(צרור מכתבים)

 

א: שלושה מכתבים שקבּלה האשה מרת חנה, שנַים מאחיה, מנחם מנדיל, ואחד מגיסתה חוָה גיטל    🔗

מכתב א    🔗

החיים והשלום לאחותי הצנועה מרת חנה תחי'.

את יקרתך קבלתי, ובוַדאי זלגו עיני דמעות ואנחותי שברו חצי גופי, אבל הקב“ה יודע ועד, כי קצוֹר קצרה ידי מהושיע לך ברב או במעט. ומה שאת כותבת על דבר העזבון, דעי לך, אחותי היקרה, שזה הבל גמור. על פי דין ישראל אין לך שום מענה וטענה על הירושה; שאלי את בעלך מופלג ויגד לך, ומבלי אשר יגיד תדעי זאת מה”צאנה וראינה“, שבנות צלופחד לקחו ירושה אך להקים שם המת על נחלתו, אבל במקום שיש בנין דוכרין אין הבנות יורשות. ושטר חצי-זכר אין לך; ומה שאת אומרת שלא קבּל בעלך את הנדוניה שלך משלם, גם זה אין לו יסוד, כי גם אני לא קבּלתי את הנדוניא משלם, ולא באתי חס ושלום בטרוניא על אבא ז”ל. – ובאם לא סילק אבא ז“ל את כל הנדוניא מצדו, שיקול הדעת הוא, שאבי בעלך, המחותן ז”ל, לא סילק גם כן את כל הנדוניא, והיה הדבר שווה לתרוייהו, ומחלו זה לזה, כנהוג בישראל; ושאלתי את פי הדיין והרב, ואמרו שניהם שכן הוא ושהצדק אתי, ומה שאת טוענת שהיית סמוכה על שולחן אבא אך חצי שנה ולא שנה תמימה, על זה לא פקדני אבא ז“ל, ואני, כמו שאַתּ יודעת, הייתי אז פרוש, וישבתי אז אצל הצדיק שיחי' ולמדתי שם תורה, ואשתי חוָה גיטל תחי', מספרת לי שנפלה אז קטטה ביניכן על דבר המקום של אמא נ”ע, בעזרת הנשים, ועלתה למעלה ראש, והיו מזה יסורים קשים לאבא ז“ל; ואַתּ לקחת את בעלך במוצש”ק ונסעתם לעירו – ואם כן הוא, למה תלינו עלי? היה לכם לאכול כמו שאכלתם, ולא לברוח. אבל אני חס ושלום איני יורד עמך לעומקא דרינא; כל איש מישׂראל חייב להתנהג לפנים משורת הדין. ובפרט לגבי אחותו. אבל חפץ אני ואיני יכול. דעי לך, אחותי חנה, שאבינו החסיד ז“ל עשׂה צוָאה, ונתן את הש”ס הגדול לבית-המדרש הגדול, ואת הש“ס הקטן לבית-המדרש הקטן, והמשניות והעשרים-וארבע אל השטיבּ”ל שהיה, ז"ל, מתפלל בו, ובעד הקבורה שילמתי שתי מאות, והפרשתי לצדקה חמשים זהובים ויותר, ואת הבגדים של אבא ז “ל חילקתי לעניים, מלבד הבגד-משי שלו, שהשארתי כמצוַת אבא ז”ל, בשביל בני משה שיח' שיכּנס בו, בשעה מוצלחת, לחופּה, במהרה בימינו, אמן.

ונשאר על כן אך הבית ואיננו שווה שרפ“ט, והגג צריך תיקון, והפקיד מצווה להרוס את הכותל-של-שרפה, מה שקורין בראנ”ד-מויע"ר, וכל הבית הוא עתה בסכנה גדולה חס ושלום.

ועכשיו נבוא לחשבון הפרנסה: כשמת אבא ופסק המן, השׂכרתי את שלושת החדרים בשׂמאל הבית לגרונם הסוחר שקורין לו התיש (הלא זוכרת אַתּ אותו ואת אשתו זלאטא), ובדמי השׂכירות הנני משלם בדוחק גדול ובצער, שאין למעלה הימנו, את המסים והארנוניות, ונשארתי חייב עוד בעד שנה ומחצה. והנני משתמט לעת עתה בלך ושוב, והשם יודע אחרית דבר.

ובשלושת חדרים שבימין קבעתי את דירתי ואת מלון-האורחים, ואת בית-המשקה; הזמנים רעים, ורבים מהאכּרים מן הסביבות נשבעו שלא לשתות חס ושלום כלל, ודא עקא, שהפריץ שלנו פתח לו חנות בעירנו עם משתה-חמים וכמה מיני סחורה, והוא התּל שהאכרים פונים אליו ואנחנו צריכים רחמים, כי הצרור נקוב וכלתה הפרוטה מן הכיס, רחמנא ליצלן, ואם עבר הקול במחנכם שיש לי פרנסה, תוכלי לירוק בפניהם של האומרים כך, כי באמונה שלי שהנני חי בצער ודוחק גדול והפרנסה כקריעת ים-סוף. והוצאות החתונה של בתי ביילא-סאֶשעֶ תחי' כבר עברו ראשי, ואני טובע וצולל עוד, ונחוץ עוד מַעטה של משי, ובעל החנות אינו נותן בהקפה… ואחרי ככלות הכּוֹל צריכה אשתי, חוָה גיטל, תחי', לנסוע תיכף ומיד אחר החתונה לדוקטו"ר, כי חָזקה עליה מצוַת הרופא שמואל, שתסע לוַארשה כי השיעול הולך ומתחזק, ומפרק הרים, רחמנא ליצלן.

ומה שאת כותבת, שבאם לא אענה לך תיכף ומיד וכהוגן, תכתבי להקרובה שלנו בלובלין, שתלך אל המליץ שלה ותמסור אותי לערכאות – דעי לך, אחותי חנה, כי מורא לא יעלה על ראשי; ולא נבהלתי, חס ושלום, כי יודע אני, כי את משטה בי, ושאשה כשרה אַתּ ולא תלכי לערכאות כנגד דין-ישׂראל, וגם בעלך המופלג לא יתן לך, כי איך ישׂא פניו אל הצדיק שיחי'? ונא נא שלא תוציאי אף פרוטה אחת לערכאות, כי לא ייעשׂה כך במקומנו ומעולם לא הייתי אפילו עֵד בבית-הדין, וגם אבא ז“ל לא היה, והשם ישמרני מזה, והעיקר, שידוע לכּוֹל כי עורכי הדינים מונים ומרמים את הבריות, ומבקשים שישלמו להם מראש, ואחרי כן יראו את הדלת ולא יאבו גם לדבּר. ועל כן לא תשליכי את מעותיך על קרן הצבי, וידוע לך מה שספּר אבא ז”ל ממעשׂה שהיה בטוֹמַאשוֹב, כשמת אחת מבעלי-הבתים והלכה בתו הגרושה אל האַסַסוֹ"ר במכתב בקשה שיתן לה חלק ירושה, ובזמן שהיתה מדברת אתו, נפלה דליקה בדירתה ונשׂרף הבית עם הילד שלה, והמעשׂה ידוע לכל העולם כולו. ועל כן שמעי, אחותי, בקולי והתחרטי על מה שנפלט מהקולמוס, אף שאני אינני כועס, כי אין אדם נתפס על צערו, אבל בוַדאי יהיה חס ושלום קטרוג

גדול מזה, וד“ל. וכאשר תבואי לכאן עם בעלך המופלג שהוא שותק ואינו כותב לי ולא כלום, ואם הוא כועס עלי, הוא עובר עבירה, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה; וגם – לפי שיצא במחננו קלא דלא פסיק – שלא היה בימים נוראים ששנה זו אצל שום צדיק והתפלל בבהמ”ד, ושבדעתו להניח את הגמרא ולעסוק בפרקמטיא, וליהנות – כמו שאמרו בשמו – מיגיע כפיו, וזהו דבר שאין הדעת סובלתו, כי תורה מה יהא עליה. ודעי לך שבעלך המופלג לא לוּקח אחר כבוד לבית אבא לשם משׂא-ומתן, ולא עלה על דעתו שיהיה לו מגע ומשׂא עם העולם הזה; והשׂכל הישר מחייב, שבזמן הזה, שהתקלקו הפריצים, די לנשינו שיעמדו בחנות או יעשׂו מסחר תחת כפּת הרקיע, וגוברין יהודאין יהיו עוסקים בתורה. לשמה עד שירחם הקב“ה. ואם תקף עליו יצרו ליהנות מיגיע כפיו, ישתדל להשׂיג כתב רבנות, או ילמד שחיטה, ולכל הפחות יעשׂה לו מעמד על איזו שעות ביום; ואם יבטיחני בהן צדקו, שלא יסיר את לב בני מעל הצדיק שלי, אשלח לו, אי”ה, את בני ללמוד תורה.

ועל-כן השתדלי אחותי חנה לדבר על לב בעלך המופלג, שישכח את ההבלים ואת השטותים, ואַתּ תפתחי לך חנות, או תעשׂי לך מעמד כנ"ל, וזכות אבות, הן מצדך, והן מצד בעלך יחי' תעמוד לך, ומאן דיהיב חיי יחיב מזוני. ונא נא להסיר את המרה השחורה. ואפילו חרב חדה מונחת על צוָארו של אדם, אסור ליפול במרה שחורה, כי תחילת מרה שחורה אפיסת הבטחון וסופה כפירה, רחמנא ליצלן.

וגם תודיעיני, אחותי חנה, כמה הוא מחיר העדשים במחנכם, כי הני בריוני, שני צנתרי דדהבא יוחנן הצולע ויונה הפיקח, הפקיעו אצלנו את השער, ולהפריץ שלנו אין אף עדשה אחת לזריעה; ואם העדשים אצלכם אינן ביוקר, אעשׂה בעזרת ה' עסק טוב, וכמדומה לי שמן השמים הוא, שיקל מעלי עול הוצאות החתונה, וגם מתן שׂכרך יהיה בצדך ואשלח לך איזה זהובים על ההוצאות לבוא לכאן עם בעלך, ואולי אקנה בשבילך גם איזו מתנה להכלה, הכּוֹל בידי שמים!

ואשתי מרת חוָה גיטל תחי' פורשׂת בשלומכם, ולא כתבה בכתב ידה ממש, לפי שהיום יום השוק ובאו גם שני סוחרים מזאמושטש והם נהרגים על כזית של דגים ממולאים, והלכה חוָה גיטל לקנות דגים, ובתי הכלה תחי' אצל החייט ואני נשאר כשומר על האח. ונא נא לגרש את המרה שחורה.

ממני אחיך

מנחם מנדיל

מכתב ב    🔗

החיים והשלום לאחותי מרת חנה תחי'.

יקרתך השניה קבּלתי, והיתה מלאה כתמים מדמעות ותוכה רצוף מצה ומרורים, כנגדי וזוגתי חוָה-גיטל תחי‘, ובתי ביילא-סאֶשעֶ תח’. בחנם על לא דבר, והיתה לנו שפיכת-דמים מזה.

אחותי חנה, אַת קובלת עלי שאני, חס ושלום, גזלן, ופגשתי אותך, חס ושלום, ביער, והרגתי אותך, חס ושלום; ואשתי חוָה הבריחה אותך מבית אבא קודם הזמן, ובתי ביילא-סאֶשעֶ תחי' היא חצופה בעיניך, לפי שהיא חפצה במַעטה של משי, בזמן שאת בצרה גדולה וכו' וכו', והנני שומע חרפתי וחרפת בני ביתי ואינני עונה, כי אשרי מי שחושדין אותו ואין בו.

הכּוֹל יודעין שאין הדבר כן, ושאינני רוצח וחס וחלילה, ושאם יבוא אלי אדם מן השוק, יאחז בבגדי ויאמר כולו שלי, אלך עמו לדין תורה; וגם אתך, אחותי חנה, כשתבואי לכאן אלך תיכף ומיד אחר החתונה לדין תורה.

ומה שפסק לך המן קודם הזמן, הלא מודה אַת ביקרתך, שפרצה מחלוקת בינך ובין זוגתי חוָה-גיטל תחי‘, ואני איני יודע מי שהיתה ה“פוטר מים”, ובעלך הוא גולם, ועשׂה מעשׂה עם-הארץ, והלך אחר אשתו, וברחתם שניכם במוצש“ק, והייתי ללעג וקלס בכל העיר, ויודעים השכנים שאבא ז”ל היה לו צער מזה, ובפירוש אמר שיש לו קיצוּר ימים מזה, ואם כן הלא רואים אנו בחוש, שבעצמכם הפסדתם על נפשכם. וכל מה שאַתּ כותבת עלי ועל חוָה-גיטל זוגתי הוא בלבול, ובכלל – מה דהוָה הוָה, ואת הנעשׂה אין להשיב, אבא ז"ל איננו והשולחן איננו, ולכי תקעי אל הבור. – ומה שנוגע לבתי הכלה תחי’ דעי לך, אחותי חנה, שלא מפיה יצאו הדברים, שהיא, חס ושלום, אינה חפצה כל עיקר במַעטה של משי, וכמה פעמים בכתה אתי יחד על המזיק המחותן שהוא מציג אותנו ככלי ריק, אבל הגזלן המחותן מבקש, ונכתב בפרוטרוט בהתנאים, והמחותן, רחמנא ליצלן, גבר אלים, ונכון הוא, חס ושלום, בכל רגע ורגע לקרוע את התנאים, ואני טובע במצולה, ואם יתבטל העסק הריני בצרה גדולה שאין גדולה ממנה, כי חס ושלום תהי בתי בוגרת ואנא אוליך חרפתי… ובעווֹנותינו הרבים לא סילקתי עוד את כל הנדוניא, כי הבטחתי ו' ונתתי ג‘, ועל ב’ נתתי אַקט על הבית, והאַקט עלה לי בדמים יקרים לפי שנצרכנו למליץ מפואר, בשביל שהבית על שם אבא – ועל השאר נתתי שטר-חוב על סטמפל ומצדו התחייבות בחרם חמוּר ובקנין אגב סודר, ובכן באתי בין המצרים וה' ירחם. והנני כותב גם לבעלך המופלג, כי אשה קלת דעת היא, ומה שיעלה על פיה היא כותבת, אבל בעלך המופלג גבר בגוברין יהודאין הוא ותם אני ולא אדע, מה שהשליך את כל יהבו עלי, התחת אלהים אנוכי לתת לכם פרנסה? טוב שתבטחו בה' ולא בבשׂר-ודם; ריוַח והצלה יעמוד לכם ממקום אחר, ומעין השפע, כידוע, אינו פוסק. ויראה גם-כן לנסוע אל הצדיק. ואני מצדי, כשאהיה שם אמסור בשבילכם פתקא, לרפואה שלמה ולפרנסה, ושיעסוק בנכם בתורה, ואתן שתים או שלוש פעמים ח"י, ומה לי לעשות עוד?

ומה שנוגע לעסק העדשים – הכול כלה ונאבד, כי קידמני גבריאל המוכסן, ועשׂה מה שעשׂה בחשאי, והרויח אוצר גדול והנו פוסק עתה נדן לבנו. ומה שאַתּ כותבת שהילד שלך הוא, חס ושלום, חולה מסוכן – המקום ירחם, והיום השכמתי בבוקר, אף שקשה לי מאד, כידוע לך, להשכים בבוקר, ושינסתי את מותנַי, והלכתי תיכף בית-המדרש הישן וכתבתי אותו לרפואה שלימה על כותל המזרח מימין ומשׂמאל להארון, ואחרי כן הלכתי אל הבימה“ד החדש ואל השטיבל שלנו ועשׂיתי גם כן כנ”ל, ובוַדאי ישוב לאיתנו. וגם, כשאהיה, כנ“ל, אצל הצדיק שיח', אמסור לו פתקא לרפואה שלמה כנ”ל, ואַתּ אחותי חנה, יודעת שהנני ב“ה בן-בית אצל הצדיק שיחי‘, ולא ישיב פני ריקם, ויתפלל בכל כוחו שיחי’, ותפילתו, ב”ה, נשמעת ונכנסת תיכף ומיד לפנַי ולפנים, כידוע לכל העולם.

והנני אחיך

מנחם מנדיל

עיקר שכחתי להודיעך, כי מירל-פייגע, בת הדיין שלנו, היתה מקשה לילד, והביאו את הדוקטור מטוֹמאשוֹב, ובעלה נסע אל הצדיק שלו, ולא הועילו מאומה, והגזר-דין לא נקרע רחמנא ליצלן, והיום היתה ההלוָיה, ובעלה הספיד אותה בעצמו, לפי שהיתה בת כשרים. והוא יקח בלתי ספק את אחותה, וגם אני אשתדל בזה בכל מה דאפשר, כי אף שאינו משלנו, למדן מופלג הוא, וכלי יקר וראוי שאעזור לו בכל כוחי, וברצות ה' ארוויח בזה,

והנני אחיך

הנ"ל

אשתי, חוָה-גיטל תחי‘, דורשׂת, בשלומך, וגם בתי, הכלה תחי’ ובעזרת ה' תקבלי בקרוב הזמנה על החתונה.

מנחם מנדיל הנ"ל

מכתב ג    🔗

גיסתי האהובה, המיוחסת והצנועה, האשה-הכשרה, הלא היא מרת חנה תחי'.

ראשית כל הנני מודיעה לך, אחותי וגיסתי האהובה, שמהיום והלאה המכתבים שלך אקבל אני ולא הבעל-בכי שלי, ואני אעשׂה מהם אשפה; ושנית, גיסתי האהובה, חוצפה יתירה היא מצדך, שאת מתגוללת ומתנפלת עלינו קודם החתונה, ועושׂה לנו ימים כלילות, ומַטלת איבה וקנאה בין אשה ובין בעלה. כמדומה לך, גיסתי היקרה, שאת סמוכה עוד על שולחן אבא ז"ל, והנך בת יחידה, ענוגה ומפונקת ובלי שום דרך-ארץ; ואם לא יתנו לך את הצלחת מן השמים, את עיני האנשים תנַקרי, ויש לך פה לצעוק בקולי-קולות, ורגלים לרקוע על הרצפה, וידים להכות על השולחן, והתם שלך עומד נבהל ומשתומם בקרן זווית, ומנענע בראש-כבשׂ ופאותיו מתרגשות כלולבים; והחותן, שימחול לי שם, אומר הן, הן, שבוַדאי הצדק אתך.

גיסתי חנה היקרה, כבר הגיע הזמן להקיץ מן השינה, לשכוח את החלומות וההבלים. החותן בעולם האמת, ופסק המן על שולחנו, ואינך בת יחידה, כי אם לבעלך. ואני מראה לך מרחוק אצבע משולשת – וציוויתי לנושׂא המכתבים, שימסור את המכתבים שלך לידי ממש, ולא ליד הבהמה שלי, וכנ“ל. ודעי לך גיסתי היקרה, שכל העולם מתפלא על השגעון שלך, וכל השומע ישוֹם וישרוק, ואומר שנכנס בך דבּוק, רחמנא ליצלן, וסַריל הנגידה אמרה בפירוש, שמותר לקורעך כדג, וכדומה, ובאמת אינני יכולה להבין, מה שאַתּ חפצה ממני, התורה אינה, חס ושלום, מעשה ידי, ולא אני, חוָה-גיטל, ירדתי, חס ושלום, בקולות וברקים על הר סיני לגזול ממך דין ירושה; ואם החותן שלך, שימחול לי שם, היה בטלן כבעלך התם, ולא התנה לך שטר חצי-זכר, מי חייב בזה? וגם הקב”ה אינו נמצא, חס ושלום, כביכול ברשותי, והמפתח של שערי רחמים, אינו בידי, ומה לך כי תזעקי אלי? האין לך סידור ומחזורים ותחינות כמוני? האין במחנכם ארון קודש לבכיה, קברים למדידה או קופסת מאיר-בעל-הנס לצדקה? ואַתּ אינך יודעת, כי אם את חוָה-גיטל, חוָה-גיטל וחוָה-גיטל. ואם את מחוסרת פרנסה, יש לך תאוָה לבשׂרה של חוָה-גיטל; ואם הבן שלך חולה, מי אשמה? חוָה-גיטל! ואנוכי – השם יתברך יודע האמת – חולה מסוכנת. ועוגמת-הנפש מַזקת לי מאד מאד. וחיי תלואים לי מנגד; וכאשר יאחזני השיעוּּל, קולי הולך כקול הדיבּוק, מסוף העולם ועד סופו, ויש לי ריסוּק אברים, רחמנא ליצלן, והנני היום בכאן ומחר בקבר, ואם יאמרו, חס ושלום, שעלי לנסוע לחוץ-לארץ ולשתות מים, אשאר, חס ושלום, בלי כותונת; ועל מי אמסור את הבית ואת הפרנסה, ואת ששת הילדים, רחמנא ליצלן?

הלא אַתּ יודעת, כי הכּוֹל מעשׂי ידי, וכל הבית עלי ועל צוָארי, ואחיך מנחם מנדל בכל אשר יפנה יקלקל וירשיע, כי אינו מסוגל לשום משׂא ומתן ואינו טובל ידיו במים קרים, לפי שלא נוצר לכך; ונוסף על כל צרותי, היה אצלי הרופא, אומר לי, שהוא רואה שהטחול שלי מתרחב, וראיתי בעיניו, שהסכנה, חס ושלום גדולה מאד ואני צריכה לרחמים גדולים – ואַתּ אומרת שאני הנגידה והמוצלחת ועלי להושיע לך!

ואני אומרת לך, גיסתי היקרה, שאין לך רחמנות כלל וכלל, ומן היושר הוא שתחדלי מלזעוק ולהמטיר מכתבים, ותכתבי לנו מכתבי שלום, ותשתדלי לבוא על החתונה שתהי‘, אם ירצה השם, למזל ולהצלחה בקרב הימים, כי אני אינני חפצה לקבל עלי את האחריות, ויסע מנחם מנדיל להצדיק שלו, שיחי’, שיגביל הוא למז“ט את יום החופה, שתהיה החופה בשעה מוצלחת, כי אך הצדיק יודע לכוון את השעה. ואין צורך שתביאי מתנות, וכאשר תבואי עם בעלך המופלג תהיו שניכם אורחים אהובים ומכובדים ואושיבכם בראש; וגם בתי הכלה מבקשת מאד מאד שתבואו על החתונה. אך שתזכרו את הזמן ואת המקום ולא תעטו עלינו בושות וכלימות חס ושלום, וד”ל.

גיסתך אוהבתך

חוה גיטל

 

ב: ארבעה מכתבים    🔗

מכתב א    🔗

זוגתי האהובה מרת חנה תחי'.

בשעה שיגיע מכתבי זה לידך ממש, אנוכי, אנוכי, בעלך שמואל-משה, אהיה במרחקים; והנני מבקש ממך מחילה וסליחה וכפרה על זה. ונפרדתי ממך שלא ברצוני הטוב, כי לא יכולתי עוד להתאפק ולהתעכב יותר; לפי שראיתי שכלו כל הקצין והצרות עברו ראש; כי את הנדוניא אכלנו, אחיך הגזלן בלע את הירושה, והשתמש בשעת-הכושר, בזמן מרוץ המכתבים בינו לבינך, וכתב את הבית לחותנו במרמה. – ולעשׂות מסחר לא יכולתי, כי לא היתה פרוטה לפורטה; ולא היתה לי עצה אחרת, כי אם לתלות את עצמי על האילן, כמשה החייט בזמנו, או לברוח לאמריקא, היינו – לילך למקום שאין מכירים אותי ולבקש לי עבודה. בארץ החדשה לא אהיה

בטלן ולא “כלי יקר” ובזעת אפי ובנפשי אביא לחמי, – עד שירחם ה' וישלח ברכה והצלחה בעשׂר אצבעותי או בהבצלים שלך, ויקרב את הרחוקים, וישׂא אותי אליך, או להיפך אותך אלי, על כנפי נשרים, אמן.

ואמנם, זוגתי חנה, אל תבכי להולך, ואל תצטערי עלי; שלא מחמת דבר אחר, חס ושלום, יצאתי מביתך, אלא בשביל הפרנסה. כי אַתּ חנה אשתי ואני שמואל-משה בעלך, ונפשנו יחד צרורה בנפש הילד שיחי‘, ולא היתה זזה ידי מתוך ידכם, לו היתה לנו גם פת חרבה… ואולי ירחם ה’ וכאשר ישמע אחיך הגזלן שעזבתיך, חס ושלום, עגונה, יחוס וירחם, וירך לבו לב האבן, וישלח לך איזו רובּל לפרנסה…

ומה אומַר ומה אדבּר, זוגתי חנה, ומודה ומתוַדה אני, שהרעיון לעזוב אותך ואת הילד שלנו עלה על לבי כמה וכמה פעמים, לפי שננעלו כל השערים ולא היתה עוד דרך אחרת, ולא נתן לי הרעיון מנוחה, לא ביום ולא בלילה, לא בשעת התפילה ולא בשעת הלימוּד; וחכּיתי אך ורק עד שישוב הילד שלנו, שיחי' לאיתנו. – וגם אחר כך לא נועזתי לפצות פה ולהגיד לך בפירוש שאני נוסע ואיני יודע ברור היטה לאן, ושאני עוזב אותך, את אשת נעורי, לאנחות, וגם יראתי שמא תפצי פה שלא אסע, וידעתי שלא יהיה לי הכוח לעשׂות כנגד רצונך, והיתה מלחמה כבדה בלבי ולא ידעתי מה לעשׂות. והנה שלשום, כאשר הבאת את הפת, וחילקת אותה ביני ובין הילד שיחי‘, לחצאין ואמרת שאכלת אצל השכן, הכרתי בפניך שנשתנו ככרום, לפי שאין אַתּ יכולה לכזב, שלא היו דברים מעולם; והרגשתי שאני חוטא ופושע, וכשאכלתי את הפת נדמה לי שאני אוכל שארך ובשרך, חס ושלום, וכששתיתי את החמים אמרתי שאני שותה ומוצץ, חס ושלום, את דמך, ואמרתי לי שהנני פושע ישׂראל מכוער מאד. וכיוָן שיראתי לגלות לך את הסוד, ברחתי שלא מדעתך. – והנה נתתי ליחיאל המַלווה בעבוט את המורה-שעות שלי ואת הבגד העליון שלי וגם (יהיה נא זה בסוד גדול) את הטלית שלי; והלוָה לי יחיאל הנ"ל על הוצאות הדרך; ואם מעט ויחסר לי, אחַזר על הפתחים, ובמתנת בשׂר-ודם אגיע למחוז חפצי, ונדרתי שכאשר ארוויח אפריש כל מה שקבלתי עם רוָחים לצדקה, וה’ יתברך ירחם.

בוַדאי, זוגתי חנה, שאוי ואבוי לי שבאתי לכך. בשעה שהכנסתי את הבן לבריתו של אברהם לא עלה על דעתי שאעזבנו ואלך לדרך. ובלילה, בשעה שהיה לי לנסוע, עמדתי כשעה רצופה על מיטתך, ואת היית ישנה, ולאור הלבנה, שנפל מן הצד, היו פניך, רחמנא ליצלן, שחורים כשולי הקדרה, והילד צהוב כשעוָה, ולבי היה מכה מפחד ומרחמנות, ושלא לגעות בבכיה נסתי החוצה, ודפקתי על דלת האופה, וקניתי לחם, ושבתי אל הבית והשארתי לכם, ובעינים זולגות דמעות חמות יצאתי לבלי שוב עוד… אשתי חנה, ברגע ההוא היו לי יסורין של מאה שנים…

זוגתי חנה, יודע אני שהנני גזלן וחמסן, שלא התרתי את הקשר ולא השארתי לך גט, ועל כל פנים גט על תנאי; אבל גלוי וידוע לפני שוכן שחקים, שלא היה לי כוח ליתן לך גט, ואם הייתי נותן לך גט, הייתי, חס ושלום, מת בדרך מעוגמת-נפש ויסורים; כי הלא זיווּג כשר אנחנו, והשם יתברך בעצמו ובכבודו אמר לדבק טוב, ונפשי קשורה בנפשך כאותה הפתילה בתוך השלהבת, ואינני יודע איך אהיה בלעדיך ובלעדי הילד שלנו, שיחי', אפילו שעה אחת. ואם יאמר לך אדם שעגונה אַתּ, ירקי בפניו, כי אני שמואל-משה בעלך, והנני בעל-נעוריך, ומה שעשיתי מוכרח הייתי לעשות ואין אדם נתפס על צערו… אשתי חנה, לו יכולתי לקרוע לפניך את לבבי, וראית בעיניך מה שיש שם, כי עתה רוַח לי מעט. – ועתה, אשתי האהובה, עיני חשכות מדמעות ואיני יודע עוד מה שאני כותב, כי לבי חלל בקרבי ומוחי מבולבל ומנקר שם יתוש כמו שניקר את טיטוס, ימח שמו, בשעתו ושינַי

דא לדא נקשן, והבעל-עגלה עם-הארץ עומד מאחורי ומטלטל את כתפי ומכה על השולחן…

רבונו של עולם, חוס וחמול עלי, ועל אשתי חנה תחי' ועל הילד שיחי'.

והנני בעלך אוהבך

שמואל משה

מכתב ב    🔗

אשתי היקרה והאהובה!

מה אומר ומה אדבר, ואני הנני רואה, שהאלהים הנחני בדרך, שמן השמים ריחמו עלי ונתנו את השכל בלבי לנסוע לאמריקא, ושכל מה שעביד רחמנא לטב עביד. אשתי האהובה, כאשר אני סוגר את עיני, נדמה לי שאני ישן בבית ורואה חלום באספמיא. כי באמת, איך יעלה על הדעת שכבד-פה ובטלן כמוני, שאיננו מכיר היטב בצורת מטבע, יסע במסילת-הברזל ויפליג באניה, וילך למדינת-הים! אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינהו, כי אלמלא זאת, לא הייתי יכול בשום אופן וצד לעזוב אותך ואת הילד שלנו, שיחי' ושנגדל אותו לתורה ולחופה ולמעשים טובים!

אשתי האהובה, נפלאות ונצורות ראיתי בחוץ-לארץ על היבשה, אבל הנפלאות והנצורות שראיתי על הים, היו משכיחות את כל מה שראיתי על היבשה, ועתה, מה שאני רואה בכאן משכיח אותי את כל מה שראיתי על הים!

והנה על האוניה היה לי צער גדול ועוגמת נפש שאין לשער; אבל מהמר יצא מתוק, כאשר תראי להלן, ואני רואה בחוש שהקב"ה ברחמיו וברוח חסדיו מגן עלי בזכותך ובזכות הילד שלנו שיחי'. והנני לספר לך בקצרה:

בלי ספק זוכרת אַתּ, אשתי חנה את לייבּ חזן, שבא לפני איזה שנים למחננו להתפלל ימים נוראים. במוצאי יום הכפּורים אמרת לי, שמעולם לא התפללת בכל לב ונפש כבאותו יום הכפּורים, ואמרת שלייבּ חזן שואג כארי ובוכה כילד, והקול שלו לח וחם ומתוק כדבש.

וביום השני, כשנפלה מחלוקת בעיר ולא שילמו לו כהוגן בעד התפילה, היה מחזר על הפתחים ופושט יד, רחמנא ליצלן, ואתו היתה ילדה קטנה, גיננדיל שמה, והיתה נערה יפה מאד ומזמרת את כל הניגונים של אביה, וכשבאו אלינו – לקחת את הילדה על ברכיך ונשקת לראשה, ונתת לה מה שנתת, וירדו עיניך דמעות על היתומה, שאין לה אם. דעי לך, אשתי חנה, שאני זוכר עתה, את כל דבריך המתוקים, והתנועות שלך הנעימות, וכל תמונתך לא זזה עוד מנגד עיני ועמדה תמיד ביני ובין הים וכל הנפלאות והנצורות שראיתי. והיה מדומה לי כמה וכמה פעמים, שאַתּ עומדת אצלי והילד שלנו מחזיק בסנורך, ואני שומע ממש באזני את קולך וקול הילד עולים בערבוביה נעימה ומתוקה. –– אבל נחזור לעניננו. אותו לייבּ חזן שלא אחטא בשׂפתי, סר מדרך הטוב והישר, ויצא לתרבות-רעה ממש, ולא נזהר על האוניה במאכלים, ולפעמים היה שותה שלא כמנהג ישׂראל, ולא ראיתי שיהיה מתפלל ומתעטף בטלית או שיברך ברכת המזון, והוא הולך כל היום בגילוי-ראש, והוא חוטא ומחטיא את בתו גיננדיל הילדה, שהיא היום כבת שבע-עשרה שנה, והוא מצווה לה לשיר ולזמר ולצאת במחולות לפני האנשים שעל האוניה, והיא מזמרת ומשוררת בכמה וכמה לשונות, רחמנא ליצלן, והשומעים מכים בכף וקוראים מה שקוראים בעליצות וקלות-ראש. מתחילה כשראיתי שיש לי מכירים באוניה, שׂמחתי כמוצא שלל רב, ואחרי כן נהפכה לי שׂמחתי לתוגה, כי מלבד שהיה כואב עלי בשׂרי על המעשׂה הרע שהוא עושׂה לבתו הבתולה, ועל לייבּ חזן בעצמו, שהיה בעל-תפילה ושליח-צבור והתפלל בעד כנסת-ישׂראל לפני הקב“ה, ועתה הוא מנבּל פיו בכל מה דאפשר וקולו נחבא מן השתיה או יוצא כחרס-הנשבר – הנה היתה פגיעתם רעה גם לעצמי ובשׂרי, והסבו לי יסורים גדולים שאין לשער ואין לספּר, כי כל שברחתי מהם, כבורח מפני האריה והדוב, הם רדפו אחרי והשׂיגוני, והיו מציקים לי מאד וקראו לי בטלן וחסיד-שוטה, על שנזהרתי במאכלות אסורות ובחרתי לישב בתענית, ופעם אחת אחזו בפאותי וביקשו לגזוז אותן, ואני איש נדהם, הייתי בן הנעלבים ואינם עולבים, מן השומעים חרפתם ועינם עונים, והייתי פורש ובוכה, פורש ובוכה, וכל אנשי האוניה היו בצדם וצחקו עלי. אבל עתה רואה אני בחוש, שהשם יתברך הזמין לפני את לייבּ חזן ברחמיו וברוב חסדיו שיהיה לי למחיה בנוּ-יורק, כי הוא בכאן כבן-בית, ומדבר בלשון אנגליה, ותיכף ומיד כבואו המציא לי עבודה בפאבּרי”ק של ציגארי"ן, וגרים אנחנו עתה בבית אחד, חדר לפנים מחדר, וגיננדיל, בנוגע אלי, עזבה את דרכה, ואיננה מתעללת בפאותי ובגדי, והיא מתרחקת ממני כיאות לבת-ישראל; והיא כובסת ומבשלת לנו, אף שאני אינני אוכל בשׂר בכאן כי אם ביצים, ואינני שותה חלב כי אם חמים. הלא צדקתי, אשתי האהובה כי ממר יצא מתוק. התדעי איך היה הדבר? פשוט מאד. פעם אחת כאשר עלו הצרות למעלה ראש, התגברתי על חולשת הלב שלי ונגשתי אל גיננדיל והגדתי לה כי אני בעלך, והזכרתי לה את מה שהיה אצלנו אחר יום הכפּורים, ושישבה על ברכיך וכו' וכו' – ותיכף ומיד נתמלאו עיניה דמעות והלכה ממני ונדברה עם אביה איזו דברים בסתר, ומן הרגע ההוא נעשׂה שלום בינינו, והם הלכו לשׂר האוניה וביקשו לעשׂות לי טובות. ועשׂו לי טובות, שנתנו לי מאז המים ולחם כמה שרציתי, והמלחים לא הציקו לי ולא אחזו בפאותי, כי הילדה גיננדיל היתה אהובה ונחמדה בעיני כּוֹל, כי חוט של חסד משׂוך על פניה, וכן אמר לי גם שׂר האוניה.

אשתי האהובה, לייבּ חזן מבטיח לי, שאשׂתּכּר לכל הפחות עשׂרה דוֹלאַר לשבוע; ואני כך אעשׂה: המחצה – חמשה דוֹלאַר, אשלח לך, וחמישה אשאיר לי; מן הסכום הזה אתפרנס, ומן השאר אקנה לי לראשונה ש“ס, כי משניות קטן לקחתי אתי, וגמרתי בדעתי ללמוד שיעור בכל לילה ולילה, כעשׂרה דפים ש”ס ויותר. טלית לא אקנה עוד, כי לעתה עתה הנני מתפלל בטליתו של לייבּ חזן, לפי שלייבּחזן יש לו טלית ואיני יודע למה, לפי שאינו מתפלל כל עיקר. ולולא שקטונתי מכל החסדים, הייתי אומר, שגם זה אצבע אלוהים, והטלית נשארה אצלו בשבילי, ואולי הוא מכין את עצמו להתפלל בימים נוראים כש"ץ? מי יודע? באמריקה הכּוֹל יתּכן! הלא עולם הפוך הוא!

והעיקר – שדוֹלאַר אחד אשאיר לי, בעזרת ה' לקבץ סכום להוצאות הדרך בשבילך ובשביל בננו שיחי', לפי שרואה אני בחוש, שגזירה היא מלפני המקום שנחיה בכאן, והקב"ה יודע את הטוב לנו יותר ממנו.

התדעי, אשתי האהובה, כי חימה אין לי עתה על אחיך הגזלן, ואני אומר לי שהקב"ה הכביד את לבבו, למען אברח לאמריקא ואקח אותך לכאן; ואלי, כאשר חפצי בידי אצליח ואתעשר, אעזור מכאן גם לאחיך האביון, כי בלי ספק אביון הוא; יען שרואה אני, שגם העשירים במחננו שם אביונים גמורים הם, והעשירות היא בכאן. והנני מקצר מכתבי, אף-על-פי שמלאתי עוד מלים, לפי שמתיירא אני שיבואו אל חדרי לייבּ חזן ובתו גיננדיל ואיני רוצה שיראו מה שאני כותב לך; נא ונא אַל תַראי את המכתבים שלי לשום בן אדם, כי מה לזר בתוכנו? והנני מחבק ומנשק את הבן שיחי', וגם אַתּ תתני לו על חשבוני עשׂרת אלפים נשיקות חמות וטובות…

והנני בעלך

שמואל משה

מכתב ג    🔗

אשתי האהובה!

זוכר אני שבפעם הראשונה, כשנסע ממחננו יוחנן הרצען לאמריקא, היינו שואלין ודורשין בהלכות אמריקא, ושאלנו אם הולכים שם על הראש וכדומה. עתה רואה אני שכך הוא, שהולכין פה על הראש. אמריקא היא עולם הפוך, עליונים למַטה ותחתונים למעלה; סדר אין כאן, אבל יש ערבוביה וקולי-קולות כמו במנין של קצבים. שערי נא בנפשך, שיבוא בעירנו פלטיאל הרועה-בקר ויוסי הבורסקי, ויאמרו שהרב שלנו אינו למדן ובקי בטיב גיטין וקידוּשין, או שראש הקהל אינו טוב וכשר לפניהם, ושהם חפצים ברב אחר או בראש הקהל אחר; האם לא היתה העיר למשל ולשנינה, לו היו נזקקין להם ושומעים בעצתם?

ובאמריקא מתעסקים הפועלים, חותכי ציגארי“ן כמוני –– בקלפי. ושואלין ודורשין בהלכות בוררין. ואת מי הם בוחרים? הם בוחרים פרזיֶדַנ”ט, שהוא ראש הקהל לכל המדינה! והמדינה אמריקא, כפי שאני שומע, היא גדולה עשר פעמים מכל אירופה! ונבהל ומשתומם הייתי אתמול כשבאו אלי בערב שני פועלים, והם יהודים משלנו, והציעו לפני שני שמות, שאיני זוכר אותם, ואמרו לי שגם אני פועל, ושחייב אני לבחור גם-כן פרֶזידֶנ“ט כחפץ הפועלים; ושפרֶזידֶנ”ט אחד מכבד את העשירים, ודש בעקבו את הנהנים מיגיע כפיהם, והשני, שהם חפצים ביקרו, מקרב את הפועלים ומכביד אכפו על עגלי המרבק, כמו שהם קוראים לעשירים, ועוד ועוד הבלים כאלה. ואני לא הבינותי מאומה, ואף שצחקתי להם בלבי, נענעתי להם בראשי, מפני דרכי שלום, וגם חפצתי שילכו מאתי ואכתוב לך את האיגרת. והגיעי בעצמך, כמה מן השגעון יש בדבר. לפי דבריהם, אם יהיה פרֶזידֶנ“ט פלוני, אשׂתכר עשׂרה דולאַר, ואם יהיה פרֶזידֶנ”ט אחר – אשׂתכר פחות או יותר ולייבּ חזן אמר לי, שהוא מבין את הפוליטיק“י, ושיש דברים של טעם בגו, ושגם אני, כאשר אהיה כאן ימים רבים, אתרגל בפּוֹליטיק”י. וגם לו נענעתי בראשי, כי אמרתי בלבי: נכנס יין ויצאה שטות, אבל הוא נשבע לי, שבעת הבחירות הוא משׂתכר איזו מאות דולאַר, ואיני יודע באיזה אופן.

אבל כל זה איננו נוגע לעצמנו ובשׂרנו, יהי פרֶזידֶנ“ט זה או פרֶזידֶנ”ט אחר, ולא יקרב לנו את הקץ; וכמה פעמים אני נופל במרה שחורה, ודמעות נופלות על העלים שאני מתעסק בהם וחותך אותם, ובלילה איני ישן היטב, ולפעמים אני מרגיש שאון באזני וכל היום אני חש בראשי, ורפואה שלימה לזה – ליקח עט ונייר ולכתוב אל זוגתי חנה.

זוגתי האהובה, לא אוכל להסתיר ממך דבר: עד היום הנני לומד אך משניות, כי לא קניתי עוד ש"ס, והמכשול הוא, שמוכרח הייתי לעשות הוצאות אחרות. דעי לך זוגתי האהובה, כי סדנא דארעא חד הוא, וגם כאן, אף-על-פי שקורין “חירות”, “חירות”, שׂונאים את היהודי, אם אך מכירים אותו, ואת צלמו, צלם אלהים, יבזו, ואם כלבים אין כאן, לחרוץ בחוצות ובשוָקים את לשונם, הלא נערים שובבים יש כאן, ואם רואים הם בגד ארוך, הם קוראים: יהודי, יהודי – בלשונם, ומעפּרים בעפר וזורקים אבנים. והייתי מוכרח לעשות, כאשר עושׂים כאן כל ישׂראל, ונתתי את הפיאות שלי תחת האוזן, וקניתי לי לפרעון בשעורין (כי כך הוא המנהג כאן) בגדים קצרים, וגם אַתּ, אשתי חנה, כשתבואי לכאן, תהיי אנוסה להחליף את מלבושיך, כי מנהג ישׂראל תורה היא והכּוֹל לפי המקום.

ומה שאת כותבת, שגיננדיל אינה מוצאת חן בעיניך, מה לך ולה? אינני מחויב להחזיר את כל העולם כולו למוטב, וגם מובטח אני שהיא עושׂה זאת אך בשביל פרנסה, ושבאמת ילדה כשרה היא. כל היום, כשאנחנו, אני ולייבּ אביה, בהפאבּרי"ק, היא מבשלת וכובסת ומכבדת את הבית, ובערב היא הולכת בלווית אביה אל המקומות שלהם, ששם היא מנגנת ומחוללת בפני עם הארץ, ואני יושב ולומד וכותב מכתבים, וכחצות הלילה הם שבים, ואנחנו שותים חמים ביחד והולכים אחרי כן לישון. ומה שאַתּ כותבת שעולה על דעתך, שגיננדיל גנבה אז את הכף שחסרה לנו, זה הוא דבר שאין לו יסוד.

גיננדיל אולי אינה צנועה בדברים שבין אדם למקום, אבל לא תגע, חס ושלום, בנחלת זר, והס מלהזכיר כדבר הזה, פן יגיע לאזנה; והיא עושׂה עמדי חסד בכל יום ויום, ושואלת אותי אם אין לי צורך בכתונת נקיה, או בכוס חמים שנית ושלישית, כי ילדה טובה היא באמת, ואת כל מה שהיא מרוַחת היא נותנת לאביה, ומכבדת היא אותו, אף שהוא לפעמים שכּור ועושה מה שעושה. ובפירוש אמר לי לייבּ חזן, שהוא מקבץ למענה נדוניא, ואם יגיע לאלף הראשון יבקש לה חתן, ויעשׂה אותה לכלה ולא תלך עוד לאותם המקומות לשיר ולזמר; איני יודע אם אמת בפיו, אבל מי יתן והיה השם בעוזריו ויצאו הוא ובתו מן המיצר; וגם היא, גיננדיל שמעה כאשר אמר לי אביה את הדברים הנ"ל והתאדמה מבושה, כיאות לבת ישׁראל, ולא אמרה כלום; ושתיקה כהודאה דמיא.

ובמטותא מינך, זוגתי האהובה, שתתרחקי מן הכיעוּר ומן לשון-הרע, זה הוא מנהג רע מאד, ונהוג אך אצל הנשים בערים הקטנות שם, ועליך, זוגתי חנה, לבוא הנה לאמריקא; ובכאן הנשים אינן קלות-דעת, והן כגברים לכל דבריהן.

ובעלך שמואל משה אינו חייט ולא רצען, שיבגוד באשת-בריתו ויתן עיניו באחרת; חס וחלילה מלחשוב כדבר הזה, שהוא לי חילול הכבוד, ודבריך כמדקרות חרב; ולו ידעו מזה לייבּ חזן ובתו, כי אז ברחו ממני, ונשארתי גלמוד, ואני אינני בקי עוד בעיר ובהפאבּרי"ק, ואינני יכול לדבר עוד, ואחת דתי – למות ברעב.

נא ונא זוגתי האהובה, שתקחי בידך את יד הילד שלנו, ותוליכי את היד של הילד על הנייר, שיכתוב לי בעצמו איזה דבר ואראה ממנו צורת אות. רבונו של עולם, כמה וכמה פעמים הנני פורש מן העבודה ובוכה בקרן זווית, של זכיתי ללמד בעצמי את בני תורה, ולחץ הלב גדול מאד, והמכתבים שאני מקבל ממך הם מלח על הפצעים. והיום ביקש ממני לייבּ חזן, וגם גיננדיל בתו, שקוראין לה כאן סוֹפיא, נענעה בראשה בבקשה, שאלך אתם לשמוע את הזמרה ולראות איך שהיא מחוללת, אבל אני לא חפצתי, ולייבּ חזן קרא לי עוד פעם חסיד שוטה, וכמדומה לי שגם היא כועסת עלי, אבל יהיה מה שיהיה ואני בדרכי – דרך האמת – אלך, ולא אסור ממנה ימין ושׂמאל.

והישארי בחיים טובים, אַתּ והילד שלנו.

והנני

שמואל משה

ולמען השם שיהיה הדבר בנוגע להבגדים בסוד, ולא ייוָדע לשום בן אדם במחננו, כי אנה אוליך את חרפתי וכו'.

מכתב ד    🔗

אל אשתי הצנועה מרת חנה תחי'.

זה כעשׂרה מכתבים, אשר לא הזכרתי את שם גיננדיל או סוֹפיא וגם שם אביה לייבּ חזן לא עלה על שׂפתי, וגם עשׂיתי כחפצך, ושׂכרתי לי מעון מיוחד, אצל שוחט דפה, וימים רבים לא ראיתי את פניהם, ואַתּ לא חדלת עוד מלחתות גחלים על ראשי, ומלזרות מלח על פצעי הגדולים. ומה לך לגיננדיל או סוֹפיא? חייך וחי ראשי, וחיי בננו היקר שיחי', וכך אזכה לביאתך אלי, שאני בעצמי הייתי באותו מעמד, כשבאה סוֹפיא אל אביה להפאבּרי“ק וניגש אליה האדון המשגיח על העבודה בעצמו, וַיגש אליה כדרך האדונים ודבּר אליה רכות משמן, אף שלא הבנתי מה שהוא מדבר, והושיט יד לאחוז בסנטר שלה, ואני, איני יודע מה שהיה לי, נרתעתי לאחורי מפחד, אבל היא הכתה לו על היד והלכה לה ממנו בגאוָה ובבוז וַתּחי נפשי. ובאמת, אשתי האהובה, הנני רואה בחוש, כי סוֹפיא ילדה כשרה היא, ואַתּ מוציאה לעז עליה, שהיא אומרת, חס ושלום, לצוד אותי כדג, ועוד הבלים כאלה. – אבל איך שיהי ואני נשבע לך בנקיטת חפץ שהנני מתרחק ממנה בשבילך בתכלית הריחוּק, ועל מאה דבּוּרים הנני עונה לה פעם אחת בנענועים של הראש, ובאמונה שלי שחושדת אַתּ בכשרים וחוטאת לאלוהים. אבל כל זה היה בעיני כאין וכאפס, לא ייזכר ולא יפקד, לולא מעשׂה שהיה, והאמיני לי בהן צדקי, שבקשתי אז שתפצה הארץ את פיה ותבלעני חיים. פעם אחת בעומדי על עבודתי והרגשתי פתאום שלא טוב לי, וחשתי בראשי שאון גדול והמולה, והייתי נופל אחורנית, לולא לייבּ חזן, שחש לעזרתי וקפץ עלי והחזיק בי. וכאשר שבתי לאיתני, כבר הייתי בביתי, ועמד דוקטו”ר על מיטתי, ואמר לי שזה הוא פייבּעֶר, ובלשוננו פשוטה כמשמעה – קדחת. ושכבתי על ערשׂ דוַי עשׂרה ימים, וכל הזמן לא מש לייבּ חזן ממשכבי, ואני מפרפר בין קור וחום. – ועתה נודע לי, שכפעם בפעם באה גם גיננדיל אל אביה, ובאותו המעמד באו מכתביך הגלויים אלי ואליהם, והם קראו אותם, כי אני הייתי בחום גדול, ושם נאמר שסוֹפיא – אינני חפץ להעביר על שׂפתי את הזלזולים והדבּות, שפלט קולמסך מחמת קנאה. ומה אומר ומה אדבר, ואיך אשׂא פני כנגדם! והם בחוליי הפכו את משכבי בלילות והשקוני סמים ותרופה, וגם יין ישן הביאו לי – אך אני לא שתיתיו, מפני שהיה בוַדאי יין נסך – והיו מודדים כמנהג המקום בכאן, את החום תחת אזרועי ופעם אחת, כאשר עלה החום למעלה ראש, וחפצתי לקפוץ מן המיטה ולהכות סביבי, לא משו ממיטתי והחזיקו בי כל אותו הלילה מן הערב עד הבוקר, וכאשר העיד השוחט ואשתו, לולא החסד שעשׂו עמדי, היית כיום הזה, חס ושלום, אלמנה, ואַתּ – בשעה שהיו הם מטפלים בי – כתבת ההבלים, ואוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה. ואיני יודע איך תבואי עתה לאמריקא. ואיך תוכלי לראות פה חיים!

ומקווה אני, אשתי האהובה, שתשליכי את ההבלים אחרי גווך. ומהיום והלאה לא תמררי את חיי במכתבים רעים. והנה כמה וכמה פעמים איני ישן בלילה, וכמדומה לי, שאני יושב מרחוק על הספסל, ואת יושבת אל השולחן, וכותבת אלי איגרת, ואַתּ כותבת ומוחקת וכותבת, ואני רואה את המכתב, אבל איני רואה את האותיות בדיוק, והנני מצטער, שאיני יכול לקרוא מרחוק. והנה הנחת מידך את העט, והילד שלנו לוקח אותו, ועולה על ברכיך, וכותב לבדו. – ואַתּ רואה, אשתי האהובה, שאני שולח לך חמשה דולאַר מדי שבוע בשבוע, ושאני מסתפק במועט, אף כי אין לי אלא שלוש כותנות, ואיני מעיז פני לבקש מסוֹפיא שתקנה לי כותונת, כי אשת השוחט יולדת היא, ולא תעזוב את המיטה, ומחר יהיה למז"ט הברית.

והנני בעלך

שמואל משה

(נוסף לאורך הגליון):

ברגע זה קבּלתי ממך עוד מכתב. ועתה, זוגתי חנה, הנני אומר לך בפירוש, שאין זה כי אם שגעון, רחמנא ליצלן, ולא ייאָמן כי יסופּר. כותבת אַתּ, שגם אַתּ יכולה לגדל שׂיער ולדבּר עם פריצים, ולצאת במחול ולזמר – ושתלכי ברגל אל הצדיק שלך ותמסרי פתקא, שישלח מיתה עלי ועל לייבּ חזן ובתו. ההשמעת לאזניך את מה שכתבת? רבונו של עולם, מה זה היה לך? הנני יושב בשממון ותמהון, ואיני יודע מה לחשוב עוד. ועצתי אמונה לעזוב את הלשון הרע והקללות, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, ובלי נדר ובלי מסקנא, אם לא תכתבי אלי שנית כאשה כשרה, שעושׂה רצון בעלה, לא אענה לך, ואשלח שליח מיוחד אחר הילד ואקחנו מאתך, ואותך אשאיר שם… או אשליך את עצמי לתוך הים, או לתוך האש, או שאשתגע, חס וחלילה.

 

ג: שני מכתבים    🔗

שקבלה האשה חנה מהקרובה שלה מלובלין ומאחיה

 

מכתב א    🔗

ידידתי, שארת בשׂרי, האשה הצנועה והחשובה מרת חנה תחי'.

רוח נבואה נזרקה בך, חנה שלי, שכתבת בפעם שניה, לפי שהמכתב הראשון שלך קבּל הזולל -וסובא שלי והניחו בצלחת בגדו, ולא מסר לי את המכתב, לפי שאין בזכרונו כי אם האכילה והשתיה, רחמנא ליצלן. וכאשר בא מכתבך השני מיד עלה על דעתי לחפשׂ בבגדיו, ויגעתי ומצאתי תאמין.

חנה שלי האהובה, בשעה הראשונה, כשקבּלתי את מכתבך, דימיתי שהוכּיתי בקורנס על ראשי, ולא ידעתי את נפשי מרוב צער ומהומה. אך תיכף ומיד שבתי וניחמתי, ואמרתי בלבי, כי לו חפץ בעלי המשוגע לנסוע לאמריקא, כי אז ציוויתי לקרוא לי כלי-זמר לנגן לי לפני, ועשׂיתי לי סעודת פורים או סעודת שלמה המלך בשעתו, כי הגיעי בעצמך: כל הפרנסה שלי היא מן הזפת, ואיני צריכה חס ושלום לעזרתו, וגם אינני סובלת את התנועות והעוויות שלו, כשהוא בא אל החנות; לנשים אינו עונה ואינו לוקח ונותן מיד ליד, וכי יגיד לקונה-זכר את המחיר – ושגה על החצי, ואינו מבדיל בין מטבע לאסימון, בין כסף וסיגים, רחמנא ליצלן, וכשיקח את הגיר או את העט בידו – הוא שוגה ומַשגה גם אותי בחשבונותיו.

ומה שבעלך לא השאיר לך גט, לא אתפלא עליו, כי גם בעלי המשוגע, אף שאין לו גן-עדן בביתי, אינו חפץ לתת לי גט, ולמה לו לתת לי גט? האין לו דירה ומיטה מוצעת, וכותונת לשבת, ובגד ליום טוב, ואכילה ושתיה בכל ימות השנה? וכמה פעמים התחננתי אליו בטוב שילך לו לאבדון, ואזנו ערלה משמוע. ואם אני מקללת אותו או זורקת איזה כלי בראשו – והוא הולך לקרן זווית ומעמיד שם פנים של טלה, עד שאחוס וארחם עליו ואתן לו לאכול ולשתות, וילך לו.

ומה שנוגע להמשפט שלך, דעי לך, אחותי חנה, שיש לי בכאן מליץ מפואר. כי ברוע מזלי, יש לי תמיד שפחות חצופות שאין כמוהן לרוע, וזוללות הן וסובאות, וגונבות כל מה שרואות; והן בורחות כל הזמן, ועוד מוסרות אותי לדין, לשלם להן שׂכירות בעד כל השנה או הזמן, ובערכאות, בזמן הזה, אין הבדל בין שפחה ובעלת-הבית, ועלי לעמוד אתה בשורה אחת, ואסור לפצות פה ולהגיד לה איזה דבר, כי תיכף ומיד מכה השופט בפעמון ומצלצל, ואחר-כך הוא כותב קנס עד שלושה רובּל, ועל כן איני הולכת עתה בעצמי אל השופט, ובחרתי לי מליץ מסוגל שלשונו כחרב חדה, והוא מוציא לאור עולם את הדין כדבעי. והגיד לי בעצמו, שכמה וכמה פעמים ביקש השופט להושיבני בכלא על דבר תלישת שׂיער או מתנת-יד ולא עלתה בידו, כי יש לו, להמליץ שלי, כל ספרי דינים שלהם, והוא בוחר למעני את הדינים היותר טובים, ופורשׂ אותם כשׂמלה לפני השופט, וזה יושב כאילם לא יפתח פיו, וברצון או באונס הוא לוקח את העט וכותב: פטור, פטור.

ותיכף ומיד אחרי שקבלתי את מכתבך השני ומצאתי את הראשון בצלחת הבטלן שלי, הלכתי אל המליץ שלי והוא קבּל אותי בחדר לפנים מחדר, והושיבני לפניו על כורסה, וספרתי לו מהחל ועד כלה את כל העסק שלך, עם כל הפרטים והדקדוקים, והוא אף שהיה המסדרון שלו מלא אנשים ונשים, עשׂה אזנו כאפרכסת, ושמע מה שספרתי, וטייל בחדרו ארוכות וקצרות ולבסוף נאנח. ואמר, שאמנם, על פי הדין של המלכות בכאן, הנשים יש להן דין גברים בנוגע להירושה, אבל מצד שני אין האשה יכולה לתבוע לדין בדיני ממונות בלא הרשאת בעלה; וכאשר אמרתי לו, שאת עגונה ושבעלך עזבך לנפשך ויכולה אַתּ לעשׂות מה שלבך חפץ, עמד כנגדי ונענע בראשו לרוחב, לאות שלא טוב הדבר; ותיכף ומיד הלך אל המלתחה שלו ופתח אותה, ולקח ספר בידו, והתבונן בו, ואחרי כן הניח את הספר ההוא ולקח ספר אחר, וכה התבונן בספרים רבים ושונים, בקטנים וגדולים ויותר גדולים, ואחד מהם היה עבה, שלא אחטא בלשוני, כחזיר, וכפי הנראה מצא מה שבקש, ויקרא בשׂום לב, ואמר לי שבאם תעבורנה חמש שנים מיום שברח בעלך, ותביאי תעודה מאת ראש העיר, שלא נראה במחנכם במשך כל חמש השנים, הוא ימסור בשמך כתב בקשה אל הבית-דין, והבית-דין יתן לך כוח הרשאה במקום הבעל. כל זה אמר לי בפירוּש, ואני מוסרת לך דברים כהוָיתן, ונתתי לו רוּבּל אחד, והתעקם בפניו, אך קבּל; ואַת אחותי חנה תשיבי לי את הרוּבּל בחזרה, כי הזמנים רעים והזפת אינה פרנסה קלה…

והוא אשר דבּרתי, ואני אומרת תמיד, שהתורה הקדושה (ודיניהם לא כל שכן) מסרה אותנו בידי לא נוכל קום. גבר לא יצלח מגרש את אשתו כחפצו, בעצמו או על ידי שליח, ואשת חיל כמוני לא תוכל להפּטר מבעלה הבטלן בשום צד ואופן! וכאשר הולכים שנינו לברית, נותנים לו בשׂר ודגים, ואני שותה מים שחורים – ציקארי“ש בלע”ז. וכאשר ישב בסוכה, עלי לשלוח לו את המנה הטובה ולהשאיר לי עצמות, תעניתים וט' ימים יש לי כמוהו, אבל השׂמחת-תורה היא שלו, והוא הולך אל הרב ונותנים לו מי-דבש ותפּוח וכדומה. וכל הגן-עדן שלי הוא שאהיה שם הדום רגלו של המשוגע. הוא ישב על הכיסא, ואני אהיה הדום רגליו. – ובעולם הזה הוא על כל פנים גבר חלוש והוא מתיירא ממני, אבל מה שיהיה בן-עדן, שאלו אותי בחרם; ובפירוש אומר לך שבאם ידחוף אותי ברגליו, השם יודע, מה שיצמח מזה.

ומן הצד השני אינני יודעת מה בצע לך בגט. כל הכלבים שווים זה לזה וכולם אינם שווים אף פרוטה אחת. הגיעי בעצמך, אחותי מרים סבלה עשׂר שנים מבעלה, עד שהצליח בידה לקבל ממנו גט; ונתנה לו במחיר הגט את הכסף ואת המלבושים, הכּוֹל באשר לכּוֹל; והלכה והיתה לאיש אחר, ויש לה עגל אחר לפטם אותו, והיא צועקת: גט, גט! – ואינו שומע.

כללו של דבר, אחותי חנה, אמנו חוָה חטאה ואיננה, ואנחנו סובלות את חטאיה, ונשא ונסבול לעולם ועד, כי מיד הבעל אין מנוס אפילו בקבר, ושפחות נחרפות אנחנו אפילו בעולם הבא. – כן היה, כן הוא, וכן יהיה עד ימות המשיח, ואולי גם אחרי כן… ועלינו לשׂאת את בשׂרנו בשיננו, כי נטל עלינו מאת הבורא יתברך.

ובטחי בה' והיי בריאה ושלמה ושכחי את הבעל, שיצא בוַדאי באמריקא לתרבות-רעה; כי כן הם עושׂים, ימח שמם, באמריקא. מתּחילה הם כותבים מכתבים ושולחים מעות, אחר-כך משתמטים מזה ומזה, וכותבים ושולחים מעות פעם אחת בשנה, ואחר-כך ביובל, ושם אין להם צורך בנשיהם, כי שם יש נשים אחרות, רחמנא ליצלן, שלא אחטא בלשוני, ובלובלין בשוק היהודים אין בית שאן שם עגונה. וטוב לך לשכחו לגמרי, וידמה לך שהנך אלמנה, חס ושלום, או גרושה, ותתעסקי בהבצלים שלך, והשם יתברך ישלח ברכה והצלחה במעשׂי ידיך, ובכל אשר תפני תצליחי, כאוַת נפש קרובתך.

(החתימה מטושטשת)

ונא, למען השם, להחזיר לי בקרוב את הרוּבּל כנ"ל, כי בעלי הזולל וסובא כבר יש לו תרעומת עלי, שהוצאתי את הרוּבּל.

הנ"ל

מכתב ב    🔗

לאחותי הצנועה, הנגידה החשובה מרת חנה תחי'.

אבשׂר בזה שכולנו, ברוך-השם בריאים ושלמים. מלבד חוָה תחי‘, שהשיעול שלה, רחמנא ליצלן, לא ירפה ממנה אף רגע וכל הבית מזדעזע כשיחזיק בה. ותיכף אחר החתונה תסע לוַארשה. ורצוף בכאן הזמנה על החתונה, ובבקשה ממך, אחותי חנה, שלא תבואי עלי בעקיפין עד אחר החתונה, ותבואי לשׂושׂ אתנו משׂושׂ; ותוכלי לבוא גם בלי מתנה, או שאמצא איזה דבר בביתי שאתן בשבילך מתנה; הלא אחותי אַתּ; – ומה שאַתּ כותבת שאין לך מלבושים, גם זה הבל, כי תשאלי לך בשם או בכאן איזה מלבוש. – ומה שאַתּ כותבת, שלא תוכלי להתנחם אחר מות הילד, זה הוא שלא כדין, ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך! ומה שאַתּ יראה פן יוָדע לבעלך שמת הילד ויינתק חס ושלום הקשר שביניכם, האמיני לי, אחותי חנה, שזה הוא פחד שוא; כי אחת משתי אלה, או שאמת בפי המדברים, שיצא חס ושלום לתרבות רעה, והוא יספיק בנכריות, חס ושלום, ואז לא יועיל הבן החי ולא יזיק הבן המת; ואם – כאשר אני בטוח בו ובה' – כל זה הוא שקר וכזב, ובעלך המופלג הוא ירא שמים כדבעי למיהווי, הלא ימהר עתה ויקח אותך אחר כבוד במהרה בימינו לאמריקא, כי יהיה אך חצי ההוצאות בנסעך לבדך. ומה שלא קבּלת ממנו מכתב ימים רבים, גם זה הבל ואין כאן שום חידוש. הלא הוא מעבר למדינת הים, ואומרים ששם נהוג לפעמים הרעש, וישנם נהרי די-נור והררי אש בדרך, ואולי נהרג נושׂא המכתבים או שמא טבעה האניה, וכדומה דברים שהם במציאות, כידוע, ושעל כן כל הנוסע לאמריקא הוא בעיני כמשוגע, כי באמת הזן ומפרנס לכּוֹל, עיניו צופיות בכל הארץ, ואם הוא רוצה, הוא נותן פרנסה גם בכאן, ובלי עזרת השם לא יבנה בית גם באמריקא ואין שפע, כידוע, ומצד האחר, איני רואה מה שאת נלהבת לנסוע לאמריקא; – כפי שנודע לי בבירור, אין יראת אלהים במקום ההוא, וליצני הדור אומרים, שהנוסעים לשם מקיאים את היהדות שלהם תיכף ומיד באוניה, ואוכלים פת עכו"ם, רחמנא ליצלן, ולובשים מלבוש נכרי, והנשים כולן מגדלות פרע, ואין צדיק אחד בכל אמריקא. ועל-כן הדבר פשוט שהקדושה שם בתכלית החולשוּת, רחמנא ליצלן, והטומאה תקיפה, והקלפּה, רחמנא ליצלן, היא הגברת, ולפתח חטאת רובץ, ואם יבוא איש משלנו לשם יפול, רחמנא ליצלן, ברשת; ויותר שהאדם גדול, גדולה הסכנה, והקלפּה מתאזרת ביתר שׂאת ועוז ללכדו, ולהעבירו על דעתו ועל דעת קונו, ורבים חללים הפילה, הן על ידי מעות ועשירוּת, והן על ידי מטרוניות, וכדומה.

ועל כן שמעי אחותי בקולי, והשליכי אחרי גווך את כל המעשׂה, ואם אַתּ מוצאת את חית ידך בהבצלים, מה טוב ומה נעים, ואם חס ושלום לא יספיק לך, יש לי עצה אחרת: כאשר תבואי להחתונה, אשתדל לעשות שלום בינך ובין אשתי חוָה גיטל, והיא אשת חיל וטובת לב ותסלח לך באמת, וכאשר תסע חוָה גיטל לוַארשה, תישארי בביתי במקום בעלת-הבית, ואחרי כן כאשר תבוא חוָה גיטל, תישארי גם כן, ויהיה בשבילך מקום אצלנו, ואחרי כי באת בצל קורתנו לא נרחיק אותך, חס ושלום; ומה גם שבלי ספק תהיי לעזר לחוָה גיטל, שלא תצטרך להחזיק שפחה; ואחר השנה, כשתסע בתי לאכול על שולחן חמיה, יתבצר מעמדך ביתר שׂאת. אך נא ונא, שלא תדע חוָה גיטל מזה לא דבר ולא חצי דבר, ויהיה הכּוֹל כאילו נעשׂה במקרה ובהיסח הדעת, והשם יתברך יהיה בעזרנו והכּוֹל יבוא על מקומו בשלום. ונחפז אני לכתוב, כל זמן שאשתי חוָה בשוק, כי יצאה להשתדל בדבר הכלי-זמר והבדחן להחתונה, ואני איני רוצה שתראה את האיגרת ולא אגיד לה אפילו ששלחתי מכתב הזמנה, וד"ל. וה' יתברך ינחם אבלים, וירחם עגונות, ויפרושׂ עליך סוכת שלומו,, אמן, כן יהי רצון. ובא לציון גואל.

אחותי חנה, בין שתישארי שם או תחליטי לבוא לכאן, בוא נא להחתונה; כי החתונה תהיה אי"ה יפה מאד, ויש תקוָה גדולה שיבוא גם הוא בכבודו ובעצמו על החתונה, ואז מי שלא יראה את החתונה, לא ראה חתונה מימיו.

והנני אחיך

מנחם מנדיל

חוָה גיטל באה מן השוק ובעצמה ובכבודה אמרה לי, שאכתוב לך בשמה, שאין לה עליך שום תרעומות, ויועצת היא שתמכרי את הבצלים, ותעשׂי לך איזה מלבוש – מתנה איננה מן הצורך, כנ"ל – ותבואי איזה ימים קודם החתונה, כי המלאכה מרובה, ואם תאבי אחר כך לסחור בבצלים, תוכלי גם בכאן.

ראי כי אשה טובה היא וחכמה.

הנ"ל

ד: התחלת מכתב מאת האשה חנה אל בעלה    🔗

מזל טוב לך, בעלי הכשר, מזל טוב!

הנה תקשיב אזנך ממני ישועות טובות ונחמות; ויתן ה' ואאזין גם ממך בשׂורות טובות, ישועות ונחמות; אמן, כן יהי רצון – הלא זיווּג אנחנו בעולם הזה ובעולם הבא!

וראשונה לך לדעת, בעלי הכשר, כי אחי מנחם מנדיל ואשתו חוָה גיטל, שיחיו שניהם עד ביאת משיח, סלחו לי על כל עווֹנותי, והביאו אותי בשעה מוצלחת אל החתונה של בתם – היא בת אחי – ביילא-סאָשעֶ תחי'. והחתונה היתה יפה מאד, ואשרי עין שראתה את החתונה, והיה בשׂר-עוף ובשׂר-שור, ודגים פשוטים ודגים ממולאים וכל מיני מטעמים, ויי"ש ויין ענבים, הכּוֹל באשר לכּוֹל.

והכּוֹל היה טוב ויפה, כי אני בעצמי בישלתי את הבשׂר, מילאתי את הדגים והכינותי את מיני המתיקה וערכתי את השולחנות וקניתי מה שנצרך לקנות; כי לא להחתונה לבד באתי; אני באתי בעצת הקרובים היקרים שלי, אחרי שמכתרי את הבצלים וקניתי לי מלבוש, שבעת ימים קודם החתונה, וכיוָן שהיתה הכלה טרודה מאד בתכשיטיה ובגדיה, וחוָה גיטל יש לה, בעוונותינו הרבים, שיעול וטחוֹל, הייתי אני המחותנת קודם החתונה, וגם אחר החתונה; אבל בשעת החתונה הייתי עיפה ויגעה, וישבתי בקרן זווית חשכה במנוחה שלימה שרציתי בה, ובכיתי מרוב נחת ושׂמחה שעלה בידי להשׂיא את בת אחי, ולעשׂות לה חתונה יפה בעיני אלהים ואדם. וגם אחר החתונה לא גירשו אותם מביתם, חס ושלום, תיכף ומיד אחר החתונה נסעה גסתי תחי‘, חוָה גיטל, מכאן ללובלין, ואחר-כך לוַארשה, ותשאל ברופאים מרופאים שונים, ותסע גם למקום אחר לשתות מים לרפואה. ובכל משך הזמן הזה, כשישה חדשים רצופים, הייתי אני בעלת-הבית, יזכרם אלוה לטובה, אבל שפחה לא היתה ואני הייתי לבעלת-הבית, וזה היה טוב מאד, לפי שלא היה לי פנאי לחשוב מחשבות וליפול, חס ושלום, במרה-שחורה או בכעס, כי השפע, ברוך השם, גדול, והבית מלא אורחים, אכּרים ויהודים להבדיל, ושֵם הדגים הממולאים של גיסתי חוָה גיטל תחי’ הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל היום יושבים ואוכלים ושותים.

ואם קרה לפעמים ששכחתי איזה דבר מפני הבהלה, או שנפלתי במחשבה, היתה בת אחי ביילא-סאֶשעֶ תחי' המנצחת עלי ועל המלאכה, והכּוֹל בא על מקומו בשלום. ומרוב נחת, שהנני בעלת-הבית, פלטתי פעם אחת מגרוני טפּת דם כחרדל ולא יותר, וראה מנחם מנדיל שיחי' וציוָה להסתיר הדבר, ושיהיה בסוד סודות, לבל יוָדע לאורחים, שלא יאמרו שיש לי שחפת, חס ושלום, ויצוו עליו לגרשני מן הבית, כי הוא תלוי בדעת אחרים. ובת אחי ביילא-סאֶשעֶ היא חכמה מפוארת, והבינה תוך כדי דבּור שאין לי שחפת, אך שבלעתי נתח דג בסתר, שהיה עצם בנתח, שהוא פוצע שם ומתיז דם, ותוך כדי דבּור הכתה אותי על הכתף כדבעי שתצא העצם, אבל לא עלתה בידה, והעצם לא יצאה עד היום הזה. וכן עבר הזמן בשלום, עד ששבה גיסתי חוַה גיטל תחי' מדרכה, והיא בעזרת ה' בריאה ושלימה ומזהרת כאור החמה, והביאה חפצים יפים לעצמה ולבעלה, ולבתה, ולי לא נתנה מתנות, כי לא שפחה אני ליתן לי מתנות, וגם שׂכירות אינני מקבּלת, ואמרה כמה וכמה פעמים בפירוּש, שאני הייתי בעלת-הבית, ועשׂיתי כאדם העושׂה בתוך שלו. וכשבאה חוַה גיטל תחי' ושמעה שבכל משך הזמן לא היה מנחם מנדיל אצל הצדיק שיחי' – ספקה כף, ושלחה אותי תיכף ומיד לשׂכּור לו עגלה, ועוד באותו היום, נסע אחי מנחם מנדיל שיחי' אל הצדיק בשעה מוצלחת. ולמחרת היום יעצה לי חוַה גיטל לאסוף את החפצים שלי, כי אחר שהיא בעצמה בעלת-הבית וביילא-סאֶשעֶ תעזור על ידה, אין צורך עוד בבעלת-בית אחרת, והנני יכולה או לנסוע בחזרה, או להשאר בכאן ולעשׂות מה שלבי חפץ, אין אונס, ואנכי הקדמתי עשׂיה לשמיעה, וכיוָן שהיה ליל יפה, לנתי באותו הלילה תחת כפת הרקיע.

והנך רואה, בעלי היקר והכשר, שטוב לי מאד, ואין צורך כלל לשלוח לי מעות, כאשר שלחת מקודם, וטוב שתתן את המעות ללייבּ חזן, שיקנה לך ש"ס, או לבתו גננדיל, ותתפור לך כותונות; והיזהר והיזהר שתמוֹד את הכותונות לעיניה, ותראה שתהיינה על הצד היותר טוב.

והנך רואה, בעלי הכשר והישר, שאינני חושדת עוד בכשרים ומאמינה אני באמונה שלימה, שגננדיל בת לייבּ חזן לא גנבה ממני לא את הכף ולא את הבעל; ואם אין לי לא כף ולא בעל, לא היא אשמה. וגם מאמינה באמונה שלימה, שחפץ הקב"ה לזכּות את אמתו חנה, והזמין לבעלה שמואל משה תיכף ומיד באניה את ר' לייבּ חזן ובתו גיננדיל למחיה לפניו; והכּוֹל באשר לכּוֹל כאשר אמרת וכתבת. אך דבר אחד לא יהיה כדבריך, כי אם גם תכעס עלי, לא תשלח עוד שליח מיוחד לקחת את הבן מכאן לאמריקא, יען כי הילד שלנו – בזכותך ובזכות אבותיך – מת זה כבר באסכרה ונקבר במקום שנקבר, וגם את הילד המת לא תוכל לקחת, יען כי אין לו שום מצבה וסימן בעולם, ולא ידע איש את קבורתו. וכיוָן שבעל זכרון נפלא אתה, ואתה זוכר כל מה שדברתי וכל מה שעשׂיתי, אספר לך מעשׂה שהיה; מעשׂה שהיה ולא ידעתי מה לעשׂות עם סוּדר שלי, האלבש אותו ואצא לקנות רפואה, או אתחב אותו בחלל החלון, לבל יפול בעדו השלג, או אכסה בו את הילד הצרוד, כי הקור גדול מאד – ופעמים רבות רצתי מהילד אל החלון ואל הפתח ובחזרה מן הפתח אל הילד והחלון… בלי ספק לא תשכח, בעלי הכשר, את הרגע הזה לעולם ועד. ובכן בעלי הכשר, נפשי קשורה בנפשך ונפשך קשורה בנפשי, ונפש שנינו צרורה בנפש הילד שלנו, וכיוָן שהילד מת, יכולים למות גם אנחנו – אך מה תאמר גיננדיל? ועתה אגיד לך את האמת, שעלה על דעתי לגדל פרע וללבוש כמנהג המקום באמריקא, ואתה יודע שקולי ערב ומתוק, ושהייתי מזמרת את כל התפילות בעל פה, ועתה כאשר הייתי אצל אחי מנחם מנדיל שיחי', שמעתי מפי השכּורים גם שירים אחרים, ולמדתי אותם גם-כן בעל-פה. ובלי ספק מזמרת אני כגיננדיל ויודעת יותר ממנה בעל-פה. ואתמול בלילה, כשלנתי תחת כפת הרקיע, באה אלי מלכת-שבא ולימדה אותי מחולות – והייתי מחוללת כל אותו הלילה עם הירח. ואם כן היה לך איפוא, שמואל משה, מקח-טעות, כי טובה אני לך מגיננדיל, לפי שאני זוכרת היטב שהיו לה שני פלפלים, האחד על תנוך האוזן משׂמאל והשני על הלחי מימין, והחוטם שלה נוטה אל הצד, ואני כידוע לך, כל בשׂרי טהור בלי שום פלפל, חס ושלום – אבל אתה דימית, כי אך גיננדיל יודעת פרק בשיר, ושאך היא תוכל לצאת כנגדך בערבי שבתות במחול, ושאך היא יכולה לגדל פרע. אבל אני לא אכעס על זה; יהי לך את אשר לך. לי די שיש לי קבר הבן, והנני הולכת לשם, ואבנה לי סוכה על הקבר ואשב שם, ובלילה אחר חצות, עד שיקרא התרנגול, אספר לו בחשאי ובנעימות מאביו שמואל משה ויהנה מאד. ואם תבוא בעצמך או תשלח שליח לקחת את הילד, אתקע צפורני בעיניכם, כי הילד הוא שלי ולא בנה של גיננדיל – ימח שמה וזכרה אתך יחד – – –

אמר המביא לבית הדפוס: המכתב הזה לא נגמר, ונמצא בין שאר המכתבים שהעתקנו מהשׂפה המדוברת, בצרור הבגדים של האשה חנה שיצאה מדעתה.