מת חותנו, ובמותו נודע שהיה עני כל ימי חייו… מה יעשה מלך בן פּריל, אין איש יודע, בסך-הכל יש לו שלושה ילדים.

שמרקי בן בּנצי, מי שהיה סוחר מדאנציג. זה שנות עשׂרים שב מדאנציג בעירום ובחוסר כּול… וַיעשׂה לו מסחר ביין-צימוקים לקידוּש, אשתו תופרת לבנים… בנים אין להם, אך מאז חלתה אשתו בעיניה – נשבר מטה לחמם, כי ההתחרות בעסק היין לקידוּש גדולה מאד.

מבקשים ממני לרשום עוד אחד, אך שכחו את שמו, יהודי צהוב, בעל אשה ובנים (מספר הבנים אין יודע בדיוק). בקרב הימים יבוא העירה להשתקע! עתה הוא בכפר, אך ה“פריץ” נטל ממנו את מכירת החלב.

“במה יתעסק בעיר לא נודע, אך לרשום אותו נחוץ; הוא כבר כבן עיר”… לראש הדף

 

כא. אחד מל"ו    🔗

– אצלנו – מספר לי אחד ממלמדי-התינוקות – היה באמת אחד מאלה… מהל"ו.

– הוא בעצמו הגיד?

– המשטה אתה?! השמעת מימיך שצדיק כזה יודה? אדרבה, הוא היה מכחיש הכּוֹל! לא היו דברים מעולם, אמר. ואחרי כן, כששאלו אותו, בא לידי כעס… אך אין מקשין על המעשׂה, על הידוע לכּוֹל, כל בני העיר ידעו, אנשים, נשים וטף… אינך צריך לשאול, כי ברור היה כשמש. אמנם, בתחילה היו אילו לצים שלא האמינו בכך, אך לקו בגופם, רחמנא ליצלן. למשל: מה שאני זוכר – יעקב-יוסף בן המוזג, יהודי בן שמונים בוַדאי, מכובד ונשׂוא פּנים, כששמע על דבר מציאות האחד מהל"ו בעירנו, עיקם את חטמו, ולא יותר! אף הגה קל לא הוציא מפיו, אך די בעיקום החוטם – לא עברו חמש שנים, ואיננו! וכבר הוא בבית הקברות! פעם אחת פגשה אותו על דרכה לאה החולבת, ולא סרה הצדה לתת לו דרך במסילה, ואז היו ימי הרפש – ימות הגשמים, והתחיל החלב שלה להחמיץ. במשך חודש ימים ויותר החמיץ החלב…

ולא יואיל כל כופר. הולכים אליו לבקש סליחה, ואיננו שומע, הוא מגרש בחרפה, גם מקלל; איננו יודע מה מבקשים ממנו, איזה עסק יש לו עם חלב שהחמיץ!

חפץ אני להראות את ידיעתי בתלמוד ומזכיר את המאמר: תלמיד-חכם שמחל על כבודו וכו', אך נפלתי בפח.

– וכי אחד מל“ו תלמיד-חכם הוא? גם להתפלל נכונה לא יכול, “נח בשבע שגיאות”… אמנם מה שנוגע לעברי, אין אנו בפולין מדקדקים בזה, כידוע, יצחקו להם הליטאים כאוַת נפשם, ומנהג ישׂראל תורה הוא… אבל גם “לעבור את הסדרה” לא יכול כדבעי! ובכל זאת הכּול יודעים, שאמירת תהילים שלו עשתה רשם גדול בכל העולמות…. בעצמי שמעתי מפי הרב הקודם ז”ל, “וֶלְוֶלֶה – אמר – בוקע שבעה רקיעים בתהילים שלו”!

ולא רק התהילים שלו בלבד!

אספר לכם מעט מגודל מעלתו:

אצל חנה המטבלת חלתה, לא עליכם, העז, ותולך אותה, במחילת כבודכם, אל הקידר, מחוץ לעיר. העז חלתה בדרך עוד יותר, ואחר כל שלוש פסיעות נפלה – וַתשכב. וזה היה מן השמים, בלי ספק! על-ידי העכּוּב הזה פגש בהם הוא; על פי מקרה נגעה העז, אשר התנועעה במהלכה, בכנף בגדו, ובאותו רגע שבה לאיתנה ותשב במרוצה הביתה וחנה אחריה…

היא שמרה את הדבר לבל יוָדע לאיש, אך כאשר פשטה מגפת העזים בעיר ואין בית אשר וכו', גלתה את הסוד… וַילכו בעלי העזים, ובאיזו ערמה הוציאו אותו אל השוק ויסוֹבּו אותו כל העזים…

– וַתחיינה כולן?

לא כולן… כי וֶלְוֶלֶה ברח כאשר הכיר את הערמה, אך אלה שנגעו במלבושיו… ואלה לא לבד שחיו… אך התחילו לתת גם פי שנַיִם חלב…בעד גילוי הסוד קבּלה המטבלת שתי פרוטות מכל עז שחיתה, ונתעשרה, רצוני לומר: המטבלת.

– והוא בעצמו?

– הוא הלך לשיטתו, הוא הכחיש הכּול! ולא יפּלא… זה אינו רשאי לקבל, לפי שאינו “יהודי -טוב” פשוט, אינו רשאי להתגלות…

– ובמה הוא מתפרנס!

– סנדלר היה… כידוע, מחויב בן הל“ו להתעסק באיזו מלאכה, לכל הפחות לשאוב מים, ובלבד שיהיה נהנה מיגיע-כפיו, שלא יצטרך לבריות, ולא יבוא לידי התגלות… ידוע היה, שאת סנדליו היה נועל הבעש”ט כשהיה הולך לסנדקאות… אך לעת זקנתו נחלש, ולא יכול גם למשוך חוט של זפת, ועל אחת כמה וכמה לתקן סנדל… העיקר שחלו ידיו ורעדו… וַיתעסק במלאכות אחרות… שליחות… כד מים קרים לאיזה בעל-בית… לינה אצל חולים… אמירת תהילים… פרשיות התוכחה… הסקת התנור בבית-המדרש בימות החורף…

ובידיו הרועדות נשׂא עצים?

הוא נשׂא?! ואיה “החברה הלבנה”? הם היו מביאים. נותנים בתנור, מסדרים המערכה, והוא עומד עליהם, מפקד ומדליק!

ונפלא הדבר, הלא התנור דומם, גולם של חומר ואבנים, וידוע הוא שהתנור היה יודע ומכיר אותו כמו שמכּרת, להבדיל, האשה את בעלה… אם הוא בעצמו הדליק, עמד התנור בתפקידו… סערה בחוץ, בכל הבתים – עשן, ובבית-המדרש הוא מיתמר ועולה כתומר! והתנור ישן נושן ומלא בקיעים… ואם נַסה ינַסה אחר ויקרב אל התנור וידליק – אש זרה! או שהעצים אינם מקבלים אש, או שהם מעלים עשן מבעד לכל החורים והסדקים של התנור הישן! ואם לא הא ולא הא – יעבור החום יחד עם העשן דרך הארובה ואיננו, ואת חובשי-בית-המדרש אוכל הקור!

והא ראיה – כשנפטר הוא, היו מוכרחים לתקן את התנור… מה אני אומר? להעמיד כלי אחר! בתנור ששימש אצלו הנפטר לא שלטה יד איש!

ובכל הדברים כך…

חבל על דאבדין… כשנתבקש בישיבה של מעלה, פנה הודה של העיר, פנה זיוָה, נתקלקלה הפרנסה… נתקלקה הבריאות… הלא בימיו גם רופא לא היה בעיר! אין דורש!

– והכּוֹל בזכות התהילים שלו?

– וכלום שלאה היא “תציל ממות”!

– ובימיו לא נפטר איש?

– כולי האי! לא נפטר איש! סבורים אתם שמלאך-המוות אין לו שום דעה?! ו“היהודי” בעצמו, כמה פעמים היה מברך “לרפואה שלימה” וזה התעקש… מילתא זוטרא – מלאך! לפעמים, בריב אתו הצדיק, פוסקים בפמליא של מעלה כמותו! אבל לרופאים לא היינו צריכים…!עתה ישנם שני רופאים בעיר…

– והקידר?

– זה כבר נחטף!…

– נתפגר?

– על שכמותו אין אומרים נתפגר…

– אף הסטרא אחרא אינה דבר של מה-בכך…לראש הדף

 

כב. מלשין    🔗

“את זה לעומת זה עשה האלוהים”, ולעומת האחד מל"ו היה מלשין בטומשוב… גם זאת ספר לי מלמד התינוקות; והמלשין, אף הוא זה לא כבר – איני יודע איך אומרים – נפטר, מת או נחטף…

ואם סבורים אתם שהיה מלשין כדבעי, מלשין פשוט כמשמעו – מוסר ממון של ישראל ביד גוי, וכשהוא רואה בחנות מידה לא נכונה או משקל חסר, הוא הולך לבית-הפקידות ומספּר? – טעות היא בידכם!… לא מניה ולא מקצתיה… אך דמי “לא יחרץ” היה מקבל… הוא היה מזהיר, מטיל אימה… הנני הולך, הנני רץ, הנני כותב, הנני מוסר לשליח מיוחד, וכדומה… לא עשה ולא כלום והיה מוצץ לשד העצמות…

ואמנם לא הוא היה האשם…

“הלא אני זוכר אותו מאז, כאשר הובא לכאן על ידי ירוחם! אברך-משי היה! חותנו ירוחם פסק נדוניה, הבטיח מזונות, פסק והבטיח ולא יותר, כי הוא בעצמו היה אביון מדוכא… הונוּ אותו! ולא ירוחם הונה, כי אם אחיו הכילי גַציל הונה!”

והמעשׂה מעשׂה בשני אחים, אחד חכם ואיש טוב וישר והשני שוטה וגס רוח. החכם – בעירום ובחוסר, כמו שכתוב: לא לחכמים לחם, והטיפש גס-הרוח מתעשר ומוסיף להתעשר… מעצמו מובן, שהאח הטפּש וגס-הרוח קופץ ידו מאחיו האביון…

– מילא, כל זמן שהיה הדבר נוגע למזונות, היה ירוחם שותק ועושׂה כל מה שהיה ביכלתו לעשות לבלי מות ברעב, אך כשבגרה בתו גרינה, בתולה למעלה מעשׂרים, התחיל ירוחם להרעיש את העולם כולו – את כל העיר, ומוכרח היה הרב ליכנס בעבי-הקורה ונטל על גציל ליתן שטר לנדוניה… ופרצה מחלוקת: גציל מתיירא שמא לא יעלה הזיווּג יפה, ומבקש לקבוע זמן הפרעון שלוש שנים לאחר החתונה, וירוחם מבקש שישלם תיכף ומיד אחרי התנאים! הרב עשׂה פשרה –

ונקבע זמן הפרעון שנה אחת אחר החתונה…

עברה בשלום החתונה, עברה גם שנה אחר החתונה, וגציל אינו פורע, יודע הוא גציל, שבדיניהם השטר אינו שווה פרוטה, שטר בלי קבלת ממון… ובדיני ישׂראל – – – מה לו ולדיני ישׂראל… יד ישׂראל אינה תקיפה… בינתים נפטר הרב הגאון שמקודם; הרב החדש – שורשיו אינם מרובים עוד מענפיו ואינו מתערב בעסקי הקהל, כי מתיירא הוא מפני “הרב מטעם”… ו“הרב מטעם” מצווה לשואליו למסור דינם לערכּאות, דינא דמלכותא דינא… וגציל אינו נותן אף פחות משווה פרוטה…

מה יש לו לירוחם לעשׂות? שינס את מתניו והלך אל רבו, ולא שב… אולי התחיל לחזר על המדינה…. בקרוב מתה אשתו… וביינוש, זה שמו של המלשין, נשאר עם גרינה אשתו…

וגרינה התחילה להשׂתרר עליו… הוא גל של עצמות, גבר חלש, היא אשה גדולה, בעלת בשׂר ויד חזקה, וַתּמשול בו, וַתּטנו לחפצה.

ראשונה הסיתה אותו על גציל, לעכב את הקריאה, לבלי תת אותו לעלות לתורה… אך מה בצע? גציל גבר אלים הוא וַיכּהו מכות אכזריות.

מאז היה גציל מתבייש לבוא לבית-המדרש…

פעם אחת קודם חג הפסח, כשכלו כל הקצין ואין גם מצוֹת, ציוותה גרינה על בעלה ללכת אל דודה גציל… וכאשר לא חפץ, לקחה את המטאטא… וַילך. גציל השליכו מעל המדרגות.

ואז אירע המעשׂה הנורא. אשתי השניה שתחיה עדין לא היתה אשתי, גרושה היתה וגרה בשכנות אצל גרינה… הפלונית שלי היא חכמה גדולה, ומומחית להכיר חליים; קודם שנשׂרף “ההקדש” היתה שם בעלת-הבית. וכאשר שב ביינוש מבית גציל היתה לבדה בבית, והכירה מיד, כי אין זה ביינוש מתמול שלשום… הוא היה תמיד, כמו שאומרים, גולם, אך בשובו היה גולם שאחזתו צינה… שיניו דא לדא נקשו…

יודעת היא אשתי, שעוד מעט ותבוא גרינה מן השוק ולא תסלח לבעלה השב ריקם, וַתיעץ לו לעלות על הדופן היוצא מן התנור ולנוח, ולישון קצת…

ביינוש שומע בקולה, לפי שהיה שומע בקול כל איש… אומרים לו עשׂה זאת – והוא עושׂה, עשׂה אחרת – והוא עושׂה אחרת… ואולי לא היתה אז דעתו צלולה. כפי שמספרים, בשעה שנפל מן המדרגות קרא, שהוא יודע את מחבואו של בנו של גציל, הנסתר מאימת הצבא…

בדעה מיושבת אין אדם אומר כך…

אך איך שהיה, הקול יצא בעיר, והדברים עושׂים רושם גדול על אשת גציל. ידעו נא שׂונאי ישׂראל מחייהם, כמו שידע ביינוש ממחבואו של בן גציל. מהיכן? פטר בשׂפתיו ולא יותר, וידוע, שאין אדם נתפס על צערו… אך לאשת גציל היתה חנות של מזונות. מה עשׂתה? לקחה שׂק של קמח ותשלחנו על ידי סבּל אל גרינה…

וגרינה שבה מן השוק… חבל שאין אשתי בביתה. היא מספרת כעד ראיה, ומספרת בלשונה… כל השומע יצחק… אשתי שותקת, גרינה קרבה אל הכירה ומקַפּה את קצף המרק…

פתאום ואשת גציל באה… את הסבּל עם שׂק הקמח עזבה באכסדרה, פניה חיוורים כסיד ועיניה בוערות.

– צפרא טבא, גרינה’לי!

גרינה אינה משיבה.

אשת גיצל רועדת.

– ואיה הוא? – היא שואלת בקול מוזר.

גרינה עונה בכעס:

– ה“ימח שמו”? השׂטן יודע…

רעדה אוחזת את אשת גציל – סימן מובהק שהלך להלשין.

אשת גציל קוראת לסבּל, והוא בא ומניח את שׂק הקמח על הרצפה.

גרינה אינה רואה ואינה שומעת… מי תכּן את רוח גרינה?

ואז התפרצה אשת גציל בבכי נורא ובתחנונים:

– גרינה’שי, רוצי, החזיריהו הביתה… הלא קרובים אנחנו… מי שמע כזאת… שארי-בשׂר, דם אחד… אל נא יחבּל אותי ולא יאבּד את נשמתו!

אז הסבּה גרינה את פניה אל הבוכיה; שוטה לא היתה גרינה מעולם, כרגע הבינה את העסק, וַתּקבּל חוץ מן הקמח עוד אילו מטבעות… ובעיר יצא הקול כי בינוש מוסר…

וגרינה שׂבעה נחת מזה… את ביינוש החזיקה כל הימים מאחורי התנור, והיא עצמה מאיימת ומפחידה את בעלי-הבתים על כל חטא ועבירה, ומקבלת שׂכר שתיקה מבעלי-הבתים… חטא או צל של חטא… שלם ישלם בעל-הבית!

– ואם כן היא המוסרת?

– לכתחילה… ואחרי כן התחיל הוא עצמו… קודם לזה התחיל לשתות, וכיוָן שהתחיל לשתות, התחיל לשבת כל הימים בבתי-המזיגה, לבלי ראות את פניה של גרינה… אחרי כן התחיל לאיים בעצמו, למען מלאות את הכוס… ברבות הימים היה לגבר אלים וימרוד בגרינה, ולא נתן לה אף פרוטה אחת ממשׂכורתו… “כן, כן! חבל על כלי יקר כזה! רבונו של עולם, קצו של קורח ולא קצו של ביינוש!”

– ומה היה בסופו?

– שרף את בני מעיו… קודם לזה השתגע והיה רץ בחוצות ובשוָקים או שוכב תחת איזו גדר… לשוב הביתה אל גרינה לא רצה בשום אופן… בצל קורתה לא לן עוד… והוא היה רואה שדים ורוחות וכל מיני לצים… וכאשר גבר עליו שגעונו וַיכּה על סביבו, גם מנין אנשים לא יכול לו להשיבו הביתה…. ומוכרחים היו לקחת אותו ולהשכיבו בבית-המדרש… כי בית הכנסת-אורחים כבר נשׂרף גם הוא… וגם ביקשו להצילו ממוות… קראו למומחה, אמרו תהילים…

– ואיש הל"ו בתוך האומרים?

– בלי ספק… הוא היה תמיד הראש והראשון.

– ובכל זאת?…

– הלא אומרים לכם: שׂרף את בני-מעיו… לחיות בלי מעים אי-אפשר בשום אופן!