יא (!!!) 🔗
אֶל טִיטוּס!
הוֹי, תַּלְיָן אַכְזָר, אֱלֹהִים שׁוֹכֵחַ!
אֵינְךָ יָכֹל לָדַעַת וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ
עַד כַּמָה לְךָ תָּבוּז נִשְׁמָתִי!
אַךְ הָהּ, רָפָה וְדַלָּה גְוִיָּתִי,
וּבִרְכַּי כּוֹשְׁלוֹת, וַאֲנִי כּוֹרֵעַ
לְפָנֶיךָ, רוֹצֵחַ!
נַפְשִׂי בְקִרְבִּי מִתְקוֹמֶמֶת,אַךְ גְּוִיָּתִי כְּרָחֵל נֶאֱלֶמֶת
כּוֹרַעַת… כֵּן, אֲנִי, בֶּן-הַמַּכַּבַּים, כּוֹרֵעַ
לְפָנֶיךָ,
וְאֶת עֵינַי הַקָּמוֹת, רְאֵה, אֵינִי גוֹרֵעַ
מֵעֵינֶיךָ –
הָיִיתִי כְצִפּוֹר לִפְנֵי נָחָשׁ
בְּלִי לָחַשׁ!
וְעַתָּה גַּם הַבּוּז עָבַר! – קַח הַמַּאֲכֶלֶת!…עָיְפָה נַפְשִׁי אֵלֶיךָ,
נַפְשִׁי לָמוּת שׁוֹאֶלֶת – –
בַּתֵּק! בְּעוֹרְקַי לֹא נִקְפָּא עוֹד הַדָּם,
וְאַתָּה צָמֵא! וְדָמִי נוֹדֵף, מְשַׁכֵּר, חָם –
וְצַוָּארִי עִם סִמָּנָיו נָטוּי, הֵא!
בַּתֵּק וּשְׁתֵה!
זאת היא השירה הי"א ממנגינות ישׂראל…
וליהוי ידוע, שאין לתרגומי זה אף מגע-ומשׂא כל שהוא עם המקרים האחרונים!
עוד אתמול קפצתי ונשבעתי בנקיטת העט, שאשכח את הכול, שאעקור מקרב לבי את הרוֹש הנטוע, יחד עם השאֵר והדם! עברה ובטלה קישינוֹב! כתבתי מה שכתבתי, נתתי מה שנתתי, עשׂיתי כל מה שהיה ביכולתי לעשׂות לטובת הליטבאקים, ודי!
יותר איני יכול. מתיירא אני מפני השגעון!
אדם חי על-פי איזו שיטה, על-פי איזו השקפה על העולם והאדם! ובנפשי הוא, אם לפתע פתאום תשמע שריקה ותשלח יד, ותזרק אבן, ויהרס הכול! ההשקפה כבר נבלעה בכל הדם, קוויה התפזרו בכל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים, והכול מתחיל להתפּקע ולהשבר, ולהתפוצץ – לא עליכם, שׂונאי ישׂראל…
ונשקפה לי עוד סכנה אחת.
אם יעלה בידי להתגבר על המרה-שחורה, על השעמוּם, על היאוּש – יתאַבּן בי הלב, הנפש תעלה חלודה! וסופי שאתייחס לקישינוֹב ורעותיה, כהתייחס המוכר-ספרים אל קדושת הספרים, הקברן – אל הקברים ומוֹראם.
ובזה איני רוצה בשום אופן…
––––––––
מאחת מערי-השׂדה שואלים:
–מה זאת קוּלטוּרה.
– איזו קוּלטוּרה? ציונית?
– חס ושלום! – רועד קול השואל – אצלנו מושל המזרחי! הקוּלטוּרה בכלל!
– אמשול לכם משל!
– אך בפשטות, בלי “דבר ושוברו”.
ואני נושך את שׂפתי, רואה אני, שהדובר בי כבר שתה את הסאָה של פושרין של קוֹפוֹ של אחד-העם ובלע גם את שלושת העוקצים בתוך הסאה, את שלוש המחטים, שכבר העלו חלודה, שצללו בסאָה חמים…
ואני מבטיח: בפשטות…
– למשל – הנני אומר – האִכּר שלנו.
האִכּר שלנו, כידוע, לא טעם עוד טעם השׂכלה.
– ומה ענין השׂכלה לקוּלטוּרה?
– היינו הך. השׂכלה, חביבי, וקוּלטוּרה שמות נרדפים הן.
– ולמה אומרים וכותבים קוּלטוּרה ולא השׂכלה?
– ראשונה, כדי להתראות כשואלים ודורשים בענין חדש; שנית – כדי להעשיר את השׂפה; ושלישית – והוא העיקר, משום שהמשׂכילים הראשונים, יסלח להם המוחל והסולח, עשׂו שטויות הרבה, והשמיעו הבלים הרבה בשם ההשׂכלה, וכל האומר או השומע “השׂכלה” זוכר תיכף ומיד ומעלה על לבו אותם השטויות וההבלים, והיתה ה“השׂכלה” לשם מפלצת! אך נשוב נא אל האִכּר שלנו.
האִכּר שלנו, כידוע, אינו מקוּלטר כל עיקר. זוגתו – לא כל שכן.
וכשזוגתו של האִכּר שלנו חפצה למלאות את כרה נוצות, מה היא עושׂה?
יוצאת היא אל החצר וקוראת: גע-גע בחבּה, והגע-גע האוָז שומע ופורשׂ כנפיו בחדוָה ורץ לקראת בעלת-הבית שלנו, וכשהגיע אליה – מיד נמלק. והפלונית, שמלקה את האוָז, אוכלת את בשׂרו לתיאבון, ושׂמה את נוצותיו בהכר ברינה.
והמעשׂה הזה, שהיא עושׂה, עולה לה בדמים מרובים. באשכנז, למשל, יש “צוואַנגס-שוּהלעֶן”, והאִכּרים כבר טעמו טעם השׂכלה; “אשת חבר כחבר” וגם הפלונית שלו יודעת, שעיקר הקוּלטוּרה הוא למצוא את כל הצרכים בזיל-הזול… האוָז יכול לתת את הנוצות לאו דוקא פעם אחת ואחרי מותו, יכולים אנחנו למרוט את נוצותיו מעורו בחייו כמה וכמה פעמים!? הנוצות גדלות! וכך היא עושׂה: מעת לעת היא מורטת את הנוצות מהאוָזים החיים… ואימתי היא מולקת? שעה אחת קודם המיתה, בעטיו של נחש, מיראתה את הנבלה וזוהמת הנחש וד"ל… וזאת היא קוּלטוּרה; הכול בזול!
–ומאי נפקא מיניה להאוָז?
– הבדל גדול! בכאן אין יודע כלום… הוא חי ושׂמח בחייו ופתאום – איננו. אינו מאריך ימים, ובמותו אין לו פנאי גם לודוי, הבריק שביב-ידיעה וכבה!… אבל שם, במקום שיש קוּלטוּרה, האוָז נמרט משנה לשנה, והוא מרגיש ונותן אל לבו. בשעת המריטה הוא מתמרמר וקורא “פרעות”, אך בין מריטה למריטה הוא מתענג על הקוּלטוּרה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.