כרך ראשון

 

פרק א: הפִּיקוִיקאים    🔗

קרן האורה הראשונה המגיהה את החֹשך ומהַפכת ליפעה מבריקה את האֹפל, אשר כסה עד־עתה על ראשית מפעליו הצבוריים של פּיקוִיק בן־אל־מות, תופיע לעיני־כל מתוך קריאה פשוטה של הרשימה הזאת בספרי־הזכרונות של קלוב הפיקוִיקאים, שהמוציא לאור את הכתבים הללו נותן לפני קוראיו בתענוג גדול, כדי להראות באיזה עיון עמֹק, באיזו שקידה מתמידה, ובאיזו הבחנה יפה בדק וחפש ונקר בתעודות מרֻבות־הצדדים, שהָפקדו בידיו לעִבוד.

הלא כה דברי הרשימה:

“מאי י”ב, 1827. בנשיאותו של האדון הנכבד יוסף סמִיגרס. P. V. P. M. P. C. ¹ – נתקבלו פה־אחד ההחלטות הללו:

"כי חברי האספה שמעו ברגשי עֹנג נעלה ובהסכמה בלתי־מֻגבלת את קריאת חבורו של האדון הנכבד שמואל פיקוִיק ²G. C. M. P. C. בשם: “הגיונו על מוצָאן של ברֵכות הַמפסטֶד עם קצת הערות על התֵּאוריה של הקברנונים”; ובשביל־כך מביעה האספה בזה את תודתה החמה לאותו האדון הנכבד שמואל פיקוִיק G. C. M. P. C.

"כי האספה מכירה בהרגשה עמֻקה את הטובה המרֻבה שתגיע לַמדע מהיצירה הרוחנית, שאליה הפנו את לבם זה עתה, וכן גם משאר חקירותיו החשובות של האדון הנכבד שמואל פיקוִיק G. C. M. P. C., אשר חקר ובדק בשקדנות בלתי־נלאָה בהוֹרנסֵי, הַייגֵיט, בּרִיקסטוֹן וקַמבֶּרוֶל. ומתוך כך באה לידי הכרה והחלטה, כי התועלת תגדל עוד הרבה יותר, אם יעתיקו את חקירותיו של האיש המלֻמד הזה אל כר יתר־נרחב, על־ידי נסיעות יתר רחוקות, שבהן יתרחב חוג בדיקותיו והסתכלותו, להתפתחותו והתקדמותו של המדע ולהרבצת השכלה ברבים.

“כי מתוך הכרה זו שָׂמה האספה את לבה בכונה עצומה להצעה שהכניס האדון הנכבד שמואל פיקוִיק הנ”ל G. C. M. P. C. עם עוד שלשה פיקוִיקאים האמורים למטה, על־דבר יסוּד סניף חדש של חברת הפיקוִיקאים הכללית בשם אגֻדת הקורספונדנטים של קלוב הפיקוִיקאים".

“כי ההצעה הנ”ל נתקבלה ונתאשרה באספה זו.

"כי אגֻדת הקוריספודנטים של קלוב הפיקוִיקאים מתיסדת ומקֻימת בזה; וכי לחברי האגֻדה הזאת נתמנו האדונים הנכבדים: שמואל פיקוִיק G. C. M. P. C, טרַיסִי טוּפּמן M. P. C., אוגוסטוס סנוֹדגרַס M. P. C. ונתנאל וינקל M. P. C.; וכי האדונים הללו מתבקשים להמציא לקלוב הפיקוִיקאים שבלונדון, מזמן לזמן, ידיעות מקוריות ומקֻימות על־אודוֹת נסיעותיהם ונסיונותיהם, בדיקותיהם וחקירותיהם והתבוננותם בתכונות הבריות ובמנהגיהם, ועל־אודוֹת כל מאורעותיהם והרפתקאותיהם, יחד עם כל הספורים והתֵאורים של המקומות והחברות ששם נמצאו.

“כי האספה הזאת מכירה ומודה מעֹמק הלב בעִקר הגדול שהציעו חברי אגֻדת הקוריספונדנטים, שכל אחד מהם לוקח על עצמו את הוצאות נסיעותיו; וכי אין היא רואה שום עִכוב ומניעה מצדה, שחברי האגֻדה הנ”ל יוכלו להאריך את זמן נסיעותיהם ומחקריהם ככל אַות־נפשם, על־פי אותו התנאי העקרי הנ"ל.

“כי האספה הודיעה ומודיעה בזה לחברי האגֻדה הנ”ל. שהיא עִינה היטב בהצעתם, לשלם בעצמם את דמי־הדֹאר בעד מכתביהם ושכר המשלוח וההובלה של צרורותיהם וחבילותיהם; וכי האספה מוצאה את ההצעה הזאת ראויה לנשמות הגדולות שמהן יצאה, והיא נותנת בזה את הסכמתה המָחלטת לכך.

– מסתכל צדדי, מִקרי – כך מוסיף המזכיר, אשר לרשימותיו אנו חַיָבים להודות על הידיעות הבאות להלן – מסתכל מִקרי אפשר שלא היה מוצא שום דבר נִפלה בראש הקֵרֵחַ ובמשקפים העגֻלים, שהיו מָפנים בכונה אל פניו (של המזכיר), בשעת קריאת ההחלטות הנ“ל; ואולם אותם שידעו, כי מתחת לקָדקֹד החשוף הזה עובד המֹח הענקי של פיקוִיק, וכי בעד הזגוגיות העגֻלות הללו משקיפות עיניו המזהירות של פיקוִיק, – להם היה המחזה הזה מלא ענין. כאן ישב האדם הגדול, אשר חק וחפש וגִלה את מוצאן של ברֵכות־הַמפסטֶד הכבירות, והרעיש וזִעזע את כל העולם המדעי בתֵּאוריה שלו על־אודות הקברנונים, – הוא ישב עתה במנוחה ובלי־נוע, כאותם המים העמֻקים של הברֵכות ביום קר, או כאותו הדג הקטן בתוך תוכו של כד חדש. ועוד הרבה יותר מעַנין נעשה המחזה, כאשר אותו האדם הגדול, לקול קריאות “פיקוִיק” שהתפרץ מפי מעריציו ברגע אחד, מבלי משים, נתמלא חיים והתלהבות וקם ועלה בנחת על כסא וִינדזור, שישב עליו עת־עתה, ופנה בנאום אל הקלוב אשר יסד הוא עצמו. איזה חֹמר נפלא היתה סצינה מעוררת זו יכולה להמציא לאמן־יוצר! פיקוִיק הדברן הנמלץ, כשידו האחת מסתירה בחֵן את כנפי בגדו מאחוריו, וידו השנית מתנופפת באויר, כדי להרבות עָצמה לנאומו הנלהב; עמידתו המרוממה, שהבליטה יפה את מכנסיו המהֻדקים ואת מנעליו, אשר אִלו לבשם אדם פשוט, אפשר שלא היה שום איש משים לבו אליהם, אבל עכשו שהמלֻבש בהם הוא פיקוִיק, הרי הם מעירים – כביכול – רגשי כבוד ויראת הרוממות; והוא מֻקף אותם האנשים אשר נדבם לבם לשאת אתו יחד את כל התלאות והסכנות של נסיעותיו, ואשר נועדו לקבל חלקם גם בכבוד ובתהלה של תגליותיו. מימינו ישב מ”ר טריסי טופמן, זה טופמן הנוח להתרשם יתר־מדי, אשר בו חֻברו יחדו החכמה והנסיון של הבא־בימים עם ההתפעלות וההתלהבות של העלם בחולשה האנושית היותר מענינת והיותר ראויה לסליחה – באהבה. השָׁנים והפִּטום הרחיבו ועִגלו את התבנית הזאת, שהיתה לפנים רומנטית־דקה כל־כך: מקטֹרן המשי השחור התפתח יותר ויותר, ושרשרת הזהב אשר מתחתיו, התעלמה זרת אחר זאת, מחוג השקפתו של טופמן; ובאותה מדה עבר סנטרו הכביר את גבול העניבה הלבנה. אבל נשמתו של טופמן לא ידעה כל שנוי: הערצת המין היפה היתה עֲדַיִן התאותה השלטת בה בלי מעצור. משמאלו של מורהו הגדול ישב הפַּיְטן סנודגרַס והוא עוטה בדרך פיוטי אדרת כחֻלה סודית עם צוארון של עור־כלב, ואצלו חובב הספורטים וינקל, מתהדר במעיל־צַיָּדים ירֹק עם עניבה משֻׁבצת רבועים ומכנסים אפורים מהֻדקים היטב לבשרו.

נאומו של מ"ר פיקוִיק יחד עם הוִכוחים שנתעוררו אחריו נרשמו בדיוק בספר־הזכרונות של הקלוב. גם הנאום גם הוִכוחים יש להם דמיון מָחלט עם המשא־ומתן שבישיבותיהן של שאר החברות המהֻללות; ויען כי תמיד מעַנין הוא להקביל הקבלות בין מפעלותיהם והליכותיהם של אנשים גדולים, לכן אנחנו מוסרים בזה את כל דברי הפרוטוקול של אספה רבת־ערך זו.

“מ”ר פיקוִיק הֵעיר (כך מודיע המזכיר), כי פרסום ותהלה יקרים ללבו של כל אדם. תהלת משורר יקרה ללבו של ידידו סנודגרס; תהלת כבוש יקרה כמו־כן לידידו טופמן; והשאיפה לרכוש לו פרסום בכל מיני ספורטים שבשדות ויערות, ביבשה ובמים, ממלאה את כל לבו של ידידו וינקל. הוא עצמו (מ"ר פיקוִיק) לא יוכל לכחד, שגם הוא מֻשפע מתאווֹת אנושיות, מהרגשות אנושיות (מחיאות־כפים) – ואולי גם מחולשות אנושיות (קריאות בקול רם: לא! לא!); אבל עם זה הלוא יכול להגיד, כי, אם לפעמים התלקחה בחֻבו אש האנֹכיות, הנה מיד באה השאיפה להועיל לבני־האדם בכלל וכבתה את האש הזרה. החֵפץ, לרכוש לו תהלת המין האנושי, עשה לו כנפים, ואהבת הבריות היתה לו במקום חברת אחריות מאש (מחיאות־כפים סוערות). הוא איננו בוש להודות, – ורשות לאויביו להשתמש בהודאתו זו ככל חפצם – שהוא הרגיש קצת גאוה, כשהגיש לעולם את התֵּאוריה שלו על־אודות הקברנונים. תֵּאוריה זו אפשר שתהיה מהֻללת, ואפשר שלא תהיה (קול קורא: “היא מהֻללת”! ומחיאות־כפים). הוא מקבל בתודה את החלטתו של אותו הפיקוִיקאי הנכבד, שהשמיע זה עתה את קולו – היא מהֻללת. אבל, גם אם תהלת חבורו תגיע עד קצוי־ארץ, לא יוכל רגש הגאון, שירגיש אז בתור מחַברו, להִדַמות אף במקצת מן המקצת לאותו רגש הגאון שממלא את לבו, בהביטו סביבותיו ברגע זה, שהוא הרגע היותר נכבד וחשוב בימי חייו (מחיאות־כפים). הוא אינו אלא בריה עלובה, אדם פשוט (לא! לא!), אבל אי-אפשר לו שלא להרגיש, שהם בחרו בו למפעל רב־הערך ורב־הכבוד, שיש בו גם קצת סכנה. הדרכים הם עתה משֻׁבשים בגיָסות, ובעלי־העגלות פרועים לשמצה. יביטו־נא החברים הנכבדים על־פני חוץ ויתבוננו־נא במעשים שנעשים סביבותיהם: עגלות הדיליג’נסים והדֹאר נהפכות על־פניהן בכל עבר ופנה, סוסים מזדקרים ומתפרצים, אניות נטרפות בים, ודודי־קיטור מתפקעים, (מחיאות־כפים. קול קורא: לא!) לא? (מחיאות־כפים) יגש־נא הפיקוִיקאי הנכבד אשר קרא “לא” בקול רם כל־כך, ויכחיש את הדבר, אם יוכל (מחיאות־כפים). מי הוא זה אשר קרא “לא”? (מחיאות־כפים נלהבות). האם היה זה איזה אדם – הוא אינו רוצה לאמר “תגרן” (מחיאות־כפים סוערות) – אשר רדף אחר הכבוד ותוחלתו נכזבה, ואשר מקנאתו בתהלות ותשבחות שפזרו לו (למר פיקוִיק) בעד מחקריו – שאולי אין הם ראוים לכך – ומתוך צערו וכעסו על הבקֹרת הקשה שהוציאו על נסיונות־התחרותו הרפוים שלו, חש עתה מפלט לו אל תחבולת־מלשינות שפלה –

“**מ”ר בלוטון** (מן אלדגיט) קם ומדבר לסדר העבודה. האם אליו מכֻוָּנים דברי הפיקוִיקאי הנכבד? (קריאות: האל הסדר! הנשיאות! הן! לא! הוסף! רד! וכו').

"מר פיקוִיק לא יתן לבלבלו ולהשתיקו בקריאות וצעקות, כן, הוא התכַּוֵּן באמת לאותו הג’נטלמן הנכבד (התרגשות עצומה).

"מר בלוטון אין לו אפוא לאמר אלא זאת, שהוא מרחיק מעליו בשאט־נפש את האשמה הכוזבה והמנֻוָלה, אשר טפל עליו הג’נטלמן הנכבד מאד (מחיאות־כפים חזקות). אותו הג’נטלמן הנכד אינו אלא פטפטן ומתעתע. (מבוכה ומהומה גדולה. קריאות: הנשיאות! אל הסדר!).

"מר א. סנודגרס קם ודורש סדר. הוא פּונה בענין זה אל הנשיא עצמו (שמעו!) הוא חפץ לדעת, אם אפשר להרשות שתמשך מחלֹקת מגֻנה זו בין שני חברי הקלוב הזה. (שמעו! שמעו!)

"הנשיא מֻבטח בהחלט, שהפיקוִיקאי הנכבד יקח בחזרה את הבטוי, אשר השתמש בו זה עתה.

"מר בלוטון, עם כל הכבוד שהוא הוגה לנשיא, הוא מֻבטח בהחלט שלא יעשה כן.

"הנשיא חושב לו לחובה הכרחית, לשאול את הג’נטלמן הנכבד, אם השתמש באותו בטוי, שהתמלט מפיו זה עתה, בכַוָנתו הפשוטה והרגילה?

"מר בלוטון אינו מפקפק כלל להגיד, שהוא השתמש באותה מלה רק בהוראתה הפיקוִיקאית. (שמעו! שמעו!) הוא מחֻיב גם להודיע, כי כשהוא לעצמו הריהו מכבד ומוקיר עד מאד את הג’נטלמן הנכבד; והוא חשב אותו למתעתע רק מתוך נקודת־ראיה פיקוִיקאית. (שמעו! שמעו!).

"מר פיקוִיק מוצא לעצמו ספוק גמור בּבֵאור ההגון, הגלוי, המלא והשלם של ידידו הנכבד. והוא מבקש, שידעו ויבינו הכל, כי גם הדברים שהעיר הוא, היו מכֻוָנים גם הם רק בהוראתם הפיקוִיקאית. (מחיאות־כפים).

ובזה תמו דברי הרשימה; ואף אין כל ספק אצלנו, כי גם הישיבה תמה בזה, אחרי שהגיעו הוִכוחים לנקודה רמה כזו של ספוק רוחני, שכלי ונמוסי. אין בידינו אמנם ידיעות רשמיות על־אודות העובדות שימצא הקורא בפרק הבא, אבל הן נאספו ונלקטו בדיוק ובעיון מתוך מכתבים ושאר כתבי־יד מקוריים ונאמנים כל־כך, שאנחנו לקחנו לנו רשות לחברם יחד לספור מסֻדר.

 

פרק ב: מסע היום הראשון ומאורעות הערב הראשון ותולדותיהם.    🔗

השַׁמש הדיקן של כל המפעלים, השֶׁמש, יצא זה עתה על הארץ והתחיל שופך את אורו על בָּקרו של יום השלשה עשר לחדש מאי, אלף שמֹנה מאות ועשרים ושבע; ויחד עמו קם ממשכבו עוד שֶׁמש אחר, מר שמואל פיקוִיק, פתח את חלון חדרו והשקיף על העולם אשר שם מתחת. רחוב גוֹסוֶל השתרע לרגליו, רחוב גוֹסוֶל נמשך לימינו, עד כמה שעיניו מגיעות, רחוב גוֹסוֶל התרחב לשמאלו, וגם מעֵבר לדרך התפתל רחוב גוֹסוֶל.

– כך הם – חשב מר פּיקוִיק – כך הם אָפקיהם הצרים של אותם הפילוסופים, המוצאים ספוקם בחקר הדברים הנמצאים לנגד עיניהם ואינם מבקשים את האמתיות הנסתרות מאחריהם. ככה יכֹלתי גם אני להסתפק עד עולם בהסתכלות ברחוב גוֹסוֶל לבד, בלי השתדלות כל־שהיא לחדור לארצות הנעלמות, המקיפות אותו מכל עֵבר.

ואחרי אשר הוציא לאויר העולם את הרעיון היפה הזה, התחיל מר פיקוִיק להכניס את גופו בבגדיו, ואת בגדיו בחבילה. אנשים גדולים אינם רגילים לדקדק בתלבשתם ובחיצוניותם; כי על־כן נעשה עד־מהרה כל עסק התגלחת, ההתלבשות וגמיעת הקהוה. ולא עברה שעה אחת וכבר הגיע מר פּיקוִיק אל ככר סנט־מרטין, מקום מעמד עגלות הדיליג’נס, עם חבילת בגדיו בידו והטיליסקופוס שלו בכיס אדרתו ופנקסו במקטָרנו, מוכן ומזֻמן לקבל כל מיני תגליות הראויות להֵרשם לזכרון ולהקבע לדורות.

– בעל־עגלה! – קרא מר פּקויִק.

– כרגע, סיר! – ענה איזה דוגמא משֻׁנה של המין האנושׁי, לבוש אדרת־בד גס וסינר מאותו הארג גופא, ובצוארוֹ תלוי פח־נחֹשת עם מספר מפֹרש, כאלו היתה בריה זו רשומה בקטלוג של בית־אֹסף דברים משֻׁנים יקרי־המציאות. זה היה המשגיח על הסדרים בבית־מִקוה בעלי־העגלות.

– כרגע, סיר! הוֹ, בעל־העגלה הראשון!

ובעל־העגלה הראשון הוצא מבית־המרזח, ששם קטר את מקטרתו הראשונה, ותכף־ומיד הָשלך מר פיקוִיק עם חבילת־בגדיו לתוך הקרון.

– גוֹלדן קרוֹס! – הגיד מר פיקוִיק את מחוז חפצו.

– כל העסק אינו אלא שילינג אחד, תוֹמי! – קרא העגלון במפח־נפש, כדי להודיע לידידו המפקח על הסדרים, כאשר אך זזה העגלה ממקומה.

– בן כמה שנים הוא הסוס הזה, ידידי? – חקר מר פיקוִיק לדעת, בשפשפו את חטמו בשילינג, שהכין לו קודם־לכן בעד תשלומי הנסיעה.

– ארבעים ושתים – ענה בעל־העגלה, בהביטו באלכסון על נוסעו.

– האמנם! – קרא מר פיקוִיק ויחטוף את פנקסו מתוך כיס מקטָרנו.

העגלון שָׁנה את עדותו, מר פיקוִיק נעץ את עיניו בפני האיש, ובראותו כי תוי פניו לא שֻׁנו אף במקצת, מהר ורשם את הדבר לזכרון בפנקסו.

– וכמה זמן הוא עובד אצלך בתכיפות? כמה ימים רצופים הוא רגיל למשוך בקרון? – המשיך מר פיקוִיק את החקירה והדרישה שלו.

– שבועות שנַים או שלשה – ענה הלז.

– שבועות! – קרא מר פיקוִיק בתמהון, ושוב הופיע הפנקס.

– האֻרוות שלנו הן בפֶנטוֹנוִיל, ושם ביתו – השיב בעל־העגלה בקרירות – אלא שאנחנו לוקחים אותו הביתה רק לעתים רחוקות, בשביל חלישותו.

– בשביל חלישותו! – שָׁנה מר פיקוִיק מבלי הבין.

– הוא נופל תמיד לארץ, כשמפַחים אותו מן הקרון – הוסיף בעל־העגלה – אבל כשהוא רתום אל העגלה, מהֻדק היטב, בלום ומרֻסן כראוי לו, אזי אי־אפשר לו לנפול ארצה כחפצו. וגם התקַנו זוג של אופנים מֻבחרים שבמֻבחרים, ואם רק יזוז ממקומו, הרי הם רצים אחריו מאליהם, ולזוז הוא מחֻיב, אם יאבה או ימאן.

מר פיקוִיק רשם בפנקסו את כל דברי בעל־העגלה מלה במלה, במחשבה תחלה להודיעם אחרי־כן בקלוב, בתור דוגמא של סבלנות ואריכות־ימים עקשנית של סוס בתנאי־חיים קשים כל־כך. ואך כלה לכתוב בדיוק את כל הדברים והנה הגיעה העגלה לגולדן־קרוס. בעל־העגלה קפץ ממושבו, ומר פיקוִיק יצא בנחת ובזהירות מתוך הקרון. מר טופמן, מר סנודגרס ומר וינקל, שחכו כבר בדאגה לבוא מנהיגם המהֻלל, חרדו לקראתו בברכות־שלום.

– הרי לך שכר הנסיעה – אמר מר פיקוִיק, בהושיטו את השילינג לבעל־העגלה.

אבל מה גדל תמהונו של המלֻמד הגדול, כשאותו האדם המוזר חטף את השילינג וזרק אותו על המרצפת, ובנאום קצר ונמרץ, מלא ציורים מליציים, בקש שיַרשו לו את התענוג להֵאבק אתו (עם מר פיקוִיק) חלף שכרו.

– היצאת מדעתך? – אמר מר סנודגרס.

– או שִׁכור אתה? – אמר מר וינקל.

– או זה וזה כאחד? – אמר מר טופמן.

– גשו הלום! – נהם בעל־העגלה ואגרופיו התחילו מנפנפים וסובבים באויר בחריצות של מֻמחה לאותו דבר – גשו הלום, כל ארבעתכם, אם רצונכם בכך.

– יקומו הנערים וישחקו לפנינו! – הריעו כחצי תריסר עגלונים בבת־אחת – צק לעם ויאכלו, Sam![³] ובתרועות־גיל הקיפו את מערכת־המלחמה.

– מה הרעש, סם? – שאל ג’נטלמן אחד בשרוְלי קַליקא שחור.

– הרעש! – ענה בעל־העגלה – וכי למה לו המספר שלי?

– אין לי כל־צֹרך במספר שלך – אמר מר פיקוִיק, משתומם למשמע אזניו.

– אם־כן אפוא, למה זה לקחת אותו? – שאל בעל־העגלה.

– לא לקחתי אותו – השיב מר פיקוִיק בכעס.

– הנשמע כדבר הזה? – הוסיף בעל־העגלה בפנותו אל הקהל – אדם נכנס לקרון כמרגל, ולוקח ורושם לא רק את המספר אלא גם כל מלה ומלה שאומר לו העגלון. (קו אור נצנץ במֹחו של מר פיקויק – הלא זה דבר הפנקס!).

– בפֹעל ממש עשה כך? – התאוה עגלון אחר לדעת.

– בודאי; כך עשה – ענה בעל־העגלה הראשון – ואחרי שהעלה את חמתי בערמומיותיו ובנכליו כל־כך, עד שפקעה סבלנותי והתכּוננתי לשלם לו שכרו משָׁלם, הועיד כאן שלשה עדים לענות בי. אך אין בכך־כלום! אני אשיב לו גמולו, גם אם אכָּנס בעד זה לישיבה של ששה חדשים. ובכן, צא אלי!

ובעל־העגלה זרק את כובעו על המרצפת, בבטול גמור של קנינו הפרטי, הפיל לארץ את משקפיו של מר פיקוִיק, חִלק באגרופו מהלומה אחת על חָטמו של מר פיקוִיק, שניה על חזהו, שלישית מתחת לעינו של מר סנודגרס, ורביעית, משום שנוי, על מקטָרנו של מר טופמן; אחרי־כן קפץ בקפיצה אחת לאמצע הרחוב, ומשם שוב על המדרכה, ובתור סיום שדד ממר וינקל את כל כַּמות אויר־הנשימה שנמצא לפי־שעה ברֵאתו, – וכל זה פעל ועשה במשך חצי תריסר סיקונדות.

– איה שוטר? – קרא מר סנודגרס.

– שימו אותם תחת המשאבה! – יעץ נושא עֻגות חמות למכירה.

– אתה עתיד לִתֵּן דין־וחשבון על־זאת! – פלט מר פיקוִיק מתוך נשימה כבדה.

– מרגלים! הריע כל הקהל.

– צא אלי! גש הלום! – שאג בעל־העגלה, שהוסיף לנופף את אגרופיו באויר.

עד־עתה עמד ההמון וצפה בשויון־רוח בכל אותו המחזה. אך באשר התפשטה ביניהם השמועה, שהפיקוִיקאים הם מרגלים ומלשינים, התחילו דנים בהתענינות מרֻבּה בהצעתו המצננת של מוכר העֻגות הרותחות. וקשה לדעת איזו מעשי־אלמות היה ההמון מוציא מתחת ידו, אלמלא באו לכאן פּנים חדשות ועשו קץ לכל אותו המאורע בדרך אשר לא פלל לו שום איש.

– מה השחוק הזה לכם? – שאל איש צעיר לימים, גבה־קומה ודק־בשר, לבוש מעיל ירֹק, שהזדקר פתאם מלשכת פקידות הדיליג’נסים.

– מרגלים! – הריע הקהל שוב.

– לא אמת הדבר! – צעק מר פיקוִיק בהטעמה, שהיתה צריכה להוציא אף ספקה-ספיקא מלב כל שומע בלתי־משֻחד.

– אין אתם? אין אתם? – אמר הצעיר, בפנותו אל מר פיקוִיק ובפלסו לו נתיב בתוך ההמון על־ידי התחבולה הבדוקה והמנֻסה של דחיפת המרפק בפרצופיהם של הנדחקים.

המלֻמד הגדול באר לו את המצב האמתי של כל אותו הענין במלים אחדות, שיצאו מפיו דחופות ומבֹהלות.

– אם־כן, לֵך אתי – אמר בעל־המעיל הירֹק במשכו את מר פּיקוִיק אחריו במאמצי־כח ומבלי חדול לדבר בכל הדרך – הוֹ, אתה, מספר 924, קח את שכר הנסיעה ופרַח לך! – זה ג’נטלמן נכבד – ידוע לי היטב – איזו דברי שטות! – בדרך הזה, סיר – איה חבריך? – אך משגה הוא, כפי שאני רואה – ואולם אין בכך־כלום – מאורעות כאלה יִקרו לפעמים קרובות – במשפחות היותר חשובות ומסֻדרות – אין איש מת מזה – אבל הגש תלונתך עליו – יקבל מנה יפה – פרא־אדם ארור!

ובהוסיפו לפלוט פתגמים מרֻסקים ממין זה בפטפטנות מצֻינה, הוליך הצעיר הזר את מר פיקוִיק ואת תלמידיו־חבריו אל אולם־ההמתנה בשביל הנוסעים בעגלות הדיליג’נס.

– הוֹ, משרת! – הריע הזר בצלצלו בפעמון בחֹזק־יד – כוסות לכֻלנו גרוֹג, רותח וחזק, ומתוק, והרבה, – עינך נִזוֹקה, סיר? – משרת! ביפסטק חי לעינו של הג’נטלמן – אין לך טוב לחַבּוּרה כביפסטק חי, סיר – גם עמוד־פנס קר הוא טוב מאד. אבל עמוד של פנס אינו נוח כל־כך – מגֻחך מאד לעמוד ברחוב כחצי שעה בעין סמוכה אל כלונס־הפנס – הַ הַ הַ! – אבל טוב הוא בכל־זאת – הַ הַ! ומבלי הפסק אפילו כדי לשאף רוח, בלע הצעיר הזר תוך כדי־דבור בלגימה אחת כחצי הקיתון של הגרוג המעלה הבל, ואחר התנפל לתוך כורסה בהרוָחה ובהרחבת־הדעת, כאלו לא קרה שום דבר יוצא מגדר הרגיל.

ובעוד ששלֹשת בני־לויתו של מר פיקוִיק היו עסוקים באמירת מזמורי־תודה למַכָּרם החדש, לקח לו האדם הגדול בעצמו מועד להתבונן יפה בתלבשתו ובמראהו של זה.

זה היה אדם בעל־קומה בינונית, אלא שמפני דקות גוו ואריכות רגליו נראה גבֹהַּ הרבה יותר מכפי שהיה באמת. מעילו הירֹק היה בודאי מלבוש מהֻדר מאד בתקופת המודה של “זנב הסִיס” זכור לטוב; אבל כפי הנראה שִׁוה בימים ההם הוד והדר על איש קצר־קומה הרבה יותר מהצעיר הזה, כי על־כן לא הגיעו עתה שרוֻליו המלֻכלכים בשומן אפילו עד לפרקי־הידים של בעליו החדשים. מבלי שים לב לרֹב שניו רכס הצעיר את כל כפתוריו עד לסנטרו, ובזה הביא אותו בסכנה גלויה להִפקע על גבו. על צוארו עָנַד עניבה שחורה ישָׁנה, בלי כל זֵכר לצוארון של כתֹנת מתחתיה. במכנסיו השחורים והצרים נצנצו במקומות אחדים שטחים משֻׁפשפים, הרומזים על שמוש מרֻבה; הם היו קשורים ומהֻדקים היטב למטה בשרוֹכים אל זוג של נעלים מטֻלאות, בכוָנה גלויה להעלים מן העין את הפוזמקאות הלבנים־המגֹאלים, שהציצו בכל־זאת בחֻצפה יתרה בעד הרוָחים הצרים. מתחת לשולי מגבעתו המעֻכה המֻפשלים ירדו תלתלי קוֻצותיו הבלתי מסֻדרות; ובעד הרוָחים שבין קצות שרוֻליו ובין נעלי־ידיו נראה בשר פרקי־ידיו. פניו היו כחושים וחִורים; אבל ארשת של חֻצפה עליזה ושל שלטון מָחלט ברוחו בצבצה ועלתה מכל הליכותיו של אדם זה.

כזה היה אותו האיש, אשר מר פּיקוִיק הסתכל בו בעיון בעד משקפיו (שלאשרו מצא אותם שוב), ואשר אליו פנה עתה להביע לו במליצות מהֻדרות את תודתו החמה והמָרגשת, לאחרי שהחרישו חבריו, מאין עוד מזמורי־תודה בפיהם.

– אין הדבר כדאי – אמר הזר, בהפסיקו את הנאום תכף בראשיתו – כבר הרביתם לדבר – די בזה – ואולם בן־חיל הוא אותו בעל־העגלה – עָבד באגרופיו בחריצות – אך אִלו הייתי אני במקומו של חברכם בעל בגדי־הציד – חי־נפשי – הייתי מרוצץ את גֻלגָלתו – וגם מוכר העֻגות היה יוצא מתחת ידי בשן ועין – בהן־צדקי!

הנאום הנמלץ הזה הֻפסק על־ידי ביאת הרַכּב, שהודיע כי הדיליג’נס “קוֹמוֹדוֹר” ההולך לרוֹצ’יסטר נכון לצאת לדרכו.

– קומודור! אמר הזר בקפצו ממקומו – "זוהי העגלה שאני צריך לה – הזמן בשבילי מקום – על הגג – ולכם אני מניח לשלם מחיר הגרוֹג – לי יש רק שטר בן־חמש – וצריך יהיה לפרטו – ומעות כסף רֻבּו רעות עתה – כפתורי בירמינגהם – זה ידוע – הלא?

והוא נענע בראשו בארשת של ידען גדול.

והנה נזדמן, שגם מר פּיקוִיק ושלשת חבריו החליטו לעשות את רוצ’יסטר לתחנה הראשונה על דרכם. ואחרי שהודיעו זאת למַכרם החדש, גמרו לשבת כֻלם על גג העגלה, כדי שיוכלו לשוחח ברוָחה.

– עלוּ אפוא! – אמר הזר ויעזור למר פּיקוִיק לטפס בבהילות גדולה כל־כך, שלא היתה כלל לפי מנהגי חשיבותו של המלֻמד הגדול וגם לא לפי כחותיו הגופניים.

– איזו צרורות וחבילות, סיר? – שאל הרַכּב.

– למי? לי? הצרור הקטן בניָר האפורי הזה, זה הכל – יתר חפצי שלחתי באניה, דרך המים – ארגזים כבירים מסֻמרים וחשולים – גדולים וגבוהים ממש כבתים – כבדים, כבדים מאד, יקחם השד! – ענה הזר, בתחבו עמֹק עמֹק לתוך כיס־מעילו את צרור הניָר, שחזותו מוכיחה עליו שהוא מכיל חלוק אחד ומטפחת־אף.

– ראשיכם! – שִׁמרו את ראשיכם! – קרא הזר הפטפטן בקול רם, כשהגיעה העגלה אל השער המֻקמר, אשר בו היו הדיליג’נסים יוצאים ונכנסים בימים ההם – "מקום נורא – סכנת־נפשות – זה לא כבר – חמשה ילדים – ואֵם – אשה גבֹהה, אכלה עֻגות – שכחה את דבר השער – קיש, קיש חלָף! – הילדים מביטים סביבותיהם – ראשה של אמם נעלם ואיננו – העוגה בידה – ואין פה לשימה בו – אבד ראש של משפחה – איֹם, נורא! אתה משקיף על ויטהולם, סיר? – בנין מהֻדר – חלונות קטנים – כאן נכרת ראשו של מי־שהוא,³ הלא, סיר? – גם הוא לא נזהר, בודאי, ולא השגיח כהֹגן – הלא, סיר?

– אני מהרהר בחליפות ותמורות בעסקי בני-האדם – אמר מר פיקוִיק.

– כן, כן – אני מבין – היום אתה נכנס בפתח ההיכל, ולמחר אתה מֻשלך בעד חלונו – אתה פילוסוף, סיר?

– מסתכל בטבע האדם, סיר – ענה מר פיקוִיק.

– גם אני כן. וכן הם רֹב הבריות, כשאין להם לעבוד אלא מעט ולהרויח עוד פחות. גם פַּיְטן סיר?

– ידידי מר סנודגרס יש לו נטיה עצומה לשירה – ענה מר פיקוִיק.

– כן גם אני – אמר הזר – "שיר ספורי – עשרת אלפים שורות – רבולוציה של יולי – חברתי תכף־ומיד, תוך־כדי־מעשה – מַרס ביום, אַפּוֹלוֹ בלילה – יריות כלי־תותח, צלילי הכנור –

ואתה היית עד־ראיה לאותו המאורע הגדול והמהֻלל, סיר? – שאל סנודגרס.

– עד־ראיה! איזו שאלה! יריתי מקנה הרובה – יריתי מתוך הרהור ברעיון – רצתי אל בית־היין – ארגתיו בחרוזים – ושוב החוצה – רעש יריות, שריקות כדורים – רעיון חדש – ושוב לביתה היין – עט ודיו – ושוב החוצה – הורגים ודוקרים – כן, עת נהדרה, סיר.⁴ ואתה עוסק בספורט, בציד, סיר"? – פנה פתאם אל מר וינקל.

– במקצת, סיר – ענה אותו ג’נטלמן.

– עסק מהֻדר, סיר – עסק מהֻדר. – וכלבים, סיר?

– אין לי עד־עתה – ענה מר וינקל.

– אה, עליך לגדל כלבים – חיות מצֻינות – בריות מחֻכּמות – היה לי פעם אחת כלב – חוש־הריח מפתיע – באחד- הימים הלכתי לצוד ציד – באתי אל מאחרי משוכה – שרקתי – הכלב עומד תחתיו – שרקתי שוב – “פוֹנטוֹ” – והוא ממקומו לא ימוש – קורא אני לו “פונטו, פונטו” – והכלב לא נע ולא זע, כמדֻקר – ועיניו נטויות אל קורה – הבטתי למעלה, ראיתי כתֹבת – “שומרי היער נצטוו לירות בכל כלב שימָצא בקרפף זה” – והוא אינו עובר על קורה זו – כלב נפלא – כלב רב־ערך מאד.

– זוהי דוגמא מיֻחדת במינה – אמר מר פיקוִיק – התרשני לרשום אותה בפנקסי?

–בודאי, סיר, בודאי! – עוד מאות אנֵיקדוטות מאותו הכלב עצמו – נערה יפה, סיר (אל מר טריסי טופמן, שעיניו ירו חִצי־מבט, אי־פיקוִיקאים בהחלט אל עלמה צעירה, שבאה בדרך לקראתם.

– מאד מאד! – אמר מר טופמן.

– נערות אנגליות אינן יפות כספרדיות – בריוֹת אצילות – שֵׂער כעצי־הָבנים – עינים שחורות – תבנית מקסימה – בריות מתוקות – יפות מהֻדרות.

– אתה היית בספרד, סיר? – שאל מר טופמן.

– התגוררתי שם – שנים רבות מאד.

כִּבּושים רבים, סיר? – חקר ודרש מר טופמן.

–כבושים? לאלפים! דוֹן בּוֹלַרוֹ פִּיצגיג – “גרַנד” ספרדי – בת־יחידה – דונה כריסטינה – בריאה נחמדה ונעימה – אהבה אותי עד לטֵרוף־הדעת – האב קנא ונוקם – הבת נפש יפה וענֻגה – אנגלי יפה־תאר – דונה כריסטינה באה לידי יאוש – שתתה רעל – בצרורי נמצאה משאבת־הקֵבה – אני עושה בה אוֹפירציה – בולארו הזקן מלא שמחה והתפעלות – מסכים לזִווּגנו – משליב את ידינו – פלגי דמעות – מעשה רומנטי – מאד.

– האם אותה גבירה נמצאת עתה באנגליה, סיר? – חקר לדעת מר טופמן, אשר תֵּאור הוד־יפיה עשה עליו רֹשם כביר.

– מתה, סיר, מתה – ענה הזר בהגישו אל עינו הימנית שריד־כמעט של מטפחת־אף ישנה ובלה – “משאבת־הקבה” לא השיבה עוד לאיתנה – גוה נהרס – נפלה קרבן.

– ואביה? – שאל סנודגרס הפיוטי.

– מוסר־לב ויסורי־נפש – ענה הזר – "נתעלם פתאם – היה לשיחה בכל העיר – בִּקשו וחפשו בכל מקום – ללא־הועיל – המזרקה הגדולה שברחוב העיר חדלה פתאם לזנק מימיה – עברו שבועות – ומים אין – הובאו פועלים לנקות – פתחו את הסילון הראשי – נתגלה בו ראש חותני, ואחרי־כן רגליו – בנעלו הימנית מגִלה ארֻכּה – וִדוי שלם ומלא – הוציאו אותו, והמזרקה חזרה לזנק מימיה כמקדם.

– התרשני לרשום בפנקסי את הרומן הקטן הזה, סיר? – שאל מר סנודגרס, נרגש מאד.

– בודאי, סיר, בודאי – ועוד חמשים ממין זה, אם רצונך לשמעם – משֻנים הם חיי – קורות־חיי משֻנות – לא יוצאות מן הכלל, אבל מוזרות ומענינות.

ובסגנון זה הוסיף הזר לפטפט כל הדרך, ולא היה מפסיק אלא כדי לשתות כוס שכר, בתור מאמר המֻסגר, בכל מקום שעמד הרַכּב להחליף את הסוסים. וכאשר הגיעה העגלה לגשר רוצ’יסטר, היו פנקסיהם של מר פיקוִיק ומר סנודגרס כבר כתובים פנים ואחור, מלאים רשימות ממאורעות חייו.

– חָרְבָּה נהדרה! – קרא מר אוגוסטוס סנודגרס בהתלהבות פיוטית המיֻחדת לו, למראה הריסות המבצר הישן.

– איזה חֹמר יפה לחוקר קדמוניות! – הוציא מר פיקוִיק מפיו, בכוננו את טיליסקופו מול עיניו.

– אה, מקום נפלא – אמר הזר – “גלים מהֻללים – כתָלים מזרים אימה – קשתות מתמוטטות – פִּנות קודרות – מדרגות מפֹררות – גם בית־תפלה עתיק – ריח־אדמה – הרצפה שחוקה ומטֻשטשה ממצעדי רגלי הסיָרים – דלתות סכסוניות קטנות – כסאות הוִדוי דומים לתאי־הגזברים בתיאטראות – בריות משֻׁנות אותם הנזירים – אפיפיורים ושרי אוצרות וכל מיני ברואים זקנים, עם פרצופים שמֵנים ואדֻמים וחטמים חרומים – ועם מקטרָנים של עורות שור־הבר – וקני־רובה ישנים – וארונות־אבן של מתים – מקום נפלא – גם אגדות עתיקות – ספורים משֻנים – הפלגה”!

וכך הוסיף הזר לשוחח יחידי, עד אשר עמדה עגלת הדיליג’נס ברחוב העליו לפני בית־המלון המכונה “בית־השור”.

– אתה תתאכסן כאן, סיר? – שאל מר נתנאל וינקל.

– אני? לא – אבל לכם הייתי יועץ להתאכסן כאן – בית מן המֻבחר – מטות נקִיות ומרֻוָחות – המלון הסמוך, זה של רייט, יקר – יקר מאד – שלשה שילינגים יזקפו עליכם בחשבון בשכר הבטה גרידא על המשרת – אם תסעדו אצל מכריכים, תהיו חַיָבים לשלם לבעל־המלון קנס, יותר משהיתה עולה לכם הסעֻדה באכסניא גופא – אנשים משֻׁנים – מאד.

מר וינקל גחן אל מר פיקוִיק ולחש לו דבר־מה. אחרי־כן התלחש מר פיקוִיק עם מר סנודגרס ומר סנודגרס עם מר טופמן, ובקריצות ורמיזות הביעו כֻלם את הסכמתם להצעת מר וינקל. אז פנה מר פיקוִיק אל הזר בדברים האלה:

– היום בבֹקר עשית עמנו טובה גדולה, סיר. הרשנו־נא להראותך אות קלוש של תודתנו ולחלות פניך לכבדנו לסעוד אתנו.

– בעֹנג גדול – לא אעֵז להעמיס עליכם את טעמי שלי – אבל צלי־עופות עם פִטריות – זה דבר נפלא! – באיזו שעה?

נראה־נא – ענה מר פיקוִיק, בהוציאו את שעונו מכיסו – עתה קרוב לשלש, נאמר־נא בחמש, אם כשר הדבר לפניך.

– זוהי לי שעת הכֹשר מאין כמוה – ענה הזר – "ובכן, בחמש בדיוק – ועד השעה ההיא תספיקו להסתדר כראוי.

ובדברו הרים את שולי מגבעתו המֻפשלים כמלֹא שתי אצבעות, ואחר הִטה אותה בהתרשלות על אזנו האחת, ובהרחבת-הדעת עבר את חצר האכסניא ויצא אל הרחוב הראשי, כשחצי צרור הניָר מבצבץ ועולה מתוך כיס מעילו.

– זהו, כפי־הנראה, איש אשר נסע בארצות רבות והסתכל יפה באנשים ובדברים – אמר מר פיקוִיק.

– הייתי חפץ מאד לראות את הפואימה שלו – אמר מר סנודגרס.

– ואני הייתי תאב מאד לראות אותו הכלב – אמר מר וינקל.

מר טופמן לא אמר כלום; אבל הוא הרהר בדונה כריסטינה, במשאבת־הקֵבה, במזרקה – ועיני מלאו דמעות.

החברים שכרו להם אולם מיֻחד, בדקו את חדר־המטות, הזמינו סעִדת־הצהרים, ואחר יצאו לראות בעיר ובמסִביה.

אנחנו קראנו בעיון את רשימותיו של מר פיקוִיק על ארבע הערים: סטרוּנד, רוצ’יסטר, צ’ַאתּם וברוֹמפטוֹן ולא מצאנו כמעט שום הבדל בין השקפותיו שלו ובין אותן של נוסעים אחרים שעברו במקומות הללו. תאורו הכללי הוא, בקִצור, כך:

"תוצאותיהן העִקריות של הערים הללו, הן, כפי־הנראה: חיָלים, מלחים, יהודים, נתר, סרטנים, אופי צירים ופקידי־הנמל. הסחורות המֻצגות ביחוד לרַאוה בחלונות המחסנים ברחובות הראשיים, הן: צרכי־אֹכל לכלכלת הצי, סֻכר שרוף, תפוחים, דגים מיֻבשים, וצדפות. הרחובות, למראית־עין, מלאים חיים ותנועה; ולזה גורמים ביחוד ארחות־חייהם העליזים של אנשי־הצבא. לב כל אוהב־אדם יעלוץ למראה אנשי־חיל הללו, התועים ומתנדנדים בלכתם מתוך בדיחות־דעת יתרה וחריפות־יין יתרה; ביחוד אם נשים אל לבנו את העֹנג הנקי והזול, שהם ממציאים בזה לאוכלוסי הילדים הרודפים אחריהם ומתלוצצים בהם. שום דבר (מוסיף מר פיקוִיק) לא יוכל להִדַמות לבדיחותם ולרוחם הטובה. יום אחד לפני בואי הֵנה אֵרע לאחד מהם דבר כזה: הוא נעלב קשה בבית־מרזח, כי הנערה המוכרת את היין הודיעה בהחלט, שהיא לא תתן לו עוד שום משקה. החיָל טוב־הלב הוציא מיד את כידון־רובהו (כמובן רק לשם הלצה) ופצע את הנערה בכתפה. ואף־על־פי־כן בא אותו איש־החיל הנעים ביום־המחרת בבֹקר לאותו בית־המרזח בין עשרת הראשונים והודיע בפֵרוש, כי הוא נכון להשקיע את הדבר ולשכוח את כל אותו המאורע.

“כַּמות־הטבק שמבלים בערים הללו (מוסיף מר פיקוִיק) היא, כפי הנראה, עצומה מאד, והריח הממלא את הרחובות, מהַנה בודאי מאד את מעריצי העִשון. נוסע, המביט על הכל בהשקפה שטחית, יוכל למצא דֹפי בזֻהמא, שבה מצטַינים הרחובות; אבל מי שרואה בזה סִמן לתנועת־מסחר ופרנסה מרֻבּה. הוא ישמח ממש על המחזה הזה”.

בחמש שעות בדיוק הופיע הזר ותכף אחריו – סעֻדת־הצהרים. הוא השתחרר כבר מצרור־הניָר הכתֹם, אבל בתלבשתו לא היה כל שנוי, והתקרבותו ופטפטנותו התגברו עוד – אם רק אפשר הדבר.

– מה זאת? – שאל, כשהסיר המלצר את מכסה אחת הקערות.

– פורילות, סיר.

– פורילות – אה – דג מהֻדר – כֻּלם באים מלונדון – בעלי־עגלות הדיליג’נס עורכים סעֻדות פוליטיות – קרונות של פורילות – תריסרים של סלים – כת־ליצנים. כוס יין, סיר?

– בעֹנג גדול – ענה מר פיקוִיק. והזר שתה כוס יין ראשונה לחיי מר פיקוִיק, ואחר לחיי מר סנודגרס, ואחר לחיי מר טופמן, ואחר לחיי מר וינקל, ואחרי־כן כוס מיֻחדת לחיי כל המסֻבים ביחד, והכל במהירות מדהימה כדבוּרו.

– איזו מהומה שם על המדרגות אצלכם, מלצר – אמר הזר – "גוררים ספסלים למעלה – נגרים עולים ויורדים – מנורות, כוסות, כלי־זמר. – מה כל התכונה הזאת?

– הכנות לנשף־מחולות, סיר – ענה המלצר.

– נשף־חשק של חברה? מה?

– לא, סיר, לא של חברה, סיר. זהו נשף־מחולות לטובת העניים, סיר.

– אולי ידוע לך, סיר, היש נשים יפות בעיר זו? – שאל מר טופמן את הזר בהתענינות מרֻבּה.

מהֻדרות – נפלאות! – הלא אנחנו בנפת קֶנט, סיר – הכל יודעים את קֶנט – תפוחים, דֻבדבניות, כִּשות ונשים – זאת תהלתה. כוס יין, סיר?

– בעֹנג גדול – ענה מר טופמן. והזר מזג כוסו והריק אותה בן־רגע.

– הייתי חפץ מאד ללכת לאותו הנשף – אמר מר טופמן – מאד מאד.

– כרטיסים יש להשיג בלשכה שלנו, סיר – ענה המלצר – עשרה שילינגים הכרטיס, סיר.

מר טופמן הביע שוב את חפצו האדיר להשתתף בנשף־המחולות, אך כאשר לא מצא מענה לא בעיניו המאפילות של מר סנודגרס ולא במבטו התוהה של מר פיקוִיק, פנה בהתענינות מרֻבה אל יין־אוֹפוֹרטוֹ ואל קנוח־הסעֻדה, שהעלו ברגע זה על השלחן. המלצר יצא, ובני־החבורה נעזבו לנפשם, לבלות בנעימים את השעות האחדות שלאחרי הסעִדה.

– סלח־נא, אדוני – אמר הזר – "הבקבוק עומד בלי תנועה – יעש נא סבובו סביב השלחן – כדרך השֶׁמש – כוסות ריקות אסורות בראִיָה.

והוא הריק את כוסו שמִלא שני רגעים קֹדם לכן, ושוב מִלא ושתה כוס שנית, בארשת של אדם הרגיל בכמו אלה.

בקבוקי היין הורקו כֻּלם, וחדשים ומלאים הֻזמנו. האורח דבר בלי־פוגה, והפיקוִיקאים שמעו והאזינו. מר טופמן הרגיש, עם כל רגע, תשוקה יתר עזה ללכת אל הנשף. פניו של מר פיקוִיק נהרו בארשת־אהבה לוהטת לכל המין האנושי; ומר וינקל ומר סנודגרס התנמנמו.

– הם מתחילים כבר, פה למעלה – אמר הזר – "שִׁמעו, האזינו! – צלילי כנורות – קול־נֵבל – עתה הולך הכל כשורה.

על־פי צלילי המנגינות, שהתגלגלו מלמעלה על המדרגות, נִכּר היה שהתחילה שם הקדרִיליה הראשונה.

– מה מאד חפצתי להיות שם – חזר ואמר מר טופמן.

– גם אני – אמר הזר – אבל חפצַי אינם אתי – האניה הארורה אֵחרה לבוא – ואין לי מה לבוש – מצב משֻׁנה, מה?

מדת הרחמים היתה אחד היסודות העִקריים בתורת הפיקוִיקאים, ובמדה יפה זו הצטַיֵן מר טריסי טופמן שכם אחד על כל חבריו. אין מספר לדוגמאות שנרשמו בספר הזכרונות של החברה, על־אודות העניים הרבים ששלח האדם היקר הזה לבתי יתר החברים, כדי שיעניקו להם בגדים ישנים או תמיכת־כסף.

– אני הייתי חושב לי לאֹשר גדול, להשאילך לצֹרך זה חליפות בגדים – אמר מר טריסי טופמן – ואולם אתה דק בשר, ואני… – בריא ושמן כבַכוּס שירד מן החבית ולבש מכנסים – מה? – הו, בַכוּס מזֻקק שבעתים, הגישה הבקבוק.

קשה להגיד, אם היה מר טופמן ברֹגז קצת על־דרך הצווי המָחלט, אשר בו דרש הזר להגיש לו את היין, שנעלם בגרונו במהירות מבהילה כל־כך או כי נרגז לשמוע, שמעִזים לדמות באֹפן גס ומחפיר כל־כך את אחד מחשובי חברי הקלוב הפיקוִיקאי אל בַכוס שירד מגדֻלתו. אך איך שיהיה, הוא הגיש לו את היין, ובמשך סיקונדות מועטות הביט אל הזר בעין חודרת וקשה; אך בראותו כי הלז לא נִחת כלל ממבטו הסוקר והחוקר, ומנוחתו ובדיחות־דעתו לא הֻפרעה אף כל־שהוא, הקל לאט לאט מן החֻמרה היתרה הזאת וחזר שוב לענין הנשף.

– חפצתי להעירך, אדוני – אמר אליו – כי, אם המלבוש שלי יהיה רחב יותר מכפי מדתך, הנה בגדו של מר וינקל אפשר מאד שיהלום אותך יפה.

הזר מדד בעיניו את מר וינקל מכף־רגל ועד ראש ופניו נהרו משֹבע־רצון באמרו: הוא הוא מה שדרוש לחפצי.

מר טופמן הביט סביבותיו. היין אשר פעל את פעֻלתו המיַשנת על מר סנודגרס ומר וינקל, פרש מצודתו גם על חושיו של מר פיקוִיק. אותו הג’נטלמן עבר לאט־לאט את כל המדרגות, המוליכות אל התרדמה העמֻקה, הבאה אחרי סעֻדה שמֵנה ושתיה הגונה. הוא עבר את המעברות הרגילות, ממרום העליזות למעמקי היגון, ומתהום היגון אל שיא העליזות. כפנס של גז ברחוב, שאורו מבליח מנשיבות־הרוח, כן גם הוא רגע הבריק רוחו באור מסַמא, ואחר שקע ודעך כמעט לגמרי; ואר הפסקה קצרה התלקח שוב, כדי להאיר רגע קטן, ושוב התחיל מהבהב באור אי־בטוח, מפקפק, עד כי לאחרונה כבר כליל. ראשו ירד על חזהו, ורק קול־נחרה מתמידה, שלפרקים התערב בה קול־נאקה קלה, היה הסִמן המוחשי היחידי למציאותו של האדם הגדול.

על מר טופמן חזקו מאד פתויי היצר, ללכת אל הנשף ולראות את הרֹשם שיעשה עליו יָפיָן של בנות קֶנט. אדיר היה גם חפצו לקחת אתו את הזר. הלא הוא עצמו אינו יודע כלל את המקום ואת אנשי המקום; תחת אשר הזר, כפי הנראה, יודע ומכיר את שניהם היטב, כאלו התגורר כאן מילדותו. מר וינקל נרדם, ומר טופמן היה בקי כל־צרכו בענינים כאלה כדי לדעת, כי ברגע שיעירו אותו, יתגלגל ויתנפל על המטה, כפי שמחֶיֵב טבע הדבר. כי־על־כן לא יכול להחליט בדעתו מה לעשות.

– מַלא את כוסך והגישה לי את הבקבוק – אמר האורח, אשר לא עיף ולא יגע לא בדבור ולא בשתיה.

מר טופמן עשה כדבריו, והדחיפה היתרה של הכוס האחרונה הביאה אותו לידי החלטה גמורה.

– חדר־משכבו של וינקל מחֻבר בפתח עם זה שלי – אמר מר טופמן אל הזר, – אם אעירנו עתה ואגיד לו את חפצי, הרי לא יבין את דברי. ואולם אני יודע, כי יש לו חליפת־בגדים בשׂק־מסעו; ולכן אם תלבש את הבגדים בלכתנו אל הנשף ותפשוט אותם בשובנו, אזי אוכל להשיבם למקומם, מבלי הטריח את חברי כל־עִקר בכל אותו הענין.

– הפלגה! – ענה הזר – רעיון נפלא – מצב משֻׁנה ארור – ארבע־עשרה חליפות בגדים במרצופים, ואני מוכרח ללבוש בגד של איש אחר – מחשבה יפה מאד – מאד.

– עלינו לקנות כרטיסים לנשף – אמר מר טופמן.

– אינו כדאי לבקוע ליטרא־שטרלינג בשביל־כך – אמר הזר – נשַׂחק במטבע ונראה מי ישלם בעד שנינו – אתה סַבב מטבע – ואני אגיד: – אשה – אשה – אשת־כשפים.

מר טופמן ירה את מטבע־הזהב שלו, והיא נפלה על השלחן עם צורת הדרקון למעלה (אותה צורה, שהזר קרא לה “אשה” משום הנימוס). אז צלצל מר טופמן בפעמון, קנה שני כרטיסים וצוה להביא נרות, לא עבר רבע שעה והזר עמד הדור בלבושו של מר נתנאל וינקל.

–זהו בגד חדש – העיר מר טופמן, כשהסתכל הזר להנאתו בראי־סובב – זהו הראשון שנקבעו בו כפתורי הקלוב שלנו.

והוא הראה לידידו החדש את הכפתורים המֻזהבים הגדולים, שבאמצעיתם התנוססה תמונת מר פיקוִיק עם ראשי התֵּבות P. C. (פיקוִיק־קלוב) משני צדדיה:

– P. C. – שָׁנה הזר – "שלט משֻׁנה – ותמונתו של הזקן המוזר – מה פֵרוש הנוטריקון הזה. Peculiar coat! P. C?.⁵

– קצר קצת בַמָתנים, הלא? – אמר הזר, בהתפתלו סביבותיו לפני הראי, כדי לחטוף בעיניו סקירה כל-שהיא מכפתורי המתנים, שהגיעו לו עד חצי־גבו – ממש בגדי־השרד של נושא־מכתבים – מלבושים משֻׁנים הם – נתפרים בקבלנות – לא לפי המדה – חלוקה פלאית של ההשגחה העליונה – כל שפלי־הקומה מקבלים בגדים ארֻכים – כל רמי־הקומה – קצרים.

ובהוסיפו לפטפט על־פי דרכו, תקן לו סוף־סוף חברו החדש של מר טופמן את מלבושו, כלומר: את זה של מר וינקל, ובלוית מר טופמן עלה במעלות אל אולם־המחולות.

– מה שמכם, אדוני? שאל האיש העומד ליד הפתח.

מר טופמן היה מוכן ומזֻמן לפרש לפניו את שמו עם כנוייו וכל תאריו, אך הזר קפץ וקרא:

– אין כל צֹרך בשמות!

ואחר לחש למר טופמן: – למה לנו לקרא בשמותינו? – אין הם מפֻרסמים – שמות טובים הם כשהם לעצמם, אבל לא גדולים וחשובים – שמות מצֻינים בשביל חבורה קטנה, אבל לא יעשו רֹשם באספות פומביות – “אינקוגניטו”, רוצים בעִלום שמם – זהו ענין אחר לגמרי! מבחר שבמֻבחר – ג’נטלמנים מלונדון – בני חוץ־לארץ רבי הערך – וכיוצא בזה.

הדלת נפתחת לרוָחה, ומר טריסי טופמן והזר נכנסו אל האולם.

זה היה אולם ארֹך, עם ספסלים מחֻפים קטיפה אדֻמה, מואר בנרות־דוֹנג, הקבועים במנורות־זכוכית. המנגנים ישבו בסתר, בכוּך נִשא, ושתים שלש חבורות של מרקדים הוציאו אל הפֹּעל בתכלית הדיוק ובעֹמק העיון את מחול־הקדריליה. ובחדר הסמוך עמדו, פתוחים, שלחנות לשחוק הקלפים, ושני זוגות של גבירות זקנות עם מִספר מקביל של ג’נטלמנים בעלי־בטן, שחק בוִיסט.

לאחר שתַּמה הקדריליה, התחילו הזוגות מטַילים באולם, ומר טופמן וחברו עמדו בקרן־זוית להתבונן אל החבורה.

– נשים יפות – אמר מר טופמן.

– חכה מעט – אמר הזר – "העִקר עֲדַיִן חסר – השועים והאצילים לא באו עדַין – אנשי הצי ממדרגה עליונה אינם רוצים לדעת ולהכיר את אנשי הצי ממדרגה פחותה משלהם – אנשי הצי ממדרגה פחותה אינם רוצים לדעת ולהכיר את בעלי־האחֻזות הקטנות – בעלי־האחֻזות הקטנות אין להם דבר עם אנשי המסחר – ופקיד הממשלה אינו רוצה לדבר עם שום אדם.

– מי הוא זה העלם הקטן, צהֻב־השֵׂער וכחֻל־העינים, המלֻבש בגדים פנטסטיים כל־כך? – שאל מר טופמן.

– הס, בבקשה ממך – עיני־תכלת – מלבוש פנטסטי – עלם קטן – היצאת מדעתך? – הלא זה יונקיר בגדוד הצ"ז – וִילמוֹט סניפ איש־הכבוד – משפחה רמה – הסניפאים – מאד.

– סיר תּוֹמַס קלֻבֶּר, לידי קלֻבֶּר, ומִיסות קלֻבֶּר! – הכריז שומר־הסף בקול אדיר וחזק.

באולם קמה התרגשות מוחשית, כשנראה בפתח ג’נטלמן רם־הקומה, לבוש פרַק כחֹל עם כפתורים נוצצים, ואחריו גבירה רבת הכמות בשמלת אַטלס כחֻלה, ואחריהם שתי נערות צעירות, מאותו הבנין עצמו של האם, לבושות שמלות מהֻדרות מאותו הצבע עצמו.

– שר־הממשלה – פקיד ראשי של הנמל – אדם גדול – גדול במאד מאד – לחש הזר על אזנו של מר טופמן, בעת שחברי הועד למעשה הצדקה הובילו את סיר תומס קלובר ומשפחתו אל פנת־הכבוד של האולם. האדון הנכבד מאד וילמוט סניפ ושאר הג’נטלמנים רמי־הערך נדחקו, נחפזו, לתת כבוד למיסות קלובר; וסיר תומאס קלובר נצב הכן קוממיות, ובהוד וגאון השקיף ממעל לעניבתו השחורה על הקהל אשר באולם.

– מר סמִיתי, מרת סמיתי, ומיסות סמיתי – השמיע שומר־הסף את כרוזו השני.

– מי הוא זה מר סמיתי? – שאל מר טריסי טופמן.

– מי־שהוא בפקידות הצי – ענה הזר בלי התפעלות.

מר סמיתי התחוה בכבוד גדול לפני סיר תומס קלובר, וסיר תומס קלובר הואיל לענות על ברכתו בחסד גדול, לפנים משורת־הדין. לידי קלובר סקרה בגֹדל־לבב את מרת סמיתי ובנותיה מבעד הלורניטה שלה, ומרת סמיתי מצדה הציצה בגאוה אל מרת מישהיא אחרת, שבעלה לא היה בפקידות הצי כל־עִקר.

– שר האלף בּוּלדר, מרת שרת־האלף בולדר, ומיס בולדר – הכריז שומר־הסף על האורחים שבאו אחריהם.

– שר חיל־המצב בעיר – ענה הזר על סִמן השאלה, שנראה בעיניו של מר טופמן.

העלמות קלובר קדמו בחבה יתרה את פני מיס בולדר; מרת שרת־האלף בולדר התברכה עם לידי קלובר באהבה ורֵעות חמה; שר־האלף בולדר וסיר תומס קלובר הציעו איש לרעהו את קופסת הטבק שלהם והביטו סביבותיהם כזוג של שליטים בלתי מֻגבלים, “המושלים בכל מה שעיניהם רואות”.

ובעת שהאריסטוקרטיה המקומית – הבולדרים, הקלוברים, הסניפאים – פקחו ככה על כבודם וחשיבותם בפנה העליונה של האולם, מהם ראו וכן עשו יתר המעמדות החברתיים בשאר קצוי החדר. האופיצירים של הגדוד הצ"ז, שאצילותם פחותה קצת, התעסקו עם משפחותיהם של פקידי הצי, שמדרגת חשיבותם אינה רמה כל־כך. נשיהם של עורכי־הדין ואשתו של סוחר־היין היו מרכז לכנופיא מיֻחדת ממדרגה יתר נמוכה (אשתו של מוזג־השכר היתה מבאי ביתם של הבולדרים); ומרת טוֹמלינסון, חוכרת בית־הדֹאר, נבחרה, כפי הנראה, בהסכם כללי לראש מפלגת הסוחרים.

אחת הנפשות היותר פּופּוּלריות בחבורה מיֻחדת, היה איש גוץ ושמן, עם מסגרת של שערות שחורות מסביב לקרחת גדולה: הוא הדוקטור סלַמֶר, רופא־מחץ בגדוד הצ"ז. הוא החליף הרחת־טבק עם כל איש, פטפט עם כל אחד, צחק, רקד, התלוצץ, שחק בוִיסט, ידו היתה בכל והוא עצמו היה בכל מקום. מלבד עסקיו השונים והמרֻבּים הללו, היה לו לרופא הגוץ עוד עסק אחד, שכפי הנראה היה חשוב בעיניו יותר מכֻּלם: הוא לא עָיף ולא יגע מהראות אותות חבה יתרה והתמכרות מָחלטת לאלמנה אחת, באה־בימים קצת, שבגדיה היקרים ותכשיטיה המרֻבּים העידו, שיש לאֵל ידה להכניס תוספת הגונה על הכנסה מֻגבלת.

עיניהם של מר טופמן ובן־לויתו היו נטויות זה זמן־רב אל הרופא והאלמנה; ופתאם הפסיק הזר את עיונם הדומם:

– ממון רב – בתולה זקנה – רופא נהדר – רעיון לא גרוע – הלצה יפה!

אלה היו הפתגמים המובנים על־נקלה שפלטו שפתיו. מר טופמן הביט אליו בסִמן השאלה.

– כרגע אצא במחול עם האלמנה – אמר הזר.

– אבל מי היא זו? – שאל מר טופמן.

– איני יודע – לא ראיתיה מימי – תכף אדחוק אצלה את רגלי הרופא – אירש מקומו – אני הולך.

והזר עבר את כל האולם, ובהשענו אל כרכֹּב האח התחיל משקיף במבט עגום מלא הערצה וכבוד על פרצופה השמן של האלמנה הזקנה. מר טופמן התבונן אליהם בתמהון דומם. הזר הפיק זממו בהצלחה מוחשית: הרופא הגוץ רקד באותה שעה עם גבירה אחת; האלמנה השמיטה מידה את מניפה, הזר הרים אותו והגישו לה – בת־צחוק – השתחויה – מאור־פנים – חליפת דבורים אחדים. הזר צעד בגאון אל המפקח על המחולות הצירימוניות, ומיד שב אתו אליה; פנטוֹמִימה קצרה של הצגה דוממת – והזר ומרת בּוּדג’ר עמדו במערכת מחוללי הקדריליה.

גדול היה תמהונו של מר טופמן על מהירות פעֻלתו והצלחתו של הזר, אך גדולה מזה הרבה יותר היתה השתוממותו של הרופא בשובו ממחולו. הזר היה צעיר לימים, והאלמנה נובלת; ואחרי שרקדה אתו פעם אחת, לא שמה עוד לב כלל לאותות חבתו של הרופא, כמו שהזר לא שם לב כלל לאותו כעסו וחרון־אפו. הדוקטור סלמר היה פשוט נדהם ונקפא: הוא, הדוקטור סלמר, מן הגדוד הצ“ז הועם בן־רגע מפני איזה בן־אדם, אשר איש לא ראה אותו קֹדם לכן ואשר גם עתה אין איש יודע מי הוא! דוקטור סלמר – דוקטור סלמר מהגדוד הצ”ז, הושב ריקם מלפניה! זה דבר שאי־אפשר! אבל, לדאבונו, זהו מעשה שהיה, והרי שניהם לפניו. ולא עוד, אלא שאותו החצוף מציג גם את חברו לפניה! מה זה? הרופא לא האמין למראה עיניו. הוא הציץ והשקיף והביט, ולדאבונו נוכח, כי עיניו לא הטעוהו: מרת בודג’ר מחוללת לפניו עם מר טריסי טופמן, בלי שום טעות־ראִיָה. הנה האלמנה לפניו, מקפצת בכל גופה בכח שאינו מצוי; ומר טריסי טופמן אף הוא רוקד כנגדה בהתפעלות וחגיגיות יתרה, וכנראה הוא חושב, (כמו שחושבים באמת המון בריות) שמחול הקדריליה אינו דבר־שחוק, אלא נסיון קשה הדורש מאמצי־כחות החושים במדה גדולה מאד.

דומם ובארך־רוח מצֻין נשא הרופא את כל זה, וגם את הגשת משקאות וחפוש כוסות וריצה אחרי עֻגות, ומבטי העגבנות הכרוכים בזה. ואולם רגעים אחדים אחרי אשר נעלם הזר עם מרת בודג’ר, כדי ללווֹתה עד מרכבתה, קפץ הרופא ורץ אחריו מן האולם, וכל כעסו הכבוש תסס והתפרץ עתה מכל חלקי פרצופו בזעה של חמת־נקם.

בינתים שב הזר אל האולם עם מר טופמן ההולך לידו. הוא התלחש אתו וצחק בכל פה. הוא היה מלא שמחה ופניו הביעו ספוק גמור של נצחון מָחלט. הרופא הגוץ שאף לדמו.

– אדוני! – אמר הרופא בקול נורא, בהוציאו כרטיס מכיסו ובמשכו את הזר לקרן הזוית – “שמי סלמר, דוקטור סלמר, אדוני – הגדוד הצ”ז – הקסרקטין הצ’יתמי – זהו כרטיסי, אדוני, כרטיסי שלי!

הוא אמר להוסיף עוד דברים, אבל קצפו שָׂם מחנק לו.

– אַה! – ענה הזר – "סלמר – תודה רבה על שימת־לבך – לפי־שעה אינני חולה, סלמר – אך לכשאחלה, אפנה, בלי־נדר, אליך – אעירך משנתך אפילו אחרי חצות.

– אתה – אתה רמאי, אדוני! – גמגם בחמתו הרופא הגוץ, בנשמו בכבדות – אתה מוג־לב – פחדן – שקרן – חצוף – כלום אין בכל זה כדי לעוררך לתת לי את כרטיסך אתה, אדוני?

– אה, אני מבין – אמר הזר כמדבר לעצמו – משקה חריף קצת יתר מדי – בעל-הבית העניק ביד רחבה – הסכיל⁶ לעשות – מאד – לימונדה היתה מתאימה יותר – חדרים חמים יתר מדי – הג’נטלמן בא בימים – למחר יסבול קשה – קשה – קשה.

והוא צעד פסיעות אחדות לפנים.

– אתה מתאכסן במלון הזה, סיר – אמר האדם הגוץ בקצף – עתה הנך שכור, סיר – מחר בבֹקר תשמע על־אודותי – אני אבקשתך ואמצאך – אני אמצאך ואדעך בשם.

– נקל לך לנַחש ממצוא אותי בביתי – ענה הזר במנוחה שלמה.

הדוקטור סלמר השקיף אליו בעינים מזרות ברקי־זעם, ויחבוש לראשו את מגבעתו בדחיפה של כעס ויצא. והזר עלה עם מר טופמן לחדר־משכבו של זה, כדי להשיב למקומן את הנוצות שהתהדר בהן שלא מדעת בעליהן, כלומר: את בגדיו של מר וינקל, שישן עדַין שנת ישרים ולא ידע בלקיחתם ובחזירתם.

חלוף הבגדים נעשה במהירות ובלי שום תקלה, הזר היה שמח וטוב לב עד מאד, ומר טריסי טופמן, שהמשקאות השונים ומאורות הגַז הבהירים ומראה הנשים היפות השכירוהו והממוהו, מצא את כל אותו העסק מבדח מאד. לאחרי שעזב אותו ידידו החדש, התחיל מר טופמן מתעסק בהכנות לשֵׁנה, מה שלא עלתה בידו על־נקלה. ביחוד היה קשה לו למצא את פי מצנפת הלילה שלו, שהיתה לכאורה מיֻעדת מתחלת בריתה לחבוש לראשו, ורק אחרי מלחמה לא קצרה עם מצנפתו, ואחרי שהפך בהתגוששות זו את המנורה על פיה, הצליח ליַשב את הכִּפה בדֹחק על ראשו. וסוף סוף, אחרי עוד כמה וכמה הרפתקאות ואיבולוציות מסֻבכות עלה על מטתו, ועד מהרה שקע בתרדמה עמֻקה.

ביום המחרת בבֹקר, אך השמיע הפעמון את השעה השביעית, והנה קול דפיקה חזקה על דלת חדרו של מר פיקויק העיר את רוחו הכביר מן הקפאון, שנסכה עליו שנת הלילה.

– מי שָׁם? – שאל מר פיקוִיק, בהתעוררו בחפזון במטתו.

– מנקה־הנעלים, סיר.

– מה לך?

אנא, אדוני, אולי תוכל להגיד לי, איזה ג’נטמן מבני־חבורתך יש לו פראק כחֹל־עז עם כפתורים מֻזהבים בעלי ראשי־תבות P. C.?

– אל־נכון נִתַּן לו בגד זה להעביר עליו מגרדת, ועתה שכח האיש בגדו של מי הוא – כן חשב מר פיקוִיק בלבו; ואל המשרת קרא בקול: – מר וינקל, החדר השלישי מימין.

– תודה לך, סיר – אמר מנקה־הנעלים וילך לו.

– מה שָׁם? – קרא מר טופמן, כשהתעורר מתרדמתו על־ידי קול־דפיקה חזקה על חדרו.

– האוכל לדבר עם מר וינקל, סיר? – ענה מנקה־הנעלים מאחרי הדלת.

–“וינקל – וינקל”! – קרא מר טופמן בקול רם לתוך החדר השני, הפתוח אל חדרו שלו.

– הוֹ, הוֹ! ענה קול רפה מתוך הכרים והכסתות שבמטה בחדר הסמוך,

– “שואלים לך – איזה אדם מאחרי הדלת” – ואחרי שהוציא מפיו במאמצי־כח מרֻבים את המלים המועטות הללו, התהפך מר טריסי טופמן על צדו השני וכרגע נרדם שוב.

– שואלים לי! – אמר מר וינקל ויקפוץ בחפזון מעל מטתו וילבש במהירות את הבגדים היותר נחוצים – שואלים לי! במרחק רב כזה מלונדון – איזה שד נצרך לי כאן?

– ג’נטלמן מחכה לך בחדר־המשתה, סיר – ענה מנקה־הנעלים לאחרי שפתח מר וינקל את הדלת והתיצב לפניו – ג’נטלמן אומר, שהוא לא יעצרך אלא רגע אחד, סיר, אבל בשום אֹפן לא ילך מזה בטרם יראה את פניך, כן הוא אומר.

– משֻנה מאד! – אמר מר וינקל – אמור לו, כי תכף ארד אליו.

הוא התעטף מהרה במטפחת־מסע, לבש את מעילו וירד במדרגות למטה. אשה זקנה ושני משרתים עסקו בנקוי אולם־הקהוה, ואופיציר אחד, לבוש בגדי־השרד שלו, עמד לפני החלון והשקיף על־פני חוץ. כאשר נכנס מר וינקל, פנה אלי האופיציר ואמר לו שלום בהרכנת־ראש מנֻמסת־קרה, ויצו את המשרתים לצאת, ויסגור את הדלת בדקדוק גדול, ואחר אמר:

– מר וינקל, כפי־הנראה?

– שמי וינקל, סיר.

– בודאי לא אפתיעך, סיר, אם אודיעך, כי אני בא אליך במַלאכות ידידי הדוקטור סלמר מן הגדוד הצ"ז.

– דוקטור סלמר? – אמר מר וינקל בתמיה.

– דוקטור סלמר. הוא בקש ממני לגלות לך את דעתו, שאתה התנהגת אתמול בערב לא כג’נטלמן, וכי שום ג’נטלמן לא יוכל נשוֹא מנהג כזה.

תמהונו של מר וינקל היה תמים כל־כך ומוחשי כל־כך, שלא יכֹל להתעלם מעיני ידידו של הדוקטור סלמר, כי־על־כן הוסיף הלז:

– ידידי הדוקטור סלמר בקש ממני להוסיף, שלפי הכרתו הברורה היית אמש שכור במשךְ זמן ידוע, ואפשר מאד שלא יכֹלת כלל לתת לעצמך דין־וחשבון על גֹדל העלבון שהעלבת אותו. ולכן הפקיד על־ידי להגיד לך, כי אם תאבה שתתקבל זאת בתור התנצלות על זר־מנהגך אמש, אזי עליך לכתוב בעצם ידך בקשת־סליחה, על־פי הנֹסח אשר אשים לפניך.

– לכתוב בקשת־סליחה? – שָׁנה מר וינקל בנגון של השתוממות עצומה.

– כמובן יודע אתה במה יגמר הדבר, אם לא תסכים להצעתו זו – אמר האופיציר בקרירות.

– האם נמסרה לך שליחות זו בפֵרוש אלי, בשמי וכנויי? – הוסיף לחקור מר וינקל, שבמוחו קמה מהומה נואשה על־ידי שיחה משֻׁנה זו.

– אני עצמי לא הייתי באותו מעמד – ענה האורח – אך מפני שסרבת בהחלט לתת את כרטיסך לדוקטור סלמר, נדרשתי מאותו ג’נטלמן לחקור ולדרוש אחרי בעליו של בגד מוזר ובלתי־מצוי כלל – פראק כחֹל־עז עם כפתורים מֻזהבים, שעליהם צורה בולטת עם ראשי התבות P. C.

מר וינקל נזדעזע ממש מתמהון לשמע תאורו המדֻיק של מלבושו. וידידו של הדוקטור סלמר הוסיף:

– מתוך החקירה והדרישה שעשיתי בלשכת המלון הזה הֻברר לי, כי בעליו של אותו הפראק סר הלום אתמול אחר־הצהרים עם עוד שלשה ג’נטלמנים. מיד שלחתי אל אותו הג’נטלמן, שתֵארו לפני בתור ראש־החבורה, והוא הִמהנו אצלך.

אִלו עקר פתאם המגדל הכביר של מבצר רוצ’יסטר את רגליו והלך והתיצב מול חלון חדר־המשתה, לא היה תמהונו של מר וינקל דומה אף במקצת לזה שהרגיש עתה, בשמעו את דברי האופיציר הרֹשם הראשון שעשו עליו פרטי הספור היה, שבגדו נגנב.

– הואילה־נא לחכות לי רגע קטן – אמר אל האופיציר.

– בחפץ־לבב – ענה האורח הבלתי קרוא.

מר וינקל רץ בחפזון למעלה אל חדרו ובידים רועדות פתח את שק־מסעו. מלבוש־הכבוד שלו היה מֻנח על מקומו, אלא שלאחרי עֹמק העיון גִלה בו סמנים מֻבהקים המעידים, שלבשו אותן בליל אמש.

– בודאי כך היה הדבר – אמר מר וינקל, בשמטו את הבגד מידו – אני שתיתי אחרי סעֻדת־הצהרים יותר מכפי מדתי ואף נשאר במוחי זכרון מדֻמדם, שהתהלכתי אחרי־כן ברחובות העיר וקטרתי סיגרה. עובדה היא, שאני הייתי שכור עד־מאד – כפי־הנראה החלפתי את בגדי – הלכתי לאיזה מקום – והעלבתי שם איזה אדם – בזה אין עוד כל ספק – והשליח הזה הוא אחריתו המרה של כל אותו הענין.

ומר וינקל ירד במדרגות אל אולם־המשתה, עם ההחלטה הקודרה לקבל את הזמנת־הקרָב של הרופא השואף מלחמות, ולשאת באֹמץ־לב את כל התולדות הכרוכות בזה, גם אם תהיינה איֻמות עד־מאד.

לידי החלטה זו בא מר וינקל משום טעמים שונים: הראשון והחשוב שבכֻּלם היה, הדאגה לשמור על שמו הטוב בקלוב. הוא נחשב שם תמיד לבר־סמכא בכל הענינים הנוגעים לתענֻגים ולזריזות וחריצות גופנית, בין לתגרה בין להגנה ובין לשׂם שחוק סתם. ואם עתה, כאשר נסה דבר אליו בפעם הראשונה, יבהל ויסוג אחור מפני הנסיון, לנגד עיני הנשיא והמנהיג, הלא יאבד שמו וערכו לנצח. שנית, נזכר ששמע פעמים רבות (אמנם רק בדרך השערה, מאנשים שאינם בעלי-נסיון בעצמם), כי על־פי הסכמה הדדית אין הסיקונדנטים ממלאים כלל את האקדחים בכדורים. ולאחרונה השיב אל לבו, כי אם יבחר במר סנודגרס לסיקונדנט שלו ויתאר לפניו בצבעים עזים את הסכנה הנשקפה לו, אזי אפשר מאד שאותו הג’נטלמן יספר את כל הענין למר פיקוִיק, והלז בודאי לא יאחר אף רגע אחד מלהודיע את הדבר לפקידי הרשות, כדי שלא לתת להרוג או לעשות לבעל-מום את בן־לויתו.

מתוך הרהורים הללו שב מר וינקל לאולם־המשתה והודיע את החלטתו, שהוא מקבל את הזמנת־הקרָב של הרופא.

– אולי תואיל, אפוא, להַמחני אצל אחד מידידיך, אשר אתו אוּכל לקבוע את הזמן והמקום של הפגישה? – שאל האופיציר.

– אין כל צּרך בזה – ענה מר וינקל – הוֹעד לי את המקום והזמן ואני אבוא למועד עם הסיקונדט שלי.

– אם־כן, נאמר היום בערב עם שקיעת־החמה; היֻכשר הדבר לפניך? – שאל האופיציר בשויון־רוח.

– טוב מאד – ענה מר וינקל; ובלבו אמר: רע מאד.

– היודע אתה את המבצר פיטא?

– הן; אתמול ראיתיו.

– אם־כן, תטרח־נא לצאת אל השדה אשר על שפת התעלה, ותאחז דרכך במשעול הצר משמאל לקרן־זוית של המבצר, ומשם תלך ישר נכחך, עד אשר תפגש בי, ואני אוליככם אל מקום בודד, ששם תוכלו לגמור את העסק שלי שום פחד מפני מפריעים.

– פחד מפני מפריעים! – חשב מר וינקל בעגמת־נפש.

כמדֻמני, שלא נשאר לנו עוד כלום על מה לדבר בענין זה – אמר האופיציר.

– כמדֻמני, שכבר הֻתנו בינינו כל הפרטים – ענה מר וינקל – שלום לך!

– שלום! – אמר האופיציר, ויצא מן האולם, בשרקו נגון עליז.

סעֻדת־הבֹּקר של בני־החבורה לא היתה עליזה ביותר: מר טופמן לא היה בכחו לקום ממטתו אחרי ההוללות הבלתי־רגילה של ליל אתמול. מר סנודגרס היה, כפי־הנראה, אחוז בחבלי־לֵדה קשים של שירה. ואפילו מר פיקוִיק בכבודו ועצמו הראה נטיה שאינה מצויה לשתיקה ולמֵי־סודה. מר וינקל חכה בקֹצר־רוח לשעת־הכֹשר להפיק זממו; והזדמנות זו לא אֵחרה לבוא: כי מר סנודגרס הציע לחבריו לבַקר את המבצר, ואחרי אשר מכל בני־החבורה נענה רק מר וינקל לבדו להצעה זו, יצאו שניהם יחדו לאותו טיול.

– סנודגרס – פתח מר וינקל, לאחרי שעזבו את הרחוב הגדול – סנודגרס, ידידי היקר, האוּכל לסמוך על שתיקתך ולבטוח בך, שלא תגלה סוד?

ובאמרו זאת התפלל בסתר לבו, שלא יוכל לבטוח ולסמוך עליו בדבר הזה.

– תוכל לבטוח בי באמונה שלמה – ענה מר סנודגרס – אני נשבע לך – –

– לא, לא! – מהר מר וינקל להפסיקו, כי התפלץ לרעיון, שחברו, מבלי הדעת, ישבע באמת ובתמים, לבלתי גלות את הדבר – אל תשבע, אל תשבע, אין כל צֹרך בכך.

מר סנודגרס הוריד את ידו, שכבר הרים בתנועה פיוטית אל עבי־שַׁחק, כשהביע את חפצו להשבע. עתה עשה אזנו כאפרכסת לשמוע את דברי חברו.

– זקוק אני לעזרתך בתור סיקונדנט שלי, בעסק של כבוד – פתח שוב מר וינקל.

– בכל לבי נכון אני לעמוד לימינך – ענה מר סנודגרס, בחבקו בהתלהבות את יד חברו.

– עם רופא – דוקטור סלמר, מן הגדוד הצ"ז – הוסיף מר וינקל, בהשתדלו לשווֹת על הענין הוד וחגיגיות מיֻחדת – עסק עם אופיציר שהסיקונדנט שלו יהיה גם הוא אופיציר, היום בערב עם שקיעת החמה בשדה בודד מאחרי מבצר פיטא.

– אני אהיה עמך – אמר מר סנודגרס.

הוא הראה קצת אותות של תמהון, אבל אף לא רמז כל־שהוא של בהלה ודאגה. ובאמת אין לשער באיזו קרירות ושויון־נפש מתיחסות הבריות לעסקים מסֻכנים כאלה, כשאין הדבר נוגע נגיעה ישרה לעצמם ובשרם. אך מר וינקל שכח את האמת המרה הזאת. הוא דן מהרגשותיו שלו על אותן של חברו.

– תולדות הדבר עלולות להיות איֻמות מאד – אמר מר וינקל.

– אקוה שאחריתו לא תהיה מרה – אמר מר סנודגרס.

– אותו הרופא הוא, כפי הנראה, רוֹבה מֻמחה – אמר מר וינקל.

– כן הם רֻבּם של נושאי־משרה בצבא – העיר מר סנודגרס במנוחה – אבל הן גם אתה מֻמחה לאותו דבר, הלא?

מר וינקל ענה בחיוב, ובראותו כי עֲדַיִן לא עלתה בידו להחריד את רעהו כל־צרכו, נסה לפעול עליו בתחבולה אחרת.

– סנודגרס – אמר בקול רועד מהתגשות – אם אפול בקרב, אזי תמצא בצרור שאמסור לידך מכתב אל – אל אבי.

אבל גם תחבולה זו לא צלחה על ידידו הפיוטי. מר סנודגרס נפעם אמנם, אבל קִבל עליו למסור את המכתב בדיוק לאשר נכתב אליו, כאלו שִׁמשׁ כל ימיו בתור נושא־אגרות של הדואר.

– אם אפֹּל אני – הוסיף מר וינקל – או אם יפֹּל הדוקטור, הרי יתבעו גם אותך, ידידי היקר, לדין, על השתתפות במעשה־רצח. ומה מאד אצטער, אם בשבילי יחוּב ידידי חובת־גלות – אולי לכל ימי־חייו.

רגע קטן נרתע מר סנודגרס לשֵֹמע נִמוק זה, אך רוח־הגבורה שלו היה עשוי לבלי־חת.

– למען ידידותנו נכון אני להכניס עצמי גם בסכנת־נפשות! – קרא בהתלהבות.

הוי, כמה קלל מר וינקל בשעה זו בעמקי לבבו את ידידותו הנאמנה ומסירת־נפשו של רעהו הפַּיטן! זמן מועט הלכו דומם זה בצד זה, כל אחד מהם שקוע בהרהוריו. הבֹּקר פנה הלך לו, ועם רדת היום גדל יאושו של מר וינקל יותר ויותר.

– סנודגרס – אמר בעצרו בלכתו פתאום – “אל־נא תשקר לי בדבר הזה – אל־נא תודיע לפקידי הרָשות – אל־נא תפנה אל הבולשת, שישימו במשמר אותי או את הדוקטור סלמר, מן הגדוד הצ”ז, החונה לפי־שעה בקסרקטין הצ’תאמי, כדי למנוע אותנו מבוא בדמים, – אנא, אל־נא תעשה כדבר הזה.

מר סנודגרס תפש בהתלהבות בידי רעהו, ויען בהתפעלות:

– לא, לא! בעד כל חמודות־תבל לא אעשה כזאת!

רטט חלף את כל גופו של מר וינקל, כאשר נוכח בהחלט, כי אבדה תוחלתו להפחיד את ידידו, וכי הוא מיֻעד להיות מטרה חיה לכדור־המות של הרופא.

לאחר שסִפר למר סנודגרס את עִקר המאורע שבשבילו נקרא לקרָב, סרו אל חנות של כלי־זַין ויקחו שם בשכירות ארגז עם אקדחים של “ספוק הכבוד”, בהוספת כַּמות מספיקה של אבק־שרפה וכדורים. ואחרי־כן שבו שני החברים אל מלונם: מר וינקל כדי להרהר בקרָב העתיד לבוא, ומר סנודגרס כדי להתקין את כלי־המלחמה, באֹפן שיהיו מוכנים ומזֻמנים לשמוש תכף־ומיד.

היה ערב חם־כבד, משומם ומחניק, כאשר יצאו שוב החוצה לשים פעמיהם לדרכם העצובה. מר וינקל התעטף באדרת כבירה, כדי שלא יראוהו ולא יתבוננו בו העוברים־ושבים; ומר סנודגרס נשא אחריו את כלי־המות.

– הלקחת אתך את כל הנחוץ לכך? – שאל מר וינקל בקול נרגש.

– הכל – ענה מר סנודגרס – המון צרכי־יריה, אם היריות הראשונות תהיינה ללא־הועיל. יש אתי בארגז רבע ליטרא אבק־שרפה, וגם שמתי בכיסי שני גליונות עתונים לצֹרך מִלוי האקדחים.

כל אלה היו סִמני ידידות מֻבהקים כל־כך, שהיו צריכים לעורר רגשי הכרת־טובה ותודה בלב כל איש. ויש לשער, כי רגשות־התודה תקפו כל־כך על מר וינקל, שקצרה לשונו מהביעם במלים; כי על־כן לא אמר כלום, אלא הוסיף ללכת הלאה בצעדים לא־מהירים.

– אנחנו נבוא למועד המֻתנה בדיוק – אמר מר סנודגרס, בטפסם על הגדר של השדה הראשון – השמש באה זה עתה.

מר וינקל הביט אל המאור הגדול השוקע לפאתי ים ובלב כואב חשב על־אודות האפשרות הקרובה של “שקיעתו” גם הוא.

– הנה האופיציר – קרא מר וינקל לאחרי שצעדו עוד פסיעות אחדות.

– איה אפוא? – שאל מר סנודגרס.

– שָׁם. הג’נטלמן באדרת הכחֻלה.

מר סנודגרס נשא את עיניו לאותו העֵבר שהראה חברו באצבעו וירא תבנית אדם עוטה אדרת כחֻלה. האופיציר רמז להם בידו, לאות שהרגיש במציאותם, והם הלכו אחריו הרחק ממנו מעט.

צללי הערב הלכו והתקדרו מרגע לרגע, ורוח מפיל־עצבת ילל בין השדות השוממים, כאִלו שרק איזה ענק ממרחק לכלב־הבית שלו. המחזה העצוב של הככר הועיל לעורר רגשי־תוגה בלב מר וינקל. הוא נזדעזע כאשר הגיעו אל התעלה: נדמה לו, כי נפתח לפניו קבר שאין לו סוף.

האופיציר ההולך לפניהם סר פתאם מן הנתיב, ואחרי שעלה על סורג וטפס על משוכה, נכנס לשדה בודד מֻקף מחיצה. שם חכו להם כבר שני ג’נטלמנים: האחד גוץ ושָׁמן, בעל שֵׂער שחור, והשני אדם של צורה, גבַה־קומה, לבוש מעיל־אטון עם כפתורים גדולים. הוא ישב לו בהרוָחה ובשַׁלות־השקט על כסא מתפרק.

– הנה צרינו, וכפי הנראה עם רופא־מחץ – אמר מר סנודגרס אל חברו לחלח גרונך בטפה של יי"ש!

מר וינקל חטף את הבקבוק שהושיט לו חברו, ויגמע לגימה ממֻשכה מן הנוזל המעודד.

– זהו ידידי מר סנודגרס, סיר – אמר אל האופיציר שנגש אליהם.

הסיקונדנט של הדוקטור סלמר השתחוה, ויוצא מתחת למעילו ארגז, כאותו שהביא מר סנודגרס.

– כמדֻמני, שאין לנו עוד מה לדבר בענין זה, סיר – העיר בקרירות, בפתחו את הארגז – בקשת סליחה נדחתה בהחלט מן הצד השני.

– כן, לא־כלום – ענה מר סנודגרס, שהתחיל מרגיש עצמו לא על הצד היותר טוב.

– אם־כן, נָמד את המרחק? – אמר האופיציר.

– בודאי – ענה מר סנודגרס.

המרחק נמַד וכל ההכנות נעשו ונסדרו.

– שלנו טובים משלכם – אמר האופיציר אל מר סנודגרס, בהראותו את האקדחים שהביא הוא – הלא ראית כשמִלאתי אותם. התסכים ששני הצדדים ישתמשו בהם?

– בודאי, בודאי – ענה מר סנודגרס. הצעה זו של האופיציר חלצה אותו ממבוכה גדולה: כי ידיעותיו בהלכות מִלוי אקדחים היו מטֻשטשות ומבֻלבלות למַדי.

– אם־כן, הלא נוּכל להציב את אנשינו על מקומם הנכון – אמר האופיציר בשויון־רוח גמור, כאִלו היו הנלחמים צעצועי האישקוקי, ושני הסיקונדנטים – המשַׂחקים בם.

– כמדֻמני שנוכל – ענה מר סנודגרס, שהיה מוכן ומזֻמן להסכים לכל הצעה שתהיה, מפני שבאמת לא ידע כלום בהלכות הדואילים.

האופיציר נגש אל הדוקטור סלמר, ומר סנודגרס קרב אל מר וינקל.

– כל ההכנות נגמרו – אמר, בהושיטו לו את האקדח – תן לי את אדרתך.

– ואת ילקוטי עם המכתב לקחת אתך, ידידי היקר? – שאל מר וינקל האֻמלל.

– הכל ערוך ומסֻדר יפה. היֵה אמיץ ושוקט והתכוֵן לכתפו.

מר וינקל מצא, כי עצה טובה זו דומה מאד לאותה, שקהל־הצופים נותן תמיד לקטן שבנערים המתגוששים ברחוב, לאמר: “הדוֹך אותו תחתיך, ונַּצחהו”. העצה טובה עד מאד, אִלו רק היתה קלה להוציאה אל הפֹּעל. אך איך שיהיה, מר וינקל התחיל פושט את אדרתו – תמיד נדרש זמן מרֻבּה לפשיטתה של אותה אדרת – ולקח בידו את האקדח. הסיקונדנטים נסוגו אחור, גם הג’נטלמן עם הכסא המתפרק סר הצדה, ושני בעלי־המלחמה קרבו זה לזה.

מר וינקל הצטַין תמיד באהבת־הבריות במדה שאין למעלה ממנה. ויש לשער, כי מפני שנפשו היתה סולדת לעשות מום בכוָנה באדם שנברא בצלם כמוהו, לפיכך עצם את עיניו, בגשתו אל המקום המוכן לפורענות, – כי על-כן לא יכֹל לראות את התנהגותו המוזרה מאד של הדוקטור סלמר באותה שעה. אותו הג’נטלמן נזדעזע, הסתכל באיש־מלחמתו בעינים מָרחבות, נרתע לאחוריו, שפשף את עיניו והביט אליו שוב בעיון עמֹק, ולבסוף קרא בהתרגשות עצומה:

– עמוד! עמדו!

– מה פשר הדבר הזה? – אמר, כאשר מהרו אליו הסיקונדנט שלו ומר סנודגרס – הן לא זה האיש!

– לא זה האיש! קרא הסיקונדנט של הדוקטור סלמר.

– לא זה האיש! – השמיע מר סנודגרס.

– לא זה האיש! – שָׁנה גם הג’נטלמן עם הכסא המתפרק בידו.

– בוודאי לא! – השיב הדוקטור הגוץ – לא זה האיש שהעליב אותי בליל אמש.

– זהו מעשה משֻׁנה מאד! – קרא האופיציר.

– מאד! – אמר הג’נטלמן עם הכסא המתפרק – אלא שיש כאן מקום לשאול: מכיון שהג’נטלמן הזה עומד כבר על ככר־הקרָב, אולי מחַיבת הפורמליות לחשבו לאותו האיש, שהעליב אמש את ידידנו הדוקטור סלמר, בין שהוא הוא באמת בין שאין הוא האיש.

ואחרי שהוציא מפיו את הסברא הזאת בארשת של חשיבות וסודיות יתרה, הֵריח בעל־העסא המתפרק טבק מלא־אצבעותיו המתינות וחגיגיות מיֻחדת והביט סביבותיו בעיון עמֹק, כבר־סמכא ומֻמחה לענינים שכאלה.

עתה פקח מר וינקל את עיניו וגם את אזניו, כששמע ש“אויבו” דורש לחדול ממלחמה. ואחרי שנתברר לו מתוך יתר הדברים, כי יש כאן משגה וכי נתחלף באחר הבין מיד כי תהלתו תגדל יותר, אם יעלים את הסבה האמתית, שגרמה לו לקבל את הזמנת־הקרָב. כי על־כן נגש באֹמץ־לב אל הדוקטור וסיעתו ויאמר:

– אני אינני אותו האיש. זאת יודע אני היטב.

– אם־כן – אמר האיש עם הכסא המתפרק – דבר זה גופא יש בו עלבון לדוקטור סלמר, וממילא יש טעם מספיק להמשיך את הקרָב.

– החרישה־נא, פין! – אמר הסיקונדנט של הרופא, ובפנותו אל מר וינקל הוסיף: – מדוע זה לא הגדת לי את הדבר היום בבֹקר, סיר?

– כן, כן, מדוע לא הגדת? – שָׁנה בעל־הכסא בקצף.

– אני מבקש ממך להרָגע ולדֹם, פין – השתיקו שוב האופיציר – רשאי אני לשנות את שאלתי, סיר?

– יען כי, סיר – ענה מר וינקל, שכבר הספיק להתישב יפה בדבר התשובה אשר ישיב – יען כי אתה, אדוני, אמרת לי, כי האיש השִׁכור שהתנהג שלא כדרך הג’נטלמנים, היה לבוש בגד, שאני מתכבד להיות לא רק בעליו אלא גם ממציאוֹ – זהו בגד־השרד שהצעתי לחברי הקלוב הפיקוִיקאי בלונדון. אני רואה לי חובה להגן על כבודו של בגד־השרד הזה, ולכן קבלתי את קריאתך לקרב בלי שום טענות ומענות.

– אדוני היקר – אמר הדוקטור הגוץ, טוב־הלב, בהושיטו לו את ידו – אני מכבד ומוקיר אותך בגלל אֹמץ־לבך ונפשך היפה. הרשני־נא להגיד לך, כי התנהגותך מעוררת רגשי־הערצה בקרבי, ואני מצטער מאד מאד על שגרמתי לך את אי־הנעימות של ועידה זו ללא שום צֹרך.

– אל־נא, אדוני, הלא אין הדבר כדאי כלל להכביר מלים על־אודותיו – אמר מר וינקל.

– אתגאה להיות בין מכריך, סיר – אמר הרופא הגוץ.

– לעֹנג גדול אחשוב לי את הכרותנו, סיר – השיב מר וינקל.

אז יחבוק מר וינקל את ידו של הדוקטור סלמר, ואחר את ידו של הליטננט טַפּלֶטוֹן (הסיקונדנט של הרופא), ואחר את זו של האיש עם כסא־החֻליות, ולאחרונה את זו של מר סנודגרס, שהיה מלא התפעלות על רוחו הנדיבה של ידידו האמיץ.

– כמדֻמני, שהעסק נגמר ואנו יכֹלים לשוב העירה – אמר הליטננט טפלטון.

– כמובן – הסכים הדוקטור.

– בודאי – מִלא אחריהם בעל־הכסא – אם רק לא יחשוב מר וינקל את עצמו לנעלב על־ידי הזמנת־הקרב. באֹפן כזה, חושב אני, יש לו הזכות לדרוש ספוק.

מר וינקל בוַתרנותו המצֻינת הודיע, כי אין לו שום טענות ותביעות וכי הוא שבע־רצון עד־מאד.

– או אפשר – הוסיף האיש עם הכסא המתפרק – אפשר שהסיקונדנט של הג’נטלמן חושב את עצמו לנעלב על־ידי הערות אחדות שיצאו מפי בראשית פגישתנו. אם־כן אהיה מאֻשר לתת לו ספוק תכף־ומיד.

מר סנודגרס מהר להודיע, כי הוא מחזיק טובה מרֻבה לג’נטלמן שנאם באחרונה בשביל הצעתו הנדיבה, אלא שהוא מֻכרח לדחותה, מפני שהוא שבע־רצון מכל מהלך הענין, מראשו ועד סופו.

שני הסיקונדנטים השיבו את האקדחים לנרתיקם ולארגזיהם, וכל בני־החבורה עזבו את השדה הבודד במצב רוח יתר עליז מזה, ששרה עליהם בבואם.

– התשהה פה עוד זמן רב? – שאל הדוקטור סלמר את מר וינקל, בלכתם יחדו כרֵעים אהובים.

– אני חושב שנסע מזה מחרתים – ענה הנשאל.

– אקוה כי תעשו לי את הענג, אתה וחברך, לבקרני בביתי ולבלות עמכם את הערב בנעימים, אחרי המִשגה המגֻחך הזה. מֻפנים אתם בערב הזה?

– יש אתנו במלוננו עוד חברים אחדים – ענה מר וינקל – וקשה יהיה לנו לעזבם לבדם בערב הזה. אך אולי תואילו אתה ורעיך לבקרנו באכסניא שלנו, במלון “השור”?

– בעֹנג גדול – ענה הדוקטור הגוץ – האם לא תהיה השעה העשירית מאֻחרת יתר מדי לסור אליכם לחצי השעה?

– כלל וכלל לא – ענה מר וינקל – אני אשמח מאד להציגך לפני חברי, מר פיקוִיק ומר טופמן.

– מֻבטחני שזה יהיה לי עֹנג גדול – אמר הדוקטור סלמר, שלא שער כלל, מי הוא מר טופמן.

–התבואו אל־נכון? – שאל מר סנודגרס.

– בודאי ובודאי!

בדברים האלה הגיעו עד המסלה, ובברכות־שלום חמות נפרדו איש מעל רעהו. הדוקטור סלמר הלך עם חבריו אל הקסרקטין, ומר וינקל שב בלוית רעהו, מר סנודגרס, אל האכסניא שלהם.

 

פרק ג: פנים חדשות. ספורו של הקומֶדיַנט. הפסקה מכעיסה ופגישה לא־נעימה.    🔗

מר פיקוִיק התחיל כבר דואג קצת לשני חבריו, בראותו שהם מתמהמהים זמן רב כל־כך בחוץ, ובפרט שהתנהגותם המסתורית במשך כל הבֹקר עוררה אצלו תמהון מרֻבֶּה. כי על־כן כאשר נכנסו החדרה, קם מכסאו בשמחה יתר גדולה מן הרגיל, כדי לקדם פניהם בברכה ובהתענינות יתרה שאל לסבה, שמנעה אותם מחברתו זמן מרֻבֶּה כל־כך. בתשובה על שאלה זו התכונן מר סנודגרס לבוא בהשקפה היסטורית רחבה על המאורעות, המסֻפרים בפרק הקודם והנה פתאם ראה, כי בחדר יושב, מלבד מר טופמן ובן־לויתם בעגלת הדיליג’נס מיום אתמול. עוד איש זר, שׁגם הוא משֻׁנה מאד בחיצוניותו. זה היה איש שכפי הנראה הזקין קֹדם זמנו מרֹב דאגות וצרות, ואשר פניו החִורים־ירֻקים וצנומים ועיניו השקועות עמֹק בחוריהן הֻבלטו לרעה עוד יותר על־ידי שערותיו השחורות המדֻלדלות, היורדות עד חצי פניו פרועות־מסֻבכות. עיניו היו חודרות ומאירות כמעט שלא כדרך הטבע; עצמות לחיָו היו גדולות ובולטות, ולסתותיו היו ארֻכּות ודקות כל־כך, שאפשר היה לשער, שהוא מושך אל בינותם את בשר פניו רגע אחד על־ידי איזו התכוצות השרירים, אִלולא פיו הפתוח למחצה ופרצופו חדל־התנועה העידו, שכך הוא מראהו הרגיל. צוארו היה מכֹרך במטפחת ירֻקה, ששני קצותיה ירדו מדֻלדלים על חזהו ונראו לפרקים מבעד ללֻלאות מקטָרנו הישן. שאר מלבושו הצטמצם במעיל שחור ארֹך, מכנסים רחבים מארג גס, ומַגָפים גדולים הבָּלִים מרֹב־ימים.

אל הבריה המשֻׁנה הזאת נשא מר וינקל את עיניו בתמהון, ואליה נטה מר פיקוִיק את ימינו, באמרו: “זהו ידידו של ידידנו החדש. היום בבֹקר נודע לנו, כי ידידנו קשור אל התיאטרון המקומי, אף־על־פי שהוא אינו רוצה שיתפרסם הדבר בקהל. והג’נטלמן הזה גם הוא בן־אֻמנותו, וברגע שנכנסתם, היה מוכן ומזֻמן להַנות אותנו בספור אחד מאותו מקצוע האֳמנות”.

– ספורים לאין מספר – אמר הזר בעל־הבגד הירֹק מיום אתמול, בגשתו אל מר וינקל ובהשפילו את קולו כממתיק סוד – "בריה משֻׁנה – עושה את המלאכה הקשה – לא משַׂחק – אדם מוזר – כל מיני צרות – ג’ימי העצוב, כך אנו קוראים לו בכל הסביבה.

מר וינקל ומר סנודגרס נתנו שלום בחבה יתרה לג’נטלמן, המכֻנה בשם הנהדר “ג’ימי העצוב”, ויֵשבו אל השלחן ויזמינו גם הם גרוֹג, בראותם על־פי השיָרִים, שגם חבריהם עשו כן.

– ועתה, סיר – אמר מר פיקוִיק – אולי תואיל לעשות לנו את העֹנג להחל בספור, שהיית נכון לספרו לנו?

האדם הקודר הוציא מכיס בגדו מגִלה ישנה ומגֹאלה ובפנותו אל מר סנודגרס, שכבר הזדַיֵן בפנקסו, אמר אליו בקול עמום המתאים יפה לחיצוניותו:

– האתה הוא הפַּיְטן?

– אני – אני עוסק קצת במקצוע זה – ענה מר סנודגרס, שנבוך קצת על-ידי שאלה פתאומית זו.

– אה, השירה נותנת לחיים מה שהמאורות וכלי־הזמר נותנים לבמת־המשחק. קחו מן התיאטרון את קשוטיו המזֻיפים ומן החיים את האילוּזיות שלהם, ומה ישאר בשניהם מן האמת המציאותית, שכדאי לחיות בשבילה או להתענין בה?

– אמת ונכון מאד, סיר – ענה מר סנודגרס.

– לאור פנסי התיאטרון – הוסיף האדם האֻמלל – נדמה לך, שהנך יושב בארמון מלך ונהנה מזיו בני־ההיכל ומבגדי המשי המהֻדרים של הקהל המפֹאר. ואולם מאחרי הקלעים הנך אחד מאותם, העושים את כל הפאר וההדר הזה, אחד מאותם העלובים, שאין איש שואל להם ואין איש דואג להם, שנעזבים לנפשם להִטָבע או לשׂחות, לגוֹע או לחיות, הכל לפי רצונו של המזל.

– כמובן – אמר מר סנודגרס, שעיניו השקועות של האיש האֻמלל היו נעוצות בו, ולכן ראה חובה לעצמו לענות דבר.

– פתח פיך, ג’ימי! – אמר התַּיָר הספרדי – רב לך להאנק – כאותה שושנה שחורת־העינים – הסר דאגה מלבך – האירה פניך.

– רצונך להכין לך עוד כוס אחת בטרם תחל לספר, סיר? – אמר מר פיקוִיק.

האיש האֻמלל קבל את ההצעה ברצון גדול, ואחרי אשר מסך לו כוס יי"ש עם מים וגמע במתינות את מחציתה, פתח את מגִלת הנְיָר והתחיל קצת קורא וקצת מסַפר על־פה את המאורע הבא להלן, שמצאנו רשום בספר־הזכרונות של הקלוב, המכֻנה בשם:

ספורו שׁל הקומדיאנט.

בספורי לא תמצאו שום דבר נפלא – פתח האיש האֻמלל – ואף לא שום דבר שאינו מצוי כל־כך. עֳני ומחלות הם מחזות שכיחים יתר־מדי בחיי האדם, בשביל שיהיו ראוים לשימת־לב מיֻחדת. אני העליתי את המאורעות הללו על הגליון, רק מפני שבעל־הדבר היה ידוע לי היטב במשך שנים רבות. אני רשמתי בדיוק את כל מדרגות ירידתו מדחי אל דחי, עד אותה השׁעה, שהגיע אל הדיוטא התחתונה של העֳנ והמחסור, שממנה לא יכֹל עוד לקום.

אותו האיש היה משַׂחק פנטומימי משפל־המדרגה, וככל בני־אֻמנותו היה שַׁתיָן גדול. בימיו הראשונים הטובים, בעוד אשר לא נחלש משכרות ולא נרזה ממחלה, היה מקבל שכר הגון, ואִלו היה זהיר ועוצר ברוחו, אזי היה יכֹל להוסיף והשתכר כך עוד מספר שנים – לא רבות: כי האנשים העוסקים באותה אֻמנות, או שהם מתים בחצי ימיהם, או שמתוך התאמצות אי־טבעית של כחותיהם הגופניים, הם מאבדים קֹדם זמנם אותם הכחות, שהם לבדם מקור פרנסתם. אך תאותו הרעה תקפה עליו כל־כך, שאי־אפשר היה עוד להשתמש בו באותם התפקידים, שבהם היה באמת מביא תועלת לתיאטרון. בית־המרזח משָׁכוֹ אליו בחבלי־קסם, שלא יכֹל לעמוד בפניו. מחלות מֻזנחות ועֲני נואש, וגם המות בעצמו היו מחֻיבים להיות מנת־כוסו, אם יוסיף ללכת בדרך־חיים כזה; והוא הוסיף לעשות זה מעשהו, והתולדות מובנות מאליהן: הוא לא יכֹל למצֹא עבודה בשום תיאטרון וירעב ללחם.

כל הבקי קצת בעניני תיאטראות יודע מה רב מספר היצורים האֻמללים, הרשים והרעבים, התלויים מסביב לבמת־משחק של מוסד גדול כזה, – לא משַׂחקים קבועים, שנשכרים לשנה ויותר, אלא אנשי הבָּלֶט, סטַטיסטים, בדחנים, ועוד המון בריות ממין זה, שכירים ארעיים, שמשתתפים רק בפנטומימה אחת או במחזה אחד, שמציגים במשך שבוע של חג, ואחרי־כן פוטרים אותם לביתם, עד שיעָרך מחזה חדש מאותו הסוג, אשר בו זקוקים לעזרתם. בעסקים כאלה הֻכרח אותו האיש לבקש לו פרנסתו, ומלבד זה היה לו תפקיד תמידי באיזה בית־משחק ממדרגה פחותה, הפתוח בלילה לאחרי שכבר נסגרו בתי־התיאטראות, מה שהכניס לו עוד שילינגים אחדים לשבוע, באֹפן שהשיגה ידו למלא את תאותו הרעה.

אבל גם מַעין פרנסתו זה נסתם עד־מהרה, כי מפני שכרותו גֹרַש אף מבתי־המשחק השפלים הללו, והיה צפוי למיתת רעב, אלמלא חשו לפעמים לעזרתו חבריו הקודמים בהלואה מועטת, או שמצא לו לעתים רחוקות משכֹרת דלה ללילה אחד באחד מבתי־התיאטראות היותר פחותים. ואך הרויח פרוטות אחדות, מצאו להם תכף קבר בבית־המרזח.

יותר משנה שלמה עברה עליו במצב נורא כזה ואיש לא ידע מהיכן ירק זה חי. באותה העת נשכרתי אני לזמן מועט לאחד התיאטראות שמעבר לנהר תימזה, ושם נראה לי שוב אותו האיש, שימים רבים נתעלם מעיני: כי אני שחקתי כל אותו הזמן בערי־השדה, והוא היה משוטט אז בשדרות ובכרים בלונדון. בערב אחד, לאחרי אשר תם המחזה, ואני לבשתי את בגדי הפשוטים ואעבור את במת־המשחק האפלולית והשוממה, כדי לצאת מן התיאטרון, והנה אותו האיש ספק לי על שכמי. עד עולם לא אשכח את התמונה המכֹערה, שנתגלתה לעיני, כאשר הסבֹּתי את ראשי אליו. התמונות הדמיוניות ב“מחול־המות”, אותם הצורות האיֻמות, אשר צִיֵר האמן היותר גדול על הבד, לא יכלו לעורר זועה אף למחצה מזו, שעורר מראהו שלו באותה שעה. הוא היה לבוש בגדי מוּקיוֹן (קלוֹין) מגֻחכים ומאוסים, לצֹרך הפנטומימה הבאה אחרי המחזה. גופו הנפוח ורגליו המֻדקות – שכֵעורם הֻבלט ביתר־עז על־ידי מלבושו הפנטסטי – עיניו הדלוחות והקמות כעיני זכוכית, שעשו עוד רֹשם יותר קשה בתוך הכֹּחל הלבן, שנמשח בשִׁכבה עבה על פרצופו; התסרֹקת המשֻׁנה של ראשו, המרתת מתוך פלצות וידיו הארֻכּות הגרומות, המשֻׁפשפות בסיד לבן – כל זה שִׁוה עליו מראה נתעב ואי־טבעי, שאי־אפשר לתאר במלים אפילו בקֵרוב, ואשר עד היום אני מזדעזע לזִכרו.

הוא הטני הצדה, ובקול חלול ורועד ודבורים מרֻסקים הוציא לפני במספר מחרֹזת ארֻכּה של חלאים ויסורים ומחסורים וגמר, כנהוג, בבקשת הלואה נחוצה של סכום זעיר מאד. אני תקעתי לכפו שילינגים אחדים, וכאשר עזבתי את הבמה שמעתי מאחרי קול־צחוק אדיר, אשר בו פגש הקהל את הופעתו הראשונה של המוקיון.

ימים אחדים אחרי־כן מסר לי בתיאטרון נער אחד פתקה מגֹאלה, שעליה היו רשומים בעפרון מלים מטֻשטשות אחדות, שהמודיעות כי אותו האיש חולה מחלה מסֻכנת ומבקש אותי, שאחרי תֹם המחזה אסור אליו לבקרו במעונו, ברחוב – ששכחתי עתה את שמו – לא־רחוק מן התיאטרון. אני הבטחתי לבוא, ותכף לאחרי שהורד המסך רצתי אל החולה המסֻכן.

השעה היתה כבר מאֻחרת, כי תפקידי היה במחזה האחרון, ומפני שזה היה ערב של ביניפִיס, לכן ארכה ההצגה יותר מכפי הרגיל. היה ליל־אֹפל קר, עם רוח חוב, שהצליף בזעף את אגלי המטר על תריסי החלונות ופתחי הבתים. בצות גדולות נתהוו ברחובות הצרים והריקים מאדם; הפנסים, שגם זולת־זאת היו יקרי־המציאות ברחובות הללו, כבו רֻבם בנשיבות הרוח החזקה, באפֶן שההליכה במקום הזה היתה לא רק אי־נעימה אלא גם ללא־הועיל, כי בחשכה כזו אי־אפשר היה להולך למצוא את מחוז־חפצו. לאשרי הלכתי, במקרה, בדרך הנכון, ואחרי מעט עמל ותלאה, עלתה בידי למצֹא את הבית האמור בפתקה: זה היה דיר של פחמים עם עלִיה על גבו, אשר בחדרה האחרון שכב היצור האֻמלל שבקשתי.

אשה לבושה בגדי עני, זוגתו של אותו האיש, יצאה לקדם פני על המדרגה, ותודיעני שהחולה התנמנם קצת זה עתה, ותכניסני בזהירות, בלאט, אל החדר, ותשיבני על הכסא ליד המטה. החולה שכב מוסב־פנים אל הקיר, ואחרי שברגעים הראשונים לא הרגיש במציאותי, היה לי פנאי להסתכל יפה סביבותי.

הוא שכב על מטה ישנה, שהיתה עומדת זקופה במשך היום; שרידי־סחבות של יריעה כרותה היו תלויים מסביב למראשותיו, כדי להגן על החולה מפני הרוח, שהיה פורץ לו דרך אף־על־פי־כן בחדר הריק בעד המון הסדקים והחורים שבדלת ומגיע עד התריס הגרוע הזה ומנפנף אותו לרגעים. על מחתה חלודה מתנדנדת עִמעמו גחלים אחדות, ולצדה עמד שֻׁלחן ישן מגֹאל, שלש־הקצוות, ועליו מעט בקבוקי רפואות, ראי שבור, ועוד כלי־בית אחדים. תינוק קטן ישן על משכב עראי שהוצע על הרצפה, ועל־ידו ישבה האשה על כסא. על שני רבָדים קטנים עמדו פנכות אחדות, כוסות ופכים קטנים, ומתחתיהם תלויים זוג של נעלי התיאטרון וקצת מכשירי תלבשתו של המוקיון. מלבד חבילות אחדות ובלויי־סחרות המתגוללים בכל הפנות, לא נמצא במעון הזה שום כלי־בית אחרים.

בעוד שהסתכלתי סביבותי והקשבתי לנשימתו הכבדה ולזעזועיו הקדחתניים, התנודד החולה והתאמץ בלי־הרף למצוא מנוח לראשו; ובנסיונותיו אלה הוציא את ידו מחוץ למטה, והיא נגעה במקרה בידי. הוא הזדעזע ויבט לתוך פרצופי בעינים תועות.

– זה מר הוטלי, י’והן – אמרה אליו אשתו – הלא ידעת – אותו מר הוטלי, ששלחת אליו היום בבקשה לבקרך.

– אה – אמר החולה, בהעבירו את ידו על מצחו – הוטלי, הוטלי – אראהו־נא.

במשך רגעים אחדים התאמץ, כנראה, לכַנס את פזורי רעיונותיו, ואחר תפש בחזקה את ידי ואמר בהתרגשות:

– אל־נא תעזבני – אל־נא תלך ממני, חברי הטוב! היא תהרגני; אני יודע, היא זוממת להרגני.

– האם זה זמן רב הוא שרוי במצב כזה? – שאלתי את אשתו שהתפרצה בבכי.

– מליל־אתמול – ענתה – י’והן, י’והן, האינך מכיר אותי?

– אל תתננה לגשת אלי – אמר החולה ברעדה, בראותו שהיא גוחנת על מטתו, – גרש אותה מזה! אינני יכֹל לשאתה בקרבתי.

הוא הביט אליה באימת־מות, ואחר גחן ולחש באזני:

– אני הכיתי אותה, יֶם; הכיתיה אתמול, וכמה פעמים קֹדם לכן. אני עִניתי אותה ברעב, אותה ואת התינוק; ועתה אני חלש אין־אונים, והיא תהרֹג אותי בגלל־זה. אני יודע זאת בּבֵרור. היא מתנכלת אלי להמיתני. אִלו שמעת את קול בכיה ואנקותיה, כמו ששמעתי אני, אזי ידעת זאת גם אתה כמוני. גרש אותה ממני.

הוא הרפה מידי, וראשו שקע באין־אונים על הכר.

הבינותי היטב את כל הדבר. ואִלו הייתי מסֻפק רגע אחד, אזי היה די לי במבט אחד על פניה החִורים של האשה ועל גוה השחוף, בשביל לברר לי את מצב הענין כמו שהוא באמת.

–מוטב שתסורי מזה – אמרתי אל הבריה העלובה – הן להיטיב ולעזור לו לא תוכלי. אולי ירגע רוחו, אם לא יראה אותך לנגד עיניו.

היא התרחקה עד כדי שלא יוכל לראותה. הוא פקח את עיניו אחרי רגעים מועטים ויבט סביבותיו בחרדה.

– היא הלכה מזה? – שאל בלחישה סודית.

– כן, כן – עניתי – היא לא תעשה לך כל רעה.

– אני אגיד לך דבר – אמר החולה בשפלה קולו – היא עושה לי רעה. יש בעיניה דבר־מה המעורר בלבי אימה גדולה כל־כך, שאני ירא פן אצא מדעתי. כל ליל־אתמול לא סרו מנגדי עיניה הגדולות, הקמות ופניה החִורים; אל כל מקום שפיניתי, פנו גם הם, ובכל פעם שהקיצותי משנתי, והנה היא עומדת ליד מטתי ומביטה אלי.

הוא זז במטתו כדי להתקרב אלי יותר, ובקול לחש נפחד הוסיף:

– יודע אתה, יֶם? היא בודאי רוח־רעה – שֵׁדה. כן, כן אני יודע זאת בבֵרור. אִלו היתה אשה פשוטה, בשר ודם, אזי מתה זה כבר. שום אשה לא היתה יכֹלה לשאת מה שסבלה היא.

אני נזדעזעתי, בשווֹתי לנגדי, כמה צרות ויסורים אכזרים הרבו לעַנות את העלובה הזאת, עד שעשו רֹשם אפילו על איש כזה. אני לא עניתיו דבר, – כי איזו תקוה, או איזו תנחומים אפשר לאמר לבריה ששקעה עמֹק כל־כך?

ישבתי אצלו יותר משתי שעות, ובכל אותה העת התנודד והתהפך בלי־חשך מצד אל צד, בהשמיעו נהימות של כאב או של קֹצר־רוח, ובנטותו את זרועותיו לכל עֵבר. לבסוף נפל לתוך אותו מצב של שכחה ואי־דעת, אשר בו מרפרף הרוח ממחשבה למחשבה, ממקום למקום, בלי שום השגחה ובדיקה של השכל, אך גם בלי יכֹלת להשתחרר מהרגשת יסורי הרגע. ובהוָכחי מתוך דבוריו המבֻלבּלים, שהוא שרוי עתה במצב זה, ובשערי, כי, כפי־הנראה, לא תשתנה מחלתו לרעה במהירות, עזבתי אותו, בהבטיחי לאשתו האֻמללה, לשוב לבקרו בערב השני ולשבת למטתו כל הלילה, אם תהיה נחיצות בכך.

ואני קִיַמתי את הבטחתי. במשך יום ולילה אחד נתהוה בו שנוי גדול לרעה. עיניו השקועות והדועכות נוצצו פתאם בנֹגה מבהיל. שפתותיו נקרשו ויבשו כקלף, ובמקומות אחדים נסדקו, עור בשרו היבש והקשֶׁה התחיל מצהיב מתוך קדחת יוקדת, ופניו הפיקו אימת־שגעון, כמעט למעלה מן הטבע, שהעידה בסִמנים מֻבהקים על מעשֵׂה ההרס של המחלה. נִכָּר היה, שהקדחת הגיעה למרום קצה והוא איננו עוד מן העולם הזה.

תפשתי לי מקום על אותו הכסא, שישבתי עליו בערב הקודם, ובמשך שעות רבות האזנתי לקולות, העלולים להרעיד עד היסוד גם לב קשה כאבן: קולות דבורי־הזיה של גֹוֵע. מתוך דברי הרופא הבינותי, שאין לו לחולה כל תקוה: ישבתי למטתו של הולך־למות. ראיתי את אֵבריו הצנומים, שלפני שעות אחדות התפתלו להנאתם של ההמונים בדיוטה העליונה בתיאטרון, מתעַותים עתה מתך יסורים של קדחת יוקדת. שמעתי את החוכא הקולנית של המוקיון, מעֻרבבת באנקות העמומות של הגוֵֹע.

מחזה נוגע עד הנפש הוא, לראות את הרוח והמחשבה חוזרים וסובבים אל עניני חיי יום־יום ועסוקים במעשיו הרגילים של אדם שלם בבריאותו, בעת שהגוף מונח לפנינו חלש ואין־אונים. אבל הרֹשם יחזק עוד יותר, אם אותם הענינים הרגילים, המעסיקים אותו ברגעיו האחרונים, אין בהם אף שמץ של רצינות וחגיגיות. התיאטרון ובתי־המרזח היו החֹמר הראשי לדבורי־הקדחת של האֻמלל הזה. בהזיותיו נדמה לו, שעליו לשַׂחק איזה תפקיד בערב זה, וכבר הגיעה השעה, והוא מחֻיב לרוץ מיד אל התיאטרון. ומדוע זה עוצרים אותו ומונעים אותו מללכת? הלא הוא יפסיד את משכֻּרתו. הוא מחֻיב ללכת. לא! הם אינם מניחים אותו. הוא כבש את פניו בידיו הלוהטות והתחיל מילל ונאנק על חולשתו הוא ועל אכזריותם של לוחציו.

הפסקה קצרה – והוא פצח רִנה: התחיל מזמר איזו חרוזים של דֹפי, שלמד זה לא כבר. הוא הזדקף במטה, הרים את זרועותיו השחופות כשלד והתחיל עושה תנועות משֻׁנות ומגֻחכות: הוא משַׂחק על הבמה. שתיקה של רגע, ושוב הוא מתחיל מזמזם איזה זמר קולני. עתה הגיע לבסוף אל בית-המזרח הישן, החביב. מה גדול החֹם בחדר! הוא היה חולה מסֻכן, אך עתה כבר שב לאיתנו והוא בריא ומאֻשר. ימהרו וימזגו לו את הכוס! מי הוא זה שדחף וזרק אותה משפתיו? זהו אותו האויב עצמו, שרדף אותו קֹדם לכך.

הוא נפל אחור על הכר ונאנק במרירות. רגעים אחדים של עלוף ושכחה. והנה הוא משוטט בלַבִּירינתּ של חדרים שפלי התקרה, נמוכים כל־כך, שלפעמים הוא מֻכרח לזחול על ידיו ועל ברכיו, כדי לעשות דרכו הלאה; סביבו צר וחֹשך, ואל כל צד שהוא ופנה, יש איזה מעצור הגודר את ארחו. יש כאן גם רמשים, אימתנים קטנים, הרוחשים על הקירות ועל הרצפה, וגם האויר מלא מהם, והם לוטשים אליו עיניו איֻמות, הנוצצות מתוך העלטה העבה. והתקרה משתרעת למרחב אין־רץ, וצורות מבהילות מרחפות הנה והנה, וביניהן גם פרצופי אנשים הידועים לו, אלא שנַעוו עד לזעוה מתוך צחוק־קלסה פרוע; הם מַכוִים אותו בשפודים מלֻבּנים ומהדקים את ראשו בכבלים, עד אשר יז דם מרקותיו – והוא נלחם במאמצי־כח בעד חייו – ומתהפך וקופץ במטתו בחמת־שגעון.

לאחרי אחת מפגיעות־קדחת כאלה, שֶׁבָּהּ הייתי מחֻיב להחזיק בו בכל מאמצי־כחי, לבל יקפוץ ויפול מן המטה ארצה, צנח פתאם על הכר והשתקע במצב שנראה לי כתנומה. הייתי עיף מאד מעבודתי ומן העֵרות הארֻכּה ועיני נאחזו בחבל שֵׁנה; אבל אך עצמתי אותן והנה הרגשתי תפיסת־יד חזקה בכתפי. הקיצותי כרגע, והנה הוא התרומם ויֵשב במטתו. בפניו נראה שנוי איֹם, אך דעתו היתה צלולה לפי־שעה כפי־הנראה, כי הרגשתי שהוא מכיר בי. התינוק, ששנתו הֻפרעה זה כבר על־ידי זעקות השגעון של אביו, קם ממשכבו וירץ אליו בקול בכי. אמו מהרה ותפשה אותו בזרועותיה, לבל יעש לו אביו רעה, כשיתקפהו שגעונו פתאם; אך בהסתכלה בפני אישה שרשמיהם שֻׁנו עד לזועה, קפאה מאיטה ליד המטה. הוא לחץ בידו האחת את כתפי מתוך עוִית, ובידו השנית תופף על לבו, בהתאמצו להוציא מלה מפיו. אך לשוא – קולו נחבא. אז נטה את זרועו אל האשה והתינוק, ונִסה שוב להתאמץ לדבר; אך גם נסיונו זה לא הצליח. מתוך חזהו התפרצה אנקה מרֻסקה – עיניו הבריקו רגע – והוא נפל אחור על הכר – מת!

– –

אנחנו היינו באמת מאֻשרים מאד, אִלו יכֹלנו להביא בזה את דעתו של מר פיקוִיק על ספורו של המשַׂחק. ואף אין כל ספק, שהיה לאֵל ידינו לתתה לפני קוראינו, אלא שלצערנו אֵרַע מקרה אחד, שמנע אותנו מהפיק חפצנו.

מר פיקוִיק העמיד על השלחן את הכוס, שהחזיק בידו במשך דברי המסַפּר האחרונים, וכנראה היה מוכן ומזֻמן לנאום נאום – ומתוך רשימותיו של מר סנודגרס בפנקסו, שהוא בודאי בר־סמכא בנִדון זה, נראה בפֵרוש, שמר פיקוִיק פתח כבר את פיו – והנה נכנס המשרת והודיע:

– באו ג’נטלמנים אחדים, סיר.

משערים בצדק, כי מר פיקוִיק התעתד באותו רגע להעיר הערות אחדות, שהיה בהן כדי להאיר לארץ ולדרים; וראיה לדבר: כי הביט ברצינות אל־פני המשרת, ואחר על כל המסֻבים, כאִלו בקש בֵרור־דברים על־אודות האורחים החדשים, שהודיע המשרת.

– אה! – אמר מר וינקל בקומו – ידידַי הם, הכניסם אלינו.

ולאחרי צאת המשרת הוסיף:

– אנשים נעימים מאד, אופיצירים מן הגדוד הצ"ז, שנודעתי אליהם היום בבֹקר בדרך משֻׁנה קצת. הם ימצאו חן בעיניכם מאד.

הבֵאור הזה הרגיע את רוחו של מר פיקוִיק כליל. המשרת הכניס החדרה שלשה ג’נטלמנים, ומר וינקל הציגם לפני המסֻבים:

– ליטננט טפלטון – מר פיקוִיק; הדוקטור פִּין – מר פיקוִיק; את מר סנודגרס כבר יודעים ומכירים אתם – ידידי מר טופמן – הדוקטור פין; דוקטור סלמר – מר פיקוִיק; מר טופמן – דוקטור סלמר–

כאן הפסיק מר וינקל פתאם, כי סִמני התרגשות עצומה נראו בפניהם של מר טופמן ושל הדוקטור גם יחד.

– עם הג’נטלמן הזה נפגשתי קֹדם לכן – אמר הדוקטור סלמר בהדגשה מיֻחדת.

– אמנם כן! – קִיֵם מר טופמן.

– וגם – וגם עם האדם הזה, אם לא אשגה – הוסיף הדוקטור, בסקרו בעין חדה את הזר ירֻק־המעיל – כמדֻמני, שמסרתי לאדם זה הזמנה מאיצה מאד, שהוא מצא לטוב לו לדחותה.

ובדברו זאת הביט אל הזר בגאוה ובוז, והתלחש עם הליטננט טפלטון.

– האמנם? לא אאמין – אמר הליטננט בתשובה על לחישתו.

– כן הוא באמת – השיב הדוקטור סלמר.

– עליך להכותו ארצה תכף־ומיד – נהם בעל־הכסא של חֻליות ברצינות גדולה.

– השקט והֵרָגע־נא, פין – הִשתיק אותו הליטננט. ואחר פנה אל מר פיקוִיק, שהביט בלי־חמדה על התלחשות אי־נמוסית זו, ויאמר:

– הרשני־נא לשאלך, סיר, האם האדם הזה הוא מבני־חבורתך?

– לא, סיר – ענה מר פיקוִיק – הוא אורח שלנו.

– אבל הלא הוא חבר לקלוב שלכם? או טעות היא בידי? הוסיף הליטננט לחקור ולדרוש.

–כלל לא – ענה מר פיקוִיק.

– והוא אינו לובש מעולם את בגד־השרד עם הכפתור של הקלוב שלכם?

– מעולם לא! ענה מר פיקוִיק בתמהון גדול.

הליטננט פנה אל ידידו, הדוקטור סלמר, בתנועת־כתפים קלה, כמסתפק קצת בכח־זכרונו. הרופא הגוץ הראה פנים נכעסים, אבל גם נבוכים. ומר פּין הציץ בחמה עזה אל פניו הנוהרים של מר פיקוִיק שלא־מדעת.

– סיר – פנה פתאם הדוקטור סלמר אל מר טופמן בקול, שהִתיר אותו ממקומו, כאִלו נעץ לו איש ברשעות מחט בסֹבך־רגלו – סיר, אתה בקרת אמש את נשף־המחולות שבכאן!

מר טופמן הוציא מתוך גרונו “הן” חנוקה, מבלי גרוע עין ממר פיקוִיק.

– ואדם זה היה גם הוא אתך – הוסיף הדוקטור, בהראותו באצבע על הזר, העושה את עצמו כאִלו אין הדבר נוגע לו כל־עִקר.

מר טופמן קִיֵם גם עובדה זו.

– ועתה, סיר – פנה הדוקטור אל הזר – אני שואל אותך עוד פעם, בפני הג’נטלמנים הללו: התֹאבה לתת לי את כרטיסך, כדי שאוכל להתנהג אתך כעִם ג’נטלמן, או תכריח אותי לשלם לך כפעלך תכף־ומיד?

–אל־נא, אדוני – התערב מר פיקוִיק בדבר – באמת אינני יכֹל להרשות, שהדבר ימשך ככה במעמדי, בטרם ינתן לי בֵּאור מספיק. טופמן, סַפר־נא גוף הענין.

על הזמנה חגיגית זו ענה מר טופמן בספור קצר של עצם המעשה; נגע בהזכרה חטופה בבגד השָׁאול, הדגיש ברֹב דברים, כי כל זה נעשה “אחרי הסעֻדה”; הביע בנִדון זה רגשי חרטה מצדו והניח לזר להטהר ולהצטדק ככל אשר יוכל.

הלז היה נכון, כפי־הנראה, לפתוח בבֵרור־דברים, אך הליטננט טפלטון, שהציץ בו כל העת בסקרנות מרֻבּה, שאל אתו פתאם בבוז גלוי:

– האם לא ראיתי אותך, סיר, על במת־תיאטרון?

– בודאי! – ענה הזר בלי כל בּשת.

– הוא, אפוא, משַׂחק נודד – אמר הליטננט בשאט־נפש, ובפנותו אל הדוקטור סלמר הוסיף: – “הוא משתתף במחזה, שהאופיצירים מן הגדוד הנ”ב יערכו מחר בערב בתיאטרון הרוצ’יסטרי. אתה לא תוכל להתחשב אתו, סלמר – זה דבר שאי־אפשר!

אי־אפשר לחלוטין! – קִיֵם פין בחשיבות יתרה.

– צר לי מאד, שהבאתיך במצב לא־נעים זה – אמר הליטננט בפנותו אל מר פיקוִיק – אולם הרשני־נא להעירך, כי התחבולה היותר טוב להמנע מסצינות מדאיבות כאלה, היא, להיות זהיר יותר בבחירת חברים. שלום לך, סיר!

והליטננט הסתער מן החדר.

– והרשני־נא גם אותי להגיד לך – ענה הדוקטור פין הכעסן אף הוא חלקו – כי, אִלו הייתי אני במקומו של טפלטון או במקומו של סלמר, אזי הייתי משרבב את חטמך אתה, סיר, ואת חטמם של כל בני־החבורה הזאת. כן, סיר, – של כל המסֻבּים בכאן. כך הייתי עושה אני. שמי פין, סיר – דוקטור פין מן הגדוד המ"ג. ערב טוב, סיר!

ואחרי אשר כלה את נאומו והוציא מפיו את שלש המלים האחרונות בקול רם מאד, הפליג מן החדר בגאון אחרי רֵעהו הליטננט, ותכף מאחריו צעד הדוקטור סלמר, שלא אמר כלום, אלא הסתפק לסקור את כל החבורה במבט־בוז.

לשֵׁמע כל אותם הדבורים המעליבים ולמראה כל אותם סִמני הבוז במבטיהם ובתנועותיהם של הדוקטור וסיעתו, שבאו עליו לפתע־פתאם, התגעש לבו הנדיב של מר פיקוִיק בחֵמה עזה כל־כך, עד שמקטָרנו חִשב להתפקע. הוא עמד כמבֻלבל וכמסֻמר על מקומו ועיניו היו נטויות אל הפתח, אשר בו יצא זה עתה הדוקטור פין. רק קול סגירת הדלת הוציא אותו ממצב קפאונו ותמהונו העצום. הוא התפרץ אל הפתח לרדוף אחרי מעליביו, ופניו לוהטים מקצף ועיני מלאו זעם. ידו תפשה בכף־המנעול – עדו רגע אחד והיא היתה חונקת את גרונו של הדוקטור פין מן הגדוד המ"ג, אִלּולא מהר מר סנודגרס ואחז בכנף־בגדו של מורהו הגדול ומשך אותו לאחור.

– וינקל, טופמן – צעק מר סנודגרס – החזיקו בו! אל תניחו לו לסַכן את חייו היקרים בשביל דבר שכזה!

– הרפו ממני! – קרא מר פיקוִיק.

– החזיקו בו בכל כֹחכם! – צָוַח מר סנודגרס, ובמאמצי־כחותיהם של כל בני־החבורה עלתה בידם להושיב את מר פיקוִיק בכֻרסא.

– עזבו אותו לנפשו – אמר הזר ירֻק־הבגד – "כוס של גרוֹג – אמיץ־לב הוא ג’נטלמן זקן זה – גבורה עצומה – גמַע זאת – אה – משקה מצֻין.

ולאחרי שטָעם בעצמו מלֹא־לָגמו מן הכוס שמסך האיש האֻמלל, הגיש אותה אל פיו של מר פיקוִיק, ובִּן־רגע התעלמה כל שארית המשקה בגרונו של האדם הגדול.

קמה דומיה קצרה. הגרוֹג עשה את משלחתו באמונה, ועד־מהרה שבה אל פניו של מר פיקוִיק הארשת הרגילה של טוב־לב.

– אין הם כדאים שתשים לב להם – אמר האיש האֻמלל.

– צדקת, סיר – ענה מר פיקוִיק – באמת אינם כדאים. בוש אני על שהנחתי לחושַׁי להשתחרר עלי רגע קטן. הקרב את כסאך יותר אל השלחן, סיר.

האיש האֻמלל לא סרב אף רגע אחד, ושוב ישבו כֻלם בעִגול מסביב לשלחן, ושוב שררה אחדות מָחלטת בכל החבורה. רק לבו של מר וינקל, כנראה, לא נח עדַין לגמרי מזעפו, – אולי בשביל הגנבה הזמנית של בגדו; אף כי קשה לשער, כי דבר קל־ערך כזה יוכל לעורר רגשי כעס בלבו הנדיב של פיקוִיקאי אמתי, אפילו רק לרגעים אחדים. אך בכל אֹפֶן היה הוא יוצא־מן־הכלל, ומלבדו היו כל בני־החבורה טובי־לב כמקֹדם, והערב נגמר באותה עליזות, שֶׁבָּהּ התחיל.

 

פרק ד: יום אחד בשׂדה־המלחמה. עוד חברים חדשים. הזמנה לנאות־שׂדה.    🔗

רֹב המחברים מסרבים להודיע לקוראיהם את המקורות, שמהם לקחו חֹמר חשוב לספריהם. אנו אין חלקנו עמהם, ואנחנו חושבים סֵרוב זה, לא רק לעקשנות משֻׁנה, אלא גם לגנֵבת־דעת. כי על־כן אנו משתדלים רק למלא ביֹשר ובאמונה את החובות, שאנו אחראים להן בתור מוציאים־לאור. וגם אם בתנאים אחרים אפשר, שאהבת־הכבוד היתה מפַתָּה אותנו, לִטֹל לעצמנו את זכות־האבהות על ספורי המאורעות הללו, אבל כבודה של האמת היקרה בעינינו יותר מכל, מונע אותנו מדרוש לעצמנו שום זכות אחרת, מלבד זו של עריכתם הנבונה ומסירתם בדיוק בלי שום פניוֹת צדדיות. כתבי הקלוב הפיקוִיקאים אצרו לנו חֹמר עצום של עובדות רבות־הערך, ואנו אין לנו אלא לסדרם יפה ולהוציאם לאור עולם לטובת האנושיות, הצמאה למדעי הפיקוִיקאים.

ובהוסיפנו לעבוד את עבודתנו ברוח זה ובדרך־אמונה זו, לקרא בשם את האבטוריטטים, שלהם אנו חַיָבים להודות על החֹמר שהמציאו לנו, הננו מודיעים עתה בתם־לבב, כי הדברים המסֻפרים בפרק זה ובבאים אחריו, לקוחים מפנקסו של מר סנודגרס. ואחרי אשר רחצנו בנקיון כפינו ויצאנו ידי־חובתנו לאמת וליֹשר, הננו מוסרים את העובדות כמו שהן, בלי שום בֵּאורים ופֵּרושים יתרים.

כל אנשי רוצ’יסטר והעֲיָרות הסמוכות קמו ממטתם ביום־המחרת, בבֹּקר־השכם, ובהתרגשות ועסקנות מרֻבּה. מחזה גדול של מִפקד־החֲיָלות היה מוכן ומזְמן להם ביום ההוא: עין־הנשר של המפקד הראשי עתידה לבקר ולבדוק את המַניברות של חצי־תריסר גדודי צבא. לתכלית זו הוקמו מבצרים ארעיים; בשעת המניברות צריכים הגְיָסות להשתער על המצודה שבעיר וללכדה, וגם מינה צריכה להתפוצץ.

מר פיקוִיק היה מעריץ נלהב של הצבא, כפי שראו כבר קוראינו מתוך הלקוטים, שהבאנו מפנקסו על־אודות העיר צ’יתּם. שום מראה לא יכֹל להשביעו עֹנג יתר גדול ולהתאים גם לרגשותיהם של כל בני־חבורתו כמחזה כזה של מלחמה לדוגמא. כי על־כן השכימו גם הם קום וימהרו ללכת אל שדה־המלחמה, ששמה נהרו כבר המונים המונים מכל עֵבר ופִנה.

מכל התכונה שעל שדה־המערכה נִכָּר, שהצירימוניה העתידה לבוא היא גדולה וחשובה עד־מאד. מסביב למקום המערכה הוקמו חַיָלי־משמר, כדי להגביל את העם לבל יהרסו להתקרב יתר־מדי. על הבטיריות עמדו משרתים, ששמרו על המקומות המיֻעדים לגבירותיהם; ושוטרים התרוצצו אנה ואנה, עם פנקסים מחֻפי עור תחת אצילי ידיהם. שר־האלף בולדר, לבוש בגדי־שרד של נוי לכבוד היום ורוכב על סוס אביר, היה עסוק וטרוד עד־מאד: עתים דהר מקצה המערכה ועד קצֶהָ; עתים הרתיע את סוסו אחורנית לתוך ההמון, כדי להדפם מן המקום הקדוש שנדחקו אליו; עתים הכריח את סוסו לעשות דהירות וסבובים וכרכורים משֻׁנים; עתים צעק בקול אדיר וחזק עד כי נחר גרונו ופניו אדמו כדם, אף כי לכאורה לא היתה שום סבה מוחשית לזאת. אופיצירים רצו, אצו, נחפזו, לפנים ולאחור, נדברו בתחלה עם שר־האלף בולדר, ואחר צווּ דבר לסרג’נטים ולסגנים, ולבסוף נעלמו כֻּלם במרוצה. ואפילו החַיָלים הפשוטים עצמם הציצו מתחת לכובעי־המתכת שלהם בארשת של חגיגיות סודות, שהעידה למדי על חשיבותו המיֻחדת של המאורע העתיד לבוא.

מר פיקוִיק ושלשׁת חבריו תפסו להם מקום בשורה הראשונה של הצופים ויחכו בארך־רוח להתחלת המחזה. ההמון הלך ורב מרגע לרגע סביבם, כי על־כן הֻכרחו לאמץ את כל כחותיהם, כדי להתחזק על המקומות שתפסו להם, מה שהעסיק למדי את כל שימת־לבם, באֹפן שלא הרגישו שום שעמום במשך שתי השעות שעמדו וחכו. יש שהתנגש העם מאחריהם עד־מאד, ומר פיקוִיק נדחף או נזרק לפנים, במרחק אמות אחדות, במהירות ובגמישות גדולה, שלא התאימו כלל לחשיבותו התמידית, המתונה והמנֻמסת. אף יש שהחַיָלים העומדים על המשמר הציעו לפני קהל־הצופים להסוג אחור ולהסתלק לצדדים, ובאותה שעה היתה הקַת של הרוֹבה צונחת על בהונות רגליו של מר פיקוִיק, כדי לעורר את שימת־לבו על הצעה זו, או שהיתה נלחצת אל חזהו, כדי לעזור לו למלא אותה. ומצד שמאל התחילו ג’נטלמנים ליצנים אחדים להתנגש ולהִדחק מסביב למר סנודגרס, ואחרי שלחצו אותו כמעט עד יציאת־הנפש, שאלו אותו בסקרנות גדולה, משום מה הוא דוחק ולוחץ ככה. וכאשר הביע מר וינקל את התמרמרותו הצודקת על השחוק המגֻנה הזה, שעשו בפניו לחברו הפיטן, מחא לו אחד מִכַּת־הליצנים מחי מסֻים על מגבעתו, עד שצנחה למטה מחָטמו ובקש ממנו להרשות לו להצניע את ראשו בכיס־בגדו. כל הקִנטורים הללו, ועוד אחרים הדומים להם, בצֵרוף התעלמותו הפתאומית של מר טופמן (שבקשוהו ולא מצאוהו), עשו את מצבם בלתי־נעים ועליז כל־עִקר.

לבסוף עבר בין הקהל אותו קול דממה דקה, המבשרת על־פי רֹב את בוא הדבר, שאליו חכו זמן־רב. כל העינים נסבו אל עֵבר המבצר; ואחרי רגעים מועטים של צִפִּיה קדחתנית, התחילו דגלים מתנפנפים באויר וכלי־נשק נוצצים לאור־השמש, וגדוד אחרי גדוד השתפכו על־פני הככר. המחנה עמד תחתיו והסתדר במערכה, אמרות־צו מרֻסקות התחילו עוברות בשורות החַיָלים, נשמע צלצל הרובים לפקודת "הגיסו הנשק!” והמפקד הראשי, בלוית שר־האלף בולדר והמון אופיצירים, הופיע רוכב בדהרה קלה אל החזית. והנה התחילו כלי־הזמר של כל הגדודים לנגן בבת־אחת, הסוסים הזדקפו על רגליהם האחרונות, דהרו אחורנית וכשכשו בזנבם לכל עֵבר, הכלבים התחילו נובחים, ההמון הריע, אנשי־הצבא התיצבו במערכה, ובמרחבי כל הככר, עד מקום שהעין מגעת, לא נראה בלתי אם שורה ארֻכּה של מעילים אדֻמים ומכנסים לבנים, קפואים בלי נוע.

מר פיקוִיק היה עסוק כל־כך בנפילה בין רגלי הסוסים ובהתמלטות, בדרך נס, מביניהן, שלא היה לו פנאי להסתכל במחזה שנָגַל לנגד עיניו, עד שהגיעו הדברים לנקֻדת ה“קפאון” האמורה. אך לאחרי שעמד הָכן על רגליו, גדלה מאד שמחתו והתפעלותו על מראה עיניו.

– כלום אפשר שיהיה בעולם מחזה יפה ונהדר מזה? – פנה בשאלה אל מר וינקל.

– אי־אפשר! – ענה הג’נטלמן המאֻשר הזה, אשר במשך רבע שעה קֹדם לכן עמדו על שתי רגליו שני אנשים גוצים.

– זהו באמת מראה נפלא, מלא־הוד ונדיבות! – אמר מר סנודגרס, שבלבו התלקחה שלהבת השירה – מה נהדר הוא לראות את מגִני הארץ הגבורים האמיצים, נצבים במערכה ברֹב פאר והדר לפני האזרחים השלוים; פניהם מבריקים לא מתוך פראות־מלחמה, אלא מתוך עדינות התַּרבות; עיניהם נוצצות לא באש־זרה של שאיפת־נקם או תשוקת בזה, אלא באור המתוק של שכל טוב ואהבת־הבריות.

מר פיקוִיק הסכים לדברי התהלה הללו בדרך־כלל, אבל פרטים אחדים לא היו מחֻוָרים לו כל־צרכם. ולמשל “האור המתוק של שכל טוב”, היה כהה וקלוש מאד בעיני החַיָלים; כי לאחרי שנִתַּן הצָו: "העינים לפנים! " לא ראו הצופים אלא איזו אלפי זוגות של עינים לטושות אליהם, בלי שמץ של ארשת כל־שהיא.

בינתים התפזרו האנשים סביבותיהם, והפיקוִיקאים נשארו כמעט בודדים על מקומם.

– עתה הננו עומדים במרחב, בהרוָחה נפלאה. – אמר מר פיקוִיק, בהביטו סביבותיו.

– בהרוָחה נפלאה! – ענו אחריו מר סנודגרס ומר וינקל בקול אחד.

– מה הם עושים עכשו? – שאל מר פיקוִיק, בתקנו את משקפיו.

– כ–כמדֻמני – גמגם מר וינקל ופניו השתנו ככרום – כמדֻמני, שהם מתכוננים לירות.

– מה אתה סח! – אמר מר פיקוִיק בהתרגשות.

– גם – גם לי נראה, שהם מתעתדים לירות– קִיֵם מר סנודגרס בקול נגרש.

– אי־אפשר! – קרא מר פיקוִיק.

ואך הוציא את המלה מפיו, והנה כל ששת הגדודים כאחד כוננו את רוביהם אל מטרה אחת, אל מקום עמדתם של הפיקוִיקאים, ובִּן־רגע נשמע קול־יריה חזקה ונוראה, אשר כמוהו לא הרעיש מעולם את הארץ עד היסוד־בה ואת ג’נטלמן מזדקן עד היסוד־בו.

במצב קשה שכזה, בתוך יריות ריקות שאינן פוסקות, בשאון מרגיז של שפעת קלגסים, שהתגבר עוד על־ידי המענה של המחנה המתנגד, – בשעה רעה שכזו התנהג מר פיקוִיק באותה הקרירות וכבישת־הפחד, שהם הסמנים המֻבהקים בכל כבירי־הרוח. הוא תפש את מר וינקל בזרועו, ובהתיצבו בעצמו בינו ובין מר סנודגרס, הפציר בהם ברצינות גדולה להשיב אל לבם, כי מלבד האפשרות להתחרש על־ידי קול־הרעש, אין כל סכנה נשקפת להם מן היריות.

– אבל – אבל – הרי אפשר הדבר, שאיזו חַיָלים יִירו, על־פי טעות, בכדורים ממש – טען מר וינקל, ומיד הלבינו פניו כסיד לשֵׁמע הנחה איֻמה זו, שהוציא בעצמו מפיו – הנה שמעתי זה עתה קול־שריקה באויר – חדה מאד – סמוך לאזני.

– אולי ניטיב לעשות, להתנפל על הארץ ולכבוש פנינו בקרקע? – הציע מר סנודגרס.

– לא – לא – עתה, כנראה, תם ונשלם הכל – אמר מר פיקוִיק.

בדברו זאת רעדו אמנם שפתיו ולחייו חורו מאד, אבל שום הֶגה של פחד או דאגה לא התמלט מפיו של בן־אל־מות זה.

ואמנם צדק מר פיקוִיק: היריות חדלו. אבל עוד לא הספיק להתברך על השערתו, שכִּוְנה בדיוק אל האמת, והנה תנועה עזה ונחפזה הֻרגשה בכל הככר: קריאות־הפקֻּדות הצרודות הרעימו לאֹרך כל השורה, ועד שלא הספיקו הפיקוִיקאים לנחש ולשער מה נהיתה, והנה כל חצי־תריסר הגדודים השתערו במהירות איֻמה עם כידוני רוביהם לפנים אל אותו המקום, שעליו עמד מר פיקוִיק עם בני־חבורתו.

כל אדם אינו סוף־סוף אלא בשר ודם; ולכל גבורה יש גבול, אשר גם אמיץ־לבו בגבורים לא יוכל לעברו. רגע קטן הציץ מר פיקוִיק בעד משקפיו בגיָסות המשתערים עליו, ואחר פנה להם עֹרף ככתוב, וַ–איננו רוצים לאמר “וינס”: ראשית, מפני שזהו בטוי לא מנֻמס, והשנית, מפני שבנין־גוו של מר פיקוִיק לא היה מסֻגל כל־עִקר למין נסיגה שכזו – אבל הוא טפף משם בכל אותה המהירות שהרשו, לו רגליו הקצרות וגופו העגֹל, והוא נחפז כל־כך, שלא הרגיש באִי־הנעימות של מצבו בכל מדתה, אלא באִחור זמן יתר מדי.

הגְיָסות של המחנה המתנגד, שהתקרבותם הפתאֹמית הביאה במבוכה גדולה כל־כך את מר פיקוִיק רגע קטן קֹדם לכן, נצטוו להדוף אחור את השתערותו השתקנית של המחנה הצורר, אשר שָׂם מצור מדֻמה על המבצר; ומתוך־כך נמצאו פתאם שלשת הפיקוִיקאים סגורים בין שתי שורות־חַיָלים ארֻכּות עד־מאד, שהאחת צעדה לפנים במהירות גדולה, והשניה עמדה תחתיה, מוכנת ומזֻמנת ומזֻינת, להכות אחור את צבאות המשתערים.

– הו, הו! – צרחו האופיצירים של המחנה המשתער.

– סורו מן הדרך! – שאגו האופיצירים של צבאות המְגִנִים.

– אבל אנה אפוא נלך? – שִׁועו הפיקוִיקאים נבוכים ונגרשים.

– סורו, סורו, הלאה! – באה אליהם התשובה משני הצדדים.

רגע אחד קמה מהומה ומבוכה גדולה: שעטת צעדים כבדים, התנגשות עצומה, צחוק כבוש; ששת הגדודים היו עוד רחוקים כאלף אמה, וכפות־נעליו של מר פיקוִיק התנפנפו כבר באויר.

מר סנודגרס ומר וינקל התהפכו על ראשם מתוך קפיצה אנוסה ומבֹהלת, בחריצות מסֻימת. וכאשר ישב מר וינקל על הארץ וסכר במטפחת־משי צהֻבּה את זרם הדם שקלח מחטמו – תולדת ה“התהפכות” המֻצלחה – ראה פתאם והנה מורהו הגדול והנערץ רודף בשדה אחרי מגבעתו, שנתרה על הארץ והתרחקה ממנו יותר ויותר, כמו להרעימו במתכַוֵּן.

קשה למצֹא בחיי האדם מוֹמֶנטים, שבהם יהיה צערו מגֻחך כל־כך ורחמי הבריות עליו מועטים כל־כך, כבשעה שהוא רודף אחרי מגבעתו. כדי לתפוש מגבעת מתחמקת צריך אדם להזדַיֵּן בקרירת־רוח מרֻבּה ובבינה יתרה. אם יחָפז ברוצו, יעבור תמיד את המטרה; ואם יהיה מתון יתר מדי, לא ישיגנה עולמית. הדרך היותר טובה היא, שתתנהג עִמה בנעימות, תרוץ תמיד על צדה, תהיה עֵר ופִקח וזהיר וערום ובשעת הכֹשר – להִסֹב פתאם ותחסום הדרך בפניה ותמהר לתפשה במרום־שיאה, ולחבשה היטב הדק על ראשך; ובכל אותה העת עליך לצחוק מטוב־לב, כאִלו כל הדבר מגֻחך גם בעיניך כבעיני אחרים.

על־פני השדה טִילה רוח מצויה, ומגבעתו של מר פיקוִיק נתרה ונתגלגלה לפניה בהנאה עצומה. הרוח נָשף, וגם מר פיקוִיק נשף ונשם, והמגבעת התגלגלה הלאה, הלאה, בתענוג מרֻבֶּה, כחזיר־הים בשעת תגבֹרת שטף־המים. ומי יודע עד־כמה היתה מרחיקה להתגלגל, אלמלא נעצרה פתאם במרוצתה, בדרך נס, כשכבר אמר בעליה להתיאש ממנה ולעזבה לגורלה.

כי בעת שמר פיקוִיק העָיף והיגע החליט כבר לחדול מרדוף אחרי המגבעת הבוגדה, נתקלה זו באופן של אחת המרכבות, שעמדו בשורה ארֻכּה על אותו המקום, שאליו כונן הפילוסוף שלנו את צעדיו. ובראותו שהשעה משחקת לו, הורהו רוח־בינתו להשתמש בלי־אחור בהזדמנות מֻצלחת זו, וכחץ מקשת עף אל השובבה המתחמקת, תפש אותה בשתי ידיו וחבש אותה לראשו בהדגשה מיֻחדת, ואחר עמד תחתיו לשאוף רוח. לא עבר עליו במצבו זה רגע אחד, והנה הגיע לאזניו קול קורא אליו בשמו, ומיד הכיר וידע, כי זה קולו של מר טופמן, וכאשר נשא את עיניו לראות מאין בא הקול, נגלה לפניו מחזה, שמִלא אותו תמהון ועֹנג גם יחד.

במרכבה פתוחה, אשר סוסה הֻתַּר ממוסרותיו, כדי שירָוַח לו קצת בדֹחק הגדול, עמד ג’נטלמן זקן ושָׁמן, לבוש מעיל כחֹל עם כפתורים נוצצים, מכנסים של פשת־גפן, ומגפים עם שולים מֻפשלות, ועל־ידו שתי עלמות עם קשורים ונוצות; עול־ימים אחד, שכפי־הנראה, היה אחוז־אהבה לאחת משתיהן; גבירה אחת שימי־שנותיה מֻטלים בספק, ושבודאי היתה דודתן של הצעירות; והמאסף לכל המחנה הזה היה מר טופמן, שעמד בהרוָחה ובחֹפש ובפשטות נעימה כל־כך, כאלו הוא שַׁיָך לאותה המשפחה מראשית ילדותו. אל המרכבה מאחריה היה קשור סל רחב־ידים – אחת מאותן הכלכלות, המעוררות בלב רואיהן שתוף־רעיונות עם ציד־עופות, לשונות צלויות ובקבוקי יין. ועל מושב־הרַכּב התנמנם לו בחור בריא, אדמוני, אשר כל בר־דעת שהציץ בו רגע אחד, היה מחֻיב לחזות בו מיד את הממֻנה על הסל הנקוב למעלה, העתיד לחלק את תכנו, כשיגיע תורו של זה למלא כרֵסם של אנשי המרכבה.

כמעט הספיק מר פיקוִיק לסקור במבט חטוף את כל הדברים המענינים הללו, והנה הגיע לאזנו שוב קולו של תלמידו וחברו הנאמן, הקורא אליו:

– פיקוִיק! פיקוִיק! עלֵה אלינו! חיש מהר!

– סורה־נא אלינו, סיר, בבקשה, בוא־נא! – מִלא אחריו הג’נטלמן השמן – יוסי! יוסי! יקחהו השד, את הבחור הזה! הנה נרדם שוב. יוסי, הורד את המדרגה, למען יוכל הג’נטלמן לעלות.

הבחור הבריא ירד במתינות גדולה מעל מושבו, הוריד את המדרגה, ובסבר פנים־יפות למדי פתח את פשפש המרכבה. באותו רגע נגשו אליה גם מר סנודגרס ומר וינקל.

– יש מקום לכֻלכם, אדונַי – אמר הג’נטלמן השמן – שנים בפנים, ואחד בחוץ. – יוסי, פַּנה מקום לג’נטלמן אחד על מושבך. ועתה, טפסו, אדוני!

והג’נטלמן השמן נטה את זרועו וימשוך לתוך העגלה ביד חזקה בראשונה את מר פיקוִיק ואחריו את מר סנודגרס. מר וינקל טפס ועלה על מושב הרַכּב, ועל־ידו התנענע רגע קטן הבחור הבריא ותכף התנמנם שוב.

– מאד מאד שמח אני לראותכם – אמר הזקן השמן – אני יודע אתכם היטב, אף כי אתם בודאי אינכם זוכרים אותי עוד ולא הכרתוני. אני בליתי ערבים אחדים בקלוב שלכם בחֹרף שעבר – והיום בבֹקר פגשתי בידידי מר טופמן ואשמח מאד לראותו. ומה שלומכם אתם, אדוני? חזותכם מעידה עליכם, כי אתם מרגישים עצמכם על צד היותר טוב.

מר פיקוִיק הודה על הקומפלימנט הזה, שהיה מכֻוָן ביחוד אליו ובחבה רבה תקע כפּו לג’נטלמן השמן, בעל המגפים מֻפשלי־השולים.

– ומה שלומך אתה, סיר? – פנה הג’נטלמן הזקן אל מר סנודגרס בחבת־אב – טוב מאד, הלא? כך צריך להיות – כך נאה לך. ואתה, סיר? (אל מר וינקל). שמח מאד לשמוע מפיך, כי שלום לך בכל – שמח מאד. אלה הן בנותַי, אדוני, וזאת היא אחותי, מיס רחל וַרדל. היא עודנה עלמה, אף שאין היא נראית כך בהשקפה ראשונה, – הלא?

והג’נטלמן השמן צחק בכל פה ותקע את מרפקו בין צלעותיו של מר פיקוִיק מטוב־לב.

– אל אלהים, אחא! – דובבה מיס ורדל בבת־צחוק של תחנונים.

– אמת, אמת – הוסיף הג’נטלמן הבריא – איש לא יוכל להכחיש זאת. רבותי, הרשוני־נא להציג לפניכם את ידידי מר טרוּנדל. ועתה, אחרי שהתוַדעתם כֻּלכם איש לרעהו, נשתדל־נא להיות עליזים וטובי־לב ולהביט בהרוָחה על כל מה שנעשה סביבותינו. כך דעתי.

והג’נטלמן הבריא הרכיב את משקפיו על חטמו, ומר פיקוִיק הוציא את קנה־הצופים שלו, והכל עמדו במרכבה והביטו איש ממעל לכתפו של רעהו על המלחמה־בשלום של שני המחנות.

המניברות היו מצֻיָנות במינן: שורת־החַיָלים אחת ירתה ממעל לראשה של חברתה, ומיד נסוגה אחור במרוצה; ואחרי־כן ירתה השנית ממעל לראשה של הראשונה, ותכף נסוגה גם היא אחור. אחרי־כן התיצבו הצבאות ברבועים, והאופיצירים עמדו בתָּוֶך, בתור מרכז. אחרי־כן ירדו לתוך חפירות המצור בסֻלמות, ועלו מן הצד השני גם־כן בסֻלמות; גם כבשו בסערה בַּריקַדות של סלים והרסו אותן עד היסוד, והכל בגבורה נפלאה עשויה לבלי־חת. אחרי־כן בא מִלוי התותחים הכבירים על־ידי הארטיליריסטים, העומדים על הבטיריות, שתחבו את זִיונם לתוך לועם האיֹם במין מטאטאי־סחבות; ואחרי ההכנות האלה, שעלו להם בעמל כבד, התפרצו היריות בשאון נורא כל־כך, שהאויר מסביב נרעש מקול־צִוחת הנשים. שתי העלמות ורדל נבהלו כל־כך, שמר טרונדל הֻכרח להחזיק באחת מהן, לבל תפול במרכבה, בעת שמר סנודגרס תמך בשנית. ועצביה של מיס רחל ורדל נזדעזעו כל־כך, שמר טופמן ראה לו לחובה ללפות את גִזרתה, לבל יעמדו קרסוליה. בכלל נמצאו הכל במצב של התרגשות חזקה, מלבד הבחור הבריא, אשר נם את שנתו בתוך רעש יריות התותחים, כאִלו היה זה שיר־הערש התמידי שלו.

לאחרי שנלכדה המצודה, והצרים והנצורים ישבו לאכול, קרא הג’נטלמן הזקן בקול רם:

– יוסי, יוסי! בחור ארור שכמותו – שוב התנמנם לו – אנא, אדוני, הואילה־נא לצבוט אותו יפה – ברגלו – זוהי התחבולה היחידה להעירו – תודה לך, סיר! – יוסי, התר את הכלכלה!

הבחור הבריא, שבאמת הקיץ על־ידי לחיצת חלק של רגלו בין אגֻדל לאצבע של מר וינקל, קפץ שוב מעל מושבו והתחיל מפַתח את הסל בזריזות יתרה, שאי־אפשר היה כלל לחכות לה על־פי מעשיו הראשונים.

– ועתה, הבה, נבחר לנו מקומות־ישיבה – אמר הג’נטלמן הזקן.

ואחרי המון דברי־בדיחה על התכַּוצות שרוֻלי־הנשים הרחבים, והתבַּיְשות והתאדמות מרֻבּה מצד הנשים על ההצעה ההלצית, שתֵּשבנה בחיקם של הגברים, הצטפפו סוף־סוף כל בני־החבורה במרכבה, והג’נטלמן השמן התחיל מסַדר את כל הדברים, שמסר לו הבחור האדמוני מאחורי המרכבה.

– ועתה, יוסי, סכינים ומזלגות! – פקד הג’נטלמן הזקן.

הֻגשו גם הסכינים והמזלגות, והגבירות והג’נטלמנים שבפנים, ומר וינקל שבחוץ על המושב, הזדַינו כל אחד בכלי־שמוש הנחוצים הללו.

– פנכות, יוסי, פנכות!

גם כלי־היוצר נתחלקו בין המסֻבּים, על־פי הסדר האמור.

– ועתה, יוסי, הבה ציד־העופות! – ארור הבחור הזה! הנהו מתנמנם שוב. יוסי, יוסי! (חביטות־מקל אחדות על ראשו, העירו את הבחור הבריא סוף־סוף מתרדמתו הלֶתּרגית). – הגישה את המאכלים, יוסי!

במלים האחרונות האלה היה, כפי־הנראה, קסם מיֻחד, שהעביר כָליל את רוח התרדמה, הנסוכה על הבחור הדָשן. הוא נתר ממקומו⁷ ועיני־העופרת שלו, המכֻסות בהרי־חֵלב מאחרי לחייו הכדוריות, ננעצו⁸ בתשוקה עזה במזונות, כשהתחיל מוציאם מתוך הסל.

– עוּשה, חוּשה! – האיץ מר ורדל, בראותו שהבחור השמן נצמד לתרנגול־הודי ואינו יכֹל כלל להפרד מעליו.

הבחור נאנח מעֹמק הקֵבה, ובהביטו עוד פעם בחבה יתרה על שמנוניתו של העוף מסר אותו בלי חמדה לידי אדוניו.

– טוב מאד. ועתה פקח עיניך – הבה הלשון – ועכשו הפשטידא עם בשר היונים – הזהר בצלי־העגל וכתלי־החזיר – שים עינך על הסרטנים – הוצא את החסה מתוך חפויו – תן לי את המפה –

הצויים הללו יצאו בחפזון מפי מר ורדל, בהכניסו לתוך המרכבה את כל אלה המאכלים שקבל מידי הבחור, ובתחבו אותם לידו של כל אחד מן המסֻבים, וגם על ברכיהם, בכמות מסֻיָמה.

– ומה? האם אין זה נפלא? – שאל בעל־הבית העליז, לכשהחלו כֻלם לשלח את שִׁניהם בצידה.

– הפלא ופלא! – קִיֵּם מר וינקל, בכרתו על דוכנו תרנגֹלת צלויה.

– כוס יין?

– בעֹנג גדול!

– הלא ייטב לך לקחת אליך בקבוק מיֻחד, שם על הדוכן; מה?

– מה רב טובך, אדוני!

– יוסי!

– הנני, סיר. (הפעם לא התנמנם; כי עלתה בידו למשך לו פשטידא של עגל).

– בקבוק יין לג’נטלמן שעל המושב. מה שמח אני לראותך, סיר!

– תודה רבה! – ומר וינקל הריק את כוסו והעמיד את הבקבוק על־ידו.

– התרשני לשתות אתך כוס יין, סיר? – פנה מר טרונדל אל מר וינקל.

– בענג גדול! – ענהו מר וינקל, ושני הג’נטלמנים שתו, כל אחד את כוסו, בבת־אחת, ומהם ראו וכן עשו כל בני־החבורה, לרבות גם הנשים.

– ראה־נא, איך אמיליה היקרה מרבה בפלִירט עם הג’נטלמן הזר – לחשה מיס רחל באזני אחיה, מר ורדל, באותה קנאה עמֻקה, המיֻחדת לדודה־בתולה מזדקנת.

– ומה בכך? – ענה הג’נטלמן הזקן טוב־הלב – זה טבעי מאד? אין כאן שום דבר היוצא מגבול הרגיל, לפי־דעתי. מר פיקויק, כוס יין?

מר פיקויק, שהתעמק באותה שעה לחקור ולבדוק את תוך־תוכה של פשטידת־היוֹנים, קבל את הצעת בעל־הבית תכף־ומיד.

– אמיליה, יקירתי – אמרה הדודה הבתולה, בהעמידה פנים של פטרונית – אל־נא תדברי בקול רם כל־כך, חמדתי.

– מה, דודתי?

– כמדֻמני, שהדודה ואותו הג’נטלמן הזקן, הגוץ, רוצים להתעלס באהבים רק הם שניהם לבדם – אמרה מיס איזבל ורדל לאחותה אמיליה.

שתי העלמות הצעירות צחקו מטוב־לב, והמזדקנת התאמצה גם היא להראות פנים שוחקות, אבל לא עלתה בידה.

– עלמות צעירות הן תמיד עליזות כל־כך – אמרה מיס ורדל אל מר טופמן בנִגּוּן של סליחה מתוך חבה יתרה; כאלו היתה העליצות סחורה אסורה, ובדיחות־הדעת בלי רשיון מיֻחד – עון כבד וחֹסר־נמוס.

– כן, כן, וזה לוקח את הלבבות – ענה מר טופמן שלא ממין התשובה הנכספה.

– המ… דובבה מיס ורדל בלשון־ספק.

– האם רשאי אני? – אמר מר טופמן בקולו היותר מלטף, בנגעו באצבעו בידה של רחל המקסימה, ובהרימו בחֵן בידו השנית את הבקבוק – התרשיני?

– אָה, סיר!

מר טופמן הביט אליה בהתפעלות, ורחל הביעה את פחדה, פן יתחילו שוב לירות בתותחים, ואז, כמובן, תהיה זקוקה שוב לתמיכת ידו.

– מה דעתך על בנות אחי? יפות הן בעיניך? – לחשה דודתן־אוהבתן למר טופמן.

– כן היו בעיני שלא בפני דודתן – ענה הפיקוִיקאי הנחמד, בבלעו אותה בעיניו.

– הוי, איש רשע – אבל, באמת, אלו היה צבע פניהן טוב מעט יותר, האם לא היו אז, לפי־דעתך, נערות נאות למראה – לאור נר?

– כן, כמדֻמני – ענה מר טופמן בארשת של שויון־רוח.

– הוי, לץ! – אני יודעת, מה שחפצת לאמר.

– ומה זה? – שאל מר טופמן, שבאמת לא היה בדעתו לאמר כלום.

– אתה רצית לאמר, כי איזבל כפופת־גב – כן, כן, אני יודעת – אתם הגברים מסתכלים בעין חדה – ובאמת כן היא; זאת אי־אפשר להכחיש. ובודאי אין לך דבר המכעיר כל־כך את תארה של נערה, כגב כפוף. אני אומרת לה תמיד, כי לאחרי שתזקין קצת, תהיה איֻמה למראה. כן, כן, אתה לץ גדול!

מר טופמן לא סרב כלל לקנות לו שם טוב כזה במחיר זול כל־כך. כי על־כן לבש צורה של ידען גדול וגחך לו בלאט, כאלו דבר־סתר יצוק בו.

– איזו בת־צחוק של לעג חריף! – קראה רחל הנוחה להתפעל – אני אומרת בפֵרוש, שאני ירֵאה ממש מפניך.

– מפחדת מפני!

– ממני לא תוכל לכסות דבר – אותי לא תרַמה – אני יודעת היטב, מה פֵרושה של בת־צחוק זו.

– ומה פֵרושה? – שאל מר טופמן, שבעצמו לא ידע מזה כלום.

– זהו פֵרושה – ענתה הדודה הטובה, בהשפילה קולה עוד יותר – אתה מתכַּוֵּן לאמר, כי, לפי־דעתך, אין גבה הכפוף של איזבל רע כל־כך כחֻצפתה של אמיליה. כן, היא באמת חצופה. ואתה לא תוכל לשער, כמה אני מצטערת על־זאת, כמה לילות אני בוכיה על־זאת. אחי הוא טוב־לב כל־כך ורחוק מחשדנות כל־כך, שאינו מרגיש בזה כלל. אלו ידע זאת, אזי מֻבטחת אני, שלבו היה נשבר בקרבו. מה מאד הייתי חפצה לחשוב, שאין זאת אלא מעשה־נערות – מי יתן והיה כן – (כאן נאנחה הדודה הטובה מעֹמק הלב והניעה ראשה כנואשה).

– מֻבטחת אני, שהדודה מדברת עתה על־אודותינו – לחשה מיס אמיליה ורדל לאחותה – "אני יודעת זאת אל־נכון – פניה מפיקים רִשעות מרֻבה כל־כך.

– האמנם? – ענתה איזבל – המ… דודה יקירה!

– מה, אהובת־נפשי?

– אני דואגת מאד, שמא, חלילה, תצטנני – מוטב שתחבשי מטפחת־משי לראשך הזקן, היקר – באמת היית צריכה להשמר ולהזהר יותר – שימי לבך לשנותיך!

אף כי עקיצה זו לא היתה אלא מדה־כנגד־מדה, בכל־זאת היתה בה חמת־נקם רבה כל־כך, שאי־אפשר היה לעבור עליה בשתיקה. ומי יודע, באיזו צורה איֻמה היתה מתלבשת תשובתה של הדודה המתמרמרת, אלמלא שִׁנה מר ורדל את פני־הדברים, שלא במתכַּוֵּן, בקראו פתאֹם בקול רם אל יוסי:

– הוי, אותו הבחור הארור! הוא התנמנם שוב.

– זהו באמת צעיר משֻׁנה! – אמר מר פיקוִיק – האם תמיד הוא נוטה להתנמנם כך?

– להתנמנם! – ענה הג’נטלמן הזקן – הוא שקוע בתרדמה יום ולילה. הוא הולך בשליחות כשהוא ישן, וקול־נחרתו – אימה, כשהוא משַׁמש אצל השלחן בשעת־אכילה.

– זהו מוזר מאד! – אמר מר פיקוִיק.

– זהו בודאי חזיון לא־נפרץ – השיב הג’נטלמן הזקן – “ואני מתגאה בבחור זה – ולא אפרד ממנו בעד כל־הון – זהו קוּריוֹזום של הטבע! הו, יוסי, יוסי! – סַלק את כל זה, ופתַח בקבוק חדש. השמעת?”

הבחור השמן התעורר, פקח את עיניו לרוָחה, מִהר ובלע חתיכת־פשטידא כבירה, שהיה עסוק בלעיסתה עוד קֹדם לכן, אלא שקפצה עליו התנומה והפסיקה אותו באמצע מלאכתו, בעוד הטרף בין שִׁניו; ובעצלתים מלא את פקֻדת אדוניו, בלטשו את עיניו אל שרידי המאכלים, שחזר והניח בסל. הבקבוק החדש הורק עד־מהרה, הסל נקשר שוב אל מקומו הראשון, הבחור הבריא עלה שוב לדוכנו, המשקפים והשפופרות וקני־הצופים נצמדו שוב אל העינים, והחַיָלים המשיכו את המלחמה־לדוגמא. ושוב היו קולות וברקים של התותחים והתפלצות וצוָחות של הנשים, ולבסוף התפוצצה מינה, להנאתם העצומה של כל הקהל, ואחרי שעלתה המינה בסערה התעופפו והתפזרו להם גם בעלי־השמחה – הגְיָסות – וגם האורחים הצופים, וילכו להם לדרכם.

לאחרי שיחה נעימה בסוף המניברות, שהֻפסקה לרגעים על־ידי רעם היריות, אמר הג’נטלמן הזקן אל מר פיקוִיק, בתקעו לו כפו בחבה יתרה:

– ובכן, זכור ואל תשכח, סיר: למחר אתם קרואים אלי כֻלכם בביתי, בנחלת־השדה שלי.

– כל מה שאומר בעל־הבית נעשה – ענה מר פיקוִיק.

– את מקום אחוזתי תזכור?

– מֶינר־פַרם, דִינגלִי דִיל – ענה מר פיקוִיק, בהציצו בפנקסו.

– כן הוא – אמר הג’נטלמן הזקן – וידֹע תדע, כי אחזיקכם בביתי, לכל־הפחות, שבוע אחד, ואשתדל להראותכם כל מה שראוי לשימת־לב אצלנו. אם באתם הנה, כדי ללמוד לדעת את חיי־הכפר, תמצאו אצלי את החיים הללו חמרים־חמרים. יוסי! – הו, הבחור הארור – הנה התנמנם שוב – יוסי, עזור לתּוֹם לאסור את הסוסים.

הסוסים נאסרו, הרַכב עלה לדוכנו, הבחור הדשן ישב לצדו, – ברכות־פטורים מאיש לאיש והמרכבה נסעה לה. כאשר הסבו הפיקוִיקאים את ראשם, לזון עיניהם בה עוד פעם אחת, שפכה השמש השוקעת נֹגה־ארגמן על פרצופיהם של בעל־הבית טוב־הלב וכל חבורתו, וגם על תבניתו הכדורית של הבחור הבריא. ראשו צנח לו על חזהו והוא נרדם.

 

פרק ה: פרק קצר. בו נראה, בין יתר הדברים, איך שמר פיקוִיק קבל עליו לנהג בעגלה ומר וינקל – לרכַּב, וכיצד הפיקו שניהם את זממם.    🔗

פני השמים היו בהירים ושוחקים, האויר מבֻסם, ומראה כל הדברים מסביב היה יפה ונעים, בשעה שנשען מר פיקוִיק על מסעד־גשר רוצ’יסטר, כדי לֵהנות מזיו־הטבע ולחכות לארֻחת־הבֹקר. ואמנם התמונה, שנָגֹלה לנגד עיניו, היתה עלולה להקסים גם את הצופה, שאיננו מעמיק להסתכל ומעמיק לחשוב כראש הפיקוִיקאים.

משמאל לצופה נמשכה החומה ההרוסה, מפֹרצת במקומות רבים, ובמקומות אחרים הֵגַנָה בעבי־גבה על החוף הצר של נהר מֶדוַי השוטף לרגליה. אניצי־סוּף כבירים היו תלויים על האבנים המחֻדדות, העשויות שנתות, והתנדנדו לכל נשיבה של רוח; ומסביב לשִׁני החומה הקודרות והשבורות הסתבך בעצבון הקיסוס הירֹק. מאחריה התנשאה המצודה הישנה, עם מגדליה מחֻסרי־גג וקירותיה האטומים, ההולכים ומתפוררים, ושעֲדַיִן הם מספרים לנו בגאוה על־אודות חָסנם ותפארתם בימים ההם, כשבע מאות שנה קֹדם לכן, כשרעשו לקול צחצוח־חרבות וצלצול חליצות ונשק, או לשאון־עליזים במשתה ושיר. ומשני עבריה, עד מקום שהעין מגעת, השתרעו חֻפי המדוי, מכֻסים בשדות־בר וכרים למרעה, שביניהם מנצנצים לפרקים רֵחַים־של־רוח או בית־מסגד רחוק. זה היה נוף מהֻדר רב־החליפות בשלל־צבעיו, שנעשה עוד יותר יפה ומגֻון על־ידי הצללים השונים המתשוטטים עליו, בהנשא באויר עבים קלים משֻׁני הצורות לאור קרני שמש הבקר. הנהר שטף והלך לו בחשאי למרחקים, בהחזירו במימיו הנוצצים ומבריקים את תכלת־הרקיע הטהורה; ורק משוטי הדַיָגים השמיעו לפרקים במימיו השוקטים שקשוק מצלצל, בשוּט על־פניו בנחת עם הזרם סירות־הדוגה הכבדות, אבל הציוריות מאד.

המראות היפים האלה נסכו על מר פיקוִיק רוח־הזיה נעימה ותנומה קלה. אך פתאם התעורר לשֵׁמע אנחה עמֻקה בקרבתו ובהרגישו מגע־יד בכתפו. הוא הפנה ראשו, והנה האדם האֻמלל עומד לצדו.

– נהנה מזיו התמונה? – שאל אותו האיש.

– כן, נהניתי – ענה מר פיקוִיק.

– והתברכת בלבבך על אשר השכמת קום?

מר פיקוִיק קִיֵּם את הדבר בנענוע־ראש.

– כן, אדם צריך לקום בבֹקר־השכם, כדי לראות את השמש בכל הודה והדרה, כי בהירות אורה אינה מאריכה, על־פי־רֹב, כל היום כֻלו. יש דמיון גדול בין בָקרו של היום ובין בָקרם של החיים.

– כדברך כן הוא, סיר – אמר מר פיקוִיק.

– לעתים קרובות אומרים: “הבֹקר יפה מאד מלשהות זמן רב” – הוסיף האיש האֻמלל – וכמה מכֻוָנים הדברים גם לחיי יום־יום. הה, אלי! כל מה שיבקשו ממני הייתי נותן, כדי להשיב לי את ימי־ילדותי, או כדי שאוכל לשכוח אותם עד־עולם!

– צרות רבות השיגוך בימי חייך – אמר מר פיקוִיק בחמלה רבה.

– כן הדבר. עֻניתי מאד, – קִיֵם האיש האֻמלל בחפזון – הרבה יותר מאשר יוכלו רואַי עתה לשער.

הוא החריש רגע קטן, ופתאם שאל שלא מן הענין:

– האם לא עלתה על־דעתך מעולם, למראה בֹקר יפה כזה, כי אֹשר גדול ושלום־אמת הוא להִטָבע?

– לא! אלהים ישמרני מזה! – ענה מר פיקוִיק, בהסוגו מעט מן הגונדרית, מדאגה, פן תעלה על־דעתו של האיש האֻמלל להשליכו המימה, כדי להוכיח את אמִתת דבריו על־ידי הנסיון.

– על־דעתי אני עלתה מחשבה זו פעמים רבות – אמר הלז, שלא הרגיש כלל בתנועת־זהירותו של איש־שיחתו – לי נראה תמיד, כי המים השלֵוים, הזכים, הקרירים הללו, מזמינים אותי בהֶמיַת־לחישתם, לבקש לי בתוכם מנוחה ושַׁלוה. רק קפיצה אחת – התָּזת רסיסים – התאבקות קצרה – רגע קטן יכו המים גלים, שיתהפכו לאט־לאט לסלסול קל – אחר יאטרו על ראשך וישובו למנוחתם, וגם אתה תנוח, ולכל יסוריך וצרותיך יבוא הקץ עד־עולם.

עיניו השקועות של האיש הקודר רָבו ברקים בדַברו, אך התרגשותו הרגעית הזאת חלפה פתאם. במנוחה שלמה הפנה ראשו אל איש־שיחתו ואמר:

– אבל – נֶחדַל מזה. רוצה אני לדבר אתך בענין אחר. אמש בקשת ממני לקרא באזניכם אותה מגִלה, ואתם עשיתם אזנכם כאפרכסת, כשקראתיה לפניכם.

– כן, הקשבתי בשימת־לב – קִיֵם מר פיקוִיק – ואני חשבתי לנכון –

– אינני שואל לדעתך – הפסיק אותו האדם הקודר – וגם אין לי צֹרך בה. אתם נוסעים לשם תענוג ולהוסיף דעת. נניח, שאני אגיש לכם כתב־יד מעַנְיֵן – שים לב לדברי: לא מענְיֵן משום נוראותיהם של הדברים המסֻפרים בו או בשביל שהם יוצאים מגדר הרגיל, אלא מענְיֵן בתור דף של רומַן מחיי המציאות. התֹאבה לשים אותו לפני הקלוב, שעל־אודותיו הרבית לדבר כל־כך?

– בודאי! – ענה מר פיקוִיק – אם רצונך בכך; והוא יתפרסם בספר־הזכרונות של הקלוב.

– אם־כן אמציאהו לידך – אמר האיש האֻמלל – הכתֹבת שלך?

מר פיקוִיק הגיד לו את סדר־הנסיעה המשֻׁער שלהם, והאיש רשם לו הכל בדיוק בפנקס מזֻהם. אחר לִוה את מר פיקוִיק לבית־מלונו, ומבלי הֵעָתר להפצרתו לאכֹל אִתם פת־שחרית, הלך לדרכו בצעדים מתונים.

מר פיקוִיק מצא את שלשת חבריו יושבים ומחכים לו, כדי להתחיל בסעֻדת־הבֹקר, שכבר נסדרה על השלחן בתערוכה מגָרָה את הקֵבה. הם ישבו ארבעתם אל השלחן, וכתלי־חזיר וביצים וטֵה וקהוה ושאר מיני פת־שחרית, התחילו נשמדים ומתעלמים במהירות גדולה, שהעידה גם על טוב המאכלים גם על בריאות תאבונם של המסֻבים.

– ועתה בדבר מינר־פרם – אמר מר פיקוִיק – כיצד נגיע שמה?

– מוטב שנשאל תחלה את פי המשרת, כך נראה לי – יעץ מר טופמן.

הצעה זו נתקבלה פה־אחד, ומיד קראו למשרת.

– דינגלי־דיל, אדונַי – חמשה־עשר מיל, אדונַי – מסלה גרועה – מרכבת־הדֹאר, אדוני?

– במרכבת־הדֹאר אין מקום אלא לשנים – העיר מר פיקוִיק.

– צדקת, סיר – ואני מבקש סליחה, סיר – יש אתנו מרכבה נחמדה בת־ארבעת אופנים, סיר – שני מקומות־מושב בתָּוך – ואחד על הדוכן לג’נטלמן, אשר יתפוש במושכות – אה, אני מבקש סליחה, סיר – הרי יש בה, בסך־הכל, מקום רק לשלשה.

– ומה, אפוא, נעשה? – אמר מר סנודגרס.

– אולי יואיל אחד מן הג’נטלמנים לִרְכַּב, סיר? – הציע המשרת, בהציצו אל מר וינקל – יש אתנו סוסים טובים מאד לרכיבה, סיר – ואחד מאנשי מר ורדל, הרגילים לבוא לרוצ’יסטר, יביא את הסוס בחזרה, סיר.

– זוהי עצה טובה מאד – אמר מר פיקוִיק – התאבה לִרְכַּב, וינקל?

כשהוא לעצמו היו לו למר וינקל בסתרי לבבו הרבה ספקות ופקפוקים על־אודות כשרון־הרכיבה שלו. אבל, כדי שלא לעורר שום שמץ חשד בנִדון זה אצל חבריו, מהר לענות בגבורה נדיבה:

– בודאי! בעֹנג גדול מאד – הרכיבה היא משוש־דרכי.

הוא הפיל את עצמו בעינים עצומות בידי גורלו; תחבולה אחרת לא היתה לו.

– אם־כן, יֻתן הסוס והמרכבה לפני שער המלון בשעה האחת־עשרה – אמר מר פיקוִיק.

– כן אעשה כאשר אמרת, סיר – ענה המשרת ויֵצא מן החדר.

לאחרי אשר כִּלו לאכול, עלו הנוסעים איש איש לחדרו, כדי להכין להם חליפות־בגדים, לקחת אתם בנסיעתם הצדדית הקרובה.

מר פיקוִיק התקין עצמו גם־הוא לנסיעה, ואחרי שגמר את הכנותיו, עמד אל חלון אולם־הקהוה והשקיף על העוברים בחוץ. נכנס המשרת והודיע, כי המרכבה רתומה, ותוך־כדי־דבורו הופיעה זו עצמה מעבר לחלון האמור.

אותה מרכבה היתה מין תֵבה ירֻקה על ארבעת אופנים, עם מושב נמוך בתָּוך לשנים ודוכן מורם קצת לפנים בשביל הרַכָּב. היא היתה רתומה לסוס כתֹם גדול, שאפשר היה לספור את כל עצמותיו. שומר־הסוסים של המלון עמד על־ידו ואחז ברסנו של סוס גדול שני – שנראה קרוב מאד קרבת־משפחה לאותו של המרכבה – חבוש לרכיבה בשביל מר וינקל.

– רבונו של עולם! – קרא מר פיקוִיק, בעמדם לפני תבת־קרון זו, בעת שהמשרת הניח בתוכה את חליפות־בגדיהם – רבונו של עולם! מי זה ינהג בעגלה? לזה לא שמתי את לבי כלל!

– אתה, כמובן – אמר מר טופמן.

– כמובן – קִיֵם מר סנודגרס.

– אני?! – זעק מר פיקוִיק.

– אין כל דאגה וסכנה – התערב בדבר שומר־הסוסים – הסוס תמים ונוח, סיר. גם תינוק מוטל בזרועות אמו יוכל לנהג בו.

– והוא אינו נרתע לאחוריו? אינו נבעת? – חקר מר פיקוִיק.

– איזה “נרתע לאחוריו”, סיר! הוא לא יבעת, אפילו אם יפגוש בקרון מלא קופים שרופי־זנב.

על מופת חותך שכזה לא היה עוד מה להשיב ולהשיג. מר סנודגרס ומר טופמן נשתלשלו לתוך התבה, ומר פיקוִיק עלה לדוכן ותמך את רגליו בדף־עץ מחֻפה ארג, העשוּי לתכלית זו.

– ועתה, וילים הנוצץ – אמר שומר־הסוסים אל סגנו – הגש לג’נטלמן את המושכות.

וילים הנוצץ – שנקרא כן, מסתמא, על־שום שערו המֻצהב ופניו המכֻסים חֵלב – שָׂם את המושכות ביד שמאלו של מר פיקוִיק, והשומר בעצמו תחב בימינו את השוט.

– הו, הו! – צעק מר פיקוִיק, בראותו, כי הבהמה בעלת־האברים יש לה נטיה מָחלטת להדוף את העגלה לאחור לתוך חלון אולם־הקהוה.

– הו, הו! – זעקו מתוך התבה גם מר טופמן ומר סנודגרס.

– זאת הוא עושה רק בדרך הלצה, אדוני – הרגיעם שומר־הסוסים – עצָר־נא בבהמה, וילים!

הסגן אחז שוב ברסן הסוס, כדי לעצור במשובתו, והשומר בעצמו רץ לעזור למר וינקל, לעלות על סוסו הוא ולהושיבו כהֹגן על הכר.

– הואילה־נא לעלות מן הצד השני, סיר.

– יבוא עלי… אם לא יפול רוכב זה אחור – לחש אחד הרכָּבים מתוך העויות משֻׁנות אל משרת־המלון, שקִבל את דבריו והעויותיו בהנאה עצומה.

לאחרי ששמע מר וינקל הערה זו, התחיל מטפס על הכר באותה כבדות, שהיה מרגיש אִלו היה צריך לעלות על אנית־מלחמה, בשעה שהיא מפליגה בים לשם השתערות.

– הכל נכון כתקונו? – שאל מר פיקוִיק, ולבו אמר לו, כי הכל לא נכון ולא מתֻקן.

– הכל נכון – ענה מר וינקל בשפה רפה.

– ילך־לו! – קרא שומר־הסוסים – התחזק על מושבך, סיר.

והקרון עם מר פיקוִיק על דוכנו, וסוס־הרכיבה עם מר וינקל על גבו זזו משם, להנאתם ולבדיחת־דעתם של כל העומדים על ככר בית־המלון.

– מדוע זה הוא נוטה תמיד לצדדים? – שאל מר סנודגרס מתוך התבה את מר וינקל הרוכב על סוסו.

– לא אוכל להבין – ענה מר וינקל, שסוסו התנועע ברחוב באמת באֹפֶן משֻׁנה מאד: צדו הולך לפניו, לרֹחַב הרחוב, וראשו נוטה לעֵבר הדרך מזה, וזנבו לעֶברו השני.

למר פיקוִיק לא היה פנאי להרגיש בזאת ולא בשום זרות אחרת, כי כל עיונו היה מרֻכּז באותה שעה בבהמה הרתומה אל עגלתו, שמנהגיה המשֻׁנים היו עלולים לעַנְיֵן את האנשים העומדים מבחוץ, אבל לא היו עשויים כלל, לשעשע את זה היושב מאחריה. הסוס הניע את ראשו, בלי־חשך, מלמטה למעלה, כאלו היה שרוי בצער גדול, ובשעת־מעשה מתח כל־כך את המושכות, עד שבעמל רב עלתה בידי מר פיקוִיק להחזיק בהן. ומלבד זה היתה לו לסוס נטיה משֻׁנה לקפץ ולדלג פתאם מצד אחד לצדו השני של הדרך, או גם לעמוד פתאם תחתיו ולדהר אחרי־כן במשך רגעים אחדים במהירות מבהילה, שלא היה בכח־אדם לעצור בעדו.

– מה זה היה לו לסוסנו? – אמר מר סנודגרס, לאחרי שעשה הסוס את תעלוליו אלה בפעם העשרים.

– גם אני אינני יודע – ענהו מר טופמן – הוא נראה כמשתטה ומרתיע, האין זה?

מר סנודגרס התכונן לחווֹת דעתו בנדון זה, והנה הפסיק אותו מר פיקוִיק בקול זעקה:

– הוי! השוט נשמט מידי ונפל ארצה

באותו רגע הגיע אליהם מר וינקל, הרוכב על בהמתו הגדולה מאד, ומגבעתו יורדת לו על אזניו, וכל גופו מזדעזע ומתנדנד, כאִלו מתכַּוֵּן הסוס לטלטלו אֵברים־אֵברים.

– וינקל – קרא אליו מר סנודגרס מתוך התבה – הלא חבר טוב אתה, הרימה־נא את השוט.

מר וינקל הטה ראשו ורֻבו לאחור ומשך ברסנו של הסוס הגדול בכל מאמצי־כחו, עד שנעשו פניו שחרחורים־אדמדמים. ואחרי שעלתה בידו סוף־סוף לעצור בבהמתו, קפץ ארצה, השיב למר פיקוִיק את אבדתו, תפש שוב באפסר, והתכונן לעלות ולִרְכַּב.

והנה קשה להכריע, אם הִתאוה פתאם הסוס הגדול, החומד לצון, להשתעשע ולהתלוצץ קצת במר וינקל, או כי בדק ומצא, שייטב לו וינעם לו יותר לעשות דרכו הלאה בלי רוכב על גבו, – אך איך שיהיה ומה שהיו נמוקיו של הסוס, הנה זה ידוע לנו בבֵרור, כי כמעט תפש מר וינקל ברסן, השפיל הסוס את ראשו לארץ ונסוג פתאם לאחור, באֹפֶן שרוכבו נשאר עומד לפניו.

– ידידי הטוב! סוסי הזקן הטוב! – כך השתדל מר וינקל לפַיֵס את הסרבן ולעשות לו חֹנֶף. אך ה“ידיד הטוב” אטם אזנו משמוע חלקות. וכל מה שהתאמץ מר וינקל להתקרב אליו, כן הלך והתרחק הוא ממנו, ולמרות כל דברי החבה והחנֻפה והלטיפות והערמומיות, שבהם חזר הרוכב אחרי סוסו, בסבבם זה את זה במשך עשרה רגעים תמימים, נשארו לבסוף שניהם על מקומם הראשון, רחוקים זה מזה באותה מדה שהיו קֹדם לכן. זה היה מצב לא־נעים כלל וכלל, ובפרט במסלה שלא עבר בה איש, ושאי־אפשר היה לקוות לעזרה מן החוץ.

– מה אעשה אפוא? – צוַח מר וינקל, לאחרי שהסתובב עם סוסו עוד זמן מסֻים – מה אעשה אפוא? אינני יכֹל לעלות עליו, אין הוא מניח לי.

– מוטב שתובילהו ברסנו ברגל, עד שנגיע לאיזו גדר או משוכה – ענהו מר פיקוִיק מעל דוכנו.

– אבל הוא איננו הולך – שאג מר וינקל – אנא, בוא־נא ועזרני להחזיק בו.

מר פיקוִיק היה סמל הרחמים ואהבת־הבריות. השליך את המושכות על גב סוסו, ירד ממושבו, הטה את הקרון אל בין השיחים שבצד הדרך, כדי שלא יהיה למפגע לעוברים־ושבים, ואחר הלך לעזרת חברו האמלל, בעזבו את מר סנודגרס ומר טופמן בתוך התבה.

אך ראה הסוס את מר פיקוִיק הולך לקראתו עם השוט בידו, מיד שִׁנה את תכסיסו, ותחת התנועה הסבובית, אשר בה השתעשע עם רוכבו, נסוג עתה פתאם לאחור בדהרה נמרצה כל־כך, שמר וינקל, שהחזיק עֲדַיִן בקצה רסנו, הֻכרח לשוב על עקביו בדרך אשר בא, במהירות שלא היתה כלל לפי טבעו וכח רגליו. מר פיקוִיק חש לעזרתו, אך ככל אשר מהר הוא לרוץ לפנים, כן רץ הסוס ביתר־עז לאחור. משעטת פרסות הסוס ומריצת רגליהם של שני הפיקוִיקאים, רעמו אבני הדרך ועמודי־אבק התאבכו סביבם, ולבסוף, כשהרגיש מר וינקל, כי עוד מעט תֵקע זרועו מִקָנה, הֻכרח להשמיט את הרסן מידו. הסוס עמד תחתיו, הביט נכחו בתמהון, הניע בראשו, הפך ודהר במנוחה שלמה לאֻרוָתו ברוצ’יסטר, והשאיר אחריו את מר פיקוִיק ומר וינקל עומדים ומביטים זה אל זה בפנים מביעים בהלה ומבוכה ויאוש. פתאם הגיע לאזניו קול־רעש אופן, ואך הפנו ראשם לראות, השמיע מר פיקוִיק הנואש זעקה גדולה ומרה:

– אהה, אלהים! הנה נמלך גם הסוס השני לשוב הביתה!

וכן היה באמת: הסוס הרתום אל העגלה נבעת מן הרעש, שעורר סוס־הרכיבה, ומכיון שהמושכות היו מונחות על גבו, הרי נקל לשער מה שעשה: השתער לפנים ומשך אחריו את תבת ארבעת האופנים ואת מר טופמן ומר סנודגרס היושבים בתוכה. אך טיולו החפשי לא שהה הרבה: מר טופמן קפץ מתוך התבה והתנפל לתוך השיחים, ומר סנודגרס עשה גם הוא כמוהו, והסוס השליך בדהרת־משובתו את העגלה אל גונדרית של גשר־עץ, הסיר את האופנים מן הקרון ואת התבה מעל מוט־האופנים, ולבסוף עמד תחתיו בלי־נוע, כדי לזון עיניו בחָרבן אשר עולל.

מר פיקוִיק ומר וינקל יצאו מן ההפכה הזאת שלֵמים בגופם, ותהי ראשית מעשיהם לחלץ את שני חבריהם האֻמללים מבין השיחים העוקצים, שבחרו להם למשכב מֵאֹנֵס. ולשמחתם הגדולה נוכחו, כי גם שני אלה לא נִזוקו כמעט כלל, מלבד איזו קרעים בבגדיהם ושרטות שונות בעור בשרם. אחרי עבודת הצלה זו, עסקו ארבעתם בהתרת מוסרות הסוס, וכאשר נגמר בשלום גם העסק המסֻכסך הזה, הקיפו כל בני־החבורה את הסוס וינהגוהו אִתם בדרך, ואת העגלה השבורה עזבו לגורלה.

לאחרי שהלכו כשעה תמימה, הגיעו הנוסעים שלנו אל פונדק קטן, שעמד על־שפת המסלה בין שני עצי־תאשור, עם אבוס לסוסים ועַמוד למודעות לפניו, שתי ערמות־שחת מאחריו, גן־ירק לצדו, ומוסכים ודירים רקובים ואסמים הרוסים פזורים בערבוביא משֻׁנָה סביבותיו. איזה בן־אדם אדמוני עשה את מלאכתו בגן, ואליו פנה מר פיקוִיק בקול רם:

– הוֹ, הוֹ, אתה!

האדמוני הזדקף לאִטו, סכך בכפו על עיניו והתחיל סוקר את מר פיקוִיק וחבריו בשויון־רוח.

– הוֹ, אתה! – שָׁנה מר פיקוִיק את קריאתו.

– הוֹ, אתה! – ענה האדמוני כהד.

– העוד רב הדרך מכאן ועד דינגלי דיל?

– שבעה מילין מלאים וגדושים.

– והדרך טובה?

– לא כלל.

ואחרי שהוציא מפיו את התשובה הקצרה הזאת, ואחרי שזן עיניו די־צרכו בפנים החדשות, שב האדמוני למלאכתו.

– אנו רוצים להשאיר כאן את הסוס הזה – אמר מר פיקוִיק – הלא נוכל לעשות זאת?

– להשאיר כאן את הסוס שלכם? – שנה האדמוני, בהשענו על מעדרו.

– כן, כן – ענה מר פיקוִיק ויַקרב את הסוס אל גדר הגנה.

– בעלת־הבית! – שאג האדמוני, בצאתו מן הגנה ובהסתכלו בעיון גדול בסוס – בעלת־הבית!

לקול הקריאה הזאת הופיעה אשה גדולה, עצמנית, ישרה וזקופה כמוֹט, לבושה שמלה כחֻלה גסה, וגִזרתה כזרת או זרתַים למטה מאצילי ידיה.

– הלא תרשי לנו להשאיר כאן את הסוס, אשה טובה? – אמר מר טופמן, בגשתו אליו ובדברו בקולו היותר מלטף.

האשה הביטה בחשד על כל החבורה, והאדמוני לחש לה דבר באזנה.

– לא – ענתה אחרי ישוב־הדעת קצר – אני מפחדת.

– מפחדת! – קרא מר פיקוִיק בתמיה – מפני מה מפחדת האשה?

– כבר שבעתי רֹגז למַדי מענין כזה בעת האחרונה – אמרה האשה, בשימה פעמיה לביתה – ואיני רוצה עוד להביא עלי שוב כעש ומכאובים.

– בריה משֻׁנה כזו לא ראיתי מימי! – אמר מר פיקוִיק בתמהון.

– אני – אני חושב – אמר מר וינקל בלחישה, בהתקרבו אל חבריו – לי נראה, שהם חושדים אותנו, שהסוס בא לידינו שלא כדין.

– מה? – צעק מר פיקוִיק בסערת־חמה.

מר וינקל שָׁנה את השערתו בנחת ובענוה.

– הוֹ, אתה האיש – קרא מר פיקוִיק הנכעס אל האדמוני – האמנם חושב אתה, כי הסוס גנוב הוא אתנו?

– אני בטוח, כי כן הוא – ענה האדמוני בצחוק גס, שעִוה את פניו מאֹזן ועד אזן. ובאמרו זאת פנה ונכנס אל הבית, ואת הדלת סגר אחריו ברעש.

– כחולם אני – קרא מר פיקוִיק – וחלום איֹם עד מאד. הלא נורא הדבר: להסתחב כל היום עם סוס מנֻוָל, מבּלי כל יכֹלת להפטר ממנו!

הפיקוִיקאים הנדכאים שמו לדרך פעמיהם ברוח עצובה, והסוס הגדול, שכֻּלם הרגישו אליו גֹעַל־נפש, הלך בעקבותיהם לאטו במנוחה שלמה.

כבר עברו כמה שעות אחרי הצהרים, כשהגיעו ארבעת החברים עם בן־לויתם ההולך על ארבע, אל המשעול העולה למינר־פֿרם. כל ההנאה שהיו מרגישים בעת אחרת, בהתקרבם למחוז־חפצם, התנדפה הפעם כעשן לזֵכר חיצוניותם המשֻׁנה ומצבם המגֻחך: בגדים קרועים, פנים משׂרטים, נעלים מרֻפשות, עיפים ויגעים עד להתעלף, וגֻלת־הכֹתרת – אותה הבהמה הארורה. הוי, כמה קללות קָבה אותה מר פיקוִיק בלבו! לרגעים ירה בה מבטים מלאים זעם, משטמה ושאיפת־נקם. פעמים רבות עשה חשבון לעצמו, בכמה יעלה לו התענוג לשחוט את הסוס הזה, שנוא־נפשו; ולאט לאט נהפכה אצלו מחשבה זו לתאוה עזה, להרגו או להשליכו על־פני השדה ולעזבו לגורלו.

מתוך הרהורים אכזרים הללו נתעורר מר פיקוִיק פתאם על־ידי פגישת פנים חדשות. זה היה מר ורדל עם משרתו הנאמן, הבחור השמן.

– הוֹי, איפה זה הייתם? – קרא הג’נטלמן הזקן טוב־הלב – אני חכיתי לכם כל היום. רואה אני את פניכם והנכם עיפים ויגעים מאד. מה זה? שרטות! אקוה, כי לא נפצעתם; מה? לא? שמח אני לשמוע כזאת – מאד. אם־כן, נתגלגלתם, מסתמא, מתוך העגלה? זה אינו כלום. מאורעות כאלה הם מעשים בכל יום במחוזות הללו. יוסי! – הנה התנמנם שוב! – יוסי, קח את הסוס מידי הג’נטלמן ונהג אותו אל האֻרוה.

הבחור הבריא התנהל אחריהם עם הסוס בעצלתַּים. והג’נטלמן הזקן נחם את אורחיו והביע להם בדברים חמים את השתתפותו בצערם על ההרפתקאות שעברו עליהם – כמובן, על אותן, שמצאו לנכון לספרן לו. וכאשר הגיעו למינר־פרם, הוליך אותם ישר אל חדר־הכירַים, באמרו:

– כאן נתקין אתכם תחלה, ואחר אכניסכם אל אולם־האורחים. אֶמה! הביאי את יי"ש הדֻבדבניות; ואַת, יֶ’נה, תני לנו מחט וחוטים; ואַת, מירי, הגישי מים ואלונטיות. מהרנה, חושנה, נערות!

שלש, ארבע אמהות חיות וזריזות התרוצצו לעברים שונים, להביא מה שנצטוו; בעוד שמשרתים זכרים אחדים, רחבי־ראש ועגֻלי־פנים, קמו מאחרי התנור והכירַים (כי אף שזה היה ערב נעים של חֹדש מאי, בכל־זאת נצמדו באהבה עזה כל־כך אל מדורת־האש, כאִלו שרר החֹרף בכל תקפו) והתעלמו באיזו מחבואים אפלים, ועד־מהרה שבו משם עם בקבוק של שְׁחוֹר־לנעלים וכחצי־תריסר מגרדות.

הזדרזו! האיץ שוב הג’נטלמן הזקן. אך המרצה זו היתה באמת שלא־לצֹרך. כי אמה אחת כבר מזגה את היי"ש, והשנית הביאה את האלונטיות, ואחד המשרתים חטף פתאם במרץ את רגלו של מר פיקוִיק (מה שהביא אותו כמעט לידי אבוד שווי־המשקל) והתחיל מגהץ את נעלו בשקידה עצומה, עד שהאדימו כל היבלות שעל רגליו. ובאותה שעה שפשף משרת אחר את מר וינקל במגרדת כבירה, בשרקו בשעת־מעשה אותו הנגון, השגור בפי הסוסרים, בקרצפם את הסוסים.

ומר סנודגרס, לאחרי שהתרחץ והתקין את תלבשתו, עמד מוּסב־גב אל הכירה וסגר את החדר, בגמעו בהנאה מרֻבּה את יי“ש הדֻבדבניות. לפי התֵּאור שמצאנו בספר־זכרונותיו, אנו רואים, שזה היה חדר רחב־ידים, עם רצפת לבנים וכירה גדולה מאד. התקרה היתה מקֻשֶׁטת במחרָזות של בצלים. כתלי־חזיר וחתיכות־חֵלב. ועל הקירות התנוססו שוטי־ציד אחדים, שנים שלשה רסנים, כר לרכיבה וקנה־רובה ישן מָחלד, עם כתֹבת למטה “ממֻלא”, – שזה מעיד, לפי־דברי בר־סמכא הנ”ל, שכלי־זין זה הוא לכל־הפחות בן־מאה שנה. באחת הפנות עמד לו בנמוס ובשלוה מיֻשֶׁבת שעון־קיר עתיק־ימים ותִקתק לו בחשיבות; ועל אחד הוָוים המרֻבּים, שפארו את המזנון התדלדל שעון־כסף, בן־גילו של זה.

– ומה? מוכנים ומזֻמנים? – שאל הג’נטלמן הזקן בעין בוחנת את אורחיו, לאחר שרֻחצו ונִתַּקנו ונטלאו ונתקרצפו והֻשקו יי"ש.

– בכל הבחינות! – ענה מר פיקוִיק.

– אם־כן, נלכה.

ושלשת הנוסעים הלכו אחרי בעל־הבית דרך מבואות ומסדרונים אפלים, וכאשר הגיעו עד פתח האולם התחבר אליהם גם מר טופמן, שנתעכב קצת בחדר־הכירַים, בנסותו לחטוף נשיקה משפתי־השָׁני של אֶמה, נסיון שעלה לו במספר הגון של בעיטות ושריטות.

– ברוכים הבאים! – קרא בעל־הבית טוב־הלב, בפתחו לפניהם לרוָחה את דלתי האולם – בואכם לשלום, ג’נטלמנים, במינר־פַרם!

 

פרק ו: שׂחוק־קלפים על־פי הנוסח הישן. חרוזיו של הכהן האנגליקני. ספורו של השב מעבודת־פרך.    🔗

כאשר נכנס מר פיקוִיק עם חבריו אל האולם העתיק, קמו מקצת האורחים שישבו שם מכבר וקדמו פניהם בברכת־שלום. ובשעת הצירימוֹניה הארֻכּה של הצגת הקרואים איש לפני רעהו, עם כל דקדוקי הנמוס התלויים בה, מצא לו מר פיקוִיק פנאי לסקור את המסֻבים ולהתבונן אל תכונתם ומנהגיהם ודרכיהם, כאשר הסכין לעשות תמיד באותה אהבת־הסתכלות, המשֻׁתפת לכל כבירי־הרוח.

על מושב־הכבוד בקרן הימנית של האח המבֹערת תפשה לה מקום גבירה זקנה מאד, עם כִּפה רמה ונשאה על ראשה ושמלת־משי מטֻשטשת־הצבע, – זאת היתה אמו של מר ורדל בכבודה ובעצמה. ולאות ולעֵד כי היא חֻנכה בנעוריה על־פי דרכה ושגם כשהזקינה לא סרה ממנו, היו תלויים על קירות האולם, בתור זכרונות מימים עברו, פתגמים תפורים על בד, מחזות־נוף מעשה־רקמה, וגם מפת־משי אֲדֻמָה לקומקום של טֵה מתקופה מאֻחרת קצת. הדודה הטובה, שתי העלמות, וגם מר ורדל בעצמו, התחרו בהשתדלות למצא־חן בעיני הזקנה ולהעתיר עליה אותות חִבה וטִפול והשגחה יתרה, בהקיפם בלי־הפסק את כסאה: האחת החזיקה בשפופרת־הדבור שלה, השנית קלפה לה תפוח־זהב, השלישית הגישה לה צלוחית של פליטון, בעוד שמר ורדל בעצמו היה עסוק בלי־הרף לחבוט ולמעך ולטפח ולספוק על הכרים והכסתות, שסבבו אותה על מושבה.

ממולה, בקצה האח השני, ישב ג’נטלמן זקן, קֵרֵחַ, עם פנים מפיקים טוּב־לב ובדיחות־הדעת – זה היה הכהן לעדת דינגלי־דיל; ואצלו ישבה אשתו, זקנה שמֵנה עם פנים צוהלים ופורחים עֲדַיִן, שהעידו עליה, שהיא לא רק מֻמחית ובקיאה על בֻּרְיָם בכל מסתרי המשק ובהכנת דברים, הסועדים לבם של אחרים, אלא שלעתים קרובות היא טועמת אותם גם עצמה בכמות הגונה.

ובאחת פִּנות האולם ישב איש גוץ, עגֻל־הראש, עם פנים הדומים מאד לתפוח־ריבסטון ושוחח לו עם ג’נטלמן זקן בעל־בטן. ולאֹרך הקיר ישבו להם עוד שנים, שלשה זקנים ושתים, שלש זקנות, דומם ובלי־נוע, מזדקפים כבולי־עץ, והביטו בפנים נזעמים אל מר פיקוִיק ובני־לויתו.

– מר פיקוִיק, אמא! – קרא מר ורדל בכל מאמצי־כח קולו, בהציגו את האורח לפניה.

– אַה – אמרה הגבירה הזקנה, בהניעה בראשה – אינני שומעת כלום.

– מר פיקוִיק, סבתא! – הריעו שתי נכדותיה בבת־אחת.

– אַה! – קראה הזקנה בקול ממֻשך – לי אחת היא. הרי גם הוא, מֻבטחת אני, לא ישים לב לסבתא זקנה כמוני; ומה לי ולו?

– אני מבטיח אותך, גבִרתי – אמר מר פיקוִיק, בחבקו את ידה של הזקנה, ובהרימו את קולו כל־כך, שפניו הטובים והנוחים אדמו כתולע – אני מבטיח אותך, גברתי, כי שום דבר אינו מענג ומשמח אותי כל־כך, כמראה גבירה משנות־חייך, אֵם למשפחה גדולה וחשובה כזו, ועודנה מלאה כח־עלומים ובריאות שלֵמה כמוך.

– אה – אמרה הזקנה לאחרי הרהור מועט – מֻבטחת אני, כי דבריך טובים ויפים; אבל אינני שומעת כלום.

– לפי־שעה אין רוחה של סבתא טוב עליה – אמרה מיס איזבל ורדל בלאט – אבל עוד מעט תשיח אתך.

מר פיקוִיק נענע בראשו לאות, כי הוא מוכן ומזֻמן להתחשב עם חולשות הזִקנה ולהשתעבד לשנוי רוחותיה, ואחר פנה משם ומיד השתתף בשיחה כללית עם שאר הקרואים.

– מושב האחֻזה הזאת יפה ונחמד מאד – אמר מר פיקוִיק.

– נחמד מאד! – ענו כהד כל שלשת בני־לויתו.

– מי כמוני יודע זאת! – אמר מר ורדל.

– בכל פלך קֶינט אין חלקת־אדמה יפה וטובה מזו – קִיֵם האיש הגוץ עם פני־התפוח – אני מבטיח אתכם, אדוני, כי אין כמוה.

והוא הביט סביבותיו בנצחון, כאלו התנגד לו זמן הרבה בעל־דין קשה, וסוף־סוף הכריע אותו בטענותיו.

– כן הדבר, בכל פלך קינט אין חבל־אדמה טוב ויפה מזה – חזר ואמר הג’נטלמן בעל ראש־התפוח, אחרי הפסקה קצרה.

– מלבד אדמת מוּלִינס־מִידוֹס – העיר הג’נטלמן הזקן השמן בחגיגיות מיֻחדת.

– מולינס־מידוס! – קרא הלה בבוז גלוי.

– כן, מולינס־מידוס – שנה הזקן השמן, לקַיֵם דברו.

– בודאי אדמה טובה היא – אִשֵׁר איש בריא אחר.

– בזה אין כל ספק – מלא אחריו איש בריא שלישי.

– זה ידוע לכל־אדם – אמר האורח בעל־הבטן.

האיש בעל ראש־התפוח הביט סביבותיו כמפקפק, אך בראותו כי רבו עליו המתנגדים, לבש צורה של בעל־רחמים, כנָד להם, ולא אמר עוד כלום.

– על מה הם מדברים? – שאלה הגבירה הזקנה את אחת מנכדותיה בקול רם מאד; כי, ככל החרשים, חשבה גם היא, שגם האחרים הם כִּבדי־אזן משמוע את דבריה.

– על־אודות אדמתנו, סבתא.

– מה־זה הם מדברים על־אודותיה? וכי מה אֵרע?

– לא אֵרַע כלום, סבתא. מר מילר אמר, כי אדמתנו טובה מזו של מולינס־מידוס.

– וכי מה הוא יודע בנדון זה? – אמרה הזקנה בבטול – מילר הוא טפש עקשן, וזאת תוכלי להגיד לו בשמי.

ולאחרי שחרצה משפט זה, ולא כלל בקול־מלחשים, הזדקפה הזקנה והביטה בעין קשה אל מילר הנאשם, הוא בעל ראש־התפוח.

– דַיֵנו, דַיֵנו! – קרא בעל־הבית הזריז, בהשתדלות מובנת להשיא לענין אחר – מה דעתך על־אודות “רוֹבר” של וויסט, מר פיקוִיק?

– אני מבכר את משחק־הוויסט על כל השעשועים – ענה הנשאל – אבל, בבקשה ממך, אל־נא תערוך את הפרטיה רק בשבילי לבד.

– אה, אני מבטיח אותך, כי גם אמא מחבבת מאד שחוק־קלפים זה – אמר מר ורדל – האין זאת, אמי?

הגבירה הזקנה, שלגבי ענין זה לא היתה, כנראה, חרשת כל־כך, מהרה להביע את הסכמתה בהרכנת־הראש.

– יוסי, יוסי! – קרא בעל־הבית – הוי, אותו הארור – אך לא – הנהו – ערוֹך את שלחנות הקלפים!

הבחור המתנמנם ערך בעצלתים שני שלחנות: האחד למשחק “האפיפיור יוחנן”, והשני לוויסט. בשחוק הוויסט השתתפו מר פיקוִיק והגבירה הזקנה מצד אחד, ומר מילר והג’נטלמן השמן מן הצד שכנגדם. יתר הקרואים ישבו מסביב לשלחן השני.

ה“רוֹבר” התנהל באותה הרצינות והחגיגיות וישוב־הדעת, הראויים לעסק החשוב, המכֻנה “וויסט”, שלפי־דעתנו אין השם “שחוק”, שניתן לו בודאי רק מתוך קלות־ראש, כלל וכלל לפי כבודו וערכו. ואולם מן השלחן השני עלו לרגעים קולות־צחוק עליזים, שהפריעו, כנראה, מאד את מר מילר מלהעמיק עיונו כראוי, ומתוך כך הוציא מתחת־ידו הרבה “הליכות” שאינן מתֻקנות, ועולל כמה וכמה שגיאות ומשגות וגם עונות כבדים, שהעלו את חמתו של הג’נטלמן השמן עד להשחית, ובאותה מדה עוררו את בדיחות־דעתה של הגבירה הזקנה,

– הנה! – קרא מר מילר העלוב בתרועת־נצחון, בהרימו את ה“לקיחה” השביעית – כמדֻמני, שאי־אפשר היה לשחק באֹפן טוב מזה – אני לוקח לי רשות להחליט, כי אין להמציא “הליכה” טובה מזו.

– מילר היה צריך להכות במנצח את המרֻבעים, האין זאת, סיר? – אמרה הזקנה, בפנותה אל מר פיקוִיק.

מר פיקוִיק הסכים לדעתה בהרכנת־הראש.

– האמנם הייתי צריך להכות? – פנה האֻמלל בבקשת־רחמים אל בן־זוגו.

– כמובן היית צריך – ענה הג’נטלמן השמן בקול איֹם.

– על־זה אני מצטער מאד – אמר מילר הנפחד.

– התישב בתחלה ולא תצטער לאחר מעשה – נהם בן־זוגו.

– יחד עם ה“מכֻבדים” הרי לנו שמֹנה – אמר מר פיקוִיק.

התחילו לחלק את הקלפים מחדש.

– התוכל עוד “רובר” אחד? – שאלה הגבירה הזקנה.

– יכֹל אני – ענה מר פיקוִיק, בסדרו את קלפיו בידו – שנים בפשוט, וקלף האחד במנצח.

– זוהי הצלחה שאינה מצויה – אמר מר מילר.

– קלפים שאינם מצֻיָנים – נהם הג’נטלמן השמן.

קמה דממה חגיגית: מר פיקוִיק מבֻדח־הדעת, הגבירה הזקנה מרֻכֶּזת ברצינות, הג’נטלמן השמן נרגז, ומר מילר נפחד.

– עוד קלף של שנים – אמרה הגבירה הזקנה בשמחת־נצחון, ולזכר המאורע הניחה תחת המנורה מטבע של חצי־השילינג וחצי־פֵיני כפוף.

– ועוד שנים, סיר – הודיע מר פיקוִיק.

– רואה אני, סיר – ענה הג’נטלמן השמן קשות.

ב“רובר” השני, שאחריתו היתה כזו של הראשון, עשה מר מילר האֻמלל שגיאה גסה, שהביאה את הג’נטלמן השמן לידי חמת־שגעון ממש, ובמצב זה שהה עד גמר המשחק, ואז פרש לו לקרן־זוית, ויֵשב שם דומם שעה ועשרים ושבעה רגעים, ואחרי־כן הופיע ממחבואו והציע למר פיקוִיק הרחת־טבק, בארשת של איש־חסיד, שכפף את יצרו לסלוח לעלבונות ולעַולות, שעוללו לו. חוש־השמיעה של הגבירה הזקנה הוטב הרבה, באֹפן מוחשי, ומר מילר האֻמלל הכיר יותר ויותר באשמתו והרגיש את עצמו שלא במקומו, ממש כדולפין בסוכת נוֹטר.

ועל השלחן השני התנהל שחוק־הקלפים הנוח בעליזות יתרה. איזבל ורדל שחקה בשֻׂתפות עם מר טרונדל, ואמיליה ורדל – עם מר סנודגרס; ומר טופמן והדודה הבתולה נעשו גם הם אגֻדה אחת. מר ורדל הזקן היה על מרום־עליצותו ובדיחות־דעתו; והוא נהל את ה“בנק” בהלצות יפות כל־כך, והגבירות הזקנות שאפו לזכוֹת בתאוה עזה כל־כך, שלא פסקו צחוק וצהלה מפי המסֻבים אף רגע אחד. בין המשתתפות במשחק היתה זקנה אחת, שאחרי כל סבוב וסבוב נתחַיבה לשלם לכל־הפחות בעד חצי־תריסר קלפים, מה שעורר תמיד את צחוקם של המסֻבים; וכאשר הראתה הזקנה פנים זועפות על שהיא חַיֶבת לשלם, גדל הצחוק עוד יותר, ואז אוֹרו פניה לאט־לאט, ולבסוף צחקה גם היא עם כל המקהלה מטוּב־לב. גם כאשר עלו בחלקה של הדודה הבתולה קלפים של “זִוּוּג”, נתנו העלמות הצעירות בצחוק קולן, מה שהכעיס אותה תמרורים; אך תכף הרגישה, כי מר טופמן לוחץ את ידה מתחת לשלחן, ואז נהרו פניה ועיניה הביטו נכחן בערמה, כאִלו יודעת היא בסוד, ש“החתֻנה” אינה רחוקה ממנה כל־כך כלל, כמו שאחרים חושבים. ואך הרגישו המסֻבים בכך, התחילו צוחקים שוב, וביחוד מר ורדל הזקן, שאהב שחוק וליצנות לא פחות מבני־הנעורים.

ומר סנודגרס לא עשה כלום, אלא לחש בלי־הרף על אזנה של “בת־זוגו” דברי פיוט, המביעים את הרגשותיו החמות, מה שהביא את אחד הג’נטלמנים הזקנים לידי הערה הלצית־ערמומית על שֻׁתּפות בקלפים ושֻׁתּפות בחיים, הערה שלִוה בקריצות ורמיזות וחוּכות, שהצחיקו מאד את כל המסֻבים וביחוד את אשתו. ומר וינקל הוציא מבית־גנזיו חדודים, המפֻרסמים יתר־מדי בכרך, ושאינם ידועים כל־עִקר בעֲיָרות ובכפרים; ומכיון שכל המסֻבים מלאו פיהם צחוק עליהם ואמרו, שהם נפלאים במינם, נתמלא לבו של מר וינקל שמחה וגאון, והרגיש עצמו מֻקף כבוד ותהלה.

והכהן טוֹב־הלב הביט על כל זה בנחת ובמדת־הרחמים; כי הזקן הטוב הזה היה מאֻשר גם הוא, בראותו סביבותיו פנים מפיקים אֹשר ושמחה; ואף שהעליצות היתה סואנה קצת יתר־מדי, אבל היא יצאה מן הלב, ולא מן השפה ולחוץ, וזהו העִקר.

הערב חלף לו מהר בשעשועים נעימים כאלה. ואחרי סעֻדת־הערב – ארֻחה ביתית, אבל רבת־הכמות והכלכלה – כשישבו כֻּלם, כאנשים אחים, מסביב לאח המבֹערת, הביע מר פיקוִיק את דעתו, שמעולם לא הרגיש עצמו מאֻשר ושמח כל־כך, ובכל ימי חייו לא היה נוטה ונוח כל־כך לֵהָנות במדה מרֻבּה מן הרגע העובר, כבשעה זו.

– הנה זה כאשר אהבתי! – אמר בעל־הבית, השָׂש להכניס אורחים, בשבתו בכבוד ליד הכורסא של אמו ובהחזיקו את ידה בידו בחבה רבה – הרגעים היותר מאֻשרים שבימי־חיי עברו עלי ליד האח הזאת, ואני קשור אליה ומחבב אותה כל־כך, שאני מבעיר עליה בכל ערב מדורה גדולה, עד שאי־אפשר לעמוד אצלה מפני חֻמָּה. ואמי הזקנה היקרה היתה רגילה לשבת על השרפרף הקטן הזה לפני המוקד הזה, עוד בילדותה; האין זאת אמא?

הגבירה הזקנה הניעה ראשה בבת־צחוק עגומה, ועל לֶחיה התנוססה אותה הדמעה, המתפרצת מעין־אדם שלא מדעתו, כשמזכירים לו פתאם את ימי־נעוריו ואת אשרו לפנים.

– הלא תסלח לי, מר פיקוִיק, על שאני מרבה לדבר על־אודות המקום הישן הזה – הוסיף בעל־הבית אחרי הפסקה קצרה – אבל זהו מקום חביב לי מאד, ואיני יודע אחר טוב ונעים ממנו. הבית הזה וגם כל השדות האלה נראים לי תמיד כידידים חיים; וכן הוא בעיני גם בית־תפלתנו הקטן עם הקיסוס המשתרג עליו, שבדרך־אגב אודיעך, כי ידידנו הכהן היקר חִבּר עליו שיר, כאשר בא לשבת בתוכנו. מר סנודגרס, כמדֻמני, שכוסך ריקה כבר.

– לא, תודה לך, יש בה עוד רב – ענה הג’נטלמן הזה, שדבריו האחרונים של בעל־הבית עוררו את סקרנותו הפיוטית – סלח־נא לי, אבל הלא הזכרת איזה שיר על הקיסוס?

– בדבר הזה עליך לפנות אל ידידנו היושב ממולך – ענה בעל־הבית, ברמזו בנדנוד־ראש על הכהן.

– האם רשאי אני לבקש ממך אדוני, לְהַנות אותנו בקריאת אותו השיר? – שאל מר סנודגרס.

– באמת, זהו דבר קל־ערך מאד – ענה הכהן – וההתנצלות היחידה על אשר עוללתי אותה יצירה, כביכול, היא, כי זו חטאת־נעורים. ואולם, אם רצונכם בכך, הריני לקרא את החרוזים באזניכם.

כמובן התחילו הכל פוצרים בו, והזקן הנכבד דִקלם את החרוזים הללו, בהטותו אֹזן לפרקים ללחישות זוגתו, שחשה לעזרתו כשראתה, כי כח־זכרונו אומר לבגד בו:

על־פי בקשת מר סנודגרס קרא הכהן טוב־הלב את השירה לפניו פעם שנית, כדי שיוכל לרשמה בפנקסו. ובעת שכתב מר סנודגרס את החרוזים מפי הכהן, הסתכל מר פיקוִיק בעֹמק העיון בתוי־פניו של זה, וככלות ההכתבה אמר אליו:

– סלח־נא לי, אדוני, אם ארהיב עֹז בנפשי לשאלך דבר, למרות מעוט זמן התוַדעותנו. אבל אין כל ספק בעיני, כי ג’נטלמן שכמותך ראה במשך ימי־כהונתו הרבה דברים ומאורעות, הראוים להִזכר לדורות, האין זאת, סיר?

– כמובן הייתי עד־ראיה להרבה מעשים ומקרים – ענה הכהן הזקן – אבל גם המאורעות גם האנשים שפעלו ושנפעלו בהם, היו מן המין המצוי, כי חוג־פעֻלתי מצֻמצם בספירה צרה מאד.

– כמדֻמני, שרשמת לך בספר־זכרונותיך כמה דברים על־אודות י’וֹהן אֵידמוּנדס, האין זאת? – שאל מר ורדל, שהשתדל “להפיץ את מעינות הכהן חוצה”, לתועלתם ולהנאתם של אורחיו החדשים.

הכהן הזקן ענה “הן” בהרכנת־ראש קלה, וכבר אמר לעבור לענין אחר, והנה פנה אליו מר פיקוִיק בשאלה:

– סלח לי, אדוני, אם אקח לי רשות לשאלך, מי זה היה אותו י’והן אידמונדס?

– אותה שאלה עצמה חפצתי גם אני לשאל – אמר מר סנודגרס בחֹם.

– הנה נפלת לידינו! – קרא בעל־הבית העליז – סוף־סוף תהיה מחֻיב לתת ספוק לסקרנותם של הג’נטלמנים הללו, עתה או לאחר זמן. ואם־כן, מוטב שתשתמש תכף־ומיד בשעת־הכֹשר הזאת.

הכהן הזקן חִיֵך בבדיחות־הדעת והקריב את הכורסא שלו סמוך למדורת־האש. גם כל המסֻבּים הצטפפו והתקרבו אל האח, ביחוד מר טופמן והדודה הבתולה: אולי מפני שהיו כבדי־אֹזן קצת; קרן־השמיעה של הגבירה הזקנה נהדקה היטב אל מקומה הנכון; ומר מילר, שנרדם בשעת־קריאת החרוזים, התעורר מתנומתו על־ידי צביטת־תוכחה, שהעניק לו תחת השלחן אותו הג’נטלמן השמן והרציני, שהיה בן־זוגו; והכהן הזקן התחיל, בלי שום הקדמה, לספר את הספור הזה, שאנו לוקחים לנו רשות לקראו בשם:

שִׁיבתו שׁל הנִדון לעבודת פרךְ.

"לפני עשרים וחמש שנה, כאשר אך באתי לכַהן בכפר הזה, היה מפֻרסם לגנאי בין כל בני־עדתי אדם אחד ששמו אידמונדס, שהיה חוכר פֵירמה קטנה בקרבת המקום הזה. הוא היה איש רע, אכזרי, עצל, הולל ומֻפקר בכל ארחות־חייו. מלבד מתי־מספר של ריקים ופוחזים, שהיה מתשוטט עמהם בשדות ובדרכים או סובא עמהם בבתי־המרזח, לא היה לו שום חבר או מודע ומכר. שום איש לא חפץ להכנס בדברים או לבוא באיזו מגע־שהוא עם אדם, שהרבה יָראו והכל תעבו אותו, ועל־כן שָׂטו והתרחקו ממנו כל בני־העדה.

לאיש הזה היתה אשה ובן־יחיד, אשר לעת בואי הלום היה כבן שתים־עשרה. אין די מלים בפי לתאר לפניכם, וגם אין בכחו של שום דמיון לשער כמו, את צרותיה ומכאוביה של אותה אשה, ובאיזו הכנעה וסבלנות שתקנית נשאה אותם, ובאיזו אהבה עמֻקה ומסירות־נפש גִדלה וחנכה את בנה. יסלח לי אלהים על השערתי, אם אינה אלא חשד־שוא, אבל אני מאמין באמת ובתמים, כי במשך כמה שנים השתדל בעלה להוגות את נפשה בכל מיני יסורים בכונה, כדי שתמות מתוך צער. ואולם היא נשאה וסבלה הכל למען בנה, וגם – אף שדבר זה נראה כאי־אפשר – למען אביו. כי למרות־מה שהתנהג אתה באכזריות כחיה רעה, לא יכלה לשכוח את אהבת־נעוריה אליו, ובזכרה מה שהיה לה לפָנים, התעוררו בה, בשעת מכאוביה ויסוריה, רגשי־רחמים וסליחה וּוַתרנות, אשר מכל ברואיו של הקדוש־ברוך־הוא, חֻננו בהם רק הנשים.

הם היו עניים – מה שהיתה תולדה מחֻיבת מארחות־חייו הרעים והחטאים של האיש; אבל עמלה ויגיעה של האשה, שעבדה בלי־חשׂך יום ולילה, ערב ובקר וצהרים, הצילו אותם מרעב וממחסור גמור. אך לא כגמול ידה שִׁלם לה בעלה. האנשים שהיו עוברים על־פני ביתם בערב, וגם בשעה מאֻחרת בלילה, היו שומעים את זעקותיה ונאקותיה ואת קול־המהלומות, שהעתיר עליה בעלה. אף יש, שזמן־רב אחרי חצות־הלילה היה הנער דופק בלאט על פתח־ביתו של שכן, ששָׁמה שלחתהו אמו להִמלט מחמת־שכרותו של אביו האכזרי.

ובכל אותם הימים, וגם בעת שלא יכלה להסתיר לגמרי את עקבות המכות, שהֻכתה בידי בעלה, היתה עלובה זו מבקרת בדיוק את בית־תפלתנו הקטן. בכל שעת עבודת־אלהים – בכל יום־ראשון, בתפלת־שחרית ובתפלת־ערבית, היתה יושבת שם על אותו מקום עצמו, עם בנה לצדה. ואף כי שניהם היו לבושים בגדי־עֹני (תלבֹשת גרועה הרבה יותר מזו של שכניהם, שהיו עניים יותר מהם), אבל מלבושם היה תמיד נקי. כל אחד השתדל להסביר פנים “למרת אידמונדס העלובה”, לברך אותה בהרכנת־ראש של ידידות או לאמר לה איזה דבר של חבה; ולפעמים, לאחרי תֹם התפלה, כאשר עמדה לשיח מעט עם שכניה בשדרת־העצים הקצרה, אשר לפני שער בית־התפלה, או כשנחשלה אחרי היוצאים, כדי להשקיף בנחת־רוח ובגאון־אם על בנה הבריא, אדֻם־הלחיים, ששחק עם איזו נערים קטנים, אזי היתה מנצנצת בפניה ארשת של תודה לבבית, והיא נראתה באותה שעה, אם גם לא שמֵחה ומאֻשרת, אך לכל־הפחות שוקטה ושבעת־רצון.

עברו חמש, שש שנים; הנער היה לעלם בריא וחסֹן. ואולם הזמן, שחזק ואמץ את אבריו הדקים והרפויים של הילד ויצק בהם גבורת־עלומים, אותו הזמן עצמו כפף את גבה ורופף את הלוכה של האם. אבל הזרוע, שהיתה צריכה לתמוך אותה, לא היתה עוד שלובה בזרועה, והעינים, שהיו צריכות לתת שמחה בלבה, לא פנו עוד אליה. היא הוסיפה עוד לבקר בבית־התפלה ולשבת על מקומה הראשון, אבל המקום שעל־ידה נשאר פנוי. הביבליה השתמרה אצלה גם עתה בהשגחה מעֻלה, ובמקומות הדרושים לחפצה היו הדפים מקֻפלים בקציהם, כדי להקל החפוש, אבל לא היה עוד אצלה מי שיקרא עִמה יחד, וטפות־דמעה עבות נשרו על הספר וטשטשו ובלבלו את האותיות לנגד עיניה. שכניה עוד הוסיפו להתנהג אתה בחבה וידידות, אך היא היתה מסִבה ראשה מפניהם, כדי להשתמט מברכות־שלומם. עתה לא היתה מתעכבת עוד בשדרת־העצים הזקנים, ובלבה לא היה עוד אוצר גנוז של שמחה ואֹשר. האשה האֻמללה היתה מורידה את מטפחת־ראשה על עיניה, ונחפזה ללכת לביתה.

וכי צריך אני להגיד לכם סבת הדבר? אותו הבן, אשר אִלו חפש ברוחו והסתכל עמֹק בסתרי־לבו, היה מוצא שם אוצר יקר של זכרונות עוד מקדמות ילדותו, למן העת אשר למד לחשוב מעט ועד־עתה, – זכרונות של אהבת־אם בלי־מצָרים, אשר מנעה הכל מנפשה, למען יהי לו רב, זכרונות של יסורים ומהלומות וענויים ועלבונות, שנשאה אמו בסבלנות בשבילו, רק בשבילו, – אותו הבן שכח הכל בזדון, ומבלי שים לב לענויי־נפשה, התחבר עם עדת בני־בליעל ובעינים עצומות הלך בדרך־חטאים, שהיתה מחֻיבת להביא מיתה של קלון עליו עצמו, וכלִמת־נצח על אמו האֻמללה. הוי על טבע האדם!

ואמנם נראה היה, כי סאת יגונה וצרותיה קרובה להתמלא: בסביבות המקום קרו הרבה מעשי־שוד וגנבה; הפושעים לא נתגלו, ובשביל־כך גדלה עוד חֻצפתם ועַזותם. ואולם מעשה־שוד אחד, בתנאים מחמירים ביותר ובחֻצפה יתרה, עורר את הבולשת לחִפּוש מדֻקדק והביא לידי דרישה־וחקירה, שקשה היה לאנשי־הבליעל להִמלט ולהשתמט ממנה כפעם בפעם. אידמונדס הצעיר נחשד יחד עם שלשה חבריו. הוא נתפש – נאסר בכלא – הָעמד למשפט – ונִדון – למיתה.

עוד תצִלֶנה אזני גם עתה מקול הזעקה האיֻמה, קול אשה מר צורחת, שהרעיש את אולם־המשפט, בשעה שנקרא פסק־הדין. ואותה הזעקה החרידה בזועה את לבו של הנִדון, אשר עד־עתה לא זעזעו אותו לא החקירה־והדרישה, לא המאסר, לא פסק־הדין, ואף לא קרבת המות עצמו. שפתותיו, שהיו חשוקות בעקשנות ארסית, רטטו ונגד רצונו נפתחו, פניו חָורו כאפר, וזעה קרה פרצה מכל נקבובית שבהם, אבריו החסֻנים רעדו, והוא התמוטט על ספסל־הנאשמים.

בהתפרצות הראשונה של יאושה התנפלה האם האֻמללה על ברכיה לרגלַי, והתחילה מתחננת אל האלהים, אשר עזר לה עד־עתה בכל מצוקותיה, שיחלץ אותה מהעולם הזה, המלא צרה ויגון, ותחת זה יחשוך ממות את נפש בנה יחידה. אחרי־כן נתנה קולה בבכי מר ובאנקות איֻמות של מלחמה פנימית, אשר מי יתן ולא אשמע כמוהן עוד פעם שנית בימי־חיי. הרגשתי, כי מאותה שעה נשבר לבה בקרבה; אבל מן היום ההוא והלאה לא שמעתי עוד מפיה כל תלונה וכל קובלנא.

ואולם מחזה קורע־לב היה לראות את האשה הזאת, באה יום־יום לחצר בית־הכלא ומתאמצת בכל מיני תחבולות, בלטיפות ובתחנונים, להרך את לב־האבן של בנה הנקשׁה. אך כל עמלה היה לשוא. הוא הוסיף להיות קודר, זועם, קשה־עֹרף וכבַד־לב. גם כאשר החליפו לו את משפט־המות בגלות לארץ־גזרה לארבע־עשרה שׁנה, לא עשתה עליו המתקת־דין זו – שאיש לא פלל לה – שום רֹשם, ואף רגע אחד לא שִׁנה את מנהגי עזותו הזועפה.

ואולם רוח־ההכנעה והסבלנות, שעודד את אמו זמן רב כל־כך, לא היה בכחו סוף־סוף להגבירה על רפיון־גופה ומחלותיה. היא חלתה ונפלה למשכב; ובכל־זאת התאמצה וקמה ללכת לבקר את בנה עוד פעם אחת. אבל כחה עזָבה, והיא נפלה אין־אונים לארץ.

זאת היתה אבן־בֹּחן לקרירותו ושויון־רוחו של הבן, שהבליט עד־כה בגאותו ובגֹדל־לבבו וקשיות־ערפו; והגמול שהושב עליו הביא אותו כמעט לידי שגעון. עבר יום, ואמו לא באה לבקרו; חלף יום שני, והיא איננה; הגיע הערב השלישי, והוא לא ראה אותה עֲדַיִן, – ובעוד עשרים וארבע שעות עליו לעזוב אותה, אולי לנצח. הוי, מה הסתערו עתה בעמקי נשמתו זכרונות ימים ראשונים, שנשכחו מלבו זה כבר, עתה בהתרוצצו, רוץ ושוב, בחצר כלאו הצרה – כאלו בהחפזו לרוץ, תמהר לבוא הבשורה הנכספה – ומה איֻמה היתה הרגשת עזובתו ויאושו שתקפה אותו, כשנודעה לו האמת המרה! אמו, היצור האחד שאהב אותו, אמו הורתו, מֻטלת חולה – ואולי היא נוטה למות – במרחק מיל אחד מן המקום שהוא עומד עליו: אלו היה חפשי ולא אסור בכבלי־ברזל, הרי היה עומד בעוד רגעים מועטים למראשותיה! הוא השתער כמשֻׁגע על דלת כלאו, ומתוך יאוש אמץ את כל כחותיו, להסיע את בריחי־הברזל ממקומם, אף התנפל על הקיר, כאומר לפרץ לו דרך בחזקה בין אבני החומה. אבל הבנין המוצק לָעג להתאמצותו, והוא פרש בידיו והתחיל בוכה ומתיפח כתינוק.

אני מסרתי לַבֵּן האסיר את סליחת אמו וברכותיה, ואני נשאתי אליה, אל ערש־חָליה, את הבטחתו בשבועה חמורה לחזור בתשובה ואת בקשתו החמה, לסלוח לו על כל אשר חטא לה. ביגון ובחמלה שמעתי לדברי הבן המתחרט, איך הוא מתיעץ ונמלך וזומם אלפי תכניות שונות לרַוחתה ולתמיכתה של אמו, לאחרי שישוב מגלותו; והן אני ידעתי, כי עוד ירחים רבים בטרם יגיע לארץ־גלותו, לא תהיה כבר אמו בארץ־החיים.

הוא נשלח למקום־גלותו בלילה, ושבועות אחדים אחרי־כן יצאה נשמתה של האשה האמללה – למקום אֹשר־נצח ושַׁלות־עולמים, כפי שאני מקוה ומאמין. אני ערכתי את סדר־קבורתה; על קברה בבית־העלמין הקטן שלנו אין כל מצבה וכתֹבת. אף אין כל צֹרך בכך: יגונה וצרותיה היו ידועים לבריות, וצדקתה ומעשיה הטובים – לאלהים.

כפי שנדברתי עם האסיר לפני הִשלחו מכאן, התחיב לכתוב לאמו מארץ־גלותו תכף לכשתנתן לו רשות לכך, ואת מכתביו ישלח על שמי; כי אביו התנכר לו לגמרי תכף לאחרי שנאסר בכלא, מאן לראותו, וגם לא חפץ לדעת כלל אם חי הוא או מת. אבל עברו כמה שנים, ושום ידיעה לא נתקבלה מן הבן; ואחרי שחלפו חצי שנות־גלותו, ושום מכתב לא הגיע לידי, חשבתי לנכון שהוא מת כבר; ואף אמנם אודה, כי חפצתי במיתתו – לטובתו.

ואולם אידמונדס, כאשר הגיע למקום־גלותו, נשלח עוד משם והלאה, הרחק מאד, לפנים־הארץ; וכפי־הנראה, זו היא הסִבה, שמכל מכתביו ששלח אלי, לא קבלתי אף אחד. באותו המקום בלה את כל ארבע־עשרה שנות עבודתו, שהֻטל עליו לרצות את עונו. וכאשר מלא צבאו, שמר את דברו אשר גמר בלבו ואשר הבטיח לאמו, ולמרות כל התלאות והסכנות אשר בדרך רחוקה כזו, שב לאנגליה, ומקץ שלש שנים בא ברגליו למקום־מולדתו.

בערב יפה אחד של יום א', בחֹדש אוגוּסט, עמדו רגליו של י’והן אידמונדס שוב על אדמת כפרו, אשר עזב בחרפה וקלון לפני שבע־עשרה שנה. הדרך היותר קצרה לביתו עברה דרך שדה־הקברות שמאחרי בית־תפלתנו, ולבו התכַּוֵּץ בקרבו, כאשר נכנס לתוך שדרת־העצים הזקנים, שקרני השמש השוקעת פזזו עוד בעד ענפיהם, זעיר־שם זעיר־שם, על המשעול המכֻסה בצל. זכרונות קדומים, זכרונות ילדותו, התעוררו בקרבו. זכר את הימים, אשר היה הולך עם אמו, עליז וצוהל, אל בית־התפלה, בהחזיקו בידה; נזכר, איך שהיה רגיל אז להרים ראשו ולהביט אל פניה החִורים, ואיך היו עיניה מתמלאות לפעמים דמעות, כשהשקיפה עליו, והדמעות היו נופלות רותחות על מצחו, כשגחנה עליו לנשק לו, והיו מעוררות גם אותו לבכי, אף שלא הבין אז כלל את המרירות והצער העמֹק שבבכיתה. כמו־חי ראה עתה לפניו את המחזה, איך שהיה מתרוצץ עם חבריו במשחק עליז במשעול הזה בין השדרות, בהסבו ראשו לרגעים, כדי לַחדות על בת־צחוק שלה או לשמוע את קולה החביב והמלטף. אבל כאן נפסקו זכרונותיו הנעימים, ועל מקומם רבצו אדים כבדים, ענני זכרונות קודרים, של דברי־חבה שנשארו בלי־מענֶה, של תוכחות רכות שנדחו בבוז, של הבטחות שהֻפרו, – ולבו התכַּוֵּץ בקרבו, והוא לא יכֹל עוד נשוא את הזכרונות הללו.

הוא נכנס לבית־התפלה. תפלת־הערב כבר נגמרה, הצבור כבר נתפזר, אבל הדלתות עוד לא נסגרו. קול צעדיו עורר הד עמום־מאַיֵם בבנין הנמוך, ובדידותו בתוך שלות־השקט זו שבחלל הריק, הפחידה אותו גם היא כמעט. הוא הביט סביבותיו: שום דבר לא נשתנה, הכל כמלפנים. ההיכל נראה לו עתה קטן משהיה בילדותו, אבל עדַין עמדו בו כל מצבות־הזכרון העתיקות, שהיה מציץ אליהם לפנים ביראה ילדותית; גם הקתדרה הקטנה עם הכר, שנטשטשה צורתו מרֹב־ימים, עוד עמדה על מקומה יחד עם השלחן הקטן של הכהן, אשר לפניו שָׁנה פעמים רבות כל־כך את עשרת־הדברות, שהיה מוקיר ומכבד בילדותו ושזלזל בהם ושכח לכשהגדיל. הוא נגש את מקום־מושבה הישן של אמו, ומצא אותו קר ושומם: הכר נִטַל מעליו, והביבליה איננה עוד על העמוד לפניו. אפשר – כך חשב – שאמו הֻכרחה מתוך עֹני להשפיל שֶׁבת, על ספסל אחר, או אולי היא חלושה ורפת־אונים כל־כך, שאין עוד בכחה ללכת לבדה לבית־התפלה. ואולם השערה אחרת, אותה שׁיָרא מאד, לא מצא עֹז בנפשו להעלותה על לבו; קרירות עזה הרעידה את כל גופו והוא פנה לצאת מבית־התפלה.

כאשר הגיע אל השער נפגש בזקן אחד. אידמונדס נרתע לאחוריו, כי ידע והכיר בו: פעמים רבות היה רואה אותו לפנים, חופר קברים בבית־העלמין הקטן שמאחרי בית־התפלה. מה יאמר אותו האיש לפושע השב מגלותו?

הזקן נשא את עיניו אל הזר, ברך אותו ב“ערב טוב” וילך לו לאטו הלאה. הוא שכח אותו ולא הכירוֹ.

אידמונדס ירד מעל הגבעה ויבוא לתוך הכפר. הערב היה חם ונעים, ואנשי המקום ישבו לפתחי־בתיהם, או התהלכו בגניהם הקטנים, כדי לֵהָנות ממזג־האויר היפה, בנוחם מעמל היום. רבים מהם נתנו עיניהם בו, בעברו על פניהם, והוא גם הוא הציץ אליהם בדאגה, לראות היכירו בו, היכנסו אתו בדברים, או שטה ישטו מעליו. כמעט בכל בית ראה פנים־חדשות, בלתי־ידועות לו; אצל פתחים אחדים הכיר את הפנים הנפוחים של איזה חבר־בית־ספר, שבימים ההם היה נער קטן, ועתה הוא יושב במסבת ילדיו העליזים; ואצל בתים אחרים ישבו בכורסותיהם זקנים חלושים, שבעזבו אותם היו אכרים חסֻנים ורעננים. וכֻלם שכחו אותו, ואיש לא הכיר בו ולא דבר אליו דבר, בעברו על־פניהם.

קרני־השמש השוקעת האירו עוד בנגֹהותיהם האחרונים את הארץ, שפכו שפע־ארגמן על אלֻמות הבר הצהֻבּות והאריכו את צלליהם של עצי הגנות, כשעמדו רגליו לפני הבית הישן, קן־ילדותו, שאליו ערגה נפשו בגעגועי־אהבה אין־קץ, כל אותן שנות־גלותו ויגונו הארֻכּות והקשות. הגדר היתה נמוכה, אף שזכר היטב את הימים, שנדמתה לו כקיר גבוה. הוא השקיף מעל לגדר לתוך הגן הישן: שם היו עתה צמחים ופרחים נאים ועליזים הרבה יותר מלפנים, אבל גם העצים הזקנים עוד היו בחיים; וביחוד אותו העץ הענֵף, אשר בצִלו שכב אלפי פעמים, כשהיה עָיף ויגע ממשחקו בשמש, והתנומה הנעימה של הילדות המאֻשָׁרה אחזה שמורות־עיניו. מתוך הבית עלו קולות דברים. הוא הטה אזנו לשמוע, אבל הקולות עשו עליו רֹשם מוזר: הוא לא ידע אותם. גם שמחים וצוהלים היו; ונפשו ידעה מאד, כי אמו הזקנה האֻמללה לא יכלה להיות עליזה, כשהוא אין אִתה.

הדלת נפתחה, וחבורת ילדים צוהלים ורוקדים ומתחבטים התפרצו החוצה. אחריהם יצא האב, עם תינוק קטן בזרועו, והם הקיפו אותו, במחאם בכפיהם הדקות ובמשכם אותו בכנף־בגדו, שישתתף גם הוא במשחקי־שעשועיהם. הגולֶה זכר אז, כמה פּעמים נרתע לאחוריו, באותו המקום עצמו, למראה פני אביו; כמה פעמים כבש את פניו בכרי־מטתו והסתיר את ראשו ברעדה מתחת לשמיכה, ושמע משם את הדבורים הגסים של אביו, ואת קול החביטות והצליפות, ואת יבבות אמו. הוא התיפח עתה בקול רם מתוך מצוקות לבו, בסורו משם ללכת הלאה; אך אגרופיו היו קפוצים ושִׁניו מהֻדקות, בחמת־רוחו הקשה, בהתרחקו מבית הוריו.

כך היתה תשובתו הביתה, אשר אליה כלו עיניו מִיַחל במשך שנים רבות ורעות, ואשר בשבילה נשא וסבל עמל ותלאות רבות כל־כך! שום ברכת־שלום, שום מבט של סליחה, שום בית לאספו, שום יד לתמכוֹ – לא־כלום – וכל זה בכפר מולדתו, בין אנשים, אשר עמהם נתגדל ונתחנך. בדידות כזו בסביבה זו, היתה קשה ומרה לו אלפי פעמים מאותה שביערות ובמדבריות, שאליהם נשלח ביד פשעו, ואשר שם לא נראו פני אדם מעולם.

עתה הרגיש והבין, כי בארץ עבדותו וחרפתו שִׁוה לנגדו בהרהוריו את מקום־מולדתו, כמו שהיה בעת שעזב אותו, אבל לא כמו שיהיה בשובו אליו. המציאות המרה־הקרה פגעה קשה בלבו וגבורתו נשתה. לא קמה בו עוד רוח לחקור ולדרוש, או להתיצב לפני הנפש האחת, שהיתה עלולה לקבלו בחבה וברחמים. הוא הוסיף ללכת הלאה, בנטותו מן הדרך הכבושה, כפושע הירא להתראות, עד אשר בא אל שדה, שהיה ידוע לו היטב מילדותו; שם התנפל על הדשא, כבש פניו בכפות־ידיו והתפרץ בבכי.

הוא לא ראה, כי בקרבתו שוכב איש על הארץ. רק כאשר התהפך האיש להציץ בפנים־החדשות, ומתוך־כך רשרשו בגדיו, רק אז הרגיש אידמונדס בו, וירם את ראשו לראות מי שם.

עתה ישב האיש על העשב, ולכן נוח היה לאידמונדס להסתכל בו. גבו של האיש היה כפוף מאד, ופניו מוריקים ומקֻמטים. בגדיו העידו בו, כי הוא מיושבי בית־העבודה־לפושעים. למראית־עין היה זקן מאד, אבל נִכָּר היה, כי קפצה עליו זִקנה מתוך חיי־הוללות או מתוך מחלות, ולא מפני אריכות־ימים. הוא הביט בעיון אל הזר; ואף שבהשקפה הראשונה היו עיניו דלוחות וסגורות למחצה, אך עד־מהרה נצנץ בהן זיו לא־טבעי ושביב של פחד ודאגה, לאחרי שננעצו באידמונדס זמן מועט, ולבסוף הֻרחבו כל־כך, כאִלו חִשבו לצאת מחוריהן.

אידמונדס קם והתעודד לאט לאט על ברכיו, והתחיל מסתכל גם הוא ברצינות יתרה בפני־האיש. ככה הביטו איש אל רעהו דומם.

פתאם הלבינו פני־הזקן כסיד. הוא רעד כֻלו, ורגליו מעדו ומטו, כאשר נסה לקום ולעמוד. אידמונדס קפץ אליו. הלז נרתע לאחוריו צעד או שנים. אידמונדס הלך וקרב אליו.

– השמיעני את קולך! אמוֹר מלה! – קרא הגולה בקול עמום ורצוץ.

– גש הלאה! – צעק הזקן, בקללו קללה נמרצת.

אך הגולה קרב אליו יותר ויותר.

– גש הלאה! – צרח הזקן, ומתוך חֵמה וזועה הרים את מקלו ויך בו מכה קשה על פניו של הזר.

– אבא, שֵׁד! – דובב הגולה מתוך שִׁניו המהֻדקות. הוא התנפל בזעם־אפו על הזקן והתחיל חונק אותו בגרונו – אך כרגע נזכר שהוא אביו, וזרועו צנחה אין־אונים על צדו.

הזקן הוציא מגרונו אנקה איֻמה, שעברה על־פני השדות השוממים כיללה של רוח־רעה. ברכיו כשלו, והוא נפל מלא־קומתו ארצה, פניו הֻשחרו, ומפיו ומחטמו התפרץ זרם דם, שהאדים את העשב בנפלו. וָריד פקע אצלו; הוא מת תחתיו, עד שלא הספיק בנו להרימו ולהוציאו מתוך רקק הדם.

* *

*

– באותה הפנה השוקטה של שדה־הקברות הקטן שלנו, שהזכרתי קֹדם לכן – סִיֵם הכהן הזקן את ספורו אחרי הפסקה קצרה – באותה הפנה ישן שנת־עלומים איש אחד, ששרת אצלי במשך שלש שנים אחרי המאורע הזה, – איש שהתחרט ונחם על עונו מעֹמק הלב, בעל־תשובה אמתי, מאין כמוהו, ענו, צנוע ונכנע. חוץ ממני לא ידע שום אדם בחייו מי הוא ומאין בא: – זה היה י’והן אידמונדס, הפושע ששב מארץ־גלותו.

 

פרק ז: איך שמר וינקל, תחת לירות אל היונה ולהמית את העורב, ירה אל העורב ופצע את היונה. איך שהקלוב שבדינגלי־דיל התחרה במשחק הקרוֹקֵיט עם הקלוב של מוּגלטון, ואיך שמוגלטון אכל את סעֻדת־הצהרים על חשבונו של דינגלי־דיל; ועוד כמה וכמה דברים מענינים ומועילים.    🔗

קשה להכריע, אם היתה זאת פעֻלת ההרפתקאות והתלאות של אותו היום או השפעת הספור המיַשן של הכהן הזקן, אבל עובדה היא, כי אך עלה מר פיקוִיק על ערש־יצועו נפלה עליו תרדמה עזה, והוא ישן בנשימה אחת כל אותו הלילה, שֵׁנה עמֻקה, בלי שום חלום, עד שזרחה עליו השמש ממחרת בבֹקר וקרניה חדרו אליו מבעד תריסי החלון, כאִלו באו להוכיחו על־פניו, על שהוא מאַחר לישון. ומר פיקוִיק לא היה מן העצלנים, וכחַיָל זריז ערוך־מלחמה קפץ מיד מאהלו – מטתו.

– מקום יפה ונחמד עד מאד! – נאנח הג’נטלמן שלנו הנוח להתפעל, בפתחו לרוָחה את החלון המסֹרג – כלום יוכל עוד, מי שנהנה מזיו מחזות־הטבע כאלה, אף רק פעם אחת, להוסיף לחיות במקום, שהוא מֻכרח לזון עיניו יום־יום בקירות הלבֵנים ובגגות הצִפחה? מי יוכל להוסיף לחיות במקום שאין פָּרות, מלבד הפָרות שעל שלטי חנֻיות־החָלב, במקום שאין קציר, מלבד קצירי ומריעי, ואין בר מלבד בר־מינן? מי יוכל למשוך בעֹל־חיים כאלה? אני עומד ושואל: מי יוכל לשאת ולסבול חיים כאלה?

ואחרי אשר ערך עוד המון שאלות כאלה אל החלל הריק, על־פי דוגמאות מפֻרסמות של המשוררים אנשי־השם מעולם, הוציא מר פיקוִיק את ראשו מבעד לחלון והשקיף סביבותיו.

הריח הרענן והמתוק של ערמות־שחת עלה עד לחלון חדרו. האויר מסביב היה ספוג שפע־בשמים של גן־הפרחים הקטן אשר מתחת לחלון. הכרים הירֻקים־עַזים זרחו בטל־בֹקר, שנצנץ על כל עשב ועשב, המרטט ברוח הצח; והצפרים רננו בהתלהבות עצומה כל־כך, כאִלו כל טפת־טל נוצצת היתה להם מקוֹר־שירה. מר פיקוִיק השתקע בהזיה נעימה של התפעלות.

– הוֹ, הוֹ – זה היה הקול, שהוציא אותו מעולם־ההזיה לעולם המציאות הפשוטה.

מר פיקוִיק פנה לימין, ולא ראה שׁם איש; הביט לשמאל, ואין כל נפש־אדם; מבטיו חדרו עד לקצה האֹפק, וגם שם פגשו רק בחלל ריק; נשא עיניו למרומי־רקיע, וגם שם אין דורש לו. אז נמלך לעשות, מה שאדם פשוט היה עושה תכף בתחלה: הוא הציץ לתוך הגן, ושם נראה אליו מר ורדל.

– מה שלומך? – אמר בעל־הבית בדוח־הדעת, ששמח מראש על התענוגים, הנשקפים לו היום – בֹקר מהֻדר, מה? שמחתי מאד לראות, שהשכמת קום. מהר ורד אפוא, אחכה לך פה.

מר פיקוִיק לא חכה להזמנה שניה. בעשרה רגעים גמר את תלבשתו, ותכף עמד ליד בעל־הבית טוב־הלב.

– הו, הו! – קרא עתה מר פיקוִיק, בראותו בידי מר ורדל קנה־רובה אחד, ועל הדשא רובה שני – מה זאת אומרת?

– זאת אומרת – ענה מר ורדל – כי אנחנו, חברך ואני, יוצאים לירות בעורבים לפני סעֻדת־הבֹּקר. הוא, כפי־הנראה, מפליא לעשות ביריה, האין זאת?

– שמעתי אותו אומר, שהוא מורה מצֻין – ענה מר פיקוִיק – אך מעולם לא ראיתיו יוֹרה בשום דבר.

– חבל, שאיננו ממהר לבוא – אמר בעל־הבית – יוסי! יוסי!

לאחרי רגעים מועטים בא מן הבית, לקול הקריאה, הבחור הדָשן, אשר תחת השפעתו של הבֹקר הרענן לא התנמנם בלכתו אלא למחצה או לשלשה רבעים.

– עלֵה וקרא לג’נטלמן ואמֹר לו, כי אחכה לו, יחד עם מר פיקוִיק, ביער במעון־העורבים. והוליכהו בעצמך אל המקום. הבינות?

הבחור הלך לו לעשות כמצֻוֶה עליו, ובעל־הבית יצא עם מר פיקוִיק מן הגן, בנשאו את שני הרובים, כרוֹבינסון קרוּזוֹ בשעתו.

– הנה מחוז־חפצנו – אמר מר ורדל לאחרי הליכה קצרה של רגעים אחדים, בעמדו תחתיו בתוך שדרת־עצים. ואמנם הודעה זו היתה מיֻתרת לגמרי: כי צריחת העורבים שאינה פוסקת העידה למדי על טיבו של מקום זה.

הג’נטלמן הזקן הניח רובה אחד לארץ, והתחיל ממלא את השני.

– הנה הם באים – אמר מר פיקוִיק, בראותו מרחוק את מר טופמן, מר סנודגרס ומר וינקל. כי הבחור השָׁמן, שלא ידע בבֵרור, לאיזה משלשת הג’נטלמנים שלחהו אדוניו, התחכם בחריפות שכלו וקרא לשלשתם יחד, כדי שלא לתת מקום לשום טעות.

– מַהרה הלום – הריע מר ורדל לקראת מר וינקל – גבור־ציד כמוך היה צריך להקדים לבוא אל מקום־המוּעָדה, אפילו בשביל עסק קטן ודל כזה.

מר וינקל ענה על־זה בבת־צחוק מעֻשֶׂה, ולקח את הרובה המיֻעד לו בארשת־פנים, שהיתה ראויה לאיזה עורב חקרן־נקרן, אשר נִחש ומצא סִמנים מֻבהקים להריגתו הקרובה. אפשר שזה היה רק שויון־רוח, אבל הוא דמה מאד מאד לרפיון־רוח.

הג’נטלמן הזקן נתן אות בהרכנת־הראש, ושני פִרחחים פוחחים, שנשלחו כאן מקֹדם לצֹרך זה, התחילו מטפסים על שני אילנות.

– מה טיבם של הנערים הללו? – שאל מר פיקוִיק בבהילות. הוא היה נרגש מאד; כי מתוך ששמע כמה שמועות על־אודות גורל־חייהם הקשה של עובדי־האדמה, חשב, שהנערים הללו, בני־אכרים, אכף עליהם המחסור לבקש להם פרנסה מקרית וקרובה קצת לסכנה, בזה, שהם שמים את עצמם למטרה לצידים בלתי־מֻמחים.

– רק כדי להפריח את הצַיִד – ענה מר ורדל, במַלאו שחוק פיו.

– מה זה? – הוסיף מר פיקויק לחקור.

– בלשון בני־אדם: כדי להחריד רִבצם של העורבים.

– רק לשם כך?

– כן, ועתה שבה נפשך למנוחתה?

– תודה לך. עתה נרגעתי.

– אם־כן, רשאי אני להתחיל? – אמר בעל־הבית, בפנותו אל מר וינקל.

– אנא, הואילה־נא – ענה הלז, מלֵא־שמחה על הארכא המועטת, שנִתְּנה לו על־ידי כך.

– הסתלקו לצדדים! אני מתחיל.

אחד הפרחחים שעלה על העץ הריע בקול רם והתחיל מנענע בכל כחו ענף אחד, אשר עליו קננו עורבים. כחצי־תריסר בני־עורב, שהיו שקועים בשיחה קולנית מאד, טשׂו תכף מן הקן לראות מה נהיתה. הג’נטלמן הזקן ירה אליהם: אחד מהם נפל ארצה, והנשארים פרחו להם.

– הרם אותו, יוסי! – צוה מר ורדל.

בת־צחוק של נחת־רוח האירה את פניו המפֻטמים של הבחור הבריא, בגשתו אל העוף המומת. אל־נכון דמדמו במוחו חזיונות נעימים של פשטידא ממֻלאת בבשר עורב. וכאשר הרים את העוף נהפכה בת־הצחוק לצחוק מלא ורחב: זה היה בן־עורב בעל־בשר.

– עתה הגיע התור שלך, מר וינקל – אמר בעל־הבית, במלאו שוב את רובהו.

מר וינקל קרב ויכונן את רובהו. מר פיקוִיק וחבריו מהרו להמלט ממקום־הסכנה, כדי שלא יזֹּקו משפעת בני־עורב אשר, לפי־דעתם, יפלו על הארץ חמרים־חמרים מן היריה המשמידה של חברם. רגע אחד שררה דֻמיה חגיגית – ואחרי הדממה – קול־תרועה – משק־כנפים – חריקה רפויה.

– הוֹ, הוֹ! – קרא הג’נטלמן הזקן.

– היריה לא יצאה אל הפֹעל? – חקר מר פיקוִיק לדעת.

– הרובה סרב – ענה מר וינקל, שפניו חורו כסיד: מסתמא ממפח־נפש.

– משֻׁנֶה הדבר – אמר הג’נטלמן הזקן, בקחתו את הרובה לבדקו – מעולם לא אֵרַע בו שום סֵרוב. אבל, מה זאת? הרי איני רואה בו עקבותיו של הפיסטון.

– האמנם? – קרא מר וינקל – אם־כן, שכחתי, כפי־הנראה, לשים את הפיסטון בקנה־הרובה.

שגיאת־שכחה זו נתקנה עד־מהרה. מר פיקוִיק מהר שוב להמלט הרחק “כמטחוי קשת”, ומר טופמן הציץ ממחבואו, מאחרי העץ. מר וינקל צעד פסיעה אחת לפנים, באחזו את הרובה בשתי ידיו, ופניו הפיקו תֹקף והחלטה אמיצה. הפרחח שבראש האילן השמיע קול גדול, וארבעה בני־עורב טשו מקִנם. מר וינקל כונן את הרובה ויוֹר. נשמעה זעקת־שבר, אבל לא של בן־עורב, אלא של בן־אדם. מר טופמן הציל חייהם של המון עופות שקטים והגונים: הוא קבל את רֻבּו של זיון־הרובה בזרועו השמאלית.

אי־אפשר לתאר את המהומה והמבוכה, שקמה תכף לאחרי מעשה משֻׁנה זה. גם עט סופר מהיר לא יספיק לספר, איך שמר פיקויק, בהסתערות־התמרמרותו הראשונה, קרא למר וינקל “נבל”, איך מר טופמן שכב בפִּשוט ידים ורגלים על הקרקע, ומר וינקל, נפחד ונרעש ואכוּל־חרטה, כרע לצדו; איך שמר טופמן בטֵרוף־דעתו קרא בשם אשה אחת, ואחר פקח עין אחת, ותכף לאחריה גם את השנית, ולבסוף נפל אחור ועָצם שוב את שתיהן. כל זה יכבד מאד לתאר בפרוטרוט, כמו שקשה לצַיֵר, איך ששבה נפשו של הנפצע האֻמלל בהדרגה למנוחתה, איך שחבשו את זרועו במטפחות, ואיך שהובל הביתה בפסיעות דקות, כשחבריו החרדים תמכו אותו בזרועותיהם.

כאשר קרבה התהלוכה העצובה אל הבית, עמדו כבר הנשים הכבודות ליד פתח הגן וחכו לשיבת החבורה ולסעֻדת־הבֹקר. הופיעה הדודה הבתולה: היא רמזה לבני־החבורה, בבת־צחוק של נחת־רוח וחבה יתרה, להחיש פעמיהם ולמהר לבוא. ברור היה, שהיא לא ידעה מאומה ממקרה האסון. העלובה! יש אשר אי־הידיעה הוא באמת אֹשר וברכה.

חבורה הצידים העגומים קרבה יותר ויותר.

– מה זאת? – העירה איזבל ורדל – מה זה קרה לג’נטלמן הזקן הגוץ?

הדודה הבתולה לא שמה לב להערה זאת; היא חשבה, שזו מתכַּוֶּנת למר פיקויק, – שהרי בעיניה היא היה טריסי טופמן איש־צעיר לימים, כי הביטה על שנותיו באספקלריא מָקטנת.

– אל־נא תבהלנה! – קרא מר ורדל מרחוק אל בנותיו, בהשתדלו להרגיען; ובאותה שעה הקיפו בני־החבורה הקטנה את מר טופמן מכל צד, כדי שלא תראינה הנשים מה קרהו.

– אנא, אל־נא תבהלנה! – שָׁנה בעל־הבית את קריאתו אל הנשים.

– מה נהיתה? – צוחו הנשים, נפחדות ביותר על־ידי בקשת בעל־הבית.

– למר טופמן אֵרע מאורע קל־ערך – ויותר אין בכך כלום.

הדודה־הבתולה צרחה בקול מר, התפרצה בצחוק הִיסטֵירי, ונפלה אחורנית בזרועות בנות־אחיה.

– זרקו עליה מים קרים! – פקד הג’נטלמן הזקן.

– לא, לא! – דובבו שפתי הדודה־הבתולה – אין צֹרך בכך; כבר הוקל לי. איזבל, אימיליה – מהרנה את הרופא! – הוא נפצע? – הוא מת? – הוא, הוא – הַ־הַ־הַ!

וכאן תקף אותה שוב צחוק היסטירי, מעֹרב בקול מר צורח, בצֵרוּף התעלפות נומר 2.

– הרגעי נא! – דובב מר טופמן, שהשתתפות חמה כזוּ בצערו ומכאוביו נגעה עד נפשו והביאתהו לידי דמעות – הרגעי־נא, גברתי היקרה, היקרה מאד.

– זה קוֹלוֹ שלו! – קראה הדודה־הבתולה, ותוך־כדי־דבור נראו בה סִמנים מֻבהקים של התעלפות נומר 3.

– אל־נא תתרגשי ככה, גברתי היקרה מאד! אני מפיל תחנתי לפניך, אל־נא תעַני את נפשך ככה! – דובב מר טופמן בקול מפַיֵס ומלטף.

– אם־כן אפוא, לא נהרגת? – הריעה הגבירה ההיסטירית – אנא, הגידה־נא, כי לא נהרגת, כי חי חי אתה!

– אל־נא תשתטי, רחל! – הפסיק אותה מר ורדל בקול גס קצת, שלא התאים כלל לפיוטיותה של כל אותה הסצינה – איזה שד כופה אותך לדרוש מן הג’נטלמן, שיגיד כי לא מת?

– לא, לא, אינני מת – קִיֵם מר טופמן את מציאותו – ואין לי צֹרך בעזרת אחרים, אלא בעזרתך בלבד. הרשיני־נא להשען על זרועך.

ובגחנו עליה לחש באזנה:

– אה, מיס רחל!

הגברת הנגרשה קרבה אליו במהירות ותושט לו את זרועה לתמיכתו, וכך נכנסו שניהם לאולם־האֹכל. מר טופמן לחץ ידה למו־פיו בחבה נמוסית ויצנח על הספה.

– האם מתעלף אתה? – שאלה רחל בדאגה ופחד.

– לא! – ענה מר טופמן – אין זה כלום. תכף ירוַח ויקל לי.

והוא עצם את עיניו.

– הוא ישן – דובבו שפתי הדודה־הבתולה. (הוא ישב בעינים עצומות כרבע רגע) – הוא נרדם – מר טופמן היקר – החביב!

מר טופמן קפץ כרגע על רגליו ויקרא:

– אָה, שְׁני־נא אותם הדברים שאמרת!

הגבירה נזדעזעה.

– אקוה, שלא שמעת אותם – אמרה בבשת־פנים.

– לא, לא, אני שמעתים! – ענה מר טופמן – אנא, שְנִי־נא אותם. רצונך שאשוב לאיתני, שְׁנִי אותם.

– הס! הנה אחי! – אמרה הדודה בלחישה.

מר טופמן השכיב את עצמו שוב כחולה, ומר ורדל נכנס החדרה בלוית רופא.

הרופא בדק וחבש את זרועו של מר טופמן והודיע, כי זהו פצע קל מאד. ואחרי אשר נרגע רוחם של בני־החבורה, נגשו להרגיע ולתת ספוק לתאבונם התבען, ושוב צהלו כל פנים משמחה ונחת־רוח. רק מר פיקוִיק נשאר דומם ושקוע בהרהורים: בטחונו במר וינקל רופף מאד מאד על־ידי המאורעות של אותו בֹקר.

– המשַׂחק אתה בקרִיקיט? – שאל מר ורדל את גבור־הציד.

בשָׁנים כתקונן היה מר וינקל עונה על שאלה כזו “בהן” מֻחלט; אבל הפעם, אחרי התקלה שאֵרעה לו, לא היה עוד תקיף כל־כך בדבר־שפתים, אלא ענה בענוה “לאו”.

– ואתה, סיר? – שאל מר סנודגרס את בעל־הבית.

– לפנים הייתי מן המשחקים – ענה הלז – אך עתה זנחתי את המשחק לגמרי. אמנם עודני חבר לקלוב של הקריקיטיסטים שבכאן, אבל אינני משַׂחק.

– כמדֻמני, שהיום יהיה משחק־ההתחרות הגדול – העיר מר פיקוִיק.

– כן הדבר – קִיֵם בעל־הבית – כמובן ינעם לכם לראות במחזה?

– אני – ענה מר פיקויק – אני אוהב ומתענג להביט אל כל מיני ספורט, שאין בהם כל סכנה לבעליהם, ואשר אי־חריצותם ומעוט־יכלתם של המשתתפים בהם לא יוכלו להעמיד בסכנה את חיי אחרים.

כאן הפסיק מר פיקויק קצת בדבורו ונתן עיניו במר וינקל, והלה עמד ככלי מלא בושה וכלִמה תחת מבטו הקשה, החוקר והסוקר, של המנהיג הגדול. ואחרי הבטה זועמה של רגעים אחדים, הסב מר פיקויק את עיניו ממנו והוסיף ואמר:

– האם רשאים אנחנו לעזוב את חברנו הפצוע, בהפקידנו אותו בידי הגבירות הרחמניות?

– השגחה יתר מעֻלה ופקוח עדיף מזה אי־אפשר להמציא לי כלל – אמר מר טופמן.

– אי־אפשר למסרו בידים יתר נאמנות – קִיֵם מר סנודגרס.

ובכן הָחלט, כי מר טופמן ישאר בבית תחת השגחתן ופקוחן של הנשים הכבודות, ויתר בני־החבורה ילכו, תחת הנהגת מר ורדל, אל המקום אשר שם תהיה אותה התחרות של זריזות וחריצות, שעוררה את מוגלטון כֻלה מקהותה וכבדות־תנועתה והלהיבה את דינגלי־דיל באש־קדחת של התרגשות.

אל מקום־ההתחרות היה עליהם ללכת יותר משני מילים, והדרך עבר בין שיחים מצִלים ומשעולים בודדים. כל שיחתם בלכתם היתה רק במחזות־הנוף היפים, שהיו מֻקפים מכל צד, ומר פיקוִיק היה נוטה כמעט להצטער, על אשר בא הקץ לטיולם, כשראה את עצמו עומד ברחוב הראשי של מוגלטון.

כל מי שיש לו השגה כל־שהיא בגיאוגרפיה יודע היטב, כי מוגלטון היא עְיָרה הגונה עם אזרחים ובורגנים ובני־חורין וראש־אזרחים ואגֻדות־סוחרים ואֻמנים. וכל מי שקרא בעיון את הנאומים וכתבי־הבקשות של ראש־האזרחים אל בני־החורין, או של בני־החורין אל ראש־האזרחים, או של שניהם אל האגֻדות, או של שלשת־אלה אל הפרלמנט ילמד מכך, מה שהיה צריך לדעת קֹדם לכן, כי מוגלטון היא עיר־שוק עתיקה ונאמנה, אשר בה התאחדה קנאה עזה לעִקרי הנצרות עם דבקות עמֻקה בזכֻיות־המסחר; ולראיה על זאת הגישו לעתים שונות, האגֻדות וראש־האזרחים ושאר התושבים לא פחות מאלף וארבע מאות ועשרים כתבי־בקשה ומחאה נגד עבדות הניגרים בחוץ־לארץ, וכאותו המספר עצמו – נגד כל התערבות של הממשלה בעניניהם של בתי־החרֹשת ובתי־המסחר בארץ, ששים ושמֹנה – בעד הזכות לעשות עסקי־מסחר ברכושה של הכנסיה הדתית; ושמֹנים וששה – בעד אִסור התגרנות ברחוב ביום א'.

מר פיקוִיק עמד ברחוב הראשי של עיר־תהלה זו והביט בסקרנות, שיש בה גם קצת התענינות, על הדברים הסובבים אותו. היה כאן ככר־שוק מרֻבע, שבמרכזו התנשא פונדק גדול. השלט של אכסניא זו הצטַיֵן בציור של בריה, המצויה באמנות ואינה שכיחה כלל בחיי־הטבע – הינו, אריה כחֹל, ששלֹש כפיו מורמות באויר, וכל כֹבד גופו הכביר מסתמך רק על ראש הצפֹרן האמצעי של כפו הרביעית. הככר היה מֻקף חנֻיות, מחסנים, בתי־מסחר וקונטורות שונות, כגון: לשכת אוֹקציונטור ושל חברת־אחריות מאש, קונטורה של סרסור־תבואה, חנות של כלי־לבן, של כרר, של יי"ש, של צרכי־אֹכל, של נעלים, – בזו הנקובה לאחרונה נמצאו למכירה גם מגבעות, כובעים, בגדים, מחסיות של צמר־גפן ועוד דברים שונים, מועילים ונחוצים. היה כאן גם בית לבֵנים אדֻמות, ולפניו חצר קטנה מרֻצפת, ותכף בהשקפה ראשונה היה כל איש מנַחש, שזהו ביתו של עורך־הדין המקומי. ומלבד זה עמד שם עוד בית לבנים אדֻמות עם שמשיות ויניציָניות, ועל דלתו לוח נחשת־קלל, שעליו חרותה באותיות מאירות־עינים הידיעה המועילה, שזה הבית שַׁיָך לרופא. בחורים אחדים התנהלו לאֹרך הרחוב אל מקום־ההתחרות, ושנים שלשה חנוָנים, שעמדו לפתחי חנויותיהם, נראו כאלה התאוו גם הם ללכת לאותו המקום, – מה שהיו יכולים באמת לעשות בלי הפסד מרֻבה של “פדיון”.

מר פיקוִיק עמד תחתיו זמן־מה, כדי לרשום בפנקסו הערות חטופות, על כל־מה שראו עיניו, הערות, שירחיב בֵאורן בשעת־הפנאי. ואחרי־כן מהר לרוץ אֹרח, כדי להדביק את חבריו, שכבר עברו את הרחוב הראשי והתקרבו אל שדה מערכות־המלחמה.

שערי־הכניסה לככר־ההתחרות כבר הוקמו, וכן גם אֹהלים אחדים להִנפש ולהחליף כח בשביל המתחרים. המשחק עוד לא החל. שנים, שלשה מן המשתתפים בהתחרות מצד הקלוב הדינגלי־דיל ומצד זה של כל־מוגלטון השתעשעו לפי־שעה בזריקת כדורים מיד ליד, בארשת של הוד נורא. הם היו מלֻבשים חֻלצות של פלַניל עם מכנסים לבנים ומגבעות של קש על ראשם – תלבֹשת שנראו בה כמסתתי־אבנים מתלמדים. ג’נטלמנים אחדים, לבושים גם הם כמוהם, שוטטו בין האהלים, אשר אל אחד מהם הוליך גם מר ורדל את בני־חבורתו.

כמה וכמה תריסרים של שאלת "מה־שלומך?” הקיפו את הג’נטלמן הזקן, בהֵראותו אל הקהל, וכל מגבעות הקש הורמו, וכל חֻלצות הפלַניל נכפפו, כאשר הציג לפניהם את אורחיו בתור ג’נטלמנים מלונדון, שכלתה נפשם לראות במחזה־ההתחרות, שאין כל ספק אצלו, כי יתענגו עליו מאד.

– לפי־דעתי מוטב, שתכנסו אל האהל, סיר – אמר ג’נטלמן אחד מרֻבֵּה־הכמות מאד, אשר גוו ורגליו דמו למחציתה של חבילת פלַניל ענקית, שנזקפה על ידי זוג של חִפויי־כסתות נפוחים.

– שם ינעם לכם יותר, אדונַי – קִיֵם ג’נטלמן בריא אחר, שדמה מאד למחציתה השנית של חבילת הפלַניל האמורה.

– אני מודה לך על טוב־לבך, אדוני – ענה מר פיקויק.

– זה הוא הדרך – אמר הג’נטלמן הראשון, בלכתו לפניהם מתוך התנפחות ונשיפות – כאן הם “משַׁננים”. זהו המקום היותר־טוב בכל הככר.

– “משחק מצֻין – ספורט נעלה – חלוץ־עצמות נפלא” – הקריאות הללו פגעו באזניו של מר פיקוִיק, תכף כשנכנס האֹהלה; והגוף הראשון שפגשו עיניו היה מַכָּרו, בעל הבגד הירֹק מן הדיליג’נס הרוצ’יסטרי, שהתחיל זה עתה להטיף מלתו, להנאתם ולתועלתם של חבורה נבחרה מברורי־המתחרים של כל־מוגלטון. מלבושו היה מתֻקן קצת יותר, וגם מגפים היו על רגליו; אך אי־אפשר היה שלא להכירו.

גם הזר הכיר מיד את ידידיו הישנים. קפץ ותפש את ידו של מר פיקוִיק, משך אותו בבהילות, כדרכו, אל כסא והושיבהו עליו ביד־חזקה, בדברו בכל העת בלי הפסק, כאִלו כל סדרי־ההתחרות נעשו תחת פטרוֹנוּתו והנהלתו והוראתו הפרטית.

– כאן המקום הנכון – מחזה מעַנין עד־מאד – ים של שֵׁכר – תלי־תלים של בשר – ראשי־חזירים – שוק וירך של שור – עגלים – קרונות של חרדל – יום מיֻחס – שב־נא בהרוָחה – עשה כמו בביתך – אשמח לראותך – מאד.

מר פיקוִיק ישב כמו שנצטוה מפי־הגבורה, וגם מר וינקל ומר סנודגרס נשמעו לפקֻדות ידידם הפלאי. מר ורדל הביט משתאה אל הזר והליכותיו.

– מר ורדל, אחד מידידי – הציג אותו מר פיקוִיק לפני הזר.

– ידידך שלך? – מה שלומך, אדוני היקר? – ידיד של ידידי – תנה לי את ידך, סיר –

והזר אחז בידו של מר ורדל ולחץ אותה בכל אותה החמימות של ידידות רבת־שנים, ואחר נסוג אחור צעדים אחדים, כאִלו חפץ להתבונן בו יפה מכף־רגל ועד ראש, ולבסוף תקע לו כפו שוב והניע את ידו עוד ביתר חֹם וביתר חבה מבתחלה, אם רק אפשר הדבר.

– ואיזה הדרך באת הֵנה? – שאל מר פיקוִיק בבת־צחוק בלולה מטוב־לב ותמהון גם יחד.

– באתי? – ענה הזר – “התאכסנתי בכתר” – “כתר” שבמוגלטון – מצאתי שם חבורה שלֵמה – חֻלצות של פלניל – מכנסים לבנים – עֻגות עם אנשובית – חברים מהֻדרים – מהֻללים –

מר פיקוִיק היה בקי למַדי בשיטה הסטינוגרפית של הזר, בשביל להבין מתוך הדבורים המקֻטעים והמרֻסקים הללו, שהוא הצליח, באיזה אֹפֶן שהוא, להתוַדע אל חבורת הכל־מוגלטונים; ועל־פי התחבולות המיֻחדות לו, עלתה בידו להפוך את “מכריו” בני־רגע אלה לחברים טובים, שסופם, כמובן, להזמינו להתחבר אליהם, כלומר: לחיות לפי־שעה על חשבונם. ואחרי אשר נִתַּן סִפוק זה לסקרנותו של מר פיקוִיק, שפשף יפה את משקפיו והתכונן לחזות במשחק־ההתחרות, שהתחיל באותו רגע.

על־פי הגורל נִתְּנה לקלוב של המוגלטונים הזכות להתחיל במשחק. והתענינותו של הקהל התגברה מאד, כאשר יצאו אל המערכה שני גבורי הקריקיט המהֻללים של אותו הקלוב החשוב מאד, מר דוּמקִינס ומר פוֹדֶיר, איש ואַלָּתוֹ בידו, הלוך וצעוד בהוד שבגבורה אל “שעריהם”. מן הצד שכנגד, נבחר מר לוּפֵי, גאונה ותפארתה של דינגלי־דיל, לגלגל את כדורו נגד דומקינס הנורא על כל המתחרים אתו, ומר סטרוּגלֶס נועד להראות כחו וגבורתו נגד פודיר, שעד עתה לא נצחהו איש. הרבה מן המשתתפים בהתחרות הֻצבו במקומות שונים של שדה־המערכה בתור “אורבים” לכדורים, וכל אחד מהם העמיד את גופו מיד במצב הראוי לכך: נשען בכפות־ידיו על ברכיו וכפף את גבו בשעור מסֻים, כאִלו הוא מעמיד אותו לנער המתלמד בקפיצת “צפרדע”. כך עושים כל המשַׂחקים הקבועים: כי מקֻבל הוא באֻמה זו, שאי־אפשר כלל ל“ארוב” בעמידת־גוף אחרת.

השופטים עמדו מאחרי ה“שערים”, ו“המונים” היו מוכנים ומזֻמנים לרשום ב“שנתות” את מספר הריצות. כל הקהל צפה בדממה, בעצירת־נשימה. מר לופי נסוג צעדים אחדים מאחרי שערו של פודיר השוקט, ובמשך סיקונדות אחדות החזיק את כדורו סמוך לעינו הימנית, כדי לכַוֵּן יפה. דומקינס חִכה למעוף־הכדור במנוחה של הבטוח בכחו, ולא גרע עין מתנועותיו של לופי.

– התחילו! – קרא פתאם המשַׂחק הזורק, ובו ברגע עף הכדור מידו כברק אל מרכזו של ה“שער”. אבל דומקינס הנזהר הקדים רפואה ל“מכה”: הכדור נפל על ראש האַלָּה שבידו ונִתז לאחור, הרחק מאד, ממעל לראשי האורבים, ששחחו באותו רגע עמֹק־עמֹק, כדי לתת לו מקום לעבור עליהם במעופו.

– רוצו – רוצו – כדור אחר. – עתה זרוק אותו – מעלה מעלה – עמוד – אחר – לא – הן – לא – זרוק אותו – למעלה! – אלה היו הקריאות, אשר באו בעקבה של המכה הראשונה, אשר על־ידה זכו המוגלטונים לשתי שנתות.

גם פודיר לא התעצל לרכוש זרי־דפנא, כדי לפאר בהם את עצמו ואת מוגלטון. הוא גדר ארחם של הכדורים הבינונים, הסב עיניו מן הגרועים, וקבל באַלָּתו רק את המצֻינים והעיף אותם לכל עברי הככר. האורבים היו עיפים ושטופי־זעה; הזורקים עבדו מַסָּח, והם זרקו עד אשר יבשה זרועם; אבל דומקינס ופודיר נשארו בלי־חת ובלתי־מנֻצחים. נִסה ג’נטלמן אחד, בא־בימים, לעצור בעד מעופו של הכדור שנדחף לאחור, אך זה נתגלגל לו בין רגליו או חלף ועבר בין אצבעותיו. נסה ג’נטלמן אחר, ארֹך ודק־בשר, לתפוש בכדור המתעופף, אך זה נקף לו על חטמו ונִתז הלאה, בקפיצות עליזות וביתר מהירות מבתחִלה. ועיני הג’נטלמן הרזה והארֹך מלאו מים וכל גופו נַעוה ממכאוב. ואם נזרק הכדור ישר לתוך מרכז השער, הקדים דומקינס להגיע שמה לפני הכדור ולהַתיזו לצדדים. בקִצור, לאחרי שיגעה ויבשה ידם של דומקינס ופודיר, כבר היו להם על לוחם של הכל־מוגלטונים חמשים וארבע שנתות, תחת אשר לוחם של הדינגלי־דילים היה לבן כפניהם. זה היה הבדל עצום, שאי־אפשר עוד לשַׁנותו. לשוא התאמץ לופי הנלהב וסטרוגלס המתפעל לעשות כל מה שאפשר להשיג על־ידי כשרון ובקיאות וחריצות, כדי להשיב לדינגלי־דילים מה שאבד להם במלחמת ההתחרות, – כל עמלם היה ללא־הועיל, ועד־מהרה הֻכרח הקלוב של דינגלי־דיל להכנע ולהודות בנצחונו של כל־מוגלטון.

והזר לא חדל בכל אותה העת לאכול ולשתות ולדבר. על כל זריקה שעלתה יפה הביע קורת־רוחו והסכמתו למשַׂחק, בטון של פטרון רב־חסד, מה שכמובן היה נעים מאד ל“צד” הנוגע בדבר; ולעֻמת זה, על כל נסיון להתיז את הכדור או לחטפו, שלא הצליח, היה מביע את אי־רצונו הפרטי ואומר גנותו של בעל־הנסיון האמלל בפניו בדברים קשים מעין אלה:

– הוֹ, הוֹ! – טִפש – אצבעות של חמאה – שוטה – עושה מלאכתו רמיה – נרפֶה –

וכדומה מן הקריאות, שבשבילן התחיל הקהל הסובב אותו, לחשוב באמת ובתמים, שהוא מֻמחֶה גדול ובקי עד להפליא בכל מסתריו של שחוק־הקריקיט הנעלה.

– “משחק מצֻין – שִׂחקו אותו יפה – זריקות אחדות היו נפלאות” – אמר הזר, כשנכנסו האֹהלה שני הצדדים לאחרי גמר המִשחק.

– ואתה בעצמך משַׂחק בקריקיט, סיר? – שאלהו מר ורדל, שהתענג מאד על פטפטנותו.

– שחקתי? – איזו שאלה! – אלפי פעמים – לא כאן – בהודו המערבית – משחק מלבב ומגָרה – עבודה קשה – מאד.

– באותו אקלים זהו בודאי עסק חם מאד – העיר מר פיקוִיק.

– חם? – רותח – מחרך – לוהט. שחקתי פעם אחת – ב“שער” אחד – עם ידידי שר־האלף – סיר תּוֹמס בלַזוֹ – בהתחרות – מי יַרבה בזריקות מֻצלחות – זכיתי אני – התחלנו בשבע שעות בבֹקר – ששה הודיים לארוב לכדורים – התזתי לאחור את כל כדורי שר־האלף – החֹם נורא – ההודיים התעלפו כֻלם – נשאו אותם משם – חצי־תריסר אחרים תחתם – התעלפו גם הם – בלזו זורק – ושני הודיים תומכים בו – לא יכל להתיז את כדורי – התעלף גם הוא – פִנו אותו משם – אני איני רוצה להפסיק – רעֵהו הנאמן – קוַנקוֹ סַמבָּה – האחרון שעמד עוד על רגליו – החמה יוקדת – האַלָה העלתה אבעבועות – הכדור נחרך – חמש מאות ושבעים זריקות – גם אני כבר יגעתי – קונקו חוגר שארית כחו – משיב את כדורי אחור – התרחצתי באמבטי והלכתי לסעֻדת־הצהרים.

– “ומה היתה אחריתו של אותו – מה שמו?” – שאל הג’נטלמן הזקן.

– בלזו?

– לא; הג’נטלמן השני.

– קונקו סמבה?

– כן, סיר

– קונקו העלוב – לא שב עוד לאיתנו – חדל לשחק – חדל לחיות – מת, סיר.

כאן כבש הזר את פניו בקנקן כתֹם, ואיננו יודעים בבֵרור, אם כדי להסתיר את צערו או כדי לגמוֹע מה שבתוכו. רק זאת אנו יודעים, שהוא הפסיק פתאם בדבורו, נאנח מעֹמק הלב והביט נכחו בדאגה, כשנגשו שנים מראשי חברי הקלוב הדינגלי־דילי אל מר פיקוִיק ואמרו אליו:

– אנחנו מתכוננים לערוך סעֻדת־חברים פשוטה ב“אריה הכחֹל”, סיר, נקוה, כי אתה ורעיך תואילו להתחבר עמנו.

– כמובן! – קרא מר ורדל – ובמספר ידידינו ימָנה גם מר – ועיניו הישירו לנוכח הזר.

– יִ’ינגל – חש לעזרתו הזר הפטפטן, שקלט את מבטו כרגע – י’ינגל, אלפרֵיד י’ינגל, אציל מ“לא־דבר” ב“לא־ארץ”.

– אני מבטיחכם, שאשמח מאד לקבל את הזמנתכם – ענה מר פיקוִיק.

– וגם אני – אמר מר אלפריד י’ינגל מלא־ארץ, בקחתו בידו אחת את זרועו של מר פיקוִיק, ובשנית את זו של מר ורדל; לחש באזניו של הראשון: – "סעֻדת־צהרים מצֻינה – צוננת, אבל נפלאה – הצצתי בבקר לתוך החדר – המון עופות ופשטידות וכיוצא בזה – חברים נעימים הם הללו – מחֻנכים יפה – מנֻמסים – מאד.

ומכיון שלא נדרשו שום הקדמות והכנות, התחלקה לה החבורה לפלוגות קטנות וצעדו להם העירה. ובעוד רבע־שעה היו מסֻבים כלם באולם הגדול של הפונדק “האריה הכחֹל”, במוגלטון, עם מר דומקינס בתור יושב־ראש ומר לופי – סגנו.

האולם הָמה מקול־המולת הדִבוּרים וצלצול הסכינים והמזלגות וקשקוש הפנכות והכוסות. שלשה משרתים מסֻבלים קערות רבות־הכמות והתֹכן, התרוצצו כנרדפים על צוארם, והמאכלים המרֻבים והשונים שהעמידו על השלחן, נכחדו כרגע בחפזון מבהיל. ולכל אחד מאותם מיני המהומה והרעש והבהילות שִׁחד מר י’ינגל בדוח־הדעת מכחו לא פחות מעזרתם של חצי־תריסר אנשים בינונים. ולאחרי אשר כל אחד מבני־החבורה אכל ככל יכלתו, הוסרו כלי השלחן, ועל מקומם באו בקבוקים, כוסות ופרפראות לקנוח־סעֻדה; והמשרתים יצאו “לפַנות” את השיָרִים, כלומר: לקחת להם, לטובתם ולהנאתם, את שרידי האֳכָלים והמשקאות, ככל אשר תעלה בידם לקנות “במשיכה”.

בתוך השאון העליז של השיחות והצחוק, שקם אחרי הסעֻדה, נראה יושב לו לבדד בדֻמית־השקט אדם גוץ אחד, מתנפח, עם פרצוף־פנים האומר לכל: “אל תדברו אלי מאומה”, או: “אני אתנגד לכל מה שתאמרו”. לפעמים כשהשיחה הכללית רפתה מעט, הביט סביבותיו, כאלו הוא מתכונן להוציא מפיו איזו הערה רבת־הערך מאד; אך תמיד יצא אז ידי־חובתו רק בשעול קצר של חשיבות כבירה. אך לבסוף, כאשר קם רגע של דממה יחוסית, קרא האיש הגוץ פתאם בקול רם וחגיגי מאד:

– מר לופי!

הכל השתקעו בדמיה מחלטת, והאיש אשר אליו פנה בקריאתו, ענה:

– סיר?

– אני חפץ לערוך אליך מלים אחדות, סיר, אם תואיל לבקש מאת הג’נטלמנים למלא את גביעיהם.

מר י’ינגל הוציא מפיו “שמעו, שמעו!” בקול של פטרון, וכל המסֻבים שָׁנו את הקריאה הזאת במקהלה. ולאחרי שמזגו את הכוסות, לבש הסגן צורה של בינה יתרה, בתוך דממת ההקשבה הכללית, ואמר:

– מר סטֵיפֶל.

– סיר – פתח ואמר האדם הגוץ בקומו – אני חפץ לפנות בדברים שיש לי להגיד, אליך, ולא אל הנשיא הנכבד שלנו, יען כי הנשיא הנכבד שלנו הוא במדה ידועה – אפשר לאמר: במדה מרֻבּה – נושא־הענין, שעליו אני רוצה לדבר, או גם ל – ל –

– לברר – חש לעזרתו מר י’ינגל.

– כן, לברר – שָׁנה הנואם הגוץ – אני מודה לידידי הנכבד, אם רק יַרשני לכנותו כך (ארבע “שִׁמעו”! ו“כמובן” אחת מצדו של מר י’ינגל), בעד הערתו. סיר, אני איש דילי – דינגלי־דילי (מחיאות־כפים). אינני יכֹל לִטול לי את הכבוד להיות נפש אחת מאוכלוסי מוגלטון; וגם אודה בתם־לבב, כי אינני רודף כלל אחרי הכבוד הזה, ואני אגיד לכם מדוע (שמעו!). אני מוכן ומזֻמן לתת למוגלטון כל הכבוד והיקר, הראוי להנתן לה, שהרי באמת זכיותיה ויתרונותיה רבים ועצומים מספור וגלוים וידועים לכל. אבל, רבותי, בשעה שאנחנו זוכרים, כי מוגלטון ילדה לנו את דומקינס ואת פודיר, אל־נא נשכח, כי דינגלי־דיל יכֹלה להתפאר, שבה יצאו לאויר העולם אנשים כלופי וסטרוגלס (קריאות התפעלות ומחיאות־כפים סוערות). אל־נא יחשדוני, שאני מתכַּוֵּן להפחית את כבודם ותהלתם של הג’נטלמנים, שהזכרתי בראשונה. אדרבה, אני מקנא בהם על רגשי־האֹשר, שהם מרגישים בודאי ביום הגדול הזה (מחיאות־כפים). כֻּלכם יודעים בודאי את תשובתו של אותו האיש, – אשר לפי המבטא הווּלגרי “הוקיע” את עצמו בחבית – לאלכסנדר מוקדון: “אלמלא הייתי דיוֹגיניס, הייתי חפץ להיות אלכסנדר”, כמדֻמני, שאותם הג’נטלמנים שנקבתי בשמותם יכֹלים לאמר: “אלמלא הייתי דומקינס, הייתי חפץ להיות לופי; אלמלא הייתי פודיר הייתי חפץ להיות סטרוגלס” (קריאות־התפעלות). אבל, רבותי המוגלטונים, האם רק בקריקיט לבד מצטַיְנים שני בני־עירכם אלה? האם לא שמעתם מעולם, כי דומקינס והחלטה תקיפה הם שמות נרדפים? כלום לא למדו אתכם מעולם לצרף את השם פודיר עם זכות הקנין הפרטי? (מחיאות־כפים). האם לא באתם מימיכם בהלחמכם לחרותכם, למשפטכם ולזכיותיכם הפרטיות, לידי פקפוק ויאוש, ואם גם רק רגע אחד? ובשעות רעות כאלה, האם לא לִבה זכרון שמו של דומקינס את האש, שהיתה קרובה לכבות בלבבכם? וכלום לא הספיק דבור אחד מפיו של האדם הגדול הזה לפחת אותה לשלהבת גדולה, כאִלו לא שקעה מעולם? (קריאות נלהבות). רבותי, אני מציע להקיף בקריאות־התפעלות ובמחיאות־כפים עצומות את שני השמות המחֻברים “דומקינס ופודיר”.

האדם הגוץ כלה לדבר, ומיד התחילה החבורה בקריאות ובתרועות ובדפיקות וחביטות על השלחנות, שנמשכו בהפסקות קצרות, כל אותו הערב. ברכות־הכוס, ה“טוֹסטים”, רבו עד לאין־מספר. מר לופי ומר סטרוגלס, מר פיקוִיק ומר י’ינגל, כֻּלם זכו, בזה אחר זה, לתהלות ותשבחות, שאינן ראויות להם כלל, וכֻלם בזה אחר זה, השיבו תודות על הכבוד שנעשה להם.

באותה התלהבות, אשר בה התמכרנו לעבודתנו הנעלה הזאת, היינו מתמלאים רגשי־גאון, שאין להביע במלים, והיינו מֻבטחים שעשינו דבר, המזַכה אותנו לאל־מות (שאנחנו מחֻסרים עתה), אִלו יכֹלנו לתת לקוראינו הוָתיקים לכל־הפחות ראשי־פרקים מן הנאומים, שנשמעו באותו הערב. אמנם מר סנודגרס העלה על דפי פנקסו, כמשפטו תמיד, המון רשימות, שהיו עלולים בודאי להמציא לנו חֹמר רב־הערך בנִדון שלפנינו; אך מפני אש־דברנותם הנלהבה של הנואמים או מפני הפעֻלה הקודחת של היין, רעדו כל־כך ידי הפַיְטן, ברשמו את הדברים, שכתָבו נעשה מטֹרף עד לבלי קרוא, וכן גם סגנונו. רק בעמל כבד מאד, ביגיעת־מֹח עצומה, עלתה בידינו למצוא באותיות אחדות איזה דמיון לשמות הנואמים; וכמו־כן הצלחנו לברר איזה קטע של פזמון (שהושר, על־פי השערתנו, על־ידי מר י’ינגל), אשר בו חוזרים חלילה המלים “אגן”, “מרתיח”, “אֹדם”, “בהיר”, ו“יין”. וכמדֻמה לנו, כי באותיות המטֹרפות שבסוף הרשימות יש למצוא בקֵרוב, את המלים “עצמות”, “צלי”, “צונן”; אבל יען כי המסקנות, שהיינו יכולים להוציא מן הרמזים הללו, אינן סוף־סוף אלא השערה בעלמא, לכן איננו רוצים להודיע בקהל את מחשבותינו הפרטיות בנִדון זה.

ועל־כן מוטב שנשוב אל מר טופמן. ובטרם נפָּרד מעל החבורה העליזה, נודיע רק זאת, כי רגעים אחדים לפני חצות־הלילה הושר במקהלה באותה האספה של נכבדי דינגלי־דיל ומוגלטון בהתלהבות עצומה הזמר הלאֻמי הפיוטי הזה:

לֹא נָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ עַד מָחָר,

לֹא נָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ עַד מָחָר,

לֹא נָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ עַד מָחָר,

עַד אַשֶׁר יאוֹר הַבֹּקֶר!

 

פרק ח: מראה בעליל, כי דרכי האהבה האמתית אינם ישרים כמסלת-הברזל.    🔗

הבדידות הגמורה של דינגלי-דיל, מציאותן של בריות רבות כל-כך מהמין היפה ודאגתן והשתתפותן וחמלתן שהראו לנפצע, הועילו יחדו לפַתח ביתר-עז אתן ההרגשות הרכות, אשר נטע הטבע עמֹק עמֹק בלב מר טריסי טופמן, ואשר עתה, כנראה, נועדו להתרכז על נפש אהובה אחת. העלמות הצעירות היו יפות ונעימות, נמוסיהן לוקחי-לב, ומזגן בלי דֹפי; אבל בגילן הרענן חסר להן, כמובן, אותה החשיבות שבארשת הפנים, של הדודה-הבתולה, אותה “אל-תגע-בי” שבדרך הלוכה, אותו ההוד שבמבטי-עיניה, שבגללם היתה מצֻיָנה בעיני מר טופמן מכל הנשים, אשר חזה בימי-חייו. ברור הדבר, כי היה איזה יחס של קרֵבות בן טבע שניהם, איזה דמיון מיֻחד בין נשמותיהם, איזה קשר מסתורי בין לבותיהם. השם שלה היה המלה הראשונה, שפרץ מפיו של מר טופמן, כששכב פצוע על העשב; וצחוקה ההיסטירי היה הקול הראשון, שפגע באזניו כשהובא הביתה. אבל, האם באה התרגשותה זו מתוך רֹך-נפשה וחמלתה הרַבה בכלל, שבתור אשה רחמניה היתה מראה במקרה כזה לכל אדם, או שהתפרצה מתוך הרגשה יתר חמה ויתר סוערה, שרק הוא לבד, מכל האדם אשר בארץ, יכֹל להעיר ולעורר בקרבה? אלה היו הספקות שנקרו במוחו, כששכב סרוח על הספה; אלה היו הספקות, אשר החליט לבררם ולשים להם קץ בלי אִחור ודִחוי.

היה ערב, איזבל ואימיליה יצאו לטַיֵל עם מר טרונדל; הגבירה הזקנה החרשת נרדמה בכורסה שלה, ומחדר-הבִּשול הרחוק עלה קול נחרתו המוֹנוֹטוֹנית של הבחור השמן; המשרתות הבריאות והתאוָניות עמדו בחבוק-ידים ליד השער, נהנו מזיו-הערב הנעים ומתענֻגות של עגבנות פרִימִיטִיבית עם פועלים אחדים, בהמות-גסות, שעמדו בפֶרמה. ובאולם-האורחים ישב לו הצמד המעַנין, עזובים לנפשם, נשכחים מכל ושוכחים את הכל, ומהרהרים אך איש ברעהו: בקִצור, הם ישבו כזוג של נעלי-יד מקֻפל בדקדוק – קשורים זה בזה.

– אני שכחתי את פרָחי – אמרה הדודה-הבתולה.

– השקי-נא אותם עתה – יעץ מר טופמן בלשון של פתוי.

– אבל דואגת אני, פן תאחזך צנה באויר הערב – טענה הדודה-הבתולה בחבה ורֹך.

– לא, לא – קרא מר טופמן בקומו – אדרבה, זה ייטיב לי. הרשיני-נא לְלַוֹתֵך.

הבתולה התעכבה קצת לתקן את חִתול-הכתפה, אשר בו שומה זרועו השמאלית של הצעיר שלה, ואחר אחזה בימינו ותובילהו הגנה.

בקצה הגן עמדה סֻכה של סִמלק, קפּרִיפוליוּם וצמחים משתרגים – אחד מאותם החביונות הנעימים, שהכפריים הטובים ומיטיבים מקימים לרַוחתם ולהנאתם של העכבישים.

הדודה-הבתולה לקחה מאחת הפנות קנקן-השקאה גדול ואמרה לעזוב את הסֻכה. אך מר טופמן עצר בעדנה, משך אותה אל ספסל והושיבה על-ידו.

– מיס ורדל! – לחש מתוך אנחה.

הדודה-הבתולה הזדעזעה כל-כך, שאבני חצץ אחדות, שנפלו במקרה לתוך הקנקן האדֹם התחילו מתנדנדות ומשתקשקות בקול משֻׁנה.

– מיס ורדל! – חזר ולחש מר טופמן – הנך מלאך!

– מר וופמן! – קראה רחל והתאדמה כקנקן אשר בידה.

– כן, כן – אמר הפיקויקאי הנמלץ – נפשי יודעת זאת מאד.

– כל הנשים הן מלאכים לפי-דבריכם – דובבה הבתולה כמתלוצצת.

– אם-כן, למי אדַמה אותך? מי ישוה ומי יערך לך? – ענה מר טופמן – וכי יש בעולם אשה אחת הדומה לך? במי אוכל לקוות למצוא התחברות יקרה של לב טוב ויֹפי, כאשר מצאתי בך? במי אוכל לבקש ולמצוא – הוֹ!

כאן הפסיק מר טופמן ויחבק את היד, התופשת באגנו של הקנקן המאֻשָׁר.

הבתולה הסבה את ראשה מנגדו, ושפתיה דובבו בלחישה:

– הגברים הם רמאים גדולים כל-כך.

– כן הם באמת – קרא מר טופמן – אך לא כֻלם. לכל-הפחות יש אחד, אשר לא יבגוד ולא ישתנה לעולם – איש אשר ישמח להקדיש את כל חייו לך ולאשרך – איש החי רק באור-עיניך – הנושם רק בחן-צחוקך – הנושא את סבל-החיים הכבד רק למענך ובשבילך.

– אִלו נמצא איש כזה! – אמרה הבתולה.

– אבל הוא נמצא! – הפסיק אותה מר טופמן הנלהב – הוא ישנו במציאות הנהו לפניך, מיס ורדל!

ובטרם תספיק הדודה-הבתולה לנחש, את אשר הוא אומר לעשות, כבר כרע על ברכיו לרגליה.

– מר טופמן! קום-נא, קומה! – קראה רחל.

– לא אקום עד עולם! – באה תשובתו המֻחלטת – הו רחל!

והוא אחז בידה והדביקה אל שפתיו, והקנקן נשמט ונפל לארץ.

– הו רחל! אִמרי, שאַתּ אוהבת אותי.

– מר טופמן – ענתה הבתולה, בהסבה את עיניה מנגדו – אינני יכֹלה להוציא מפי את המלים שאמרת; אבל – אינני מתיחסת לך בשויון-רוח.

אך שמע מר טופמן את ההודאה הנעימה הזאת, וימהר לעשות את אשר האיצו בו הרגשותיו והתפעלותו, ומה שהכל עושים, מסתמא, במקרים כאלה, לפי השערתנו (כי ידיעתנו במקצוע זה היא מעטה ודלה מאד). הוא קפץ ועמד על רגליו, חבק בזרועו את צוארה של הבתולה והעתיר על שפתותיה המון נשיקות רותחות, שאחרי נסיונות קלושים של סֵרוב והתנגדות, כביכול, קבלה אותן בשתיקה ובהסכמה גמורה עד שאי-אפשר להגיד, כמה היה יכֹל להעניק לה עוד אלמלא נרתעה פתאם – לא למראית-עין – וקראה בקול נבהל:

– מר טופמן! אורבים לנו! רואים אותנו! נגלו מצפונינו! נתפשנו!

מר טופמן הביט סביבותיו. בקרבתו עמד בלי-נוע הבחור השמן, ועיניו העגֻלות, האחוזות-תנומה הישירו נֹכח הסֻכה, אך פניו לא אמרו כלום. ואף הבקי היותר גדול בחכמת-הפרצוף לא היה יכל לִמצא בהם שום סמן ורמז לתמהון, לסקרנות או לשום אחת מן ההפעליות, העשויות לסער את לב האדם. מר טופמן הסתכל בבחור הבריא, והבחור הבריא הביט אליו בעיניו הקמות; וככל אשר הוסיף מר טופמן להציץ בריקניות המָחלטת שבפניו של הבחור השמן, כן הֻברר לו יותר ויותר, שהלז לא ראה ולא ידע ולא הבין מכל הנעשה. ומתוך הכרה ודאית זו שאל את הבחור בקול תקיף:

– מה לך פה?

– סעֻדת –הערב מוכנת – ענה הלז במנוחה שלמה.

– זה עתה באת? – שאל מר טופמן ועיניו בחנו אותו במבט חודר.

– זה עתה – ענה הבחור הבריא.

מר טופמן נעץ בו שוב את עיניו, אבל לא הרגיש בו אף נדנוד-עפעפים-כל-שהוא, ואף לא שום שנוי ברשמי-פניו.

אז השליב מר טופמן את ידו תחת זרועה של הבתולה שלו, וישימו פעמיהם אל הבית, והבחור השמן הלך אחריהם.

– הוא אינו יודע מאומה מכל הדבר – לחש מר טופמן באזני רעיתו.

– כן, לא כלום – קִיְמָה רחל.

מאחריהם נשמע קול משֻׁנה קצת, כקול-צחוק כבוש למחצה. מר טופמן פנה לאחור במבט קשה. אך לא; אי-אפשר שזה היה צחוקו של הבחור השמן; בכל פרצופו הגדול לא נראה אף רמז לעליצות או לכל הרגשה שהיא.

– הוא התנמנם בודאי כל אותה העת – לחש מר טופמן.

– בלי שום ספק – ענתה הבתולה המאֻשרה.

ושניהם מלאו פיהם צחוק.

ואולם מר טופמן טעה. בפעם הזאת, כיוצא מן הכלל, לא התנמנם הבחור הבריא. הוא היה עֵר – ער מאד לכל הנעשה.

סעֻדת-הערב עברה בלי שום נסיון לשיחה כללית. הגבירה הזקנה הלכה לישון; איזבל ורדל היתה נתונה כֻלה רק למר טרונדל לבדו; הבתולה הזקנה שָׂמה את כל מַעיניה רק במר טופמן; ומחשבותיה והרהוריה של אימיליה היו, כפי-הנראה, “מחוץ למחנה”, - אפשר שפרחו להם אל מר סנודגרס.

עברה השעה האחת-עשרה – השתים עשרה – וגם השעה הראשונה אחרי חצות-הלילה, והג’נטלמנים עוד לא שבו הביתה. על כל פנים נראו אותות דאגה וחרדה. אולי התנפלו עליהם לסטים ושדדו אותם והציגום ככלי-ריק? האם צריך לשלוח אנשים עם פנסים אל כל הדרכים, שהם עלולים לשוב בהם? או אולי – הס! האזינו! הנה הנם! מה זה עצָרם זמן רב כזה? הנה גם קול זר! קולו של מי הוא?

כל המסֻבים רצו אל חדר-הבשול, ששם הופיעו זה עתה החוגגים העליזים, ומיד הֻברר להם כל הענין למַדי.

מר פיקוִיק עמד לו נשען אל המזנון, ידיו תחובות לו בכיסי-מעילו ומגבעתו שמוטה לו על עינו השמאלית, והוא מנענע את ראשו ימינה ושמאלה, ועל פניו מופיעות בלי-הרף בנות-צחוק נעימות וחביבות ועליזות עד-מאד; ואין לדעת בשביל מה הן באות ולמי הן מכֻוָנות. מר ורדל הזקן, עם פני-להבים, עומד ומחבק בחבה יתרה את ידו של איזה ג’נטלמן זר, ומגמגם שבועות והבטחות של אהבת-עולם. מר וינקל מסתמך על ארון-השעון העתיק, כדי לשמור את שווי-המשקל של גופו “המֻטל בספק” ובקול רפה הוא ממטיר אָלות וקללות וחרמות על ראשו של כל אחד מבני-הבית, אשר ימָלך להשיאו עצה ללכת לישון.

ומר סנודגרס השתקע בכורסה, וכל רשמי-פניו מלאים חיים הביעו את הצער והיאוש היותר גדול, שאפשר לבן-אדם לצַיֵר בדמיונו.

– האם קרה אתכם דבר-מה? שאלו שלש הנשים פה-אחד.

– לא כלום – ענה מר פיקוִיק – "אנחנו – אנחנו הננו – בחיים ושלום – ורדל, אני אומר שאנחנו שלמים ובריאים – האין זאת?

– פשיטא! – ענה בעל-הבית העליז – יקירותי שלי, זהו ידידי, מר י’ינגל, ידידו של מר פיקויק – מר י’ינגל בא אלינו להתארח אצלנו זמן-מה.

– האם קרה דבר-מה את מר סנודגרס? שאלה אימיליה בדאגה יתרה.

– לא-כלום, גברתי – ענה הזר – סעֻדת רֵעים לכבוד הקריקיט – חבורה נהדרה – זמירות מצֻינות – יין-אופורטו ישן – גם בוֹרדוֹ טוב – טוב מאד – יין, גברתי – יין.

– זאת לא פעֻלת היין – דובב מר סנודגרס בקול רצוץ – לא היין, אלא האִלתִית. (במקרים כאלה, כידוע, מאשימים את כל דבר שבעולם, רק לא את היין).

– האם לא מוטב, שילכו כלם לישון, גברתי? – יעצה המשרתת אֶמה – שנים מן הפועלים יוכלו לשאת את הג’נטלמנים לחדריהם.

– אני לא אלך לישון – הודיע מר וינקל בתקיפות מיֻחדת.

– שום פועל חי לא ישא אותי – אמר מר פיקויק ביתר-עז, ומיד שב לחַיֵך כבראשונה:

– הוראַ! – גמגם מר וינקל בשפה רפה.

– הורא! – ענה מר פיקויק כהד לעֻמתו, וישלך את מגבעתו ארצה ואת משקפיו זרק באויר, ויצחק בכל-פה על “הלצה” זו.

– “יֻתן לנו – בקבוק – אחר” – צוח מר וינקל: התחיל בקול רם מאד וסִיֵם בלחישה מגמגמת. בעוד רגעים מועטים הוריד ראשו על חזהו, ובהוסיפו לגמגם את החלטתו התקיפה, שלא ילך לישון, ואת הבעת-צערו האכזריה על אשר “לא עשה כָלה את טופמן הזקן” היום בבקר, התנמנם וירָדם; ובמצבו זה נשאוהו לחדרו שני ענקים צעירים תחת השגחתו הפרטית של הבחור השמן. לטפולו המיֻחד של זה האחרון הִפקיד עוד מעט גם מר סנודגרס את גופו הפיוטי. מר פיקוִיק קבל ברצון את זרועו של מר טופמן, שהושיט לו זה והתעלם לו בשתיקה, בחַיְכו עוד יותר מבראשונה. ומר ורדל, לאחר שנפטר מכל בני-ביתו בברכת פרֵדה חמה ורכה ומֻרגשת, כאִלו הוא עולה לגרדום, זִכּה את מר טרונדל בכבוד המיֻחד, להובילו למעלה אל חדרו, ובצאתו התאמץ לשוא ללבוש צורה של חגיגיות וחשיבות.

– מה נורא המחזה הזה! – קראה הדודה-הבתולה.

– פשוט גֹעל-נפש! – מלאו אחריה שתי העלמות.

– “איֹם – איֹם!” – קִיֵם מר י’ינגל ברצינות גדולה (הוא אמנם היה יתר על כל אחד מבני-החבורה, בבקבוק וחצי, לכל-הפחות) – “מאד נתעב – מאד!”.

– אך זה איש-חמודות! – לחשה הבתולה באזני מר טופמן.

– וגם טוב תֹאר! – העירה אימיליה ורדל.

– כן, באמת – קִיְמָה הדודה.

מר טופמן נזכר באלמנה הרוצ’יסטרית ודאגה באה בלבו. והשיחה הכללית, שנמשכה אחרי-כן כחצי-השעה, לא היתה גם היא עשויה להרגיע את רוחו. האורח החדש דבר באין-הפוגות, ומִספר האנקדוטות המרֻבות שלו, לא השיג את כַמוּת החלקות והמחמאות אשר פזר לכל הגבירות. מר טופמן הרגיש, כי במדה שפּוֹפּוֹלריותו של מר י’ינגל הולכת ומתגברת, בה במדה הולך הוא ושוקע בצל. צחוקו היה עתה מעֻשה ובדיחות-דעתו מלאכותית. ולאחרונה, כאשר הניח את רקותיו הקודחות על כרי-המטה, חשב בתענוג אכזרי, כמה גדולה היתה גהת-רוחו. אִלו היה ראשו של מר י’ינגל בשעה זו בין הכסת ובין המזרון.

ביום-המחרת קם הזר הזריז בבֹקר-השכם, ובעת אשר חבריו שכבו עוד במטתם, עיפים ומדכאים ממשתה-ההוללות של אמש, השתדל הוא, וגם הצליח, לשעשע ולבדח את הנשים הכבודות על שלחן-הבֹקר. השתדלותו זו עלתה בידו כל-כך, עד שגם הגבירה הזקנה, החרשת האיצה בנכדותיה למסור לה בדיוק, בעד שפופרת-הדבור, שתים, שלש מהלצותיו המֻבחרות, ואף הואילה בגֹדל חסדה להעיר לדודה-הבתולה, כי הוא, י’ינגל, צעיר חצוף ולץ גדול, - עתה,שהסכימו לה כל בנות-ביתה, המסֻבות שם באותה שעה.

בבקרים היפים של ימי-הקיץ היה מנהגה של הגבירה הזקנה לשהות זמן ידוע באותה הסֻכה, אשר בה גלה מר טופמן את רגשותיו הסוערים. והדבר היה נעשה בסדר כזה: קֹדם-כל היה הבחור השמן גומל מעל יתד שמאחרי דלת חדר-משכבה מין כפה או כבינה של אַטלַס שחור, מעטפה חמה, ומקל עב עם גֻלה מרֻוַחת על ראשו. אחרי-כן היתה הגבירה הזקנה חובשת לראשה בדקדוק מיֻחד את הכבינה, ומתעטפת יפה-יפה במעטפה, ואז היתה נשענת בידה האחת על מַטה-עֻזה, ובשנית- על כתפו של הבחור הבריא וצועדת לה בנעימות ובמתינות אל הסֻכה, ששם היה הבחור השמן עוזב אותה לשבת ולֵהָנות מזיו-הבֹקר באויר הצח, ומקץ חצי-השעה היה שב אליה ומובילה הביתה.

הגבירה הזקנה אהבה מאד את הדיוק והסדר והקביעות. ומפני שבמשך שלשה קיצים רצופים נשתמר הסדר הזה בדיוק בלי שום שנוי כל-שהוא, לפיכך השתוממה לא-מעט באותו הבֹקר, בראותה, כי הבחור השמן, תחת להתרחק מן הסֻכה כמשפטו תמיד, צעד רק פסיעות אחדות מחוץ לה, הביט בדאגה אל כל עֵבר, ומהר ושב אליה כמתגנב, כשפניו מביעים סודות ומסתורין.

הגבירה הזקנה היתה פחדנית – כרֹב בנות-גילה – וברגע הראשון נצנץ במוחה הרעיון, כי הבחור הנפוח מתכַוֵן לשלוח בה יד, כדי לרכוש לו את המעות הקטנות הנמצאות בכיסה. היא אמרה לצעק לעזרה, אבל רֹב-שנים ורֹב-מחלות שללו ממנה זה כבר את היכֹלת להרים בכח קולה. כי על-כן צמצמה את כל תחבולות-הגנתה בזה, שארבה בעין-פקוחה וברגשי-זועה לכל תנועה ונדנוד של הבחור; וחרדתה לא נפחתה כלל, כאשר נגש אליה קרוב מאד והריע באזנה בקול נגרש, שנשמע לה כקול מאַיֵם:

– גברתי!

והנה נזדמן הדבר, כי באותה שעה התהלך מר י’ינגל בגן, לא רחוק מן הסֻכה הוא שמע גם את קול-התרועה “גברתי”, ומיד עמד תחתיו ועשה אזנו כאפרכסת. ומפני שלשה טעמים עשה כן. ראשונה, משום שהיה סקרן והולך-בטל; שנית, מפני שלא היה כלל מן המדקדקים ביותר בעניני נמוס ודרך-ארץ; ושלישית, מפני שעמד מאחרי השיחים והיה רואה ואינו נראה. ובכן עמד תחתיו והטה אזנו להקשיב.

– גברתי! – הריע שוב הבחור הבריא.

שמע-נא, יוסי – ענתה ברעדה הגבירה הזקנה – הלא ידעת כי אני הייתי לך תמיד גבירה טובה, תמיד התנהגתי אתך בחבה רבה. מעולם לא הטילו עליך עבודה מרֻבה, ותמיד האכילוך די-שבעתך.

זה הנמוק האחרון היה מכֻוָן יפה לרגשותיו של הבחור השמן, היותר נוחים להתפעל. וכנראה נגעו הדברים האלה באמת עד לבו, כי ענה בקול נמרץ:

– יודע אני כי כן הדבר.

– אם-כן אפוא, מה זה אתה אומר לעשות לי עתה? – אמרה הגבירה הזקנה, שתשובתו נתנה אֹמץ בלבה.

– אני רוצה לזעזע את בשרך – ענה הבחור.

תשובה שואפת-דמים שכזו, בתור הבעת-תודה והכרת-טובה, היתה משֻׁנה קצת; ומתוך שהגבירה הזקנה לא יכלה להבין, באיזה דרך יוציא את חפצו זה אל הפֹעל, לפיכך שבו אליה כל פחדיה הראשונים.

– הידעת, גברתי, מה ראיתי אמש בסֻכה זו עצמה? – שאל יוסי המגֻשם.

– הרחמן יצילנו! מה זה? – קראה הגבירה הזקנה, שהתרגשה עוד יותר על-ידי הארשת החגיגית של הבחור הנפוח.

– הג’נטלמן הזר – בעל הזרוע הפצועה – נשק וחבק –

– את מי? אקוה, כי לא את אחת מאמהותינו.

– עוד רע מזאת – הרעים הבחור הבריא באזני הגבירה הזקנה.

– אבל הן לא אחת מנכדותי?

– עוד רע מזאת.

– עוד רע מזאת, יוסי? – קראה הגבירה הזקנה, שחשבה זאת לקצה-גבול האכזריות והגסות – מי-זאת היתה אפוא? אני דורש ממך, יוסי, לקראה בשם!

הבחור השמן הביט סביבותיו בזהירות, ואחרי אשר כלה את בדיקתו, צעק באזני הגבירה הזקנה:

– מיס רחל!

– מה? קראה הגבירה הזקנה בקול צורח – הרם-נא את קולך!

– מיס רחל! הרעים הבחור הבריא.

– בתי?!

הרכנות-הראש המרֻבות, שבהן ענה הבחור הבריא בחיוב על שאלתה, זעזעו כל-כך את לחייו השמנות, עד שדמו למִקפֵּה קרוש שנשא בקערה.

– והיא לא סרבה? – זעקה הגבירה הזקנה.

– “היא השיבה לו את נשיקותיו – בעיני ראיתי” – ענה הבחור השמן. וצחוק-ערמה גם חלף על רשמי-פניו.

אִלו יכֹל מר י’ינגל לראות ממקום-מחבואו את ארשת-הפנים של הגבירה הזקנה לשֵׁמע הדבר הזה, אזי אין כל ספק, שצחוק אדיר היה מגַלה את שכֵנותו הקרובה לבית-הקיץ. אבל הוא לא יכֹל לראות אלא לשמוע, ולאזניו הגיעו רק קטעי-קריאות של כעס, מעין: “בלי רשיוני!” – “בגיל שכזה!” – “אוי לי, זקנה אֻמללה!” – “לוא המתינה לכל-הפחות עד לאחרי מותי!” – ואחרי-כן שמע את קול צעדיו הכבדים של הבחור הבריא, המַגרס במגפיו את אבני-החצץ בשובו הביתה ובעזבו את הגבירה הזקנה לנפשה ולצערה.

אפשר, שזה היה רק מקרֶה נִפלֶה. אבל עובדה היא, כי חמשה רגעים אחרי שבא מר י’ינגל למינר–רם בליל אתמול, כבר גמר בדעתו לשים מצור על לבה של הדודה-הבתולה, בלי אִחור. הוא היה פקוח-עין ובעל-נסיון למדי, בשביל להרגיש, שהליכותיו הנחפזות ומנהגיו החפשיים אינם כלל וכלל אי-רצויים לנפש היפה, אשר הוא יוקש לה; וגם היו לו כמה וכמה נמוקים לחשוב בה, שיש לה הקסם היותר מפליא לעשות: נדוניא יפה, המבטיחה לבעליה חיים מרֻוָחים ובלתי-תלויים בדעת-אחרים. כי-על-כן נצנץ תכף הרעיון במוחו, כי חוה היא לו והכרחיות מֻחלטת, להגות מן המסלה את איש-תחרותו, ומיד גמר בלבו לאחוז בלי דחוי בתחבולות, מכֻוָנות לתכלית הנכספה הזאת. פילדינג אומר, כי האיש הוא אש, והאשה – נעֹרת, והשטן עושה לו שחוק לקרבם ולהציתם. ומר י’ינגל ידע גם הוא, כי אנשים צעירים הם לדודות בתולות כגז בוער לאבק-שרפה, ועל-כן החליט להשתדל לקרב את הנפץ, בלי אבוד זמן מלְֵא הרהורים על-אודות החלטתו החשובה הזאת, זחל ממארבו ובסתר-השיחים שלצדי הנתיב התגנב אל הבית. וכפי-הנראה החליטה גם ההצלחה עצמה להועיל לו להפיק זממו. הוא ראה מרחוק, כי מר טופמן ושאר הג’נטלמנים יצאו מן הגן בעד השער שמן הצד, ואף ידע, כי העלמות הצעירות הלכו להן לטַיֵל תכף לאחרי ארֻחת-הבֹקר. ובכן, פתח פתוח לפניו.

דלת חדר-האֹכל היתה פתוחה למחצה. הוא הציץ לתוך האולם. הדודה-הבתולה ישבה לפני מלאכת-רקמה. הוא השתעל; היא נשאה את עיניה ותחַיֵך. פקפוקים והתישבות מרֻבה לא היו לפי רוחו של מר אלפריד י’ינגל. הוא שׂם את אצבעו על שפתיו ברמז של סוד, נכנס החדרה ונעל את הדלת אחריו.

– מיס ורדל – אמר ברצינות מלאכותית – "סלחי לי את חֻצפתי – הֶכֵּרות קצרה – לא עת עתה לנמוסים וצירימוניות – הכל נתגלה!

– סיר! – קראה הדודה-הבתולה, שהתחילה חושדת בו, שנטרפה דעתו עליו.

– הסי! – אמר מר י’ינגל בלחישה תיאטרונית – "הבחור המגֻשם – הפרצוף של פשטידא – העינים העגֻלות – נבל!

ועל כל מלה ומלה נענע בראשו להדגשה מיֻחדת, והדודה הבתולה התחילה רועדת מהתרגשות וחרדה.

– כפי-הנראה הנך מתכַוֵן ליוסף, סיר? – אמרה בהתאמצות עצומה להתראות כשלֵוה ושוקטה.

– כן גבִרתי – ארור זה הבחור יוסי! – כלב מלשין, יוסי! – הגיד לגבירה הזקנה – הגבירה הזקנה מלאה חמה – זועמה – יצאה מדעתה – הסֻכה – טופמן – חבוק ונשוק – וכל כיוצא בזה – הו, גברתי – מה?

– מר י’ינגל! – קראה הדודה הבתולה – אם באת להעליבני - -

– לא כלל – לא עלתה על דעתי כל-עִקר – באזני שמעתי כל אותו הספור – באתי להזהירך מן הסכנה – להציע לך את שֵׁרותי ועזרתי – לשים קץ לרכילות – אך אין דבר – את חשבת זאת לעלבון – הנני הולך לי –

והוא הפנה את שכמו כמתכַוֵן לצאת מן החדר באמת.

– מה אעשה אפוא אני! – קראה הבתולה האֻמללה ותתן בבכי קולה – הלא אחי יתעבר עד להשתגע.

– בודאי ישתגע – חרפה – פגיעה בכבודו!

– הוי, מר י’ינגל! מה אומר ומה אגיד אני? – זעקה הדודה הבתולה מתוך יאוש.

– אמרי, שהבחור השמן ראה כל זה בחלום – ענה מר י’ינגל בקרירות.

קרן-אורה של תקוה. רֶוח והצלה, זרחה בלבה של הבתולה, לשֵמע העצה הזאת. מר י’ינגל הרגיש בדבר, וימהר להשתמש בזה לטובתו.

– אַה – אין דבר קל מזה – פרחח פוחז – אשה נעימה – הנער השמן ילקה – בך יאמינו – קץ לדבר – הכל יבוא על מקומו בשלום.

– אין אנו יודעים, אם התקוה להחלץ ממבוכתה האֹפן קל כזה, שִׂמחה אותה כל-כך, או שהכנוי “אשה נעימה” הועיל לגרש את יגונה; אך אם-כה ואם-כה, הנה פניה אדמו מעט והיא שלחה מבט מלא תודה כלפי מר י’ינגל.

– והג’נטלמן החונף, הגונב לבבות, התאנח מעֹמק הלב, נעץ עיניו בדודה הבתולה, שנים, שלשה רגעים רצופים, ואחר הזדעזע ברטט מִּלודרמטי, ופתאם הסב פניו מנגדה.

– כפי-הנראה הנך איש אֻמלל,מר י’ינגל – אמרה הדודה בחמלה רבה – אולי תרשני להביע לך את תודתי, בזה, אשאלך לסִבת צערך, שאשתדל להסירו או להפחיתו, ככל יכלתי?

– הוי! – קרא מר י’ינגל ברטטו שנית – להסירו ולהפחיתו! איך אוכל להנחם, בעת שאַת מעניקה אהבתך היקרה לאיש, שאינו יודע כלל להעריכה – לאיש אשר גם בשעה זו הוא זומם לכבוש את לב בת-אחיה של הבריה הנעלה – אך לא! ידיד הוא, לא אגלה חרפתו. הֱיי שלום, מיס ורנל!

וככלותו את נאומו זה – היותר מחֻבר ו“המשכי” מכל מה שיצא מפיו מימיו – הדביק מר י’ינגל לעיניו את שְׂריד המטפחת, שהזכרנו כבר פעמים אחדות ופנה אל הדלת לצאת.

– עמוד, מר י’ינגל! – קראה הדודה הבתולה בהתרגשות – אתה רמזת בדבריך כלפי מר טופמן, - באר-נא לי את הרמז כל-צרכו.

– עד-עולם לא אעשה זאת! – השמיע מר י’ינגל בקול אומנותי (כלומר: קול תיאטרוני) – לעולם לא!

ובתור מופת חותך, שאין הוא רוצה להחקר עוד בענין זה, חטף כסא ויֵשב סמוך לדודה הבתולה.

– מר י’ינגל – פתחה הבתולה שוב – אני מבקשת ממך, אני מתחננת אליך, לגלות לי את הסוד הנורא על-אודות מר טופמן, אשר אפס קצהו רמזת עליו.

– איך אוכל – ענה מר י’ינגל וינעץ את עיניו בפניה של הדודה – איך אוכל לראות –בריאה נחמדה – עולה לקרבן – לשואף-בצע –

רגע קטן נראה כאלו נלחמות בקרבו הרגשות שונות, מתנגדות זו לזו ושָׂמות מחנק לו, ולבסוף הוסיף בקול נמוך ועמום:

– טופמן שואף רק לכספך.

– הנבל! – קראה הבתולה בחמה עזה. (ובזה הֻתרו ספקותיו של מר י’ינגל: יש כסף לאדונית זו.

– יתר על-כן – הוסיף מר י’ינגל – הוא אוהב אחרת.

– אחרת? – זעקה הבתולה – מי היא זו?

– נערה קטנה – שחורת-עינים – בת-אחיך, אימיליה.

קמה דממה.

בכל העולם כֻלו היתה רק בריה אחת, שהדודה הבתולה התיחסה אליה בקנאה עמֻקה וקשה ועזה כמות – זו בת-אחיה האמורה. ועתה לשֵׁמע השם הזה השתפכה אדמומית עזה על פניה ועל צוארה, והיא הניעה את ראשה דומם בארשת של בוז אין-קץ. לבסוף הרימה את ראשה בגאון, ובנשכה את שפתותיה הדקות אמרה:

– זה אי-אפשר. אינני מאמינה.

– ארבי להם אַת בעצמך – הציע מר י’ינגל.

– כן אעשה.

– שימי לב למבטיו.

– כן אעשה.

– ללחישותיו.

– כן אעשה.

– הוא יֵשׁב אצלה אל השלחן.

– ישֵׁב לו.

– הוא ידבר אליה חלקות ומחמאות.

– ידַבר לו.

– הוא יחזור אחריה ויטפל בה בכל סמני חבה.

– יעש כן.

– ואותך יזניח ולא ישגיח בך כלל.

– אותי יזניח! – צעקה הבתולה – הוא לא ישגיח בי כלל! בי!

– והיא רעדה מחמה וקנאה.

– אַת תִוָכחי בעצמך למראה עיניך? – אמר י’ינגל.

– כן אעשה.

– ואז תַראי את אַפְיֵךְ האמיץ?

– כן אעשה.

– ולא תאבי ולא תשמעי לו עוד?

– עד-עולם לא!

– ואַת תבחרי לך אחר תחתיו?

– כן.

– בַחרי!

ובאמרו זאת נפל על ברכיו ושהה במצב של כריעה חמשה רגעים רצופים – והוא קם על רגליו בתור בחירה של הדודה הבתולה, כמובן בתנאי, שבגידתו של מר טופמן תתברר ותתגלה בלי שום ספק.

מר י’ינגל קבל עליו להוכיח זאת באותות ובמופתים; ועוד באותו יום, בשעת סעֻדת-הצהרים, עלתה זאת בידו. הדודה הבתולה לא האמינה כמעט למראה עיניה. מר טריסי טופמן יָשב אל השלחן ליד אימיליה, קרץ לה בעיניו, לחש באזנה, לא חדל לדבר ולשחוק אתה, על אפו ועל חמתו של מר סנודגרס; ואף לא מלה אחת, לא מבט אחד, לא רמיזה אחת, לא אָצל למלכת-לבו של הערב הקודם.

– אותו הבחור הארור! – הרהר בלבו באותה שעה מר ורדל הזקן, שאמו ספרה לו כבר את כל המעשה הנורא – אותו הבחור הארור! אין כל ספק, שהוא היה מתנמנם וראה הכל בחלום. בודאי זה רק חזיון-לבו ודמיונו.

– הבוגד! – חשבה באותה שעה הדודה הבתולה – מר י’ינגל החביב לא רִמָני. הוי, כמה שונאה אני אותו נבל!

כדי לבאר ולהסביר לקורא את השנוי המוזר, שנתהוה פתאם במנהגו של מר טופמן, הננו לשים לפניו את השיחה הזאת, שנשמעה באותו היום לעת ערב בגן. שני אנשים התהלכו שם במשעול מן הצד האחד גוץ ובעל-בטן למדי, והשני רם-קומה ודל בשר. האחד היה מר טופמן, והשני – מר י’ינגל.

בעל הבטן פתח את השיחה בשאלה:

– איך מלאתי את תפקידי?

– על צד היותר טוב! – יפה להפליא- אני בעצמי לא הייתי מיטיב לעשות ממך – לִשנות כן גם למחר – ובכל ערב – עד פקֻדה חדשה.

– וכך רצונה של רחל?

– כמובן – קשה לה הדבר – אבל אי-אפשר באֹפֶן אחר – כדי להעביר שמץ חשד – היא ירֵאה את אחיה – אומרת, שאין עצה ותחבולה אחרת – רק עוד ימים אחדים – הזקנים ירגעו – יֻכּו בסנוֵרים – אז יהיה אָשרך שלם ובטוח.

– היא מסרה לך איזו שליחות אלי?

– אהבה – אהבה עזה – חבה יתרה – התמכרות מֻחלטת, ומה אֹמַר לה בשמך?

– ידידי היקר – ענה מר טופמן התם, בלחצו בהתלהבות את יד “ידידו” – שא אליה את אהבתי העמֻקה – אמָר לה, כמה קשה לי להתחפש ולהתנכר – אמָר לה עוד כיוצא-בזה; אבל הוסף-נא, שאני מכיר ומודה בנחיצותה והכרחיותה של התחבולה, שיעצה לי על ידך היום בבֹקר. – אמר לה, שאני מתפעל מחכמתה וזהירותה ומעריץ את בינתה היתרה.

– כן אעשה. יש לך עוד דבר אליה?

– לא, רק הוסף-נא, שאני מחכה בכליון-עינים לעת אשר אוכל לקראה בפרהסיא כֻּלה שלי, ולא יהיה עוד שום צֹרך במעשה-תעתועים והתחפשות.

– בודאי, בודאי. ומה עוד?

– הוי ידידי! – אמר מר טופמן העלוב, בלחצו שוב את יד חברו – קבל-נא את תודתי החמה על חסדך ואמִתך, וסלח-נא לי, אם חשדתי אותך – ואפילו רק בהרהור הלב – שאתה עלול לעמוד על דרכי כצר ומתחרה. אמר-נא, ידידי היקר, במה אוכל לשלם לך על כל תגמוליך עלי?

– אין כדאי לדַבר על דבר מועט כזה – ענה מר י’ינגל; ופתאם הפסיק, כאִלו נזכר באיזה ענין, והוסיף:

– “בדרך-אגב” – אולי תוכל להלווֹתני עשר ליטרות? – דבר נחוץ מאד – בעוד שלשה ימים אשיב לך.

– כמדמני שאני יכֹל – ענה מר טופמן מתוך לב מלא רגשי תודה – אתה אומר, שתסלק בעוד שלשה ימים?

– רק שלשה ימים – אז יעבור הכל- יוסרו כל המפריעים.

מר טופמן מנה את הכסף על-יד רעהו, והלה שלשל אותם לתוך כיסו, מטבע אחר מטבע, בלכתם יחד אל הבית.

– ובכן הזהר לך – אמר מר י’ינגל – אף לא מבט אחד.

– אף לא רמז כל-שהוא – החמיר על עצמו מר טופמן.

– אף לא מלה אחת.

– אף לא הברה אחת.

– כל מַעיָניך יהיו רק בבת-האח – וכלפי הדודה עדיפה גסות יתרה – הדרך האחת להוליך את הזקנים שולל.

– אשתדל בדבר – אמר מר טופמן.

– וגם אני אשתדל – הרהר מר י’ינגל בלבו; ושניהם שבו הביתה.

ומר טופמן עשה בדיוק כעצת י’ינגל, גם בסעֻדת-הערב של אותו יום, וגם בסעֻדות-הצהרים והערב של שלשת הימים הבאים. ביום הרביעי היה בעל-הבית שמח וטוב-לב עד-מאד, כי בא לידי הכרה מֻחלטת, שמר טופמן חף מכל פשע. כן היה גם מר טופמן, כי מר י’ינגל הגיד לו, כי בקרוב יגיע הדבר אל התכלית הנכספה. כן היה גם מר פיקוִיק, יען כי זה היה מצב-רוחו התמידי. לא כן היה מר סונדרס, כי בו בערה אש-הקנאה למר טופמן. כן היתה גם הגבירה הזקנה, כי היא זכתה בוויכט. כן היו מר י’ינגל ומרת רחל משום סבות חשובות כל-כך לספורנו רב-העלילה, שראוי להקדיש להן פרק מיֻחד.

 

פרק ט: גָלוי ורדיפה.    🔗

השֻלחן היה ערוך לסעֻדת-הערב, הכסאות העמדו מסביב, על דף-המזנון נסדרו יפה שורות של בקבוקים, כוסות ופכים גדולים וקטנים, - בקִצור, הכל העיד על קרבתה של השעה היותר נעימה ועליזה וחברתית “ומִשתאית” שבכל עשרים וארבע השעות של מעת-לעת.

– ואיה רחל? – שאל בעל-הבית.

– כן, ומר י’ינגל? – הוסיף מר פיקוִיק.

– באמת! קרא מר ורדל – נפלאת היא, שלא הרגשתי בחסרונו קֹדם לכן. כמדֻמני, שזה שתי שעות, לכל-הפחות, שלא שמעתי את קולו. אימיליה יקירתי, צלצלי נא בפעמון.

לקול הצלצול הופיע הבחור השמן.

– איה מיס רחל?

הוא לא יכֹל לדעת.

– ואיה אפוא מר י’ינגל?

אינו יודע.

הכל הביטו בתמהון; שהרי השעה מאֻחרת, לא רחוק מחצות הלילה. אך מר טופמן חִיֵך לו בחשאי: הם משוטטים באיזה מקום ומדברים על-אודותיו. האח! זהו מעשה יפה, הלצה מהֻדרה.

– אין בכך כלום – אמר בעל-הבית אחרי הפסקה קצרה – מֻבטחני, שיבואו מיד. בסעֻדת-הערב אינני נוהג לחכות לשום אדם, יהי מי שיהיה.

– זהו מנהג יפה מאד – העיר מר פיקויק – ראוי לתהלה!

– אנא, שבו-נא – הזמין בעל-הבית את אורחיו.

– בודאי! – הסכים מר פיקוִיק.

הכל ישבו אל השלחן.

על השלחן התנוסס נתח כביר של בשר צונן, ומר פיקוִיק קבל ממנו חתיכה הראויה להתכבד. הוא כבר הרים את המזלג אל שפתותיו וכבר אמר לפתוח פיו ולשלח שִׁניו במאכלו החביב, והנה פתאם עלה מחדר-הבִשול שאון קולות בלולים. מר פיקוִיק הפסיק והניח את המזלג על פנכתו. מר ורדל, שעסק בנתוח, הפסיק גם הוא, ומבלי משים הרפה ידו מנצב-הסכין, שנשאר כך תקוע וזקוף בתוך הנתח. הוא הביט אל מר פיקוִיק, ומר פיקוִיק הביט אליו.

במסדרון נשמע קול צעדים כבדים, ופתאם נפתחה הדלת ברעש ואל חדר-האֹכל התפרץ ראשונה אותו האיש, אשר נקה את נעליו של מר פיקוִיק ביום בואו, ואחריו הבחור השמן עם כל המשרתים והמשרתות.

– לעזאזל! מה פשר הדבר הזה? קרא בעל-הבית.

– האם נפלה דלֵקה בפיח-הארֻבה? זאת, אֶמה? – שאלה הגבירה הזקנה.

– לא, סבתא, לא! – צעקו שתי נכדותיה בכל גרונן.

– מה זאת אפוא? – הרעים האדון.

האיש שנקה את הנעלים, נשם ונשף בכדות ובשארית-כחו צעק:

– הם נסעו מזה, אדון! – ברחו בהחבא, אדון!

הכל ראו, כי לשמועה הזאת השמיט מר טופמן את הסכין והמזלג מידו, ופניו חָורו מאד.

– אבל מי נסע מזה? – התקצף מר ורדל.

– מר י’ינגל ומיס רחל, במרכבת-הדֹאר, מן “האריה הכחֹל” שבמוגלטון. הייתי שם בשעת-מעשה, אך לא יכלתי לעצור בהם, על-כן רצתי הנה להודיעך.

– ועל הוצאותי הם נוסעים! – קרא מר טופסן, בקפצו על רגליו בחמת-שגעון – הוא הוציא ממני בערמה עשר ליטרות! – תפשוהו! – הוא רמני, סבבני בכחש! – לא אוכל לשאת זאת! – משפט אדרוש, פיקוִיק! – נקם אקח! – לא אוכל להתאפק!

ובקריאות מרֻסקות ומטֹרפות מעין אלה התרוצץ הג’נטלמן האֻמלל בחדר הנה והנה כמשֻׁגע.

– אל רחום וחנון! – קרא מר פיקוִיק בזועה, בראותו את תנועותיו המשֻׁנות של חברו – הוא יצא מדעתו! ומה נעשה לו אפוא!

– מה נעשה? – אמר בעל-הבית הזקן הבריא, שקלט באזנו רק את הדבור האחרון – רתמו את המרכבה לסוס! אני אסע אל “האריה הכחֹל”; שם אקח לי עגלת-דֹאר וארדוף אחריהם בלי אִחור. איה אותו יוסי הנבל? – קרא פתאם, כאשר רץ האיש החוצה למלא את פקֻדתו.

– הנני, פֹּה, אבל אינני נבל – ענה קולו של הבחור השמן.

– הניחה לי, פיקוִיק, להגיע אליו – צעק מר ורדל, בהשתערו אל הבחור רַע-המזל – הוא קבל שֹׁחד מאותו הרמאי י’ינגל, כדי להוליכני תועה על-ידי ספור-בדותה, מעשה באחותי ובחברכם טופמן. (מר טופמן צנח לתוך כורסה). הניחה לי ואשלם לו כפעלו!

– אחזו בו! אל תתנוהו לגשת אליו! – צוחו כל הנשים; אך גם מתוך צעקתָן נשמעה התיפחותו של הבחור השמן.

– איני רוצה שיאחזו בי! – הרעים הזקן – מר וינקל, כַפך מעלי הרחק! סורה ממני, מר פיקוִיק! הניחו לי ללכת!

באמת מחזה נהדר היה לראות, בשעת מהומה ומבוכה זו, את ארשת המנוחה והשַׁלוה הפילוסופית בפניו של מר פיקוִיק, שאמנם אדמו קצת מהתאמצותו היתרה, בלפתו בזרועותיו בחזקה את מתניו הבולטות מאד של בעל-הבית הבריא, כדי לעצור ברוחו הסוער, בעת שכל הנשים הנאספות שם שרטו וסחבו והדפו ודחפו את הבחור השמן, כדי להוציאו מן החדר. ואך הרפה מר פיקוִיק ממנו, והנה בא האיש והודיע, כי המרכבה רתומה.

– אל תתנו לו לנסוע יחידי! – צרחו הנשים – הוא יהרוג איש באפו!

– אני אסע אתו – מר מר פיקוִיק.

– הנך חבר טוב, פיקויק – אמר בעל-הבית, בלחצו את ידו – אֶמה, תני למר פיקויק מטפחת-צמר לכרוך על צוארו – אבל מהרי-נא.

השגחנה, בנות, על הסבתא, היא אומרת להתעלף. ועתה נחושה-נא, ההנך נכון לדרך?

מכיון שפיו וסנטרו של מר פיקויק נתעטפו ונכרכו בחפזון במטפחת גדולה, ומגבעתו נחבשה לראשו והוּרדה על עיניו, ואדרתו נזרקה לו על זרועו, לפיכך ענה בחיוב.

הם קפצו לתוך המרכבה.

– שַלח את הרסן מעל פניך, תם! – קרא בעל-הבית אל המשרת והעגלה דהרה בין המשעולים הצרים, נתרה בעקבות המסלול ומחוץ לו, התנקפה בגדרות שמשני צדי הדרך, ולרגעים חִשבה להִשבר.

– האם קדמו אותנו הרבה? – צעק ורדל, כאשר הגיעו לשערי “האריה הכחֹל”, שסביבותיו התאסף קהל גדול, אף שהשעה היתה מאֻחרת.

– לא יותר מבשלשת רבעי שעה – ענה כל הקהל פה-אחד.

– הבו עגלה רתומה לארבעה סוסים! חיש-מהר! – את מרכבתי תשלחו מחר לביתי!

– הו, נערים! – קרא בעל-האכסניא – עגלה וארבעה!- הזדרזו!

המשרתים והסוסרים מהרו נחפזו למלא את הפקֻדה. הפנסים התנצנצו בחֹשך, זעיר-שם, זעיר-שם, כשהתרוצצו האנשים הֵנה והֵנה. פּרסות-ברזל של הסוסים השתקשקו על המרצפת הגבנונית של החצר. אופַני העגלה סאנו, כשמשכו אותה מתוך הדין, - בקִצור: שאון והמולה ומהומה אין-קץ.

– ומה? התרתמו את העגלה עד עלות השחר? – צעק מר ורדל בקֹצר-רוח.

– הנה היא יוצאה מן החצר – ענה משרת האֻרוה.

העגלה הוּצאה – הסוסים נאסרו – הרַכָּבים קפצו על דוכנם – והנוסעים ישבו בתוכה.

– זכרו! – שבעה מילין בפחות מחצי-השעה! – צעק ורדל.

– סעו!

הרכבים הטעימו את הסוסים טעם שוטיהם ודרבנותיהם, המשרתים הריעו, הנערים עודדום בקריאות של חבה, העגלה התעופפה כחץ מקשת.

– מצב נאה – אמר מר פיקוִיק בלבו, כשמצא לו רגע של מנוחה לחשוב מחשבות – מצב נאה בשביל הנשיא הראשון של קלוב הפיקוִיקאים, עגלה רעועה ולחה, סוסים משתטים, חמשה-עשר מיל בשעה ובחצות הלילה.

– השלשה, ארבעה מילים הראשונים היה כל אחד מהם שקוע בהרהורי לבו ואיש משניהם לא הוציא מלה מפיו. אך כאשר עברו שטח ידוע, והסוסים הנִחָמים התחילו לדהור כסדרם ולגמא ארץ, נתרחבה עליו דעתו של מר פיקוִיק ממהירות התנועה, ובטוב לבו לא יכל עוד לשבת דומם.

– מֻבטחני, שאנחנו נשיגם – פתח ואמר.

– כן אקוה גם אני – ענה חברו.

– לילה נהדר – העיר מר פיקוִיק, בנשאו עיניו אל הירח הבהיר ברקיע.

– זה רע לנו – השיב ורדל – שהרי הם ישתמשו לטובתם באור הירח, להחיש נסיעתם, ואנחנו לא נהנה מזיוו, כי בעוד שעה יאסוף נגהו.

– זה יהיה בודאי לא-נעים לנסוע בחֹשך במהירות גדולה כזו? – התאוה מר פיקויק לדעת.

– בודאי לא ינעם –ענה חברו בקול זועף.

התלהבותו הארעית של מר פיקויק הצטננה קצת, כשהתחיל חושב על תלאותיה וסכנותיה של האֶכּספיריציה, שקפץ והשתתף בה בפחזות וקלות-דעת שכזו. מתוך הרהוריו אלה העירה אותו תרועה גדולה של הרכבים.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – משך בקולו הרכב הראשון.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – הרעים השני.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – ענהלעֻמתם ורדל הזקן בקול אדיר וחזק, בהוציאו את ראשו ורֻבו בעד חלון המרכבה.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – החרה החזיק אחריהם גם מר פיקויק, באמצו את כל כח-גרונו, אף שלא ידע כל-עִקר מה פֵּרושן וכַוָנתן של הקריאות הללו.

<!– –

– ובעוד הם “יואים” במקהלה, עמדה לה העגלה פתאם תחתה, מה זאת? – שאל מר פיקויק.

– פֹה קורה מבריחה – ענה מר ורדל – וכרגע נשמע דבר על-אודות הבורחים.

אחרי חמשה רגעים של קריאות ודפיקות יצא מסֻכת-הנוטר איש זקן לבוש כתֹנת ומכנסים, ויסלק את הקורה.

– לפני כמה זמן עברה כאן מרכבת-דֹאר אחרת? – שאל מר ורדל.

– לפני כמה זמן?

– כן!.

– כמה? באמת קשה להגיד בדיוק. לא זמן ארֹך, וגם לא זמן קצר – אפשר, כך, בינוני, ממצע.

– האם בכלל עברה כאן מרכבה?

– מה? בודאי! אחת עברה.

– לפני כמה זמן, ידידי? – התערב מר פיקוִיק בדבר – אולי שעה אחת?

– אולי כן הוא – הסכים האיש.

– ואולי שתי שעות? שאל הרכב שעל הסוס העִקרי.

– גם זה אפשר. קשה להכריע – ענה הזקן כמסֻפּק בדבר.

– נסעה ונלכה מזה, רכבים! קרא מר ורדל בזעף – אך לשוא נאבד זמן עם הדיוט זקן זה!

– הדיוט – שָנה הזקן בצחוק-ערמה, בעמדו באמצע השער הסגור למחצה והביטו אחרי המרכבה, המתעלמת מן העין במהירות מרֻבה – לא, ידיד, לא כך כמו שאתה חושב. הנה אבדת כאן עשרה רגעים, וסוף-כל-סוף לא חכמת יותר בנסעך מזה. ואם שאר הנוטרים יֵצאו ידי חובתם, בעד הליטרא שקבלו, באופן לא גרוע ממני, אזי לא תשיג את המרכבה לפני השלג הראשון, זקן קוץ בעל-בטן שכמותך.

– והזקן עוה פניו שוב בצחוק ערמה, הבריח את הקורה כֻלה,שם לסֻכתו ואת הדלת גדר אחריו בבריח.

ומרכבת הרודפים התעופפה הלאה בלי כל מעצור. הירח שקע עד-מהרה, כאשר אמר מר ורדל. שורות של עננים שחורים, שהתפשטו לאט-לאט, זה כבר, על-פני הרקיע, היו עתה לגוש אפל אחד ממעל לראשי הנוסעים. טפות-גשם גדולות התדפקו לרגעים על חלון המרכבה, כאִלו התכַוְנו להקדים ולהודיע לנוסעים, כי שואה קרובה לבוא. הרוח, אשר נשב אל עֵבר פניהם סַעַר עליהם עמודי-אבק בנתיב הצר והיליל נכאים בין העצים אשר לצדי הדרך. מר פיקויק התעטף ביתר הִדוק באדרתו הרחבה, התקין לו מקומו בפנת העגלה ביתר הרְוָחה והשתקע בתרדמה עמֻקה. אך שנתו לא ארכה, כי עד-מהרה נעור על-ידי עמידת המרכבה, צלצול הפעמון וקול אדיר הקורא:

– סוסים! חושו, מהרו!

ובתחנה זו היה שוב עכוב. על הרכבים שבכאן נפלה תרדמה עזה, מסתורית כל-כך שכדי להעירם, צריך היה לבלות חמשה רגעים על כל אחד מהם. שומר-הסוסים שכח פתאם את מקום-המפתח של האֻרוה, וגם כאשר מצא אותו אחרי חפוש מרֻבֶּה, בלבלו שני עוזריו המנמנמים את כלי-הסוסים, ועסק הרתימה נמשך לאין-קץ. אִלו היה מר פיקויק לבדו, אזי היו כל אלה המניעות והעכובים שָׂמִים בודאי קץ לרדיפה; אבל ורדל הזקן לא היה נוח להִכנע וידיו לא רפו על-נקלה. הוא אמץ את כחו ואת ידי העושים במלאכה, בתקיפות והתלהבות, דחף את האחד, הכה באגרוף את השני, הדק היטב את החבק פה ורכס את השנצים שם, עד שהמרכבה נרתמה בזמן קטן הרבה יותר, ממה שאפשר היה לשער לפי המניעות והמפריעים הרבים.

ושוב התחילה נסיעת-החפזון, אבל בתנאים שאינם מעודדים את הרוח כלל. עד התחנה הסמוכה מרחק חמשה-עשר מיל, והלילה אפל, והרוח חזקה, והגשם נתך בזעף. במסבות כאלה אי-אפשר לנסוע במהירות הנכספה, ובאמת כבר עברו שתי שעות אחרי חצות, כשהגיעו אל התחנה הסמוכה; ואולם כאן נראה לעיניהם דבר, שהֶחיה שוב את תקותם ואמץ שוב את רוחם.

– מתי באה הלום העגלה הזאת? – קרא ורדל הזקן, בקפצו ממרכבתו ארצה ובהַראותו על עגלה, שעמדה בחצר-התחנה, ושעוד לא יבש הרפש שעליה.

– זה רק כרבע-שעה, סיר – ענה אחד המשרתים, שאליו ערך ורדל את שאלתו.

– ג’נטלמן עם גבירה? –שאל ורדל בקֹצר-רוח.

– כן, סיר.

– ג’נטלמן רם-הקומה – רגלים ארֻכּות, - גוף דק – לבוש-פרַאק?

– כן, סיר.

– גבירה. לא-צעירה – פנים דקים – גוף כחוש, עור ועצמות?

– כן, סיר!

– אי שמים! הלא זה הזוג שלנו, פיקויק! – הריע הג’נטלמן הזקן.

– הם קווּ להגיע הֵנה הרבה קֹדם לכן, אלא שנשבר להם חִשֻׁר האופן במרכבתם – אמר המשרת.

– הם הם! חי יֻפיטר! – קרא ורדל – הבו לי כרגע מרכבה וארבעה סוסים! עלינו להשיגם עוד בטרם יגיעו אל התחנה הסמוכה. ליטרא לגלגלת, נערים! – הזדרזו אפוא – התעוררו – עושו, חושו, חברים טובים!

ובדברי זֵר? והמרצה כאלה התרוצץ הג’נטלמן הזקן בחצר-הדֹאר, ועסקנותו והתרגשותו גדלה כל-כך, עד שמבלי משים דבקה גם במר פיקוִיק והביאה את האדם הגדול הזה לידי כך, שמרֹב זריזות הסתבכו רגליו בעבות-העגלה, נפל לרגעים בין רגלי הסוסים ואופני-המרכבה וחשב באמת ובתמים, כי בזה הוא מביא תועלת עצומה ומחיש את ההכנות להמשכת הנסיעה והרדיפה.

– נו, קפוץ לתוכה, קפוץ! – קרא ורדל הזקן, בטפסו על מדרגות המרכבה, ויקפוץ לתוכה ויסגור את הדלת בעדו – מהר ועלה! עוּשה, חושה! – ועד שלא הספיק מר פיקוִיק לראות, מה יעָשה בו, כבר הרגיש, שהוא מֻשלך לתוך הפתח השני של המרכבה על-ידי משיכת ידו של ורדל מצד זה ודחיפותיו של המשרת מצד זה – והמרכבה טסה לה.

– אה, עתה אנחנו זָזים – אמר הג’נטלמן הזקן בהנאה עצומה.

והפעם זזו באמת, כפי שהעידו טלטוליו ותנודותיו הבלתי-פוסקים של מר פיקוֳיק, שגופו החשוב התנגש לרגעים או בדפני-העגלה הקשים או בבטנו ובשאר אבריו של בן-לויתו.

– התחזק-נא על מושבך! קרא הזקן השמן, כשראשו של מר פיקוִיק השתקע עמֹק במקטָרנו רחב-הידים.

– מימי לא הרגשתי טלטול עז כזה – התאונן מר פיקוִיק.

– אין דבר – ענהו חברו – זה יעבור בקרוב. ביתר-עז! יתר-עז!

מר פיקוִיק הצטמצם והתבצר בפנתו בכל מיני חזוק וסעד שיכֹל, והעגלה התעופפה עוד ביתר מהירות מבראשונה.

כך נסעו כשלשה מילים; והנה מר ורדל, שהוציא את ראשו בעד החלון, להשקיף בחשכת-הלילה, נרתע פתאם לאחוריו עם פניו, שהֻזו ברפש ובהתרגשות עצומה ונשימה קטועה קרא:

– הנה הנם!

מר פיקוִיק הוציא גם הוא את ראשו, בעד החלון שלצדו הוא. כן: שם, לפניהם, לא הרחק ממרכבתם, דהרה לה עגלה אחרת במעוף כביר.

– דלקו אחריהם! דלקו והדביקום! – צרח הג’נטלמן הזקן – שתי ליטרות לכל אחד מכם, נערים! אל תתנום להתרחק מעלינו. רִדפו אחריהם, רדפו והשיגום!

הסוסים של העגלה הראשונה אמצו את כחותיהם עוד יותר ודהרו כשֵׁדים; ואותם של מר ורדל השתערו אחריהם כסופה.

– אני רואה את ראשו! – שאג הג’נטלמן הזקן, שתקפה אותו שוב חמת-שגעון – לכל הרוחות הרעות שבעולם! אני רואה אותו!

– גם אני! – ענה אחריו מר פיקויק – הוא הוא, הוא ולא אחר!

ואף אמנם לא שגה מר פיקויק ברואה. מבעד חלון העגלה הראשונה נראו בדיוק פניו של מר י’ינגל, מלֻכלכים כֻלם ברפש, שהתיזו האופנים, ומתנועות זרועו העזות כלפי הרכָּבים שלו נִכָּר להדיא, שהוא זֵרֵז אותם להריץ עוד יותר את הסוסים.

התחרות-המרוץ התגברה עד מאד שדות, אילנות, משוכות, חלפו על פניהם כסופה; כל-כך מהירה היתה טיסתם. הם הגיעו כבר עד סמוך לעגלה הראשונה. קולו של י’ינגל, המאיץ בנערים, נשמע בפֵרוש, למרות רעש האופנים. ורדל הזקן היה מלא חמה והתרגשות ומפיו יז קצף. הוא הרעים תריסרים, תריסרים של “נבל”, “רמאי” וכיוצא קריאות-חבה כאלה, קפץ את אגרופו והניע אותו כלפי איש-חרמו. אבל מר י’ינגל ענה על כל חרופיו ואיומיו רק בבת-צחוק של בוז או בתרועת-נצחון, בראותו כי סוסיו, תחת השפעת השוטים והדרבנות, שהעתירו עליהם הרכבים, הגבירו חילים ובמהירות כפולה התרחקו יותר ויותר מרודפיהם.

מר פיקויק הכניס שוב את ראשו לתוך המרכבה, וגם מר ורדל, שכבר עיף ויגע מאד מהתרגשות וקריאות של זֵרוז, עשה גם הוא כמוהו, והנה פתאם טֻלטלו טלטלה עזה על-ידי דחיפה עצומה מאד – נשמע קול-חבטה איֻמה – קול נפץ ושבר – אחד האופנים נעקר ממקומו, והמרכבה התהפכה על צדה.

אחרי רגעי-מספר של מהומה וערבוביא, שבהן אפשר היה להבחין רק בעיטות הסוסים ונפץ זגוגיות, הרגיש מר פיקויק, שיד חזקה סוחבת אותו מתחת לשברי העגלה, וכאשר עמד על רגליו והוציא את ראשו מתוך צוארון-אדרתו הרחבה, ששָׂם לאַל את תועלת משקפיו, אז חזו עיניו את האסון אשר קרם, לכל פרטיו.

ורדל הזקן עמד ליד בן-לויתו. מחֻסר-מגבעת וקרוע-בגדים, ולרגליהם היו מפֻזרים ומפֹרדים שברי העגלה. הרכבים, מנֻולים ומלֻכלכים בטיט ורפש, ומשחתי-המראה מן הרכיבה הנחפזה, הצליחו כבר לכרות את המושכות, עמדו אצל ראשיהם של הסוסים והחזיקו אותם ברסניהם. כמאה צעדים משם והלאה נראתה העגלה האחרת, שעמדה תחתיה לשמע קול-מפלתם. הרכבים השקיפו ממרום שבתם בצחוק-קלסה, שעִוה את פרצופיהם הרחבים, על חבריהם שרדפו אחריהם. ומר י’ינגל הביט בעד חלון מרכבתו, בנחת-רוח גלויה, על המהפכה והשבר.

– הוֹ, הוֹ – הריע החצוף – "איש לא נפצע? – ג’נטלמנים באים בימים – מן הבנין הכבד – הדבר מסֻכן – מאד.

– הנך נבל! – הרעים מר ורדל.

– הַ הַ הַ! – נתן י’ינגל בצחוק קולו, ובקרצו בעיניו בערמה ובהראותו באגֻדלו על תוכה של המרכבה, הוסיף: - אני אומר לכם – היא מרגישה את עצמה יפה – צִותה למסור לכם ברכות-שלומה – מבקשת, שלא תתרגשו ולא תדאגו – חבה יתרה ל“טופי” – אולי תאבו לשבת אצלנו באחורי-המרכבה? – הלאה! נהגו וסעו, נערים!

הרכבים הריצו את הסוסים בשוטיהם, והעגלה עברה בסערה; ומר י’ינגל הוציא ראשו ורֻבו בעד החלון ונפנף, דרך ליצנות, במטפחת-האף שלו לעזובים העלובים.

שום דבר בכל אותו המאורע, ואף לא המהפכה גופה, לא הצליח להרגיז את מנוחת-נפשו הפילוסופית של מר פיקויק. אבל כאשר העיז החצוף, שלָוה כסף מאת חברו ותלמידו הנאמן, לקצר את שמו של זה, דרך בזיון, ולכנותו “טופי”, לא יכל עוד גם האדם הגדול להתאפק. הוא התאדם עד למעלה ממשקפיו, ובנשימה כבדה ובקול נמוך ומרֻסק מהתרגשות אמר:

– אם אפגוש שוב בבן-אדם זה, אזי - - -

– כן, כן – הפסיקו מר ורסל – כל זה טוב מאד. אבל עד שאנחנו עומדים ומשוחחים פה, יספיקו הם לקבל את ההרשאה ולהכנס לחֻפה בלונדון.

– וידום מר פיקויק, ואת שאיפת-נקמתו צפן בחֻבּו, עמֹק עמֹק בסתרי לבבו.

– כמה מכאן עד התחנה הסמוכה? שאל מר ורדל את אחד הרכבים.

– ששה מלים; האין זאת תום?

– כן, מעט יותר.

– ששה מילים ומקצת, סיר.

– אין עצה ואין תחבולה אחרת, פיקויק, עלינו ללכת ברגלינו את המרחק הזה – אמר מר ורדל.

– אין עצה אחרת – ענה אותו האדם הגדול באמת.

– מר ורדל צוה את אחד הנערים לִרְכַּב לפניהם אל התחנה הסמוכה, להזמין שם בעדם מרכבה וסוסים, ואת השני העמיד לשמור את העגלה השבורה. ושני הנוסעים נשאו את רגליהם וילכו, לאחרי שקשרו והדקו יפה את מטפחותיהם מסביב לצואריהם וחבשו היטב את מגבעותיהם לראשיהם, כדי להגן על עצמם ככל האפשר מפני הגשם, אשר אחרי הפסקה קצרה התחיל יורד בזעף.

 

פרק י: ישים לאַל את כל הספקות (אם היו כאלה) על-אודות נקיון-כפיו ושנאת-הבצע של מר י’ינגל.    🔗

עד היום עוד נשארו עומדים וקימים בלונדון מספר פונדקות עתיקים, שהיו לפנים המעון הראשי של הדיליג’נסים המהֻללים, בימים הראשונים הטובים, אשר בהם היו אותם הדיליג’נסים עושים את דרכם ביתר חשיבות וביתר חגיגיות, מאשר בזמן הזה. ואולם אותם הפונדקות ירדו מגדֻלתם זה כבר, ולאט לאט נהפכו למקלט ולמקום-מעמד לעגלות-מסע של יושבי הכפרים הסמוכים. לשוא יבקש עתה הקורא את האכסניות העתיקות הללו בין “שערי הזהב” ו“שוָרי הזהב” ו“צלבי הזהב”, המבליטים כיום את חזיותיהם הנאדרות ברחובות לונדון, המתֻקנים והמשֻׁפרים. אם יחפוץ לפגוש בשרידי עתיקות הללו, עליו לשים פעמיו למבואות היותר אפלים שבחלקי העיר היותר רחוקים ושׁוממים, ושם ימצא אחדים מהם, הממשיכים עֲדַיִן את קיומם בקשיות-עֹרף קודרה בתוך הבנינים החדשים ושאר החדושים הסובבים אותם.

ביחוד בפרבר בוֹרוֹ נשארו לפלֵטה כחצי-תריסר אכסניות עתיקות כאלה, שבהן השתמרו עֲדַיִן כל סִמני חיצוניותם בלי שום שנוי, ואשר הצליחו להנצל גם מבולמוס התקונים והשכלולים של העסקנים הצבוריים, גם משאיפת-הבצע של הספסרים הפרטיים. הבתים העתיקים הללו הם בנינים גדולים, רחבי-ידים משֻׁנים ועקֻמים, עם המון יציעות ומבואות ומסדרונים ולולים ומדרגות, רחבים למדי ועתיקים למדי ואפלים למדי, שיש בהם כדי להספיק חֹמר למאות ספורי רוחות ושדים, אם נניח שבזמן מן הזמנים נבוא לידי ההכרח המעציב, להמציא ספורים כאלה, או שהעולם יאריך ימים כל-כך, עד שיִכלו כל ספורי-האגדות האמתיים, הקשורים עם הגשר הלונדוני העתיק והסביבה שלו.

בחצרו של אחד הפונדקות הללו – זה של ה“צבי הלבן”, שהיה מן המפֻרסמים ביותר בשעתו, - בבֹקר שלאחרי ליל-המאורעות, המסֻפרים בפרק הקֹדם, היה איש אחד עסוק מאד בנקוי זוג של מגפים מן הרפש המרֻבֶּה שעליהם. הוא היה לבוש מקטֹרן גס עקוד עם שרוֻלים של קליקא שחור וכפתורי-זכוכית כחֻלים, מכנסי אטון עב ונעלים ארֻכּות. על צוארו היתה קשורה מטפחת אדֻמה-עזה, קשר רפה, בלי שום כוָנה לאיזה “נוסח” שהוא, ועל ראשו היה עומד בנס ומֻטֶה הצדה כובע לבן ישן. שתי שורות של מגפים עמדו לפניו, האחת מנֻקה והשנית מלֻכלכת, ובכל פעם כשנוסף זוג על השורה של המנֻקים, היה פוסק ממלאכתו רגע קטן ומביט בנחת-רוח גלויה על פרי יגיע-כפיו.

בחצר לא הֻרגש שום שאון והמולה ועסקנות, אותם הסִמנים המֻבהקים של כל מקום-מעמד לדיליג’נסים. שלשה, ארבעה קרונות גדולים, כל אחד עמוס תלי-תלים של סחורות שונות מתחת לחֻפתו הרחבה, עד לגבהו של חלון בדיוטא השניה של בית בינוני, עמדו למעצבה מן הצד תחת מוסך גבוה, שהיה מתוח ממעל לחלקה הקיצוני של החצר. עוד קרון אחד, שכפי-הנראה היה מוכן לנסיעה באותו בֹּקר, העמד במקום גלוי באמצע החצר. שתי שורות של יציעות, זו למעלה מזו, עם מעקות עשויות מלאכה גסה, הקיפו את הבנינים, שמשני צדי החצר, ואליהן פתוחים המון חדרי-משכב. ושתי שורות של פעמונים, המתאימים לאותם החדרים, היו תלוים ממעל לפתח הבִּיאה, וגג משֻׁפע קטן הֵגֵן עליהם מפני הרוחות והגשמים. שתים, שלש עגלות-כפריים קטנות ומרכבות-דֹאר נראו מתחת למוסכים שונים קטנים; ושעטה עראית של פרסות-סוס, או צלצול שלשלאות, שנשמע לפעמים מירכתי-החצר, הודיעו לכל מי שהדבר נוגע לו, כי האֻרווֹת נמצאות באותו מקום. ואם נוסיף על התמונה הזאת עוד מספר נערים מלֻבשי בלוּזות, שישנו על חבילות גדולות וכבדות, ושקי צמר, ועוד דברים כיוצא-בזה, שהיו מפֻזרים על ערמות של תבן, אזי יצאנו לגמרי ידי-חובת תאורה של חצר “הצבי הלבן”, ברחוב הגבוה, בפרבר בורו, באותו הבֹקר.

לקול צלצול חזק של אחד הפעמונים הופיעה על היציע העליון משרתת יפה וקוקטית. היא דפקה באחת הדלתות, ולאחרי שקבלה פקֻדה מפנים החדר, גחנה על המעקֶה וקראה לתוך החצר:

– סם!

– הנני! – ענה האיש בעל-המגבעת הלבנה.

– מספר כ"ב דורש את מגפיו.

– שאל את מספר כ"ב, אם רצונו שיובאו לו מיד, או שימתין עד שיקבלם – באה תשובה של סם.

– חדל לך מדברי-אִוֶלת, סם! – אמרה הנערה בקול מלטף – הג’נטלמן נצרך למגפיו תכף-ומיד.

– טוב מאד, הנך נערה נחמדה בשביל נשף מוסיקלי – ענה מנקֵה-הנעלים – ראי-נא, הנה אחד-עשר זוגות של מגפים, ונעל אחת, ששַׁיֶכת למספר ששה, בעל-רגל העץ. את אחד-עשר המגפים צריך להגיש בשמֹנה וחצי, ואת הנעל – בתשע שעות. מי הוא זה אותו מספר כ"ב, העומד למעלה מן הזמן והסדר? לא, לא; איש איש ותורו, כמו שהיה י’ן קַטש אומר, בתלותו את הג’נטלמנים. צר לי מאד, שאני מֻכרח לתתך להמתין, סיר, אבל בוא אבוא אליך במהרה בקרוב.

ובדברו זאת התנפל האיש לבֶן-המגבעת על מַגף עם שולים מֻפשלות והתחיל משפשף אותו בשקידה כפולה-שמֹנה.

ושוב נשמע קול צלצול-פעמון חזק, וכרגע הופיעה בעלת-האכסניא הזקנה, העסקנית על היציע שמנגד.

– סם! – קראה בעלת “הצבי הלבן” – איהו אפוא אותו העצל, הנרפה – אה,סם, הנך כאן; אם-כן מדוע זה אינך עונה?

– לא מן הנמוס הוא לענות בטרם תכַלי לדבר – השיב סם לא בלשון רכה.

– קח ונקה מיד את הנעלים הללו בשביל מספר י"ז, והביאם אל החדר המיֻחד, מספר חמשה, בדיוטא הראשונה.

ובדברה זרקה בעלת-האכסניא זוג של נעלי-אשה לתוך החצר, ותפן ותתעלם בעסקנות זריזה.

– מספר חמשה – אמר סם, בהרימו את הנעלים, ויוציא מכיסו חתיכת-נתר וירשום על עקבן את המקום שיעדו להן – נעלי אשה וחדר מיֻחד! מֻבטחני, שהיא לא באה הֵנה בעגלת-אכרים.

– היא באה היום בבקר עם ג’נטלמן אחד במרכבה שכורה – קראה המשרתת, שעמדה עֲדַיִן נשענה על מעקֵה-היציע – ואותו האיש הוא הוא שדורש את מגפיו למספר כ"ב, ומוטב שתמהר להתקינם – ויותר לא-כלום.

– מדוע לא אמרת זאת קֹדם לכן? – קרא סם בכעס גדול, בחטפו אותו זוג המגפים מתוך השורה הארֻכה אשר לפניו – דמיתי שהוא אחד מבעלי-שלשה פַינים הקבועים. חדר מיֻחד! בצֵרוף אשה! אם יש בו משהו של ג’נטלמן, הרי הוא שוה לי שילינג ליום, מלבד שכר השליחות.

מזֹרז על-ידי ההרהורים הנעימים הללו התחיל מר שמואל מגהץ את המגפים והנעלים בחשק נלהב ובשקידה נמרצה כל-כך, עד שבעוד רגעי-מספר נוצצו כשמיר שחור, ומיד העלה אותם אל מספר חמשה ודפק בדלת החדר בנחת ובהכנעה.

– הִכנס! – קרא אליו קול-גבר מתוך החדר.

סם השתחוה בקִדה מהֻדרה ויעמוד תחתיו לפני הג’נטלמן והגבירה, שישבו אל השלחן לארֻחת-הבֹקר. לאחרי שהעמיד את המגפים לרגלי הג’נטלמן ימין ושמאל, ואת הנעלים לרגלי הגבירה ימין ושמאל, פנה אל הדלת כאומר לצאת.

– מנקה-המגפים! – קרא אליו הג’נטלמן.

– סיר – ענה סם, בסגרו שוב את הדלת ובאחזו בכף-המנעול.

– היודע אתה – מה שמו של אותו דבר – אה, כן – חברת יודעי דת ודין?

– יודע אני, סיר.

– והיכן היא?

– על ככר בית-תפלת-פויל, סיר. שער מקֻמר, נמוך מאד, מצד אחד בית-מסחר-ספרים, ומצד שני בית-מלון עם שני שומרי-הסף, שהם מין אנשי-בינים, סרסורים, וביחוד שתדלנים מפֹרסמים, להשיג הרשאות לכל הנצרך לכך.

– הרשאות לחתֻנות! – אמר הג’נטלמן.

– כן, שתדלנים להרשאות לחתֻנות – קִיֵם סם – "שני בני-אדם בסנרים לבנים – נוגעים תכף במגבעתם, כשאתה נכנס לפרוזדור – “הרשאה, סיר, הרשאה?” – בריות משֻׁנות, וכן גם בעליהם – ממש כקטגורים של בית-המשפט לדיני נפשות.

– מה זה הם עושים? – חקר הג’נטלמן לדעת.

– עושים? לך, סיר, לא יאֻנה כל-רע. אבל הם מכניסים לראשם של ג’נטלמנים זקנים דברים שלא עלו על לבם כלל. אבי, סיר, היה עגלון בדיליג’נס והניחה לו ירֻשה ארבע מאות ליטרא. הולך הוא אל אותה “החברה”, להתראות עם עורך-הדין ולערוך את הניָרות הדרושים לכך. הולך הוא הָדוּר-נאה – מגפים עם שולים מֻפשלים – צרור-פרחים בלֻלאת-הכפתור – מגבעת רחבת-השולים – מטפחת-צואר ירֻקה – ממש ג’נטלמן. נכנס אל השער המקֻמר, שקוע במחשבות, מה לעשות בכסף הירֻשה – והנה השתדלן לקראתו, נוגע במגבעתו – “הרשעה, סיר, הרשאה?” – “מה אתה סח?” אומר אבי – “הרשאה, עונה השתדלן –”מה לי ולהרשאה כזו?" קורא אבי “מעולם לא עלתה על דעתי כלל” – “ואני חושב, כי היא דרושה לך”, מתעקש השתדלן – אבי עומד תחתיו ומתחיל מהרהר בדבר – “לא”, הוא אומר “לעזאל! כבר זקנתי מהיות לבעל-אשה, ומלבד זה הנני רחב-ידים יתר מדי”, “האֻמנם?” שואל אבא – “אין בכך כלום”, משיב השתדלן, “ביום ב' שעבר השאנו ג’נטלמן עבֶה פי-שנים ממך” – “באמת ובתמים?” שואל אבא – “כאשר אמרתי כן הוא, עונה השתדלן “אתה הנך ממש תינוק לעֻמתו – הנה הדרך, סיר – הכנס-נא” – ובלב בטוח הולך אבא אחריו, כקוף-תרבות אחרי תבת-זמרה, ונכנס ללשכה הדומה למאורה ובה יושב, בתוך ניָרות מזֻהמים וקופסות של פחים, מין פקיד, כביכול, ועושה עצמו כאִלו הוא עסוק עד-מאד. – “אנא, שב-נא, סיר, עד אשר אכתוב את ההרשאה”, אומר אותו עורך-הדין – “תודה רבה” עונה אבא ויושב לו על כסא, ובפה פעור ובעינים פקוחות לרוָחה הוא מציץ אל השמות, הכתובים על הקופסות – מה שמך, סיר?” שואל עורך-הדין – “טוני וֶלֶר”, עונה אבא. – “מאיזו כומְרִיָה?” שואל הלז – “הפראית היפה”, עונה אבא; כי הוא היה מתאכסן באותו פונדק, בנסעו בדרך, ועל-אודות כומריות לא ידע כלום. – “ומה שם הגבירה שבחרת לך?” מוסיף הלז לשאול. כאן נדהם אבא ונתבלבל לגמרי. – “חי נפשי, אם אדע”, הוא אומר. – “אינך יודע? היכי תימצי?” תמה הלה. – “בודאי איני יודע, כמו שאתה אינך יודע”, אומר אבא “אולי אפשר לרשום את השם אחרי-כן?” – “בשום אֹפֶן אי-אפשר!” עונה הלז. – “טוב מאד”, אמר אבא, לאחרי שנמלך קצת “כתוב אפוא מרת קלַרק” “איזו קלרק?” שואל הלז, בטבלו את עטו בדיו. – “שושנה קלרק, מן “המרקיזה גרַנבי”, בדֹרקינג”, מבאר אבא “היא תחפוץ בי, אם אשאלנה – כך דומה אני – אמנם לא דברתי עמה מעולם בנִדון זה, אבל אני בטוח, שהיא תאבה להיות לי לאשה” – ההרשאה נכתבה ונחתמה, ואותה שושנה נאותה לו באמת; ולא אותו בלבד לקחה לה, אלא גם את כל כספו, באֹפן שלא זכיתי לראות אף פרוטה אחת מארבע מאות הליטרא. ביש-גדא שכמותי! סליחה, סיר!" – אמר סם, בכלותו את ספורו – "אבל כשאני נזכר בצערי זה, הריני מדבר והולך ואיני יכֹל להפסיק. כעגלה חדשה, שאופַניה נמשחו יפה.

כאשר כלה לדבר התעכב עוד רגע קטן, לראות אם לא יתנו לו איזו פקֻדה, ואחר יצא מן החדר.

– תשע וחצי – זוהי השעה הנכונה – עתה עת ללכת – אמר הג’נטלמן, שכמובן היה מר י’ינגל.

– ללכת? לשם-מה? – שאלה הדודה-הבתולה בקוקטיות.

– לשם הרשאה, מלאכי, חמדת-נפשי – להודיע בבית-התפלה – כדי שתהיי כֻלך שלי, למחר – ענה מר י’ינגל, בלחצו את ידה של הדודה-הבתולה.

– ההרשאה! – אמרה רחל בהתאדמה – אתה דוחק את השעה כל-כך!

נמהר נחישה – השעות, הימים, השבועות, החדשים, השנים יחלפו כברקים – לאחרי שנהיה מאֻחדים – חץ – רביבים- מכונת-קיטור – לנסיעה בת אלפי סוסים – כאין הם לעֻמת מהירות חיינו, הבאים עלינו לטובה.

– אולי אפשר – אלי אפשר שנכנס לחֻפה לפני בָּקרו של מחר? – שאלה רחל.

– אי-אפשר – בשום אֹפֶן – הכרזה בבית-התפלה – קבלת הרשאה היום – החתֻנה למחר.

– אני מפחדת מאד, פן יגַלה אחי את עקבותינו! – אמרה רחל.

– יגַלה? – הבל-הבלים – טֻלטל ונתנדנד יתר מדי בשבר העגלה – מלבד זה – זהירות מרֻבּה מצדנו – עזבנו את מרכבת-הדֹאר – הלכנו ברגלינו – לקחנו עגלה שכורה – באנו לבוֹרוֹ – המקום האחרון בכל העולם כֻלו, ששם תעלה על דעתו לבקשנו – הַ הַ הַ!- זהו רעיון מצֻין – מאד.

– אל נא תשהה שם זמן-רב – אמרה הדודה-הבתולה באהבה רבה, כאשר תקע מר י’ינגל על ראשו את מגבעתו המעוכה.

– זמן רב אתרחק ממך? – קוסמת אכזריה! –

ומר י’ינגל פזז אליה בשחוק, הדביק נשיקה צנועה על שפתיה, ויֵצא מן החדר ברקוד.

– איש-חמודות! – אמרה הבתולה, בסגרה את הדלת אחריו.

– בתולה זקנה טפשית – אמר מר י’ינגל, בעברו את המסדרון.

קשה לנו לבוא בהגיונות ורעיונות על-אודות תרמיתם של בני-מיננו. כי על-כן לא נרדוף אחרי מחשבותיו של מר י’ינגל, שהעסיקוהו כל עת לכתו אל “חברת יודעי דת-ודין”. לצֹרך ספורנו יספיק להודיע, כי לאחרי שהצליח להִמלט ממוקשי הדרקונים, לובשי הסנרים הלבנים, השומרים את המבוא לאותו המקום המֻקדם, הגיע בשלום אל לשכתו של סגן ההגמון הראשי, וזה ערך לו בלי-אִחור את התעודה הדרושה, כתובה על קלף בנוסח נעים מאד, מאת הארכיהגמון הקַנטרבּורי אל “הנאהבים והנעימים, אלפרד י’ינגל ורחל ורדל, שהוא דורש שלומם בחבה רבה”, וחתן-דנן שלשל בזהירות יתרה את התעודה החשובה לתוך כיס-בגדו ושב על עקביו, בנצחון, לבוֹרוֹ.

ובעוד הוא בדרך והנה שני ג’נטלמנים בעלי-בשר ואחד דק ושחוף, באו לחצר “הצבי הלבן”, והתחילו מבקשים סביבותיהם במבטי עיניהם איזו נפש אדם, אשר אליו יוכלו לפנות בשאלות וחקירות. מר שמואל וֶלר היה עסוק אז בגהוץ של זוג מגפים מֻפשלי השולַים, קנינו הפרטי של כפרי אחד, שבאותה שעה סעד את לבו בארֻחת-בֹקר קלה של שתים, שלש ליטרות בשר-צונן ושני בקבוקי פּוֹרטֶר, כדי להחליף כח אחרי התלאות והעמל הכבד של שוּק בוֹרוֹ.

הג’נטלמן הצנום נגש אפוא אל סם.

– ידידי – פתח ואמר.

– הנך מסתמא מחברת “שואלי חנם” – חשב סם בלבו – אלמלא כן לא היית עושה אותי לידידך על רגל אחת.

ובקול רם שאל:

– מה חפצך, סיר?

– הגידה-נא, ידידי – אמר הג’נטלמן הדק, בשֵׁעול של פיוס – היש לכם עתה אכסנאים רבים? הנך עסוק מאד – הלא?

סם בחן בעיניו את השואל. זה היה אדם גוץ וצנום, עם פנים שחרחורים מהֻקצעים, ועינים קטנות שחורות, שלא פסקו מלקרוץ ולרמוז לשני צדי החֹטם המחֻדד והסקרן, כאִלו הן משחקות במחבואים עם האבר הזה. הוא היה לבוש כֻלו שחורים, שבעדם הֻבלט ביותר הענק הלבן שעל צוארו וכתנתו הצחורה, ועל רגליו היו מגפים, שנוצצו כעיניו. שרשרת-שעון של זהב וחותמות ירדו מתוך כיס-מקטָרנו והתלבטו על מכנסיו. את נעלי-ידיו נשא בתוך ידיו, ולא עליהן; ובדברו היה מניח ידיו מתחת לקפולי-בגדו, בארשת של איש המלֻמד לערוך שאלות, המביאות את הנשאל בין המצעים.

עסוק מאד, הלא? – חזר ואמר האיש הגוץ

– די והותר, סיר – ענה סם – אין אנו פושטים את הרגל, ואין אנו מאספים ממון. אנחנו אוכלים את בשר-הכבש שלנו בלי קפריסין, ואין אנחנו מחזרים אחרי חזֶרת, אם יבוא לידינו בשר-שור.

– הנך לץ גדול, כפי-הנראה – אמר האיש הגוץ.

– אחי הבכור היה נגוע במחלה זו – ענה סם – לכן אפשר שדבקה גם בי, כי היינו שוכבים במטה אחת.

– אכן בנין עתיק משֻׁנה הוא הבית הזה! – העיר האדם הקטן, בהביטו סביבותיו.

– אִלו הואלת להודיענו מראש, כי תכבדנו בבקורך, אזי היינו מתקנים ומחדשים אותו – ענה סם העשוי לבלי-חת.

התשובות המשתמטות הללו הכזיבו, כפי-הנראה, את תוחלתו של האיש הגוץ; כי על-כן הסתלק הצדה עם שני הג’נטלמנים בעלי-הבשר, כדי להתיעץ מה לעשות. ואחרי תֹם אספת-המועצה הקצרה, הריח האיש הגוץ במתינות קצת טבק מקֻפסת-כסף מָארכה, וכנראה היה נכון לחדש את החקירה והדרישה, והנה אחד משני הג’נטלמנים הבריאים, אשר, מלבד פנים מפיקים טוב-לב, הצטַיֵן גם בזוג משקפים ובזוג של נעלים נמוכות, נגש פתאם אל סם ואמר:

– בעצם הדבר כך הוא המעשה: ידידי זה (בהראותו באצבע על בעל-הבטן השני) רוצה לתת לך חצי-הליטרא, אם תענה על שתים, שלש - - -

– “אבל אדוני הנכבד – אדוני הנכבד מאד” הפסיקו האיש הגוץ – הרשני-נא, אדוני הנכבד, להזכיר לך את העִקר הראשון והכלל הגדול בענינים כאלה: מכיון שמסרת דבר בידיו של המֻמחה לכך, אין לך עוד רשות להתערב במהלך העסק, ואתה מחֻיב לסמוך עליו ולבטוח בו באמונה שלמה. באמת, מר- - - (והוא פנה אל הג’נטלמן השמן השני ואמר אליו) שכחתי את שמו של ידידך הנכבד.

– פיקוִיק – ענה מר ורדל, כי, כמובן, היה זה בעל-אחֻזת מינרפַרם העליז.

– אה, פקוִיק – כן, כן, מר פיקוִיק: סלח נא לי, אדוני הנכבד. אשמח מאד לשמוע את דעתך הפרטית, בתור חובב עניני דת ודין; אבל הלא תבין בעצמך, כי לא טובה כלל התערבותך, בשעה שאני עוסק בדבר, ובפרט כשאתה בא עם הצעה מושכת ומפַתה כזו של חצי-ליטרא. באמת, אדוני הנכבד, באמת.

– והאיש הגוץ תחב בחטמו קֹמץ טבק מסֻים במרץ גדול, כדי לתת יתר חזוק לדבריו, ופניו הפיקו עמקות יתרה.

– כוָנתי היחידה היתה רק להחיש קצו של ענין רע זה, ולא יותר – באר מר פיקוִיק.

– נכון מאד, נכון מאד, - אמר האיש הגוץ.

– ועל-כן – הוסיף מר פיקוִיק – השתמשתי בתחבולה, אשר נסיונותי וידיעתי את הבריות הורוני, שהיא עלולה ביותר להביא אל התכלית הנכספה.

– כן, כן – אמר האדם הקטן – טוב מאד, טוב מאד. אבל עליך היה להציעה לי. אני בטוח, אדוני הנכבד, כי לא נִכחד ממך, באיזו בטחון בלי-מצרים צריך בעל-הדין לסמוך על הפרקליט המֻמחה המֻרשה שלו. ואם דבר מפֹרסם כזה צריך עוד ראיה, הריני להזכירך, אדוני הנכבד, את המשפט הידוע בדבר בַּרנוֶל -

– אין מביאים ראיה ממשפט ג’ורג' ברנול – הפסיקו סם, שהאזין עד-עתה בתמהון לשיחת-וִכוח זו – הכל יודעים, מה היה טיבו של משפט זה, ודעתי היתה תמיד, כי האשה הצעירה, היא היא שהיתה צריכה להתנדנד על עץ-התליה, ולא הוא. אבל מה שעבר עבר, וגם כל אותו הענין אינו שַׁיָך כלל לנִדון שלפנינו. גופה של עובדה היא, שאתם חפצים, שאקבל מכם חצי-הליטרא. טוב מאד: הריני מוכן ומזֻמן לקחת את ה“מזֻמן”, - כמדֻמני, שאיני יכֹל לענות תשובה יתר הגונה, האין זאת, סיר? (מר פיקוִיק שוחק). ועתה נשארה עוד רק שאלה אחת: איזה שד אתם דורשים ממני? כמו שאמר אותו האיש. בשעה שנגלה לעיניו רוח מעולם-האמת.

– אנחנו חפצים לדעת - - פתח מר ורדל.

– אדוני הנכבד – אדוני הנכבד – שסע אותו האדם הקטן בזריזות יתרה.

מר ורדל הניע את כתפיו וידֹם

– אנחנו חפצים לדעת – אמר האיש הגוץ בחגיגיות מיֻחדת – ואנחנו עורכים את השאלה אליך, כדי שלא לעורר דאגה ופחד בבית פנימה, - אנחנו חפצים לדעת, מי מתאכסן עתה בבית הזה?

מי נמצא עתה בבית הזה! – ענה סם, שבמוחו התגשמו תמיד האכסנאים באותו חלק של תלבשתם, שעמד תחת השגחתו הפרטית – יש רגל-עץ במספר 6; יש זוג של מגפים היסיים במספר 13; יש שני זוגות של חצאי-נעלים בחדר-המסחר; יש עוד המגפים מֻפשלי-השולים הללו בחדר המיֻחד שמאחורי המזנון; ועוד חמשה זוגות כאלה באולם הקהוה.

– ולא יותר? – שאל האדם הקטן.

– חכה מעט – ענה סם מתוך הרהור, כמתאמץ לזכור נשכחות – כן יש עוד זוג מגפים בנוסח וֶלינגטון, בָּלים למדי, וזוג נעלי גבירה במספר 5.

– איזה מין נעלים הן? – שאל מר ורדל בחפזון, לאחרי שהוא ומר פיקויק עמדו נדהמים לשֵׁמע סטטיסטיקה משֻׁנה זו

מלאכת ערי-השדה – ענה סם.

ושם הסנדלר רשום עליהן?

כן, ברוין.

מאיזה מקום?

מוגלטון.

הם הם! – קרא ורדל – חי-אלהים, אנחנו מצאנום.

אי-אפשר! – אמר האדם הקטן.

כן, הלכו לקבל הרשאה.

אם-כן באנו בעוד מועד! – קרא מר ורדל בקול רם – הכניסנו מיד על החדר; אסור לנו לאבד אף רגע!

אנא אדוני הנכבד – אמר האיש הגוץ – בבקשה ממך, אדוני הנכבד: זהירות, זהירות!

ובדברו הוציא מכיסו ארנקי של משי אדֹם, ומתוכו מטבע של ליטרא-סטרלינג, ונעץ עיניו בסם. הלה עוה פניו בצחוק רב-הכונה.

– הכניסנו אל החדר תכף-ומיד, בלי שאלה והודעה מראש, והמטבע כֻלה שלך – אמר האדם הקטן.

סם השליך את המגפַים מֻפשלי-השולים לקרן-זוית, ויולך את הג’נטלמנים דרך מבוא אפל על מדרגה רחבה. כאשר הגיעו אל הדיוטא השנית, עמד תחתיו ויושט את ידו.

– הרי לך – לחש עורך-הדין וישלשל את מטבע הזהב לתוך כפו של מורה-הדרך.

סם צעד עוד פסיעות אחדות לפנים ויעמוד לפני דלת אחת.

– זהו החדר? – שאל הפרקליט הגוץ.

סם הרכין ראשו לאות “הן”.

ורדל הזקן פתח את הדלת, ושלשת הג’נטלמנים נכנסו החדרה, בו ברגע שמר י’ינגל, ששב זה עתה הביתה, הראה לדודה-הבתולה את תעודת-הרשיון שקבל.

הבתולה צרחה מר, ותתנפל על כסא ותכבוש פניה בכפיה. מר י’ינגל קמט את כתב-ההרשאה בידו ויתחבהו לתוך כיס-בגדו. והאורחים הלא-קרואים צעדו לפנים ויעמדו באמצע החדר.

– אתה – אתה הנך נבל כדאיבעי – קרא מר ורדל בנשימה קטועה מתוך סערת-חמה.

– אדוני הנכבד, אדוני הנכבד – פנה אליו הפרקליט הגוץ, בהניחו את מגבעתו על השלחן – אנא, הזהר נא! העלבה בדבור-פה – קובלנא – תשלומי קנס – הֵרָגע נא, אדוני הנכבד – בבקשה ממך –

– איך נועזת לסחוב את אחותי מביתי? – הרעים הג’נטלמן הזקן.

– כן, כן – זה טוב ונכון – הסכים הפרקליט הקטן – כך רשאי אתה לשאול. כן, איככה נועזת, סיר? הלא תענה, סיר.

– מי אתה, שד גוץ? שאג מר י’ינגל בקול מאַיֵם כל-כך, שהפרקליט הקטן נרתע לאחוריו פסיעות אחדות.

– מי הוא, אתה הרמאי? – קרא מר ורדל – הוא עורך-הדין שלי, מר פֶרקֶר. פרקר, אני חפץ שהבליעל הזה ימסר לדין, שיאסרוהו בכלא, שיגזרו עליו גזר-דין קשה – אני חפץ – אני חפץ לאבדו, לעשות אתו כָלה! – ואַת, רחל" – פנה פתאם אל אחותו – "אַת בשנות-חייך, שכבר זקנת למדי לדעת ולהבין מה שאת עושה אַת ברחת בהחבא עם איזה ריקא נע-ונד, לחרפת משפחתך ולאסונך אַת. כלום לא שמת לבך כלל על מעשיך? – חבשי לראשך את מגבעתך, ונסע יחדו הביתה. משרת! יֻתַּן לנו תכף-ומיד מרכבה, והבא את חשבונה של הגבירה. השמעת?

כרגע! ענה סם, אשר לקול-צלצולו הסוער של ורדל הנגרש, טס לתוך החדר המהירות גדולה, שהיתה עלולה להפליא את מי שלא ידע, שבכל עת הראיון הזה עמד מאחרי הדלת בעין מצֻמֶדת אל חור-המנעול.

– חבשי מגבעתך לראשך! – חזר מר ורדל.

– אל תחבשי! – אמר י’ינגל – עזבו את החדר, אדוני – אין לכם עסק בכאן – הגבירה רשאית לעשות כטוב בעיניה – הלא כבר מלאו לה עשרים ואחת שנה.

– עשרים ואחת! – קרא ורדל בבוז – יותר מארבעים ואחת!

– זה לא אמת! – קראה הדודה-הבתולה, אשר כעסה התגבר על החלטתה הראשונה להתעלף.

– אמת ויציב! – השיב מר ורדל – כבר הנך בת-חמשים, מבלי הפחית אף שעה אחת.

אז צעקה הבתולה מרה ותתעלף.

– כוס מים! – מהר מר פיקויק הרחמן ללכת לבקש מאת בעלת-האכסניא.

– כוס מים! שָׁנה מר ורדל הרתחן – הביאו עביט מלא ושפכו עליה! כך נאה לה.

– הוי, איך תוכל להתנהג ככה כבהמה-גסה! – קראה בעלת-האכסניא רכת-הלב – העלובה, האֻמללה! – שובי לאיתנך, יקירתי – שתי-נא מעט מן השקוי הזה – אז ייטב לך – אל-נא תתיאשי – אוהבים אותך –

בקריאות קטועות כאלה ודומיהן, התעמלה בעלת-האכסניא, בעזרת אמָתה, להשיב רוחה של רחל אל קרבה: שפשפה את רקותיה בחֹמץ, ספקה לה על כפות ידיה, דִגדגה לה בחטמה, פתחה לה את הקוֹרסיט, ובכלל עשתה לה את כל הסגֻלות והתחבולות, שרגילות נשים רחמניות לעשות לגבירות עדינות, המתלמדות בהיסט יריקה.

– המרכבה נכונה – אמר סם, בהופיעו בפתח.

– הבה נלכה – קרא מר ורדל – אני אשאנה למַטה!

לשֵמע הצעה זו, התגברה ההיסטיריקה ביתר-עז.

בעלת-האכסניא היתה מוכנת כבר למחות בכל תקף נגד זממו של מר ורדל, אף כבר שאלה אותו, האם חושב הוא את עצמו למושל עולם, - אך כאן התערב מר י’ינגל בדבר.

– איש-הנעלים! – קרא אל סם – לך וקרא לי את השוטר!

– חכה-נא, המתן-נא – אמר מר פרקר הגוץ – הִמָלך-נא, מיד. התישב בדעתך –

– איני רוצה ואיני צריך להמלך ולהתישב – השיב י’ינגל – "היא גבירה חפשית – ואני חפץ לראות, מי שיעיז לקחתה מזה בחֹזק-יד – בעל-כרחה.

– איני רוצה שיקחוני מזה – צפצפה הדודה-הבתולה – אין רצוני בכך. (כאן התחדשה ההיסטיריקה וההתעלפות בצורה איֻמה).

– אדוני הנכבד – אמר האדם הקטן בקול נמוך, במשכו את מר ורדל ואת מר פיקויק הצדה – אדוני הנכבד מאד, אנחנו נמצאים עתה במצב קשה מאד. זהו ענין רע מאד, שכמוהו לא נזדמן לי בכל ימי פרקליטותי. הלא באמת, אדוני הנכבד, באמת אין לנו כל יפוי-כח לבדוק ולבקר את מעשיה של גבירה זו. כי על-כן הזהרתי אותך, אדוני הנכבד, עוד לפני בואנו הלום, שאין כאן שום דרך אחרת מלבד פשרה.

– איזה מין פשרה היית מציע לנו? – שאל מר פיקויק אחרי שתיקה כללית קצרה.

– ראה-נא, אדוני הנכבד מאד, הנה ידידנו נמצא עתה במצב לא-נעים עד מאד. ועל-כן עלינו להֵאוֹת להביא קרבן-כסף.

– אני מוכן ומזֻמן לסבול כל הפסד-ממון שיהיה, ובלבד שלא להמיט עלינו חרפה שכזו ולא לתת לאותה מטֹרפת לעשות את עצמה אֻמללה לכל ימי חייה – אמר מר ורדל.

– אם-כן, נראה לי, שלא קשה יהיה להתפשר – אמר הגוץ בעסקנות זריזה; ואחר הוסיף בקול רם: - מר י’ינגל, אולי תואיל לעבור אתנו, לרגע קטן, אל החדר הסמוך?

מר י’ינגל הסכים לכך, וארבעתם סרו לחדר פנוי.

עתה, אדוני – פתח ואמר האדם הקטן, לאחרי שנעל היטב את הדלת – נראה-נא, אולי נוכל לסדר את הענין בדרך שלום - הואילה-נא, אדוני, ללכת אתי לפנה זו, ליד החלון – שם נוכל לשיח שנינו באין מפריע – אנא, אדוני, שב-נא. עתה, אדוני הנכבד, בינינו לבין עצמנו, הרי אנחנו יודעים, כי ברחת עם הגבירה הזאת מאהבתך העזה לממוֹנה. אל-נא בקצפך, אדוני – בינינו לבין עצמנו יודעים אנחנו ברור, כי כן הדבר. אנחנו שנינו הננו אנשים מן העולם הגדול, ואנחנו יודעים היטב, כי ידידינו אלה אינם כן כלל, - האין זאת?

פניו של מר י’ינגל אורו לאט-לאט לשֵׁמע הדבורים הללו, ובעינו השמאלית נוצצה, לרגע קטן, מעין קריצת-ערמה של הסכמה.

– טוב מאד, טוב מאד – הוסיף הפרקליט הגוץ, בראותו את הרֹשם שעושים דבריו על איש שיחתו – ואולם עובדה היא כי מלבד מאות אחדות, אין לגבירה זו כמעט כלום עד מות אמה – והגבירה הזקנה היא מן הבנין החזק.

– הגבירה הזקנה! – הפליט מר י’ינגל בהדגשה מיֻחדת.

– אמנם כן – ענה הפרקליט מתוך שִׁעול קל – צדקת, אדוני הנכבד, היא איננה עוד צעירה-לימים. אבל היא בת למשפחה עתיקה וכבירת-ימים, מגזע ישישים. אביה הראשון של המשפחה התישב במחוז קֶנט בימים אשר בא יוליוס קיסר להלחם בבריטניה; ובכל צאצאיו, עד הזמן הזה, היה רק אחד שמת לפני מלֹאת לו שמֹנים וחמש שנה, וגם זה רק, מפני שאותו האחד נכרת ראשו בפקֻדתו של אחד מן ההייגריכים. ואל תשכח, אדוני היקר, כי לגבירה הזקנה עוד לא מלאו שבעים ושלש.

והאדם הקטן עשה הפסקה, וירח מלא-אצבעו טבק.

– ובכן? – קרא מר י’ינגל.

– ובכן, אדוני הנכבד והיקר – אתה אינך מן המריחים? – אשריך וטוב לך – זהו הרגל שעולה בדמים מרֻבים – ובכן, אדוני הנכבד, אתה הנך צעיר יפה-תֹאר, זריז, אדם מן העולם, מסֻגל להתקדם ולתעלות בחיים, אם רק יהיה בידך הכסף הדרוש לכך – הלא?

– ובכן? שנה מר י’ינגל.

– כלום לא הבינות את כונתי? –

– לא כל-צרכי –

– האם אינך חושב – אני נגש עתה לעצם הדבר בלי הקדמות – האם אינך חושב, אדוני היקר, כי חמשים ליטרא וחֹפש, עדיף הרבה ממיס ורדל ותוחלת ממֻשכה?

– לא יספיק – זה אינו אפילו החצי! – ענה מר י’ינגל בקומו.

– אל-נא, אל-נא, אדוני הנכבד –התנגד הפרקליט הגוץ, בתפשו אותו בכפתור בגדו – "זהו סכום הגון מאד – איש חרוץ כמוך יוכל להרבותו פי-שלשה בזמן קצר עד-מאד. הרבה יש לעשות בחמשים ליטרא, אדוני הנכבד.

– ועוד יותר במאה וחמשים – השיב מר י’ינגל בקרירות.

– אדוני הנכבד, אל-נא נבלה עתנו בבקיעת תבן – נֹאמר – נֹאמר – שבעים.

– לא יספיקו.

– אל-נא תברח, אדוני הנכבד – אנא, אל-נא בחפזון – ובכן! שמֹנים – הנני ואכתוב לך צ’יק תכף-ומיד.

– לא יספיקו!

– אם-כן, אדוני היקר – אמר האדם הקטן, בהוסיפו לאחוז בכפתורו – אם-כן אפוא, הגידה-נא אתה כמה יספיקו.

– העסק מרֻבה בהוצאות – כלתה פרוטה מן הכיס – מרכבות-הדֹאר תשע ליטרות – הרשאה שלש – הרי לך שתים-עשרה – דמי-פצוי מאה – בסך-הכל מאה ושתים-עשרה. חלוּל כבודי ועזיבת הגבירה…

– כן, כן, אדוני היקר – הפסיקו הפרקליט בקריצה של ידען – שני הפרטים האחרונים אינם שוים לדבר עליהם – ובכן מאה ושתים-עשרה – נאמר מספר עגֹל: מאה –

– ועשרים – מִלא אחריו מר י’ינגל.

– רב לך, רב לך! כרגע אכתוב לך צ’יק – אמר האדם הגוץ. וישב אל השֻׁלחן לכתוב.

– אני אקבע את זמן הפרעון ליום-מחרתים – הוסיף הפרקליט, בהביטו אל מר ורדל כשואל בעצתו – ובינתים נספיק להוליך מכאן את הגבירה.

מר ורדל הרכין ראשו לאות “הן”, בפנים זועפות.

– אם-כן, מאה – אמר הפרקליט הגוץ.

– ועשרים – עמד מר י’ינגל על דעתו.

– אבל אדוני הנכבד – התחיל טוען הפרקליט.

– תנם לו, וילך לו! – קרא מר ורדל.

האיש הגוץ כתב את הצ’יק, ומר י’ינגל מהר ושלשל אותו לתוך כיסו.

– ועתה צא מן הבית הזה כרגע! – קרא מר ורדל בקומו.

– אדוני הנכבד מאד – טען הפרקליט הגוץ.

– ודע לך – הוסיף מר ורדל, מבלי שים לב לאזהרות פרקליטו – דע לך, כי שום דבר בעולם, ואף לא קלון ביתי, לא היה מכריח אותי להסכים לפשרה זו, אלמלא ידעתי אל-נכון, כי כל מה שתוסיף להניח כסף לתוך כיסך, כן תמהר לנפול בכפיו של השד – אף שבאמת התמסרת לו זה כבר –

– אדוני הנכבד מאד – האיץ בו הפרקליט שוב.

– הנח לי, פרקר – אמר הג’נטלמן הזקן בקֹצר-רוח; ובפנותו אל, י’ינגל הוסיף: - ועתה עזוב את החדר תכף-ומיד!

– כרגע אסע מזה – ענה י’ינגל במנוחה שלמה – שלום, שלום, פיקוִיק!

אלו יכל אדם מן הצד להסתכל בפניו של האדם הגדול – הנושא הראשי של ספרנו – במשך החלק האחרון של שיחה זו, היה בודאי תמה מאד, היאך לא נתפקעו זגוגיות-משקפיו מאש החֵמה, שֶׁשִׁלהבה בעיניו, כששמע את שמו יוצא מפי הנבל באינטימיות כזו, כאִלו לבו גס בו כל הימים. חמתו בערה בו עד להשחית, נחיריו התרחבו, ואגרופיו נקפצו מאליהם – אבל הוא עצר ברוחו הסוער ולא הפך את הבליעל לגל של עצמות.

– הרי לך – הוסיף הרמאי החצוף, בזרקו את ההרשאה לרגלי מר פיקויק – "אין לכם אלא לשַׁנות את השם – אז תסכון, יחד עם הגבירה, “לטופי”.

מר פיקויק היה אמנם פילוסוף, אבל הרי גם הפילוסופים אינם סוף-סוף אלא אנשי-מגן, מלֻבשים שריון החכמה. החץ אשר ירה אליו הנבל, חדר בעד הדבקים של שריון הפילוסופיה שלו ויפגע בעצם לבבו. בזעם-אפו זרק הדיותה אחריו, ואף הוא עצמו השתער אליו. אך מר י’ינגל כבר גז חיש, והפילוסוף נפל בזרועותיו הפתוחות של סם.

– הו, הו! – אמר המשרת המיֻחד במינו – כלי-בית הם, כפי הנראה, בזול גדול במחנכם, סיר. ראה-נא, מה נפלאה היא הדיו שלנו: היא כותבת מאליה. הנה רשמה על הקיר את חתימת-ידך, ג’נטלמן זקן. עמוד תחתיך ועצור ברוחך, סיר. כלום יש תועלת לדלוק אחרי איש בעל-מזל, שכבר הגיע בודאי אל קצהו השני של בוֹרוֹ!

לבו של מר פיקוִיק, כאותו של כל האנשים הגדולים באמת, היה פתוח תמיד לדברים של טעם. הוא היה מהיר ונמרץ בשקול-הדעת, כי על-כן הספיק לו רגע אחד להביאו לידי הכרה, כי אין לו על מי לשפוך חמתו, וקצפו אין-אונים.

ובאותה מהירות שהתלקחה חמתו, כך שקעה ודעכה. הוא שאף רוח בכבדות והביט על חבריו בחבה ונעימות.

האם נספר לקוראינו את כל צרתה ויגונה ויללותיה של מיס ורדל, לאחרי שנודע לה את אשר עולל לה מעריצה הבוגד? האם נערוך כאן את פרשת הסצינה הקורעת-לב הלזו, כפי אשר תאר אותה מר פיקויק באמנות מצֻינה? ספר-זכרונותיו פתוח לפנינו, נכתם בדמעות של רחמים רבים וחמלה אנושית; מלה אחת, ותאורו יעבור ליד המדפים. אך לא! נהיה-נא תקיפים בהחלטתנו! לא נקרע את לב הקוראים בציור יסורים כאלה!

עצובים ודוממים התנהלו בכבדות ביום-המחרת במרכבת-הדֹאר העולה למוגלטון, שני הרֵעים והבתולה העזובה. צללי ליל-קיץ עכורים וקודרים כסו את כל הסביבה, כאשר הגיעו הנוסעים העגומים לדינגלי-דיל ורגליהם עמדו שוב בשער מינר-פַרם.

 

פרק יא: נסיעה שניה וגלוי עתיקות. החלטתו של מר פיקויק להשתתף בבחירות. כתב-יד של הכהן הזקן    🔗

ליל-מנוחה ונֹפש בתוך השַׁלוה המָחלטת שבדינגלי-דיל, ושעה אחת של טיול בבֹקר למחרתו באויר הרענן והריחני, הספיקו להשיב את מר פיקויק לאיתנו הראשון ולהשכיח כליל את כל התלאות וענויי הגוף והנפש, אשר מצאוהו בנסיעתו. האדם הגדול הזה לא ראה את חבריו ותלמידיו שתי מעת-לעת רצופות; ועל-כן, כאשר פגש במר וינקל ומר סנודגרס, בשובו מטיול-הבֹקר שלו, קדם פניהם בשמחה ובהנאה עצומה ונתן להם שלום בחֹם ובהתפעלות, שלא יוכל הדמיון הפשוט לשער כלל. ואמנם השמחה היתה הדדית, - כי מי זה יוכל להפקיע עצמו ממנה, למראה הפּנים הנוהרים של מר פיקויק? ואולם על פניהם של חבריו רבצה בכל-זאת עב קטנה, שלא נעלמה מעיני האדם הגדול, אבל לא יכל למצא לה פתרוֹנים. בפניהם היתה ארשת של סוד ומסתורין, שאינה מצויה בהם כלל, ועל-כן עוררה דאגה.

– ומה שלום טופמן? שאל מר פיקוִיק, לאחר שנתן להם שלום בתקיעת-כף של חבה יתרה.

מר וינקל שאליו נערכה השאלה ביחוד, לא ענה דבר. הוא הסב את ראשו והשתקע, כנראה, בהרהורים נוגים.

– סנורגרס – אמר מר פיקויק ברגש – מה שלום ידידנו? החולה הוא?

– לא – ענה סנודגרס, ובין ריסי-עיניו ההוזות רעדה דמעה כטפת-גשם על מסגרת-החלון – לא, הוא איננו חולה.

מר פיקויק החריש רגע ויסתכל בפניהם של שני רעיו חליפות.

– וינקל, סנודגרס, מה פשר כל זה? – אמר לבסוף – איה ידידנו? מה אֵרַע? דברו! אני משביע אתכם, אני מתחנן אליכם – לא – אני מצוה אתכם – ענוני-נא!

– בכל ישותו של מר פיקויק היתה איזו חגיגיות, איזו חשיבות, שאי-אפשר לעמוד בפניה.

– הוא הלך מזה – ענה מר סנודגרס.

– נסע מזה! – זעק מר פיקויק – עזב אותנו!

– נָסע – שָׁנה מר סנודגרס.

– לאן? – קרא מר פיקויק.

– בבֵרור איננו יודעים, אבל אפשר לשער על-פי הפתק הזה – ענה מר סנודגרס, בהוציאו מכיסו מכתב שהושיט לחברו ומורהו – אתמול בבֹקר, כשנתקבל מכתב מאת מר ורדל, שהודיע כי בערב תשובו הביתה עם אחותו, הרגשנו, כי היגון שהקדיר את רוחו של ידידנו כל אותם הימים, התגבר עוד יותר. רגעים מועטים אחרי-כן התעלם מן העין. בקשנו אותו כל היום כלו, ולעת ערב הובא לנו מכתב זה על-ידי משרת של “הכתר” במוגלטון. ידידנו מסר לו את המכתב עוד בבֹקר, אך צוהו בפקֻדה נמרצה לבל ימצאהו לידינו, עד אשר יכסה החֹשך את הארץ.

מר פיקויק פתח את המכתב זה היה כתב-ידו של טופמן ובו נאמר כדברים האלה:

פיקוִיק יקירי!

אתה, ידידי הנכבד, עומד למעלה מכל סערות-היצר ומכל החֻלשות שרֹב בני-תמותה משֻׁעבדים להם. כי על-כן לא תוכל לדעת ולהבין, מה זאת אומרת, להיות, בשעה אחת, נעזב מנפש אהובה ומלאה קסם וחן, ומרֻמה על-ידי נכליו של נבל, שהסתיר את ערמתו ונבלותו תחת מסוה הידידות, אקוה, כי לעולם לא תדע ולא תרגיש זאת.

אם תפנה אלי במכתב על-פי הכתֹבת: “בקבוק העור”, קובּהם, קֶנט, הגע יגיע לידי – אם רק אהיה עוד בחיים. אני ממהר לצאת מאותו חלק העולם, שנעשה מאוס ושנוא עלי ביותר. אפשר, שאצא מן העולָם בכלל, ואז – נוּדה לי וסלח לי. החיים היוּ לי לזרא – נלאיתי נשוא, האש היוקדת בתוך כל אחד מאתנו, דומה לוָו של סַבָּלים, ובו תלוי כל המשא הכבד של הדאגות והצער וצרות החיים. ואם תדעך האש הזאת, לא יהיה בנו עוד כח לשאת ולסבול, ואנחנו נכרע ונפול תחת כֹבד המשא. תוכל לאמר לרחל… הוי, השם הזה! –

טריסי טופמן.

– עלינו לעזוב את המקום הזה תכף-ומיד – אמר מר פיקוִיק, בקפלו את המכתב – הן חוץ מכל זה לא מן הנמוס היה לנו לשהות פֹה עוד, אחרי כל אותם המאורעות, ועתה הלא אנחנו מחֻיבים למהר לנסוע מזה, כדי להחל לבקש את ידידנו.

וככלותו לדבר כונן צעדיו אל הבית.

מחשבתו נמסרה תכף לבעלי-הבית. אלה נסו לעצרו עוד על-ידי בקשות והפצרות חמות היוצאות מן הלב, אך מר פיקוִיק היה הפעם קשה כארז. עסקים נחוצים, אמר, מכריחים אותי לנסוע מזה.

באותו מעמד היה גם הכהן הזקן.

– האמנם אומר אתה לעזבנו? – שאל, במשכו את מר פיקוִיק הצדה.

מר פיקוִיק שָׁנה לו, כי זוהי החלטתו המוצקה, ומינה לא יזוע.

– אם-כן – אמר הכהן הזקן – הנני מוסר לך כתב-יָד קטן, אשר קויתי בתחלה להתכבד לקראו לפניכם במו-פי. אחד מידידי היה רופא בבית-התעלה לחולי-הרוח שבכאן, ואחרי מותו מצאתי כתב-יד זה בתוך ערֵמת כתבים אחרים, שהיתה רשות בידי לשמרם או להבהירם, לפי שקול-דעתי. הכתב איננו של ידידי המת; אבל אינני יכל להכריע, אם יצא באמת מתחת ידו של מטֹרף, או שאיש בריא כתבו על-פי הזיותיו של אחד האֻמללים ההם (מה שמתקבל על דעתי יותר). קחהו וקרא בו, אדוני הנכבד, ושפוט בעצמך.

מר פיקוִיק לקח את כתב-היד ויפָּטר מן הזקן הנעים מתוך הרבה דברי חבה ויקר.

קשה יותר היתה פּרֵדתם מבני-הבית, אשר נהגו בהם מדת הכנסת-אורחים בחבה ונעימות רבה כל-כך. מר פיקויק נשק לעלמות הצעירות,- כמעט שאמרנו “בנשיקות אב”, אבל הרי אפשר, שהכניס בסִמני-ברכה אלה חמימות יתר גדולה קצת ולכן אולי לא יעלה הדמיון יפה. מעל הגבירה הזקנה נפרד בחבוק ולטיפות של בן אוהב; ובדרך פטריארכאלי גמור טפח להן למשרתות על לחייהן הורֻדות, בתחבו לתוך ידיהן אותות-חסד יתר מוחשים.

ארוכה ונלבבה ביותר היתה ההתפטרות מבעל-הבית, הזקן הנעים, וממר טרונדל. באותה שעה התעלם פתאם מר דנודגרס, וצריכים היו לקרא אליו כמה פעמים, עד אשר הופיע מירכתי מבוא אפל, ואחריו מיס אימיליה, שעיניה הבהירות והנוצצות תמיד, נראו הפעם מועָמות ומדֻמדמות מאד. אז התאוששו שלשת החברים וַיֵעָקרו מחבוקיהם של בעלי-הבית. ובצאתם לאִטם מן האחֻזה, הביטו עוד פעמים רבות מאחריהם, כדי לזון עיניהם עוד בנוה-השלום והנדיבות והשמחה הזה; ומר סנודגרס הפריח כמה וכמה נשיקות באויר, לתשובה והודאה על נפנוף של מטפחת-אף (של אשה, כפי-הנראה), מאחד החלונות של הדיוטא העליונה, שלא חדלה להתנפנף באויר, עד שפנו הנוסעים לקרן-זוית, והבית נתעלם מן העין.

במוגלטון תפסו להם מקום בדיליג’נס העולה לרוצ’יסטר, וכאשר הגיעו לעיר זו, כבר רפתה מעליהם תוגת-הפרֵדה במדה מספיקה, עד שהיה ביכלתם לאכֹל לתֵאבון סעֻדת-צהרים רבת הכמות והאיכות. ואחרי אשר חקרו ודרשו היטב על-אודות הדרך לקובהם, שמו פעמיהם לאותו מקום.

זה היה טיול נחמד, באותו בין-השמשות של חֹדש יוני. הדרך עבר בחֹרש מֵצל, בין עבֻתים, שאוירו התקרר עוד יותר על-ידי הרוח הצח, אשר זעזע בנעימות את העפאים, ומסביבם רעש היער מקול-זמירות הצפרים, שהתנדנדו בנחת על בדי הדליות. הקיסוס והאזוב השתרגו עלו באשכלות עבים על גזעי העצים הכבירים, עתיקי-הימים, והדשא הרך כסה במרבד-משי ירֹק את כל פני הקרקע.

לאחרי שיצאו את היער הגיעו החברים הטיָלים אל גן פתוח, שבתוכו התנשא ארמון עתיק, בנוי בטעמו המשֻׁנֶה ובנוסח הציורי של דוד אלישבע המלכה. בין עצי אלונים ותדהר ענקיים נגלו פְּרספֶקטיבות רחוקות לכל עבר; עדרים גדולים של צבאים ואיָלים לחכו את העשב הרענן, ולפעמים טסה על-פני הדרך ארנבת נפחדה, קלה ופזיזה, כצלם של העבים הקטנים, המרחפים על הגוף, המופז בקרני שמש-קיץ.

– אם זה המקום – אמר מר פיקוִיק, בהביטו סביבותיו – אם אל המקום הזה יחושו מפלט להם מן העולם כל אלה, המנֻגעים במחלת ידידנו הנעלם, אזי אדַמה, כי עד-מהרה תשוב אליהם אהבת החיים ודבקותם באותו העולם, שהם אומרים לצאת ממנו.

– גם אני כן אחשוב – אמר מר וינקל.

– ובאמת – הוסיף מר פיקויק, כשהגיעו אל הכפר לאחרי טיול של חצי-שעה – באמת לא ראיתי מימי מקום יפה, נחמד ונעים כזה, אף ששונא-אדם בחר לשבת בו.

– מר וינקל ומר סנודגרס הסכימו גם הם לדעה זו; ואחרי שהראו להם אנשי הכפר את הדרך אל “בקבוק העור”, באו אל בית-המשתה הנקי והמרֻוח הזה ומיד שאלו לג’נטלמן ששמו טופמן.

– הכנס את הג’נטלמנים אל האולם, תום –צותה בעלת-הבית.

הכפרי הצעיר, בחור כארזים, פתח להם דלת בקצה המסדרון, ושלשת החברים נכנסו לחדר ארֹך ונמוך, מלא כסאות עם גבות-עור רמים מאד, עשויים בתבנית משֻׁנֶה, וקירותיו מקֻשטים בהמון תמונות וציורים, מלאכה גסה מזמן קדום לפי הערך. בקצה החדר עמד שֻׁלחן, מכֻסֶה מפה צחורה, ועליו צלי-ברבור שמן, כתלי-חזיר, שבר וכל כיוצא בזה. ואל אותו השלחן ישב לו מר טופמן, שבאותה שעה לא דמה כל-עִקר לאיש, שמתעתד לצאת מן העולם.

כשנכנסו חבריו מהר והניח את הסכין והמַזלג על פנכתו, וילך לקראתם בפנים קודרים.

– לא פללתי לראותך פֹה – אמר, בחבקו את ידו של מר פיקוִיק – מה טוב לבך!

– אה! – אמר מר פיקוִיק – בשבתו על כסא ובמחותו מעל מצחו את אגלי הזעה, שהוליד הטיול – כלה את סעודתך ובוא לטַיֵל אתי. צריך אני לדבר אתך ביחידות.

מר טופמן עשה כמו שנצטוה; ומר פיקויק ישב וחכה לו, אחרי שהשיב נפשו בלגימת-שֵׁכר מסֻימה. לאחרי שעה קלה גמר מר טופמן את סעֻדתו, ושני החברים יצאו החוצה.

במשך חצי-שעה נראו שני החברים מהלכים ארֻכות וקצרות בשדה-הקברות הכפרי; ועל-פי תנועותיהם היה נִכָּר, כי מר פיקוִיק מתאמץ להוכיח לרעהו את בטול דעתו הנפסדה. ללא-הועיל יהיה להביא כאן את כל טענותיו וסברותיו; כי שום לשון שבעולם לא תצלח למסרן באותו המרץ ובאותו כח-ההוכחה, שהכניס בהן האדם הגדול על-ידי דרכי דבורו ותנועות ידיו וגופו המיֻחדות לו. אף אין שום נפקא-מינה בדבר, אם כבר מאס מר טופמן בבדידותו, או כי לא יכֹל עמוד בפני כח-דברנותו של המנהיג הגדול, - אך עובדה היא, כי אחרי שיחה זו לא עמד עוד על דעתו לפרוש מחבריו ומן העולם.

– באמת, אחת הוּא לו – אמר – באיזה מקום יסתחב עם שארית-חייו, הבזויים והשנואים עליו; אך מכיון שידידו נותן ערך גדול כל-כך לחברתו העלובה, הריהו מוכן ומזֻמן לקחת חבל בכל הרפתקאותיו ותלאותיו.

מר פיקוִיק גִחך, ושני הרֵעים תקעו כפם איש לרעהו בחבה יתרה ויפנו לשוב אל יתר חבריהם.

ובאותו רגע גִלה מר פיקוִיק את המציאה הגדולה, אשר עשתה לו שם-עולם לא-יכרת, ושהיתה גאונם ותפארתם של ידידיו, וקנאתם וכעשם של כל חובבי עתיקות בארץ ובחוץ-לארץ. והם עברו על-פני בית-מלונם, כי שכחו את מקומו וירחיקו ללכת בתוך הכפר. וכאשר הרגישו בטעותם ושבו על עקבם, נמשכו עיניו של מר פיקוִיק אל פלח-אבן קטן. שרֻבו היה שקוע באדמה ממול סֻכַּת אכר אחד.

כרגע עמד מר פיקוִיק תחתיו.

– זהו דבר משֻׁנֶה מאד! – פלט האדם הגדול.

– מה זה משֻׁנה? – שאל מר טופמן, בהתבוננו אל כל הדברים אשר בקרבתו, מלבד אותו הדבר, שאליו התכוֵן מר פיקוִיק – הגידה-נא, מה יש כאן להתפלא?

השאלה האחרונה הזאת יצאה מפיו, מתוך שראה את מר פיקוִיק, בהתפעלות תגליתו, כורע לפני האבן ומסיר מעליה את האבק במטפחת-אפו.

– יש כאן כתֹבת! – קרא מר פיקוִיק.

– האֻמנם? – אמר מר טופמן.

– ואני מתחיל מבחין באותיותיה – הוסיף מר פיקוִיק, בשפשפו את האבן בכל מאמצי-כחו – ובהעמיקו לעַיֵן בה מבעד משקפיו – אני רואה כבר בבֵרור אות של צלב, אות B ואחריה T. זה חשוב מאד – קרא בעמדו על רגליו – זוהי כתֹבת עתיקת-ימים עד מאד, אולי עוד מִדורות שלפני המבּול. גלוי כזה אסור לאבד בידים!

והוא נגש את הסֻכה וידפוק בדלת. האכר, בעל-הבית, הופיע בפתח.

– אולי יודע אתה, ידידי, איזה הדרך באה האבן הזאת לכאן? – שאלהו מר פיקויק בחסד גדול.

– - לא, איני יודע, סיר – ענה האכר בנִמוס – היא היתה כאן עוד לפני הִוָלדי, ובודאי קדמה בזמן לכֻלנו.

מר פיקויק קרץ בעיניו לחברו, לאות נצחון.

– אתה – אתה. כפי-הנראה, אינך נותן לה חשיבות יתרה – אמר מר פיקויק, וכֻלו רועד מהתרגשות – ובודאי לא תסרב למכרה, הלא?

– בודאי, אבל מי זה יקנה אותה? – שאל האכר, בהשתדלו להשכין על פניו ארשת של ערמומית, כביכול.

– אני אשלם לך במהירה תכף עשרה שילינגים, אם תחפור ותוציאנה מן האדמה ותתננה על-ידי.

האכר הוציא את האבן מן האדמה במכוש-מעדר אחד, ומר פיקויק נשא אותה בעצם ידיו, בהתלהבות עצומה, דרך כל הכפר, לתמהונם הגדול של האכרים. תכף כאשר בא עם מציאתו היקרה אל בית-מלונו, רחץ את האבן במים בדקדוק מעֻלֶה, ואחר הניחה על השֻׁלחן.

אין לתאר ואין לשער את התפעלותם וחדוָתם של הפיקויקים, בראותם כי אֹרך-רוחם ושקידתם, רחיצתם וגרידתם, הביאו לידי התכלית הנכספה. האבן לא היתה חלקה, אלא מלאה חריצים חריצים, והאותיות היו מפֻזרות שלא כסדרן, ובכל-זאת נקל היה לקרא את השריד הזה של הכתֹבת, מתחת לאות הצלב:

B I L S T

U M

P S H I

S. M.

A R K

עיניו של מר פיקוִיק נוצצו מגיל ותענוג, כשישב אל השלחן ולטף במבטיו את האוצר, אשר הוציא מבטן האדמה. במפעלו זה השיג את מרום קץ שאיפתו לכבוד ותהלה. במחוז המהֻלל בהמון שרידי עתיקות שלו, בכפר שנשתמרו בו הרבה מצבות וזכרונות של הדורות הראשונים, גלה הוא, הוא הנשיא של הקלוב הפיקויקאי, כתֹבת משֻׁנָה מיֻחדת במינה, ובלי כל ספק כבירת-ימים מאד, שנעלמה עד-עתה מעיניהם הסוקרות והמנקרות של המון חוקרי-קדמוניות, שחפשו בכל הסביבה חפש-מחֻפש. הוא עצמו כמעט שלא האמין למראה עיניו ולמשמוש אצבעותיו.

– הדבר הזה מביא אותי לידי החלטה שאין להשיב – אמר המלֻמד הגדול – מחר אנחנו שבים לונדונה.

– מחר! – קראו חבריו-מעריציו.

– מחר – שנה מר פיקויק – את האוצר הזה צריך להפקיד מיד במקום שיש יכֹלת לחקרו לכל פרטיו ולפתור את כל תעלומותיו. ועוד נמוק אחד יש לי להחלטתי. בעוד ימים אחדים תהיינה הבחירות לפרלמנט בעֲיָרה איטנסויל, ומר פֶרקר, ג’נטלמן שהתודעתי אתו זה לא כבר, הוא המֻרשה של אחד הקנדידטים. באֹפֶן כזה תהיה לנו הזדמנות ללמוד לדעת בתכלית הדיוק, לכל פרטיו, את המחזה המעַנְיֵן כל-כך את כל איש אנגלי.

– אתך אנחנו אל כל אשר תלך! – קראו שלשה קולות נלהבים בת-אחת.

מר פיקויק הביט סביבותיו בגאון. דבקותם והתמכרותם הנלהבה של חבריו-תלמידיו עוררו גם בקרבו חֹם של התפעלות. הוא היה מנהיגם ומושלם, והוא הרגיש זאת היטב.

– הבה – קרא – נחֹגה-נא את פגישתנו המשמחת הזאת במשתה-רעים!

גם הצעה זו נתקבלה פה-אחד במחיאת-כפים. מר פיקויק הניח בעצם ידו את האבן היקרה בארגז-אֹרן קטן. אשר קנה לתכלית זו מאת בעלת-הבית; ואחר ישב בכורסא בראש השלחן, וכל הערב הֻקדש לחגיגה עליזה ולשיחות-ידידים.

כבר עברה השעה האחת-עשרה – שעה מאֻחרת מאד לכפר קטן כזה – כאשר פרש מר פיקוִיק לחדר-המשכב שהוכן לו. סלק את וילון החלון, העמיד את הנר על השלחן והתעמק בהרהורים על-אודות המאורעות, המרֻבים והתכופים של שני הימים האחרונים.

גם המקום גם השעה היו מסֻגלים ביותר להגיונות ומחשבות; ורק כאשר התחיל השעון של מִגדל-בית-התפלה להשמיע את השעה השתים-עשרה, נעוֹר מר פיקוִיק מהרהוריו. הקשקוש הראשון של השעון צלל באזניו כקריאה חגיגית ורצינית, אך כאשר חדל הצלצול והדֻמיה שררה שוב בחדר, היתה קשה לו מאד דממה מֻחלטת זו. – הוא הרגיש איזה צער מיֻחד, כאלו אבד לו חבר טוב. הוא היה מזֻעזע-עצבים ונגרש מאד; כי על-כן מהר ופשט את בגדיו, העמיד את הנר בכירה וישכב על מטתו.

הכל יודעים מן הנסיון אותו מצב-הרוח הבלתי-נעים, כשעיפות-הגוף נלחמת לשוא עם אי-היכֹלת לישון. ובמצב-רוח כזה נמצא מר פיקוִיק באותה שעה. הוא התנודד והתהפך מצד אל צד, ועצם את עיניו בחזקה, כאִלו הוא מתאמץ לפתות את עצמו להֵרדם. אך כל תחבולותיו היו לשוא. אם היתה זאת תולדת היגיעות, אשר לא הסכין בהן, או פעֻלת הגרוג, או שנוי המִטה גרם לכך, - איך שיהיה, שנתו נדדה מעיניו: רעיוניו התרכזו בעקשנות מרגיזה. על אפו ועל חמתו, בציורים האיֻמים שעל קירות חדר-האֹכל ובאגדות העתיקות הכרוכות בם, שסֻפְּרו בשעת משתה-הערב. אחרי אשר שבע נדודים כחצי-השעה, בא לידי הכרה מרה, כי כל נסיונותיו להתנמנם יעלו בתֹהו. כי על-כן קם ממשכבו והתלבש למחצה: מוטב שיעשה כל מה שיעשה, מלשכב עֵר על יצועו ולהעלות על לבו כל מיני הרהורים רעים ונוראים. הוא השקיף בעד החלון – חשך ואפלה מסביב. הוא התהלך בחדר הֵנה והֵנה – בדידות איֻמה.

פעמים אחדות כבר עבר מן החלון את הפתח ומן הפתח אל החלון, והנה נזכר פתאם בכתב-יד, שמסר לו הכהן הזקן. זה היה רעיון מֻצלח. אם תֹכן הכתב לא יעַנְיֵן אותו, הלא יפול שֵׁנה על עיניו. הוא הוציא את המגִלה מכיס-בגדו, הקריב שלחן קטן אל מטתו, מחט את פתילת הנר, הרכיב את משקפיו על חטמו והתקין עצמו לקריאה. הכתב היה משֻׁנֶה והניָר מעוך ונכתם במקומות רבים. למקרא שֵם המגִלה חלף רטט על בשרו, ומבלי משים הציץ בחדר מסביב בעין סוקרת ודואגת. אך עד-מהרה השיב אל לבו, כמה טפשי הוא להתמכר להרגשות לא-פילוסופיות כאלה, ועל-כן התאזר עֹז, מחט את הפתילה שנית והתחיל קורא כדברים האלה:

כתבי משֻׁגע.

"כן – של משֻׁגע! הוי איך היתה מלה זו מחרידה את לבבי שנים אחדות קֹדם לכן! איך היתה מעוררת בי אותה הזוָעה, שהיתה נופלת עלי לפעמים: הדם היה מפעפע ורועש בעורקי. עד אשר טל-האימה הקר התפרץ בטפות גסות על עור-בשרי וארכֻּבותי התנקשו זו לזו מיראה ורעד. ועתה, עתה מוצאה מלה זו חן בעיני. זהו כנוי יפה. הראוני נא אותו המושל הבכור, אשר מפניו הזועפים יגורו ויבהלו כל-כך, כמו מבט-עינו הנוצץ של משֻׁגע הו, הו! דבר גדול הוא להיות משֻׁגע! להיות נקף בעד השבכה של הסוּגר כארי נוהם – לחרוק בשִׁניו ולהיליל, בדומית הלילה הארֹך, לקול-צלצול העליז של כבלי-ברזל – להתגולל ולהתפתל על יצוע-התבן, מתוך התפעלות על המוסיקה העדינה הזאת! יחי בית-המשֻׁגעים! זהו מקום נחמד שאין כמוהו!

ואני זוכר את הימים, אשר פחדתי פן אצא מדעתי; כשהייתי קופץ ברעדה מתוך שנתי ומתנפל על ברכי ומתפלל, שאנצל מן המאֵרה הזאת, הרובצת על בני משפחתי; כשהייתי מתחמק ממראות גיל ואושר, כדי להסתתר באיזו פנה בודדת, ולבלות שעות קשות בבדיקה מעַנה, לראות עד כמה מתגברת הקדחת, העתידה לשרוף ולאַכּל את מוחי. ידעתי, כי השגעון מֻבלע בדמי ובמוח-עצמותי, כי דור אחר במשפחתי יצא בשלום ולא נפגע מן המגפה הזאת, ואני הוא הראשון של שורת משֻׁגעים חדשה. ידעתי, כי כן מחֻיב להיות: כי כן היה תמיד וכן יהיה לדור-דורים. וכשהייתי מתכַּוֵץ באיזו פנה אפלה של אולם, הומה מאדם ומלא שמחה וגיל, וכשהייתי רואה אנשים מתלחשים ורומזים ומסבים עיניהם על עֵבר-פִנתי, אזי ידעתי, שהם נדברים על השגעון שנגזר עלי; ואז התגנבתי מן האולם ההומֶה והלכתי שוב להתבודד עם הרהורי האיֻמים.

כן עברו עלי שנים רבות – שנים ארֻכּות של ענויים קשים. גם פֹּה יש, שהלילות ארֻכּים, ארֻכּים מאד, - אבל כמוהם כאין לעֻמת לילות-הנדודים וחלומות-הזועה, אשר עִנו אותי בימים ההם. קרת-אימה תקפיאני עוד עתה לזכרם. תמונות ענקיות, מדֻמדמות-כהות, עם פרצופים של ערמה ולעג, זחלו בכל פנות החדר, ובלילה גחנו על מטתי, והשתדלו להביאני לידי טרוף-הדעת, הם ספרו לי בקול נמוך כלחישת-צפעונים, כי הרצפה של הבית הישן, אשר בו מת אבי-אבי, נכתמה בדמו שלו, ששפך בעצם ידו, כשנטרפה עליו דעתו. אטמתי את אזני באצבעותי, כדי שלא לשמוע לחישתם, אבל אז הרעימו עלי בקולם, עד שרעש כל החדר, וכהלמות-פטיש צללו בראשי דברי ספורם, כי דור אחד לפני אבי-זקני היו נשתתק השגעון במשפחתנו, כאלו נרדם לזמן-מה, אך אבי-אביו של זקני היו ידיו מרֻתקות בשלשלאות אל הרצפה, כדי שלא יטרוף נפשו בכפו, ולא יקרע את עצמו לקרעים. ואני ידעתי, כי כל ספוריהם הללו דברי-אמת הם – זאת ידעתי היטב. לי נודע הדבר עוד שנים אחדות קֹדם לכן, אף כי הכל התאמצו להעלימו ממני. הַ הַ הַ! אני הייתי ערום מהם, אף שהם חשבוני למשֻׁגע.

וסוף-כל-סוף תקף אותי השגעון, ואז תמהתי מאד, למה זה יראתי מפניו ככה. עתה יכֹלתי לבקר את נשפי “החברה”, להתהלך ב“עולם” החשוב ולצחוק ולהתוַכֵּח עם המעֻלים שבהם. ידעתי שכבר השתגעתי, אך הם לא חשדו אותי כלל בכך. ומה מאד הייתי מתענג ונהנה, על שהצלחתי עתה להוליך אותם שולל, אחרי רמיזותיהם ונהנה, על שהצלחתי עתה להוליך אותם שולל, אחרי רמיזותיהם וקריצותיהם והתלחשותם עלי מלפנים, בימים שלא הייתי עדַין משֻׁגע, אלא רק יראתי, פן אבוא לידי-כך! וכמה הייתי ממלא פי צחוק מתענוג וגיל, בשעה שהייתי יושב יחידי וחושב, איך הצלחתי לכַסות ולהעלים את סודי מהם, ואיך ימהרו ידידי הטובים לנוס מפני, אִלו נודעה להם האמת. כשסעדתי ביחידות עם איזה בחור יפה מהעולמות העליונים, הייתי עלול לשאוג מהתפעלות, בשוותי לנגדי, איך היו פניו מלבינים, ואיך היה נושא את רגליו להִמלט בחפזון, אִלו ידע, כי חברו היקר, היושב סמוך אצלו ומשחק בסכין חד ומבריק, הוא משֻׁגע, שיש לו כל הכח, ובמקצת גם הרצון, לתקוע אותו הסכין בלב בן-סעֻדתו. האח, אותם ימי חיי היו עליזים מאד!

הון עצום היה לי, שפע של עֹשר ירד עלי, ואני התמכרתי לכל מיני תענֻגים, שנעמו לי ביותר על-ידי ההכרה, שסודי שמור אצלי יפה כל-כך. נחלת-אחֻזה גדולה נפלה לי בירושה. החֹק – זה החֹק עם עיני-הנשר שלו – לא ראה גם הוא נכוחות, והוא מסר לידיו של משֻׁגע אלפים ורבבות, שרבים ערערו עליהם, איפה היה שכלם ועינם החדה של האנשים הבריאים בדעתם? איה אפוא היתה זריזותם וחריצותם ונקרנותם של עורכי-הדין, הלהוטים כל-כך לגלות את הפּגימה הדקה מן הדקה ולבקש ולמצא תֹאֲנה כל-שהיא? ערמתו של המשֻׁגע גברה על כֻּלם.

כסף רב היה לי – והכל חזרו אחרי ושתו לי בחלקות. בזבזתי את הוני מלֹא-חפנים – והכל הללו אותי. איך השפילו את עצמם לפני אותם שלשת האחים הגאיונים! ואפילו האב הישיש בעצמו עם שֵׂיבת-ראשו כמה משׂא פנים – כמה כבוד – כמה ידידות דבֵקה – כמה הערצה גמורה הראה לי! לזקן היתה בת, ולצעירים – אחות, וחמֶשתם היו עניים; ואני הייתי עשיר, - וכאשר לקחתי את הנערה לאשה, ראיתי בת-צחוק של נצחון על פניהם של קרוביה האביונים, כי שמחו על אשר הפיקו זממם יפה כל-כך, ועל השלל הרב אשר מצאו. אך באמת הייתי צריך אני לצחוק. לצחוק! לצהול ולהריע הייתי צריך, ולגוז את ראשי, ולהתגולל על הארץ במצהלות-גיל. הן לא עלתה על דעתם כלל, שהשיאו את אחותם למשֻׁגע.

אבל, הבה-נא מעט. אִלו ידעו, כלום הצילו אותה? אשרה של אחות, לעֻמת זהבו של בעלה! נוצה קלה, שאני מֵשיב באויר, לעֻמת שלשלת-הברזל הנאדרה, המפארת את גופי!

רק בדבר אחד הייתי מרֻמֶה, למרות כל ערמתי – אלמלא הייתי משֻׁגע – כי אף-על-פי שאנחנו, המשֻׁגעים, הננו חריפי-שכל למדי, יש שאנו נלכדים במוקשי-מרמה – אלמלא הייתי משֻׁגע, הייתי צריך להרגיש ולהבין, כי נוח לה לַנערה, שישכיבוה קרה וקפואה בארון-עֹפרת חתום וסתום, משתובל בתֻפים ובמחולות, בתור כלה הראויה לקנאה, אל בית תפארתי והיכל חמדתי. צריך הייתי לדעת, כי לבה נתון לאותו העלם שחור-העינים, ששמו לחשה פעם אחת בשפתיה מתוך שנת-נדודים. צריך הייתי להכיר ולהבין, שאותה העלו לי לקרבן, כדי להציל מריש ומחסור את האב לבן-השֵׂעָר ואת האחים הגאיונים.

אינני זוכר עתה את קלסתר-פניהם של האנשים, אשר ראיתי לפנים, אבל יודע אני, כי אותה הנערה היתה יפת-תֹאר עד-מאד. אני יודע זאת בבֵרור; כי בלילות-ירח בהירים, כשאני מקיץ פתאם משנתי וסביבותי דומיה ושקט מֻחלט, נשקפת לי תמיד מאחת הפנות של תא-כלאי זה תמונה דוממה ובלתי-נעה של אשה כחושה וחלושה עם שערות שחורות ארֻכּות, היורדות לה על ערפה ומרפרפות על כתפיה. מבלי אשר ינשוב בהן רוח ארצי, ועינים הנועצות בי את מבטיהם הקמים ואינן קורצות ואינן רוזמות ואינן נעצמות לעולם. הו! דמי יקפא בלבי בכתבי זאת: - אותה התמונה – היא היא! הפנים חִורים עד-מאד, והעינים הקמות נוצצות בזכוכית, - אבל אני מכיר ויודע אותם היטב. אותה תכנית אינה זזה מעולם; היא אינה מעמידה עלי עינים זועמות ואינה חורקת עלי בשִׁניה, כמו שעושות התמונות האחרות, המתנודדות לפעמים בתָאִי זה, - אבל היא איֻמה לי יותר מכֻּלן, אפילו מאותן הרוחות הרעות, שהיו באות לפתותני ולהדיחני לפני כמה שנים. – היא תמיד כעולה זה עתה מן הקבר, ודמות-המות לה בתכלית הדמיון.

כמעט במשך שנה תמימה ראיתי את הפנים האלה הולכים ומלבינים מיום ליום; כמעט שנה תמימה ראיתי דמעות נוזלות דומם על הלחיים העגומות, ולא ידעתי מה-זה ועל מה-זה. אך סוף-כל-סוף גליתי את סודה, וכל התאמצותם של קרוביה להסתירו ממני ימים רבים, לא הועילה להם. היא לא אהבה אותי מעולם; ואמנם מעולם לא חשבתי, שהיא אוהבת אותי. היא בזה ותעבה את עשרי, ושנאה את ההדר והתפארת, אשר בתוכם היתה – זאת לא דמיתי ולא פללתי כלל. היא אהבה איש אחר – וזאת לא עלתה על דעתי כלל. אז תקפו אותי הרגשות משֻׁנות, ומחשבות ורעיונות, שהעמסו עלי על-ידי איזה כח טמיר, התחילו סוערות כסופה במוחי. לא שנאתי אותה, אף כי שנאתי את הבחור, שהיא מבַכָּה אותו עֲדַיִן. צר היה לי עליה – כן, צר מאד, על החיים האֻמללים, שגזרו עליה קרוביה האכזרים באנֹכיותם. אני ידעתי, כי היא לא תאריך ימים, אבל הדאגה פן תספיק עוד, לפני מותה, לתת חיים ליצור רע-מזל, המיֻעד להנחיל את השגעון לצאצאיו אחריו, - הרעיון הזה הביא אותי לידי החלטה. אני גמרתי בלבי להמית אותה.

במשך כמה שבועות חשבתי על-אודות סם-המות; אחרי-כן זממתי להטביעה, ולבסוף נועצתי לשרפה באש. מה יפה ונהדר היה מחזה כזה! הארמון הגדול בוער באש, ואשת המשֻׁגע מהבהבת בו לאפר! גם יש כאן מקום להלצה יפה: הבעל יקצוב פרס עצום למי שיציל אותה, ואחרי-כן יאשים איש נקי, שהוא הבעיר את הבערה, ואיש הלוּם ובריא בשכלו יתנפנף באויר מעל-גבי התליה, וכל זה בערמתו של משֻׁגע! זמן רב הגיתי ברעיון זה, אך לבסוף בטלתי אותו מפני מחשבה אחרת. האח, מה נעים ומעַנג הוא להשחיז יום-יום את התער, לעבור בצפֹרן על חֻדו המלֻטש ולחוש מראש את הכליון החרוץ, אשר יביא חתוך אחד של חֻדו הדק והנוצץ!

לאחרונה באו הרוחות הישנות, שהיו מבקרות אותי לפנים לעתים קרובות כל-כך, באו ולחשו באזני, שכבר הגיע הזמן ותקעו לתוך כפי את התער הפתוח. תפשתי אותו ביד חזקה, התרוממתי בלאט במטתי וגחנתי על אשתי הנרדמה. פניה היו כבושים בכפות-ידיה. הסירותי אותן בנחת, והן נפלו בעצלתים על שדיה. כפי-הנראה בכתב קֹדם לכן; כי עקבות דמעות לחות נִכּרו עוד על לחייה. ואולם פניה היו שלוים ונעימים; ובעת שהסתכלתי בהם, האירה בת-צחוק של נחת-רוח את רשומיהם החִורים. הנחתי את ידי בלאט על כתפה.

היא נזדעזעה – אך זה היה רק חלום עובר. סמכתי ידי עליה שוב. היא צעקה בקול רם, ותיקץ.

תנועה קלה אחת של ידי, והיא לא תשמיע עוד כל קול וכל הגה עד עולם. אבל אני נִבְעַתִּי ונרתעתי לאחורי: עיניה היו נעוצות בשלי. איני יודע מפני מה ולמה, אבל הן הפחידוני והכניעוני, ורוחי וידי רפו תחת מבטן. היא קמה ממטתה, מבלי גרוע עין ממני. התער היה עוד בכפי, אבל אני רעדתי בכל גופי ולא יכלתי להניע אבר. הוא כוננה צעדיה אל הפתח, וכאשר קרבה אליו הפנתה את שכמה, ותסב את עיניה מנגדי. אז סר קסמן מעלי, וידי לא היו עוד אסורות בחבלי-כשפים. זנקתי אחריה ואתפשנה בזרועה. היא נפלה ארצה בזעקות וצריחות איֻמות.

יכֹל הייתי להמיתה בן-רגע, בלי שום התאבקות. אבל כבר קם שאון והתרגשות בבית, ועל המדרגות נשמע קול מצעדים. מהרתי ואשיב את התער לנרתיקו והנחתיו במקומו הרגיל, ואפתח את הדלת ואקרא לעזרה בקול רם.

התאספו אנשים; הרימו אותה מעל הארץ וישכיבוה על מטתה. היא שכבה בהתעלפות כמה שעות רצופות. וכאשר שב רוחה אליה עם חוש-הראיה וכח-הדבור, הסתתרה בינתה, והיא גִבבה בלי-חשך דברי-הזיה בהתרגשות איֻמה וחמת-פראים.

נקראו רופאים; והאנשים החכמים והמלֻמדים הללו באו איש אחרי רעהו אל שערי ביתי במרכבות-תפארה עם סוסים אבירים ומשרתים מתהדרים במלבושי-שֵׁרות נוצצים. הם לא סרו כמעט מאצל מטתה שבועות אחדים. ולבסוף נועדו יחדו לאספה רבה בחדר הסמוך, ושם התיעצו בקול נמוך ובחשיבות חגיגות מיֻחדת. והנה יצא האחד, המהֻלל והגדול שבהם, וימשכני הצדה, ואחרי אשר הציע לי להכון לבשורה רעה מאד, הודיע לי – לי, למשֻׁגע! – כי אשתי יצאה מדעתה. הוא עמד סמוך אצלי, ליד חלון פתוח, עיניו הישירו אל פני, וידו סמכה על זרועי. בתנופת-יד חזקה אחת יכֹל הייתי להשליכו בעד החלון החוצה: שעשוע יקר-המציאות כזה היה גורם לי בודאי הנאה מרֻבה; אבל אז הייתי מעמיד את סודי בסכנה, מה שלא היה רצוי לי כלל; - על-כן התאפקתי ואתנהו לצאת בשלום.

ימים אחדים אחרי-כן הודיעו לי, כי עלי להעמיד את אשתי תחת השגחה מעֻלה, כי צריך אני לקחת לה שומר, אשר יפַקח עליה. אני צריך לעשות זאת! יצאתי מחוץ לעיר, אל השדות והכרים הריקים, אשר שם לא ישמע איש את קולי, ואתפרץ בצחוק אדיר וחזק, עד אשר הריע כל האויר מסביב.

היא מתה ביום-המחרת. הזקן עם ראש השיבה הלך אחרי ארונה, והאחים הגאיונים הטיפו דמעה על הגוף המחֻסר-הרגשה של זו, אשר בחייה ראו את יסוריה ומכאוביה בקרת-רוח ובלב-אבן. כל זה היה מזון יפה לבדיחותי החשאית, ובשובנו במרכבתי הביתה מן ההלויה, כבשתי פני במטפחתי וצחקתי בלי-הרף, עד אשר פרצו דמעות מעיני.

ואולם, אף כי הפקתי את זממי והבאתי אותה לידי מיתה, בכל-זה הייתי דואג ונגרש מאד, והרגשתי, כי לא יארכו הימים וסודי יגָלה. לא יכלתי להסתיר בחֻבי את עליצותי הפרועה, שהיתה כאש עצורה בעצמותי, ואשר הכריחה אותי, בהיותי בביתי לבדי, לקפץ ולדלג, למחא כף אל כף, לרקד ולפזז מסביב לכל החדר ולהריע ולשאוג. כשהייתי יוצא מביתי ורואה את ההמונים הנחפזים ברחוב בעסקנות מרֻבּה, או כשהייתי הולך אל התיאטרון ושומע נגינות המוסיקה ורואה את המחולות, היתה תוקפת אותי חדוה עזה כל-כך, שהייתי עלול להתנפל לתוכם ולקרוע אותם לקרעים, אברים אברים, בשאגה של התפעלות. אבל התאפקתי: חרקתי בשִׁני, רקעתי ברגלי על הארץ, ונעצתי את צפרני החדים עמֹק לתוך כפות-ידַי. כך עצרתי ברוחי, ואיש לא ידע עֲדַיִן, כי משֻׁגע אני.

והנני זוכר – וזה אחד מן הדברים האחרונים, שאני יכֹל לזכור; כי עכשו אני מבלבל ומערבב את המציאות בהזיותי וחלומותי, ומתוך שאני עסוק פֹה מאד ותמיד אני טרוד ונחפז, לפיכך אין לי פנאי להפריד בין שניהם ולפַתח את פקעת הערבוביא המשֻׁנה – אני זוכר, איך סוף-כל-סוף גליתי סודי. הַ- - הַ –הַ! כמדֻמה לי, שאני רואה עֲדַיִן את פניהם הנפחדים ומבטיהם הנבהלים, ומרגיש עֲדַיִן באיזו קלות וזריזות זרקתי ופזרתי אותם אל כל עֵבר ותופפתי באגרופי הקפוצה על פרצופיהם הלבנים, ואחרי-כן פרחתי לי כסופה ועזבתי אותם צועקים וצורחים במרחק גדול מאחרי. עוד עתה, לזכר הדבר הזה, יתחדש בי כח-ענקים. הנה- ראו-נא, איך יִכֹּף מוט-הברזל הזה תחת לחיצת ידי העזה. יכֹל הייתי לרצצו כקנה, אלא שיש כאן יציעות ומבואות ארֻכּים עם הרבה פתחים – ואינני בטוח, שאמצא לי את דרכי בתוכם על-נקלה – וגם אם אמצא, הלא יודע אני, כי שם למטה יש שערי ברזל, שהם סוגרים ומבריחים תמיד. הם יודעים איזה משֻׁגע-פקח הייתי, והם מתגאים בי ומשתדלים שאשהה אצלם ימים רבים, כדי להראותני למבקרי הבית.

ובכן – מה זה חפצתי להגיד? כן. פעם אחת יצאתי לטַיֵל, ובשובי לביתי היתה השעה מאֻחרת בלילה, ולכן תמהתי קצת, כשנודע לי, שהגֵאֶה בשלשת האחים הגאיונים מחכה לי. דבר נחוץ לו אלי – כך אמר; זאת זוכר אני היטב. שנאתי את האיש הזה בכל עֹז-המשטמה של משֻׁגע. כמה וכמה פעמים היו אצבעותי מזנקות לרסק את אבריו. והנה עתה הֻגד לי, שהוא כאן בביתי. עליתי בחפזון על המדרגות. הוא קם ואמר, כי דבר לו אלי. צויתי את המשרת לצאת. השעה היתה מאֻחרת מאד, ואנחנו נשארנו שנינו לבדנו, באין איש אתנו, בפעם הראשונה בחיינו.

בהתחלה התאמצתי, שלא להביט אליו; כי ידעתי מה שלא עלתה על דעתו כלל – ואני התגאיתי בידיעתי זו – שלהב השגעון בוער בעיני כאש. רגעים אחדים ישבנו דוממים. לבסוף פתח את פיו. חיי ההוללות והבזבוז, שנהגתי אז ורמזים משֻׁנים אחדים, שהוצאתי מפי זמן מועט אחרי מות אחותו, היו, לפי-דעתו עלבון לזכרונה ופגיעה בכבודה. בהעלותו עתה בזכרונו מעשים ופרטים שונים, שבשעתם לא שם לב אליהם, ובחברו אותם עתה יחדו, הוא בא לידי הכרה, כי אני התנהגתי אִתה שלא כהוגן. ועל-כן הוא חפץ לדעת, אם צדקה השערתו, שאני התכַּוַנתי לגַנות את זכרה ולהעליב את משפחתה. בגדי הצבא שהוא לבוש, מכריחים אותו לדרוש בֵּרור-דברים זה.

אותו אדם נשא באמת משרה בפקידות הצבא, - משרה שקנה לו בכספי שלי ובחרבן חייה של אחותו! אדם זה השתף בשקידה יתרה בנבלים ובמוקשים, אשר סביב שתו עלי, כדי לצודני ברשתם ולעשות בהוני כאדם העושה בתוך שלו. הוא הוא שהאיץ באחותו ביתר-עז להנשא לי, אף כי ידע היטב, שלבה נתון לאותו הבחור הבָּכיָן-השחוף, בגדי-השרד מכריחים אותו! תלבֹשת העבדות של חרפתו.

לא יכלתי עוד להתאפק ואשא את עיני אליו, אך לא הוצאתי דבר מפי. והנה ראיתי את השנוי הפתאומי, שנתהוה בו תחת מבטי-עיני. הוא היה חצוף ועז-נפש, אך עתה הלבינו פניו כסיד, והוא נרתע לאחוריו יחד עם כסאו. משכתי את כסאי קרוב אליו, וכאשר נתתי קולי בצחוק – כי הייתי עלז מאד באותה שעה – ראיתי שנזדעזעו כל אבריו. הרגשתי, שהשגעון תוקף אותי, והוא ירא מפני.

– אהבת מאד את אחותך, כשהיתה עוד בחיים? – שאלתי אותו – אהבת מאד?

הוא הביט סביבותיו בדאגה, אף ראיתי, כי ידו אוחזת בחזקה בגב-כסאו, אך לא ענה דבר.

– הוי נבל! – קראתי בקול רם – גליתי את מצפוניך, את כל נכלי-התֹפת אשר התנכלת לי. אני יודע, כי לבה הלך אחר איש אחר, בעת שהכרחת אותה להנשא לי. אני יודע זאת – אני ידוע זאת!

הוא קפץ פתאם מכסאו ונופף אותו באויר, בקראו אלי שאסוג אחור; כי בכל עת דברי התקרבתי אליו יותר ויותר.

אני צעקתי יותר משדברתי; כי הרגשתי כבר מהומה של סערות-יצר מתחוללת בעורקי, והרוחות הידועות לי מכבר לחשו לי והסיתו אותי לעקור את לבו תכף-ומיד.

– ארור אתה! – קראתי בהשתערי אליו – אני הֵמִתי אותה, אני משֻׁגע. כְּלָיָה עליך! דם דם! לדמך אני שואף!

בדחיפה אחת סלקתי הצדה את הכסא, שהניף עלי באימתו, וביד חזקה לפתתי את איש-מַצותי, וברעש גדול נפלנו והתגלגלנו יחדו על הרצפה.

זו היתה התאבקות מהֻדרה; כי הוא היה רם-הקומה. חסן ואמיץ, הנלחם על חייו, ואני משֻׁגע, גדל-כח, השואף לעשות אתו כָלה. ידעתי כי שום כח ועזוז לא ידמה ולא ישוה לשלי – ובזה צדקתי, צדקתי, אף-על-פי שאני משֻׁגע! – ואף אמנם, עצמת התאבקותו רפתה לאט לאט. כרעתי על לוח-לבו, ואלפֹת בשתי ידי את צוארו רב-השרירים. פניו אדמו כתולע, עיניו יצאו מחוריהן, ולשונו היתה שלוחה מפיו, כאִלו הוא לועג לי. ואני חנקתי ביתר-עז, ביתר הִדוק.

פתאם נפתחה הדלת ברעש גדול, והמון רב התפרץ החדרה בשאון נורא, בצעקם איש אל רעהו לתפוש את המשֻׁגע.

סודי נגלה אפוא, ועלי היה להלחם על חרותי, על החֹפש. קפצתי על רגלי בטרם תגע בי יד ואתנפל לתוך קהל המשתערים עלי, וזרועי הכבירה עמדה לי לפלס לי נתיב ביניהם ולהפילם מימיני ומשמאלי, כאִלו חצבתי בהם בגרזן. כך הגעתי עד הפתח, דלגתי על בדי-השבכה, ובעוד רגע עמדו רגלי ברחוב.

רצתי במהירות גדולה לפנים, ואיש לא ערב לבו לעצר-בי. לפרקים הגיע לאזני שאון מרוצתם של הדולקים אחרי, ואז הרחבתי צעדי עוד יותר. אך קול פסיעותיהם הלך ורפה, ועוד מעט נדם לגמרי במרחק. ואולם אני הוספתי לרוץ, לקפץ ולדלג על בִצות ותעלות, על גדרים ומחיצות, בהשמיעי תרועות פרועות, שהבריות המשֻׁנות שהתכנסו סביבותי ענו בהד לעֻמתי. עד אשר צלל כל האויר מן הקולות. נִשאתי על זרועות שֵׁדים-מזיקים, אשר דאו על כנפי-רוח וסחפו על דרכם עצים ומשוכות, והסתובבו אתי כסופה, עד אשר ראשי היה סחרחר, ולבסוף השליכו אותי מעליהם בטלטלה עזה; נפלתי לארץ כאבן כבדה.

כאשר שב רוחי אלי, מצאתי את עצמי כבר כאן – פֹה בתא העליז הזה, אשר אור-השמש יחדור אליו רק לעתים רחוקות מאד, וקרני-הירח מתגנבות אליו, רק כדי להראותני את הצללים הקודרים, הסובבים אותי ואותה התמונה החִורת, העומדת דומם שם בפנה. כשאני שוכב ער בלילה, אני שומע לפעמים קולות וצעקות ונאקות משֻׁנות מחדרים רחוקים שבבנין הגדול והרחב הזה. מה הם הקולות הללו אינני יודע; אבל בכל אֹפן אין הם יוצאים מאותה התמונה החִורת, ואין להם שום דבר עִמה. כי למן ראשית דמדֻמי-הערב ועד אור-הבֹקר היא עומדת בלי-נוע באותו מקום עצמו, מאזינה למנגינות של שלשלת-הברזל שלי ומביטה אל קפיצותי ונדנודי על יצוע התבן שלי. –

–————

בסוף המגִלה נמצאה הערה זו, כתובה בידי איש אחר:

“אותי האֻמלל, אשר דברי-הזיותיו המטרפים כתובים למעלה, יכֹל לשמש דוגמא מעציבה, עד כמה איֻמות תולדותיהם של חיי הוללות ופזרנות בשנות-עלומים, כשהם נמשכים גם בגיל מאֻחר, עד שאין להם עוד תקנה. הבזבזנות בלי חשבון ודעת והתהוללות הפרועה של ימי עלומיו הביאו אותו סוף-סוף לידי קדחת וטֵרוף-הדעת. התולדה הראשונה של מצבו החולני הזה היתה דעתו המשֻׁנה, שנהפכה אצלו לאמונה עִורת, שמחלת השגעון עוברת בירֻשה במשפחתו. דעה זו המיֻסדת על תֵּאוריה מפֻרסמת, שהרבה מחכמי הרפואה מחזיקים בה בכל תֹקף, ואחרים מתנגדים לה בכל תֹקף, נסכה עליו בתחלה רוח עצובה, “מרה שחורה” קבועה ועקשנית, שהתפתחה ברבות הימים לרוח שטות חולנית ונהפכה לבסוף לשגען נורא. אין כל ספק, כי המאורעות שהוא מספר במגִלתו, נקרו ויאתיו באמת, אף שבטֵרוף-דעתו ודמיונו החולני סלף ועִוֵת אותם בודאי. ולא עוד, אלא שהאנשים שידעו את חיי-נעוריו ועלומיו המָשחתים, צריכים לתמוה, כי יצרו הרע, בעת שהשכל לא משל ולא עצר בו עוד, לא הביא אותו לידי מעללים יתר איֻמים, מאותם שהודה עליהם בעצמו”.

–———-

נרו של מר פיקוִיק הגיע לקצו בו ברגע, אשר כלה לקרא את כתב-היד של הכהן הזקן; וכאשר כבה פתאם לגמרי, מבלי השתלהב כראש בתור התראה אחרונה, נזדעזע כל גופו של הפילוסוף הגדול, שהיה כבר נגרש למדי גם בלעדי זאת. הוא מהר והתפשט את מעט הבגדים, שלבש תחלה בקומו ממשכב-נדודיו, ואחרי אשר הציץ סביבותיו בעינים נפחדות, צנח והשתקע בחפזון בין הסדינים, ועד-מהרה התנמנם וירדם.

כאשר הקיץ ביום-המחרת כבר זרחה השמש בחדרו בכל גבורתה, והשעה לא היתה עוד מֻקדמת כלל. רוח העֹצב, אשר ירד עליו אמש, כלה וילך עם צללי הלילה ורעיונותיו ורגשותיו היו עתה בהירים ועליזים כאור-הבֹקר. אחרי פת-שחרית מסֻימה שמוּ ארבעת החברים את פעמיהם לגריבֶסֶנד, שֶׁשָׁמה נשלחו חפציהם מרוצ’יסטר, ואחריהם נשא איש את ארגז-האֹרן עם האבן היקרה אשר בו. הם הגיעו לאותה עיר בשעה הראשונה אחרי הצהרים, ולשמחתם מצאו להם מקום טוב על גג הדיליג’נס, ההולך לונדונה, ולפנות ערב באו למטרופולין שלֵמים בגופם וברוחם.

שלשת או ארבעת הימים הבאים היו החברים עסוקים בהכנות לנסיעתם אל העֲיָרה איטֶנסוִיל. אך יען כי העסק הגדול הזה דורש לו בשביל חשיבותו פרק מיֻחד, לכן נשתמש בשורות המעטות של סוף הפרק הזה לספר בקִצור נמרץ את קורות הגִלוי הארכיאולוגי של מר פיקוִיק.

מתוך ספרי-הזכרונות של הקלוב נראה, כי תכף בערב השני לאחרי שובם לונדונה קרא מר פיקוִיק באספה כללית של חברי הקלוב דין-וחשבון מפֹרט על-אודות תגליתו, והציע לפני הנאספים המון השערות חריפות ומלֻמדות לפתרון הכתֹבת הסתומה. כמו כן נודע לנו מתוך הפרוטוקולים של הקלוב, כי אמן אחד העתיק את הכתֹבת בדיוק מצֻין וחרת אותה על אבן אחרת, וההעתקה נשלחה אל החברה הארכיאולוגית הממלכתית ולעוד חברות מלֻמדות; וכי לרגלי הדבר הזה נצתה אש-הקנאה בחוגים ידועים, שהביאה לידי וִכוחים עזים ופולמוסים קשים, שהשתפכו במבול של מאמרים בכתבי-העתים ובחוברות מיֻחדות; וכי מר פיקוִיק בעצמו כתב חוברת בת תשעים וששה דפים באותיות קטנות מאד, ובה הציע עשרים ושבעה פתרונים שונים לכתֹבת הסתומה. וכי שלשה ג’נטלמנים זקנים העבירו נחלה מבניהם הגדולים שילינג לגֻלגֹלת, על אשר נועזו להטיל ספק בעתיקותה של הכתֹבת, ואיש נלהב אחד הוציא את עצמו מן העולם קֹדם זמנו, מתוך יאוש על אשר אין ביכלתו לעמוד על כוָנתה האמתית. וכי מר פיקוִיק נבחר לחבר נכבד בשבע-עשרה אגֻדות, בארץ ובחוץ-לארץ, בעד תגליתו; וכי אף אחת משבע-העשרה לא ידעה מה טיבה של תגלית זו, אבל כל השבע-עשרה הסכימו, שהיא רבת-הערך מאד.

אמנם מר בלוֹטוֹן – והשם הזה יהיה לחרפה ולשנינה לכל החובבים את המסתורין ואת הנשגב מבינת אדם – מר בלוטון, באותה ספקנות ובאותם תֹאנות ועקיפים, המיֻחדים לכל הנפשות השפלות, הֵעֵז לגלות בנדון זה דעה אחרת לגמרי, נתעבה ומגֻחכה גם-יחד. במחשבה בזויה להעיב את אור-כבוד-שמו של פיקוִיק בן-אל-מות, נסע מר בלוטון בעצמו לקובהם, ובשובו משם הודיע בקלסה, בנאום אשר נשא בקלוב, כי זכה לראות את האיש, אשר ממנו נקנתה האבן, וכי אותו האיש מודה אמנם גם הוא, שהאבן היא כבירה לימים, אבל הוא מכחיש בכל תֹקף את עתיקותה של הכתֹבת, ולא עוד, אלא שהוא מחליט, כי הוא בעצם-ידו חרת אותה באבן בשעת-בטלה, ופתרונן של האותיות, שפזר בכוָנה מתוך משובה, הוא פשוט בתכלית הפשטות:

Bill Stumps' His Mark

(ביל סטומפס, זה תָוו)

ויען כי מר סטיומפס אינו מֻמחה גדול לעניני כתיבה, והוא רגיל להעריך את המלים רק לפי משמע אזניו, לפי צלצולן, ולא לפי חֻקות האורתוגרפיה, לכן השמיט את הL השני בסוף שמו הפרטי.

הקלוב הפיקוִיקאי – מה שמובן מאליו במוסד נאור כזה – התיחס להודעה זו בבוז הראוי לה, הוציא את בלוטון הגאה וחסר-נמוס מן החברה והחליט להגיש תשורה למר פיקוִיק משקפים של זהב, לאות אמונה והסכמה; ובתור תשובה על זאת נתן להם מר פיקויק במתנה את ציור תמונתו וצוה לתלותו באולם האספה של הקלוב.

ומר בלוטון, אף כי הוצא מן הקלוב, בכל זה לא ראה את עצמו כמנֻצח. הוא כתב גם הוא חֹברת עבת-הכרס, מֻקדשת לשבע-עשרה האגֻדות המלֻמדות, שבארץ ובחוץ-לארץ, ובה הודיע את כל אשר הגיד לו ביל סטומפס ועוד הוסיף נֹפך משלו, ברמזו ברמזים שקופים למדי, כי כל שבע-עשרה האגֻדות המלֻמדות מהבל המה יחד. על פגיעה קשה כזו בתמותן וכשרותן בערה חמתן של שבע-עשרה האגֻדות המלֻמדות שבארץ ובחוץ-לארץ, ועד-מהרה נתך זר חדש של חֹברות על שוק הפסרים; האגֻדות המלֻמדות שבחוץ-לארץ באו בחליפת-מכתבים שקודה עם האגֻדות המלֻמדות שבארץ; אלו שבארץ תרגמו ללשונות שונות את החֹברות של אותן שבארץ; וכך התחילה אותה המחלֹקת המדעית, הידועה בכל קצוי ארץ בשם “הפוֹלמוֹס הפיקוִיקי”.

ואולם הנסיון הנבזה לחלל את כבודו של מר פיקויק, נִתַּז ממנו והלאה וירד על קדקדו של בעל-הנסיון עצמו. כל שבע-עשרה החברות המלֻמדות הכריזו והודיעו פה-אחד, כי בלוטון הוא בוּר גמור, הדיוט מתגאה, המתערב בענינים הזרים לו לגמרי? ועוד הוסיפו לכתוב חבורים עמקי-בינה על האבן והכתֹבת, כהנה וכהנה. והאבן עצמה עודה משתמרת עד היום הזה, כמצבת-זכרון חתומה וסתומה לגדולתו של מר פיקויק ולשפלותם של אויביו.

 

פרק יב: בו ידֻבּר על‑אודות מעלל רב‑הערך של מר פיקויק, שהוא פרק חשוב בחייו, כמו שהוא גם בספורנו זה.    🔗

מעונו של מר פיקוִיק ברחוב גוסוֶל לא הצטַיֵּן אמנם בגדלו וברחבו, אבל עם זה היה נָוֶה יפה ונעים ומרֻוח, המסֻגל ביחוד למשכנו של איש‑הרוח ואוהב‑עיון והסתכלות כמוהו. אולם‑הקבלה שלו תפס מקומו בדיוטא הראשונה לעֵבר הרחוב, וחדר‑משכבו – בדיוטא השניה, מָפנה גם‑כן לרחוב; כי על‑כן, בין שהיה יושב וקורא וכותב אל שלחנו באולם, בין שהיה עומד ומתגלח ומתלבש לפני הראי בקיטונו, היתה לו תמיד הזדמנות להסתכל ולהתבונן בטבע הבריות בכל מצביו השונים, כפי שהוא מתגלה באותו הרחוב, המרֻבֶּה באוכלוסין והמפֹרסם למאד. בעלת‑הבית שלו, מרת בַּרדיל, אלמנתו ויורשתו היחידה של אחד מפקידי המכס היתה אשה דשנה, עסקנית וזריזה ונחפזה, עם פנים נעימים וכשרון טבעי לחכמת הבִשול, כשרון שהשתכלל עד‑מאד על‑ידי למוד ושמוש מעשִׂי מרֻבֶּה. בבית לא היו לא ילדים ולא משרתים ומשרתות ולא תרנגולים ושאר עופות. דרי המעון, מלבד בעלת‑הבית, היו: אדם גדול ונער קטן; האדם הגדול היה דַיָר, והנער הקטן היה פרי‑בטנה של מרת ברדיל. האדם הגדול נמצא בביתו תמיד בשעה העשירית בערב בדיוק, שאז היה מצטמצם בגבולותיה של מטה צרפתית ננסית בירכתי החדר. ומר ברדיל הקטן היה מצמצם את משחקי‑ילדותו ותרגיליו הגימנסטיים בגבולותיהם של הרחובות והבִצות הסמוכים. נקיון ושלוה שררו בכל הבית, ורצונו של מר פיקוִיק נחשב בו כחֹק, שאסור להרהר אחריו.

כל מי שידע איפוא את הסדרים המצֻינים של הבית הזה ושווי‑המשקל הנפלא, שבמצב‑רוח והרגיל של מר פיקוִיק, היה צריך לתמוה על התנהגותו המשֻׁנה והמסתורית בבֹקר שלפני יום הנסיעה לאיטֶנסוִיל. הוא התהלך בחדרו לפנים ולאחור בפסיעות נחפזות ונגרשות, הוציא את ראשו והִשקיף בעד החלון כמעט בכל שלשׁה רגעים, הסתכל בלי‑חשך בשעונו, ובכלל הראה סִמנים שונים של קֹצר‑רוח, שאינם כלל לפי מזגו והרגלו. נִכָּר היה, שהוא מקשה לילד איזה זמם רב‑הערך עד‑מאד, אך מה הוא אותו הזמם, זאת לא יכלה לנַחש אפילו מרת ברדיל בכבודה ובעצמה.

– מרת ברדיל – אמר מר פיקוִיק לבסוף, כשאותה הבריה הנעימה היתה קרובה לגמור את עבודת הסרת‑האבק בחדרו, שארכה אצלה הפעם יתר מכפי הרגיל.

– סיר? – ענתה מרת ברדיל.

– בנך הקטן לא שב עֲדַיִן, אף כי יצא מביתו זה כבר.

– אבל הלא הדרך רחוק למדי מכאן עד לבוֹרוֹ – השיבה מרת ברדיל, ובקולה נשמע מעין תוכחה,

–אַה, באמת כן הוא – אמר מר פיקויק.

והוא השתקע שוב בדֻמיה, ומרת ברדיל חזרה שוב לאַבֵּק.

– מרת ברדיל – השמיע מר פיקוִיק שוב מקץ שנים, שלשה רגעים.

– סיר? – ענתה שוב מרת ברדיל.

– מה דעתך: האם פרנסתם של שנַים עולה בדמים מרֻבים הרבה יותר מזו של אחד?

– מה אתה סח, מחר פיקוִיק! – קראה מרת ברדיל והתאדמה עד לשפת שביסה, כי נדמה לה, שגלתה מעין רמז של השתדכות בעיניו של דיָרה – איזו שאלה היא, מר פיקוִיק!

– ובכל‑זאת, מה דעתך? – התעקש מר פיקוִיק לחקור.

– זה תלוי הרבה – ענתה מרת ברדיל, בהקריבה את‑נוצת‑האִבוּק סמוך למרפקו של מר פיקוִיק, שנשען על השֻׁלחן – זה תלוי הרבה בּטיבה של הנפש השניה, אם היא חסכנית ובקיאה יפה בהנהגת הבית –

– כמובן, צדקו דבריך – אבל לפי‑דעתי יש כל אותן המדות בנפש, שאני מתכַּוֵן לה (מר פיקויק, נעץ עיניו במרת ברדיל); ומלבד זה יש בה גם בינה יתרה וידיעת הבריות והעולם והחיים במדה מרֻבה, מה שיוכל להביא לי תועלת מוחשית, מרת ברדיל!

– מה אתה סח, מר פיקוִיק! – שָׁנתה מרת ברדיל, והאדמומית עלתה שוב עד לשפת כִּפָּתה.

– כן, כן, בזה אני בטוח – הוסיף מר פיקוִיק באותו המרץ המתגבר, שהיה מיֻחד לו, בשעה שהיה מדבר על ענין, המעַנין אותו ביותר – אני בטוח באמת ובתמים. ולא עוד, אלא שאני רואה לי חובה לגלות לך, מרת ברדיל, שכבר באתי לידי החלטה בנִדון זה.

– אל רחום וחנון! – קראה מרת ברדיל.

– אפשר שתחשבי את הדבר למוזר ומתמיה מאד – הוסיף מר פיקוִיק הנעים, בהציצו אל בת‑שיחתו מתוך בדיחות‑דעת יתרה – אפשר שתתמהי מאד, על אשר לא נועצתי אתך בענין זה, וגם לא נגעתי בו כלל, עד אשר שלחתי את בנך בשליחות מיֻחדת בבֹקר הזה – האין זאת?

מרת ברדיל לא יכלה לענות אלא במבט דומם בלבד. היא העריצה את מר פיקוִיק בסתר‑לבה זה כבר, כמשׂא‑נפשׁ מרום ונשגב ממנה; והנה פתאם נִשאה לשיא‑מרומים, אשר לא פללה ואשר לא מלָאה לבה לקוות אף בחלומותיה והזיות‑דמיונה היותר פרועות. שהרי מר פיקוִיק מוכן ומזֻמן לעשות לה “הצעה” – ועל‑פי תכנית, שערך מראש אחרי ישוב‑דעת מרֻבה – כי‑על‑כן שלח את בנה לבוֹרוֹ, כדי שלא יפריע בדברים שבינו לבינה – מה עמקו מחשבותיו! – מה דקה הרגשתו, ומה יפים נמוסיו!

– ובכן, מה דעתך על זה? – שאל שוב מר פיקוִיק.

– הו, מה פיקוִיק! – קראה מרת ברדיל, ורעדת כֻּלה מתוך התרגשות – מה רב חסדך, סיר!

– זה יחשוך ממך הרבה עמל ויגיעה – האין זאת?

– הָה, מעולם לא שמתי לבי אל העמל, סיר – השיבה מרת ברדיל – ועתה, כמובן, אשתדל ואטרח ואעמול עוד יותר למצא חן בעינך. אבל מה רב טובך, מר פיקוִיק, שדאגת כל‑כך לבדידותי!

– אמנם כן; אף כי, באמת, לא עלתה זאת על לבי מעולם – ענה מר פיקוִיק – וכאשר אשהה בעיר, יהיה לך תמיד מי שׁיֵשב על‑ידך וישיח אתך. בזה אין כל ספק.

– בטוחה אני, שאהיה מעתה אשה מאֻשרה עד‑מאד – אמרה מרת ברדיל.

– ובנך הקטן – – הוסיף מר פיקוִיק.

– אלהים יחֹן אותו! – התיפחה מרת ברדיל, בתקוף אותה רגשותיה של אם רחמניה.

– הוא גם הוא ימצא לו חבר – המשיך מר פיקוִיק את דבריו – חבר עליז, חי ורותח, אשר ילמדהו תעלולים במשך שבוע אחד יותר, משהיה לומד מעצמו במשך שנה תמימה – בזה בטוח אני – ומר פיקוִיק חִיֵך מטוב‑לב.

– הו, אתה האהוב והחביב – – התחילה מרת ברדיל שופכת את רגשותיה.

מר פיקוִיק נרתע לאחוריו.

– הו, אתה הטוב, הנעים, העליז, היקר – המשיכה מרת ברדיל את השתפכות‑נפשה; ובלי שום הכנות ושהיות קמה מכסאה ולפתה בזרועותיה את צוארו של מר פיקוִיק, בלווֹתה את לטיפותיה בזרם‑דמעות ובהתיפחות ונאקות ויבבות.

– רבון העולמים! – קרא מר פיקוִיק המשתומם – אנא, מרת ברדיל – בבקשה ממך, אשה טובה – הוי, אלי! איזה מצב! – השיבי‑נא אל לבך – הרפי‑נא – הרי אם יבוא עתה איש –

– יבוא מי שיבוא! – צעקה מרת ברדיל כמטֹרפת – אני לא ארפה ממך, ולא אעזבך, יקירי, חביבי, מחמדי, נשמתי –

ובדברה חבקה אותו ביתר‑עוז וביתר‑הדוק.

– מדת הרחמים עלי התגלגלי! – נאנק מר פיקוִיק, בהתאמצו בנואש להשתחרר מחבוקיה – הנני שומע קול צעדים על המדרגות – חדלי‑נא, הרפי ממני – רחמי עלי – הלא אשה טובה את –

אבל גם תחנוניו, גם תוכחותיו וגערותיו, היו ללא‑הועיל. כי מרת ברדיל התעלפה בזרועותיו. ובטרם יספיק להשכיבה על כורסא, כבר נכנס החדרה הנער ברדיל, שהביא אתו את מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס.

מר פיקוִיק היה כאיש נדהם, מבלתי יכֹלת לנוע ממקומו או להוציא הגה מפיו. הוא עמד בתוך החדר עם משאו הנעים בזרועותיו ובעינים לטושות אל פרצופיהם של ידידיו, מבלי נסות אף נסיון כל‑שהוא לתת להם שלום או לתת להם איזה בֵאור. ואף הם הביטו אליו בתמהון גדול; והנער ברדיל לטש עיניו לכֻלם, מבלי הבין עד‑מה.

תמהונם של הפיקוִיקאים היה כֹה עז, ומבוכתו של מר פיקוִיק היתה כֹה גדולה, עד שבודאי היו מוסיפים לעמוד נדהמים ואובדי עצות, עד שיהי רצון מלפני הגבירה דקת‑ההרגשה ורכת‑העצבים להשיב רוחה ונשמתה אליה. אך, לאשרם, נחלצו ממצב המֵצַר הזה על‑ידי התפרצות של אהבת‑בן יפה ומניעה‑לב מצד הנער הקטן. הג’נטלמן הזעיר הזה, המהֻדק היטב במלבוש של קטיפת‑פסים עם כפתורי נחֹשת גדולים מאד, עמד בתחלה ליד הפתח והביט נכחו בעינים תמוהות, מבלי הבין עד‑מה. אך לאט‑לאט התרקם בחומו הבלתי‑מפֻתח כל צרכו הרעיון, כי אמו נחבלה, נפגעה בגופה; ובחשבו לנכון, כי מר פיקויק הוא החובל והמזיק, געה בבכי וצרח מר בקול פרא, ובראש שח לפנים השתער אל בן‑אל-מות זה והתחיל ממטיר על גבו ועל רגליו מהלומות וצביטות ומריטות בהתמרמרות עזה ובכח גדול, ככל אשר השיגה ידו בשעת התרגשותו הנדיבה הזאת.

– גרשו מלפני את השקץ הפעוט הזה! – קרא פיקוִיק מתוך יאוש – הוא יצא מדעתו!

– אך מה פשר כל זה? – פתחו שלשת הפיקויקאים, נאלמי‑התמהון, את פיהם בבת‑אחת.

– אינני יודע גם אני – השיב מר פיקוִיק בזעף – הסירו מעלי את הנגע הזה!

מר וינקל תפש ונשא בזרועותיו את הנער המקנא לאמו, ויניחהו בירכתי החדר, למרות צעקותיו ובעיטותיו והתעצמותו נגדו.

– ועתה, עזרוני‑נא לשאת את האשה הזאת אל חדרה למטה – הוסיף מר פיקוִיק.

– אה, עתה הוקל לי מעט – דובבו שפתיה של מרת ברדיל.

– הרשיני‑נא להובילך למַטה אל הדרך – אמר מר טופמן בגַלַנטיותו התדירה.

– תודה לך, סיר! תודה לך! – קראה מרת ברדיל בקול היסטירי. והיא הובלה על המדרגות למטה, ובנה אוהבה הולך אחריה.

– אינני יכל להבין – אמר מר פיקויק, לאחרי ששב מר טופמן למעלה – אינני יכל להבין, מה זה היה לה פתאם לאשה זו. אני הודעתי לה, פשוט, את מחשבתי לקחת לי משרת, וידיעה זו הביאה אותה לידי פרוכסיסמוס והתעלפות, כאשר ראיתם בעיניכם. זה דבר משֻׁנה מאד!

– מאד, מאד! – קִיְמו שלשת החברים פה אחד.

– ובזה הביאה אותי לידי מצב לא‑נעים כל‑כך – הוסיף מר פיקויק.

– מאד, מאד! – קִיְמו שוב שלשת החברים, בהשתעלם קצת ובהביטם זה אל זה כמסֻפקים.

מבטם זה לא נעלם מעיני מר פיקוִיק. הוא הרגיש בחֹסר‑אמונתם והבין, שהם חושדים בו.

– שם למטה במסדרון עומד איש ושואל לך – אמר מר טופמן לאחרי דִמיה קצרה.

– הוא האיש אשר אמרתי לכם – ענה מר פיקוִיק – אני שלחתי אל הפרבר היום בבֹקר לקרא לו. הואילה‑נא, סנודגרס, ואמור לו לעלות אלי.

מר סנודגרס עשה כמו שנצטוה, וכרגע הופיע בחדר מר שמואל וֶלֶר.

– הלא תכירני בודאי? – אמר מר פיקוִיק.

– כמדֻמני – ענה סם בקריצה של פַּטרוֹן – מענְיֵן מאד היה אותו בן‑חיל, אבל הוא היה לא לפי כֹחך, הלא? הוא חרוץ מאד, ומרט אתכם כהֹגן – מה?

– זה אינו עתה ענין לכאן – הפסיק אותו מר פיקוִיק בחפזון – רוצה אני לדבר אתך בענין אחר. שב‑נא.

– תודה לך, סיר – ענה סם, ומבלי סרב ישב על הכסא, אחרי שהניח את מגבעתו הלבנה הישנה על אדן‑החלון – "עכשו אין היא עוד יפת‑תֹאר כל‑כך, – הוסיף ברמזו אל מגבעתו – אבל היא נעימה לחבוש לראש; ולפני אשר אזלו להם השולַיִם היתה גַג נאה מאד. אך בלתם היא קלה יותר – זו היא מעלה אחת, ועוד מעלה שניה יש בה אתה: בעד כל חור וחור נכנס מעט אויר, ולכן קראתי לה “קורֵי‑וֶנטילַציה”.

ואחרי אשר חִוה את דעתו זו הביט מר וֶלר בנחת‑רוח אל הפיקויקאים.

– ועתה בדבר הענין, שבשבילו שלחתי לקרא לך בהסכמת הג’נטלמנים הללו – אמר מר פיקוִיק.

– כלומר: עתה הגיע זמן פרעון – הפסיק אותו סם – הוֹצא ושַׁלם, כמו שאמר אותו הרב אל תינוקו שבלע פרוטה.

– קֹדם‑כל אנו רוצים לדעת – פתח מר פיקוִיק – אם יש לך איזו סבה, שלא למצא סִפוק במִשרתך הנוכחית.

– בטרם אענה על שאלתכם זו, אדונַי – השיב מר וֶלר – הייתי רוצה אני לדעת, קֹדם‑כל, האומרים אתם להמציא לי אחרת, טובה ונאה מזו?

קרן‑אורה של סבר‑פנים צנחה על פרצופו של מר פיקוִיק בענותו:

– כמעט שיש בדעתי לקחתך למשרת לי –

– האמנם? קרא סם.

מר פיקוִיק ענה “הן” בהרכנת הראש.

– ומשכֻּרתי? – שאל סם.

–שתיים‑עשרה ליטרה לשנה – ענה מר פיקוִיק.

– ומלבושים?

– שתי חליפות לשנה.

– וחובות משמרתי?

– להיות אצלי ולשרתני תמיד, וגם לנסוע אתי ועם הג’נטלמנים הללו.

– אין צֹרך בכתבים ושטרות! – קרא סם התלהבות – אני רואה, כי נפלתי בידי ג’נטלמן אמתי, והתנאים נאים ומתקבלים על הלב.

– ובכן אתה נכון לקבל את המשרה עליך? – שאל מר פיקוִיק.

– כמובן! – השיב סם – ואם הבגדים יתאימו לי אפילו רק מחצית, מכפי שהמשרה מתאימה לי, אזי אהיה לעילא‑ולעילא.

– ותעודת‑המלצה עליך תוכל בודאי להמציא לנו?

– שאל‑נא על‑אודותי את הפונדקית של “הצבי הלבן”, סיר – ענה סם.

– התוכל להכנס למשמרתך אצלי עוד בערב הזה? –

– אם בגדי‑השֵׁרות כאן, הריני מוכן ללבשם תכף‑ומיד – השיב סם בבדיחות‑הדעת.

– בוא הנה בשמֹנה שעות בערב – אמר מר פיקוִיק – ואם מסקנת החקירה והדרישה על‑אודותיך תהיה לטובתך, תשיג את הבגדים עוד היום.

הידיעות על‑אודות התנהגותו של מר וֶלר – מלבד פרט אחד בלתי‑חשוב – הפיקו רצון מאת מר פיקוִיק, ולכן החליט להביא את הדבר לידי גמר בו בערב. ובאותה המהירות והמרץ, שבהם הצטַיְנו, לא רק מפעליו הצבוריים, אלא גם עסקיו הפרטיים של האדם הנִפלה הזה, הוליך תכף את משרתו החדש אל אחד המחסנים הנוחים, שבהם יוכל כל איש למצא בכל עת ובכל שעה בגדים מן המוכן, מכל המינים, יפים ובינונים, מבלי שיצטרך להטריד את עצמו בצירימוניה הטרחנית והמסֻכסכה של “המדידה”. ועד שלא שקעה החמה כבר היה מר וֶלר מלֻבש בגד אפֹר עם כפתורים גדולים נוצצים באותיות P.C. (פיקוִיק‑קלוב), ומגבעת שחורה גבוהה עם קוֹקַרדה, ומקטֹרן של פסים, ומכנסים קצרים וצרים עם נעלים נמוכות, ועוד המון מכשירי‑שֵׁרות, שרבו מספור.

– טוב מאד – אמר בן‑אדם זה, כאשר תפס לו מקום ביום‑המחרת בבֹּקר, בדיליג’נס ההולך לאיטנסויל ובהרהרו על‑אודות השנוי הפתאומי, שנתהוה בחיצוניותו ובמצבו – עתה לא יוכל איש דעת מה אני: משרת, רַכָּב, משגיח על בֵּבר או מוכר זרעים. לפי מלבושי הריני תערֹבת‑משֻׁנה של כל אלה ביחד. אך אין בכך‑כלום: יש כאן שנוי אויר, מראה‑עינים עד בלי די, ועבודה בתכלית המִעוט; וכל זה יפה מאד למחלתי שאינה מצויה. כי על‑כן אני קורא בגרון: חיים ארֻכים לפיקוִיקאים!

 

פרק יג: קצת ידיעות על‑אודות איטנסויל, על מצב המפלגות שבקרבה ועל בחירת ציר נאמן, שישתדל בפרלמנט לטובתה ולהצלחתה של אותה העֲיָרה העתיקה, הנאמנה והפטריוֹטית.    🔗

אנו מחֻיבים להודות בתם‑לבב, כי לפני שהשקענו את עצמנו בתוך ערמת הכתבים וספרי‑הזכרונות של קלוב הפיקוִיקאים המנוח, לא שמענו מעולם את שמה ואת שמעה של איטנסויל. וכמו כן אנחנו מודים בתם‑לבב, כי לשוא בקשנו וחפשנו סִמן וזכר למציאותה בספרי הגיאוגרפיה ובמפות‑הארץ שבידינו. אבל מדעתנו, כי כל דבר ודבור שברשימותיו של מר פיקוִיק הוא למעלה מכל ספק ופקפוק ואסור להרהר אחריו, לא נועזנו לסמוך על ידיעותינו ועל כח‑הזכרון שלנו בלבד, נגד עדותו המפֹרשת של האדם הגדול הזה, ולכן פנינו בנִדון זה אל כל המֻמחים המֻסמכים והמפרסמים ואל כל אמצעי‑העזרה הבדוקים והמנֻסים, שיש בהם כדי להאיר עינינו בפרובלימה חשובה זו. עברנו בעֹמק העיון על כל השמות שבטבלאות A, B (בחֻקים על‑דבר זכות‑הבחירה של הערים והעֲיָרות והכפרים), אך לא מצאנו בהם את שם המקום איטנסויל; בדקנו בתכלית הדקדוק כל תָּו וכל נקֻדה שבמפות העֲיָרות והכפרים, שהוצאו לטובת החברה האנושית על‑ידי מולינ"ו המצֻינים, – אך לדאבוננו היה גם עמלנו זה לשוא, ואת אשר בקשנו לא מצאנו.

ועל‑כן אנו צריכים לשער, כי מר פיקוִיק, מתוך זהירותו היתרה, שלא להעליב את מי‑שהוא, ומתוך אותה אסטניסטות ונקיות‑הדעת, שהצטַיֵּן בהן תמיד, כידוע לכל מכריו, קרא ברשימותיו בכִוּוּן שם בדוי לאותו המקום, אשר עליו כתב מה שכתב. ולהשערתנו זו אנחנו מוצאים חזוק גם בפרט קטן אחד, שכשהוא לעצמו אינו חשוב לכאורה כל‑עִקר, אבל כשנביא אותו בחֹברת עם השערתנו יגדל ערכו למַדי. בפנקסו של מר פיקוִיק נאמר במקום אחד, כי הוא וחבריו נסעו בדיליג’נס העולה לנוֹרביץ'; אך אחר‑כן עבר בקולמוס על רשימה זו ומחק אותה, כאִלו השתדל להעלים אפילו את הדרך והסביבה, אשר בה עומדת אותה עֲיָרה, שנסע אליה ושראה שם מה שראה. ולכן חלילה לנו מהביע שום השערה על‑אודות שמו האמתי של המקום, שהאדם הגדול רצה לכסות, ואין לנו אלא להמשיך את ספורנו על‑פי החֹמר רב‑הערך שהספיק לנו.

מתוך רשימותיו של מר פיקוִיק נראה, כי בני‑איטנסויל, כיושביהן של רֹב העֲיָרות הקטנות, חשבו את עצמם לקהלה רבת‑ערך עד‑מאד, וכל אחד מהם, בדעתו את חשיבותו בתור פרט מהכלל הגדול והנכבד הזה, ראה לו לחובה מוסרית לדבוק, בגוף ונשמה, באחת משתי המפלגות הגדולות, שחלקו את אזרחי איטנסויל לשתי מחנות, הצוררות זו את זו: מפלגת ה“כחֻלים” ומפלגת ה“צהֻבּים”. ה“כחֻלים” השתמשו בכל שעת‑הכֹשר שנזדמנה להם, בשביל להתנגד ל“צהֻבּים”, וה“צהֻבּים” לא החמיצו שם הזדמנות, בשביל להתנגד ל“כחֻלים”; והיוצא מזה היה, כי בכל פעם ובכל מקום שנפגשו ה“כחֻלים” וה“צהֻבּים” באספות של פומבי, בישיבות של מועצת‑הקריה, בירידים, או פשוט, בשוק, התחוללו ביניהם דברי‑ריבות ודבורים עזים. במצב מתמיד של פולמוס כזה, מובן מאליו הוא, כי כל דבר קטן נהפך באיטֶנסוִיל לשאלה מפלגתית ולסלע‑המחלקת. אם הציעו ה“צהֻבּים” לחדש את גג‑הזכוכית שעל ככר‑השוק, מיד ערכו ה“כחֻלים” אספות פומביות, שבהן בטלו את ההצעה כעפרא דארעא. ואם הציעו ה“כחֻלים” להקים עוד משאבּה אחת ברחוב הגדול, מיד קמו כל ה“צהֻבּים” כאיש אחד באף ובחמה ובקצף גדול נגד המזמה האיֻמה הזאת. היו חנֻיות בעיר ל“כחֻלים” לבד ול“צהֻבּים” לבד, גם בתי‑מרזח לכל מפלגה לבדה, – ואפילו בבתי‑התפלה היו מקומות מיֻחדים לכחלים ול“צהֻבּים”.

מובן מאליו, שאי‑אפשר למפלגות כבירות ותקיפות כאלה בלי כלי‑מבטא מיֻחדים, כלומר: עתונים, שהם שוֹפרן ובאי‑כחן. ולכן היו באותו מקום שני מכתבי‑עתים, שם האחד “איטנסוִיל גַזיט” ושם השני “איטנסויל אִינדִיפֶנדֶנט”; הראשון נלחם בעד עִקריהם של ה“כחֻלים”, והשני החזיק ותמך בקנאה עזה א ה“צהֻבּים”. יפים ונחמדים היו שני העתונים הללו. איזו מאמרים ראשיים מצֻינים, ואיזו מאמרי‑פולמוס חריפים! – ה“גַזיט”, זה העתון הנתעב" – ה“אינדיפנדנט”, זה העתון המנֻול והשפל – ה“גַזיט”, זה העלה הנדף, שכל דבריו שקר וכזב" – ה“אינדיפנדנט”, זה המלשין המזֻהם והבזוי" – בטויים נמלצים כאלה היו משתפכים בכל יום על עמודיהם של שני העתונים, והיו מעוררים בלבות האזרחים רגשי‑עֹנג בלי‑מצרים או התמרמרות אין‑קץ, – הכל לפי המפלגה.

מר פיקויק, בחריפותו ובינתו היתרה, בחר לו לבִקורו בעֲיָרה זו את השעה היותר מֻכשרת לכך. מעולם לא היה ריב‑המפלגות קשה ועז כל‑כך כבאותם הימים. האדון הנכבד, מר שמואל סלומקי, בעל‑אחוזת סלומקי‑הַל, היה הקנדידט לפרלמנט מצד ה“כחֻלים”, והאדון הנכבד מאד, מר הורַציוֹ פִיזקין, בעל‑הנחלה “פיזקין לוֹדג', בקרבת אִיטנסויל, הואיל להעתר לבקשת ידידיו לעמוד על הבחירה לטובתם ולהנאתם של ה”צהֻבּים“. ה”גַזיט" הִתרה והִזהיר יום‑יום את הבוחרים האיטנסוילים, כי לא רק עיני אנגליה, אלא עיני כל העולם הנאור נשואות אליהם. וה“אינדיפנדנט” דרש יום‑יום בכל תֹקף מאת האיטנסוילים לענות תשובה ברורה על שאלתו: אם הם עֲדַיִן אותם הבוחרים הנאמנים. הישרים, הבלתי‑משֻׁחדים, כמו שהיו נודעים לתהלה מאז מעולם, או שנהפכו לכלי‑יוצר נבזה, לעבדים שפלים, נכנעים וחנפים, שאינם ראויים לשם אנגלים ולא לברכותיה של החֵרות המדינית? – כל זה הביא את האזרחים לידי התרגשות במדה שלא היתה כמוה מעולם.

כבר היתה שעה מאֻחרת בערב, בעת שמר פיקויק וחבריו, ירדו, בסיוע של מר סם, מעל גג הדיליג’נס ברחובה של איטנסויל. מתחת לחלונות של הפונדק “מגן העיר” התנפנפו דגלי‑משי גדולים, ומודעות, מִדבקות בין חלון לחלון, פרסמו באותיות ענקיות, כי פֹה יושב יום‑יום ועד‑הבחירה של האדון הנכבד מר שמואל סלומקי. המון הולכי‑בטל התאספו ברחוב לפני הפונדק, והביטו בפיות פעורים אל איש, שעמד על מעקה‑החלון וקרא בקול צרוד ובפנים אדֻמים מהתאמצות יתרה דברים, שהיו כפי‑הנראה, מכֻוָּנים לטובתו של מר סלומקי. אך עֻזן ויָפין של מליצותיו וטענותיו וסברותיו הֻפחתו קצת על‑ידי רעש התפיפה, שאינה פוסקת, של ארבעת תֻּפים כבירים, שהעמיד הועד של מר פיזקין בקרן‑זוית של הרחוב. אך בכל‑זאת עמד ליד הנואם איש גוץ עסקני, שהרים לעתים קרובות את מגבעתו ונפנף בה באויר כלפי ההמון, לרמוז להם שהגיע זמן למחוא כף, מה שהנאספים עשו ברצון גדול ובהתלהבות הנכספה כפעם בפעם. ומכיון שהנואם הוסיף לדבר ופניו התאדמו יותר ויותר, הרי נראה, שמלא את תפקידו יפה, ממש כאִלו היו דבריו נשמעים.

אך ירוד ירדו הפיקויקאים מעל גג הדיליג’נס, והנה הקיף אותם חלק מן ההמון של הישרים והנאמנים והחפשים וכבד אותם בשלש שאגות‑שמחה מחרישות אזנים, שנִשנו עד‑מהרה על‑ידי הקהל הגדול, שעמד מרחוק (כי לקהל גדול אין צֹרך כל‑עִקר לדעת, מפני‑מה ולמה הוא מריע ושואג), והיו לתרועת‑נצחון אדירה וחזקה, שבלבלה קצת אפילו את הנואם אדֻם‑הפנים שם, על מעקה‑החלון.

– הורא! – הרעים ההמון לבסוף.

– ועוד תרועה אחת! – קרא האיש הגוץ, יד‑ימינו של הנואם אדֻם‑הפנים.

ושוב הריע ההמון בקול אדיר כל‑כך, כאִלו היו להם רֵאות של ברזל‑עשת.

– יחי סלומקי! – שאגו הישרים, הנאמנים והחפשים.

– יחי סלומקי! הדד מר פיקויק, בנופפו את מגבעתו.

– איננו רוצים בפיזקין! – הריע ההמון.

– בודאי לא! – שאג גם מר פיקויק.

– הורא! –

ולעֻמת קריאה זו ענתה שאגה איֻמה שדמתה לאותה של בֵּבר שלם, לאחרי שמשך הפיל בפעמון, להודיע שהגיע זמן הפִּטום.

– מי הוא זה אותו סלומקי? – שאל מר טופמן בלחישה.

– אינני יודע כל‑עִקר – ענה מר פיקויק גם הוא בלחש – הס! אל תבוא בשאלות. תמיד טוב בענינים כאלה לעשות מה שעושה ההמון.

– אך הלא אפשר, שיש כאן שני “המונים”? – העיר מר סנודגרס.

– אזי צריך לשאג יחד עם אותו ההמון המרֻבּה יותר באוכלוסים – ענה מר פיקויק.

ספרים בני כמה וכמה כרכים לא היו יכֹלים להגיד יותר, ממה שגלה האדם הגדול באִמרה קצרה זו!

הפיקויקאים נכנסו אל הפונדק בתוך שדרת ההמון, שׁשָׂם להם ידים ועמד כחומה מימינם ומשמאלם, בהוסיפו להרעים קריאות‑הסכמה ורצון.

ראשית‑כל ראו הפיקויקאים להם חובה לתפוס מקום ללינת‑לילה.

– הנוכל למצא כאן מִטות לכֻלנו? – שאל מר פיקויק את המשרת.

– אינני יודע, סיר – ענה האיש כמדֻמני, שכבר מלאים אנו מפה‑אל‑פה. אך מכל‑מקום אלך ואשאל.

הוא הלך, אך בעוד רגע שב, כדי לשאל, אם הג’נטלמנים “כחֻלים” הם.

מפני שלמר פיקויק וחבריו לא נגעה שאלת הקנדידטים עד הנפש, ואחת היתה להם מי משניהם יבָּחר, לכן לא נקל היה להם לענות מיד על שאלתו של המשרת. אך לאשרם נזכר כאן מר פיקויק פתאם במכרו החדש, מר פוֹרקר.

– הידוע לך ג’נטלמן, שֶׁשֵׁם משפחתו פוֹרקר? – שאל מר פיקויק את המשרת.

– בודאי ובודאי, סיר! הלא הוא המֻרשה ש האדון הנכבד מר סלומקי.

– הוא אל‑נכון, מן ה“כחֻלים”?

–כמובן, סיר.

– ובכן, גם אנחנו “כחֻלים” – קרא מר פיקויק. אך בראיתו, כי המשרת מביט אליו בקצת חשד ופקפוק, על היותו נוח ומהיר כל‑כך לבחור בצבעים, נתן לו את כרטיסו ויצוהו למסרו תכף‑ומיד למר פוֹרקר, אם רק ישנו עתה בבית‑המלון. המשרת התעלם, וכרגע שב ויבקש את מר פיקויק ללכת אחריו אל האולם הגדול, אשר בדיוטא הראשונה. שם ישב מר פורקר אל שלחן ארוך, מלא תלי‑תלים של ספרים וכתבים.

– אַה, אַה, אדוני היקר והנכבד מאד – קרא הג’נטלמן הגוץ, בלכתו לקראת מר פיקויק – אני שמח מאד לראותך, אדוני הנכבד מאד. אנא, שב‑נא. ובכן, בצעת את מחשבתך? באת הלום לחזות בבחירות, הלא?

מר פיקויק ענה בחיוב.

– קשה אצלנו מאד מלחמת‑הבחירות, אדוני היקר והנכבד – אמר האיש הגוץ.

– ועל זה אני שמח מאד – השיב מר פיקויק, בשפשפו את ידיו – אני אוהב את התלהבות העזה של הפטריוטיסמוס, באיזו מפלגה שהיא מתפרצת. ובכן, המלחמה קשה?

– כן, קשה מאד – ענה הגוץ – אנחנו תפשנו לנו את כל בתי‑המלון ובתי‑המשתה שבעיר, ולא הנחנו למתנגדינו, אלא את בתי‑השֵׁכר בלבד – זהו מעלל פוליטי מחֻכם, אדוני היקר והנכבד – הלא?

והאיש הגוף חִיֵך לו בהנאה עצומה, ומתוך הרחבת‑הדעת תחב לו בנחיריו כַמוּת מסֻימה של טבק.

– ומה תהי אחרית המלחמה, לפי‑דעתך? – שאל פיקויק.

–זה קשה להגיד מראש, אדוני היקר והנכבד – ענה האיש הגוץ – לפי‑שעה מוטל הדבר בספק. אנשיו של פיזקין השיגו בעדו שלשים ושלשה בוחרים, כלואים באֻרוה של “הצבי הלבן”.

– באֻרוה? –קרא מר פיקויק, תמה מאד על התחבולה הפוליטית של הצד שכנגד.

– הם עוצרים אותם שם, סגורים ומסֻגרים, עד אשר יצטרכו להם – המשיך האיש הגוץ את דבריו – למה? פשוט, כדי למנוע אותנו מלקרַב אליהם ולנסות דבר אליהם. אבל לוא גם עלה הדבר בידינו, גם אז היה ללא‑הועיל, כי הם מחזיקים אותם במצב של שכרות שאינה פוסקת. אדם זריז וחרוץ הוא המֻרשה של פיזקין – שבחו זה אני מחֻיב לאמר שלא בפניו.

מר פיקויק לטש עיניו, אך לא אמר כלום.

– ואף‑על‑פי‑כן, סמוך לבנו, בטוח – אמר מר פורקר, בהשפילו קולו עד כמעט ללחישה – אמש ערכנו כאן משתה‑תה ארבעים וחמש נשים, אדוני היקר והנכבד – ובצאתן מזה נָתַנוּ לכל אחת ואחת מַחסַיָה ירֻקה.

– מחסיה! – התפלא מר פיקויק.

– עובדה היא, אדוני היקר והנכבד, עובדה. ארבעים וחמש מַחסיות, שבעה שילינגים וששה פֶּנסים מחיר כל אחת. כל אשה אוהבת להתהדר ולהתקשט – והמחסיות הללו עשו רֹשם כביר והביאו לידי תוצאות חשובות מאד: ארבעים וחמש הנשים הבטיחו לנו בהחלט את כל בעליהן ואת מחצי אחיהן. זה היה הרעיון שלי, אדוני היקר והנכבד, כֻלו שלי. במה נחשבים כל אותם הפוזמקאות, הפלַנילים, וכל מיני החפצים הנבובים והנפוחים, שנותנים אחרים! אבל מחסיות, אדוני היקר והנכבד! – יהי בחוץ ברד, גשם, אור‑שמש, – לא תוכל ללכת ברחוב ארבע אמות, מבלי פגוש, לכל‑הפחות, חצי‑תריסר מחסיות ירֻקות.

כאן תקפה את האיש הגוץ מין גילה‑ברעדה, שהיתה עלולה להִמשך זמן רב, אלמלא נפסקה על‑ידי הופעת פנים חדשות בחדר.

זה היה איש ארוך ודק, עם ראש אדמוני, שכבר נִכּרו בו סִמני קרחה, ופנים המפיקים חשיבות חגיגית יחד עם עיון עמֹק. הוא היה לבוש מעיל כתֹם ארֹך, ומכנסים כהי‑הצבע ומקטֹרן שחור, שממנו השתלשל בִּינוקל, ולראשו חבש מגבעת נמוכה עד‑מאד עם שולַים רחבים עד‑מאד. מר פורקר הציג את האורח לפני מר פיקויק בשם מר פַּט, עורכו של ה“גַזיט” האיטנסוילי. אחרי הערות כלליות אחדות פנה מר פט אל מר פיקויק ואמר בחגיגיות:

– המלחמה שבעירנו מעוררת התעניְנות רבה במטרופולין, סיר? דורש ממנו לקיַםֵ את הדבר –

– בודאי היא מעוררת – ענה מר פיקויק.

– ואני בטוח – הוסיף מר פט, בהביטו אל מר פורקר, כאִלו הוא דורש ממנו לקַיֵם את הדבר – ואני בטוח, כי מאמרי בגליון של יום‑השבת שעבר הועיל לא‑מעט לתגבֹרת התעַנִיְנות זו.

– בלי שום ספק! – קִיֵם האיש הגוץ.

– העתונות היא כח מניע כביר, סיר! – אמר פט.

מר פיקויק הסכים להנחה זו, בלי כל פקפוק.

– ואולם רשאי אני להחליט באמת ובתמים – הוסיף פט – כי מעולם לא השתמשתי לרעה בכח הכביר אשר בידי. אני יכֹל להתפאר, כי מעולם לא ערכתי את הנשק הנדיב הזה, שנמסר לידי, כלפי חביון‑קדשם של החיים הפרטיים או נגד הפרח הרך של כבוד‑שמו של האיש הפרטי. רשאי אני להתגאות בזה, שהִקדשתי ושִׁעבַּדתי את כל כחותי – את כל המרץ שלי – לתעמולה – שהיא אולי רפויה, כרפיון כחותי – לתעמולה שקודה – להטיף לעקרים‑ולעִקרים של – אשר הם –

עורכו של ה“גַזיט האינטנסוילי” הסתבך, כנראה, במעמקי רעיוניו; אך מר פיקויק חש לעזרתו ויחלץ אותו מן המֵצר, בקראו:

– בודאי! כמובן!

– ועתה – אמר פט – עתה הרשני‑נא, אדוני, לפנות אליך, כאל איש שאין לפניו משוא‑פנים ואינו נוגע בדבר, בשאלה: מה היא דעת‑הקהל הלונדוני על הפולמוס שלי עם ה“אינדיפנדנט”?

– אין כל ספק, שהם מתְעַנְיְנִים בו בלב ונפש – מהר מר פורקר לענות במקום הנשאל, במבט ערמה שנראה כמקרי.

– הפולמוס הזה – הוסיף פט – הפולמוס ימָשך כל זמן שיהיה בי כח ובריאות ואותה מַתת‑הכשרון, שהעניק לי הטבע. מן הפולמוס הזה, אדוני, – אף שהוא מרעיש את לבות הבריות ומרגיז את רגשותיהן ושולל מהן את היכֹלת להתמכר במנוחה לעסקי יום‑יום של החיים הפשוטים. – מן הפולמוס הזה לא ארפה ולא אחדל עד אם אציג את עקבי על “האינדיפנדנט האיטנסוילי”. חפץ, אני כי יכירו וידעו יושבי לונדון וכל יושבי ארצנו, שהם יכולים לסמוך עלי – שלא אעזבם ולא אטשם – כי החלטתי לעמוד לימינם ולתמוך בם ולהגן עליהם עד‑עולם –

– הנך מתנהג בנדיבות, שאין למעלה ממנה, סיר! – קרא פיקויק ויחבק את ידו של בעל‑הרוח הנדיבה.

– רואה אני, סיר, כי אתה בעל‑נפש ובעל‑כשרון – אמר מר פט. שכמעט לא נותרה בו נשמה מעצמת התלהבותו בהכרזתו הפטריוטית – ואני מאֻשר מאד, אדוני, שזכיתי להתודע לאדם שכזה.

– ואני – השיב מר פיקויק – אני חושב לי לכבוד גדול מאד את גלוי‑דעתך זה על‑אודותי. ברשותך, אדוני, אתכבד גם להציג לפניך את בני‑לויתי, חברי הקלוב, שביסודו אני מתגאה.

– על זה אשמח מאד – ענה מר פט.

מר פיקויק יצא לרגע, ומיד שב עם חבריו, ויציגם לפני עורך ה“גַזיט” האיטנסוילי" בכל דקדוקי הנמוס.

– ועתה, פט יקירי – אמר מר פורקר הגוץ – עתה מתעוררת השאלה, מה לעשות ידידינו אלה כאן?

– כמדֻמני, שאנחנו יכֹלים להשאר במלון הזה – חוה מר פיקויק את דעתו.

– פה אין אף מטה פנויה אחת, אדוני היקר והנכבד, אף לא אחת – ענה מר פורקר.

– זה רע מאד – אמר מר פיקויק.

– מאד מאד – קִמו בני‑לויתו.

– יש לי הצעה בנִדון זה – אמר מר פט – וכמדֻמני, שהיא יכֹלה להתקבל בהצלחה מרֻבּה. הנה ב“טַוָס הכסף” יש שתי מטות פנויות, ואני ערב את לבי להבטיח בשם מרת פט, שהיא תתן מקום בביתה, ברצון ובשמחה רבה, למר פיקויק ולאחד מחבריו, אם שני הג’נטלמנים הנשארים יאבו להסתדר ככל האפשר, יחד עם משרתם, ב“טוס הכסף”.

אחרי שהרבה מר פיקויק לסרב ולהחליט בכל תֹקף, שחלילה לו מהפריע ומהלאות את מרת פט טובת‑הלב, ואחרי שהרבה מר פט להפציר בו, באו סוף‑סוף לידי הכרה והחלטה, שאין עצה ותחבולה אחרת לצאת מן המֵצר. ואחרי שאכלו כֻלם יחד את סעֻדת‑הצהרים ב“מגן העיר”, נפרדו החברים הפיקויקיקאים: מר טופמן ומר סנודגרס שָׂמו פעמיהם אל “טוס הכסף”, ומר פיקויק ומר וינקל הלכו להסתופף בצל‑קורתו של מר פט. ובפֵרוש הֻתנה כי מחר בבֹקר יתאספו שוב ב“מגן‑העיר”, כדי להשתתף בתהלוכה של האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, אל בית‑הבחירה.

חוג‑משפחתו של מר פט הצטמצם בו ובזוגתו בלבד. כל האנשים, שגאוניותם העמידה אותם ברֻמו של עולם בחיים הצבוריים, יש להם, על‑פי רֹב, איזו חולשה קטנה, שנבלטת ביחוד על‑ידי נגודה לאָפיו הכללי של בעליהם, כפי שהוא מתגלה בעסקנותם הצבורית. וחולשתו של מר פט – אם לא יצא מן הכלל בבחינה זו – היתה כפי‑הנראה, הכנעתו היתרה לעריצותה המעליבה ולדעתה התקיפה של זוגתו. ואולם אין אנו קובעים מסמרות בהנחה זו; כי אמנם בפעם הזאת לא שָׂמה מרת פט ללב כלל לבעלה, אלא השתדלה בכל תחבולות של חבה ונעימות לקבל ברצון את שני האורחים, שהכניס לביתה.

– יקירתי – אמר מר פט – הנה מר פיקויק, מר פיקויק מלונדון.

מרת פט קבלה בנעימות מקסימה את לחיצת‑ידו של מר פיקוִיק – דרך‑חבה של אב, – בעת שמר וינקל, שלא הֻצג עדַין כלל, קדד והשתחוה מתוך קרן‑אפלה, שנסוג אליה, בענוה מנֻמסת.

– יקירי – פנתה מרת פט אל בעלה.

– אור‑חיי – השיב פט.

– הציגה‑נא לפני את הג’נטלמן השני.

– אמנם חטאתי – אני מבקש אלף מחילות – הרשוני‑נא להציג: מרת פט – מר – –

– וינקל – חש לעזרתו מר פיקויק.

– וינקל – חזר אחריו מר פט, וסדר ההצגה נערך בכל פרטיו דקדוקיו.

– עלינו לבקש ממך, גברתי, סליחה ומחילה – אמר מר פיקויק – על אשר באנו להפריע את סדרי ביתך, בלי שום הקדמות והודעה מראש.

– אל‑נא, אדוני! כלום כדאי לדבר על זה! – ענתה פלג‑גופו המֻבחר של מר פט – אדרבה, אני מבטיח אותך, כי עֹנג גדול הוא לי לראות פנים חדשות בביתי. הלא אני יושבת שוממה במקום המשֻׁעמם הזה, מיום ליום, ומשבוע לשבוע, מבלי ראות צורת אדם.

– שום צורת אדם, יקירתי? – קרא מר פט בקריצת‑ערמה.

– שום צורת אדם לבד ממך – השיבה זוגתו בקצת מרירות.

– באמת צריך אני להודות, מר פיקויק – ראה בעל‑הבית חובה לעצמו לבאר את תלונתה של אשתו – כי במדה ידועה אנחנו משוללים כמה תענוגים ושעשועים. שהיינו יכלים לֵהָנות מהם בתנאים אחרים: מצבי הצבורי בתור עורך של ה“גזיט האיטנסוילי”, עמדתו הרמה של העתון הזה בכל מרחבי ארצנו, השתקעותי המתמידה במצולות הפוליטיקה – –

– אנא, יקירי – הפסיקה אותו זוגתו.

– חַיַי בתור – נסה העורך להמשיך את נאומו.

– חפצה הייתי, יקירי, שתטרח למצוא חֹמר‑שיחה, שיהא בו כדי לענְיֵן יותר את הג’נטלמנים הללו.

– אבל, מחמד‑נפשׁי – השיב מר פט בהכנעה רבה – הלא מר פיקויק מתענין מאד בחֹמר זה.

– אשריו וטוב לו, שהוא יכֹל להתענין בכך – אמרה מרת פט במרץ – ואולם לי כבר היתה לזרא כל אותה הפוליטיקה שלך, כל אותן הקטטות והחרָפות, שבינך ובין ה“אינדיפנדנט”, וכל יתר ההבלים והשטֻיות, שאתה מפרנסי בהם כל הימים. ואף משתוממת אני לראות, איך אתה מוגיע ככה את טפשותך לעיני כל.

– אבל, אהובת‑לבי – נסה מר פט להצטדק.

– אל תוסף דַבּר! אחת אמרתי: כל זה הבל ואִולת רבה, ויותר איני רוצה לשמוע בענין זה – הכריעה מרת פט, ובפנותה אל מר וינקל הוסיפה: – משַׂחק אתה ב“איקַרטי”, סיר?

– אהיה מאֻשר מאד ללמוד את השחוק הזה בהדרכתך – ענה מר וינקל בחבה של נמוס.

– אם‑כן, העתק‑נא את השלחן הקטן הזה אל החלון, למען, אשר לא תשמענה אזני אותן שיחות הפוליטיקה התפֵלות.

– י’נה – אמר מר פט אל המשרתת, שהביאה נרות אל החדר – רדי אל לשכת‑המערכת והעלי לי משם את כל גליונות העתון לשנת 1828. אני אקרא לפניך – הוסיף בפנותו אל מר פיקויק – אני רוצה לקרא באזניך איזו מן המאמרים הראשיים, שכתבתי באותם הימים נגד נכליהם של ה“צהֻבּים”, שזממו למַנות מוכס חדש ליד שער העיר. אקוה, שהם ישעשעו את נפשך –

– בודאי ובודאי! בהנאה עצומה אאזין לקריאה זו – ענה מר פיקויק.

הגליונות הובאו, והעורך ישב ליד מר פיקויק והתחיל קורא לפניו ומהַנֵהו מפרי עטו.

חפשנו ובדקנו בעֹמק העיון את כל דפי פנקסו של מר פיקויק, בתקותנו למצוא לקוטים או תמצית כל‑שהיא מאותן היצירות היפות של מר פט; אך כל עמלנו היה לשוא. ואולם יש לנו יסוד לשער, שראש הפיקויקאים היה מדֻשן‑עֹנג ומלא‑התפעלות מן הסגנון החריף והרענן של העורך, כי על‑כן מצַיֵן מר וינקל ברשימותיו את העובדה, שכל זמן‑הקריאה היה עיניו עצומות, כאִלו מתוך מתיקות ועצמת התענוג.

הודעת המשרתת, שסעֻדת‑הערב הֹעלתה על השלחן, הפסיקה גם את שחוק ה“איקרטי” גם את הבדיקה החדשה של היֹפי המיֻשן שב“גזיט”. מרת פט היתה שרויה בשעה זו במצב‑רוח מרומם, ולבה היה טוב עליה עד‑מאד. מר וינקל השתדל והצליח לשאת חן וחסד לפניה במדה מסֻיֶמת, עד שלא נמנעה מלאמר לו בלחישה, בסוד, כי מר פיקויק הוא “ישיש נחמד”. בכנוי זה יש אמנם בטוי של התקרבות יתרה, שאותם שזכו להיות ממקֹרביו האמתים של בעל‑הרוח הכביר והמקיף הזה, לא היו מרשים לעצמם להשתמש בו. ובכל‑זאת מסרנו אותו כמו שיצא מפיה של אותה האשה, כדי להוכיח בראיה ברורה ובעדות נאמנה של מסיחה‑לפי‑תֻּמהּ כזו, עד‑כמה היה נחשב ונכבד בכל המעמדות של החברה, ובאיזו קַלוּת מצא לו נתיבות בלב כל איש ואשה.

היתה כבר שעה מאֻחרת בלילה – זמן רב לאחרי שמר טופמן ומר סנודגרס כבר נמו שנתם תחת כנפי “טַוָס הכסף” – כששני החברים עלו על מִטותיהם בחדרי בית‑העורך, המכניס‑אורחים. מר וינקל נרדם אמנם גם הוא עד‑מהרה, אך לבו היה עֵר ונגרש, ורגשותיו מלאים התפעלות; ושעות רבות אחרי אשר שללה ממנו השֵׁנה כל הרגשה ארצית‑ממשית, עוד העסיקו פניה ותארה של מרת פט הנעימה את דמיונו הנסער.

השאון והתנועה, שהתחוללו בבֹקר ממחרת, היו מספיקים לגרש מלבו של בעל‑הזיות היותר רומנטי כל דמיון וכל רעיון, שאין לו יחס ישר עם הבחירות, הממשמשות ובאות: רעם‑התֻּפים, תקיעת‑השופרות והחצוצרות, תרועת‑ההמון, שעטת‑פרסות הסוסים, הרעישו את האויר בלי הפסק עוד מראשית דמדומי‑השחר. לפרקים היו ההכנות החשובות הללו למלחמה הגדולה העתידה לבוא, מקבלות רוח‑חיים וחליפות נעימות על‑ידי מצה ותגרה ארעית, שקמה ברחוב בין צעירים נלהבים של שתי המפלגות.

בו ברגע שגמר מר פיקויק את תלבשתו, הופיע סם בפתח חדר‑משכבו.

– ומה, סם? – פנה מר פיקויק אל משרתו – ההתעוררות גדולה בעיר?

– ממש כאִלו אחזם בולמוס, את כֻלם, סיר – ענה מר וֶלר – האדונים שלנו גם הם תפסו להם מקום זה כבר ב“מגן העיר”, וכבר הספיקו לצעק ולהריע דַים עד שנִחר גרונם.

– ובכן, הם מסורים למפלגתם בלב ונפש, כפי‑הנראה?

– מסירות‑נפש כזו לא ראיתי מימי, סיר.

– במרץ גדול, מה?

– שאינו מצוי כלל! – ענה סם – מעולם לא ראיתי אנשים אוכלים ושותים במרץ מרֻבֶּה כל‑כך. תָּמֵהַּ אני, שאין הם דואגים כלל, שמא תתפקע כרֵסם.

– זהו מתוך טוב‑לבם ורֹך נפשם של אנשי המקום שבכאן.

– אפשר מאד – ענה סם בקצרה.

– הם נראים כֻלם בריאים, דשנים ורעננים – אמר מר פיקויק, בהשקיפו בעד החלון.

– רעננים ורטֻבּים – ענה סם – אני ושני המשרתים שב“טַוָס הכסף” דלינו ויצקנו מן המשאבה על כל הבוחרים החפשים, שמלאו כרֵסם אמש באותו פונדק.

– מה זאת אומרת “יצוק על בוחרים חפשים”? – השתומם מר פיקויק.

– דברים כפשוטם וכהויתם! כל אחד מהם נפל על הארץ ונרדם כמת, במקום אשר שתה לשכרה. והיום בבקר סחבנו אותם, אחד אחד, אל המשאבה, יצקנו עליהם מים כל‑צרכם, ועכשיו הם כסדרם וכתקונם, מוכנים ומזֻמנים לבחור בדעה צלולה. שילינג לגֻלגֹלת שִׁלם לנו הועד בעד טִרחה זו.

– האמנם אפשר למעשים שכאלה? – קרא מר פיקויק בתמהון גדול.

– אלהים יָחנך, אדון! – השיב סם – מפני‑מה והיכן הטבילו אותך למחצה? – הלא זה אינו כלום! יש עם מעשים יפים מאלה!

– זהו לא‑כלום?

– לא‑כלום – השיב המשרת – הנה, למשל, מה שאֵרַע כאן בבחירות האחרונות. בערב שלפני יום‑הבחירה שִׁחדה מפלגה אחת את האמה ש“במגן העיר”, כדי שתרקיח את סָבאם של ארבעה‑עשר בוחרים מן הצד שכנגד, שהתאכסנו שם.

– מה זאת אומרת “כדי שתרקיח את סבאם”? – חקר מר פיקויק לדעת.

– כלומר: שתשים סם מיַשׁן בגרוֹג שלהם – באר סם את דבריו – ואף אמנם המציאה להם מנוחה נכונה: הם האריכו לישון עוד שתים‑עשרה שעות לאחר שכבר תם ונשלם סדר‑הבחירות. היטב חרה להם לאנשי המפלגה נשנית: הם לקחו אחד מארבעה‑העשר ונשאו אותו באַלַנקי אל הצריף – אל בית‑הבחירה – לשם נסיון, פן ואולי – אך הנסיון לא עלה יפה – שם, בצריף, לא קבלו את “דעתו” של הנרדם – והם הֻכרחו לשאתו בחזרה ולהשכיבו על מטתו אצל חבריו.

– תחבולות משֻׁנות שכאלה! – העיר מר פיקויק, קצת כמדבר לעצמו, וקצת כמתכון לסם.

– וכל זה אינו כלום נגד המאורע הנפלא, אשר קרה את אבי בשעת בחירות, כאן, באותו מקום עצמו, סיר.

– מה זה אֵרַע לו?

– אבי משך אז בקרון, בדיליג’נס שהלך מלונדון לכאן ומהכא להתם. הגיעו ימי הבחירות, ומפלגה אחת שכרה אותו שיביא לכאן את בוחריה מלונדון. והנה בלילה שלפני אותו היום, שהיה צריך לנסוע לשם‑כך ללונדון, שלח אחריו הועד של הצד שכנגד שליח מיֻחד, להביאו אליהם חֶרש. הולך אבי עם השליח, והלה מכניסו לאולם רחב‑ידים – המון ג’נטלמנים – תלי‑תלים של ניָרות, קולמוסים ודיו, וכל כיוצא‑בזה. – “אה, מר וֶלר!” – קורא אליו הג’נטלמן היושב בראש – “שמח אני מאד לראותך, סיר; מה שלומך?” –

– “שלום לי, ברוך השם; תודה רבה, סיר” – עונה אבי: “אקוה, כי גם אתה אינך חולה”. – “גם לי שלום רב, תודה לך, סיר” – אומר הג’נטלמן: “שב‑נא, מר ולר, אנא, שב‑נא” – ובכן ישב לו אבי ממולו, והם התחילו לוטשים עיניהם זה לזה בשתיקה. – “כלום אינך זוכר אותי ואינך מכיר בי עוד?” שואל הג’נטלמן. – “אי‑אפשר לי לאמר, שאני מכיר ויודע אותך”, עונה אבי. – “ואני יודע אותך היטב”, אומר הג’נטלמן: “אני ידעתיך עוד כשהיית נער”. – ומכל‑מקום איני נזכר בך כל‑עִקר“, אומר אבי. – “כח‑הזכרון שלך, כפי‑הנראה, רפה מאד, מר וֶלר”, אומר הג’נטלמן. – “האמת נִתְּנה להאמר: הוא גרוע מאד”, אומר אבי. – “כך שערתי לי מיד”, אומר הג’נטלמן. ואחרי‑כן הוא מוזג לו כוס יין, ומתחיל להלל ולקלס את “עגלנותו” ואיך הוא נוהג יפה בסוסים, וכך הוא מַשרה עליו רוח טובה ומביאו לידי בדיחות‑הדעת, ולבסוף הוא מוציא מכיסו שטר בן‑עשרים ליטרה ומראהו לאבא ושואל אותו¨ “הדרך רע מאד מכאן ללונדון?” – כן, במקומות אחדים מתנהל הקרון בכבדות”, אומר אבי. – “ביחוד בקרבת התעלה, לפי‑דעתי”, אומר הג’נטלמן. – “קשה למצא מקום יתר מרֻפש ומקֻלקל”, אומר אבי. – “ובכן, מר וֶלר”, אומר הג’נטלמן: “הרי אתה עגלון מצֻיָן, ויכֹל אתה לעשות עם סוסיך כל מה שלבך חפץ, כפי שידוע לכֻלנו. ואנחנו כֻלנו מחבבים אותך מאד, ולכן, אם תארע לך איזו תקלה, לכשתוביל בוחרים הלוֹם, ואם יתהפך עליהם הקרון והם יפלו כֻלם אל התעלה – מבלי אשר ינָזקו בגופם – הרי לך שטר זה בתור פצוי, על כל צרה שלא תבוא”. – “מה רב חסדך, ג’נטלמן!” אומר אבי: “ואני מוכן ומזֻמן לשתות עוד כוס יין לחייך ולחיי כל המסֻבים בכאן”. אומר – ועושה, ואחרי כן הוא משלשל את הכסף לתוך כיס‑מכנסיו, רוכס את כפתורי בגדו, משתחוה לכל הג’נטלמנים והולך לו. – ומה אתה חושב, סיר? – הוסיף סם, בהביטו אל אדונו בחֻצפה שאין לתאר – " בעצם היום ההוא, כאשר הוביל את הבוחרים לכאן, נתקלה עגלתו באותו מקום גופא, וכֻלם נשפכו לתוך התעלה.

– ומסתמא הוצאו כלם משם עד‑מהרה? – שאל פיקויק בבהילות.

– איני יודע בבֵרור – ענה סם במתיקות מרֻבה – כמדֻמני, שג’נטלמן זקן אחד חסר להם מן המנין. יודע אני, שמצאו את מגבעתו, אבל איני יכֹל להחליט בבטחה, אם נמצא בה גם ראשו או לא. ואולם אותי מענין ביחוד אותו המקרֶה הנפלא, שהעגלה נתקלה דוקא באותו יום ובאותו מקום, אשר אמר הג’נטלמן לאבי!

– זהו באמת מקרה שאינו מצוי – הסכים גם מר פיקויק – ואולם מהר ונַקה‑נא את מגבעתי, סיר, כי הנני שומע קולו של מר וינקל, הקורא לי לארֻחת‑הבֹקר.

עד‑מהרה ירד מר פיקויק לחדר‑האֹכל, ושם מצא את ארֻחת‑הבקר מוכנת מזֻמנת, ובני‑הבית מסֻבים כבר אל השלחן. הארֻחה נאכלה בחפזון; אחרי‑כן קשטה מרת פט בעצם‑ידיה היפות את מגבעתו של כל אחד בקוֹקַרדה כחֻלה ענקית. מר וינקל קבל עליו ללַוות את בעלת‑הבית על גג של בית, הסמוך לבית‑הבחירה, ועל‑כן הלכו מר פיקויק ומר פט לבדם אל “מגן העיר”, ששם התאסף כבר הועד של מר שמואל סלומקי. בעד אחד החלונות של הפונדק נשא אחד מחברי הועד נאום נלהב אל ששה פרחחים ונערה קטנה אחת, שעמדו ברחוב, ואת הקהל הנכבד הזה היה מכַנה בכל פסוק ופסוק בשם “אזרחי איטנסויל”, שעל זה ענו ששת הפרחחים תמיד בתרועות‑גיל ומחיאות‑כפים סוערות.

בחצר המלון נראה באֹפן מוחשי כל הודם וגדֻלתם, תקפם וגבורתם, של ה“כחֻלים” האיטנסוילים. היה שם מחנה כבד של דגלים כחֻלים, מקצתם בעלי יד אחת, ומקצתם בשתי ידות עם כתֹבות נאותות באותיות של זהב, גבוהות ארבע רגל ועבות לפי הערך. היה שם גדוד של מחצצרים בחצוצרות, ותוקעים בשופרות ומחללים בחלילים ומתופפים בתֻפים, מסֻדרים במרֻבעים, ארבעה, ארבעה בכל שורה, שהתאמצו בכל כחם לעשות מלאכתם באמונה. ביחוד הצטינו ביגיע‑כפיהם המתופפים, שהיו בעלי שרירים חזקים ומוצקים ביותר. היתה שם פלוגה של שוטרים עם מַטות כחֻלים, עשרים חברי‑הועד עם פתילים כחֻלים. היו כאן בוחרים רוכבים על סוסים ובוחרים הולכים ברגליהם. היתה כאן מרכבה פתוחה, רתומה לארבעה, בשביל האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, וארבע מרכבות רתומות לשנים בשביל ידידיו ועוזריו. והדגלים התנפנפו, וכלי‑הזמר נגנו, והשוטרים חרפו וקללו, ועשרים חברי‑הועד התקוטטו, וההמון הריע, והסוסים הרתיעו, והרכָבים ומשרתי‑הדֹאר הזיעו, – וכל זה היה לכבודו ולתהלתו של האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, בעל‑האחֻזה סלומקי‑הַל, אחד הקנדידטים, המיֻעד להיות צירה ובא‑כחה של העֲיָרה איטנסויל בבית‑התחתון של הפרלמנט של ממלכה המאֻחדה.

כשנראה ראשו האדמוני של מר פט באחד החלונות, השמיע ההמון תרועות‑גיל והסכמה ממֻשכות וקולניות, ואחד הדגלים הכחֻלים, עם הכתֹבת “חֹפש הדפוס”, התנפנף ברשרוש מרעיש. ואולם השמחה וההתפעלות הגיעה למרום קִצה, כשהופיע באותו החלון האדון הנכבד שמואל סלומקי, בכבודו ובעצמו, במגפים מֻפשלי‑השולים על רגליו ובענק כחֹל על צוארו. ובאחזו בידו של פט התחיל מראה ומסביר להמון אשר בחוץ, באותו ובתנועות מילודרמטיות, את רחשי‑תודתו החמים והעמֻקים לעורכו של ה“גזיט” האיטנסוילי.

– הכל מוכן ומסֻדר ומתֻקן? – שאל שהאדון הנכבד שמואל סלומקי את מר פוֹרקר.

– הכל, הכל, אדוני היקר והנכבד מאד – ענה האיש הגוץ.

– אקוה, כי לא שכחת כלום – אמר האדון הנכבד שמואל סלומקי.

– כלום לא נשכח ולא נזנח, אדוני היקר והנכבד שום דבר גדול או קטן. לפני השער עומדים עשרים אנשים, שידיהם רֻחצו יפה יפה, כדי שתתקע להם כף בחִבה ואהבת‑הבריות, וששה תינוקות נשואים בזרועות אמותיהם, שעליך להחליק בידך את ראשֹיהם ולשֹאל לשנותיהם. שים לבך ביחוד לילדים, אדוני היקר והנכבד, – דבר זה עושה תמיד רֹשם כביר.

– אני אשתדל – השיב האדון הנכבד שמואל סלומקי.

– ואולי, אם אפשר, אדוני היקר והנכבד – הוסיף האיש הגוץ, הזהיר והפקח – "אִלו היית יכֹל – אינני אומר, כי זה נחוץ והכרחי – אבל אִלו הואלת לטרוח לנשק את אחד הפעוטות הללו – זה היה עושה רֹשם אדיר וחזק מאד על ההמון הגדול.

– האם לא יהיה הרֹשם גדול כל‑כך, אם יעָשה הדבר על‑ידי המציע והמֻרשה עצמו? – שאל האדון הנכבד שמואל סלומקי.

– דואג אני, שאז לא יגדל הרֹשם כל‑כך – ענה המֻרשה – אך אם אתה, אדוני היקר והנכבד, תואיל לעשות את הדבר, מֻבטחני, שבזה תקח את לב ההמון ותָקנה לך פרסום ופוֹּפולריות גדולה עד‑מאד.

– טוב מאד – אמר האדון הנכבד שמואל סלומקי בארשת של רֶזיגנציה – הנני מחֻיב אפוא, לעשות זאת.

– הסתדרו בתהלוכה! – שאגו עשרים חברי‑הועד.

ולקול‑תרועת ההמון תפסו להם מקום בתהלוכה כלי‑הזמר והשוטרים וחברי הועד והבוחרים והרוכבים והמרכבות. כל אחת מהעגלות הרתומות לשנים היתה מלאה וגדושה ג’נטלמנים עומדים צפופים, ככל אשר אפשר היה לתחוב לתוכה. והמרכבה שנועדה למר פוֹרקר הכילה בקרבה את מר פיקויק ואת מר טופמן ואת מר סנודגרס, ומלבד אלה עוד חצי‑תריסר חברי הועד, חוץ לחשבון.

ברגע אשר קרב האדון הנכבד שמואל סלומקי לעלות אל מרכבתו, קמה דממה של יראת‑הכבוד בתוך התהלוכה. ופתאם התפרצה תרועת‑גיל מחרישה‑אזנים מתוך ההמון שעמד בחוץ.

– הוא הולך! – אמר מר פוֹרקר בהתרגשות עצומה, שגדלה עוד יותר, מפני שעמידתו הדחוקה במרכבתו לא נתנתהו לראות מה שנעשה בחוץ.

ושוב הריע ההמון, בקול יתר רם ויתר נלהב.

– הוא תקע כפו לאנשי המקום – קרא המֻרשה הגוץ. –

ושוב נשמע קול-ההמון ברֵעו בהתפעלות יתר עצומה.

– הוא החליק בידו את ראשיהם של התינוקות – קרא מר פוֹרקר, רועד כלו מהתרגשות.

סער של מחיאות‑כפים הרעיש את האויר.

– הוא נשק את אחד מן העוללים! – צעק האדם הגוץ בהנאה עצומה.

ושוב סער של מחיאות‑כפים.

– הוא נשק עוד אחד! – צרח בלי‑נשימה המֻרשה הנגרש.

סער שלישי.

– הנה הוא נושק לכֻלם! – שאג הג’נטלמן הגוץ בהתפעלות אין‑קץ

ולקול‑תרועת ההמון, שהגיעה כמעט עד למדרגת שגעון, זזה התהלוכה ממקומה.

איך ואיזה הדרך התנגשה והתערבה בתהלוכה של הצד שכנגד, ואיך נחלצה מן המהומה והמבוכה, שקמה לרגלי ערבוביא זו, זאת אין ביכלתנו לתאר; ובפרט, כי תכף בראשית ההתנגשות נחבטה לו למר פיקויק מגבעתו על עיניו ועל חָטמו ועל פיו, בכח‑מַכּוש אחד של מוט‑דגל צהֹב, באֹפֶן שלא היה לאֵל‑ידו לספר בפנקסו את הדברים בהתהוותם. רק באותם הרגעים המעטים, שהצליחה עינו לקלוט בסקירה חטופה מקצת מן הנעשה סביבותיו, הוא מתאר את עצמו כמֻקף מכל צד פרצופים זועמים, מלאים חמת‑שגעון, ענני‑אבק, ופקעת מסֻבכה של נלחמים ומתגוששים. כמו כן הוא מודיע ברשימותיו, כי איזה כֹח נעלם הוציא אותו בחזקה מתוך המרכבה והכריח אותו להשתתף במלחמת‑אגרוף; אך עם מי ואיך ולמה, זאת אי‑אפשר לו כלל לברר. אחרי‑כן הרגיש, שאנשים העומדים מאחריו דחפו אותו אל מדרגות‑עץ, וכאשר עלתה בידו סוף‑סוף להרי את מגבעתו מעל עיניו, ראה את עצמו בתוך חבריו, בשורות הראשונות של אספת הבוחרים משמאל. השורות שבצד ימין נועדו ל“צהֻבִים”, ובמרכז תפסו להם מקום ראש‑העיר וסגניו ועוזריו: אחד מהם – הכָּרוֹז השמן של קהלת איטנסויל – צלצל בפעמון בכל כחו, כדי להשתיק את ההמון. ומר הורציוֹ פיזקין והאדון הנכבד שמואל סלומקי, בידיהם על לבם, לא פסקו כל אותה העת מהשתחווֹת בחבה יתרה ובפנים שוחקות, אל ים‑הגֻלגלות הסוער, שהציף את כל הככר, ושעלה ממנו רעש של שאגות, תרועות, שריקות וצריחות, שלא היה נופל כלל מזה של רעידת‑אדמה.

– הנה שָׁם וינקל שלנו – אמר מר טופמן, במשכו בלאט בשרוֻלו של מר פקויק.

– איהו? – שאל מר פיקויק, בהרכיבו על חָטמו את משקפיו, שלאשרו היו מונחים לו עד‑עתה בכיס‑בגדו.

– שם, על גג הבית ההוא – הראהו טופמן.

ובאמת, שם, על גג של רעפים, בתוך מרזב של עֹפרת, ישבו להם בטוחים ומרֻוָחים על שני כסאות, סמוכים זה לזה, מר וינקל ומרת פט, ונפנפו את מטפחותיהם בשקידה, לאות שהם רואים את החברים. בתור תשובה על ברכה‑ממרום זו, שלח מר פיקויק אל הגבירה נשיקות‑יד באויר.

הבחירות עוד לא התחילו; ומתוך שהמון בטל נוטה תמיד לשחוק וליצנות, לכן גם מעשה‑נמוס תמים זה של מר יקויק הספיק לעורר את רוח‑ההתולים של הקהל.

– הוי, אתה בעל‑עבֵרה זקן! – קרא אחד מתוך ההמון – הנך מחזר כאן אחרי נשים?

– הוי, הדרו‑נא פני ישיש, שנשתרש בחטא! – קרא השני.

– שורו‑נא, הנה הציב לו את ארֻבּות‑משקפיו בחלונות עיניו, כדי להסתכל יפה באשת‑איש! אמר השלישי.

– אני רואה שהוא קורץ עליה בעיניו, בעיני זקן ורגיל ­ הריע הרביעי.

– הוי, פט! השגיחה‑נא על זוגתך! – שאג החמישי.

ואחרי כל אִמרה ואִמרה התפרץ רעם של צחוק כללי.

אך מפני שההלצות הללו באו בלוית דמיונות מגֻנים בין מר פיקויק ובין תיש זקן, ועוד דברי חדודים ממין זה, ובפרט שהתכַונו להטיל צל על כבוד שמהּ של אשה, חפה מעון, לכן גברה מאד מאד התמרמרותו וחמתו של מר פיקויק. ואולם באותו רגע נשמע מצד הנשיאות קול קורא: הס! ולפיכך הסתפק האדם הגדול לשרוף את ההמון במבט של בוז וחמלה גם יחד על גסות‑רוחם, ובזה עורר מצדם עוד צחוק אדיר ופרוע יותר.

– הסו! – שאגו עוזריו של ראש‑העיר.

– וִיפין, הַשתק את העם! – השמיע ראש‑העיר בקול של הוד וגאון, הראוי למעלתו הרמה.

כדי למלא את הפקֻדה הזאת ערך הכָּרוז תזמֹרת חדשה בפעמונו – ועל זה ענה ג’נטלמן אחד מתוך ההמון בקריאת “גלוסקאות חמות!” (כי כן נוהגים מוכרי גלוסקאות לקשקש בפעמון שבידם, כדי לעורר שימת‑לבם של העוברים בחוץ), מה שהביא את הצבור שוב לידי צחוק.

– ג’נטלמנים! – פתח ראש‑העיר, בהרימו את קולו בכל כח גרונו – ג’נטלמנים! אחינו, בעלי‑הדעות של העיָרָה איטנסויל! התאספנו כאן היום, בכדי לבחור לנו את בא‑כחנו, במקום – תחת – הקודם –

אך כאן נפסק נאומו על‑ידי קריאתו של אחד מתוך ההמון:

– יעל ויצלח אדוננו ראש‑העיר! – קרא אותו הקול – ואל יעזוב ואל יטוש את מסמריו וקלחותיו, שבהם שָׁמן חלקו!

רמז זה לעסקיו הפרטיים של הנואם נתקבל בתרועת‑גיל, שבצֵרוף קשקוש‑הפעמון, שבא בעקבה, החביאו לגמרי את קולו של ראש‑העיר, עד שלא נשמע עוד כלום מנאומו, מלבד הפסוק האחרון, אשר בו הודה לקהל הנכבד, על אשר הקשיב רב‑קשב לכל דברי הנאום, – הבעת‑תודה, שעוררה אצל ה“קהל הנכבד” בדיחות‑דעת קולנית, שנמשכה כרבע שעה.

אחרי‑כן עלה על הבימה ג’נטלמן רם‑הקומה ודק‑הבשר, עם מטפחת‑צואר לבָנה, נִקשה בעמילן, ועם קול נמוך כל‑כך, שפעמים אחדות יעצוהו מתוך הקהל “לשלוח את אחד‑הנערים אל ביתו, לראות אם לא שכח את קולו תחת כרי‑המִטה”. הג’נטלמן הזה בקש רשות להציע לפני קהל הבוחרים איש ראוי והגון להיות בא‑כחם בפרלמנט. וכאשר קרא בשמו של האיש: הורציוֹ פיזקין, אציל, בעל‑האחוזה פיזקין‑לודג' בקרבת איטנסויל, התחילו הפיזקינאים מוחאים כף והסלומקאים שואגים ושורקים בקול רם כל‑כך וזמן רב כל‑כך, עד שהנואם יכֹל היה בינתים לזמר איזה פזמון בדחני במקום נאומו, מבלי שהיה איש מרגיש ומשגיח בכך.

ובעוד שבעלי‑בריתו של הורציו פיזקין, אציל, מריעים ומוחאים כף לכבוד הקנדידט שלהם, עלה על הבימה איש גוץ, כעסן, עם פנים זעירים ואף מחֻדד, וגם הוא בקש רשות להציע איש ראוי והגון להיות בא‑כחם של אזרחי איטנסויל. אך לא הספיק לקרא בשם את הקנדידט שלו; כי משום כעסנותו, ומפני שבדיחות‑הדעת של ההמון זרה לרוחו, התקוטט עד‑מהרה באותם שהעֵזו להפסיקו, אחרי שהוציא מפיו ציורים מליציים אחדים, ומתוך‑כך קמה מהומה איֻמה, שהכריחה אותו להביע את רגשותיו רק בקריצות ורמיזות רבות‑הכונה, ולהניח את מקומו לעוזרו, שעלה על הבימה תכף אחריו וקרא מפי הכתב נאום ארֹך במשך חצי‑שעה, וכל עמל המתנגדים להשתיקו עלה בתֹהו, כי כל דברי הנאום נדפסו כבר בבֹקר בגליון של הגזיט האיטנסוילי, מלה במלה.

אז יעלה על הבימה הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג' בקרבת איטנסויל, כדי לדבר בכבודו ובעצמו אל הבוחרים. אך כמעט פתח את פיו, ערכו כלי‑הזמר, העומדים מצד האדון הנכבד שמואל סלומקי, תזמֹרת קולנית איֻמה כל‑כך, עד שמנגינתם באותו הבֹקר היתה רק קול‑מלחשים לגבי זו. בתשובה על זאת התחילו ה“צהֻבים” “לכַבד” ולעַבד כהֹגן את ראשיהם וכתפיהם של ה“כחֻלים”, הסמוכים להם, וה“כחֻלים” התאמצו בכל כחם להחלץ ולהפטר משכניהם הטרחנים הללו. מתוך‑כך קמה מהומה ומצה ותגרה, והתאבקות ובעיטה ודחיפה, שאין ביכלתנו לתארן, כמו שלא היה ביכלתו של ראש‑העיר להשקיטן ולהשקיען, אף‑על‑פי שצוה בכל‑תֹקף לשנים‑עשר השוטרים לתפוש את “ראשי‑הגדוד”, שמספרם עלה למאתים וחמשים, או בערך זה.

כל זה הכעיס תמרורים את הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג‘, ואת ידידיו ואנשי בריתו, עד שלבסוף בקש הורציו פיזקין רשות לשאל את מתנגדו, את האדון הנכבד שמואל סלומקי, בעל‑הנחלה סלומקי‑הַל, אם אותם כלי‑הזמר הקולניים מנגנים על‑פי פקֻדתו. וכאשר מֵאֵן האדון הנכבד שמואל סלומקי לענות על שאלה זו, נופף הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג’, את אגרופו מול פרצופו של האדון הנכבד שמואל סלומקי, בעל‑הנחלה סלומקי‑הַל, על זה הָרתח דמו של האדון הנכבד שמואל סלומקי וחמתו בערה בו, ובעברתו הקשה קרא את האציל הורציו פיזקין למלחמת‑שנים, לחיים ולמות.

בגלל הפרעת‑מנוחה כזו והפרת כל החֻקים והמנהגים, המקֻבלים בבחירות מימות‑עולם, במדה שלא היתה כמוה, פקד ראש‑העיר על הפעמון לפצוח רנה חדשה, ואחרי‑כן הודיע גלוי לכל, כי יצוה להביא לפניו את שניהם: את הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחוזה פיזקין‑לודג', ואת האדון הנכבד מאד שמואל סלומקי, בעל‑הנחלה סלומקי‑הַל, כדי להשביעם שישמרו את השלום והמנוחה. נגד האיום הנורא הזה התקוממו בעלי‑בריתם של שני הקנדידטים, ואחרי אשר בני כל מפלגה ומפלגה התקוטטו, זוגות זוגות, במשך שלשת רבעי שעה, בא הסכסוך לידי גמר טוב כזה: האציל הורציו פיזקין נגע במגבעתו בקצה אצבעו מול האדון הנכבד שמואל סלומקי, והאדון הנכבד שמואל סלומקי נגע במגבעתו בקצה אצבעו מול האציל הורציו פיזקין; מקהלת המנגנים נשתתקה; ההמון נרגע קצת; ולהאציל הורציו פיזקין נִתנה האפשרות להמשיך את נאומו.

נאומיהם של שני הקנדידטים, אף שהיו שונים מאד בכל הבחינות, בכל זאת היה בהם צד שוה אחד: שניהם פזרו תהלות ותשבחות לבוחרים האיטנסוילים ולרוּם מעלתם וערכם. כל אחד משניהם הביע את דעתו, מתוך הכרה פנימית, כי מעולם לא היה עלי אדמות קבוץ אנשים יתר חפשים, יתר נאורים, יתר “צבוריים” ופטריוטים, יתר נדיבי‑רוח, יתר נקיי‑כפים ושונאי‑בצע, מאותם שהבטיחו לתת לו את דעותיהם. וכל אחד משניהם הביע את דעתו, ברמזים שקופים למדי, כי הבוחרים של הצד שכנגד הם בעלי‑מומים רוחניים ומוסריים, שכורים מנֻולים, מטֻמטמי‑המוח, שאינם מֻכשרים ומסֻגלים כלל להבין ולמלא כהֹגן את החובות החשובות, שהוטלו עליהם. פיזקין הודיע, שהוא מוכן ומזֻמן לעשות כל מה שידרשו ממנו; וסלומקי הביע את החלטתו הגמורה שלא לוַתֵּר אף כקוֹצו של יוד על כל מה שיבקשו ממנו. שניהם אמרו, כי האֻמנות, בתי‑החרֹשת, המסחר, וכל מה שיועיל להצלחתה ולהפרחתה של איטנסויל, יקר ללבם מכל חמודות‑התבל. וכל אחד משניהם הגיד בפה מלא, כי סמוך לבו בטוח, שהוא יהיה הנבחר, הוא ולא אחר.

אחרי תֹם הנאומים עמדו הבוחרים למנין על‑ידי הרמת הידים. ראש‑העיר ספר את הידים המורמות והודיע, כי ברֹב דעות נבחר האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, בעל‑האחֻזה סלומקי‑הל. אז דרש הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג', בחירות חשאיות, על‑ידי פתקאות; וראש‑העיר צוה לעשות כדרישתו.

אחרי‑כן הֻצעה ונתקבלה הבעת‑תודה לראש‑העיר על הנהגתו היפה ורבת‑הכשרון בכסא‑הנשיאות. על זה השיב ראש‑העיר תודתו, באמרו כי מאד מאד חפץ שיהא לו כסא, שיוכל להראות בו את כשרונות נשיאותו (כי בכל עת הנאומים והבחירות עמד על רגליו). בינתַים הסתדרו התהלוכות לחזרה, המרכבות התחילו נוסעות לאט בתוך שדרות ההמון, וזה לִוה אותן בתרועות‑גיל והסכמה או בצריחות ושריקות, הכל לפי הרגשותיהם ומצב רוחם באותה שעה.

במשך כל עת הבחירות היתה העיר שרויה במצב של התרגשות קדחתנית, הכל נעשה באֹפֶן היותר מרֻוח והיותר נעים. משקאות חריפים ומעוררים נמכרו בזול גדול בכל בתי‑המשתה; וקרונות עם משקאות מרגיעים עברו בכל הרחובות, לרַוחתם ולתועלתם של אותם הבוחרים, שתקפה אותם סחרחֹרת‑הראש, – מחלה אפידימית, ששררה בין בעלי‑הדעות במדה מרֻבה בכל עת מלחמת‑הבחירות, ותחת השפעתה היו מוטלים על המרצפת במצב של העדר‑הרגשוה מֻחלט. עוד ביום האחרון של הבחירות נשאר מספר ידוע של בוחרים, שהתמהמהו ופקפקו לתת את דעותיהם. אלה היו אנשים בעלי‑חשבון ועמקי‑בינה, שלא באו עדין לידי הוכחה והכרה והחלטה על‑ידי טענותיהן ונמוקיהן של שום אחת משתי המפלגות, אף שהרבו לשאת ולִתֵּן עם המנהיגים של כל אחת ואחת. ואולם שעה אחת לפני נעילת הבחירות, בקש לו מר פורקר את הכבוד הגדול של ראיון מיֻחד עם אותם האנשים המשכילים, הנדיבים והפטריוטים. הכבוד הזה נִתַּן לו. הנִמוקים אשר ערך לפניהם היו קצרים מאד, אבל מספיקים. האנשים הללו הלכו כֻלם אל בית‑הבחירה, וכאשר יצאו משם, יצא גם האדון הנכבד שמואל סלומקי, בעל‑האחֻזה סלומקי‑הַל, בעטרת‑נצחון.

 

פרק יד: יכיל תֵאור קצר של החבורה, שנתאספה ב“טַוָס”, וגם מעשה שסִפר סוכן‑נוסע.    🔗

אחרי ששבענו, די‑והותר, מן תגרות וקרבות ומהומות של החיים המדיניים, הלא ינעם לנו להפנות עינינו אל המנוחה ושַׁלות‑השקט של החיים הפרטיים. אף כי באמת לא נטה מר פיקויק לשום צד משני הצדדים, בכל זאת הצליח מר פט בכח פיו להלהיב אותו כל‑כך, עד‑כדי שיקדיש כל עתו ועֹמק עיונו למעשים המסֻפרים בפרק הקודם, שעִבדנו אותם על‑פי רשימותיו שבפנקסו. ובעת שהוא היה שקוע כֻלו בעסקים החשובים הללו, שעומדים ברוּמו של העולם המדיני, באותו זמן לא ישב גם מר וינקל בחבוק‑ידים, אלא התעסק בשקידה עצומה בטיולים ובמסעי‑תענֻגות קצרים בסביבות המקום, עם מרת פט, שלא הזניחה מעולם שום הזדמנות שכזו, כדי לקבל תנחומים ושִׁלומים במקצת בעד המונוטוניות של חייה, המשעממת כל‑כך, שעליה היתה קובלת בלי‑הפוגות.

ובעוד ששני הפיקויקאים הללו הסתדרו יפה כל‑כך בביתו של העורך, היו מר טופמן ומר סנודגרס עזובים לנפשם ומֻכרחים להמציא לעצמם עסקים ושעשועים. הם לא התענינו הרבה בעסקי‑הפוליטיקה, ולכן השתדלו לבלות את זמנם באותם השעשועים, שיכול “הטַוָס” לסַפק להם, ואלה הצטמצמו בבִילַרד שבדיוטא הראשונה ובמסלת‑קונאות, שהֻקצתה למשחק זה בירכתי‑החצר בתעלומותיהם ודקדוקי פרטיהם של שני המשחקים הללו, שאינם קלים להבין כלל, כפי‑שנראה לאנשים פשוטים, קנו להם שלמות לאט‑לאט בהוראתו והדרכתו של מר וֶלר, שהיה ידען גדול בשעשועים כאלה. ועל‑כן. אף שחסרון חברתו הערֵבה והמועילה של מר פיקויק היה מָרגש אצלם מאד, בכל‑זאת עוד היה לאֵל ידם לבלות את שעות‑הפנאי המרֻבּות שלהם ולהנצל מן השעמום שארב להם.

ביחוד בשעות‑הערב היה לו ל“טַוָס” כח‑מושך מיֻחד, שנתן להם היכֹלת לעמוד, אפילו בפני הזמנותיו המפצירות של העורך רב‑הכשרון והמשעמם קצת. בערב היה “אולם‑המסחר” של הפונדק מתמלא חבורת אנשים בני מעמד מיֻחד, שמנהגיהם ואָפים המציאו חֹמר‑הסתכלות יפה ומלבב למר טופמן, ומעשיהם ודבריהם היה מר סנודגרס רושם בפנקסו בדיוק ובהנאה מרֻבּה.

הכל יודעים מה טיבם ותכונותם של “אולמי‑המסחר” בפונדקות; וגם זה של ה“טַוָס” לא היה יוצא מן הכלל. זה היה חדר רחב‑ידים, חסר‑קשוטים, עם כלי‑בית, שבודאי היה נאים יותר כשהיו חדשים, היינו: שֻׁלחן גדול שעמד באמצע, והמון שלחנות קטנים שעמדו בפינות, שכֻּלם היו מֻקפים כסאות מכל המינים ומכל הצורות. על הרצפה היה שטוח מרבד טורקי, שהיה לפי מדתו של האולם, כמטפחת‑כיסה של גבירה לפי קרקעיתה של סֻכת‑שומר. הקירות היו מקֻשטים בשתים, שלש מפות גיאוגרפיות גדולות; והמון אדרות‑נסיעה לקויות‑גשם, עם כבינות מסֻבכות, התדלדלו מעל שורה ארֻכּה של יתדות‑עץ באחת הפנות. על דף‑האח התנוססה דיותא של עץ, שהכילה שבר של קולמוס וחתיכה של אדמת‑חוֹתם, ספר כתֹבת מסעי‑הדֹאר, היסטוריה של המחוז, מחֻסרת‑כריכה, ושרידיה הארציים של פוֹרֵילה בארון של זכוכית. על‑גבי המזנון נערמו המון כלים וחפצים שונים משֻׁנים, שמהם היו בולטים ביותר: קֻפסות של ציר‑דגים, מאֻבקות ומעֻשנות מאד, שנים שלשה שוטי‑סוסים, שמיכות‑נסיעה כמספר הזה, סרידה של סכינים ומזלגות, ופך של חרדל. האויר היה ספוג ריח‑טבק חריף, שעשָׁנו שִׁוה צבע כהה‑מזֻהם על כל אשר בחדר, וביחוד על יריעות‑החלונות האדֻמות המאֻבקות.

ובאותו האולם ישבו להם מר טופמן ומר סנודגרס בערב שלאחרי גמר הבחירות, עם עוד דיַרָים ארעיים של הפונדק, ושתו וקטרו יחדו.

– לחיינו ולבריאותנו המעֻדנה, ג’נטלמנים! – הרים את כוסו איש רם‑הקומה ובריא‑בשר, כבן‑ארבעים, בעל‑עין אחת, עין של אש שחורה, שקרצה בערמומית ובדיחות‑הדעת של לץ גדול – כך הוא הטוֹסט, שאני מציע תמיד לבני‑החבורה, אך כשאני לעצמי הריני שותה לחיי מירי. הו, מירי, האין זאת?

– הרף ממני, אתה הנוכל! – ענתה המשרתת, שבכל‑זאת לא היה לה הקומפלימנט הזה למֹרת‑רוח.

– אל‑נא תלכי מזה, מירי! – אמר שחור‑העין.

– הניחה לי, עז‑פנים! – ענתה אותה ריבה.

–אל‑נא תבכי ואל ידאב לבך על פרֵדה זו – קרא אחריה בעל‑העין האחת, בעזבה את החדר – עוד מעט אצא בעקבותך, מירי. ובינתים יהי‑נא רוחך נכון בקרבך!

ובדברו קרץ בעינו האחת בערמומית יתרה לבני‑החבורה, להנאתו העצומה של איש אחד בא‑בימים, בעל פנים מזֻהמים ומקטֹרת של חמר.

– בריות משֻׁנות הן הנשים – העיר בעל‑הפרצוף המזֻהם, לאחרי הפסקה קצרה.

– זו מנויה וגמורה מכבר – אמר איש אדֻם‑פנים מאד מאחרי עמוד‑עשן של סיגרה ענקית.

אחרי שיחה פילוסופית קצרה זו קמה שוב דממה,

– ובכל‑זאת יש בעולם דברים משֻׁנים עוד יותר מן הנשים – אמר שחור‑העין, במַלאו טַבק, במתינות יתרה, את מקטָרתו ההוֹלנדית הגדולה מאד.

– נשוי אתה? – שאל בעל הפנים המזֻהמים.

– איני יכֹל להחליט בבֵרור.

– כן דמיתי גם אני – אמר בעל הפנים המזֻהמים; ועל תשובתו המחֻכמה הזאת התפתל ממש מצחוק ובדיחות‑הדעת. ותכף השתתף בעליצותו איש בעל‑קול רך ופנים נוחים ושלוים, שהיה נוהג להסכים עם כל אדם ולכל דבר.

– ואולם, הנשים, רבותי – אמר מר סנודגרס הפיוטי – הנשים הן סוף‑כל‑סוף תנחומותינו ותענוגנו בחיים.

– בזה אין כל ספק – הסכים בעל הפנים הנוחים.

– כשרוחן טוב עליהן – הגיה בעל הפנים המזֻהמים.

– זהו אמת‑ויציב – הסכים שוב הנוח לבריות.

– אני מוחה נגד התנאי הממעט הזה – אמר מר סונדגרס, שהיה מהרהר באותה שעה באימיליה ורדל – אני דוחה אותו מפנַי בבוז, בהתמרמרות. הראוני איש, שאומר דבר נגד הנשים, ואני אומר בפה מלא, שהוא אינו אדם.

ומר סנודגרס הוציא את הסיגרה מבין שפתיו ויַך באגרופו על השלחן.

– זהו נִמוק ברור, שאין עליו תשובה – אמר האיש נוח לכל.

– שמכיל הנחה, שאני כופר בה לגמרי – הפסיקוֹ בעל הפנים המזֻהמים.

– וגם בהערתך זו, אדוני, יש בודאי הרבה מן האמת – אמר הג’נטלמן, המסכים לכל.

– לחייך, סיר! – אמר הסוכן‑הנוסע בעל העין האח, בהרימו את כוסו במבט של רצון והסכמה כלפי מר סנודגרס.

– אני אוהב תמיד לשמוע נִמוקים חשובים – הוסיף הסוכן‑הנוסע – ביחוד נִמוק חריף, כאותו ששמענו עתה: זה משכיל ומאַלף. ואולם אותו הוִכוח הקטן על‑אודות הנשים הזכירני ספור, ששמעתי מפי דודי הזקן, ואשר על‑כן אמרתי זה עתה, כי יש בעולם דברים עוד יותר משֻׁנים ומפליאים מן הנשים.

– חפץ הייתי לשמוע אותו הספור – אמר האיש אדֻם‑הפנים מאחרי עמוד העשן של הסיגרה הענקית שלו.

– באמת ובתמים? – השיב הסוכן‑הנוסע, בהוסיפו לקטר במרץ עז.

– גם אני – הוציא מר טופמן מפיו את המלה הראשונה בכל אותו הערב; כי עסוק היה תמיד בהסתכלות, כדי להרחיב ולהעשיר את אוצר נסיונותיו.

– גם אתה חפץ לשמוע? אם כן אספרו לכם. אך לא – לא אספר; שהרי יודע אני מראש, כי לא תאמינו – אמר בעל העין האחת, שהבריקה עכשו בערמומית יתרה.

– אם תגיד לי, כי הספור הוא מעשה שהיה באמת, אזי, כמובן, אאמין – אמר מר טופמן.

– בתנאי זה נכון אני לספרו לכם – ענה הסוכן – השמעתם מיָמיכם את שם בית‑המסחר של ביִלסוֹן וסלוּם? אך באמת אין נפקא‑מינה, אם שמעתם או לא; כי הם עזבו את עסקי‑מסחרם זה כבר. לפני שמֹנים שנה קרה לסוכן‑נוסע של אותו בית‑המסחר הדבר, אשר אספר לכם. אותו הסוכן היה אוהב דבק לדודי, ודודי ספר לי את כל הדבר. הוא קרא את הספור בשם המשֻׁנה קצת:

ספורו שׁל הסוכן‑הנוסע

ובסגנון זה, בקֵרוב, היה רגיל לספר אותו:

"באחד מערבי החֹרף בשעה החמשית בערך, כשהחֹשך התחיל כבר לפרוש צלליו על הארץ, אפשר היה לראות איש נוסע בקרון ומריץ את סוסו הנלאה, במסלה העוברת בעמק מילבוֹרוֹ, בואך ברִיסטול. אני אומר “אפשר היה לראות”, ובודאי אפשר היה לראות, אִלו רק עבר באותו דרך באותה שעה אדם שאיננו עִור בשתי עיניו. אבל מזג‑האויר היה אז רע מאד, קר ולח, עד שמלבד מי‑הגשם לא נמצא מאומה בחוץ; כי על‑כן התנהל הנוסע בקרונו, באמצע המסלה, בודד זועף ועצוב‑רוח למדי. אך אִלו נזדמן אז באותו הדרך איזה סוכן‑נוסע והציץ אל מין קרון מסֻכן זה עם תבתו האפֹרה ואופַניו האדֻמים, ואל הסוסה החוּמה, העצלנית, הכעסנית והעקשנית, אזי היה מחליט תכף‑ומיד, שהנוסע יכֹל להיות רק תום סמַרט, הוא ולא אחר, תום סמרט, המשמש בבית‑המסחר הגדול של בילסון וסלום ברחוב קֶטיטון, בסיטי הלונדונית. אך מכיון שלא נזדמן שם שום סוכן‑נוסע, לא נודע הדבר לאיש, וכל נשאר בסוד אצל תום סמרט עם קרונו האפֹר אדֻם‑האופנים וסוסתו העקשנית, המתנהלת בכבדות.

גם בעולם העכור הזה יש מקומות נאים ונעימים הרבה יותר מעמק מרלבורו, כשרוח חזקה נושבת עליו. ואם תצרפו לזה ערב‑חֹרף קודר, דרך מקֻלקל ומרֻפש, וזרם עז של גשם מקפיא, ואת הרֹשם של כל המחמדים האלה תניחו לפעול על עצמכם ובשרכם, בתור נסיון, אזי תדעו להעריך כל‑צרכה את אמתת ההערה הזאת.

והרוח נשב לא במעלה‑הדרך ולא במורד – מה שבודאי היה גם‑כן רע למדי – אלא לרחבו, באֹפן שהצליף את טפות הגשם בשורות אלכסוניות, מן הצד, כאותן השורות, שהנהיגו במחברות של תלמידי בתי‑הספר, כדי להרגילם בהטָית האותיות כהוגן. לפרקים שקט הרוח בזעפו, והנוסע כבר התחיל להשלות את נפשו בתקוה, שמתוך שנתיגע בסערת‑חמתו, נח ונשתתק ונרדם לגמרי, – אך אהה! זו אינה אלא תקות‑שוא: עד‑מהרה נשמע שוב קול‑יללתו ושריקתו מרחוק, והוא עולה בסערה על הגבעות ויורד בזעף אל העמקים, ומאמץ את כחו ומגבר חילים, ככל אשר הוא הולך וקרוב, עד אשר ישתער בחמה עזה על האדם והבהמה, והצליף לתוך אזניהם את נטפי המטר הדוקרים, והקפיא את בשרם ואת מוח‑עצמותיהם בנשמת‑אפו הקרה, ועבר על פניהם הלאה, הלאה בקול‑רעש מחריש אזנים, כאלו הוא שוחק ולועג לרפיונם ומתגאה ומתפאר בכחו וגבורתו.

הסוסה ההומה משתכשכת בתוך הרפש ובצעי‑המים באזנים מקֻטפות, ולפרקים היא מנענעת בראשה, כאלו מביעה את גֹעל‑נפשה נגד הנהגה בלתי‑מנֻמסה זו של האיתנים. אך בכל‑זאת עוד הוסיפה לדהור כהוגן, עד אשר השתער עליהם הרוח ביתר‑עז וביתר חמה, – אז עמדה תחתיה פתאם, פשקה את ארבע רגליה ונעצה אותן בקרקע, כדי שלא תֻשלך ארצה. ואף אמנם היה זה נס מן השמים, שהתעוררה לעשות כזאת; כי היא עצמה היתה כחושה וקלה, והקרון היה גם הוא קל, ותום סמַרט היה קל‑שבקלים, ואלו הפיל הרוח את הסוסה ארצה, אזי היו שלשתם מֻרדפים כמֹץ לפני רוח ומתגלגלים והולכים, זה על גבי זה, עד אר הגיעו לקצוי‑ארץ או עד אשר שככה חמת‑הרוח: ואם כה או כה, קרוב לודאי הוא, כי גם הסוסה העקשנית, גם הקרון האפֹר אדֻם‑האופנים, גם תום סמרט בכבודו ובעצמו, לא היו ראויים שוב לתשמישם עולמית.

– שרוך‑נעלי וזקן‑לחיי! – קרא תום סמרט (לפעמים היו לו נוסחאות של שבועות וקללות משֻׁנות כאלה) – נשבעתי בשרוך‑נעלי ובזקן‑לחיי, אם אין זו נסיעה נעימה ונחמדה. יקחני הרוח!

תשאלוני בודאי, למה זה הביע תוֹם סמרט חפץ כזה, מכיון שהרוח היה נכון כבר לטלטלו; על זאת לא אוכל לענותכם כלום, – אני יודע רק, כי תום סמרט אמר כך – או לכל‑הפחות, הגיד לדודי שאמר כך, והַיְנוּ‑הך.

– יקחני הרוח! – קרא תום סמרט; והסוסה צהלה, כאִלו היתה גם דעתה היא כך בנִדון זה.

– עורי, התעוררי, בתולה זקנה! – אמר תום, בלטפו את צוארי הסוסה בקצה שוטו – בלילה ארור כזה לא נרחיק ללכת; בבית הראשון שיזדמן לנו נעצור בנסיעתנו ונרד ללון. ולכן, כל מה שתמהרי לדהור, כן תמהרי לבוא אל המנוחה והמרגוע. ובכן, עושי, חושי, בתולה זקנה!

אינני יודע, אם היתה הסוסה העקשנית בקיאה ומבחינה יפה כל‑כך בנגוני קולו של תום, עד כדי להבין את כַוָנת דבריו, או שבדקה ומצאה בעצמה, כי עמידתה בקרת הלילה וברוח הנושבת קשה לה יותר ממשיכת הקרון; אבל זאת יודע אני בבֵרור, כי אך כלה תום לדבר, זקפה את אזניה והתחילה רצה לפנים בדהירה מהירה, שטלטלה והנידה את הקרון האפֹר כל‑כך, עד שאפשר היה לחשוב, כי עוד מעט יתפוצצו כל חִשֻׁקי האופנים לרסיסים על‑פני בקעת מרלבורו. ואף שהיה תום עגלון ומנהיג בקי ורגיל, בכל‑זאת לא עלתה בידו, בכל מאמצי‑כחו, לעצור בעדה או לצמצם קצת את דהרותיה, עד אשר עמדה פתאם מאליה לפני פונדק לימין הדרך, כחצי מיל מקצה העמק.

תום זרק את המושכות אל המשרת, אשר יצא אל האורח, תקע את השוט בנרתיקו של הדוכן והציץ בסקירה מהירה אל הבית. זה היה בנין ישן משֻׁנה, בנוי מחלמיש‑צור וקורות משֻׁלבות, עם חלונות, המציצים מתחת לגג המחֻדד ונשקפים על הנתיב, ופתח נמוך עם פרוזדור אפל, ושתי מדרגות תלולות לרדת אל הבית, תחת אשר בעת החדשה הנהיגו לעלות בחצי‑תריסר של מדרגות מרֻוָחות וסמוכות זו לזו. ובכל‑זאת נראה הבית כאכסניא נעימה, כי בעד חלון האולם הגדול השתפך אור גדול ועליז על המסלה, שהאיר גם את המשוכה אשר מנגד, ובחלון שני נצנץ אור אדמדם בעד הוילון הפרוש עליו, פעם כאִלו הוא דועך ופעם בבהירות מבהיקה, שמתוך‑כך בא הצופה לידי הכרה, שם בוערת אש על האח. תום הבחין בכל הסִמנים הללו בעין של נוסע בקי ורגיל, ומיד קפץ מעל הקרון בכל אותה המהירות, שהרשו לו אבריו, הקפואים למחצה, ונחפז להכנס אל הבית לחסות בו.

לא עברו חמשה רגעים, וכבר הסתדר תום ברוָחה בחדר מול האולם הגדול – אותו החדר ששׁם היתה צריכה, לפי השערתו עוד בעמדו בחוץ, להִמצא האח המבֹערת – לפני מדורת‑אש גדולה, בפֹעַל ממש, של פחמים ועצים בכמות עצומה עד‑מאד, שהשמיעה קול‑רעש וחריקה וקשקוש, שהוא לבדו היה מספיק כבר להחם את לבו של כל נבון‑דבר. זה היה בודאי טוב ונעים, אך בזה עוד לא תמו נעימותיו והרוָחותיו של החדר; כי נערה נאה, בעינים מזהירות ובמלבוש נקי וגנדרני שפרשה מפה צחורה על השלחן, הוסיפה עליו לוית‑חן. ומלבד זה, כאשר ישב תום לפני האש, והסנדלים שעל רגליו נשענים בתענוג על שפת‑האח, וערפו ופנה אל הפתח הפתוח של האולם, נשקף לעיניו, בראי אשר ממעל לאח, מחזה נחמד ומלבב של המזנון אשר באולם, שעליו מסֻדרים בשורות ארֻכּות, המרחיבות דעתו של אדם בקבוקים ירֻקים עם כתָבות מֻזהבות, פכּים עם ירקות ממֻלחים וכבושים, קערות עם גבינה מכל המינים, כתלי‑חזיר, כרכשאות, נתחים של בשר‑שור ועוד כמה דברים נחמדים, המגרים את התֵּאבון, והמביאים לידי נסיון אפילו את הנזיר שבנזירים. אך גם בזה עוד לא תמו כל מחמדי הפונדק! כי מאחרי המזנון, סמוך אל התנור המֻסק, ישבה אל שלחן קטן יפה מאד ושתתה תה אלמנה בריאה ודשנה כבת‑ארבעים ושמוֹנה, עם פנים מלבבים ומגרים כאותו המזון עצמו, אשר כפי‑הנראה היתה בעלת‑הבית, המושלת העליונה בכל הקנינים הנעלים הללו. רק צל אחד העיב קצת את יפיה של התמונה הנהדרה הזאת; זה היה איש גדול – רם‑הקומה עד‑מאד – עם זקן‑לחיים שחור ותלתלים שחורים, לבוש בגד כתֹם עם כפתורים נוצצים, גדולים מאד, שישב אל שלחן‑התה ליד האלמנה; וגם בלי חריפות יתרה היה נקל להבין, שהוא מדבר על לבה – ולא בלי הצלחה – לחדול מהיות אלמנה ולתת לו את הזכות לשבת אתה מאחרי המזנון המלבב הזה כל שארית ימי‑חייו.

תום סמרט לא היה מטִבעו לא נוח לכעוס ולא נוח להתקנא, אבל האדם רם‑הקומה הזה עם בגדו הכתֹם והכפתורים הנוצצים, הביא לידי רתיחה את מעט המרה אשר בו והכעיס אותו תמרורים; ביחוד כשראה לפרקים, בראי אשר לפניו סמני‑חבה אחדים שבין האיש הגבוה ובין האלמנה הדשנה, סמנים קטנים אמנם, אבל מספיקים למדי להוכיח, כי חִנו של האיש היה גדול בעיניה כמרתו.

תום אהב פּוֹנש רותח – אני ערב לבי לאמר: אהב אותו מאד – ועל‑כן, לאחרי שהלך אל האֻרוה וראה בעיניו, שסוסתו העקשנית קבלה ארֻחה הגונה ומצע‑תבן הגון, ואחרי שאכל עד תֻּמה את הסעֻדה החמה והערֵבה, שערכה לו האלמנה בעצם‑ידיה, צוה להביא לו כוס של המשקה החביב שלו, רק לדוגמא ונסיון בלבד. והנה נמצא, שהאלמנה, המצטַיֶנת בכח האֻמנויות הביתיות, עולה על כֻלן ביחוד בהכנת הפונש; והכוס הראשונה ערבה לחכו כל‑כך, עד שצוה להביא לו, בלי התמהמה, כוס שנית. ואתם הלא תדעו, רבותי, כי פונש רותח הוא דבר נחמד ונעים – נעים עד‑מאד בכל המסבות – אבל באותו האולם העתיק המרֻוח והשאנן, לפני האח המבֹערת בקול נגינה נעימה של רעש עצי המדורה, בעת שבחוץ סוערת רוח חזקה, המרעידה את שמשות החלונות, עד שהן מחַשבות להשבר, – במסבות הללו נדמה לו לתום סמרט, כי המשקה הזה הוא ממש הפלא ופלא. ועל‑כן הזמין לו עוד כוס, ועוד אחת – אינני יכֹל להגיד בבֵרור באיזה מספר פסקו הזמנותיו, אבל זאת יודע אני אל‑נכון, כי ככל אשר הוסיף לשתות את הפונש הרותח, כן הוסיף להרהר באותו האיש רם‑הקומה.

– חצוף ארור שכמותו. – אמר תום לנשפו – מה לו פה בנוה השאנן הזה, מאחרי המזנון הנעים הזה? ומה מכֹער הוא המנֻול הזה! אלו היתה האלמנה בעלת‑טעם במקצת, אזי מצאה לה בודאי נאה הימנו.

כאן הסב תום את עיניו מן הכוס, שנשקפה לו בראי, אל הכוס המוחשית שעל השלחן; ומתוך שהרגיש עצמו במצב‑רוח סנטימנטלי ביותר, הריק את כוסו עד היסוד‑בה והזמין כוס אחרת.

לכם לדעת, רבותי, כי לתום סמרט היתה תמיד שאיפה חזקה לעבוד לטובת הכלל. ועל‑כן נכסֹף נכסף כל הימים, שיזכה לעמוד מאחרי שלחן‑המזנון בבית‑מרזח, שיהיה קנינו שלו ולשמש את הצבור במעיל ירֹק, במכנסי‑קטיפה ובמגפים מֻפשלי‑השולַים. הוא העריך מאד את הישיבה‑בראש בסעֻדות צבוריות, ופעמים רבות חשב בלבו, כמה היה מצליח במקצוע הדבור אלו ישב בראש באולם‑האֹכל באותו בית שלו, וכמה היה יכֹל להיות למופת נעלה למערופיא שלו במקצוע השתיה. כל המחשבות האלה חלפו עתה בחפזון במוחו של תום, בשעה שישב ושתה את הפונש הרותח לפני האח המבֹערה; והוא הרגיש בלבו התמרמרות צודקת ונאותה, על אשר אותו המנֻול רם‑הקומה קרוב לִזכות בפונדק מצֻין שכזה, תחת אשר הוא, תום סמרט, עודנו רחוק מן המטרה כאז כן עתה. ועל‑כן כשהגיע לשתי הכוסות האחרונות, התישב בדעתו, בעֹמק‑העיון, אם רשאי הוא בלי שום פקפוק לבוא בריב עם רם‑הקומה, על שהוא משתדל ומצליח לקחת את לבה של האלמנה הבריאה; וסוף‑סוף בא לידי המסקנה הנוחה, שהוא, תום סמרט, רע‑מזל, נרדף מכל, ואין טוב לו כי אם ללכת לשכב.

ובכן עלה תום על מעלות רחבות וישנות, אחרי המשרתת הנאה, שהובילה אותו דרך לַבִּירינתּ מסֻבּך של חדרים ודירים ומבואות. המשרתת סככה בכפה על הנר שבידה, לבל יכבנו הרוח, הנושב כאן בחזקה. אבל, אף שהיה כאן לרוח, בבנין הרעוע הזה, מקום רחב‑ידים להתהולל ולהסתער ככל חפצו, מבלי נגוע בנר קטן, בכל זאת נשף בו יכבהו: מה שנתן מקום לשונאיו של תום להוציא דבה, כי לא הרוח, אלא הוא עצמו כִּבה אותו, ובעת שלפי דבריו השתדל לשוב להדליקו, באותה שעה היה עסוק באמת בנשיקת הריבה הנאה. אך יהיה אך שיהיה, הנה סוף‑סוף הֻדלק הנר שוב, והנערה הוסיפה להובילו דרך הלבירינת, עד שהגיעו אל חדר‑המשכב, שיעדו והכינו לו, שם ברכה אותו בשֵׁנה ערבה ותלך ממנו, והוא נשאר לבדד.

תום עמד עתה בחדר גדול מאד עם מטמורות וכוכים רחבים בצלעות הקירות, ומטה כבירה, שעליה יכלו להשתרע ברוָחה כל החניכים של פנסיון בינוני, וזוג של ארונות‑אלונים, שהיה בהם מקום לכל הכבודה של מחנה לא‑גדול. אבל מה שמשך עליו ביחוד את עיניו של תום, זה היה כסא‑מסעד גדול מאד, משֻׁנה וקודר למראית‑עין, מפֻתח צורות פנטסטיות עד‑מאד, עם גב גבוה, כר דמשקי מגֻוָן ורגלים עבות, אשר בליטותיהן העגֻלות בקציהן מכֹרכות יפה באטון אדֹם, כאִלו נגוע הכסא בפודגרה בבהונות‑רגליו. אִלו ראה תום כורסא משֻׁנה אחר, היה חושב בלבו, שזה כורסא משֻׁנה ודַיו; אבל בכורסא הזה היה דבר‑מה – שלא ידע אמנם לכַנות ולסמן בדיוק – מוזר ומשֻׁנה, שלא ראה מימיו בשום כלי‑בית אחרים, ואשר על‑כן נראה כאלו לִבּב והִקסים אותו.

הוא ישב אפוא לפני האח המבֹערת ולטש עיניו אל הכורסא העתיק והציץ בו במשך חצי‑שעה, בלי הפסק. יקחהו השד! זה כלי‑הבית הישן משֻׁנה כל‑כך, עד שאיננו מניח לו לגרוע עין ממנו.

– חי נפשי! – אמר תום, בפשטו את בגדיו במתינות אִטית, מבלי הסב עין אף רגע אחד מן הכסא, שעמד קודר, זועף ומעֻלף‑סוֹדוֹת, ליד המִטה – מימי לא ראיתי דבר מתמיה כזה. משֻׁנה, מוזר, משֻׁנה מאד – הוסיף תום, שהפּוֹנש הרותח העמיק את מחשבותיו ביותר. הוא הניע את ראשו בארשת של חכמה יתרה והציץ שוב אל הכסא. אך למרות הסתכלותו הממֻשכה, לא העלה בעיונו כלום, ועל‑כן עלה על המטה, התכסה לחוֹם לו, וישכב וירדם.

לא עברה חצי‑שעה ותום הקיץ פתאם מתוך חלום מבֻלבל, שהיה מָרכב מאנשים רמי‑קומה וקיתונות של פוֹנש; והעצם הראשון שנגלה לעיניו, האחוזות בחבלי‑שנה, היה הכסא המשֻׁנה.

– לא אוסיף עוד להביט אליו! – אמר תום לנפשו, ויעצום את עיניו בחזקה, וישתדל להשלות את נפשו, כי הוא הולך ומתנמנם. אך לשוא! לנגד עיניו פזזו רק כסאות משֻׁנים לאין‑מספר, הרימו את רגליהם באויר, קפצו ודלגו זה על‑גבו של זה, ועשו כל מיני תעלולים ומעשי‑קונדס.

– אם‑כן אפוא, מוטב שאביט אל כסא מוחשי אחד, מראות עשרות דמיוניים – אמר תום, בהוציאו את ראשו מתחת הסמיכה.

והעצם המתמיה עמד על מקומו, נראה לעין בתכלית הדיוק לנֹגה אש האח, וחזותו מרגיזה כמקֹדם.

תום הביט אליו שוב בעיון. ופתאם נדמה לו ששנוי עצום מתהוה בו. הפּתּוחים שעל‑גבו לבשו מעט‑מעט צורה של פני‑איש‑זקן מקֻמטים; הכר הדמשקי נהפך למקטֹרן ישן ומדֻלדל; הרגלים העבות והעגֻלות היו לזוג של רגלי אדם ישרות וארֻכּות, נעולות ערדלי אטון אדֹם; וכל חזותו של הכסא הישן היתה עתה זו של זקן מכֹער, מן המאה שעברה, שעמד בידים נשענות בצדדיו.

תום התרומם וישב במטתו, וישפשף את עיניו ל מען ינדוף מחזה‑השוא. אך לא: זאת לא היתה טעות ראִיה. הכסא היה, בפֹעַל ממש, ג’נטלמן זקן מכֹער; ולא עוד, אלא שגם קרץ בעיניו לתום סמרט.

תום היה מטבעו עשוי לבתי‑חת, ומלבד זה הלא נמצא באותה שעה בחברת חמש כוסות של פונש רותח, שבא אל קרבו ולכן אף שברגע הראשון נרתע קצת למראה‑עיניו, אך עד‑מהרה נטשטשה הרגשתו זו ולא הרגיש עוד, אלא כעס והתמרמרות על הג’נטלמן הזקן, הקורץ אליו בעיניו בחֻצפה ובקלסה גלויה כל‑כך. ולבסוף בא לידי החלטה, שאי‑אפשר לו עוד לשאת ולסבול זאת, ובראותו שהזקן מוסיף לרזום בעיניו, קרא אליו בקול נכעס מאד.

– בשם השד! למה זה אתה קורץ ורומז עלי?

– מפני שכך טוב בעיני, תום סמרט – ענה הכסא, או הג’נטלמן הזקן, כפי שתרצו לכנותו. ובכל‑זאת חדל לקרוץ בעיניו, אלא שתחת זה התחיל צוחק בהעויות מכֹערות כקוף זקן.

– מאין אתה יודע את שמי, פרצוף נַעוה זקן? – שאל תום משתומם ונובך קצת, למרות החלטתו התקיפה לשאת הכל במנוחה.

– אל‑נא, תום! – ענה הג’נטלמן הזקן – לא כך מדברים אל מַהַגוני ספרדי עתיק. הנך מעֵז פנים נגדי, כאלו הייתי עץ פשוט, רק מצופה מַהַגוני, – השמר לך!

ובדברו הביט אליו הזקן בחמה עזה כל‑כך, עד שתום סמרט התחיל מפחד.

– לא עלתה על דעתי כלל להעליבך, סיר – אמר תום בקול רך וצנוע הרבה יותר מבראשונה.

– יהי כן – ענה הזקן – אפשר שלא נתכּוַנת לכך. תום –

– מה?

– אני יודע כל על‑אודותיך, תום – הכל. עני אתה מאד, תום.

– כן אני באמת – אמר תום – אבל מי גלה לך רז זה?

– זה אינו נוגע לך. ועוד זאת אֹמר לך: אתה אוהב פונש יתר מדי, תום.

תום היה נכון כבר להבטיח ולהוכיח באותות ובמופתים, כי לא באה אף טפה אחת אל פיו מיום‑הֻלדתו האחרון. אך כאשר נפגשו עיניו באותן של הקן, נשקפו לו מתוכן ידענות וערמומית מרֻבה כל‑כך, עד שפניו אדמו מבֹשת, והוא מצא טוב לפניו לשתוק.

– תום – הוסיף הזקן – האלמנה היא אשה נאה – משופרא דשופרי – האין זאת, תום?

ובאמרו זאת עִוה את עיניו, הרים אחת מרגליו הצנומות, וכֻלו לבש צורה מכֹערה כל‑כך של בעל‑עבֵרה זקן, עד שתום הרגיש גֹעל‑נפש כלפי קלות‑ראש שכזו אצל זקן שכמותו.

– הן אני האפיטרופוס שלה, תום! – הוסיף הג’נטלמן הזקן.

– האמנם? – שאל תום.

– ידעתי את אמה, תום – ענה הזקן – וגם את אם‑אמה. היא אהבה אותי אהבה עזה, עד לשגעון. ואת המקטֹרן הזה היא תפרה לי, תום.

– האמנם?

– וגם הסנדלים הללו מלאכת‑ידה הם – אמר הישיש, בהרימו שוב אחת מרגליו המכֹרכות באטון אדום – אבל אתה, תום, אל תפטפט על‑אודות זאת. איני רוצה, שידעו הבריות, כמה דבקה נפשה בי. זה עלול לגרום קצת אי‑נעימות למשפחה.

ובדברו לבשו פני בעל‑התאוה הזקן ארשת של חֻצפה עזה כל‑כך, שהכעיסה תמרורים את תום, וכפי שספר אחרי‑כן היה נכון באותו רגע לקפוץ ולשבת עליו, בלי כל מוסר‑לב.

– הייתי חביבן של הנשים בשעתי, תום – המשיך הפריץ הזקן את פטפטנותו – מאות נשים יפות ונחמדות היו יושבות על ברכי שעות שלמות. מה תאמר לזאת אתה הכלב, מה?

והזקן התכונן לספר עוד ממעשי‑תקפו וגבורתו בימי נעוריו, אך פתאם תקפה אותו חריקה עזה בכל גופו המשֻׁנֶה. עד שהֻכרח להפסיק בדבורו.

– כך נאה לך, זקן הולל! – חשב תום בלבו, אבל לא הוציא מלה מפיו.

– אַה – אמר הישיש הפטפטן לבסוף – מחלתי זו מטרדה אותי עכשו מאד. אני הולך ומזקין, תום, והזקנה מתשת כחי ומשחיתה הודי ויפיי. וזה לא כבר עשו לי נתוח – תחבו לי איזה טלאי קטן בגבי – זה היה ענוי גדול – יסורים קשים, תום.

– יכֹל אני לשער –

– אבל לא זה עִקר כוָנתי, תום! רוצה אני להשיאך את האלמנה –

– אותי, סיר?

– כן, אותך – קִיֵם הזקן.

– יברך אלהים את תלתלי שיבתך הכבודה! – קרא תום (מתוך הכסא בצבצו, זעיר‑שם זעיר‑שם, שערות‑סוס מפֻזרות) הרי היא לא תחפוץ בי.

ותום התאנח שלא במתכוֵן, כי זכר המזנון עלה לפניו.

– היא לא תחפוץ בך? מה אתה סח! – השיב הזקן.

– לא, לא – עמד תום על דעתו – שם עומד לי צר ושטן: איש רם‑הקומה – גדול ורם עד‑מאד – עם זקן‑לחיים שחור.

– תום – אמר הזקן בתקיפות – היא לא תהיה לו לאשה עד‑עולם!

– כך? ואולם אִלו עמדת בקרבת המזנון, זקן נכבד, אזי היית מדבר בלשון אחרת.

– אל‑נא ב“מרה שחורה” כזו! אני יודע כל אותו הענין.

– איזה ענין?

– הנשיקות מאחרי הדלת במבואות אפלות, וכל כיוצא‑בזה, תום – אמר הישיש. ושוב הביט בארשת של פריצות מנֻוָלה כזו, שהרתיחה את דמו של תום; שהרי אתם יודעים, רבותי, כי אין לך דבר מעורר גֹעל‑נפש יותר, משמוע נבול‑פה של זקן, שלפי שנותיו היה צריך להרהר בענינים אחרים לגמרי.

– יודע אני כל התעלולים הללו, תום – הוסיף הזקן – מעשים כאלה ראיתי הרבה בימי‑חיי, בין המון בריות שאיני רוצה ואיני יכֹל לקרא בשם לפניך; אך מעולם לא יצא מזה כלום.

– בודאי ראית הרבה מעשים משֻׁנים בימי‑חייך – אמר תום במבט סוקר וחוקר.

– בזה תוכל להיות בטוח – ענה בעל‑התאוה הזקן בקריצת ערמה רבת‑הכונה. ואחרי‑כן הוסיף באנחת‑תוגה: – הנה נשארתי האחרון מכל משפחתי.

– ומשפחתך רבת‑נפשות היתה? – שאל תום סמרט.

– שנים‑עשר אחים היינו, כלם יפים וחסֻנים, בחורים כארזים, תאוה לעינים. לא כאותם הנפלים דהאידנא, העֻבּרים שלא כלו להם חדשיהם – לא כאלה היה חלקנו! כֻלנו בעלי‑זרוע, עם‑מדה ידועה של גהוץ והִדור, שהפליא את הלבבות – אף כי לא נאה לי לאמר זאת.

– ומה זה היה בסופם של האחרים?

הזקן הגיע את מרפקו לעיניו וענה בקול עצוב:

– ספו תמו, תום. חיים מרים וקשים נפלו בגורלנו, תום, עבודה המפרכת את הגוף, ואחי לא היו כֻלם מן הבנין המוצק כמוני. תקף אותם רֶוְנטיסמוס בידיהם וברגליהם והֻשלכו אחד‑אחד לחדר‑המבשלים, ואחרי‑כן לבית‑החולים. והאחד, מעבודה קשה וממֻשכה, נטרפה עליו דעתו לגמרי: נשתטה כל‑כך, עד שהחליטו לשרפו באש. זהו דבר מרגיז מאד, תום.

– נורא, איֹם! קרא תום סמרט.

הזקן החריש רגעים אחדים, כי תקפו עליו רגשותיו, ואחר שב לדבר:

– אבל הנה נטיתי מעצם הענין, תום. אותו בן‑אדם רם‑הקומה הוא נוֹכל נע‑ונד. אם תנשא לו האלמנה, אזי תכף למחרת יום החתֻנה מכור כל אשר בבית ויתחמק לו. ומה תהיה אחרית הדבר? היא תשאר עזובה וגלמודה ומרֻששה, ואני אמות בקרה בחנותו של איזה סוחר בישנות.

– כן אבל –

– אל תפסיקני – אמר הזקן – עליך יש לי דעה אחרת לגמרי. מובטחני, כי אם יפול בגורלך בית‑מרזח, לא תעזבהו ולא תרפה ממנו, כל זמן שתשאר אף רק טפה אחת בבקבוקיו.

– מודה אני לך בשביל דעתך הטובה עלי, סיר – ענה תום.

– ועל‑כן הוסיף הזקן בקול נגיד ומצוה – על‑כן תשא אתה אותה ולא הוא.

– ומי יפריע אותו? – שאל תום בתשוקה עזה.

– הודעה קטנה זו: הוא כבר נשוי.

– ובמה אוכיח אמתת הדבר? – קרא תום, ומתוך התרגשות קפץ למחצה מעל מטתו.

הזקן סלק את זרוע‑ימינו מעל צדו ויַראה באצבע על אחד מארונות‑האלונים, ותכף השיב את ידו למקומה הראשון.

– הוא שכח כבר – אמר הזקן – כי בכיס הימני של מכנסים ישנים שבארון הזה עזב מכתב של אשתו האֻמללה, אשר בו היא מתחננת אליו לשוב אליה ואל ששת ילדיו – השמעת, תום? ששה ילדים! וכֻלם קטני‑קטנים.

לאחר שהוציא הזקן את המלים האחרונות מפיו בהדגשה נמרצה ומיֻחדת, התחילו רשמי‑פניו מִטַשטשים לאט‑לאט, וכל גופו הלך ונמוג. על עיניו של תום התמתח לאט‑לאט צעיף‑עלטה. הזקן התמזג מעט‑מעט עם הכסא, המקטֹרן הדמשקי נהפך לכר, והסנדלים האדֻמים התפתחו לרגלי‑כסא פשוטות. האש אשר באח דעכה בנחת, עד אשר כבתה כליל, ותום סמרט נפל אחורנית על כרי‑המטה וישן וירדם.

כל הלילה ישן בנשימה אחת, וכאשר הקיץ בבֹקר מן התרדמה העמֻקה, שנפלה עליו לאחרי התעלמות של הזקן, היתה השעה כבר מאֻחרת קצת. הוא התעודד ויֵשב במטה, ובמשך רגעים אחדים התאמץ לשוא להעלות בזכרונו את המאורעות הלילה. אך פתאם נצנצו במוחו. הוא הציץ אל הכסא: זה היה באמת כלִי‑בית משֻׁנֶה, פנטסטי, וחזותו קודרה, אבל רק דמיון עז וחי וחריף עד‑מאד היה יכֹל למצא איזו השתוות בינו ובין איש זקן.

– מה שלומך, בחור זקן? – שאל תום. לאור היום היה לבו אמיץ יותר, – כך הן רֻבן של הבריות.

הכסא עמד בלי‑נוע ולא ענה דבר.

– בֹקר מכֹער – הוסיף תום.

אין קול ואין עונה. הכסא אינו רוצה להִכנס בשיחה, בשום אֹפֶן.

על איזה משני הארונות הראית אמש באצבע? זאת הלא תוכל להגיד לי אמר תום.

לאו. הכסא, כפי‑הנראה, בדק ומצא, שהשתיקה יפה לו.

– אין בכך כלום – הִתנחם תום – סוף‑סוף אין זו טרחה גדולה לפתוח את שניהם.

ובארשת של החלטה תקיפה קפץ וירד מעל מטתו והלך ישר אל אחד הארונות. המפתח היה תקוע במנעול. תום הפך את המפתח, וכרגע נפתחה דלת הארון – ומאחריה נמצאו באמת מכנסים ישנים. הוא שלשל את ידו לתוך הכיס והוציא לאור‑עולם את המכתב, אשר אמר הזקן!

–זהו מעשה משֻׁנֶה! – אמר תום סמרט, בהביטו ראשונה אל הכסא, ואחר אל הארון, ואחרי‑כן אל המכתב, ולאחרונה שוב אל הכסא – מעשה משֻׁנֶה עד‑מאד!

אך מאחרי שהסתכלותו והבטתו לא החכימה אותו יותר ולא המעיטה אף במקצת את הזרות, שבכל אותו המאורע, לכן מצא תום לטוב לפניו למהר ולהתלבש ולסַדר, בלי דחוי, את עסקו עם האדם הארֹך, כדי להפטר ממנו תכף‑ומיד.

ברדתו מן המדרגות ללכת אל אולם‑המזנון, סקר וחקר את כל החדרים והדירים והמסדרונים שעל דרכו בעין חדה של בעל‑הבית; ובנחת‑רוח חשב בלבו, כי אפשר שעוד מעט יהיו הם ומלֹאם כֻלם שלו. באולם מצא את הארֹך עומד כבר מאחרי התֵבה של המזנון, ידיו על גבו, כאדם העומד בתוך שלו, הוא שחק לקראת תום בנפש פזורה בהשקפה שטחית. אפשר היה לחשוב, שצחק רק כדי להראות את שִׁניו הלבנות; אבל תום ראה בצחוק זה גאות‑נצחון, שממלאה את לבו של הארֹך, אם רק יש לב לאדם שכזה. בתור תשובה צחק לו תום בפניו ויקרא לבעלת‑הבית.

– שלום לך, גברתי – אמר תום, בסגרו את דלת התא הקטן, תכף לאחרי שנכנסה האלמנה.

– שלום, אדוני – ענתה האלמנה – מה יש את נפשך לקחת לארֻחת‑הבֹקר?

תום נמלך בלבו, כיצד יסדר תכף‑ומיד את הענין הנכסף, ולכן לא ענה כלום.

– יש תחת ידינו כתלי‑חזיר מצֻינים מאד, וצלי‑עוף קר, נפלא במינו – הוסיפה הפונדקית – האצוה להעלותם לך בחדרך, סיר?

הדברים האלה העירו את תום מהרהוריו והגבירו עוד את הערצתו לאלמנה. בריה מפַקחת שכזו! בעלת‑השגחה נחמדה כמותה!

– מי הוא זה אותו הג’נטלמן, העומד מאחרי התֵּבָה, גברתי? – שאל פתאם.

– שמו יִ’נקִינס, סיר – ענתה האלמנה, בהאדימה מעט.

– הוא כלונס ארֹך מאד – אמר תום.

– הוא אדם הגון מאד, סיר – השיבה האלמנה – ובעל‑נמוס כג’נטלמן גמור.

המ…

– ובכן, מה אתן לך לארֻחת‑הבֹקר, סיר? – שאלה הפונדקית, שנבוכה קצת על‑ידי מנהגו המשֻׁנֶה של אורחה.

– כן, בודאי – אמר תום – אבל קֹדם‑כל, הואילי‑נא, גברתי היקרה, לשבת מעט.

האלמנה השתוממה מאד, ומכל‑מקום עשתה כדברו; ותום ישב סמוך אצלה. אינני יודע, רבותי, איך אֵרַע הדבר, ודודי היה אומר, שגם תום עצמו לא ידע, איך אֵרַע הדבר, – אבל אם כה או כה, עובדה היא, שֶׁכַּפו של תום נחתה על‑גב ידה של האלמנה ונחה עליה כל‑זמן השיחה.

– גברתי היקרה – פתח תום בחבה יתרה, שהיתה מיֻחדת לו בשעת הצֹרך – אשה שכמותך ראויה להנשא לאיש טוב מאד, – באמת ראויה והגונה אַת לכך.

– אדוני! – קראה האלמנה בתמהון גדול; ועל זה אין להתפלא: שהרי פתיחה זו של תום היתה באמת מפתיעה עד‑מאד, ובפרט שמעולם לא ראו זה את זה עד ליל‑אתמול – מה אתה סח, אדוני!

– אין דרכי לעשות חֹנף ולדבר חלקות – אמר תום סמרט – אבל בתם‑לבבי אני אומר, כי ראויה אַת לבעל מן המֻבחר, ואשרי מי שיזכה להיות בעלך.

ובדברו עברו עיניו, מבלי משים, מפרצופה של האלמנה אל הדברים היפים והנחמדים של המזנון.

האלמנה נבוכה יותר ויותר, ואף נסתה לקום מכסאה. אך תום דחק בנחת את ידה, כדי לעצרה, והיא נשארה על מקומה. האלמנות, רבותי, אינן אֻמה פחדנית; כך היה דודי אומר.

– אני מודה לך מאד, סיר, בשביל דעתך הטובה עלי – אמרה הפונדקית הדשנה, צוחקת למחצה – ואם בזמן מן הזמנים תעלה על דעתי לבוא שוב במסֹרת ברית‑הנשואין –

– אם תעלה על דעתך? קרא תום, בהציצו בה במבט‑ערמה בקצה הימני של עינו השמאלית.

– אמנם כן ענתה האלמנה, בצחקה עתה בכל‑פה – אם אנשא לאיש, אזי, אקוה, שאבחר לי בעל טוב כאשר אמרת.

– למשל: י’נקינס?

– מה אתה סח, סיר!

– הניחי לי – קרא תום – אני יודע מה טיבו של עֻבר זה.

– ואני מֻבטחת, כי אין בכל יודעיו ומכיריו, מי שיודע רעות על‑אודותיו – אמרה האלמנה, שהתחילה כועסת על דבוריו העוקצים של תום.

– האמנם? – לעג תום.

האלמנה בדקה ומצאה, כי כבר הגיע זמנה לתת בבכי קולה; ועל‑כן הוציאה את מטפחתה ושאלה את תום, אם מתכון הוא להעליבה; או, אם חושב הוא לנמוס ראוי והגון לג’נטלמן, לספר בגנותו של ג’נטלמן אחר שלא‑בפניו; ואם יש לו דבר לאותו הג’נטלמן, מדוע זה לא פנה ישר אליו, כגבר אל גבר, תחת להפחיד אשה עלובה, רפת‑אונים; וכהנה וכהנה.

– אני אֹמר לו את הדבר בשפה ברורה למדי – ענה תום – אלא שצריך אני, שתשמעי אַת את הדבר תחלה.

– מה זה אפוא? – שאלה האלמנה, בהביטה אליו בסקרנות מרֻבה.

– רוצה אני להפתיע אותך עד להשתוממות – ענה תום, בשלשלו את ידו לתוך כיס‑בגדו.

– אם יש במחשבתך להגיד לי, כי אין כסף לאותו ג’נטלמן, אזי הנך טורח לחנם; זה ידוע לי מכבר.

– כסף! מי זה ישים לב להבלים כאלה! גם אני עצמי מחֻסר‑כסף. אבל לא לזאת התכַּוַנתי.

–הה, אלי, מה זה אפוא בפיך? – קראה האלמנה הנפחדה והנרעשה.

– אל‑נא תבהלי! – אמר תום, בהוציאו לאטו את המכתב מכיסו ובפרשו אותו – הן לא תצעקי ולא תתיפחי? – הוסיף, בהביטו אליה כמפקפק.

– לא, לא – ענתה האלמנה בקֹצר‑רוח – הראיני‑נא אפוא!

– ולא תתעלפי, ולא תעוללי אף אחד מתעלולי הנשים ממין זה!

– לא, לא – השיבה האלמנה בחפזון.

– ולא תרוצי אליו אל האולם, כדי לכלות חמתך בו? – הוסיף תום, – שהרי כל זה אעשה אני בעדך, ולך אין כל צֹרך להתרגש ולהתקצף.

– כן כן – מהרה האלמנה לענות – תן לי אפוא את המכתב.

– אם‑כן אתנהו לך – אמר תום, במסרו את המכתב לידה.

דודי אמר לי, כי תום היה מסַפר, שכמעט הציצה האלמנה במכתב, נתנה קולה ביללה מרה כל‑כך, עד שאפילו לב‑אבן היה נמס מדמעותיה, – אף‑כי תום הָרַך עד‑מאד גם בלאו‑הכי. האלמנה האֻמללה פֵרשה בכפיה והתנודדה בכסאה הנה והנה.

– הוי על התרמית והנבָלה של הגברים! – זעקה האלמנה.

– רמאות איֻמה גברתי היקרה! אבל הרגעי‑נא –

– לא אוכל להרגע ולהתנחם – התיפחה האלמנה – עד‑עולם לא אמצא עוד איש, שאֶהֱבֵהוּ בכל לבבי ובכל נפשי כאשר אהבתי אותו!

– אל‑נא, אל‑נא! עוד תמצאי, נִשמתי היקרה! – קרא תום, ועיניו זרמו דמעות, טפת כבירות ועבות עד‑מאד, מתוך השתתפותו בצערה הגדול. ובתגבֹרת חמלתו ורחמיו המרֻבים לפת בזרועו את גִזרתה של האלמנה; והאלמנה אף היא, בתגברת יגונה ויאושה, לחצה אל לבה את ידו של תום והרימה את עיניה אל פניו של תום ושחקה מתוך דמעות; ותום הוריד את עיניו אל פניה שלה ושחק גם הוא מתוך דמעות.

עד‑עתה לא הֻברר ולא נודע לי בוַדאות, אם נשק תם לאלמנה באותה השעה הגדולה או לא. הוא היה מבטיח תמיד לדודי המנוח, כי לא עשה כזאת; אך אני מסֻפק מאד באמתת החלטתו זו. בינינו לבין עצמנו אמר לכם, רבותי, שלפי‑דעתי נשק לה.

איך שיהיה, כעבור חצי‑שׁעה השליך תם את האדם הארֹך בעד הפתח החוצה, וכעבור חֹדש ימים לקח לו את האלמנה לאשה. ואז היו הבריות רואות אותו לפעמים קרובות נוסע ומטַיֵל ארֻכּות ובצרות בכל הסביבה בקרונו האפֹר עם האופנים האדֻמים, הרתום לסוסה העקשנית, הדוהרת לה על‑פי דרכה. ולאחרי כמה שנים פרש מכל עסקיו והשתקע עם אשתו בצרפת; ואז נהרס הבית הישן.

*

– הרשני‑נא לשאלך – אמר הזקן הסקרן אל הסוכן‑הנוסע – מה היה בסופו של הכסא?

– ביום החתֻנה הרגישו הכל, שחרק ורעש יותר מן הרגיל – ענה בעל‑העין האחת – אך תום סמרט לא יכֹל להגיד בבֵרור, אם לתפוס לשון אחרון, מפני שמן היום ההוא והלאה לא הוסיף עוד הכסא לדבר.

– והכל האמינו באמתת ספורו של תום? – שאל בעל‑הפנים המלֻכלכים, במַלאו שוב את מקטרתו.

– הכל, מלבד שונאיו של תום – ענה הסוכן‑הנוסע – אלה אמרו, שבדה את כל הדבר מלבו; ואחדים מהם אמרו, שהוא היה, פשוט, שִׁכור, וכל זה נדמה לו בהזיות‑שכרותו, ומתוך בלבול הדעת טעה במכנסים, קֹדם ששכב על מטתו. אך לכל הדברים הללו של שונאיו לא שׂם איש לב.

– ותם עצמו הבטיח, כי כל ספורו הוא דברים כהויָתָם?

– הוא הבטיח, כי הספור אמת לאמתו בכל פרטיו.

– ודודך המנוח?

– קִיֵם ואִשֵׁר כל מלה ומלה.

– שניהם, כפי‑הנראה, לצים גדולים היו – אמר בעל‑הפנים המלֻכלכים.

– כן הדבר – ענה הסוכן‑הנוסע – באמת בדחנים מצֻינים היו!

 

פרק טו: בו תבוא תמונה מדֻיקת של שתי נפשות חשובות ותֵאור מפֹרט של סעֻדת-שחרית פומבית, שנערכה בביתן. אותה סעֻדה מביאה לידי פגישה של מכר ישן ולהתחלת פרק חדש.    🔗

לבו של מר פקיויק היה נוקפו קצת, על אשר הזניח ככה את חבריו, המתאכסנים ב“טַוָס הכסף”; ועל-כן היה מוכן ומזֻמן, בבֹקר של יום השלישי אחרי הבחירות, ללכת לבקר אותם, – והנה מסר לו משרתו הנאמן כרטיס, אשר עליו נדפסו הדברים האלה:

מרת לֵיאו הוֹנטֶר⁹

המאוּרה. איטנסויל.

– אותה הנפש מחכה – אמר סם בלשון קצרה.

– האמנם היא שואלת לי, סם? – חקר מר פיקויק.

– הוא דורש רק אותך, אותך ולא שום אחר תחתיך, כמו שאמר המזכיר הפרטי של השטן, כאשר סחב את הדוקטור פויסט אל מלאכי-החבָּלה – ענה מר וֶלר.

– הוא? אם –כן, זה ג’נטלמן?

– בודאי; ואם לאו, הרי הוא חקוי מצֻין של זָכר – ענה סם.

– אבל הכרטיס הוא של אשה – תמה מר פיקויק.

– ובכל זאת מסר אותו ג’נטלמן לידי, ועתה הוא מחכה באולם ואומר, שהוא נכון להמתין כל היום כֻּלו, עד אשר יראה את פניך.

לשמע ההחלטה הנמרצה הזאת, מִהר מר פיקויק לרדת אל האולם. שם ישב איש, שחזותו הפיקה רצינות גדולה; וכאשר נראה מר פיקויק בפתח, קפץ הלה ממקומו ויאמר בארשׂת של כבוד גדול:

– מר פיקויק, אם לא אשגה?

– אני הוא.

– אם-כן הרשני-נא, סיר, להתכבד ללחוץ את ידך – אמר האיש הרציני – הרשני-נא לתקוע לך כפי.

– בכל לבי – ענה מר פיקויק.

הזר הניע את היד המושטה, ויוסף ויאמר:

– שמענו את שמעך,סיר. הרעש אשר עורר גִלוי-העתיקות שלך, הגיע לאזני מרת ליאו הוֹנטֶר – זו אשתי, סיר ואני בעלה, מר ליאו הונטר –

כאן הפסיק הזר בדבורו, כאלו חכה שישתומם מר פיקויק על הידיעה הזאת; אך בראותו, שהאדם הגדול שומע לדבריו במנוחה שלמה, הוסיף:

– אשתי, סיר – מרת ליאו הונטר – מתגאה למנות בין מכריה את כל מי שעה לו שם-תהלה במפעליו ובכשרונותיו. הרשני-נא, סיר, לרשום על הגליון הזה, במקום היותר נראה לעינים, את שם מר פיקויק ושמות חברי הקלוב, שנקרא שמו עליו.

– אחשוב לי לאֹשר גדול להתודע לגבירה חשובה שכזו, סיר – ענה מר פיקויק.

– תתודע אליה, סיר – אמר האיש הרציני – מחר בבֹקר, סיר, נחנו עורכים סעֻדה פומבית – חג חקלאי – למספר גדול של אותם, שעשו להם שם-תהלה במפעליהם ובכשׁרונותיהם. הואילה-נא, סיר, להמציא למרת ליאו הונטר את העֹנג, ראות גם אותך בין הבאים אל המאורה.

– בהנאה מרֻבה – ענה מר פיקויק.

– מרת ליאו הונטר עורכת לפעמים קרובות סעֻדות-שחרית ממין זה, סיר – הוסיף המַכר החדש – “חגיגות של התבונה והשתפכות-הנפש”, כמו שהביע זת ברגש ובסגנון מיֻחד אותו המשורר בסוֹנֵיטה, שחִבר לכבודה של מרת ליאו הונטר בגלל סעֻדות-שחרית שלה.

– הגם הוא מהֻלל היה במפעליו ובכשרונותיו? – שאל מר פיקויק.

– כמובן, סיר – השיב האיש הרציני – הלא כל מכריה של מרת ליאו הונטר מהֻללים ככה. מכרים אחרים אין לה כלל, ובזה היא מתגאה.

– זו היא גֵאות נאצלת מאד – העיר מר פיקויק.

– כשאגיד למרת ליאו הונטר, כי הערה זו יצאה מפיך, אדוני, אזי תלבש גאות באמת – אמר האיש הרציני – אך, כמדֻמני שבין בני-לויתך יש ג’נטלמן אחד, שחבר שירים קטנים יפים, הלא?

– ידידי מר סנודגרס חובב מאד את הפוֹאֶסיה – ענה מר פיקויק.

– וכן גם מרת ליאו הונטר, סיר. היא מתפעלת מן השירה עד לטֵרוף-הדעת, סיר. היא מעריצה אותה. ואני רשאי לאמר, כי כל רוחה ונשמתה אחוזים ודבוקים וסבוכים וממֻזגים בפיוט. היא עצמה חִברה שירים אחדים נחמדים מאד, סיר. אל-נכון נזדמנה לך יצירתה המפֻרסמת “אוֹדה אל צפרדע גוֵֹעה”, סיר?

– כמדֻמני שלא נזדמנה לי – ענה מר פיקויק.

– הנך מתמיה אותי, סיר – אמר מר ליאו הונטר – הלא אותה אודה עשתה רעש גדול בעולם. היא נדפסה ראשונה במכתב-עתי לנשים, ותחתה היתה חתומה אות L עם שמנה כוכבים. וזוהי התחלתה:

– יפה מאד! – אמר מר פיקויק.

– עד להפליא! – קִיֵם מר ליאו הונטר – ואיזו פשטות!

– במאד-מאד! – הסכים מר פיקויק.

– ה“בית” השני מעורר ומניע-לב עוד יותר. רשאי אני לקראו באזניך?

– אנא – בבקשה ממך –

– כך לשונו – אמר האיש הרציני, בלבשו צורה רצינית עוד יותר:

– זה הֻבע יפה מאד! – אמר מר פיקויק.

– בכל הבחינות, סיר – קִיֵם מר ליאו הונטר – אך עוד תשמע את מרת ליאו הונטר עצמה, כשהיא מדַקלמת אותה. היא, רק היא יכֹלה להבליט בקריאתה את כל יפיה של היצירה. מחר בבֹקר תדקלם אותה, כשהיא מתחפשת בתלבֹשת.

– מתחפשת בתלבֹשת?

– כן, בדמות מִינֵירבה. עִקר שכחתי –: זאת תהיה סעֻדה במלבושים דמיוניים.

– אל רחום וחנון! – קרא מר פיקויק, בהביטו במבוכה על גופו שלו – אני לא אוכל בשום אֹפֶן –

– לא אוכל! לא אוכל~ – הפסיקוֹ מר ליאו הונטר – אצל שלמה לוּקַס, התגרן היהודי ברחוב הגדול, תמצא אלפי מלבושים דמיוניים. השיבה­-נא אל לבך, כמה מיני מלבושים נאים ויאים לך: יכֹל אתה להופיע בתור אפלַטוֹן, זֵנוֹן, אפיקורוס, פִּתַּגוֹרַס – הרי כל אלה היו מיַסדי קלובים.

– כל זה ידוע לי – השיב מר פיקויק – אך מכיון שאינני יכל להִדַמות לאנשים הגדולים האלה, לא ימלאני לבי גם להתחפש במלבושיהם.

האיש הרציני העמיק לחשוב רגעים אחדים ואחר אמר:

– לאחר עֹמק-העיון, נראה לי, כי מרת ליאו הונטר תשמח יותר להציג לפני קרואיה ג’נטלמן מהֻלל כמוך בבגדיו שלו, מאשר בלבוש זר. כמדֻמני שאני רשאי להבטיחך בשם מרת ליאו הונטר, שאותך תוציא מן הכלל בנִדון זה, ותקבל אותך ברצון כצורתך וּכְהֲוָיָתְךָ.

– אם-כן, אבוא אל החג בעֹנג גדול – אמר מר פיקויק.

– אבל הרי אני מאבד את זמנך לחנם, סיר – קרא האיש הרציני, כאלו נזכר פתאם בדבר – יודע אני את ערכו, סיר ולכן לא אעצרך עוד. ובכן, רשאי אני לאמר למרת ליאו הונטר, שהיא יכֹלה לחכות בבטחה לך ולחבריך המצֻינים? שלום לך, אדוני. אני מלא שמחה וגאון, שזכיתי לראות אדם גדול ומהֻלל ברֹב התשבחות כמוך. אף לא פסיעה אחת, סיר; אף לא מלה אחת.

ומבלי תת זמן למר פיקוִיק להשיב על דבריו, הפליג מר ליאו הונטר מן האולם ברצינות וחשיבות מרֻבּה.

מר פיקויק לקח את מגבעתו וילך אל “טַוָס הכסף”. אולם שם כבר נודע דבר חג-המסכות עוד לפני בואו, על-ידי מר וינקל.

– מרת פַּט תהיה גם היא שם – בדברים האלה קדם הלה את פני מורהו ומנהיגו, כאשר אך ראהו.

– האמנם? – אמר מר פיקויק.

– בתלבֹשת של אַפּוֹלוֹ – הוסיף מר טינקל – ואולם פט מתנגד לטוּניקה.

– והדין עמו. הוא צדק מאד – אמר מר פיקויק.

– כן, ועל-כן החליטה ללבוש שמלת אַטלס לבנה עם פסי זהב.

– כמדֻמני שאז לא ידעו הבריות על-נקלה, דמות מהי היא; האין זאת? – שאל מר סנודגרס.

– איך זה לא ידעו! – השיב מר וינקל נכעס – הלא יראו את הלִירה בידה!

– אמנם כן: את דבר הלירה שכחתי – אמר מר סנודגרס.

– ואני אתחפש בלבוש גזלן – הודיע מר טופמן.

– מה? – שאל מר פיקויק ונרתע לאחוריו.

– בתור גזלן – שָׁנה מר טופמן בנחת.

– כלום התכַונת לאמר, שיש בדעתך להתלבש במעיל-קטיפה ירֻקה, שכנפיו אינן ארֻכּות יותר משתי אצבעות? – אמר מר פיקויק, בהביטו ברצינות גדולה אל תלמידו-חברו.

– כך היא מחשבתי באמת – השיב מר טופמן בחמימות – ומדוע לא, סיר?

– יען כי, סיר – ענה מר פיקויק נרגש מאד – משום שאתה זקן יותר מדי לכמו זה.

– זקן יתר מדי! – צוח מר טופמן,

– ואם לא די לך בטעם זה, הרי לך טעם שני – הוסיף מר פיקויק – הנך שמן, בעל-בשר יתר מדי.

– סיר! – קרא מר טופמן, ופניו אדמו כתולע – אתה מעליב אותי!

– סיר! השיב מר פיקויק באותו נגון עצמו – אם תתיצב לנגד עיני בקהל רב במעיל קצר של קטיפה ירּקה עם כנפים בנות שתי אצבעות, הרי זה עלבון גדול הרבה יותר.

– סיר, הנך חסר-נמוּס!

– גם אתה, סיר.

מר טופמן צעד שתים – שלש פסיעות לנֹכח מר פיקויק והביט אליו בעינים יורות זיקים. מר פיקויק השיב לו גם הוא מבט קודח, ששִׁלהב עוד יותר, מתוך שנתרכז בנקֻדת שרפה בעד המשקפים, וכלו היה כערוך-מלחמה. מר סנודגרס ומר וינקל עמדו כנדהמים למראה מחזה כזה בין שני אנשים כאלה.

– סיר – פתח מר טופמן שוב, לאחרי הפסקה קצרה, בקול נמוך ועמום – קראת לי בשם זקן.

– כן הדבר – ענה מר פיקויק.

– ובעל-בשר –

– אני שונה זאת גם עתה.

– וחסר-נמוס –

– כזה הנך.

קמה דממה איֻמה.

– סיר, דבקותי באישיותך גדולה וחזקה מאד – פתח שוב מר טופמן בקול רועד מהתרגשות, בהפשילו בינתים את שרוֻליו – גדולה וחזקה מאד! אבל הפעם מחֻיב אני להתנקם באישיות זו, לקחת נקם חיש-מהר, בלי דִחוי.

– קרַב-נא, סיר! – ענה מר פיקויק.

גָרוי על-ידי השיחה המרגיזה, התיצב האדם הגדול בעמידתו של נגוּע-שָׁבץ, בחשבו אל-נכון – כפי ששערו שני עדי-הראיה הנדהמים – כי זוהי העֶמדה היותר נאותה להגנה.

אך אז קפץ מר סנודגרס ועמד בין שניהם, אף כי נשקפה לו סכנה לקבל מכת-אגרוף ברקתו משני הצדדים כאחד.

– מה-זאת! – קרא בקול רם, כי פתאם שב אליו הדִבּר, שנעתק ממנו בהשתוממותו הראשונה – מה-זאת! אתה, מר פיקויק, אשר עיני כל העולם עליך! ואתה, מר טופמן, אשר כמונו כֻלנו, הנך מוּאר מנֹגה אור תהלתו! אוי לאותה בושה, רבותי, אוי לאותה כלִמה!

כהִמח רשימות עִפָּרוֹן על-ידי שפשוף של גומי, כן נמחו והֻחלקו לאט-לאט, תחת השפעת הדבורים האלה, רשומי העֶברה והחֵמה בפניו של מר פיקויק, שלא היו כלל לפי הרגלו. ועש שׁכִּלה מר סנודגרס את דבריו, כבר לבש האדם הגדול את צורתו הרגילה הנוחה והשלֵוה והמפיקה רצון לכל!

– אכן נמהרתי להתעבר – אמר מר פיקויק – נמהרתי מאד, טופמן, תנה לי את ידך.

גם על פני מר טופמן סרה העננה הקודרה, לשמע הדברים האלה. הוא לחץ בחֹם את יד ידידו ויאמר:

– גם אני נמהרתי להתעבר.

– לא, לא – הפסיקוֹ מר פיקויק – אני לבדי אשם בכל הדבר. הלא תלבש את מעיל-הקטיפה הירֻקה?

– חלילה לי!

– אנא, לבש-נא; שה זאת למעני – הפציר מר פיקויק.

– למענך אעשה זאת בכל לבי.

אחרי-כן החלט, כי מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס, יתחפשו במלבושים דמיוניים. ובכן הביא לבו הטוב ורֹך-רגשותיו את מר פיקויק לידי-כך, להסכים למעלל, אשר בינתו היתרה היתה סולדת בו. ואמנם קשה היה להמציא מופת יתר בהיר מזה למזגו הטוב ולנפשו היפה, אפילו אם כל המאורעות, המסֻפרים בספר הזה בדויים ודמיוניים היו.

מר ליאו הונטר לא הפריז כלל על מדת עשרו של אוצר המלבושים הדמיוניים בחנותו של מר שלמה לוקס. המלבושים היו רבים עד-מאד, אף כי אפשר שלא היו קלַסיים בתכלית-הדיוק, וגם לא חדשים לגמרי, וגם קשה היה למצא ביניהם אף תלבֹשת אחת עשויה בטעמה של מדינה ידועה או של תקופה ידועה, – אבל כֻלם היו מקֻשטים, פחות או יותר, בנקודות כסף וזהב: וכלום יש דבר יפה ונחמד יותר מנקֻדות כאלה? אמנם אפשר היה לערער עליהן, שאין הן עושות רֹשם לאור-היום; אבל הלא הכל יודעים, כמה הן נוצצות ומבריקות לאור-נרות ומנורות. וזה ברור ומובן לכל, שאם עורכים משתה-מחולות עם מלובשים דמיוניים ביום, והמלבושים אינם עושים רֹשם כל-כך, כמו שהיו עושים בלילה, הרי אשמות בזה רק אותן הבריות, העורכות משתאות כאלה בשעה כזו, ולא נקֻדות הכסף והזהב שבמלבושים. כך היו טעמיו ונמוקיו של מר שלמה לוקס, ובכח הוכחותיו אלה, שאין עליהן תשובה, נפתו מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס, להתחפש באותם המלבושים, אשר הציע לפניהם, בטוב-טעמו וכיד –הנסיון הטובה עליו, כמתאימים עד להפליא לחג שכזה.

הפיקויקאים שכרו להם מרכבה ב“מגן העיר”, ועוד מרכבה קטנה הֻזמנה באותו המלון בשביל מר פט וזוגתו, להוביל את כֻלם אל מאורתה של מרת ליאו הונטר. בתור הכרת-טובה מנֻמסה ודקה על ההזמנה שקבל, בִשר מר פט מראש ב“גזיט האיטנסוילי”, ברמזים מעֻלפים סוד, כי ה“מאורה” תגלה תמונה מקסימה רבת-צבעים – זֹהר מסַמא של יֹפי וכשרון – הכנסת-אורחים במדה נפרזה – וביחוד יקר-תפארת של לוּקסוּס, שזווּגו עולה יפה עם טעם מדֻקדק – פאר והדר מאֻחד עם הרמוניה מֻחלטת והנהגה צנועה – בקִצור, פלאי-פלאים, אשר לפניהם יֶחוְרו אוצרות העֹשר והתפארת האגדיים של ארץ-הקדם, ויתראו קודרים ואפלים, כמו שהוא בודאי גם רוחו העכור והגס של אותו היצור הנתעב, אשר מלאו לבו להזות את ארס-קנאתו על ההכנות, שנעשות על-ידי הגבירה החסודה ורבת-התבונה וההשכלה, אשר לנָוָהּ מֻקדשים דברי-התהילה וההערצה המעטים האלה בהכנעה רבה“. הרמז האחרון הזה היה לעג עוקץ, מכֻון כלפי ה”אינדיפנדנט", אשר מפני שלא זכה להזמנה אל החגיגה, התאמץ לשים אותה לשחוק ולשנינה ולקלסה בארבעת גליונותיו האחרונים, באותיות היותר גדולות שבית-דפוסו ובכל מיני הבלטה יתרה.

והנה בא אותו הבֹקר. מה נאוה ומלבב היה מראהו של מר טופמן בתלבֹשת של שודד, שביחוד הֻבלט ממנה המקטֹרן הצר והקצר על-מאד, שרִפרף על-גבו וכתפיו ככסתית קטנה של מחטים. רגליו היו מברכיו ולמעלה מהֻדקות יפה במכנסים קצרים של קטיפה, ומברכיו ולמטה חבושות וארוזות באותו סבך של קשורים ופתילים, החביב כל כך על כל הגזלנים. נעים היה להביט אל פניו הגלויים והנוחים, עם השפם המסַמר ועולה למעלה, שנשקפו ממעל לצוארון שׁל החלוק, הפתוח לרוָחה; וגם להסתכל במגבעתו, העשויה בתבנית גֻלגֹלת-סֻכּר, ומקֻשטה בהמון פתילים מכל מיני צבעים, שהיה מֻכרח אמנם לשאתה, לא על ראשו, אלא על ברכו, מפני שבשום מרכבה מכֻסה שבעולם לא היה אפשר למצא לה מקום בין ראשו של אדם ובין גגה של המרכבה. מבדחת ונעימה היתה גם חזותו של מר סנודגרס: מלֻבש היה מכנסי-אטלס כחֻלים, ואדרת מאותו המין עצמו, ופֻזמקאות ונעלים של משי לבן, ועל ראשו התנוסס קֹבע-נחֹשת יוָני; כי הכל יודעים (ואם לא הכל, אזי לכל-הפחות מר שלמה לוקס), שזו היתה תלבשתם האמתית, הרגילה, היום-יומית, של הטרוֻבַּדוּרים, למן הדורות היותר קדומים, עד אשר ספו תמו מעל פני האדמה.

כל זה היה מענְיֵן ומלבב, אך במה נחשב כל זה לעֻמת עליצותו ותרועת-הסכמתו של ההמון, כאשר נסעה המרכבה המכּסה הזאת אחרי הכרכרה שנועדה למר פט, וזו עמדה לפני פתח ביתו של מר פט, והדלת נפתחה, ובפתח הופיע העורך הנעלה, הדוּר בלבושו של שופט רוסי עם מגלב איֹם בידו, – רמז טוב-טעם לכח שלטונו הכביר של ה“גזיט האיטנסוילי” ולמכות-מרדות, שהוא מלקה בזעם-אפו את מתקוממיו המדיניים.

– חזק! – הריעו מר טופמן ומר סנודגרס, כשראו את האליגוֹריה החיה הזאת צועדת אל הכרכרה.

– חזק! – נשמע גם קול קריאתו של מר פיקויק מתוך המסדרון.

– הוֹ, הוֹ, הריעו לפט! – שאג ההמון.

ובתוך קריאות החבה וההסכמה הללו, עלה מר פט אל הכרכרה, בחַיְכו בחשיבות רבה, שהעידה למדי, כי הוא מכיר ומרגיש בכחו הגדול ויודע להשתמש בו כראוי.

ומאחרי בעלה נגלתה מרת פט בכל הדרה, שהיתה יכֹלה באמת להֵחשב כאפוֹלו, אלמלא השמלה שעליה. היא באה בלוית מר וינקל, אשר במלבושו האדֹם היה צריך בודאי להחשב כצַיד, אלא שמתוך-כך היה דומה עוד יותר גם לנושא-מכתבים. המאסף לכל המחנה היה מר פיקויק, אשר למראהו הריעו נערי הרחוב ומחאו כף לא פחות, מאשר לכבודם של שאר בני-החבורה – אף שהוא לא התחפש בלבוש זר – בודאי מפני שמכנסיו ונעליו נראו להם כשרידי דורות קדומים.

אז נסעו שתי המרכבות אל ה“מאורה” של מרת ליאו הונטר. ועל דוכנה של המרכבה, שבתוכה ישב אדוניו, תפס לו מקום מר וֶלר, שהיה צריך לסַיֵע את משרתי הבית בשִׁמוש האורחים.

כל אותם האנשים והנשים, הנערים והנערות, הזקנים והעוללים, שהתאספו לפני ביתה של מרת ליאו הונטר, לחזות בתלבשתם של האורחים המתחפשים, הריעו כלם בגיל ובהתפעלות, כשפסע מר פיקויק בחגיגיות אל מבוא ה“מאורה”, ידו האחת משֻׁלבה בזרועו של השודד, והשניה בזו של הטרֻבַּדור. אך מעולם לא נשמעו באיטנסויל שאגות וקריאות התפעלות, כאותן שהרעישו אתה אויר, כשראה ההמון את מאמצי ­כחו של מר טופמן לחבוש לראשו את מגבעתו, גֻלגֹלת-הסֻכּר, כדי להכנס אל הגן כגזלן גמור, אשר לא יחסר כל בו.

ההכנות שנעשו לחגיגה זו היו באמת מרהיבות-עין; הן אִמתו וקִימו בשלֵמות את היעוּדים הנבואיים של פט, אשר חזה מראש על-אודות קסמי ארץ-הפלאות; ויחד עם זה סתרו לגמרי את הודעותיו האריסיות של ה“אינדפנדנט” השפל והזוי. הגן– שטח של אקר ורבע – היה מלא אדם. מעולם לא נראה קבוץ נהדר כזה של יֹפי, פאר וספרות. היתה כאן הגבירה הצעירה, “עוֹשַׂת” הפואסיה ב“גזית האיטנסוילי”, בלבוש – מצֻמצם מאד – של שֻׁלטנה, והיא נשענה על זועו של “עושֵׂה” הבקֹרת, שמלבוש הפֶלדמַרשַׁל שבחר לו, הלם אותו יפה, מלבד המגפַיִם. היו כאן גדודים-גדודים של גאונים כאלה, וכל בר-דעת היה חושב לו לכבוד להִפגש אתם. אך לא זו בלבד, אלא שהיו כאן גם כחצי-תריסר “אריות” מלונדון גופה, סופרים מחַבּרים ממש, שכתבו ספרים שלמים וגם הדפיסו אותם אחרי-כן, – ופֹה הם מתהלכים להם כאחד האדם, משַׂחקים, מתלוצצים, מפטפטים; ולא עוד אלא שהם מוציאים מפיהם גם הרבה דברי-שטות, מסתמא משום שבחסדם הגדול הם משתדלים, שיבינו אותם גם האנשים הפשוטים הסובבים אותם. וחוץ מכל אלה היו בגן גם מקהלת-מנגנים עם כִּפות של נְיָר מֻזהב על ראשיהם; ארבעה מזמרים מאיזו ארץ נכריה, מלֻבשים בגדי עמם וארצם; וכתריסר משׁרתים שכוּרים, וגם הם בתלבשתם הלאומית שלהם – בדרך-אגב, תלבֹשת מזֻהמת מאד. ולכל לראש היתה כאן מרת ליאו הונטר בכבודה ובעצמה, בתלבֹשׁת של מינֵירבה; היא קבלה את קרואיה בסבר פנים יפות, וכֻלה מתמוגגת מתענוג וגאוה, על שעלתה בידה להקהיל יחדו חבורה גדולה כזו של אנשים מצֻינים כל-כך.

– מר פיקויק, גברתי! – הכריז המשרת, כשהקריב האדם הגדול עם השודד מימינו והטרֻבּדור משמאלו, אל בת-האֵלים, המולכת בגן-הפלאות הזה.

– מה! איפה? איהו? – קראה מרת ליאו הונטר, בנתרה ממקומה בהתפעלות והפתעה עשויה.

– פה – אמר מר פיקויק.

– האמנם זכיתי לעֹנג הגדול לראות את מר פיקויק פנים אל פנים? – קראה מרת ליאו הונטר.

– הנהו לפניך, גברתי, – ענה מר פיקויק בהשתחויה עמֻקה – והרשיני-נא להציג את ידידַי, מר טופמן, מר סנודגרס, מר וינקל, לפני יוצרת “הצפרדע הגֹוַעת”.

מי שלא נסה בזה לא יוכל כלל לשער ולצַיֵּר בדמיונו, כמה קשׁה היא העבודה, להשתחוות במכנסים צרים של קטיפה ירֻקה ובמקטֹרן קצר וצר ובמגבעת עשויה כגֻלגֹלת-סֻכָּר, או במכנסי אטלס כחֹל ובפֻזמקאות של משי לבן, או בקִשורי בִרכּים ומגפַיִם מֻפשלי-השולַים; ביחוד כשאותם הבגדים לא נעשו בכונה תחלה בשביל לובשם, אלא נמתחו על גופו בלי דאגה כל-שהיא, אם הם לפי מדתו או לא. לכן קשה גם לתאר את ההעויות והעקולים, שהתעבט והתחבט גופו של מר טופמן, מתוך התאמצות יתרה להתראות נוח וקל ומכיר-תנועה, או את העמידות המשֻׁנות, שהתחכמו חבריו המתחפשים להמציא לגופם הם מתחת למלבושים, שאינם הולמים אותם כל-עִקר.

– מר פיקויק – אמרה מרת ליאו הונטר – צריכה אני לבקש ממך, שלא תזוז מצדי כל היום כלו; כי יש כאן מאות נפשות, שאני רואה לי חובה להציגך לפניהם.

– מה רב חסדך, גברתי! – השיב מר פיקויק.

– ראשית כל, הנה ילדוֹתַי; כמעט שכחתי אותן – הוסיפה מינֵירבה, בהראותה בתנועה מרֻשלת על שתי עלמות מגֻדלות למדי, כבנות-עשרים ועשרים ושתים, שהיו מלֻבשות בגדי פעוטות, אם כדי להבליט יותר את צעירותן, או כדי שתתראה הורָתן צעירה יותר – על זה לא חִוה לנו מר פיקויק את דעתו המכרעת ברשימותיו.

– יפות הן עד-מאד – אמר מר פיקויק, כאשר פנו משם שתי הפעוטות המסֻימות, אחרי-תֹם סדר ההצגה.

– הן דומות מאד-מאד לאִמן, סיר – העיר מר פט בהדרה מיֻחדת.

– הוי איש-בליעל! – קראה מרת ליאו הונטר, בטפחה, דרך הלצה, במניפה על זרועו של העורך (מינֵרבה עם מניף!)

– כלום ילין זה אמת לאמִתו, מרת הונטר יקירתי? – ענה מר פט, שהיה שוֹפרה הקבוע של ה“מאורה” – הלא יודעת אַת היטב, כי בשנה שעברה, כשהֻצגה תמונתך בתערוכה של האקדימיה הממלכית, שאלו הכל, אם זו היא דמות-דיוקן שלך, או של בתך הצעירה; כי היית דומה אליה כל-כך, עד שאי-אפשר היה להבדיל ביניכן.

– ואם גם שאלו כזאת, כלום צריך אתה לִשנות את דבריהם בפני זרים? – אמרה מרת ליאו הונטר וטפחה שוב במניפה על כפו של האריה המתגמנם של ה“גזית האיטנסוילי”.

– דֻכּס! דֻכּס! – קרה מרת ליאו הונטר בקול רם מאד אל איש בעל-שפם כביר, מלֻבש בגדי-שרד של ממשלה נכרית, שעבר על-פניהם באותו רגע.

– אה, מה חפצך גברתי? – שאל הד\כּס, בשובו על עקביו.

– חפצה אני להציג שני חכמים מחֻכמים איש לפני רעהו – ענתה מרת ליאו הונטר – מר פיקויק, אני שמחה מאד להציג לפני הדֻכּס סמוֹרלטוֹרק – ובלחשׁה באזני מר פיקויק הוסיפה בחפזון: – “זהו אותו בן-חוץ-לארץ המפֻרסם, המאסף חֹמר בשביל ספרו הגדול על-אודות אנגליה” – הדֻכּס סמורלטורק – מר פיקויק.

מר פיקויק השתחוה לפני הדֻכּס בכל הכבוד הראוי לאדם גדול שכזה, והדֻכּס הוציא פנקס מכיסו.

– איך אמרת, מרת הונט? – שאל הדֻכּס, בחַיְכו בחסד גדול אל בעלת-הבית, המדֻשנת-עֹנג – פיג ויג, או ביג ויג? זהו עורך-דין בלשונכם, אל-נכון? כן, כן בודאי כך הוא ביג ויג –

והדֻכּס התחיל רושם בפנקסו, כי מר ביג ויג הוא עורך-דין מפֻרסם, שנקרא כך על-שם אֻמנותו, – אך מרת ליאו הונטר הפסיקה אותו בכתיבתו:

– לא, לא, דֻכּס! פיק-ויק!

– אה. עתה אני מבין – ענה הדֻכּס – פּיק, זה שמו הפרטי, ויקס – זה כנוי משפחתו. טוב מאד, מאד. פיק ויקס. מה שלומך, ויקס?

– תודה רבה; שלום לי בכל – ענה מר פיקויק בטוב-לבו הרגיל – כבר עבר זמן רב מעת שבאת לאנגליה?

– זמן רב – ימים רבים מאד – שני שבועות – ועוד יותר קצת –

– ועד כמה יארכו ימי שבתך בארצנו?

– עוד שבוע אחד.

– אם-כן הנך מטֻפל בעבודה עד-מאד – אמר פיקויק בבת-צחוק – לאסוף כל החֹמר הדרוש לך בזמן מועט כל-כך, זהו עסק לא קל.

– כל החֹמר כבר נאסף – ענה הדכס.

– האמנם? – תמה מר פיקויק.

– פֹה הוא – הוסיף הדכס, בהראותו על מצחו ברמז רב-הכונה – ספר גדול בביתי – מלא הערות – מוסיקה, צַיָרוּת, מדעים, שירה, פוליטיקה – הכל, הכל.

– המלה האחת “פוליטיקה” מכילה מקצוע גדול ורחב, הדורש חקירה עמֻקה ולמוד מרֻבּה.

– אה! – קרא הדכס, בהוציאו שוב את פנקסו – "יפה אמרת – דבריך אלה נאים ויאים להתחלת פרק. פרק ארבעים ושבעה: פוליטיקה – מלה זו מכילה מקצוע –

ודבריו של מר פיקויק נרשמו תכף בפנקסו של הדכס, עם כל אותם השנויים וההוספות, שטפל עליהם כיד דמיונו הנפרז ומתוך ידיעתו הלקויה בלשון האנגלית.

– דכס! – אמרה מרת ליאו הונטר.

– מרת הונט? – השיב הדכס בחבה.

– הנה לפניך מר סנודגרס, ידידו של מר פיקויק, ומשורר.

– חכי-נא מעט – קרא הדכס, בהוציאו שוב את פנקסו – "הכתֹבת: פואסיה – תֹכן הפרק: מַכָּרים ספרותיים – השם: סנוגרס. טוב מאד. הֻצגתי לפני סנוגרס – משורר מהֻלל, ידיו של פּיק ויקס – על-ידי מרת הונט, שכתבה בעצמה שיר נחמד ונעים – מה שמו? – כן, הצפרדע – פגירת הצפרדע – טוב מאד, באמת יפה מאד.

והדכס סגר את פנקסו ושלשל אותו לתוך כיסו, ומתוך השתחויות ותודות רֻבות פנה וילך לו, ולבו שמח ובטוח, שהעשיר את אוצרות החֹמר שלו בידיעות היותר חשובות והיותר יקרות בערכן.

– איש נפלא, הדכס סמורלטורק – אמרה מרת ליאו הונטר.

– פילוסוף מעמיק – הוסיף מר פט.

– מוח בריא, דעת צלולה, רוח חזקה – מִלא אחריהם מר סנודגרס.

והאנשים העומדים בקרבתם, ששמעו את תהלתו של הדכס מפי שלשת אלה, נענו להם בראשם כידענים ומבינים ומֻמחים וקראו במקהלה: מאד! מאד!

ההתפעלות על-אודות הדכס סמורלטורק הלכה והתגברה, הלכה ותקפה חוגים יתר רחבים, ומי יודע אם לא היו מאריכים לספר בשבחו עד כלות החגיגה, אלמלא התיצבו באותה שעה ארבעת המזמרים הנכרים מסביב לעץ-תפוח קטן, כדי לעשות רֹשם יתר גדול, והתחילו מזמרים את שיריהם הלאֻמיים. האמת נִתְּנה להֵאמר, כי הזמירות הללו לא דרשו יגיעת-בשר ורוח יתֵרה מבעליהן; שהרי כל סוד אמנותן נכלל, כפי-הנראה, בזה, ששלשה מן המזמרים צריכים לנחר כחזיר, בשעה שהרביעי גועה כשור-פר. את המזון הרוחני הזה עִכלו הקרואים בהנאה מרֻבה, וככלות הזמירות ומחיאות-הכפים, הראויות להִנתן למזמרים משכילים כאלה, ושנִתנו להם במדה גדושה, קפץ פתאם איזה פרחח מפִנה מסֻתרת, חטף לו כסא והתחיל מדלג עליו וזוחל תחתיו ונדחק בין רגליו ומתגלגל עמו על-פני האדמה – בקִצור, עשה בו כל מיני עסקים, רק לא העסק האחד הנאות לו: לשבת עליו. אחרי-כן עשה לו הפרחח עניבה מרגליו וכרך אותן סביב לצוארו, ולאחרונה הראה לעיני כל, כמה נוח הוא לאדם להתהפך לקַרְפָּד. וכל מפעלותיו השביעו עֹנג ורצון את כל הקהל הנכבד. אך פתאם נשמע מעין צפצוף רפה. זה היה קולה של מרת פט, שהשומעים הסכימו לקבלו, מתוך נמוס, כקול-זמרה – מה שהיה באמת קלסי ומתאים בדיוק לתפקידה: שהרי אפוֹלוֹ קוֹמפוֹזיטוֹר היה, והכל יודעים, שהקומפוזיטורים אינם נוהגים כמעט כלל לזמר את המנגינות שחברו בעצמם, ואף לא מה שחברו אחרים.

לבסוף השמיעה גם מרת ליאו הונטר את הוד-קולה, אך לא בזמרה, אלא בדֶקלַמַציה: היא דִקלמה את האוֹדה המפֻרסמת שלה “אל הצפרדע הגֹוַעת”, שעוררה כמובן התפעלות עצומה ומחיאות-כפים סוערות כל-כך, עד שראתה לה לחובה לִשנות את קריאת יצירתה. ובודאי היתה גם משַלשת אותה, אלא שבינתַיִם באו רב-הקרואים לידי הכרה, כי כבר הגיע זמן לסעוד את לבם גם בקצת מזון גשמי, ולכן גערו במוחאי-הכפים ויאמרו, כי חרפה היא להשתמש בטוב-לבה של מרת ליאו הונטר, עד כדי להלאותה. לשוא הוכיחה והבטיחה, כי אין היא עיֵפה כל-עִקר, וכי בכל לבה נכונה היא לשוב ולקרא את האודה, – לשוא! ידידיה הטובים עמדו על דעתם, כי לא יתנו לה בשום אֹפֶן לעשות כזאת. ובכן נפתחו דלתות חדר-האֹכל, וכל הקהל השתער אליו בחפזון נמרץ; ביחוד השתדלו להיות מן הראשונים אותם הקרואים, שידעו כבר מן הנסיון את הלכות האכילה בחגיגות הללו; כי כך היה דרכה של מרת ליאו הונטר, לשלוח כרטיסי-הזמנה למאה אנשׁים, ולהכין ארֻחת-הבֹקר לחמִשים, או במלים אחרות, להאכיל כהֹגן רק את האריות שבחבורה, ולעזוב לנפשן את החיות הקטנות להתפרנס באשר תמצאינה.

– איה מר פט? – שאלה מרת ליאו הונטר, בהושיבה בקרבתה, מימינה ומשמאלה, את האריות.

– הנני – נשמע קולו של העורך מקצהו האחרון של החדר: הוא נואש כבר מתקוה להגיע אל השלחן ולטעום קצת, אם לא תחוש בעלת-הבית בעצמה לעזרתו.

– אולי תאבה לקרַב הלום ולשבת אצלנו? – קראה אליו בעלת-הבית.

– אל-נא תדאגי לו – אמרה מרת פט בחבה רבה – אַת מטריחה עצמך לחנם, מרת הונטר, גם שָׁם טוב לו מאד, – האין זאת, יקירי?

– בודאי, חמד-נפשי – ענה הבעל האֻמלל בהעויה של שחוק.

חבל על המגלב שבידו! אותה היד שהלקתה בכח אדיר כל-כך את העסקנים הצבוריים, שבה אחור כאחוזת שבץ. מרזימת-עין אחת של זוגתו, הרודה בו.

מרת ליאו הונטר הביטה סביבה בגאון של נצחון. הדכס סמורלטורק רשם בשקידה בפנקסו את תכנן של כל הקערות והפְנָכוֹת. מר טופמן הגיש ללביאות אחדות את חסה של סרטני-הים בחֵן נעים, שלא נמצא דֻגמתו בשום שודד איטלקי, שהיה לפניו. מר סנודגרס, שהצליח לסלק לצדדין את המבקר הצעיר של ה“גזיט האיטנסוילי”, היה שקוע בוכוח נלהב עם הגבירה הצעירה, המפקחת על מחלקת הפואסיה; ומר פיקויק השתדל להיות נעים וחביב לכל.

ובכן, נדמה, לכאורה, כי החבורה המעֻלה הזאת היא שלמה בתכלית השלמות, אין היא חסרה כלום ואיש לא נעדר בה. אך הנה פתאם קרא מר ליאו הונטר – שבחגיגות הללו היתה מֻטלת עליו החובה לעמוד ליד הפתח ולשיח עם האורחים, הפחותים במעלה –:

– יקירתי, הנה מר צ’רלס פיץ-מרשל.

– אה, סוף-סוף בא – אמרה מרת ליאו הונטר – ואני חכיתי לו בקֹצר-רוח. אנא, שימו-נא ידים למר פיץ-מרשל לעבור אלי. אמור-נא, יקירי, למר פיץ-מרשל, שיבוא תיכף-ומיד אלי, כדי לקבל נזיפה על אשר אֵחר כל-כך.

– הנה באתי – נשמע קולו של האורח המאֻחר – מהרתי ככל יכלתי – המוני אדם – חדרים מלאים מפה אל פה – עבודה קשה – מאד.

מר פיקויק השמיט את הסכין והמזלג מכפו; הוא שלח מבטו אל מר טופמן, שהפיל גם הוא את סכינו ומזלגו מידו, ונאה היה כאלו נוטה גם הוא עצמו לנפול ארצה.

– אַה – נשמע שוב אותו הקול, בעת שבעליו פרץ לו דרך בין עשרים וחמשה הטורקים, האופיצירים, הפרשים, החצרונים של קַרל השני, שחצצו עוד בינו ובין השלחן – זהו גֵהוץ – מן המין המֻבחר – אף לא קפל אחד בבגדי – אחרי כל הלחץ והדחק – מלאכה נקיה, בלי כובסת – הַ הַ הַ! רעיון מצֻין – לגהץ בגדים בעודם על גופו של בעליהם – על-ידי דחיקה מכמה צדדים – אף שזה מכאיב קצת – מאד.

בדבורים מרֻסקים הללו פלס לו נתיב אל השלחן איש צעיר לימים, מלֻבש בגדי אופיצר של חיל-הים; וכאשר הגיע סוף-סוף למחוז חפצו, הכירו בו הפיקויקאים המשתאים את מר אלפריד י’ינגל.

ואולם הוא גם הוא, אך הספיק לאחוז ביד, שהושיטה לו המרת ליאו הונטר, והנה נפגשו עיניו במבטו הזועם של מר פיקויק.

– אלה תולדות שכחה! – קרא י’ינגל – הנה שכחתי לצוות לעגלון – עלי לעשות זאת תכף – כרגע אשוב.

– הלא המשרת או מר הונטר יוכלו למסור את פקודתך לרַכָּב – אמרה מרת ליאו הונטר.

– לא, לא, – עלי לעשות זאת בעצמי – לא אתמהמה – כהרף-עין אשוב – ענה י’ינגל, ותוך-כדי-דבור נעללם בתוך הקהל.

– גברתי! – אמר מר פיקויק נגרש ונרגז, בקומו ממושבו – הרשיני-נא לשאלך, מי הוא הצעיר הזה ואיה מִשכנו?

– זה ג’נטלמן עשיר, מר פיקויק – ענתה מרת ליאו הונטר – ונפשי אִותה מאד להציגך לפניו. הם הדכס ישמח מאד להתודע אתו.

– בודאי – ענה מר פיקויק בהתרגשות – ואיה מקום-כבודו?

– לפי-שעה הוא מתאכסן במלון “המלאך”, בבֶּרי.

– בבֶּרי?

– בברי-סנט- אֶדמוֹנדס, דרך מילים אחדים מכאן. אבל, אֵל אלהים! מה זה היה לך, מר פיקויק? כלום אומר אתה לעזבני? הן לא תעלה על דעתך ללכת מזה בשעה מֻקדמת כזו!

אבל עוד לא כלתה מרת ליאו הונטר את דבריה, וכבר צלל מר פיקויק בתוך הקהל, ועד-מהרה עמדו רגליו בגן. גם מר טופמן יצא כרגע בעקבותיו.

– לשוא כל עמלנו! – אמר מר טופמן – הוא הספיק כבר לברוח.

– זאת יודע אני – ענה מר פיקויק – ואני ארדוף אחריו.

– לרדוף אחריו! לאן? – שאל מר טופמן.

– אל ה“מלאך” בברי – השיב מר פיקויק בחפזון נמרץ – מי יודע כמה בריות הוא מרַמה שם! הוא רִמה כבר אדם חשוב מאד, ואנחנו גרמנו לכך, אם גם שלא מדעתנו. אבל עתה לא יחרוך רמיה צידו, – אני אקרע את המסוה מעל פניו ואגלה את תרמיתו, ואם לא אאחר את המוֹעד, אוציא בִלעו מפיו. איה משרתי?

– פֹה הנך, סיר, – ענה מר וֶלר, בצאתו לאור מאיזו פנה חבויה, ששם היה עסוק ב“בדיקת” בקבוק יין מדֵירה, שמשך לו מעל שלחן הקרואים כשתי שעות קֹדם-לכן – ופֹה הנני גם אני משרתך, סיר. מתגאה אני בשם-התֹאר הזה, כמו שאמר אותו השׁלד החי, כשהֻצג לרַאוה לפני הקהל, בשכר כניסה של שלשה פֵיני לגולגֹלת.

– בוא וסע אתי תכף-ומיד – אמר מר פיקויק – ואתה, טופמן, אם אתעכב שם בברי, תבוא שמה אחרי, תכף לכשאכתוב לך. ועד-כה – היה שלום!

טענותיו ומענותיו של מר טופמן היו ללא-הועיל, מר פיקויק היה נגרש ונרגז, והחלטתו היתה נמרצה ותקיפה. ובכן שב מר טופמן אל חבריו, וכעבור שעה הטביע את כל זכרונותיו המרים על-אודות מר אלפריד י’ינגל, המכֻנה עתה צ’רלס פיץ-מרשל, בבקבוק של יין שמפני ובקדריליה עליזה. ובאותה שעה ישבו להם מר פיקויק וסם וֶלר על גג הדיליג’נס והתבוננו, איך עם כל רגע ורגע הולך ומתמעט המרחק שביניהם ובין העֲיָרה הטובה, העתיקה, בֶּרי-סנט-אֶדמוֹנדס.

 

פרק טז: עשיר במאורעות כל-כך עד שאי-אפשר לפרטם בתֹכן קצר.    🔗

בכל חדשי השנה אין אף אחד, אשר בו ילבש הטבע צורה יפה ורבת-צבעים כל-כך, כבחֹדש אבגוּסט. יפיפותו של האביב היא למעלה מכל ספק, והחדש מַי מלא זיו, רענן ופורח; אבל חִנה ולבובה של תקופה זו גדול ביותר על-ידי הנגוד, שבינה ובין החורף, שחלף ועבר זה עתה. ואולם לאבגוסט אין יתרון כזה: כשהוא בא, כבר נמחו כליל מזכרוננו – כמו מעל פני-האדמה – עקבות השלג והקרח והערפל והרוחות הקרים, ועינינו כבר נִזּונו למדי בתכלת-הרקיע, בירקרק השדות והכרים ובצבעים המאליפים של פרחים נותני-ריח – ובכל-זאת מה יפה ומה נעימה אותה תקופה! השדות והכרמים הומים מרִנת הקוצרים והצורים; העצים כופפים את קומתם תחת סבל אשכלות פֵרותיהם המבֻשלים, המורידים את ענפיהם לארץ; והבר, שנערם בעמרים נאים, או שעודנו מתנענע בשבלי-הקמה לכל רוח קל הנוזף בהן, כאלו הוא עורג למגל, משַׁוה גַוָן זהבהב על כל הנוף. נדמה, כאלו רֹך נעים פרוש על כל הארץ; ונעימותה של התקופה נראה, כאלו השפיעה גם על הקרון, שתנועתו המתונה על-פני השדה שנקצר יפה, מֻרגשת רק לעין ואינה משמיעה שום קול-שאוֹן לאֹזן.

כשמרכבת הדיליג’נס מתגלגלת במהירות לדי השדות והגנים, אשר על-שפת המסלה, אזי הנשים והילדים, העוסקים בצבירת הפֵּרות בכברות או בלקיטת השבלים המפֻזרות, מפסיקים רגע קטן במלאכתם, מאהילים על פניהם השזופים בכפם השזופה עוד יותר, ומציצים בסקרנות אל הנוסעים; ופעוטות בריאים ואדמונים, שעודם קטנים מלעשות מלאכה, ושובבים ורותחים לעזבם לנפשם בבית, מרימים את ראשיהם ממעל לשפת הסלים, שבהם נכלאו ליתר בטחון, ומטפחים בידיהם ושואגים ומריעים מתוך הרחבת-הדעת. גם הקוצרים הניחו לרגע את מגליהם לארץ, ובזרועות מֻצלבות על חזיהם הם עומדים ומביטים על המרכבה, המתעלמת והולכת. והסוסים הגסים, ההמוניים, המושכים בקרונות האכרים בשדה, שולחים מבט עצלני-מתנמנם אל אחיהם הקרתניים, הרתומים למרכבת-הדאר המהֻדרה; והמבט הזה כאלו אומר: “אמנם כל זה יפה למראית-עין, אבל להתנהל לאט על-פני שדה רך נעים סוף-סוף יותר, מלדהַר בזֵעַת-אפים על פני מסלה בתוך עמודי אבק”. והנוסעים נִשָׂאים הלאה הלאה, ובהגיעם לקרן-זוית, הם מפנים ראשם לסקור במבט אחרון את המחזה: והנה הנשים והילדים שבו כבר למלאכתם, הקוצרים מניפים שוב את מגליהם, הסוסים מושכים שוב בקרון, והכל מלא שוב תנועה וזריזות.

תמונות כאלה אל עברו על-פני מר פיקויק, בלי להשפיע על רוחו העֵר והמתרשם. מסור כֻלו להחלטתו אשר גמר בלבו, לגלות את תרמיתו של י’ינגל הבליעל, בכל מקום אשר ינסה להפיק מזמות נכליו, ישב לו מר פיקויק במרכבה, בתחלה דומם ושקוע במחשבות, בשיתו עצות בנפשו, איזו דרך יבֹר לו, כדי להגיע במהירות ובבטחה אל המטרה הנכספה. אך לאט-לאט נמשכו עיניו יותר ויותר אל המחזות הסובבים אותו, ולאחרונה היה שבע-נחת כל-כך מנסיעה זו, כאלו היתה מכֻוֶנת מעִקרה רק להנאתו ולהרחבת דעתו.

– מחזות נפלאים, סם! – אמר מר פיקויק.

– כן; הם עולים על הגגות ועל הארֻבות הגבוהות שבעיר, סיר – ענה מר וֶלר, בנגעו בשפת מגבעתו משום הנמוס.

– כמדֻמני, שבכל ימי-חייך לא ראית כלום מלבד ארֻבות, גגות, לבֵנים ומרצפות – אמר מר פיקויק בשחוק.

– לא כן, אדוני – ענה סם במנוד-ראש – הן לא תמיד הייתי מנקה-נעלים בפונדקות לפנים הייתי משרת אצל בעל-עגלה.

– מתי היה הדבר?

– כשהֻשלכתי מקִני לתוך עמק-הבכא, כדי להיות מלֻמד במכות ופגעים ולרכַב על כל האסונות שבעולם – ענה סם – בתחלה הייתי נער-מכריז אצל רוכל, המחזר בעגלת-יד על הפתחים; אחרי-כן – משרת אצל בעל-עגלה; אחרי-כן שַמש בבית-מרזח, ואחר-כן – מנקה-נעלים. עכשיו הנני משרת לג’נטלמן, ואפשר שלא רחוק היום, אשר אהיה בעצמי ג’נטלמן, ואשב לי בסֻכה רעננה, בירכתי גן-ביתי, עם מקטֹרת בין שפתי, מי יודע? אני לא הייתי תמה על זה כל-עקר.

– הנך פילוסוף גמור, סם – אמר מר פיקויק.

– הפילוסופיה היא, כפי-הנראה, נחלתה, או מחלתה של משפחתנו – ענה מר וֶלר – אבי הצטיין עתה מאד במקצוע זה. כשאמי-חורגתי שופכת עליו כל חמתה ומררתה, הוא יושב לו ושורק. אז יעשן אפה עד-מאד, ובעברתה הקשה היא חוטפת את מקטרתו מבין שִׁניו ומנפצת אותה לרסיסים; והוא קם והולך ומביא לו מקטֹרת אחרת. או אז היא צועקת וצורחת וצֹוַחת בכל גרונה, ולבסוף היא נופלת ארצה ומתעלפת; והוא יושב ומקטר לו בנחת, עד אשר יהי רצון מלפניה להתעורר בעצמה מהתעלפותה. זוהי פילוסופיה, – האין זאת, סיר?

– על כל פנים היא ממלאה מקומה על צד היותר טוב – ענה מר פיקויק בשחוק – ובודאי הביאה לך תועלת גדולה במשך חיי-נדודיך, סם.

– תועלת! – קרא סם – בודאי ובודאי, סיר. לאחרי שברחתי מן הרוכל, עוד שבאתי אל המנוחה והנחלה אצל בעל-העגלה, הייתי מֻכרח להתגורר כשבועַים-ימים בדירה בלי כלי-בית.

– דירה בלי כלי-בית? כיצד?

– פשוט מתחת לסִפון המקֻמר של גשר-וַטרלוֹ. מָלון מהֻדר – מהלך עשרה רגעים מן המרכז של העסקנות ושל כל בתי-הפקידות. רק חסרון אחד יש למצא בו: מושבו הרם יתר מדי. ואמנם שם ראיתי מראות –

– כן, יכל אני לשער – אמר מר קיפויק בארשת של התענְיְנות מרֻבה.

– מראות, אדוני – הוסיף מר וֶלר – שהיו עלולות לדקור את לבך הטוב ולצאת מן הצד השני. אינך מוצא שם את הנַדדנים האמתיים, הקבועים – הם, המֻמחים, יודעים למצא להם מקום טוב מזה. לעתים רחוקות תוקע שם אהלו איזה זוג צעיר של קבצנים, זכר ונקבה, שלא הספיקו עדיין להשתכלל באֻמנותם. אך על-פי-רוב מתגלגלות אל הפנות החשׁכות של המקומות הבודדים הללו רק הבריות הבָּלות, הנִלאות, הגֹוֵעות, יצורים מחֻסרי-תקוה ומעון לגמרי, יצורים דלים ועלובים שאין ידם משגת אפילו חבל של שתי פיני.

– מה זאת אומרת: חבל של שתי פיני? באר-נא לי, סם.

– זאת אומרת לינת-לילה בשכר שתי פני, במלון זול – השיב מר וֶלר.

– ולמה קוראים ללינת-לילה חבל?

– אלהים יחנך, סיר, אותך ואת תמימותך! – ענה סם – פֵרוש הדברים הוא כך: בתחלה היו הג’נטלמן והלידי, בעלי אותה האכסניא המפֹארה, מציעים מצעות לאורחיהם הנכבדים פשוט על הקרקע. אך עד-מהרה נוכחו הבעלים, כי זה עסק ביש להם: כי האורחים החשובים היו ישֵׁנים במלון כל הלילה וחצי-היום למחרתו – וזהו יתר מדי בשכר שתי פיני. ובכן נמלכו הבעלים והתקינו מִטות ממין חדש: מתחו מסוף אולם ועד סופו שני חבלים, רחוקים זה מזה כשש רגל וגבוהים מן הקרקע כשלש, וביניהם תפורים ה“מצעות”: בלואי-סחבות ובד גס של שקים, המשתרעים גם-כן לאֹרך כל האולם.

– ומה הועילו בתקנתם זו?

– התועלת מובנת על-נקלה: בשש שעות בבֹקר באים הבעלים ומתירים את החבלים מקצה מזה, ותיכף-ומיד נופלים אפַּים ארצה כל האורחים הנעלים. ומכיון שכבר התעוררו והתנערו כל-צרכם, הרי בעל-כרחם הם לוקחים את כל הכבודה שלהם והולכים לדרכם ולעסקיהם המרּבים. – סלח-נא, סיר – קרא סם, הפסיקו פתאם את זרם דבורו השוטף – הלא זאת ברי-סנט-אֶדמונדס?

– זאת היא – ענה מר פיקויק.

מרכבת הדיליג’נס השתקשקה על מרצפת הגונה של עֲיָרָה יפה, נקיה ועשירה למראה-עינים, ועד מהרה עמדה לפני בית-מלון גדול ברחוב רחב, מול המנזר העתיק.

– זהו ה“מלאך”, סם – אמר מר פיקויק, בנשאו את עיניו – וכאן נתאכסן. אבל עלינו להיות זהירים קצת בראשונה. צו לתת לנו חדר מיֻחד, ואל תגלה להם את שמי. הלא תבין?

– הבינותי יפה, סיר – ענה סם ברמז רב-הכונה; ולאחרי שהוציא את שק-הנסיעה של מק פיקויק מתוך התבה שמאחרי המרכבה, שאליה הָשלך בחפזה, כשעלו אל הדיליג’נס, התעלם אתו יחד, במהרו ללכת למלא את פקֻדת אדוניו.

חדר מיֻחד נמצא בלי טֹרח מרֻבֶּה, ותכף-ומיד הֻכנס עליו מר פיקויק.

– ועתה, סם – אמר מר פיקויק – ראשית-כל עלינו –

– להזמין ארֻחת צהרים, סיר – השלים סם את דברי אדוניו – השעה מאֻחרת כבר.

– צדקת – אמר מר פיקויק, בהסתכלו בשעונו.

– ואִלו הֻרשיתי להציע הצעות – הוסיף סם – הייתי יועץ לשׁכב לישון אחרי אכלנו, ולבלי החל בחקירות ודרישות, אלא למחר בבֹקר, לאחרי מנוחת-לילה שלמה. אין לך דבר המשיב את הנפש כשֵׁנה יפה, כמו שאמרה אותה המבשלת לפני שתותה גביע אופיון.

– גם בזה צדקת, סם – אמר מר פיקויק – אפס כי תחלה הייתי חפץ להִוָכח, שהוא נמצא במלון זה וכי לא יתחמק ממני.

– עסק זה הנח לי, סיר – ענה סם – הרשני-הא ללכת להזמין בשבילך סעֻדה קטנה וערֵבה, ועד אשר יכינו אותה אֶתהֶה על קנקנם של המשרתים בדבר אותו האיש. חמשה רגעים מספיקים לי לִדלות מעמקי לבבו של מנקה-הנעלים כל הסודות שבעולם.

– כן תעשה כאשר אמרת.

כעבור חצי-שעה ישב מר פיקויק לפני סעֻדה מספיקה למדי, וכעבור עוד רבע-שעה הביא לו סם את הידיעה הברורה, כי מר צ’רלס פּיץ-מרשל שכר לו באכסניא זו חדר מיֻחד לזמן בלתי-מֻגבל, ולפי-שעה איננו בחדרו, כי הלך לבלות את הערב באיזה בית פרטי שבשכונה, ולפני צאתו צוה את מנקה-הנעלים להמתין לו עד אשר ישוב, ואת משרתו הפרטי לקח אתו.

– ועתה, סיר – הוסיף סם לאחר שכלה את הרצאתו – עתה אין לי אלא להכנס בשיחה עם משרתו זה, מחר בבקר, והוא יגיד לי את כל עסקי אדוניו בפרוטרוט.

– ומאין אתה יודע שיגיד?

– אלהים יחנך, סיר! – ענה מר וֶלר – כלום אינך יודע, שהמשרתים מגַלים תמיד כל סודות אדוניהם?

– כן, כן, צדקת; זאת שכחתי.

– אם-כן, התישב-נא בדבר, וככל אשר תאמר כן אעשה.

מר פיקויק בדק ומצא, כי אין עצה טובה יותר מזו של סם, ועל-כן נתן לו הסכמתו, וגם הרשה לו לבלות את הערב באשר יחפוץ וכטוב בעיניו. סם הלך תכף-ומיד לאולם-המרזח, וכעבור זמן מועט בחרו בו כל המסֻבים פה-אחד לראש-המדברים ויושיבוהו על כסא-הכבוד. ואף אמנם השתדל להוכיח בעליל, כי הוא ראוי מאד-מאד למשרה רמה זו, והצליח בהשתדלותו זו כל-כך, עד שכָּל הג’נטלמנים, מבקרי אולם-המרזח, לא פסק פיהם ממצהלות-צחוק ומתרועות-הסכמה והתפעלות; ושאונם והמונם בקע ועלה עד לחדר-משכבו של מר פיקויק והִקציר את זמן שנת-מנוחתו הרגילה בכדי שלש שעות, לכל-הפחות.

ביום-המחרת, בבקר-השכם, מצא סם לנכון להשמיד כלה את שרידי קדחת-התלהבותו מן המשתה של אמש, על-ידי סילון של צונן בשכר חצי-פיני; כלומר: בכח מטבע זו נשמע לו אחד מפרחי הג’נטלמנים, המפקחים על הסוסים, לדלות מים מן המשאבה ולצקת על ראשו ופניו, עד אשר ירַגע רוחו הנסער כָליל. ובעוד שהוא עסוק במרפא-נפש זה, נמשכו עיניו על צעיר אחד, לבוש בגדי-שֵׁרות כחֻלים, שישב על ספסל בחצר וקרא, לכאורה, בעיון גדול בספר, שנראה כסדר-תפלה, מה שלא הפריע אותו בכל-זאת מהציץ לרגעים אל הנפש המתרפאה שם תחת פי-המשאבה, כאלו התענְיֵן מאד בדרכי-רפואה הללו.

– זוהי בריה משֻׁנה! – חשב סם בלבו, כשנפגשו עיניו בפעם הראשונה במבטו של בעל-המלבוש הכחֹל, שפניו היו רחבים, חולנים ומכֹערים, ועינו שקועות מאד בחוריהן, וראשו הענקי מֻקף שֵׂעָר שחור מדֻבלל – “בריה מוזרה ומגֻחכה מאד!” – אמר סם בלבו, בהוסיפו להתרחץ, ועד-מהרה נשתכח האיש מלבו.

ואולם אותו האיש הוסיף להסב עיניו מסדר-התפלה שלו אל סם ומסם אל ה“סדור” של, כאלו הוא מבקש להכנס בשיחה. אז ראה לו סם לחובה, סוף-סוף, לתת לו פתחון-פה; ובנענעו לו בראשו דרך התקרבות, שאל בחבה עליזה:

– מה שלומך, דירֶקטור?

– שמח אני לענותך, כי שלום לי בכל, סיר – ענה הלז, בדברו במתינות ובישוב-הדעת, ובסגרו את ספרו בזהירות – אקוה, כי גם לך שלום, סיר?

– בודאי, אלא שרגלי מפקפקות קצת בלכתן, ואני מרגיש עצמי בבקר הזה כבקבוק-יי"ש נודד – השיב סם – הלא גם אתה, זקן נשוא-פנים, מתאכסן בבית הזה?

הנשאל ענה על זה בחיוב.

– אם-כן, מדוע לא היית גם אתה בין בני-החבורה שלנו אמש? – שאל סם, בשפשפו את פניו באלונטית – הן למראית-עין הנך מן העליזים, שאינם בורחים משחוק והוללות – (ובדברו לעצמו הוסיף) מראהו עליז כדג התלוי בחכה.

– אמש הייתי עם אדוני מחוץ לבית – ענה הזר.

– ומה שֵׁם אדונך? – שאל סם, ופניו התאדמו גם מתוך שפשוף האלונטית גם מתוך התרגשות פתאומית.

– פיץ-מרשל – ענה הלז.

– ועתה תקע לי את כפך – אמר סם, בגשתו אליו – אני חפץ מאד להתודע אתך. אתה מוצא חן בעיני, זקן נכבד.

– נפלא הדבר – אמר הלז בתמימות גדולה – גם אתה מצאת חן בעיני עד-מאד, ומן הרגע הראשון, שראיתיך תחת פי-המשאבה, כלתה נפשי להכנס אתך בדברים.

– האמנם?

– בהן-צדקי. האין זה דבר פלא?

– באמת, מענְיֵן מאד – ענה סם, בשמחו בלבו על פשטותו ותמימותו של הזר – ומה שמך אתה, ישישי?

– איוב.

– זהו שם טוב ומפֻרסם מאד, – האחד, לפי ידיעתי, שלא טפלו עליו כנוי הלצי. ומה שם משפחתך?

– טרוטר – ענה איוב – ומה שמך אתה?

סם זכר היטב את מות אדונו בדבר הזהירות, ולכן כחש לו:

– שמי ווֹקֶר, ושם אדוני וִילקִינס. היש את נפשך לסעד את לבך באיזו טפה, מר טרטר?

מר טרוטר הסכים להצעה נעימה זו, ואחרי ששלשל את ספרו לתוך כיס-בגדו, הלך אחרי סם אל אולם-המזנון. וכעבור רגעים מועטים היו שקועים בבדיקה וטעימה של משקה מלבב: תערֹבת יי"ש הולנדי, שנעשה באנגליה, עם מיץ-צפֹרן ריחני, שמרסו ביחד בכלי של בדיל.

– ואיך היא מִשׂרתך? שמח אתה בחלקתך? – שאל סם, לאחרי שמזג לחברו החדש כוס שניה.

– לא כלל! משרה גרועה עד מאד – ענה איוב, בלקקו את שפתיו.

– באמת ובתמים?

– בהן-צדקי. ורע עוד מזה, שאדוני מתעתד לִשָׂא אשה.

– האמנם?

– כן, כן. ודע עוד מזה בכפלים, שהוא מתעתד לגנוב יורשת עשירה מבית-חנוך ולברוח אתה.

– איזה נחש-שָרף! – קרא סם, במזגו כוס שלישית לחברו – ובית-החנוך הוא, מסתמא, בעיר זו, הלא?

סם הוציא את השאֵלה מפיו בקול מרֻשל, כמו בדרך-אגב, כאלו אין הדבר נוגע לו כלל. ובכל-זאת הראה מר איוב טרטר על-ידי תנועותיו, שהוא מרגיש היטב בקֹצר-רוחו של סם למצא מענה, הוא שתה את כוסו, הביט אל סם, בקרצו אליו בשתי עיניו הקטנות, בזו אחר זו, ברמיזות רבות-הכונה; ואחרי-כן הניע את זרועותיו, כדולה מים ממשאבה, ובתנועה זו התכַּוֵן, שאיש-שיחו מבקש לדלות סוד מלבו הוא.

– לא, לא – ענה מר טרטר לבסוף – זה לא נִתּן להאמר לכל-אדם. זהו סוד, סוד גדול, מר ווֹקר.

ובדברו הפך את כוסו על פיה, כדי להזכיר לחברו ברמז מנֻמס, שאין לו עוד במה לשבור את צמאו. סם הבין כרגע את כונת הרמז הדק, ויצו למלא שנית את כלי-הבדיל – ועיני מר טרוטר אורו למראה המהדורא החדשה.

– ובכן, זהו סוד? – אמר סם.

– כפי-הנראה – ענה מר טרוטר, בגמעו את המשקה בפנים שוחקות.

– אדונך הוא, בודאי, עשיר מאד?

מר טרוטר שחק לשמע שאלה זו, בתפשו את כוסו בידו השמאלית טפח ארבע פעמים בכף-ימינו על כיס-מכנסיו הריק, לרמוז בזה, שגם אדוניו יוכל לעשות כך, מבלי עורר שום שאון בצלצול המטבעות.

– אה! – אמר סם – אם כן, זהו מצב הדברים!

חברו נענע לו בראשו ברמז רב-הכונה.

– כלום לא השיבות אל לבך, חבר נכבד – דבר אליו סם דברי כבושים – כי בהניחך לאדונך לחטוף אותה העלמה, הרי אתה נבל מנֻבל?

– אך מי זה יאמין לדברי? – השיב איוב טרוטר – אותה עלמה נחשבת בבית-החנוך כסמל התֹם והצניעות. היא תכחיש את הדבר, וכן יעשה גם אדוני, ואני אהיה בעיני הכל כמתעתע. ממִשרתי אגֹרש, ועוד יתבעוני לדין על הוצאת דבת-שוא ויוצא-בכך. זה יהיה חלקי מכל עמלי.

– גם זה אמת – הסכים סם לאחרי ישוב-הדעת.

– אלו ידעתי איזה ג’נטלמן נכבד שיתערב בדבר – הוסיף מר טרוטר – אזי אלי אפשר היה לקדם את פני-הרעה. אבל, שוב אותו המעשה בעצמו: אינני מכיר כאן שום ג’נטלמן, וגם אלו ידעתי, בודאי שלא היה מאמין לדברי ספורי.

– בואה אתי! – קרא סם, בקפצו פתאם ממושבו ובהחזיקו בידי איוב – רואה אני, כי אדוני שלי הוא האיש אשר יסכון לך!

איוב פרוטר סרב קצת, אך לבסוף נאות ללכת אחרי סם. וזה הכניס את מכרו החדש לחדרו של מר פיקויק, ויציגהו לפניו, וימסר לו בקִצור את תֹכן השיחה שהבאנו למעלה.

– מצטער אני מאד-מאד, שאני מֻכרח להלשין על אדוני – אמר איוב טרוטר, בהקריבו אל עיניו מטפחת-כיס אדֻמה, גדולה כמדת שש אצבעות מרֻבעות.

– בשביל הרגשה זו ראוי אתה בודאי לכבוד – ענה מר פיקויק – אך אף-על-פי-כן הרי זוהי חובתך.

– ידעתי, ידעתי, כי זוהי חובתי, סיר – השיב איוב בהתרגשות עצומה – כּלנו מחֻיבים להשתדל למלא את חובתנו, וגם אני מתאמץ לעשותה במעוט כחותי, סיר. ובכל-זאת, קשה, קשה מאד לבגוד באדון. שאתה לובש את בגדיו ואוכל את לחמו, גם אם נוֹכל גמור הוא.

– הנך בחור טוב מאד – אמר מר פיקויק בהמון-לבו – בחור הגון וכשר.

– הרף-נא – התערב סם בשיחתם, כי קצרה רוחו למראה דמעותיו של איוב – פקק-נא את החבית המטפטפת. הן בזלוף זה לא תביא שם תועלת:

– סם – קרא מר פיקויק בקול-תוכחה – מצטער אני מאד, על שאינך מעריך כראוי את רגשותיו של עול-ימים זה.

– רגשותיו, סיר בודאי יפות ועדינות – השיב מר וֶלר – ומפני שהן עדינות ודקות כל-כך, הרי הן טעונות שמירה מעֻלה, לבל תלכנה לאִבוד חס ושלום. ולכן חושב אני לנכון, כי מוטב שיצפנן עמֹק-עמֹק בחֻבו, ואל יתנן להתנדף ולהִמס במים הרותחים, ובפרט שאין בזה שום תועלת. דמעות לא כוננו מעולם שום שעון ולא הזיזו מעולם שום מכונה. כאשר תלך בפעם אחרת אל אספת מקטרים תמלא את מקטרתך בכלל הגדול הזה, עול-ימים; ולפי-שעה השב את המטלית האדֻמה הזאת אל כיסך. לא נאה לך לנפנף בה, כאלו היית מרקד על חבל.

– באמת צדק האיש הזה – אמר מר פיקויק, בפנותו אל איוב – אף שהוא מביע על-פי-רֹב את דעתו בדבורים בלתי-מהֻקצעים, ולפעמים גם בלתי-מובנים.

– הדין עמו, סיר – קִיֵּם מר טרוטר – ואני אשתדל לכבוש את רגשותי.

– טוב מאד – אמר מר פיקויק – ובכן, איה אפוא אותו בית-החנוך?

– זהו בית-לבֵנים גדול, עתיק-ימים, תכף מאחרי העיר, סיר – ענה איוב טרוטר.

– ומתי הוא אומר להוציא את מזמתו הנתעבה – את בריחתו? – שאל מר פיקויק.

– בלילה הזה, סיר – ענה איוב,

– בלילה הזה! – קרא מר פיקויק בקול רם.

– כן בעצם הלילה הזה, סיר – שנה איוב טרוטר – ועל-כן אני נרעש ונגרש כל-כך.

– אם כן, נחוץ לאחוז בתחבולות נמרצות תכף-ומיד – אמר מר פיקויק – אני אסע כרגע אל בעלת בית-החנוך.

– סלח-נא, אדוני – אמר איוב – אבל בדרך הזה לא תגיע לעולם אל התכלית הנכספה.

– ומדוע לא? – שאל מר פיקויק.

– האדון שלי הוא ערום מאד ואיש-מזימות, סיר.

– זה ידוע לי מכבר.

– והוא הערים כל-כך להתגנב אל לבה של הגבירה הזקנה – הוסיף איוב – שהיא לא תאמין שום דבר לרעתו, גם אם תכרע לפניה על ברכיך ותשבע בשם אלהים. ובפרט שאין בידך שום אותות ומופתים, מלבד עדותו של משרתו, – וכמובן יאמר האדון שלי, כי הוא פטר אותי, מפני שמצא בי איזה דבר רע, וכדי להנקם ממנו על-זאת בדיתי עליו עלילה כזו.

– ומה אעשה אפוא? – אמר מר פיקויק – כלום יודע אתה עצה טובה מזו?

– הגבירה הזקנה לא תאמין לדבריך, אלא אם תראינה עיניה שהוא נתפש במקום-המעשה – ענה איוב.

– כל אותן השונרות הזקנות עלולות להשתער ברֹאשן על אבני-ריחַיִם – העיר סם בתור מאמר המֻסגר.

– אבל חוששני, שיהיה קשה לנו לתפשו בשעת הבריחה – דאג מר פיקויק.

– אינני יודע, סיר – אמר מר טרוטר, לאחרי רגע קטן של הרהור – אבל כמדֻמני, שזה דבר קל ופשוט מאד.

– איככה זה? – שאל מר פיקויק.

– הנה האדון שלי שִׁחד שתי משרתות של בית-החנוך, שתַסתרנה אותו ואתי בחדר-הבִּשול, והעלמה המדֻברת תצא אלינו מחדר-משכבה. בחוץ תחכה לנו מרכבת-הדֹאר, – והכל תם ונשלם.

– ובכן? – אמר מר פיקויק.

– כי על-כן חשבתי, כי אם תארב לנו שם בגן, אתה לבדך, יחידי –

– למה דוקא יחידי? – התעורר מר פיקויק.

– מפני, שלפי-דעתי, טבע הדבר מחַיֵב, שלא ינעם לגבירה הזקנה, שיגָלה דבר כזה בפני עדים רבים, יותר מן הצֹרך ההכרחי. ומלבד זה – גם העלמה הצעירה – הלא צריך להתחשב גם עם רגשותיה היא –

– אכן צדקת מאד – אמר מר פיקויק – והערתך זו מעידה על דקות הרגשתך ויפי-נפשך. הדין עמך. ועתה המשך-נא את דבריך.

– ובכן חשבתי, כי, אם תחכה שם בגן, יחידי, ואני אפתח לך את דלת-הבית, הפונה אל הגן מצד המסדרון, בשעה האחת-עשרה וחצי בדיוק, אזי נוכל שנינו להפר את זממו של אותו רשע, שלדאבון-נפשי הדיח גם אותי מן הדרך הישרה.

ומר טרוטר התאנח בשברון-מתנים.

– אל-נא תצטער ככך – נחם אותו מר פיקויק – אלו נמצא בו רק מקצת מן ההרגשות העדינות שאתה מצטַיֵן בהן, למרות שפלות מעמדך, אזי לא נואשתי עד מתקוה שיחזור למוטב.

איוב טרוטר הודה על הדברים האלה בהשתחויה עמֻקה, ולמרות תוכחתו הקודמת של סם, מלאו עיניו שוב דמעות.

– מעולם לא ראיתי בכיָן כזה – קרא סם – כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אין לו שם בראשו צנור עם ברז, שנפתח מאליו בכל עת ובכל שעה.

– סם! – דבר מר פיקויק קשות – נצוֹר לשונך!

– טוב מאד, סיר – ענה מר וֶלר.

– לא טובה העצה הזאת בעיני – השמיע מר פיקויק, לאחר רגעים אחדים של עיון עמֹק – ומדוע זה לא אפנה מיד אל קרוביה או ידידיה של העלמה?

– מפני שהם מתגוררים במרחק מאה מיל מכאן, סיר – השיב איוב טרוטר.

– זוהי בודאי מניעה גדולה למי שאינו רגיל בקפיצת-הדרך – אמר סם לעצמו.

– ועתה בדבר הגן – הוסיף מר פיקויק – כיצד אכָּנס בו?

– גדר-האבנים אינה גובהה, סיר, ומשרתך יהיה לך במקום סֻלם.

– משרתי יהיה לי במקום סֻלם – שׁנָה מר פיקויק מוכנית – ואתה תפתח לי בלי-אִחור את הדלת שאמרת?

– כמובן, סיר. וגם אי-אפשר לך לטעות בה; כי רק פתח אחד של הבית פונה אל הגן. תכף כשישמיע השעון את חצי-השעה השתים-עשרה תדפוק בדלת, וכרגע אפתחנה לך.

– העצה אינה מוצאה חן בעיני ביותר – אמר מר פיקויק – אבל מכיון שאיני יודע אחרת טובה ממנה, ומפני שהדבר נוגע לאשרה ועתידותיה של אותה העלמה הצעירה, הריני מחֻיב לקבלה. אני מבטיח איפוא לבוא למועד האמור.

ובכן גרם לו למר פיקויק טוב-לבו הטבעי להשתקע עוד הפעם בעסק מסֻכסך, שהשכל הטוב לא היה מניחו בודאי לקבל עליו.

– ומה שמו של אותו הבית? – שאל מר פיקויק?

– וֶסטגֶט-הוּז, אדוני. כשתגיע לקצה העיר תפנה קצת לימין. הבית עומד בדד, לא רחוק מן המסלה, ושמו חקוק על לוח-נחשת על השער.

– אַה, יודע אני את הבית – אמר מר פּיקויק – ראיתיו והתבוננתי אליו, כשהייתי בעיר זו פעם אחת קֹדם לכן. ובכן, היה-נא בטוח, כי בוא אבוא.

מר טרוטר השתחוה שוב ויפן ללכת, אך מר פיקויק עצרהו רגע קטן כדי לתקוע לו בכפו מטבע-זהב של גִיני, באמרו:

– הנך בחור טוב והגון, ואני מעריץ ומוקיר את טוב-לבך. לא, לא! אל-נא תודה לי! – זכור ואל תשכח: בשעה האחת-עשרה וחצי.

– אל-נא תדאג, סיר, אני לא אשכח – ענה איוב טרוטר וילך לו.

– רואה אני – אמר אליו סם, שיצא אחריו החוצה – רואה אני, שבכיָנותך קרובה לשכר ורחוקה מהפסד. בתנאים כאלה הריני מוּכן ומזֻמן לשפוך קיתונות של מים מלוחים, במרזב הגון בשעת גשם שוטף. כיצד עלתה זאת בידך לעשות את מקור דמעותיך למַעין הנובע בכל עת ובכל שעה?

– זה יוצא מן הלב, מר ווֹקר – ענה איוב בקול חגיגי – שלום לך, סיר!

– הנך קנה רך, וסוף-סוף דלינו מלבך את הסוד הגדול לכל פרטיו – חשב סם בלבו, לאחרי שהלך איוב לדרכו. אין אנו יכֹלים למסור לקוראינו את טיבן של מחשבות, אשר העסיקו באותה שעה את רוחו של מר טרוטר, מפני שאנו בעצמנו איננו יודיעם על-אודותן כלום.

עבר יום, אתא ערב, וקרוב לשעה העשירית בא סם והודיע לאדונו, כי מר י’ינגל ואיוב הלכו להם יחדו, וצרורותיהם חבושים וארוזים, ומרכבת-הדֹאר הֻזמנה לשעה האחת-עשרה. ובכן אין עוד כל ספק, כי י’ינגל אומר להוציא את מחשבתו הרעה אל הפֹעל, ככל אשר הודיע איוב טרוטר מראש.

השעון צלצל עשר וחצי. הגיע זמנו של מר פּיקויק לצאת לפעלו המסֻכסך. כדי להמנע מכל הכבדה ועכוב בטפסו על גדר הגן, סרב ללבוש את אדרתו, שהגיש לו סם, ויֵצא מן האכסניא במלבושו הקל והנוח בלוית משָׁרתו הנאמן.

הירח יצא כבר אל חוג-השמים, אך לפי-שעה הסתתר מאחרי העבים. היה ליל-חֹרב יפה, אבל אֹפל מנֻדח: הנתיבות, המסֻכות, השדות, הבתים, האילנות, הכל היה שקוע בעלטה עבה. האויר היה חם ומחניק; לפרקים נצנצו חזיזים רפויים בקצה האֹפק, שנראו כשביבים כהים-ארעיים בתוך חַשרת החשכה, שהליטה את הכל, דומיה מָחלטת שררה בכל הככר, שהֻפרעה לפעמים רחוקות רק על-ידי נביחתו של איזה כלב נרגז.

הם מצאו על-נקלה את הבית, קראו את הכתֹבת שעל לוח-הנחשת, סבבו את כל החומה, ויעמדו תחתם אצל חלק הגדר, המכֻוָן לירכתי הגן.

– אתה תשוב אל האכסניא, סם, לאחרי שתעזר-לי לעלות – אמר מר פיקטיק בלחישה.

– טוב מאד, סיר,

– ותחכה לי, ולא תשכב לישון עד אשר אשוב.

– כמובן, סיר.

– אחוז ברגלי, וכאשר אֹמַר “הַעַל”, תרימני לאט בדחיפה קלה.

– כן אעשה, סיר.

אחרי ההקדמות וההכנות הללו אחז מר פיקויק את ידיו בראש החומה הנמוכה והוציא מפיו את המלה “העל” – וכרגע מלא סם את הפּקדה הזאת בדיוק. ואולם, אם מפני שמקצת ממהירות רוחו של מר פיקויק עברה גם לגופו, או מפני שהמֻשג “דחיפה קלה” הצַטֵיר במוחו של מר וֶלר באֹפן אחר קצת, מזה של אדונו, אך איך שיהיה הנה עובדה היא, כי על-ידי אותה “דחיפה קלה” התגלגל גופו של האדם הגדול בִּן-רגע מעל לגדר-האבנים ונפל על היצוע הרך של קרקע-הגן, ואחרי שמעך ורצץ שם שלשה שיחים של ענבי-שועל ואחד של שושנים, השתטח מלוא-קומתו ארצה.

– אקוה כי לא נקפת שום אבר, סיר? – אמר סם לחישה רמה, לאחרי שהתעודד מן ההפתעה, שהחרידה אותו למראה התעלמותו הפלאית של אדונו.

– אני בעצמי לא נקפתי שום אבר – ענה מר פיקויק מאחרי החומה – אבל, כמדֻמני, שאתה נקפת אותי קצת.

– אקוה, כי לא כן, סיר.

– אל תשים לבך לזאת – אמר מר פיקויק, בקומו ובעמדו על רגליו – אין כל סכנה, רק שריטות אחדות, מהר ולך מזה, פן ירגישו בנו אנשי הבית.

– היה שלום, סיר!

– שלום!

סם וֶלר הלך לו חרש, ומר פיקויק נשאר לבדו, בודד בגן.

בחלונות בית-החנוך ומעל המדרגות נצנצו לפרקים אורות מתנועעים; נִכָּר היה, שהחניכות פורשת לחדרי-משכבן. מר פיקויק נזהר מקרַב אל הפתח לפני המועד הקבוע, ויצטמצם בפנת החומה, וישכב ויחכה במנוחה שלמה עד שאשר תגיע השעה.

המצב אשר בו נמצא מר פיקויק, היה עלול לדכא את רוחו של אדם פשוט. ואולם האדם הגדול לא הרגיש שום דאגה או מֹרך. הוא ידע כי מפעלו רצוי, ובטחונו באיוב בעל-הנפש העדינה היה חזק ומוצק בלי שום פקפוק. המצב היה, בודאי, לא נעים כלל, וכמעט שאפשר לאמר: משעמם ומעציב, אבל אדם בעל-עיון יכֹל להעסיק את רוחו במחשבות והרהורים בכל עת ובכל מצב. מר פיקויק העמיק לחשוב עד שתקפה אותו תנומה וכאשר נעור לקול-צלצול השעון של המגדל בית-התפלה הסמוך, היתה כבר השעה האחת-עשרה וחצי.

– הנה המועד המדֻבר – אמר מר פיקויק לעצמו, ויקם ויעמוד על רגליו בזהירות, וישקף אל עֵבר הבית. האורות נעלמו כבר, התריסים נסגרו, – אות הוא כי הכל נחים בשלום על משכבם. הוא נגש על בהונות רגליו אל הדלת וידפוק דפיקה קלה. וכאשר עברו רגעים אחדים ואין קול ואין עונה, דפק פעם שנית ושלישית, דפיקות יתר חזקות ויתר קולניות.

לבסוף נפתחה הדלת כלפי חוץ, וככל אשר התרחבה הפתיחה, כן נסוג מר פיקויק אחור יותר ויותר. ומה גדל תמהונו, כשהציץ לתוך הפתח בזהירות, מן הצד, וראה כי הפותח את הדלת היה – לא איוב טרוטר, אלא נערה משרתת עם נר בידה! אז נרתע לאחוריו במהירות שאינה מצויה כלל באנשים פשוטים, אלא במוקיון של בתי-תיאטראות וקרקסאות.

– שרה – אמר המשרתת, בפנותה אל נפש אחת שבתוך הבית – זה היה, בודאי, החתול. קיס, קיס, קיס! גש הנה, חתולי!

אף מכיון ששום חיה ביתית לא נפתתה ולא נענתה לקריאה של-חבה זו, סגרה המשרתת בנחת את הדלת והבריחה אותה שוב במוטות, בעת שמר פיקויק נלחץ אל הקיר בזהירות יתרה.

– משֻׁנה הדבר – חשב מר פיקויק בלבו – כפי-הנראה הן מאחרות לשבת הפעם, שלא כפי הרגלן. צר לי מאד, שעלתה על דעתן לשנות ממנהגן דוקא בלילה הזה.

ומתוך הרהורים הללו שב לו מר פיקויק בלאט לאותה פנת-החומה, ששם הסתתר בראשונה ויחלט ליַחל דומם עד אשר תגיע שעה, שיוכל לחדש את נסיון הדפיקה ביתר בטחון.

אך עוד לא עמד על מקומו חמשה רגעים, והנה ברקים, מסמאים את העינים התלהטו בחשכת הלילה, ואחריהם התגלגלו ובאו רעמים מחרישי-אזנים, והקולות והברקים התגברו מרגע לרגע, ועוד מעט וגשם סוחף נִתּך ארצה בזעף.

מר פיקויק ידע היטב, כי אילן הוא שכן רע ומסֻכן מאד בשעת שואה. והנה אילן מימינו ואילן משמאלו, אילן מלפניו ואילן מאחריו. אם יוסיף לעמוד על מקומו, צפוי הוא לסכנת-נפשות; ואם ימלט על נפשו לאמצעיתו של הגן, אפשר שירגישו בו וימסרוהו לשוטר. פעם ושתים נסה לטפס ולעלות על החומה; אך מפני שעכשו לא היה אתו מי שיסַיֵע לו, לא בדחיפה קלה ולא בדחיפה גסה, לכן היה חלקו מכל עמלו רק שריטות מרֻבות בבכיו ובשוקיו ושפע נפרז של זֵעה.

– אכן, זה מצב נורא מאד – אמר מר פיקויק, בהפסיקו את נסיונותיו הבלתי-מֻצלחים, כדי למחות זעת-אפיו. הוא נשא את עיניו והשקיף אל הבית – והנה הכל שקוע באפלה. עתה בודאי כבר שכבו כֻלן על מטותיהן. עכשו אפשר לנסות לדפוק שוב.

הוא צעד על בהונות-רגליו בתוך אבני החצץ הלחות, ואחרי שהגיע אל הדלת דפק עליה בנחת. הוא עצר בנשימתו והדביר אזנו אל חור-המנעול להקשיב. אין קול ואין עונה, זהו דבר משֻׁנה מאד! הוא דפק שוב והטה אזנו שוב – והנה נשמע מאחרי הדלת קול-מתלחשים ואחריו קול רם הקורא:

– מי כאן?

– אין זה איוב – אמר מר קיפויק לעצמו, בהחלצו שוב חיש-מהר אל הקיר – הקול קול-אשה.

ואך בא לידי הכרה זו, והנה בדיוטה הראשונה נקרע חלון בבהילות וקולות-נשים אחדים שנו את השאלה.

– מי שם?

מר פיקויק לא ערב לבו להניע יד או רגל. אין כל ספק, כי כל בני או בנות-הבית קמו על רגליהם. הוא גמר בלבו לעמדו בלי-נוע על מקומו עד אשר תקום סערת הנשים לדממה, ואז יאמץ אל כל כחותיו לטפס ולעבור את החומה, או להִסָפות בנסיון זה.

ככל החלטותיו של מר פיקויק היתה גם זו הטובה והנוחה ביותר להתקבל בתנאים כאלה. אך, להַוָתו, נוסדה על ההנחה, שבנות-הבית לא תמצֶאנה עז בלבן, לפתוח שוב את הדלת. ומה גדול מפח-נפשו, בשמעו את חריקת הבריחים והמוטות הנִתָּקים שוב ובראותו, כי הדלת נפתחת לרוָחה יותר ויותר. הוא נסוג מאחריה אל החומה צעד אחר צעד – אך זה היה ללא-הועיל: עבי גופו לא הניח לדלת להִפתח עד הקצה האחרון.

– מי זה שם? נשמעה מעל המדרגות צעקת מקהלה של קולות-נשים. במקהלה זו השתתפו: הבתולה הזקנה המפקחת על בית-החנוך, שלש מורות, חמש משרתות ושלשים חניכות – כֻּלן מלֻבּשות למחצה, לשליש לרביע, ומראשיהן בולט יער של קפולי-ניָר.

כמובן לא הגיד מר פיקויק מי שם; כי על-כן פצחה המקהלה רנה חדשה:

– אה אלהים, מה נבהלה נפשי! מה מאד אני מפחדת!

– המבשלת! המבשלת! – צעקה הבתולה הזקנה, שהשתדלה והצליחה לעמוד על המדרגה העליונה, מאחרי השורה האחרונה של המקהלה – מדוע זה אינך נכנסת קצת לתוך הגן, לראות מי ומה שם?

– אנא גבירתי– אי אפשי–ענתה המבשלת.

– אֵל אלהים! כמה טפשית היא מבשלת זו! – קראו שלשים החניכות במקהלה.

– מבשלת– השמיעה הבתולה הזקנה בחשיבות גדולה – אל-נא תבואי אתי בוכוחים וטענות, אני דורשת במפגיע שתצאי כרגע אל הגן, לראות מה שם.

אז התחילה המבשלת בוכה ומתיַפחת, ומשרתת גלתה דעתה בקול רם, כי “חרפה היא להתנהג ככה עם עלובה זו”, מה שעורר את הבתולה הזקנה לפטור אותה ממשמרתה תוך-כדי-דבור, בשביל השתתפות כזו.

– שומעת את, מבשלת? – צעקה הבתולה הזקנה ברקעה ברגלה מקֹצר-רוח.

– התשמעי לקול גבִרתך, מבשלת? – החרו החזיקו אחריה שלש המורות.

– כמה גדולה חֻצפתה של מבשלת זו! – קראו שלשים החניכות במקהלה.

המבשלת האֻמללה, דחופה ומבֹהלת כל-כך, צעדה לפנים שתים שלש פסיעות, בהחזיקה את הנר בידה מול עיניה, באֹפן שלא יכלה לראות כלום, ותשב ותודיע, כי לא ראתה שום דבר חשוד בגן, ומסתמא רק הרוח אשם בכל אותה המהומה. ובכן, הָחלט לסגור את הדלת שוב, – והנה אחת החניכות תקפה עליה סקרנותה כל-כך, עד שערבה את לבה להציץ לתוך הגן בעד צירי הדלת, ופתאם השמיעה קול זעקה איֻמה כל-כך, עד שהמבשלת והמשרתת עפו בטיסה אחת לתוך הבית, ואפילו האמיצות שבחניכות דלגו בקפיצה אחת אל השלבים העליונים של המדרגה.

– מה זה היה למיס סמִתֶּרס? – קראה הבתולה הזקנה בראותה, כי אותה מיס סמִתרס מתכוננת להשתקע בהיסטֵריקה מרֻבת-הכמות, שהיתה מספיקה לצרכן של ארבע עלמות צעירות, לכל-הפחות.

– אהה אלהים! מיס סמִתרס היקרה! – יִבבו עשרים ותשע החניכות האחרות.

– אוי, אוי – אותו האיש – אותו האיש – שם – מאחרי הדלת! – צרחה מיס סמִרס בקול מרֻסק.

אך שמעה הבתולה הזקנה את הדבר הנורא הזה, ותעף כחץ מקשת אל חדר-משכבה, ותסגור את הדלת בעדה, ותנעל אותה שתי פעמים, ותגדר אותה בבריחים ובמוטות, ואחרי כל ההכנות הללו התעלפה לה בהרוָחה רבה. והחניכות והמורות והמשרתות לא טמנו גם הן ידיהן בצלחת: הן עלו על המדרגות במנוסה ובצוחה, נפלו על השלבים, נפלו זו על-גבי חברתה, דחקו ולחצו זו את זו, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה וצעקה והתעלפות, אשר כמוהן לא נראו בשום בית-חנוך לעלמות כבודות, מיום הִוָסדו.

ובתוך המהומה הזאת הופיע מר פיקויק ממחבואו, ויתיצב לפני העדר הנפחד.

– גבירות – גבירותי היקרות! – קרא אליהן.

– הו, הוי, הוא מכַנה אותנו “יקרות” – צרחה הזקנה והמכֹערת שבמורות – הבליעל!

– גבירותי! – שאג גם מר פיקויק, שרֹע מצבו הביאוֹ לידי יאוש והתמרמרות – הלא תשמענה, גבירות! אינני לא גנב ולא גזלן. דבר לי אל הגבירה המפקחת.

– אוי, הפריץ האכזר הזה! – צרחה מורה אחרת – הוא צריך למיס טוֹמקינס!

– כאן קמה צוחה וצעקה כללית.

– יצלצלו בפעמון, במצלת-ההתרעה! – צרחו כתריסר קולות בבת אחת.

– לא, לא! חלילה לכן מזה! – שאג מר פיקויק – הבֵטנה אלי! כלום גזלן אני למראית-עין? גבירותי היקרות, הרשות בידכן לאסור את כידי ואת רגלי ולסגרני באיזה חדר שהוא, ככל אשר ייטב בעיניכן. רק הטינה אזנכן לשמוע את הדבר, אשר בשבילו באתי הלום. רק הקשבנה, שמעוני-נא!

– איככה זה באת לגננו? – גמגמה המשרתת.

– קרֶאנה לגבירה אשר על הבית ואני אגיד לה הכל – הכל! – שאג מר פיקויק, באמצו את כל כח רֵאתו – קראנה לה! ק הרגענה וקראנה לה, ואז יוָדע לכן הדבר לכל פרטיו.

אפשר שהיתה זאת פעולת חזותו של מר פיקויק, או פעולת דברנותו ונמוסיו, או אפשר שהתוחלת לשמוע דבר המעֻלף סודות לפי-שעה – נסיון-הסקרנות, ששום אשה אינה יכֹלה לעמוד בפניו – גרמה לזאת, – אבל איך שיהיה, הנה ארבע, חמש מן היותר נבונות שבבנות הבית באו לאט-לאט לידי מצב של מנוחת הרוח, או לכל-הפחות, כדומה לזאת. והן הציעו למר פיקויק, שבכדי להוכיח ישָרו ואמתת דבריו, יואיל להַרשות שישימו אותו במשמר לפי-שעה. והוא הסכים לכך בתנאי, שתנתן לו האפשרות לדבר עם מיס טומקינס ממרום-כלאוֹ; ומיד הלך ברצון עצמו אל ה“תפישה”, אשר יעדו לו: זהו תא קטן, שהחניכות היו תולות סו ביום את מגבעותיהן ואת צקלוני פת-שחרית שלהן. ואחרי שנעלו את הדלת מאחריו נעילה מעֻלה, נרגעו הרוחות והסערה קמה לדממה. אז השיבו לתחיה את מיס טומקינס המתעלפת ויוציאוה מחדרה ויורידוה למטה ויושיבוה ליד הדלת של “חדר-הכלא”, והחקירה והדרישה החלה.

– מה זה עשית בגני, גבר? – שאלה הבתולה הזקנה בקול רפה.

– באתי להזהירך, כי אחת מן העלמות הכבודות שבבית-חנוך שלך עומדת לברוח בלילה הזה – ענה מר פיקויק מאחרי דלת כלאו.

– לברוח! – צעקו בקול אחד מיס טומקינס, שלש המורות, שלשים החניכות וחמש המשרתות – עם מי?

– עם ידידך מר צ’רלס פיץ-מרשל.

– ידיד שלי?! אינני יודעת כלל איש בעל שם כזה.

– אם –כן, יש לו עוד שֵׁם אחר: מר י’ינגל.

– גם שם זה לא שמעתי מימי.

– אם כן, אין זאת כי אם רִמו אותי והוליכוני שולל – אמר מר פיקויק – הנני קרבן של קשר נתעב, של נכלי אנשי מזִמות. אם לא תאמיני לי, גברתי היקרה, שלחי-נא אל ה“מלאך”. אני מתחנן אליך, גברתי: שלחי-נא אל ה“מלאך”, לשאל שם למשרתו של מר פיקויק.

– כפי הנראה אדם הגון הוא, מכיון שהוא מחזיק לו משרת מיֻחד – אמרה מיס טומקינס בלחישה אל המורָה של מלאכת-הכתב ומלאכת-החשבון.

– ואני אדמה, כי משרתו מחזיק בו – השיבה המורה – אני חושבת, שהוא משֻגע, ואותו המשרת הוא שומרו המשגיח עליו.

– כמדֻמני שצדקת, מיס גוין – ענתה הבתולה הזקנה – תלכנה אפוא שתים מן המשרתות אל פונדק ה“מלאך”, ויתרן תשארנה פֹה, להגן עלינו.

ובכן נשלחו שתי משרתות אל ה“מלאך”, להביא את מר שמואל וֶלר. ושלש האחרות נשארו להגן על מיס טומקינס ועל שלש המורות ושלשים החניכות. ומר פיקויק ישב לו בתא-כלאו לרגלי תל של צקלוני פת-שחרית, ויחכה לשוב המַלאכות במנוחת נפש ובאֹמץ-לב, כיד הפילוסופיה הטובה עליו.

מקץ שעה וחצי שבו המשרתות ממשלחתן, ובבואן קלטו אזניו של מר פיקויק, מלבד קולו של סם, עוד קולות של שני אנשים שידע והכיר בהם מכבר, אך בשום אֹפֶן לא יכל להעלות בזכרונו למי הם.

אחרי שיחה קצרה נפתחה דלת התא, ומר פיקויק יצא ממסגרו, ולפניו עמדו כל הנפשות שבבית-החנוך, וגם סם וגם – ורדל הזקן ומר טרונדל, המיֻעד להיות חתנו של זה!

– ידידי היקר! – קרא מר פיקויק, ברוצו לקראת הג’נטלמן הזקן ובתפשו את ידו – אנא, ידידי היקר, בשם אלהים, באר-נא ללידי זו את המצב הקשה והאיֹם, שאני שרוי בו. בודאי כבר שמעת את כל הדבר מפי משרתי. הבטיחה –נא אותן, על-כל-פנים, שאני אינני לא גזלן ולא משֻׁגע.

– כבר אמרתי, כבר בררתי ובארתי הכל, ידידי היקר – ענה מר ורדל בנענעו את ידו הימנית של ידידו, בעת שמר טרונדל נענע את ידו השמאלית.

– ומי שאומר או שאמר כזאת על אדוני – הכריז סם בצעדו לפנים – אינו מדבר אמת, אלא ההפך הגמור של האמת, ממש נגד האמת. ואם יש אנשים בבית הזה, שאמרו כזאת, הריני מוכן ומזֻמן בשמחה רבה להוכיח להם במופתים חותכים, באותו חדר עצמו, שלא דברו נכונה, – אם רק תואלנה הגבירות הנכבדות מאד לצאת מן החדר ולשלוח אלי הנה את עדי-השקר הללו, אחד אחד, בזה אחר זה.

ואחרי שהשמיע את הכרזת-המלחמה הזאת בשטף-לשון ובמרץ מרֻבֶּה, הכה סם באגרופו הימני על כף-ידו השמאלית, דרך אתליטים, וקרץ בחבה אל מיס טומקינס. אך הבתולה הזקנה עמדה נדהמה לשמע ההנחה, או ההשערה, שאפשר שיש “אנשים” באותו בית-החנוך לעלמות כבודות, הנודע בשם וֶסטגֵיט-הויז. לחשוב, כי דבר כזה הוא בגבול האפשרות – הרעיון זה הביא אותה לידי זועה.

אחרי שכבר נתברר הדבר בעִקרו, לא הוסיפו עוד לדבר בענין זה, ומר פיקויק ובני-לויתו שמו לדך פעמיהם. ואולם בכל הדרך וגם אחרי-כן, בשבתו עם ידידיו ליד האח המבֹערת אל שלחן מלא – שהיה נצרך לו כל-כך – לא עלתה ביד חבריו להוציא מפי מר פיקויק אף מלה אחת. הוא נראה כמהֻמם ומבֻלבל. רק עם אחת פנה אל מר ורדל בשאלה:

– איזה הדרך באת הלום?

– אני וטרונדל נדברנו לצוד ציד בסביבה זו – ענה ורדל – בליל הזה באנו הֵנה ללון פֹה, בפונדק זה. ומאד השתוממנו כשנודע לנו מפי משרתך, שגם אתה כאן. – ואולם עתה אני שמח על פגישתנו – הוסיף הזקן העליז בטפחו למר פיקויק על גבו בחבה – אני שמח מאד. כאור הבקר נסע למקום הציד, ושם נִתּן מקום למר וינקל להראות לנו שוב את כחו וגבורתו באֻמנותו של נִמרֹד – הלא גם אתה תשתתף בחבורתנו העליזה, נער זקן?

מר פיקויק לא ענה דבר. הוא גם לא שאל לשלום ידידיו הטובים שבדינגלי-דיל; ותכף לאחרי הסעודה פרש לחדר-משכבו, בצוותו את סם לבוא אליו לקחת את הנר, לכשיצלצל בפעמון.

בעוד רגעים מועטים צלצל הפעמון, ומר וֶלר בא ויתיצב לפני אדונו, ששכב כבר במטתו.

– סם – אמר מר פיקויק בהציצו מתחת לשמיכה.

– סיר – השיב מר וֶלר.

מר פיקויק החריש, ומר וֶלר מחט את פתילת הנר.

– סם – פתח מר פיקויק שוב במאמצי-כח כנראה.

– סיר – השיב מר וֶלר שוב.

– איה אותו טרוטר?

– אותו איוב, סיק?

– כן.

– נָסע מזה, סיר.

– עם אדונו, כמובן?

– אדון הוא לו, או ידיד, או שֻׁתף, – אך איך שיהיה, הם נסעו מזה יחדו – ענה סם – זהו צמד נחמד, בלי עין-הרע!

– אל-נכון הרגיש י’ינגל בזמָמי, ולכן שלח עליך אותו הבחור היפה עם הבדותא שלו; האין זאת, סם? – אמר מר פיקויק, בנשמו בכבדות מתוך התרגשות וכעס.

– כדברך כן הוא, סיר – ענה סם.

– וכל ספורו היה, כמובן, בדוי מראשו ועד סופו?

– מראשו עוד סופו! אך האמת נִתְּנה להֵאמר, זו היתה בדותא מעשה-ידי-אמן, מלאכה יפה.

– אבל בטוח אני, כי בפעם הבאה לא ימלט עוד מידינו על-נקלה כל-כך; האין זאת, סם?

– כך נראה גם לי, סיר.

– בכל מקום ובכל עת אשר אפגוש שוב אותו י’ינגל – קרא מר פיקויק בהזדקפו במטתו ובהכותו באגרופו על הכר בחמה שפוכה – לא אסתפק עוד בגִלוי קלונו ככל הראוי לו, אלא עוד יסר איסרהו בעצם ידי, אני בעצמי. כן אעשה, או לא יקָרא עוד שמי פיקויק.

– ובכל מקום ובכל עת שיזדמן לידי אותו הבחור הבכיָן עם שערותיו השחורות – קרא סם – אדחה מתוך מַעינו הנרפש הין מלא מים ממש. או לא יקָרא עוד שמי וֶלר! תערב עליך שנתך, סיר!

 

פרק יז: יוכיח בעליל, כי רומטיסמוס יוכל, לפעמים, להמריץ ולהגביר את כח-היצירה של גאון אמתי.    🔗

מר פיקויק היה איש אמיץ וחזק בגופו וברוחו, ומבנה-גוו מסֻגל היה לשאת הרבה עמל ותלאה ויגיעת-בשר. ובכל-זאת לא יכל עמוד בפני ההרפתקאות המרֻבות והשונות, שעברו עליו במשך ליל הזוָעות, שספרנו בפרק הקודם. לעמוד בחוץ בליל-סופה ומטרות-עֹז ולהֵרטב עד העצמות, ולהתיבש אחרי-כן על הרצפה בתא סגור ומסֻגר – זהו בכלל עסק ביש ומסֻכן. ולכן אין לתמוה, שלא יכל מר פיקויק לקום מ משכבו ממחרת היום ההוא, כי אחזהו רומטיסמוס.

אבל, אף כי כחות גופו כשלו ורופפו כמעט תחת כֹבד משא התלאות, הנה כחות רוחו של האדם הגדול הזה נשתמרו בכל תעצומות עֻזם ובכל גמישותם. גם בדיחות-דעתו שבה אליו עד-מהרה, ולבו היה טוב עליו כמקדם; אותה התרגשות, שתקפה אותו אחרי מפעלו האחרון, חלפה עברה עם ענני בֹקר, ובלי כל רֹגז וטינה ומבוכה השתתף במצהלות צחוקו של מר ורדל, שהתפרצו מפיו על כל רמז וזֵכר לאותו המאורע.

בשני הימים, שהוכרח מר פיקויק לשכב על מטתו, לא סר ממנו משרתו הנאמן. ביום הראשון השתדל סם לשעשע את אדונו בספורי-מעשיות ובשיחות. ביום השני צוה מר פיקויק להביא לו את עמוד-הכתיבה שלו עם דיו ועט, וכל אותו היום היה עסוק בעבודה רוחנית בעֹמק העיון. וביום השלישי, כאשר כבר שב לאיתנו עד כדי לשבת בכֻרסה בחדרו, שלח את סם אל מר ורדל ומר טרונדל, בבקשה שיגדילו חסדם אתו, לבוא אליו לפנות ערב, לשתות אתו כוס יין. הזמנה נתקבלה בחפץ-לבב, וכאשר ישבו שלשתם אל שלחן-המשתה, הוציא מר פיקויק מכיסו, באדמומית-בַיְשָנות של ענוה, כתב-יד של הספור הקטן הבא להלן, שלפי דבריו חִבר אותו על-פי מעשִׂיה, שהרצה לפניו סם, כששכב על ערש דויו, וקרא אותו באזניהם.

לבלר הכָמרִיָה

מעשה באוהב נאמן.

לפני כמה שנים חי בָעֲיָרה קטנה, רחוקה למדי מלונדון, אדם גוץ, נתנאל פּיפקִין שמו. הוא היה לִבלָרה של הכָרמיה באותה הָעֲיָרה הקטנה, ודר בבית קטן ברחוב הראשי הקטן, מהלך עשרה רגעים לבית-התפלה הקטן; ובכל יום, מתשע עד ארבע, היה מורה למודים קטנים לילדים קטנים. נתנאל פיפקין היה יצור שוקט, רך וטוב, צנוע עִנותן, עם חֹטם חרום ורגלי “קדמא ואזלא”, עינים פוזלות ורגלים צולעות קצת. הוא חלק את עתו בין בית-התפלה ובין בית-ספרו, חציה לזה וחציה לזה, והאמין באמונה שלמה, כי אין על-פני כל הארץ איש חכם ונבון ככהן הכָמריה, חדר נהדר כמלתחה של בית-התפלה, ובית-ספר מסֻדר יפה כבית-ספרו. רק פעם אחת, אחת בכל ימי-חייו, ראה נתנאל פיפקין הגמון, בישוף בפֹעל ממש, עם שרוֻלי-בד רחבים ופאה נכרית על ראשו, הוא ראה אותו מהלך ושמע אותו מדבר בשעת קונפירמציה; וכאשר הניח ההגמון, בשעת מעשה, את ידו על ראש נתנאל פיפקין, נתמלא זה התפעלות ויראת-הכבוד מרֻבה כל-כך, עד שנפל ארצה מתעלף, והשַׁמש נטל אותו על ידיו מבית-התפלה.

והנה בא מאורע אחד, מקרה רב-הערך, שיצר תקופה חדשה, נגרשה, רותחת, בחייו השאננים של נתנאל פיפקין, השוטפים להם לאט. פעם אחת, ביום בהיר אחרי הצהרים, כשהיה עסוק בעֹמק העיון, לרשום על הלוח השחור חשבון של “חבור” מסֻכסך, כדי להוגיע בפתרונו – לשם עֹנש – את מוחו של איזה פּרחח עצל, הרים פתאם את ראשו למעלה, מתוך פזור-הנפש, והנה נתקלו ענינו בפניה הרעננים והנעימים של מירי לוֹבס, בתו היחידה של הכָּרר העשיר, לובס הזקן, שהשקיפה בעד חלון ביתה ממולו בעבר הרחוב. אמנם לא זו היא הפעם הראשונה, שמבטו של מר פיפקין נח בקורת-רוח על פניה היפים של מירי לובס: פעמים רבות כבר זן בה את עיניו, בבית-התפלה ובכל מקום שנפגש אִתה; אך מעולם לא היו עיניה מלאות זיו ומפיקות נֹגה כל-כך, מעולם לא פרחו שושני לחייה ברעננות מלבבת כל-כך, כבאותו יום-הזכרון. כי על-כן לא נפלא הדבר, שנתנאל פיפקין לא יכל הפעם לגרוע עיניו מפרצופה הנחמד; וגם אין לתמוה, כי בראות מיס לובס, שאיש צעיר לימים נעץ עיניו בה, נסוגה אחור ותסגור את החלון ותורֶד את הוילון; וכן אין להתפלא, שתכף-ומיד אחרי הדבר הזה התנפל נתנאל פיפקין על הפרחח, שסרח קֹדם לכן, ויכל בו את כל חמתו הסטירות ובמכות-אגרוף, היוצאות מן הלב. כל זה היה טבעי בתכלית הטבעיות, ואין כאן שום זרות ושום פליאה.

רק על זה יש להתפלא, כי איש ענו וצנוע ונחבא אל הכלים כמר נתנאל פיפקין, עם הכנסה מועטת כל-כך, ערב את לבו לשאוף, מן היום ההוא והלאה, אל ידה ולבה של בתו היחידה של לובס הזקן הגאה והכעסן – של אותו הכָּרר העשיר, אשר במשיכת-קולמוס אחת יכל לקנות את כל העֲיָרה כֻלה, מבלי שהיה מרגיש על-ידי כך שום חסרון-כיס: – של אותו לובס הזקן, שהכל ידעו, כי יש לו לי תלי-תלים של ממון בבית-הבנק של הכרך הסמוך; – של אותו לובס הזקן, שאמרו עליו, כי אוצרות זהב וכסף לאין-מספר צבורים לו בביתו בארגז-הברזל הקטן עם חור-המנעול הגדול, אשר ממעל למוסף-התנור, בחדר הפנימי; – של אותו לובס הזקן, שהכל ידעו, כי בימי חגים ומועדים עלו על שלחנו קומקום של כסף ממש, פך-חלב של כסף ממש וקופסת-סֻכר של כסף ממש, ובגֹדל-לבב היה מתפאר ואומר, כי כל כלי-יקר הללו יהיו לבתו לאחרי שתמצא לה איש כלבבה. ולכן, כאמור, יש לתמוה ולהשתומם מאד מאד, כי נתנאל פיפקין מלאוֹ לבו לשאת עיניו אל מטרה רמה ונשגבה ממנו כל-כך. אבל הלא האהבה עִוֶרת היא, ונתנאל פיפקין היה פוזל בעיניו מטִּבעו, ולכן אפשר מאד, כי שתי אלה ביחד גרמו לו, שלא יכל לראות נכוחות.

ואמנם, אִלו עלה על דעתו של לובס הזקן אף צל-צלו של חשד על-אודות נטיות-לבו של נתנאל פיפיקן, אזי היה בודאי מקעקע ומערער את כל בנין בית-הספר עד היסוד בו, או שהיה מוחה את מורהו מעל פני האדמה, או שהיה עושה מעשה נורא אחר מעין זה. כי איֹם ואכזרי היה אותו לובס הזקן, כשפגעו בכבודו ובגאותו וכשבערה חמתו בו. מה מאַיֵם היה רעם האלות והקללות והחרופים והגדופים, שהיו מתפרצים מפיו בקולי קולות בחרוֹת אפו! לפעמים כשהיה שופך את חמתו על השוליא הכחוש שלו, בעל-הרגלים הצנומות, היה רעם קללותיו מתגלגל מֵעבר הרחוב ובוקע ועולה לבית-הספר ומרעים את כל גופו של נתנאל פיפקין מכף-רגלו ועד קדקדו, ומסמר את שעות-ראשם של התלמידים מאימה וזועה.

ולמרות כל זה, בכל יום ויום, לאחרי שתמו הלמודים והתלמידים נפטרו לביתם, היה נתנאל פיפקין יושב לו אל החלון, וספר פתוח לפניו, כאִלו הוא אומר לקרא בו כביכול, אך את עיניו לא היה נותן בספרו, אלא שולחן באלכסון אל הבית אשר מנגד, לבקש את עיניה של מירי לובס, המלאות זיו ומפיקות נֹגה. ולא עברו ימים מועטים לצִפִּיָתו, והנה אותן העינים המזהירות והמאירות הופיעו בחלון של הדיוטה השניה, וגם הן כאִלו היו שקועות בעיון עמֹק בספסר אשר לפניהן. זה היה עֹנג גדול לנתנאל פיפקין, ולבו שמח על זה מאד. ואמנם גדול תענוגו לשבת כך שעות רצופות ולזון עיניו בבריה הנעימה והנחמדה הזאת, כשעיניה מֻשפלות למטה. אבל כשהיתה מירי לובס מרימה עיניה מעל ספרה ויוֹרה קרני-אורן אל עֵבר פני נתנאל פיפקין, אז לא היה קץ וגבול להתפעלותו ולעליצות-נפשו. ופעם אחת, כאשר ידע בבֵרור, כי לובס הזקן אינו באותה שעה בביתו, מצא עֹז בלבו לשלוח למירי נשיקת-יד באויר; ומירי לובס לא סגרה את החלון ולא הורידה את הוילון, אלא נשקה ידה למו-פיה גם היא בצחוק נעים. ואז גמר נתנאל פיפקין בלבו החלטה נמרצה, לגלות את רגשי לבו למירי לובס בלי אִחור, ויעבור עליו מה!

מעולם לא פרחו על-פני האדמה בקלות וחן מרֻבֶּה כל-כך רגלים נאות ומהֻקצעות, לב שמח, פנים שוחקות ותבנית מהֻדרה, כאותן של מירי לובס, בת הכרר הזקן. בעיניה המזהירות אָרבה קריצה של ערמה וזדון, שהיה בה כדי להלהיב גם את הלבבות שאינם נוחים להתפעל, כאותו של נתנאל פיפקין; ובצחוקה העלז היתה בדיחות מרֻבה כל-כך, עד שגם שונא-הבריות היותר קודר וזועם היה מֻכרח לחַיֵך לשמעו. אפילו לובס הזקן בעצמו, בשעת חמת-שגעונו היותר פראית, לא יכל לעמוד בפני לטיפותיה של בתו הנחמדה. וכשהיא עם בת-דודתה קיטי – בריה קטנה מלאה חֻצפה מקסימה – שמו עליו מצור (מה שאֵרע לעתים קרובות מאד), לא יכל הזקן להשיב פניהן, לוא גם שאלו ממנו חצי אוצרות החֹשך, הטמונים וסמויים מן העין שם בארגז-הברזל שלו.

ומה פעם לב נתנאל פיפקין בקרבו, כאשר נראו לו באחד מערבי הקיץ, במרחק מאה צעדים, אותן שתי הבריות הנעימות, באותו שדה עצמו, אשר בו התהלך פעמים רבות בין-הערבים, שקוע בהרהוריו על-אודות יפיה של מירי לובס. ואולם אף כי בטיוליו אלה היה גומר תמיד בלבו, כי אם אך יזדמן לו להפגש אִתה יגש אליה בלי שום פקפוק ובַישנות ויגיד לה את כל לבו, – בכל-זאת, עתה כאשר עמדה לפניו לפתע-פתאם, הרגיש, כי כל דמיו שבקרבו פרצו ועלו אל פניו, מה שגרם נזק מוחשי ביחוד לרגליו, שמחֹסר-דם המגיע לחלקן התחילו מטות ורועדות תחתיו. וכאשר עמדו שתי העלמות תחתן, לקטוף איזה פרח או להאזין לזמירות בעל-כנף, עמד גם הוא תחתיו ויעמד פניו כשקוע במחשבות עמֻקות. ואף אמנם היה שקוע במחשבות; כי הוא התחבט בשאלה חמורה, מה יעשה כאשר תפנינה העלמות אליו ותפגשנה אתו פנים-אל-פנים, מה שמחֻיב לבוא בעוד שעה קלה. ואולם אף כי לא מצא עֹז בלבו ללכת לקראתן, בכל-זאת היה מצטער מאד, מאד אִלו פנו לו עֹרף ונתעלמו מעיניו. ועל-כן, כאשר הרחיבו הן צעדיהן, הרחיב גם הוא צעדיו, וכאשר הלכו הן לאִטן, הלך גם הוא לאטו, ובעמדן עמד גם הוא והן היו ממשיכים את דרכם בודאי עד בוא הלילה, אלמלא הסבה קיטי את ראשה בערמה ורמזה לו לגשת אליהן. בהליכותיה של קיטי היה דבר-מה, שמנע את כל אדם מלסרב ולהתנגד לה; ובכן נשמע נתנאל פיפקין להזמנתה, ומתוך מבוכה ובַיְשָנות והתאדמות בלתי-פוסקת מצדו, ומצהלות-צחוק אין-סוף מצד הקוזינה המרשעת הקטנה, כרע על ברכיו בתוך העשב הרטֹב, והודיע את החלטתו הנמרצה, שלא יזוז ממקומו זה ומאותו מצב, עד אשר תנתן לו הרשות והזכות לקום בתור אוהבה-בחירה של מירי לובס. על זה הצהילה מירי לובס קולה בצחוק עלז, שנשמע כצלצול פעמוני-כסף באויר הערב השוקט, מבלי הפריע בכל-זאת את הדומיה השאננה של הככר – כל-כך היה קולה נעים ורך – והקוזינה, המרשעת הקטנה, צחקה עוד ביתר-עז מבראשונה, ונתנאל פיפקין התאדם עוד יותר מבתחלה. לבסוף, כאשר הִרבה האיש הגוף, אכול-אש האהבה, להפציר במירי לובס, הסבה את ראשה ולחשה באזני הקוזינה לאמר לו – או על-כל-פנים אמרה קיטי כן בשמה של מירי – שהודעתו וגלוי-אהבתו של מר פיפקין הוא כבוד גדול לה, וכי ידה ולבה הם אמנם ברשות אביה, אך כמובן אין איש אשר לא יכיר ויודה בערכו הגדול ובמעלותיו המרֻבות של מר פיפקין. ומפני שכל זה נאמר בכֹבד-ראש וברצינות גדולה, ונתנאל פיפקין הֻרשה ללוות את מירי לובס עד פתח ביתה, ובהפטרו ממנה התאמץ לגזול נשיקה משפתותיה, על-כן שב לחדרו בשמחה רבה וישכב על מטתו כאדם מאֻשר עד מאד, וכל הלילה ראה בחלומו, איך שהֵרך את לבו של לובס הזקן, ואיך שנפתח לפניו ארגז-הברזל, ואיך שחגג את חתֻנתו עם מירי.

ביום-המחרת ראה נתנאל פיפקין בעד החלון, כי לובס הזקן רכב לו על סוסו האמֹץ; ואחרי המון רמיזות וקריצות של הקוזינה, המרשעת הקטנה, שלא ידע ולא הבין פתרונן כל-עִקר, בא אליו השוליא דק-הרגלים להודיעהו, כי אדוניו לא ישוב לביתו עד הבֹקר השני, וכי העלמות הכבודות מזמינות את מר פיפיקן אל הטֵה בשעה הששית בערב בדיוק. מה היה טיבם של הלמודים בבית-ספרו באותו יום, זאת לא ידעו לא נתנאל פיפקין ולא תלמידיו – אך איך שיהיה סוף-סוף נגמרו הלמודים, והילדים נפטרו לביתם, ונתנאל פיפקין התחיל עוסק בתלבשתו, שנמשכה עד השעה הששית. לא שהיה קשה לו להכריע, באיזו מבגדיו יבחר לאותו הבקור – אל מפני זה נמשכה תלבשתו זמן רב כל-כך; מבוכת בחירה כזו לא היתה אפשרית כלל במלתחה שלו. אבל נקיונם וגֵהוצם של בגדיו ולבישתם על צד היותר טוב, זו היתה מלאכה לא-קלה, שאינה נעשית על רגל אחת.

בביתו של הכרר מצא נתנאל פיפקין חבורה קטנה ונעימה, שֶׁבָּה השתתפו, מלבד מירי וקיטי, עוד שלש, ארבע נערות ורֻדות-לְחָיַיִם, עליזות-שובבות. וכאן ראה בעליל, כי השמועות על-אודות אוצרותיו של לובס לא היו כלל נפרזות; היו שם על השלחן גם הקומקום של כסף ממש, של כסף אטום, גם פך-החלב וקופסת-הסֻכר מאותה המתכת היקרה עצמה, גם כפות קטנות של כסף ממש לבחוש בהן את הטה, ובזיכים של פורצילן ממש לשתות בהם, ופנכות מאותו החֹמר עצמו, לשים בהן את העֻגות והתופינים. כל זה היה תאוה לעינים ועָרֵב ללבו של נתנאל פיפקין. רק נגע אחד נראה לו במסבה זו: זה שאר-בשרה של מירי לובס, אחיה של קיטי, שמירי קראה לו “הנרי” ושהוא, כפי הנראה, השתדל לתיחד אתה בקצה השלחן, כדי שתהא כֻלה שלו. יפה לראות חבה וידידות בין קרובים, – אבל גם לרגשי משפחה יש גבול ותכלית, ונתנאל פיפקין הֻכרח להודות בעמקי לבבו, כי מירי לובס היא קרובה “חמה” מאד, אם היא מתיחסת לכל קרוביה באותה חבה יתרה, שהיא מראה לבן-דודתה זה. עוד זאת, כי אחרי משתה התה, כשהתחילו משחקים, על-פי הצעת הקוזינה, המרשעת הקטנה, בשחוק שמשון, יצא הדבר כך, שנתנאל פיפקין היה כמעט תמיד “העִוֵר”, ובכל פעם שעלתה בידו לתפוש את הקוזין, נמצאה תמיד מירי בקרבתו. ובעת שהקוזינה, המרשעת הקטנה, ושאר הנערות לא חדלו לדחוף ולהדוף ולצבוט את נתנאל פיפקין ב“עִורונו” ולתלוש בשערו ולהציב כסאות וכל מיני מכשולים על דרכו, – הנה מירי לובס, כנראה, לא נגשה אליו כלל, ופעם אחת שמע ב“עורונו” – והוא יכל להבטיח באָלה ובשבועה, שלא היתה כאן טעות שמיעה – קול צלצול-שפתים, נשיקה ממש, ואחריה גערה רפויה של מירי וצחוק כבוש של חברותיה. כל זה היה משֻׁנה מאד – ומי יודע מה היה נתנאל פיפקין עושה סוף-כל-סוף, אלמלא קרה בינתים דבר, שהטה פתאם את רעיוניו לצד אחר.

הסבה שנתנה מהלך חדש לרעיוניו היתה זו, שפתאם נשמע קול דפיקה חזקה בדלת החיצונה, והאיש אשר דפק בקול אדיר וחזק כזה היה לובס הזקן בכבודו ובעצמו. הוא שב הביתה לפתע-פתאם, בשעה שלא חכו לו כלל, ולכן דפק והלם בשקידה עצומה כעושה ארונות-מתים, כי היה רעֵב מאד. אך הודיע השוליא דק-הרגלים את הבשורה המרעישה הזאת, טסו הנערות האורחות למעלה, לחדר-משכבה של מירי לובס, והקוזין ונתנאל פיפקין נדחפו בחפזון לתוך שני תאים שעל-יד האולם, מאין מחבוא טוב מזה, ואחרי שמירי לובס והקוזינה המרשעת הקטנה סגרו בעדם, ואחרי אשר מחו כל עקבות המשתה והשיבו את סדרי האולם למכונם, רק אז פתחו את הדלת החיצונה ללובס הזקן, שלא פסק כל אותה העת לדפוק ולהלום בכל כחו.

מעשה-שטן שב לובס הזקן לביתו רעב כזאב, ועל-כן היה סר וזעף עד מאד. נתנאל פיפקין שמע במקום-מחבואו, איך נהם ונבח ככלב שנחר גרונו, ובכל פעם שנכנס השוליא האֻמלל דק-הרגלים אל האולם, התחיל לובס הזקן מקלל אותו קללות נמרצות, ממש כעובד-אלילים, בלי שום טעם וסבה, אלא, פשוט, למען יִרוַח מעט ללבו המלא חמה על-ידי שפיכת קללות. לבסוף העמידו לו על השֻׁלחן את ארוחתו, שנצרכו להחם אותה תחלה, ואז התנפל עליה לובס הזקן וישמד אותה בִן-רגע, שלא נותר ממנה אף פֵרור אחד ואף עצם כשעורה, ואחרי ככלות הכל נשק לבתו ויצו להביא לו את מקטָרתו.

ברכיו של נתנאל פיפקין היו סמוכות מאד זו לזו מתחלת ברִיָתן, אך כאשר שמע את לבוס הזקן דורש את מקטָרתו, התחילו נוקשות זו על זו עד להתפוצץ לרסיסים. כי באותו התא, אשר בו הצפינו אותו, היתה תלויה על זוג של וָוִים מקטֹרת צהֻבה גדולה משֻׁבצת כסף, היא המקטרת אשר היה רואָהּ בפי לובס בכל אחרי-הצהרים ובכל ערב, זה חמש שנים רצופות. שתי העלמות אצו, רצו, עלו למעלה וירדו למטה, בקשו וחפשו אחרי המקטרת בכל החורים והסדקים, רק לא במקום שידעו שהיא שם. בינתַּים רעש וגעש, זעף ורתח לובס הזקן בעברה וזעם, עד כי נזכר לבסוף באותו התא, ויקם וילך לבקש בו בעצמו את מקטרתו. מובן מאליו, כי כל מאמצי-כחו של בר-נש גוץ כנתנאל פיפקין למשוך אליו את הדלת מבפנים, בעת שענק אדיר וחסֹן כלובס הזקן משָׁכָהּ אליו מבחוץ – היו לשוא. במשיכת יד אחת של הזקן נפתחה הדלת לרוָחה, ולנגד עיניו של לובס הופיעה תכניתו העלובה של נתנאל פיפקין, שעמד בתוך התא רועד כלו מכף-רגלו ועד קדקדו.

אֵל אלהים! מה איֹם וזועם היה מראהו של לובס הזקן, כשסחב את פיפקין מתוך התא והדף אותו כמלֹא-זרוע, החזיקו אותו בצוארונו.

– איזה שד הביאך לכאן? – הרעים עליו לובס הזקן בקול-זועות.

נתנאל פיפקין נבעת מפניו ככה, עד שלא יכֹל להוציא הגה מפיו, ועל-כן טלטל אותו הענק הזקן הֵנה והֵנה במשך שנים, שלשה רגעים, כדי שתתישב דעתו עליו.

– מה לך פה? – שאג לובס – אפשר שבאת בשביל בתי? מה?

לובס הזקן אמר זאת בלצון, כמובן; שהרי לא יכֹל להעלות על דעתו, כי בריה עלובה כנתנאל פיפקין תעֵז לשאת עיניו אל בתו. ומה גדלה התמרמרותו וחרון-אפו, כשענה אותו העלוב:

– כדבריך כן הוא, מר לובס: באתי בשביל בתך. אני אוהב אותה, מר לובס.

– מה אתה סח, אתה המנֻבל המגֻחך, אתה הקוף הנבזה? – שרק לובס הזקן בנשימה מרֻסקה, כי פשטותה של הודאה זו הביאה אותו כמעט לידי שבץ – אדרבה, באר לי את דבריך! חי השטן, אם לא אשים מחנק לך כרגע!

אפשר מאד, שלובס הזקן, בחמת שגעונו, היה מוציא את איומו אל הפֹעל, אלמלא נמשכו עיניו ולבו ברגע זה אל פנים חדשות. כי פתאם נפתחה דלת התא השני, והקוזין יצא ממחבואו ויגש אל הזקן ויאמר:

– אינני יכֹל להניח לאיש הנקי הזה, שהֻזמן הֵנה מתוך משובת נערות, לקחת על עצמו בנדיבת-רוחו את העון – אם יש בזה עון – שהעויתי אני. הנני מודה בפה מלא, כי אני אוהב את בתך, סיר, ואני באתי הֵנה להתראות אִתה.

לשֵׁמע הדבר הזה הביט לובס הזקן אליו בעינים מרחבות מאד, אבל לא יותר מאותן של נתנאל פיפקין.

– אתה באת בשביל-כך? – אמר לובס, לאחרי שעלתה לו לשאוף רוח די-הצֹרך לדבור קצר.

– כן הדבר.

– והלא אני אסרתי עליך לדרוך על מפתן ביתי זה כבר!

– כן הדבר; שהרי אלמלא כך, לא הייתי צריך לבוא הֵנה חרש, כמתגנב.

צר לי לספר כל-כך הרבה בגנותו של לובס הזקן, אבל מֻבטחני, שהיה מכה ארצה את הקוזין בלי שום רחמנות, אִלו לא נתלתה על ידו באותו רגע בתו הנחמדה עם עיניה המזהירות, הרוחצות בדמעות.

– אל תשיבי את ידו, מירי! – קרא אליה שאר-בשרה – אם רוצה הוא להמיתני, יעש-נא כרצונו. אני לא אפיל אף אחת משערות שיבתו ארצה, בעד כל הון שבעולם.

לשֵׁמע תוכחה זו הוריד הזקן את עיניו לארץ, והן נפגשו באותן של בתו. כבר אמרתי ושניתי, שהן היו מזהירות ומאירות מאד, וגם הפעם, אף שהיו באותו רגע מלאות דמעות, לא נפחת בשביל כך לבובן וקסמן אף כל-שהוא. לובס הזקן הסב את ראשו, כאלו ירא פן יכנע תחת השפעת העינים הנפלאות הללו, – והנה נתקל מבטו בפרצופה של הקוזינה המרשעת הקטנה, שמתוך שהיתה דואגת ומפחדת לגורל אחיה, וחציה שוחקת על נתנאל פיפקין, הפיקו פניה ארשת מקסימה כל-כך, עם קורט של פחדנות, ששום אדם, זקן או צעיר, לא יכל לגרוע עין ממנה. היא שלבה את ידה, דרך לטיפה, תחת זרועו של הזקן, ולחשה דבר-מה באזנו. והוא, אף שהתאמץ להתאפק, הֻכרח סוף-סוף להשמיע קול-צחוק קל, בעת שדמעה חזאית התגנבה המעיניו על לחיו.

חמשה רגעים אחרי-כן הורדו הנערות-האורחות מחדר-משכבה של מירי, כשהן מחַיְכות מתוך מבוכה של בַּיְשָנות. ובעוד שבני-הנעורים שבו להשתעשע על-פי דרכם, ישב לובס הזקן לעשן את מקטָרתו. ונפלא הדבר: מעולם לא ערבה לו מקטרתו ולא נהנה מן העִשון כל-כך, כבפעם הזאת.

נתנאל פיפקין מצא לטוב לו לשמור את סודו בלבו ולבלתי גלותו לאיש, ובגלל זה גדל חנו לאט לעט בעיני לובס הזקן, שהתחיל מלמד אותו את מלאכת-העִשון. ושנים רבות אחרי-כן היו יושבים יחד בערבי הקיץ היפים, בגנו של לובס הזקן, ושותים ומקטרים בחשיבות גדולה. כפי הנראה נרפא נתנאל פיפקין עד-מהרה ממחלת אהבתו; כי בפנקס של הכמריה אנחנו מוצאים את שמו בין העדים החתומים על תעודת החתֻנה של מירי לובס עם שאר-בשרה. ומתוך תעודות אחרות נראה, כי בליל-החתֻנה הושם בבית-הכלא, מפני שפרע פרעות משֻׁנות בחובות העֲיָרה, במצב של שכרות גמורה, שבכֻלן המריץ אותו וסִיֵע בידו השוליא דק-הרגלים של לובס הזקן.

 

פרק יח: יוכיח בקִצור שני דברים: א) כחה של היסטֵריקה; ב) כחה של הזדמנות המאורעות.    🔗

שני ימים אחרי סעודת-הבקר, שערכה מרת הונטר, נשארו עוד הפיקויקאים באִיטנסוִיל וחכו בדאגה וכליון-עינים לקבלת ידיעות מאת מנהיגם הנערץ. מר טוּפמן ומר סנוֹדגרַס היו שוב עזובים לנפשם, לבקש להם בעצמם שעשועים באשר יוכלו; כי מר וינקל הוסיף לשבת בבית מר פַּט – בהעתרו להפצרתם הנמרצה של בעלי-הבית – ולבלות את כל שעתו בחברתה של בעלת-הבית הנעימה והחביבה, שלפעמים הואיל להשתתף בה גם מר פט בכבודו ובעצמו – מה שהגדיל עוד את לבוב שיחותיהם. אמנם, מר פט היה שקוע תמיד בעיוניו העמֻקים לטובת הכלל, ולרעתו ולחורבנו של ה“אִינדֵיפֶּנדַנט”, ועל-כן לא היה דרכו של האדם הגדול הזה לרדת ממרומי רוחו אל השפלה של מחשבות בני-אדם פשוטים. ואולם הפעם, משום כבודו של תלמיד חבר של מר פיקויק, הרכין שמים וירד והתהלך עלי אדמות כאחד האדם, ובחסדו הגדול הואיל להתאים את דבורו ואת הערותיו לפי הבנתו של העדר ולהדמות להם, אם גם לא ברוח, לכל-הפחות למראית-עין.

כך התנהג העסקן הצבורי המהֻלל הזה עם מר וינקל. ועל-כן נקל לשער, מה גדל תמהונו של ג’נטלמן זה, כשישב לבדו בבֹקר אחד בחדר-האֹכל, ובראותו ובשמעו שהדלת נפתחה ונסגרה ברעש גדול, ומר פט שהתפרץ החדרה נגש אליו בגאון ובחשיבות חמורה, ואחרי שסלק הצִדה בחרי-אף את היד שהושיט לו מר וינקל לברכת-שלום, חרק בשִׁניו, כאלו חפץ לחדד יותר את עָקצם של הדברים, שהוא עתיד להוציא מפיו, ובקול שדָמה לנסירת מַשור קרא:

– נחש!

– סיר! – קרא מר וינקל, בנתרו ממושבו.

– נחש, סיר – שָׁנה מר פט, בהרימו את קולו עוד יותר; אך תוך-כדי-דבור הנמיך אותו והוסיף: – אמרתי “נחש”, סיר, ואקוה, כי בִּין תבין את אשר לפניך.

כשנפטרת מאיש בשעה השנית אחרי חצות-הלילה ברֵעות וידידות, ובחצי השעה העשירית בבֹקר הוא מקדם פניך בקריאה של חבה “נחש”, הרי אין כל ספק, כי בינתַּיִם קרה מקרה לא-טהור. כזאת חשב לנכון גם מר וינקל. ובכן השיב למר פט את מבט-הקרח, וכדי לעשות רצונו של אותו ג’נטלמן, התאמץ להבין את כוָנת הכנוי “נחש”; אך בכל עֹמק עיונו לא העלה כלום, ועל-כן פנה אל בעל-הבית ואמר, לאחר דומיה עמֻקה של רגעי-מספר:

– נחש, סיר! נחש, מר פט! מה היא כוָנתך, סיר? זהו בודאי חדוד, הלצה?

– חדוד, הלצה, סיר? – שאג פט בתנועת-יד, שהעידה על חפצו האדיר לזרוק את קומקום-הנחושת שעל השלחן אל ראשו של אורחו – אך לא, אתאפק, אשתדל להרגע, סיר.

ולאות על השתדלותו להתאפק ולהרגע התנפל לתוך כורסה, כשפיו מלא קצף.

– אדוני היקר – פתח מר וינקל.

– אדון יקר? – קרא פט – איך ערבת את לבך לקרא לי “אדון יקר”, סיר? איך מלאך לבך להביט בפני ולכנות אותי כך?

– אם-כן הדבר, סיר – ענה מר וינקל – איך מלאך לבך, אתה, להביט בפני ולקרא לי “נחש”, סיר?

– יען כי נחש אתה – השיב מר פט.

– הוכַח לי זאת! – קרא מר וינקל בחֻמו – הוכיחה-נא!

על-פני העורך עלה ענן קודר ומאַיֵם, בהוציאו דומם מכיס-בגדו את גליון ה“אינדיפנדַנט” של אותו בֹקר. ובהראותו באצבעו על מאמר מיֻחד, זרק את העתון אל מר וינקל מעֵבר השלחן.

אותו ג’נטלמן חטף את הגליון וקרא בו בדברים האלה:

“חברנו המנֻול השפל, עורך ה”גַזיט", בהערותיו הבזויות על הבחירוֹת האחרונות בעֲיָרה זו, התעיב עלילה לחלל את קדושת החיים הפרטיים ולרמז ברמזים שקופים למדי על עסקיו ויחוסיו הפרטיים של הקנדידט שלנו, – ואנחנו מוסיפים: – למרות מפלתו על-ידי נכלי הצד השני, – של ציר הפרלמנט העתיד שלנו, מר פיזקין. מה זה עולה על דעתו של חברנו הנבל? מה זה היה אותו הבליעל אומר, אִלו השלכנו גם אנחנו אחרי גֵוֵנו, כמוהו, את כל חֻקי הנמוס ודרך-ארץ של החיים החברתיים, והיינו מגלים את המסך, המסתיר, לאשרו, את חייו הפרטיים מן הלעג והקלס של הקהל, או, כנכוֹן יותר, מן הבוז והתֵּעוב של הקהל? מה היה הוא אומר, אִלו היינו מצַינים ומבארים את העובדות והמעשים הידועים וגלויים לכל, מלבד לחברנו הטפש ושתום-העין? מה היה אומר, אִלו היינו מדפיסים את המִכתם, שקבלנו תוך-כדי כתיבת מאמרנו זה, מאת בן-עירנו רב-הכשרון וסופר מצֻין של עתוננו, אשר זו לשונו:

אל סיר נחשׁת¹⁰.

– ומה? – קרא מר פט בחגיגיות מיֻחדת – מה פשר האות הסתומה ו…? וכי מה יוכל לחרוז עם tinkle (צלצל)? הגידה, נבל!

– מה יוכל לחרוז עם tinkle? כמובן, וינקל, לפי-דעתי – אמרה מרת פט, שנכנסה החדרה ברגע שאמר וינקל לענות על השאלה.

ובדברה שחקה בנעימות אל הפיקויקאי הנבוך והושיטה לו את ידה. וינקל הנרגש¹¹ והנדהם אמר, בכל-זאת, ללחוץ את כפה, אלמלא התערב ביניהם פט בזעם-אפו.

– הסוגי אחור, גבירה! – קרא העורך – ואל תעֵזי לתקוע לו כפך בפָני!

– מר פט! – השתוממה זוגתו.

– הביטי הֵנה, אשת-בליעל! – שאג בעלה – שימי עיניך על הכתוב כאן, גבירה! “אל סיר נחשת”. סיר נחשת, זה אני. “היא רמתה אותך”, זו אַת, גבירה, אַת!

ובעברתו הקשה זרק את גליון העתון לרגלי אשתו; אך למרות חמתו הבוערת בו, הזדעזע קצת, כשהציץ במקרה אל פני אשתו וראה את ארשת עיניה.

– באמת, סיר – אמרה מרת פט בתמהון, בהִכֹּפה להרים את הגליון – באמת סיר!

מר פט התכַּוֵץ ונכפף תחת מבטה-בוז של אשתו. הוא התאמץ, אמנם, להחיות וללַבוֹת שוב את גבורתו; אך עמלו כבר היה לשוא, אֹמץ-לבו עזבהו ולא שב אליו עוד.

כשאתה קורא בספר את הדבור הפשוט “באמת, סיר”, הרי אין בו, לכאורה, שום דבר מאַיֵם ומיָרא; אבל הקול אשר בו נאמרו המלים הללו, והמבט אשר לִוה את אמירתן, רמזו, כנראה, על נקם ושִׁלם, שעתיד להתחולל על ראשו של מר פט, ועל-כן עשו עליו רֹשם מפוצץ כל-כך. גם מסתכל שטחי היה יכל לגלות על-נקלה בפניו הנפחדים של העורך סמנים מֻבהקים, שהוא מוכן ומזֻמן למסור את מגפיו לכל מי שיאבה למלא מקומו ולעמוד בהם בשעה זו. מרת פט קראה את המכתם, השמיעה קול זעקה איֻמה והתנפלה מלא-קומתה על השטיח שלפני האח, והתחילה מטפּחת עליו בעקבי נעליה, מתוך צריחות וצוחות, במהירות סחרחרות כזו, שלא הניחה עוד שום מקום להסתפק בהרגשותיה על-אודות אותו הענין.

– יקירתי, חביבתי! – גמגם מתוך אימה ופּחד – הן לא אמרתי שאני מאמין בזה – אני – אבל קולו של הבעל האמלל נחבא בתוך הצעקות והנאקות ותפיפות הסנדלים של זוגתו.

– אנא, מרת פט, הרשיני-נא לחלות את פניך, גברתי היקרה, להרגע ולשוב למנוחתך – אמר מר וינקל. אך הצוחות והתפיפות גברו ונעשו תכופות עוד יותר מבתחלה.

– יקירתי – התחנן מר פט – צר לי מאד. אם אינך חסה על בריאותך, רחמי-נא עלי, יקירתי. הלא עוד מעט יִסַבו כל אנשי העיר על ביתנו.

אבל ככל אשר הוסיף מר פט להתחנן אליה, כן הוסיפה היא לצרוח ולהתיפח ביתר-עֹז. ואולם לאשרו של מר פט סרה למשמעתה של זוגתו נפש אחת, מעין שומרת לראשה, איזו לידי צעירה, שמִשמרתה הראשית והגלויה היתה לפקח על תלבָשתה של גבִרתה, אך מלבד זאת היתה לה להועיל בכמה וכמה בחינות, וביחוד הצטַיְנה בזה, שהיתה מסַיְעה וממריצה את גבִרתה לעשות כל מה שהוא למורת-רוח למר פט, ולבטל רצונו מפני רצונה.

צוחותיה וצריחותיה של מרת פט הגיעו עד-מהרה לאזניה של הלידי הצעירה הזאת, וכרגע התפרצה לתוך חדר-האֹכל בחפזון נמרץ, שהעמיד בסכנה את סדר המערכה היפה של כִפָתה ותלתלי קוֻצותיה.

– הוי, גברתי היקרה, המסֻלאה מפז! – קוננה השומרת-לראשה, בהתנפלה על ברכיה כמטֹרפת לצדה של מרת פט, השוכבת ארצה בפִשוט ידים ורגלים – אוי, מה היה לך!

– אדונך – אדונך הגס, האכזרי כפריץ-חיות! – דובבה המתעלפת.

רוחו של פט נפל בקרבו באֹפן מוחשי.

– חרפה וכלִמה היא! – אמרה שומרת-הראש בתוכחה מגֻלה – מראש ידעתי, כי הוא יצעידך לבאר-שחת, גברתי, הוי, נפש יקרה, נפש עלובה!

רוחו של פט רפה יותר ויותר; והצד השני השתער ביתר-עֹז.

– הה, אל-נא תעזביני – אל תטשיני, גוּדוִין! – דובבה מרת פט, בהאחזה בידה של אותה גודוִין בתנועת עוִית היסטֵרית – אַת הנך הנפש האחת המרחמת אותי, גודוִין!

לשמע הקריאה המעוררת הזאת, ראתה גודוִין חובה לעצמה להוסיף נֹפך משלה על הטרגדיה הביתית, והתחילה שופכת דמעות כמַעין הנובע.

– עד עולם, עד עולם לא אעזבך – התיפחה גודוִין – אהה, סיר – עליך להיות זהיר יותר – באמת חַיָב אתה להתהלך אִתה ביתר זהירות וביתר רֹך, – אינך יודע ומרגיש כלל, איזו רעה אתה עלול להביא על גברתנו. יבוא יום תנחם ותתחרט – לאחר זמן – בזה בטוחה אני – כזאת אמרתי תמיד.

פט האֻמלל הביט לפניו בפחד ובַיְשָׁנות, אך לא ענה דבר.

– גודוִין – קראה מרת פט בקול רך ורפה.

– גברתי – השיבה גודוִין.

– אִלו ידעת, כמה אהבתי את האדם הזה!

– אל-נא תעַני את נפשך בזכרונות כאלה, גברתי! – עתה השומרת-לראשה.

פט נפחד ונרעש מאד. כבר הגיע זמן לשים קץ למצב זה.

– ועתה! – יללה מרת פט – זו אהבה, וזה שכרה! עתה מגנים ומעליבים אותי במעמד של שלישי – בפני איש זר כמעט לגמרי – אבל אני לא אקבל זאת בשתיקה ובהכנעה. הפעם לא אמחל על עלבוני, גודוין – הוסיפה מרת פט בהתעודדה בסיועה של השומרת-לראשה – אחי, הליטננט, יריב את ריבי, אני רוצה להתגרש, גודוִין!

– באמת, כך נאה לו, גברתי! – קִיְמה גודוִין.

קשה לדעת, איזו מחשבוֹת התעוררו בלבו של מר פט לשמע האִיום של גֵרושין; אך בכל אֹפן התאמץ לבלי הביע את רעיוניו במו-פיו, והסתפק רק בקריאה נכנעת ועִנוְתנית זו:

– אנא, יקירתי, שמעי-נא לי!

בתשובה על זאת באה התפרצות חדשה של יללות ויבבות, ומרת פט השתקעה בהיסטֵריקה יותר ויותר והתחילה שואלת, למה יצאה לאויר העולם, ועוד שאלות חמורות מסוג זה, שדרשה עליהן בֵרורים ובֵאורים בלי דִחוי.

– יקירתי – השתדל מר פט להרגיעהּ – אל-נא תתמכרי להרגשות קשות ומרות כאלה. אני לא האמנתי אף רגע, שיש איזה יסוד לדברי אותו המכתם הנתעב – הן כזה לא יכל להעלות על לבי כלל, יקירתי. אלא שהתרגשתי והתרגזתי מאד – וגם היטב חרה לי – על הבריות המנֻולות של “האינדיפנדנט”, שמלאם לבם להדפיס כתב-פלסתר שכזה. זהו כל הדבר, ולא יותר.

ובדברו זרק מר פט מבט של תחנונים אל אותו האיש, שבשֶׁלו – אם גם לא באשמתו – היה כל הסער הגדול הזה, כאִלו בקש ממנו, שלא יזכיר את דבר ה“נחש”.

– ובאילו¹² תחבולות אתה אומר לאחוז, סיר, כדי שיִנָתן לך סִפוק כראוי והגון? – שאל מר וינקל, שאֹמץ-לבו התגבר בראותו, כי רפתה רוחו של פט.

– הוי, גודוִין – דובבה מרת פט – האומר הוא להכות בשוט את עורך “האינדיפנדנט”? – כך הוא אומר לעשות, גודוִין?

– הסי, הסי-נא, גברתי – ענתה שומרת-ראשה – אנא, הרגעי-נא. בטוחה אני, שיעשה זאת, אם רצונך בכך, גברתי.

– כמובן, כמובן – מהר פט לקַיֵם את הדבר בראותו, כי אשתו עושה כַוָנים להתעלף שוב – כמובן איַסר אותו בשוט.

– מתי, גודוִין, מתי? – הוסיפה מרת פט לשאול, בעודה מפקפקת, אם הגיעה שעתה להשתקע שוב בהיסטריקה.

– כמובן, תכף-ומיד – השיב מר פט – עוד בטרם יפנה היום לערוב.

– הו, גודוִין – הוסיפה מרת פט – הלא זוהי התחבולה היחידה לקדם את הדבה הנתעבה ולהשיב לי את כבודי הראשון בחברה.

– בודאי, גברתי – ענתה גודוִין – כל איש בתור איש לא יסרב לעולם לעשות כן, גברתי!

סכנת היסטריקה חדשה היתה עֲדַיִן מרחפת באויר, ועל-כן מהר מר פט להבטיח עוד פעם, כי יעשה כן. ואולם הרעיון, שהֵעֵזו להטיל עליה צל של חשד כזה, הרעיש אותה כל-כך, עד שמִדי זכרה אותו היה כפשע בינה ובין היסטריקה, וכחצי-תריסר פעמים היתה מוכנת ומזֻמנת להתעלף – ובודאי היתה מוציאה את מחשבתה זו אל הפֹעַל, אלמלא פִקוחה והשגחתה השוקדת של השומרת-לראשה ובקשות-הסליחה המרֻבות של הבעל הנכנע. ורק לאחרי שאותו היצור האֻמלל קבל שכרו משֻׁלם, בדברי-כבושים ובמוסר השכל ובגערות-נזיפה, ולאחרי שהֻטל באימה ופחד ונכנע ונדכה עד לאותה המדרגה השפלה, הראויה לו, רק אז שבה מרת פט לאיתנה, ושלשתם ישבו אל השלחן לסעודת-שחרית.

– אקוה, מר וינקל– פתחה בעלת-הבית בבת-צחוק, שזרחה מבעד לעקבות דמעותיה – אקוה, כי לא תעלה על דעתך לקצר את ימי שבתך אתנו, בשֶׁל אותה הדבה המנִולת של העתון?

– זאת היא גם תקותי אני – החרה החזיק אחריה מר פט, שבסתר לבבו חפץ מאד, שאורחו יֵחָנק בחתיכת הצלי הקר, שהגיש באותו רגע לפיו, ובזה יבוא קץ מָחלט לישיבתו בביתם – גם אני אקוה כן.

– אני מודה לכם על רֹב טובכם – ענה מר וינקל – אבל היום בבקר קבלתי פתק מאת מר טופמן, המודיע אותי, כי מר פיקוִיק מבקש אותנו לבוא אליו לבוֹרי עוד היום; ולכן הננו לנסוע במרכבת הדיליג’נס, היוצאת מזה בצהרים.

– אבל הלא תשובו הלום? – אמרה מרת פט.

– כן, בודאי – ענה מר וינקל.

– בטוח אתה בזה בלי שום ספק? – אמרה מרת פט בזרקה בחשאי מבט רךְ אל אורחה.

– בלי שום ספק – הבטיח מר וינקל.

הסעודה עברה בשתיקה, כי כל אחד מן המסֻבים היה שקוע בהרהורי דאגתו וצערו הפרטי. מרת פט הצטערה על אבוד מחַזר נעים; מר פט התחרט על הבטחתו הנמהרה ליסר בשוט את עורך “האינדיפנדנט”; ומר וינקל היה מֵצֵר, מפני שהביא את עצמו לידי מצב לא-נעים כזה, בעוד שהוא נקי מכל עָון.

לבסוף הגיעה שעת-הצהרים, ואחרי כמה ברכות-פטורים והבטחות לשוב במהרה, עזב מר וינקל בנפש עגומה את הבית, שהיה בראשונה חביב עליו כל-כך.

– אם יערוב את לבו לשוב, אַרעיל אותו – הרהר מר פט, בפנותו אל הלשכה שבירכתי ביתו, ששם היה עושה את הברקים והרעמים של מאמריו.

– אם תעלה על דעתי לשוב הֵנה ולהתערב שוב בתוך הבריות הללו, אהיה ראוי בעצמי להִוָסר בשוטים – ולא יותר – הרהר מר וינקל, בשימו פעמיו אל “טַוס הכסף”.

חבריו כבר היו נכונים, וגם מרכבת הדיליג’נס היתה נכונה לצאת; ולא עבר חצי-שעה והפיקויקאים שלנו התגלגלו על אותה הדרך, אשר בה עבר זה לא כבר מר פיקויק עם משרתו הנאמן; ומפני שכבר תארנו את יפיה, לכן איננו רואים לנו חובה להוציא מפנקסו של מר סנודגרַס את תֵּאורו הפיוטי.

ליד פתח ה“מלאך” חכה להם סם וֶלר, שהכניס אותם תכף-ומיד לחדרו של מר פיקויק. שם מצאו, לתמהונם הגדול של מר וינקל ומר סנודגרס ולמבוכתו, הגדולה עוד יותר, של מר טופמן, את ורדל הזקן ואת טרונדל הצעיר.

– מה שלומך? – קרא הזקן בתפשו בחבה את ידו של מר טופמן – אל-נא תִבוך, ואל-נא תלבש צורה עגומה-רגשנית כזו. דברים כמו אלה אין להשיב, חבר זקן! למענה הייתי חפץ שתנשא לך; אך למענך שמח אני, שלא נפלה בגורלך. בן-חיל כמוך ימצא לו, במהרה בקרוב, אחרת, טובה ממנה – הלא?

ומתוך דברי תנחומים כאלה ספק לו הזקן על שכמו ויצחק מטוּב-לב.

– ומה שלומכם אתם, ידידי הנעימים? – הוסיף הזקן העליז, בלחצו את ידיהם של מר וינקל ומר סנודגרס בבת-אחת – זה עתה אמרתי לפיקויק, כי אדיר חפצי, שתבואו אלינו כֻּלכם לחג-הלֵדה. בביתנו תהיה אז חתֻנה – והפעם חתֻנה אמתית.

– חתֻנה! – קרא מר סנודגרס ופניו חָורו מאד.

– כן, חתֻנה. אך אל-נא תבהל – אבל הזקן בבדיחות-דעתו הרגילה – זאת תהיה רק חתֻנתו של טרונדל עם בֶּלה.

– אה, רק הם בלבד! – ענה מר סנודגרס בשאפו רוח ברוָחה, לאחרי שנשתחרר מן הספק הנורא שהעיק על לבו – אם-כן, אני מברך אותך במזל-טוב, סיר. ומה שלום יוסי?

– טוב עד מאד. הוא מתנמנם לרגעים, כמקדם.

– ואמך, והכהן, וכל בני-ביתך?

– שלום לכֻלם.

– ואיה – אמר מר טופמן בהתאמצות גלויה – ואיה היא, סיר?

– היא? – שָׁנה הג’נטלמן הזקן בנענעו ראשו בארשת של ערמה – האם כוָנתך לבת-אמי הטפשית? מה?

מר טופמן הרכין ראשו לאות, כי שאלתו היתה מכֻוֶנת באמת לרחל המרֻמה.

– היא עזבה אותנו ותלך לעיר רחוקה, לגור בבית אחת מקרובותיה – ענה הג’נטלמן הזקן – היא לא יכלה להביט בפני בנותי, ועל-כן הנחתי לה לנסוע ממנו. אבל, הנה הגיע זמן סעודת-הצהרים, ואתם בודאי רעבים מאד אחרי טלטול הדרך. אני רעב בלי שום נסיעה. אם כן, הבה, נגש אל המלאכה!

הסעודה נאכלה לתֵאבון, ואחרי גמר המלאכה, כאשר ישבו להם כֻלם סביב לשלחן בהרחבת-הדעת, ספר להם מר פיקויק את כל אשר קרהו באותו הלילה רב-העלילה, ואת הצלחת ערמתו הבזויה של י’ינגל בן-התֹפת. חבריו קצפו והתמרמרו מאד לשמע הדברים.

– ועד היום הזה – סִיֵם מר פיקויק את ספורו – עודני צולע על ירכי מן הרומטיסמוס, שאחזני באותו הגן.

– גם לי אֵרַע מאורע משֻׁנה – אמר מר וינקל בשחוק קל, ולבקשת מר פיקויק ספר בפרוטרוט את דבר כתב-הפלסתר של “האינדיפנדַנט” ואת התרגשותו של ידידם העורך, שבאה בעקבן.

בשעת ספורו של מר וינקל נתכרכמו פניו של מר פיקויק. החברים הרגישו בזאת, ולאחרי שגמר מר וינקל את ספורו החרישו כלם. ומר פיקויק הכה באגרופו על השלחן בכל כחו, ויאמר כדברים האלה:

– הלא נפלא הדבר, וכפי הנראה כך נגזר עלינו, כי בכל בית אשר תדרוך בו כף רגלנו, נכניס מהומה ומבוכה במדה ידועה! או אולי צריך אני לראות בזה סִמן לחֹסר זהירות ולמעוט ענוה, או – רע מזה – רֹע-לב וקלקול המוסר של חברי ותלמידי? תחת צל קורתו של כל בית, שהם מתארחים בו, הם מפריעים את מנוחת הלב ואת אשרה של איזו אשה בוטחת תמימה. ואני שואל: האין זה – –

מר פיקויק היה מוסיף בּודאי לדבר בסגנון זה עוד זמן רב, אלמלא נפסק נאומו הנמלץ על-ידי כניסתו של סם, שבא החדרה ומכתב בידו. אז העביר האדם הגדול את מטפחתו על מצחו, הסיר את משקפיו מעל עיניו ושפשף אותם והרכיבם שוב על חָטמו, וקולו היה רך ונוח ככל הימים בשאלו את משרתו:

–מה זה הבאת, סם?

– הייתי זה עתה בבית-הדֹאר ומצאתי את המכתב הזה, שמֻנח שם זה שני ימים. הוא חתום בחֹמר-חֹתם והאדריסה כתובה באותיות עגֻלות.

– הכתב אינו ידוע לי כלל – אמר מר פיקויק בפתחו את המכתב – אל רחום וחנון! מה זאת? אין זה כי אם שחוק של לץ. הן אי-אפשר – אי-אפשר – שיהיה הדבר אמת.

– מה זאת? – שאלו כל המסֻבים קול אחד.

– אקוה, כי לא מת איש? – אמר מר ורדל, נפעם מאד למראה פניו של מר פיקויק, שנעוו מזועה.

מר פיקויק לא ענה כלום, אלא הושיט את המכתב למר טופמן היושב ממולו ובקש אותו לקראו בקול רם; והוא עצמו הטה ראשו לאחור על גב-הכסא בארשת של תמהון תוהֶה, נורא למראה.

בקול רועד קרא מר טופמן את דברי המכתב, לאמר:

פרִימֶנס-קוֹרט, קוֹרנהִיל, 28 אבגוסט, 1830.

ברדל בתביעה אל פיקויק.

סיר, מרת מרתא ברדל מלאה את ידינו לתבוע אותך לדין על אשר לא קִיַמת את הבטחתך לִשׂא אותה, והיא שׁמה את הנזק והצער והבֹּשת שהגיע לה על-ידי חלול הבטחתך, לסך של אלף וחמש מאות ליטרה; ועל-כן אנו נוטלים לנו רשות להודיעך, כי כבר הגשנו את כתב-הקובלנה עליך לבית-דין, במחלקת “התביעות הפשוטות”, ומבקשים ממך להודיענו בפוסטה החוזרת: את שֵׁם עורך-דינך בלונדון, אשר יעמוד למשפט מצד הנתבע.

והננו, אדון נכבד, עבדיך הנכנעים

דוֹדסוֹן ופוֹג.

אל מר שמואל פיקויק.

השתוממותם של המסֻבים גדלה כל-כך, עד שלא יכלו להוציא הגה מפיהם: כל אחד הביט בפחד ודאגה אל שכנו או אל מר פיקויק. לבסוף הפריע מר טופמן את הדומיה, בִשנותו בדרך מוכני:

– דודסון ופוג.

– ברדל ופיקויק – פטפט מר סנודגרַס בנפש פזורה.

– אשרה ומנוחת לבה של איזו אשה בוטחת, תמימה – דובב מר וינקל מתוך הרהור.

– הלא זה קשר! קרא מר פיקויק לבסוף, לאחרי ששב אליו כח-הדבור – זהו קשר, קנוניה נתעבה בין שני המסיתים והמדיחים הללו, רודפי-הבצע, דוֹדסון ופוֹג. על דעתה של מרת ברדל לא היתה עולה מעולם לעשות כדבר הזה – לבה לא היה נותנה לעשות זאת – גם אין לה כל זכות ונמוק לכך. פשוט, מגֻחך הדבר, מגֻחך!

– בנוגע ללבה – העיר מר וינקל בבת-צחוק – הנך אתה, בודאי, השופט היותר מֻמחֶה לכך. ואולם בנוגע לזכותה ונמוקה, הריני מחֻיב להגיד לך – אף שאינני רוצה כלל להעציב את רוחך – כי דודסון ופוג בקיאים ומֻמחים בענינים כאלה הרבה יותר מכל אחד מאתנו.

– זהו רק נסיון נבזה להוציא כסף ממני – אמר מר פיקויק.

– אקוה, כי כן הוא – אמר מר ורדל בשֵׁעול קצר ויבש.

– מי זה שמע אותי מדַבר אִתה, כל הימים, בלשון אחרת מזו של דַיָר עם בעלת-הבית שלו? – הוסיף מר פיקויק בהתרגשות עצומה – מי זה ראה אותי מעולם מתיחד עמה? שום אדם! אף לא אחד מחברי היושבים פה אתנו –

– מלבד פעם אחת – הפסיקו מר טופמן.

פניו של מר פיקויק האדימו והלבינו חליפות.

– אה, זה חשוב מאד! – קרא מר ורדל – אך אקוה, כי גם בפעם ההיא לא נפל שום דבר חשוד ביניהם?

מר טופמן הציץ בבַיְשָׁנות ופחדנות אל מנהיגו ויען:

– כמובן, שום דבר חשוד – אבל – איני יודע איך קרה הדבר – אך זכורני, שהיא היתה תפושה בזרועותיו וראשה נטוי לאחור.

– אל-אלהים! – קרא מר פיקויק, כשנצנץ פתאם במוחו בתכלית הבהירות זכרונה של אותה הסצינה, שאליה התכַּון מר טופמן – איזה משל נורא של כח-המקרה והזדמנות-המאורעות! באמת, כך היה הדבר – כך היה באמת.

– וחברנו הנכבד התאמץ להפיג את עצבונה – מִלא אחריהם מר וינקל בקצת רִשעות.

– כן עשיתי באמת – קרא מר פיקויק – אין בדעתי כלל לכחד את הדבר. כן היה באמת.

– הו, הו – קרא מר ורדל – בשביל דבר שאין בו שום שמץ פסול וחשד, הרי הפרטים הללו, לכל-הפחות, משֻׁנים קצת. הַ הַ הַ, פיקויק! כלב ערום שכמותך!

והוא נתן קולו בצחוק אדיר, עד שצלצלו הכוסות שעל השלחן.

– איזו הצטרפות איֻמה של אמתיות מדֻמות! – קרא מר פיקויק בתמכו את סנטרו בשתי ידיו – וינקל, טופמן, אני מבקש מכם סליחה על הדברים, שהעירותי קֹדם לכן. כֻּלנו, שלשתנו, הננו קרבנות של צֵרופי מקרים משֻׁנים, וביחוד אני.

ומתוך התנצלות זו כבש האדם הגדול את פניו בכפות-ידיו והשתקע בהרהורים, בעת שורדל הזקן ירה אל המסֻבים רמיזות וקריצות על-אודותיו.

– אבל איך שהוא, רוצה וצריך אני, שיתבררו ויתלבנו הדברים! – קרא מר פיקויק בהרימו את ראשו ובהלמו באגרופו על השלחן – צריך אני לראות אותם השֻׁתפים היפים דוֹדסוֹן ופוֹג! מחר אסע לונדונה.

– לא מחר! – העיר מר ורדל – עד יום מחר לא יחדל צלעך.

– אם-כן מחרתים.

– מחרתים הוא יום הראשון לחדש סֶפטֶמבר, ואתה הבטחת לרכּׂב אתנו עד לקרקעותיו של סיר גִ’יוֹפרִי מֶנִינג, ולכל-הפחות לבוא אלינו לסעודת-הבֹקר, אם לא תוכל להשתתף בציד.

– אם-כן, ביום שאחרי מחרתים, ביום ה'. סם!

– סיר? – השיב סם.

– הזמן שני מקומות על גג מרכבת הדיליג’נס, ההולכת לונדונה ביום ה' בבֹקר, בשבילך ובשבילי.

– טוב מאד, סיר.

מר וֶלר עזב את החדר וילך למלא את פקודת אדונו, כשידיו תחובות לו בכיסי-בגדו ועיניו נעוצות בקרקע.

אדם משֻׁנה הוא האדון הגדול שלי – אמר בלבו בצעדו לאטו במעלֵה הרחוב – לרדוף אחרי אותה מרת ברדל, שמלבד שנותיה המרֻבות יש לה עוד פרי-בטן לא-קטן, בתור הוספה! וכן הם כל אותם הרַוָקים הזקנים, אף שהם מעמידים פניהם כפרושים קדושים. ובכל זה לא היתה עולה על דעתי, שהוא יעשה כזאת – לא היתה עולה על דעתי כלל!

ומתוך הרהורים מוסריים כאלה שָׂם מר שמואל וֶלר את פעמיו ללשכת-הפקידות של הדיליג’נס.

 

פרק יט: יום נעים ושמח, שאחריתו לא-נעימה כלל.    🔗

הצפרים המאֻשרות, אשר, לשַׁלותן ולמנוחת לבן, לא ידעו, בתמימותן הברוכה, מאומה מן ההכנות שנעשו להבעיתן ולהדהימן, קִדמו את יום הראשון לחֹדש ספטמבר, בלי-ספק, בשמחה רבה, כאחד הבקרים היותר יפים ונעימים שראו בתקופה זו. הרבה מן הקוראים¹³ הצעירים, שטִיְלו להם בנחת-רוח בין הקַשים של השדות שנקצרו, עם כל החֻצפה והשחצנות של בני-הנעורים; והרבה מן הזקנים שבהם, שהציצו מתוך עיניהם הקטנות והעגֻלות על קלות-ראש זו, במבט-בוז של עוף שקנה חכמה ונסיון, – כאלה כן אלה לא חשו ולא הרגישו את הרעה הגדולה הבאה עליהם, ובחדוה רבה התענגו על אויר הבֹקר הרענן, ושעות מועטות אחרי-כן שכבו פגרים מתים על-פני הארץ. אבל נחדל-נא מזה, פן תתקוף אותנו רגשנות יתרה; הבה, נוסיף-נא לספר דברים כהוָיָתם.

ובכן, בלשון בני-אדם פשוטה, היה אותו הבֹקר יפֶה מאד, נחמד ונעים כל-כך, עד שקשה היה להאמין, שכבר חלפו ונגוזו הירחים המעטים של קיץ אנגלי. המשוכות, השדות והאילנות, הגבעות ואדמת הבֹּץ, חשפו לעיני הרואים שפעת-צבעים של ירקרק עז. רק זעיר-שם, זעיר-שם, הזכיר איזה עלה נושר או איזו נקֻדה צהֻבּה, שהתערבה בין גַוְני הקיץ, כי הסתיו ממשמש ובא, פני השמים היו טהורים מכל שמץ-עב, השמש יצא על הארץ בהיר וחם, האויר היה מלא רִנַת צפרים וזמזום של רבבות רמשי-קיץ, והגנים, מטֻפלים בהמון-פרחים מכל הגַוְנים, נצנצו בטל-בֹקר בשכבות אבני-חן מתנוססות. בקִצור: על הכל היה טבוע עוד חותמו של הקיץ, ושום אחד מגוָניו הנחמדים לא נטשטש עדַין.

ובבֹקר מהֻדר זה, במרכבה מגֻלה, יצאו לפעלם, לצוד ציִד, שלשת הפיקויקאים (מר סנודגרס בחר לשבת בית) ומר ורדל ומר טרונדל, עם סם וֶלר, שתפש לו מקום על הדוכן ליד הרַכב. המרכבה עמדה לפני שער של בית ישן, לשפת המסלה. ליד השער חכה להם ציָד גבה-קומה ודק-בשר, עם נער יחף למחצה, לבוש מכנסי-עור ארֻכים: לכל אחד מהם זוג של כלבים, ועל כתפו תלוי לו ילקוט-צַיָדים מרֻבֵּה-הכמות.

– הגידה-נא לי – לחש מר וינקל באזנו של מר ורדל, כשנגש האדם הגבוה להוריד את הדום-המרכבה – האמנם חושבים הם, כי אנחנו נצוד ציד רב כל-כך, עד כדי למלא את השקים הגדולים הללו?

– למלא את השקים! – קרא ורדל הזקן – אלהים עמך! אתה תמלא את האחד, ואני את השני, ואחרי-כן נתחוב לתוך כיסי בגדי-הציד שלנו, ועוד ימצא לנו ציד די-והותר.

מר וינקל ירד מן המרכבה, בלי ענות דבר על הערה זו; אבל בלבו חשב, כי אם יצטרכו בני-החבורה לעמוד ביער ולחכות עד אשר ימלא הוא את הילקוט המיֻעד לו, אזי יש לחוש שיצטננו כֻלם ואף אחד מהם לא ימָלט מִנַזלת.

– הו, הו, יוּנא, בתולה זקנה; ואתה, דיף, עמוד על מקומך – אמר ורדל בלטפו את הכלבים – ומה, מרטין? סיר גִ’יופרי עודנו בשוֹטלנד?

הציד הארֹך ענה “הן”, בעוד שהוא מביט בתמהון, פעם אל מר וינקל, שאחז את רובהו אחיזה משֻׁנה כל-כך, עד שנראה כאִלו חפץ, שכיס-בגדו יפתח את המַקור תחתיו, ופעם אל מר טופמן, שאחז את שלו אחיזה משֻׁנה עוד יותר, שנראה כאִלו הוא ירא ממנו – ויש רגלים לדבר, שהרגשה זו מלאה באמת את לבו של הפיקויקאי הזה באותה שעה.

– ידידי אלה אינם בקיאים עֲדַין כל-כך באותה אֻמנות, מרטין – אמר מר ורדל, שהרגיש במבטי-תמהונו של הציד – הלא ידעת: כל דבר דורש רגילות. לא יעברו ימים מועטים וגם הם יהיו רובים מצֻינים. טעיתי – יסלח-נא לי ידידי מר וינקל – הוא כבר בעל-נסיון במקצוע זה.

בתשובה על הקומפּלימנט הזה חִיך מר וינקל בשפה רפה לתוך המטפחת הכחֻלה שעל צוארו! אך מתוך מבוכת ענוָתו בא באיזה סכסוך מסתורי עם רובהו, שאִלו היה זה ממֻלא, היה ממית אותו לאלתר.

– אל-נא תחזיק, סיר, ברובה שלך אחיזה משֻׁנה כזו, ביחוד לכשיהיה ממֻלא – העיר לו הציָד הארֹך בפנים זועפות – ואם לאו, יקחני השד, אם לא תהפוך את מי מאתנו לחתיכת בשר צונן.

נבוך ונכלם מן העצה הטובה הזאת, מהר מר וינקל לשַנות את מצב רובהו לטוב, אך בהחפזו הביא את קָנהו במגע מוחשי מאד עם ראשו של מר וֶלר.

– הו, הו – קרא סם בהרימו את מגבעתו שהָשלכה ארצה ובשפשפו את רקתו שנחבלה – אם תלך בכחך זה, אזי תמלא ביריה אחת את כל השק ולא תניח חיים לכל בריה!

לשמע הדברים האלה צִהֵל הנער, בעל מכנסי-העור הארֻכים לבלי-קץ, את קולו בצחוק פרוע, וכרגע לבש צורה רצינית, כאִלו התפרץ הצחוק מפי אחר; ומשום-כך הביט עליו מר וינקל ברֻגזה מלאה הוד וגאון.

– לאן צוית להביא לנו את הלגימה, מרטין? – שאל מר ורדל.

– על גבעת האלון בשעה השתים-עשרה, סיר.

– הלא זאת, כמדֻמני, אדמת סיר ג’יופרי – הלא?

– לא סיר, אבל היא סמוכה לגבולו, אדמת הקפיטן בולדוִיג היא; אך איש לא יפריע אותנו שם, והמקום יפה מאד.

– טוב מאד – ענה ורדל הזקן – ועתה, מוטב שנמהר לצאת לפעלנו. הלא תבוא שמה לעת הצהרים, פיקויק?

מר פיקויק חפץ מאד להשתתף בציד – בתור צופה ומביט, כמובן – ביחוד מפני שהיה חרד ודואג לשלֵמות גופו ואבריו של מר וינקל. ומלבד זה, הנה בבֹקר מהֻדר כל-כך, הלא צער וסִגוף גדול הוא לשוב הביתה, בעת שהחברים הולכים להתענג על טובו ויפיו. כי על-כן היו פניו של מר פיקויק עגומים מאד בענותו:

– כן – הלא צריך אני –

– כלום אין הג’נטלמן ציָד? – שאל האיש הארֹך.

– לא – ענה מר ורדל – ומלבד זה הוא צולע לפי-שעה.

– חפץ הייתי מאד מאד ללכת עמכם למקום הציד – אמר מר פיקויק בתוגה.

רגעים מועטים החרישו כֻלם, מתוך השתתפות בצערו.

– שם מאחרי הגדר יש עגלת-יד – הפסיק הנער אֶרֶךְ-המכנסים את הדומיה – ואם משרתו של הג’נטלמן יוֹבילהו בה בנתיבות, הרי יוכל להִמצא בקרבתנו כל עת הציד; ועל הגדרות והמשוכות היינו נושאים אותו יחדו.

– זאת היא עצה מחֻכמה! – קרא סם, שהיה נוגע בדבר. כי עזה תשוקתו לחזות בציד – עצה מחֻכמה! יפֶה דרשת, חזירזיר! כרגע אביא את עגלת-היד.

אבל כאן קמה מניעה חדשה, הציד הארֹך מחה בכל תׂקף נגד ההצעה, שג’נטלמן המובל בעגלת-יד ישתתף בחבורה של צידים: שהרי זה נגד כל החֻקים והנמוסים המֻקבלים באֻמת הנִמרודים.

זו היתה טענה חזקה – אך סוף-סוף עלתה בידם לפַיְסו ולהרגיעו בדברים רכים ובמזונות ומיני תרגימא; והוא עצמו הֵשך את חמתו בלטיפות-אגרוף על ראשו של הנער בעל-ההצעה. ובכן הושיבו את מר פיקויק בעגלת-היד, והחבורה שָׂמה לדרך פעמיה: מר ורדל והציָד בראש, להורות את הדרך, ומר פיקויק בעגלה המובלת בידי סם, כמאסף לכל המחנה.

– עמוד, סם! – קרא פיקויק לאחרי שעברו את חצי השדה הראשון.

– מה זה אֵרַע שוב? – שאל מר ורדל.

– לא ארשה להסיע את העגלה אף צעד אחד הלאה, אם לא ישא וינקל את רובהו באופן אחר – הודיע מר פיקויק בהחלטה תקיפה.

– וכיצד עלי לשאתו? – שאל וינקל העלוב.

– שָׂאֵהו בפיו למטה – ענהו מר פיקויק.

– אבל הרי זה שלא כדרך הציָדים – טען מר וינקל.

– אחת היא לי, אם זה כדרך הציָדים או לא – השיב מר פיקויק – העִקר הוא, שאינני חפץ לֵהָרג ביריה בעגלת-יד, משום איזו נמוסים חיצוניים שלך, וכדי לעשות כרצונו של מי-שהוא.

– אני יודע מראש, כי הג’נטלמן הזה ישלשל את זיוּן רובהו לתוךְ גופו של אחד מאתנו, בטרם נמצא את ידינו ורגלינו – נהם הציָד הארֹך.

– יהי כן, אני לא אעמוד עוד על דעתי – אמר וינקל האֻמלל בהפכו את קנה-הרובה למטה.

– פקוח-נפש דוחה כל מצוות הנמוס – העיר סם, והחבורה זזה שוב ממקומה.

לא עברו אַמות מועטות והנה נשמע שוב קולו של מר פיקויק הקורא בכח:

– עמדו!

– מה עוד? – שאל ורדל.

– רובהו של טופמן אינו תפוס כהוגן; אני יודע בבֵרור, שסכנה נשקפה ממנו – ענה מר פיקויק.

– מה? סכנה? כיצד? – קרא מר טופמן בהתרגשות עצומה.

– בודאי יש בו סכנה, אם תוסיף לשאתו כך – אמר מר פיקויק – צר לי מאד, שאני בא שוב בטענה ותביעה, אבל אני מכריז ומודיע, כי לא אזוז מכאן אף מלֹא פסיעה אחת, אם לא תשאהו כנשיאת וינקל.

– גם אני חושב, כי זה עדיף, סיר – הסכים גם הציָד הארֹך – ואם לאו, תוכל על-נקלה להשקיע את הזיון בבטנך שלך כמו בזו של אחרים.

מר טופמן מהר, ברצון גדול, להפוך את רובהו כחפץ הקהל, והחבורה שָׂמה שוב לדרך פעמיה, עם שני הפיקויקאים המתלמדים, שנשאו את רוביהם הפוכים למטה, כחַיָלים אחרי ארונו של מלך.

פתאם עמדו הכלבים תחתם, וכרגע עצרו גם הציָדים במהלכם.

– מה זה היה לרגליהם של הכלבים? – שאל מר וינקל בלחישה – כמה משֻׁנה עמידתם!

– הס! – לחש לו מר ורדל – האינך רואה, כי עמדו לצַיֵּן?

– לצַיֵּן? – שָׁנה מר וינקל בהביטו סביבותיו, כאלו קוה לגלות איזו פִּנה יפה בנוף זה, שהכלבים הפקחים רוצים לעורר את הלבבות עליה – מה הם מצַיְנים ומראים בעמידתם?

– פקח עיניך! – קרא מר ורדל, שמתוך התרגשות צַיְדנית לא שמע כלל את השאלה – הנה הנם!

באויר קם שאון עז של משק-כנפים, שהרתיע את מר וינקל לאחוריו, כאִלו ירו בו בעצמו. אחרי-כן התפרצו שתי יריות, ושני פתילי עשן דקים הסתלסלו באויר על השדה.

– איה? איפה הם? – קרא מר וינקל בהתרגשות עצומה, בפנותו סביבותיו לכל רוחות השמים – אים אפוא? הגידו-נא לי, מתי אירה. איה, איפה הם?

– איָם? – ענה מר ורדל, בהרימו מעל הארץ זוג של קוראים, שזרקו הכלבים לרגליו – הנה הנם!

– לא לאלה אני מתכַּוֵּן, אני שואל לאחרים, לאותם שחיים – אמר וינקל הנבוך.

– לעת כזאת הם כבר רחוקים מאד מכאן, בלי-ספק – ענה ורדל בקרירות, בשובו למַלא את רובהו.

– כפי הנראה, תזדמן לנו בעוד חמשה רגעים, כנופיה חדשה של אותם העופות – אמר הציד הארֹך – ואם יתחיל הג’נטלמן לירות עתה, אזי אפשר שתתפרץ היריה מקנה-רובהו למועד הנכון, בעת שיתרוממו לפרוח באויר.

– הַ הַ הַ! – הרעים מר וֶלר במצהלות-צחוק.

– סם! – קרא מר פיקויק, שנכמרו רחמיו על חברו הנבוך ונכלם.

– סיר?

– אל תצחק!

– חלילה לי מזה! – ענה סם בהכנעה. אך כדי לתת לעצמו קצת פצוי על האִסור הזה, עמד מאחרי עגלת-היד והתחיל מעַוה את פניו בהעויות משֻׁנות, להנאתו העצומה של הנער אֶרֶךְ-המכנסים, שהתפרץ בצחוק אדיר, ועל זה קבל סטירה הגונה מידו הרחבה של הציד הארֹך, שבקש לו תֹאֲנה להִסב, כדי להסתיר את הגִחוך, שתקף אותו בעצמו.

– חזק, נער זקן! – קרא מר ורדל אל מר טופמן – הפעם היטבת לירות!

– כן נראה גם לי – ענה מר טופמן ברגש-גאון של הכרת-ערכו.

– יפה ירית. בודאי יעלה בידך איזה ציד בפעם הבאה, אם רק תכַון יפה. הלא זה נעים מאד – מה?

– כן, נעים מאד – השיב מר טופמן – אבל זה נוקף את הכתף כדבעי. כמעט שנפלתי על-גבי! ואמנם לא עלתה על דעתי כלל, כי רובים קטנים כאלה חובטים והודפים ככה.

– אין דבר, ברבות הימים תתרגל לכך! – אמר הג’נטלמן הזקן בחיוך – ומה? הכל נכון לדרך? ובעגלת-היד גם כן הכל מוכן ומזֻמן?

– הכל שלום, סיר! – ענה מר וֶלר.

– אם כן, נלכה הלאה.

– התחזק על מושבך יפה, סיר! – הזהיר סם את אדונו, בהרימו את מוטות-העגלה.

– כן, כן – ענה מר פיקויק; והאֹרחה יצאה לדרכה במהירות הדרושה.

– עתה צריכה העגלה להֵחשל אחרינו, כדי לעמוד רחוק מעט מן החבורה – קרא מר ורדל אל סם, לאחרי שהעבירו את מר פיקויק בשלום מעל לגדר והושיבוהו שוב בעגלתו.

– שומע אני, סיר – ענה מר וֶלר ויעצור בהובלתו.

– ואתה, וינקל – הוסיף הג’נטלמן הזקן – לֵך עתה בעקבותי והשתדל-נא לבל תאחר הפעם.

– אל תדאג לזאת – ענה מר וינקל – הפעם לא אאחר. כלום הם “מצַינים” שוב?

– לא, עֲדַין לא. ועתה החרישה-נא!

והם הלכו לאטם בשתיקה גמורה, וכך היו משיגים בודאי את מטרתם, אלמלא עלתה פתאם על דעתו של מר וינקל לעשות איבולוציות משֻׁנות עם רובהו, ומתוך-כך התפרצה מִקָנהו יריה, דוקא ברגע המכריע, ממעל לראשו של הנער בעל מכנסי-העור, שהיתה פוגעת בדיוק במוחו של הציד הארֹך אִלו עמד על מקומו הרגיל באותו רגע.

– בשם אלהים! מה הכריח אותך לירות ברגע זה? – שאל מר ורדל בהביטו למעלה ובראותו, כי העופות פרחו להם, שלמים בכל אבריהם.

– חי נפשי, אם ראיתי מִיָמי רובה כזה! – ענה מר וינקל העלוב, בהסתכלו בעֹמק העיון במַקור של רובהו, כאלו היה אפשר להחזיר הכל למוטב בהבטה זו – הן הוא, פשוט, מורה מאליו. וכן יעשה תמיד.

– כן יעשה תמיד! הוא מורה מאליו! – אמר מר ורדל בקצת התמרמרות – אם כן, מי יודע, אם לא יהיה רצון מלפניו להרוג את מי-שהוא!

– בודאי יארע כזה במהרה בקרוב, סיר – העיר הציָד הארֹך בלחש כמתנבא.

– מה פשר דבריך אלה, סיר? – שאל מר וינקל בתרעֹמת.

– אין דבר, סיר, אין דבר – ענה הציד הארֹך – אני הנני בגפי, אינני בעל-משפחה; ואמו של הנער הזה שבכאן תקבל מידי סיר גִ’יופרי סכום הגון, אם יֵהָרג בנה על אדמתו, מַלא את רובך שוב, סיר, מַלא-נא!

– קחו מידו את הרובה! – שאג מר פיקויק מתוך עגלתו, נרעש ונפחד מאד לשמע נבואתו הרעה של הציד הארך – קחו-נא! הלא שמעתם!

אבל שום איש מן החבורה לא אבה למלא את הפקֻדה הזאת; ומר וינקל, לאחרי שֶׁיָרה מבט של מרי ומרד כלפי מורהו ומנהיגו, מִלא שוב את רובהו, וילך הלאה עם שאר בני-החבורה.

הננו רואים לנו חובה להודיע, על-פי עדותו המֻבהקה של מר פיקויק ברשימותיו, כי מר טופמן התנהג עם רובהו שלו ביתר זהירות וביתר בינה ממר וינקל. ואולם עובדה זו אינה מפחיתה כלל את ערכו של זה בתור בקי ומֻמחה בכל הענינים הנוגעים לספורט; כי, כמו שהעיר יפה מר פיקויק, מאז מעולם ובכל הדורות נמצאו פילוסופים מצֻינים, שהיו מאורות גדולים בתֵּאוריה של המדעים. וכשנִסו להוציא את תורתם אל הפֹעל, לא מצאו למעשה את ידיהם ורגליהם.

שִׁיטתו של מר טופמן היתה, כרב ההמצאות הנעלות, פשוטה עד מאד. בחריפותו ומהירות תפיסתו של גאון אמתי בא תכף-ומיד לידי הכרה, כי שתי המטרות הראשיות, שאליהן יש לשאוף בציד, הן: א) לירות מבלי הזיק לעצמו; ב) לירות בלי סכנת-נפשות לבני-החבורה. ומזה יוצא, כי התחבולה היותר מעֻלה להשגתן – (אם אי-אפשר להפטר מן המלאכה הקשה של היריה בכלל) – היא, לעצֹם את העינים ולירות באויר.

ופעם אחת, כשהתנהג בדיוק לפי הכלל הגדול הזה, ובפקחו את עיניו לאחרי היריה, ראה והנה קורא גדול ושמן נופל פצוע על הארץ. הוא אמר כבר ללכת אל מר ורדל ולהביע לו שמחתו וברכתו על הצלחתו שאינה פוסקת, והנה הג’נטלמן הזקן נגש אליו ובלחצו את ידו בחֹם קרא:

– טופמן, בחרת את העוף המצֻין הזה לך מכל הכנופיה?

– לא – ענה מר טופמן – כלל וכלל לא!

– אל-נא תשתמט, ידידי! – אמר ורדל – בעיני ראיתי איך בחרת¹⁴ אותו לך – אני הסתכלתי בך, כשהרימות את רובך לכַונו למעלה. ואני מחֻיב להגיד לך, כי המורה המֻבחר שבעולם לא היה מיטיב לעשות ממך. זו היתה יריה נפלאה, מצֻינה במינה! עתה רואה אני, שאינך כלל טירון למלאכה זו, כמו שחשבתי בתחלה. בטוח אני, שהנך זקן ורגיל.

לשוא מחה מר טופמן בחיוך של ענוה נגד התשבחות הללו, שאינן ראויות להנתן לו כלל; לשוא הבטיח בכל תקף, כי מעולם לא השתתף בשום ציד. איש לא האמין לדבריו. ולא עוד, אלא שהחיוך הענוִתני שלו נתקבל כסִמן מֻבהק, שהוא משתדל להעלים את האמת. ומן-הוא והלאה יצא לו שֵׁם של רובה-ציד מצֻין. ואמנם לא זה שם-התהלה האחד, שנרכש בדרך קלה כזו, וגם אין מקרים מֻצלחים כאלה מצוּים רק בציד-קוראים.

ובינתַּיִם עורר מר וינקל קולות וברקים ביריותיו, והתעטף בענני-עשן של אבק-שרפה, וכלום לא העלה בידו. עתים עפו יריותיו אל לב-השמים, ועתים טסו על-פני האדמה, סמוך לשטח כל-כך, שחיי שני הכלבים היו בסכנה גדולה. בתור מִשחק של דמיון חפשי היו היריות, רבות-החליפות הללו מענְינות עד מאד; אבל בתור יריות, המכֻוָנות לתכלית מעשית ולעצם ידוע, לא השיגו את מטרתן כלל וכלל. יש פתגם שגור ומקֻבל בעם: “לכל כדור יש המחאה על דירה, מוכנת לו מראש”. ואם הפתגם נכון גם על רסיסי העופרת של רובי-הצידים, אזי יש לשער, כי אותם שברובהו של מר וינקל היו מין אסופים אמללים, משוללי זכיותיהם הטבעיות, שהָשלכו על-פני תבל בלי השגחה ובלי שום המחאה על דירה.

– ומה? – אמר מר ורדל, בגשתו אל העגלה ובמחותו פלגי זעה מעל פניו העליזים-המאָדמים – יום בוער כתנור, מה?

– כן הוא באמת – ענה מר פיקויק – השמש לוהטת גם אותי היושב בָּטל בצל, ואף כי אתכם העמלים ויגעים!

– אין לכחד, חם מאד – אמר הג’נטלמן הזקן – ואולם הנה כבר עברה השעה השתים-עשרה. רואה אתה שם את הגבעה הירֻקה?

– בודאי.

– זהו המקום אשר נׂאכל שם את ארוּחת-הבֹקר שלנו. חי יֻפּיטר! הנה הנער שלי מחכה לנו שם כבר עם הסל. הוא דַיקן; ממש דיוק של שעון!

– כן הוא באמת – אמר מר פיקויק ופניו נהרו – בחור משֻׁבח הוא. אתן לו שילינג בלי-אִחור. ועתה, סם, מהר להסיעני.

– התחזק יפה על מושבך, סיר – ענה מר וֶלר, שגם הוא החליף כֹח לשמע הבשורה הטובה על-אודות הארוחה – פנה דרך, בעל מכנסי-העור! “אם אתה מוקיר את חיי ככל ערכם, הזהר-נא שלא תשליכני מן הקרון”, כמו שאמר אותו הג’נטלמן אל הרַכָּב, כשהוּבל אל התליה.

ובהרחיבו את צעדיו גלגל סם את העגלה בנשימה אחת עד לראש הגבעה, ובזריזות מצֻינה ירה את אדוניו מתוכה סמוך לסל ממש, וכרגע התחיל לפַתח את זה ולהריקו.

– פשטידה ממֻלֵאת בבשר-עגל – דובב לעצמו בסדרו את המאכלים על-פני הדשא – מאכל יפה, ביחוד כשאתה מכיר בגבירה, שהכינה אותו ואתה מֻבטח, שאין זה בשר-חתול. וסוף-כל-סוף גם זה לא יועיל. שהרי הוא דומה כל-כך לבשר-עגל, עד שגם עושה-הפשטידות בעצמו אינו יודע להבחין ביניהם.

– האמנם אינם יודעים? – שאל מר פיקויק.

– לא ולא, סיר – השיב מר וֶלר בנגעו במגבעתו בקצה אצבעותיו – פעם אחת גרתי עם עושה-פשטידות בבית אחד; זה היה איש נעים וחביב מאד, וגם בר-דעת כהוגן – חליטר מצֻין, שהיה עושה חליטות ופשטידות מכל הבא בידו. – “כמה חתולים אתה מגדל בביתך, מר ברוקס!” אמרתי אליו פעם אחת, לאחרי שהתרועענו בקֻרבה יתרה. – “כן, יש לי רב” אומר הוא. – “מסתמא אתה אוהב חתולים מאד”, אומר אני. – “אחרים חובבים אותם”, אומר הוא בקרצו אלי בעיניו, “אבל עתה אינה עונתם, אלא בחֹרף”. – “כיצד אינה עונתם?” אומר אני. – “כן הדבר”, אומר הוא, “כשהפֵּרות מבשילים, מכחישים החתולים”. – “מה היא כוָנתך?” אומר אני. – “כוָנתי”, אומר הוא, “שאיני רוצה להיות שֻׂתפם של העמלקים הללו, הקצבים, המעלים תמיד את מחיר הבשר. מר וֶלר”, לוחש הוא באזני בלחצו את ידי לחיצה שיש בה ממש, “אל תגיד את הדבר לאיש: העִקר הוא לדעת סוד התִּקון. הם באים אצלי כֻלם בחשבון, כל החיות העדינות הללו” – אומר הוא בהראותו באצבע על חתלתול מנֻמר נחמד – "ואני עושה מהם מטעמים שונים: ביפסטֶק, צלי-עגל, צלי-כליות – כרצון איש ואיש. יתר על-כן: אני יכׂל להפוך ביפסטק לצלי-עגל, או כליות לביפסטק, או שניהם לצלי-כבש, – כל זה מעשי ידי הוא בִּן-רגע, הכל לפי דרישת השוק ולפי השתנות טעם הקהל.

– זה היה, כפי-הנראה, בחור זריז ובעל-המצאות – העיר מר פיקויק מתוך הזדעזעות קלה.

– כן היה באמת, סיר – ענה סם, בהוסיפו להריק את הסל – והפשטידות שלו היו מצֻינות וטובות-טעם עד מאד. הנה לשון; זוהי דבר טוב מאד, אם רק אינה של אשה. הנה לחם – כתלי-חזיר, רעננים ומבהיקים ממש כמו בציור. צלי צונן, בפרוסות חתוכות – גם זה לא רע. אך מה שם באותם קנקנים של אבן? אולי יודע אתה, ציד¹⁵ צעיר?

– באחד שֵׁכר, ובשני פוּנש צונן – ענה הנער בהורידו מעל כתפו זוג של בקבוקי-אבן גדולים, המקֻשרים יחד ברצועת-עור.

– בסך-הכל: סעֻדת-שחרית מספקת למדי – אמר סם בזונו את עיניו במערכה שסִדר על-פני הדשא – ועתה, ג’נטלמנים, “השתערו-נא”, כמו שאמרו האנגלים אל הצרפתים בחרזם אותם על כידוניהם.

כמובן לא היה כל צֹרך לִשנות את ההזמנה. כל בני-החבורה “השתערו” על הסעֻדה השמֵנה בכוָנה עצומה לעשות אִתה כלה. ולא הרחק מן החבורה תפסו להם מקום על הדשא: מר וֶלר, הציד הארֹך, הבחור שהביא את הסעֻדה והנער בעל מכנסי-העור; וגם הם השתדלו להשמיד בשקידה עצומה כל מה שהגיע לחלקם. עבֻתֵי אלון זקן פרשו צִלם המקרר על כל המסֻבים, ולנגד עיניהם השתרעו שדות וכרים, מֻפסקים במקומות שונים על-ידי משוכות רעננות ומֻכתרים בחורשות ויערים.

– זה יפה מאד, נחמד ונעים לאין-קץ! – קרא מר פיקויק, שעוֹר פניו המבהיקים התחיל מתקלף בשבתו לנגד השמש.

– כן הוא באמת, חבר זקן – השיב מר ורדל – הבה, נשתה כוס פונש.

– בכל לב ונפש – ענה מר פיקויק, וארשת ההנאה ונחת-הרוח, שהביעו כל רשמי פניו תכף לאחרי הגמיעה הראשונה, העידה, כי דבריו יצאו מן הלב באמת ובתמים.

טוב, טוב מאד – אמר מר פיקויק בקשקשו בשפתיו מתוך הנאה – אשתה-נא כוס שנית. משקה מקרר; מקרר מאד. הבה, רבותי – הוסיף מבלי סלק ידו מן הבקבוק – הבה, נשתה לחיי ידידינו שבדינגלי-דיל.

ברכת-הכוס הזאת נתקבלה במחיאות-כפים שואנות.

– אגיד לכם את אשר אעשה, כדי להחזיר לי את זריזות היריה שאבדה לי – אמר מר וינקל בכרתו לו לחם וכתלי-חזיר בסכין של כיס – אתלה פוחלץ של קורא על ראשו של מוֹט ואתחיל לירות בו, בתחלה במרחק מועט, ולאט לאט במרחק יותר ויותר גדול. מֻבטחני, שעל-ידי כך אתרגל יפה ביריה.

– ידעתי ג’נטלמן אחד, סיר – אמר מר וֶלר – שעשה כדבר הזה והתחיל לירות ברִחוק שתי אמות. אבל נסיון שני לא עשה עוד, כי ביריה הראשונה הבריח את העוף למרחקי-מרחקים, שאיש לא ראה עוד אף נוצה אחת ממנו.

– סם! – השמיע מר פיקויק.

– סיר? – השיב מר וֶלר.

– הואילה-נא לצפון בלבך את ספורי-המעשיות שלך, עד אשר ידָרשו ממך.

– כן אעשה, סיר.

אך כאן קרץ סם באֹפן מהֻדר כל-כך בעינו האחת, שלא נתעלמה מאחרי קִתון השֵׁכר, שהגיש לשפתיו באותו רגע, עד ששני הנערים התפתלו מצחוק, כאִלו אחזתם עוית, ואפילו הציָד הארֹך הואיל לחַיך קצת.

הפונש הקר הזה הוא לעילא ולעילא! – דִבר מר פיקויק בהביטו בעיון עמֹק אל בקבוק-האבן – וחֹם היום גדול מאד – ומה, טופמן? הלא תשתה עמי כוס פונש?

– בתענוג גדול – השיב מר טופמן.

ואחרי כוס זו שתה מר פיקויק עוד אחת. רק כדי להוָכח, אם אין קלִפת תפוחי-זהב בפונש, כי קלִפה זו היתה תמיד קשה לו. ואחרי אשר נוכח, כי אין כאן שום קלִפָה, שתה מר פיקויק עוד כוס אחת לחיי מר סנוֹדגרס, שחסר בחברתם. ואחרי-כן ראה לו חובה מתוך מדת-ישרו, לשאת ברכה על הכוס לחייו ולכבודו של המוזג הפֶלאי של המשקה המצֻין הזה.

השתיה התכופה הזאת פעלה פעולה כבירה על מר פיקויק: פניו נהרו מתוך עליצות זוֹרחת, גִחוך שאינו פוסק סלסל את שפתיו, ועיניו קרצו בלי-הרף מטוב-לב. תחת השפעת המשקה הקר, שהתגברה עוד יותר על-ידי חֹם היום הלוהט, התחיל מר פיקויק מתאמץ להעלות בזכרונו זמר אחד, ששמע בילדותו; ובראותו כי הנסיון אינו עולה יפה כלל, בקש להעיר ולעורר את כח-זכרונו בעזרת מספר מסֻים של כוסות-פונש חדשות; אבל תחבולה זו עשתה ממש ההֵפך ממה שחפץ: כי עתה לא רק שלא יכול להעלות בזכרונו את דברי הזמר, אלא שלא יכול עוד להוציא, בכלל, שום מלה מפיו. ולאחרונה, כאשר נסה לעמוד על רגליו ולנאום נאום, נפל אחורנית לתוך עגלתו, ובִן-רגע נשתקע בתרדמה עזה.

בינתַים החזירו את שרידי הסעֻדה אל הסל, ובני-החבורה אמרו לשׂים לדרך פעמיהם הלאה, והנה בדקו ומצאו שאי-אפשר בשום אֹפֶן להעיר את מר פיקויק מתרדמת שכרותו. התחילו מתוכחים, אם יסיע עתה סם את אדונו בעגלתו הביתה, או כי ישאר אתו כאן כמוֹת שהוא וִיחכה עד אשר יגמרו את צידם, ואז ישובו כֻּלם יחד הביתה. נתקבלה הדעה השנית, ויען כי הציד לא היה יכל להִמשך עוד יותר משעה אחת, ומתוך שמר וֶלר הפציר בם מאד להרשותו ללכת אתם, לכן החליטו לעזוב את מר פיקויק הנרדם בעגלתו, עד אשר ישובו מצידם ויקחוהו עמהם. ובכן הלכו כֻּלם לדרכם; ומר פיקויק נשאר נוחר בהנאה עצומה בצל האלון.

אין כל ספק, כי מר פיקויק היה מוסיף לנחור בצל עד שוב חבריו, ואם לא היו שבים למועד האמור, אזי – גם עד אשר כסה החשך את כל הככר, אך בתנאי, שלא יקום לו כל שטן ומפריע. אבל התנאי העִקרי הזה לא נתקיֵם: קם לו שטן, שלא נתנהו לנחור במנוחה.

הקפיטן בּוֹלדוִיג היה איש גוץ, מהיר-חמה, לבוש מעיל כחֹל עם צוארון שחור נקשה; בכל פעם כאשר הואיל לסַיֵר את נכסיו, היה לוקח אתו, מלבד מַטה של קנה הֹדי עם חִשוק נחֹשת, גם את אחד מגנניו עם סגנו, שהיו מקשיבים בהכנעה של עבדות לפִקודיו, שיצאו מפיו בזעף ובגַדלות וחשיבות הראויה לו: כי אחות אשתו של הקפיטן בולדויג נִשאה למרקיז, ולכן היה ביתו של הקפיטן “וִילה”, וקרקעותיו “אחֻזה”, והכל היה רם ונשגב ומאד נעלה.

עוד לא הספיק מר פיקויק לישון חצי-שעה, והנה הקפיטן בולדויג, בלוית שני גנניו, עבר על אותו המקום בצעדים רחבים, ככל אשר הרשה לו קֹצר-קומתו ורום מעמדו החברתי. וכאשר בא בקרבת האלון עמד לנוח, שאף רוח בנשימה ארֻכה והשקיף על הככר במבט מיֻחד, כאִלו חשב בלבו, שהנוף צריך להיות מאֻשר מאד על-ידי שימת-עינו זו; ואחרי-כן הקיש במטהו על הקרקע בתקיפות וקרא אל הגנן:

– הוּנט!

– הנני, סיר – ענה הגנן.

– סֹלוּ את הככר הזה למחר בבקר – השמעת, הונט?

– שומע אני, סיר.

– והשתדל, שהמקום הזה יהיה תמיד נקי כהוגן – השמעת?

– שומע אני, סיר.

– והזכֵר לי, להזמין מודעה גדולה על דף-עץ, להזהיר את הבריות, שלא יכנסו בגבולי, ולאַיֵם עליהם במוקשים ובתותחים נסתרים ובכל יתר הדברים, המועילים להרחיק את ההמון הגדול מאדמתי. שומע אתה? שומע אתה, הונט?

– לא אשכח, סיר.

– סלח-נא, סיר – אמר הגנן השני בגשתו עם מגבעתו בידו,

– מה-לך, וִילקִינס? מה קרך? – שאל הקפיטן בולדויג.

– סלח-נא, סיר, אך כמדֻמני, שהיום היו כאן אנשים זרים.

– האמנם? – קרא¹⁶ הקפיטן בהביטו מסביב בעינים מזָרות אימה.

– כן, סיר, וכמדֻמני, שהם ערכו כאן סעֻדה.

– ארורים הם וחֻצפתם! – שאג הקפיטן בולדויג, כשהרגיש בפֵרורים שהיו פזורים על-פני הדשא – הם העֵזו באמת למלא את בטנם על אדמתי! מי יתן ונפלו ארחי-פרחי הללו לידי! – הוסיף הקפיטן בנופפו את מטהו בזעם.

– סלח-נא, סיר – אמר וילקינס – אבל…

– אבל מה? – שאג הקפיטן; ובכוננו את מבטו אל עֵבר רמיזותיו הפחדניות של וילקינס, פגשו עיניו בעגלת-היד ובמר פיקויק הנרדם בתוכה.

– מי אתה, נבל? – נתן הקפיטן בקולו על מר פיקויק, בהרקידו את מקלו העב על גופו הבריא – מה שמך? הגידה!

– פונש צונן – דובב מר פיקויק ונרדם שוב.

– מה? – שאל הקפיטן.

אין קול ואין עונה.

– מה אמר? איך קרא את שמו? – שאל הקפיטן את בני-לויתו.

– כמדֻמני, פונש – ענה וילקינס.

– איזו העזה! איזו חֻצפה ארורה! – שאג הקפיטן בזעם-אפו – הלא הוא רק עושה את עצמו כאלו הוא ישן. שִׁכור הוא, מן הסובאים ההמוניים. גלגל אותו מכאן, וילקינס; הסירהו מעל פני, כרגע.

– לאן אובילהו, סיר? – שאל וילקינס נפחד.

– הובילהו אל השד! – ענה הקפיטן.

– טוב מאד, סיר – אמר וילקינס.

– עמוד! – קרא הקפיטן.

וילקינס עמד תחתיו.

– הכניסהו לדיר – אמר הקפיטן – ונראה-נא, אם יוסיף לקרא את שמו “פונש”, לכשיתפכח. אני לא אתן להתל בי. אני אורהו תרבות ודרך-ארץ. הובילהו מזה!

על-פי הפקֻדה הנמרצה הזאת הובל מר פיקויק בעגלתו אל הדיר, והקפיטן התקיף, מלא-חֵמה, הלך לדרכו.

אין לתאר את תמהונם של בני-החבורה, כששבו מצידם וראו, כי מר פיקויק חלף הלך לו, וגם את העגלה לקח אתו. זה היה מעשה משֻּׁנה, דבר-פלא, שלא נשמע כמוהו. כי איש צולע על ירכו יקום פתאם על רגליו והלך לו כאחד האדם, זהו בודאי מחזה שאינו מצוי; אבל כי אותו האיש יגלגל לפניו, לשם שעשועים, עגלה כבדה – זהו ממש מעשה-נסים. בני-החבורה התחילו מבקשים ומחפשים אחריו, אחד אחד ובצבור, בכל פִּנה וקרן-זוית, בין השיחים ובכל המעמקים; קראו, הריעו, שרקו, צהלו – אך כל עמלם היה לשוא: מר פיקויק נעלם ואיננו. ואחרי אשר בלו שעות אחדות בחפושי-חנם, באו לידי ההכרה המרה, שעליהם לשוב הביתה בלעדיו.

ובינתַּים נתגלגל מר פיקויק אל הדיר והֻכנס אליו בשׁלום, כשהוא נרדם בתוך עגלתו, בין בני-הצאן השונים הרובצים שם, לגֹדל עליצותם והנאתם ושעשועיהם של כל הילדים ובני-הנעורים שבכפר, וגם של שלשת רבעי הגדולים, אשר כֻּלם נסבו על העגלה וחכו ליקיצתו של הישן בתוכה. כבר היה גדול תענוגם למראה העגלה, המתגלגלת ובאה עם האיש הנרדם, אך שִׁבעתים התענגו וצהלו, כאשר התעודד וישב בעגלתו, לאחרי שקרא פעמים אחדות בקול נמוך בשם “סם”, והתחיל מביט בתמהון ובעינים מרחבות אל הפנים החדשות הסובבים אותו.

מובן מאליו, כי יקיצתו עוררה תרועת-גיל כללית; וכאשר שאל מבלי משים “מה זאת?” התגברו התרועות ומצהלות-הצחוק עוד יותר.

– הנה משחק-שעשועים! – הריע ההמון.

– איה אפוא אני? – קרא מר פיקויק.

– בדיר הצאן! – ענהו ההמון.

– איזה הדרך באתי הנה? מה עשיתי? מאין הובאתי?

– בולדויג! הקפיטן בולדויג! – היתה התשובה האחת על שאלותיו.

– הוציאו אותי מכאן! – זעק מר פיקויק – איה משרתי? אַיָם חברי?

– כֻּלנו חבריך וידידיך. הורא! – שאגו לו מכל העברים, ולאות על אמתת דבריהם עף לתוך עגלתו בתחלה סלק, ואחריו תפוח-אדמה, ואחריו ביצה, ועוד כמה סִמני חבה קטנים כאלה, אבל מספיקים להעיד על טוב-לבו של ההמון הנחמד.

קשה להגד, עד-כמה היתה נמשכת סצֵינה זו וכמה יסורים היו באים עוד על מר פיקויק, אלמלא עמדה פתאם ליד הדיר מרכבה מגֻלה, שעברה על אותו מקום. מן המרכבה קפצו ורדל הזקן וסם וֶלר, ובמהירות מפליאה פּלס לו הראשון נתיב בתוך ההמון אל מר פיקויק והושיבהו במרכבה, בעוד שהשני גמר בהצלחה את התאבקותו עם שומר-הכפר.

– מהרו לקרא לשופט-הכפר! – קראו תריסר קולות בבת-אחת.

– רוצו, מהרו – ענה סם בעלותו על דוכן המרכבה – ואִמרו לו שלום בשמי – בשמו של מר וֶלר – והגידו לו, כי חבטתי יפה יפה את השוטר שלו, ואם ימַנה אחר במקומו, אבוא מחר ואחבוט גם אותו כל-צרכי. נהג ולֵך, חבר זקן!

– תכף לכשאבוא לונדונה אגיש קובלנה על אותו קפיטן בולדויג על תפיסת-חנם – אמר מר פיקויק, כאשר אך יצאה המרכבה בשלום מן הכפר.

– כמדֻמני, שגם אנחנו חיבים, כי נכנסנו בגבול קרקעותיו – העיר מר ורדל.

– אחת היא לי! – אמר מר פיקויק – אני אתבעהו לדין.

– לא, לא תעשה כזאת – אמר מר ורדל.

– אעשה ואעשה, נשבעתי ב –

אך כאן הרגיש בארשת-הבדיחות שבפני ורדל, ולכן לא כלה את שבועתו, אלא שאל:

– ומדוע לא?

– מפני – ענה מר ורדל, שלא יכל עוד להתאפק מצחוק – מפני שהוא יוכל לטעון, ולהעמיד אותנו בעצמנו להעיד על כך, שאחדים מבני-החבורה שתו פונש צונן יותר מדי.

למרות כעסו הֻכרח גם מר פיקויק לגחך קצת, והגִחוך נהפך לאט לאט לצחוק, והצחוק – לצהלה, והצהלה היתה מיד לחוכה כללית. וכדי לתת חזוק ובצרון למצב-הרוח העליז הזה, סרו אל הפונדק הראשון שנזדמן להם על דרכם, והזמינו כוס גרוֹג לכל אחד מבני-החבורה, עם תוספת-חריפות לכוסו של מר שמואל וֶלר.

 

פרק כ: בו יראו הקוראים, כי דודסון ופוג אנשי-מעשה היו, ולבלריהם רודפי תענוגות; גם יתאר ראָיון מניע-לב בין מר וֶלר ובין מולידו, שנתעלם מעיניו ימים רבים; גם יראו בו הקוראים איזו אנשי-רוח מצֻינים התאספו בבית המרזח “העורב והגזע”, ומה יפה ומהֻדר יהיה הפרק הבא.    🔗

באחד החדרים בדיוטה התחתונה של בית קודר ומכֹער, בקצהו האחרון של פרִימֵן-קוֹרט, קוֹרנהִיל ישבו להם ארבעת הלבלרים של האדונים דודסון ופוג, שני עורכי-דין ממלכתּיים בבית-המשפט של ספסל המלך ושל המשפטים הפשוטים בוֶסטמִינסטֶר, ומֻרשים בבית-דין העליון לפשרות. בעשותם את מלאכתם בחדר הזה, לא היתה ללבלרים הללו תקוה לקלוט בעיניהם משהו מזֹהר-הרקיע ומנֹגה קרני-השמש, יותר ממה שישנה לאיש, שעומד על קרקעיתה של באר עמֻקה כהוגן; אלא שאותו האיש יש לו לכל-הפחות אפשרות לראות את כוכבי השמים בחצי-היום ממעמקי כלאו, מה שאי-אפשר ללבלרים הכלואים הללו.

אותה הלשכה של האדונים דודסון ופוג היתה אפלה, טחובה, ספוגה ריח-רקבון, עם חֵיץ-עץ גבוה באמצעיתה, כדי להסתיר את הלבלרים מעיני המערופיה. חלק הלשכה שהֻקצה למערופיה הכיל את הכלים והחפצים הללו: זוג של כסאות-עץ ישנים, שעון-קיר מר צורח, “לוח” של קיר, כלי-קבול למחסיות ושמשיות, שורה של יתדות לתלִיַת מגבעות, מַדָפים אחדים שעליהם נחו צרורות-ניָרות מזֻהמים, תֵבות-עץ ישנות עם כתָבוֹת עליהן, ודיותות-אבן פגומות משעורי-קומה שונים. דלת-זכוכית נשקפה מן החדר הזה אל המסדרון הפתוח אל החצר, ומאחרי הדלת הזאת עמד מר פיקויק עם משרתו הנאמן בבֹקר של יום השלישי לאחרי המאורעות המסֻפּרים בפרק הקודם.

– פתחו את הדלת והכנסו! כלום אינכם יכֹלים? – קרא קול רם מאחרי החיץ, בתשובה על תפיפתו הצנועה של מר פיקויק על הזכוכית.

מר פיקויק וסם נכנסו החדרה.

– מר דודסון ומר פוֹג בביתם הם עתה, סיר? – שאל מר פיקויק בקול רך ונוח, בגשתו אל החיץ עם מגבעתו בידו.

– מר דודסון אינו בביתו, ומר פוג עסוק מאד – ענה הקול. ותוך-כדי-דבור שרבב בעל-הקול את ראשו, שקולמוס תחוב לו מאחרי אזנו, ממעל לחיץ, והציץ אל מר פיקויק.

זה היה ראש מנֻול למדי, עם שערות אדֻמות, שחריץ לבן עובר באמצעיתן בדיוק, והן מדֻבקות לשני צדדיו עלידי איזו שמנוניות, ומהן ירדו תלתלים קטנים על מצחו כמסגרת לפנים חִורים ושקועים, עם זוג עינים קטנות; ומתחת לראש זה הזדקף צוארון-חלוק מזֻהם עם ענק שחור בלה.

– מר דודסון אינו בביתו, ומר פוג עסוק עתה מאד – שָׁנה בעל הראש הזה.

– ומתי ישׁוב מר דודסון, סיר? – שאל מר פיקויק.

– איני יכֹל לדעת.

– ומר פוג יהיה עסוק עוד זמן רב, סיר?

– איני יודע.

כאן התחיל הצעיר מתקן את קולמוסו במתינות גדולה, בעוד שלבלר אחר, שהיה עוסק בבחישת אבקת-זידליץ בכוס מים, מתחת לגגו של שלחן-הכתיבה, גִחך בצחוק של הסכמה.

– אם כן אשב ואמתין – אמר מר פיקויק.

על זה לא בא שום מענה; ועל-כן ישב מר פיקויק על כסא בלי הזמנה, והתחיל מקשיב לטִיקטַק הקולני של השעון הישן וּלשיחות-הלחש של הלבלרים.

– זה היה מעשה יפה, הלא? – אמר האחד, לבוש בגד נכתם בדיו עם כפתורי-נחשת, בגמר ספורו על-אודות מאורעותיו בלילה שעבר.

– הפלא ופלא – הסכים בוחש האבקה.

– תַּם קוֹמִינס היה ראש-המדברים – הוסיף המספר – וכאשר באתי לסוֹמֶרס-טון היה כבר חצי השעה החמישית, ואני הייתי “מלא” וגדוש, עד שנבצרה ממני להכניס את המפתח בחוֹר המנעול, והֻכרחתי לדפוק ולהעיר את הזקנה. תאב אני לדעת, מה היה פוֹג הזקן אומר על זה, אִלו נודע לו הדבר. כמדֻמני, שהיה נותן לי פטורים תכף-ומיד – מה?

על ההנחה הזאת צהלו כל הלבלרים במקהלה, ובעל הבגד הנכתם הוסיף:

– תעלול יפה עולל פֹה פוג היום בבקר, כאשר עסק דְזֶ’ק למעלה בסִדור הנְיָרות ואתם שניכם נשלחתם לקנות ניָר חותמי. פוג ישב כאן ופתח את המכתבים, והנה בא אותו בן-אדם מקֶמבֶּרוֶל, שהגשנו קובלנה עליו – הלא ידעתם – מה שמו אפוא?

– רֶמסי – ענה הלבלר, שדִבר קֹדם לכן עם מר פיקויק.

– כן, כן, רמסי – מערופיה יקרת-ערך – חזותו מעידה עליו, שקבצן הוא. ופוג הזקן לוטש אליו עינים מטילות אימה – הלא ידעתם – ושואל אותו בזעף: “מה חפצך, סיר? באת לסלק?” – “כדברך, סיר”, עונה אותה בריה עלובה “החוב עולה לשתי ליטראות ועשרה שילינגים, והוצאות-המשפט נקצבו לסך שלש ליטראות וחמשה שילינגים; הרי לך כל הסכום, סיר”, כך הוא אומר בהוציאו מכיסו את הכסף לוט בפסת-נְיָר מזֻהמה, שהושיט לפוג, בהאנחו בכבדות כמפוח הגון. והזקן דנן לוקח את הצרור, מסתכל תחלה בכסף ואחרי-כן באותו האיש, ולבסוף הוא משתעל על-פי דרכו, שאני מבין מיד שהוא חורש מזמה. – “כפי הנראה”, הוא אומר “אינך יודע, כי אל פסק-הדין מקֻשרת גם אגרת-שום, מה שמעלה את ההוצאות לסכום יותר גדול”. – “מה אתה סח, סיר?” אומר רֶמסי בהרתעו לאחוריו “הלא מועד השִׁלום עבר רק אמש, ומתי היה אפוא אפשר לרדת לנכסי?” – ”זה אינו כלום", אומר פוג “הלבלר שלי הלך זה עתה עם האדרכתא לבית-המשפט”. והוא פּונה אלי ואומר: “כלום לא נסע מר דזֶ’קסון לבית-המשפט לקשור אגרת-שום אל פסק-הדין, בדבר בוֹלמֶן ורמסי”? “האין זאת, מר ויקס?” כמובן אמרתי “הן”, ואז השתעל פוג שוב ונעץ עיניו ברמסי.

– “אהה, אלהים!” מיַבב רמסי “הן כמעט יצאתי מדעתי עד שאספתי את הסכום הזה, וסוף-סוף היה כל עמלי ללא-הועיל!” – “מדוע ללא-הועיל?” עונה פוג בקרירות “מוטב שתלך לאסוף עוד סכום מועט, ותביא את כל הכסף הֵנה בעתו”. – “אין לי עוד, אין לי עוד שום מראה-מקום לכסף, חי אלהים!” קורא רמסי בהכותו באגרופו על השלחן. – “אל-נא תאַיֵם עלי, סיר!” אומר פוג בהעמידו פנים נזעמים כמתקצף – “אינני מאַיֵם עליך כלל, סיר” אומר רמסי. – “לא, כי אתה מאַיֵם!” צועק הזקן דנן “צא מזה, סיר; צא מן הלשכה הזאת, סיר, ואל תשוב עד אם למדת להתנהג כהוגן, סיר”. רמסי נסה להצטדק ולהתנצל, אך פוג לא נתנהו לדַבר; ובכן החזיר את המעות לכיסו ויֵצא בפחי-נפש. ואך נסגרה הדלת אחריו, פנה פוג אלי בצחוק נעים, ובהוציאו את אגרת-השום מכיסו אמר: “הרי לך, ויקס, נְיָר זה, ואתה מהר וסע בעגלה אל בית-המשפט, כדי לאַשר את האדרכתא. אנחנו בוא נבוא על שכרנו, כי זהו אדם הגון, עובד זריז, ומשתכר חמשה ועשרים שילינגים לשבוע, ובני-ביתו מרֻבים, ואם גם יגיש עלינו ערעור – מה שיֻכרח לעשות סוף-כל-סוף – מֻבטחני, שבעליו ישתדלו, שהכל ישֻׁלם בשלֵמות. ובכן, נפשיט מעליו ככל אשר נוכל, מר ויקס; ובזה נעשה פעולת-חסד נוצרית אמתית, מר ויקס, כי זה יהיה לקח טוב לבעל משפחה מרֻבה והכנסה מועטת כמוהו, שלא ישתקע שוב בחובות. האין זאת, מר ויקס”? – והוא חיֵך בנחת-רוח מרֻבה כל-כך בלכתו למעשהו, עד שפשוט תענוג היה להביט אליו. זהו איש-מעשה חרוץ, אמן גדול במקצוע שלו!" – סִיֵם ויקס בהתפעלות עצומה.

שׁלשת הלבלרים הסכימו גם הם לדברי-שבח הללו, וכֻלם היו שבעי-עֹנג מאד מכל הספור.

– בריות נאות הם הללו כאן, סיר – לחש סם באזני אדונו – מרגישים הם יפה טעמם של מעללי התרמית הנעשים כאן.

מר פיקויק נענע בראשו לאות הסכמה והתחיל משתעל, כדי להפנות אליו שימת-לבם של הצעירים המספרים מאחורי הפרגוד. הללו, לאחרי שנתרחבה ונתבדחה דעתם עליהם מתוך שיחה פרטית קצרה, הואילו לשים לב במקצת לזָר היושב וממתין.

– אולי פנוי עתה פוֹג מעסקיו? – אמר ויקס.

– אלך לראות – ענה דזֶ’קסון, ברדתו בעצלתים מעל כסא-עורו הרם – בשם מי אקרא לפני מר פוֹג?

– פיקויק – ענה הגבור המפֹאר של ספרי-הזכרונות הללו.

מר דזֶ’קסון עלה במדרגות למעלה, ומיד שב והודיע, כי מר פוג יקבל את מר פיקויק בעוד חמשה רגעים. ואחרי אשר עשה שליחותו התעלם שוב מאחורי הפרגוד ויֵשב שם אל שלחנו.

– איך קרא את שמו? – שאל ויקס בלחישה.

– פיקויק – השיב דזֶ’קסון – זהו הנתבע בדבר האלמנה ברדל.

וכאן נשמע מאחורי החיץ שאון קל של מלילה ברגלים, מֻבלע בתוך צחוק כבוש.

– עכשו הם מפצלים אותך, סיר – אמר סם בלחישה.

– הם מפצלים אותי סם? – שאלהו מר פיקויק – מה זאת אומרת? מה פשר דבריך?

במקום תשובה רמז סם באגֻדלו על כתפו כלפי מעלה, וכאשר נשא מר פיקויק את עיניו, ראה את העובדה המעניֶנת, כי כל ארבעת הלבלרים שִׁרבבו ראשם מעל לחיץ, ובפנים מביעים הנאה עצומה עִיְנו יפה-יפה בפרצופו ובתארו ובתבניתו של החשוד לשַׂחק בלבות נשים ולהשבית מנוחת נפשן. ואך הרים את עיניו אליהם, נעלמה כרגע שורת הראשים. ומיד נשמעה שוב חריקת ארבעת קולמוסים, השורטים בחפזון נמרץ על הנְיָרות שלפניהם.

צלצול פתאֹמי של הפעמון התלוי בלשכה קרא את מר דזֶ’קסון אל לשכתו הפרטית של מר פוג. ובעוד רגע שב הלבלר ויודיע, כי האדון נכון לקבל את מר פיקויק, אם יואיל זה לעלות אליו.

ובכן עלה מר פיקויק למעלה, ואת סם עזב למטה. על לוח-נחשת שעל-גבי הדלת בדיוטה הראשונה, היה חרות באותיות מאירות-עינים: “מר פוג”, ועל דלת זו דפק דזֶ’קסון, ואחרי שקבל מבפנים תשובה חיובית, הכניס את מר פיקויק אל מר פוג.

– הכבר שב מר דודסון? – שאל הלה.

– זה עתה בא, סיר – ענה דזֶ’קסון.

– אם כן, בקש אותו לבוא הֵנה.

– כן אעשה, סיר – ענה דזֶ’קסון, ויֵצא.

– שב-נא, סיר – פנה פוג אל מר פיקויק – אולי תואיל לעַיֵן בינתַּיִם בעתון הזה, סיר? שֻׁתפי יבוא כרגע ואז נשיח באותו ענין, סיר.

מר פיקויק ישב על כסא ולקח את העתון בידו, אך תחת לקרא בו סקר בעיניו, ממעל לו, את איש המעשה היושב ממולו. זה היה איש, שהגיע כבר לשנות זקנה, ויגיטריאני, ארֹך ושחוף, לבוש בגד שחור, מכנסים כהי-צבע ונעלים קטנות שחורות; מין בריה, שנראה כאִלו היא חלק מסֻים משֻׁלחן-הכתיבה, שהיא יושבת לפניו, וכאלו אינה עולה עליו בשכל ובהרגשה.

כעבור חמשה רגעי-דומיה הופיע מר דודסון, אדם שמֵן, כבד, עם פנים רצינים מזרי-אימה וקול צעקני. ומיד נגשו לעצם הענין.

– זהו מר פיקויק – הציגוֹ מר פוג לפני שֻׁתפו.

– אַה, אתה הוא הנתבע בדבר משפטה של האלמנה ברדל, סיר? – אמר דודסון.

– כן, אני הוא, סיר – ענה מר פיקויק.

– ובכן, סיר, מה יש לך להציע לנו? – שאל מר דודסון.

– כן, מה יש לך להציע לנו, מר פיקויק – חזר אחריו פוג, בתקעו את ידיו בכיסי מכנסיו ובהפשילו את ראשו ורֻבו על גבו של הכסא.

– הס, פוג – השתיקוֹ שֻׁתפו – אני רוצה לשמוע, מה שיש לו למר פיקויק להגיד לנו.

– רבותי – פתח מר פיקויק בהביטו בטוב-לב אל שני השֻׁתפים – באתי לכאן להביע לכם את התמהון וההשתוממות, שעורר בי מכתבכם, וגם לשאלכם, על-מה אתם תובעים אותי לדין.

– על-מה? – קפץ וקרא מר פוג.

– מר פוג – השתיקוֹ שֻׁתפו – אני רוצה לדבר.

– אם כן, סלח לי, מר דודסון – נענה לו פוג.

– בנוגע למִדת אשמתך – פתח מר דודסון בהרימו קולו מתוך התגעשות מוסרית – זהו דבר המסור ללב, ועליך לעשות בעצמך את חשבון-הנפש שלך. אנו, סיר, אין לנו אלא אותן העובדות והטענות, שערכה לפנינו הקלִיֶנטה שלנו. אותן העובדות, סיר, יכולות להיות דברי-אמת או דברי-שקר, אפשרִיוֹת או אי-אפשריות; אך, אם הן אמתיות ואפשריות, אזי אני מחֻיב להגיד לך, סיר, כי יסודות תביעותינו חזקים ומֻצקים, אשר לא ימוטו. אפשר, סיר, שאתה איש אמלל, ואפשר שהנך ערום ואיש-מזמות; אבל אִלו הֻזמנתי להשתתף במשפט זה בתור אחד המֻשבעים, אזי אני מחֻיב להגיד לך, סיר, כי לא הייתי מפקפק אף רגע אחד לחווֹת דעתי על מנהגך, ורק דעה אחת היתה יכֹלה להיות לי בנִדון זה.

כאן הפסיק מר דודסון את נאומו, כאדם שרגשי-צניעותו נעלבו עד היסוד, והציץ אל מר פוג. והלה העמיק עוד לתקוע את ידיו בכיסי-מכנסיו, ובנענעו את ראשו בבינה יתרה ובהסכמה מָחלטת, אמר:

– בלי שום ספק.

– אם כן, סיר – אמר מר פיקויק ופניו הפיקו צער גדול – הרשני-נא להבטיחך, כי אני באמת איש אֻמלל מאד, בנוגע לנִדון זה.

– אני רוצה להאמין, כי כן אתה באמת, סיר – השיב דודסון – ואפשר מאד, כי כן אתה. ואם באמת נקי אתה ואין בך שמץ מן האשמה שטפלו עליך, אזי הנך אֻמלל עוד יותר ממה שאפשר היה לשער. מה היא דעתך אתה, מר פוג?

– ממש כדעתך שלך – ענה פוג בבת-צחוק של ספקנות.

– פתיחת הקובלנה נעשתה כדת וכסדר – הוסיף דודסון – איה פנקס הרשימות, מר פוג?

– הנֵהו – ענה פוג בהניחו על השלחן ספר כרסני מכֹרך בקלף.

– והנה הרשימה – המשיך דודסון את דבריו – הנה היא בפנקסנו: נדונה מרתא ברדל, אלמנה, נגד שמואל פיקויק. תביעת-נזק: אלף וחמש מאות ליטרה סטֶרלינג. העומדים מצד התובעת: דודסון ופוג. כ"ח אבגוסט 1830. ובכן, הכל שריר וקַיָם, סיר.

דודסון השתעל והציץ אל שֻׁתפו, שהסכים גם הוא ואמר: “שריר וקיָם!” ואז הביטו שניהם אל מר פיקויק.

– מדבריכם רואה אני – אמר מר פיקויק – כי אתם חושבים באמת ובתמים לתבוע אותי לדין?

– אתה רואה זאת, סיר? אם כן, היטבת לראות – ענה דודסון, ובפניו נראתה מעין בת-צחוק, במדה שהיא אפשרית אצל אדם חשוב ורציני כזה.

– ותביעת-הנזק נקצבה באמת ובתמים לסך אלף וחמש מאות ליטרה? – הוסיף מר פיקויק.

– ואני מבטיחך, סיר – אמר דודסון – כי לוא שמעה מרת ברדל לעצתנו, אזי היה הסכום גדול פי-שלשה מזה.

– ואולם, כמדֻמני, שמרת ברדל אמרה בפֵרוש, כי מן הסכום הזה לא תפחית אף פרוטה אחת – העיר מר פוג בהביטו בכוָנה עצומה אל מר דודסון.

– כמובן – ענה דודסון בחֻמרה יתרה. כי רק זה עתה היתה פתיחת הקובלנה, ולא יאה להם להכָּנס תכף במשא-ומתן על-אודות פשרה, גם אם היה מר פיקויק מביע רצונו להתפשר.

– ומכיון שאין אתה מציע לנו שום תנאים, סיר – אמר דודסון בהחזיקו ביד-ימינו באיזה קלף ובהושיטו בשמאלו, בתנועת-חן, למר פיקויק את כתב-ההעתק שלה – הריני מוסר לך את העתק כתב-הקובלנה, והמקור שמור אתי כאן.

– טוב מאד, רבותי, טוב מאד – אמר מר פיקויק בקומו מתוך כעס – על כל זה ידבר אִתכם הפרקליט המֻרשה שלי.

– על זה נשמח מאד – אמר מר פוג בשפשפו את ידיו.

– מאד! – קִיֵם מר דודסון בפתחו את הדלת.

– ובטרם אלך מכם, רבותי – אמר מר פיקויק הנכעס בהפכו פניו אליהם מתוך המסדרון – הרשוני-נא להגֶדכם, כי מכל העלילות המנֻולות והנתעבות – –

– עמוד, סיר, עמוד! – הפסיקו דודסון בנמוס מדֻקדק – מר דזֶ’קסון! מר ויקס!

– סיר? – קראו בבת-אחת שני הלבלרים, שהופיעו כרגע בתחתית המדרגה.

– אני רוצה, שתשמעו את דברי הג’נטלמן הזה – אמר דודסון – אנא, סיר, המשך-נא את דבריך. כמדֻמני, שאמרת “מעללים מנֻוָלים ונתעבים”?

– כן אמרתי – ענה מר פיקויק, שכבר נתמלא חמה על כל גדותיו – אמרתי, סיר, כי מכל העלילות המנֻוָלות והנתעבות, שאנשי-בליעל מתנכלים לעשותן, זו היא היותר נתעבה שבהן, כך היתה כונתי, ואני מביע אותה עתה בפֵרוש.

– השמעת את הדברים, מר ויקס? – קרא דודסון.

– זכור ואל-נא תשכח את הבטויים הללו, מר דזֶ’קסון! ענה גם פוג חלקו.

– אולי התאוית לכנותנו נוכלים ורמאים, סיר? – אמר דודסון – אנא, אל-נא תעצור ברוחך, אם רצונך בכך. אנא. אמר-נא. סיר.

– כן, אני אומר – ענה מר פיקויק – אתם הנכם נוכלים, רמאים.

– טוב מאד – אמר דודסון – אקוה, כי אתה יכול לשמוע הכל שם למטה, מר ויקס?

–אני שומע יפה, סיר – ענה ויקס.

– מוטב שתעלה דרגה אחת או שתים, אם אינך שומע היטב – הוסיף מר פוג – ואתה, סיר, המשיכה-נא את דבוריך. מוטב שתכַנה אותנו גנבים, סיר; או אולי יש את נפשך להתנפל עלינו בפֹעַל-כפים? אנא, אל-נא תמָנע מהוציא חפצך אל הפֹעל. אנחנו לא נעמוד בפניך ולא נתנגד אף כל-שהוא. אנא, סיר, עשה כן.

ומר פוג העמיד את עצמו קרוב כל-כך אל אגרופו הקפוץ של מר פיקויק, כאלו התכַוֵּן לגרות את יצרו; ואין כל ספק, שהג’נטלמן הזה היה נעתר לו והיה עושה את בקשתו, אלמלא קפץ ועלה סם באותו רגע על המדרגות (לאחרי ששמע את הוִכוח החריף) להשיב אחור את זרוע אדוניו.

– הבה, נלכה מזה – אמר מר וֶלר – משחק-ההתגוששות, שבחרת לך, בודאי שחוק יפה מאד כשהוא לעצמו, אבל לא כשהצד השני הוא זוג של עורכי-דין, כי אז אין השחוק מלבב ונעים, אלא מכעיס ומרגיז. נלכה מזה, סיר. ואם, כדי להרגיע את רוחך הנסערה, נחוץ לך במאד מאד ללוש את מי-שהוא, נצא-נא אל החצר ותגַבל אותי ככל אַות-נפשך. אבל למלא את תאותך כאן, בשני אלה, זה אינו כדאי, זה יעלה בדמים מרבים יתר מדי.

ובלי שום הכנות וצירימוניות יתרות, תפש סם באדונו וישאהו למטה, דרך כל החצר; ואחרי אשר הביאהו בשלום לקורנהיל, העמידהו על רגליו, והוא בעצמו עמד בהכנעה מאחריו, נכון ללכת אל כל אשר יוליכהו.

מר פיקויק הלך הלאה בנפש פזורה, עבר את המֶנשן-הויז וכונן צעדיו לצִ’פּסֵיד. סם התחיל כבר תמה על הדרך המשֻׁנה, אשר בחר לו אדוניו, והנה הפך הלה פתאם את פניו אליו ויאמר:

– סם, רצוני ללכת מיד אל מר פרקר.

– זהו בדיוק אותו המקום ואותו האיש, שהיית צריך ללכת אליו עוד אמש, סיר – העיר סם.

– גם אני כן, אדַמה, סם.

– ואני בטוח בזה.

– כן, כן, סם, ועוד מעט נלך שמה. אבל אני התגעשתי ורתחתי קֹדם לכן, ולכן רוצה אני לשתות לפי-שעה כוס יי"ש עם מים חמים. איפה נוכל למצא בכאן משקה זה, סם?

סם, אשר כל שבילי לונדון היו נהירים לו לכל פרטיהם, ענה מיד, בלי חשוב אף רגע קטן:

– בחצר השנית לצד ימין. בבית שלפני האחרון. ישֹׁב תשב אל השלחן אשר ליד התנור, כי לו אין רגל באמצעיתו, תחת אשר ליתר השלחנות יש כזאת; ורגל באמצע אינה כלל מן הכושרות וההרוָחות, המרחיבות דעתו של אדם.

מר פיקויק מלא בדיוק את הוראות משרתו, ויחד עם סם נכנס לאותו בית-המרזח אשר תאר לו, ועד-מהרה העמידו לפניו כוס גרוֹג רותח, תחת אשר לסם, שישב אתו אמנם אל אותו השלחן עצמו, אבל בקצת רִחוק, מפני הכבוד, הֻגש קנקן פוֹרטֶר.

תכונתו וכליו של האולם אשר ישבו בו היו פשוטים עד-מאד; וכפי הנראה עמד הבית תחת חסותם ופטרונותם המיֻחדת של עגלוני הדיליגַ’נס: כי ג’נטלמנים אחדים מבעלי אֻמנות נקיה זו ישבו אל שלחׂנותיהם ושתו ועשנו מתוך הרחבת-הדעת, כאדם העושה בתוך שלו. ביניהם היה זקן אדמוני אחד, בעל-בשר, שישב ממול מר פיקויק ומשך עליו עיניו ביחוד. האדם השמן הזה עשן בשקידה ובתאוה עזה, אך אחרי כל חצי-תריסר שאיפות-עשן היה מוציא את מקטרתו מפיו ומביט בעיון, תחלה אל סם ואחר אל מר פיקויק. אחרי-כן היה כובש בקנקן אשר לפניו חלק מפרצופו, ככל אשר יכל כלי-קבול זה לקלוט, והתחיל שוב מציץ בסם ובאדוניו. לבסוף הניח האיש השמן את רגליו על הכסא אשר לפניו ונשען בגבו אל הקיר והתחיל מעלה עשן ממקטרתו בלי-הפסק ומשקיף בעד הענן על שני האורחים, כאִלו גמר בלבו לבדוק אותם יפה יפה עד מקום שעינו מגעת.

בראשונה לא הרגיש סם כלל במנהגיו המשֻנים של האדם השמן, אך מעט-מעט, כאשר ראה, כי מר פיקויק נושא עיניו מעת לעת אל אותו האיש, התחיל גם הוא מביט עליו בעיון, בהאהילו בכפו על עיניו, כאִלו מכיר הוא, לכאורה, באדם זה, אלא שהוא מתאמץ לזכור נשכחות ולהוָכח, אם אין כאן טעות-ראיה. ואמנם עד-מהרה עברו ובטלו כל ספקותיו: כי האדם השמן, לאחרי שהעלה ענן כבד ממקטרתו, הוציא מבעד למטפחות העבות, אשר עטו את צוארו וחזהו, קול צרוד וגס כקול אוב, שהשמיע בנחת את המלים הללו:

– ומה, סמי?

– מי הוא זה, סם? – שאל מר פיקויק.

– מעולם לא האמנתי כזאת, סיר – ענה סם בעינים תמהות – הלא זה הזקן!

– הזקן? – אמר מר פיקויק – איזה זקן?

– אבי, סיר – ענה סם – מה שלומך, ישישי?

ואחרי השתפכות זו של אהבת-בן חמה ורכה, פִנה סם מקום על הכסא הסמוך לו לאדם השמן, שהקריב לבוא עם המקטרת בפיו והקִתון בידו, לתת שלום לבנו.

– ומה, סמי? – אמר האב – הן לא ראיתי פניך זה שתי שנים ויותר.

– בודאי לא פחות מזה, כפרי זקן – השיב הבן – ומה שלום אמי חורגתי?

– שמע-נא מה שאֹמר לך, סמי – אמר מר וֶלר הזקן בחגיגיות מיֻחדת – מעולם לא נראתה אשה אלמנה יפה מזו, שנשאתי בזווג שני. בריה נעימה ומתוקה היתה, סמי. וכל מה שאוכל לאמר עליה עתה, הוא, כי מכיון שהיתה אלמנה נעימה ונחמדה כל-כך, יש להצטער הרבה על שלא נשארה באלמנותה כל הימים. בתור אשת-איש לא תצלח כלל, סמי.

– האמנם? – שאל מר וֶלר הצעיר.

מר וֶלר הזקן הניע בראשו וענה באנחה כבדה:

– הזווג השני שלי היה מיֻתר, סמי; מיֻתר לגמרי. כפי הנראה. יהי-נא אביך לך למשל, נערי, והזָהר כל ימיך מן האלמנות, ביחוד ממי שהיתה פונדקית, סמי.

ולאחרי שהשיא עצה טובה זו, עצת אב חכם ומנֻסה לבנו התמים בחמימות יתרה, מלא מר וֶלר הזקן שוב את מקטרתו טבק מתוך קופסת-בדיל שהוציא מכיסו, הצית בה אש ברמץ שנשאר בה מן העשון הישן, והתחיל מעלה עשן בכל-פה.

– סלח-נא, סיר – אמר לאחרי הפסקה ארֻכה למדי, בפנותו אל מר פיקויק באותו ענין עצמו – אקוה, כי לא נפגעת מדברי, סיר. אקוה, כי לא נכשלת באלמנה, סיר.

– עדין לא – ענה מר פיקויק בצחוק. ובעוד הוא צוחק, באר סם ליולדו בלחישה את יחוסו לאותו ג’נטלמן.

– סלח-נא, סיר – אמר מר וֶלר הזקן, בהרימו את מגבעתו – אקוה כי לא מצאת דֹפי בסמי, סיר?

– לא כלום – ענה מר פיקויק.

– שמח אני מאד לשמוע כזאת מפיך, סיר – אמר הזקן – יגעתי ועמלתי הרבה בחנוכו, סיר. כשהיה עוד קטן מאד, נתתיו להתרוצץ ברחובות לבדו, כדי שיקדים ללמוד לדעת את החיים ופגעיהם ויתלמד להחלץ בעצמו מכל צרה שלא תבוא. זהו הדרך היותר טוב לעשות את הנער זריז וחרוץ ופקח.

– אך, כמדֻמני, שהדרך הזה מלא חתחתים וסכנות – העיר מר פיקויק בבת-צחוק.

– וגם אינו מביא כלל אל המטרה הנכספה – מִלא אחריו סם – ולמשל, עוד זה לא כבר נלכדתי בפח-יוקשים.

– אי-אפשר! – אמר אביו.

– אפשר ואפשר! זהו מעשה שהיה – השיב הבן; והוא ספר לאביו בקִצור נמרץ, איך עקב אותו איוב טרוטר בנכלי ערמתו.

מר וֶלר הזקן שמע את הספור בשימת-לב עצומה, וכאשר כלה הבן לספר שאל:

– האם לא היה אחד מאנשי-חיל הללו דק-בשר ורם-הקומה, עם שערות ארֻכות, והדברים יוצאים מפיו דהרות-דהרות?

מר פיקויק לא הבין היטב את הציור המליצי האחרון, אך מכיון שהחלק הראשון של שאלתו היה מחֻור כל-צרכו, ענה “הן”.

– והשני בעל שערות שחורות וראש גדול מאד, ולבוש בגדי-שֵׁרות כחֻלים?

– כן, כן, הוא הוא – ענה מר פיקויק וסם קול אחד בהתרגשות עצומה.

– אם כן, יודע אני איפה הם רועים, איפה הם רובצים – אמר מר וֶלר הזקן – הם יושבים להם שניהם באִיפּסוִיץ', בשלום ובשלוה.

– האמנם? – קרא מר פיקויק.

– זוהי עובדה – השיב מר וֶלר הזקן – ואני אגיד לכם מאין אני יודע זאת: לפעמים אני נוהג במרכבת-הדיליג’נס לאיפסויץ‘, במקום אחד מחברי. וגם בבקר לאחרי אותו הלילה, שאחז אותך ריומטיסמוס, נסעתי לשם במקומו, וכאשר הגעתי עד “הנער השחור” בצֶ’למספוֹרד, הכנסתי למרכבתי את שני הנוסעים הללו – שישבו והמתינו שם – והמשרת – אותו הצעיר בבגד הכחֹל – אמר לי, שהם ישהו באיפסויץ’ זמן מרֻבה.

– אני אסע לשם, לבקש את מקום מחבואם – קרא מר פיקויק – סוף-סוף אחת היא איזו עיר נבקר, איפסויץ' או אחרת. אבקשם ואמצאם.

– ההנך בטוח, ישישי, כי הם הם באמת? – שאל מר וֶלר הצעיר.

– בלי כל ספק ופקפוק, סמי – ענה אביו – ראשית, מפני שחזותם וכל חיצוניותם משֻׁנה מאד; שנית, תמהתי מאד לראות, ג’נטלמן מדבר עם משרתו, כאשר ידבר איש אל אוהבו הנאמן. אך ביחוד, מפני שבשבתם במרכבה מאחרי, סמוך לגבי, שמעתי אותם צוחקים ואומרים, כי רמו יפה את הפטריה הישנה.

– הפטריה הישנה? מי זאת? – שאל מר פיקויק.

– אני בטוח, ואין כל ספק בעיני, שהם התכונו בזה לך, סיר.

באמת, אין כל נבָלה וכל רִשעות בכנוי “פטריה ישנה”; אבל עם זה צריך להודות, כי אין בו גם כבוד גדול וחבה יתרה. ואמנם תכף כאשר התחילו לדבר באותו ענין, חזר ונֵעור בלבו של מר פיקויק זֵכר כל המעשים המגֻנים של י’ינגל, וכל אשר עולל לו מיום דעתו אותו, והזכרונות האלה עשו כבר את לבו כמרקחה, והנה עתה בא הכנוי “פטריה ישנה” להגדיל את המדורה והעלה את חמתו עד להשחית.

– ארדוף אחריו ואשיגו ואחשוף את מצפוניו! – קרא מר פיקויק בהכותו באגרופו על השלחן להדגשה יתרה,

– נכון אני לנהוג את עגלת-הדיליג’נס לאיפסויץ' מחרתים, סיר – אמר מר וֶלר הזקן – המרכבה תצא מפונדק “השור” בוַיטצ’יפל, ואם יש בדעתך לנסוע באמת ובתמים, הרי מוטב שתסע אתי.

– בודאי, זהו טוב מאד – ענה מר פיקויק – אכתוב לחברי, שיבואו אלי לאיפסויץ'. אנחנו נסע אתך. אבל אל-נא תמהר ללכת מעלינו, מר וֶלר: אולי תשתה דבר-מה?

– מה גדול חסדך, סיר! – ענה מר וֶלר הזקן בשבתו כרגע שוב על כסאו – אפשר שבאמת לא יזיק לשתות כוס יי"ש קטנה לחייך, סיר, ולהצלחת סמי.

– בודאי לא – השיב מר פיקויק – הבו הֵנה כוס יי"ש!

היי"ש הֻגש, ולאחרי שתקע מר וֶלר הזקן את כפו למר פיקויק ונענע בראשו לסם, הריק את הכוס לתוך גרונו הרחב והעמֹק בגמיעה אחת, כאִלו היתה בית-אצבע.

– הנך בן-חיל, אבא! – אמר סם – אבל איעצך להיות זהיר ומתון יותר בשתיה, ישישי, ואם לאו, יפגעך מכרך הישן, הפּוֹדגרה.

– מצאתי רפואה, סגֻלה מאד נעלה, למחלה זו, סמי – ענה הזקן בהציגו את הכוס הריקנית על השלחן.

– רפואה בדוקה ומנֻסה לפודגרה? – אמר מר פיקויק בהוציאו חיש-מהר את פנקסו מכיסו.

– פודגרה, סיר, היא מחלה שבאה מתוך חיים טובים ומעֻדנים, מתוך הרוָחה יתרה, לכן, אם תאחזך פודגרה, סיר, מהר וקח לך לאשה אלמנה בעלת קול רם כדבעי, עם נטיה מסֻימת להשתמש בו כהוגן, והמחלה תסור מעליך כרגע. זוהי סגֻלה מצֻינה, סיר. אני משתמש בה כסדר, ואני יכֹל להבטיח, שהיא מגרשת כל מחלה, שבאה מתוך עליזות יתרה וחיי-נֹעם.

ואחרי אשר גִלה את הסוד החשוב הזה, מזג לו כוס שנית והריק אותה בבת-אחת מתוך קריצה של ערמה, התאנח מעֹמק הלב, והלך לו לאטו.

– ומה דעתך אתה, סם, על דברי אביך? – שאל מר פיקויק בבת-צחוק.

– דעתי, סיר? – ענה סם – אני חושב, כי הוא קרבן של האִשות, כמו שאמר כהן-הבית של האביר המרֻוה “הזָקָן הכחֹל”, בדמעת צער, כשקבר אותו.

על המסקנה הנכונה הזאת לא היה מה להשיב, ולכן, לאחרי שסלק מר פיקויק כפי החשבון, שָׂם פעמיו שוב לגְרֵיס-אִין, מקום-משכנו של מר פרקר. כאשר הגיעו לשדרות-האילנות של אותו המקום, כבר עברה השעה השמינית, והזרם הכביר של ג’נטלמנים בנעלים מרֻפשות ומגבעות מזֻהמות לבנות ופנים זועפים, שהשתפך לתוך השדרות השונות, העיד בם בלי אֹמר ודברים, כי רֹב הלשכות כבר נסגרו.

לאחרי שטפסו ועלו במדרגות זקופות ומרֻפשות אל הדיוטה השלישית, נוכח מר פיקויק, כי כאשר חשש כן הוא: הדלת החיצונה של לשכת מר פֵּרקר היתה נעולה, והדומיה המָחלטת, שקמה אחרי דפיקותיו התכופות של סם, העידה בבֵרור, כי עוזריו ולבלריו של מר פרקר הלכו להם גם הם לנוח מעסקיהם היומיים.

– צר לי מאד – אמר מר פיקויק – לא הייתי צריך לאבד אף רגע קֹדם שראיתיו ודברתי אתו. עתה יודע אני, ששנתי תִדד מעיני כל הלילה, עד אשר אוכל להרגיע את רוחי, שמסרתי את הדבר לידי מֻמחה.

– הנה אשה זקנה עולה על המדרגות, סיר – קרא סם – אולי יודעת היא, איפה נוכל למצא את מי-שהוא.

– הו, מרתי הזקנה, איה הם אנשיו של מר פרקר?

– אנשיו של מר פרקר – ענתה הזקנה הצנומה ורעת-המראה, בעמדה לשאף רוח אחרי עלִיה קשה שכזו – אנשיו של מר פרקר הלכו להם, ואני באתי לפַנות את הלשכה.

– ההנך המשרתת של מר פרקר? – שאל מר פיקויק.

– אני הכובסת שלו – ענתה הזקנה.

– אַה – אמר מר פיקויק בפנותו למחצה אל סם – זהו מנהג משֻׁנה, סם, שהם קוראים בחדרים הנשכרים הללו למשרתות הזקנות כובסות. באמת, איני יודע טעמו של דבר.

– לפי-דעתי, זהו מפני שיש להן שנאה כבושה לכל כִבוס ורחיצה – השיב סם.

– זה אינו רחוק כלל – אמר מר פיקויק בהביטו אל הזקנה, אשר חיצוניותה היא ופנימיותה של הלשכה, שפתחה בינתַּיִם, העידו גם שתיהן על שנאתה העזה לבורית ולמים – הגידי-נא, אשה טובה, איפה אוכל למצא את מר פרקר?

– לא, איני יודעת – ענתה הזקנה בפנים זועפים – הוא עתה מחוץ לעיר.

– זה רע מאד – אמר מר פיקויק – אולי יודעת את, לכל-הפחות, איה הלבלר שלו–?

– זאת יודעת אני, אבל הוא לא יאבה שאגדכם – ענתה הכובסת.

– יש לי דבר נחוץ אליו – אמר מר פיקויק.

– כלום אי-אפשר לחשוך את הדבר למחר?

– לא, זה דבר שאין להחמיצו – ענה מר פיקויק.

– אם כן – אמרה הזקנה – מכיון שהדבר נחוץ כל-כך, אדמה, כי מֻתר לי להגיד לכם מקומו איהו. אם תלכו מיד אל “העורב והגזע” ותשאלו שם במזנון למר לוטן, יוליכוכם אליו, וזהו הלבלר של מר פרקר.

על-פי ההוראות הללו, בצֵרוף הסמנים המֻבהקים, שמסרה להם הזקנה לתוספת באור, כי אותו בית-המרזח נמצא בחצר אחת, שמזלה עמד לה להיות סמוכה גם לקלֶר-מרקֶט וגם לניוּ-אִין, – מזֻינים בידיעות הנחוצות והברורות הללו, ירדו מר פיקויק וסם בשלום מן המדרגה הרעועה והזקופה וילכו לבקש את “העורב והגזע”.

בית-המשתה החביב הזה, אשר בו בחרו מר לוטן וחבריו למקום הוללותם בלילות, היה, מה שקוראים בלשון בני-אדם פשוטים, בית-מרזח. על מעשיותו של הפונדקי העידה העובדה, שמתחת לחלון של אולם-המשתה נמצא לוּל קטן, שהִשכיר למתקן-נעלים; ועל רגשותיו הפילנטרוֹפּיות העידה העובדה השנית, שעל סף-הבית תפס לו מקום מוכר-עֻגות, שעשה את עסקיו המתוקים תחת חסותו, בלי מעצור ומפריע. בשמשות התחתונות של החלונות, המקֻשטות בוילאות כעין הכרכום, התדלדלו שתים-שלש מודעות מֻדפסות על-אודות יין-תפוחים מדֶיווֹנשַיִר ויי"ש מדַנציג, ומודעה גדולה אחת, באותיות לבנות על לוח שחור, הודיעה את הקהל הנכבד והנאור, כי במרתפיו של בית-המשתה הזה מונחות חמש מאות אלף חביות גדולות של שֵׁכר; ומבקרי הבית היו תמיד מתחבטים בשאלה הנעימה, לאיזה צד פונים המרתפים הרחבים והעמֻקים האלה בבטן האדמה. ואם נוסיף על זה, כי על השלט הישן אכול-רקבון נראו עוד עקבות ציור של מין עוף הדומה לעורב, המביט בעיון אל איזו רצוע עקֻמה מצֻירת, אשר יושבי הסביבה למדו מילדותם לחשוב לנקניק (זהו “הגזע”), אז תארנו את תבנית הבית לכל פרטיו ודקדוקיו.

כאשר נגש מר פיקויק אל שלחן-המזנון, יצאה מאחרי מחיצת-היריעות שלאחריו אשה באה בימים ותתיַצב לפניו.

– היש בזה מר לוטן, גברתי? – שאל מר פיקויק.

– כן, ישנוֹ, – סיר – ענתה הפונדקית – צַ’רלי, הולך את הג’נטלמן אל מר לוטן.

– הג’נטלמן לא יוכל להִכנס שמה עתה – ענה המלצר, נער אדמוני, כבד-התנועה – כי מר לוטן מזמר עתה פזמון מבדח, והג’נטלמן יבלבל אותו. אך עוד מעט יכַלה את זמרתו, סיר.

אך כלה הנער המַשקה, אדום-השֵׂער, לדַבר, והנה קול צלצול כוסות ותפיפת אגרופים על השלחנות בצבור בִשרו, כי תם הזמר. מר פיקויק הציע לסם לסעוד את לבו במזנון, והוא עצמו הלך אחרי הנער האדמוני אל מר לוטן.

– ג’נטלמן רוצה לדבר אתך, סיר – הכריז הנער האדמוני, כשבא עם מר פיקויק אל החדר המיֻחד.

לשֵׁמע כרוז זה הרים את ראשו עוּל-ימים, בעל פנים נפוחים, שישב בראש השלחן והביט בקצת תמהון אל עֵבר הפתח, שמשם נשמע הקול; ותמהונו לא התמעט כלל כאשר ראה, כי האיש הרוצה לדבר אתו אינו ידוע לו כל-עִקר.

– אני מבקש ממך סליחה, סיר – ומאד צר לי, כי הפרעתי את יתר הג’נטלמנים המסֻבים בכאן, אבל דבר נחוץ לי אליך, שאין להחמיצו. יהי-נא חסדך עמדי ללכת אתי לירכתי החדר לחמשה רגעים, ושם אגיד לך את דברי.

הצעיר בעל הפנים הנפוחים קם ויגרור אחריו את כסאו לפִנה אפלה של החדר, ושם שמע בקשב רב לשֶׁפך שיחו וצרת לבו של מר פיקויק.

– אַה – אמר, כאשר כלה מר פיקויק את דבריו – דוֹדסון ופוֹג אנשי-מעשה הם. זריזים וחרוצים הם מאד באֻמנותם, סיר.

מר פיקויק הודה במעשיותם וחריצותם של דודסון ופוג, ומר לוטן הוסיף ואמר:

– פרקר אינו עתה בעיר, ומסֻפקני אם ישוב לפני קץ השבוע הבא, אך אם רצונך שיהא הוא פרקליטך בדבר המשפט הזה, מסר-נא לי את העתק הקובלנה, ואני אכין הכל עד שובו.

– טוב מאד; שהרי בשביל-כך באתי אליך – ענה מר פיקויק במסרו את הכתב לידו – ואם בינתַים יארע איזה דבר נחוץ, תואיל להודיעני במכתב לאיפסויץ' “עד הדָרשוֹ”.

– כן אעשה – ענה לבלרו של מר פרקר. ובראותו, כי עינו של מר פיקויק נטויה בסקרנות אל השלחן והמסֻבים, הוסיף: – רצונך לשבת אתנו כחצי-שעה? בערב הזה הננו כאן חבורה מהֻדרת: פה הלבלר הראשי של סֶמקִין וגרִין, וכל לשכת הסופרים של סמִיתֶּרס ופרֵיס, והמשגיח של פִימקִין ותוֹמַס – מזמר פזמון נפלא – דזֶ’ק בַּמבֶּר, וכהנה וכהנה. כמדֻמני, שאתה בא מן הכפר? התואיל אפוא להשתתף בחבורתנו?

מר פיקויק לא יכל לסרב ולהזניח הזדמנות יפה כזו ללמוד לדעת את טבע הבריות. ובכן הובל אל השלחן, ואחרי שהֻצג לפני המסֻבים בכל דקדוקי הנמוס, הושיבוהו ליד הנשיא, ועל-פי הזמנתו הֻגש לו משקהו החביב עליו ביותר.

אחרי קבלת הפנים החדשות קמה דממה מָחלטת, מה שהתמיה את מר פיקויק והכזיב את תוחלתו. אך לאחרי זמן מועט פנה אליו שכנו מימין, בעל כתֹנת מנֻמרת עם כפתורי פסִפס, ובהראותו על הסיגרה שבפיו שאל:

– אקוה, כי לא רע הדבר בעיניך, סיר?

– כלל וכלל לא – ענה מר פיקויק – אדרבה, אני אוהב מאד את ריח הסיגרה, אף שאני בעצמי אינני מעשן.

– ולי נורא הרעיון להיות מן הבלתי-מעשנים – העיר ג’נטלמן אחר, שישב בקצה השלחן מול מר פיקויק – העשון זהו בשבילי מזון ומעון גם יחד.

מר פיקויק הציץ אל בעל ההערה ובא לידי הכרה, כי יש להצטער על שאין לו העשון גם כבוס ורחיצה.

ושוב קמה דממה. מר פיקויק היה כאן סוף-סוף איש זר ומציאותיו בתוכם העיקה עליהם קצת.

– מר גרוֹנדִי יבדח את החבורה בזמר – אמר הנשיא.

– לא, הוא לא יבדח – השיב מר גרונדי.

– ומדוע לא? – שאל הנשיא.

– מפני שאינו יכול – ענה מר גרונדי.

– זאת אומרת: אינו רוצה? – אמר הנשיא.

– יהי כן, אינו רוצה – השיב מר גרונדי.

סרובו המָחלט של מר גרונדי להַנות את החבורה מגרונו הִשליט שוב דומיה בחדר.

– כלום אין איש רוצה לפחת בנו רוח-חיים ולבדח את דעתנו? – קִרא הנשיא מתוך יאוש.

– ומדוע אין אתה בכבודך ובעצמך מחיה ומשמח אותנו, אדוני הנשיא? – שאל מקצה השלחן צעיר אחד, מפַזל, בעל שפם, אשר צוארון חלוקו (המזֻהם) היה פתוח ומֻפשל.

– שמעו! שמעו! – קרא הג’נטלמן המעשן, בעל תכשיטי הפסִפס.

– מפני שאיני יודע אלא זמר אחד, וכבר שַׁרתי אותו – ענה הנשיא – ומי שמזמר פזמון אחד שתי פעמים באותו ערב עצמו משלם קנס.

זו היתה תשובה שאין עליה פִרכה, ועל-כן קמה שוב דממה.

מר פיקויק, שהשתדל להמציא לבני-החבורה חֹמר לשיחה, שכֻלם יוכלו להשתתף בה, פתח ואמר:

– בערב הזה הייתי במקום אחד, שלכם הוא ידוע היטב בלי שום ספק, אבל אני לא עברתי בו זה כמה שנים, ולכן כמעט שאיני מכיר בו כלל. אני מתכוין לגריס-אִין. כמה מוזר הוא מראֵהם של ה“אִינים”¹⁷, אלה המבואות המעֻקלים עם בתיהם הישנים והמשֻׁנים בעיר גדולה כלונדון.

– חי יופיטר! – אמר הנשיא בלחישה למר פיקויק – הנה נתת ענין לענות בו, לכל-הפחות לאחד מן החבורה שלנו. אתה נתת בזה פתחון-פה לדזֶ’ק בַּמבֶּר הזקן; הוא אינו מדבר לעולם על שום דבר, אלא על-אודות ה“אינים” בלבד: הוא התגורר בהם זמן רב כל-כך, עד שכמעט נטרפה דעתו עליו.

אותו האיש, אשר עליו רמז מר לוטן, היה זקן שחוח עם כתפים מורמות, שהיה רגיל להוריד את ראשו לארץ בשעת שתיקתו, כי על-כן לא הרגיש בו מר פיקויק בתחלה. ואולם כאשר הרים הזקן את פניו המכֻרכמים והמקֻמטים ונעץ עיניו במר פיקויק במבט סוקר וחוקר, תמה זה על עצמו, איך לא שָׂם לבו עד-עתה לבעל צורה מעניֶנת כזו. בת-צחוק מרה עִותה תמיד את שפתיו; סנטרו היה נשען על ידו הארֻכה והצנומה, עם צפרנים ארֻכים מאד; ראשו היה מֻטה לצד אחד, וכשהיה מציץ בעיניו החודרות מתחת לגבותיהן השׂבות והמרִסקות, היתה במבטו האלכסוני איזו ערמומית מוזרה, פראית, שעוררה ממש גֹעל-נפש.

כך היתה צורתו של השתקן הזקן, שהתעורר פתאם והתחיל מדבר בשטף מלים, כמעין הנובע. אך מפני שהפרק הזה כבר ארֹך מאד, והזקן הזה ראוי לשימת-לב מיֻחדת, לכן יהיה יותר נאה לו ולנו לתת מקום לדבריו בפרק חדש.

 

פרק כא: בו משתקע הזקן ראשו ורֻבו בחֹמר החביב עליו, ומספר מעשה בקלִיֶנט משֻׁנה.    🔗

– אֲהַא! – קרא הזקן, שתארנו אותו בקצרה בסוף הפרק הקודם – מי דבר כאן על־אודות ה“אִינים”?

– אני הוא, סיר – ענה מר פיקויק – אני העירותי, כמה משֻׁנים הם הבנינים העתיקים הללו.

– אתה! – אמר הזקן בבוז – וכי מה יודע אתה על־אודות הימים ההם, אשר אנשים צעירים היו סוגרים עצמם בחדרים הבודדים הללו והיו קוראים בספרים, קוראים בלי הפסק, שעה אחרי שעה, ולילה אחרי לילה, עד אשר רופף מוחם תחת מאמצי עיוני הלילות, עד אשר נהרסו ונחרבו כחותיהם הרוחניים, עד אשר אור־בֹקר לא הביא להם עוד רעננות ובריאות, והם כרעו ונפלו בלי־קום מפני התמכרות אי־טבעית זו של כל כחותיהם הרעננים וכל מרץ עלומיהם לספרים בלים ויבשים? וכשאנו עוברים אל עת מאֻחרת יותר, אל זמן שונה לגמרי, כלום יודע אתה מאומה על־אודות דַיָרי אותם החדרים, שגָועו ונמקו לאט־לאט בשחפת או נקטפו כחתף בקדחת ממאירה – תולדותיהם המפֻרסמות של חיי הוללות ותענוגים ומותרות? כלום יודע אתה, כמה אֻמללים שבקשו לשוא יֹשר וצדק, יצאו בלב נשבר מלשכתו של עורך־הדין, והלכו למצוא להם מנוחה נכונה במצולות התֶּמזה או מחסה בבית־הכלא? לא בתים פשוטים הם הבנינים הללו. כל צלע־קיר באותם החדרים – אִלו חֻנן בכח־הדִבור ובכח־הזכרון – היה יכול לספר מעשים נוראים, ספורי־זועות, רומנים אמתים, עובדות על חיי המציאות, סיר. הבתים העתיקים הללו נראים לכם עתה רק משֻנים ומגֻחכים, ואולם בוחר הייתי לשמוע את ספורי המעשיות היותר איֻמים עם השמות היותר מזעזעים, מלשמוע ספור אמתי אחד של שורת־חדרים אחת בבתים הישנים הללו.

ההתרגשות העזה, שתקפה פתאם את הזקן הנוח והשתקן מטבעו והחֹמר, שהביא אותו לידי התרגשות זו, היו גם שניהם מוזרים מאד, ועל־כן לא מצא מר פיקויק מה לענות על דבריו. ואולם הזקן צִנן לאט־לאט את חֻמו, ובלבשו שוב את צורתו הראשונה, שנתעלמה בשעת נאומו הנרגש, הוסיף:

– ואולם נשקיף־נא עליהם באספקלריה אחרת, במבט יותר פכח ופחות רומנטי: כמה מצֻינים הם ה“אינים” הללו בתור מקומות של ענויים אִטיים! שוו לנגדכם את האמלל, שהוציא את כל אשר לו, רושש את עצמו ומצץ את ידידיו, כדי להתמכר לאֻמנות, שלא תספיק לו לעולם אף פת־לחם. הצִפִּיָּה – התקוה – התוחלת הנכזבה – הפחד – המחסור – הדלות – חֻרבן עתידותיו – אפשר גם אבוד־עצמו לדעת, או גם השכרות המנֻוֶלת, בבלואי־סחבות ונעלים בלות וקרועות. האם לא צדקתי במשפטי עליהם?

והזקן שפשף את ידיו והביט אל המסֻבים בארשת של נחת־רוח, כאִלו שמח על אשר הצליח לגלות קו חדש בחֹמר החביב עליו כל־כך.

מר פיקויק הציץ אליו בסקרנות מרֻבה, ושאר בני־החבורה חִיְכו להם בשתיקה.

– אתם מדברים בהתפעלות על האוניברסיטאות הגרמניות שלכם – הוסיף הזקן הגוץ – למה לנו להביא ממרחק לחמנו? יש לנו רומנטיקה סביבותינו די והותר, בלי שום צֹרך להלוך אחריה אף חצי־מיל. אלא שהבריות אינם משגיחים בה: עינים להם ולא יראו.

– באמת לא עלתה על דעתי מעולם לבקש רומנטיקה ופואֶסיה במבואות האפלים הללו – אמר מר פיקויק בשחוק.

– כמובן לא עלתה על דעתך – אמר הזקן – בודאי לא. כמו שהיה אומר אלי תמיד אחד מידידי, מדַיָרי אותם החדרים: “איזה דבר מיֻחד מוצאים אתם בחדרים הללו?” – “בנינים עתיקים משֻׁנים”, הייתי עונה אני – “כלל וכלל לא!” היה משיב הוא, – “בודדים הם מאד”, הייתי מוסיף אני. – “גם זה לא”, היה משיב. ואולם בבֹקר אחד, כאשר אמר לצאת מחדרו, אחזהו השׁבץ, והוא נפל מת, ראשו בתוך תבת־המכתבים שלו, וכך שכב שמֹנה־עשר חדשים רצופים, כי הכל חשבו, שהוא נסע מלונדון.

– ואיך מצאו אותו לבסוף? – שאל מר פיקויק.

– אחרי שלא שלם שכר־דירה שתי שנים רצופות, החליטו בבית־דין לשבור את דלת חדרו, כדי להִפרע ממנו שלא בפניו. וכן עשו: שברו את המנעול – ושלד של אבק פורח, במעיל כחֹל ומכנסים שחורים ופוזמקאות של משי, נפל בזרועותיו של השוער, אשר פתח את הדלת. מעשה משֻׁנה. הלא?

והזקן הגוץ הטה ראשו לצד אחד ושפשף את ידיו בשחוק של הנאה עצומה.

– יודע אני עוד מאורע מעין זה – אמר הזקן לאחרי שנשתתקו מצהלות צחוקו – זה היה בקלִיפוֹרדס־אִין. אחד מבני “עליה”, אדם שסורו רע, נסגר בתא־משכבו, ובלע מנה יפה של זַרניך. המפקח על הבית ראה, כי דלת העליה פתוחה ואין איש, וחשב, כי הדַיָר ברח לו, ולכן הדביק על הדלת מודעה, שהדירה עומדת להשָׂכר. בא דַיָר חדש, הכניס כלי־בית בחדרים והכין לו מעונו ברוָחה – אבל לישון לא יכֹל: לא ידע מה זה ועל מה זה, אבל שנתו נדדה. “מוזר הדבר” אמר בלבו, “הבה, אעמיד את מטתי בחדר השני, והחדר הזה יהיה לי ללשכת־עבודתי”. וכן עשה, ושנתו לא נגזלה עוד; אלא שבדק ומצא, שאין הוא יכֹל עוד לקרא במטתו לפני שנתו: עצביו מזֻעזעים, לבו נרגז, ואי־אפשר לו אלא לכבות את הנר ולנעוץ עיניו בתוך חשכת החדר. “זה אינו מובן לי כלל”, אמר בשובו באחד הלילות מבית־התיאטרון, ובשתותו כוס גרוג צונן, כשהוא נשען בגבו אל הקיר, כדי שלא ידַמה שאיש עומד מאחריו – “זה אינו מובן לי כלל”, חזר ואמר, ופתאם נתקל מבטו בתא־המשכב של הדַיָר הקודם, שהיה סגור מבפנים כל אותה העת, ורעדה חלפה את כל גופו מכף־רגליו ועד קדקדו. “כזאת הרגשתי גם קֹדם לכן”, אמר לעצמו: “ואי־אפשר לי להפקיע עצמי מן הרעיון, כי בתא הזה יש איזה דבר שלא כדת”. והוא אִמץ את לבו, התאזר עז, נִפץ את המנעול בשנים־שלשה מקושים של מקבת, פתח את הדלת – ושם בפִנה עמד לנגד עיניו, זקוף כמקל, הדַיָר הקודם. עם צנצנת קטנה בכפו הקפוצה, ועם פרצוף – הלא תוכלו לשער כמו.

והזקן הגוץ הביט סביבותיו בבת־צחוק של הנאה איֻמה אל פניהם המשתוממים של היושבים המקשיבים.

– מעשים משֻׁנים אתה מספר לנו, סיר – אמר מר פיקויק בהסתכלו בעֹמק העיון בפניו של הזקן בעד משקפיו.

– משֻׁנים! – שָׁנה הזקן הגוץ – כלל וכלל לא. הם נראים לך כמשֻׁנים, מפני שאינך יודע כלום בענינים הללו. הם משעשעים, אבל אינם כלל בלתי־מצוּים.

– משעשעים! – קרא מר פיקויק שלא בטובתו.

– כן, משעשעים; האין זאת? – ענה הזקן בצחוק של שד; ומבלי חכות למענֶה, הוסיף:

– אני ידעתי איש אחר – זה היה, כמדֻמני – כן, זה היה לפני ארבעים שנה, אותו האיש שכר לו דירה של חדרים אחדים! אפלים, מעֻפשים, רקובים, באחד ה“אִינים” היותר עתיק־ימים, – דירה סגורה, שלא ישב בה איש עִדָן ועִדנים. על הדירה הזאת העבירו הנשים הזקנות המון שמועות וספורי־מעשיות, ובכל אֹפן לא היתה השמחה במעון הזה, אך האיש היה עני והחדרים היו בשכר זול, ולכן היה שוכר אותם, גם אם היו רעים שבעתים. הדַיָר קבל יחד עם החדרים גם מקצת כלי־בית נושנים־רעועים, שנשארו שם משכבר הימים, וביניהם ארון גדול מאד לשמירת כתבים וניָרות, עם דלתי־זכוכית, שמסך ירֹק פרוש עליהן מבפנים. הארון הזה היה לו ללא כל תועלת, כי כתבים ונְיָרות לא היו לו כל־עִקר, ואת בגדיו נשא כֻלם על בשרו, ומשאם לא כבד עליו כלל. אך אין דבר; הכל נעשה יפה, ולעת ערב הביא אל דירתו את כל כלי־הבית שלו – בסך־הכל משא עגלת יד קטנה – ובבינה יתרה העמיד את ארבעת כסאותיו בחדר, מפֻזרים ומפֹרדים יפה יפה, כדי שיתראו לכל־הפחות כתריסר שלם, ויֵשב את האח המבֹערת לשתות את הכוֹס הראשונה מששת בקבוקי היי“ש, שלקח בהקפה, – ישב ושתה וחשב, התעלה בידו לפרוע את הקפתו בזמן מן הזמנים, ובכמה שנים יוכל לסלק את החוב. ובעוד הוא מהרהר בחשבונות של־מה־בכך הללו, פגשו עיניו פתאם בדלת־הזכוכית של הארון הגדול. – “אח”, הוא אומר לנפשו: “אִלו לא הכריחוני לקבל את החפץ המכֹער הזה לפי הערכתו של הסוחר־בישָׁנות, אזי יכלתי לקנות לי תחתיו דבר מועיל, כלי נאה המרחיב את הדעת”. “שמע־נא ואגדך, זקן חרֵב ומָחרב”, התחיל מדבר בקול רם אל הארון, מפני שלא היה לו שום אחר לשוחח אתו: אלו לא היה רִסוק אבריך עולה בעמל רב יותר משָׁויו של כל העסק, אזי הייתי מנפץ אותך לשברים להסיק בך את התנור תכף־ומיד”. אך כמעט יצאו הדברים מפיו, והנה כקול נאקה חלושה הגיע לאזנו מתוך הארון. בתחלה נבעת קצת, אך לאחרי ישוב־הדעת בא לידי החלטה, כי זהו בודאי קולו של הדיָר בחדר הסמוך, ששב מאיזה משתה. ובכן הניח את רגליו על שבכת־האח ולקח את המגרפה לנער את הפחמים; והנה נשמע שוב אותו הקול, ובו ברגע נפתחה בנחת אחת מדלתי־הזכוכית, ומאחריה נגלו פנים חִורים וכחֻלים של איש לבוש בגדים בלים ומזֹהמים, שעמד זקוף בתוך הארון. האיש היה ארֹך ודק, ופניו הביעו דאגה ופחד; אך צבע עורו וכחישותו היתֵרה וכל חזותו העידו, שאין הוא מן העולם הזה – “מי אתה?” שואל הדַיָר החדש ופניו חָורו מאד, אלא שבכל־זאת הניע את המגרפה בידו וכִוֵן אותה כלפי פניה של התבנית המשֻנה: “מי אתה?” – “אל־נא תקלע בי את המגרפה”, ענתה התבנית: “כי גם אם לא תחטיא את המטרה, תחלוף אותי, מבלי מצוא בי כל התנגדות, ותנקוף בדֹפן העץ שמאחרי, כי רוח אני ולא בשר”; “ומה חפצך פה?” שואל הדַיָר בקול רועד ומגמגם. – “בחדר הזה”, עונה הרוח: “נהרסו ונחרבו חיי הארציים ואני ובני רוששנו. בחדר הזה נערמו, במשך כמה שנים, תלי־תלים של כתבים ותעודות, בעקבו של משפט מסֻכסך, שנמשך לאין־קץ. בחדר הזה, אחרי אשר מַתי מיגון ויאוש ומפח־נפש, חלקו שני שואפי־דמים את ההון, שבשבילו נלחמתי כל ימי חיי העלובים, ואשר ממנו לא נשאר לבסוף אף פרוטה אחת לצאצאי האמללים, הטלתי עליהם אימה גדולה כל־כך עד שהברחתי אותם, מן המקום הזה; ומאז אני בא בכל לילה ולילה – זו העת היחידה, שאפשר לי לבקר את האדמה הזאת – לפקוד את נָוִי, את מקום יסורי הממֻשכים, הדירה הזאת שלי היא; עזבֶהָ לי!”

"– רצונו של אדם הוא כבודו – ענה הדַיָר, שבמשך הספור המשעמם של הרוח הספיק להשיב נפשו למנוחתה, – ומכיון שאתה עומד על דעתך לשוב ולהופיע כאן, הריני מוכן ומזֻמן לעזוב לך את הדירה בעֹנג גדול; רק הרשני־נא לשאלך שאלה אחת קטנה.

"– שאל! ענה הרוח קשות.

"– באמת – אמר הדַיָר – אין שאלתי מכֻוֶנת דוקא לך, אלא לכל הרוחות שבעולם, שששמעתי את שמעם, כי לכאורה תמוה ומוזר מנהגכם, שאתם מתעקשים לשוב ולסַיֵר דוקא אותם המקומות, שבהם סבלתם בימי חייכם יסורים קשים וכל מיני פורעניות, בעת שהרשות בידכם לבקר את המקומות היותר יפים שבעולם; שהרי אתם עומדים – כפי הנשמע – למעלה מן המקום.

"– בחיי ראשי! – קרא הרוח – זוהי באמת הערה נכונה מאד, אלא שעד־עתה לא עלתה על דעתי כלל.

"– ראה־נא, סיר – הוסיף הדַיָר – הן הדירה הזאת אינה מרֻוַחת ואינה נאה ואינה עשויה כלל להרחיב דעתו של אדם. ולפי חזותו של הארון הזה, חוששני, שאין הוא נקי גם מפשפשים. והרי בטוח אני, שתוכל למצא לך מעון יפה ומרֻוח יותר; מלבד מה שאוירה של לונדון אינו בכלל מן המשֻׁבחים ביותר.

"– דבריך נכוחים מאד, סיר – ענה הרוח בנמוס – עד־עתה לא שמתי לבי לזאת. אך עתה אנסה מיד לבקש לי מקום אחר, לשם שנוי אויר.

"ובאמת, תוך־כדי־דבור, התחיל מתעלם מן העין: בתחלה שקעו רגליו, ואחריהן שאר חלקי גופו.

"– אנא, סיר – מהר הדַיָר לקרא אחריו, כשנראה עוד מקצת ראשו של הרוח – אולי תגדיל חסדך לדבר על לבם של שאר הלידות והג’נטלמנים שם למטה, האוהבים לתעות ולנוע בלילות ולרדוף דוקא אחרי בתים נושנים, – אולי תואיל להביא אותם לידי הכרה, שבמקומות אחרים ייטב וירוַח להם הרבה יותר. אם כזאת תעשה, תביא טובה מרֻבה לחברה האנושית.

"– כן אעשה – ענה הרוח – ואמנם טפשים גדולים היינו עד־עתה, ולא אוכל להבין, איככה זה לא נמלכנו בעצמנו לעשות כדבריך.

וככלותו לדבר חלף ואיננו, כָלה בענן; ומה שמתמיה ביותר – סִיֵם הזקן אתת ספורו, בסקרו במבט־ערמה את המסֻבים – מה שמתמיה ביותר, הוא, שלא שב עוד לפקוד נוהו עד־עולם.

– זה לא רע, אם אמת הוא – העיר בעל כפתורי־הפסִפס, בהציתו אש בסיגרה חדשה.

– אִם – קרא הזקן בבוז גמור; ובפנותו אל לוטן הוסיף: – אם כן, אפשר שעוד מעט יאמר, כי גם ספורי על־אודות הקליֶנט המשֻׁנה, שנזדמן לנו כשהייתי משמש בלשכתו של עורך־דין, גם הוא אינו אמת. מדוע לא?

– על אותו הספור לא אֹמר כלום, פשוט מפני שמעולם לא שמעתיו – השיב בעל התכשיטים של פסִפס.

– אני מבקש ממך, שתואיל לספרו לנו, סיר – אמר מר פיקויק.

– גם אני מצטרף לבקשה זו – אמר לוטן – הן איש לא שמע את הספור חוץ ממני, ואני כבר שכחתיו כמעט.

הזקן הקיף את כל המסֻבים במבט אלכסוני, זועם עוד יותר מבראשונה, ובארשת של נצחון, בראותו אותות של סקרנות בפני כֻלם. ואחרי־כן שפשף את סנטרו בידו ונשא עיניו אל התקרה, כמתאמץ לזכור נשכחות, ולבסוף פתח ואמר:

מעשׂה בקלִיֶנט משֻׁנה.

"אין זה מעלה ואינו מוריד לדעת, איך ואיפה בא הספור הקצר הזה לידי. אִלו הייתי מספר אותו באותו הסדר שהגיע אלי, אזי הייתי צריך להתחילו באמצע, ולשוב לראשיתו רק לאחרי שגמרתיו. די לי להגיד כי מקצת מן המאורעות הייתי להם עֵד־ראיה, ויתרם יודע אני בבֵרור, כי קרו ויאתיו. וכמה אנשים שעודם בחיים זוכרים אותם היטב.

"ברחוב הראשי של אחד הפרברים בלונדון, סמוך לבית־התפלה של ג’יוֹרג' הקדוש, עומד, כידוע לכל, בית־כלא קטן ללוֹים ואינם משלמים, שנקרא בשם מַרשֶׁלשִׂי. אף שבזמן הזה שֻׁנה הבית לטוב ואינו דומה עוד כלל לאותו בור הרפש והסחי שהיה לפנים, בכל־זאת גם עתה, במצבו המתֻקן, אין הוא עשוי למצא חן בעיני הפזרנים או לשלם נחומים לנמהרי־לב, שנפלו לתוכו. האסיר כבד־הפשע הכלוא בניוּגֵיט, יש לו אויר ומקום־טיול לא פחות מאותו שעור, שהֻרשה לבעלי־חובות סרבנים במרשֶׁלשִׂי.

איני יודע, אם זו היא אצלי תולדת דמיון חולני או תולדת זכרונות מרים, אבל עובדה היא, שאינני יכל כלכל את הפרבר הלונדוני הזה. הרחוב רחב, החנֻיות גדולות ורחבות־ידים, רעש המרכבות והקרונות, קול־המונם של זרם אנשים, השוטף שם בלי־הפסק, כל אותו השאון של המסחר והעבודה מנסר שם מן הבקר ועד חצות־הלילה; אבל הרחובות שמסביב צרים ומרֻפשים, עֹני ופריצות רובצים ומשימים סֶחיָם בסימטות המלאות אדם מפה לפה, מחסור ומצוק וכל מיני פורעניות צרורים וסגורים בין חומות הכלא הצר הזה; וכאִלו אד של יגון ושממון פרוש על כל הסביבה ומלביש אותה צורה חולנית ומזֻהמת, – כן נראה, לפחות, בעיני אני.

כמה וכמה עינים, ששנת המות סגרה אותן לעַד זה כבר, היו מביטות בקלות על הככר כשנפתחו לפניהן ונסגרו בעדן בפעם הראשונה שערי בית־הכלא הישן הזה: כי לא תמיד מתיאש האדם תכף בהשתערות הראשונה של הצרה. בשעה כזו בוטח האדם ברֵעים, שלא נסה עדַיִן את אמונתם; הוא נזכר אז, כי כמה וכמה פעמים הציעו לו ידידיו הטובים, חבריו בשתיה, את שֵׁרותם, מבלי אשר בִּקשהּ מהם, ומבלי אשר הצטרך לה כל־עִקר. לו יש עדין תקוה – אותה תקוה של חֹסר־הנסיון המבֹרך; וגם אם יִכֵּף וישח תחת ההשתערות הראשונה של הפורענות, הנה תקוה זו תנץ בחֻבו ותפרח זמן מועט; אך עד־מהרה תִבול ותקמל מתוחלת נכזבה, מבגד רֵעים ומִזָנוֹח. אז תשקענה אותן העינים עמֹק בחוריהן, ובאש זרה תתנוצצנה מתוך פנים, שנרזו מרעב והוריקו מחֹסר אויר ותנועה, בימים ההם, שבלי שום מליצה אפשר לאמר, שהלוים היו נמקים בבית־כלאם, בלי כל תוחלת לדרור וחֹפש. אותה אכזריות אינה נוהגת עוד, בכל אימותיה, בימינו אלה, אך עוד נשתמר ממנה גם עתה חלק גדול, שיש בו כדי להביא לידי מעשים נוראים המרתיחים את דמי הלבבות לזכרם.

לפני עשרים שנה היתה אשה צעירה באה יום יום עם ילדה לרמוס חצר בית־הכלא הזה. בבקר בבקר, עם הנץ החמה, היתה עומדת עם בנה הקטן לפני השער; ויש אשר אחרי ליל־נדודים, כשרעב ומחסור והרהורי יגון ופחד ודאגה גזלו שנתה, היתה באה אל השער שעה תמימה לפני זמן פתיחתו. אז תפנה משם האם הצעירה בהכנעה, תקח את התינוק בנחת ותובילהו אל הגשר הישן, תשאהו על זרועותיה להראותו את מי התֶמזה, הנוצצים לאור קרני שמש־בֹקר, והמלאים חיים ורגשה מאלפי ההכנות העסקניות לעבודה ולתענוגים, שהנהר הגדול מלא מהם בשעות־הבֹקר הראשונות. האם האמללה משתדלת לשעשע את הילד בחליפות מחזות המאליפים אשר לפניו, ולהסיח דעתו מחיי ביתם הרעים והמרים. אך עד־מהרה תוריד אותו מזרועותיה על הארץ, ובהסתירה פניה במטפחתה תתן מוצא לדמעותיה, שכבר החשיכו את עיניה; כי על פניו הדלים והחולניים של התינוק לא נראה אף רמז קל של התענינות ושעשועים. הילד האֻמלל היה שקוע בזכרונותיו שלו; הם לא היו רבים ולא שונים: להפך, מעַטים מאד היו וממין אחד וגַוָן אחד – כֻלם היו קשורים בדלותם וצרותיהם של הוריו. שעות רצופות היה יושב על ברכי אמו, ומביט בהשתתפות ילדותית אל הדמעות, הנגרות חרש על לחייה, ואחר היה צונח בנחת ארצה והולך אט אל פִנה אפלה, ושם היה מיבב ומתיפח, עד אשר התנמנם מאין־אונים. המציאות המרה של החיים עם הרבה מפגעיהם היותר אכזרים – רעב וצמאון וקֹר ושאר תולדות הדלות – תפסו מקום בבית הוריו בישיבת־קבע, למן היום אשר החל שכלו להכיר ולהבחין בדברים; ואף שלמראה־עינים היה דומה בכל לילד, אך שמחת הילדות, מנוחת לבה, צחוקה העליז ועיניה הנוצצות – כל זה חסר לו.

אביו ואמו היו מביטים עליו, ואחרי־כן זה אל זה, בהרהורים מציקים ומעַנים, שפחדו להביעם בדברים. האיש החזק והחסֹן, אשר כשחוק היו לו כל יגיעות הגוף וכל עבודה קשה, היה מתנונה והולך בבטלה האנוסה ובאויר המחניק של בית־הכלא המלא אסירים. והאשה הרכה והחלושה נחרבה ונהרסה תחת ההשפעה הכפולה של מחלת הגוף ויסורי הרוח. ולב הילד הרך כבר נשבר בקרבו.

בא החֹרף, ועמו שבועות של גשמים קרים ומעציבים, האשה האמללה הלכה לגור בחדר צר ודל, סמוך לבית־כלאו של בעלה, ואף כי שנוי הדירה בא מתוך התגברות דלותם, בכל־זאת היתה עכשו שמֵחה ומאֻשרה יותר, מפני שהיתה קרובה יותר לאישה. שני חדשים תמימים היתה באה יום־יום עם בן־לויתה הקטן אל השער לחכות עד אשר יִפָּתח. אך באחד הימים נפקד מקומה שם; זו היתה הפעם הראשונה אשר לא באה. ממחרת היום ההוא באה שוב, אבל יחידה: הילד מת.

יש אנשים רבים, המדברים בקרירות על מיתתם של בני עניים, כעל גאולה ממצוקות לנפטר והמעטה רצויה של הוצאות־הבית לנשארים אחריו. אך האנשים האומרים כזאת אינם יודעים את נפש העני ואת רגשותיו בשעת אבדה כזו: מבט דומם של חבה והשתתפות, בעת אשר כל העינים מוסבות ממך בקרירות – ההכרה, שיש לך אהבתה של בּריה אחת, בעת אשר כל הבריות עזבוך, – זוהי משענת, חזוק ונחמה בעת צרתך היותר גדולה, שאין לקנות בעד כל הון ושאין לאֵל־ידו של שום שלטון להמציא לך. הילד ישב לרגלי אבותיו שעות תמימות, כשידיו הקטנות חובקות דומם זו את זו ופניו הכחושים וכמושים נשואים אליהם. הם ראו אותו הולך וכבה מיום ליום; ואף כי ימי־חייו המעטים היו רעים ומחֻסרי עליזות־הילדות, ואף כי עתה בא אל אותה המנוחה והשלוה, אשר לא ידע מעולם עלי אדמות, בכל־זאת הלא הוריו היו, ואבֵדתו הוגתה את נפשם עד היסוד.

כל מי שהסתכל אז בפני האם השכולה ראה והכיר, כי בקרוב ישים המות קץ לצרותיה ונסיונותיה הקשים. חבריו של בעלה במאסר נסוגו אחור, כדי שלא להיות עליו לטֹרח בעת צרתו ויגונו, ויעזבו לו לבדו את התא הצר, אשר קֹדם לכן היו לו בו עוד שני שֻׁתפים. עתה באה היא אליו לשבת אתו יחד. כאן הלכה וכבתה, לאט־לאט, בלי מכאובים, אך גם בלי כל תקוה.

פעם אחת בערב התעלפה בזרועות בעלה, וכאשר נשא אותה אל החלון הפתוח, להשיב רוחה אליה באויר הזך, נפלה על פניה קרן־אורה של הירח, ואז נגלה לעיניו שנוי נורא כל־כך ברשמי פניה, שלמראהו אחזתהו רעדה, והוא התמוטט והתנודד תחת סבל משאה כילד רפה־אונים.

– הושיבני־נא, ג’יורג' – אמרה בקול רפה מאד.

הוא עשה כדבריה, ובשבתו גם הוא אצלה כבש פניו בכפות־ידיו, ועיניו זלגו דמעות.

– קשה עלי מאד פרֵדתנו, ג’יורג' – דברה בלחישה – אבל כן הוא רצון אלהים, ועליך לשאתו בגבורת אנשים למעני. אה, כמה מודה אני לאל רחום, שלקח את הילד שלנו קֹדם לכן. הוא מאֻשר עתה, שם בשמַים. ומה היה עושה פה עלי־אדמות בלי אם!

– לא תמותי, מירי, אַל תמותי! – קרא אישה בהִנָתרו ממקומו ובקומו על רגליו.

בחפזון התהלך בחדר פעמים אחדות, אילך ואילך, בהכותו על ראשו באגרופיו הקפוצים. אחר ישב שוב אצלה, לקח אותה על זרועותיו כילד והוסיף בקול נרגע יותר:

– התעודדי־נא, יונתי! אנא, אל־נא תתיאשי. עוד תשובי לאיתנך וחיה תחיי.

– לא עוד, ג’יורג‘, עד־עולם לא – ענתה האשה הגֹוַעת – יקברוני־נא עתה אצל קברו של התינוק שלנו; אבל הבטיחני־נא, כי אם תצא לחפשי מן הבית הנורא הזה ותצליח בעסקיך ותתעשר, תקח את עצמותינו מזה ותקברנו בבית־עלמין שוקט שבאחד הכפרים, הרחק הרחק מן המקום הזה, למען ננוח על משכבנו בשלום. אנא, ג’יורג’ יקירי, הבטיחני־נא לעשות כן!

– כן אעשה, אני מבטיחך! – ענה אישה בהתנפלו על ברכיו לפניה בסערת־רוחו – אמרי־נא לי, מירי, עוד מלה. הביטי־נא אלי, עוד מבט אחד!

פתאם נשתתק; כי זרועה, שחבקה את צוארו, נעשתה קשה וכבד. אנחה עמֻקה התפרצה מן הגוף ההרוס אשר לפניו, השפתים נעו ובת־צחוק פִזזה על הפנים. אך השפתים נעשו חִורות־כחֻלות והצחוק נהפך להעויה קלה ואימתנית. ג’יורג' נשאר ערירי ואלמן בעולם.

בלילה ההוא, בדומית היגון של תאו הקודר, בכרעו לפני גופת אשתו המתה, נשבע האיש האֻמלל שבועה איֻמה – ואת אלהים קרא לעֵד על שבועתו – כי מהיום והלאה לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יִקוֹם את מיתת אשתו ואת מיתת התינוק שלו; כי משעה זו ועד הרגע האחרון של חייו יקדיש את כל כחו ואונו רק לאותה נקמה; כי נקמתו תהי ארֻכה ואיֻמה; כי איבתו תיקד בלבו אש־תמיד, לא תכבה, וכי יניע את כל העולם בכברה, עד אשר ימצא את שנוא־נפשו לכלות בו זעמו ונקמתו.

יאושו הנורא ואש עברתו, אשר בערה בו כתֹפת, עשו שַׁמות איֻמות כל־כך בפניו ובכל תארו, בלילה האחד ההוא, עד כי כל חבריו במאסר נבעתו למראהו ונרתעו לאחוריהם בזועה, בעברו על פניהם ממחרת בבֹקר. עיניו צבו ומלאו דם, פניו חָורו כמת וקומתו נכפפה, כאִלו קפצה עליו זקנה. מתוך ענויי־נפשו, הקשים מנשוא, נשך את שפתיו בשִׁניו עד שפָך דם, והדם נגר על סנטרו והִכתים את כֻתּנתו ואת עניבת־צוארו. אף דמעה אחת לא נזלה מעיניו אף אנחה או אנקה אחת לא התפרצה מפיו, אבל מבטו התועה כמבֻלבל ופסיעותיו הפזיזות בלי־קצב, בהתהלכו אילך ואילך בחצר בית־הכלא, העידו למדי על אש־הקדחת היוקדת בקרבו.

בא צו להוציא מבית־הכלא תכף־ומיד את גופת המתה. הוא שמע את דבר הפקודה הזאת במנוחה שלמה והסכים לנחיצותה. כמעט כל האסירים התאספו לראות בהוצאת המתה; אך כאשר בא האלמן נסוגו אחור בבהילות לשים לו ידים, והוא עבר בתָוך בצעדים מהירים ויעמוד יחידי על ככר קטנה, מֻקפה שבכת־ברזל ליד פתח השער: ההמון, שנקהל מסביב, השתמט לצדדים מתוך רגש של נמוס אינסטינקטיבי. בעוד רגע נשאו ארבעה אנשים על כתפיהם דומם את הארון הפשוט. דממת־מות שררה בתוך הקהל, שנפסקה רק על־ידי יבבותיהן של הנשים ושִׁקשוק נעליהם של נושאי הארון על מרצפת האבנים. כאשר הגיעו אל המקום, אשר עמד עליו הבעל שנתאלמן, עצרו במהלכם. הוא שלח ידו אל הארון, תקן מיכַנית את המכסה הפרוש עליו וירמוז להם ללכת הלאה. השומרים העומדים במבוא־השער הרימו את מגבעותיהם, כאשר עברו נושאי הארון על פניהם; ובעוד רגע הוגפו שוב הדלתות הכבדות. הוא הביט רגע קטן בעינים תועות על ההמון, ופתאם נפל ארצה כמו אבן.

שבועות אחדים התהפך על מטתו בקדחת עזה, וכל אותה העת היה טעון שמירה מעֻלה בלי הפסק יום ולילה, כי נטרפה דעתו עליו; אך גם בהזיות־קדחתו היותר קשות לא שכח אף רגע אחד לא את צרותיו ואבדתו ולא את השבועה אשר נשבע. לנגד עיניו עברו חליפות מחזות שונים ומשֻׁנים, מקום הופיע אחר מקום, מאורע רדף מאורע, בחפזון נמרץ של הזָית־שגעון; אבל כֻּלם היו קשורים, אם כה או כה, ברעיון העִקרי, אשר מלא את מוחו ורוחו. הוא רואה בהזיותיו, והנה הוא מפליג בספינה בים גדול בלי חוף, ובלי סוף, השָׁמַיִם שעל ראשו אדֻמים כדם, והמים הזידונים שמתחתיו הומים ומתגעשים כגלים נגרשים ומֻרדפים מכל עבר. והנה אניה אחרת הולכת לפניהם, והיא נאבקת במאמצי־כח עם הגלים המשתובבים בסערת־הסופה: מפרשיה קרועים ומתנפנפים ברוח מעל התרנים כסחבות מדֻלדלות, ועל המִכסה נצברו המונים המונים של נוסעים. דחופים ומֻשלכים בחמת־הסער אל דפנות האניה, ששם נערמים ממעל לראשם גלים אימתניים בעבי־גבם, מתפרצים ומשתפכים בקול רעש גדול וסוחפים לרגעים עשרות אֻמללים לתוך הים הזועף. והאניה שלו נִשאת הלאה־הלאה בתוך ערמת המים הזידונים בכח ובמהירות, שאין לעמוד בפניהם, – ופתאם טָשׂה על האניה שלפניה, ותשַׁברה ותמַגרה תחת קרקעיתה. ומתוך גלגל־המים שהתחולל על־ידי הספינה השוקעת, עלתה זעקה גדולה ואיֻמה – קול־פחדים, נאקת־מות של מאות בריות טובעות – והקול הנורא הזה החריש את שאגת האיתנים, את קריאות־המלחמה של הים הזועף, והלך והתגבר בהד כפול ומכֻפל, עד שנדמה כאלו הוא בוקע את האויר, את הרקיע ואת האוקיָנוס גם יחד. אבל מה זה? מי הוא זה ראש־השׂיבה, המבצבץ ועולה על־פני המים, ובמבטי־גסיסה ובקריאות תחנונים לעזרה הוא מתאבק כנואש עם גלי־המות? – הוא הציץ אליו, וכרגע קפץ מעל אניתו לתוך הים, ובמאמצי־כֹח זרועותיו חצה לו דרך בין הגלים המשתערים אליו, עד אשר הגיע אל הטובע. הוא קרב אליו – כן, כן. הוא הוא – אלה הם רשמי פניו שלו. הזקן הכירו גם הוא, ובפחד התאמץ להִמלט ממנו אךְ לשוא! הוא כבר תפש אותו, אחז בו ביד חזקה והשקיע אותו עמֹק עמֹק מתחת למים. יֵרד, יִצלול מאות אמות, עד לנבכי הים! התנגדותו של הזקן רפתה יותר ויותר, עד אשר פסקה לגמרי, הזקן מת; הוא הטביע אותו, הוא קִיֵם את שבועתו.

והוא הוזה שוב: והנה הוא עובר במדבר גדול, בחול הצורב, והוא הולך יחף ובדד. החול מעַוֵר את עיניו ומחניק אותו: אבקותיו הדקות מן הדקות חודרות לתוך נקבוביות עור־בשרו ומרגיזות אותו עד להשתגע. ערמות ענקיות של אותו החול נִשאות בסערת־הרוח, מופזות בקרני השמש הלוהטת, ונראות מרחוק כעמודי־אש מתנועעים. עצמות אנשים שנספו בישימון הנורא הזה מונחות פזורות לרגליו; על הכל מסביב שפוך אור מבהיל; עד־כמה שהעין מגעת נראים רק מחזות אימה וזועה. לשוא הוא מתאמץ להוציא מפיו קול־פחדים, קול קורא לעזרה, – לשונו דבקה אל חכו בצמא! הוא רץ הלאה כמשֻׁגע. נאזר בכח שלמעלה מן הטבע הוא צועד בעֹז בתוך ערֵמות החול; אך סוף־כל־סוף גברו עליו הצמָא והלֵאות, והוא נופל ארצה מתעלף. אך מה זאת? איזו קרירות מחַיָה השיבה נפשו אל קרבו? איזו המיה נעימה של קִלוח הגיע לאזנו? מים. מַעין מים חיים! והזרם הזך מקלח לרגליו בקול נעים ורענן. הוא שתה ממנו בכל־פה, ואחר התנפל על שפתו באבריו הכואבים והשתקע בתרדמה של התאבנות נעימה. והנה קול צעדים העיר אותו: איש זקן, עם ראש שיבה, מתקרב לאט־לאט, בהתאמצות עצומה, אל המעין לשבור צמאו. הוא הוא שוב! חיש לפת את הזקן בזרועותיו ולא נתנו לגשת אל מחוז־חפצו. הזקן נאבק עמו, בכה והתחנן וצעק בקול מר, בקש מעט מים, רק טפה אחת, להצילו ממות! אך הוא תפש אותו בחזקה ולא נתָנו למוש ממקומו, ובתענוג אכזרי הביט אל העויות־גסיסתו של הזקן; וכאשר שקע ראש־השיבה על לבו, באפס־חיים, הדף מלפניו את גופת המת וגִלגל אותו ברגליו הלאה.

כאשר סרה מעליו הקדחת ובינתו שבה אליו, נודע לו, כי בינתַים נתעשר ונשתחרר: אביו, שחָפץ להניח אותו למות בבית־האסורים – ולא רק חפץ, אלא גם הניח למות במחסור ובכאב־לב שאין לו רפואה את הנפשות היקרות לו מחייו הוא – אביו זה נמצא מת על יצועו הרך. הוא גמר בלבו זה כבר להעביר נחלתו מבנו ולעזבו אחריו עני ואביון; אך מתוך שהתגאה בבריאותו ובכחו, דחה מים ליום את מעשֵׂה בית־דין, הדרוש לצרך זה, עד אשר אֵחר את המועד. ועתה אפשר שהוא חורק שִׁניו, שם בעולם האמת, לזכר ההון הרב, שעזב לבנו מתוך התרשלות.

אך לא רק לחֵרות ולעֹשר קם מחליו, כי אם עוד לדבר גדול יותר: לזכור, כי תכלית חייו היא מעתה לקַיֵּם את השבועה אשר נשבע, ולזכור, כי אויבו הוא אבי אשתו המתה, זה האיש אשר השליך אותו לבור־הכלא, וכאשר באה בתו עם תינוקה והתנפלה לפניו לבקש רחמים, בעט בה והדף אותה מפתח ביתו ברגל־גאוה. הוי, כּמה ארר את מחלתו, שהפריעה אותו מהוציא את מחשבת־נקמתו אל הפֹעל בלי־דִחוי!

הוא צוה להוציאו מן המקום, אשר ראה בעניו ובאבדן הנפשות היקרות לו, ולהובילו אל נוה שאנן על שפת הים; לא בתקוה למצא שם אֹשר או, למצער, מנוחת־הנפש, – כזה כן זו גזו חלפו ולא ישובו אליו עוד עד־עולם – אך רק כדי לקומם את הריסות כחותיו ולהתישב היטב בדבר תכנית זממו האחד, אשר הוא היה כל ישעו וחפצו, וכאן באותה העֲיָרה הקטנה והשלֵוה, המציאה לו איזו רוח רעה את ההזדמנות לנקמתו הראשונה והאיֻמה ביותר.

הדבר היה בימי הקיץ. שקוע במחשבותיו הקודרות, היה יוצא בערב בערב ממעונו הבודד והולך במשעול צר אל מקום עזוב ובודד, מֻקף סלעי־מגור, שעורר את שימת־לבו בנדודיו הרבים. שם היה יושב לו על פלח־צור, כובש פניו בכפות־ידיו ושוהה בישיבתו זו כמה וכמה שעות. עד אשר אתא לילה, והצללים הארֻכים של הסלעים הקודרים אשר ממעל לראשו השליכו עלטה שחורה ועבה על כל אשר בקרבתו.

כך ישב לו בערב שוקט ובהיר אחד, כשפניו כבושים בכפות־ידיו, ורק לפרקים הרים את ראשו, כדי לחזות במעופו של שחף או כדי לזון עיניו בנתיב־הארגמן של זֹהר־הרקיע, שתחלתו בלב האוקיָנוס וסופו בקצה האֹפק, ששם שוקעת השמש ויורדת לטבול בים, ופתאם הָפרעה הדומיה המָחלטת של המקום הבודד על־ידי זעקה גדולה ומרה, הקוראה לעזרה. הוא הִטה אזנו להקשיב יפה, שמא היתה זאת טעות־שמיעה? אך קול־השַׁועה התגבר ביתר עֹז וביתר יאוש, אז קפץ ועמד על רגליו ויָרץ חיש אל מקום הקריאה.

המחזה, שנגלה שם לעיניו, היה מובן בלי שום בֵאור: על החוף היו מונחים בגדים מפֻזרים, ובמרחק מועט משפת הים נראה ראש אדם, שמתאמץ להתרומם מעל לגלים; ועל החוף מתרוצץ איש זק כנואש, מפרש כפיו ומשַׁוע לעזרה. החולה שלנו, שכבר שב לאיתנו במדה מספקת, פשט כרגע את בגדו וישתער אל הים בכוָנה לקפוץ לתוך הגלים ולהעלות אל היבשה את הטובע.

– חושה, מַהרה, סיר, בשם אלהים! הושיעה־נא, סיר, הצילה־נא את בני! – קרא הזקן ברוצו כמטֹרף לקראתו – זהו בני יחידי, סיר, והוא הולך למות לעיני אביו!

אך הוציא הזקן מפיו את המלים הראשונות, עצר הזר במרוצתו ובשלבו את זרועותיו על לבו עמד תחתיו בלי־נוע.

– אֵל־אלהים! – קרא הזקן בהרתיעו מלפניו – הלא זה הֵילִינג!

הֵילִינג הביט אליו בשחוק דומם.

– הֵילינג! – התחיל הזקן מתחנן בדבורים מקֻטעים כמשתגע – "נערי הטוב, הילינג, נערי יקירי, שורה, שורה, שם! –

ומתוך נשימה מרֻסקת הראה האב האמלל באצבעו על המקום, ששם נאבק העלם עם מר המות.

שמעה! – קרא הזקן – הנהו משַׁוע שוב. עודנו חי. הצילה, הצילהו־נא, הֵילינג!

הילינג חִיֵּך שוב, והוסיף לעמוד בלי־נוע כפסל.

– אמנם חטאתי לך – צעק הזקן בכרעו על ברכיו ובפרשו כפיו – התנקם בי! קח כל אשר לי – קח את נפשי – השליכני המימה, כאן לרגליך, ואני אתאמץ להתגבר על החוש הטבעי, אתאמץ לבלי התנגד, ואמות בהכנעה, מבלי הניד יד ורגל. עשה זאת, הילינג, עשה זאת, רק הצילה־נא את בני, הוא צעיר לימים כל־כך, הילינג, עוד לא הגיע זמנו למות!

– שמע־נא – אמר הילינג בתפשו בפזיזות נגרשת את יד הזקן – אני דורש נפש תחת נפש, והנה נפש אחת. הילד שלי מת לעיני אביו ביסורים קשים הרבה יותר מאותם שסובל עתה במיתתו הנבל הצעיר הזה, שהפיח כזבים על אחותו. אתה לעגת אז בבוז לבתך, צחקת לה בפניה, באותם הפנים, שכבר תקע בם אז מלאך־המות את צפרניו – שחקת לצרות נפשנו בימים ההם. מה דעתך עליהן עתה? שורה, הביטה שמה!

ובדברו הראה באצבעו על הים. זעקה חלושה עלתה משם וגָועה על פניו: ההתאבקות האחרונה של הטובע, בחגרו שארית כחותיו בלבלה רגע קטן את תנועתם המסֻדרת של הגלים; אך עוד מעט ולא נִכר עוד מקום קברו המֻקדם של העלם במים הרבים, שאָטרו עליו. –

עברו שלש שנים.

באחד הימים עמדה מרכבה פרטית לפני שער ביתו של עורך־דין לונדוני, שהיה מפֻרסם לאדם, שאינו מקפיד כל־כך על נקיות בעסקי־אמנותו. מן המרכבה ירד ג’נטלמן, אשר חזותו העידה, שעוד לא הגיע אף לחצי שנותיו, אך פניו היו חִורים, כחושים ועצובים מאד, עד שגם בלי כשרון הסתכלות חדה כאותה של עורך־הדין החרוץ, אפשר היה להכיר ולהבין כרגע, כי מחלות או צרה ויגון עשו שַׁמות בג’נטלמן הזה הרבה יותר ממה שיכלה לחולל יד הזמן, אפילו בכפלַים מִימי חיי אדם.

– רוצה אני להפקיד בידך דבר־משפט – אמר הג’נטלמן אל עורך־הדין, כאשר הֻכנס אל לשכתו.

הלה השתחוה בנעימות והציץ אל צרור־נְיָרות גדול, שנשא הג’נטלמן בידו. האורח הרגיש במבט זה ויוסף ויאמר:

– זה אינו עסק שכיח. והנְיָרות שבצרור זה לא הגיעו לידי, אלא בעמל כבד ובהוצאות מרֻבות.

עורך־הדין הביט אל הצרור עוד ביתר סקרנות. והזר התיר את הפתיל, שהדק את הצרור ופרש לפניו מספר גדול של שטרי־חובות עם העתקות של מעשי בית־דין ועוד תעודות שונות.

– כאשר תחזינה עיניך – אמר הזר – הנה האיש החתום על הכתבים הללו לָוה עליהם סכומים גדולים לפני כמה שנים. בינו ובין המַלוים – שמהם קניתי מעט־מעט את כל השטרות הללו – היה הסכם בשתיקה, שהם יאריכו לו תמיד את זמן־הפרעון ויחדשו תמיד את ההלואה עד מועד ידוע. ואלם בכתב אין כל זֵכר להסכם זה. בעת האחרונה הפסיד אותו האיש ממון רב בעסקים רעים, ואם יוטלו עליו עתה כל שטרי־ההתחַיְבות הללו בבת־אחת, ידַכאוהו לעפר.

– סך־הכל של המִלוות עולה לאיזו אלפים ליטרות העיר עורך־הדין אחרי שימת־עין קצרה על הכתבים.

– כן הוא.

– ובכן, מה עלינו לעשות? – שאל עורך־הדין.

– לעשות! – קראה הזר בהתעוררות פתאֹמית – השתמש בכל דקדוקי הדין ובכל חֹמר הדין, בכל הצדקה, שהחריפות יכֹלה להמציא לַהנַבלות – להוציא אל הפֹעל; בתחבולות כשרות ומכֹערות; בנגישה הגלויה של החֹק, נעזרת בכל הערמומית של הדַיָנים היותר חריפים וחכמים להרע. אני רוצה שימות מיתה ממֻשכה ורבת־יסורים. רושש אותו, טרוֹף ומכוֹר את קרקעותיו ואת כל רכושו, גרש אותו מביתו וממעונו, וסחֹב אותו לבור־הכלא בימי־זקנתו, וימות בדלי־דלות ויקבר בקבר של דַלת העם.

– אבל ההוצאות, אדוני היקר, ההוצאות על כל זאת – העיר עורך־הדין, לאחרי ששב למנוחתו מהשתוממותו הראשונה – אם הנתבע יֵצא נקי מנכסיו, מי זה ישלם את הוצאות המשפט, סיר?

– נָקבה סכום! – קרא הזר, וידיו רעדו כל־כך מהתרגשות, עד שכמעט לא יכל לתפוש בעט, שלקח מעל השלחן בדברו – יהי איזה סכום שיהיה, אתנהו לך, אל תירא לנָקבו, בן־אדם. כל שכר לא יגדל בעיני, אם רק יגָמר הדין לטובתי על ידך.

עורך־הדין נקב לו סכום גדול בתור ערבון על ההוצאות, אם הקלִיֶנט שלו לא יזכה בדין. הוא נקב את הסכום כמנחש, מבלי אשר דמה כלל, שהקלִיֶנט יסכים לשלם כל־כך הרבה, אלא רק לראות, עד־כמה יש בדעתו וביכלתו של האיש לתת באמת. ואולם הלה כתב לו מיד צֶ’ק אל השֻׁלחני שלו, על כל הסכום, וילך לו.

הצ’ק נשׁתלם בלי־אִחור; ובראות עורך־הדין, כי הקלִיֶנט המשֻׁנה הוא “בעל־יכֹלת”, התחיל לעסוק בדבר המשפט ברצינות. יותר משתי שנים היה מר הֵילינג יושב עמו יום יום בלשכתו, מחטט ומעַין בכונה עצומה בערֵמות הכתבים, שהלכו הלוך ורב, וקורא וחוזר וקורא בעינים נוצצות מגיל את האדרכתות ואגרות־שום ושאר מעשי בית־דין מצד אחד, ואת הטענות והתחנונים ובקשות־ארכה ומסירות־מודעה של החשת־החֻרבן ושאר מכתב־בקשה של הצד השני, שמספרם התגבר במדה שהתרבו המשפטים והתביעות. על כל הבקשות ממין זה נשלחה תשובה אחת בנוסח אחד: הוא מחֻיב לשלם.

הקרקעות, הבתים, המטלטלים נמכרו בזה אחר זה, כסדר המִלוות שנכתבו עליהן אדרכתות; והזקן בעצמו היה מֻשלך לבור־הכלא לשארית ימי־חייו, אִלולי עלתה בידו להוליך שולל את השוטרים שבאו לאסרו ולהמלט על נפשו.

ותאות־נקמתו של הֵילינג לא ידעה שָׂבעה; להפך, ככל אשר גדל החרבן וההרס, שגרם לשנוּא־נפשו, כן התגבר יותר ויותר צמאון־נקמתו, וכאשר נודע לו דבר בריחת הזקן, עלתה חמתו עד להשתגע. הוא חרק שִׁניו בשצף־קצף, תלש שערות־ראשו והתנפל בחרפות וקללות איֻמות על האנשים, שנצטוו לאסרו ושנתנו לו להִמלט מידם. רק לאחרי הבטחות מרֻבות, שהבורח ימָצא ויתָפש בלי שום ספק, רק אז נרגע רוחו מעט. מיד נשלחו רודפים ומרגלים לארבע רוחות השמים; לא היתה תחבולת־ערמה שלא השתמשו בה, כדי לגלות את מחבואו של הזקן. אך כל עמלם עלה בתֹהו. ששה חדשים רצופים בקשוהו ולא מצאוהו.

לבסוף, באחד הלילות בשעה מאֻחרת מאד, והנה הילינג, שבמשך שבועות אחדים נתעלם מן העין, בא אל מעונו הפרטי של עורך־הדין ויצו את המשרת להגיד לאדונו, כי ג’נטלמן אחד מבקש לדבר אתו תכף־ומיד. עורך הדין, שעמד באותו רגע על המדרגה למעלה, הכיר כרגע את קולו של הקלִיֶנט המשֻׁנה שלו, ועד שהספיק לצוות למשרת להכניסו, טס הלה על המעלות והשתער אל החדר חִור ובלי נשימה. ולאחרי שנעל את הדלת, לבל ישמע איש בדברו, התנפל על כסא ויאמר בקול נמוך:

– הס! מצאתיו סוף־סוף.

– אה, טוב מאד, אדוני היקר, טוב מאד – ענה עורך־הדין.

– הוא מתחבא באיזה צריף דל ומסֹאב בקֶמדן־טון. ואולי טוב הדבר, שלא עלתה בידינו לתפשו עד־עתה; כי בכל העת ההיא הוא חי שם בעֹני ובמחסור נורא מאד. הוא עתה אביון גמור.

– טוב מאד – אמר עורך־הדין – ובכן אתה חפץ, מסתמא, שיתפשוהו תכף למחר?

– כן – ענה הֵילינג – אך לא! חכה־נא עוד יום אחד. “אתה תמה בודאי על שאני רוצה לדחות את הדבר” – הוסיף בגִחוך איֹם – “אבל שכחתי ענין חשוב: מחרתים הוא יום־זכרון לי: יֵעָשׂה אפוא הדבר אז”.

– טוב מאד. הואילה־נא לכתוב את פקודותיך בשביל הבולשת.

– לא. יחכה־נא לי פקיד־הבולשת פֹה בשעה השמינית בערב. אני בעצמי אוליכהו שמה.

בשעה הקבועה נועד עם הפקיד ויֵשב אתו במרכבה שכוּרה ויצו לעגלון לעמוד בקרן־זוית של רחוב פֶּנקרֵס־רוד, בקרבת בית־המחסה לעניים. כאשר הגיעו שמה כבר כסה החשך את הככר, ואחרי אשר הלכו לאֹרך קיר־החומה עד בית־החולים הוֶטירינרי, פנו אל סימטה קטנה, שהיתה בימים ההם מקום שמם כמעט, מֻקף שדות וחריצים ותעלות.

הילינג הוריד את כובע המסע שלו עד לחצי פניו ויתעטף באדרתו ויעמוד לפני הבית היותר דל ומכֹער שבאותו מקום וידפוק בנחת על הדלת. כרגע פתחה לו אשה אחת, שפלטה מפיה איזה דבור נמוסי, כאִלו היא מכירה אותו מכבר. ואחרי שלָחש לפקיד, שיחכה לו למטה, עלה בלאט במעלות, ומבלי דפוק על הדלת נכנס פתאֹם לחדר הראשון.

איש־חרמו ואויבו, אשר רדף בלי־חַנות בעברתו הקשה ואשר בקש חפש מחֻפש בקשיות־עֹרף עזה כל־כך, היה עתה זקן רעוע, אין־אונים. הוא ישב אל שלחן ערֹם וריק, שעליו עמד רק נר דל. כאשר נכנס הֵילינג נזדעזע הזקן ובעמל כבד קם ממושבו.

– מה שם? מה עוד? – אמר בקול רפה – איזו צרה חדשה? מה חפצך פה?

– לדבר אתך שתים שלש מלים – ענה הֵילינג, ובדברו ישב אל קצֵה השלחן ממול הזקן, ובהשליכו מעליו את אדרתו ואת כובעו גלה את פניו.

הזקן נבעת כל־כך, עד כי לא יכל להוציא הגה מפיו. הוא נפל אחורנית על כסאו, ובקפצו את ידיו בחזקה הביט אל היושב ממולו בתעוב וחרדה גם יחד.

– לפני שש שנים בעצם היום הזה – פתח הֵילינג – דרשתי את נפשך, שחִיַבת לי בעד נפש הילד שלי. לפני גופת בתך המתה, זקן, נשבעתי להקדיש את כל חיי רק לעשות בך נקמות. אני לא הסחתי דעתי מתכלית־חיי זו אף לא רגע אחד; ואִלו שכחתי את שבועתי אף רגע, אז די היה זֵכר מבטה הדומם והמלא צער אין־קץ של הנפש היקרה בדָעכה, או זכר פניו הנִרזים והנרעבים של ילדנו הנקי, כדי לעוררני ולהמריצני ולזרזני שוב למלא את תעודת־חיי. הלא תזכור את נקמתי הראשונה? ועתה הנה האחרונה.

הזקן רעד בכל גופו וידיו ירדו מדֻלדלות על צדדיו באין־אונים.

– מחר אני עוזב את אנגליה – אמר הילינג אחרי הפסקה מועטת – ובלילה הזה אמסור אותך לחיי־המות, אשר להם הסגרת אותה – למאסר עולמית בלי תקוה – –

הוא נשא עיניו אל הזקן וכרגע עצר בדבריו. הוא הרים את הנר להאיר על פניו, ומיד העמידו שוב על השלחן ויֵצא מן החדר.

– מוטב שתלכי אל הזקן – כמדֻמני, שהוא חלה – אמר אל האשה בפתחו את הדלת! ואל הפקיד רמז שיֵצא אחריו החוצה.

האשה סגרה אחריהם את הדלת ותעל במרוצה אל הזקן, ותמצא אותו יושב על כסאו בלי רוח־חיים. –

באחד משדי־הקברות היותר שאננים והיותר בודדים שבמדינת קֶנט, ששם צומחים פרא פרחי־צבעונים בתוך הדשא הירקרק הדשן, והנוף הנעים והרך שמסביב הוא המקום היותר יפה בגן־עדן זה של אנגליה, שם תחת מצבת־אבן פשוטה, נחוֹת עצמותיהם של האם הצעירה וילדה הנחמד. ואולם עצמותיו של האב אינן עמהן; ומן הלילה ההוא והלאה לא נודע עוד לעורך־הדין דבר או חצי־דבר על־אודות קורותיו של הקלינט המשֻׁנה שלו. –

* * *

כאשר כלה הלבלר הזקן את ספורו, נגש אל הקולב התקוע בקרן־זוית, לקח משם את מגבעתו ואת אדרתו ולבשן בישוב־דעת מרֻבה, ומבלי אמור מלה יצא לאטו מן הבית. הג’נטלמן בעל כפתורי־הפסִפס התנמנם, ורֹב המסֻבים היו שקועים בכַונה עצומה בעסק המבדח, להַטיף חֵלב מֻתך לתוך הגרוג שלו. לכן יכול מר פיקויק לצאת מן האולם, מבלי אשר הרגיש איש בזה. ואחרי אשר שִׁלם, לפי החשבון, בעדו ובעד סם, עזבו שניהם את בית המרזח של “העורב והגזע”.

 

פרק כב: מר פיקויק נוסע לאיפסויץ, ושם קרה לו מאורע רומנטי עם מטרונה מ“ימי הבינים”, בעלת סלסלות־ניָר צהֻבות.    🔗

– זוהי הכבודה של הזן ומפרנס שלך? – שאל מר וֶלר את בנו אהובו, כשנכנס הלה לחצר הפונדק של ה“פר”, בוַיטצ’פל, עם שק־מסע קטן ואדרת חבושה וצרורה בידו.

– הנך מנַחש לא־גרוע, ישישי – ענה מר וֶלר הצעיר בהניחו את משאו על הארץ ובשבתו עליו – הזן ומפרנס יבוא גם הוא הלום תכף־ומיד.

– כמדֻמני, שהוא פחדן קצת – אמר האב.

– כן הוא: בדרך של שני מילין הוא מחשב ומוצא אלפַים אסונות – ענה הבן – ומה שלומה של החורגת לעת כזאת?

– אשה משֻׁנה היא, סם, משֻׁנה מאד – ענה מר וֶלר הזקן ברצינות יתרה – בימים האחרונים התחברה לאותם המיתּודיסטים, ופתאם נעשתה צדקנית וחסידה עד לאין־חקר. בריה טובה היא עד־מאד, סמי, טובה היא בשבילי יתר מדאי, ואני מרגיש, שאיני כדאי לה.

– מה גדולה ענונותך, ישישי! – העיר סם.

– מאד – ענה האב באנחה – היא התנפלה על המצאה חדשה, זו של הולֶדת חדשה של אנשים מגֻדלים. התחדשות החיים, כך כמדֻמני, הם קוראים לזאת. אני הייתי חפץ מאד לראות בהצלחתו של החִדוש הזה. מאד מאד הייתי חפץ לראות את אמך חורגתך נולדה מחדש – אזי לא הייתי נותן אותה למינקת מחוץ־לבית.

– הידעת, מה עוללו אותן הנשים זה לא כבר? – הוסיף מר ולר הזקן אחרי הפסקה קצרה, אשר בה הקיש באצבעו על צדו הימני של חָטמו כחצי־תריסר פעמים – הידעת, מה עוללו אותן הנשים, סמי?

– איני יודע – ענה הבן – ומה עשו?

– ערכו משתה טֵה גדול בשביל בן־אדם אחד, שקראו לו הרועה שלהן – ענה האב – והנה קרה מקרה, שבאותה שעה עמדתי והצצתי בחנות הציורים, שם אצל מקום מעמד הקרונות שלנו, ופתאם רואה אני שם בחלון מודעה קטנה באותו ענין, שגומרת בלשון זו: “מחיר כרטיסי־כניסה שני שילינגים וחצי. לפנות בהזמנות אל הועד. המזכיר: מרת וֶלר”. וכאשר באתי הביתה מצאתי את הועד נכנס לישיבה בטרקלין שלנו. ארבע־עשרה נשים. חבל, שלא היית באותו מעמד, סמי, ולא ראית ולא שמעת אותן! ישבו והציעו הצעות וקִימו וקבלו החלטות, ועמדו למנין, ועוד מיני שעשועים כיוצא בזה. והנה התחילה החורגת שלך להתקוטט בי, מפני מה ולמה אני עומד כאן ומציץ ומחַיך, וכי להתל בהן באתי? בקִצור, ראיתי לי חובה להזמין לי כרטיס, וביום הששי בערב לבשתי את בגדי היותר מהֻדרים, לקחתי את הזקנה שלי, ונלך. באנו אל המקום, והנה בחדר מעֻבש יושבות המון נשים מסביב לשלחן, אשר עליו עומדות כבר כשלשים כוסות עם שאר מכשירי הטֵה. ואך נכנסתי התחילו המסֻבות מתלחשות אשה עם רעותה ומביטות עלי בסקרנות, כאִלו לא ראו מימיהן ג’נטלמן בן חמשים ושמֹנה, שָׁמן קצת. ופתאֹם קם שאון והתרגשות על המדרגות, ואל החדר נכנס איזה גֹלם גבה־קומה ודק־בשר, עם חֹטם אדֹם ועניבה לבנה, והוא מבשר בקול זמרה: “הנה הרועה בא לבקר את עדרו הנאמן”. ותכף לאחריו הופיע איזה בן־אדם בריא־בשר, לבוש שחורים, עם פרצוף רחב ולבן, שאינו פוסק לחַיך אף רגע אחד, מעשה אבטומַטוס. ואז הולך כל העסק כסדרו! “נשיקת השלום!” מכריז הרועה, והוא אומר ועושה: נוֹשק את כל המסֻבות בזו אחר זו; ואך כלה את מלאכתו, והנה בא הגֹלם אדוּם־החֹטם ועושה גם הוא כמוהו. ובעוד אני חושב ומהרהר: מדוע לא אעשה גם אני כמוהם, ובפרט שבקרבתי ישבה לידי נאה ונעימה מאד – והנה נפתחה הדלת ואל החדר הובא הטֵה, ואחריו הופיעה החורגת שלך, שהיתה עסוקה בהכנתו שם למטה. אז התחיל סדר העבודה בשקידה יתרה. איזה הִמנון יפה וקולני בשעת מזיגת הכוסות! איזה תפלה מהֻדרה לפני המשתה! ובאיזה חשק נגשו כֻלם אל מלאכת האכילה והשתיה! לוא ראית, סמי, איך שלח הרועה את שִׁניו בכתלי־החזיר ובעֻגות־החמאה! לא ראיתי מעולם אדם שאוכל ושותה כמוהו. גם אדוּם־החֹטם אינו מן הנחשלים במקצוע זה, ובשום אֹפֶן לא הייתי לוקח אותו בין אוכלי־שֻׁלחני, – אבל כמוהו כאין לעֻמת הרועה. ואחרי אשר אכלו ושתו דַים, ברכו בצבור ברכת־המזון, ואז התחיל הרועה לדרוש דרשתו; והוא עשה את מלאכתו יפה למדי, אם נביא בחשבון את המון עֻגות־החמאה, שהעיקו תחת חזהו. אך פתאֹם הוא עוצר בנאומו ומתחיל צורח: “איה החוטא? איה החוטא הבליעל?” כל הנשים לטשו עיניהן אלי והתחילו נואקות, כאִלו סר אליהן מר־המות. משֻׁנה היה הדבר בעיני, ובכל־זאת החרשתי ולא אמרתי כלום. והנה שוב הפסיק הרועה בדרשתו, ובנעצו עיניו בי שאג: איה החוטא? איה החוטא הבליעל? והנשים שבו לאנוק, פי־עשרה מבראשונה. אז לא יכלתי עוד להתאפק, – הלא ידעת, שאינני מן הנעלבים ואינם עולבים – ובצעדי לפנים שתים־שלש פסיעות, כך סמוך אליו, שאלתיו: “אמֹר־נא, ידידי, האם אלי מכֻוֶנת הערתך זו?” אך הוא, תחת להתנצל ולבקש ממני סליחה ומחילה, כנהוג בין ג’נטלמנים, התחיל מחרף ומגדף אותי עוד יותר: קרא לי כלי – השמעת, סמי? – כלי מלא חמה וזעם, ועד שמות ממין כזה. אז התעברתי עד־מאד ודמי רתח בקרבי: הענקתי לו שתים־שלש סטירות לו לעצמו, ועוד שתים־שלש, בבקשה למסרן לאותו אדוּם־החֹטם, ויצאתי לי מן האולם. חבל, שלא היית שם, סמי, בשעת מעשה, ולא שמעת את צִוחת הנשים ויבבותיהן ויללותיהן, כשהוציאו את הרועה מתחת לשֻׁלחן! – אך הנה הזן ומפרנס שלך, בכל מלֹא־קומתו.

עודנו מדבר ומר פיקויק ירד ממרכבה שכוּרה ויכנס אל החצר.

– בֹקר מהֻדר, סיר – אמר מר וֶלר הזקן.

– יפה באמת – ענה מר פיקויק.

– יפה באמת – שָׁנה כהֵד אדמוני אחד עם חֹטם סקרני ומשקפים כחֻלים, שירד ממרכבה שניה ברגע אחד עם מר פיקויק – אתה נוסע לאיפסויץ', סיר?

– כן הדבר – ענה מר פיקויק.

– הזדמנות מפליאה! גם אני נוסע לשם.

מר פיקויק ענה על זה בהשתחויה נמוסית.

– תשב בדיליג’נס מלבר? – הוסיף האדמוני לחקור.

מר פיקוי השתחוה שוב, לאות “הן”.

– אל־אלהים, מה נפלא הדבר! הן גם אני אשב מלבר – אמר האדמוני – ובכן הלא נסע יחדו.

והאדמוני בעל החֹטֶם המחֻדד, שהוציא כל מלה מפיו בחשיבות יתרה, כמעט בסודיות, ואשר על כל דבור ודבור היה עושה בראשו תנועת־נדנוד מהירה כצפור, חִיֵך לו בהנאה עצומה, כאִלו פתר בדבריו האחרונים אחת מחידות־עולמים, שנלאו כל חכמי־לב למצאה.

– אני שמח מאד על המקרה המֻצלח לנסוע בחברתך, סיר – אמר מר פיקויק.

– אַה – קרא האדמוני – זהו דבר השוה לשנינו, הלא? חבורה – חבורה – יודע אתה? – חבורה, היא – היא – שונה לגמרה מן הבדידות, האין זאת?

– זוהי אמת מָחלטת, שאין להכחישה בשום אֹפֶן – השתתף סם בשיחה בבת־צחוק נעימה – לזאת אני קורא אמת גלויה לכל, כמו שענה אותו שוליא של הקצב לאותה שפחה, שאמרה לו, שהוא אינו ג’נטלמן.

– אה – אמר האדמוני בסקרו את סם מכף־רגלו ועד קדקדו בעין גאותנית – אחד מידידיך, סיר?

– לאו דוקא ידידי – ענה מר פיקויק בשׁפל קולו – באמת הוא רק משרתי, אבל אני מרשה לו מדה גדולה של חֹפש ביחוסו אלי; כי – בינינו לבין עצמנו – אני מתגאה בו כמעט, מפני שלפי־דעתי הוא אוריגינל, מצֻין במינו.

– אה – השיב האדמוני – זהו דבר התלוי בטעם. ולמשל אני איני אוהב כלל שום דבר אוריגינלי; לא לפי טעמי הוא; איני רואה שום נחיצות באוריגינליות. מה שמך, סיר.

– הרי לך כרטיסי, סיר – ענה מר פיקויק, שהתבדח מאד על־ידי פתאֹמיוּתה העזה של שאלת האדמוני ועל־ידי נמוסיו המשֻׁנים בכלל.

– אַה – קרא הלה בהניחו את הכרטיס בפנקסו – “פיקויק”, זה טוב מאד. אני אוהב לדעת את שמות האנשים, שיש לי עסק עמהם: זה חושך ממני הרבה עמל וכעש. הנה כטיסי שלי, סיר. מַגנוּס, כמו שעיניך רואות, סיר, מַגנוס, זהו שם־משפחתי, לפי־דעתי זהו שם נאה למדי, האין זאת, סיר?

– שם יפה מאד, באמת – קִיֵם מר פיקויק, שבקֹשי גדול התאפק מצחוק.

– כן, כמדֻמני – הוסיף מר מַגנוס – וגם שמי הפרטי, שרשום לפניו, גם הוא טוב, כאשר תחזינה עיניך. הרשני־נא, סיר – אם תחזיק בידך את הכרטיס קצת בשפוע – כזה – יזרח אור השמש על השורה הראשונה, ושם כתוב: פטר. כן: פטר מגנוס. זה מצלצל יפה, לפי־דעתי; האין זאת, סיר?

– בודאי, יפה מאד! – הסכים מר פיקויק.

– ועתה שים־נא לבך אל ראשי התיבות של שמי וכנויי: P. M. הלא זהו בלשון לטינית Post meridiem (אחרי הצהרים). בפתקאות קצרות אל ידידַי אני חותם לפעמים: “אחרי הצהרים”. וזה משעשע ומבדח את ידידי מאד.

– כמובן יש בזה כדי לתת לנפשם את העֹנג היותר גדול – אמר מר פיקויק, שבסתר לבו קִנא בידידיו המאֻשרים של מר מגנוס, שנקל כל־כך לשעשם ולבדחם.

– ג’נטלמנים, הכל מוכן ומזֻמן, הדיליג’נס עומד ומחכה לכם – הפריע את שיחתם אחד הנערים המפקחים על הסוסים.

– וכל צרורותי הונחו בדיליג’נס כהוגן? – שאל מר מגנוס.

– הכל שלום, סיר!

– והצקלון האדֹם?

– מונח בשלום על מקומו, סיר!

– וצקלון הפסים?

– בתֵבה הראשונה, סיר.

– וצרור הנָיר הכתֹם?

– מתחת למושב, סיר.

– ותיק־המגבעת של עור?

– הכל מונח בשלום, סיר.

– ובכן נעלה ונשב? – הציע מר פיקויק.

– סלח־נא – ענה מר מגנוס בעמדו על אופן מרכבת הדיליג’נס, מבלי מוש ממקומו – סלח־נא מר פיקויק. אבל איני יכל לעלות ולשבת, באין לי בטחון מָחלט. וחזותו של הבחור הזה מוכיחה לי, שתיק־המגבעת של עור אינו מונח בדיליג’נס.

כל הבטחותיו ושבועותיו של הנער לא הועילו, ומר מגנוס לא נח ולא שקט עד אשר העלו את תיק־המגבעת ממעמקי התֵבה, מבין גלי הצרורות שנערמו שם, כדי שיוָכח למראה־עיניו, שהתיק מונח בשלום. ואחרי אשר נרגע רוחו מצד זה, התחיל מתרגש ודואג מצד אחר: לבו אמר לו, ראשונה, שהצקלון האדֹם נדחה למקום, שלא ימצאוהו עוד, שנית, שצקלון הפסים נגנב; ושלישית, שצרור הניָר הכתֹם הֻתּר ונתפזר. ורק לאחרי שנוכח למראה־עיניו, כי כל חשדיו ופחדיו אין להם שום יסוד, רק אז הואיל לטפס ולעלות על גג המרכבה, בהודיעו, כי עתה אין עוד דאגה בלבו ועתה הוא שוקט ומאֻשר.

– עצביך מזֻעזעים קצת יתר מדאי, סיר, האין זאת? – העיר מר וֶלר הזקן בעלותו על דוכנו ובסקרו את הזר במבט אלכסוני.

– כן – ענה הלז – אני בכלל מקפיד מאד על קטַנות כאלה. אך עתה כבר שבה נפשי למנוחתה – לגמרי.

– טוב מאד, תהלה לאל! – אמר מר וֶלר הזקן – סמי, עזר־נא לאדונך לעלות לדוכן. ברגלך השנית, סיר! כן, באותה רגל גופה! תנה לנו את ידך, סיר. הבה, עלֵה! צלח ורכב! בודאי היית קל יותר בילדותך, סיר.

– בלי שום ספק, מר וֶלר – ענה מר פיקויק בבדיחוּת־הדעת, אף שכמעט לא נותרה בו נשמה בעליה דחופה ומבֹהלה זו. ואחרי אשר תפס לו מקום על הדוכן לצדו של מר וֶלר הזקן, הוסיף הלה:

– טַפס גם אתה אלינו, סמי. ועתה, וִילַם, הוצא את הסוסים בעד השער. היו זהירים ג’נטלמנים, בקֶשת הקמורה של השער. “ראשיכם!” כמו שקורא מוכר־הלביבות עם הסל שעל ראשו. זה יספיק, וִילַם. עתה הנח להם, ילכו־נא מאליהם.

הנער משך ידו מן הסוסים, והמרכבה רקדה על מרצפת וַיטצ’יפל, להתפעלותם של כל אנשי הפרבר הזה, המרֻבה באוכלוסין כל־כך.

– הסביבה והשכנות אינן נאות ביותר, סיר – העיר סם בנגעו בראשי אצבעותיו בקצה מגבעתו, מה שהיה תמיד סִמן מֻבהק, שהוא נכנס בשיחה עם אדונו.

– אמנם כן הוא, סם – ענה מר פיקויק בסקרו את הרחוב המרֻפש, ההומה מאדם, שעברו בו.

– ומה נפלא הדבר, סיר – הוסיף סם – שעניוּת וצדפוֹת הולכות צמדים.

– איני מבין יפה את כונתך, סם – אמר מר פיקויק.

– רצוני לאמר, סיר, כי כל מה שהמקום עני ביותר, כן מרבים לאכול בו צדפות, כפי הנראה. הבט וראה, סיר: הנה חנות של צדפות אצל כל חצי־תריסר בתים. החנֻיות עומדות שורות שורות לשני צדי הרחוב. אל יחשוב לי אלהים עון. אבל כמדֻמני, שכאשר תגדל העניות בביתו של אדם, הוא מתפרץ החוצה ואוכל צדפות מתוך יאוש.

– בודאי כן הוא – קִיֵם מר וֶלר הזקן – והוא הדין באִלתּית כבושה.

– הנה באמת שתי עובדות מצֻינות, אשר עד־עתה לא שמתי לב להן כלל – אמר מר פיקויק – תכף בתחנה הראשונה ארשום זאת בפנקסי.

בינתַּיִם הגיעה המרכבה עם שער מַיל־אֶנד. במשך שׁנים שלשה מילים שררה דומיה מָחלטת על גג הדיליג’נס, אך פתאֹם פנה מר וֶלר הזקן אל מר פיקויק ואמר:

– חיי המוכסנים הללו משֻׁנים וזרים מאד, סיר.

– של איזה מוכסנים? – שאל מר פיקויק ואחריו מר פטר מגנוס.

– הזקן מתכַוֵּן לשוערים הללו, גובי מס־הדרכים – באר להם סם את דברי אביו.

– אַה, עתה אני מבין – אמר מר פיקויק – חייהם של הללו משֻׁנים מאד באמת: חיים קשים, בלתי־נעימים כלל.

– הם כֻלם אנשים שנכזבה תוחלתם בחיים – הוסיף מר וֶלר הזקן.

– האמנם? – אמר מר פיקויק בתמיה.

– כן הדבר. כי על־כן הם פונים עֹרף לחיים וסוגרים את עצמם בצריפי השערים הללו: קצת כדי להתבודד, וקצת כדי להנקם בבריות, בקחתם מהן מסים.

– האמנם? – קרא מר פיקויק – חי נפשי, כי לא ידעתי זאת עד היום.

– זוהי עובדה – אמר מר וֶלר הזקן – אִלו היו ג’נטלמנים, הייתם קוראים להם מיזַנתרוֹפים, עכשיו שהם שוערים פשוטים, הם מסתפקים בגבִיַת מסים בלבד.

בשיחות נאות כאלה, שיש בהן התמזגות מקסימה של העָרב והמועיל, של שעשועים ולמוד, השכיל מר וֶלר הזקן להשכיח את נוסעיו את שעמום הנסיעה, כמעט בכל הדרך. חֹמר לשיחות היה די־והותר, ואם לעתים רחוקות הפסיק מר וֶלר בדברנותו, כאִלו יבש מַעיָנו לפי־שעה, מִהר מר מגנוס למלא את החסרון, בשאלותיו וחקירותיו הסקרניות על־אודות תולדותיהם ופרטי חייהם של חבריו־בנסיעה, ועל־ידי דאגותיו שאינן פוסקות לשלומם ושלֵמותם של שני צקלוניו ותיק־המגבעת של עור וצרור הניָר הכתֹם, – דאגות, שהיה מביע בקול רם בכל תַחנה ותחנה.

ברחוב הראשי של איפסויץ', לצד שמאל, לא רחוק מן הככר הריק אשר לפני בית־המועצה, עומד פונדק מפֻרסם, הנודע לקרובים ולרחוקים בשמו “הסוס הלבן הגדול”, והמצֻין ביחוד באנדרטה של אבן, המתנשאה ממעל לשער הגדול, אנדרטה של מין בעל־חי דוהר עם רעמה וזנב מתנפנפים, שיש לו איזה דמיון רחוק עם סוסה זקנה שנשתטתה. הפונדק הזה זכה לפרסום גדול בכל הסביבה, בגלל שעורי קומתו הענקיים, כפרסומו של שור מקרין, שקבל פרס בתערוכה, או של לפת רבת־הכמות, שדברו על אודותיה בעתון החקלאי, או של גור־חזיר כבד־התנועה ביותר.

בשום בנין לא היה מעולם לַבירינתּ כזה של מסדרונות בלי־שטיחים, צפיפות כזו של חדרים טחובים ואפלולים ומספר גדול כל־כך של תאים צרים לאכילה ולשֵנה, כאותם שחָברו יחדו בין ארבעת הקירות של “הסוס הלבן הגדול” באיפסויץ'.

לפני שערו של המָלון הכִפח הזה, עמדה מרכבת הדיליג’נס הלונדוני, בערב בערב באותה שעה עצמה, והקיאה את נוסעיה העיפים והמשֻׁעממים. ומאותה המרכבה עצמה יצאו מר פיקויק עם סם ומר פטר מגנוס באותו הערב, אשר עליו מדֻבר בפרק הזה.

– התּתאכסן כאן, סיר? – שאל מר פטר מגנוס, לאחר שהוצאו והֻנחו לפניו בשלום גם הצקלון האדֹם, גם צקלון הפסים, גם צרור הניָר הכתֹם וגם תיק־המגבעת של עור.

– כן אעשה – ענה מר פיקויק.

– רבונו של עולם! – קרא מר מגנוס – מעולם לא ידעתי ולא שמעתי הזדמנות מפליאה כזו! שמעו ושֹׁמו: הן גם אני מתאכסן כאן! אקוה, שנסעד על שלחן אחד?

– בעֹנג גדול – ענה מר פיקויק – אלא שאיני יודע עדַיִן, אם כבר יש כאן איזה מחברי או לא. הגידה, מלצר, המתאכסן כאן ג’נטלמן ששמו טופמן?

בן־אדם בריא־בשר, עם מַפה בת־שבוּעַים לשמוש תחת בית־שֶׁחיו, ופוזמקאות “לבנים” בני־גילהּ על רגליו, שהשקיף עד עכשו בעצלתים בעינים תוהות על המסלה, הואיל עתה להפנות ראשו אל מר פיקויק, לשמע שאלתו זו. ואחרי אשר בחן ובדק אותו במבט סוקר וחוקר, מחֻדה של מגבעתו ועד שרוך־נעליו, ענה בהדגשה נמרצה:

– לא –

– ואף לא ג’נטלמן ששמו סנודגרס? – הוסיף מר פיקויק לשאול.

– לא! –

– וגם לא וינקל? –

– לא –

– חברי עוד לא באו היום, סיר – אמר מר פיקויק – ובכן נסעד רק אנחנו שנינו. מלצר, הביאנו אל חדר מיֻחד.

רק לאחרי ששמע את הדרישה הזאת, הואיל האדם השמן לצוות למנקה־הנעלים להכניס הביתה את צרורות הג’נטלמנים, והוא בעצמו הלך לפניהם והעבירם דרך מסדרון ארֹך ואפל אל חדר גדול, שרהיטיו מעטים וגרועים, עם שבכה מזֹהמה, שבתוכה התאמצה אש קלושה להראות פנים שוחקות, אך עמלה היה לשוא, והיא הלכה ושקעה תחת ההשפעה המדכאה של הסביבה האפורה־העצובה. שעה תמימה אחרי־כן העלו על השלחן לפני האורחים חתיכת דג וצלי בשר, וכאשר תמה הסעודה הקריבו מר פיקויק ומר מגנוס את כסאותיהם אל האש; ואחרי שהזמינו בקבוק יין אוֹפוֹרטוֹ, שאיכותו היתה רעה עד־מאד ומחירו יקר עד־מאד, לטובת בעל־האכסניה, שתו לטובת עצמם גרוֹג רותח.

מר פטר מגנוס היה כבר על־פי טִבעו מן “המוֹדיעים”, איש גלוי־לב, אשר כל מחשבותיו על לשונו תמיד; ואולם הגרוג הרותח הפליא לפעול על מדתו זו, עד כי לא השאיר במעמקי לבו אף סוד כמוס אחד. ואחרי אשר ספר בפרוטרוט על־אודות עצמו, על־אודות משפחתו, מכריו ומיֻדעיו, הלצותיו וחדודיו, עסקיו ואחיו (רֻבם של הפטפטנים יש להם לדבר הרבה על־אודות אחיהם), הציץ מר פטר מגנוס דומם רגעים אחדים מבעד למשקפיו הכחֻלים על מר פיקויק, ואחרי־כן אמר בלבשו צורה של ענוַת־חן:

– ועתה – עתה הגידה נא מר פיקויק – מה היא לפי־דעתך, מטרת בואי הלום?

– בהן־צדקי – הבטיח מר פיקויק – אי־אפשר לי בשום אֹפֶן לדעת את סבת בואך; אולי לרגלי עסק?

– במקצת כִונת יפה, ובמקצת לא. נַס־נא לנַחש שוב.

– אם כן, הנני בידך לעשות אתי כטוב בעיניך: לגלות לי את הדבר או לא, כי אני בעצמי לא אוכל לעמוד עליו, גם אם אנחש כל הלילה כֻלו.

– ובכן, הִי־הִי־הִי! – אמר מר פטר מגנוס בחיוך בישָׁני – מה תאמר, מר פיקויק, אלו באתי הֵנה כדי להשתדך – מה, סיר? הי־הי־הי!

– מה הייתי אומר? שלפי־דעתי תצליח ויכול תוכל – ענה מר פיקויק בבת־צחוק מזהירה.

– אה! – קרא מר מגנוס – האמנם אתה חושב כן באמת ובתמים מר פיקויק? בלב שלם?

– בודאי! – השיב מר פיקויק.

– לא, לא! מסתמא אתה מהתל בי.

– חלילה לי מזה! אני מדבר בתם־לבבי.

– אם כן – אמר מר מגנוס – אם כן, הנני לגלות לך סוד קטן: גם אני חושב כך. וגם לא אמנע מלהודיעך, מר פיקויק, עוד סוד אחר – אף שאני קנאי נורא מאד – כי אותה לֵידי מתאכסנת גם היא במלון הזה בשעה זו.

ובדַברו את הדברים האלה הסיר מר מגנוס את משקפיו מעל חטמו, כדי לקרוץ בעיניו אל מר פיקויק, ואחר החזירם למקומם.

– זהו אפוא מה שהיית רץ מן החדר לרגעים כל אותה העת לפני הסעודה? – אמר מר פיקויק במבט־ערמה.

– הס! כמובן בשביל־כך. אך בכל־זאת עוד לא נטרפה עלי דעתי כל־כך, עד כדי ללכת להתראות עִמה.

– ומדוע לא?

– לא טוב להתראות תכף־ומיד אחרי נסיעה שכזו. טוב להמתין עד מחר, סיר. בזאת אבַצר יסודות תקותי להצלחה. ראה־נא, מר פיקויק, בשׂק־המסע הזה יש חליפת־בגדים, ובאותו תיק – מגבעת, ואני בטוח, כי הם יעשו רֹשם גדול, שיביא לי תועלת מרֻבה.

– האמנם?

– כן הדבר. הלא בודאי ראית, כמה דאגתי להם כל אותו היום. ואני בטוח, כי חליפת־בגדים כזו ומגבעת כזו לא תמצא ולא תשיג בעד כל הון, מר פיקויק!

מר פיקויק ברך את בעליהם של הבגדים כבירי־היכֹלת הללו לקנינו המֻצלח; ומר פטר מגנוס השתקע בהרהורים, כפי הנראה, על־אודות קנינו זה.

– גם היא עצמה בריה יפה – אמר מר מגנוס אחרי דומיה קצרה.

– האמנם?

– מאד, מאד – ענה מר מגנוס – הייא מתגוררת במרחק עשרים מיל מכאן. והנה נודע לי, שהיא תבוא הֵנה היום ותשהה כאן כל הלילה ולמחרתו עד הצהרים – על כן מהרתי להשתמש בהזדמנות זו. אני חושב, כי פונדק הוא המקום היותר נאה ויאה לעשות בו “הצעה” לאשה פנויה. כי כאן, בנסיעה, נוטה היא, לפי דעתי, להרגיש יותר את בדידותה, מאשר בשבתה בביתה. ומה דעתך אתה, מר פיקויק?

– גם לי נראה שכך צריך להיות לכאורה – ענה מר פיקויק.

– סלח־נא, מר פיקויק – אמר מר פטר מגנוס – ואולם אני סקרן מטבעי, ולכן תאב אני לדעת, בשביל מה באת אתה הלום?

– בשביל עסק פחות נעים משלך, סיר – ענה מר פיקויק ופניו אדמו לזכר הדבר – אני באתי הֵנה, סיר, לגלות את תרמיתה ובגידתה של נפש אחת, אשר בתחלה נתתי אמון בלי־מצרים ביָשרה ואמתתה.

– הוי, אֵלי! כמה לא־נעים דבר שכזה! – קרא מר מגנוס – אותה נפש היא, כמדֻמני, אשה? מה? אה! הנך ערום, מר פיקויק, ערום מאד. כמובן אין בדעתי לחקור ולבדוק את מצפוני הרגשותיך, חלילה לי מזאת! – זהו, כמובן, עסק ביש, ענין רע ומכאיב מאד. אל־נא תבוש מפני, מר פיקויק, אם רצונך לפרוץ דרך להתמרמרותך. אני יודע, מה קשה לסבול תרמית ובגידה שכזו, סיר. אני נֻסיתי בזאת שלש־ארבע פעמים.

– תודה רבה לך, סיר, על השתתפותך באותו ענין רע שלי, שלפי־דעתך הוא מכאיב מאד – אמר מר פיקויק בכוננו את שעונו ובהניחו אותו על השלחן – אבל – –

– לא, לא – הפסיקו מר מגנוס – אל־נא תוסיף דַבּר, זה ענין מכאיב מאד. אני יודע, אני רואה. איזו שעה היא עתה, מר פיקויק?

– אחרי חצות הלילה.

– הוי, אֵלי! כבר הגיע זמני לשכב ולישון. לא טוב לי לאחר שֶׁבת כל־כך. הלא מחר בבֹקר אהיה חִור, מר פיקויק!

נרעש ונפחד מאפשרותה לבד של צרה גדולה כזו, מִהר מר פטר מגנוס לצלצל בפעמון, כדי לקרא למשרתת; ואחרי שהעבירו את הצקלון האדֹם ואת צקלון הפסים ואת תיק־המגבעת של עור ואת צרור הניָר הכתֹם אל חדר־משכבו, הלך לו גם הוא בעצמו, בלוית מנורה מצֻפה לַק, אל עֵבר אחד של הבית, בעת שמר פיקויק, עם מנורה כזו, הובל דרך המון לבירינתּים עקלקלים אל עֵבר אחר.

– זהו חדר־המשכב שלך, סיר – אמרה המשרתת.

– טוב מאד – ענה מר פיקויק בהביטו סביבותיו.

זה היה חדר גדול, לא־גרוע, עם שתי מטות ואח מבֹערת; בכלל, חדר מרֻוח ונעים למראה, הרבה יותר ממה שיכֹל מר פיקויק לקווֹת על־פי נסיונותיו, שרכש לו בזמן מועט כזה, במקצוע הכושרות של “הסוס הלבן הגדול”.

– אקוה, כי איש לא יבוא לישון במִטה השנית? – אמר מר פיקויק.

– לא, סיר, חלילה־וחס!

– טוב מאד. אמרי־נא למשרתי, שיביא לי מחר בבֹקר, בשמֹנה וחצי, מים רותחים, והיום בערב אין לי עוד כל צֹרך בו.

– כן אעשה, סיר – ענתה המשרתת, ואחרי אשר ברכה אותו בליל־מנוחה, עזבה את החדר, ומר פיקויק נשאר לבדו.

הוא ישב בכורסה לפני האח המבֹערת, ורעיונות שונים התחילו מתרוצצים במוחו. ראשונה העסיקה אותו המחשבה על־אודות רֵעיו המתמהמהים והשאלה מתי יבואו אליו. אחרי־כן קפצו הגיונותיו אל מרת מַרתה ברדל, וממנה עברו, בשתוף־רעיונות טבעי, אל הלשכה המזֹהמה של דודסן ופוג. משם טסו רעיוניו על קו־מגע, אל הנקודה המרכזית של ה“מעשה בקלִיֶנט משֻׁנה”; ואחרי־כן שבו אל “הסוס הלבן הגדול” באיפסויץ' והוכיחו לו במופתים חותכים, שהוא הולך ומתנמנם. אז קם ממושבו והתחיל פושט את בגדיו, – והנה נזכר, שעזב את שעונו, שם למַטה, בחד המיֻחד.

ואותו השעון היה חביב ויקר מאד למר פיקויק, מפני שנשא אותו, תחת צל מקטָרנו, מספר־שנים גדול הרבה יותר ממה שאנחנו רשאים, לפי־דעתנו, לגַלות בשעה זו. על דעתו של מר פיקויק לא היתה יכולה לעלות כלל האפשרות שהוא ישכב לישון, מבלי אשר יטַקטֵק השעון בנחת מתחת לכר מראשותיו או בכיס התלוי ממעל לראשו. ויען כי השעה היתה כבר מאֻחרת למדי, והוא לא חפץ לצלצל בפעמות בדומית־הלילה, לכן לבש שוב את מעילו, אשר פשט זה עתה, לקח את הנר בידו והתחיל יורד בלאט מן המדרגות.

אך ככל אשר הוסיף לרדת, כן נדמו לו המדרגות מרֻבות יותר ויותר. ופעמים רבות, לאחרי שכבר עמדו רגליו באיזה מבוא צר, והוא התברך בלבבו, כי זכה להגיע לדיוטה התחתונה, והנה הופיעו שוב מעלות לנגד עיניו התמהות. לבסוף בא אל מסדרון רצוף אבנים, שכפי הרשום בזכרונו ראהו, כאשר נכנס אל הבית בראשונה. ושוב התחיל לתור מבוא אחר מבוא ולהציץ בעד חור־הדלת בכל חדר וחדר; וכאשר כבר אמר נואש וכבר גמר לשוב על עקביו, נזדמן לו אותו החדר, אשר בו בלה את הערב, ואך פתח את הדלת ראה והנה שעונו מונח על השלחן.

מר פיקויק תפש את שעונו בשמחת־נצחון ויכונן את צעדיו לשוב לחדר־משכבו. אך אם ירידתו למטה היתה קשה וכרוכה בכמה וכמה הרפתקאות, הנה עליתו בחזרה היתה מטרידה ומבלבלת הרבה יותר. שורות שורות של דלתות, מקֻשטות בנעלים ומגפַים מכל המינים, מכל הנוסחאות ומכל שעורי־קומה, השתרעו סביביו לכל עבר. כתריסר פעמים נסה להרים בנחת את כף־המנעול של דלת חדר, שדמתה לזו שלו, ובכל פעם הרעימה באזניו מתוך החדר קריאת־חבה: “איזה שד מתחכך בדלת?”, או “מה לך פֹה?” שׁזֵרזה אותו להתגנב משם חרש על בהונות־רגליו במהירות מפליאה. הוא בא כבר שוב לידי יאוש, והנה נמשכו עיניו על דלת פתוחה למחצה. הוא הציץ לתוך החדר: – תהלה לאל! סוף־סוף הנה חדרו שלו, הנה שתי המטות עומדות באותו סדר, שהוא זוכר היטב, והאח מבֹערת עֲדַיִן. הנר שבידו, לא היה גדול ביותר גם בעת שנִתן לו בחדר המיֻחד ללכת לחדר־משכבו, ואחרי שנָשפו בו כמה וכמה רוחות במבואות ובמסדרונים המרֻבים הגיע לקִצו, ועתה, כאשר סגר מר פיקויק את הדלת אחריו. שקע לתוך שפופרת המנורה וכבה לגמרי.

– אין בכך כלום – אמר מר פיקויק – אני יכל להתפשט את בגדי גם לנֹגה אש־האח.

המִטות עמדו לשני עברי הפתח, ובין כל אחת ובין הקיר היה מַעבר צר, אבל מספיק לעלות בו על המטה או לרדת ממנה, ובקצהו עמד כסא עם מושב של מקלעת־גִמי. מר פיקויק הֻדק היטב את יריעות המִטה אשר לעבר החדר, ויֵשב על הכסא שבמעבר הצר, ובמתינות שלֵוה חלץ את נעליו ואת פוזמקאותיו. אחרי־כן פשט וקִפל בכַונה, בזה אחר זה, את מעילו, את מקטָרנו, את ענק־צוארו ושאר בגדיו, ולאחרונה חבש לראשו בנחת את מצנפת־הלילה המצֻיֶצת, והדק אותה יפה בפתילים מתחת לסנטרו, לבל תִּזח. ובשעת מעשה זה שִׁוה לנגדו פתאם את כל המגֻחך והמבדח שבמקרה הלילה שלו, בתעותו כשה אובד במבואות ובמסדרונות שאין להם סוף. ולזכר הרפתקאותיו המשֻׁנות נפל אחורנית על גב הכסא וצחק בינו לבין עצמו בכל־לב ובנחת־רוח גדולה כל־כך, עד שכל בעל־נפש היה מדֻשן־עֹנג למראה הצחוק העליז, המאיר את הפנים הרחבים והמסבירים הללו הנשקפים מתחת למצנפת־הליל.

– כמה משֻׁנה ומבדח הדבר! – אמר מר פיקויק לעצמו והוסיף לצחוק בכל־פה, עד שכמעט נתפקעו פתילי מצנפת־הליל – כמה משֻׁנה ומגחך הדבר, לראות אותי תועה ואובד־דרך ונע־ונד על המדרגות הללו. מעשה משֻׁנה ומבדח כזה לא שמעתי מימי!

ומר פיקויק הוסיף לחַיך בצחוק רחב עוד יותר והתכונן לגמור מתוך בדיחת־הדעת את פשיטת בגדיו עד תֻמם, והנה פתאם הפריעו אותו משני מעשיו אלה: כי אל החדר נכנסה איזו נפש־אדם עם נר בידה, ואחרי אשר נעלה את הדלת נגשה אל שלחן־התלבֹשת ותעמֵד עליו את הנר.

החיוך שהגיה את פני מר פיקויק גז חיש, בִּן־רגע, ומקומו ירש מבט של השתוממות והפתעה ותמהון אין־קץ. אותה הנפש – תהי מי שתהיה – נכנסה לפתע־פתאם כל־כך ובדממה דקה כל־כך, עד שלא הספיק מר פיקויק אף להוציא מלה של מחאה, ואין צריך לאמר, להתנגד לכניסתה בפֹעל. אך מי היא הנפש הזאת? גנב. שודד? אולי איזה רע־מעללים, שראה אותו בעלותו על המדרגות עם שעון יפה בידו. ומה עליו לעשות עתה?

תחבולה אחת היתה לו למר פיקויק, להסתכל באורח המאֻחר, הלא־קרוא ולהיות עם זה רואה ואינו נראה, – הַיְנו: לזחול אט על המטה ולהציץ מבעד ליריעות לתוך החדר. וכן עשה: עלה על המטה, הרכיב את משקפיו על חטמו, תחב את ראשו עם מצנפת־הליל בין היריעות ותפש את שתי כנפותיהן בידו, הדק היטב מתחת לסנטרו, לבל יֵרָאה שום אבר אחר מגופו, מלבד הראש והמצנפת המצֻיצת, ואז התאזר עז והתחיל מֵציץ לתוך החדר.

אבל מיד, בהשקפה ראשונה כמעט, התעלף מפחד ובהלה. לפני הראי שעל שלחן־התלבשת עמדה מטרונה “מימי־הבינים”, עם ראש מלא סלסלות־ניָר צהֻבּות, וסרקה בכונה עצומה את הקוֻצה, שנקראת בפי הנשים “שערות־העֹרף”. ואף שהיא באה אל החדר שלא ברשות, בכל זה היה נִכָּר בכל מעשיה, שהיא מתכוֶנת לשהות כאן כל הלילה; כי הביאה אתה נר גדול, ובזהירות הראויה לשבח העמידה אותו בתוך פך של מים, ששם נראה, בדָלקו, כמגדל־אור ענקי בתוך לשון־ים קטנה מאד.

– אל רחום וחנון! – חשב מר פיקויק בלבו – מה אעשה עם פגע־רע שכזה!

– המ… המ… – השתעלה הלידי. ומיד נעלם ראשו של מר פיקויק מאחרי הקלעים, במהירות של אבטומטוס.

– פגע־רע כזה לא קרני מעולם – אמר מר פיקויק האֻמלל לנפשו וזעה קרה טפטפה על מצנפת־הלילה שלו – מה נורא הדבר!

עם זה לא יכול להתגבר על חפצו האדיר, להוסיף להביט אל הנעשה בחדר. ובכן הופיע שוב ראשו עם המצנפת המצֻיצת בין היריעות. והנה הורע המצב עוד יותר: הלידי גמרה את מלאכת התסרֹקת, כסתה את ראשה בדקדוק בס??ת־לילה של מַלמָלה והתחילה מסתכלת בעינים תוהות ומתוך הרהורים באח המבֹעָרת.

– הענין הולך ומרגיז ומדאיג אותי יותר ויותר – טען מר פיקויק לעצמו – אינני רשאי לשבת בחבוק־ידים. רואה אני, כי הלידי מתנהגת כאדם העושה בתוך שלו, ומזה אני למד, כי אני הוא ששגיתי ונכנסתי לחדר זר. אם אשמיע עתה קול, מֻבטחני, שתזעיק את כל אנשי הבית. אך אם אוסיף לשהות כאן, תהיה אחרית הדבר מרה עוד יותר.

אין לנו צֹרך להגיד, מה שמובן מאליו, כי מר פיקויק היה בַיְשָׁן ביותר ובעל נמוסים מדֻקדקים מאין כמוהו. הרעיון להתיצב לפני לידי במצנפת־לילה על ראשו הוציא אותו כמעט מדעתו. אך, מעשה שטן, קשר הפעם את פתילי מצנפתו בקשר אמיץ כל־כך, שבשום אֹפֶן לא עלתה בידו להסירה מעל ראשו. אבל הלא צריך לעשות קץ לעסק המסֻכסך, ולזה יש רק תחבולה אחת: הוא הסתתר שוב מאחורי הקלעים והשמיע בקול רם למדי את ההברות:

– האַ, הום!

אין כל ספק, כי לשמע הקול הזה לפתע־פתאם נזדעזעה הלידי במדה מסֻימת; וראיה לדבר, שהרי הפילה מידה את סכך הנר. אך גם זה ברור, שעד־מהרה הרגיעה את רוחה, בחשבה לנכון שזו היתה רק טעות־שמיעה; וראיה לדבר, כי כאשר אִמץ מר פיקויק את לבו להציץ אליה שוב, בחשבו לנכון, שבודאי התעלפה ולא נותרה בה נשמה מפחד פתאם, ראה והנה היא עומדת ומסתכלת בעינים תוהות באח המבֹערת, כבראשונה.

– זוהי אשה שאינה מצויה – אמר מר פיקויק לנפשו, בהֵעלמו שוב מאחרי הקלעים – הא! הום!

הפעם יצאו ההברות בקול רם כזה, עד שאי־אפשר היה עוד לחשבן ליצירי הדמיון.

– אלהי הרחמים! – קראה הלידי – מה זה?

– זה – זה – רק ג’נטלמן! גבִרתי – ענה מר פיקויק מאחרי הקלעים.

– ג’נטלמן! – שאגה הלידי בזעקת זועה.

– עתה אבדתי! – אמר מר פיקויק בלבו.

– איש זר! – צרחה הלידי. בעוד רגע תזעיק את כל אנשי הבית. כבר נשמע רשרוש שלמותיה בהשתערה אל הדלת.

– גברתי – דִבר מר פיקויק בהוציאו את ראשו מבין היריעות בגֹדל יאושו – גברתי!

מר פיקויק לא התכַּוֵּן, כמובן, לאיזו תכלית ידועה, כשהוציא את ראשו; ובכל־זאת הביאה הוצאה זו תכף־ומיד תועלת מוחשית: כאמור, עמדה כבר הלידי ליד הפתח. וכדי לרדת במדרגה לא היה לה אלא לפתוח את הדלת, – מה שבודאי היתה עושה באותו רגע. אבל הופעתה הפתאומית של מצנפת־הלילה של מר פיקויק הרתיעה אותה לאחור, לפִנה היותר רחוקה שבחדר. שם עמדה והביטה כמבֻלבלת אל מר פיקויק, והוא גם הוא הביט אליה כמבֻלבל.

– רשע – אמרה הלידי בכסותה את עיניה בכפות־ידיה – מה לך פֹה?

– לא כלום, גברתי; לא שום דבר, גברתי – ענה מר פיקויק ברצינות.

– לא כלום! – שנתה הלידי בהסירה את ידיה מעל עיניה.

– לא כלום, גברתי, בהן־צדקי! – הבטיח מר פיקויק, וכדי לקַיֵם את הדבר, נענע בראשו באנרגיה רבה כל־כך, עד שציצִת מצנפתו העליונה התחילה מרקדת כמשתטה –הנני מלא בושה וכלִמה, שאני מֻכרח לדבר אל לידי עם מצנפת־הלילה על ראשי (כאן מהרה הלידי וחטפה את זו שלה מעל ראשה), אבל בשום אֹפֶן איני יכול להֵחלץ ממנה (כאן משך מר פיקויק בחזקה במצנפתו, בתור ראיה מוחשית לדבריו). עתה הֻברר לי, גברתי, ששגיתי בחשבי את החדר הזה לחדר־משכבי שלי. עוד לא שהיתי כאן חמשה רגעים, והנה נכנסת את, גברתי, פתאֹם.

– אם ספורך זה, שאינו נראה קרוב לאמת, הוא יציב ונכון – אמרה הלידי מתוך התיפחות שאינה פוסקת – אזי צא כרגע מכאן.

– בודאי, גברתי! בעֹנג גדול – ענה מר פיקויק.

– תכף־ומיד, סיר!

– בודאי, בודאי, גברתי! – מהר מר פיקויק לענות – בודאי, גברתי. אני – אני – אני מצטער מאד, גברתי – הוסיף בהופיעו כֻלו לרגלי המטה – שהייתי, אם גם שלא במתכַּון, הגורם לבהלה זו ולהתרגשות זו. מאד מאד צר לי על זה, גברתי.

הלידי לא ענתה כלום, אלא הראתה באצבעה על הדלת. ובשעה קשה זו, במצב של מבוכה איֻמה כזו נגלתה אחת ממדותיו המצֻינות של מר פיקויק בכל יפיה והדרה. כי אף־על־פי שמתוך חפזון חבש את מגבעתו לראשו על־גבי מצנפת־הלילה, אף־על־פי שנשא בידו האחת את נעליו ואת פוזמקאותיו, ואת מעילו ומקטָרנו על זרועו, בכל־זה אי־אפשר היה לו להזניח אף רגע את נמוסיותו הטבעית.

– אני מצטער מאד מאד, גברתי – אמר מר פיקויק בהשתחויה עמֻקה.

– אם ככה צר לך, עזָב־נא מיד את החדר – השיבה הלידי.

– תכף גברתי; בזה הרגע, גברתי – אמר מר פיקויק בפתחו את הדלת ובהפילו מתוך־כך את נעליו על הרצפה ברעש גדול.

– אני חפץ לקוות, גברתי – הוסיף מר פיקויק בהרימו את נעליו ובהתהפכו אליה שוב, כדי להשתחוות עוד פעם – אני חפץ לקוות, גברתי, כי בֹר־לבבי והכבוד הגדול שאני רוחש למין שלך יועילו ללמד עלי זכות מועטת ב – –

אך בטרם הספיק לסַיֵם את נאומו, דחפתהו הלידי לתוך המסדרון, ואת הדלת סגרה אחריו והבריחה במוט.

אמנם גדולה היתה שמחתו של מר פיקויק, כאשר נחלץ ממבוכתו, והמאורע הנורא תם ונשלם בשלום; אבל גם מצבו החדש לא נעים כל־עִקר. הוא עמד בודד, ערֹם למחצה, בתוך מבוא עקלקל, בבית זר ומוזר לו לגמרי, בחשכת־עלטה שלאחרי חצות־הלילה; וקשה היה לשער, כי תעלה בידו למצא באפלה מָחלטת את הדרך לחדרו, שלא הצליח לגלות קֹדם לכן לאור הנר. ואם ינסה בכל־זה לגשש באפלה, הרי אי־אפשר שלא יתקל באיזה זוג נעלים או במכשול אחר, שבזה יעורר, שלא במתכַון שאון קל, ואז הרי הוא צפוי לסכנת־נפשות, להִפָצע או גם לֵהרג בירִיָתו של איזה אכסנאי רתחן שנדדה שנתו. ובכן אין לו עצה אחרת, אלא לעמוד תחתיו על מקומו עד אשר יֵאור הבֹקר. וכן עשה: לאחרי שצעד פסיעות אחדות במבוא האפל ונתקל, לחרדתו, בכמה זוגות של מגפַים, הצטמצם בקרן־זוית, לצפות לעלות־השחר באֹרך־רוח של פילוסוף אמתי.

אבל הפעם לא נגזר עליו להעמיד את סבלנותו שוב בנסיון קשה. עוד לא עמד במחבואו כעשרה רגעים, והנה נגלה אליו מקצה המבוא, לפחדו הגדול, איש עם נר בידו. אך בִּן־רגע נהפכה חרדתו לחדוה, בהכירו באותו האיש את משרתו הנאמן. זה היה, באמת, מר שמואל וֶלר, שהלך עתה לנוח על משכבו, אחרי אשר בלה את הערב ואשמורה בלילה בשיחה נעימה עם מנקה־הנעלים, שהמתין לבוא הדיליג’נס.

– סם! – קרא מר פיקויק בהופיעו פתאֹם לנגדו – איה חדר־משכבי?

סם הביט אל אדוניו בעינים מרחבות, מתוך הפתעה והשתוממות אין־קץ. ומר פיקויק הֻכרח לשנות ולשלש את שאלתו, עד אשר שב משרתו על עקביו והוליכהו אל החדר הנכסף והמבֻקש כל־כך.

– סם – אמר מר פיקויק לאחרי שעלה על מטתו – עשיתי היום משגה, שלא נשמע כמוהו.

– על זה אין לתמוה כלל – ענה סם בדבור יבש.

– אך מעתה באתי לידי החלטה, סם, כי גם אם אצטרך לשהות בבית הזה ששה חדשים רצופים, לא אעֵז עוד ללכת יחידי במבואות העקלקלים הללו.

– זוהי החלטה מחֻכמה מאד, סיר – ענה סם – לך נחוץ מאד, שישגיח איש עליך, בעת שבִינתך יוצאת לטַיֵל.

– מה פרוש המלים הללו, סם? – אמר מר פיקויק. הוא התרומם במטתו ופשט ידו, כאִלו הוא מתכונן לנאום נאום; אך פתאם שב ממחשבתו, שכב שוב, ולא אמר למשרתו כלום אלא: לילה טוב!

– לילה טוב, סיר – השיב סם.

וכאשר יצא מן החדר עמד תחתיו רגע קטן והניע בראשו – צעד פסיעות אחדות, ושוב עמד תחתיו – כבה את הנר, ושוב הניע בראשו – ולבסוף הלך אט אל חדרו, שקוע במחשבות עמֻקות מאד, כפי הנראה.

 

פרק כג: בו מתחיל מר שמואל ולר להקדיש כל כחו ומרצוֹ לתשלום-גמול למר טרוטר.    🔗

באותו בקר, אשר בו נקרו ויאתיו המאורעות המסֻפרים למעלה, בשעה קדומה, ישב לו מר וֶלר הזקן בחדר קטן, הסמוך לאֻרוות הסוסים ועשה את הכנותיו לנסיעת-חזירתו ללונדון. אפן ישיבתו היה הפעם מסֻגל ביחוד לציור תמונתו, ולכן הננו משתמשים בהזדמנות זו לתאר לקוראינו את דמות-דיוקנו בדיוק האפשרי.

אפשר מאד, שבימי עלומיו היו רשמי-פניו משֻׂרטטים בקוים בולטים, ומדֻיקים ומסֻימים, שנגלו גם למי שמביט עליו מן הצד. אך ברבות הימים התפשט והתרחב פרצופו, מתוך כלכלה רבת הכמות והאיכות, ומתוך נטיה ברורה לקבל במנוחה וברוח שלֵוה את כל מקרי החיים; וחלקי-הבשר של לחייו עברו את הגבול, שהֻתוה להם בידי הטבע, הרחק מאד, עד שבהבטה מן הצד לבד לא תוכל העין לקלוט מכל פרצוף פניו, אלא קצהו של חֹטם אדֹם מאד. אותה סבה עצמה, האמורה למעלה, גרמה גם לסנטרו, שיקבל אותו שעור-מדה מסֻים והגון, שעל-ידו זוכה חלק-הפנים רב-הארשת הזה לשם-לוָי של “כפוּל”. ומלבד כל זה היה מראה-פניו תערובה מנֻמרה של צבעים שונים, כאותה שאפשר לראות רק בפניהם של בני אֻמנותו או ב“רוסטביף” שלא נצלה כל-צרכו. על צוארו ענד מטפחת-נסיעה אדֻמה כתולע, שעלתה והתמזגה עם סנטרו בהדרגת-צבעים דקה מן הדקה כל-כך, עד שאי-אפשר היה להבחין בין קפוליה של זו לכפליו של זה. מתחת למטפחת הופיע מקטֹרן של ארג עב עם פסים אדֻמים, ומעל לכל זה מעיל ירֹק רחב-הכנפים עם כפתורי-נחֹשת כבירים; וכדאי להעיר, כי שני הכפתורים, שקשטו את מעילו מאחוריו על “גזרתו”, היו מרֻחקים זה מזה כל-כך, עד ששום עין אדם לא יכלה לקלוט אותם בבת-אחת. שערות ראשו השחורות היו קצרות וחלקות, וכמעט שלא נראו כלל מתחת לשוליה הכבירים של מגבעתו השפלה, הכתֻּמה. רגליו היו חבושות במכנסים של קטיפה ובמגפים צבועים מֻפשלי-השולַים. ושרשרת-שעון של נחשת עם חותם בקָצֶהָ ומַפתח גדול מאותה מתכת עצמה התדלדלו בחֵן מאֵזור-מכנסיו.

אמרנו, כי מר וֶלר הזקן היה עסוק בהכנות לנסיעתו ללונדון, – ביתר דיוק: הוא סעד את לבו. על השלחן אשר לפניו עמד קנקן מלא שֵׁכר, חתיכת צלי קר הראויה להתכבד, וככר-לחם של שִׁעור-מדה שאינו מצוי כל-כך; ולכל אחת משלש אלה הראה חבתו במדה שוה, בלי שום הבדל. זה עתה בצע לו פת-לחם כבירה, והנה שאון צעדים בקרבתו עורר אותו להרים ראשו לראות, מי בא החדרה. לנגד עיניו הופיע בנו.

– שלום, סמי! – אמר האב.

הבן צעד ישר אל קנקן השֵׁכר, ובקרצו בעיניו אל מולידו גמע מן השכר יותר ממלֹא-לוגמיו, בתור תשובה על ברכת האב.

–חוש המציצה שלך מפֻתח כהוגן, סמי – העיר מר וֶלר הזקן בהציצו לתוך הקנקן, לאחרי שבכורו החזירו למקומו ריק למחצה – היית עלוקה מצֻינה, אִלו נולדת באותה משפחה.

–כן אדַמה גם אני – ענה סם והתחיל מתעסק בצלי הקר במרץ מצֻין.

–צר לי מאד, סמי – הוסיף מר וֶלר הזקן בסבבו את הקנקן באויר בעגולים קצרים, כדי לנער את השכר קֹדם לשתיה – צר לי מאד, סמי, לשמוע מפיך, האיך שנתת לאותו האיש בעל בגדי-התות לרַמות אותך עד-היסוד. עד לפני שלשה ימים חשבתי תמיד, שהשם “וֶלר” והמלה “מרֻמה” אי אפשר שיתחברו יחד, אי-אפשר לעולם, – כך חשבתי, סמי.

– מלבד, כמובן, כשיד אלמנה באמצע – העיר סם.

– אלמנות, סמי – ענה מר וֶלר בהתאדמו קצת – אלמנות יוצאות תמיד מן הכלל. שמעתי, כי לענין צֵיד-גבר, שקוּלה אלמנה אחת כנגד כמה וכמה נשים פשוטות. כמדֻמני, כנגד עשרים וחמש, ואולי עוד יותר, איני זוכר בדיוק את המספר.

כמה וכמה נשים פשוטות. כמדֻמני, כנגד עשרים וחמש, ואולי עוד יותר, איני זוכר בדיוק את המספר.

– בכל אֹפֶן, זהו שעור הגון – אמר סם.

– וחוץ מכל זה – הוסיף מר וֶלר מבלי שים לב להערת בנו – הרי זה ענין אחר לגמרי. הלא ידעת, סמי, מה שאמר הסניגור בלמדו זכות על אותו ג’נטלמן, שהיה רגיל להכות את אשתו במגרפה כטוב לבו: “וחוץ מכל זה, אדוני השופט – אמר – הלא זוהי רק חולשה נעימה”. וכך אומר גם אני בנוגע לאלמנות. וכן תחשוב גם אתה, כאשר תגיע לשנותי.

– מסֻפקני מאד – ענה סם.

– מסֻפקני מאד! – שנה מר ולר בהכותו באגרופו על השלחן – לא כשר הדבר לפניך? ואולם אני יודע בחור אחד, שלא קבל חנוך כמוך, אף לא למחצה חואף לא לרבע, והוא צעיר ממך לימים, ואפילו הוא היה כובש פניו בקרקע מבזיון וחרפה, אִלו הניח להיות מרֻמה כמוך, סמי.

ומתוך צערו הגדול לזכר העלבון הזה צלצל בפעמון ויצו להביא לו עוד קנקן-שֵׁכר.

– כלום יש תועלת בדבורים בטלים על-אודות ענין זה? – אמר סם – מה שעבר עבר, והנעשה אין להשיב, וזאת תהיה נחמתנו, כמו שרגילים לאמר בטורקיה, כשהם מתיזים בטעות את ראשו של זה תחת זה: לכל זמן, ישישי, עוד יבוא יומו של אותו טרוטר, וכאשר אך יזדמן לידי, אעשה אתו חשבון-צדק.

– הלואי, הלואי! כן אקוה גם אני – השיב מר וֶלר – לחיים, סמי! והלואי שתמחה במהרה בקרוב את אות-הקלון, שהכתמת בו את שם משפחתנו.

ולסמן ברכה הריק מר וֶלר בגמיעה אחת לערך שתי שלישיות של הקנקן החדש, ואת הנותר הושיט לבנו לברך על המֻגמר.

– ועתה, סמי, – אמר מר וֶלר הזקן בהסתכלו בשעון-הכסף הגדול, התלוי לו בקצה שרשרת-הנחֹשת – עתה הגיע זמני ללכת אל לשכת-הפקידות, לקבל שם את תעודת-המסע ולראות, האיך לטעון את הקרון, כי הדיליג’נסים, סמי, דומים לתותחים – צריך “לטעון” אותם בהשגחה מעֻלה בטרם “יצאו”.

מר וֶלר הצעיר ענה בבת-צחוק של כבוד-אב על החדוד הזה של מולידו. והלה הוסיף בקול חגיגי:

– עוד מעט אפָּרד ממך, סמואל בני, ואין לדעת מתי אראך שוב. אפשר, שאמך-חורגתך תגדיש לי את הסאה – ובכלל הלא אפשר שיארעו אלפי מִקרים עד אותה השעה, שתשוב לשמוע דבר על-אודות מר וֶלר המהֻלל, השוכן מול “הפראית היפהפיה”. לכן זכור ואל תשכח, סמואל, כי כבוד שם משפחתנו מסור בידך, – ואני מקוה, כי תמלא את חובתך כהוגן. ובנוגע לשאר עניני תרבות ודרך-ארץ, יודע אני, שאוכל לסמוך עליך כמו עלי בעצמי. רק עצה אחת קטנה אני רוצה להעניקך: אם תזכה להגיע למעלה מחמשים, ויתעורר בך החפץ לקחת לך אשה – תהי מי שתהיה – אזי מהר-נא להסגר בחדרך, אם יהיה לך מעין-זה, ולהרעיל את עצמך תכף-ומיד. להִתלות – זהו המוני יתר מדאי, לכן מוטב שתעשה כדברי. הרעל עצמך, סמואל, נערי הטוב, הרעל עצמך, ואני מבטיחך, שאחרי-כן תשמח על אשר שמעת לעצתי.

אחרי הדברים המֻרגשים הללו הסתכל מר וֶלר בכונה עצומה בפני בנו אהובו, ובהתהפכו על עקבו במתינות יצא מן החדר והתעלם מין העין.

דברי אביו נסכו על סם רוח כהה, ולכן תכף לאחרי הפרֵדה החמה הזאת, עזב את “הסוס הלבן הגדול”, וכדי לגרש את הרהוריו הנוגים, כונן צעדיו אל בית-התפלה של קלימנט הקדוש והתהלך בסביבה העתיקה שלו. אחרי אשר טִיֵל זמן מסֻים, ראה את עצמו סגור במקום בודד, מעין חצר, שאין לו מוצא אחר, מלבד צורת הפתח אשר בו נכנס. כבר אמר לשוב על עקביו, ופתאם עמד תחתיו כמסֻמר לקרקע, כי לעיניו נגלה מהזה, אשר לא פלל לו. אך נספר-נא את הדברים על הסדר.

מתוך פזור-הנפש היה מר שמואל וֶלר נושא עיניו לרגעים אל בתי-הלבֵנים הישנים, וברֹב שרעפיו בקרבו היה שולח קריצות ורמיזות אל המשרתות הבריאות, שסלקו את הוילאות או פתחו את החלונות. והנה נפתח הפשפש הירֹק של הגן אשר בירכתי החצר, והאיש אשר יצא ממנו סגר אחריו את הפשפש בזהירות יתרה וצעד ברגלים ממהרות אל המקום, אשר עליו עמד מר וֶלר.

מובן מאליו, כי עובדה זו, כשהיא לעצמה, אין בה שום זרות ושום הפתעה; שהרי בכמה חלקי תבל יוצאים להם אנשים מן הגנים וסוגרים אחריהם את השערים הירֻקים, וגם צועדים אחרי-כן ברגלים ממהרות למחוז-חפצם, ואין משגיח בכך, – כי כל זה אינו יוצא מגדר הרגיל. ולכן ברור הוא, שאלמלא נמצא איזה דבר מיֻחד באותו האיש או בהליכותיו, או בשניהם יחד, לא היה סם שׂם אליו לבו בכונה עצומה כל-כך. אם היה בו אותו הדבר המיֻחד או לא, זאת אנו מניחים לקוראינו להכריע, לאחרי שנתאר בדיוק את הליכותיו של אותו האיש.

לאחרי שסגר האיש את הפשפש הירֹק אחריו, הלך ברגלים ממהרות – כמו שכבר אמרנו ושָׁנִינו – אל מוצא החצר. אבל כמעט הרגיש במציאותו של מר וֶלר, כשלו רגליו ועמד תחתיו, כמפקפק באיזה דרך ילך. אך מכיון שהפשפש הירֹק שמאחריו היה סגור, ומוצא אחר מלבד זה שלפניו אין, על-כן נוכח עד-מהרה, כי אין לו דרך אחרת, אלא לעבור על-פני מר וֶלר. ועל-כן הוסיף ללכת קדימה ברגלים ממהרות, ועיניו הישירו נִכחו בעֹז-נפש. אך הדבר היותר זר ומשֻׁנה שבאותו האיש, זה היה מנהגו לעַות ולקלקל פניו בהעויות איֻמות, שמעולם לא נראו כמוהן.

– משֻׁנה הדבר! – אמר סם לעצמו, כאשר הלך וקרב האיש – משֻׁנה מאד. ואני הייתי נכון כבר להִשבע כי הוא הוא.

וככל אשר קרב האיש, כן השחית ועוה פניו בהעויות איֻמות יותר ויותר.

– אני נכון להשבע, בנוגע לשערות השחורות הללו ולתלבֹשת זו כעין התות – דבר סם לנפשו – אך פרצוף כזה לא ראיתי מעולם.

ובעוד הוא מדבר אל לבו, לבש האיש צורה איֻמה ומאוסה כל-כך, עד לגעֹל-נפש. אך כל זה לא הועיל לו, כי סוף-סוף הֻכרח לעבור על-פני מר וֶלר, סמוך לו מאד, ועינו הבוחנת של סם גלתה בפרצוף זה, שנשחת ונֶעוֶה בכונה, דבר-מה שדומה דמיון גדול כל-כך לעיניו הקטנות של מר איוב טרוטר, עד שאין עוד כאן שום מקום לטעות.

– הוֹ, הוֹ, אתה הסיר! – קרא סם בשאגת-פרא.

האיש עמד תחתיו.

– הו, הו! – שאג סם שוב בחֵמה יתר עזה.

בעל הצורה האיֻמה התחיל מביט בתמהון גדול, לפניו ולאחריו ולצדדים, אל תוך החצר ואל מוצא החצר, וגם אל חלונות הבתים מסביב, – בקִצור: אל כל מקום ולכל צד, רק לא אל עֵבר פני סם וֶלר – ואחרי-כן התחיל פוסע הלאה; אף תכף בצעד הראשון הֻכרח לעצור שוב בלכתו, לקול שאגה חדשה של סם:

– הו, הו, אתה הסיר! – שאג סם בשלישית.

עכשו לא היה עוד אפשר להסתפק, כביכול, אֵי מזה בא הקול; ומכיון שאין מנוס ואין עצה ואין תחבולה אחרת, מצא האיש טוב לפניו לעמוד תחתיו ולהסתכל בסם בכל מלאֹ-עיניו.

– רב לך, איוב טרוטר! – קרא סם – הרף ממעשׂי-שטות! הן פרצופך אינו יפה כל-כך, שתוכל להרשות לך העויות מכֹערות כאלה. השיבה את עיניך למקומן הראשון, ואם לאו, אוציאן אני החוצה באגרופי. השמעת?

ראה מר טרוטר, כי מר וֶלר נכון למלא בידיו את אשר אמר בפיו, וישמע לעצתו, ופניו התחילו מעט-מעט לפשוט צורתם המלאכותית וללבוש צורתם הטבעית. ופתאם קרא כמתוך הפתעה של חדוה:

– את מי אני רואה לפני? הלא מר ווֹקר.

– אַה! – ענה סם – הנך שמח מאד לראותני? הלא?

– שמח! – שנה איוב טרוטר בקול רם – הו, מר ווֹקר, לוא ידעת כמה חכיתי בכליון-עינים לפגישה זו! הו, מר ווֹקר, זוהי שמחה גדולה יותר מדאי בשבילי, – לא אוכל לשֵׂאתהּ – באמת איני יכול! –

ובדברים האלה התיפח מר טרוטר וזרם-דמעות פרץ מעיניו, ובלפתו בזרוֹעותיו את מר וֶלר חבק אותו ואִמצו אל לבו בתגבֹרת רשות עליצותו.

– סור מעלי! – צוח סם, מתקצף על המעשה הזה, ובהתאמצו לשוא להֵחלץ מחבוקיו של מכרו, הנוח להתפעל כל-כך – אני אומר לך: הרף ממני! מה זאת עלתה על דעתך לבכות על צוארי, אתה מכונה מטֻלטלת!

– מפני שאני שמח כל-כך לראותך – ענה איוב טרוטר בהוציאו לאט-לאט את סם מבין זרועותיו, אחרי אשר נוכח, שאין זה עוד נכון למלחמה כבראשונה – הו, מר ווֹקר, זהו יותר ממה שאוכל שאֵת!

– יתר מדאי! – שנה סם – גם אני חושב, שזה יותר מדאי. ועתה, אמר-נא, מה תוכל להגיד לי? פתח פיך!

מר טרוטר לא ענה כלום; כי מטפחת-אפו האדמדמת הקטנה היתה עתה עסוקה במלאכתה בשקידה עצומה.

– מה יש לך להגיד לי, בטרם ארוצץ את גלגלתך? – שאל שוב מר וֶלר בקול מאַיֵם.

– הו, הוֹ! – פלט מר טרוטר במבט נפתע של נקי ותמים.

– מה יש לך להגיד לי?

– אני? מר ווֹקר! –

– אל תקרא לי ווֹקר! שמי וֶלר, זה ידוע לך די-והותר. ובכן, מה בדית להגיד לי?

– ינוחו לך ברכות על ראשך, מר ווֹקר – רציתי לאמר וֶלר – הרי יש לי המון דברים להגיד לך, אם רק תואיל ללכת אתי אל מקום אחר, ששם נוכל לשיח באין מפריע. לוא ידעת כמה בקשתיך וחפשתיך, מר וֶלר –

– חֵפש מחֻפש, בודאי, הלא? – העיר סם בדבור יבש.

– בודאי, סיר – השיב מר טרוטר, ואף אחד משרירי-פניו לא נע ולא זע – ואולם תקע-נא לי את כפך, מר וֶלר.

סם סקר דודמם את איש-שיחתו רגע קטן, ואחר, כאִלו מתוך דחיפה פנימית פתאומית, תקע לו כפו.

– מה שלום אדונך הטוב והיקר? – שאל איוב טרוטר כאשר הלכו משם – אָה, הוא ג’נטלמן חשוב והגון מאד, מר וֶלר! אקוה, כי לא אחזַתו צנה באותו הלילה הנורא, סיר?

בדברו את הדברים האלה נצנץ בעיניו של איוב טרוטר, רגע קטן, מבט של ערמה עמֻקה כשאוֹל. סם הרגיש בכך, ואגרופיו הקפוצים חשבו כבר לצאת במחול על צלעותיו של בן-לויתו. אך כבש את יצרו ויען, כי אדונו בריא ושלם בכל אבריו.

– האח, מה מאד שמח אני על זה – אמר מר טרוטר – והוא כאן עִמך?

– וזה שלך? – שאל סם במקום תשובה.

– אהה, הוא כאן, ולצערי הגדול אני מחֻיב לאמר לך, מר וֶלר, כי הוא הולך ורע, מרשיע לעשות שבעתים מבראשונה.

– האמנם? –

– כן הדבר, הוא חורש מזמות-רשע איֻמות!

– שוב בבית-חנוך לנערות? – שאל סם.

– לא, לא בבית-חנוך – ענה איוב טרוטר, ושוב נצנץ בעיניו אותו מבט-ערמה, שהרגיש בו סם בתחלה – לא בבית-חנוך.

– בבית עם השער הירֹק? – שאל סם בנעצו באיש-שיחתו את עיניו הסוקרות וחוקרות.

– לא, לא! לא שם – השיב איוב בחפזון, שאינו כלל לפי הרגלו – לא שם!

– ומה עשית אתה שם? – שאל סם במבט חודר – מסתמא נזדמנת במקרה לפנים מן השער?

– ראה-נא מר וֶלר – השיב איוב – אין אני ירא כלל לגלות לך את סודותי הקטנים, מפני שנתחבבנו איש על רעהו מן השעה הראשונה שנפגשנו בתחלה, כפי שידוע לך בעצמך. הלא תזכור, האיך בִלינו בנעימים אותו הבֹקר?

– בודאי! – ענה סם בקֹצר-רוח – בודאי אני זוכר. ובכן?

– ובכן – אמר איוב בהשפילו קולו ובהדגישו כל מלה בהטעמה מיֻחדת, כאדם המוסר לחברו סוד חשוב – באותו הבית עם השער הירֹק יש הרבה משרתות.

– כזאת אפשר לשער לפי חזותו – העיר סם.

– כן – הוסיף מר טרוטר – וביניהן יש מבשלת אחת, שצברה לה סכום קטן, מר וֶלר, והיא חפצה, לכשתמצא לה זִווג הגון, לפתוח חנות קטנה לממכר פֵרות ומזונות וכיוצא בזה.

– כך, כך!

– כן הדבר, מר וֶלר. והנה נפגשתי עמה בבית-תפלה קטן, שאני מבַקר בו לעתים קרובות; זה בית-תפלה קטן ונאה מאד בעיר זו, מר וֶלר, ששם מזמרים אותם ההמנונים שבספר הקטן, שאני נושא אתי תמיד ואשר אולי ראית אותו לפעמים בידי. ובכן התוַדענו זה לזה, ולאט-לאט באנו לידי התקרבות גמורה. וכמדֻמני, שאני רשאי להחליט, מר וֶלר, שבקרוב אהיה חנוָני.

– אַה, אתה תהיה חנוני נחמד ונעים! – אמר סם בהביטו עליו מן הצד בבוז עמֹק.

– התועלת העִקרית שתגיע לי מזה, מר וֶלר – הוסיף איוב ועיניו מלאו דמעות – היא זו, שאז אוכל להתפטר ממשמרתי הבזויה אצל אותו האדם הרע ולהקדיש עצמי לחיים יתר הגונים ויתר כשרים, כראוי לי לפי חנוכי, מר וֶלר.

– בודאי נתחנכת באֹפֶן מאד נעלה – העיר סם.

– מאד מאד, מר וֶלר – ענה איוב. ולזכר תֻמתו ובר-נפשו בימי ילדותו הוציא מר טרוטר שוב את מטפחתו האדמדמת וַיְרַוֶהָ דמעות כמעין הנובע.

– אתה היית בודאי תלמיד נחמד ואֹשר גדול היה ללכת אתך יחד לבית-הספר –אמר סם.

– כן הדבר, סיר – ענה איוב באנחה עמֻקה – הכל העריצוני במקום מגורי.

– אה – אמר סם – על זה אין לתמוה. ובודאי היית ששומה ונחמתה של אמך עליה השלום!

לשמע הדברים האלה תחב מר טרוטר את קצה האחד של מטפחתו האדמדמת בזוית עינו האחת ואת קצה השני בזו של השנית, והוריד כנחל דמעה.

– מה זה היה לבן-אדם זה! – קרא סם בהתמרמרות – גם מרזב בימות-הגשמים כאין וכאפס נגדו. על-שום-מה אתה מתמוגג עכשיו? או אולי זו ראשית הכרת נבלותך ורֹע-מעלליך?

– איני יכול להתגבר על רגשותי, מר וֶלר – ענה איוב לאחרי דומיה קצרה – כשאני זוכר, האיך הוליך אותי אדוני משם במרכבת הדֹאר, מפני ששִׁער את תֹכן השיחה, שהיתה ביני ובין אדונך, והאיך פִתה אחרי-כן את הלידי הצעירה והנעימה לאמר, שאין היא יודעת אותו כלל, ואיך עזב אותה בשביל עסק עדיף מזה – כשאני זוכר כל זה, הוי מר וֶלר, תאחזני רעדה ופלצות!

– האמנם כן היה הכל כאשר אמרת? – שאל מר וֶלר.

– כמובן, כן היה – ענה איוב.

– אם כן – אמר סם, כאשר קרבו אל בית-המלון – אם כן, יש לי דבר אליך, איוב; ואם אינך עסוק ביותר, אחפץ מאד להתראות אתך בערב הזה ב“סוס הלבן הגדול”, סמוך לשעה השמינית.

–בודאי אבוא – ענה איוב.

– ובזה תשכיל לעשות – אמר סם במבט רב-הכונה – כי אם לאו, אפשר שאלך לחקור על-אודותיך שם מאחרי השער הירֹק, ואז אפשר שאהיה אני לחנוני תחתיך – הלא תבין?

– אני אבוא אליך היום בערב, בלי כל ספק – אמר מר טרוטר, ואחרי אשר לחץ את יד סם בהתלהבות עצומה, הלך לו משם.

– עתה פקח עין, איוב טרוטר, השמר והזהר! – אמר סם בהביטו אחריו – נראה-נא, מי יהיה הפעם המרֻמה; אקוה, כי הפעם תהיה ידך שלך על התחתונה.

וככלותו את המונולוג הקצר הזה, עמד עוד רגעים אחדים והביט אחרי ההולך, עד אשר נעלם כליל מעיניו, ואז מצא סם טוב לפניו לעלות לחדר אדונו.

– הכל הולך כשורה, סיר – הודיע סם בבואו החדרה.

– מה הולך כשורה, סם? – שאל מר פיקויק.

– גליתי את מחבואם, סיר.

– את מי מצאת?

– את ידיך המשֻׁנה ואת נערו בעל השֵּׂער השחור והמרה השחורה.

– האמנם? – קרא מר פיקויק במרץ כביר – אַיָּם אפוא, סם? אַים?

– הס, הס! – השיב סם, ובעזרו לאדונו בלבישת בגדיו, ערך לפניו את התכנית, אשר לפיה הוא אומר לצאת לפעולות.

– אך מתי יבוא כל זה לידי גמר? – שאל מר פיקויק.

– עת לכל חפץ, צריך לחכות לשעת-הכֹשר, סיר – ענה סם. אם נעשה הדבר בשעת-הכֹשר או לא, זאת נראה להלן.

 

פרק כד: בו לובש מר פטר מגנוס קנאה, והלידי מימי-הבינים לובשת פחדים, ומתוך-כך נאחזים הפיקויקים בצפרני המשפט.    🔗

כאשר ירד מר פיקויק אל החדר, אשר בו בִּלה אמש את הערב עם מר פטר מגנוס, מצא את זה מתהלך בחדר בהתרגשות עצומה, ועליו מתנוססים רֻבּי תָכנם של שני הצקלונים, של תיק-העור ושל צרור הניָר הכתֹם, ערוכים בהשתדלות יתרה, להגדיל חִנו והדרו ככל האפשר.

– שלום עליך, סיר! – אמר מר מגנוס – מה זה בעיניך, סיר?

– עושה רֹשם כביר מאד, באמת – השיב מר פיקויק בבחנו בבת-צחוק של טוב-לב את מלבושו של מר פטר מגנוס.

– גם אני חושב, כי עשה אעשה ויכול אוכל – אמר מר מגנוס – מר פיקויק! שלחתי אליה את כרטיסי.

– האמנם?

– והמשרת שב והגיד לי, שהיא תקבל אותי באחת-עשרה – באחת-עשרה, סיר: הַיְנו בעוד רבע-שעה.

– בזמן קרוב כל-כך! – אמר מר פיקויק.

– כן, בזמן קרוב, ואולי קרוב יותר מדאי מהיות נעים; האין זאת, מר פיקויק?

– בענינים כאלה עִקר גדול הוא, שיהא לאיש בטחון חזק בו בעצמו – העיר מר פיקויק.

– גם אני כן אדַמה, סיר – ענה מר מגנוס – ואני בוטח בי מאד, סיר. ובאמת, מר פיקויק, איני רואה, מדוע ירגיש האיש איזה פחד ודאגה או פקפוק בענין שכזה, סיר. כי מהו כל הענין הזה, סיר? אין כאן להתבַּיֵש כלל; זהו רק ענין של הסכם הדדי, חוזה, ולא יותר: בעל מצד אחד ואשה מן הצד השני. כך דעתי בענין זה, מר פיקויק.

– וזו דעה פילוסופית באמת – ענה מר פיקויק – ואולים הנה ארֻחת-הבֹקר כבר מחכה לנו. הבה, מר מגנוס!

והם ישבו לאכול. אבל נִכָּר היה, כי למרות התפארותו של מר פטר מגנוס, הוא נגרש ודואג מאד; מה שנראה על-פי הסִמנים המֻבהקים הללו: אבדן התֵּאבון, נטיה מיֻחדת להפוך ולהפיל את כלי-הטֵה, התאמצות בלתי-מֻצלחת להתלוצץ, דחיפה פנימית להסתכל בשעון בכל שתי סיקונדות וכיוצא בזה.

– הי-הי-הי! – חִיֵך מר מגנוס בבדיחות מעֻשה, בעת שכל גופו רעד מהתרגשות – עוד רק שני רגעים, מר פיקויק. ומה? חִור אני מאד, סיר.

– לא מאד – ענה מר פיקויק.

ושוב החרישו שניהם.

– סלח-נא, מר פיקויק – אבל – האם עשית מיָמיך כדבר הזה? – פתח מר מגנוס לאחרי הפסקה קצרה.

– אתה מתכַּוֵּן להשתדכות?

– כן.

– לא, מעולם לא – ענה מר פיקויק בהדגשה נמרצה – מעולם לא!

– ובכן, אינך יודע כלל, כיצד צריכים להתחיל בדבר?

– כמובן, יש לי איזה מֻשג ודעה פרטית גם בענין זה – אמר מר פיקויק – אך מפני שאין לי שום נסיון מעשי באותו מקצוע, לכן יצר לי מאד, אם תצטרך לכונן מעשיך לפי עצותי שלי.

–ואולם אני אודך מאד, על כל עצה והוראה שתתן לי, סיר – אמר מר מגנוס בהציצו שוב אל השעון, שהראה כבר על חמשה רגעים אחרי אחת-עשרה.

– אם כן, סיר – פתח מר פיקויק באותה חגיגיות נהדרה, אשר בה יָדע האדם הגדול הזה לעשות את דבריו לכבירי-רֹשם, כשהיה רצון מלפניו – אם כן הנני להגיד לך את דעתי בנִדון זה. אני הייתי מתחיל בתהלות ותשבחות ליפיה של הלידי ולמִדותיה הנעלות; ומתוך שבחה הייתי עובר לגנוּת עצמי, שאיני כדאי –

– טוב מאד! – קרא מר מגנוס.

– כלומר: שאיני כדאי והגון לה, רק לה לבד; שים-נא לבך לזאת, סיר. כי למען הראותה, שאיננו כלל וכלל אדם שאינו-הגון, הייתי מתאר לפניה ציור קצר מחיי בעבר וממצבי בהֹוה, ומתוך-כך הייתי בא לידי מסקנה והוכחה, כי לכל אשה, חוץ ממנה, הנני זווּג נכסף מאד מאד. אחרי-כן הייתי מאריך לדבר על חֹם אהבתי ועל התמכרותי המחלטת לה. ואפשר שהייתי מנסה אז לאחוז בידה.

– כן, כן, זהו פרט חשוב מאד.

– אחרי-כן, סיר – הוסיף מר פיקויק, שהתחמם יותר ויותר, במדה שהענין המדֻבר הלך והצטַיֵר בדמיונו בבהירות יתרה – אחרי-כן, סיר, הייתי מוציא מנרתיקה את השאלה הפשוטה והערומה: “רוצה אַת בי?” כמדֻמני, שלא אשגה אם אחליט, שבאותו רגע תסב את ראשה.

– אתה חושב, שאין כל ספק שהיא תסב את ראשה? – הפסיקו מר מגנוס – שהרי אם לא תעשה זאת ברגע הנכון, אפשר לבוא לידי מבוכה.

– אני חושב, שהיא תסב, סיר – הרגיעו מר פיקויק – אחרי-כן הייתי לוחץ את ידה, ואני חושב – אני רק חושב כן, מר מגנוס – כי אחרי זאת – בהנחה שלא בא שום אות של מֵאון מצדה – הייתי מסלק בנחת את המטפחת – שלפי ידיעתי הקלושה בטבע הבריות, צריכה הלידי לכסות בה על עיניה באותה שעה – והייתי חוטף נשיקה של כבוד מעל שפתיה. כן, מר מגנוס, אדַמה, שהייתי נושק לה; ואני בטוח בהחלט, כי אם רק תחפוץ בי הלידי, אזי תלחש לי באזני, באותו הרגע החשוב, את הסכמתה הבישָׁנית.

מר מגנוס קפץ ממקומו, הסתכל דומם רגע קטן בפני מר פיקויק המפיקים חכמה ובינה, ואחר – כבר עברו עשרה רגעים אחרי השעה האחת-עשרה – לחץ את כפו בחמימות יתרה, וינס מן החדר, מלא גבורה נואשה.

ומר פיקויק התחיל מתהלך בחדר אילך ואילך, והאצבע של שעון-הקיר הולכת לפנים, עד שהגיעה לסִמן של חצי-השעה – והנה נפתחה הדלת בחפזון. מר פיקויק הפך אל הפתח, באמרו לקדם בברכה את פני מר מגנוס, ששב מדרכו הצלֵחה, והנה הופיעו לקראתו, תחת זה, צורתו העליזה של מר טופמן, פניו המסבירים של מר וינקל, ופרצופו המפיק השכלה של מר סנודגרַס. ובעוד מר פיקויק אומר שלום לחבריו, פִזז מר פטר מגנוס החדרה.

– ידידַי, זה הג’נטלמן, שדברתי על-אודותיו – מר מגנוס – אמר מר פיקויק.

– עבדכם אני, ג’נטלמנים – אמר מר מגנוס, וחזותו הוכיחה, כי התרגשותו גדולה עד–מאד – מר פיקויק, הרשני-נא לדבר אתך ביחידות, רגע קטן.

ובדברו תחב את אצבעו בלולאת-מעילו של מר פיקויק ומשך אותו אל משקע-החלון.

– ברכני במזל-טוב, מר פיקויק! – אמר בלאט – עשיתי כעצתך, אות-באות.

– והכל היה כאשר אמרתי? – שאל מר פיקויק.

– הכל, סיר, הצליח על צד היותר טוב. מר פיקויק! שלי היא.

– אני מברך אותך בכל לבי – ענה מר פיקויק בלחצו בחמימות את כף ידידו החדש.

– אתה מחֻיב לראותה, סיר – אמר מר מגנוס – אנא, הנה הדרך. סלחו-נא, ג’נטלמנים – רק רגע קטן.

ובהאיצו ככה בבהילות של התפעלות, משך אחריו את מר פיקויק מתוך החדר אל המסדרון. ותכף אצל החדר הסמוך עמד תחתיו וידפוק בנחת על הדלת.

– יבוא! – נשמע קול אשה מבפנים.

הם באו החדרה.

– מיס וִיתֶּרפֶלד – אמר מר מגנוס – הרשיני-נא להציג לפניך את ידידי המעֻלה, מר פיקויק. מר פיקויק, הרשני-נא להכירך למיס ויתרפלד.

הלידי עמדה בקצהו השני של החדר, מול הפתח. מר פיקויק השתחוה לה, ובשעת-מעשה הוציא בזריזות את משקפיו מכיס-מקטָרנו והרכיבם על חטמו. אבל, אך נשא את ראשו ואת עיניו המזֻינות, נרתע לאחוריו בקול-קריאה של הפתעה, וגם הלידי השמיעה קול צוחה כבושה למחצה, כבשה פניה בכפות-ידיה ונפלה על הכֻרסה. ומר פטר מגנוס עמד כאיש נדהם, הסב עיניו חליפות מזה אל זו, בארשת של תמהון וזועה אין-קץ.

בהשקפה ראשונה נדמה כל זהל לכאורה כזאות בלתי-מובנת כלל. אך פתרונה של פליאה-חידה זו הוא פשוט מאד: כמעט הרכיב מר פיקויק את משקפיו על חָטמו, הכיר מיד באותה המיֻעדת להיות מרת מגנוס, את הלידי, שנמצא אמש בחדרה כבמחתרת; וכמו-כן, כמעט התקשט חטמו של מר פיקויק במשקפים, הכירה הלידי מיד אותו פרצוף, שראתה אמש מֻקף בכל אימותיה של מצנפת-ליל. על-כן צעקה הלידי; על-כן נזדעזע מר פיקויק.

– מר פיקויק! – קרא מר מגנוס כמבֻלבל מתוך השתוממות עצומה – מה פשר כל זה, סיר? מה פֵרושו של דבר, סיר? – הוסיף מר מגנוס בקול מאַיֵם ורם יותר.

– סיר – ענה מר פיקויק, נכעס קצת על ההטיה הפתאומית של דבורו של מר מגנוס לדרך הצווי – אני מסרב לענות על שאלה זו.

– אתה מסרב, סיר?

– כן, סיר – השיב מר פיקויק – אני ממאן להגיד דבר, העלול להביא במבוכה את הלידי או לעורר בלבה זכרונות אי-נעימים, בלי הסכמתה ורשיונה.

– מיס ויתרפֶלד – אמר מר מגנוס – יודעת אַת את האדם הזה?

– יודעת אני אותו? – שנתה הלידי מימי-הבינים כמפקפקת.

– כן, גברתי, היודעת את אותו? כך אני שואל בפֵרוש – קרא מר מגנוס מלֵא-חמה.

– ראיתיו – גמגמה הלידי.

– איפה? הוסיף מר מגנוס לחקור – איפה, גברתי?

– זאת – ענתה הלידי מימי-הבינים בקומה ממושבה ובהסבה את פניה מנגדו – זאת לא אוכל לגַלות בעד כל הון.

– אני מבין אותך, גברתי – אמר מר פיקויק – ואני יודע לכבד את נקיות-דעתך. היי-נא בטוחה, כי גם אני לא אגלה את הדבר עד-עולם.

– בהן-צדקי, גברתי! – קרא מר מגנוס בהתמרמרות – בשים לב אל היחוסים אשר בין שנינו הריני מוצא, שאַת מתיחסת אל הענין הזה בקָרת-רוח – כן, בקרת-רוח יתר מדאי, גברתי.

–אה, אכזרי אתה, מר מגנוס! – ענתה הלידי והתחילה שופכת דמעות.

– פנה-נא בהערותיך ותוכחותיך אלי, סיר – התערב מר פיקויק בדבר – אם יש כאן את מי לגַנות, אני לבדי הוא.

– אה, אתה לבדך ראוי לגנאי, סיר? האמנם? – קרא מר מגנוס – עכשו, עכשו אני מבין יפה את כל הדבר, סיר. הנך מתחרט עתה על החלטתך, סיר? הלא?

– על החלטתי? – שנה מר פיקויק בתמהון.

– כן, על החלטתך, סיר – ענה מר מגנוס – אָה, אל-נא תלטוש עיניך לי ככה, סיר! אני זוכר היטב את הדברים שאמרת לי אמש, סיר. הלא באמת הֵנה לגלות את בגידותה ותרמיתה של נפש אחת, אשר באמתתה ובהגינותה בטחת בטחון בלי-מצָרים, – מה?

כאן השתקע מר פטר מגנוס בצחוק-לעג ממֻשך, ובהסירו את משקפיו – שכנראה חשבם למיֻתרים בשעה שׁתוקפת אותו קנאה – התחיל מגלגל את עיניו הקטנות בחוֹריהן באֹפן מאַיֵם מאד.

– ומה? – אמר מר מגנוס בלעג נורא – ואולם דע לך, סיר, כי מידך אדרוש זאת!

– מה תדרוש? – שאל מר פיקויק.

– אין דבר, סיר! – השיב מר מגנוס בהתרוצצו בחדר בפסיעות גסות – אין דבר!

צריך לשער, כי בדבור “אין דבר”, או “לזאת אל תדאג”, יש איזו כוָנה מיֻחדת, מועט המחזיק את המרֻבה. כי מעולם לא ראינו קטטה ברחוב, או בתֵּאַטרון, ובכל מקום של פומבי, שלא נשמע בה דבור זה בתור תשובה על כל מיני שאלות ארסיות. “ואתה חושב את עצמך לג’נטלמן, סיר?” – “לזאת אל תדאג, סיר!” – “כלום נועזתי לאמר דבר אל האשה הצעירה, סיר?” – “אין דבר, סיר!” – “רצונך שתנפץ גלגלתך אל הקיר הזה, סיר?” – “לזאת אל תדאג, סיר!” – וגם צריך להעיר, כי בדבור הכללי הזה צפון, כפי הנראה, איזה לעג מסֻתר, המעלה את חמתו של האיש, שאליו נאמר, יותר מן הגִדוף היותר גס.

ואולם אין כונתנו לאמר, שהדבור הקצר הזה עורר גם את קצפו של מר פיקויק באותה מדה, שהיה מעורר אצל אדם פשוט. אנחנו רוצים רק לקבוע את העובדה, כי מר פיקויק פת את הדלת ובקול מרֻסק קרא:

– טופמן, בוא הֵנה!

מר טופמן הופיע כרגע ופניו הפיקו תמהון מרֻבה מאד.

– טופמן – פנה אליו מר פיקויק – סוד הנוגע ללידי זו, ושאין דרכם של נקיי-הדעת לגלותו, נתן זה עתה מקום למחלֹקת בין הג’נטלמן הזה וביני. והנה עתה אני נותן לו הבטחתי בפניך, שאותו סוד אינו נוגע לו כל-עִקר ואין לו שום שיָכות עם עסקיו ויחוסיו. ועכשו, כמדֻמני, שאין לי צֹרך לברר לך, כי אם אחרי כל זה עוד יוסיף לפקפק ולחשוד, הרי זה אות, שאינו מאמין באמתתי. וזאת אחשוב לעלבון ולפגיעה גדולה בכבודי.

וככלותו לדבר הציץ אל מר פטר מגנוס בעינים, האומרות מה שאין הפה יכול לדבר.

ארשׁת-פניו של מר פיקויק, המפיקה תם-לב והגינות, בצִרוף אותו העֹז והמרץ של דברנותו, שבזה הצטַין מכל אנשי-השם, היו מספיקים בודאי להביא את כל בר-דעת לידי הכרת האמת ולהרגיע את רוחו; אבל דא עקא, שבאותה שעה לא היה מר מגנוס נוטה כלל וכלל לכלכל דבריו ודברי אחרים בחשבון ודעת. כי על-כן, תחת לקבל את באורו של מר פיקויק כהוגן וכראוי לו, ולצעק על מה שהיו חַיָבים להרגשותיו הדקות והרכות, וכיוצא בזה, – וכדי לתת יתר תֹקף לשיחו וכעסו, התרוצץ בחדר הֵנה והנה, כל עת דַברוֹ, ותלש את שערות ראשו; ולפרקים היה משַׁוה לִוית-חן על שעשועיו אלה, בנופפו את אגרופו על פרצופו הפילַנטרופי של מר פיקויק.

ואולם גם מר פיקויק, מתוך שידע בעצמו, כי נקי הוא ודובר אמת, ומפני שהיה נגרש ונכעס על אשר על-ידו – אם גם שלא במתכַּוֵּן – נסתבכה הלידי מימי-הבינים בעסק לא-נעים שכזה, – מתוך כך יצא גם הוא הפעם מגדרו ומשַׁלותו הרגילה. כי על-כן נזרקו משני הצדדים מלים חריפות ובקול רם יותר מן המדה הנכונה; והדברים הגיעו לידי כך, עד שלבסוף קרא מר מגנוס אל מר פיקויק, כי עוד שמוֹע ישמע דבר ממנו, ועל זה ענהו מר פיקויק בנמוס הראוי לשבח, כי ככל אשר ימהר להשמיעהו את הדבר, כן ינעם לו; ולשֵׁמע הרמזים הגלויים האלה התפרצה הלידי מימי-הבינים בזוָעה מתוך החדר, ומר טופמן משך אחריו את חברו הגדול החוצה, ומר מגנוס נשאר לבדו עם הרהוריו הקודרים.

אִלו היתה הלידי מימי הבינים מעֹרבת עם הבריות של עולם העסקים, או אִלו היתה ביקאה קצת במִנהגיהם ודרכיהם של אותם היוצרים את החֻקים ווהקובעים את הנמוסים, אזי היתה יודעת, כי מין זה של “אף וחמה וקצף גדול” הוא באמת מן הדברים הנוחים והשלֵוים ביותר, ואין בו אף בבואה דבבואה של סכנת-נפשות. אבל היא בִּלתה רֹב ימיה בכפרים ובערי-השדה, ומעולם לא קראה את הפרוטוקולים של ישיבות הפרלמנט, ולכן לא ידעה כמעט כלום מאותם דקדוקי הנמוס המיֻחדים של העולמות העליונים. ולפיכך, לאחרי שבאה בחדרה וסגרה ונעלה את הדלת בעדה והתחילה מהרהרת בדברים אשר ראו עיניה ושמעו אזניה זה עתה, הצטַיְרו בדמיונה התמונות היותר איֻמות של הרג ושפיכות-דמים; ולמשל, זו של מר פטר מגנוס, המוטל מלא-קומתו באלנקי, נשוא כל כתפיהם של ארבעה אנשים, עם חבית שלֵמה של כדורי-עופרת בצדו השמאלי – זו היתה כבר התמונה היותר נוֹחה ושלֵוה במראות דמיונה. וככל אשר הוסיפה להעמיק לחשוב בדבר, כן גדלה חרדתה ואימתה, ולבסוף החליטה לפנות אל שליט-העיר ולבקש ממנו לאסוף אל מִשמר תכף-ומיד את מר פיקויק ואת מר טופמן.

לידי החלטה זו באה הלידי מימי-הבינים מתוך טעמים ונמוקים שונים, והראש והראשון שבהם היה זה, שעל-ידי כך תַראה בבֵרור ובפֵרוש את מסירותה למר פטר מגנוס ואת דאגתה לשלומו. היא ידעה היטב את נטיתו הנִמהרה לקנאה, ולכן נזהרה, שלא לגַלות אף ברמז כל-שהוא את הסבה האמתית, שעוררה את התרגשותה למראה מר פיקויק. ואולם היא בטחה בהשפעתה ובכל-דִבּורהּ ופִּתּויֶיה, שתצליח להשקיע את אש-קנאתו של האדם הקטן ולהרגיע את רוחו, לאחרי שלא יהיה עוד מר פיקויק לנגד עיניו, ולא יוכל עוד להתעורר ריב חדש וחשד חדש. מלֵאה הרהורים אלה, חבשה את מגבעתה לראשה, התעטפה במטפחתה, ותשם פעמיה ישר אל ביתו של ראש-העיר.

והנה האדון ג’יורג' נוֹפּקינס, השליט העליון של העיר אִיפסויץ', היה אדם גדול, גדול כל-כך, עד שאפילו מי שרגיל בהליכה וקל ברגליו לא ימצא דוגמתו על-נקלה, אפילו אם יחזור אחריו למן הנץ-החמה ועד שקיעתה ביום כ"א לחודש יוני, שהוא הארֹך בכל ימות השנה, לדברי כל “הלוחות”. ובאותו הבֹקר היה מר נופקינס סר וזעף ונגרש עד-מאד, מפני שהתחוללו פרעות בעיר: התלמידים של בית-הספר היותר גדול שבעיר התקשרו על מוכר-תפוחים אחד, שמפני איזו סבה קצפו עליו, וינפצו את שמשות חלונות חנותו. ויגרשו בקריאות לעג ובקולי-קולות את שַׁמש בית-הספר, ויחרפו ויכו את פקיד המשטר, ג’נטמן בא-בימים עם מגפַים מֻפשלי-השולַיִם, אשר נקרא להשקיט את המהומה, וששִׁמש בכהֻנתו מנעוריו ועד עתה זה כיובל שלם, לכל-הפחות.

ובכן ישב לו מר נופקינס בכֻרסה המרֻוָחה שלו, מלא הוד נורא, בפנים נזעמים, וגחלים בערו ממנו, – והנה נכנס המשרת ויודיע, כי לידי אחת מבקשת לדבר עם רום-מעלתו בענין חשוב ונחוץ מאד, שאינו סובל אף דחוי כל-שהוא. מר נופקינס העמיד פנים שלֵוים-איֻמים ויצו להכניס את הלידי. פקודה זו, כאותן של המלכים והקיסרים וראשי-הערים ושאר התקיפים של העולם הזה, נתמלאה כרגע, ומיס ויתּרפֶלד, כִּלה נגרשה, ומשום-כך מעַנְיֶנת יותר, הובאה החדרה.

– מוֹזל! – קרא השליט.

מוֹזל היה משרת בעל-קומה למטה מבינונית, עם גוף ארֹך ורגלים קצרות.

– כן, רום-מעלתך.

– הגישה כסא וצא מן החדר

כן, רום-מעלתך.

– ועתה, גברתי. הואילי-נא להציע לפני את הענין, שבשבילו באת.

– אָה, זה ענין רע ומכאיב מאד, סיר.

– מסתמא כן הוא, גברתי, אבל הרגיעי-נא את רוחך הנסערה (כאן האיר מר נופקינס קצת את פניו המעֻננים) והגידי לי, איזה דבר-משפט הביאך לכאן, גברתי. (כאן גָבר השַׁליט התקיף על האדם שבו, ופניו נעשו שוב קשים ומטילי אימה).

– קשה עלי מאד לבוא בהודעה כזו, סיר – אמרה מיס ויתרפלד – אבל חוששת אני, שמלחמת-שנַים מתעתדת להיות פה.

– כאן, גברתי? – קרא השליט – איה אפוא, גברתי?

– כאן באיפסויץ'.

– באיפסויץ‘, גברתי? דוּאֶל באיפסויץ’? – קרא השליט נדהם ממש לרעיון שכזה – זה אי-אפשר, גברתי. דבר שכזה או כיוצא בזה לא יוכל לעלות כלל על הדעת בעיר זו; בזה בטוח אני. אי שמים! האם שמת לבך לזריזותה ושקידתה של הרָשות המקומית? הלא ידעת, אם לא שמעת, גברתי, כי ביום הרביעי לחדש מאי שעבר, התפרצתי, בראש גדוד קטן של רק ששים שוטרים בחורים, לתוך הקִרקס, בשעת התגוששות של פרס, ומבלי שים לב לסכנה הצפויה לי מצד ההמון הנלהב, העלול לקרוע כדג את מי שמונע ממנו את תענוגו הפראי, לא הרשיתי בשום אֹפן את מלחמת-האגרוף בין דוֹמפלינג, העומד מצד המידֶלסיקסים ובין בֶּנטֶם, העומד מצד הסוֹפוֹלקים? דואל באיפסויץ', גברתי? לא, אינני מאמין, לא אוכל להאמין – אמר השליט, כמתוכח עם עצמו – כי נמצאו שני בני-אדם, שהעֵזו לחשוב מזמה כזו בעיר הזאת.

– לצערי הגדול הנני מחֻיבת להגיד לך, כי הדבר שהודעתיך הוא אמת ונכון – ענתה הלידי מימי-הבינים – אני בעצמי הייתי עֵד-ראיה ועֵד-שמיעה בשעת הקטָטה.

– זהו ענין היוצא מגדר הרגיל לגמרי! – קרא השליט המשתומם – מוזל!

– כן, רום-מעלתך!

– שלח אלי כרגע את מר דז’ינקס. תכף-ומיד!

כן, רום-מעלתך!

מוזל יצא, ובעוד רגע נכנס החדרה לבלר בחצי-ימיו, לבוש בגדים בלתי-מהֻדרים כלל, ופניו החִורים וחטמו המחֻדד העידו, כי גם מזונותיו אינם מהֻדרים.

– מר דזִ’ינקס – אמר השליט – מר דז’ינקס.

– שומע אני, סיר – ענה מר דז’ינקס.

– מר דז’ינקס, לידי זו באה אלי להודיע על-דבר דואל, שזוממים להלחם בעיר זו.

מר דז’ינקס, שלא ידע היטב מה לענות על זאת, גחך בהכנעה.

– על מה אתה שוחק, מר דז’ינקס? שאל השליט.

מר דז’ינקס לבש מיד צורה רצינית.

– מר דז’ינקס. – אמר השליט התקיף – הנך שוטה.

מר דז’ינקס הביט בהכנעה אל האדם הגדול, ונשך בשִׁניו בקצה קולמוסו.

– אפשר שאתה רואה בהודעה זו דבר-מה מגֻחך מאד. סיר – הוסיף האדון הראש – ואולם אני אומר לך, מר דז’ינקס, שאין לך סבות מיֻחדות לצחוק.

הלבלר הרש והרעב התאנה, כאִלו הכיר והודה בעצמו, שבאמת אין לו סבה מיֻחדת לבדיחות-הדעת. ואחרי אשר נצטוה להעלות על הגלון את הודעת הלידי, הסתחב את כסאו ויֵשב לכתוב מפיה.

– אותו האיש פיקויק הוא, כפי הנראה. בעל-המזמה הראשי– אמר מר נופקינס אל הלידי אחרי שנגמרה גבִיַת עדותה.

– כן הוא – ענתה הלידי מימי הבינים.

– והבריון השני – מה שמו, מר דז’ינקס?

– טופמן, סיר.

– טופן הוא הסיקונדנט שלו?

– כן.

– והצד שכנגד התחמק, לפי דבריך, גברתי?

– כן – ענתה מיס ויתרפלד בהשתעלה קצת.

– טוב מאד – אמר הראש – ובכן אלה הם שני בריונים מלונדון, שהתגנבו לעירנו, כדי להשמיד ולאבד את נתיניו של הוד-מלכותו, בהתברכם בלבבם, כי במרחק כזה מן המטרופולין כשל כח-החֹק, וזרוע המשפט תקצר מהשיגם. אבל אנחנו נתן להם לקח טוב, למען יהיו למשל, לאות לבני-מרי. כתוב את פקודת התפישה, מר דז’ינקס! – מוזל!

– הנני, רום-מעלתך.

– גרוֹמר עודנו למטה?

– כן, רום-מעלתך.

– יעל-נא אלי!

מוֹזל המקשיב והזריז יצא מן החדר, ובעוד רגע שב עם אותו הג’נטלמן הבא-בימים, בעל המגפַים מְפשלי-השולַיִם, ששמש בכהֻנת שוטר כמעט מעריסתו, ושהיה מצֻין ביחוד בחֹטם עשוי כבקבוק, בקול צרוד, באדרת כעין הטַבק ובעינים תועות.

– גרומר – אמר הראש.

– רום-מעלתך.

– ומה? שקט ושלוה בעיר?

– הכֹל שלום, רום-מעלתך – ענה גרומר – התושבים שבו למנוחתם לאט-לאט, במדה שהתפזרו הנערים לשחק בקרוֹקֶט.

– בעתים הללו אי-אפשר לפעול אלא בתחבולות נמרצות, גרומר – אמר הראש בתקיפות יתרה – מכיון ששָׂמִים לאַל את אבטוריותם של פקידי המלך, עלינו להכריז את הפקודה על דבר שעת-חֵרום. מכיון שאין לאֵל יד הרשות האזרחית להגן על שמשות החלונות, צריך שלטון הצבא להגן על הרשות האזרחית, ועם זה גם על שמשות החלונות. כמדֻמני, שכלל גדול זה נקבע בסעיף מיחד של הקונסטיטוציה, האין זאת, מר דז’ינקס?

– בודאי, סיר – ענה הלבלבר.

– טוב מאד – אמר הראש בחתמו על פקודת התפיסה – גרומר, תביא אלי את בני-האדם האמורים כאן, היום אחרי הצהרים תמצא אותם ב“הסוס הלבן הגדול”. הלא תזכור את המעשה בדוֹמפלינג המידֶלסיקסי ובֵּנטֵם הסופולקי, גרומר?

מר גרומר הביע בתנועת-ראש של נזכר במה שעבר, כי הוא לא ישכח את הדבר על-עולם, – מה שבאמת לא היה אפשר לו כלל, אחרי שהאדון חוזר ומזכירו יום יום.

– ואולם הענין אשר לפנינו עתה מתנגד עוד יותר לקונסטיטוציה – הוסיף הראש – כאן יש הרבה יותר הפרעת המנוחה והסדרים ופגיעה גסה בזכותו של הוד-מלכותו. כמדֻמני, שהדואֶל הוא אחת מזכיותיו המיֻחדות והיותר ברורות של הוד-מלכותו, – מה, מר דז’ינקס?

– כך נאמר בפֵרוש בסעיף מיֻחד של הקונסטיטוציה, סיר.

– זו אחת מאבני-הנזר הבריטי המתנוססות ביותר, שהבריונים התאמצו להוציא מידו של הוד-מלכותו, – כמדֻמני, מר דז’ינקס?

– כדברך כן הוא, סיר – ענה הלבלר.

– טוב מאד – אמר הראש בהזדקפו בגאון – זכותו זו של הוד-מלכותו לא תחֻלל בחלק זה של ממלכתו. גרומר, קח לך שוטרים לעזרה והוצא את הפקודה הזאת אל הפֹעל בלי שום אִחור. מוזל!

– כן, רום-מעלתך.

– לַוה את הלידי החוצה.

מיס ויתרפלד הסתלקה לה, כֻלה מלֵאה התפעלות והערצה לראש-האזרחים על למדנותו המצֻינת וחריפות חקירתו ובדיקתו; מר נופקינס הסתלק לו לאכול פת-שחרית; מר דז’ינקס הסתלק לתוך עצמו – כי זה היה המקום היחידי, שהיה יכול להסתלק אליו, מלבד הספה ללינת-לילה בחדר הקטן, שביום היתה משמשת מקום משחק ושעשועים לילדיה של בעלת-הבית שלו; ומר גרומר הסתלק לו, כדי למחות, על-ידי הואתו לפעולות את שליחותו זו, את העלבון שנדבק בו ובעוד אחד מבאי-כחו של הוד-מלכותו – זהו שַׁמש בית-הספר – באותו הבֹקר.

ובעוד שנעשו ההכנות הנמרצות והתקיפות הללו לשמירת שלום המלכות, ישב לו מר פיקויק עם חבריו, במנוחה שלמה, אל השֻׁלחן לסעודת-הצהרים, ולא חשו ולא פללו כלל את המאורעות הכבירים, המתרגשים לבוא. דעתם של כל בני-החבורה היתה בדוחה ביותר, ופיהם לא פסק משחוק ושיחה נעימה. מר פיקויק התחיל זה עתה לספר בפרוטרוט את מקרה-הלילה שלו, לתענוגם הגדול של רעיו וביחוד של מר טופמן, והנה נפתחה הדלת, ואיזה פרצוף מאוס קצת הציץ לתוך החדר. עיניו של הפרצוף הסתכלו בכונה עצומה במר פיקויק, במשך סיקונדות אחדות, וכפי הנראה, השביעתן רצון סקירתן זו: כי תכף לאחרי-כן הכניס בעל הפרצוף המאוס לאט-לאט את כל גופו לתוך החדר, ולעיני המסֻבים נגלה בַר-נַש בא-בימים עם מגפַים מֻפשלי-השולַיִם, – וכדי שלא לעַנות יתר מדי את סקרנותו של הקורא, הנני אומר בפֵרוש ובקִצור, שהעינים היו עיניו התועות של מר גרומר, והגוף גם הוא של אותו הג’נטלמן עצמו.

מר גרומר התחיל להוציא את משלחתו אל הפֹעל, בדרך-כלל במנהגם של כל פקידי המשטר, אבל בפרט בתוספת נפָכים מיֻחדים משלו: ראשית-כל נעל והבריח את הדלת מבפנים; שנית שפשף ומרק בדקדוק עצום את ראשו ופרצופו במטפחת של צמר-גפן; שלישית, הניח את מגבעתו, עם אותה המטפחת בתוכה, על הכסא הקרוב אליו ביותר; ולאחרונה, ברביעית, הוציא מכיס-אדרתו, מצד החזה, מקל קצר ועב, עם גֻלת-נחֹשת, ובו רמז כלפי מר פיקויק ברצינות מְאַיֶמֶת של רוח או מת שעלה מקברו.

מר סנודרגרַס היה הראשון שהפסיק את דומית-התמהון, שתקפה את כל החבורה. הוא הסתכל במר גרומר רגע ממֻשך, ואחר אמר בהדגשה מיֻחדת:

– זהו חדר מיֻחד, סיר. חדר מיֻחד.

מר גרומר הניע בראשו ויען:

– בשביל הוד-מלכותו אין שום חדר מיֻחד, לאחרי שנכנסו בעד פתח הרחוב. כך הוא החֹק. יש ג’נטלימנים שאומרים, כי ביתו של אנגלי הוא מבצר-משגבו. וזוהי שטות.

הפיקויקאים הביטו זה אל זה בעינים תמהות.

– מי מכם הוא מר טופמן? – שאל מר גרומר; את מר פיקויק הכיר ברגע, בחוש אינסטינקטיבי.

– שמי טופמן – ענה אותו הג’נטלמן.

– ושמי אני – החֹק – אמר מר גרומר.

– מה? – שׁאל מר טופמן.

– כן, החֹק – ענה מר גרומר – החֹק, הרָשות האזרחית והשלטון הפועל, הם הם זכיותי. והנה טֹפס הפקודה: טופמן (בשביל שמו הפרטי שלא נודע, נשאר מקום פנוי) – פיקויק (גם-כן מקום פנוי, כנ"ל) – הפרעת שלומו של אדוננו המלך – בקִצּור, הכל שריר וקַיָם. אני אוסר אותך, פיקויק! ואת טופמַן האמור כאן.

– מה פֵּרושה של חֻצפה זו? – קרא מר טופמן בקפצו ממקומו בקצף – צא מן החדר! תכף-ומיד!

– הוֹ, דובלי! – קרא מר גרומר בהִסוגוֹאל הדלת בזריזות יתרה ובפתחו אותה כמלֹא-אצבע או שתים.

– הנני – ענה קול עב מן הפרוזדור.

– גש הֵנה, דובלי!

הדבר יצא מפי בא-כחו של השלטון הפועל, ואיש בעל פנים מלֻכלכים, גבהו למעלה משש רגל, ועָביוֹ גם-כן לפי אותו ערך, הדחק ונכנס החדרה בעד הפתח הפתוח לשליש ולרביע, עבודה לא-קלה. שהאדימה פניו כתולע.

– יתר השוטרים המיֻחדים אתך הם כאן? – שאל מר גרומר.

מר דובלי, שלא אהב להכביר מלים, ענה “הן” בהרכנת-הרשא גרידא.

– צו לפלֻגה שלך להִכנס! – פקד מר גרומר.

מר דובלי עשה כמצֻוֶה עליו, וכרגע זרמו לתוך החדר כחצי-תריסר שוטרים, איש ומקלו הקצר עם גֻלת-הנחֹשת בידו. מר גרומר החזיר את מקלו לתוך כיס-בגדו והציץ אל מר דובלי; מר דובלי השיב גם הוא את מקלו לתוך כיסו והציץ אל אנשי הפלֻגה שלו; אנשי הפלֻגה תחבו גם הם את מקלותיהם לתוך כיסי-בגדיהם והציצו אל מר טופמן ומר פיקויק.

מר פיקויק ותלמידיו-חבריו קמו ממושבם כאיש אחד.

– מה פֵרושה של התפרצות גסה זו לתוך חדרי הפרטי? – קרא מר פיקויק.

– מי זה יעֵז לאסרני? – קרא מר טופמן.

– מה לכם פֹה, נבלים? – קרא מר סנודגרַס.

מר וינקל לא אמר כלום, אבל נעץ את עיניו במר גרומר והעניק לו מבט מפוצץ, שהיה עלול למחוץ ולחלוף את מוחו ולצאת מערפו, אִלו היה מר גרומר בעל-הרגשה; אבל מפני שזה לא היה מן המרגישים, לפיכך עבר עליו המבט בלי שום רֹשם.

כשראו באי-כחו של השׁלטון הפועל, כי מר פיקויק וחבריו אומרים להתנגד לאבטוריותו של החֹק, התחילו מפשילים את שרוולי אדרתם במנוחה שלמה, כאִלו אותה הצירימוניה, להפיל ארצה “מורדים במלכות” כאלה ולנשאם ולנטלם אחרי-כן אל המקום המיֻעד, היתה אצלם מן הדברים הפשוטים והמובנים מאליהם, שמִשרתם המיֻחדת מחַיֶבת אותם, בלי שום ישוב-הדעת ממֻשך. ואף אמנם ההכנות רבות-הכונה הללו לא נעלמו מעינו הפקוחה של מר פיקויק. כי על-כן משך את מר טופמן הצדה והתיעץ אתו בלחש במשך רגעים מועטים, ואחר הודיע לשליחי הרָשות, כי נכון הוא ללכת עמהם אל ראש-העיר, אלא שהוא מוסר מודעה בפני האזרחים שבחדר ושמחוץ לו, כי איננו מוחל על עלבונו ודרוש ידרוש נקם ושִׁלם על הפרעת שלומו ומנוחתו בחדרו הפרטי ועל זלזול זכיותיו בתור איש אנגלי, כאשר אך יֵצא לחפשי. על מסירת מודעה זו ענו בתרועת-צחוק כל האזרחים שבחדר ושמחוץ לו, מלבד מר גרומר, שכפי הנראה חשב כל פקפוק והטלת ספק כל-שהוא בזכיותיה האלהיות של הרָשות העירונית, למין חלול-הקֹדש, פשוט חרוף וגדוף כלפי מעלה, שאין לעבור עליו בשתיקה.

ואולם בו ברגע שהודיע מר פיקויק, כי נכון הוא להִכנע לחֻקי ארצו, והמשרתים והמשרתות והמבשלות והאמהות ונערי הסוסים ונערי הדֹאר ועגלוֹני הדיליגַ’נס, שמן הנסיון הראשון של התנגדותו קוו לתוצאות רבות-הענין, התחילו מתפזרים במפח-נפש ובכעס כבוש על חזיון-שעשועים שנטל מהם, – בו ברגע נסתבך כל הדבר מחדש, על-ידי מכשול, שלא פללו לו מראש. למרות כל הכבוד וההערצה שרחש מר פיקויק לשלטון הרוממות ולבאי-כחו בכל מקום, הודיע בכל-זאת בכל תֹקף, כי בשום אֹפֶן לא יסכים, שיוליכוהו ברחובות מֻקף שוטרים ופקידי הרשות, כחוטא ופושע. אבל גם מר גרומר, שלא היה בטוח עֲדַין כל-צרכו במצב הרוחות של הצבור (כי אותו היום היה מעין יומא דפגרא ונערי בתי-הספר עוד לא התפזרו לבתיהם), מחה גם הוא בכל תֹקף נגד הצעת מר פיקויק, שהוא ילך בצד הרחוב מזה, והשוטרים – בעֵבר השני. וכמו-כן סרבו מר פיקויק ומר טופמן בכל מרץ להוציא כסף על שכר מרכבה, שזה היה הוִתור היחידי, שהואיל מר גרומר לעשות להם לשמירת כבודם. בקצור, הוכוחים והטענות משני הצדדים הלכו הלוך וגבוֹר, והשאלה החמורה הלכה הלוך והסתבך יותר ויותר, עד שכבר אמרו נואש למצא לה פתרון השוה לשניהם; וכבר התכוננו באי-כחם של השלטון הפועל לנַצח את סֵרובו העקשני של מר פיקויק ללכת אל ביתו של ראש-העיר, על-ידי התחבולה הפשוטה והנדושה לשאת אותו שמה, – והנה נזכר אחד מן העומדים בפרוזדור, כי באחת הפִנות בחצר המלון עומדת איזו אלנקי ישנה, שהתקינו לפני כמה שנים בשביל ג’נטלמן אחד בעל נחלה ופּודגרה, ובשעת-הדחק כזו תוכל לשמש מרכב-ומושב הגון למר פיקויק ומר טופמן, לא פחות הגון ומרֻוָח ממרכבת-דֹאר של העת החדשה. האלנקי הובאה אל האולם, ומר פיקויק ומר טופמן התכַּוְצו והשתקעו במעמקיה והורידו את וילאותיה! עד-מהרה נמצא גם זוג של “בעלנים”, שהתנדבו לשאת את המרכבה המטֻלטלת, והתהלוכה משה ממקומה בסדר מדֻקדק. את גוף האלנקי הקיפו השוטרים, מלפניה צעד בחגיגיות של נצחון מר גרומר עם מר דובלי, מאחריה הלכו שלובי-זרוע מר סנודגרס ומר וינקל, והמאסף לכל המחנה היה ההמון האיפסויצ’י, כל קהל היחפים והפוחחים, אשר לא רֻחצו.

בעלי-החנֻיות שבעיר, אף שלא ידעו בבֵרור את גוף הענין ואת חטאת התפושים, בכל-זאת נהנו ושמחו למראה התהלוכה. ראו בנחת-רוח, כי זרוע-המשפט החזקה נִחתה, בכל כחה וכָבדה של מכונת-מכבש, על שני עברְיָנים, שבאו לכאן מעיר-הבירה גופא; מצאו קורת-רוח וספוק מיֻחד בזה, שכל אותה המכונה הכבירה הובאה לידי תנועה בעצם ידו של ראש-האזרחים שלהם ויוצאת לפעלהּ על-ידי פקידי המשטר שלהם, ועל-ידי שִׁתוף הכחות הללו נסגרו ונתכוצו הפושעים בכפיפה צרה של אלנקי אחת. כי על-כן רבים היו אותות ההסכמה וההתפעלות, אשר קִדמו פני מר גרומר ברכבו בראש הגדוד עם מקל-עֻזו ותפארתו בידו; צעקניים וממֻשכים היו הקולות והשאגות, שהריעו היחפים והפוחחים לקראתו ולכבודו; ובתוך הבעות קולניות הללו של הרצון וההסכם והאִשור הכללי התקדמה התהלוכה לאט-לאט בחגיגיות יתרה.

סם וֶלר, לבוש מעיל-הבֹקר שלו עם שרוולי-הבד שחורים, נמצא באותה שעה ברחוחב, בדרך אל “הסוס הלבן הגדול”, ולבו היה רע עליו למדי, כי שב זה עתה מטיוּל-ארב לפני הבית הסודי עם השער הירֹק, ומאומה לא עלתה בידו מרגולו זה, שנמשך כל הבֹקר. וישא סם את עיניו וירא והנה המון קולני משתפך במורד הרחוב מסביב למין תבה ושִׁדה, הדומה מאד לאלנקי. וברצותו להסיח דעתו מרגזו ומצערו על תוחלתו שנכזבה, עמד תחתיו, כרי להסתכל יפה בתהלוכה המשֻׁנה, העוברת על פניו, ובראותו, כי ההמון שואן ומריע מטוב-לב ובהנאה עצומה, דבקה הבדיחות הכללית לאט-לאט גם בו, ולבסוף השתתף גם הוא בקול-התרועה בכל כֹחו ויכלתו.

עבר מר גרומר, עבר מר גרומר, עבר מר דובלי, עברה גם האלנקי ואחריה פלֻגת השוטרים המיֻחדים, וסם עודנו מוסיף לכבד מגרונו את התהלוכה ולענות בכל כֹ רֵאתו על קריאות ההתפעלות של המין הפוחחים, בנפנפו את מגבעתו באויר כמתהולל, כאִלו שָׁרתה עליו עליצת אין-אץ (אף שכמובן לא ידע כל-עקר, לשמחה מה זו עושה), – והנה פתאם הופיעו לפניו מר וינקל ומר סנודגרס, וכרגע נדם קולו ושככה הוללותו.

– מה קול-ההמון הזה, ג’נטלמנים? – רקא אליהם סם – את מי הם סוחבים בסֻכה רעועה ועגומה זו?

שני הג’נטלמנים ענו כאחד, אבל קול מליהם נחבא בהמולה המחרישה.

– את מי? – חזר ושאל סם.

ושוב ענו שניהם פה אחד; אבל אף כי גם הפעם לא הגיעו דבריהם לאזניו, אך לפי תנועתן של שני זוגות השפתים הכיר והרגיש סם, שהם בטאו את השם המקסים “פיקויק”.

והקסם שבשם זה פעם על סם תכף-ומיד. ברגע אחד פרץ לו דרך בתוך ההמון, עצר את נושאי האלנקי, ונגש אל בעל-הגוף גרומר.

– הוֹ, אתה הג’נטלמן הישיש! – קרא אליו סם – את מי תחבתם בקרון זה?

– גש הלאה! – הרעים עליו מר גרומר, שחשיבותו וגאותו – כאותן של רֹב הבריות – התגברו במדה כבירה על-ידי אותו החבה המועטת, שהראה לו ההמון.

– הך אותו ארצה, אם לא יסוג לאחור – מִלא אחריו מר דובלי.

– אני מודה לך מעֹמק הלב, ישיש נכבד, על עצתך הטובה למעני – אמר סם – ועוד יותר הנני אסיר-תודה לג’נטלמן השני, שנראה כאִלו התפרץ זה עתה ממאורת ענקים – בעד הצעתו היפה. אבל עוד יותר נעים היה לי, אִלו עניתם לי על שאלתי, אם לא כבד הדבר מכם. – מה שלומך, סיר?

שאלה זו שיצא מפי סם בארשת של פטרון, היתה מכֻוֶנת למר פיקויק, שהציץ מן החרך של האלנקי באותו רגע.

מר גרומר, שמרֹב כעסו נעתקו מלים מפיו, הוציא מכיסו המיֻחד לכך את מקלו עם גֻלת-הנחשת ונופף אותו על עיניו של סם.

– אַה, זהו דבר יפה מאד – אמר הלה – ביחוד הגֻלה, שאינה כלל מן הרגילות, כעטרה ממש.

– גש הלאה! – קרא מר גרומר מלא-חמה. וכדי לתת יתר תֹקף לפקודתו זו, תפש את סם בצוארונו בידו האחת, ובשנית תחב לו מאחרי עניבת-צוארו את סמל הנחֹשת של הרוממות. על סִמני חבה הללו השיב לו סם תוך-כדי-דבור: הפיל ארצה את הישיש החשוב, וכדי שלא תהא שכיבתו קשה, שָׁטח תחתיו, קֹדם לכן, את אחד מנושאי האלנקי, למען ירַך לו.

אין אנו יודעים, אם תקף את מר וינקל אותו מין שגעון עובר של נעלב חנם, שנזכר פתאם בעלבונו או שמפעל גבורתו זו של סם המריץ והלהיב גם אותו למעשה רב, – אך עובדה היא, כי אך ראה את נפילתו של מר גרומר, השתער מר וינקל בהתמרמרות איֻמה על פוחח פעוט שעמד בקרבתו. אז לבש גם מר סנודגרס רוח-גבורה ואש-חשק-קרבות נשׂקה בו. אך מתוך שנפשו היפה היתה סולדת לבוא כחתף על הבריות, לכן הכריז מראש בקול רם, כי עוד מעט יבוא לנגוף. ובינתַים התחיל מתפשט את מעילו במתינות ובזהירות יתרה. כרוזו זה עשה את אשר חפץ, ובן-רגע סבבוהו ותפשוהו. ואמנם לשבחם של מר סנודגרס ומר וינקל צריך להודות, כי כזה כן זה לא עשו אף שמץ-נסיון, לשחרר את עצמם או את סם; וזה האחרון, אחרי אשר עמד על נפשו בגבורה מפליאה, הֻכרח סוף-סוף להִכנע וללכת שבי לפני אויביו הרבים. אז שבו הסדרים לקדמותם, נושאי האלנקי משו ממקומם, והתהלוכה התנהלה הלאה.

במשך כל המאורעות הללו גברה חמתו והתמרמרותו של מר פיקויק למעלה-ראש. הוא הספיק לראות בעד סדקי הוילון, היך שהפילסם ארצה את השוטרים והיך שהתרוצץ אחר-כך אל כל עבר בנסותו להִמלט. אך יותר לא יכול לראות; כי דלת האלנקי סרבה להִפתח, למרות כל מאמצי-כחו, והוילאות גם הם התעקשו ולא נתנו להפשילם למעלה בשום בשום אֹפן. לבסוף הצליח, בעזרתו של מר טופמן, לפתוח ולהרים את גג האלנקי; ואז טפס על הספסל, ובהשענו על חברו הוציא את ראשו ורֻבו בעד מכסה המגדל, והתחיל נואם נאום אל ההמון המשתתף בתהלוכה. הוא הרבה להטעים ולהדגיש את המנהג הגס, שהתנהגו אתו, ואת המעשה הנורא, שעוללו לו על לא-חמס בכפו, וגם בקש מאת הקהל הנכבד לצפון בלבם, שמשרתו עשה מה שעשה רק אחרי שהתנפלו עליו.

וכך הגיע התהלוכה לביתו של ראש-האזרחים: נושאי המגדל משקשקים ברגליהם, השבויים הולכים אחריהם, מר פיקויק נואם נאומו בעד מכסה-התבה, והמון מתהולל ומריע.

 

פרק כה: מראה בעליל, בתוך שאר דברים מענינים, כמה גדול ונאדר היה מר נופקינס וכמה אין לפניו משוא-פנים; וגם היך מדד מר סם וֶלר למר איוב טרוטר במדה שמדד הוא לו; ועוד דבר אחד שימָצא במקומו.    🔗

עזה וקולנית היתה חמתו והתמרמרותו של מר וֶלר, כשנשאו על כפים בתוך התהלוכה, לאחרי שהכריעוהו אויביו; מרֻבים היו רמזיו, המחֻדדים פחות או יותר, כלפי חיצוניותו ומנהגיו של מר גרומר וחברו; ונועזים ומחֻצפים היו דברי הלעג והבוז, שזרק בפני חצי-תריסר של ג’נטלמנים מתוך הקהל, למען הרעימם. כאלה וכאלה עשה, כדי לתת מוצא לכעסו וספוק לעלבונו. ומר סנודגרס ומר וינקל האזינו בכבוד קודר לשאון זרם הנאום, שהמטיר מורם ומנהיגם ממרום המגדל, ואשר פרצו כשטף מים כבירים בלי-הפוגות, למרות בקשותיו הנמרצות של מר טופמן, לסגור את מכסה האלנקי ולשים מעצור למַעין הנובע של דברנותו.

ואולם כעסו של סם נתחלף עד-מהרה בסקרנות עזה, כששׂמה התהלוכה פעמיה לאותה החצר גופה, אשר בה נפגש עם איוב טרוטר קל-הרגלים; וסקרנותו נתנה מקום להשתוממות ולקֹרת-רוח גם יחד, כשצוה מר גרומר התקיף לנושאי התֵּבה לעמוד תחתם, והוא בכבודו ובעצמו נגש בצעדי-און וחשיבות אל אותו השער הירֹק, אשר בו יצא ונכנס איוב טרוטר. מר גרומר משך בכל בחבל הפעמון, שהיה תלוי מבחוץ, ולקול הצלצול הופיעה מאחרי השבכה משרתת בעלת פנים יפים מאד ותנועות זריזות ונעימות, ואחרי שהרימה ידיה למרום בתמהון למראה פני השבויים, המפיקים מרי ומרד, ולשמע דבוריו המפוצצים של מר פיקויק, קראה בקול רם אל מר מוזל.

מר מוזל פתח את השער רק למחצה ולשליש, דֵי עבור בו בדֹחק האלנקי והשבויים והשוטרים, ומיד סגר ונעל אותו ברעש בפני ההמון. נעלב על קבלת-פנים כזו ותאב מאד לדעת, מה יהיה בסופו של דבר, בקש ומצא ההמון תנחומים וספוק לרגשות נפשו, בנקשו על דלתות השער ובמשכו בפעמון כשתי שעות רצופות. בשעשועים הלו השתתפו כל הפוחחים חליפות, מלבד שלשה, ארבעה מאֻשרים, שגִלו בשער פשפש מסֹרג קטן, שגם בו אמנם לא נראה כלום, ובכל-זאת עמדו והציצו בו באותה התמדה עקשנית, שבּה מדביקים המונים סקרנים את חטמם אל שמשות חלון של בית-מרקחת שכלפי הרחוב, בשעה שבחדר הפנימי לעֵבר החצר עושים חִתול לשִׁכּור, שנסתבך בין אופני קרון.

האלנקי הָעמדה לרגלי מדרגת-אבנים העולה אל פתח הבית, שלשני צדדיה נִצבו כשומרים שני סירים ירֻקים עם צמחי אהלות. מר פיקויק וחבריו הובאו בראשונה אל האולם, ואחרי שהודיע מוזל את דבר בואם, הֻכנסו לפני ולפנים, לפני רום-מעלתו של מר נופקינס, המושל התקיף בקרית איפסויץ'.

הסצֶנה היתה מכֻוֶנת בחשבון לעשות רֹשם כביר, להפיל אימה ופחד על הנאשמים ולתת בלבם את הכרת ההוד הנורא של החֹק. ליד שלחן כביר, ממול ארון-ספרים כביר, ישב על כסא כביר, לפני כרך כביר, מר נופקינס, שנראה עתה כביר וגדול יותר מכל הסביבה הזאת. השלחן היה מלא תלי-תלים של ניָרות, ומאחריהם בצבץ ועלה ראשו עם כתפיו של מר דז’ינקס, שהיה עסוק בהתאמצות יתרה להתראות כעסוק מאד. לאחרי שהֻכנסו הנאשמים, סגר מוזל את הדלת מאחריהם בעיון גדול, ואחרי-כן התיצב מאחרי כסאו של אדונו התקיף, לחכות לפקודותיו. ומר נופקינס התנפל אחורנית על גב-הכסא בחשיבות ותקיפות ורצינות איֻמה וסקר במבט חודר וקשה את אורחיו-מאֹנס.

–מי הוא בן-אדם זה, גרומר? – שאל מר נופקינס בהראותו באצבע על מר פיקויק, שבתור מנהיג וראש-המדברים על חבריו, נגש אל השליט בהשתחויות של כבוד ונמוס מדֻקדק, בהחזיקו את מגבעתו בידו.

– זה שבכאן הוא פיקויק, רום-מעלתך! – ענה גרומר.

– הוֹ, הוֹ, אל-נא בלשון כזו, גפרורית ישָׁנה! – התערב סם בשיחה, בפרצו לו דרך במרפקו עד השורה הראשונה – סלח-נא לי, סיר, אבל פקידך זה שבכאן עם המגפַים מֻפשלי-השולַים, לא ימצא עד-עולם את פרנסתו בתור מפקח-על-הנמוסים. זה שבכאן, סיר – הוסיף סם בסלקו את גרומר הצדה ובפנותו אל הראש התקיף בהתקרבות נעימה – “זה שבכאן הוא האציל שמואל פיקויק; זה שבכאן הוא מר טופמן; זה שבכאן הוא מר סנודגרס; ולהלן, סמוך לו מעֵבר מזה, הוא מר וינקל, – כֻּלם חשובים ונחמדים, כֻּלם ג’נטלמנים, סיר, שתהיה מאֻשר מאד להתוַדע עמהם. כי על-כן, ככל אשר תמהר לשלח את פקידיך אלה לטחון ברֵחים-של-רגל במשך חֹדש או שנַיִם, כן נמהר לבוא לידי רֵעוּת וחבה. העסק בראש, והשעשועים אחרי-כן, כמו שאמר המלך ריכרד השלישי, כשדקר אותו המלך אויבו שם במגדל, לפני חנקוֹאת הפעוטות”.

וככלותו את נאומו זה, התחיל מר וֶלר מנקה את מגבעתו במרפקו וקרץ בעיניו מטוב-לב למר דז’ינקס, ששמע את דבריו בזועה אין-קץ.

– מי הוא אדם זה, גרומר? – שאל הראש.

– בריה חצופה ומסֻכנה מאד, רום-מעלתך – השיב גרומר – הוא נִסה לשחרר בחזקה את האסירים והתנפל על פקידי המשטר; על-כן תפשנו אותו והבאנו אותו הלום.

– ובזה היטבת לעשות – הסכים עמו הראש – אין כל ספק, שהוא בריון מסֻכן.

– זהו משָׁרתי, סיר – העיר מר פיקויק נכעס.

– אַה, זהו משרתך! האמנם? – אמר מר נופקינס – ובכן: קֶשר לשם הריסות אשיות המשפט ולהרוג את המפקחים על החק. משרתו של פיקויק. כתוב כל זאת בפרוטוקול, מר דז’ינקס.

מר דז’ינקס עשה כמצֻוֶה עליו.

– מה שמך, אדם? – הרעים מר נופקינס בקולו על סם.

– וֶלר – ענה הלה.

– זהו שם נאה לפאר בו את רשימת האסירים בניוּגֶט – אמר מר נופקינס.

זו היתה, כפי הנראה, הלצה, כי על-כן תקף צחוק אדיר, במשך חמשה רגעים רצופים, את דז’ינקס, את גרומר, את דובלי, את ששת השוטרים, ואף את מוזל.

– כתוב את שמו, מר דז’ינקס – צוה הראש.

– בשתי 1, ישיש נכבד – העיר סם.

כאן פרץ שוב צחוק מפי איזה שוטר רע-מזל, ועל זה התרה בו הראש התקיף, שיאסרהו תכף-ומיד, אם יוסיף לעשות כדבר הזה. אכן סכנה גדולה היא לצחוק שלא בזמנו ולאשר לא נתכַוֵן התקיף.

– איפה אתה מתגורר? – המשיך הראש את החקירה-ודרישה שלו.

– בלכ מקום אשר אוכל – ענה סם.

– כתוב גם את זאת, דז’ינקס! – פקד הראש, שכבר החלה חמתו לבער בו.

– ושַׁרטט את המלים יפה-יפה – העיר סם.

– הוא פוחז וריק, מר דז’ינקס – קרא הראש – פיו ענה בו, כי הוא פוחז וריק; האין זאת, מר דז’ינקס?

– בודאי, סיר!

– על-כן אצוה לאסרהו. אאסרהו בתור ריק ופוחז – אמר מר נופקינס.

– זהו באמת מקום של משפט צדק – העיר סם – אין לך כאן בעל-משטר, שאינו נותן את עצמו לבוז, כפלַים ממה שהוא מבַזה אחרים.

על הלצה זו צחק שוב שוטר אחד, ותכף התאמץ ללבוש צורה רצינים מאד; עך על-ידי התאמצותו זו גלה הראש את אשמתו בִּן-רגע.

– גרומר – קרא מר נופקינס ופניו אדמו מקצף – איך נועזת לבחור באדם שאינו הגון ובלתי-מועיל כזה לשוטר מיֻחד? איך מלָאך לבך לעשות כזאת, סיר?

– צר לי מאד, – רום-מעלתך – גמגם גרומר.

– צר לך! – הפסיקו האדון התקיף בחמה עזה – אני אוֹרְךָ איך למלא חובתך! עוד תתחרט ותצטער הרבה על התרשלותך וקלות-ראשך זו! ענושׁ אענשך, למען תהיה למשל לאחרים. ועתה קח את המקל מיד הגֹלם הזה. הן שכור הוא. הנך שכור, בן-אדם.

– אינני שכור, רום-מעלתך – אמר האיש.

– אתה הנך שכור – הרעים התקיף – איך ערבת לבך לאמר שאינך שכור, סיר, בעת שאני מחליט שהנך שכור? כלום אין ריח יי"ש נודף ממנו, גרומר?

– ריח חריף וקשה מאד – קִיֵם גרומר, שחטמו קלט באיזה מקום ריח קלוש של משקה.

– כזאת הרגשתי תכף – אמר מר נופקינס – מיד כאשר נכנס החדרה, הכרתי בעיניו התועות והמתונעעות בלי-הרף, כי “מלא” הוא. התבוננת יפה בעיניו התועות, מר דז’ינקס?

– בודאי, התבוננתי והרגשתי, סיר – ענה דז’ינקס.

– היום לא באה אל פי אף טפה אחת של משקה משַׁכר – הבטיח השוטר, שהיה באמת אחד מן הפכחים ביותר בין חבריו.

– איך נועזת לכַזב לי? – קרא מר נופקינס – כלום אין הוא שִׁכור ברנע זה, מר דז’ינקס?.

– בודאי, סיר – ענה דז’ינקס.

– מר דז’ינקס – אמר הראש – אצוה לאסור את האדם הזה של שזלזל בכבודי. כתוֹב פקודת-התפישה, מר דז’ינקס!

והשוטר האֻמלל היה בודאי נתפש ונאסר כרגע; – אפס, כי דז’ינקס, שהיה המֻמחה והיועץ של אדונו בעניני דת-ודין (כי קנה לו בקיאות במקצוע זה בשַׁמשו בלשכתו של עורך-דין פרובינציַלי במשך שלש שנים), נגש אל השליט התקיף ואמר לו בלחישה, כי לפי דעתו אין לעשות כדבר הזה. אז העמיד השליט פניו כמתישב בדבר, ואחרי רגעים מועטים נאם נאום, אשר בו הודיע, כי מפני שהוא חס על בני-ביתו של השוטר, הוא נכון לעשות אתו חסד ולהסתפק הפעם רק בגערת-נזיפה. ובכן הוכיח את השוטר בדברים עזים ובחרפות מעליבות במשך רבע-שעה, ואחר שלחהו לעשות מלאכתו. וגרומר ודובלי ומוזל ושאר השוטרים המיֻחדים הביעו בקול-מלחשים את רגשתי התפעלותם על נדיבות-רוחו ורחמיו הרבים של מר נופקינס.

– ועתה, מר דז’ינקס – אמר התקיף – הַשבַּע את גרומר וגבַה עדות מפיו.

גרומר נשבע והתחיל להגיד עדותו. אך מפני שהיה מאריך מאד, ומר נופקינס הרגיש בקֵבתו, כי שעת סעודת-הצהרים ממשמשת ובאה, לפיכך נמלך השליט להחיש את קץ גבית-העדות על-ידי שאלות עִקריות, שערך הוא בעצמו אל גרומר, ועליהן ענה זה תמיד בחיוב. וכך עברה בדיקת העדות בשלום ובנחת ובמהירות הנכספה, והמסקנה היתה, שמר וֶלר נאשם בשתי התנפלֻיות על שומרי המשטר, ומר וינקל – באִיום כלפי השלטון, ומר סנודגרס – בדחיפה ובעיטה. ואחרי שנקבע כל זה בראיות ברורות, לקֹרת-רוחו של הראש, רָמז זה אל מר דז’ינקס לגשת אליו, ולהתיעץ אתו בלחש.

המועצה ארכה כעשרה רגעים. ואחר שב מר דז’ינקס למקומו, לקצה השלחן, ומר נופקינס הזדקף בחשיבות ותקיפות בכֻרסה שלו, ואחרי שעול-של-הכנה, אמר לפתוח את פסק-דינו בנאום הראוי לכך, – והנה בא מר פיקויק והפסיק אותו ובלבל אותו.

– סלח-נא לי, סיר, על אשר אני מפסיקך – אמר מר פיקויק – אבל בטרם תביע דעתך ותחרוץ משפטך על-פי דברי העדות שהֻגדו פֹה, אני מֻכרח לדרוש זכותי, שישמעו דברי, לכל-הפחות, בנוגע לאשמה שטפלו עלי.

– שים ידך על פיך, סיר! – קרא הראש בקול נגיד ומצַוה.

– הנני מחֻיב להכנע לתקיף ממני – ענה מר פיקויק.

– שים ידך על פיך, סיר! – הפסיקו הראש – ואם אין, אצוה להוציאך מכאן.

– הרשות בידך לצוות לפקידיך כל מה שלבך חפץ, סיר – אמר מר פיקויק – ולפי הדוגמאות שהראוני מן המשמעת השוררת ביניהם, אין כל ספק אצלי, שהם יוציאו אל הפֹעל כל מה שתצוה אותם. אך בכל-זאת אַרשה לי, סיר, לעמוד על זכותי ולדרוש שישמעו לטענותי, עד אשר יוציאו אותי מזה בחֹזק-יד.

– יחי פיקויק והפרינציפיון! – קרא סם וֶלר בקול רם.

– דֹם, סם! – אמר מר פיקויק.

– אִלם כתֹף נקוב – השיב סם.

מר נופקינס ירה אל מר פיקויק מבט של השתוממות עזה על אשר העֵז לדבר בחֻצפה שאינה מצויה כזו; וכנראה היה נכון כבר לענות לו באף ובקצף גדול, – אך פתאם משך מר דז’ינקס בשרוֻלו ולחש לו באזנו דבר-מה. אדונו ענהו גם הוא בקול נמוך, אך דזינקס הוסיף לדבר אליו בלחישה; ברור היה, כי הוא עורך אליו תוכחות, כביכול. לבסוף קבל האדון בכעס גלוי את הוכחותיו של הלבלר, וכדי לשים קץ לוִכוח החשאי, פנה אל מר פיקויק וישאלהו קשה:

– מה יש לך להגיד לי?

– ראשית-כל – ענה מר פיקויק בירוֹתוֹ בעד משקפיו מבט, שזעזע קצת אפילו את נופקינס על מושבו – ראשית-כל חפץ אני לדעת, בשביל הובאנו הֵנה אני וחברי?

– האם מחֻיב אני להגיד לו את הדבר? – לָחש התקיף למר דז’ינקס.

– לפי-דעתי מוטב שתגיד, סיר – השיב הלבלר לדונו בלחישה.

– הוּעַד לפני בשבועה – ענה הראש למר פיקויק – כי יש לחשוש, שאתה מתעתד להלחם בדואל, וכי זה השני, טופמן, הוא עוזרך ומסַיעך לידי עבֵרה זו. ומשום-כך – כן, מר דז’ינקס?

– בודאי סיר.

– ומשום-כך הזמנתיכם שניכם, כדי – הלא בלשון זו, מר דז’ינקס?

– כן, כן, סיר.

– כדי – כדי – מה, מר דז’ינקס? – הוסיף מר נופקינס מתוך כעס.

– לדרוש מהם ערֵבים, אחראים, סיר.

– כן. משום-כך הזמנתיכם שניכם – כמו שהייתי נכון להגיד, ברגע שהפסיקני לבלרי – כדי לדרוש מכם ערבים.

– ערבים בטוחים – לחש לו מר דז’ינקס.

– אני דורש מכם ערבים בטוחים – אמר הראש.

– מאזרחי העיר – לחש לו מר דז’ינקס.

– הערבים צריכים להיות מאזרחי העיר – אמר הראש.

– חמשים ליטרה כל אחד – לחש לו מר דז’ינקס – וכמובן בעלי-בתים.

– ובכן אני דורש מכם – אמר התקיף בקול רם ובחשיבות יתרה – שתתנו לנו שני ערבים, אחראים בעדכם, וכל אחד מהם יתן ערֻבתו בסך חמשים ליטרה, וכמובן צריכים הם להיות בעלי-בתים.

– אלהים עמך, סיר! – אמר מר פיקויק, שכמוהו כמר טופמן היו מלאים תמהון והתמרמרות – הלא אנחנו אנשים זרים לגמרי בעיר זו! אינני יודע ומכיר כאן אף בעל-בית אחד, כמו שלא עלתה על דעתי מעולם לערוך קרָב עם מי-שהוא.

– ואני אומר – השיב הראש – אני אומר – הלא כן, מר דז’ינקס?

– בודאי, סיר.

– היש לך עוד מה להגיד? – שאל הראש את מר פיקויק.

אמנם היו לו למר פיקויק עוד הרבה דברים להגיד, ובודאי היה אומר אותם, אם גם מסתמא, לא הביא תועלת לעצמו או קֹרת-רוח לראש התקיף – אלמלא משך אותו סם וֶלר בשרוֻלו, תכף לאחרי שכִּלה לדבר, ואז השתקע מר פיקויק עם משרתו בשיחה רצינית כל-כך, עד שלא הרגיש ולא השגיח כלל בשאלתו של הראש. ומר נופקינס לא היה עשוי כלל לשְׁנות שאלה כזו שתי פעמים; כי על-כן, לאחרי שעול-של-הכנה, התחיל קורא את פסק-דינו בתוך דממת-הכבוד וההתפעלות של השוטרים.

וזהו המשפט אשר חרץ: וֶלר ישלם קנס שתי ליטרות בשביל התנפלותו הראשונה, ושלש ליטרות בשביל השניה. על וינקל הוטל קנס של שתי ליטרות ועל סנודגרס ליטרה אחת, ומלבד זה עליהם להתחיב בחתימת-ידם בבית-דין, שלא יוסיפו להפריע מנוחתם ושלומם של שום אחד מנתיניו של הוד-מלכותו, וביחוד של עבדו הנאמן דניאל גרומר. ופיקויק וטופמן צריכים לתת ערבות, כאמור.

לאך כלה הראש התקיף את דבריו, נגש מר פיקויק אל השלחן, ובשחוק נעים על פניו, שהפיקו שוב טוב-לב, אמר:

– יסלח-נא לי האדון הראש, אבל אני מחֻיב לבקש רשות, לדבר אתו ביחידות בענין חשוב מאד, הנוגע לו לעצמו.

– מה? – קרא התקיף.

מר פיקויק שִׁנה את בקשתו.

– זוהי בקשה היוצאת מגדר הרגיל – אמר מר נופקינס – שיחה פרטית!

– כן, שיחה פרטית – קִיֵם מר פיקויק בהדגשה מיֻחדת – אך מפני שאיזו מן הדברים, שאני צריך להודיע לך, נמסרו לי על-ידי משרתי, לכן הייתי חפץ, שגם הוא ישתתף בראיון הפרטי.

האדון הראש הביט אל מר דז’ינקס, מר דז’ינקס הביט אל האדון הראש, והפקידים והשוטרים הביטו זה אל זה בתמהון. פתאם חָורו מאד פני מר נופקינס: אולי נמלך אותו האיש וֶלר – מתוך שהציקהו מוסר כליותיו – לגלות לו דבר קשר חשאי של חבריו בני-בליעל, המתנכלים להמיתו, אותו, את השליט התקיף? מה נורא רעיון זה! הן הוא עסקן מדיני, ועל-כן חָורו פניו יותר ויותר, בזכרו מה שאֵרע ליליוס קיסר ולמר פַּרסֶוַל.

מר נופקינס הסתכל שוב במר פיקויק, ואחר רָמז למר דז’ינקס.

– מה דעתך על בקשה זו, מה דז’ינקס? – שאל הראש בלחישה.

מר דז’ינקס לא ידע בעצמו מה היא דעתו בנִדון זה, וגם ירא שמא תהיה “דעתו” לא לפי רוחו של האדון, לפיכך לא ענה כלום, אלא גִחך בבת-צחוק רפויה, דרך פקפוק, עִוה את זויות פיו והניע ראשו במתינות מצד לצד.

– מר דז’ינקס – אמר האדון ברצינות וחשיבות – הנך חמוֹר!

לשמע הבעת-דעתו זו של האדון, גִחך מר דז’ינקס שוב – עוד ביתר רפיון מבראשונה – ולאט-לאט הסתלק למושבו בקצה השלחן.

מר נופקינס התישב בדעת עצמו רגע קטן, ואחר קם מכסאו, רמז למר פיקויק ולסם ללכת אחריו, והכניסם לחדר קטן, הנשען לאולם-המשפט. שם צוה את מר פיקויק להתיצב בירכתי החדר, ממול הפתח, והוא עצמו עמד אצל הדלת הפתוחה למחצה, וידו אוחזת בכפות-המנעול, למען יוכל למהמלט על נפשו כרגע, כאשר אך ירגיש סמן-כל-שהוא של מחשבת-התנפלות מצד שכנגד. ואחרי הכנות-של-זהירות הללו הודיע למר פיקויק, כי הוא נכון לשמוע את הודעתו, תהי מה שתהיה.

– אני נגש מיד לעצם הענין, סיר – פתח מר פיקויק – הוא נוגע מאד-מאד לך ולכבוד שמך. יש לי יסוד להאמין, סיר, שאתה מאָרח בביתך רמאי גס!

– שנַים! – הפסיקוֹ סם – גם אותו התותי אין כמוהו לשפיכת-דמעות ולהונאת הבריות.

– סם – אמר מר פיקויק – כדי שאוכל לבאר היטב לג’נטלמן זה את כל הענין, הריני מחֻיב לבקשך לכבוש את רגשותיך.

– אנא, סלח-נא סיר – השיב סם – אבל כשאני נזכר באותו איוב, מֻכרח אני לחלוץ קצת את הפקק, כדי שלא אפָקע.

– בקִצור, סיר – המשיך מר פיקויק את דבריו – האם צדקה השערת משרתי, כי איזה קפיטן פיץ-מרשל מבקר בביתך בתמידות? – כי, אם כן הדבר" – הוסיף מר פיקויק בראותו כי מר נופקינס אומר להפסיקוֹ בכעס – אם כן הוא, אזי עלי להגיד לך, שאותו האיש ידוע לי ל –

– הס, הס! – אמר מר נופקינס בסגרו את הדלת כראוי – הוא ידוע לך ל–, למה, סיר?

– הוא פוחז וריק, נבל, המרמה את הבריות ועוכר את הבריות, המתפרנס מטפשותם וקלות-דעתם של המאמינים לו, ואחרי אשר מצץ אותם כל-צרכו הוא לועג להם, סיר – אמר מר פיקויק בהתרגשות רבה.

– אי שמים! – קרא מר נופקינס בהתאדמו כלו ובשַׁנותו לגמרי את מנהגו עם איש-שיחתו – אי שמים, מר – –

– פיקויק – חש סם לעזרתו.

– פיקויק – אמר מר נופקינס – אי שמים, מר פיקויק – אנא, שב-נא – האמנם אתה מדבר באמת ובתמים? – כך הוא הקפיטן פיץ-מרשל!

– אל תכַנהו קפיטן וגם לא פיץ-מרשל – התערב סם בשיחה – הוא אינו לא הא ולא הא. הוא קומדיַנט נודד, כך הוא, ושמו י’ינגל; ואם יש בעולם זאב במעיל-תות, הרי זה איוב טרוטר שלו.

– כל זה אמת נכון, סיר – אמר מר פיקויק בתשובה על מבטי-השאלה התמהים של מר נופקינס – וכל-עִקר ביאתי לעיר זו הוא רק כדי לגלות את נבלותו של אותו האדם המדֻבר.

ומר פיקויק סִפר בקצרה למר נופקינס, המזדעזע למשמע אזניו, את כל התועבות אשר עולל י’ינגל. הוא ספר, היך נפגש אתו בראשונה; איך ברח בהחבא עם מרת ורדל; היך וִתֵּר בהנאה על לידי זו בשכר הגון; היך משך אותו, את פיקויק, במרמה את בית-חנוך לנערות בחצות-הלילה; והיך הוא (פיקויק) חושב לו עתה לחובה להפשיט את האדם המסֻכן הזה את השם הזר וכנוי-הכבוד, שהוא מתקשט בו, ולגלות קלונו לעיני כל.

ככל אשר הוסיף מר פיקויק לספר, כן גם זִנק ועלה מעלה מעלה דמו החם של מר נופקינס מכל אבריו עד לתנוך-אזנו. הוא נזדמן עם הקפיטן בפעם הראשונה בשעת מרוץ-סוסים בעיר הסמוכה. מרת נופקינס ומיס נופקינס, שהתפעלו מן הרשימה הארֻכה של מכריו האצילים וממסעיו הרבים ומנמוסיו האריסטוקרטיים, השתדלו להתראות אתו יחד בכל מקום של פומבי, התפארו בו, התהדרו בו, הזכירו תדיר את דבריו ומשפטי פיהו, – בקִצור, הן צלצלו בלי-הרף בשמו המפֹאר באזני כל מכריהן ומכרותיהן, עד שידידותיהן הנאמנות, מרת פוֹרקֶנהֶם ומיס פוֹרקֶנהֶם וגם מר סֵידני פוֹרקנהם חִשבו להִפקע מקנאה וכעש. ועתה, אחרי כל זה, הנה באים ומודיעים, כי אותו האיש, שהיה גאונם ותפארתם, אינו אלא אבַנטורָן רש ורעב, קומדיַנט נודד; ואם גם לא רמאי גמור, אבל דומה לזה כל-כך, עד שקשה להבדיל ביניהם! אי שמים! מה יאמרו עתה הפוֹרקֶנהֶמים! ומה תגדל שמחתו של מר סֵידנִי פורקנהם לאידו (של נופקינס), בהוָדע לו עתה מהותו של אותו המִתחָרה, שבשבילו הזניח נופקינס בגֹבה-אפו אותו, את פורקנהם, שבקש קרבתו כל-כך! איך יוכל להרים פניו אל פורקנהם הזקן בישיבות בית-דין המשֻתפות, הקרובות לבוא! איזה נשק מסֻכן יההי עתה בידי המפלגה המתנגדת לו, לכשיתפרסם הדבר ברבים!

– ואולם אחרי כל זה – אמר מר נופקינס לאחרי דומיה ארֻכה, ופניו אורוּ שוב רגע קטן – סוף-כל-סוף אין אלה אלא דברי עֵד אחד. הקפיטן פיץ-מרשל הוא אדם הלוקח לבבות בנמוסיו ובאישיותו המצֻינה, ויש לשער, שבגלל זה רבים אויביו. במה תוכל להוכיח את אמתת עדותך?

– העמד אותי אתו פנים אל פנים – ענה מר פיקויק – זהו כל מה שאני מבקש, וכל מה שדרוש לחפצי. העמד אותו פנים אל פנים אתי ועם יתר חברי שבכאן, ואז לא תדרוש עוד ראיות והוכחות.

– זה נקל מאד לעשות – אמר מר נופקינס – כי הן בערב הזה יבקר אותנו, ואז לא יהיה גם כל צֹרך לתת פרסום לדָבר – לטובת הענין – כלומר לטובתו של אותו הצעיר עצמו, כמובן. אלא – אלא שאני רוצה להתיעץ מראש עם מרת נופקינס, עד-כמה נאה ויאה תחבולה זו. אך קֹדם-כל, מר פיקויק, עלינו לגמור את דבר המשפט, בטרם נתחיל בעסק אחר. אנא, נשובה-נא לאולם-המשפט.

והם שבו איש איש למקומו הראשון.

–גרומר! – פתח הראש התקיף בקול, העשוי לעורר יראת-הכבוד.

– רום-מעלתך – ענה הלה בבת-צחוק של מקֹרב חביב.

– גש הנה – אמר הראש ברצינות קשה – ואל-נא תנהג קלות-ראש במקום זה. זהו שלא-כהוגן כלל, ואני יכול לבהטיחך, כי לא עת צחוק לך עתה. האם אותם הדברים, שהרצית לפני זה עתה, היו כֻלם דברי אמת גמורה? היה עתה זהיר בתשובתך, סיר!

– רום-מעלתך – גמגם גרומר – אני – אני –

– אַה, הנך נבוך! – אמר הראש – מר דז’ינקס, המרגיש אתה במבוכתו?

– בודאי, סיר – ענה דז’ינקס.

– ובכן – פנה הראש שוב אל גרומר – שְׁנֵה עתה את דברי עדותך, גרומר, ואני מזהירך שוב לדַיֵק בהודעותיך. מר דז’ינקס, רשוֹם על גליון את כל אשר יגיד.

גרומר העלוב התחיל שונה את הרצאתו; אבל – מתוך נטיתו הטבעית לפטפט ולהאריך בדברים צדדיים ולערבב את הדברים הנחוצים, וגם מפני שכתיבתו האטית של דז’ינקס ומבטו הקשה של אדונו על כל מלה ומלה, שהוציא מפיו, הביאוהו לידי בלבול ומבוכה, – לא עברו שלשה רגעים, וכבר נאחז בסבך של סתירות מרֻבות כל-כך, עד שהאדון הראש הודיע בהחלט, שאין הוא יכול להאמין לו כל-עִקר. ובכן בִטל הראש את פסק-דינו הראשון: אין כאן לןא קנסות ולא ערבים אחראים, ולא שום הבטחות וחתימות. וגרומר, אשר בראשונה מִלא תפקיד חשוב כל-כך, גֹרש עתה בבוז מלפני האדון, – מה שמוכיח עוד פעם, כמה אי-מתמידה ואי-קיֶמת היא גדֻלת האדם, וכמה אי-בטוח ואי-נאמן הוא חסדם של תקיפי העולם הזה.

מרת נופקינס היתה אשה גאיונה וקשה, עם צניף של גַז כחֹל ופאה נכרית ממראה קנמון עז. ומיס נופקינס ירשה כל גאותה של אמה, חוץ מן הצניף, וכל רֹע-לבה, חוץ מן הפאה הנכרית. ואם עֵקב שתי המדות הנעימות הללו הסתבכו האם והבת במבוכה קשה, מה שאֵרַע לעתים לא-רחוקות כלל, אזי היו שתיהן בדעה אחת לגֹל את האשמה על שכמו של מר נופקינס. כי על-כן, כאשר נכנס מר נופקניס לחדר-הנשים ומסר לזוגתו את כל הדברים, שהודיעהו מר פיקויק, נזכרה מרת נופקינס תכף-ומיד, כי מראשית כזאת חשה והרגישה, וכי כל העת אמרה, שבוא יבוא כדבר הזה, וכי מאז מעולם אין משגיחים בדבריה ובעצתה, וכי באמת אין היא יודעת, למי חושב אותה מר נופקינס, ועוד ועוד כיוצא בזה.

– אוי לי! – קראה מיס נופקינס, שהצליחה בהתאמצות יתרה לסחוט מזוית כל אחת מעיניה דמעה אחת, אם גם קטנה מאד – הלא נורא הוא הרעיון, שהוליכוני שולל כאחת הפתיות?

– ועל זה עליך להודות לאבא שלך, יקירתי! – אמרה מרת נופקינס – עד-כמה פעמים בקשתי והתחננתי אליו, שיחקור וידרוש על-אודות משפחתו של הקפיטן! כמה פעמים הֵאַצתי בו והפצרתי בו, לעשות צעד מכריע! עתה מֻבטחני, ששום אדם לא יאמין לי – בודאי לא!

– אבל, יקירתי – נסה מר נופקינס לענות.

– אל תפן אלי ואל תדבר אלי, בריה איֻמה שכמותך! – הפסיקתהו מרת נופקינס.

– אבל, אהובת נפשי – אמר מר נופקינס – הלא אַת בעצמך אמרת פעמים רבות, כי הקפיטן פיץ-מרשל חביב ויקר בעיניך מאד, את, יקירתי, הזמנת אוו תדיר אלינו, ובכל הזדמנות הצגת אותו לפני מכרינו וספרת בשבחו.

– האם לא מראשית כזאת אמרתי, הֶנריטה? – צָוחה מרת נופקינס בפנותה אל בתה במבט של אשה נעלבה עד-מאד – האם לא אמרתי לך מראש, כי אבא שלך ישתמט מכל הענין ויגלגל הכל עלי? הלא כן אמרתי לך?

וכאן התחילה מרת נופקינס בוכה ומתיפחת.

– הוי, אבא! – קראה מיס נופקינס בתוכחה והתחילה בוכה ומתיפחת גם היא.

– לא די שהוא המיט עלינו חרפה וקלסה כזו, כי עוד הוא מדבר אלי תוכחות, כאִלו אני סַבוֹתי בכל זה! הלא נורא הדבר! – קראה מרת נופקינס.

– איך נוכל עתה להֵרָאות שוב בחברה! – יִללה מיס נופקינס.

– איך נשה פנינו אל הפורקנהמים! – התיפחה מרת נופקינס.

– ואל הגִריגים! – התיפחה מיס נופקינס.

– או אל הסלוֹמינטוקֶנים! – יללה מרת נופקינס – אך כלום דואג אביך לכל זה? כלום נוגע לו הדבר כל-עִקר!

ולרעיון הנורא הזה הורידה מרת נופקינס כנחל דמעה, וגם מיס נופקינס שפכה דמעות באותו שעור עצמו.

דמעותיה של מרת נופקינס נזל בלי-הפוגות, כדי לתת לה פנאי להתישב בדבר ולגמור בלבה, מה לעשות בענין רע זה. לבסוף באה לידי החלטה, כי העצה הטובה ביותר היא, לבקש את מר פיקויק וחבריו לחכות בביתה עד אשר יבוא הקפיטן, ולהעמידם פנים אל פנים, כהצעתו של מר פיקויק. והיה, אם יאָמנו דברי מר פיקויק, אזי אפשר יהיה לשַׁלח את הקפיטן תכף-ומיד, ולהִפטר ממו בלי שום רעש ופרסום, ולהגיד אחרי-כן לפורקנהֶמים, כי הוא נעלם לפתע-פתאם כל-כך, מפני שעל-ידי השפעת בני-משפחתו הקרובים למלכות נתמנה לשר-הפלך בסיֵירָה-לֵיאוֹנה או בסוֹגוּר-פּוֹיִנט, או בכלל באחת מאותן הקולוניות הברוכות, שבשביל אקלימן הטוב והמבריא הן חביבות כל-כך על האירופיים, עד כי כל באיהן לא ישובון בשום אֹפן לארצם כל עודם בחיים.

אחרי אשר נָעלה מרת נופקינס את שערי דמעותיה, יבש כרגע גם מקור דמעותיה של מיס נופקינס, ומר נופקינס הסכים ברצון ובעֹנג גדול, לסדר את הדבר כעצת זוגתו. ובכן, לאחרי אשר מָחו מר פיקויק וחבריו באולם-המשפט את כל עקבותיו של המאורע המשֻׁנה שלהם, הובאו אל החדר השני והֻצגו לפני הנשים, ותכף-ומיד הֻזמנו לסעודת-הצהרים. ומר וֶלר, שהשליט התקיף, כיד חריפותו הטובה עליו, הכיר בו תכף לאחרי חצי-שעה, שהוא בחור נחמד ונעים עד-מאד, הָפקד על-ידו של מר מוֹזל, שנצטוה מפי מר נופקינס לכבדו ולנַשאו ולארחו בחדר-הבִשול על צד היותר-טוב.

– מה שלומך, סיר? – אמר מוֹזל ברדתו עם סם לחדר-הבשול.

– במצב גופי ונשמתי לא נתהוה שום שנוי נִכר, למן העת שראיתיך עומד בכל הדר-גאונך מאחרי כסא אדונך, שם באולם, זה לא כבר – ענה סם.

– לדבר הזה תסלח לי, על אשר לא השגחתי בך כל-כך באותה שעה – אמר מוזל – הגע בעצמך: הלא אז עֲדַיִן לא הציגנו אדוני איש לפני רעהו. אבל, אֵלִי, כמה נתחבבת עליו, מר וֶלר! לא יאֻמן כי יסֻפר!

– כן, כן, בריה נחמדה הוא אדונך – העיר סם.

– האין זאת?

– כמה מבדח הוא! – השיב סם.

– ואיזה דברן הוא! – קרא מוזל – הרעיונות נוזלים מפיו ממש כמים, הלא?

– הפלא ופלא! – השיב סם – הם משתפכים ומתפרצים בחפזון, ומתנקשים ומתדפקים בלי-חשך זה בראשו של זה, עד שנראה כאִלו הם מהממים ומבלבלים איש את רעהו, ולבסוף אינך יודע מה הוא סח. הלא?

– זה יתרונו ואמנותו הגדולה בסגנון דבורו – הוסיף מוזל – הזהר-נא בדרגה התחתונה, מר וֶלר. רצונך לרחוץ את ידיך בטרם נלך אל הגבירות? הנה אבוב של שופכין, והבֶּרז ממעל לו, סיר, ומאחרי הדלת אלונטית נקיה.

– קצת שטיפה ומריקה לא תזיק – ענה סם במרחו בורית בכמות מסֻימה על האלונטית וברחצו ובשפשפו בה את פניו עד שהבהיקו, ואחרי-כן שאל:

– כמה גבירות יש אִתכם כאן?

– רק שתים בחדר-הבשול שלנו: מבשלת ומשרתת. מלבד זה יש לנו נער לעבודה גסה וריבה אחת לשליחות, אבל שני אלה אוכלים בבית-הכבּוס.

– אה, בבית-הכבוס? האמנם?

– כן – ענה מר מוזל – בימים הראשונים לשֵׁרותם נסינו לסעוד עמהם יחד על שלחננו כאן, אבל סוף-סוף לא יכולנו לשבת אתם במחיצה אחת. אותה ריב יש לה מנהגים המוניים, גסים עד-מאד, ואותו בחור נושם ונוחר כל-כך בשעת אכילתו, עד שאי-אפשר לנו לשבת אתו אל שלחן אחד.

– אה, מין לויתן קטן! – העיר מר וֶלר.

– כן, הוא נורא מאד – הוסיף מר מוזל – וזהו הצד היוֹתר רע שבשֵׁרות בערי-השדה: המשרתים הצעירים הם בלתי-מהֻקצעים כל-כך, פראים גמורים. הנה הדרך, סיר, אנא, בדרך הזה.

ומר מוזל הלך לפני סם, ובנמוס מדֻקדק פתח לו את הדלת והכניסוֹ לחדר-הבשול.

– מירי – אמר מוזל אל האמה הנאה – הרי לפניך מר וֶלר, זה ג’נטלמן, שאדוננו שולח כאן למטה, כדי שנאָרח אותו על צד היותר-טוב.

– ואדונכם הוא בר-דעת, והוא שלחַני אל המקום הנכון – אמר סם בירותו מבט של חבה והתפעלות אל מירי – לוא הייתי אני בעל-הבית הזה, אזי הייתי מבקש ומוצא את הצד היותר-טוב תמיד בצִדה של מירי.

– אֵלִי, מר וֶלר! – אמרה מירי בהתאדמה מאד.

– ואני אינני במציאת כלל? – קראה המבשלת.

– אל רחום! הנה שחכתיך לגמרי, מבשלת – גמגם מוזל – הרשני-נא, מר וֶלר, להציגך לפניה.

– מה שלומך, גברתי? – אמר סם – באמת ובתמים אני שמח מאד לראותך, ואקוה, כי הכָּרותנו תהיה לאֹרך-ימים, כמו שאמר אותו הג’נטלמן לשטר של חמש-לטרות.

ככלות הצֶרימוניה של ההצגה, פרשו המבשלת והאמה לירכתי חדר-הבשול, כדי לגחך במשך עשרה רגעים, ולאחרי ששבו בחיוך ובפנים מאדמים, ישבו כלם אל השלחן לסעוד.

נמוסיו הנעימים וכשרון-השיחה של סם פעלו פעולה עזה כל-כך על מכריו החדשים, עד שעור בחצי-הסעודה כבר עמד אִתם ביחוסי-ידידות היותר חמים, וכבר הספיק להודיעם את כל תועבותיו של איוב טרוטר לכל פרטיהן.

– לא יכולתי כלכל את איוב זה מן הרגע הראשון – אמרה מירי.

– וכך היה צריך להיות, יקירתי – השיב סם.

– ומדוע זה? – שאלה מירי.

– מפני שהכֵעור והרמאות אינם יכולים למצא חן בעיני היֹפי והצדק – ענה סם – האין זאת, מר מוזל?

– בלי שום ספק! – ענה אותו ג’נטלמן.

כאן נתנה מירי קולה בצחוק ואמרה, שהמבשלת גרמה לה לכך; והמבשלת צחקה גם היא ואמרה, שלא היא הגורמת לכך.

– לי לא נתת כוס, המבשלת! – קראה פתאם מירי.

– אנא, שתי-נא מכוסי, חמדתי – אמר אליה סם – תגענה-נא שפתיך אל גביעי זה, ואז כאשר אגיעהו אני אל שפתי, אחשוב כאלו נשקתיך בהרשאה.

– הלא תבוש, מר וֶלר! – אמרה מירי.

– מה יש כאן להתבַיֵש, יקירתי?

– על הדברים שאתה מוציא מפיך.

– מה בכך? אין כל רע בדברי אלה. כל זה הוא דרך-הטבע. האין זה, גברתי המבשלת?

– אל תשאלני דברים בלתי מהֻגנים כאלה! – ענתה המבשלת ופניה הבהיקו מהנאה עצומה. ואז נתנו שוב שתיהן, היא ומירי, את קולן בצחוק אדיר וממֻשך, עד שהלידי הצעירה, הנקובה באחרונה, כמעט שנחנקה מרֹב חוכה ושֵׁכר ומאכלים קרים, אלמלא הציל אותה מר ולר מן הסכנה הזאת על-ידי דפיקות אחדות על גבה ועוד “סגֻלות” ביתיות ונחוצות כיוצא-בהן. שהעניק לה בנמוס מדֻקדק ובנקיות-הדעת המיֻחדת לו.

באמצע הסעודה ובתוך השיחות העליזות, נשמע פתאם קול-צלצול חזק בפעמון של שער הגן. הג’נטלמן הצעיר, שאכל את סעודתו בבית-הכבוס, מִהר לצאת לפתוח. מר וֶלר היה שקוע באותה שעה בדברי-חלקות ובאותות-חבה כלפי האמה הנאה; מר מוזל היה עסוק בתפקידו של מכניס-אורח; והמבשלת הפסיקה זה עתה בצחוקה והתעתדה להכניס אל פיה חתיכה הראויה להתכבד, – והנה נפתחה הדלת ואל חדר-הבשול נכנס מר איוב טרוטר.

הנה אמרנו “מר טרוטר נכנס”, אבל הדבור הזה אינו מצטַיֵּ באותו הדיוק המָחלט הנהוג אצלנו במסירת העובדות בספורנו זה. באמת צריך לאמר כך: הדלת נפתחה ומר טרוטר נראה בפתח. הוא התכַּוֵן להִכנס, אבל תוך כדי הליכה הרגיש במציאותו של מר ולר, ומיד נרתע לאחוריו שתים-שלש פסיעות, ומתוך תמהון וזועה למראה-עיניו נשאר עומד תחתיו כנטוע במסמרים.

– הריהו לפנינו! – קרא סם בקומו ממושבו בשמחה רבה – הנה ברגע זה שוחחנו על- אודותיך. מה שלומך? איפה היית כל אותם הימים? הִכָּנס-נא!

ובדברו תפש בצוארונו התותי של טרוטר, ובלי שום התנגדות מצדו של זה משך אותו לתוך חדר-הבשול, נעל את הדלת ומסר את המפתח למוזל, וזה תחב אותו בקרירות בכיס-מכנסיו ורכס עליו את כל כפתורי בגדו.

– זהו מעשה מבדח מאד! – קרא סם – הגע בעצמך: הנה אדוני מתענג בשעה זו על הראיון עם זה שלך, שם למעלה, ואני מאֻשר לקבל פניך כאן למטה. ובכן, היך עכשיו מצב עניניך? ומה נשמע בדבר החנות, שאתה עתיד לפתוח במזל טוב? האח, מה מאד שמח אני לראותך! הלא זהו עֹנג יקר-המציאות! וחֶברתו נעימה כל-כך! האין זאת, מר מוזל?

– פשיטא! – ענה מוזל.

– הן, הוא בחור עליז כל-כך! – אמר סם.

– ולבו טוב עליו תמיד – הוסיף מוזל.

– והוא שמח כל-כך לראות אותנו! משום-כך תגדל עוד חֶדוַת הפגישה – אמר סם – ובכן שב-נא, אנא, שב-נא.

איוב טרוטר היה כגבר אין-איָל וחסר-רצון, ובלי שום התנגדות נתן לסם להשקיעוֹ בכסא ליד האח המבֹערת. הוא הציץ בעיניו הקטנות רגע אל סם ורגע אל מוזל, אך לא הוציא הגה מפיו.

– ועתה – אמר סם – הנני רוצה לשאלך בפני הגבירות הללו – מתוך סקרנות גרידא – ההנך באמת אותו הג’נטלמן הצעיר, הנעים והמנֻמס, עם המטפחת האדֻמה והקונטרסים הקדושים, המעוררים לבכי?

– ואשר אמר לארוש לו מבשלת – הוסיפה גבירה זו בהתמרמרות עזה – הבליעל!

– ולעזוב את דרכיו הרעים ולהיות חנוָני כשר בחנות קטנה – העירה מירי אף היא חלקה.

– ועתה אומר אני לך דבר, עול-ימים – פתח בחגיגיות יתרה גם מוזל, כי עלה עשן באפו לשֵׁמע שני הרמזים האחרונים – לידי זו (והוא הראה באצבעו על המבשלת) היא ידידתי הטובה, ואם אתה, סיר, מעֵז לפטפט, שיש בדעתך לפתוח חנות בשֻׁתפות עִמה, אזי הנך פוגע באֹפן גם בהרגשותי היותר דקות והיותר רכות. המבין אתה את דברי, סיר?

ומוזל, שחשב את עצמו לדברן מצֻין, כי לקח לו את אדונו למופת, עשה כאן הפסקה קצרה, כאלו חכה לראות פעולת דבריו על טרוטר. ואולם הלה לא פצה פה.

ובראות מוזל, כי אין מענה, הוסיף לדבר בקול חגיגי כמקֹדם:

– יש לשער, סיר, כי לפ-ישעה לא יקראו אותך למעלה; יען כי שם עסוק עתה אדוני שלי לתת לזה שלך, סיר, את שכרו משֻׁלם. ולכן יהיה לך פנאי, סיר, לשיח אתי קצת ביחידות, סיר. המבין אתה את דברי אלה, סיר?

מוזל הפסיק בנאומו שוב, כמחכה לתשובה; אך איוב טרוטר הכזיב שוב את תוחלתו.

– אם-כן אפוא, סיר – הוסיף מוזל – הנני מחֻיב לברר את הסכסוך שבין שנינו במעמד הגבירות. צר לי על זה מאד; אבל ההכרח לא יגֻנה, ונחיצות הדבר תהיה לי להתנצלות. הנה החדר הסמוך ריק, סיר; נסורה-נא שמה, סיר, ומר וֶלר יהיה העד והמשגיח על כשרות ההתאבקות, ואנחנו נוכל לתת ספוק איש לרעהו, עד אשר יצלצלו מלמעלה. לכה-נא אחרי, סיר.

וככלותו לדבר שם פעמיו אל הדלת, וכדי לקמץ בזמן התחיל פושט את בגדו בלכתו.

כאשר שמעה המבשלת את הדברים אחרונים של הקריאה האיֻמה הזאת למלחמת-שנים ובראותה, כי מר מוזל נכון להוציאה אל הפעל באמת ובתמים, הוציאה מפיה קול-צוחה יורד חדרי-בטן, ובחמה עזה התנפלה על איוב טרוטר, שקם כרגע מכסאו, ובאותה אנֶרגיה המיֻחדת לנשים בשעת התרגשותן, סטרה והלמה ביד ימינה על פרצופו הרחב והשטוח, בעוד ששׂמֹאלה הסתבכה בשערותיו הארֻכות והשחורות ותלשה מהן כמות מסֻימה, דֵי קלוע חמשה, ששה תריסר של טבעות-זכרון. ואחרי אשר כִלתה את מפעלות-הגבורה הללו בהתלהבות עצומה, שהשפיעה עליה אהבתה הנאמנה למר מוזל, התחילו רגליה מתמוטטות לאחור, ומתוך שהיתה בכלל לידי אסטניסית רכת-עצבים ודקת-הרגשה מאד, נפלה מיד תחת השֻׁלחן ותתעלף.

בו-ברגע צלצל הפעמון מלמעלה.

– זה מכֻוָן לך, איוב טרוטר – אמר סם; ועד שלא הספיק טרוטר לענות דבר ואפילו רק למחות את עקבות הדם של הפצעים אשר חוללה בו יד הלידי המתעלפת, תפש אותו סם בזרועו האחת ומוזל סזרועו השנית, והאחד סחב אותו לפנים והשני דחף אותו מאחור, וכך העלוהו במעלות והכניסוהו לאולם-הקבלה שם למעלה.

המחזה שנגלה שם לעיניהם היה מלבב מאד. אלפרד י’ינגל, המכונה קפיטן פיץ-מרשל, עמד ליד הפתח, מגבעתו בידו ובת-צחוק על פניו וכֻלו שָׁלֵו ובוטח, למרות מצבו הבלתי-נעים כל-עִקר. נֹכח פניו עמד מר פיקויק, שכפי הנראה הטיף כשעה זו לקח-מוסר זך ונעלה, כי שמאלו היתה תחובה לו מתחת לכנף-בגדו, וימינו פושטה בחלל האולם, כאשר הסכין לעשות בשעה שהוציא מפיו לאויר העולם נאום רב-הערך. לא רחוק ממנו עמד מר טופמן, שהכרת-פניו ענתה בו, כי חמתו בוערת בו עד-להשחית, אלא ששני חבריו הצעירים שמרו עליו בהשגחה יתרה, כדי לכבוש את יצרו. ובירכתי האולם עמדו מר נופקינס ומיס נופקינס בגאון קודר וברֹגז מאַיֵם.

כאשר נדחף טרוטר אל האולם, קרא מר נופקינס בחשיבות של שליט תקיף:

– וכי מה זה יעצרני מלאסור בכלא את הבריות הללו כרמאים ונבלים? הלא זו רק רחמנות של שטות. מה זה יעצרני?

– גאוה, ישיש הטוב, גאוה – השיב י’ינגל בשלוה מָחלטת – לא יצלח – לא יועיל אלא יזיק – צַדת קפיטן, מה? – הַ הַ הַ! טוב מאד – חתן נאה בשביל הבת – הרמאי נתפש – לא טוב הפרסום – תגָלה טפשותכם – מאד!

– בליעל! – קרא מר נופקינס – רמזיך המנֻוָלים מעוררים בקרבנו רק בוז וגֹעל-נפש.

– אני תעבתיו כל הימים – מִלאה אחריו הֶנרִיֶטה.

– כמובן – הוסיף י’ינגל – בחור רם-קומה – עוֹגב ישן – סֵידנִי פורקהם – עשיר – יפה-תאר – אבל לא עשיר כקפיטן, מה? – פנו לו עֹרף – גרשו אותו כָּלה – הכל בשביל הקפיטן – מי ידמה לקפיטן! – כל הנערות – הגו בו יום ולילה – עד להשתגע – הלא כן, איוב?

כאן צחק מר י’ינגל בקול אדיר; ואיוב שפשף את ידיו בהנאה עצומה, והוציא מפיו את ההגה הראשון מעת אשר בא היום אל הבית – קול-חִיוך אִטי, חשאי, בלי שאון, שנראה כאִלו הוא מתנגד בצחוקו כל-כך, עד שאינו רוצה שיתפוצץ ויתנדף מהרה בקול רם.

– מר נופקינס – אמרה הלידי הזקנה – שיחה זו לא נאה ולא יאה לאזני המשרתים. צו להוציא את הנבלים האלה מן הבית.

– צדקת מאד, יקירתי – ענה מר נופקינס – מוזל!

– רום-מעלתך.

– פתַח את הדלת!

– כן, רום-מעלתך.

– צאו מזה! – קרא מר נופקינס בנופפו ידו בתקיפות.

י’ינגל גִחך וקרב אל הפתח.

– עמוד! – קרא מר פיקויק.

י’ינגל עמד תחתיו.

– אני – פתח מר פיקויק – אני יכול הייתי לקחת נקם הרבה יתר אכזרי על כל אשר עוללתם לי, אתה ורעך החנף הזה – איוב טרוטר השתחוה בנמוס מדֻקדק בשימו ידו על לבו.

– אני אומר – הוסיף מר פיקויק בהתרגזו יותר ויותר – כי היתה לאֵל ידי קלחת נקם יתר גדול, אבל אני מסתפק בזה, שגליתי את קלונכם, מה שאני חושב לחובתי נגד החברה האנושית. זוהי מתינות מצדי, סיר, שאקוה, כי זכוֹר תזכרוה –

כאן סכך איוב טרוטר בכפרו על אזנו ברצינות מבדחת, כאִלו התאמץ, שלא תאבד לו אף הברה אחת מנאומו של מר פיקויק.

– ועלי רק להוסיף – סִיֵּם מר פיקויק, שכבר התקצף עד-מאד – שאני חושב אותך, סיר, לנבל – לרמאי – ו – ולרע מכל האנשים, אשר ראיתי מימי או ששמעתי על-אודותם, מלבד זה הנַדדן החסיד והקדוש בבגדי-התות הללו.

– הַ הַ הַ! – צחק י’ינגל – חבר טוב, פיקויק – בחור זקן ושָׁמן – רק אל-נא תתרגש – זה לא טוב לך – מאד מאד – שלום – עוד נתראה באחד-הימים – חזק ואמץ – ביחוד ברוח – ועתה, איוב – שא את רגליך!

ובדברים האלה חבש מר י’ינגל את מגבעתו לראשו בשפוע, כמלפנים, ובצעדים רחבים יצא מן האולם. ואיוב טרוטר עמד רגע קטן דומם בפתח, הציץ סביבותיו בגִחוך, ובהשתחויה חגיגית-מלעיבה כלפי מר פיקויק ובקריצת-עין, מלאה ערמה חצופה שאין לתאר, כלפי סם, ויָצא בעקבות אדונו הנכבד.

– סם – אמר מר פיקויק בהרגישו, כי מר ולר אומר לרדוף אחריהם.

– סיר –

– עמוֹד פה אתנו.

סם נראה כמפקפק.

– עמוֹד פה אתנו – שנה מר פיקויק.

– כלום איני רשאי למסור לאותו איוב איזו סמנים לזכרון, שם בגן? – אמר סם.

– בשום אֹפן לא – ענה מר פיקויק.

– ולכל-הפחות לתת לו דחיפה מועטת בעד שער הגן? – הוסיף סם לבקש.

– לא, לא כלל! – ענה אדונו בהחלט.

מעת שבא סם לשרת את מר פיקויק היתה זאת הפעם הראשונה שנראה רגע קטן כסר וזעף. אבל עד-מהרה אוֹרו פניו שוב; כי מוזל הערום הסתתר בשעת-הכֹשר מאחרי הדלת, ואך יצאו י’ינגל וטרוטר אל המִרפֶּסת, התנפל עליהם כחתף וביד-חרוצים גלגל אותם מעל המדרגות ישר לתוך סירי-האהלות שעמדו למטה. ובזה נתקררה דעתו של סם.

– ועתה אחרי אשר מלאתי את חובתי – אמר מר פיקויק אל מר נופקינס – הננו להִפרד ממך, אינ וחברי. הנני מביע לך את תודתנו על שהתנהגת אתנו במדת הכנסת-אורחים יפה כזו; אך עם זה הרשני-נא להבטיחך בשם כֻלנו, שאנחנו לא היינו משתמשים בה, ולא היינו מסכימים להחָלץ בדרך כזה מן המצר, שהיינו נתונים בו קֹדם לכן, אלמלא הכריחנו לכך רגש-חובה חזק. מחר אנו שבים ללונדון. סודך שמור בטוּח אצלנו.

ואחרי אשר הביע מר פיקויק בדרך כזה את מחאתו על כל מה שעוללו להם באותו הבֹקר, השתחוה בקִדה עמֻקה כלפי הגבירות, ולמרות הפצרותיהם של כל בני-הבית, עזב תכף את החדר יחד עם חבריו.

– קח את מגבעתך, סם – אמר מר פיקויק למשרתו בצאתו.

– הריהי שָׁם למטה, סיר – ענה סם וימהר לרדת לחדר-הבשול.

ושם, בחדר-הבשול, לא היה באותה שעה שום אדם, מלבד האמה היפהפיה; ומפני שלא נודע מקומה של המגבעת, הצטרך סם לחַפשה, והאמה הנאה האירה לו בנר שבידה. המגבעת נתעלמה מן העין, והם הֻכרחו למצֹא את האבדה, כרעה על ברכיה והתחילה מהפכת בגל החפצים השונים, שנערמו בפִנה ליד הדלת. זו היתה קרן-זוית משֻׁנה, שאי-אפשר היה להגיע אליה, אלא לאחרי שנסגרה הדלת.

– הנה המגבעת – אמרה האמה הנאה – הלא שלך היא?

– הראיני-נא – ענה סם.

האמה הנאה הציבה את הנר על הארץ; ומפני שאורו היה כהה מאד, הֻכרח סם לכרוע על ברכיו גם הוא, כדי להתבונן במגבעת, אם שלו היא או לא. ואותה קרן-זוית היתה צרה עד-מאד, ומתוך-כך – וכמובן, רק באשמת האיש, אשר בנה את הבית – נמצאו סם והאמה הנאה סמוכים מאד זה לזה.

– כן, שלי היא – אמר סם – שלום לך!

– שלום לך! – השיבה האמה הנאה.

– שלום לך! – שנה סם, ובדברו הפיל מידו את המגבעת, שנמצאה בעמל רב כל-כך.

– הוי, גבר לא-יצלח! – אמרה האמה הנאה – היא תאבד לך שוב, אם לא תִזָהר.

וכדי שלא תשמט מידו שוב, חבשה בעצמה את המגבעת לראשו.

עֲדַיִן לא נתברר הדבר: אם משום שפרצופה של האמה הנאה נראה יפה עוד יותר, כשפנתה אליו בשעת-מעשה זו, או שזו היתה, פשוט, תולדה טבעית ומֻכרחת של ישבתם הרצופה, – אך עובדה היא, כי באותו רגע נשק לה סם.

– הרי לא עשית זאת בצדִיה? – אמרה האמה הנאה בהתאדמה.

– לא, שלא במתכַוֵּן – ענה סם – אבל עתה אעשה במזיד.

והוא נשק לה שוב.

– סם! – קרא מר פיקויק אליו בהִכּופוֹ על מסעד-המעלות.

– הנני בא, סיר – ענה סם ברוצו על המדרגות.

– כמה הארכת שם! – אמר מר פיקויק.

– שם היה איזה דבר מאחרי הדלת, שעצר בעד פתיחתה זמן רב, סיר – השיב סם.

ובזה נגמר הפרק הראשון של אהבתו הראשונה של סם ולר.

 

פרק כו: יכיל הרצאה קצרה על מהלך דבר המשפט של “ברדל נגד פיקויק”.    🔗

אחרי אשר בִּצע מר פיקויק את עִקר תכלית-נסיעתו, זהו גִלוי תועבותיו של י’ינגל, גמר בדעתו לשוב תכף-ומיד לונדונה, כדי להוָדע, מה פעלו בינתַּים נגדו האדונים דודסון ופוג. את מחשבתו זו הוציא אל הפֹעַל למחרתו של אותו היום רב-העליליה, שפרטנו את מאורעותיו בארֻכּה בשני הפרקים הקודמים, ישב לו על גג הדיליגַ’נס הייצא מאיפסויץ' אל המטרופולין, ועוד באותו הערב בא מר פיקויק לונדונה, שָלם בגופו וברוחו, בלוית שלשת רֵעיו ומשרתו הנאמן.

כאן נפרדו החברים איש מעל רעהו לזמן מועט. האדונים טופמן, וינקל וסנודגרס הלכו איש איש לביתו, לעשות הכנות למסע-בקורם השני לדינגלי-דיל; ומר פיקויק עם משרתו לקחו להם דירת-עראי באכסניה טובה ומרֻוָחה מאד, על-פי הנוסח הישן, זהו הפונדק ובית-המלון “ג’יאוֹרג והדַיה”, בככר ג’יאוֹרג, רחוב לַמבַּרד.

מר פיקויק גמר זה עתה את סעודת-הצהרים, שתה את כוסו השנית של פוֹרטר מֻבחר, כסה את ראשו במטפחת-המשי שלו, הניח את רגליו אל שבכת האח המבֹערת והסתמך ברוָחה אחורנית על-גב הכסא, – והנה נכנס סם עם שק-המסע והעירהו מהרהוריו השלֵוים.

– סם – אמר מר פיקויק.

– סיר – ענה סם.

לפני בואך עלה על לבי רעיון כזה סם – הוסיף מר פיקויק – הנה עזבתי עוד הרבה חפצים אצל מרת ברדל ברחוב גַסוֶל, ולכן צריך לקחתם משם בטרם אלך למסעַי שוב.

– טוב מאד, סיר – הסכים סם.

– לפי-שעה אוכל לשלחם אל מר טופמן – הוסיף מר פיקויק – אבל מקֹדם צריך לאספם ולחבשם יפה. לכן רצוני שתשים פעמיך לרחוב גַסוֶל, כדי לסַדר את הדבר כהוגן.

– תכף-ומיד, סיר? – שאל מר וֶלר.

– תכף-ומיד – ענה מר פיקויק – ועוד זאת, סם – הוסיף בהוציאו מכיסו את צרור-הכסף – הנה אני חיָב לה קצת שכר-דירה. הרבע יתּם, אמנם, רק למועד חג-הלֵדה; אבל אתה תשלם לה בעד כל הרבע, כדי להביא את הדבר לידי גמר. על-פי החוזה שבינינו, צריך אני להודיעה חֹדש ימים לפני עזבי את הדירה. הנה כתּב-ההודעה: תנהו לה, ואמֹר למרת ברדל. שהרשות בידה להשכיר את הדירה לאחר, בכל עת שתחפוץ.

– טוב מאד, סיר – ענה סם – ויותר לא-כלום, סיר?

– לא-כלום, סם.

סם צעד לאטו אל הפתח, כאלו חכה עוד לדבר-מה; הוא פתח את הדלת לאט, יצא מן החדר לאט, וסגר את הדלת לאט, עד מלֹא שתי אצבעות, – והנה קרא אליו אדונו שוב:

– סם! –

– סיר – ענה סם בשובו במהירות החדרה ובסגרו את הדלת אחריו.

– לא אתרעם עליך, סם, אם תשתדל לחקור לדעת, מה יש בלבה של מרת ברדל עלי, וכלום יתכן הדבר, שאותה התביעה הבדויה והבזויה תבוא באמת עד לפני בית-דין ותתברר עד תֻמה. אני אומר, שאני לא אתרעם על עשותך זאת, אם רצונך בכך, סם.

סם ענה על זה בתנועת-ראש קלה ובקריצת-עין של הסכמה והבנת דבר מתוך דבר, ויֵצא מן החדר.

מר פיקויק פרש על ראשו שוב את מטפחת-המשי שלו, והכין מושבו בהרוָחה בכֻרסה נֹכח האח, לשם נמנום קל. ומר וֶלר שם לדרך פעמיו, לעשות שליחותו בלי-אִחור.

כאשר הגיע סם למחוז-חפצו, ברחוב גַסוֶל, כבר היתה כמעט השעה התשיעית. בחדר-האורחים הקטן של מרת ברדל דלקו זוג נרות, ועל יריעות-החלון פזז צִלם של זוג צניפים, – אות הוא, כי מרת ברדל יושבת בחבורה של אורחות.

סם דפק על הדלת; עבר זמן לא-מעט (שהעומד מבחוץ בִלה בשריקת פזמון עלז, והעומד מבפנים – בהשתדלות עצומה להביא את הנר העקשני שבידו לידי הדלקה) עד שנשמע קול-שקשוק של זוג מגפַים קטנים על הרצפה, ומר ברדל הצעיר הופיע בפתח.

– ומה, בחור חשוב? – אמר אליו סם – מה שלום אמא?

– שלום לה, וגם לי שלום – ענה הנער.

– מהֻלל שם אלהים על חסדו הגדול – אמר סם – אמֹר אפוא לאמך, כי דבר לי אליה; אנא, ילד-פלאות!

הנער העמיד את הנר העקשני על המדרגה התחתונה, וכחץ מקשת עף על חדר-האורחים לעשות את בקשתו הנמרצה של סם.

שני הצניפים, שצִלם פזז על וילון החלון, היו פארי-ראשיהן של שתי ידידותיה היותר נאמנות של מרת ברדל. הן באו זה עתה לשתות אִתה בנחת-רוח כוס טֵה ולטעום קצת מסעודת-הערב החמה שלה: מעט רגלי-חזיר מבֻשלות וגבינה צלויה. הגבינה הנִצלית קִרקרה עֲדַיִן בנעימות בתנור הקטן כלפי האש, ורגלי-החזיר הלכו וקרבו בהנאה מרֻבה לגמר בשולן בקלחת הקטנה על האח המבֹערת; ובינתַיִם התעסקו מרת ברדל ושתי אורחותיה ברעותיהן הטובות ובכל מכריהן וידידיהן הנאמנים, כלומר: הן ישוב ודברו בהם ובכל הנוגע להם. והנה הָפרעה שיחתן הנעימה על-ידי מר ברדל הצעיר, ששב מן הפרוזדור ומסר לאמו את דברי מר שמואל וֶלר.

– משרתו של מר פיקויק! – קראה מרת ברדל ופניה חורו מאד.

– אל מלא רחמים! – השתוממה מרת קלוֹפִּינס.

– פשוט לא הייתי מאמינה כי יסֻפר, אלמלא הייתי במקרה בעצמי באותו מעמד – ענתה מרת סֶנדֶרס אף היא חלקה.

מרת קלוֹפִּינס היתה אשה קטנה, נחפזהף רותחת ועסקנית; ומרת סֶנדרס היתה אשה גדולה, בריאת-בשר, מתנהגת בחשיבות ומתנהלת בכבדות.

מרת ברדל בדקה ומצאה, כי יפה לה התרגשות בשעה זו. אבל אף אחת משלשתן לא ידעה אל-נכון, אם לעת כזאת יפה לה לבוא ביחוסים עם משרתו של מר פיקויק, שלא באמצעותן של האדונים דודסן ופוג; ועל-כן היו שלשתן נבוכות מאד. במצב של מבוכה כזו, מובן וברור הוא, כי הדבר האחד, שאפשר ושצריך להֵעשות קֹדם-כל הוא, לחבוט יפה את הנער, על אשר מצא מאחרי הדלת את מר וֶלר. ובכן חבטה אותו האם יפה-יפה, והוא צרח בנעימה.

– אל תרים קולך בצוָחה כזו, אתה – אתה, בן-בליעל! – נתנה עליו אמו בקולה.

– כן; אל תצער ככה את אמך האֻמללה! – גערה בו גם מרת סֶנדֶרס.

– יש לה כבר, ברוך-השם, צער ויסורים, די-והותר, גם בלעדיך, תּוֹמי – הוסיפה מרת קלופינס באנחה של השתתפות.

– הוי, מר רע מזלה, כִּבשה עלובה שכמותה! – נאנחה גם מרת סנדרס.

אך למרות כל פתגמי-המוסר הנאים הללו, הוסיף מר ברדל הצעיר לצרוח ולצוֹח עוד יותר.

– אבל, סוף-סוף, מה אעשה עתה? – שאלה מרת ברדל את מרת קלופינס.

– לפי-דעתי, צריכה אַת לקבל אותו ולשמוע את דבריו – ענתה מרת קלופינס – אבל בשום אֹפֶן לא בלי-עֵד.

– ולפי-דעתי, דוקא בפני שני עדים; כי על-פי שנים עדים יקום דבר – העירה מרת סנדרס, שגם היא התפקעה מסקרנות, לא פחות ממרת קלופינס.

– אולי מוטב שאכניסהו לכאן? – אמרה מרת ברדל.

– בודאי בודאי! – התנפלה מרת קלופינס בשמחה על הרעיון המֻצלח – בוא-נא החדרה, עול-ימים, אבל סגור ונעל בראשונה את דלת הפרוזדור.

סם לא סֵרב וכרגע נכנס החדרה, ובפנותו אל בעלת-הבית פתח ואמר:

– צר לי מאד, כי עלי להפריעך והטריחך קצת, גבִרתי. כמו שאמר אותו הבא במחתרת אל הלידי הזקנה בהניחו אותה על האש. אבל יען כי אני ואדוני באנו העירה זה עתה, ועוד מעט נסע לדרכנו שוב, הרי אי-אפשר לעשות הדבר באֹפן אחר, כאשר תביני בעצמך.

– כמובן אין אול-ימים זה אשם על חטאות אדונו – אמרה מרת קלופינס, שחיצוניותו של סם ודרכי-דבורו עשו עליה רֹשם כביר.

– בודאי לא – הסכימה גם מרת סֶנדֶרס, שמתוך מבטה התוהה אל הקלחת הקטנה נראה שהיתה שקועה בשעה זו בחשבון חשאי, עד-כמה תספֵּקנה רגלי-החזיר, אם יֻזמן סם לסעוד עמהן.

– ובכן, זהו הדבר שבשבילו באתי – הוסיף סם מבלי השגיח בהערותיהן של שתי הגבירות – בסך-הכל דבר מועט הוא. – ראשית, כדי למסור את הודעת אדוני על-אודות וִתורו על הדירה והרי כתב-ההודעה לפניך. שנית לשלם שכר-הצירה – והרי הוא לפניך. שלישית, להגיד, כי כל חפציו צריך לצֹר ולחבוש ולמסור לאיש אשר נשלח לקחתם. רביעית, שהרשות בידך להשכיר את הדירה בכל עת ובכל שעה שתחפצי. – וזה הכל כאשר לכל.

– למרות המעורע המעציב שעבר בינינו – ענתה ואמרה מרת ברדל – הנה כה היו דברי תמיד וכן יהיו תמיד, כי מר פיקויק התנהג תמיד בכל הבחינות, חוץ מאחת, כג’נטלמן גמור. הוא שלם תמיד בדיוק וכהוגן, כבנק האנגלי גופא, – תמיד.

ובדברים האלה הגישה מרת ברדל את מטפחתה אל עיניה ותצא אל החדר השני לכתוב את השובר.

סם ידע היטב, כי אם רק יחריש הוא, תפתחנה הנשים לבטח את פיהן ותפטפטנה עד-בלי-די; ולכן ישב לו במנוחה והביט, חליפות, אל קלחת-הבּדיל, אל הגבינה הקלויה, אל הקיר ואל הסִפון, בלי הוצא הגה מפיו.

– עלובה זו! – נאנחה מרת קלופינס.

– הוי, העלובה! – נאנחה גם מרת סנדרס.

סם שתק לחלוטין. הוא ראה, שהן הולכות וקרובות לעצם הענין.

– באמת לא אוכל התאפק – אמרה מרת קלופינס – כשאני נזכרת באותה בגידה. איני רוצה להגיד דבר אשר לא ינעם לך, עול-ימים, אבל האמת צריכה להֵאמר: אדונך הוא בהמה גסה זקנה; מאד הייתי חפצה, שיהי הוא כאן, כדי שאוכל לאמר לו זאת בפניו.

– גם אני הייתי חפץ בכך – ענה סם.

– ממש מחזה קורע-לב הוא לראות בצערה, איך היא מעַנה את נפשה בלבתה כל היום קודר בלחץ יגון, מבלי מצוא חפץ וקורת-רוח בשום דבר. רק זאת נחמתה ונחת-רוחה האחת בעָניה, כשבאות אליה ידידותיה, מתוך חבה ורחמנות, לשבת אִתה ולשיח אתה ולעודדה מעט – הוסיפה מרת קלופינס בהציצה אל הקלחת ואל התנור – נורא הדבר!

– מעשה ברברי! – קראה מרת סנדרס.

– ואדונך, עול-ימים! – הוסיפה מרת קלופינס בלשון ממהרת – הלא הוא ג’נטלמן בעל-ממון, שאינו צריך לקמץ בהוצאות, וכלכלת אשה כאין נחשבת בעיניו. ובכן אין לו אף צל של התנצלות והצטדקות על התנהגותו! ומדוע אפוא אינו לוקח אותה לאשה?

– אה – ענה סם – באמת, זוהי שאלה!

– שאלה! – השיבה מרת קלופינס – היא היתה צריכה לשאול ולדרוש ממנו בחזקה, אִלו היתה אמיצת לב ורוח כמוני. ובכל-זאת הלא יש חֻקים ומשפטים גם בשבילנו הנשים, אף שהגברים היו רוצים לעשות אותנו לבריות עלובות ושפלות, אִלו רק יכלו. וזה יוָדע היטב לאדונך, עול-ימים, על חשבונו, עוד בטרם יוָספו על שנותיו ששה ירחים.

לרעיון-תנחומים זה הזדקפה מרת קלופינס בכֻרסה שלה בגאות-נצחון וגִחכה בנחת-רוח אל מרת סנדרס, וזו השיבה לה גם היא בת-צחוק של הנאה.

– דבר-המשפט הולך אפוא למישרים – אמר סם בלבו בהביטו את מרת ברדל, ששבה עם השובר.

– הנה השובר, מר וַלר, והנה מעות-החזרה – אמרה מרת ברדל – ואקוה, כי תואיל לשתות אתנו טפה כל-שהיא, כדי לגרש את הקֹר מן האברים, – ולוא גם רק בשביל הכרותנו הישָׁנה, מר וֶלר.

סם מצא, כי אך טוב לו לעשות כדבר בעלת-הבית, ולכן קִבל את הזמנתה בלי סֵרוב כל-שהוא. ואז הוציאה מרת ברדל מארון קטן בקבוק שחור וגביע; ופִזור-נפשה, מתוך צערה העמֹק, היה גדול כל-כך, עד שלאחרי אשר מזגה את הכוס לסם, הוציאה מן הארון עוד שלשה גביעים ומִלאה גם אותם.

– אֵלִי, מרת ברדל! – קראה מרת קלופינס – ראי-נא מה עשית!

– אכן זו היא בעלת-הבית ככתוב! – מִלאה אחריה מרת סנדרס.

– הוי, ראשי העלוב! ענתה מרת ברדל בבת-צחוק עגומה.

סם הבין את כל זה יפה, ולכן הודיע מיד, כי מעולם לא הסכין לשתות לפני סעודת-הערב, אם לא תשתתף עמו גבירה אחת. הודעה זו הביאה את שלש החברות לידי צחוק ממֻשך, ולבסוף הואילה מרת סנדרס לגמוע קצת מכוֹסה, רק כדי לעשות נחת-רוח לסם. אז דרש סם, שהגביע יעשה הקפה מיד ליד; ובכן גמעו כֻלן לגימה מועטת. אחרי-כן הציעה מרת קלופינס הקטנה והרותחת ברכה על הכוס: להצלחת “ברדל נגד פיקויק”! ואז ראו להן כֻלן לחובה להריק את כוסותיהן עד גמירה לכבוד הברכה; ומתוך-כך נפתחו כרגע מעינות-דבורן.

– אל-נכון ידוע לך אותו הענין, מר וֶלר? – פתחה מרת ברדל.

– שמץ מנהון התגנב לאזני – ענה סם.

– מה נורא הוא להיות מֻצג ככה לרַאוה בפומבי, מר וֶלר! – הוסיפה מרת ברדל – אבל אני רואה עתה, כי אין לי דרך אחרת, וערכי-הדין שלי, האדונים דודסון ופוג, מבטיחים אותי, כי באותם העדים, שנביא לבית-דין, אי-אפשר שלא נזכה. ובאמת, מר וֶלר, איני יודעת מה אעשה, אם לא יגָמר הדין לטובתי.

הרעיון לבדו, כי יש אפשרות שרעותה הטובה לא תזכה בדין, הרעיש כל-כך את מרת סנדרס, עד שהֻכרחה למלא את כוסה שוב ולהריקה בִּן-רגע; כי הרגישה בעצמה (כמו שאמרה אחרי-כן), שאלמלא מצאה עֹז בלבה לעשות זאת, אזי היתה מתעלפת תכף-ומיד.

– ומתי יצא המשפט לאור? – שאל סם.

– בפברואר או במַרס – ענתה מרת ברדל.

– ומה גדול יהיה מספר העדים! האין זאת? – קראה מרת קלופינס.

– מספר גדול ועצום מאד! – מִלאה אחריה מרת סנדרס.

– וכי לא ישתגעו דודסון ופוג מחֵמה וצער, אם לא תזכה התובעת בדין? – הוסיפה מרת קלופינס – הלא הם מנהלים את כל הדבר רק על אחריותם שלהם, ועל שכרם יבואו רק אם יגמר הדין לטובת התובעת.

– בודאי ובודאי תטרף עליהם דעתם – הסכימה עִמה מרת סנדרס.

– אבל התובעת תזכה בדין, בלי שום ספק! – קראה מרת קלופינס בתרועת-נצחון.

– כן אקוה גם אני – נאנחה מרת ברדל.

– אין כאן שום מקום לפקפוק ולספק כל-שהוא! – עודדה את רוחה מרת סנדרס.

– טוב מאד – אמר סם בקומו ממושבו בהעמידו את כוסו על השלחן – כל מה שאני יכול להגיד לך הוא, שאני חפץ בכל לבי שתזכי.

– תודה רבה לך, מר וֶלר – ענתה מרת ברדל ברגש.

– ובנוגע לדודסון ופוג, המקבלים דברים ממין זה על אחריותם – הוסיף סם – וכן גם בנוגע לשאר האנשים הטובים והרחמנים, בעלי העסקים מאותו הסוג עצמו, המסכסכים את הבריות חנם אין-כסף, ומשליחים את לבלריהם בבתי שכניהם ומכריהם, להריח ולרַגל ולתור, אולי יש שם איזו קטטה של הבל או סכסוך של-מה-בכך, שאפשר להעלות על שלחן בית-המשפט, – כל מה שאני יכול להגיד בנוגע לכל אלה, הוא, שאני מברך אותם בכל לבי, שיקבלו את השכר, שהייתי אני רוצה לתת להם.

– אַה, אני חפצה מאד מאד, שיקבלו את השכר, אשר כל בעל נפש יפה ולב טוב היה רוצה להעניק להם! – אמרה מרת ברדל בקורת-רוח מרֻבה.

– אמן! – ענה סם – ואז יהיה ביכלתם לערוך להם חיים עליזים ושמֵנים. ובזה הנני מברך אתכן בלילה טוב, גבירותי!

לשמחתה הגדולה של מרת סנדרס פטרה בעלת-הבית את סם בלי שום רמז כלפי הגבינה ורגלי-החזיר; ותכף לאחרי יציאתו של סם התנפלו שלש הידידות על המטעמים הללו בחשק ובשקידה עצומה. וגם הבחור החשוב, מר ברדל הצעיר, החרה החזיק על ידן, ככל אשר יכול לפי מעוט שנותיו, עד שלאחרי רגעים אחדים לא נותר מהם שריד כמעט.

סם שב לבית “ג’יאורג' והדיה” ומסר לאדונו, בהרצאה נאמנה ומפֹרטת, כל מה שהצליח להציל מפי מרת ברדל וחברותיה על-אודות מחשובתיהם ומפעלותיהם של דודסון ופוג באותו ענין. וממחרת היום ההוא, כשהתראה מר פיקויק עם עורך-דינו, מר פרקר, קִיֵם זה את כל דברי סם. ובכן התחיל מר פיקויק עוסק בהכנות למסעו לדינגלי-דיל, מתוך הכרה נעימה, שבעוד שנים, שלשה ירחים, תתברר בבית-דין של פומבי תביעה וקובלנה נגדו, עד אשר לא שמר את הבטחתו לקחת לו את מרת ברדל לאשה, – ויפה כחה של התובעת בזה, שהטוענים מצדה הם האדונים דודסון ופוג, אנשים אשר לא יבצר מהם מאומה ואשר ישתמשו בכל הערמומיות והעקיפים המשפטיים, כדי שלא ימָלט מכפם הטרף, אשר כבר לטשו עיניהם לו.

 

פרק כז: שמואל וֶלר עולה לרגל לדוֹרקינג ונראה את פני אמו-חורגתו.    🔗

מפני שנשארו עוד שני ימים שלמים עד המועד, שקבעו הפיקויקאים לנסיעתם לדינגלי-דיל, לפיכך ישב לו סם וֶלר – לשאחרי שהקדים לאכול את סעודת-הצהרים שלו – באחד החדרים האחרונים שב“ג’יאורג' והדיה”, להתיעץ בנפשו, כיצד יבַלה את זמנו הפנוי הזה על צד היותר-טוב. מזג האויר היה טוב מאד; ועוד לא עברו עשרה רגעים מעת שהחל להרהר ולהתישב בדבר, והנה תקפו אותוֹ פתאם רגשי אהבה עזה לאביו ורגשי כבוד גדול לאשת-האב. וגעגועיו אלה, ללכת לחַדות את פני אביו ולתת כבוד ויקר לאמו-חורגתו, חזקו עליו כל-כך, עד שהשתומם ותָמה על עצמו, היך לא עלתה על דעתו עד-עתה למלא את חובתו המוסרית הזאת. וכדי לכפר על הזנחתו זו בלי-אִחור, קפץ ודלג על המדרגות לחדרו של מר פיקויק ובקש ממנו רשות וחֻפשה, להוציא את מחשבתו הטובה הזאת אל הפֹעל.

– כמובן, סם, כמובן – ענה מר פיקויק ועיניו הזהירו משמחה על התגלות הרגשות רכות ודקות כאלה אצל משרתו – בכל לבי אתן לך רשות.

סם השתחוה לאדונו לאות תודה.

– אני שמח מאד לראות, שיש לך מֻשג רם כל-כך מחובות הבן לאבותיו – אמר מר פיקויק.

– כזה היה לי תמיד, סיר – השיב סם.

– זוהי הרגשה הראויה לשבח, סם – אמר מר פיקויק.

– מאד, סיר! – ענה סם – תמיד כשהייתי נצרך לדבר-מה מאת אבי, הייתי מבקשו בכבוד גדול ובחבה יתרה. ואם לא נתן, לקחתיו בעצמי, מדאגה, פן יפַתני יצרי לעבור עבֵרה, אם לא יהיה לי אותו דבר. בדרך כזה חשכתי ממנו עמל וצער הרבה מאד.

– אמנם לא לזאת התכַונתי בעצם, סם – העיר מר פיקויק בהניעו ראשו בבת-צחוק קלה.

– כל זה עשיתי מתוך הרגשות יפות, סיר – במחשבות היותר טובות, כמו שאמר אותו ג’נטלמן כשברח מאשתו, משום שנראתה כאִלו אינה מאֻשרה אצלו – ענה סם.

– רשאי אתה ללכת, סם – אמר מר פיקויק.

– תודה, סיר – ענה סם בקִדה היותר מֻבחרת, שהיתה ביכלתו לעשות.

ואחרי אשר לבש בגדי יום-טוב, עלה על גג הקרון של הדיליגַ’נס ויסע לדורקינג.

“המַרקיז גרֶנבי” היה בימי שלטונה של מרת וֶלר בית-מרזח מן הסוג המעֻלה, שיכול להיות למופת לכל הבתים ממין זה, זה היה פונדק שעמד ליד דרך-המלך, לא קטן ביותר, כדי שלא יצטרכו אורחיו לדחוק זה את זה, ולא גדול ביותר, כדי שירגישו בו מעין אותה הרחבת-הדעת של אדם היושב בתוך שלוֹ. לעֵבר המסלה, ממולו, היה תלוי דף-עץ גדול לשם שלט על מוט גבוה, ועל השלט מצֻירים ראשו וכתפיו של ג’נטלמן אדוּם-הפנים מאד, כנוטה לשבץ; בגדו אדֹם מאד, ושוליו המֻפשלים מלמעלה הם ממראה תכלת עזה, וגם ממעל למגבעתו שלש-הקרנות היו מפֻזרים כתמים אחדים מאותו הצבע לשם רקיע. למעלה מזה התנוסס זוג של דגלים, ומתחת לכפתור התחתון של בגדו – זוג של תותחים. כל זה היה צריך לשוות לנגד עיני העוברים-ושבים את דמות-דיוקנו של המרקיז גרֶנבִּי, זכרו לתהלה ולתפארת, באֹפֶן שלא תהא שום אפשרות לפקפק בדיוק הדמיון וההשתוות.

ובחלון הפונדק נראתה קבוצה נבחרה של פרחי ג’ירַנִיוּם ושורה של בקבוקי-משקה מאֻבקים יפה. על תריסי-החלון המֻפשלים התנוססו כתָבות רבות ושונות באותיות מֻזהבות, שספרו בשבחן של המטות הנאות והמרֻוָחות והיינות המצֻינים של נוה שאנן זה. וכתות האכרים והרַכָּבים, מן המין המֻבחר, שטִילו להם על-נפי האֻרוה או רבצו בתוכה ליד האבוסים, היו עדות נאמנה – בלי אֹמר ודברים – על איכותם המעֻלה של השֵׁכר והמשקאות החריפים, הנמכרים בחדר-המשתה פנימה.

סם וֶלר עמד תחתיו רגעים אחדים – לאחרי שירד מעל גג הקרון – כדי לבחון בעיניו, עיני נוסע בקי ובעל-ניסיונות, את כל אלה הסִמנים הקטנים של עסק מצליח! ושבע-רצון מכל מראה-עיניו, נכנס ישר לתוך הבית פנימה.

– מה שם? מה חפצך, עול-ימים? – קרא אליו קול-אשה דק וחודר, כמעט הכניס ראשו ורֻבו בפתח.

סם השקיף אל המקום, שמשם הך הקול. בעלת-הקול היתה אשה בריאת-בשר למַדי, עם פנים מפיקים נחת-רוח, שישבה אל האח המבֹערת, מאחרי שלחן-המזיגה, ולִבתה את האש, כדי להביא לידי בשול את סיר-הטֵה, ששָׁפתה עליה. האשה לא ישבה בדד, כי ממולה, לעֵבר השני של האח, הזדקף בכֻרסה רמת-הגב איש לבוש בגדים שחורים בלואים ושחוקים, אשר גבו היה ארֹך וזקוף-ישר כאותו של הכֻּרסה עצמה.

האיש הזה משך אליו תכף את שימת-ליבו המיֻחדת של סם. זה היה אדם בעל פנים ארֻכים ודקים, חֹטם אדֹם, שפתים חשוקות ומהֻדקות, ועינים קטנות ודוקרות, שמַבטן הרע דָמה הרבה לאותו של הנחש המקשקש. מכנסיו הקצרים ופוזמקיו השחורים של צמר-גפן היו בלואים ומטֻשטשי-הצבע מאד, ככל מלבושיו. חזותו היתה קשה-מתוחה, מה שאין כן עניבת-צוארו הלבנה, ששתי ציציותיה הארֻכות היו תלויות בדלדול לא יפה ולא ציורי כל-עקר על מקטָרנו, המרֻכס כֻלו על הצואר. על-ידו עמד כסא, שעליו היו מונחות: זוג של נעלי-יד ישָׁנות וגסות, מגבעת רחבת-השולים, ומחסה-ממטר עתיק-ימים, שלפנים היה ירֹק ועכשו כבר נטשטש מראהו, ורֹב המוטות שבתוכו כבר התפרצו החוצה מלמטה, כאִלו אמרו למלא את חסרון בית-היד שמלמעלה. כל החפצים הללו היו מסֻדרים על הכסא בדקדוק מיֻחד, שהעיד להדיא, שבעליהם אדום-החֹטם אין בדעתו כלל לעזוב את הבית בחפזון.

ואף אמנם צריך להודות, שאִלו היתה כזאת בדעתו, אזי הסכיל לעשות; כי למראֵה עיני-בשר, אי-אפשר היה לו למצוא בבית אחר (מלבד אם היה לו חוג מכרים מן המעֻלים שבמעֻלים) יתר הרוָחה ויתר נעימות. האש בערה בלהבה עליזה תת השפעתו של המפוח, וקמקום-הטֵה הרתיח בזמזום נעים תחת השפעתו של זה ושל זו. על השחן היתה ערוכה שורה קטנה ונאה של כלי-הטֵה, ובמחבת שעל שבכת האח הצטלו בחמאה פרוסות לחם, ואדום-החֹטם בעצמו התעסק בשקידה בהכנת המטעמים הללו בהפכו לרגעים פרוסות חדשות בתוך אותו הטגון השמן במזלג ארֹך שבידו. לפניו עמדה כוס של גרוג רותח עם חתיכת לימוֹן בתוכה, ובכל פעם שהֵשח ראשו, כדי להסתכל בפרוסה הנצלית, לראות אם קרמו פניה כהוגן, היה גומע לגימה מועטת מן המשקה, ומציץ בבת-צחוק אל הלידי בעלת-הבשר, שלִבתה את האש.

סם היה שקוע כל-כך בהסתכלות במחזה הנעים הזה, עד שמתוך-כך לא השגיח כלל בשאלה, שערכה אליו הלידי המסֻבלת. ורק כאשר שנתה ושִׁלשה את שאלתה, ובכל פעם בקול יתר רם, רק אז הרגיש, עד-כמה חטא לחֻקי הנמוס.

– בעל-הבית כאן? – שאל לבסףו במקום תשובה.

– לא, איננו בביתו – ענתה מרת וֶלר; כי הלידי המסֻבלת היתה, כמובן, אלמנתו ויורשתו היחידה של מר קלַרק המנוח – לא, איננו, וגם איני מחכה לו.

– מסתמא הוא נוהג בקרון היום? – שאל סם שוב.

– נוהג או אינו נוהג – ענתה מרת וֶלר במרחה חמאה על הפרוסות, שאדוּם-החֹטם גמר זה עתה את צליתן – איני יודעת, וגם לא אִכפת לי כלל. בָּרך על הפת, מר סטִיגִ’ינס!

אדוּם-החֹטם קרא את הברכה, ותכף-ומיד התנפל על הלחם הצלוי ברעבתנות של חית-טרף.

תכף בהשקפתו הראשונה על אדוּם-החטם עלה רעיון-חשד בלבו של סם, שזהו שליחו של ה“רועה” הנאמן, שעל-אודותיו סִפר לו אביו הנכבד. ואולם כמעט ראה את דרך אכילתו, נתאמת הדבר אצלו בודאות גמורה, בלי שום פקפוק, והוא בא תכף לידי הכרה, כי כדי להכין כאן מושבו הזמני ברוָחה, עליו להוציא את זכיותיו ולתפוס לו מקום בלי-אִחור. ולכן, ראשית כל, ובלי שום הקדמות והכנות, שִׁרבב את זרועו מעֵבר לסיָג, החוצץ בין החדר ובין התא של בעלת-הבית, סלק את בריחו לצדדין בקורת-רוח, וכאדם הנכנס לתוך שלו בא פנימה, השתחוה אל הלידי המסֻבלת ואמר:

– מה שלומך, אמי-חורגתי?

– הוֹ, הוֹ! כמדֻמני, שזה אחד מן הוֶלרים? – אמרה מרת וֶלר בהסתכלה בפניו של סם, שלא בחבה יתרה.

– גם אני כן אדַמה – ענה סם העשוי לבלי-חת – ואקוה, כי הג’נטלמן החסיד העומד כאן, יסלח לי, אם אֹמר, שמאד הייתי חפץ להיות אותו וֶלר, שזכה לאוצר נחמד כמוך, אמי-חורגתי.

זה היה קומפלימנט כפול; כי מתוכו משמע, שמרת וֶלר היא אשׁה נעימה מאד, וגם כי מר סטִיגִי’ינס נראה כאיש רוחני. הדברים עשו רֹשם נִכָּר, וסם הוסיף ללכת בדרך אשר הִתוה לו מראש, ובלי ישוב-הדעת נגש לאמו-חורגתו ונשק לה.

– גש-הלאה! – אמרה מרת וֶלר בהדפה אותו מלפניה.

– הלא תבוש, עול-ימים! – אמר אדֻם-החֹטם.

– לא התכוַנתי להעליב שום אדם, סיר, שום אדם – ענה סם – ובכל-זאת צדקת; באמת אין הדבר כתקונו, כשאִמות-חורגות הן צעירות לימים ויפות-מראה. האין זאת, סיר?

– אין אלה אלא דברי שטות ושחצנות – אמר מר סטיגִ’ינס.

– כן הוא באמת – הסכימה עמו מרת וֶלר בתקנה את שביסה על ראשה.

סם חשב גם הוא כן, אבל טמן את מחשבתו בחֻבו.

האיש החסיד אדוּם-החֹטם, לא היה, כפי-הנראה, שבע-רצון מאד מביאתו של סם; וכאשר נמחה הרֹשם הראשון של הקומפלימנט, נראתה גם מרת וֶלר כאִלו יכלה לוַתֵּר, בלי שום צער, על בקורו שׁל האורח הלא-קרוא. ואולם מכיין שהוא נמצא כאן, ולשַׁלחו מזה באֹפֶן הגון אי-אפשר, הֻכרחה בעלת-הבית להזמין גם אותו אל הטה, ושלשתם ישבו אל השלחן.

– ומה שלום אבא? – שאל סם.

לשֵׁמע השאלה הזאת הרימה מרת וֶלר את ידיה ועיניה למעלה, כאִלו נגע בנה-חורגה בענין מכאיב, שהשתיקה יפה לו מהדבור.

מר סטיגִי’נס נאנק.

– מה זה היה לג’נטלמן זה? – שאל סם.

– הוא מצטער על דרכיו ומנהגיו של אביך – ענתה מרת וֶלר.

– אה! האמנם כן? – קרא סם.

– ויש על מה להצטער, די-והותר – הוסיפה מרת וֶלר ברצינות גדולה.

מר סטיגִ’ינס לקח לו פרוסה חדשה, ונאנק מעֹמק הלב.

– הן הוא איש-בליעל נורא מאד – אמרה מרת וֶלר.

– כלי מלא תועבה! – מִלא אחריה מר סטיגִ’ינס, נשך מתוך הפרוסה חצי-עגוּל כביר ונאנק שוב בקול-פחדים.

סם הרגיש בקרבו תאוה עזה לתת סִבה מספיקה לאנקותיו של האיש החסיד, אבל כבש את יצרו, ורק הוסיף לחקור.

– ומה הם מעלליו של הזקן לעת כזאת?

– אהה, הוא הכביד את לבו עד-מאד! – ענתה מרת וֶלר – בערב בערב בא האדם היקר הזה – אל-נא תקצוף, מר סטיגִ’ינס: אני מחֻיבת לאמר, שאתה אדם יקר – ויושב עמנו כאן כמה שעות רצופות, וכל זה אינו עושה שום רֹשם עליו.

– באמת, זה דבר מתמיה מאד – אמר סם – לוא הייתי אני תחתיו, אז מֻבטחני, שהיה עלי רֹשם כביר, בלי שום ספק.

– ידידי הצעיר – פתח מר סטיגִ’ינס בקול חגיגי – טעם הדבר הוא, כי לבו לב-אבן. הוי, ידידי הצעיר, אלמלא התאבן לבו כל-כך, איככה זה יכול לסרב בעקשנות שכזו לשש-עשרה מן המעֻלות שבאחיותינו, ולאטום אזנו משמוע את טענותיהן המוכיחות ובקשותיהן הנמרצות, לתת תרומה לחברתנו הנדיבה, העוסקת במעשה-הצדקה הנעלה: הלמציא מקטָרני-פלַנֶל ומטפחות-אף מוסריות לילדי הכושים בהֹדו המערבית?

– מה טיבן של מטפחות-אף מוסריות? – שאל סם – מעולם לא ראיתי מין כלי-בית כאלה.

– אלה מטפחות, שבהן חֻברו יחדו שעשועים עם מוסר-השכֵּל, ידידי הצעיר – ענה מר סטיגִ’ינס – כי עליהן נדפסים ספורים נבחרים עם ציורים פִּתוחי-עץ.

– אַה, עכשו אני מבין – אמר סם – הלא הן אותן התלויות בחנֻיות של כלי-לבן, עם בקשות של קבצנים, ועוד דברים ממין זה שעליהן?

מר סטיגִ’ינס התחיל מתעסק בפרוסה השלישית, ונענע בראשו לאות “הן”.

– והוא מאן לשמוע לפתויי הגבירות, לא חפץ בשום אֹפֶן? – הוסיף סם לחקור.

– ישב והעלה עשן במקטרתו ואמר, שהכושים הפעוטים הם – איך כנה אותם, מר סטיגִ’ינס?

– הבל וריק ורמאות פעוטה! – ענה מר סטיגִ’ינס ונאנח בשברון-מתנים.

– אמר, שהכושים הפעוטים הם הבל וריק ורמאות פעוטה! – שנתה מרת וֶלר. ושניהם נאנחו ונאנקו על מעלליו הרעים ודרכו הרשָעה של מר וֶלר הזקן.

בודאי היו מתפרסמים עוד הרבה מעשים מכֹערים כאלה של הפושע הזקן, אִלו נמשכו השאלות והתשובות. אבל מכיון שהפרוסות כבר נאכלו כליל והטה כבר רפה מאד, וסם לא הראה אף סִמן כל-שהוא של הכנה להִפטר, – מכיון שכן, נזכר מר סטיגִ’ינס פתאם, כי עליו למהר לראיון נחוץ מאד עם הרועה, וכרגע התפטר והלך לו.

כמעט פִנו את כלי-הטֵה וגרפו את הכירה, והנה הגיעה עגלת-הדיליגַ’נס הלונדונית ופלטה את מר וֶלר הזקן לפני הבית. רגליו הובילוהו אל התא ועיניו הראוהו את בנו.

– האח, סמי! – קרא האב.

– האח, זקן אשמאי! – הריע הבן; והם תקעו כפם זה לזה בחבה יתרה.

– אני שמח מאד לראותך, סמי – אמר מר וֶלר הזקן – אף-על-פי שזוהי חידה פליאה אצלי, כיצד עלתה בידך לקנות את לב אמך-חורגתך. הייתי מבקשך מאד, לכתוב לי את פתקת-הרפואה לשם-כך; זה כל חפצי.

– הס! – אמר סם – הנה היא בבית, חבר זקן!

– היא לא תוכל לשמוע את דברינו – ענה מר וֶלר הזקן – תמיד, לאחרי ששתתה את הטה, היא יורדת למטה ומתקוטטת וסוערת ושואנת שתי שעות רצופות. ובכן יש לנו פנאי להיטיב את לבנו סמי.

ובדברו מזג שתי כוסות גרוֹג והביא שתי מקטָרות, והאב והבן ישבו בהרחבת-הדעת איש ממול רעהו, ליד האח המבֹערת, בכֻרסות רמות-הגב, והתחילו נהנם זה מזיווֹ של זה בחשיבות דוממה, הראויה כלך.

– ההיה בזה איש, סמי? – שאל מר וֶלר הזקן אחרי דומיה ממֻשכה.

סם ענה בהרכנת-הראש רבת-הכוָנה.

– אותה בריה אדומת-החֹטם? – הוסיף הזקן לשאול.

סם נענה שוב בראשו לאות “הן”.

– בן-אדם נחמד, האין זה, סמי? – אמר הזקן בהעלותו עשן ממקטרתו במרץ גדול.

– כפי הנראה – ענה סם.

– ובעל-חשבון מצֻין – והסיף וֶלר האב.

– האמנם? – אמר וֶלר הבן.

– לוֹה ביום ב' שמונה-עשר פֶני, ובא ביום ג' ומבקש עוד שילינג, כדי שיעלה חובו לחצי ה“כתר” בדיוק; בא שוב ביום ד' ולוֹה עוד חצי-הכתר, כדי שיהא בסך-הכל חמשה שילינגים שלמים; וכן הוא הולך ומכפיל את הלואותיו, עד שעוד מעט והנה הגיע לשטר של חמש ליטרות, – ממש כאותם הסכומים שבספר-החשבון בענין המסמרות בפרסות-הברזל של הסוס, – הלא ידעת, סמי?

סם רמז ברכנת-הראש, שהוא זוכר את שאלת-החשבון, שאליה התכַּון אביו.

– ובכן לא חפצת בשום אֹפֶן להתנדב למקטָרני הפלַנֶל? – שאל סם, לאחר ששאפו דומם את עשן-הקטֹרת במשך רגעים אחדים.

– בודאי לא – השיב וֶלר הזקן – וכי מה יועילו מקטָרנים של פלַנֶל לילדי הכושים שם במרחקים? אבל אני אגיד לך דבר – הוסיף הזקן בהנמיכו את קולו ובהטותו ראשו ורֻבו לצד בנו – הייתי מתנדב ברצון גדול סכום הגון לכתנות-כפיה של משֻׁגעים, בעד בריות ידועות כאן במחננו.

ולאחרי שהגיד זאת הזדקף הזקן שוב על משובו וקרץ בעינו לבנו בכורו בכוָנה מיֻחדת.

– וגם זה רעיון מטֹרף, לפי-דעתי, לשלוח מטפחות-אף לאנשים, שאינם יודעים כלל לקנח את חָטמם – העיר סם.

– תמיד הם ממציאים מיני שגעונות ורמאות כאלה, סמי – ענה האב – ביום א' שעבר עליתי במסלה, כך, לשם טיול, והנה רואה אני אשה עומדת בפתח של בית-כניסה קטן ובידה פִנכה כחֻלה של מרק, ומי היתה אותה מאספת-הנדבות? כמובן, אמך-חורגתך. ובקערה כבר היה מספר גדול של פרוטות, כמדֻמני, קרוב לשתי ליטרות, והכל בחצאי-פנסים,סמי. וכאשר התחיל הצבור לצאת מבית-התפלה, נִתך ממש ברד של פרוטות אל הקערה, עד שלא הייתי יכול לשער, סמי, היך אפשר לכלי-יוצר שכזה לסבול נקישות תכופות ומרֻבות כל-כך, מבלי הִפָּקע, והידעת לצֹרך-מה ירד גשם-הנדבות?

– אפשר שוב למשתה-טה? – נִחש סם.

– לא מינה ולא מקצתה! – אמר האב – בשביל מס-המים של הרועה, סמי.

– מה פֵרוש המלות הללו? – שאל סם בתמהון.

– פשוט מאד – ענה מר וֶלר הזקן – מעשה שהיה כך היה, הרועה שלנו היה חַיָב שכר שמוש המים בדירתו, בעד שלשה רבעים תמימים, ולא שִלם אף פרוטה אחת, – אולי, מפני שהוא אינו זקוק כל-כך למים, כי יודע הוא דרכים ותחבולות להמציא לגרונו משקאות אחרים לגמרי, סמי, איך שיהיה, – הוא לא שִׁלם, והם סתמו לו את הבארות, כלומר: הצנורות. ובכן הולך לו הרועה דנן לבית-תפלתו, מכריז ומודיע, שהוא קדוש נרדף, ואומר, שהוא מקוה, כי לבו הערל של אותו המסגר, שנעל בפניו שערי-המים, יתרכך ועוד יתיצב על דרך טוב; ובכל-זאת הוא חושש, שהוא נרשם כבר בספרו של שר-הגיהנם. על זה מקהילות הנשים אספה רבה, מזמרות פזמונים, בוחרות את אמך-חורגתך, ליושבת-ראש, עורכות ביום א' הסמוך קבוץ-נדבות, ומשלשלות את הכל לידו הפשוטה והרחבה של הרועה. וזאת אֹמר לך, סמי: אם לא הספיקה לו מתנה זו לתשלומי-שכר לחברת-המים לכל ימי-חייו, אזי אין אני מי שהייתי, אלא איזה הולנדי, ואם אתה כך, ויותר לא-כלום.

רגעים אחדים עִשן מר וֶלר הזקן דומם, ואחר הוסיף:

– ואני אומר לך, נערי, כי הרע ביותר בענין הרועים הללו הוא, שהם מוליכים שולל את כל אותן הנשים הצעירות. יברך אלהים את לבותיהן התמימים: הן מאמינות בכל נפשן, שהכל אמת ונכון וישר, ואינן מבינות כלםו בענינים כאלה. אבל בטמת הן קרבנות טהורים של רמאות, סמיאל, קרבנות של רמאים.

– כך נראה גם לי – אמר סם.

– לא פחות ולא יותר! – הוסיף וֶלר הזקן בהניעו ראשו ברצינות – ומה שמרגיז אותי ביותר הוא, שהן מאבדות זמנן וכחותיהן על תפירת בגדים לאנשים אדֻמי-העור, שאינם זקוקים להם כל-עִקר, ואינָן שׂמות לב כלל לאנשים נוצרים לִבְנֵי-העור, שנצרכים ונצרכים לכך מאד. אִלו נִתנה רשות לי, סמיאל, הייתי רותם כל אותם הרועים העסקנים-העצלנים לקרון-יד כבד ביותר, והייתי מכריחם לגרור אותו כל היום על-פני קרש בן י"ד אצבעות לרֹחב, הלוך ושוב. זה היה מנער את הבליהם קרבם, אם רק יש להם תקנה.

ואחרי אשר הקריא מר וֶלר הזקן את פתק-הרפואה הנעים הזה ברגש עֹז ובלוית המון קריצות ורמיזות ונענועי-ראש לתוספת הדגשה והטעמה, הריק את כוסו בגמיאה אחת, ודִשן את מקטרתו על-ידי נִקוש, בחשי בות טבעית מִלֵדה ומבטן.

ובעוד הוא עסוק בעבודה זו, והנה קול דק וחודר עולה מן הפרוזדור.

– הנה אמך החביבה, סמי – אמר וֶלר הזקן, ובו ברגע השתערה מרת וֶלר החדרה.

– אַה, הנה שַׁבת, באמת! – קראה מרת וֶלר.

– כן, יקירתי – השיב מר וֶלר במַלאו שוב את מקטָרתו.

– ומר סטיגִ’נס לא שב עֲדַיִן? – שאלה מרת וֶלר.

– לא, יקירתי, לא שב – ענה מר וֶלר בהציתו אש במקטרתו בגחלת לוחשת, שהוציא במלקחים מתוך האח – ולא זו בלבד, יקירתי, אלא שאני אשתדל לחיות ולא למות, אם גם לא ישוב עוד עד-עולם.

– אוי לך נבל! – קראה מרת וֶלר.

– תודה לך, אהובת נפשי – השיב בעלה.

– רב לך, אבא! – אמר סם – אל-נא במחזות-אהבה כאלה בפני זרים. הנה האיש החסיד הולך ובא.

לשֵׁמע הודעה זו מחתה מרת וֶלר בחפזון את הדמעות, שהתחילה סוחטת במאמצי-כח לתוך עיניה זה עתה. ומר וֶלר הסיע את כסאו ברֹגז, הלאה לתוך פנת האח.

מר סטיגִ’ינס לא סֵרב הרבה לשתות שוב כוס גרוֹג עם לימון, וגם כוס שנית, וגם כוס שלישית, ואחרי-כן התרצה גם להשיב נפשו בסעודת-ערב קלה, כדי לחזור ולהתחיל בשתיה. הוא ישב סמוך לבעל-הבית, ובכל פעם שנראה לו למר וֶ לר הזקן, שזוגתו אינה מרגישה בכך, היה מביע לבנו את הרגשׁותיו הכמוסות בחֻבו, על-ידי נפנוף אגרופו ממעל לראשו של אדּום-החֹטם, מה שגרם לבכורו תענוג גדול וקֹרת-רוח, וביותר מפני שהאיש החסיד הוסיף לשתות את הגרוג הרותח במנוחה שלמה, מבלי שַׁער כלל את הרמזים המאַיְמים, המתחוללים ממעל לו.

בשיחה השתתפו כמעט רק מרת וֶלר ומר סטיגִ’ינס, וברֻבה נָסַבה על צדקותיו של הרועה, על גֹדל מעלתו של עדרו, ועל פשעיהם הכבדים של שאר הבריות זולתם. ורק לפרקים הפסיק מר וֶלר הזקן את הדרשות החסודות הללו על-ידי הערות חשאיות, הרומזות לג’נטלמן ידוע המכֻנה ווֹקר, ועוד בֵאורים ופֵרושים ממין זה.

לבסוף, לאחרי שנראו במר סטיגִ’ינס המון סִמנים ברורים, שכבר שתה ככל אשר יוכל שאת, לקח האיש החסיד את מגבעתו ונפטר בשלום; ותכף לאחרי-כך הוביל מר וֶלר הזקן את בנו לחדרו ולמטתו. הישיש הנכבד חבק את יד בנו בחמימות יתרה, וכנראה היה מתכַוֵּן לערוך אליו הערות אחדות; אבל מכיון שהרגיש, כי זוגתו החביבה הולכת וקרובה אליו, שב ממחשבתו זו, ובקצור נמרץ ברך אותו ב“שֵׁנה ערֵבה”.

למחר השכים סם לקום, ואחרי אשר סעד לבו בפת-שחרית חטופה, התכונן לשוב לונדונה. אך כמעט יצא מפתח הבית החוצה והנה אביו עומד לקראתו.

– בחזרה, סמי? – שאל הזקן.

– תכף-ומיד – ענה הבן.

– מאד מאד הייתי חפץ, שתסכור את פיו של אותו סטיגִ’ינס ותסחבהו מזה אִתך – אמר מר וֶלר הזקן.

– אני מתבַיֵש בך, ישישי! – השיב סם בקול-תוכחה – וכי למה זה טתה מניח לו בכלל לתחוב את חָטמו האדֹם ב“מרקיז גרֶנבִּי”?

מר וֶלר הזקן הציץ בבנו במבט רציני מאד וענה:

– בשביל שאני נשוי: סמיאל, בשביל שאני בעל-אשה. לכשתקח אשה, סמיאל, אזי תבין המון דברים, שאינם מובנים לך לעת כזאת. אלא שספק גדול הוא, אם כדאי לעבור דרך ארֻכה וקשה כל-כך, כדי ללמוד לדעת מועט קטן כל-כך, כמו שאמר אותו תלמיד בית-הספר לעניים, אחרי שהגיע לאות האחרונה של האלף-בית. זהו דבר התלוי בטעם. לפי טעמי אני אין זה כדאי.

– ובכן – אמר סם – שלום לך!

– המתן-נא עוד רגע קטן, סמי – הפציר בו האב.

– עוד דבר אחד עלי להגיד לך – ענה סם בשובו על עקבו – וזה הוא: אלו הייתי אני בעליו של “המרקיז גרנבי”, ואותו סטיגִ’ינס היה בא אל תא-המכירה שלי לצלות פרוסות על האח, אזי הייתי –

– אזי היית עושה – מה? – שאל הזקן בסקרנות חרֵדה – מה? מה?

– פשוט, הייתי מרעיל את הגרוג שלו – השיב סם.

– האמנם, סמי? – קרא הזקן בחבקו יד בנו בהתפעלות – באמת ובתמים היית עושה זאת, סמי?

– באמת ובתמים – ענה סם – אמנם בראשונה לא הייתי מתאכזר אליו כל-כך. הייתי טובל אותו בגיגית הגדולה, וסוכך עליו בכִסויה, כדי שלא יצטנן. וכשהייתי רואה, שבמדת-הרחמים אי-אפשר להביאו לידי הכרה, אזי הייתי מנסה בפתויים ממין אחר.

מר וֶלר הזקן הביט בפני בנו בארשת של הערצה עמֻקה והתפעלות בלי-מצרים, ואחרי אשר חִבק שוב את ידו בחמימות יתרה, הלך לו אט לדרכו, בהשתדלו לברר ולסדר את המון הרעיונות, שעוררה בלבו עצת בנו.

סם הביט אחריו, עד אשר נעלם בקרן-זוית, ואחר נשא רגליו ויעל במסלה לונדונה. הוא הרהר בראשונה על התוצאות המשֻׁערות של עצתו, ואם אפשר או אי-אפשר הוא שיקבל אביו את עצתו. אך עד-מהרה זנח את הרהוריו המטרידים הללו בהשיבו אל לבו, כי “ימים ידברו”. וברעיון המֻצלח הזה אנחנו נפטרים כאן גם מן הקורא.

תם חלק ראשׁון

כרך ב

 

פרק כח: דברים שמחים בהלכות החג ובתוכם פרשת דברי-חתֻנה ושאר שמחות, שהן אמנם על-פי דרכן נאות ויאות כמנהג-הנשואין עצמו, אלא שאין מהדרין בהן כל כך בדור יורד כזה.    🔗

זריזים כדְבוֹרים, אבל לא קלים כצפרירים, נתכנסו ארבעת הפיקוִיקים בבקר יום העשרים ושנים לחֹדש דצֶמבר באותה שנה, שֶׁבָּהּ נקרו ויאתיו כל המאורעות הללו, שנרשמו בכתב-ישׁר. חג-הלֵדה מִשמש ובא בכל פשטותו ובֹר-לבבו. הימים ימי הכנסת-אורחים, בדיחות-הדעת ואֵמון. השנה היוצאת התכוננה, כפילוסוף קדמון, לקרוא לאחוזת-מרֵעים ולהסתלק בשובה ונחת מתוך קול ששון ושמחה. ימי חדוה וצהלה היו הימים, וביותר ששו וצהלו ארבעה מן הלבבות המרֻבים, שהיו מצפים לבוא החג.

ובאמת מרֻבים הם הלבבות, שחג-הלֵדה מביא להם שעה קלה של הנאה וקורת-רוח. מה רבו המשפחות, שבניהן מפֻזרים ומפֹרדים מחמת הרפתקאות החיים, ובו-ביום כֻלם מסֻבים ביחד, והם מתקבצים שוב בחבה ורעות, ומכאן יוצא נחל-עדנים, אשר מימיו לא יכַזבו. ונעלה שעה כזאת על כל הצרות והדאגות שבעולם. ולא לחנם האמונות והדתות של עמי-התרבותו של פראי-האדם כֻלן כאחת מעלות שעות כאלו על ראש השמחות, המשֻׁמרות לצדיקים בעולם הבא. כמה מרֻבים הזכרונות-הישָׁנים והנטיות הישֵׁנות, שנֵעורים לכבוד החג.

כותבים אנחנו את הדברים הללו ברִחוק כמה פרסאות ממקום שם היינו מתכנסים בו-ביום בכנופיה שמֵחה. כמה מן הלבבות, שהיו דופקים לפנים בזריזות, עמדו מדפוֹק. כמה מן המבטים, שהיו מזהירים לפנים, שוב אינם נוצצים. הידים, שהיינו תוקעים זה לזה, נעשו צוננות. העינים המבֻקשות אָבַד זהרן – ואף-על-פי-כן בית ישן זה והחדר והקולות הצוהלים והפנים המחַיכות והבדיחות והשחוק וכל פרטי הפגישות הנעימות הללו משתרגים ועולים עלינו בכל שנה ושנה לתשובת התקופה, כאִלו זה-תמול היתה הפגישה האחרונה. חג-הלֵדה הטוב והנעים! המשיב לנו הזיות ילדותנו, המעורר בלב הזקן תענוגות נעוריו, המחזיר יורדי-הים והולכי-דרכים ממרחקים אל מנוחתם ונחלתם.

אבל מרֹב טרדתנו לספר בשבחו של החג הקדוש עזבנו את מר פיקויק וידידיו לאנחות ביום צנה בעגלת-הדֹאר של מוּגֶלְטוֹן, שעלו עליה זה-עתה עטופים יפה-יפה באדרותיהם וסודריהם. המלתחות והמִזוָדות ארוזות וחבושות, ומר וֶלֶר והמנהיג משתדלים להכניס לחיק-הרֶכב דג גדול, הצָרור בסַל ארֹך, ושכבת-קש עליו מלמעלה, והוא נשאר לבסוף: כדי שינוח על מקומו בשלום, מעַל לחצי-תריסר חבֻיות של צדָפות מן המֻבחר, אף הן קנין מר פיקויק, שהֻנחו כשורה בקרקעית בית-הקִבּוּל. ברֹב ענין הסתכל מר פיקויק, איך שנסו מר וֶלֶר והמנהיג לדחוק את הדג לתוך החלל, מתחילה הקדימו את הראש ואחר-כך הקדימו את הזנב ואחר-כך דחקו כלפי מעלה ואחר-כך כלפי מטה ואחר-כך לצדדין ואחר-כך לאֹרך, ולכל אלה הכרכורים התעקש הדג בקשיות-עֹרף עזה, עד שתפס אותו המנהיג במקרה באמצע הסל ותכף-ומיד נעלם הדג בתוך החלל, ועמו גם ראש המנהיג וכתפיו, כי לא פִלל המנהיג לכך, שהדג יַרפה מעקשנותו לפתע-פתאֹם, ומתוך הֶסַח-הדעת נזדעזע כֻלו, לשמחתם הרבה של השוערים והבטלנים העומדים מסביב. ומר פיקויק רואה ומחַיֵך מטוב-לב, מוציא שילינג מכיס אפֻדתו ומבקש את המנהיג, המטפּס ועולה, לשתות לחיים כוס יין-שָׂרָף מזוג. והמנהיג מחַיֵּךְ והאדונים סְנוֹדְגְרַס, וינקל וטופּמן מחַיְכים בחברותא. המנהיג ומר וֶלֶר נעלמים לחמשה רגעים, ודאי לשם קיום מִצוַת שתיה, כי בשובם ריח היי"ש נודף מהם. העגלון עולה לדוכן, הפיקויקים שָׂמים את אדרותיהם על ברכיהם ואת סודריהם על חָטמיהם, המשרתים מסירים מן הסוסים את שמיכותיהם, העגלון קורא בקול: “הכל כשורה” – ויסָעו.

אחרי שהשתקשקו ברחובות והתנגפו באבנים, יצאו לבסוף אל הארץ הפתוחה והרחבה. הגלגלים החליקו על-גבי הקרקע הנוקשה והנקפּא, והסוסים נענו להצלפת השוט והיו מדדים בנחת לאֹרך הדרך, כאלו כל המשא שמאחריהם – העגלה והנוסעים והדגה וחביות הצדפה – אינו אלא דליל-נוצה בעקֵבם. ככה ירדו ממדרון קל ונכנסו למישור מוצק ויבש כלוח-שיש, שתי פרסאות ארכוֹ. שוב הצלפת שוט, והם ממהרים ודוהרים: הסוסים מנענעים בראשיהם ומקשקשים ברִתמתם, כצוהלים על מהירות תנועתם, והעגלון מחזיק בידו האחת שוט ורסן ובידו השנית מסיר את כובעו, מניחו על ברכיו ומוציא הימנו את מטפחתו ומקנח את מצחו, קצת משום שדרכו בכך וקצת כדי להראות לנוסעים, כמה מתון הוא וכמה קל הדבר לנהג עגלה בארבעה סוסים, כשהאדם מֻמחה ורגיל בדבר כמוהו. ולאחרי שעשה מעשהו מתון-מתון (שאם לא כן, אין הרֹשם עַז כל-צרכו) הוא מחזיר את המטפחת למקומה, חובש את כובעו, מַיְשִׁיר אצילי-ידיו, מצליף בשוט, וְהַדְהָרָה נמשכת ביתר-שאת וביתר –עֹז.

מספר בתים קטנים, המפֻזרים משני צדי הדרך, מבשרים קִרבת עיר או כפר. קולות-התרועה של חצוצרת-הדֹאר רטטו באויר הזך והקר והעירו משנתו את האדון הזקן שבתוך העגלה. הלה מוריד בזהירות את החלון עד למחצה, מוציא את ראשו החוצה, כדי לעמוד על טיב מזג-האויר, מרים שוב את החלון בזהירות ומודיע לחברו היושב אצלו, שתכף-ומיד יהא חלוף-משמרות לסוסים. הישן מתעורר מתרדמתו ומחליט להמשיך את שנתו לאחרי חלוף הסוסים. שוב החצוצרה מריעה בחדוה וקוראת לאשת בעל-המלון ולבניו, והם יוצאים אל פתח הבית ומביטים אחרי העגלה עד שהיא נעלמת בקרן הרחוב. אחר-כך הם שבים ומתקבצים מסביב לאח המבֹערת ומוסיפים עצים על המדורה לכבוד אבא, שיבוא במהרה הביתה. ובאותה שעה האב נמצא מהלך פרסה מכאן, שואל בשלום בעל-העגלה בסבר פנים-יפות והופך פניו, כדי להביט אחרי העגלה הבטה ממֻשכת.

והחצוצרה מריעה בחדוה, והעגלה משתקשקת על-גבי מרצפת גרועה של עיָרה נכחדת. בעל-העגלה מפתח את הָאַבְזֵם המהַדק את המושכות, ומתכונן להשליכו מידו לכשיעמיד את העגלה, מר פיקויק מבצבץ ועולה מתוך צוארון-אדרתו ומסתכל סביביו ברֹב ענין. בעל-העגלה מרגיש בדבר ומודיע למר פיקוִיק שֵׁם העֲיָרה ומספר לו, שהיה כאן אתמול יום-השוק, ומר פיקויק מוסר שתי הידיעות לבני-לויָתו, וגם הם מבצבצים ועולים מתוך צוארוניהם ומסתכלים מסביב אף הם. מר וינקל, היושב בקָצה ורגלו האחת פורחת באויר, כמעט שנפל לתוך הרחוב בשעה שסָבבה העגלה את קרן-הזוית החדה על-יד בית-ממכר-הגבינה והגיעה לככר-השוק. ולא הספיק מר סנודגרַס, שכנו של מר וינקל, לנוח מפחדו, עד שעמדו בחצַר-פונדק, ושם סוסים מיֻזנים מוכנים להם, מכֻסים בשמיכות. בעל-העגלה משליך את המושכות מידו ויורד, ושאר הנוסעים היושבים מבחוץ יורדים אף הם, חוץ מאותם שאינם בטוחים בזריזותם לשוב ולעלות – הם נשארים במקומות מושבותיהם ורוקעים ברגליהם כלפי העגלה, כדי להתחמם, ומסתכלים בעינים כלות ובחטָמים אדֻמים אל האש הבוערת באולם-הפונדק ואל התִּמוֹרוֹת ופְטוּרי-הציצים המקשטים את החלון.

בינתים מסר המנהיג לחנות-התבואה את הצרור השָׁחום, שהוציא מתוך התרמיל הקטן, התלוי לו מעל כתפיו ברצועת-עור; נתן דעתו על הסוסים, שתהא אַפסַניה שלהם נִתּנת כהלכה, זרק לארץ את המִּרְדַעַת, שהובאה מלונדון על-גבי גג-העגלה, והשתתף בשיחה שבין בעל-העגלה והמשרת על-דבר הסוס האָמֹץ, שנקעה רגלו ביום ג' שעבר. וכבר הוא ומר וֶלר יושבים מאחורי העגלה והעגלון על דוכנו, והאדון הזקן מבפנים, שהחזיק כל הזמן את החלון פתוח כדי רֹחב שתי אצבעות, שב וסגר אותו, השמיכות הוּסרו מעל הסוסים, והכל מוּכן לנסיעה, חוץ “משני האדונים בעלי-הכרס”, שהעגלון שואל להם בקֹצר-רוח. אז יקראו בקול העגלון והמנהיג וסֶם וֶלר ומר וינקל ומר סנודגרס וכל המשרתים וכמה מן בטלני-השוק, העולים במספרם על כל האחרים כֻּלם, – הכל מזעיקים את האדונים החסרים, שימהרו לבוא. ממרחקי החדר נשמע קול-מענה, ומר פיקויק ומר טופּמן באים במרוצה כל עוד נפשם בם, כי שניהם כבר שתו כוס-שכר לאיש, ואצבעותיו של מר פיקויק היו קפואות כל-כך, עד שצריך היה לחמשה רגעים, כדי למצוא את האגורה לתשלום. בעל-העגלה מפליט בתוכחה: “הזדרזו, רבותי”, והמנהיג חוזר על דבריו. האדון הזקן שבתוך העגלה כסבור, שלא יתכן לנוסע לרדת, כשהוא יודע, שאין סִפֵּק בידו. מר פיקויק מטפס ועולה מצד אחד, מר טופּמן מצד שני, מר וינקל מכריז: “הכל כשורה” – וַיִסָעו. נתעטפו בסודריהם ותקנו את צוארוניהם, המרצפת חדלה, הבתים נעלמו, ושוב מרצדים הם לאֹרך המסלה הפתוחה, והרוח הצח והרענן נושב נגד פניהם ומשמח את לבותיהם.

ככה התקדמו מר פיקויק וחבריו במסלת מוּגֶלְטוֹן בדרך לדִינְגְלִי-דִיל. ובשעה השלישית אחר-הצהרים עמדו כֻלם בריאים ושלֵמים, עליזים ורעננים, על מפתן “הארי הכָּחֹל”, אחרי שהגיחו אל פיהם בדרך דֵי שכר ויין-שָׂרָף כתריס בפני הקֹר, שרִתֵּק את האדמה בכבלי-ברזִלו ושזר את רשתו הנאה על האילנות והשיחים. מר פיקויק היה טרוד בהשגחה על חביות הצדפות ועל פריקת הדָגה, והנה הוא מרגיש יד תופשת בקצה מעילו, ויפן כה וכה לראות את הבריה, המשתמשת באמצעי זה לעורר על עצמה תשומת-לבו, והוא – המשרת החביב של מר ורדל, הידוע לקוראי ספור-המעשה הפשוט הזה בכנויו המצַיֵן: “הבחור השמֵן”.

– הנה כי כן! – אמר מר פיקויק.

– הנה כי כן! – אמר הבחור השמן.

ובאמרו זאת הציץ אל הדגה ואל הצדפות וחִיֵּך להנאתו. מעולם לא היה שמן כל-כך.

– פניך טובים מאד, ידידי הצעיר – אמר מר פיקויק.

– ישנתי לפני האָח בפונדק – השיב הבחור השמן, שהֵחַם עצמו במשך שעה של שֵׁנה עד לידי גַוָן של קדֵרה חדשה. – אדוני שלחַני עם הקרון לקחת את צרורותיכם הביתה. נכון היה לשלוח סוסים לרכיבה, אלא שסבור הוא, שנוח לכם ללכת ברגל ביום-קרה.

– כן, כן – מהר מר פיקויק להשיב, כי נזכר, שכבר מהלכים היו פעם אחת על-פני כברת-ארץ זו ממש. – מוטב שנלך רגלי, סם!

– הנני – השיב מר וֶלר.

– סַיֵעַ-נא למשרתו של מר ורדל לשים את המשא לתוך הקרון וסַע עמו. ואנחנו נלך לפניכם מיד.

לאחרי שפקד פקודות אלה והשתַּוה עם העגלון, נשאו מר פיקויק ושלשת חבריו את רגליהם וילכו קוממיות במשעול דרך השדות, ואת מר וֶלר ואת הבחור השמן הניחו לפי-שעה זה לעֻמת זה. סם הסתכל בבחור השמן בתמיה רבה, מבלי דַבר דָבר, והתחיל להעביר בזריזות את הצרורות אל הקרון, ובאותה שעה עמד הבחור השמן, מחריש משתאה למראה טרחתו של מר וֶלֶר.

– הנה – אמר סם בהטעינו את הצרור האחרון. – הנה הִנם.

– כן – השיב הבחור השמן בקורת-רוח יתרה. – הנה הנם.

– שמעני-נא, בחור: בעל משקל הראוי להתכבד הנך, ויכול אתה לזכות בפרס כבחור יקַר-המציאות.

– תודה לך – השיב הבחור השמן.

– ודאי אין לך שום דאגה, הגורמת לך יסורים? – שאל סם.

– לא ידעתי – השיב הבחור.

– נוטה אני לחשוב, כשהסתכלתי בך, שמצטער אתה צער אהבה לצעירה אחת, שאינה משיבה אהבה אל חיקך– אמר סם.

הבחור השמן הניע ראשו לשלילה.

– שמח אני לשמוע את זאת – אמר סם. – נוהג אתה לשים בכוס עינך?

– לדידי האכילה עדיפה.

– באמת יכולתי לחזות את זאת מראש – אמר סם – אבל כוָנתי היא, אם ברצונך בלגימה, כדי להתחמם? או אולי לא הרגשת בְּקֹר מימיך, כי כרֵסך כָּרךָ.

– לפעמים קר לי – השיב הבחור – וגם שותה אני בחפץ-לב משקה טוב.

– באמת? – אמר סם – ובכן לכו ונלכה.

מיד נכנסו אל “הארי הכחֹל”, והבחור השמן הגיח אל פיו כוס יי"ש בלי העויה כל שהיא – וגבורה זו רומַמתו מאד בעיני מר וֶלֶר. ולאחרי שעשה גם מר וֶלֶר מעשה כזה על חשבונו הוא, עלו שניהם אל הקרון.

– יודע אתה לנהג? – שאל הבחור השמן.

– פשיטא – השיב סם.

– ובכן טוב – אמר הבחור השמן ונתן לידו את המושכות והראָהו את הדרך. – הַיְשֵר דרכך ולא תוכל כלל לטעות.

ותוך-כדי-דבור שכב השמן בנעימות על-יד הדגה, הניח אחת מחביות הצדפות למראשותיו – ויישן.

– אכן, – אמר סם – מכל הבחורים הקרירים, שראו עיני מימי, הרי זה הקריר שבהם. קומה, עורה, הִדְרוֹקָן שכמותך!

אבל מכיון שהִדרוֹקן זה לא הראה שום סִמני-תחיה, ישב לו סם וֶלר על הדוכן, דפק את הסוס הזקן במושכות, והעגלה התנהלה לאִטה לצד חַוַּת מֶנוֹר.

בינתים גִבּרו מר פיקויק וחבריו חיָלים והתקדמו בצעדי-און. המשעול היה מוצק, הדשא מסֻלסל מִקָּרָה, האויר צח ורענן וקר, ודמדֻמי-הערב הממשמשים ובאים בשרו להם רֹב הטובה המֻבטחה להם אצל בעל-הבית המכניס-אורחים. בערב כזה עלולים היו אדונים זקנים לפשוט את אדרותיהם ולרקוד בשדה כעגלים מטוב-לבב. ובטוחים אנו, שאִלו היה מר טופּמן באותה שעה נוטה שכמו למר פיקויק, שירכב על צוארו, היה הלה מקבל את הצעתו בחשק רב.

אבל מר טופמן לא הואיל לבוא בהצעה זו, והחברים המשיכו את הליכתם מתוך שיחה נאה. כשהגיעו למשעול אחד, גדר מזה וגדר מזה, הקשיבו אזניהם קולות מקולות שונים, ולא הספיקו לבוא לידי השערה, למי הקולות האלה, עד שנמצאו בתוך החבורה, שהמתינה להם – ונודע להם הדבר על-ידי קול ענות “הידד”, שיצא מפי ורדל הזקן, כשראה את אורחיו מרחוק.

היו כן קֹדם-כֹל ורדל עצמו – מעולם לא היה מראה-פניו טוב כל-כך, – אחר-כך בֶּלּה וטרוֹנדל הנאמן; ולבסוף היו כאן אֱמִילִיָה וכשמונה או כעשר גבירות צעירות, שבאו כֻלן אל החתֻנה, שנועדה למחר, וכדרך גבירות צעירות במקרין כאלו, היתה בהן עליזות וכֹבד-ראש כאחד, ומצהלותיהן הקיפו את כל הככר.

טֶכֶס קבלת-הפנים לא נמשך הרבה, ולכשתרצו עברה קבלת-הפנים בלי כל טכס. ולאחר שני רגעים היה מר פיקויק מצַחק את הגבירות הצעירות, שלא רצו לעבור את הגדר במעמדו, אבל מכיון שרגליהן נאות וקרסֻליהן מצֻיָנות היו, נשארו עומדות כחמשה רגעים בגרם-המעלות ומודיעות, שאינן יכולות לזוז ממקומן מרֹב פחדן, – והיה צחוק זה קל ונוח וטבעי, כאלו הכיר בהן מנעוריו. וראוי לצַיֵּן, שמר סְנוֹדְגְרַס עזר לאמיליה יותר מן הנדרש מפני הסכנה (ואמנם היתה הגדר גבוהה שלש רגלים ורק שתי מדרגות לה), ובאותה שעה גברת צעירה שחרחרת-עינים, וזוג נעלים נחמדות על רגליה, צעקה בקול, כשהציע לה מר וינקל לעזור לה.

כל זה הִרבה עֹנג ושעשועים. ולאחר שהתגברו על טרדת הגדר והכל נמצאו במישור, הודיע ורדל הזקן למר פיקויק, שכֻלם יֵרדו למטה לראות את כלי-הבית וכל תכנית הדירה, שידור בה הזוג הצעיר אחרי חג-הלֵדה. להודעה זו הסמיקו בֶּלה וטרוֹנדל כַּבָחור השמֵן אצל האח המבֹערת. שחרחרת-העינים, בעלת הנעלים הנחמדות, לחשה מה שלחשה באֹזן אמיליה והביטה בערמומיות אל מר סנוֹדגרַס, ואמיליה השיבה לה, שנערה פותה היא, ואף-על-פי-כן הסמיקה כֻלה. ומר סנוֹדגרַס, שׁהיה צנוע כדרך כל גדולי-ארץ, הרגיש בעצמו, שהסמיק עד קדקדו, ומעֹמק-לבבו בקש, שגברת צעירה זו עם עיניה השׁחורות וערמומיותה ונעליה החמודות תכנס לחיים ארֻכּים מעֵבר להרי-חֹשך.

ואם מחוץ לבית כך, מה גדלה החבּה והרעות והחדוה בשעת קבלת-פניהם בַּחַוָּה עצמה! אף המשרתים חִיְכו מקורת-רוח, כשראו את מר פיקויק, ואֶמָּה שׂמה במר טופמן מבט, שחציו בַישני וחציו מחֻצף וכֻלו אומר יֹפי: והיה בו במבּט זה כדי לעורר את האנדַרטה של נַפּוֹליוֹן, העומדת במסדרון, שתפתח את זרועותיה ותחבק את בעלת המבט.

הגברת הזקנה ישבה כדרכה בחדר הקדום, אבל נרגזת מאד, וממילא חֵרשית ביותר. לעולם לא יצאה את הבית. וכדרך כמה זקנות מטפוס זה, חשבה לבגד-בוגדים, אם הֵעֵז מי-שהוא מבני-הבית לעשות, מה שהיא לא יכלה לעשות. ככה ישבה בכסאה הגדול קוממיות והביטה בגאון ובגֹדל-לבב – ואף-על-פי-כן נשקף מעיניה טוב-לבה.

– אמי – אמר ורדל – מר פיקויק. הלא תכירי אותו?

– אין בכך כלום – השיבה הזקנה בגַדלות. – אל-נא תטריח את מר פיקויק בשביל זקנה שכמותי. אין איש דואג לי, ודרך הטבע בכך.

כאן נענעה הזקנה בראשה והחליקה בידיה הרועדות על-פנ שמלת-המשי שלה.

– לא, גברתי – אמר מר פיקויק. – לא יתכן לדחות ידיד זקן בקַש. באתי מלונדון במחשׁבה תחלה לשוחח עמך ארֻכּות וקצרות ולשַׂחק עמך בקלפים. ולא תעבֹרנה שמונה וארבעים שעה, עד שנַראה לבחורים ולבתולות הללו, כיצד מרקדין מֵינוּאֶט.

הזקנה נתפַיסה בִּן-רגע, אבל לא רצתה להודות זאת בבת-אחת, ולפיכך לא אמרה אלא:

– איני שומעת כלום.

– אל-נא, אמי – אמר ורדל – אל-נא תתרעמי, מזג טוב הוא. זכרי-נא את בֶּלה, בואי ואַמצי לב הנערה.

שמעה זאת הזקנה הטובה, כי שפתיה נעו בדַבֵּר בנה. אבל יש לה לזִקְנה חולשות שלה, על-כן לא נתנה להכריע אותה. שוב החליקה בידיה על-פני שמלת-המשי שלה ופנתה למר פיקויק:

– כשהייתי ילדה היו צעירי-הדור מטפוס אחר לגמרי.

– אין ספק בדבר – השיב מר פיקויק – ומטעם זה מכבד אני מאד את המועטים, שיש בהם עוד מסִמני הימים הראשונים.

ובאמרו זאת משך אליו בנחת את בֶּלה, נשק לה על מצחה ובקשה לשבת על שרַפרַף לרגלי הסָבה. אם הכרת פני הנכדה עוררה בלב הזקנה זכרון הימים הראשונים או שהמזג הטוב של פיקויק נגע עד לבה או מטעם אחר – איך שהוא והזקנה נמַסה כֻלה, גחנה על-גבי ערפה של נכדתה, וכל מרי-שיחה נשפך בזרם רמעות חרישיות.

בלילה ההוא היתה השמחה במעונם. בנחת ובכֹבד-ראש שחקו מר פיקויק והזקנה במשחק-הקלפים, וברעם ורעש השתעשעו המסֻבִּים אל השֻׁלחן העגֹל. שעות רבות לאחרי שהתרחקו הגבירות חזר על השֻׁלחן בכמה מחזורים היין הישן המבֻשל, המתֻבל ביי"ש ובמיני בשמים, ומתוקה היתה השֵׁנה ונעימים היו החלומות שאחרי זה. עובדה היא, שלחלומותיו של מר סנודגרַס היתה תמיד שַׁיָּכות אל אמיליה ורדל, ושראש המדברים בחזיונות מר וינקל היתה גברת צעירה בעלת עינים שחורות, חיוך ערמומי וזוג נעלים נחמדות.

ממחרת, בבֹקר השכם, נעור מר פיקויק לשאון קולות ושעטת רגלַים, שהיה בו כדי לעורר אפילו את הבחור השמן מתרדמתו העמֻקה. מר פיקויק קם ויָשב במטתו והקשיב. המשרתות והאורחות רצו בלי-הפוגות הֵנה והֵנה. והיו כאן כל-כך הרבה שאלות על-דבר חמין, קריאות כפולות ומכֻפלות בדבר חוטים ומחטים, בקשות מֵעֵין: “אנא, בואי והושיעני, כי בצרה אנכי”, עד שנדמה לו למר פיקויק בתמימותו, שבודאי אֵרע כאן אסון נורא, אבל לכשנתעורר משנתו לגמרי, נזכר ביום-החתֻנה. לכבוד היום התלבש בכוָנה יתרה ויֵרד לאכול פת-שחרית.

כל המשרתות, מלֻבשות שמלות חדשות ורֻדות, וקשוּרים לבָנים בצניפיהן, מתרוצצות בבית בהתעוררות והתרגשות שאין לתאר. הזקנה היתה מלֻבשה שמלת משי מָשְׁזָר, שלא ראתה אויר-העולם זה עשרים שנה ומספר קמטיה כמספר סדקי המלתחה, שהיתה מֻנחת בה. מר טרוֹנדל היה עליז וקצת מרֻגז כאחד. בעל-הבית הזקן השתדל להתראות עֵר ורענן, אבל הדבר לא עלה בידו. כל הבתולות היו עטופות בגדי-לבן ודמעות על עיניהן. חוץ משתים או שלש נבחרות, שזכו לראות מלמעלה את הכלה ושושבינותיה. כל הפיקויקאים היו לבושים הדר. ועל כר-הדשא בפני הבית נתקבצו כל הגברים והבחורים השַׁיָכים אל החַוה, איש וקשוּרוֹ הלבן בנקב-כפתורו, וכֻלם הומים בכל כֹחם על-פי הוראתו ודוגמתו של מר שמואל וֶלֶר, שקנה לו שם טוב בַּמָקום והרגיש עצמו כאדם בתוך שלו, כאִלו הורתו ולֵדתו כאן היו.

ענין החתֻנה שִׂמחה של מצוה היא, אבל בעצם אין הדבר משמח כל-כך. אלא שעוסקים אנו במנהג בלבד ומבקשים מאת הקורא, שיֵרד לסוף דעתנו, כי אין אנו מלגלגים כלל וכלל על חיי-הנשואין. בשמחת החתֻנה מתערבים יסורי הפרֵדה מבית-הורים והדמעות על שעוזבים את הידידים היקרים והנאמנים של הימים המאֻשרים שבחיי-האדם ונכנסים לדאגות העולם וטרדותיו עם ידידים אחרים, שלא נֻסו עֲדַיִן ואין מכירים בהם כל-צרכם – רגשות טבעיים, שאין אנו רוצים לתארם, שלא להפריע שמחת הפרק הזה, ובודא שאין את נפשנו להתקלס בהם.

ונאמר בקצור, שהקדושין סֻדרו על-ידי הכֹּמר הזקן בבית-התפלה שבדינגלי-דיל, ושמו של מר פיקויק נרשם ברשימה המשֻׁמרת בגניזה עד היום הזה, והגברת הצעירה בעלת העינים השחורות חתמה את שמה ביד רועדת מאד, והחתימה של אמיליה, השושבינה מצד הכלה, ככתב-החרטומים היא; ובדרך כלל הלך הכֹל למישרים, הגבירות הצעירות שבו וראו שהענין אינו נורא כל-כך כמו שחשבו, ואף-על-פי שבעלת העינים השחורות והחיוך הערמומי הודיעה למר וינקל, שמֻבטח לה, שלעולם לא תקבל על עצמה מנהג נורא כזה, יש לנו יסוד לחשוב, שטעות היתה בידה. על כל זה יש לנו להוסיף, שמר פיקויק היה הראשון שבֵרך את הכלה, ובשעת הברכה שם על צוארה שעון ושרשרת של זהב, שלא ראתה אותם עין מעולם, חוץ מעיני הצורף. אז יצלצלו הפעמונים הישנים של בית-התפלה בקול-חדוה והכל שבים לסעודה.

– פשטֵידות-בשר אֵלו לאן? אוכל-אֹפִּיוּם שכמותך – שאל מר וֶלר את הבחור השמן, כשהוא עוזר לסדר את המאכלים, שלא הספיק לסדרם אמש.

הבחור השמן הראהו את המקום הנועד לפשטידות.

– טוב ויפה – אמר סם – ועכשו תקע-נא לשם גם מֵעַנפי האילן הקדוש. הנה מראֵנו נאה ויאה, כמו שאמר האב לבנו אחרי שהתיז את ראשו, כדי לרפאותו מן הפִּזוּל.

ובשעה שמָשל מר וֶלר משל זה חזר לאחוריו צעד או שנים, כדי לראות את המערכה וַיַּרא את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

כשישבו כֻלם מסֻבִּים, אמר מר פיקויק לורדל:

– אנא, תן לי כוס-יין לכבוד החגיגה!

– בחפץ-לב, בני – אמר מר ורדל. – יוסי! בחור ארור זה, שוב נרדם!

– לא, אדוני, איני ישן – השיב הבחור השמן, כשהוא מבצבץ ועולה מתוך קרן-זוית רחוקה, שהיה בולע שם פשטידה של יום-טוב, כמנהג הפטרון הקדוש של הבחורים השמנים, זה הורנר בן-אל-מות, אבל מלאכה זו של בליעה לא עשה באותה הקרירות והמתינות, שהיו מעשיו של בחור זה מצֻיָנים בה.

– מְזוג כוס למר פיקויק.

– כן, אדוני.

הבחור השמן מזג כוסו של מר פיקויק והתיצב מאחורי כסאו של אדוניו, ומשם הסתכל למִשׂחק הסכינים והמזלגות ולמסע הנתָחים הטובים מן השֻׁלחן לתוך פיות בני-החבורה במין מרה שחורה ושמחה מהוּלה בתוגה.

– יברכך ה', ידיד-נעורי – אמר מר פיקויק.

– גם אתם – השיב ורדל ושניהם שתו “לחיים”.

– מרת ורדל – אמר מר פיקויק – אף עלינו הזקנים לשתות כוס-יין לכבוד השמחה.

הזקֵנה עלתה כעת לגדֻלה, כי יושבת היתה בראש השֻׁלחן בלבוש המשי המשזר, נכדתה הכלה מצד אחד ומר פיקויק מצד שני, לכבוד ולתפארת. מר פיקויק לא דִבּר בקול רם, אבל היא הבינה את דבריו מיד והריקה כוס מלאה לאֹרך-ימיו ולשלומו. אחר כך התחילה הזקנה הכבודה מַרצה באריכות ובפרטי-פרטים דבר חתֻנתה היא וספרה דרך-אגב על-דבר הנעלים בעלי עקֵבַיִם גבוהים, שהיו נוהגים לִנעול בימים ההם, והוסיפה פרטים אחדים מחייה והרפתקאותיה של הגברת טוֹלִימְגְּלוֹבֶר היפהפיה, וצחקה בעצמה על הכֹל מקרב לב. ואחריה הֶחרו החזיקו גם הגבירות הצעירות, שהיו משתוממות על הסָבָה, המרבה שיחה כל-כך. וכשצחקו, צחקה הזקנה שוב ביתר עֹז ואמרה, שספורים אלה נשמעים תדיר ברֹב-ענין, ושוב פרץ הצחוק והזקנה צהלה ושָׂמֵחה. אז יחתכו את העֻגה, והיא עושה מחזור סביב השֻׁלחן, הצעירות שומרות להן את מנותיהן, לשימן תחת הכר, כדי שיחלמו על בּעליהן העתידים לבוא, ודבר זה גורם להרבה הסמקת-פנים ושעשועים.

– מר מילר – אומר מר פּיקויק למַכָּרו מאז, האדון בעל הפנים הנוקשים. – רצונך בכּוס-יין?

– בחפץ-לב – משיב האדון בעל הפנים הנוקשים בכֹבד-ראש.

– שמא תפקדני גם אני? – אומר הכֹמר טוב-הלב.

– וגם אותי – מוסיפה אשתו.

– וגם אותי, וגם אותי – קראו אחדים מבני-המשפחה העניים, שאכלו ושתו כאַוַת-נפשם וצחקו לכל דבר.

מר פיקויק הביע את שמחתו על כל הערה חדשה ועיניו נוצצו מחדוה וקורת-רוח.

– גבירותי ואדוני – קם מר פיקויק פתאם ואמר.

– שמעו-נא, שמעו-נא – צוח מר וֶלר מתוך התפעלות.

– קִראו לכל המשרתים – פקד ורדל הזקן, כּדי למנוע ממר וֶלר את הנזיפה הפומבית, שהיה לולא זאת, בלי-ספק, מקבל מאדוניו.– יֻתן לכל אחד יין לשתות “לחיים”. הבה פיקויק!

בתוך שתיקת בני-החבורה, לַחש המשרתות ומבוכת המשרתים, המשיך מר פיקויק ואמר:

– גבירותי ואדוני – לא, איני רוצה להגיד גבירותי ואדוני, רצוני לקרֹא לכם ידידי וידידותי היקרים, אם הגבירות תַּרשנה לי דרך-חֵרות כזו –

כאן הֻפסק מר פיקויק על-ידי מחיאות-כפים עצומות של הגבירות, והגברים החרו-החזיקו אחריהן, ובשעת-מעשה נשמעו באר היטב דברי בעלת-העינים, שיכולה היא לנשק את מר פיקויק הנחמד הזה. מר וינקל שאל בעַנוַת-חן, אם אפשר לנשיקה זו על-ידי שליח, ועל זה השיבה הצעירה בעלת העינים השחורות: “גש הלאה”, אלא שהוסיפה לתשובה לוית-מבט, שפֵרושו היה ברור: “לכשתוכל”.

– ידידי וידידותי היקרים – פתח מר פיקויק שוב –: הריני מוכן ומזֻמן לשתות לחיי החתן והכלה שיחיו (מחיאות-כפים ודמעות). ידידי הצעיר, טרוֹנדל, ידוע לי כבחור מצֻין וישר באדם, ואת אשתו אני מכיר כבחורה חביבה וכבודה, הראויה להעביר לחוּג אחר את כל טוּבהּ, שפּזרה סביבה בבית-אביה במשך עשרים שנה (כאן געה הבחור השמֵן בבכי והוּצא בצוארונו על-ידי מר ולר). רוצה הייתי – הוסיף מר פיקויק – להיות צעיר לימים דֵי הֱיותי בעל לאחותה (מחיאות-כפים), אבל מכיון שאין הדבר כך, הריני מאֻשר, שזכיתי על-פי זקנותי להיות לה לאב, ועל-כן נעלה אני מכל חשד של פניות, כשאני אומר, שאני מעריץ ומכבד ומחבב את שתיהן (מחיאות-כפים ויבבות). ידידנו אבי הכלה אדם נאצל הוא ומתגאה אני להכירו (רעש של מחיאות-כפים), נוח לבריות הוא, אחד מבני-עליה הוא, דעתן הוא, מזג טוב הוא, מכניס-אורחים הוא, נדיב הוא (מחיאות-כפים רועשות מצד בני-המשפחה העניים אחרי כל כנוי וכנוי, ביחוד אחרי שני הכנויים האחרונים), מֻבטחני, שרצון כֻּלנו הוא, כי בתו תזכה לכל מיני הצלחה, שהיא שואלת לעצמה, ועיניה רואות ושמֵחות ונפשה נחת תשבע, כי לה נאה, כי לה יאה. על כן הבו גֹדל לה. הבה ונשתה לחיים, לאריכות ימיה וכל טוב סלה.

מר פיקויק סִיֵּם מתוך סער של מחיאות-כפים, ושוב הפליגו בדבר העומדים מבחוץ ומר וֶלר בראשם. קם מר ורדל והציע לשתות לחיי הזקֵנה. קם מר סנוֹדגרַס והציע את מר ורדל, ומר ורדל הציע את מר סנוֹדגרַס. אחד מן הקרובים העניים הציע את מר טופמן, וחבֵרו – את מר וינקל. וארכה השמחה במעון – עד ששני הקרובים העניים נתעלמו מן העין, לאות לבני-החבורה, שהגיע סוף סעודה של שחרית.

לסעודת-הצהרים נתכנסו שוב, אחרי שטִיְלו הגברים על-פי הצעת ורדל עשרים וחמשה מיל, כדי להפיג חריפות היין של פת-שחרית. שני הקרובים העניים שכבו כל היום במטה לאותה תכלית עצמה, אלא שלא נתפכחו ונשארו במטה. מר וֶלר בדח דעתם של המשרתים והמשרתות בלי-הרף. והבחור השמן הקדיש חצי זמנו לאכילה וחציו השני– לשֵׁנה.

סעודת-הצהרים אף היא נלבבת ורועשת היתה כסעודת-שחרית, להוציא את הדמעות. אחר-כך באו פרפראות ושוב ברכות-“לחיים”. אחר-כך הגישו טֵה – ואחרי הטֵה מחולות.

האולם המֻבחר שבחַוַת-מֶנוֹר היה רחב-ידים וארֹך, צִפּוי-כתליו כֵּהֶה, כַּרכֹּב תנורו גָבוֹהַּ, ובית-המוקד שלו גדול כל-כך, עד שעגלה בת שני אופנים יכולה היתה להִכּנס לתוכו. בראש האולם, בסֻכּה מצִלָּה של יָרָק, ישבו שני טובי המנגנים-בכנור שבכל מוּגֶלְטוֹן ותופשת העֻגב היחידה שבגליל. בכל משקעי-הכתלים ובכל הזיזים עמדו מנורת-כסף עתיקות, בעלות ארבעה קנים. הרצפה היתה רפודה, הנרות דלקו, אש התנור להטה ורשרשה, וקולות צוהלים וצחוק שמח צלצלו באולם אִלו היו אחדות מבנות-האצילים האנגליות העתיקות מתגלגלות אחרי מותן בפֵיות, ודאי היו חוגגות את חגן באולם זה דוקא.

ועובדה מתמיהה אחת אֵרעה באותה שעה וַתָּשת לוית-ענין לכל המחזה – מר פיקויק הופיע בפעם הראשונה בחייו, עד-כמה שזכרון זִקני-ידידיו מגיע, בלי אנפילאות על מכנסיו.

– מתכון אתה לצאת במחולות? – שאל אותו ורדל.

– ממילא מובן – השיב מר פיקויק. – עיניך הרואות, שאני מלֻבש לכך.

מר פיקויק רמז בזה על פֻזמקאות-המשי המנֻמרים ועל נעלי-הרִקוד המבהיקים שלו.

– אתה בפֻזמקאות של משי! – קרא מר טופמן בבדיחות-הדעת.

– ולמה לא, אדוני, למה לא? – אמר מר פיקויק בפנותו אליו בהתפעלות.

– אמנם אין שום טעם, שלא תלבשם – השיב מר טופמן.

– אף אני איני רואה שום טעם, שום טעם – דבר מר פיקויק רתת.

רצה מר טופמן לצחוק, אבל חשב ומצא, שהענין חשוב ביותר, על-כן העמיד פנים של כֹבד-ראש ויאמר, שגַון הפֻזמקאות נאה הוא.

– סמוך לבי ובטוח – אמר מר פיקויק ועיניו בחנו את ידידו. – ומקוה אני, אדוני, שאין אתה מוצא בפֻזמקאות כשהם לעצמם שום דֹפי.

– ודאי לא – השיב מר טופמן והלך לו. והכרת פני מר פיקויק לבשה את הבטוי הרגיל של קורת-רוח.

– חושֵׁבני, שכֻלנו נכונים – אמר מר פיקויק שהיה מיֻעד לרקוד עם הזקנה בראש הרקודים, וכבר צעד ארבעה צעדים שלא כדין מרֹב פחדו להיות ראשון המרקדים.

– ובכן, הָחל-נא – אמר ורדל, – הבה!

אך התחילו שני הכנורות והעֻגב האחד לנגן, ומר פיקויק שִׂכֵּל את ידיו ויצא במחול, והנה מחיאת-כפים מכל עברים וקולות קוראים: “עמוד!”

– מה זאת? – שאל מר פיקויק, שלא עמד אלא מפני הפסקת הנגינה, ואִלולי זאת לא היה שום כח שבעולם מעמידו ואפילו דלֵקה שנפלה בבית.

– היכן אֲרַבֶּלָה אֶלֶן? – קראו תריסר קולות.

– והיכן וינקל? – הוסיף מר טופמן.

– הננו – קרא מר וינקל בצאתו עם בת-לויתו הנאה מקרן-זוית. וקשה היה להכריע, פני מי אדמו יותר באותה שעה, פניו הוא או פני הגברת הצעירה, בעלת העינים השחורות.

– תמוה הדבר – אמר מר פיקויק בתרעֹמת, – שלא תפסת את מקומך קֹדם לכן.

– אין זה תמוה כלל – השיב מר וינקל.

– אכן – אמר מר פיקויק בחיוך רב-תֹכן ונתן עיניו בארַבֶּלה – אכן לא אוסיף לאמר, שהדבר תמוה היה.

אבל השעה לא הספיקה לעַיֵן בדבר, כי הכנורות והעֻגב נתנו בנגינה קולם. קם מר פיקויק ושִׂכּל את ידיו והלך הלוך וטפוף מאמצע האולם עד יַרְכָּתָיו, ומשם לצד התנור וחזרה אל הדלת, הכל כדין מחול-המחנים, והוא רוקע ברגליו בקול ומפַנה מקום לזוג הסמוך וקם ורוקד שוב כמקֹדם ורוקע ברגליו כקצב וכמשקל, ושוב הזוג הסמוך וחוזר חלילה – אין כמוהו מנצח על המחולות! וכשתַּמו המחולות, וארבע-עשרה בנות-זוג, חוץ מן הזקנה, עָיפו מן הרקוד, ואשת הכֹמר בתוכן, וכבר לא היה כל דורש לתקפו וגבורתו, עֲדַיִן החזיק מעמד על מקומו ורקע לרגליו לקצב הנגינה; וכל הזמן היה מחַיֵך כלפי בנות-זוגו בסבר-פנים-יפות שאין למעלה הימנו.

זמן רב קֹדם שעיפה נפש מר פיקויק לרקודים, נתעלמו החתן והכלה מן העין. ומלמטה נערכה סעודת-לילה גדולה והאריכו בסעודה הרבה. וממחרת, כשהקיץ מר פיקויק בשעה מאֻחרת, נזכר בזכרון מטֻשטש, שהזמין ביחידות ובסוד כארבעים וחמשה איש לסעוד אצלו תֵכף-ומיד בבואם ללונדון. וראה בזה ראיה נצחת, שׁיָצא בלילה זה מגדרו לא רק בתנועת-הגוף בלבד.

– ובכן, יקירתי, תעסוק משפחתכם הערב במשחקים בחדר-הבשול? – שאל סם את אֶמָּה.

– כן, מר וֶלר – השיבה אֶמה – כך נוהגים אנו תמיד בערב חג-הלֵדה. ובשום אֹפן לא יתרשל אדוננו מלהחזיק במצוה זו.

– אדונך יודע פרק בהלכות חזקה בכלל – אמר מר וֶלר – מעולם לא ראיתי אדם פקח כמותו, אך זה אדון.

– אמנם כן – נטפל להם הבחור השמֵן, – ראו גִדּוּלֵי-חזירים שהוא מגַדל!

והבחור השמן נתן עיניו במר וֶלר כמעט כאוכל-אדם והרהר בשעת-מעשה בשוקַים צלוים וברֹטב.

– אכן נתעוררת סוף-סוף? – שאל סם.

הבחור השמן נענע בראשו להסכמה.

– אך אם אתה לוּ שמעני, שפיפון שכמותך – אמר מר וֶלר ברגש. – אם לא תמַעט בשֵׁנה ולא תַרבה בתנועה, מֻבטָחני, שכשתגיע לימי-העמידה, יבוא עליך מה שבא על ראש אותו הזקן, בעל הפאה הנכרית.

– ומה היה לו? – שאל הבחור השמן בגמגום.

– הנה אספרה – השיב מר וֶלר. – אותו האיש היה אחד מבעלי-הכרס הגדולים אשר בארץ, וארבעים וחמש שנה לא ראו עיניו את רגליו.

– רבונו של עולם! – קראה אֶמה.

– דברים כהויתם! – אמר מר וֶלר. – ואִלּוּ היית מניחה על שלחנו דמות תבניתן של רגליו, ממש לא היה מכירן. יוצא הוא תמיד ללשכה שלו בשרשרת-שעון יפה של זהב, אָרכה כרגל ורבע, ובכיס אפֻדתו שעון של זהב, ששָׁויו – לא אוכל לכַוֵּן כמה, אבל כל שעון לא יִשוה במחירו, – והשעון גדול וכבד ועָגֹל וכַּרסתן בשעונים, כשֵׁם שהוא כרסתן באנשים, ואף לוח-המספרים גדול ביותר. והיו ידידיו של הזקן אומרים לו: “מוטב שלא תצא בשעונך זה, סופו שיגנבוהו ממך”. והוא משיב להם: “האֻמנם? טוב הדבר, הבה ואראה את הגנב, שיוכל להוציא שעון זה; יבוא עלי, אם אוכל בעצמי להוציאו, כל-כך קשה הדבר, עד שאני מֻכרח ללכת אל האופה כל פעם שׁאני רוצה לדעת איזוהי השעה”. ומדי דברו הוא צוחק מטוב-לב מלֹא-פיו, ושוב הוא יוצא בראשו המפֻקס ובפאה הנכרית שלו ויורד אל רחוב-הנהר, ושרשרתו תלויה לו מבחוץ ביתר-שאת, והשעון העגֹל והגדול קורע כמעט את מכנסי-הבד שלו. לא היה גונב-כיס בלונדון, שלא משך את השרשרת, אבל השרשרת לא חִשבה להשבר והשעון לא יצא, עד שנלאו כֻלם לרדוף אחרי הזקן השמֵן בחוצות העיר. והוא הלך הביתה וצחק כל-כך, עד כי נעה פאתו הנכרית כנוע מטֻלטלת בשעון הולַנדי. ויהי היום והזקן הולך ומטַיֵּל והנה גנב לפניו, שלוב-זרוע עם נער קטן בעל ראש גדול. “צחוק עשה לי אלהים – אומר הזקן בלבו – שוב ינַסו, אבל יעלו בידם חרס”. והוא מתחיל לצחוק מטוב-לב. ופתאם מניח הנער הקטן זרוע מהגנב, מזדקר בבת-ראש כלפי בטן הזקן ומפילהו בכל כֹחו. “רוצח!” צוח הזקן. “הכל כשורה” – לחש לו הגנב באזנו. וכשקם על רגליו, לא היו כאן לא שעון ולא שרשרת, ולא עוד אלא שכֹּח-העכול של הזקן נתקלקל מאותה שעה ואילך ולא שב לאיתנו עד יום מותו.. את זאת תשיב אל לבבך, בחור דנן, ותשתדל, שלא תשמן יותר מדי.

כשסִיֵּם מר וֶלר ספור-מוסר זה, שכנראה, נגע עד לב הבחור השמן, הלכו שלשתם אל חדר-הבשול רחב-הידים, שֶׁלְּשָׁם היו מתכנסים בני-הבית שנה בשנה בשעה זו, כמנהג אבות-אבותיו של ורדל הזקן בחג-הלֵדה מדור דור.

באמצע ספון חדר-הבשול, תלה מר ורדל בכבודו ובעצמו עֲנַף-שֶׁסֶק גדול, וענף זה גרם תכף-ומיד למבוסה ומבוכה נעימה מכל הצדדים, בתוך אותה מבוכה לקח מר פיקויק את ידה של הזקנה בנִמוס הראוי לצאצאי הגברת טוֹלִימְגְלוֹבֶּר עצמה, נהג אותה עד מתחת לענף המסתורי ונשק לה בדרך-ארץ ובכבוד. הזקנה קבלה עליה נמוס זה בכֹבד-הראש ההוגן לחגיגה חשובה שכזו. אבל הצעירות, שלא היו חרֵדות כל-כך לדבר מנהג-ותיקין או שהיו סבורות, שערכה של נשיקה עולה כשטורחים קצת להשיגה, צוחו ונאבקו וברחו אל הפנות ואִיְמו וגערו בנזיפה ועשו כל מה שעשו – רק את החדר לא יצאו. וכשחשבו אדונים אחדים מקטני-העָזה לוַתֵּר על זכותם, באו הנשים הצעירות פתאם לדעה אחת, שאין טעם להתנגד עוד וקבלו על עצמן את הנשיקות באהבה. מר וינקל נשק את הצעירה בעלת העינים השחורות, מר סנוֹדגרַס נשק את אֱמִיליה, ומר וֶלר, שלא הקפיד על כך, שתהא המצוה תחת הענף דוקא, נשק לאֶמה ולשאר המשרתות בכל מקום שמצָאן. ואשר לקרובים העניים, הנה הם נשקו את הכל, לרַבות את שאינן יפות, שהיו רצות בלא-יודעים אל מתחת לענף כאשר אך נתלה. ורדל עמד ואחוריו אל האש והסתכל בכל המחזה בהנאה מרֻבּה, והבחור השמן השתמש בהזדמנות זו לטובתו ובלע בנשימה אחת פשטידה של בשר נאה, שהֻקצתה לכתחלה לאיש אחר.

הקולות חדלו. הפנים פני-להבים, השערות פרועות, ומר פיקויק, אחרי שנשק לזקנה כנזכר למעלה, עמד תחת השֶׁסֶק והסתכל בהנאה יתרה על סביביו – והנה הצעירה בעלת העינים השחורות, שהתלחשה עם חברותיה, משתערת לקראתו לפתע-פּתאם, חובקת בזרועותיה את צואריו ומנשקת לו ברגש בלחיו השמאלית. ולא הספיק מר פיקויק להבין פשר-דבר וכבר אפפוהו הבחורות מכל עברים וכל אחת נשקה לו מנשיקות-פיה.

תענוג גדול היה לראות את מר פיקויק עומד במרכז ונמשך לכאן ולכאן, והן מנשקות לו על סנטרו ועל חָטמו ועל משקפיו, והצחוק מנסר בחלַל-החדר. ותענוג עוד יותר גדול היה לראות אחרי שעה קלה את מר פיקויק, מטפחת-משי כרובה לו על עיניו, נופל אל הקיר וּמגשש בפנות ונכנס בָעֳבִי-הקורה של משׂחַק-הסנוֵרים וסתרי-תורתו, עד שעלה בידו לתפוס את האחד מן הקרובים העניים. אחר-כך היה עליו להִמלט בעצמו מפני “הסֻּמָא”. ועשה זאת בזריזות יתרה, שהפליאה כל הרואים. הקרובים העניים היו תופשים את אלה, שידעו בהם, כי נוח להם להִתּפס, וכשעָיפו כֻּלם ממשחק זה, נתנו לתפוס את עצמם. אחרי משׂחק-הסנורים שׂחקו במין משחק אחר, שֶׁבּוֹ מַעלים צמוקים מתוך יין-שׂרף בוער, וכשנחרכו דֵי אצבעות והצמוקים אזלו, ישבו על-יד האח המבֹערת לסעודה רבתי לפני קערה גדולה, שהיתה קצת קטנה מיוֹרָה-של-כובסים, ובה תַּפוּחים רותחים לוחשים ומרקדים, תאוה לעינים ולמשמע-אזנים, עד שלא יכול איש לעמוד בפניהם.

– הנה – אמר פיקויק והביט על סביביו – מה טוב ומה נעים!

– מנהג ותיק שלנו – השיב מר ורדל. – כֻלנו מסֻבים ביחד בליל התקדש חג-הלדה, לרבות את המשרתים, ועיניך הרואות. וכאן אנו ממתינים עד חצות-הלילה, זמן קבלת פני משיחנו, ובינתים אנו מבַלים את הזמן במשְׂחַק-המַשכּוֹנוֹת וספורי-מעשיות. טרונדל בני, הוסיפה-נא אש על המדורה.

אלפי ניצוצות מאירים נִתּזו מן העצים, נהפכו בתנור. הלהבה האדֻמה הפיקה נֹגהּ רב, שהגיע עד לזויות הקיצוניות שבחדר, והאדימה כל פנים.

– הבו נזמר – אמר ורדל – זמר לחג-הלֵדה. אנכי אזַמרה, מֵאֵין טוב ממני.

– הידד! – קרא מר פיקויק.

מזגו – קרא ורדל – עוד תעבֹרנה שתי שעות עד שתראו קרקעית הקערה תחת המרק. מזגו כֻלכם והבו נזמרה.

ותוך-כדי-דבור התחיל הזקן השמֵח לזמר בקול נאה ועז, פזמון לחג-הלֵדה?

הפזמון נתקבל במחיאות-כפים סוערות, כי חברים ומשרתים קהל מצֻין הם, והקרובים העניים היו נלהבים ביותר. שוב הוסיפו אש על המדורה, ושוב מזגו מרק לכל המסֻבים.

– שלג יורד – אמר אחד המסֻבים בלחש.

– שלג? – שאל ורדל.

– לֵיל קרה וסערה – השיב האיש, – והרוח משליך את השלג כְּפִתִּים על-פני שדה.

– מה הוא סח? – שאלה הזקנה – הרי לא קרה כלום?

– לא, אמי, – השיב ורדל. – אומר הוא, שבחוץ סערת-שלג ורוח קר ועז. ואמנם הרוח נושב בארֻבת-התנור.

– הוי – אמרה הזקנה – ממש רוח כזה היה ושלג כזה ירד לפני כמה וכמה שנים, כמדֻמה, חמש שנים לפני מות אביך עליו השלום. בליל התקדש חג-הלֵדה היה הדבר כעת חיה, ונזכרת אני, שבאותו לילה סִפֵּר לנו את ספור-המעשה על-דבר השֵׁדים, שגנבו את גבריאל גרוֹב.

– איזה ספור-המעשה? – שאל מר פיקויק.

– לא-כלום. לא-כלום. – אמר ורדל. – מעשה בקַבּרן זקן, שלפי אמונת האנשים הטובים כאן לקחוהו השֵׁדים ואיננו.

– אמונה? – קראה הזקנה. – וכי יש כאן מי שמֵעֵז שלא להאמין? אמונה! וכי לא שמעת מילדותך, שנלקח על-ידי השדים, ואינך יודע, שאמנם כן היה הדבר?

– טוב מאד, אמא, נלקח אם רצונך בכך – אמר ורדל בצחוק. – נלקח על-ידי השֵׁדים, פיקויק, וחסל.

– לא. לא. – אמר מר פיקויק – אל תאמר חסל, כח עלי עוד לשמוע כיצד ולמה ושאר כל הפרטים.

ורדל חִיֵּך, כשראה כל האזנים עשויות כאפרכסות. מָזג למסֻבּים ביד נדיבה, שתה לחייו של מר פיקויק והתחיל בזה הלשון:

(אמר המביא לבית-הדפוס. נבהלנו לראות, כמה ארֹך פרק זה. שכחנו לגמרי את החלוקה הנאה לפרקים. אנו מכריזים ומודיעים את זאת ומפַּנים דרך לשֵׁדים בפרק חדש).

 

פרק כט: מעשה בשדים שגנבו קברן.    🔗

"בקהלה קדושה אחת, בנפה זו של גלילנו, לפני ימים רבים – רבים כל-כך, עד שבודאי מעשה שהיה הוא, כי אבות-אבותינו כבר האמינו בו בכל תֹקף – חי ופעל בבית הקברות שַׁמָש וקברן אחד ושמו גבריאל גרובּ. אין לחשוב, שכל קברן וקברן, מכיון שעסקו תמיד עם המתים, בעל-כרחו קפדן ובעל מרה-שחורה הוא. אדרבה, הקברנים הם עַם יודע-שמחה, ואנכי זכיתי פעם להכיר נושא-מטה אחד, שהיה בחייו הפרטיים ומחוץ לעבודתו לֵצן שבלֵצנים, שר בשירים על לב טוב ואינו נכשל בשִׁנוּנו, שותה כוס של משקה חריף ואינו נוֹקָש בנשימתו. אבל מעשה לסתור, גבריאל גרוב היה סר וזועף, נוח לכעוס, בָדוּל מן הבריות, וחברו היחיד היה בקבוק של נצרים, שנכנס לתוֹך כיס-אפֻדתו הגדול, ולכל פנים שמחים שפגש בדרכו השיב מבט קודר וזועם, עד שקשה היה לאדם הפוגע בו, שלא להרגיש עצמו ברע.

"פעם אחת, בערב חג-הלֵדה עם חשֵׁכה, לקח גבריאל את מעדרו על שכמו, הדליק את פנסו ושׂם לדרך פעמיו אל בית-הקברות הישן, כי היה עליו לגמור קבר אחד עד למחר, ומצב-נפשו מדֻכא היה וחשב, שהעבודה תרומם את רוחו. ובלכתו בדרכו הרגילה ראה את אור-היקרות של האש הלוהטת מבעד לחלונות ושמע את הצחוק הרם ואת השאון הצוהל של המסֻבים והרגיש בהכנות הרועשות לשמחת החג הבא והריח את ריחות-הניחוח המרֻבים, שבקעו ועלו מתוך חלונות חדרי-הבשול בעתר-הענן. כל זה היה לו לגבריאל כארס המחלחל בעצמותיו. וכשיצאו חבורות של תינוקות מבתיהם, הלוך וטפוף לרֹחב הרחוב, ולא הספיקו לדפוק בדלת שכנגדם וכבר חצי-תריסר פעוטות בעלי-תלתלים קבלו את פניהם והקיפו אותם וכֻלם עלו למעלה לבלות את הערב במשחקי-החג – חִיֵּך גבריאל במרירות והחזיק בבית-יד של מעדרו בחָזקה וחשב בשעת-מעשה על-דבר אַדֶמת ואסכּרה ודַלֶקת-הצַואר ומחלת-השִׁעוּל ושאר מיני מילי דנחמתא.

"בהלך-נפש זה צעד גבריאל בדרכו, ולשכניו השמחים שברכוהו לשלום השיב בשפה רפה, עד שהגיע למבוא האָפל, המוליך אל בית-הקברות הישן. גבריאל התגעגע למבוא זה, מפני שהיה בכלל מקום קודר ועצוב ומסֻכן, ובני העיר לא היו הולכים לשם אלא בעצם היום לאור-השמש. ומה גדלה התמרמרותו כששמע קול ילד מזַמר פזמון שמח לחג-הלֵדה – במקום קדוש זה, שהיה נקרא מבוא הארונות מימי בית-הנזירים הישן והנזירים הגזוזים. כשהוסיף ללכת והקול נתקרב ראה, שהקול קול נער קטן, שמִהר ללכת, כדי להתחבר לחבורות הקטנות שברחוב הישן, ולשֵׁם שעשועים והכנה זמר בכל כֹחו. המתין גבריאל עד שהנער הגיע אליו, דחק אותו לקרן-זוית והכה בפנסו בראשו חמש או שש פעמים, כדי ללַמדו לשַׁנות את קולו. וכשברח הנער וידיו על ראשו וזמר נעימה אחרת, צחק גבריאל גרוב בקרבו ונכנס אל בית-הקברות ואת השער סגר אחריו.

"פשט גבריאל את מעילו, העמיד את פנסו על הקרקע, ירד לתוך הקבר ועבד שם כשעה בשקידה רבה. אבל האדמה היתה קפואה וקשה היה לשַׂדדה ולעדרה. ואף-על-פי שהלבנה זרחה, עֲדַיִן פגומה היתה, והקבר, שנמצא בצל בית-התפלה, לא הואר אלא באור זעום. בפעם אחרת היו מניעות אלו מַשרות עליו רוח רעה, אבל הפעם שמח כל-כך, שעלתה בידו לקפח זמרת הנער, עד שלא התרעם הרבה על מעוט פרי עבודתו, וכשגמר את שעורו של הערב הסתכל לקרקעית-הבור בקורת-רוח זועמת. ובלקטו את כליו נהם:

מְעוֹנוֹת יָפִים לִמְתֵי-חֶלֶד פֹּה הִנֵּה הִנָּם,

אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אֲדָמָה, אֹרַח אִישׁ כִּי תָם;

אֶבֶן אֶבֶן לִמְרַאֲשׁוֹתָם, לְמַרְגְּלוֹתָם שֶׁל רְפָאִים,

וַאֲרוּחָה מְמֻחָיָה לְפַטֵּם בָהּ הַתּוֹלָעִים;

חֹמֶר רַךּ וְעָבֵשׁ סָבִיב וּמִלְּמַעְלָה דֶשֶׁא רָם,

פֹּה בְּבֵית-הָעוֹלָם הֵמָּה, מְעוֹנוֹת טוֹבִים הֵן הִנָּם!

– האח! – צחק גבריאל גרוב וישב על מצבת-אבן נמוכה, מקום-מנוחתו החביב עליו, והוציא את בקבוקו.

– ארון לחג-הלדה! מתנת יום-טוב, האח!

– האח! – חזר אחריו קול סמוך לו.

"גבריאל נבהל, הפסיק תנופת הבקבוק אל שפתיו, ויפן כֹה וכֹה. לפנַי ולפנים של העתיק שבקברים לא יכלה לשלוט דומיה ומנוחה יתֵרה על דממת בית-הקברות בשעה זו לאור החִוֵּר של הירח. הכפור הבהיק על-גבי המצבות והיה נוצץ כטורי אבנים טובות מעל פִּתּוּחי בית-התפלה. השלג כסה את האדמה חמרים חמרים ופרש על-פני תלי-הקברים שִׁכבה לבנה וחלקה, עד שנראה היה, כאלו מֻנחות כאן גופות מכֻסות תכריכים בלבד. אף שאון קל לא הפריע מנוחה נהדרה זו. נדמה היה שהקולות בעצמם נקפאו, הכל היה קר ודומם.

– אין זה אלא הֵד – אמר גבריאל גרוב והניף שוב את הבקבוק אל שפתחו.

– לא הד היה זה – אמר קול כאוב מארץ.

גבריאל קפץ ועמד כפסל מהשתוממות ומפחד. כי עיניו ראו דמות, שהקפיאה את דמו. על-גבי אבן-מצבה סמוך לו ישבה דמות מוזרה, שהכיר בה גבריאל מיד, כי אינה מעולם הזה. את רגליה הארֻכות ביותר, שיכולה היתה להעמידן על הקרקע, נפנפה באויר ושִׂכְּלָה אותן בדרך משֻׁנה. זרועותיה היו ערֻמות וידיה היו מֻנחות על ברכיה. גופה הקצר והעגֹל היה מלֻבש בגד צר, מקֻשט בסדקים. מעיל קצר היה תלוי לה על גבה. הצוארון היה עשוי כמין מלָל מיֻחד במינו ושִׁמֵש לו לשֵׁד במקום מטפחת-הצואר, והנעלים היו מחֻדדים בקצוֹתיהם כמין עֹקץ. על ראש הדמות היה חבוש כובע בצורת נציב-סֻכּר, מקֻשט בנוצה. הכובע היה מכֻסה כפור לבן. והשֵׁד נראה היה, כאלו ישב על מצבה זו ברַחבות זה כמאתים או שלש מאות שנה. כך ישב לו במנוחה שלמה וחרץ את לשונו בלעג והסתכל בגבריאל גרוב בחיוך של לגלוג, המיֻחד לשֵׁדים.

– לא הד היה זה – אמר השד.

גבריאל נזדעזע ולא יכול להוציא הגה מפיו.

– מה לך פה בליל התקדש חג? – דבר השד רתת.

– לכרות קבר באתי, אדוני – גמגם גבריאל גרוב.

– מי האיש ההולך לנוע על קברים ובתי-קברות בלילה שכזה? – שאל השד.

– גבריאל גרוֹבּ! גבריאל גרוב! – צוחה להקת קולות, שמלאה כנראה את כל בית-הקברות.

גבריאל הסתכל סביבו בפחד ולא ראה איש.

– מה לך בבקבוק זה? – שאל השד.

– יי“ש הוֹלנדי – השיב הקברן וכל עצמותיו רחפו, כי את היי”ש קנה ממבריחי-מכס וחָשׁש, שמא שד זה מן המוכסנים שבעולם-האמת הוא.

– ומי זה שותה יי"ש ביחידות בבית-הקברות בלילה כזה? – אמר השד.

– גבריאל גרובּ! גבריאל גרוב! – חזרה וצוחה להקת הקולות.

השד נתן עיניו בזעם בקברן הנבהל וקרא:

– ומי הוא אפוא הנופל לנו לשלל כדת וכדין?

על שאלה זו השיבה להקה סמויה מן העין בנעימה של לוית-קולות לנגנת המִנים בבית-התפלה. ונעימה זו הגיעה לאזני הקברן על כנפי הרוח ונאלמה עם נשיבתו. והחרוז החוזר שלה היה: גבריאל גרוב! גבריאל גרוב!

השד חִיֵך עוד ביתר עזות ואמר:

– ובכן, גבריאל, מה תאמר לזאת?

פרחה נשמתו של גבריאל.

– מה תגיד לזאת, גבריאל? – אמר השד והרים את רגליו למעלה מני צדי המצבה והסתכל בראשי-נעליו בקורת-רוח יתרה. כאִלו היו הזוג המֻבחר שבנעלי וֶלִינְגְטוֹן בכל רחוב בּוֹנד.

– הדבר – הדבר – תמוה, אדוני, – השיב הקברן ולבבו פג מפחד, – תמוה מאד וגם יפה מאד, אבל רצוני אני לשוב ולגמור את מלאכתי, אם כשר הדבר לפניך.

– מלאכתך? – שאל השד, – איזו מלאכה?

– הקבר, אדוני, לעשות את הקבר – גמגם הקברן.

– הקבר! – אמר השד, – מי האיש הכורה קברים בשעה שכל הבריות שמחים, ולא עוד אלא שהוא נהנה מזה?

ושוב השיבו הקולות הסמוים: גבריאל גרוב! גבריאל גרוב!

– חוששני, שחברַי דורשים אותך, גבריאל – אמר השד והאריך את לשונו, – ולשון זו משֻׁנה היתה, – חושני שהם רוצים בך.

– אמצא חן בעיניך, אדוני – השיב הקברן במורא ופחד. – לא יתכן, אדוני, הלא אין הם מכירים בי ומסֻפקני, אם ראו אותי האדונים אף פעם אחת.

– מכירים ומכירים הם – השיב השד, – יודעים אנו את האדם הזה בעל הפנים הזועפים והעין הצרה, שהלך הלילה ברחוב ונתן עיניו הרעות בתינוקות וחבק את מעדרו בחבה יתרה. מכירם אנו באדם זה, שהכה את הנער מתוך רשעות וקנאה, על שהנער יכול לשמוח והוא אינו יכול. ידענוהו, ידענוהו.

כאן פרץ השד בצחוק אדיר ונורא, וההד ענה לעֻמתו פי-עשרים, ויָרם את רגליו ויעמוד בראש המצבה על ראשו, הַינו על חֹד כובעו, ויזדקר בבת-ראש עד לפני רגליו של הקברן ויֵשב לפניו כישיבה זו של חיָטים.

– לדאבוני אני מֻכרח ללכת, אדוני – אמר הקברן ויָפן ללכת.

– לעזוב אוֹתנו! – אמר השד. – גבריאל גרוב רוצה ללכת מאתנו, הַא-הַא-הַא.

בשעה שצחק השד, ראה הקברן והנה בית-התפלה מאיר רגע אחד באור גדול מבעד לחלונותיו, כאלו נתמלא כל הבית אורה. ואחרי האורה נִגנו המִנִּים בנעימה קדושה, ומחנות מחנות של שדים, פני כֻלם כפני השד הראשון, נכנסו לבית-הקברות והתחילו מצחקים באבנים ולא עמדו אף לרגע לָפוּש ובזריזות יתרה דלגו על-גבי הגבוהות שבאבני המקום. השד הראשון היה המהיר שבכֻלם ולא היה בין חבריו כמוהו. בעצם פחדו הכיר הקברן, ששאר החברים הסתפקו בדלוג על-גבי אבנים בינוניות, ואולם השד הראשון קפץ מעל לִכְוָכִים ושבכות-ברזל בקלות יתרה, כאִלו אין כאן אלא ציוּני-דרך.

הוללות השֵׁדים הגיעה למרום קִצה. המִנים נגנו במהירות יתרה והשדים נִתּרו פחז כמים, התלהלהו והתגלגלו, ומֹחו של הקברן היה סחרחר מחפזון התנועה סביבו, ורגליו כשלו תחתיו ברוּץ השדים לפניו. והנה מלך השדים מתנפל עליו, מניח ידו על צוארונו ושוקע עמו עמוק לתוך האדמה.

"כאשר שב נפש גבריאל גרוב אליו – בחִפְזון הירידה לא נותרה בו נשמה – ראה את עצמו במין מערה גדולה מלאה שדים מכֹערים ונזעמים. באמצע המערה ישב על הדוכן ידידו מבית-הקברות ועל-ידו עמד גבריאל עצמו ולא יכול להרים ידו ורגלו.

– קַר הלילה – אמר מלך השדים – קַר מאד. יֻתן כוס חמין.

"לפקודה זו נעלמו ששה שדים המשרתים את פני המלך – ומתוך חיוכם התמידי חשָׁבם גבריאל למקֹרבי-מלכות – ותכף-ומיד שבו ובידיהם גביע אש נוזל וישימוהו לפני המלך.

– האח – קרא השד וחייו וגרונו שקופים היו כשלָגַם את האש. – חַמֹתִי! יֻתּן כוס גם למר גרוב.

"לשוא טען הקברן האֻמלל, שאין דרכו לשתות חמין בלילה. אחד מן השדים אחז בו וחברו יצק לתוך גרונו את המשקה הבוער, וכל הקהל פרץ בצחוק, כשהשתעל וגהק ומחה את הדמעות, שזלגו עיניו לאחרי שלָגַם לגימת אש זו.

– ועכשו – אמר המלך ותקע חֹד הכובע לתוך עיניו של הקברן וגרם לו בזה יסורים נוראים: – עכשו הראו-נא לסר וזעף זה קצת מן התמונות שבאוצרנו הטוב.

תוך-כדי-דבור עלה הענן, שכִּסה עד כאן את ירכתי המערה, ומרחוק נראה תא קטן ונאה ובו כלים מועטים. עדת ילדים קטנים עמדו מסביב לאח מבֹערת, גררו בשמלת אמם ורקדו מסביב לכסאה. פעם בפעם קמה האֵם וסלקה לצדדין את מסך החלון כמצַפה לדבר מה. על השלחן עמדה ארוחה פשוטה וסמוך לאח עמדה כֻרסה. קול דופק בדלת נשמע. האֵם פתחה והילדים הקיפוה ומחאו כף כשנכנס אביהם. והוא היה מלֻחלח ויגע ונער את השלג מבגדיו, והילדים כתרוהו, הסירו ממנו ברב-ענין את כובעו, אדרתו, מקלו ובתי-ידיו, ויֵצאו את החדר במרוצה. ואחר-כך, כשישב אל הסעודה לפני האח, טפסו הילדים ועלו על ברכיו, והאם ישבה לצדו, והשמחה היתה במעונם.

"אבל מבלי משים נשתנה המחזה. האולם נהפך לחדר-המטות ובו שכב גוסס הקטן והנאֶה שבילדים. נס החכליל שבלחייו ועיניו כהו. ואפילו הקברן, שמעולם לא ידע רחם, ראה בצער גדול יציאת נשמה זו. אחיו ואחיותיו הקטנים נתכנסו אצל מטתו הקטנה ואחזו בידו הצנומה, הקרה והכבדה, אבל מתוך מַגע זה נרתעו לאחוריהם והסתכלו ביראת-הכבוד בפני הילד, כי ידֹע ידעו, שילד יפה זה, הישֵׁן בשלוה, מת הוא ומביט עליהם כמלאך ממרום ומברך אותם.

"שוב ירד הערפל על-פני המחזה ושוב נשתנה המראה. האב והאם הזקינו וכֹחם עזבם, ומספר בני-ביתם נתמעט עד פחות מחציָם. אבל כל פנים שבעו שׂמחות ונחת וכל עין הזהירה, כשנתקבצו כֻלם מסביב לאח וספרו ושמעו ספורי-מעשיות מן הימים הראשונים. לאט לאט ובשַׁלוה הלך האב לעולמו ולא היו ימים מועטים וגם חבֶרתו לדאגות והרפתקאות הלכה אחריו בדרך-כל-הארץ. המועטים, שהאריכו ימים אחריה, השתטחו על קברה והרטיבו בדמעותיהם את העשבים, וכשקמו הלכו לדרכם אבלים ומדֻכאים, אבל בלא תאניה ואניה. כי ידעו, שיבוא יום ויזדמנו ביחד. וכל אחד שב לעסקיו בעולם זה והיו שמחים בחלקם כמלפנים. כאן ירד הענן על המחזה וכסהו מעין הקברן.

– מה תגיד לכל אלה? – שאל השד והסב את פניו הרחבים לצד גבריאל גרוב.

גבריאל גמגם מעין: “יפה מאד”, וכשנתן השד את עינין הבוערות בו, בוש ונכלם.

– אדם עלוב אתה! – אמר השד בבוז. כנראה, בקש להוסיף כהנה וכהנה, אלא שהיה לו הדבר לגֹעל-נפש. הרים אחת מרגליו הקלות מעל לראשו, נפנך בה קצת, כדי לקלוע אל המטרה ובעט בו בגבריאל בעיטה גסה. תכף-ומיד התנפלו על גבריאל כל השדים העומדים מסביב ובעטו בו בלי-רַחם, הכֹל כמלכותא דארעא: את אשר יוריד המלך יורידו עבדיו ואת אשר ירומם המלך ירוממו עבדיו.

– הַראו לו עוד חזיונות – פקד מלך השדים.

תוך-כדי-דבור עלה הענן, ויפה-נוף נתגלה לעין רואים, ממש כנוף הנראה עד היום במרחק חצי מיל מעיר-הנזירים העתיקה. השמש זרחה בתכלת רקיע-השמים, המים הבהיקו מקרני-אורה והאילנות נראו יותר ירֻקים והפרחים יותר רעננים. המים הִכּו גלים קלים בלחישה נעימה, האילנות רעשו ברוח הקליל, שֶׁרִשרש בצמרותיהם, העופות רננו בענפים, והקיכלי אמר שירה במרומי-האויר. בֹקר היה, בֹקר-קיץ נאה וריחני. כל עלה ועלה, כל עשב ועשב היה מלא רוח-חיים. הנמלה יצאה לפעלה, הצפֹרת פרכסה והתחממה בקרני השמש, רבבות רמשים פרשו כנפיהם השקופות ושמחו על חייהם הקצרים והטובים. והאדם הלך לדרכו ונהנה מן המחזה, והכל היה מלא זיו ומפיק נֹגה.

– אדם עלוב אתה! – אמר מלך השדים ביתר בוז. ושוב הניף את רגלו למעלה, בעט בה בכתפי הקברן, ועבדי המלך עשו כמעשהו כמקֹדם.

"עוד כמה פעמים עלה וירד הענן, וגבריאל גרוב למד מכל דבר בכונה רבה, למרות הבעיטות המרֻבות, שהכאיבו את כתפיו. רואה היה, איך שבני-אדם, העובדים עבודה קשה ואוכלים לחמם הקלוקל בזעת-אפם, שׂמחים בחלקם ולבם טוב עליהם, ראה, שהפחותים שבהמון נהנים מזיו פני הטבע ויפיו. ראה בני-אדם האמונים עלי-תולע והם שׂמחים גם במחסורם ומתעלמים מיסוריהם, שיש בהם כדי לדכא אפילו את הלמודים והרגילים. כי נושאים הם בחֻבם את יסודי שלוָתם ונחת-רוחם. ראה נשים, הרכות והענֻגות שבבריות, מתגברות על צרותיהן, תהפוכות-זמנן ודחקן, וראה, שסבת הדבר במַעיַן האהבה ומסירות-הנפש שבלבן. ולבסוף ראה, שאנשים כערכו, שעינם רעה בשֶׁל קורת-רוח אחרים, כספחת הם על-פני כל הארץ הטובה. וכשהִשוה את כל הטוב שבעולם לעֻמת הרע בא לידי הכרה, שהעולם טוב ומתֻקן הוא. אבל לא הספיק לברר לעצמו הכרה זו והענן שירד על המחזה האחרון הפיל עליו תרדמה, השדים נעלמו אחד אחד, וכשנעלם האחרון, ישן גבריאל את שנתו.

"הבֹקר אור וגבריאל גרוב הקיץ ומצא את עצמו סרוח על מצבת-אבן בבית-הקברות, ועל-ידו בקבוקו הריק ואדרתו, מעדרו ופנסו, הכל מכֻסה כפור-לילה. האבן, שעליה ישב השד אמש, עמדה לפניו קוממיות. והקבר, שֶׁכָּרה אמש, היה סמוך לו. מתחלה היה מסֻפק, אם כל הרפתקאותיו היו ממש. אבל הכאב, שהרגיש בכתפיו כשנסה לקום, הוכיח, שבעיטות השדים לא בדמיון היו. ושוב פקפק בדבר, כּשלא מצא בשלג עקבות השדים, שדלגו וקפצו ממצבה למצבה; אבל מיד נזכר, שהרוחות אין דרכן להשאיר עקבות נראים לעין. קם גבריאל גרוב ועמד על רגליו, עד-כמה שיכול היה להתגבר על הכאב בכתפיו, נִער את הכפור מאדרתו, לבש אותה ושׂם פניו אל העיר.

"אבל נהפך לאיש אחר ולא יכול לשאת את הרעיון לשוב למקום, שילגלגו על הנֹחם שלו ולא יאמינו בתשובתו. שעה קלה היה חוכך בדבר, אחר-כך פנה לדרך אחרת, לבקש את לחמו באשר ימצא.

"הפנס והמעדר והבקבוק נמצאו בו ביום בבית-הקברות. מתחלה פרחו השערות שונות על-דבר גורלו של הקברן, אבל מיד נמנו וגמרו, שנלקח על-ידי השדים. ולא חסרו גם עדים נאמנים. שראוהו רוכב באויר על-גבי סוס שחום סֻמָא בעין אחת, אחוריו אחורי ארי וזנבו זנב-דֹב. ברֹב-הימים נקבעה אמונה זו בלבבות. והקברן החדש היה מספר לשואלים, במחיר מעות קטנות, ספור נאה על-דבר נֵס-הרוח שבראש בית-התפלה, שהפּילו הסוס ההוא במקרה בטיסתו ונמצא לאחר שנה או שנתים בחצר בית-הקברות.

“אמונה זו נתרופפה לאחרי עשר שנה, כשגבריאל גרוב נתגלה שוב בהסח-הדעת, והוא זקן וידוע-חֹלי, אבל שמח בחלקו. את אשר קרהו סִפֵּר לכֹמר ולראש-העיר, ובמשך הזמן נעשה הספור למעשה שהיה, וכן הוא עד היום הזה. מאמיני המעשה בסוס, שנואשו מאֵמונם, נעשו קטני-אמָנה, התחכמו הרבה, משכו בכתפיהם, נדו בראשיהם, וגמגמו מעין זה, שגבריאל גרוב שתה יי”ש יותר מדַי והשֵׁנה תקפַתּו על-יד אבן המצבה. וכל מה שראה לפי דבריו במערת השדים ראה לדעתם בשוטו בארץ ויחכם. אבל השקפה זו, שמעולם לא היו לה הרבה מצדדים, בטלה לאט לאט. יהיה איך שיהיה, וגבריאל היה ידוע-חֹלי עד סוף ימיו; ומכאן אתה למד מוסר-השכל: כשאדם סר וזעף ושותה ביחידות בליל התקדש חַג, אל-נא יחשוב, שנוח לו על-ידי כך, ואפילו אם המשקה שלו טוב ביותר, יתר על-כן – אפילו אם המשקה חריף כמשקה של גבריאל גרוב במערת השדים".

 

פרק ל: איך שהפיקויקאים מתודעים ומתרועעים עם שני צעירים תלמידי-חכמים הגונים, איך שהם משתעשעים על-גבי הקרח ואיך שבִּקוּרם מגיע לידי גמר.    🔗

– ומה, סם – אמר מר פיקויק למשרתו הנאמן, כשנכנס הלה לחדרו ממחרת לחג-הלֵדה והביא לו מים חמים, – קֹר וקפאון?

– המים בכִיוֹר כֻּסו במסוה של קרח, אדוני – השיב סם.

– קֹר גדול, סם – העיר מר פיקויק.

– אויר טוב למי שעטיפתו טובה, כמו שאמר הדֹב הלבן לעצמו, כשהחליק על-גבי הקרח – אמר מר וֶלר.

– בעוד רבע שעה אֵרד – אמר מר פיקויק והסיר כִפּת-לילה שלו.

– טוב מאד, אדוני – השיב סם. – שם מלמטה שני מכַרסמים.

– מה אתה סח? – שאל מר פיקויק והזדקף במטתו.

– שני מכַרסמים – השיב סם.

– מה זאת “מכרסמים”? – שאל מר פיקויק ולא ידע בבֵרור, אם בעל-חי או מין מאכל הוא.

– אין אדוני יודע מה זאת מכַרסמים? – אמר מר וֶלר. – ואני חשבתי שכל איש יודע, שמכַרסמים אלו הם הרופאים.

– ובכן, רופאים – חִיֵך מר פיקויק.

– אמנם כן, אדוני – השיב סם. – אלא שהללו מלמטה אינם רופאים מֻבהקים, אלא מתלמדים הם.

– זאת אומרת, תלמידי חכמת-הרפואה הם? – שאל מר פיקוִיק.

מר וֶלר נענע בראשו להסכמה.

– שמח אני מאד – אמר מר פיקויק והשליך את כפתו על השמיכה. – אלה הם בחורים כהלכה, דעתם מיֻשבת עליהם מתוך הסתכלות ועיון וטעמם נתעדן מתוך קריאה ולמוד. שׂמח אני באלה.

– מעשנים הם סיגַרות על-יד האש שבחדר-הבִּשול – אמר סם.

– האח! – העיר מר פיקויק וחִכֵּך ידיו – מלאים הם רגש טוב ורוח-חיים כאשר אהבתי.

– ואחד מהם, – הוסיף סם ולא השגיח כלל בהפסקה שהפסיקו אדוניו. – אחד מהם פשט רגליו על השֻׁלחן ושותה יין-שׂרף שאינו מזוג, והשני, בעל-המשקפים, חבית של צדפות עומדת לו בין ברכיו והוא פותחן כבכֹח-הקיטור, ולאחר שאכל את תכנן, מיד זורק הוא את קלִפָּתן לבחור ההדרוֹקן, היושב נרדם בקרן-זוית של התנור.

– מעשי-גאוניות, סם – אמר מר פיקויק. – יכול אתה ללכת.

סם הלך לו, ולאחר רבע שעה ירד מר פיקויק לאכול פת-שחרית.

– הנהו סוף-סוף – אמר מר ורדל הזקן. – פיקויק, זהו אחיה של הגברת אֶלֶן, מר בנימין אֶלֶן. אנו קוראים לו בֶּן. וכך תוכל גם אתה לקרוא לו לכשתרצה. ואדון זה ידיד-נפשו הוא, מר –

– מר בּוֹבּ סוֹיֶר – הפסיקו מר בנימין אֶלן, ושני החברים צחקו כאחד.

מר פיקויק החוה קִדה כלפי בּוֹבּ סוֹיֶר ובוב סויר החוה קִדה כלפי מר פיקויק. בּוֹבּ וידיד-נפשו נטפלו שוב לאכילתם בכוָנה יתרה ומר פיקויק יכול היה לתהות על קנקנם.

מר בנימין אֶלן היה צעיר מגֻשם, חזק ושמן, בעל שערות שחורות, גזוזות למִשעי ופנים ארֻכים וחִורים. מזֻין היה במשקפים ומעֻטף בעניבה לבָנה. מתחת למעילו השחור, בעל שורה אחת של כפתורים, שהיה מרֻכּס עד הסנטר, נראה מספר-הרגלים הרגיל מגַון המלח והפלפלין ובסופן נעלים שאינן נקיות ביותר. ואף-על-פי ששרווּלי המעיל קצרים היו לא נראו שום סימני חָלוּק. ואף כי פניו ארֻכּים היו למדי ואפשר היה לקַצרם על-ידי צוארון של חלוק, לא נראה מֵעֲדִי כזה אף משהו. בכלל, נראית היתה כמין חלודה על כל חיצוניותו ויחד עם זה נדפו הימנו ריחות הניחוח של אי-קֻבּה.

מר בּוֹבּ סוֹיֶר היה מלֻבש מין בגד כחֹל וגס, שלא הכריעו בו חכמים, אם בגד עליון או תחתון הוא, והצטַיֵּן בהִדור הרשלני ובהתגדרות המצוּיִם אצל הצעירים, המעַשנים ביום בחוצות, צועקים בחוצות ההם בלילה, קוראים למֶלצָרים בשמותיהם הפרטיים ועושים עוד מעשים טובים כאלו. לבוש היה מכנסי-פסים ואפֻדה גסה ורחבה בעלת שתי שורות של כפתורים. יוצא היה במקל עבה בעל גֻלה גדולה. נעלי-יד לא היה מחַבב, וכֻלו דומה היה לרוֹבינזוֹן קרוּזוֹ נִרפּה.

אלה היו תלמידי-החכמים, שמר פיקויק התוַדע להם בסעודת-שחרית בבֹקר חג-הלדה.

– בֹקר מצֻין, רבותי – אמר מר פיקויק.

מר בוֹב סוֹיֶר נענע בראשו להסכמה ובקש מאת מר בנימין אֶלן להושיט לו את החרדל.

– באתם היום ממרחקים? – שאל מר פיקויק.

– מן “הארי הכחֹל” שבמוּגֶלטון – השיב מר אֶלן בקצור.

– היה לכם להיות עמנו אמש – אמר מר פיקויק.

– כן, היה לנו, אבל היי"ש היה טוב כל-כך, עד שלו יכולנו להניחו בחפזה. האם לא כן, בֶּן?

– בודאי – השיב מר בנימין אֶלן, – וגם הסיגרות היו טובות מאד וכתלי-החזיר אף הם – האם לא כן, בוֹב?

– אמנם כן – אמר בוֹב. והנאהבים והנעימים התנפלו ביתר שאת ובית עֹז על פת-השחרית, כאלו עורר בהם זכרון האכילה ההיא תאבון חדש.

– גְזור, בוב – זרז מר אלן את חברו.

– כן אעשה כאשר דברת – השיב בוב סויר. והאמת נתנה להֵאמר, שקִיֵם את דברו.

– אין לך דבר העומד בפני הנתוח, שכן הוא מרבה תאבון – אמר מר בוב סויֶר ויפן כה וכה.

מר פיקויק נזדעזע.

– אגב, בוב – אמר אֶלן – כלית כבר את הרגל שׁלך?

– בקרוב – השיב סוֹיֶר והניח על קערתו חצי תרנגֹלת – רגל של תינוק היא ובכל זאת שריריה מרֻבים.

– כן? – שאל מר אלן כלאחר-יד.

– מאד – השיב מר סוֹיֶר בפה מלא.

– ואני הזמנתי זרוע – אמר מר אֶלן. – נמנים אנו על גופה שלמה והרשימה כמעט מלאה, ולא חסר לנו אלא בחור הרוצה בגֻלגֹלת. שמא רצונך בכך?

– לא, אין ידי משגת מותרות כאלו.

– שטות!– אמר אֶלן.

– באמת אמרתי– השיב בוב סויֶר – אמשוך ואקח, אבל גֻלגֹלת שלמה אין ידי משגת.

– הס, הס, רבותי, בבקשה מכם – אמר מר פיקויק, – קול הגבירות אנכי שומע.

ותוך-כדי-דבור באו הגבירות, בלוית האדונים סנוֹדגרַס, וינקל וטופּמן, מטיול-הבֹקר

– בֶּן! – קראה אֲרַבֶּלה לאחיה ונִכָּר היה, שהשתוממותה מרֻבה משמחתה.

– באתי לקחת אותך מחר הביתה – השיב בנימין.

מר וינקל הסב פניו שהחוירו.

– וכי אין אתּ רואה את בוב סוֹיר? – שאל מר בנימין אֶלן בקצת נזיפה. אֲרַבֶּלה הרגישה במציאותו של בוב סויֶר והושיטה לו את ידה בענות-חן. רגש-משטמה פלח את לב וינקל כשלחץ בוב סויֶר את היד, שנשתלחה לו לחיצה יתרה.

– בֶּן יקירי – אמרה אֲרֶּבלָה והסתמקה – כבר נתוַדעת למר וינקל?

– עַדין לא נתוַדעתי, אבל אשמח מאד להתוַדע, ארַבלה – השיב אחיה בקרירות. ומר אֶלן החוה קדה כלפי מר וינקל בפנים זעומות, ובאותה שעה הסתכלו מר וינקל ומר בוב סויֶר זה בזה מתוך זויות עיניהם בחשד.

ביאתם של שני האורחים החדשים וההשפעה הרעה,שהשפיעו על מר וינקל והגברת בעלת הנעלים הנאות, היתה בודאי מקלקלת שורת השמחה במעון, אלמלא בדיחות-דעתם של מר פיקויק ושל בעל-הבית, שעשו כל מה שיכלו לטובת הכלל. מר וינקל מצא לאט לאט חן בעיני מר בנימין אֶלן, ולא עוד אלא שנכנס בשיחה נאה עם מר בוב סויֶר. והלה נתלהב על-ידי היי"ש, פת-השחרית והשיחה, והתחיל להתלוצץ וספר בהנאה יתרה מעשה באדם אחד, שהיתה לו שְׂאֵת בראשו ונחתכה, והראה את המעשה בחוש על-ידי סכין וככר-לחם לשׂמחת כל המסֻבים. אחר-כך הלכו כֻלם לבית-התפלה, ושם נפלה תרדמה על מר בנימין אֶלן, ומר בוב סויֶר הרחיק מעצמו הרהורי עולם הזה על-ידי שעסק בחקיקת שמו באותיות גדולות במקום מושבו.

– ובכן – אמר ורדל, אחרי לגימה הגונה בתוספת שכר ויין-דֻבדבניות, – שמא נבַלה שעה אחת על-גבי הקרח? עוד היום גדול!

– כפתור ופרח! – אמר מר בנימין אֶלן, ומר בוב סויֶר החרה החזיק אחריו.

– בודאי שולט אתה במחלָקַיִם. וינקל? – אמר ורדל.

– בוַ–דַאי ובוַ–דַאי – השיב מר וינקל, – אלא שזה זמן רב שלא עסקתי בזה.

– החליקה-נא, מר וינקל – בקשה ארַבלה, – מאד מאד רוצה אני לראות זאת.

– כל-כל נחמד הדבר – אמרה צעירה אחרת.

צעירה שלישית אמרה, שהדבר מלא-חן, וגברת רביעית חותה דעתה, שהדבר דומה לברבור השט על פני המים.

– בחפץ-לב אעשה זאת, – אמר מר וינקל והסתמק, – אלא שאין לי מחלָקַיִם.

טענה זו בטלה מיד. לטרונדל היה זוג, והבחור השמן הודיע שמלמטה יש עוד כחצי-תריסר. וַיִחַד מר וינקל בפה ולבו בל עמו.

ורדל הזקן הורה את הדרך לשטח-קרח רחב-ידים, והבחור השמן ומר וֶלר פִּנו את השלג, שירד במשך הלילה. מר בוב סויֶר הדק את מחלקָיו בזריזות יתרה, שהפליאה את מר וינקל מאד, ותאר על-גבי הקרח עגולים ברגלו השׂמאלית וחקק צורת המספר 8 ועוד כמה צורות נאות ומשֻׁנות בנשימה אחת, לשׂמחתם הרבה של מר פיקויק, מר טופמן והגבירות. ביחוד גדלה ההתפעלות כשיצאו ורדל הזקן ובנימין אֶלן ובוב סויֶר במחולת-המחנים.

בינתים קפאו פניו וידיו של מר וינקל. וכך נקב נֶקב בסוליותיו, נעל את מחלָקיו שלא כדרכם וסִבֵּך את הרצועות עד לאין-מרפא, בסיועו של מר סנודגרַס, שהיה בקי במחלָקים פחות מבן-הֹדּוּ. לבסוף ובסיועו של מר וֶלר חבש את המחלָקים העלובים וקם על רגליו.

– ובכן, – זרז אותו סם, – יקום אדוני ויַראה את כֹחו.

– עמוד, סם, עמוד – אמר מר וינקל ברעדה ותפס בזרועו של סם כטובע. – חלקלקות כאן!

– דרכו של קרח שהוא חלקלק – השיב מר וֶלר – זקוף ועמוד, אדוני.

הערה זו האחרונה נתכַּוְנה כלפי תנועתו של מר וינקל באותו רגע, שפשט רגליו לאויר כלוּליָן זה ונראה היה שהוא מבקש לנפול אחורנית וראשו אל הקרח.

– הרי – אלו מחלָקַיִם לא-יצלחו, האם לא כן, סם? – שאל מר וינקל, והוא מתנודד כשכור.

– חוששני שהאדון לא יצלח למחלָקַים – השיב סם.

– וינקל – קרא מר פיקויק, שלא ידע את כל אשר נעשה. – בואה, הגבירות מצַפות בכליון-עינים.

– כן, כן השיב מר וינקל בחיוך מר, – הנני בא.

– הגיעה השעה ללכת – אמר סם והשתדל להִפרד ממנו. – קום ולֵך.

– עמוד רגע, סם – נשם מר וינקל בכבדות ואחז בכל כחו במר וֶלר. – נזכר אני, שיש לי בביתי שני מעילים, שאין לי צֹרך בהם, סם. הרי הם שלך, סם.

– תשואות-חן, אדוני – השיב מר וֶלר.

– אין לך לגעת בכובעך, סם, – מהר והוסיף מר וינקל, – ואין לך להסיר ממני את ידך. חפצתי לתת לך היום חמשה שילינגים מתנה לחג. אחרי הצהרים אתנם לך.

– אדוני טוב כמלאך-אלהים – השיב מר ולר.

– החזיקה-נא בי בתחלה, סם, בבקשה ממך, – אמר מר וינקל, – כך נאה וכך יאה. עוד מעט ואכָּנס בָּעֳבִי הקורה, סם. אל-נא בחפזך, סם, אל-נא בחפזך.

מר וינקל גחן עד שנתפוקקו כל החֻליות שבשדרתו ובעזרת מר ולר התחיל שט לא כברבור כלל, והנה מר פיקויק בתמימותו קורא מן העֵבר השני:

– סם!

– אדוני?–

–בוא הֵנה, אני צריך לך.

– הניחה ממני, אדוני, – אמר סם, – הלא שומע אתה שאדוני קורא לי.

מר וֶלר התגבר ושחרר עצמו מאחזתו של הפיקויקאי המפרפר ובשעת-מעשה העניק לו דחיפה עצומה. בטיסה, שלא התאימה לא לזריזותו ולא לרגילותו, קלע העלוב ממש למרכז החוג וממש בו-ברגע כשבּוֹבּ סוֹיֶר תאר עִגול מהֻדר ביותר. מר וינקל התנגף בו בתֹקף רב ושניהם נפלו לארץ בקול רעש גדול. מר פיקויק מהר אל מקום המאורע. בוב סוֹיֶר קם ועמד על רגליו, ואלו מר וינקל שפקח היה, לא נסה כלל לקום ומחלָקיו על רגליו, אלא ישב על הקרח והשתדל לחַיֵך, ופניו מביעים מורא ופחד.

– נפגעת? – שאל מר בנימין אֶלן בדאגה יתרה.

– לא הרבה – אמר מר וינקל וחכּך את גבו.

– הנני להַקיז לך דם – אמר מר בנימין בחבה יתרה.

– לא, תודה-רבה – מהר ואמר מר וינקל.

– באמת אמרתי, מוטב לך שאקיז דם – אמר אֶלן.

– תודה רבה – השיב מר וינקל, – אבל אין זאת לפי רוחי.

– ומה דעתך אתה, מר פיקויק? – שאל בוב סויֶר.

מר פיקויק היה מרֻגז מאד, רמז לוֶלר ואמר לו בקול מצַוה: – חֲלֹץ מחלָקיו מעליו!

– לא! הרי זה עתה התחלתי – טען מר וינקל.

– חלֹץ מחלָקיו מעליו – חזר ואמר מר פיקויק במפגיע.

אי-אפשר היה שלא לצַית הפעם. מר וינקל שתק ולא מִחָה, וסם חלץ את מחלָקיו מעליו.

– הקימהו – אמר מר פיקויק, ומר וינקל קם בסיועו של סם.

מר פיקויק פסע לאחוריו פסיעות אחדות, כדי להתרחק מן הנִצבים רָמז לידידו, שיגש אליו, נעץ בו עיניו ואמר לו חֶרש, אבל באר היטב ובכל תֹקף בזה הלשון:

– מתעתע אתה, אדוני.

– מה אני? – קפץ ושאל מר וינקל.

– מתעתע אתה, יכול אני לפרש את דברי לכשתרצה: רמאי אתה.

אחרי הדברים האלה הפך מר פיקויק את פניו והלך אצל חבריו.

בה בשעה שמר פיקויק נתן דרור לרגשוֹתיו באֹפן מצֻין כזה, ערכו להם מר וֶלר והבחור השמֵן בשֻׁתּפות נתיב חלקלק ואִמְנו בוֹ את רגליהם עד להפליא. ביחוד הצטַין מר וֶלר במִשׂחק, המכֻנה בשם “דפיקה בדלת הסנדלר”, והוא, שהמחליק טס על רגל אחת ודופק מזמן לזמן רגל ברגל. הנתיב היה ארֹך, ומר פיקויק, שהיה קפוא מפני עמידתו, התקנא בתנועה זו.

– כנראה, תנועה זו על-גבי הקרח יפה לחִמוּם! אמר מר פיקויק למר ורדל. והלה כל עוד נפשו בו, כי כל הזמן טרח לשַׂכֵּל את רגליו ולרשום על-גבי הקרח צורות מצורות שונות.

– כן דברת – השיב ורדל. – מחליק אתה?

– מחליק הייתי בילדותי בצדי דרכים – השיב מר פיקויק.

– נַסה-נא כעת – אמר ורדל.

– בבקשה, בבקשה, מר פיקויק – קראו כל הגבירות.

– מאֻשר הייתי, לוּ יכולתי לגרום לכם קורת-רוח – השיב מר פיקויק, – אבל לא נסיתי באלה זה שלשים שנה.

– דברים בטלים! – אמר ורדל וזרק את מחלָקיו הצדה במהירות הבזק, כדרכו בכל דבר.

– לכה ונלכה!

והזקן טס במורד הנתיב במיהרות יתרה, קרובה למהירות של וֶלר ולא נופלת ממהירותו של הבחור השמֵן.

מר פיקויק נמלך שעה קלה, פשט את בתי-ידיו ושם אותם בכובעו, פסע-פסיעות דקות אחדות ועמד, וחוזר חלילה, שוב פסע פסיעה דקה – ויחלֵק לאטו וקוממיות במדרון הנתיב, כשרגליו מפֻשקות כרֹחב יַרְד ורֶבע, לקול מחיאות-כפים של כל הנצבים.

– נגיד פרזלא כד רתח – אמר סם. ויסע מר ורדל שנית, ואחריו מר פיקויק, ואחריו סם, ואחריו מר וינקל, ואחריו מר בוב סויֶר, ואחריו הבחור השמן, ואחריו מר סנודגרַס, וכֻלם רודפים זה אחר זה עד-חרמה, כְּאִלוּ כל חייהם תלוּיִים בזה.

אכן מה נהדר היה מר פיקויק במשחק זה! כדאי היה לראות רֹב פחדו כשהרגיש את רודפו יָגֻד עקֵבו; כשאפס כֹחו במרוצתו הפך פני לאטו ושׂם עיניו במקום שיצא משָם; וכשהגיע לסוף הנתיב חִיֵך מטוב-לב, חזר לאחוריו ורדף אחרי רודפו בזריזות, ואנפילאותיו טופפות בשלג ועיניו מזהירות מבעד למשקפיו בסבר פנים יפות. וכשנפל לארץ (דרכו היתה לנפול בכל מחזור שלישי על הסדר) תאוה לעינים היה לראותו מלקט את כובעו, בתי-ידיו ומטפחתו, ופניו פני-להבים והוא תופס את מקומו המיֻעד לו בהתפעלות שאין למעלה הימנה.

המשחק הגיע למרום תקפו, ההחלקה היתה כמהירות הבזק, הצחוק היה רם ונשׂא, – והנה קול רעם ורעש נשמע בעֹז. הכל מהרו אל ירכתי השטח, הנשים צוחו, ומר טופמן קרא לעזרה. גוש גדול של קרח נעלם והמים בעבעו במקומו, וכובעו ובתי-ידיו ומטפחתו של מר פיקויק צפו על פני המים. ולא היה שיור ממר פיקויק אלא דברים אלו בלבד.

פלצות אחזה את כל הקהל. הגברים חָורו והנשים התעלפו, מר סנוֹדגרַס ומר וינקל החזיקו איש ביד רעהו ולטשו עיניהם על המקום, שבָּלע את מנהיגם חי. ובאותה שעה התרוצץ מר טופמן הנה והנה. ובכדי להמציא עזרה תכף-ומיד, וכמו כן בכדי לתאר לכל אחד ואחד בשֶׂרד נאמן את המאורע, צעק בכל כֹחו: “שרפה!”

מר ורדל הזקן וסם וֶלר נגשו אל הפרצה בזהירות, ובנימין אֶלן נועץ במר בוב סויֶר, שמא ראוי להקיז דם לכל הקהל, והיתה זאת להם לאִמון-יד במלאכתם! ופתאם צפו ועלו מתחת המים פרצוף וראש וכתפַים, – ונתגלו קלסתר-פניו ומשקפיו של מר פיקויק.

– חזק ואמץ אך רגע, רגע כמימרא! – צוח מר סנודגרַס.

– עשֵׂה-נא למעני! – השביע אותו מר וינקל מקרב ולב עמֹק. ואמנם השבעה זו למותר היתה, שהרי אפילו אם היה מר פיקויק מסָרב להחזיק מעמד למען אחרים, ודאי לא היה נמנע מלעשות זאת למען עצמו.

– גושש אתה בקרקעית, ידידי? – שאל ורדל.

– בודאי – השיב מר פיקויק, נִעֵר את המים מראשו ומפניו ושאף רוח בכבדות. נפלתי על-גבי ולא יכולתי לכתחלה לקום על רגלי.

טיט-היָוֵן שעל אדרתו של מר פּיקויק בחֶלקה המבצבץ מתוך המים העיד על אמִתות דבריו. וכשפָּג פחדם של הנאספים, אחרי שנזכר הבחור השמן שאין המים עמֻקים מחמש רגלים בשום מקום, הפליאו אֹמץ גבורותיהם להוציא את הנטבע. בזריקת-מים וברעם ורעש ובהרפתקאות הַרבה הוציאוהו סוף-סוף למזל-טוב מן המֵצר, ושוב עמד מר פיקויק על היבשה.

– הה, סכנת-מות נשקפת לו מן הקֹר – אמרה אֱמִיליה.

– זקן נחמד! – אמרה ארַבֶּלה. – הרשני נא, מר פיקויק, לכרוך עטיפה זו סביבך.

– כן, מן המֻבחר הוא לעשות כך, – אמר ורדל – ולאחרי שנעטפת, שא את רגליך ורוץ הביתה ושכַב במטה, אל תתמהמה אף רגע.

בו ברגע הושמו לפניו תריסר עטיפות. מהן נבחרו שלש או ארבע מן העבות ביותר. מר פיקויק נתעטף בהן ושׂם לדרך פעמיו בלוית מר וֶלר. היה זה מחזה מיֻחד במינו: זקן מהלך בגלוי ראש, כֻלו נוטף מים וזרועותיו קשורות לו מצדדיו והוא ממהר לרוץ אֹרח, כאלו היה עליו לעשות דרך של ששה מילין לשעה.

אבל מר פיקויק לא השגיח במראית-עין לעת כזאת, אלא נמשך ורץ אחרי סם וֶלר בכל כחותיו, עד שהגיע לשער חַוַת-מֶנור. מר טוּפּמן בא לשם לפני חמשה רגעים והפחיד את הזקנה עד כדי דפיקת-הלב, כי שב ונֵעוֹר בה הרעיון, שנפלה דלֵקה בארובת-העשן, – רעיון זה, שהצטַיֵר במֹחה בצבעים מבהיקים כל פעם, שהרגישה בקִרבתה התרגשות כל-שהיא.

מר פיקויק לא התמהמה אף רגע ועלה על מטתו. סם וֶלר הבעיר אש על האח והביא את ארֻחת-הצהרים. אחר-כך הביאו יין-הרקח והיטיבו את לבם לכבוד הנֵס. ורדל הזקן לא הִרשה למר פיקויק לקום, וכך ישב מר פיקויק ראש בתוך מטתו. הזמינו עוד כד-יין ואחריו עוד כד. וכשהקיץ מר פיקויק ממחרת, לא היה בו אפילו זֵכר להצטננות. ומכאן ראיה, כמו שהעיר בצדק מר בוב סויֶר, שבמקרים כאלה אין דבר שיִשוה ליין-הרקח. ואם תמצא פעמים, שיין זה לא הועיל, בידוּע, שהחולה טעה ולא שתה כל-צרכו.

החבורה השׂמֵחה נתפרדה ממחרת היום. יפה הפרֵדה בילדותנו, אבל קשה היא בימי הבגרות. מעשים בכל יום, שהמיתה ודרכי-החיים ותהפוכותיהם מפרידים בין הדבקים ומפזרים אותם לארבע כנפות הארץ, והבחורים והבתולות אינם חוזרים עולמית. אין כוָנתנו לאמר, שכך היה מעשה בענינֵנו, אלא רוצים אנו להודיע לקורא, שבני-החבורה שלנו נתפזרו למקומותיהם. מר פיקויק וחבריו תפסו שוב את מקומותיהם על-גבי עגלת-הדֹאר של מוּגֶלטוֹן, וארַבֶּלה אֶלן שבה למקום ששבה – בלחישה אגלה לכם, שמר וינקל ידע מקום זה היכן הוא – בלוית בנימין אחיה וידיד-נפשו מר בוב סויֶר.

קֹדם הפרֵדה משכו הנאהבים והנעימים את מר פיקויק הצִדה כממתיקי-סוד. מר בוב סויֶר שם את אצבעו בין שתים מצלעותיו של מר פיקויק, להראות בעת ובעונה אחת את לֵצנותו ובקיאותו בחלקי גוף האדם, ושאל:

– ידידי הזקן, היכן מקום מושבך?

מר פיקויק הגיד לו.

– רצוני שתבוא לבקרני – אמר בוב סויֶר.

– בכל נפשי ובכל מאֹדי – השיב מר פיקויק.

– הנה מקום מושבי – אמר מר בוב סויֶר והוציא מַפּה מכיסו, – רחוב לֶנט, בנגב, סמוך לבית-החולים של גַי, לטוב לפנַי, כבואך דרך בית-התפלה של ג’יאורג' הקדוש פנה לימין, לצד הרחוב הגוה.

מצֹא אמצא – אמר מר פיקויק.

– בוא-נא ביום החמישי בשבת לאחר שבועַים והביאה את חבריך עמך – אמר מר בוב סויֶר.

– בו-בערב יתכנסו אצלי חברַי ללמודי-הרפואה.

מר פיקויק הביע קורת-רוחו לבוא בחברת תלמידי-חכָמים, העוסקים בחכמת הרפואה; ואחרי שמר בוב סויֶר הבטיחו, שהדברים יהיו שמחים וגם בנימין ידידו יהיה בין הנאספים, תקעו כף זה לזה והלכו לדרכם.

מרגישים אנו, שכאן יקיפונו בשאלות, אם לחש לה מר וינקל לארַבֶּלה אלן בשעת שיחה קצרה זו ומה לחש לה. וכמו כן – אם סח מר סנודגרַס עם אמליה ורדל ומה סח לה. על זה אנו משיבים: לגבירות אָמרו מה שאמרו, אבל למר פיקויק ולמר טופּמן לא סחו כלום במשך עשרים ושמונה מילין, וכל הזמן היו נאנחים, נִזְרו משֵׁכר ומיין-שָׂרָף והיו סרים וזועפים. אם הקוראות הנבונות תוכלנה להוציא מכאן מסקנות מספיקות, בבקשה מהן לעשות זאת.

 

פרק לא: העוסק במדת-משפט וביודעי דת-ודין.    🔗

במערות ובמבואות האפלים שבבית-דין הגדול שבלונדון מצוּים חדרים כֵּהים וצואים, ובהם נכנסים ויוצאים תדיר, לפני הצהרים בשעה שאין ישיבות בית-דין ואחרי הצהרים בשעת ישיבות בית-דין, לבלרי עורכי הדין. ותכריכי-ניָרות תחת זרועותיהם או בכיסי-בגדיהם. יש כמה מדרגות בלבלרי עורכי-הדין. ראשון שבהם – הלומד על-מנת לעשות, ששִׁלם שכר-למוד ועתיד להיות עורך-דין. לבלר כזה יש לו אשראי אצל החַיָט, מֻזמן הוא לחברה, מכיר הוא בעיר שתי משפחות במבחר הרחובות, ובשעת בין-הזמנים מבקר הוא את אביו, שיש לו סוסיםהרבה, והרי הוא המיֻחס שבלבלרים. שני לו – הלבלר המקבל שכר, – בין שעובד מבפנים בין שעובד מבחוץ, הכל לפי המדֻבר – המוציא רֹב שכרו של שלשׁים שילינג לשבוע לתענוגות ולהלבשה, הולך לכל-הפחות שלש פעמים בשבוע לתיאטרון זָל, ואחר-כך מבזבז הוא כסף-תועפות לשתִיַת מִשרת-תפוחים, וכֻלו אינו אלא קַריקַטוּרה של המוֹדה שלפני חצי-שנה. שלישי לו – הכתבן המעתיק, הבא בשנים ומטֻפל בבנים, הלבוש בגדים שחוּקים ושותה לשָׁכרה, ואחריו – פִּרחי-לבלרות, שזה עכשו עָטו מעילים והם בזים לתינוקות של בית-רבן, מתכנסים בערבים על כוס-שכר ונקניקים ואומרים בלבם: “חיים” לֵהָנוֹת נִתּנו. ואִלו באנו למנות כל מיני הלבלרים, אין אנו מספיקים. אבל כֻּלם כאחד נראים בשעות הקבועות במקומות הנזכרים, כשהם נחפזים הנה והנה.

המקומות הללו מֻקצים הם לדת-ודין. מכאן הזמנות יוצאות, כאן פסקי-דין נחתמים, קובלנות נרשמות וכמה מיני מכונות אחרות מתנועעות, שהמציאו אותן בחכמה רבה, כדי לעַנות את נתיניו של המלך יר"ה ולהַנות את האמרכלים של בית-דין. החדרים הם על-פי-רֹב נמוכים ומעֻפָּשים, ומגלות-קלף לאין-מספר מֻנחות כאן למשמרת, שריחן נודף במסתרים זה מאה שנה, ועדַין הם מוסיפים להפיץ ריח-ניחוח, המעֹרב ביום בריח רקב יבש ובלילה – בכל מיני אֵדים של המעילים המתיבשים, הסוככים הדולפים ונרות-החֵלב הגרועים.

בערב אחד, בחצי השעה השמינית, כעבור עשרה או ארבעה-עשר יום אחרי שמר פיקויק וחבריו שבו ללונדון, נכנס בחפזון לאחת הלשכות הללו אדם אחד לבוש אדרת שחומה בעלת כפתורי נחשת-קלל, שערותיו הארֻכּות סדורות למשעי מסביב לשולי כובעו השָׁחוק, ומכנסיו המלֻכלכים והגסים דבוקים כל-כך לרגליו ממעל לנעליו, עד שברכיו חִשבו לחרוג ממסגרותן בכל רגע ורגע. הנכנס הוציא מכיסו רצועת-קלף ארֻכּה וצרה, והלבלר טבע עליה חותם שחור ומטֻשטש. אחר כך הוציא הנכנס עוד ארבע פסות-ניָר, גָדלן כגֹדל רצועת-הקלף והן מכילות העתקה נדפסת מן הקלף ומקום חלק בשביל חתימת-שם. אחרי שנחתמו כֻלן שָׂם את כל התעודות לתוך כיסו והלך לו בחפזון.

בעל האדרת השחומה ותעודות-הסתר אינו אלא מוֹדענו מר דז’ֶקסון, בא-כֹח בית דוֹדסוֹן ופֿוֹג, רחוב פֿרִימֶן, קוֹרְנְהִיל. תחת לשוב אל הלשכה שבא משם, שׂם את פעמיו ישר לרחוב-השמש, נכנס לבית-המשתה של ג’יורג'-ווֹלטשֶׁר ושאל, אם יש כאן אדון אחד ומר פיקויק שמו.

– קרָא למשרתו של מר פיקויק, תַּם, – אמרה המלצָרה.

– אל-נא תטריח עצמך, – אמר מר דז’קסון. – בא אנכי לרגל עסקים. אם תַּראה לי את חדרו של מר פיקויק, אֶעלה בעצמי לשם.

– מה שֵׁם אדוני? – שאל המלצר.

– דזֶ’קסון – השיב הלבלר.

המלצר עלה בגרם-המעלות, כדי להודיע דבר בואו של מר דזֶ’קסון, אבל הלה פטר אותו מטרחה זו על-ידי שהלך אחריו ונכנס החדרה קֹדם שהוציא המלצר הברה מפיו.

מר פיקויק הזמין לאותו יום את שלשת מרֵעיו לאכול אתו לחם. כֻּלם ישבו מסביב לאָח ושתו את יינם והנה הופיע דז’קסון:

– מה שלומך, אדוני? – אמר מר דז’קסון והחוה קִדה כלפי מר פיקויק.

מר פיקויק החזיר לו שלום והסתכּל בו בתמיה, כי לא הכירו.

– בא אנכי בשם דוֹדסון ופוֹג – אמר מר דז’קסון כמפָרש.

למִשמע השם הזה נתרגז מר פיקויק ןאמר: כלך-לך אל עורך-הדין שלי, אדוני, מר פֶּרקר הוא. מלצר, הוציאה-נא את האיש הזה מעלי.

– סלח-נא לי, מר פיקויק – אמר דז’קסון והניח את כובעו מידו בנחת והוציא מכיסו מגלת-הקלף. – אבל אדוני יודע, שבענינים כאלה מסירה על-ידי שליח – בעניני חֹק ומשפט יש להִזהר ביותר.

כאן נתן עיניו במגלת-הקלף. סמך את ידיו על השֻׁלחן ואמר מתוך חיוך מושך את הלב: – אל-נא נרבה שיחה על-אוֹדות דבר קטן זה. מי מן האדונים המסֻבים כאן שמו סנודגרַס?

על שאלה זו השיב מר סנודגרַס בתנועת-גוף כל-כך מוחשת, שהספיקה כל-צרכה.

– אף אני חשבתי כך – אמר מר דז’קסון בחבה יתרה. – יש לי כאן ענין אחד להטריח בו קצת את אדוני.

– אותי! – קרא מר סנודגרַס.

– אין זאת אלא הזמנה לבית-דין בעסקי בַּרדֶל ופיקויק בשם התּובעת, – השיב דז’קסון והפריד אחת מפסות-הניָר והוציא שילינג מכיס-אפֻדתו. – יום-המשפט הוא בארבעה-עשר לחֹדש פֶברואר. בקשנו, שיקבעו לנו בית-דין של מֻמחים, אבל אין לנו לפי-שעה אלא עשר חתימות, הרי שלך לפניך, מר סנודגרַס.

דז’קסון הראה לו למר סנודגרס את הקלף והניח לתוך ידו את הניָר ואת השילינג.

וטופמן מחריש משתאה למראה עיניו. פתאם פנה אליו דז’קסון:

– חושבני, שאיני טועה, אם אֹמַר, ששֵׁם אדוני טופמן?

מר טופמן נסתכל בעיניו של מר פיקויק הפתוחות לרוָחה, וכשלא ראה בהן שום זֵרוז להתכחש לשמו, אמר:

– כן, אדוני, טופמן שמי.

­ והאדון השני בודאי מר וינקל הוא? – שאל דז’קסון.

מר וינקל גמגם תשובה של הסכמה, ושני האדונים קבלו תֵּכף-ומיד מאת מר דז’קסון הזריז פסת-ניָר ושילינג לאיש.

– חוששׁני, שאהיה בעיניכם כטרחן, – אמר דז’קסון, – אבל זקוק אני עוד לאדם אחד. גם שמו של שמואל וֶלר כאן, מר פיקויק.

– שלח את משרתי הֵנה – אמר מר פיקויק למלצר. הלה הלך-לו בתמיה, ומר פיקויק הזמין את מר דז’קסון לשֶׁבת.

אחרי שתיקה קשה פתח הנקי הנאשם ואמר:

– רואה אנכי, אדוני, – ומדֵי דברו בערה כאש חמתו, – שאדוניך מתכַּונים לחַיבני על-פי עדותם של ידידַי?

מר דז’קסון הניח את אצבעו פעמים אחדות משמאל לחטמו, לאוֹת, שאין דרכו לגלת סודות מן החדר והשיב כלאחר-יד:

– לא ידעתי.

– לשֵׁם מה כל אלו ההזמנות, אם לא לכך נתכונו? – המשיך מר פיקויק.

– יפה דרשת, מר פיקויק, – השיב דז’קסון והניע בראשו, – אבל ללא-הועין. יכול אתה לשאול ולנסות: אבל לא תציל מפי דבר.

שוב חִיֵּך מר דז’קסון כלפי המסֻבּים. הניח אגֻדל ידו השמאלית על עֹקץ חָטמו ועשה בידו הימנית כאדם הטוחן קהוה – העויה חביבה על הקהל מקדמת-דנא.

– לא, לא, מר פיקויק – אמר דז’קסון לבסוף – על אנשי פֶרקר לחקור ולדרוש, מה ראינו ככה להזמין את העדים. אם לא יעלה בידם, עליהם להמתין עד יום-הדין.

מר פיקויק נתן עיניו בזעם באורחו זה, שהיתה לו למֹרת-רוח, ובודאי היה מתּיך על ראש דודסון ופוֹג קללות נמרצות, אלמלא נכנס סם ברגע זה.

– שמואל וֶלר? – שאל מר דז’קסון.

– אחת הגדולות שבאמִתּיות, שהוציא אדוני מפיו זה ימים רבים, – השיב סם בנחת.

– הנה הזמנת-בית-דין בשבילך, מר וֶלר, – אמר דז’קסון, – והנה השילינג מאת דודסון ופוג.

– כמה חביבים דוֹדסוֹן ופֿוֹג אלה, ששולחים דורון לאיש כמוני, שאינם מכירים אותי הרבה, – אמר סם, – והוא לי לכבוד ולתפארת. ואף הם כבוד ינחלו, שכן גומלים הם מעשים טובים בכל מקום שהם מוצאים אותם. אכן, הלב מרגיש ומתרגש.

ומדי דברו חכּך בשרווּל בגדו בריסי עינוֹ הימנית, כדרך שעושים המשַׂחקים על הבמה בשעת מחזה נוגע עד הלב מחיי-משפחה.

נראה היה, שמר דז’קסון נבוך קצת על-ידי התנהגותו של סם. אבל מכיון שמסר את ההזמנות ושוב לא היה לו מה להגיד, עשה כאלו הוא חובש את נעל-היד שלו, שהיה נושא אותה תדיר בידו לנוֹי, והלך לדרכו, לתת דין-וחשבון בלשכתו.

כלילה ההוא נדדה שנת מר פיקויק. על-ידי המשפט עם מרת בַּרדל נֵעורו בו זכרונות לא-נעימים. ממחרת השכים ואכל פת-שחרית והלך בלוית סם לכִכר עורכי-הדין.

– סם! – אמר מר פיקויק, כשהגיעו לקצה הרחוב טשִׁיפְּסַיד ויפן כה וכה.

– אדוני? – שאל סם ונגש אל אדוניו.

– איזוהי הדרך?

– לרחוב ניוּגֶט.

מר פיקויק לא פנה מיד לצד ההוא, אלא נסתכל כחולם כחמשה דקים בפניו של סם ונאנח מעֹמק-לבו.

– מה לך, אדוני? – שאל סם.

– משפט זה, סם – אמר מר פיקויק, – נקבע ליום הארבעה-עשר לחֹדש הבא.

– הזדמנות משֻׁנה, אדוני – השיב סם.

– מה הזדמנות יש כאן? – שאל מר פיקויק.

– יום וַלֶּנְטִין, אדוני, שבו העופות מוצאים בני-זוגם, – השיב סם, – וראוי הוא יום זה, שידונו בו על הבטחת-נשואין שלא נתקַימה.

חיוכו של מר וֶלר לא עורר שום בדיחוּת אצל אדוניו. מר פיקויק פנה והלך דומם.

ככה הלכו לדרכם: מר פיקויק בראש, שקוע במחשבות עמֻקות, וסם אחריו, בפנים מביעים קורת-רוח יתרה ושויון-נפש לכל אדם ולכל דבר. אבל סם, שהיה בהול תמיד להודיע לאדוניו כל ידיעה שיש לו, מהר פתאם ללכת עד שהשיג את מר פיקויק, הראה לו באצבע על בית שעברו לפניו ואמר:

– בכאן בשר-חזיר מן המֻבחר, אדוני.

– כן, נראה הדבר – השיב מר פיקויק.

– תַּעשִׂית-נקניקים מהֻללה – אמר סם.

– באמת? – שאל מר פיקויק.

– באמת – חזר אחריו סם שלא ברצון: – פי המדבר אליך. וכאן, לא עליכם, נעלם בעל-הבית העשיר לפני ארבע שנים ועקבותיו לא נודעו.

– רצוך לאמר, שנרצח, כדי למכור גופתו ללומדי-רפואה? – שאל מר פיקויק ויפן כה וכה.

– לא, לא כך היה מעשה, – השיב מר וֶלר, והלואי שהיה כך. גדולה מזו תשמע, בעל חנות-הבשר היה, אדוני, והמציא מכונת-קיטור מחֻכּמה לעשִׂית נקניקין, והיה בכֹחה לטחון אבן-מרצפת עד דָק ולעשוֹתה נקניק, כאלו אין זה אלא תינוק רך. מובן, שהיה מתגאה מאד במעשׂה-ידיו להתפאר. והיה עומד במרתף ומסתכל בעבודת המכונה ונהנה הנאה משֻׁנה, עד שרבצה עליו מרה שחורה מרֹב הנאה. יכול היה להיות המאֻשר באדם, אדוני, כי חוץ מן המכונה היו לו עוד שני ילדי-חמד, אבל קפץ עליו רָגזה של אשתו הארורה. לא היתה זזה ממנו אף רגע ותוקעת לו באזניו, עד שלא יכול להתאפק עוד. “שמעיני-נא, יקירתי”. אמר לה פעם אחת: “אם תמשיכי שמחה-של-מצוה זו, חי נפשי, שאקום ואלך לאמריקה וחסל”. “נרפה אתה”, השיבה אמריה לו: ישמחו בני-אמריקה במקחם זה שיזכו בו". אחר-כך השפּיעה עליו רֹב קללותיה במשך-חצי-שעה, נכנסה לקיטון שמאחורי החנות והתחילה צֹוַחַת, שעתיד בעלה לקָרב מיתתה; וכך היתה מרעישה עולמות במשך שלש שעות, כדרך הנשים שמתעלפות ומכות בידיהן ורוקעות ברגליהן. ויהי ממחרת היום והבעל איננו. לא נטל כסף מכיסו, לא לבש אפילו את אדרתו, וברור הדבר אפוא, שלא הלך לאמריקה. עבר יום ולא בא, עבר שבוע ולא בא. האשה הדפיסה מודעות, שאם ישוב הבעל – ונסלח לו הכל (מה רב חסדה, והוא לא חטא כלל). נבדקו כל התעלות, ובמשך שני חדשים כל חלל שנמצא הובא לחנות-הבשר, כדבר המובן מאליו. אבל את בעל-החנות לא מצאו בין החללים. והֻסכם, שבודאי הלך למקום שהלך, והאשה הוסיפה לכלכל את העסק. פעם אחת, במוצאי-שבת, נכנס זקן גוץ אחד אל החנות בכעס גדול ואמר: “האַתְּ היא בעלת החנות, גברתי?” “אני היא” – משיבה. “ובכן גברתי – אמר הזקן – דעי לך, שבאתי לספר לך, שאני וביתי כמעט שנחנקנו על לא-דבר. ולא עוד, גברתי, אלא שמרשה אני לעצמי לעוץ לך עצה טובה: מכיון שבין-כך ובין-כך אין אתּ משתמשת בשביל הנקניקין בבשר מן המֻבחר, הרי תוכלי למצֹא בשר-שור באותו הזול, שעולים לך הכפתורים”. “כפתורים, אדוני! היא אומרת. “כפתורים, גברתי” – אומר הזקן ומראה לה תכריך של ניָר ובו המון כפתורים. והוא מוסיף: “כפתורי-מכנסים תּבלין מעֻלים הם לנקניקין, גברתי.” “הכפתורים של בעלי הם” אומרת האלמנה ומתעלפת. “מה” – צֹוֵח הזקן ופניו מלבינים. דבר ברור – אומרת האלמנה – רוח של שגעון עברה עליו ועשה עצמו לגל של נקניקין”. וכך הוה, – הוסיף מר וֶלר ונסתכל בפניו הנפחדים של מר פיקויק במנוחה, – ואולי נפל לתוך המכונה בשגגה. ואיך שיהיה, אותו זקן, שהיה מחבב נקניקין כל ימיו, ברח מן החנות ולא יסף לבוא עד היום הזה.

עד שהם מספרים במעשה נורא זה הגעו עד לבית מר פֶּרקר. לוֹטן עמד בפתח שחציו פתוח ושׂוחח עם אדם אחד, שבגדיו גסים ומראהו עלוב, בעל נעלי-יד ורגל מחֻסרות-אצבעות. בפניו הצומקים והזעומים היו נִכָּרים עקבות מחסור ויסורים עד ליאוש. מרגיש היה בדַלותו, כי כשנתקרב מר פיקויק סר הצִדה, לסתר המדרגה.

– רע מאד אמר הזר ונאנח.

– בודאי – אמר לוטן, חקק את שמו על המזוזה בצפֹּרן-העט ומחקו בנוצת-העט – רצונך שאמסור לו דבר-מה?

– למתי דעתו לחזור? – שאל הזר.

– אינו ידוע כלל – השיב לוטן, וכשהוריד הזר את עיניו קרץ למר פיקויק.

– שמא כדאי הדבר, שאמתין לו? – שאל הזר והסתכל לתוך הלשכה בגעגועים.

– לא, מֻבטחני, שאינו כדאי – השיב הלבלר ונצב באמצע הפתח, – בשבוע הזה ודאי לא ישוב, ומסֻפקני, אם ישוב בשבוע הבא. כי בצאת פרקר את העיר לעולם אינו נחפז לשוב.

– יצא את העיר – אמר מר פיקויק – מה רע, חביבי!

– אל-נא תלך, מר פיקויק, – אמר לוֹטן, – יש לי מכתב אליך.

הזר פסח על שתי הסעִפּים, ושוב הוריד את עיניו לארץ. והלבלר קרץ למר פיקויק בערמומיות כמרַמז, שנכון להם דבר מבדח את הדעת, אבל בשום אֹפן לא יכול מר פיקויק להבין מהו.

– הִכָּנס-נא, מר פיקויק – אמר לוטן. – ואתה, מר וֶתִּי, רצונך שאמסור דבר-מה או אולי תבוא עוד הפעם?

– תבקשהו, שיואיל להניח בשבילי תשובה על-דבר הנעשה בעניני, – אמר האיש, – ולמען השם, אל-נא תחמיץ את הדבר, מר לוטן.

– לא, לא אשכח – השיב הלבלר. – הכנס-נא, מר פיקויק, שלום, מר וֶתִּי. נאה היום לטיול, לא כן?

כשראה, שהזר מתמהמה, רמז לסם וֶלר, שיִכָּנס אחרי אדוניו, ואת הדלת סגר בפני הזר.

– פושט-רגל טרחן כזה לא היה מיום ברוא אלהים ארץ ושמים – אמר לוטן והשליך את העט אל השֻׁלחן ופניו כפני אדם, שממררים את חייו. – משפטו נמשך רק זה כארבע שנים והוא מטריח עלינו פַעמַים בשבוע. בואה-נא, מר פיקויק. פרקר בבית ויקבל את פניך, יוֹדע אני. קר מאד – הוסיף ברֹגז – לעמוד בפתח ולאבד זמן עם קבצן שכזה!

לאחר שהוסיף מתוך התרגשות אש על המדורה, הלך לחדרו המיֻחד של אדוניו והודיע, שמר פיקויק בא.

– אדוני היקר – אמר מר פּרקר הקטן וקפץ ממושבו. – השלום? ומה חדש בענינך? שוב דבר-מה מידידינו שברחוב פרימן? שנתך נודדת בלילות, יודע אני. כן, בחורים אלו זריזים הם, זריזים מאד.

כשגמר את דבריו לקח מלֹא-הקֹמץ טַבַּק להריח, לכבוד זריזותם של האדונים דודסון ופוג.

– רמאים גדולים הם – אמר מר פיקויק.

– דבר זה תלוי בטעם, – השיב מר פֶּרקר – ואל נא נתפלפל בפֵרוש-המלות. כמובן, אין לדרוש ממך, שתראה את הענינים כראות אותם עין-מֻמחה. אנחנו עשינו כל מה שנצרך היה לעשות. הזמנתי את הטוֹעֵן סנֶבִּין.

– ובן-חיל הוא? – שאל מר פיקויק.

– בן-חיל! – השיב פֶּרקר, – רבונו של עולם, סנֶבִּין הוא הטוען הגדול מאֶחיו. עסוק הוא פי-שלשה על כל חבריו וידו בכל משפט ומשפט. אל-נא תגיד לאחרים, אבל אנחנו המֻמחים יודעים, שבית-הדין בידי הטוען סנֶבִּין כחֹמר ביד היוצר.

מדי דברו לקח הגוץ שוב מלא-הקֹמץ טַבַּק וקרץ עין למר פיקויק.

– שלשת ידידי הֻזמנו – אמר מר פיקויק.

– כמובן – השיב פֶּרקר. – עדים חשובים. ראו אותך במצב שאומר: דרשֵׁני.

– אבל בכוָנה תחלה נתעלפה – אמר מר פיקויק. – מעַצמהּ נפלה על צוארי.

– נראים דברי-אמת, אדוני היקר, – השיב פרקר. – קרוב לאמת ולדרך-הטבע ואין לך דבר טבעי יותר. אבל היכן הראיה הנִּצחת?

– אף את משרתי הזמינו – אמר מר פיקויק והניח את השאלה בלי תשובה, כי נבוך משאלה זו.

– סם? – אמר פרקר.

– כן – ענה מר פיקויק.

– כמובן, אדוני יקר, כמובן. ידעתי, שכך יהיה. יכֹלתי לאמר לך את זאת לפני חֹדש. יודע אתה, אדוני היקר, אם רצונך לקחת את הטפול בענינך לידי עצמך, אחרי שמסרת אותו לידי עורך-דין, הרי אתה מתחַיֵּב בנפשך.

לדברים האלה התנשא הגוץ בהכרת ערך-עצמו והסיר קצת טַבַּק מִמלָל-חלוקו.

– ומה כוָנתם להוכיח על-ידיו? – שאל מר פיקויק אחרי שתיקה של שנים-שלשה רגעים.

– חושֵׁבני, ששלחת אותו אל התובעת להציע לה פשרה – השיב פרקר. – אבל אין בכך כלום. מסֻפקני, אם יש דַיָן בעולם, שיציל מפיו דבר.

– גם דעתי כך היא – אמר מר פיקויק וחִיֵּך, למרות עָצבו ורָגזו, לרעיון, איך שסם יגיד עדותו. – ומה נעשה אנחנו?

– אין לנו אלא דרך אחת, אדוני היקר, – השיב פֶּרקר, – לבלבל את העדים בשאלותינו, לבטוח בדברנותו של סנֶבִּין, לאחוז עיני השופטים ולהשליך יהבֵנו על המֻשבעים.

– ואם פסק הדין לא יהיה לטובתי? – אמר מר פיקויק.

מר פרקר חִיֵּך, נטל מלֹא-הקֹמץ טבק להריח, הוסיף אש על המדורה, משך בכתפיו ושתק שתיקה שיש בה ממש.

– חושב אתה, שאהיה מֻכרח לשלם קנס? – שאל מר פיקויק, שקבל את התשובה הטלגרפית בכֹבד-ראש.

פֶּרקר נִער את עצי-המערכה שלא לצֹרך ואמר: – חושֵׁשני.

– ובכן הרשני-נא להודיעך החלטתי הגמורה, שלא לשלם קנס בשום אֹפן – אמר מר פיקויק בהטעמה יתרה. – לא, פרקר. אף ליטרה אחת, אף אגורה אחת לא תמצא דרכה לכיסיהם של דוֹדסוֹן ופוֹג. נמלכתי בדעתי וגמרתי כך ולא אזוז מהחלטתי.

ולקַיֵם תֹּקף החלטתו הכה מר פיקויק בעֹז על השֻׁלחן שלפניו.

– טוב מאד, אדוני היקר, טוב מאד – אמר פֶּרקר. – מי כמוך יודע זאת.

– כמובן – השיב מר פיקויק בחפזה. – היכן דר הטוען סנֶבִּין?

– בבית לִינְקוֹלְן, בככר הישן – השיב פֶּרקר.

– רצוני להתראות אתו – אמר מר פיקויק.

– להתראות עם הטוען סנֶבִּין, אדוני היקר – אמר פֶּרקר בתמיה רבה. – לא יתכן, אדוני היקר; להתראות עם הטוען סנִּבין. ה' עמך, אדוני היקר, עוד לא נשמע כדבר הזה, אלא אם-כן השָׂכר נשתלם עוֹבֵר לראיון והראיון נקבע מלכתחלה. לא יתכן, אדוני היקר, לא יתכן.

אבל מר פיקויק גמר אֹמר, שהדבר יתכן, ולא עוד אלא שיעלה ויבוא. ולא עברו רגעים מועטים אחרי ששמע מפֹרש, שהדבר לא יתכן, והוא הובל על-ידי בא-כחו לפרוזדור לשכתו של הטוען הגדול סנִּבין בכבודו ובעצמו. באולם רחב-ידים, מחֻסר-שטיחים, עמד סמוך לאח שֻׁלחן-כתיבה גדול, שכִּסּוּיוֹ אבד זה כבר את גַוָנו הירֹק הקדום ולאט-לאט, מאָבק ומזֹקן, הפך אָמֹץ. חוץ מן המקומות שצבעם הקדום נִטַשטש על-ידי כתמי-דיו. על השלחן היו מֻנחים כמה חבילות קטנות של ניָר, קשורות בחוטים אדֻמים. ומאחרי השלחן ישב לבלר בא-בימים, שחיצוניותו החלקלקה ושרשרת-הזהב הכבדה שלו העידו כמאה עדים על העֻבדה הרבה של הטוען סנֶבִּין.

– הבחֶדרו הטוען, מר מֶלֶרְד? – שאל פֶּרקר והחזיק לפני הלבלר את קופסת-הטבק שלו בכל הדרת-הכבוד.

– כן, בחדרו הוא – השיב הלה – אבל טרוד הוא מאד. הביטה וראה: מכל הענינים האלה לא נִתְּנָה תשובה אף על אחד מהם, וכֻלם כבר נשתלמו.

הלבלר חִיֵּך ושאף טבק בהנאה, שהיה בה גם טעם הטבק וטעם שכר-טרחה שדרכו לקבל.

– אך זוהי עֻבדה! – אמר פרקר.

– כן – אמר הלבלר והוציא את קופסתו והציע אותה בחִבה יתרה – והעִקר הוא, שאין כל נברא יכול לקרֹא את הכתב של הטוען ומֻכרחים הם השואלים, לאחרי שקבלו חַוַת-דעתו, להמתין עד שאעתיקה להם, חַא-חַא-חַא!

– וטוב ומועיל הדבר לאותו האיש, חוץ מן הטוען, והרי הוא מוציא מן הקהל מה שמוציא – אמר פֶרקר וצחק בקול רם. אף הלבלר צחק שוב אבל לא בקול רם אלא חֶרש, כצוחק בקרבו, ולא נראה הדבר בעיני מר פיקויק: כשאדם זב דם בקרבו, סַכּנה לו בדבר, אבל כשהוא צוחק בקרבו, סכנה לאחרים.

– עדַין לא רשמת לי את ההוצאות הקטנות שאני חַיָב לך? – שאל פֶּרקר.

– לא, עדַין לא רשמתי.

– בבקשה לרשום לי, – אמר פֶרקר, – וכשאקבל אשלח לך תֵכף הַמְחָאה. אבל נראה שעסוק אתה ביותר במנין ה“מזֻמנים” ואין שעתך פנויה לחובות, חַא-חַא-חַא!

חדוד זה, כנראה, נָעם לחִכּוֹ של הלבלר ושב צחק בקרבו.

– אבל, מר מֶלֶרְד, ידידי היקר, – אמר פֶרקר פתאם בכֹבד-ראש ומשך את הסגָן הגדול של הטוען בכנף-בגדו לקרן-זוית. – עליך להשפיע על הטוען, שיקבל אותי ואת בעל-הדין העומד כאן.

– לֶך-לך, – אמר הלבלר – יפה דרשת! לשוחח עם הטוען! הרי זה שגעון ממש!

ולמרות השגעון של ההצעה, הואיל הלבלר לשמוע אותה עוד פעם במנוחה מפי מר פיקויק. ואחרי משׂא-ומתן קצר בלחש ירד למסדרון קטן ואָפל ונעלם בתוך קדש-הקדשים של בית-הדין, ותכף-ומיד שב על בהונות רגליו והודיע למר פרקר ולמר פיקויק, שהטוען הסכים לקבלם כיוצאים מן הכלל.

הטוען מר סנֶבּין היה אדם כחוש בעל פנים חִורים, בן ארבעים וחמש שנה לערך. עיניו היו לטושות ובוערות כדרך בני-אדם, שעסקו כמה שנים בלמודיות קשות ומיַגעות. וגם בלי משקפיו, שהיו תלוים על צוארו על-גבי רצועה שחורה ורחבה, אפשר היה להכיר שקצַר-ראות הוא, שערותיו היו מועטות וקצרות, קצת מפני שלא הספיקה לו שעתו לסלסל בהם וקצת מפני הפאה הנכרית של עורכי-הדינים, שנשא אותה במשך עשרים וחמש שנה. סמני אבקת-שער על צוארונו, וכמו מכן עניבתו הלבָנה, שלא כֻּבּסה כראוי ולא היתה מקֻשרת כּהלכה, העידו עליו, שעַדין לא היה לו פנאי לתקן את חיצוניותו משעה שיצא מישיבת בית-דין. אבל הרשלנות שבשאר מלבושיו עוררה את ההשערה, שאלו גם היה לו פנאי, לא היתה חיצוניותו משתנה הרבה. ספרי חֹק ומשפט, גַלי ניָרות ומכתבים פתוחים היו פזורים על-גבי השֻׁלחן בלי שום סדר ומשטר, כלי-הבית היו ישָׁנים ונפסדים, דלתות ארון-הספרים העלו חלודה בציריהן, אבק פורח עלה מן השטיח כאֵד מארץ על כל פסיעה ופסיעה, הקלעים היו כתֻמים מזֹקן ומלכלוך, וכל מה שנמצא בחדר הֶראה בחוש, שמר סנֶבּין טרוד בעסקין ביותר, עד שאינו יכול לטפל בחיצוניות.

הטוען היה כותב בשעה שנכנסו המבקרים. כשהֻצג לפניו מר פיקויק על-ידי בא-כחו, הֶחוה קִדה לפניו כלאחר-יד. אחר-כך בקש שיֵשׁבו. טבל את עטו בבית-הדיו בכוָנה יתרה והמתין, שיפתחו בדבורים.

– מר פיקויק הוא הנתבע במשפט בַּרדל ופיקויק, אדוני הטוען סנֶבִּין – אמר פֶּרקר.

– וכי משתתף אני בענין זה? – שאל הטוען:

– כן, אדוני – השיב פֶּרקר.

הטוען נענע בראשו והמתין למַה שיבוא.

– מר פיקויק בִּקש לדַבֵּר עמך, אדוני מר סנֶבִּין – אמר פֶּרקר – ולהבטיחך, קֹדם שתעסוק במשפטו, שמעולם לא נתן פתחון-פה לתביעה הנדונה, ולא היה הולך כלל לבית-דין, אלמלא היה לבו סמוך בטוח שיש לו הצדקה לדחות את התביעה. חושבני, שמסרתי את השקפתך כתקונה? – אמר פרקר בפנותו אל מר פיקויק.

– כדבריך כן הוא – השיב הלה.

הטוען מר סנֶבִּין לקח את משקפיו, שׂם אותם על עיניו והסתכל קצת במר פיקויק ברב-ענין. אחר-כך פּנה למר פֶּרקר ואמר מתוך חיוך קל:

– דינו של מר פיקויק חמור ביותר?

עורך הדין משך בכתפיו.

– רוצים אתם להזמין עדים?

– לא.

החיוך שבפני הטוען נעשה יותר מסֻים, את רגלו התחיל לנענע במהירות יתרה, את גופו סעד אל גב הכֻּרסה והשתעל כמפקפק.

רמזים קלים אלו דַיָם היו למר פיקויק לעמוד מתוכם על יחס הטוען למשפטו; הדק אל חטמו את משקפיו, שֶׁמבַּעדם ראה והרגיש ברמזים אלו, ואמר בכל עֹז, למרות קריצותיו והעויותיו של מר פֶּרקר:

– רצוני לדבר עמך בענין כזה יֵרָאה בודאי כמשֻׁנה בעיניך אתה, המטפל בכמה וכמה ענינים כאלה.

הטוען נסה להסתכל במדורה בכֹבד-ראש. אבל לא יכול לכבוש את חיוכו.

– בעלי-אֻמנותך, אדוני – המשיך מר פיקויק – נוהגים לראות את היצר-הרע שבאדם – כל מיני קטטה ורשעות ומשטמה גלוים לנגד עיניכם. יודע אתה מפי הנסיון בבית-דין של מֻשבעים (כבודם במקומם מֻנח), כמה גדול כח ההפעלה ונוטה אתה לחשוד באחרים, שהם משתמשׁים לרַמאוּת ולטובת-עצמם באוֹתן התחבולות, שאתה משתמש בהן בישׁר ובכוָנה רצויה להועיל לבעלי-הדין שמִלאו את ידיך, ואתה יודע ערכן וטיבן מרֹב השמוש בהן. מכאן נתפשטה ברבים ההשקפה ההמונית, שאתם חשדנים וקפדנים וזהירים ביותר. ואף על-פי שברור לי, שהודעה זו לעת כזאת עלולהלהזיק לי, באתי בכל-זאת להסביר לך מה שאמר ידידי מר פרקר, שנקי אני מהבטחת-השקר, שמאשימים אותי בה. ידעתי להעריך חשיבותו של הסעד מצדך, אבל אם אינך מאמין, שדברַי אמונת-אֹמן, נוח לי לוַתֵּר על הסיוע מצד כשרונותיך מאשר לֵהנות מהם.

עוד מר פיקויק מדבר (והאמת נִתנה להֵאָמר, שדבריו היו הפעם יבשים ביותר) והטוען כבר הלך אחרי מחשבותיו ונתעמק בהן כמה רגעים גם אחרי שגמר מר פיקויק. פתאם אחז בעֵטו, נזכר במעמד בעלי-הדין, נשא את עיניו מן הניָר ואמר בגֹדל-לבב:

– מי הוא היושב לימיני בענין זה?

– מר פֿונְקִי, אדוני הטוען – השיב מר פֶּרקר.

– פֿונקי-פֿונקי – אמר הטוען, מעולם לא שמעתי שם כזה. בודאי צעיר לימים הוא.

– כן, צעיר הוא מאד – השיב פֶּרקר – זה זמן מועט שהוא יושב למשפט. חכה-נא ואזכור. כן, עוד לא עברו עליו שמונה שנים בתפקידו זה.

– כך חשבתי גם אני – אמר הטוען ברחמים רבים, כאדם המדבר על-אודות תינוק הצריך לאמו. – מר מֶלֶרְד, שלח-נא לקרֹא למר – מר –

– פֿונקי – הזכיר מר פרקר.

– מר פונקי, ואמר-נא לו, שאשמח מאד, אם יבוא לכאן לרגע.

מר מֶלֶרד נעלם למלאות דבר השליחות. והטוען סנֶבִּין שקע שוב במחשבותיו, עד שבא מר פונקי.

אף-על-פי שהיה לגבי דת-ודין כתינוק שנולד, הנה כשהוא לעצמו היה מר פונקי אדם מגֻדל. התנהגותו היתה פחדנית ובַישנית, ונראה היה שאין טבעוֹ בכך, אלא שנבוך היה, מתוך שמֻבטח היה בלבו, שמֻרדף הוא מחסרון-כיס, מחֹסר דבוק-חברים או סתם מרשעותם של בני-אדם. כשנכנס נשא עיניו אל הטוען במוֹרא ופחד והֶחוה קדה עמֻקה כלפי פרקר.

– עֲדַיִן לא נתכבדתי לראותך, מר פונקי – אמר הטוען סנֶבִּין בעניווּת של גדולים.

מר פונקי החוה קִדה לפניו. הוא כבר נתכבד לראות את הטוען ולקנא בו קנאת-עניים זה שמֹנה שנים ורבע שנה.

– שמעתי, שאתה יושב עמי בישיבת בית-דין בענין זה? – שאל הטוען.

אִלו היה מר פונקי עשיר, היה שולח לקרֹא למזכירו. אלו היה פִּקח, היה מניח את אצבעו על מצחו ומשתדל להעלות על זכרונו, אם ענין זה נמצא בתוך המון עסקיו או לא. אבל מכיון שלא היה לא עשיר ולא פקח (על-כל-פנים במובן זה), התאדם והחוה קִדה.

– קראת את הכתבים, מר פונקי? – שאל הטוען.

כאן היה לו למר פונקי להעיר, שכבר שכח כל אותו ענין. אבל מכיון שקרא את הכתבים, שהֻצעו לפניו במשפט זה, ולא חשב על שום דבר אחר, בהקיץ ובחלום, במשך שני החדשים שעברו מיום שנמנה לסגן הטוען מר סנֶבִּין, נתאדם שוב ביתר-שאת ושוב החוה קִדה.

– זהו מר פיקויק – אמר הטוען ורמז בעטו לצד שהלּה עמד שם.

מר פונקי החוה קִדה כלפי מר פיקויק בנמוס הראוי לבעל-דין הראשון העומד לפניו, ושוב הרכין ראשו כלפי אדוניו.

– שמא תלך עם מר פיקויק – אמר הטוען – ותשמע מה בפיו. ואנחנו, כמובן, עוד נמָלך בדבר.

אחרי רמיזה זו, שכבר הפריעוהו די והותר, נטל הטוען סנֶבִּין, שנשתקע יותר ויותר במחשבותיו, את משקפיו לעיניו, החוה קִדה על כל סביביו והתעסק שוב במשפט שלפניו: מעשה באדם אחד, שמת לפני מאה שנה, שגָּדר שביל אחד, המוליך ממקום שאין איש יוצא משם למקום שאין איש בא לשם.

מר פונקי לא הסכים בשום אֹפן לעבור בפתחים קֹדם שעברו מר פיקויק ועורך הדין שלו, וכך עבר זמן רב עד שהגיעו למחוז חפצם. וכשהגיעו לשם עלו וירדו ונועצו הרבה עד שבאו לידי מסקנה, שקשה לדעת, איך יהיה פסק-הדין, שכלל אין אדם יכול לחשוב מראש, איך יֵצא משפט, שזכות יתרה היא, שהקדימו את הצד שכנגד אצל מר סנֶבִּין, וכיוצא בזה פקפוקים ותנחומים, כנהוג בענינים כאלה.

אחרי הדברים האלה עורר מר פיקויק את מר וֶלר משנתו המתוקה, שארכה כשעה, נפרדו מלוֹטן והלכו לדרכם.

 

פרק לב: פרשת מסִבת-בחורים בבית בּוֹבּ סוֹיֶר, בנגב-העיר, לכל פרטיה ודקדוקיה.    🔗

ברחוב-לֶנט שבנגב-העיר שוֹרה שַׁלות-השקט, עד שהנפש נופלת לתוך מרה שחורה. כאן מצוּים תדיר כמה בתים להשכיר. רחוב צדדי הוא, ואף קדרותו נעימה. בית ברחוב זה ודאי אינו מקום-מושב ממדרגה ראשונה, ובכל-זאת רבו הקופצים עליו. כשרוצה אדם להִבָּדל מן העולם, להתרחק בפנימיותו מנסיונות-החיים, להתיחד במקום שלא יהא לבו מושכו להסתכל בעד החלון – יֵלך לרחוב זה.

בנוֵה שאנן זה דרו שנים-שלשה כובסים, כורכי-ספרים אחדים, פקיד אחד או שנים מבית-הסֹהר לפושטי-רגל, כמה רקָחות וטבָּחות, קצת חיָטים וכדומה. רֹב התושבים עסקו בהשכרת חדרים לדירה או הקדישו עצמם למלאכת-הגהוץ המבריאה. ראשי הסמנים של חיי-הרחוב השאננים הם תריסים ירֻקים, פתקאות של דירות העומדות להשכיר, לוחות של נחֹשת-קלל בדלתות ובתי-יד ממתכת זו לפעמונים. וראשי הטפוסים של עולם החי הם המלצר בבית-משתה-השֵׁכר, הבחור המוכר לַחמניות והאיש המוכר תפוחי-אדמה צלוּים. יושבי-המקום נודדים הם ודרכם להֵעָלם סמוך לסופי תקופות-השנה ועל-פי-רֹב בלילות. הכנסות המלך יר"ה נִגבות בעמק-שלוה זה רק לעתים רחוקות, שכר-הדירה מֻטל בספק, והספקת-המים נפסקת לעתים קרובות.

באותו ערב, שהֻזמן לו מר פיקויק, ישבו מר בוב סויֶר ומר בן אֶלן משני צדי האח בחדר הפונה אל הרחוב בדיוטה הראשונה. ההכנות לקבל פני האורחים כבר נגמרו. הסוככים שבפרוזדור נִגבבו בקרן-זוית על-יד פתח החדר השני, הכובע והסודר של שפחת בעלת-הבית הוסרו מן המסעָדה של המדרגות. לא נשארו אלא שני זוגות של סנדלי-עץ על המחצלת של הדלת החיצונה, ונר של המטבח, בעל פתילה ארֻכּה, דלק באור בהיר בפִנת החלון שעל-גבי המדרגות. מר בוב סויֶר בעצמו קנה את המשקאות החריפים בבית-היין שברחוב הגבוה ולוה הביתה את נושאי-המשקאות, כדי שלא תארע תקלה ולא יביאו לבית אחר. היין המבֻשׁל עמד מן המוכן בחדר-המטות בכלי אדֹם. שֻׁלחן קטן, מכֻסה מַפה ירֹקה, שָׁאול היה משָׁכֵן אחד והֻקצה למשחק-הקלפים. והכוסות, לרַבות את השאולות מבית-המרזח, עמדו כֻלן על-גבי מַדף מחוץ לדלת הכניסה.

למרות השלֵמות היתרה שבהכנות הללו שכנה עננה על פניו של מר בּוֹבּ סוֹיֶר, ואף רשמי-פניו של בן אֶלן עצובים היו, כשהסתכל בכוָנה אל הגחלים ואמר אחרי שתיקה ארֻכּה:

– מה רע, שדוקא לעת כזאת עלה על לבה לבוא לידי כעס. לפחות יכולה היתה להמתין עד מחר.

– אין זאת אלא רֹע-לב – השיב מר בוב סויֶר ברֹגז. – אמרתי, שאם אני יכול להזמין אורחים, יכולני גם-כן לשלם את חשבונה הארור.

– חשבון זה של כמה זמן הוא? – שאל מר בֶן אֶלן.

– רק של רבע שנה ועוד חֹדש – השיב מר בוב סויֶר.

בן אלן השתעל כמתיאש והביט בעינים בוחנות אל שני המוטות של התנור.

– צרה גדולה תהיה, אם יעלה על דעתה לצאת בתביעתה לפני כל הקהל – אמר בן אלן לבסוף.

– נורא – אמר בוב סויֶר – נורא!

בדלת החדר נשמעה דפיקה קלה. מר בוב סויֶר נתסכל בחבֵרו הבטה שיש בה ממש ואמר: “יבוא”: בחוּרה מלֻכלכת ומרֻשלת, לבושה פֻּזמקאות שחורים של צמר-גפן ומראֶהָ כמראה בתו של מנקה-ביבִים, תקעה ראשה לתוך הפתח ואמרה:

– בבקשה, מר סוֹיֶר, הגברת רֶדל רוצה לדבר עמך.

לא הספיק מר בוב סוֹיֶר להשיב תשובה כל-שהיא, עד שהבחורה נעלמה פתאם בצוָחה גדולה, כאלו הכה אותה מי-שהוא מאחוריה מכה רבה. ומאורע זה לא הֻברר כל-צרכו, כי שוב נשמעה דפיקה בדלת, והפעם דפיקה נמרצה, כמו שאומר: “הנני ואבואה”.

מר בוב סוֹיֶר נתן עיניו בחבֵרו במורא וביאוש וקרא בקול: “יבוא”.

אבל נתינת-רשות זו לא היתה מן הצֹרך, כי עד שהוציא מר בוב סוֹיֶר את המלה מפיו, פרצה לתוך החדר אשה גוּצה וסוֹערה, כל עצמותיה מרחפות מכעס ופניה חִורים מרב התמרמרות.

– מר סויֶר, – אמרה האשה הכעסנית והשתדלה לדבר במנוחה יתרה. – אם תואיל לסלק לי חשבון קטן זה, אכיר לך הרבה טובה, כי אף עלי לשלם היום שכר-דירה, בעל-הבית ממתין מלמטה.

כאן חִככה האשה את ידיה ולטשה את עיניה מעל לראשו של מר בוב סויֶר אל הכֹתל שמאחריו.

– מֵצר אני מאד, שאני גורם לך צער, הגברת רֶדל – אמר בוב סויֶר בנמוס – אבל

---

– אין כאן צער – השיבה האשה בצחוק צורם את האֹזן. – עד היום לא הייתי זקוקה לכסף, ומכיון שעלי לתתו היום לבעל-הבית, אחת היא לי, אם הכסף אצלך או אצלי. הבטחת לתת לי היום אחרי הצהרים, מר סויֶר, וכל אדון ואדון שדר פה היה עומד בדבורו, וכך ראוי למי שקורא לעצמו אדון.

מרת רֶדל נענעה בראשה, נשכה בשפתיה, חִככה בידיה והסתכלה בכֹתל כמקֹדם. נראה היה בחוש, כמו שהעיר בוב סויֶר אחר-כך בסגנון מליצת בני-קדם, כי “עלה עשן באפה”.

– צר לי מאד, מרת רֶדל – אמר בוב סויֶר בענוה יתרה – אבל עֻבדה היא, שלא נתנו לי היום במרכז-העיר מה שהבטיחו לי.

מקום משֻׁנה הוא מרכז-העיר. לכמה וכמה בני-אדם מבטיחים שם ואין נותנים.

– טוב, מר סויֶר, – אמרה מרת רֶדל ונִצבה על-גבי פרח-ארגמן שבשטיח – אבל מה זה נוגע לי?

– אין ספק, מרת רֶדל – אמר בוב סויֶר ולא השגיח כלל בשאלה האחרונה – שעוד בתחִלת השבוע הבא נבוא לעמק-השוה, ולהבא ילך הכל למישרים.

זה היה כל חפצה של מרת רֶדל. כשפרצה לתוך חדרו של בוב סויֶר העלוב, נתכַּונה לבוא לכלל כעס להנאתה, ואלו היה משלם את חובו, היתה תוחלתה נכזבת. כי כבר שפכה קצת את חמתה עוד מקֹדם במִטבח על ראש בעלה.

– וכי סובר אתה, מר סויֶר, – אמרה מרת רֶדל בקול רם, למען ישמעו השכנים, – שאֶתן לדור אצלי בקביעות לבחור, שאין בדעתו לשלם לא שכר-דירה ואפילו לא כסף מזֻמן, שהוצאתי בשבילו לקנות חמאה וסֻכּר וחָלב לפת-שחרית? וכי חושב אתה, שאשה חרוצה כמוני, העובדת עבודה קשה ויושבת ברחוב זה כעשרים שנה רצופות (עשר שנים בבית שכנגד ותשע שנים ושלשה רבעים בבית זה ממש) אין לה אלא לעבוד בזעת-אפיה בשביל בחורים נרפים ועצלים, המקטרים ושותים וסרוחים על ערשותם כל היום, תחת לבקש להם מוצא לכסף לשלם את חשבונותיהם? וכי סובר אתה –

– גברתי היקרה – הפסיק אותה מר בנימין אֶלן במענה רך:

– הואילה-נא לכבוש נבואתך, אדוני, בבקשה ממך – אמרה מרת רֶדל והפסיקה פתאם את הזרם הכּביר של דבּוּרה ופנתה אל המתוֵּך במתינות ובכֹבד-ראש. – לא ידעתי, שבעל-דברים דידי אתה. כמדֻמָה אני, שלא לך השכרתי חדר.

– לא, לי לא השכרת – אמר מר בנימין אֶלן.

– ובכן, טוב ויפה – השיבה מרת רֶדל בנמוס ובגֹדל-לבב. – שמא תסתפק בשבירת הזרועות והרגלים של החולים האֻמללים ותפשפש במעשי-עצמך, אם אין אחרים מעוררים אותך לכך.

– אשה רתחנית את, גברתי – השיב מר בנימין אֶלן.

– יסלח-נא אדוני הצעיר – אמרה מרת רֶדל וזעה קרה כסתה את מצחה. – שמא תואיל לחזור על דבריך שאמרת.

– לא עלתה על דעתי להעליבך, גברתי – השיב מר בנימין אֶלן, שראה את עצמו בסכנה.

– סלח-נא, אדוני הצעיר – הוסיפה מרת רֶדל לדבר רתת ובמפגיע. – הרי קראת לי אשה רתחנית, הן או לאו?

– בודאי – השיב מר בנימין אלן.

– בודאי! – קראה מרת רדל ונרתעה לאחוריה אל הדלת והרימה את קולה בכוָנה, כדי שישמע בעלה במטבח. – בודאי! והכל יודעים שרשאים להעליבני בביתי, ואין פוצה פה ומצפצף, ובאותה שעה בעלי יושב נרדם במטבח ואינו דואג לי, כאלו הייתי כלב בחוץ. הלא בוש יבוש (כאן התיפחה מרת רדל) לתת את אשתו בידֵי מנַתּחי גופים חיים, שהם חרפה לכל הבית (שוב התיפחות) והם מבזים אותה בכל מיני בזיון. פחדן מנֻול זה, הירא לעלות לכאן ולהשיב להם גמולם – פחדן זה!

מרת רֶדל נשתתקה, כדי לשמוע, אם טענותיה עוררו את בעלה. וּכששָׁמעה שלא נענה, ירדה בגרם-המעלות מתוך התיפחות. אחר-כך פרצה בבכי גדול, נאנחה ויִללה, ובינתים נשמעה מבחוץ דפיקה בדלת, שנכפּלה שש פעמים. כעסה של מרת רדל הגיע למרום קצו, ואחרי שהפילה לארץ כל כלי שנזדמן בדרכה, נעלמה בחדרה וסגרה את הדלת אחריה בקול רעש גדול.

– כאן דר מר סויֶר? – שאל מר פיקויק כשנפתחה הדלת.

– הן – אמרה המשרתת – דיוטה ראשונה, הדלת הראשונה מלמעלה, סמוך לגרם-המעלות.

המשרתת, שהורתה ולֵדתה היו בנגב העיר, בטוחה היתה, שבדבריה אלה עשתה כל המֻטל עליה, ונעלמה לתוך המטבח והנר בידה.

מר סנוֹדגרַס, שנכנס אחרון, נעל את הדלת, אחרי כמה נסיונות, בשרשרת התלויה. ובני-החבורה גששו ועלו למעלה, ושם המתין להם מר בוב סויֶר, שהיה מתירא לרדת, שמא תגדר מרת רדל בעדו.

– מה שלומכם – שאל התלמיד-חכם הנבוך. – שמח אני לראותכם, הזהרו בכוסות.

אזהרה זו למר פיקויק נאמרה, שהניח את כובעו על-גבי המדף.

– סלח לי, בבקשה – אמר מר פיקויק.

– אין בכך כלום, אין בכך כלום – אמר בוב סויֶר. – קצת צר כאן המקום, אבל כך דרכה של דירת-בחור. הכנסו-נא. את האדון הזה ראיתם, כמדֻמני?

מר פיקויק תקע כפו למר בנימין אֶלן וחבריו עשו אף הם כמוהו. לא הספיקו לתפוס את מקומותיהם ושוב נשמע קול דופק בדלת.

– מקוה אני שזהו דזֶ’ק הוֹפְּקִינס – אמר מר בוב סויֶר. – הנה הנו! עלֵה, דזֶ’ק, עלה.

נשמע שעטה כבֵדה על-גבי המעלות ונכנס דז’ק הוֹפקינס. לבוש היה אפֻדת-קטיפה בעלת כפתורים מבהיקים וכתֹנת-פסים כחֻלה בעלת צוארון לבן.

– אֵחַרת לבוא, דז’ק – אמר מר בנימין אֶלן.

– נתעכבתי בבית-החולים של בר-תלמי – השיב הוֹפקינס.

– מה נתחדש?

– גדולות בל נעשו. מקרה מיֻחד קרה.

– ומהו? – שאל מר פיקויק.

– אדם אחד נפל מחלון הדיוטה הרביעית. מקרה טוב, טוב עד-מאד.

– כוָנתך שהחולה הולך ומבריא? – שאל מר פיקויק.

– לא – השיב הופקינס בקרירות, – חושבני, שלא יבריא. אבל מחר יהא נתּוח מצֻין – תאוה לעינים, אם סְלֶשׁר יעשהו.

– ובכן סבור אתה, שסלֶשר מנתח טוב הוא? – אמר מר פיקויק.

– אין כמוהו – השיב הופקינס. – בשבוע האחרון הסיר לנער אחד את רגלו. אכל הנער חמשה תפוחים ועֻגת-רצפים אחת, ושני רגעים לאחר המעשה אמר הנער, שלא בא לכאן על-מנת שישַטו בו, ואם לא יתחילו תכף-מיד, ילך ויספר לאמו.

– פלאי-פלאים! – אמר מר פיקויק.

– ועוד לא הֻגד בזה אף החֵצי – אמר דז’ק הופקינס. – לא כן, בוב?

– אף החצי לא – קיֵם מר בוב סויֶר.

– אגב, בוב – אמר הופקינס והסתכל מן הצד בפניו הסקרנים של מר פיקויק, – היה לנו מקרה משֻׁנה בלילה זה, הביאו תינוק, שבָּלע מחרֹזת.

– מה בלע? – הפסיקו מר פיקויק.

– מחרֹזת – השיב דז’ק הופקינס. – לא בבת-אחת, כמובן. הרי זה דבר שאי-אפשר. אפילו אתה לא יכולת לבלעה כֻלה, קל-וחֹמר תינוק – חַא, חַא, חַא!

מר הופקינס נהנה מחדודו מאד והמשיך לספר.

– לא, מעשה שהיה כך היה. אבות התינוק עניים הם. אחותו הבכירה של התינוק קנתה לה מחרֹזת פשוטה של פניני-עץ שחורות וגדולות. המחרֹזת מצאה חן בעיני התינוק, גנב אותה והסתירה, השתעשע בה, חתך את החוט ובלע פנינה אחת; וירא כי טוב ויבוא ממחרת ויבלע עוד פנינה אחת.

– רבונו של עולם – אמר מר פיקויק. – מה נורא הדבר. סלח-נא, אדוני, סַפרה-נא.

– ממחרת בלע התינוק שתי פנינים ולמחרת היום שלש, וכן הלך והוסיף עד שבלע במשך שבוע את כל המחרֹזת, עשרים וחמש פנינים במספר. האחות, בחורה חרוצה, שאינה זוכה לתכשיט אלא לעתים רחוקות, חִפשה ובדקה אחרי המחרֹזת שאבדה, וכמובן לא מצאה אותה. עברו ימים מועטים והמשפחה ישבה וסעדה – בשר-כבש צלוי ותפוחי-אדמה – והתינוק, שלא היה רעב, השתעשע בחדר. פתאם נשמע מין רעש כקול הברד. – “אל-נא, בני” – אמר האב. – “לא עשיתי כלום” – אומר התינוק. – “ובכן, אל-נא תוסיף לעשות” – אמר האב. שעה קלה עברה בשתיקה ואחר-כך התחיל קול הברד ביתר-עֹז. “אם לא תשמע בקולי, בני – אמר האב – תבוא כהרף-עין לתוך המטה”. ובכדי שיקח התינוק מוסר, נענע אותו כהוגן, וקם שאון אשר לא נשמע כמוהו. “הרי זה בתוך התינוק!” – אמר האב. – “המחרֹזת היא, אבא – התחיל התינוק צוֵחַ, בלעתיה”. מיד תפש האב את התינוק ורץ עמו לבית-החולים. והפנינים בבטן התינוק מדרדרות ומשמיעות קול, ובני-האדם שבחוץ מסתכלים לשמַים ולמרתפים לראות, מהיכן הקול יוצא. ועדַין התינוק בבית-החולים – אמר דז’ק הופקינס – וכשהוא הולך, השאון גדול כל-כך, שמֻכרחים היינו לעטוף אותו באדרת-שער, שלא יעורר את החולים הישֵׁנים.

– אכן זהו המאורע המתמיה ביותר מכל מה ששמעתי בחיי – אמר מר פיקויק והִקיש בשלחן ביד חזקה.

– כל זה אינו כלום. – אמר דז’ק הופקינס. – לא כן?

– אינו כלום – השיב מר בוב סויֶר.

– באֻמנותנו יִקרו מקרים משֻׁנים מאד, אבטיחך נאמנה – אמר מר הופקינס.

– יכול אני לצַיֵר לעצמי – השיב מר פיקויק.

שוב נשמע קול דופק בדלת ונכנס צעיר בעל גלגֹלת גדולה ופאה נכרית שחורה ועִמו בחור גבוה וכחוש. אחר-כך בא אדון אחד בעל כתֹנת מקֻשטת בעוגינים ורֻדים, ותכף אחריו בחור חִוֵּר בעל שרשת מצֻפּה. בא עוד אדם אחד הדור בלבושו, לבניו נקיים ביותר ונעלי-בד על רגליו, והחבורה היתה שלמה. השלחן הקטן, המכֻסה מפה ירֻקה, נתארך. הובא מחזור ראשון של היין המבֻשל בכד לבן, ובמשך שלש שעות עסקו במשחק “עשרים ואחד”, שש אגורות לתריסר, ולא הפסיקו אלא מפני קטטה קטנה בין הבחור הכחוש ובעל העוגינים הורֻדים. במשך הקטטה הביע הבחור הכחוש את חפצו למַגר ולשַׁבר את חָטמו של בעל סמלי-התקוה, והלה השיב לו, שהוא שׂונא מתנות כאלה ולא יקבלן לא מבעל-הפנים-הכחושים הכעסן ולא משאר כל הולך-על שתים.

אחרי תֹם המשחק האחרון, והרוָחים וההפסדים באו לידי הַכְרֵע. לפי רצון כל הצדדים, צִלצל מר בוב סויֶר, שיביאו ארוחת-הערב, והאורחים נתפזרו לארבע פנות החדר עד שהיה הכל מוכן לסעודה.

הכנות אלו נמשכו הרבה. קֹדם-כל צריך היה לעורר את המשרתת, שנרדמה במטבח כשראשה נשען אל השֻׁלחן, וכשנתעוררה סוף-סוף לקול המצִלה עבר רבע-שעה עד שהסבירו לה בקֹשי מה חובתה ותעשה. האורח, שנתכבד בפתיחת הצדפה, לא הצליח במלאכתו, ובאמת קשה לפתוח צדפה בסכין קֵהֶה או במזלג. מנות גדולות לא קבלו האורחים לא מן הצדפה, לא מבשר-השור ואף לא מכתלי-החזיר (שנִקנו בחנות-הנקניקין הגרמנית שבקרן-הרחוב). לעֻמת זאת היה כאן שֵׁכר הרבה בכד של בדִיל, והגבינה היתה משֻׁבחת וחריפה. הכל כאשר לכל לא היתה הסעודה נופלת מסעודות כאלה בכלל.

אחרי הסעודה הגישו מחזור שני של יין מבֻשל, סיגַרות וכמה בקבוקי יי"ש. כאן באה הפסקה נוראה. הגורם להפסקה זו היה מאורע רגיל בבתים כאלה, ובכל-זאת הביא מבוכה רבה.

וזה הדבר. המשרתת הדיחה את הכוסות. מהן היו שיָכות לבעלת-הבית רק ארבע. ואל תחָשב זאת לחרפה למרת רֶדל, שֶׁכּן בכל הבתים ממין זה מספר הכוסות מועט הוא. כוסותיה של בעלת-הבית קטנות ודקות היו ונוחות להִשבר, ושל בית-המרזח גדולות וכרסתניות וכבדות היו, ולכל אחת בית-יד עצום. עֻבדה זו בלבד היתה מספיקה לבאר למסֻבים את מצב הענינים. אבל כדי שלא יבואו לכלל טעות, הקדימה המשרתת החרוצה לקחת מאת כל אורח ואורח את כוסו קֹדם ששתה עד גמירה, ולמרות קריצותיו והתנגדותו של מר בוב סויֶר, אמרה בקול רם, שעליה לשאת את הכוסות למַטה להדחה.

רוח שאינה מצויה כזו לא היתה לרצון לשום איש. ההָדור בלבושו, שנִסה כל זמן המשחק לספר בדיחה ולא עלתה בידו, השתמש בשעת-כֹשר זו. כשנעלמו הכוסות התחיל לספר באריכות ספור-המעשה באדם גדול אחד, שׁשכח את שמו, שהשיב תשובה מֻצלחה לאדם מפֻרסם אחר, שלא פֹרש בשמו. בארכנות יתרה ובפרוטרוט הרצה על כל הטפֵלים השַׁיכים לענין המסֻפר, אבל עִקר הענין לא זכר וישכחהו, אף-על-פי שבעשר השנים האחרונות נזדמן לו לספר ספור-המעשה הזה כמה פעמים בהצלחה רבה.

– מעשה רב הוא! – אמר ההדור בלבושו.

– צר לי מאד, ששכחת את המעשה – אמר מר בוב סויֶר ונסתכל בדלת בכליון-עינים, כי נדמה לו ששמע קול-מַשַׁק כוסות.

– גם לי יִצר עד-מאד – אמר ההדור בלבושו – כי בטוח אני, שבני החבורה היו נהנים הנאה רבה. אבל אין בכך כלום. לא יעבור חצי-שעה וספור-המעשה יעלה שוב בזכרוני.

בינתיים חזרו הכוסות ובוב סויֶר, שהיה כל הזמן שקוע במחשבות, אמר פתאם, שחשקה נפשו לשמוע סוף-מעשה, כי מה ששמע ממעשה זה עד כאן הוא מבחר כל מה ששמע בימי-חייו.

למראה הכוסות שבה נפש בוב סויֶר למנוחתה, שֶׁסָרה ממנה למן השיחה עם בעלת-הבית. פניו נהרו והתחיל שמֵח.

– ועכשו, בֶּטְסִי – אמר מר בוב סויֶר בחבה יתרה וסִדר את הכוסות, שהעמידה המשרתת באמצע השֻׁלחן חמרים חמרים – עכשו, בֶּטסי, מהרי והביאי מים חמים, הלא טובת-שכל אַת.

– אין מים חמים – השיבה בטסי.

– אין מים חמים?! – קרא מר בוב סוֹיֶר.

– לא – אמרה המשרתת ונענעה בראשה נענוע, ששלילתו ברורה מכל לשונות-השלילה שבעולם. – מרת רֶדל צותה עלי, אשר לא אתן.

ההשתוממות שבפניהם של האורחים נתנה אֹמץ בלב בעלי-הסעודה.

– הביאי מים חמים תֵּכף-ומיד – פקד מר בוב סוֹיֶר מתוך יאוש בקול נגיד ומצַוה.

– אינני יכולה – השיבה המשרתת, – הגברת רֶדל כִּבּתה את האש קֹדם שהלכה לישון ואת הדוּד סגרה על מסגר.

– אין בכך כלום, אין בכל כלום. אל-נא תדאג לדברים של מה-בכך – אמר מר פיקויק, שהרגיש במלחמת-היצָרים, שהשתקפה בפניו של בוב סוֹיֶר. – מים צוננים טובים אף הם.

– מצֻין – אמר מר בנימין אֶלן.

– בעלת-ביתי מֻכה לפעמים בשגעון קל – העיר בוֹב סוֹיֶר בחיוך אָיֹם. – חוששני, שאהיה מֻכרח להחליף את דירתי.

– אל-נא תעשה זאת – אמר בּן אלן.

– חוששני, שאהיה מֻכרח – אמר בוב בגבורה יתרה. – אשלם לה את המגיע ומחר בבֹקר אודיע לה, שאני יוצא.

העלוב! כמה כלתה נפשו, שיוכל לעשות כך!

נסיונותיו של בוֹב סוֹיֶר הנואש להֵרפא מן המכה האחרונה דִכּאו את רוח המסֻבים, ובכדי לרומם את רוחם, התנפלו רֻבם בכל לבם על היי"ש והמים הצוננים. התולדה הראשונה היתה התחדשות המחלֹקת שבין הבחור הכחוש ובעל-הכתנת. הנלחמים הסתפקו תחִלה בקמיטת-מצח והעוית-חֹטם, כדי להבזות זה את זה, ואחר-כך הרגיש הבחור הכחוש את הצֹרך לבאר את רגשותיו באר היטב, וכך השתלשה שיחה ברורה זו.

– סויֶר, – אמר הבחור הכחוש בקול רם.

– הנני, נוֹדֶה, – השיב מר בוב סויֶר.

– מצטער אני מאד, – אמר מר נוֹדה – שאני גורם אי-נעימות על שֻׁלחן ידידי, ובפרט על שלחנך, אבל מֻכרח אני להשתמש בהזדמנות זו ולאמר למר גוּנטר, שאין הוא מן הישוב.

– ואני מצטער מאד, סויֶר, לפורע פרעות ברחוב זה שאתה יושב בו, – אמר מר גונטר, – אבל חוששני, שאהיה מֻכרח לעורר את כל השכנים על-ידי שאשליך דרך החלון את האיש הדובר ככה.

– מה כוָנתך, בזה, אדוני? – שאל מר נוֹדה.

– פשוטו כמשמעו, אדוני – השיב מר גוּנטר.

– חפצתי לראות, איך שתעשה זאת – אמר מר נודה.

– בעוד חצי-רגע תרגיש זאת – השיב מר גונטר.

– אבקשך לתת לי את כרטיסך, אדוני – אמר מר נודה.

– לא עלתה על דעתי, אדוני – השיב מר גונטר.

– למה לא? – שאל מר נודה.

– כי תציגו לרַאוה על-גבי כרכוב האח ומבקריך יחשבו בטעות, שאדם הגון היה בביתך, אדוני – השיב מר גונטר.

– אדוני, מחר בבֹקר יבקרך אחד מידידַי – אמר נודה.

– אדוני, מודה אני לך, שהודעתני, ואצוה למשרתי לשמור על הכפות.

כיון שהגיעו לידי כך, נכנסו שאר האורחים בָּעֱבִי הקורה והעירו את שני הצדדים, שדרכיהם לא יתּכנו. בִּקש מר נוֹדה לקַיֵּם, שאביו מכֻבד היה לא פחות מאביו של מר גוּנטר, ומר גונטר השיב לעֻמתו, שאביו מכֻבד היה ממש כאביו של מר נודה, ועוד שבנו של אביו הגון הוא כמר נודה. הודעות אלו נראו כראשית מדון חדש, ושוב התערב חלק מבני-החבורה וקם שאון ופטפוט עצום, עד שרגשותיו של מר נודה הגדילו עליו והודה, שיש לו חבה יתרה למר גונטר, ומר גונטר השיב, שמר נודה דבֵק לו מאח. שמע מר נודה הודיה זו, קם ממושבו ותקע כפו למר גונטר, ומר גונטר קִבּלה בחֹם וברגש. וכל המסֻבים אמרו, שמחלֹקת זו מראש ועד סוף לכבוד ולתפארת היא לשני הצדדים.

– ועכשו, – אמר דז’ק הוֹפקינס, – שהשמחה במעוננו, הבא ונזמֵרה.

והתחיל בהתלהבות לזמר בכל כחו “אֵל מלך נצוֹר”, והנאספים מחאו כף. הַלַחַן חדש היה, ומן המסֻבים עזר אחריו כל אחד בלַחַן אחר והחדר היה לחרדת-אלהים.

כשהגיע הקהל לסוף החרוז הראשון נשא מר פיקויק את ידו בחשיבות יתרה, וכשנשתתקו כֻלם אמר:

– סלחו, רבותי, כמדֻמני, ששמעתי קול קורא מלמעלה.

שתיקה גמורה. פני מר בוב סויֶר חָורו.

– כמדֻמני, ששומע אני שוב – אמר מר פיקויק. בבקשה לפתוח את הדלת.

עוד לא הספיקו לפתוח את הדלת וכל הספקות נעלמו.

– מר סויֶר! מר סויֶר! – נשמע קול-צוחה מן הדיוטה העליונה.

– בעלת-ביתי היא זו – אמר בוב סויֶר והביט סביבו במבוכה – כן, מרת רֶדל היא.

– מה זאת, מר סויֶר? – צוח הקול והתחיל שוטף בדבורו. – וכי לא די לי שעושקים אצלי שכר-דירה ומזֻמנים שהוצאתי, וידידיך ההגונים מבזים אותי, ועוד אתה מרעיש עולמות שתי שעות אחרי חצות-הלילה, עד שבודאי יבואו לכאן מכַבי-האש. שַלַּח את הבריונים וילכו.

– הלא תבושו ותכלמו – נשמע קולו של מר רֶדל, שיצא כנראה מתחת הכרים והכסתות.

– בוש אתה והִכָּלם! – אמרה מר רדל. – למה אינך יורד ומגרש את כֻלם כאחד? אלו היית איש-חיל, היית עושה כן.

– אלו היו לי תריסר איש, הייתי עושה כן, שאהבה נפשי – השיב מר רדל בנחת, – אבל הם המרֻבּים ואנכי המעט, שאהבה נפשי.

– פחדן שכמותך! – קראה מרת רדל בבוז. – תוציא את הבריונים, מר סויֶר, או לא?

– הרי הולכים הם, מרת רדל, הולכים הם – אמר בוב העלוב. ולאורחיו אמר: חוכך אני בדבר, וכמדֻמני, מוטב שתלכו. אף לי נדמה, שהשאון גדל ביותר.

– מקרה בלתי טהור – אמר ההדור בלבושו – דוקא כשהשמחה רבתה במעוננו.

ההדור בלבושו התחיל, כנראה, להעלות עכשו על זכרונו את ספור-המעשה ששכח.

– קשה מנשוא! – אמר ההדור בלבושו. – קשה מנשוא, לא כן?

– צדַקת – אמר דזֶ’ק הופקינס. – הבה ונשיר חרוז שני, בוב.

– לא, דז’ק, אַל-נא! – בִּקש בוב סויֶר. – הזמר נאה הוא, אבל לבי אומר לי, שמוטב שלא לשיר את החרוז השני. האנשים פה גסים הם ביותר.

– שמא אעלה ואתראה פנים עם בעל-הבית? – שאל הופקינס – או שמא אצלצל במצִלה, או שמא ארים קול על המדרגות? הנני ואעשה כדבריך.

– מודה אני לך על ידידותך ומזג-טובך, הופקינס, – אמר בוב סויֶר העלוב. – אבל חושבני, שבכדי להִמנע מריב, מוטב שתתפרד החבילה.

– מר סויֶר! – צוח קולה הצורם של מרת רדל – הילכו בני-בליעל שלך או לא?

– כבר חובשים הם את כובעיהם, מרת רדל, – אמר בוב, – תֵּכף-ומיד ילכו להם.

– ילכו! – קראה מרת רדל והכתה בשביס-הלילה שלה אל מסעד-המדרגה בו-ברגע שמר פיקויק יצא מן החדר בלוית מר טופמן. – ילכו! למה באו לכאן בכלל?

– גברתי הנכבדה! – נשא מר פיקויק את עיניו ואמר.

– גש הלאה, בריון זקן! – השיבה מרת רדל ומשכה את שביסה בחזרה. – לפי זקנותך יכולת להיות אביהם הזקן, ואתה הגרוע שבכֻלם, זקן אשמאי שכמותך.

מר פיקויק חשב ומצא, שאין כדאי להוכיח לה, שהוא חף מפשע, ומִהר לרדת ולצאת החוצה, ואחריו מר טופמן, מר וינקל ומר סונדגרַס. מר בן אֶלן, שהיה נרגש מתוך שתיה ומאורעות-הערב, לִוה אותם עד גשר-לונדון, ובמשך השיחה לחש לו למר וינקל – ששומר-סוד הוא, כידוע לו – שגמר בלבו לשחוט מן הצואר כל איש שיחַזר אחרי ארַבֶּלה אחותו, להוציא את מר בוב סוֹיֶר. ולאחרי שהביע בכל תֹּקף החלטה אמיצה זו למלאות חובת-אח, פרץ בבכי, הוריד את כובעו למטה מעיניו, מִהר ללכת הביתה, דפק כמה דפיקות בדלתות שער-השוק ונרדם תרדמות קלות על המדרגות פה ושם עד שהאיר המזרח. וכל הלילה בטוח היה, שכאן ביתו, אלא ששכח את המפתח.

כל הנאספים הלכו לביתם כרצון מרת רֶדל. ומר בוב סוֹיֶר האֻמלל נשאר לבדו והִרהר במאורעות העתידים לבוא למחר ובתענוגות-הערב.

 

פרק לג: מר וֶלר הזקן מחַוה דעתו בדברי-ספרות כיד הבקֹרת הטובה עליו, ובעזרת שמואל בנו הוא משיב גמול על גֵאים.    🔗

ביום י"ג פברואר בבֹקר, הוא ערב יום-הדין, כידוע לקוראי ספור-אמת זה, היה מר שמואל וֶלר טרוד מאד. מתשע שעות בבקר עד שתי שעות אחרי הצהרים היה הולך רצוא ושוב מבית מר פיקויק לבית מר פֶּרקר. לא שדברים בגו היו, שהרי כבר נמלכו ועשו מה שעשו, אבל מר פיקויק היה נרגש ביותר וכתב לעורך-דינו כל שעה ושעה פתקאות קטנות ובהן רק שאלה אחת קטנה: – “פרקר היקר, הכל הולך למישרים?”. והלה השיב בכל פעם: – “פיקויק חביבי, הכל כשורה”. וכבר אמרנו למעלה, שבאמת לא יכול שום אדם להנָבא לא לרע ולא לטוב, עד תֹם ישיבת בית-הדין ממחרת היום.

אבל מי שהולך לדין בפעם הראשונה, בין ברצון בין באֹנס, נרגז ונפחד הוא. וסם, שהיה מבין לחולשותיו של אדם, צִיֵת לפקודות אדוניו ברוח נכונה ולב שמח – מִדות שהיה מצֻין בהן תדיר.

סם סעד את לבו בארוחה קטנה ושַלוה בה והמתין בבית-המשתה לכוס חמין, שהעניק לו מר פיקויק חֵלף כל טרדותיו בבֹקר. והנה נכנס בחור אחד, שלש רגלים ארכו, כובע שעיר בראשו וכל מלבושיו מעידים, שעתיד הוא להיות משָׁרת. והבחור התחיל מסתכל למעלה ולמטה, לפנים ולאחור, כמבקש את מי-שהוא. המלצרה חששה, שמא מבקש הוא את הכפות, ואמרה אליו בקול רם:

– מה חפצך, בחור?

– יש כאן אדם ששמו סם? – שאל הבחור בקול-צפצוף.

– ומה שם משפחתו? – שאל סם וֶלר.

– מהיכן לי לדעת? – ענה הבחור עזות.

– בחור חריף אתה – אמר מר ולר – אך אם אתה לו שמעֵני, מוטב שלא תַראה את חֻדך יותר מדי, שמא יקצצו בו. איך עלה על לבך להִכָּנס לבית-אורחים ולשאול לסם סתם בנמוס של פרא מהֹדו?

– זקן אחד צִוַני על כך – השיב הבחור.

– איזה זקן? – שאל סם בבוז.

– בעל-העגלה ההולכת לאִיפֶּסוִיץ‘, והוא מתאכסן אצלנו – אמר הבחור. – אתמול בבֹקר אמר לי, שֶאֵלך היום לג’אורג’-ווֹלטר ואשאל לסם.

– הרי אבי הוא, יקירתי – אמר מר ולר ופנה אל המלצרה כמבאר, – מֻבטחני, ששכח שם משפחתי. ובכן, מה אָמר, בן-פקועה שכמותך?

– אמר, שתבוא היום בשעה הששית אצלנו, רוצה הוא לראותך, “הדֹב הכחֹל”, בשוק-הבשר. יכול אני לאמר לו, שתבוא?

– בוא אבוא – השיב סם.

והבחור הלך לו, הלוך ושורר שירי בעלי-העגלה בקול יפה אף נעים.

אחרי שקִבל מר ולר חֻפשה מאת מר פיקויק, שבִּקש להתיחד עם עצמו במצב-נפשו הנרגז, הלך לדרכו כמה שעות לפני הזמן המיֻעד ושהה במֶנשֶׁן-הוֹז, מקום התקבץ עגלות מעגלות שונות, למֹרת-רוחם של הזקנים היושבים בשכונה זו. אחרי שהסתכל בהמון העגלות בשלוה פילוסופית כחצי-שעה, שם את פעמיו לשוק-הבשר דרך כמה רחובות וסמטאות. מכיון שהשתמש בזמנו הרב, כדי להסתכל בכל דבר שפגש בדרכו, לא יפלא שנצב לפני חנות קטנה של ספרים וצרכי-כתיבה. אבל בלי פרוש יקשה להבין, שלא נתן עיניו כלל בתמונות הרבות המֻצגות לרַאוה, אלא נזדעזע פתאם, רקע ברגלו הימנית וקרא:

– אלמלא נזדמנתי לכאן, ודאי הייתי שוכח כל הענין ומאַחֵר את המועד.

התמונה היחידה, שסם ולר נתן עיניו בה כשאמר את זאת, תֵּארה בצבעים בהירים שני לבבות מרֻתָּקים בחֵץ, והם נִצְלים על-גבי אש, ושני אוכלי-אדם לבושים הדר – אדון בעל מעיל-תכלת ומכנסים לבָנים, וגברת בעטיפה אדֻמה וסוכך אדֹם בידה – מתקרבים למאכל-התאוה בעינים להוטות על-גבי נתיב-עקלתון מכֻסה חצץ. צעיר אחד, ערֹם כיום הוָלדו ובכנפים יתכסה, השגיח על הבשול. ממרחקים נראה ראש בית-התפלה שבככר-לֶנְגְהֶם בלונדון. וכל התמונה לא היתה אלא מכתב-אהבה, וכתוב היה בחלון, שיש בחנות הרבה תמונות כאלה והן נמכרות לבני-העיר במקח השוה של שילינג וחצי.

– כמעט ששכחתי, ממש שכחתי, – אמר סם. נכנס לחנות, בקש שיתנו לו גליון של ניָר מן המֻבחר, עם שולַים מֻזהבים, ועט קשה, שאינו מַזה לצדדין. אחרי שקבל מה שבקש, נשא את רגליו והלך ישר לשוק-הבשר. כיון שהגיע לשם, נשא את עיניו וראה שֶׁלט ועליו כעין פיל כחֹל בעל חֹטם של נשר במקום חרטֹם. מיד הבין שזהו “הדֹב הכחֹל”, נכנס ושאל לאביו.

– בעוד שלשת רבעי-שעה לערך יבוא – אמרה צעירה אחת, צופיה הליכות בית “הדֹב הכחֹל”.

– טוב מאד, תמתי – השיב סם. – הואילי למזוג לי יי"ש בתשעה פֶּנס, ויֻתן לי גם כוס מים חמים ודְיוֹ.

הביאו לו יי"ש ומים חמים ודיו, והצעירה התחילה מטפלת בגחלים שיבערו. אחר-כך נטלה מן האח את המגרפה, כדי שׁלא יבואו אחרים להבעיר את המדורה בלי נטילת רשות מאת “הדֹב הכחֹל”. סם וֶלר תפס מקום סמוך לאח, הוציא את גליון-הניָר שלו בעל השולים המֻזהבים ואת העט הקשה. אחר-כך בדק את העט, אם אין שׂערה דבוקה בו, נפח על השלחן, גזֵרה שמא יש עליו פרוּרים, הפשיל את שרווּליו, תמך את מרפקיו והתכונן לכתיבה.

לאדונים ולגבירות, שאינם מצוּים לגבי מלאכת-הכתיבה, לא דבר קל הוא לכתוב מכתב. רואים הם צֹרך במקרים כאלה לסמוך את הראש על הזרוע השמאלית ולהוריד את העינים עד לשטח הניָר, ובשעה שהעינים מסתכלות מן הצד אל האותיות ההולכות ונכתבות, הלשון הוגה אותן בקול. תנועות אלו, שנצרכות מאד לחבורים מקוריים, דרכן שמאריכות זמן הכתיבה. וסם עסק בלא-יודעים כשעה וחצי בכתיבת אותיות קטנות. מחק באצבעו אותיות שלא עלו יפה וכתב אחרות במקומן, וצריך היה להשתדל, שיכירו את האותיות החדשות במקום המחק – והנה נפתחה הדלת ואביו נכנס.

– שלום עליך, סמי, – אמר האב.

– עליך שלום, זקן – השיב הבן והניח את העט. – מה היא הידיעה האחרונה משלום האם החורגת?

– על מרת וֶלר עבר הלילה בשלום, אבל נרגזת היא מאד בבֹקר ואין לדַבּרה לשלום. על החתום: ט. ולר הזקן. זוהי הידיעה האחרונה, סמי, – השיב מר ולר ופִתַּח את סודרו.

– ובכן לא הוטב?

– הכל נשתנה לרעה – השיב מר ולר ונד בראשו. – אבל מה אתה עושה כאן? עוסק בדברי-חכמה?

– כבר גמרתי – אמר סם במבוכה קלה. – כתבתי מכתב.

– רואה אני, – אמר מר ולר, – אקוה, שלא כתבת לצעירה.

– למה לא? – אמר סם. – מכתב-אהבה כתבתי.

– מה?! – קרא מר ולר וכֻלו נזדעזע.

– מכתב-אהבה – השיב סם.

– שמואל בני, – אמר מר ולר בתוכחה מגֻלה, – כזאת לא פללתי. אחרי כל האזהרות שיכולת ללמוד מתוך מעשי אביך, אחרי כל מה שאמרתי לך בענין זה, ואחרי שראית את אמך החורגת והיית בחברתה והיה לך לקחת מוסר לכל ימי-חייך, אחרי כל אלה, סמי, לא פללתי, שתעשה זאת, לא פללתי.

רעיונות אלו גברו על הזקן. לקח את כוסו של סם ושתה אותו עד גמירה.

– אבל מה בכך? – שאל סם.

– אין בכך כלום, סמי – השיב מר ולר. – אוי להן לעינַי שרואות בכך בזקנותי. וזאת נחמתי, שבשרי נחוש, כמו שאמר אותו תרנגול זקן לבעליו, כשאמר לו, שהוא מֻכרח לשחוט אותו ולמכרו לשוק שבלונדון.

– אבל מה צער יש כאן? – שאל סם.

– לראותך נשוי, סמי, לראותך כשה לטבח יובל, המדַמה לתֻמו, שהוא מאֻשר בחיים – השיב מר ולר. – נסיון קשה הוא ללב-אב, סמי.

– שטות – אמר סם. – לא עלתה על דעתי כלל לשאת אשה, ואין לך מקום להצטער. אבל יודע אני בך שאתה בקי בענינים כאלה. עשֵׂה את מקטרתך ואקרא לפניך את המכתב שכתבתי.

אין אתנו יודע, מה הרגיע את רוחו הסוער של מר וֶלר והפיג את דאגתו: אם המקטֹרת העתידה לבוא או רעיון הנחמה, שיצר-הרע של נשואין סוכן במשפחה זו ואין להשיב. אבל נוטים אנו לשער, שהיה כאן צֵרוף של שתי הנחמות כאחד, כי על השניה חזר כמה פעמים בלחש ולשֵׁם הראשׁונה צלצל וזִמֵּן אותה. אחר-כך התפשט את אדרתו, הדליק את המקטֹרת והתיצב לפני האָח, אחוריו אל האש, באֹפֶן שיוכל לֵהָנות מכל חֻמו, ונשען אל הכרכוב פנה אל סם, כשפניו מלאות זיו מהנאת הטבק הממשמש ובא:

– פתח פיך ויאירו דבריך.

סם טבל עטו בדיו, כדי שיהא מוכן ומזֻמן להגיה מה שצריך תקון, והתחיל בנעימה תיאטרונית:

– “שאהבה” –

– עמוד! – קרא מר וֶלר וצלצל בפעמון. – כוס כפולה מאותו משקה, בתי.

– טוב מאד, אדוני – השיבה הריבה, שהופיעה ונעלמה וחזרה ושוב נעלמה, והכל במהירות הבזק.

– נראה הדבר, שהם בקיאים כאן בטעם חִכּך – העיר סם.

– כן – השיב האב – מצוי הייתי כאן לשעבר, בימי-חָרפי. הוסיפה-נא לקרא, סמי.

– “שאהבה נפשי” – חזר סם ואמר.

– שמא חרוזים הם? – הפסיקהו האב.

– לא ולא – השיב סם.

– שָׂשׂ אני על דבריך – אמר מר ולר. – חרוזים אינם מדרך-הטבע. אין אדם מדבר בחרוזים, חוץ מן המכריזים על יום-התגוששות או על משחת נעלים או שמן-אפרסמון, וכיוצא בזה מבני-האספסוף. ולעולם, בני, אל תרד למדרגה זו של חורז-חרוזים. פתַח עוד הפעם וקרא, סמי.

מר ולר הוליך את מקטָרתו אל פיו בכֹבד-ראש של בקֹרת. וסם פתח שוב וקרא:

– “שאהבה נפשי, הריני לפנַיך ככלי מלא בִצה” –

– אין זו לשון נקיה – אמר מר ולר והוציא את מקטרתו מפיו.

– לא אל תקרא “בצה”, – העיר סם והחזיק את המכתב לגבי האור, – אלא “בושה”, כתם של דיו כאן – “הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלִמה”.

– יפה מאד – אמר מר ולר – לך בכֹחך זה.

– “ככלי מלא בושה וכלמה וכֻלי נלכדתי ב…” – מלה זו רופפה בידי – אמר סם וקִרצף בראשו בעט שבידו והתיגע לשָׁוא למצֹא פתרון.

– למה לא תעַיֵּן במכתב? – שאל מר ולר.

– הרי מעַיֵּן אני, – השיב סם, – אלא שכאן שוב כתם. רואה אני בי“ת ועוד בי”ת ולמ"ד.

– שמא "בְּהַבְלֵי? – שִׁער מר ולר.

– לא, אינו כך – אמר סם. – “בְּחַבְלֵי” כתוב,

– אין מלה זו הולמת כל-כך כמו “בְּהַבְלֵי” – העיר מר ולר בלב שלם.

– באמת אמרת? – שאל סם.

– אינה מוצאת חן בעיני – השיב האב.

– כלום אין כוָנתה עמֻקה יותר? – שאל סם.

– לכשתרצה מלה זו נוחה יותר – אמר מר ולר לאחרי שהִרהר רגעים אחדים – נהַג ולֵך, סמי.

– “ככלי מלא בושה וכלִמה וכֻלי נלכדתי בחבלי יָפיֵך, כי ריבה נאה אַתּ ואין דומה לך”.

– רעיון מאד נעלה – אמר מר ולר הזקן והוציא את מקטרתו מפיו, כדי לפנות מקום לאמירה זו.

– כן גם אני חושב, שרעיון טוב הוא – העיר סם ובני-מעיו שׂשׂו.

– הצד הטוב שבכתיבתך הוא, – אמר מר ולר הזקן, – שאין כאן שום כנויים, שום אפרוֹדִיטות וכיוצא זה. על שום מה ולמה נוהגים לכַנות בחורה דוקא אפרודיטי או מלאך, סמי?

– באמת, על שום מה ולמה? – חזר אחריו סם.

– יכולים הם לכנות בתולה גם בשם עָזניה או תַּחַש או שאר בעלי-חיים, שלא היו ולא נבראו אלא מָשל הם – הוסיף מר ולר.

– אמת ויציב – אמר סם.

– נהַג ולך, סמי – אמר מר ולר.

סם עשה כמצֻוה עליו וקרא כמו שיבוא להלן. ואביו הוסיף לעַשן ופניו הביעו מין מזיגה של חכמה וטוב-לב, תאוה לעינים.

– “עד שראיתיךְ חשבתי שכל הנשים שוות הן”.

– באמת שוות הן – העיר מר ולר הזקן במאמר מֻסגר.

– “ועכשו – המשיך סם – רואה אני, ששוטה גדול הייתי. כי אין כמותָך, ואוהב אני אותָך מכל הנשים שבעולם”. חשבתי לנכון לדַבר פה גבֹהה גבֹהה – אמר סם והסתכל בפני אביו.

מר וֶלר נענע בראשו ברצון וסם המשיך.

– “משתמש אני, מרים יקירתי, בזכותו היתרה של יום זה – כמו שאמר אותו אדון השקוע בחובות, כשיצא לטַיֵּל ביום ראשון בשבת – ומגַלה לָך, כי הפעם הראשונה והיחידה שראיתיך, טָבעה את קלסתר-פנַיך בלבי ביתר מהירות ובצבעים יתר בהירים מאותה המכונה (הלא ידעת אם לא שמעת, מרים יקירתי), שעושה תמונה וקובעת אותה במסגרת ומצפה אותה בזכוכית ומהדקת לה יתד, והכל בשני רגעים ורבע”.

– חושֵׁשני, שאתה נכשל בדברי-שירה, סמי – אמר מר וֶלר בדאגה.

– חס וחלילה – השיב סם והמשיך את קריאתו בחפזון, כדי להִמנע מטענה זו.

– “הנני מעריצֵך, מרים היקרה, והתישבי בדבר כל מה שאמרתי, מרים היקרה, עד כאן דברי מכתבי”

זהו הכל – אמר סם.

– כמדֻמני, שהסיום בא לפתע-פתאם, סמי – שאל מר וֶלר.

– אין בכך כלום – אמר סם. – נפשה תִכלה להֶמשך, וזהו סוד כתיבת מכתבים.

– יָאֶה, – אמר מר וֶלר, – וברוך טעמך. והלוַאי שאמך החורגת תתנהג בשיחתה במדה נאה זו. וכי אינך חותם את שמך?

– דא עקא – אמר סם. – איני יודע מה אחתום.

– חתום: וֶלר – אמר הזקן שבבעלי שֵׁם זה, הנמצאים בחיים.

– אינה מִדה – אמר סם. – אין אדם חותם מכתב-אהבה בשם עצמו.

– ובכן חתום: פיקויק – אמר מר וֶלר. – הרי זה שם נאה.

– יפה דרשת – אמר סם. – יכלני לסַיֵּם גם בחרוז, מה דעתך?

– איני גורס – השיב מר וֶלר. – מיָמי לא ראיתי בעל-עגלה הגון כותב בחרוזים חוץ מאחד, שחִבּר שירים של השתפכות-הנפש אור ליום שנתלה בו על חטא שחטא בגָזל על אם-הדרך. וגם הוא מתושבי הנגב של לונדון היה, ואין מביאין ראיה משם.

אבל סם לא זז מן הרעיון השירי, שגֻנב אליו, וחתם את המכתב בזה הלשון:

מִי יִתֵּן וְאַהֲבָתִי לֹא תִהְיֶה לָרִיק!

הַכּוֹתֵב וְחוֹתֵם בְּדֶמַע – פִּיקְוִיק.

אחר-כך קפל את המכתב קִפּול אחרי קִפּול, רשם בקרן-זוית באלכסון את הכתֹבת: “לַמשרתת מרים, בבית מר נופקינס ראש-העיר, איפסויץ', מחוז סֶפֶּק”, דִבֵּק אותו בחותָם והניחו בכיסו מוכן לדֹאַר. אחרי גמר ענין חשוב זה פתח מר וֶלר בעִקר הדבר, שבשבילו קרא אליו את בנו.

– ראשית חכמה בדבר אדוניך, סמי – אמר מר וֶלר. – מחר יום-הדין שלו, כמדֻמני?

– מחר יעמוד במשפט – קִיֵּם סם.

– טוב – אמר מר וֶלר. – אמרתי בלבי, שמא רוצה הוא בעדים מגידי יָשׁרו או שיאמרו: עִמָנו היה באותה שעה. התעמקתי בענין זה ויכול הוא להיות סמוך בטוח. יש לי חברים שהם מוכנים ומזֻמָנים לשני מיני העדיות, אבל עצתי היא, שלא הישׁר עִקר כאן, אלא הטענה: עמנו היה. אין לך טענה מעֻלה מזו, סמי.

מר וֶלר הסתכל על סביביו כלמדן מֻפלג בשעה שהביע חות-דעתו זו, את חטמו תקע לתוך כוסו וממעל לשפת-הכוס נצנץ כלפי בנו המשתאה.

– מה זאת, – שאל סם. – וכי חושב אתה, שהוא נִדון בדיני-נפשות?

– אין זה נוגע אל הענין, סמי – השיב מר ולר. – בכל בית-דין שהוא יכול הוא להִפטר בטענת-עדים: עמנו היה. את תָּם וִילְדְסְפֶּרְק שנאשם ברציחת-נפש זִכּינו בדין בטענה זו, בשעה שכל יודעי דת-ודין אמרו פה-אחד, שאין לו שום תקוה. ודעתי היא, סמי, שאם אדוניך לא יבוא בטענה זו, הָלכה חמורו.

מכיון שמר ולר הזקן החזיק בכל תֹקף בדעתו, שבית-דין לדיני-נפשות הוא בית-דין העליון שבמדינה וכל שאר בתי-דין נוהגים על-פיו, לא שם לב כלל לראיותיו של בנו, שבענין זה אין מקום לטענת: עמנו היה, והתעקש, שמר פיקויק מתחַיֵּב בנפשו. כשראה סם, שאין שום תועלת בהמשך הוִכּוח, עבר לענין אחר ושאל, מהו הדבר השני שאביו רוצה להִמָלך בו על-אודותיו.

– אלו הם עסקי-משׁפחה, סמי – אמר מר וֶלר. – אותו סְטִיג’ינס –

– בעל החֹטם האדֹם? – שאל סם.

– הוא הוא – השיב מר ולר. – אותו בעל החֹטם האדֹם, סמי, מבקר את אמך החורגת בתדירות ובידידות שאין למעלה מהן. וכל-כך דבקה נפשו במשפחתנו, סמי, עד שאין לו קֹרת-רוח מחוץ לביתנו, אלא אם הוא לוקח עמו מזכרת.

– אִלו הייתי אני במקומך – הפסיקהו סם – הייתי נותן לו פִּטום-הקטֹרת, שלא היה שוכחו עולמית.

– עמוד – אמר מר ולר. – רצוני לאמר, שהוא מביא עמו תדיר בקבוק מכיל לוג וחצי וממלאהו לפני לכתו מִשְׁרַת פרי-הקֹשֶׁט.

– והוא מֵריק את הבקבוק בודאי קֹדם שיבוא שוב? – שאל סם.

– עד גמירה! – השיב מר ולר. אינו משאיר בו אלא את הפקק ואת הריח, נאמן הוא על כך, סמי. והני בריוני, בני, רוצים להשתתף היום באספה החדשית של סניף בְּרִיק-לֵין של חברת-הנזירות הגדולה המאֻחדת “אבן-עזר”. אמך החורגת רצתה אף היא ללכת, אלא שאחזַתּהּ צִנה ונטלתי אני את שני הכרטיסים שנשלחו אליה.

מר וֶלר סִפּר דבר זה בשמחה רבה ולא פסק מלנצנץ בעיניו, עד שחשב סם, שעינו הימנית של הזקן אחזַתּה עוית.

– ובכן? – שאל הבן.

– ובכן, – המשיך האב ויפן כה וכה בזהירות יתרה, – לכה ונלכה לשם בשעה הקבועה. העוֹגֵב אינו רוצה בכך, סמי, אינו רוצה.

כאן אחז את מר וֶלר בולמוס של צחוק, עד שחִשב להִפקע.

– מיָמי לא ראיתי זקן אשמאי שכזה – קרא סם והתחיל מחכך אותו על גבו בכל כחו עד כדי העלאת אש. – לצחוק מה זה עושה, בעל-בשר שכמותך?

– הסכת ושמע, סמי – אמר מר ולר והסתכל על סביביו בזהירות יתרה והמשיך בלחש: – שני חבֵרי, העובדים ברחוב אוֹכּספֿורד יטְפלו לעוגב דנן, וכשיבוא לחברת “אבן-עזר” (ומבטח לו שיבוא, כי הם יביאוהו עד הפתח ובשעת-הצֹרך ידחפוהו לתוכו) יהיה מלא וגדוש כדבּעי.

לדברים הללו פרץ מר וֶלר שוב בצחוק גדול וכמעט שנחנק מרֹב צחוק.

אין לך דבר שהיה קרוב יותר ללבו של סם וֶלר מן ההצעה הזאת, לגלות ברבים קלונו של בעל החֹטם האדֹם. ומכיון שמועד האספה מִשמש ובא, מהרו האב והבן ללכת לבריק-לֵין. ואף-על-פי-כן לא שכח סם למסור בדרך את מכתבו ללשכת-הדֹאר.

מקום האספות החדשיות של חברת-הנזירות הגדולה והמאֻחדת “אבן-עזר” היה באולם מרֻוח ומלא-אויר, שהיו עולים לשם על-גבי סֻלם בטוח ונוח. יושב-ראש היה הישר באדם מר אנטונינוס הוּם, שכור בעל-תשובה, כעת מלמד-תינוקות ולפרקים מטיף נודד. המזכיר – מר יונה מוּדְג', חנוני, חבר נלהב לשם שמים, שהיה מוכר טֵה לחברים. כי קֹדם התחלת המשא-ומתן היו החבֵרות יושבות על-גבי ספסלים ושותות טֵה, עד שהרגישו שהגיע הזמן לחדול. ובאותה שעה עמדה על השלחן, על-גבי הבד הירֹק, קלפי של עץ ומאחריה עמד המזכיר וחִיֵּך בענות-חן לכל נֹפך ונֹפך, שנוסף לקֻפּה זו המלאה אגורות מפּה אל פה.

בו ביום שתו הנשים טֵה בכמות מבהילה ביותר, עד שלא יכול מר וֶלר הזקן להתאפק, ולמרות רמיזותיו המזהירות של סם, הסתכל לכל צד בהשתוממות גלויה.

– סמי, – לחש לו אביו, – יבוא עלי, אם אין הנשים הללו טעונות סחיטה למחר. הביטה וראה, זקֵנה זו הסמוכה אלי טובעת ממש בטֵה שלה.

– בלום פיך – לחש לו סם.

– סם, – לחש מר וֶלר בלבב שלם, – שמע בני, אם לא יחדל מזכיר זה מלאכול את לחמניותיו ומלשתות את מימיו, סופו שיתפקע.

– הנח לו, אם רצונו בכך – השיב סם – מה אִכפת לך?

– אם הדבר ימָשך כך, סמי, – הוסיף מר ולר בדברים יוצאים מן הלב, – הרינו מרגיש, שמחֻיב אני, לשם אהבת-הבריות, לקום ולפנות אל היושב-ראש. הרי כאן בספסל הסמוך אשה צעירה, ששתתה תשע כוסות ומחצה והיא הולכת וצבה לעיני ממש.

אין שום ספק בדבר, שמר ולר היה מוציא אל הפּעל את כונתו הרצויה תכף-ומיד, אלמלא קם קול רעש גדול, קול הסרת כוסות וקומקומים, וּבִשֵׂר גמר שתיה של טֵה. אחרי הסרת הכלים העמידו את השלחן באמצע האולם, וסדר האספה התחיל על-ידי אדם גוץ וזריז, בעל-קרחה ולבוש מכנסים קצרים, שעלה על הסלם במהירות יתרה, עד שחִשב לאבד את שוקיו, ופתח בזה הלשון:

– גבירותי ורבותי, הנני מציע לבחור את אחינו הגדול, את מר אנטונינוס הוּם ליושב-ראש.

הגבירות נפנפו להצעה זו מטפחות רבות ונאות, והגוץ הזריז תפס את מר הום בכתפיו ושׂם אותו לתוך כֻּרסה של מַהֲגוֹני, שעברה שעתה. שוב נפנוף מטפחות. ומר הום, בעל פנים חלקות וחִוְרות, המזיעות תדיר, החוה קִדה בסבר פנים יפות, לתמהונן של הגבירות, ותפס את מקומו בכֹבד-ראש. אז יכריז הגוץ על השתיקה, ומר הום קם ואמר, שברשות האחים והאחיות של הסניף הבריק-לֵיני, הנאספים במקום זה ובשעה זו, יַרצה המזכיר דין-וחשבון של הועד לסניף הבריק-לֵיני. להצעה זו שבו הגבירות ונפנפו את מיטב מטפחותיהן.

המזכיר כִּעכּע בקול רם, ואחרי שעבר השִּׁעול, הנהוג באספות לפני כל דבר גדול המתרחש לבוא, נקרא הדין-וחשבון הזה:

דין-וחשבון של הועד לסניף בּרִיק-לֵין של חברת-הנזירות הגדולה והמאֻחדת “אבן-עזר”.

"הועד שלנו המשיך את עבודתו המועילה בחֹדש שעבר ויש לו העֹנג הרב לצַיֵּן מקרים אלו של פרישות מן השכרון, שנוספו על הראשונים.

“ה. ווֹקֶר, חַיָּט, בעל אשה ושני ילדים, כשהיה אמיד, מודה הוא ששתה שֵׁכר הרבה ואינו יודע בבֵרור, אם לא שתה במשך עשרים שנה פעמַים בשבוע מין משקה המכֻנה “חֹטם-הכלב”, והוא, לפי החקירות של הועד, מזיגה משֵׁכר חם, קמח-סֻכּר, יי”ש ואגוזי-פרך (אנחה של אשה זקנה וקול קורא: אמנם כן). כעת אין לו לא עבודה ולא כסף. כסבור הוא, שבא לידי כך מתוך שתית השֵׁכר (מחיאות-כפים) או מתוך שידו הימנית יָבשה. אין לו עוד הוַּדָאות, אבל מסתבר לו שאלו היה שותה כל ימיו מים בלבד, לא היה שוליא שלו תוחב לידו מחט שהעלתה חלודה ולא היה מביא עליו שואה (מחיאות-כפים סוערות). כעת אין לו לשתיה אלא מים צוננים ואין הוא צמא לעולם (מחיאות-כפים ממֻשכות).

“בֶּטסי מַרטין, אלמנה, בעלת ילד אחד ועין אחת, כובסת שׂכירת-יום. מלֵדה ומבטן היתה בעלת עין אחת בלבד, אבל יודעת היא, שאמה רגילה היתה לשתות שכר חזק, ויתכן, שמפני-כך נולדה שתומת-עין (מחיאות-כפים שאין להן סוף). כסבורה היא, שאִלו היתה פורשת ממשקאות חריפים, היתה נעשית פקחית בשתי עיניה (מחיאות-כפים סוערות). נוהגת היתה לקבל בכל מקום שעבדה שמונה-עשר פֶּנס ליום, לוג שכר וכוס יי”ש. אבל מיום שנעשתה חבֵרה לסניף בריק-לֵין דורשת היא בכל מקום שלשה שילינגים ומחצה (הודעה חשובה זו נתקבלה בהתלהבות מחרֶשת אזנים).

"הֶנרי בֶּלֶר היה במשך כמה שנים שר-המשקים במשתאות של חברות שונות, ובמשך כל הימים ההם שתה הרבה יֵין חוץ-לארץ. לפעמים היה לוקח עמו הביתה בקבוק או שנים. אין הוא זוכר את זאת בוַדאות גמורה, אבל בטוח הוא, שאם עשה זאת, כי שתה מה שהיה בבקבוק. הוא מרגיש את עצמו ברע ושרוי בעצבות, אף נוטה לקדחת, והוא צמא תמיד. כסבור הוא, שכל זה בּא לו מן היין, שהיה נוהג לשתות (מחיאות-כפים). כּעת הוא מחֻסר-עבודה ואינו נוגע אף בטפה של יין חוץ-לארץ (מחיאות-כפים סוערות).

תוֹמַס בֶּרְטן – המספיק מזון-חתולים לראש-העיר ולשופטים ולטובי-העיר (הזכרת שם זה עוררה הקשבה וקֹצר רוח), קִטֵע הוא, והוא מוצא שבזבוז גדול הוא להתהלך בקב של עץ על-גבי המרצפה, ונוהג הוא לקנות קַבּים ישנים. ובכל ערב וערב שותה הוא כוס יי“ש מזוג בחמין, לפעמים שתי כוסות (אנחות עמֻקות). מרגיש הוא, שהקבּים הישָנים ממהרים להתפצל ולרקֹב ובטוח הוא, שהם מִדַּלדלים על-ידי היי”ש (מחיאות-כפים ממֻשכות). כעת הוא קונה לעצמו רק קבים חדשים ואינו שותה כלום חוץ ממים וטה רפֶה. הקבים החדשים מאריכים ימים פי-שנים על האחרים והסִבּה, לדעתו, אינה אלא נזירותו (מחיאות-כפים של נצחון")–

אנטונינוס הוּם הציע, שהקהל ישתעשע בשיר. החבר מוֹרְדְלִין התאים את הנעימה של מזמורי תהלים אל הפזמון הנאֶה: “מי לא שמע על המַלָּח הצעיר והיפה”, המלא חן ושכל טוב, ומבקשׁ להתאחד עמו בזמרה (מחיאות כפים מרֻבּות). משתמש הוא בשעת-הכֹּשר הזאת להביע את דעתו, שהמשורר המנוח מר דִיבְּדִין, כשתָּהה על חטאות-נעוריו, כתב שיר זה, כדי להראות תועלת הנזירות, שיר-של-נזירות הוא (סער של מחיאות-כפים). נקיון לבושו, זריזות שֵׁיטו, המדרגה הרמה של רוחו שהפַּיטן מצַיְנָהּ במלים היפות:

“הוּא חוֹתֵר בַּמַּיִם וּכְלוּם אֵינוֹ חוֹשֵׁב”,

כל זה מוכיח, שגבור-השיר שותה-מים היה (מחיאות-כפים). מה טוב ומה נעים! (מחיאות-כפים נלהבות). ומה היה שכרו של בחור זה, ישימו זאת אל לבם כל הצעירים הנמצאים כאן:

“לְסִירָתוֹ כָּל הַבְּתוּלוֹת כְּחֵץ מִקֶּשֶת עָפוּ”.

(מחיאות-כפים רועשות, גם של הנשים בכלל). משל נאה! החבֵרות הבתולות מקיפות את הבחור הרודה במים ונותנות לו חזוק במצות-הנזירות, אבל כלום רק בנות דלת-העם היו מקרבות ומחזקות אותו ודבֵקות בו? לא!

“רִאשׁוֹן לְשַׁיָּטִים הָיָה עִם בְּנוֹת-הַכְּרָךְ הַכְּבוּדוֹת”

(מחיאות-כפים לאין-שעור). המין החלש של הגברים – סליחה! של הנשים – מתכנס מסביב לבעל-המַיִם הצעיר ובורח בגֹעל-נפש משותי-היין (מחיאות-כפים). הנמשל הוא כּך: חַברי הסניף של בריק-לֵין אנשי-מים הם, מַלָּחים (מחיאות-כפים וצחוק). אולם זה סירָתָם הוא, השומעות הן הבתולות שבשיר, והוא (אנטונינוס הום), שאמנם אינו בדאי לכך, הוא “ראשון לשיָטים” (מחיאות-כפים שאין למעלה מהן).

– מה כונתו ב“מין החלש”, סמי – שאל מר וֶלר בלחישה.

– אלו הן הנשים – השיב סם אף הוא בלחש.

– קולע הוא אל המטרה, – השיב מר ולר, – חלשות הן באמת, אם הן מַרשות לרמאים כאלה לגנוב את דעתן.

שאר ההערות של הזקן המתמרמר לא באו לעולם, מפני שאנטונינוס הום התחיל לזמר את השיר, שורה אחרי שורה, לתועלת החברים, שאינם בקיאים בנוסח. ועד שהוא מזמר, נעלם הגוץ בעל המכנסים הקצרים; וכשנגמר הזמר, שב ולחש לו למר אנטונינוס הום מה שלחש ופניו הביעו חשיבות עמֻקה.

– חברים! – אמר מר הוּם והרים את ידו לבַקָּשה, כדי להשתיק את הזקנות, שלא גמרו עוד את השיר, – חברים, ציר שלוח מאת הסניף הדורְקִינְגִי של חברתנו, החבר סטִיג’ינס, ממתין מלמטה.

שוב הונפו המטפחות והפעם ביתר-עז, כי מר סטיג’ינס היה חביב מאד על בנות בריק-לֵין.

– יבוא! – אמר מר הום בחיוך גס. – חבר טֶדגֶ’ר, הכניסהו ויברך אותנו.

הגוץ בעל המכנסים הקצרים, ששמו היה טֶדגֶ’ר, מִהר לרדת מעל הסֻלם ותכף-ומיד שמעו, שהוא מטפס ועולה בלוִית מר סטיג’ינס המכֻבד.

– הנה הוא בא, סמי – לחש מר ולר, שאָדַם כתולע מתוך צחוק נחנק.

– אל תדבר אלי, – השיב סם, – כי לא אוכל לכבוש את יצרי. הנהו סמוך לדלת, אני שומע אותו מתדפק בראשו במוטות ובטיח.

עוד סם ולר מדבר והדלת הקטנה נפתחה ובה הופיע החבר טֶדגֶ’ר ואחריו מר סטיג’ינס הנכבד, שנפגש במחיאות-כפים וברקיעת-רגלים ובנפנוף-מטפחות. ועל כל הברכות הללו לא השיב סטיג’ינס אלא בחיוך נקפא ובעין לטושה על קצה הפתילה של הנר הדולק על-גבי השלחן, ובשעת-מעשה התנועע גופו הנה והנה כנוטה לנפול.

– חולה אתה, חבר סטיגִ’ינס? – לחש לו מר אנטונינוס הוּם.

– שלום לי, אדוני – השיב מר סטיגִ’ינס ברֹגז ובגמגום. – שלום לי, אדוני.

– טוב מאד – אמר מר אנטונינוס הוּם ופסע פסיעות אחדות לאחוריו.

– כסבור אני, שאיש לא יעֵז לאמר עלי, שאיני בקו-הבריאות, אדוני? – שאל מר סטיג’ינס.

– בודאי לא – השיב מר הוּם.

– לא הייתי יועץ את זאת לשום אדם, אדוני, לא הייתי יועץ – הוסיף מר סטיג’ינס.

בינתים השתאה החריש כל הקהל והמתין בדאגה למהלך-הענינים.

– רוצה אתה לדבר אל הקהל? – שאל מר הוּם בסבר פנים יפות.

– לא, אדוני – השיב מר סטיג’ינס. – לא, אדוני, אי-אפשי.

הנאספים הסתכלו זה בזה בעינים פקוחות לרוָחה, ולַחש של השתוממות נשמע באולם.

– דעתי היא, אדונַי, – אמר מר סטיג’ינס ופִתַּח את מעילו והוסיף לדבר בקול רם, – דעתי היא, שאספה זו שתוּיה היא, אדונַי. חבר טֶדג’ר, אדוני, – אמר מר סטיג’ינס פתאם בכעס ופנה כלפי הגוץ בעל המכנסים הקצרים, – שִׁכּור אתה, אדוני.

ומכיון שמר סטיג’ינס ראה חובה לעצמו לחזק את הנזירות בקהל להוציא את החַטָּאים, הכה על קצה חטמו של החבר טדג’ר וקלע אל המטרה, כי המכנסים הקצרים נעלמו במהירות הבזק. החבר טֶדג’ר נפל מן הסֻלם וראשו למטה.

על זאת הרימו הנשים קול-צוחה, קמו ועמדו כחומה מסביב לחברים האהובים עליהן למגן מפני הסכנה. התלהבות זו היתה כמעט לרועץ להוּם, כי מהיותו חביב ביותר נחנק כמעט מהמון הנשים המעריצות אותו, שסבבוהו, כתרוהו והשפיעו עליו רֹב אהבה. רֹב הנרות כבו ולא נשמע בלתי אם קול שאון ומהומה מכל עברים.

– עכשו, סמי – אמר מר ולר והתפשט את אדרתו במנוחה – עכשו קום והָבא שוטר לכאן.

– ואתה מה תעשה בינתים? – שאל סם.

– הנח לי, סמי – השיב הזקן. – יש לי להשוות חשבון קטן עם מר סטיג’ינס זה.

ולא הספיק סם לעכב בידו וכבר הגיע אביו הגבור לקרן-זוית רחוקה שבאולם והִתקיף את מר סטיג’ינס המכֻבד ביד חזקה ובזרוע נטויה.

– לכה ונלכה – אמר סם.

– בוא הֵנה! – צוח מר ולר כלפי שונאו, ובלי להרבות דברים הכה בראשו של מר סטיג’ינס והתחיל לרקד סביבו בקלות ובזריזות מתמיהה לעת-זקנה.

כשראה סם, שכל תוכחתו לשוא היא, חבש את כובעו, הפשיל אדרתו של אביו על זרועו, תפס את הזקן והורידו למטה והוציאו לחוץ. ולא הרפה ממנו ולא נתן לו לעמוד עד שהגיעו לקרן-הרחוב. משם יכלו לשמוע קול הקהל ברֵעוֹ, שראה בעיניו את מר סטיג’ינס מובל לאכסניה, שיש בה שמירה מעֻלה. אחר-כך נתפזרו חברי הסניף הבריק-לֵיני של חברת הנזירות הגדולה והמאֻחדת “אבן עזר”.

 

פרק לד: מֻקדש כֻּלו לדין-וחשבון מפֹרט ואמתי על-דבר המשפט המפֻרסם בין בּרדל ופיקויק.    🔗

– תאב הייתי לדעת, מה אכל היום לפַת-שחרית ראש המֻשבעים – אמר מר סנודגרס בבֹקר יום-הדין. הוא י"ד לפברואר, כדי להִכָּנס בשיחה.

– מקוה אני – אמר פֶרקר – שארוחתו ראויה להתכַּבּד.

– למאי נפקה מינה? – שאל מר פיקויק.

– עִקר גדול הוא, עִקר גדול, ידידי – השיב פרקר. – מִדַיָּן מרֻצה וִשָׂבֵעַ יש לקווֹת לתוצאות טובות. ואלו דַיָּנִים מרֻגזים או רעבים, ידידי, מצדדים תמיד בזכות התובע.

– רבונו של עולם! – אמר מר פיקויק ולטש את עיניו – למה הם עושים כך?

– איני יודע, – השיב הגוץ בקרירות, – בודאי כדי לחשׂוך זמן, סמוך לשעת ארוחת-הצהרים, כשהמֻשבעים נכנסים לחדר מיֻחד. הראשון שבהם מוציא שעונו מתוך כיסו ואומר: “רבותי, חמש שעות, חסֵר עשרה רגעים! דעו לכם, בחמש אני סועד”. “אף אני כך”, אומרים כֻלם בזה אחר זה חוץ משנַים, שכבר אכלו בשלשׁ ונכונים להחזיק מעמד. הראש מחַיֵּך ומחזיר את השעון לתוך כיסו. ובכן, רבותי, מה נאמר? התובע או הנתבע? אני נוטה לאמר, לפי הבנתי, ואין אני אומר קבלו דעתי, אני נוטה לאמר, כי צדק התובע בריבו". מיד מודיעים שנים או שלשה מֻשבעים אחרים, שגם הם סבורים כך; והכל שריר וקַיָם. אבל כבר עברו עשרה רגעים אחרי התשיעית – אמר הגוץ בהסתכלו בשעונו, – הגיעה השעה ללכת. הבטחת-נשואין שלא נתקַימה – במקרים כאלו בית-הדין מלא אדם. מוטב שתקח עגלה, ידידי, שאם לא כן נאחר את המועד.

מר פיקויק צלצל, באה עגלה וארבעת הפיקויקאים ומר פרקר ישבו בתוכה. סם וֶלר, מר לוֹטן וילקוט-הכתָבים נסעו מאחריהם בעגלה קלה.

– לוטן – אמר פרקר כשנכנסו לפרוזדור בית-הדין – הושיבה-נא את ידידיו של מר פיקויק במקום מושב הסטודנטים, מר פיקויק בעצמו מוטב שישאר על-ידי. לכאן, ידידי, לכאן.

והגוץ נטל את מר פיקויק בשרוול אדרתו והושיבו על ספסל נמוך מתחת לקתּדרה של הקטגור, ספסל זה נעשׂה בכונה תחלה, כדי שיוכלו עורכי-הדין ללחוש לקטגור בשעת-הצֹרך במשך המשׂא-ומתן. יושבי המקום הזה אינם נראים לרֹב הקהל ולעוזרי-עורכי-הדין, מפני שמקומותיהם של הללו גבוהים הרבה יותר. היושבים כאן אחוריהם אל הקהל ופניהם אל הדַּיָנים.

– כאן בודאי מושב העדים? – שאל מר פיקויק בהראותו לשמאלו על מין קתדרה עם מסעדה של נחֹשת-קלל.

– אמנם כן – השיב פרקר והוציא מן הילקוט, שלוטן הניח לרגליו, המון כתבים.

– וכאן – אמר מר פיקויק והראה על מושבות מסֻגרים אחדים לימינו – כאן בודאי מקום המֻשבעים?

– כדבריך, ידידי – השיב פרקר והקיש על-גבי מכסֵה קופסת-הטבק שלו.

מר פיקויק קם ברגש והשקיף על-פני אולם בית-הדין. כבר היו הרבה שומעים ביציע וכמה בעלי פאה-נכרית במקומות עורכי-הדין, ואגב אפשר היה לראות במקומות הללו כל מיני חטמים וזקָנים, שמעמד עורכי-הדין באנגליה מצֻין בהם. חלק מעורכי-הדין החזיקו כתבים בידיהם והשתדלו להבליט עובדה זו לעין הרואים על-ידי שחככו בהם את חטמיהם מזמן לזמן. אחרים, שלא היו להם כתבים, נשאו תחת זרועותיהם כרכים נאים ופתק אדֹם דבוק עליהם ודפי הכריכות מגַון קרום של פשטידה. אחרים, שלא היו להם לא כתבים ולא פנקסים, החזיקו את ידיהם בכיסיהם והעמידו פנים פקחים ככל יכלתם. והיו שם עוד אחרים, שנעו ונדו הֵנה והֵנה בלי-הרף ובכֹבד-ראש, כדי לעורר תמהונם של הזרים בהיכל זה. ומר פיקויק התפלא לראות את כל הקהל מתגודד חבורות חבורות ומשׂוחח בחדשות היום בשויון-נפש, כאלו אין כאן היום שום דין-ודברים.

נכנס מר פֿונקי, תפס מקום מאחרי הספסל המיֻחד לקטגור-המלכות והחוה קִדה למר פיקויק. ולא הספיק מר פיקויק להחזיר לו שלום, עד שנכנס הטוען מר סנֶבּין ואחריו מר מֶלֶרד עם ילקוט גדול מצבע-ארגמן, שהניחו על-גבי השׁלחן, תקע כפו למר פֶרקר ונעלם. אחר-כך באו עוד שנים-שלשה טוענים ובתוכם אחד כרסתָּן ובעל פנים אדֻמות, שברך את מר סנֶבּין בידידות ואמר לו, שבֹּקר נאה היום.

– מי הוא כרסתן זה, שנתן שלום לַטוען שלנו ואמר לו, שהבֹּקר נאה? – לחש מר פיקויק ושאל.

– זהו הטוען מר בֶּזפֶז, – השיב פרקר, – העומד מצד שכנגדנו, והוא ראש הצד ההוא. האדון שמאחריו מר סְקִימְפִּין שמו והוא סגן לו.

בקש מר פיקויק לשאול בשצף קצף, איך מלָאוֹ לבו של הטוען מר בֶּזְפֶז, העומד מן הצד שכנגדו, לאמר בשויון-נפש לַטוען מר סנֶבּין, העומד מצדו הוא, שהבקר נאה הוא – אלא שבינתים קמו עורכי-הדין ממקומותיהם ושליחי בית-דין גזרו שתיקה. מר פיקויק פנה כה וכה והרגיש בדַיָּן הנכנס אל האולם.

הדַּיָּן מר סְטֶרְלִי (מִלא מקומו של אב-בית-דין שחלה) היה אדם גוץ עד-מאד ושָׁמן כל-כך, עד שלא נראו הימנו אלא הפנים והאפֻדה. כשנתגלגל ובא על-גבי שתי רגליו העקֻמות, החוה קִדה כלפי עורכי-הדין ועורכי-הדין החוו קִדה לפניו, אחר-כך שׂם את רגליו הקטנות מתחת לשׁלחן ואת כובעו הקטן המשֻׁלש הניח על השלחן. ושוב לא נראה מכל גופו אלא שתי עינים קטנות ומשֻׁנות, פנים רחבים ורֻדים וכחצי פאה-נכרית מגֻחכת מאד.

לא הספיק הדַיָּן לתפוס את מקומו ושליח-בית-דין אחד פקד באולם בקול מצַוה: “הַס!”, ואחריו החרה החזיק שליח אחר ביציע בקול זעם: “הַס!” ואחריהם צוחו שנים שלשה משרתים: “הס!” ברֹגז ובנזיפה. אחר-כך קם אדון אחד, עטוף שחורים, וקרא בקול רשימת המֻשבעים, ואחרי שַׁקלה-וטַריה נתברר, שלא באו אלא עשרה מהם. אז יציע הטוען מר בֶּזפֶז למנות ממלאי-מקום החסרים. האדון העטוף שחורים מציע להכניס לבית-דין של מֻמחים מֻשבעים שנים מן המֻשבעים סתם. וכך נכנסו מוכר-ירקות ורוקח.

– עליכם להשיב כשאקרא בשמותיכם, רבותי, כדי שתשָׁבֵעו – אמר האדון העטוף שחורים. – רִיכַרד אוֹפּוַיטשׁ!

– הנני – אמר מוכר-הירקות.

– תּוֹמַס גרוֹפִין!

– הנני – אמר הרוקח.

– קחו את הספר, רבותי. עליכם לחקור את הדין –

– מבקש אני את סליחתו של בית-הדין – אמר הרוקח, אדם ארֹך וכחוש ופניו צהֻבּים – אבל מקוה אני שבית-הדין יפטרני.

– מאיזה טעם, אדוני? – שאל הדַיָּן מר סטֶרְלִי.

– אין לי עוזר, הוד-מעלתך – אמר הרוקח.

– וכי מה אעשה לך? – אמר הדַיָּן מר סטֶרלי – עליך לקחת לך עוזר.

– אין ידי משגת, הוד-מעלתך – השיב הרוקח.

– עליך להשתדל, שתהא ידך משגת, אדוני – השיב הדַּיָּן ופניו אדמו, כי הדַּיָּן סטרלי נוח לכעוס היה ולא סבל טענות שכנגד.

– יודע אני, שעלי להשתדל, אבל יגעתי ולא מצאתי, הוד-מעלתך – השיב הרוקח.

– השביע את האדון – אמר הדַיָן במפגיע.

לא הספיק שליח בית-דין לפתוח בנוסח: “עליך לחקור את הדין”, עד שהרוקח נכנס שוב לתוך דבריו.

– ובכן עלי להִשָׁבע, הוד-מעלתך? – שאל הרוקח.

– בודאי, אדוני – השיב הדַיָּן הקטן ברגזה.

– טוב מאד – אמר הרוקח כמקבל יסורים באהבה. – אלא שעוד קֹדם גמַר המשפט תוּמת נפש אדם. זהו הכל. השביעני, אדוני, בבקשה ממך.

והרוקח הֻשבע, עד שמצא הדַּיָּן מלים לענות.

– לא רציתי אלא להעיר, – אמר הרוקח ותפס את מקומו בכֹבד-ראש, – שאין לי בחנותי אלא בחור-משרת. בחור טוב הוא, הוד-מעלתך, אבל אינו בקי בסמים ודרכו להחליף מלח סדומית בתמצית-חֹמץ ונֹפת-פֵרות בלבונה. זהו הכל, הוד-מעלתך.

אחרי הדברים האלה תפס הרוקח ישיבה נוחה ומרוָחה, העמיד פנים מרֻצים ביותר ונראה היה כאדם המוכן אל כל צרה שלא תבוא.

מר פיקויק הסתכל ברוקח ברגש של גֹעל-נפש. ופתאם קמה התרגשות בירכתי האולם ותכף-ומיד נכנסה מרת ברדל, נשענת על מרת קלוֹפינס, וישבה כמתעלפת על אותו ספסל עצמו, שישב עליו מר פיקויק, מקצהו השני. מר דוֹדסוֹן הושיט לה סוכך גדול ביותר, ומר פֿוג נתן לה זוג סנדלים, ושניהם העמידו לכבוד היום פנים של רחמנות ומרה שחורה. אחר-כך באה מרת סֶנדֶרס והביאה עמה את הנער בַּרדל. כשראתה האם את בנה, קפצה ממקומה ותוך-כדי-דבור שבה אליה נפשה והעתירה נשיקות לנער. ושוב אחזה בולמוס החמימות ושאלה היכן היא. בתשובה על שאלה זו פרשו מרת קלופינס ומרת סנדרס ובכו ומר דודסון ומר פוג בקשו את התובעת, שתרָגע. הטוען בֶזפֶז מחה את עיניו במטפחת קשה והסתכל אל המֻשבעים בתביעה. גם הדַיָּן נרגש היה עד-מאד ורבים מן הנמצאים באולם השתעלו, כדי להתגבר על רגשותיהם.

– תכנית נאה! – לחש לו פֶרקר למר פיקויק. – דודסון ופוג הללו בחורים כהלכה הם. הכל מוכן לשם השפעה רבה.

עוד פרקר מדבר ומרת ברדל התחילה שבה לאיתנה בהדרגה, ומרת קלופינס בדקה בכפתוריו של הנער והעמידַתו לפני אמו באֹפֶן שמֻכרח היה לעורר חן וחסד בעיני הדיָּנים והמֻשבעים. ואמנם קדמו לכך התנגדות ודמעות מצד הנער, שכנראה ירא, שמא אין כל זאת אלא פתיחה וסופו שיוציאוהו לגרדום או לפחות ישלחוהו לארץ-גזרה מעבר לים לכל ימי-חייו.

– ברדל ופיקויק – קרא האדון העטוף שחורים שֵׁם המשפט הראשון של סדר-היום.

– אני עומד מצד התובעת, הוד-מעלתך – אמר הטוען מר בֶּזפֶז.

– ומי הוא סגנך, חבר בֶּזפֶז? – שאל הדַיָּן.

מר סקִימפִּין החוה קִדה, להודיע שהוא הסגן.

– ואני עומד מצד הנתבע, הוד-מעלתך – אמר הטוען מר סנֶבּין.

– וסגנך, חבר סנֶבּין? – שאל השופט.

– מר פֿונקי, הוד-מעלתך – השיב הטוען סנֶבּין.

– הטוען בֶּזפֶז ומר סקימפין מצד התּובעת – אמר הַדַּיָּן ומדי דַבּרו רשם את השמות בפנקסו.

– ומצד הנתבע הטוען סנֶבּין ומר מוֹנקי.

– סליחה, הוד-מעלתך, לא מוֹנקי אלא פֿונקי.

– כן, טוב מאד – אמר הדַּיָּן – מעולם לא נתכבדתי לשמוע שֵׁם האדון הזה.

כאן החוה מר פֿונקי קִדה וחִיֵּך, ואף הדַּיָּן החוה קִדה וחִיֵּך, אחר-כּך האדים מר פֿונקי עד לֹבן עיניו והשתדל להֵרָאות כלא-יודע, שכל העינים נשואות אליו – דבר שלא עלה בידי איש מעולם, והשׂכל מחַיֵּב שלא יצלח לעולם.

– הבה ונתחיל – אמר הדַּיָּן.

שוב גזרו הפקידים שתיקה ומר סקימפין פתח בענין, אלא שמפתיחתו אפשר היה לחשוב, שאין תֹכן רב במקרה הנדון, כי את הפרטים המיֻחדים הידועים לו כבש בתוך מעיו, ואחרי שלשה רגעים ישב על מקומו והניח את המֻשבעים במדרגת-הידיעה, שעמדו בה קֹדם לכן.

אז יקום הטוען בֶּזפֶז בהדר-גאונו ובכֹבד-ראש הראוי לדבר. ואחרי שהתלחש עם דודסון והתיעץ בפוג, נתעטף בטליתו למעלה מכתפיו, תִּקן את הפאה-הנכרית שלו ופנה אל המֻשבעים.

הטוען בֶּזפֶז פתח ואמר, שבכל ימי עבודתו המשפטית, מיום שהקדיש עצמו לדת-ודין הלכה למעשה, לא נזדמן לו מקרה, שיעורר בו את רגשותיו בעֹמק כזה או שיטיל עליו אחריות גדולה כזו – אחריות כבדה מנשוא היה אומר, אלמלא היה מֻבטח בטחון גמור, שהצדק והיֹשר, הַיְנוּ תביעת האשה הזאת, הנעלבה והעשוקה, סופם לנַצֵח בדבר-משפט שנים-עשר האנשים האלה, בעלי בינה יתרה ושאר-רוח.

כך היא דרך פתיחתם של הקטגורים, להחניף למֻשבעים ולתת אמונה בלבם, שהם פּקחים ביותר. ואמנם נראתה הפעולה תכף-ומיד: כמה מֻשבעים התחילו לרשום בכֹבד-ראש רשימות ארֻכּוֹת.

– מפי ידידי המלֻמד שמעתם, רבותי, – המשיך הטוען בזפז, אף-על-פי שידע היטב, כי המֻשבעים לא שמעו כלום מפי הידיד המלֻמד, – מפי ידידי המלֻמד שמעתם, רבותי, שאנו דנים כאן בהבטחת-נשׂואין שלא נתקַימה ותביעת-הפצוי היא אלף וחמש מאות לטראות. אבל מפי ידידי המלֻמד לא שמעתם את פרטי הענין, ואמנם אין זה ממקצועו לטפל בהם. פרטים ועובדות אלו, רבותי, תשמעו מפי ואת אמִתּוּתם אוכיח לכם על-ידי עדוּת נִצַחַת.

כאן הדגיש הטוען מר בֶּזפֶז את המלה “נִצַחַת” בהקשת-יד על השֻׁלחן והסתכל בדודסון ופוג, שנענעו לו בראשם לאות הערצה, ולנתבע – בהבעת התמרמרות.

– התובעת, רבותי – המשיך הטוען מר בזפז בקול ענות חלושה – התובעת אלמנה היא; אלמנה היא, רבותי. מר ברדל המנוח, שהיה מכֻבד ונאמן על מלכנו בהיותו גבאי-מכס, נפטר במיתה יפה מעולם זה, כדי למצֹא בעולם-האמת מנוחה נכונה, שלעולם אין למצֹא אותה בבית-המכס.

בשעת תאור רגשני זה של פטירת מר ברדל, שבאמת מת ממכה רבה שהֻכה בקנקן על ראשו במרתף-יין אחד, רעד קולו של הטוען המלֻמד והמשיך ברגש:

– זמן-מה לפני מותו הוליד בן. ויחד עם נער זה, הירֻשה היחידה של בעלה המנוח, פרשה מרת ברדל מהבלי העולם ובקשה את השלוה והמנוחה של רחוב גַסְוֵל, וכאן הדביקה על-גבי חלון הפונה אל הרחוב פתקה כתובה בזה הלשון: “חדרים עם כלי-בית לאדון פנוי. לשאול בבית זה”.

כאן הפסיק הטוען בזפז וכמה מֻשבעים רשמו להם תֹכן תעודה זו.

– נרשם בה בתעודה זו גם היום והשנה? – שאל אחד המֻשבעים.

– לא, רבותי, – השיב הטוען בֶּזפֶז, – אבל מֻרשה אני להגיד לכם, שתעודה זו נקבעה בחלון התובעת לפני שלש שנים בדיוק. אני מעיר תשומת-לבם של המֻשבעים לנוסח התעודה: “חדרים עם כלי-בית לאדון פנוי”. דעתה של מרת ברדל על-דבר הגברים, רבותי, היתה מיֻסדת על הסתכלותה במדותיו התרומיות של בעלה המנוח במשך כמה שנים. לא היה לה לא פחד ולא פקפוק ולא חשד אלא אמונת-אֹמֶן. מר ברדל – אמרה האלמנה בלבה – אדם הגון היה, עומד בדבורו ולא רִמה איש מעולם, מר ברדל היה גם-כן רַוָּק בשעתו; הבה ואבקשה מגן ומחסה, עזר ונחומים אצל רַוָּק; בו אראה תמיד זֵכר למר ברדל הצעיר, כשלקח את לבי הרך והתמים; לאדון פנוי אשכיר את חדרי". מתוך רגש נאה זה (אחד מטובי הרגשות של טבענו הפגום) מחתה האלמנה הגלמודה את דמעותיה, העמידה בדיוטה הראשונה של בית-דירתה כלים נאים, חבקה את בנה התמים והדביקה בחלון את הפתקה האמורה. אם תחשבו, שהפתקה היתה דבוקה זמן-רב, אינכם אלא טועים. לא עברו שלשה ימים – שלשה ימים, רבותי – ובריה הולכת על שתים, שפניה פני-אדם ולא פני חיה רעה, דפקה בדלתה של מרת ברדל. הבריה שאלה לשכר-הדירה, שכרה אותה וממחרת היום נכנסה לגור בה. אדם זה פיקויק היה, פיקויק הנתבע.

הטוען בֶּזפֶז שפך שיחו פחז כמים, עד שאָדַם כתולע והפסיק, כדי לבלוע רֻקו, שתיקתו עוררה את הדיָּן מר סטֶרלי, שמִהר תכף-ומיד לרשום דבר-מה בקולמוס שאינו טבול בדיו והסתכל במבט עמקני ביותר, כדי שיחשבו המשבעים, שהיה כל הזמן תפושׂ בשׂרעפּיו בעינים עצומות. הטוען בֶּזפֶז המשיך ואמר:

– על פיקויק זה לא אַרבה לדַבּר. דברים טובים מועטים הם בנושא זה, ולהאריך בפרטי רשעות ורֹע-לב לא יהיה לעֹנג לא לי ולא לכם, רבותי.

מר פיקויק, שישב עד כאן במנוחה וכתב, קפץ פתאם ממקומו, כרוצה להתקיף את הטוען בזפז במושב הדיָּנים המֻמחים דוקא. תנועת-יד של אזהרה מצד פרקר עכבה בידו, והוא הוסיף לשמוע לדברי הטוען בארשת-פנים של התמרמרות, בנגוד גמור לארשת-ההערצה שבפני מרת קלופינס ומרת סֶנדרס.

– אומר אני רשעות ורֹע-לב, רבותי – אמר הטוען בזפז ומבטיו נחתו במר פיקויק – וכשאני אומר רשעות ורע-לב הרשוני לאמר לנתבע לפיקויק, שאם נמצא הוא באולם זה כמו ששמעתי, שאלו היה נשאר מחוץ לאולם זה היתה זאת נחשבת לו לחכמה ולטוב-טעם ודעת. הרשוני לאמר לו, שכל סִמני התנגדות וכל טענות ומענות מצדו לא ישפיעו עליכם, שתדעו כיצד להעריך את דבריו. והרשוני לאמר לו עוד, רבותי, מה שיאמר לכם גם הוד-מעלתו, כי אין טוען זז מחובתו כלפי ממלא-ידו לא על-ידי אִיוּמים ולא על-ידי שאר השפעות. וכל נסיון של אִיוּם או של השפעה כל-שהיא יחול על ראש המנַסה, בין שהתובע בין שהנתבע הוא, ויהי שמו פיקויק או נוֹקס או סטוֹקס או ברון או תוֹמפסוֹן.

מאמר מֻסגר זה קלע אל המטרה המכֻוָנה והסב עיני כל הקהל לצד מר פיקויק. והטוען בֶזפֶז התאושש ממרי-שיחו והמשיך את דבריו:

– עוד אוכיח לכם, רבותי, שפיקויק דר במשך שתי שנים רצופות בבית מרת בַּרדל. במשך כל הזמן שֵׁרתה אותו מרת ברדל, דאגה לרַוחתו, בִּשלה בשבִילו, בָּדקה את לבניו לתתם לכביסה ותקנה ויִבּשה והכינה אותם ללבישה, והיתה בכלל בת-משק ביתו. עוד אוכיח לכם, שהיה נותן לפעמים לנער חצי פֶּנס ופעם אחת נתן לו ששה פֶנסים. ועוד אוכיח לכם בעדות שאין להכחישה, שפעם אחת מחא לנער על ראשו דרך-חבה ושאל אותו, אם זכה במשחק האבנים הקטנות, הרגיל, כידוע, בין נערי עירנו, והוסיף ושאל: “רצונך שיהיה לך עוד הפעם אָב?” עוד אוכיח לכם, רבותי, שלפני שנה התחיל פיקויק פתאם מתעלם מביתו לזמנים ממֻשכים, כמתכַּוֵּן להִבָּדל לאט-לאט מן התובעת, אבל כנראה, היתה עדַיִן החלטה זו רופפה בידו או שיצר-הטוב שֶׁבּוֹ נצח – אם יש לו לאדם זה בכלל יצר-טוב בלבו – או שחִנה וחַסדה של התובעת הפירו את כוָנתו הנפסדה. כי הוכח אוכיח לכם, שפעם אחת, כששב מנסיעתו, נשתדך לה בדברים מפֹרשים, ואמנם נזהר, שתהא ההתקשרות בלא עדים. אבל יש בידי להביא לכם ראיה על-ידי גבית-עדותם של שלשת חבריו הוא – עדים בעל-כרחם, רבותי, עדים בעל-כרחם – שֶׁבּוֹ בּבֹּקר מצאוהו אוחז את התובעת בזרועותיו ומדבר על לבה דברים נחומים כדי להרגיעה.

פרק זה בדרשתו של הטוען עשה על השומעים רשם נִכָּר, והוא הוציא שתי פתקאות קטנות והמשיך את דבריו:

– ועכשו, רבותי, עוד מלה אחת. שני מכתבים לפנינו, הכתובים בעצם כתב-ידו של הנתבע, והם מועט המחזיק את המרֻבּה. ממכתבים אלו אנו עומדים על אָפיו של אדון זה. אין הם מכתבים מגֻלים, נלהבים, אגרות-מליצה החוצבות להבות-אש. סתומים הם, ערומים, אין להם הכרע, אבל לאשרנו יש ללמוד מהם יותר מאשר היינו לומדים ממליצות-אש ומשלים פיוטיים. צריך לקרֹא את המכתבים בעין צופיה וזהירה, כי נראה בחוש, שנכתבו על-ידי פיקויק בכונה תחלה להטעות את הקורא הצדדי ולהוליכו שולל. הלא כה דברי המכתב הראשון:

”גֶרְרֶוֵי, בשעה השתים-עשרה. מרת ברדל היקרה! קציצות וזָמִית של עגבניות. פיקויק שלך". מה פֵרוש הדברים, רבותי? קציצות וזָמִית של עגבניות! פיקויק שלך! קציצות! רבונו של עולם! וזמית של עגבניות! רבותי, היתָּכן, הישָׁמע כזאת להרוס אֹשר-חייה של אשה תמימה ובעלת-נפש על-ידי המצאות גסות כאלו? המכתב השני אין בו זמן-כתיבה כלל והריהו ממילא חשוד: “מרת ב. היקרה, לא אבוא הביתה אלא מחר. העגלה מתנהלת בעצלתים”. ונוסף על-זה משפט הראוי לתשומת-לב: "אל-נא תדאגו לשומר-החֹם. שומר-החֹם! מה-זאת, רבותי, וכי מי הוא הדואג לשומר-חֹם? מתי רגשה נפשׁ איש או אשה בדבר שומר-חֹם, שהוא כשהוא לעצמו כלי המחזיק חֹם וברכה ומועיל מאד בבית? למה מרת ברדל מתבקשת שלא לדאוג בדבר שומר-החֹם, אם אין הכונה (ואין ספק, שכן הוא) לאש מסֻתּרת – למין כנוי של חבה או מין הבטחה על-פי סִמן קבוע, שבדה פיקויק מלבו לשם מנוסתו מן המערכה ושאין אני יכול לבררו? ומה פֵרושה של המליצה “העגלה מתנהלת בעצלתים”? עד-כמה שאני מבין. מוסַבּה המליצה על פיקויק בעצמו, שהתנהל באמת בעצלתים במשך כל אותו ענין, אלא שעכשו ימהר לרוץ אֹרח וגלגליו, רבותי, יהיו נמשחים על חשבונו בידיכם אתם במהרה בימינו.

כאן עשה הטוען מר בֶּזפֶז הפסקה, כדי לראות, אם המֻשבעים מחַיכים לחִדוד שלו, וכשהרגיש שאין איש מחַיֵּך חוץ ממוכר-הירקות (שהרגשתו לחדוד זה מקורה בודאי במעשה שהיה באותו בֹקר, שמשח גלגלי העגלה) מצא הטוען המלֻמד לטוב לפניו להתפעל קצת עוד פעם קֹדם שיסַיֵּם את דבריו.

– אבל דַיֵּיני, רבותי – אמר הטוען מר בֶּזפֶז – קשה לחַיֵּך בלב דַוי; אין מקום לבדיחה בשעת התעוררות רגשותינו הפנימיים שבפנימיים. תקותה ותוחלתה של התובעת היו לאכזב, ולא תהא זו תפארת-המליצה, אם אֹמַר, שחייה אינם חיים. אין פתקה בחלון, אבל אין דַיָּר בבית. רַוָּקים הגונים עוברים ושבים, אבל אין מזמין אותם להִכָּנס ולשאול. עלטה ושתיקה בבית. אף קול הנער נשתתק. משחקי-הילדות שלו שוממים בשעה שאמו בוכיה. אין לו חֵפץ באבני-משחק ובשחוק-חברים לא יכירנו מקומו. אבל פיקויק, רבותי, פיקויק זה, שהרס ולא חמל את הנָוה השאנן שבמדבר רחוב גַסוֶל, פיקויק זה, שהחריב את המַעין והרפיש באֵפר נאות-דשא, פיקויק זה, הנגלה היום לעיניכם בזָמִית-העגבניות האכזרית שלו ובשומר-החֹם שלו, – הוא מרים עדַין את ראשו בחֻצפה לא-תדע-בֹשת ואינו נאנח כלל על השבר אשר עולל. קנס, רבותי, עֹנש-כסף זהו העֹנש היחיד, שאתם יכולים להענישו, וגם הפּצוי היחיד לַנִּזוֹקה. בתביעת קנס זה היא פונה אל בית-הדין הנאור, הנאצל, המרגיש, הישר והנבון של בני-עירהּ המשכילים.

מתוך סיום נאה זה ישב הטוען מר בזפז על מקומו והדַּיָּן מר סטֶרלי נתעורר.

– קראו את אלישבע קלופינס – אמר הטוען בֶּזפֶז וקם ממקומו נאזר בגבורה.

הפקיד הקרוב אליו קרא בשם אלישבע טופינס, הפקיד שאחריו שאל לאלישבע דז’ופקינס ופקיד שלישי מִהר כל עוד נפשו בו לרחוב-המלך וצוח עד שנחר גרונו. היכן כאן אלישבע מופּינס.

בינתים נכנסה מרת קלופינס למושב-העדים בסיוע מרת ברדל, מרת סֶנדרס, מר דודסון ומר פוג. ובשעה שהגיעה למדרגה העליונה, נצבה מרת ברדל במדרגה התחתונה, בידה האחת מטפחתה ונעליה העליונות ובידה השניה בקבוק ובו כרביעית הלוג מיני בשמים על כל צרה שלא תבוא. ומרת סֶנדרס עמדה סמוך לה ועיניה לטושות אל-פני הדיָּן וסוכך גדול בידה ובֹהן ידה הימנית מהֻדק אל הקפיץ ומוכן לפתוח אותו בכל רגע ורגע.

– מרת קלופינס – אמר הטוען בֶּזפז – הואילי להֵרָגע, גברתי.

כמובן, התיפחה אחרי עצה טובה זו ביתר-שאת ויתר-עֹז וגם נראו בה סִמני התעלפות הממשמשת ובאה, כי – כמו שאמרה אחר-כך – לא יכלה להתגבר על המון רגשותיה.

– נזכרת אַתּ, מרת קלופינס – אמר הטוען בזפז אחרי שאלות טפלות אחדות – נזכרת אַתּ, שנמצאת באחד מחדרי הדיוטה הראשונה של דירת מרת ברדל בבֹקר ידוע אחד בחֹדש יולי האחרון בשעה שמרת ברדל פִנתה חדרו של פיקויק?

– כן, הוד-מעלתך ואדוני המֻשבעים, נמצאתי, – השיבה מרת קלופינס.

– חדר-מגוריו של מר פיקויק היה בצד הפונה אל הרחוב בדיוטה הראשונה, כמדֻמני?

– אמנם כן – השיבה מרת קלופינס.

– ומה עשית בבית מרת ברדל, גברתי – שאל הדַּיָּן הגוץ.

– הוד מעלתך ואדוני המֻשבעים – השיבה מרת קלופינס בהתפעלות מושכת את הלב. – איני רוצה לרַמות אתכם.

– מוטב שלא תרַמי, גברת – אמר הדַּיָּן הגוץ.

– הייתי שם – הרצתה מרת קלופינס – שלא בידיעת בעלת-הבית. יצאתי מביתי ובידי סל קטן לקנות תפוחי-אדמה אדֻמים. בסך-הכל שלש לטראות במחיר שלשה פֶנסים וחצי, והנה אני רואה, שדלתה של מרת ברדל פצתה פיה.

– מה-זאת? – קרא הדיָּן הקטן.

– הדלת פתוחה היתה, הוד-מעלתך – הסביר הטוען סנֶבּין.

– והיא אמרה: “פצתה פיה” – אמר הדיָּן הגוץ במבט ערמומי.

– הַינו-הַך – אמר הטוען סנֶבּין. הדיָּן הגוץ הסתכל כמפקפק ואמר, שירשום את הדבר. ומרת קלופינס הוסיפה לספר:

– נכנסתי. רבותי, כדי לאמר לה שלום ועליתי למעלה והנה אני שומעת, רבותי, קול דבור בחדר הפונה אל הרחוב.

– והקשַׁבת בודאי, מרת קלופינס? – שאל הטוען בֶּזפז.

– סליחה, אדוני – השיבה מרת קלופינס בהכרת ערך-עצמה: – חלילה לי מעשות כזאת. הקולות רמים היו מאד ונכנסו לאזני.

– טוב, מרת קלופינס, לא הקשבת אלא האזַנת את הקולות. ואחד מהם של פיקויק היה?

– אמנם כן, אדוני.

ומרת קלופינס קִיְמָה, שמר פיקויק פנה אל מרת ברדל, וספרה באריכות ובתורת תשובה על כמה שאלות שנשאלה את תֹכן כל אותה השיחה הידועה לקוראינו.

המֻשבעים הסתכלו בעיני חשד והטוען מר בזפז חִיֵּך וישב על מקומו. ועוד יותר גדל חשדם, כשקם הטוען מר סנֶבּין והודיע, שלא יחקור מצדו את העֵדה מרת קלופינס, לפי שמר פיקויק מודה בדבר, שהרצאת השיחה נכונה בעִקרה.

כיון שראתה מרת קלופינס, שהֻתּרה הרצועה, מצאה את השעה כשרה לפניה להרצות בקצור על עסקי ביתה היא. קמה והודיעה לבית-דין, שהיא אֵם לשמונה ילדים ובעוד ששה חדשים כעת חיה מקוה היא להביא מתנה לבעלה את הילד התשיעי. להודעה חשובה זו הפסיק אותה הדיָּן הגוץ בכעס, וסוף דבר היה, שמרת קלופינס הכבודה ומרת סֶנדרס הָרחקו מן האולם בכבוד גדול בלִוית מר דזֶ’קסון בלי אֹמר ודברים.

– נתנאל וינקל! – קרא מר סקִימפִּין.

– הנני – נשמע קול ענות חלושה.

מר וינקל נכנס למושב העדים, ואחרי שהשביעוהו, החוה קִדה כלפי הדיָּן.

– אל-נא תסתכל בי, – אמר הדַין בזעם ולא החזיר לו שלום – הסתכל במֻשבעים.

מר וינקל שמע לקולו והסתכל למקום ששם המֻשבעים יושבים לפי השערתו. בבֵרור לא יכול לראות כלום מרֹב התרגשות.

מר וינקל נחקר על-ידי מר סקימפין, צעיר בעל-עתידות כבן ארבעים ושתים, שהשתדל לבלבל ככל האפשר עֵד זה, הנוטה חסד כידוע, לצד שכנגד.

– הואילה-נא אדוני – אמר מר סקימפין – להודיע להוד-מעלתו ולמֻשבעים מה שמך.

ומר סקימפין הטה ראשו הצִדה, כדי לשמוע בבֵרור את תשובתו של העד, ובשעת-מעשה הציץ במֻשבעים כמי שאומר: עד-שקר זה יתָּכן שיכנה עצמו גם בשם זר.

– וינקל – השיב העד.

– זהו שם-משפחתך, אבל מה שמך? – שאל הדַין הגוץ בתרעֹמת.

– נתַנִיאל, אדוני.

– דניאל – אולי עוד לך שֵם?

– נתַנִיאל רציתי לומר, אדוני.

– נתניאל דניאל או דניאל נתניאל?

– לא, הוד מעלתךָ, נתניאל בלבד. דניאל כלל לא.

– ולמה אמרת מקֹדם דניאל, אדוני? – שאל הדיָּן.

– לא אמרתי, הוד-מעלתך – השיב מר וינקל.

– אמרת, אדוני – השיב הדיָּן ופניו רעמו. – כיצד יכולתי לרשום אצלי דניאל, אלמלא אמרת לי כך?

זו היתה טענה שאין עליה תשובה.

– זכרונו של מר וינקל חלוש קצת, הוד-מעלתך – הסביר מר סקימפין והציץ שוב כלפי המֻשבעים. – אבל עוד נקנה תחבולות לעורר את זכרונו.

– שמור את לשונך, אדוני – אמר הדַיָן למר וינקל והציץ בו בזעף.

מר וינקל העלוב השתחוה והשתדל להעמיד פנים שלֵוים, אבל מתוך בלבול-דעתו לבש צורה של גַנב-כיס שנמצא בגנבתו.

– שמעני, מר וינקל, – אמר מר סקימפין – והרשני לעוץ לך לטובת עצמך, שתשמור את לשונך כדַבר הוד-מעלתו. כמדֻמני, שאתה ידיד נאמן לפיקויק הנתבע, הלא כן הדבר?

– מכיר אני את מר פיקויק, עד-כמה שאני זוכר, זה –

– בבקשה ממך, מר וינקל, אל-נא תשתמט מתשובה ברורה. ידיד נאמן אתה של הנתבע או לא?

– הוא אשר חפצתי לאמר, שזה –

– רצונך להשיב על שאלתי או לא?

– אם לא תשיב על השאלה תושׂם במשמר, אדוני – אמר הדַיָּן הגוץ והציץ בו ממעל למשקפיו.

– ובכן, אדוני, – אמר מר סקימפין, – הן או לאו?

– הן, ידידו אני – השיב מר וינקל.

– ידידו אתה. ולמה לא אמרת לנו זאת מיד, אדוני? שמא אתה מכיר גם את התובעת, מר וינקל?

– אין אני מכיר אותה, אבל ראיתיה.

– אין אתה מכיר אותה אבל ראית אותה; הואילה-נא לבאר למֻשבעים מה כונתך, מר וינקל.

– רצוני לאמר, שאין אני ממיֻדָעיה, אבל ראיתי אותה כשהייתי בא לבקר את מר פיקויק ברחוב גַסוֶל.

– כמה פעמים ראית אותה, אדוני?

– כמה פעמים?

– כן, מר וינקל, כמה פעמים? נכון אני לכפול לך את השאלה עד תריסר פעם לכשתרצה, אדוני.

והאדון המלֻמד קמט את מצחו בחזקה, תמך את ידיו בצלעותיו וחִיֵּך כלפי המֻשבעים בחשדנות.

וכאן התחיל לבלבל את העד במנין, כנהוג במקרים כאלה. מתחלה אמר מר וינקל, שאי-אפשר לו כלל לאמר כמה פעמים ראה את מרת ברדל. אז נשאל, אם ראה אותה עשרים פעמים, ועל זה השיב: “בודאי יתר-על-כן”. אז נשאל, אם לא ראה אותה כמאה פעם, אם יכול הוא להִשָּׁבע שלא ראה אותה יותר מחמשים פעם, אם אינו יודע בבֵרור, שראה אותה לפחות כשבעים וחמש פעמים, וכיוצא בזה. וסוף דבר היה, שהֻגד לו מטעם בית-דין, כי יזָהר בדבורו וישים לב אל הנעשה והנשמע סביבו. ואחרי שנתבלבלה דעתו של העד לגמרי, נמשכה החקירה כזה:

– נזכר אתה, מר וינקל, שבקרת את פיקויק הנתבע בחדרו שבבית התובעת ביום ידוע בחֹדש יולי האחרון?

– כן, נזכר אני.

– היו עמך במעמד זה ידידך מר טופּמן וידידך מר סנוֹדגרַס?

– כן. גם הם היו.

– נמצאים הם כאן?

– כן, כאן הם – השיב מר וינקל והציץ בכֹבד-ראש למקום מושב חבריו.

– בבקשה להסתכל בי, מר וינקל, ולא בידידיך – אמר מר סקימפין והציץ שוב לצד המֻשבעים בחשיבות יתרה – עליהם להרצות עדותם בלי שום נטילת-עצה ממך, אם לא נמלכתם מקֹדם (שוב הבטה לצד המֻשבעים), ועכשו, אדוני, ספרה-נא לאדונים המֻשבעים, מה ראית בבֹקר ההוא כשנכנסת לחדר הנתבע. הגד-נא ואל תכחד, אדוני, הלא סוף-סוף יוָדע לנו הדבר בין כך ובין כך.

– הנתבע מר פיקויק החזיק את התובעת בזרועותיו וגפף אותה בידיו – השיב מר וינקל בשפה רפה – והתובעת מתעלפת היתה, כפי הנראה.

– שמעת את הנתבע אומר דבר-מה?

– שמעתיו קורא למרת ברדל “חביבה” ומדבר על לבה, שתֵרגע. שהרי יכול מי-שהוא להִכָּנס בינתים, וכיוצא בזה.

– מר וינקל, עוד לי רק שאלה אחת לשאלך ואני מבקשך לשים לב להתראת הוד-מעלתו. יכול אתה להשבע, שפיקויק הנתבע לא אמר בשעת-מעשה: “מרת ברדל היקרה, הרגעי-נא והכל יבוא על מקומו בשלום”, או דבור מעין זה?

– אני – לא כך הבנתי את דבריו – אמר מר וינקל והשתומם על החריפות היתרה, שנסתרסו בה דבריו. – הייתי בגרם-המעלות ולא יכולתי לשמוע בבֵרור. הרֹשם שלי הוא –

– לאדונים המֻשבעים אין חפץ ברשמיך, מר וינקל, שאין בהם תועלת רבה לאנשים הגונים וישרים – הפסיקהו מר סקימפין – היית בגרם-המעלות ולא שמעת בבֵרור, אבל אינך יכול להשבע, שפיקויק לא השתמש בדבורים מעין זה שאמרתי?

– לא, איני יכול להשבע – השיב מר וינקל. ומר סקימפין ישב על מקומו כמנצח.

מצב משפטו של מר פיקויק לא היה עד כאן מֻצלח ביותר, באֹפֶן שהיתה סכנה בדבר, אם יתוַספו עוד חשדים. וכדי לנסות להאיר את המשפט קצת לטובת פיקויק, קם מר פֿונקי לחקור את וינקל ולהציל מפיו דברים.

– כמדֻמני, מר וינקל, – אמר מר פונקי – שמר פיקויק אינו צעיר לימים?

– לא – השיב מר וינקל – יהול הוא להיות אבי על-פי שנותיו.

– ספרת לידידי המלֻמד, שמכיר אתה את מר פיקויק זה ימים רבים. היה לך פעמים יסוד לשער, שהוא רוצה לשאת אשה?

– לא, לחלוטין לא – השיב מר וינקל בהתעוררות יתרה, עד שרצה מר פונקי, שיֵעָלם ממושב-העדים במֻקדם האפשרי. לדברי יודעי דת-ודין יש שתי מדות בעדים: עדים מסרבים ועדים דברנים. על מר וינקל נגזר לאַחד בקרבו שתי המדות כאחד.

– יתר על כן – הוסיף מר פֿונקי בנחת – כלום ראית בהתנהותו של מר פיקויק כלפי המין היפה דבר-מה שימריצך לחשוב, שהתכַּוֵּן בשנים האחרונות לשאת אשה.

– לא, לחלוטין לא.

– וכי לא היתה התנהגותו בחברת-נשים תמיד כהתנהגותו של אדם, שעברו עליו רֹב שנותיו והוא נתון כֻּלו לעסקיו ולתענוגיו ומתיחס לנשים כאב לבנותיו?

– אין אפילו צל של ספק – השיב מר וינקל בתם-לבבו. – כלומר – כן – כן – בודאי.

– לא הרגשת מעולם ביחוסו למרת ברדל או שאר אשה שהיא שום יסוד לחשד? – שאל מר פונקי והתכונן לשבת, כי הטוען סנֶבּין רמז לו, שיחדל.

– לא – השיב מר וינקל – חוץ ממקרה אחד טפל, שגם הוא בלי ספק יתברר ויתלבן.

אִלו ישב מר פֿונקי העלוב על מקומו בו-ברגע שהטען סנבין רמז לו, או אִלו היה הטוען בֶּזפֶּז מפסיק את החקירה שכנגד בתחלתה (והוא בכוָנה לא עשה כן, כי ראה את בלבול-דעתו של מר וינקל ולבו אמר לו, שמזה תצמח לו תועלת) – לא היה מר וינקל מפליט מפיו מה שהפליט. עכשו מהר מר פונקי לשבת על מקומו והטוען סנֶבּין מהר לאמר למר וינקל, שיכול הוא ללכת, מה שרצה מר וינקל לעשות תכף-ומיד, אלא שהטוען בֶזפֶז עכב בידו.

– עמוד, מר וינקל, עמוד! – אמר הטוען בזפז. – יואיל-נא הוד-מעלתו לשאול את העד, מהו מקרה חשוד זה בהתנהגותו של אדון זה, שיכול להיות אביו, כלפי המין היפה.

– שומע אתה דברי הטוען המלֻמד, אדוני – העיר הדַיָּן ופנה אל מר וינקל העלוב והמבֹהל. – ספר-נא על מקרה זה שהזכרת.

– הוד-מעלתך – אמר מר וינקל וכל עצמותיו רעדו. – נוח לי, שלא לספר.

– יתכן, שאינו נוח לך לספר – אמר הדַיָּן הגוץ – אבל מחֻיב אתה.

בתוך שתיקה מָחלטת של כל הקהל סִפּר מר וינקל, שאותו המעשה החשוד כך היה: מר פיקויק נמצא בחדר-המשכב של גברת אחת בחצות-הלילה ודבר זה גרם לבִטול החִתּון של גברת זו עם בחירהּ, ויודע הוא שכל החבורה הובאה בשעתה לפני ג’אורג' נופּקינס, שר ושופט באיפסוִיץ'.

– תוכל ללכת – אמר הטוען סנֶבּין.

מר וינקל הלך לו ומִהר כחץ מקשת אל בית “ג’אורג' והדיה”, ושם מצא אותו המלצר לאחר כמה שעות גועה בבכיה וראשו תקוע בכר הספה.

טופמן וסנודגרַס נקראו כעת להגיד עדותם וקִיְמו כל מה שאמר ידידם העלוב. ואף הם הובאו לידי יאוש מתוך שאלות מבַלבלות.

אחר-כך נקראה שושנה סֶנדרס ונחקרה ונדרשה על-ידי שני הטוענים בֶּזפז וסנֶבּין. תמיד אמרה וחשבה, שפיקויק רוצה להתחתן במרת ברדל, ולמן ההתעלפות ביולי ואילך היה דבר הנשואין נושא השיחות בכל השכונה, וגם סֻפּר לה הדבר מאת מרת מודבֶּרי המגָהצת ומרת בּוֹנקין הכובסת, אבל אין היא רואה שתי הגבירות הללו בכאן. גם שמעה את פיקויק שואל את הנער, אם רוצה הוא באָב חדש. אין היא יודעת, אם היתה מרת ברדל מתרועעת באותו זמן עם האופה, אבל יודעת היא, שהאופה היה אז פנוי ועכשו הוא נשוי. אינה יכולה להשבע, שמרת ברדל לא היתה מחבבת את האופה, אבל סבורה היא, שהאופה לא חִבֵּב את מרת ברדל, שהרי הלך ונשא אחרת. סבורה היא, שמרת ברדל נתעלפה באותו בֹקר, מפני שפיקויק דרש לקבוע יום החתֻנה, ונזכרת היא, שגם היא התעלפה באותו בֹקר, מפני שפיקויק דרש לקבוע יום החתֻנה, ונזכרת היא, שהיא גם התעלפה בשעתה כשדרש מר סֶנדרס מאתה לקבוע יום החתֻנה, ובודאי כל אשה הגונה נוהגת כך.

על שאלת הדַיָּן השיבה, שבימי-נעוריה קבלה מכתבי-אהבה מאת מר סנדרס כדרך העולם. במכתביו כִּנה אותה מר סֶנדרס לפעמים בשם “יונתי”, אבל אף פעם לא “קציצה” או “זָמִית של עגבניות”. מחבב היה יונים בּיותר. ויתכן, שאִלו היה מחבב קציצות או זמית של עגבניות, היה מכנה אותה בשמות אלו דרך-חבּה.

הטוען בזפז קם בחשיבות יתרה והכריז:

– יִקָּרֵא שמואל וֶלר.

אבל לא היה צריך כלל לקרֹא לו. כי אך שמע את שמו, נכנס למושב העדים, הניח את כובעו על הקרקע, תמך ידיו במסעדה והשקיף על-פני כל הקהל בבדיחות-הדעת.

– מה שמך, אדוני – שאל הדַיָּן.

– סם וֶלר, הוד-מעלתך – השיב העד.

– ולר בוא“ו אחת או וולר בשני ואוי”ן?

– הכל תלוי בטעם הכותב, הוד-מעלתך – השיב סם. – לי נזדמן לכתוב את שמי רק פעם או פעמַים ואני כותב ולר בוא"ו אחת.

כאן נשמע פתאם קול קורא מן היציע: – יפה דרשת, סמיאל, יפה דרשת. וא“ו אחת, הוד-מעלתך, וא”ו אחת.

– מי הוא זה, שמֵעֵז לפנות אל בית-הדין? – שאל הדַיָּן הגוץ ויפן כה וכה. – שַׁמָּש.

– הנני, הוד-מעלתך.

– הביאה הֵנה את האיש הזה.

– כן אעשה, הוד-מעלתך.

אבל מכיון שהשמש לא מצא את האיש, לא יכול להביאו. ואחרי שכל הקהל קם, כדי לראות את החוטא, ישבו כֻלם שוב. וכשנרגע הדיָּן הקטן עד שיכול לדבר, פנה אל העד ואמר:

– יודע אתה, מי הוא זה, אדוני?

– חושֵׁבני, הוד-מעלתך, שזהו אבי.

– רואה אתה אותו כעת? – שאל הדַיָּן.

– לא, אינני רואה אותו, הוד-מעלתך – השיב סם והסתכל ישר אל הפַּנָס התלוי בתקרה.

– אלו היית יכול להראות אותו, הייתי אוסרו תכף-ומיד – אמר הדַיָּן.

סם החוה קִדה בתודה ופנה אל הטוען בֶזפז בסבר פנים יפות.

– ובכן, מר וֶלר – פתח הטוען בזפז.

– ובכן, אדוני – השיב סם.

– כמדֻמני, שאתה עומד לשרת לפני מר פיקויק, הנתבע בענין זה. אמר-נא זאת בקול רם, בבקשה מר וֶלר.

– מדבר אני בקול רם, אדוני – השיב סם – עומד אני לשרת לפני אדון זה ושמח אני בחלקי.

– העבודה מועטה והשכר מרֻבּה בודאי? – שאל הטוען בזפז כמצחק.

– כן, יש לי רב, כמו שאמר אותו איש-צבא, שספג שלש מאות וחמשים מלקות – השיב סם.

– אל-נא תספר לנו מה שאמר איש-צבא פלוני או אלמוני – הפסיק אותו הדיָּן – אין זה שַׁיָּך לגבית-העדות.

– אמנם כן, הוד-מעלתך.

– נזכר אתה במאורע מיֻחד, שקרה בו-בבֹקר, כשנכנסת לשֵׁרותך אצל הנתבע בפעם הראשונה? – שאל הטוען בֶּזפֶז.

– כן, נזכר אני – השיב סם.

– ומהו?

– קבלתי ביום ההוא חליפת בגדים חדשה, אדוני המֻשבעים, – השיב סם – והרי זה מאורע מיֻחד במינו.

כל הקהל פרץ בצחוק, והדַיָּן הגוץ הסתכל בעיני-זעם ממעל לשֻלחנו ואמר לעד:

– הֱוֵה זהיר, אדוני.

– כן אמר לי גם מר פיקויק, הוד-מעלתך – השיב סם – ואני נזהרתי מאד בבגדַי אלו, מאד מאד, הוד-מעלתך.

הדַיָּן הציץ בסם שני רגעים רצופים בזעף, אבל פניו של סם היו כל-כל נוחים ותמימים, עד שלא אמר הדיָּן כלום והטוען בזפז הוסיף לחקור.

– האמנם, מר וֶלר, – אמר הטוען בזפז ושִׂכּל את ידיו ופנה חציו לצד המֻשבעים, כמי שמבטיח להם ברמז, שיוציא מלים מפי עד זה. – האמנם אינך יודע כלום מהתעלפות התובעת בזרועותיו של הנתבע, ששמעת מפי העדים היום?

– לא ראיתי כלום – השיב סם – הייתי במסדרון עד שנקראתי, וכשנכנסתי לא מצאתי שם את הגברת הזקנה.

– ובכן, מר וֶלר, – אמר הטוען בזפז וטבל קולמוס גדול בבית-דיו שלפניו, כדי לאַיֵּם על סם, שירשום את תשובתו בספר: – היית במסדרון ולא ראית כלום מן הנעשה. יש לך שתי עינים, מר וֶלר?

– כן, יש לי שתי עינים – השיב סם – והוא הדבר. אִלו היו לי שתי אספקלריות מגדילות, הייתי רואה בודאי מבעד המדרגות והדלת. עכשו שאין לי אלא עינים, כח-הראיה שלי מֻגבל הוא.

לתשובה זו, שנאמרה בלי שום התרגשות ובתמימות רבה, פרץ כל הקהל בצחוק, הדַיָּן הגוץ חִיֵּך והטוען בֶזפז נבוך. אחרי שנמלך קצת בדודסון ופֿוג, פנה הטוען המלֻמד שוב אל סם ואמר בכעס מסֻתּר:

– כעת, מר וֶלר, הרשני לשאלך בענין אחר.

– דַבֵּר, כי שומע עבדך – השיב סם בטוב-לב.

– נזכר אתה, שהלכת פעם לבית מרת ברדל בליל אחד בנובמבר שעבר?

– כן, נזכר אני היטב בדבר.

– נזכר אתה, אפוא, מר וֶלר – אמר הטוען בזפז ואמץ-לבו שב אליו, – לבי אומר לי, שעוד נציל דבר מפיך.

– גם לבי אמר לי כך – השיב סם, ושוב צחק הקהל לעֻמתו.

– טוב. חושבני, שהלכת, כדי לשוחח קצת בדבר המשפט, מר וֶלר – אמר הטוען בזפז והציץ אל המֻשבעים בהטעמה.

– הלכתי, כדי לסלק שכר-דירה, אבל שוחחנו קצת גם על-דבר המשפט – השיב סם.

– שוחחתם קצת גם על-דבר המשפט – אמר הטוען בֶזפז ופניו נהרו משמחת המציאה הממשמשת ובאה. – ומה שוחחתם, מר וֶלר, שמא תועיל לספר לנו?

– בחפץ-לב, אדוני – השיב סם. – אחרי הערות של מה-בכך מצד שתי הגבירות הכבודות שהעידו כאן היום, התחילו הגבירות מסַפרות בשבחם של האדונים דודסון ופֿוג היושבים אצלך, אדוני.

מיד נסַבו עיני כל הקהל לצד דודסון ופוג, שהעמידו פנים של צִדקות יתרה.

– העומדים מצד התובעת – אמר הטוען מר בֶזפז – טוב, הגבירות דברו בשבחם של האדונים דודסון ופוג העומדים מצד התובעת, הלא כך אמרת?

– כן הדבר – אמר סם. – הגבירות התפעלו מטוב-לבם של האדונים הללו, שקבלו את המשפט על אחריותם ולא נטלו בשכרם כלום, לבד מה שיוציאו מאת מר פיקויק.

לתשובה זו, שבאה בהֶסח-הדעת, צחק הקהל שוב. ודודסון ופֿוג התאדמו, גחנו אל הטוען בֶזפז והתלחשו אתו.

– הצדק אתכם – אמר הטוען בזפז בקול רם ובמנוחה מעֻשׂה. – אי-אפשר להציל דבר של ממש מפי עד זה, השוגה באוַלתו. לא אטריח על בית-הדין יותר בשאלות. יכול אתה ללכת, אדוני.

– שמא רוצה עוד מי-שהוא לשאול אותי דבר-מה? – שאל סם, וחבש את כובעו והסתכל על סביביו בכֹבד-ראש.

– אני לא, מר וֶלר, תודה לך – אמר הטוען סנֶבּין בצחוק על שפתיו.

– יכול אתה ללכת, אדוני – רמז לו הטוען בֶּזפֶז בידו בקֹצר-רוח.

וסם הלך לו, אחרי שגרם לאדונים דודסון ופֿוג הפסד נִכָּר, ואִלו על-דבר פיקויק לא אמר כלום. וכל זאת היתה אצלו במחשבה תחלה.

– אפשר שנחשוך גבית-עדֻיות – אמר הטוען סנֶבּין – אם אודה בדבר, שמר פיקויק פָּרַשׁ מכל עסקיו וחי מהונו הרב ברשות עצמו.

– טוב מאד – הסכים הטוען בֶּזפז.

הטוען סנֶבּין פנה אל המֻשבעים בנאום לטובת הנתבע. באריכות ובהטעמה השתדל להוכיח להם את מעלותיו ומדותיו התרומיות של מר פיקויק. אבל מכיון שקוראינו בקיאים במדותיו הטובות של מר פיקויק הרבה יותר מן הטוען סנֶבּין, אך למותר הוא למסור כאן רֻבּי דבריו של המלֻמד הזה. בתוך שאר דבריו נִסה להוכיח, שהמכתבים, שנקראו בבית-הדין, יש להם שַׁיָכות רק לעסקי-סעודה או שאר צרכי-בית והכנות לקבלת-פניו בשובו מנסיעותיו. בדרך כלל עשה הטוען כל מה שיכול לטובת מר פיקויק.

הדיָּן מר סטֶרלי סִכֵּם את המשא-ומתן כנהוג. מתוך רשימותיו הקריא לפני המֻשבעים עד-כמה שיכול לברר לעצמו מכּתב-ידו החטוף והוסיף הערות כלליות. אם צָדקה מרת ברדל, הרי ברור כשמש, שמר פיקויק הוא הפושע, ואם עדותה של מרת קלופינס נאמנה על המֻשבעים, עליהם להאמין לה, ואם לא – אל יאמינו לה. אם בטוחים הם, שיש כאן הבטחת-נשואין שלא נתקימה, עליהם להמציא לתובעת פִּצוּי הראוי לה, ואם להפך נראה להם, שאין כאן הבטחת-נשואין, הרי עליהם לפטור את הנתבע מכל קנס.

אחר-כך פרשו המֻשבעים לחדרם להִמָלך בדבר, והדַיָּן פרש לחדרו לסעוד את לבו בשוֹק של כבש וכוס-יין.

עבר רבע שעה בצפיה. המֻשבעים שבו אל האולם, קראו לדַיָּן ובא. מר פיקויק הרכיב את משקפיו והסתכל בראש-המֻשבעים בפנים נרגשים ובלב דופק.

– רבותי – פתח ואמר הלבוש שחורים – באתם לדעה אחת בדבר פסק-הדין?

– כן הדבר – השיב הראש.

– לזכותה של התובעת, רבותי, או לזכותו של הנתבע.

– לזכותה של התובעת.

– וכמה הם דמי-הפִּצוּי, רבותי?

– שבע מאות וחמשים לטראות.

מר פיקויק הסיר את משקפיו, קנח אותם בכונה רבה, הניחם לתוך נרתיקם ושׂם את הנרתיק בכיס. אחר-כך נעל את בתי-ידיו בעיון, הציץ בשעת-מעשה בראש-המֻשבעים ויֵצא אחרי מר פֶרקר ואחרי ילקוט-כתביו מתוך האולם.

נכנסו לחדר מיֻחד ושם שִׁלם פֶרקר הוצאות-המשפט. היו כאן גם ידידיו של מר פיקויק, וגם האדונים דודסון ופֿוג, שחככו את ידיהם לאות הנאתם היתרה.

– ובכן, רבותי – אמר מר פיקויק.

– ובכן, אדוני – אמר דודסון בשבילו ובשביל שֻׁתָּפו.

– מדמים אתם, שתקבלו את הוצאותיכם, רבותי? – שאל מר פיקויק.

פֿוג השיב, שהם חושבים את הדבר קרוב לודאי. ודודסון חִיֵּך ואמר, שינַסו.

– יכולים אתם לנסות כמה שתרצו – אמר מר פיקויק בשצף קצף – אבל אף פרוטה אחת של נזק או של קנס לא תוציאו ממני, ואפילו אם אהיה מֻכרח לבלות שארית חיַי בבית-הסֹהר לבעלי-חובות.

– חַא, חַא – צחק דודסון. – עוד תשוב מדעתך קֹדם יום הדין הסמוך.

– עוד נתראה פנים – גִחך פֿוג.

מרֹב כעסו נעתקו מלים מפי מר פיקויק. מר פרקר וידידיו הוליכו אותו החוצה וכאן המתינה להם עגלה, שׂכוּרה בידי סם וֶלר, העומד תמיד על המשמר.

סם עלה על המדרגה ובקש לשבת על הדוכן והנה יד נוגעת בכתפו, ויפן כה וכה והנה אביו לפניו, והוא סר וזעף ונד בראשו ואומר בנזיפה:

– ידעתי שכך יהיה הסוף, אם נוהגים כמוכם. סמי, סמי, למה לא באתם בטענת-עדים: עמנו היה?

 

פרק לה: שֶׁבּוֹ מר פיקויק גומר בדעתו ללכת למעיני-הישועה, אומר ועושה.    🔗

– אדוני היקר, – אמר פֶּרקר הגוץ, כשנכנס למחר בבֹקר לחדרו של מר פיקויק, – הלא אי-אפשר שאתה מתכַּון באמת ובתמים – נדבר-נא בכֹבד-ראש ובלי התרגזות – לבלי לשלם את הנזק והקנס?

– אף חצי-פרוטה לא אשלם – אמר מר פיקויק בתֹקף – אף חצי-פרוטה.

– לעולם יעשה אדם סיָג לעצמו, כמו שאמר אותו מַלוה-ברבית, כשלא רצה להאריך זמן הפרעון – העיר מר וֶלר, שפִנה באותה שעה שׁיָרי פת-שחרית.

– סם – אמר מר פיקויק – הטריח עצמך ורֵד למטה.

– תכף-ומיד, אדוני – השיב מר וֶלר ועשה כעצתו הטובה של מר פיקויק.

– לא, פֶּרקר – אמר מר פּיקויק בלב שלם – ידידַי הנמצאים כאן נִסו גם הם להזיז אותי מהחלטתי ולא עלה בידם. אני אעסוק בשֶׁלִי, עד שהצד שכנגד יהיה רשאי לדרוש עֹנש-מאסר בשבילי. ואם הם מנֻוָלים כל-כך, עד כדי להשתמש ברשותם זו, אקבל את מאסרי באהבה. מתי יוכלו לעשות זאת?

– יכולים הם לדרוש זאת בשעת ישיבת בית-דין הבאה, הַינו בעוד שני חדשים – השיב פרקר.

– טוב מאד – אמר מר פיקויק – ועד אותה שעה אי-אפשי לשמוע כלום בענין זה. ועכשו – המשיך מר פיקויק והציץ בידידיו בחיוך ועיניו נוצצו מבעד למשקפיו – אין אני שואל אלא, לאן נלך כעת?

מר טופמן ומר סנודגרַס התפעלו כל-כך מגבורת ידידם, עד שלא מצאו מענה. ומר וינקל עֲדַיִן לא שב לאיתנו אחרי גבִיַת-עדות שלו ולא יכול לדבר על שום נושא שהוא. וכך המתין מר פיקויק לשוא.

– טוב – אמר מר פיקויק – אם רצונכם למסור לי קביעת המקום, הריני אומר: בַּתּ, עיר שיושבת על מי-מעינות. כמדֻמני, שאיש מאתנו עוד לא היה שם.

וכך הוה. ומכיון שפרקר תמך בהצעה זו, כי אמר בלבו, שאחרי שמר פיקויק ישתעשע קצת, יסתכל בעינים אחרות בענין התביעה ובבית-הסהר לבעלי-חובות, נמנו וגמרו פה-אחד לנסוע. ומיד נשלח סם אל “הסוס הלבן”, להזמין חמשה מקומות בעגלה, היוצאת מחר בבֹקר בחצי השעה השמינית.

היו שם עוד רק שני מקומות מבפנים ושלשה מבחוץ. סם לקח את כֻּלם, ואחרי שהחליף עם הלבלר המוכר כרטיסים דברי-נגידים בגלל בקע-שקל של עופרת, שהבליע לו הלה בחשבון העֹדף, שב אל “ג’יאורג' והדיה”, ועסק עד שעת שכיבה באריזה וחבישה, כי צריך היה להכניס את הבגדים והלבָנים לקטנה שבמִזוָדות, ואמץ את כל כשרון-המעשה שלו להמציא המצאות טֶכניות, כדי לנעול מזודות שאין להן לא צירים ולא מסגֵרים.

יום-המחרת לא היה נוח לנסיעה כלל – יום ענן וערפל וגשמים. הסוסים של העגלות היו מעלים אֵד רב, עד שלא נראו הנוסעים החיצונים כלל. מוכרי-העתונים נראו כמְשׁוּיִם מן המים וריחם ריח-טחב. הרֹטב נטף מכובעי מוכרי תפוחי-הזהב, וכשתקעו את ראשיהם לתוך חלונות העגלות, שפכו על הנוסעים הפנימיים מים חיים. היהודים, מוכרי סכינים בעלי חמשים פיפיות, הטמינו את סכיניהם ביאוש; מוכרי פנקסי-כיס הניחו את הפנקסאות בכיסיהם ממש. תקוות-חוט לשעונים ומזלגות לא היו היום עוברים לסוחר, וקולמוסים וספוגים היו מונחים בשוק כאבן שאין לה הופכין.

מר פיקויק וחבריו מסרו למר סם הצלת חפציהם מידי שבעת או שמונת הסבלים, שהתנפלו עליהם בחמה שפוכה, ומכיון שהקדימו לבוא כעשרים רגע בקשו מפלט להם בבית-הנתיבות – זה המקלט האחרון לפגעי בני-אדם.

בית-הנתיבות של “הסוס הלבן”, כמובן מאליו, לא היה נוח ביותר, שאלמלא כן אין זה בית-נתיבות. זהו חדר רחב-ידים מחֻלק קִנים קִנים, ובו פעמון, ראי ומלצר חי. זה האחרון מצוי תמיד בקרן-זוית ומדיח כוסות.

באחד הקִנים האלה יָשב בו-ביום אדם אחד כבן ארבעים וחמש, בעל פנים זועמות, מצח קֵרֵחַ ונוצץ, שערות שחורות הרבה על קדקדו ורקותיו וזקן-לחיים גדול ושחור. לבוש היה מעיל שחום מרֻכס עד לסנטרו וראשו מכֻסה כובע-דרכים מעור כלב-הים, ועל הכסא הסמוך לו היו מֻנחות אדרת ועטיפה. כשנכנסו מר פיקויק וחבריו, הציץ בהם הבטה זעומה ומָחלטת של אדם המכיר ערך-עצמו, ואחרי שהֵזין עיניו בהם כל-צרכו, התחיל לזמזם נעימה כמי שאומר: אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח.

– המלצר! – אמר האדון בעל זקן-הלחיים.

– אדוני? – השיב אדם בעל-פרצוף מזֹהם ואלונטית מעין הפרצוף, שבִּצבץ ועלה מקרן-זוית.

– עוד לחמניות.

– כן, אדוני.

– לחמניות בחמאה בקשתי – אמר האדון בזעם.

– כן דברת, אדוני – השיב המלצר.

האדון הוסיף לזמזם את פזמונו כמקֹדם, ומתוך המתנה ללחמניות נגש אל האח, הפשיל כנף-מעילו, הסתכל בנעליו ושקע בהרהורים.

– חפץ הייתי לדעת, היכן תעמוד עגלתנו בבואה לבַתּ – אמר מר פיקויק למר וינקל בידידות.

– מ – מה יש? – נכנס הזר לתוך דבריו.

– אמרתי לידידי – השיב מר פיקויק, המוכן תמיד להִכָּנס בשיחה – שאני חפץ לדעת, על-יד איזה בית תעמוד העגלה בבַתּ. שמא אדוני יודע?

– הולכים אתם לבַתּ? – שאל הזר.

– כן דברת, אדוני – השיב מר פיקויק.

– והאדונים האחרים?

– אף הם הולכים לשם – אמר מר פיקויק.

– אבל לא בחיק-הרֶכב. חי-נפשי אם תסעו מבפנים – אמר הזר.

– כֻלנו אין אנו נוסעים מבפנים – אמר מר פיקויק.

– לא כלכם בודאי לא – דבר הזר רתת. – נטלתי שני מקומות. אם ינסו לדחוק ששה אנשים לעגלה קטנה, שיש בה מקום רק לארבעה, אקח לי עגלת-רצים ואגיש את עצֻמותי לדין. שלמתי דמי-נסיעתי. לא יתכן. בפֵרוש אמרתי ללבלר שלא יתכן. יודע אני, שדרכם בכך. יודע אני, שהם עושים כך בכל יום ויום. אבל אתי לא יעשו דברים כאלה. כל האומר וַתרן אני, יתוַתּרו מֵעיו.

כאן משך הזר בפעמון בכל תֹקף והתרה בו במלצר, שאם לא יביא את הלחמניות תוך חמשה רגעים – ויָדע את תנואתו.

– אדוני הטוב! – אמר מר פיקויק – הרשני להעירך, שכל כעסך אינו אלא מיֻתּר. לא לקחתי מבפנים אלא שני מושבים בלבד.

– אם כן, נחה דעתי – אמר הכעסן לוקח אני את טענותי בחזרה. מבקש אני את סליחתכם. הנה כרטיסי. אשמח להתוַדע אליכם.

– בכבוד גדול, אדוני – השיב מר פיקויק. – נהיה חברים לנסיעה ואני מקוה, שכֻּלנו נֵהָנֶה מן החבֵרוּת.

– אף אני מקוה – אמר הכעסן. – מֻבטָחני, שכך יהיה. מוצאים אתם חן בעיני. רבותי, תנו לי את ידיכם ושמותיכם. הבה ונכירה זה את זה.

כמובן, נכנסו אחרי ברכות-השלום הללו לשיחת-רֵעים. והכעסן סִפֵּר תכף-ומיד באותו הסגנון של שברים-תרועה, ששמו דולֶר, שהולך הוא לבּת לשם שעשועים, שעבד בצבא לפנים וכעת סוחר הוא וחי מרוָחיו בהרחבה ושהנפש, שלקח בשבילה את המושב השני, הרי היא, לא פחות ולא יותר, רעיתו של מר דולר בכבודה ובעצמה.

– אשה נאה היא – הוסיף מר דולר. – מתגאה אני בה ויש לי היסוד לכך.

– אקוה, שיהא לי העֹנג לדון על זה למראה עיני – אמר מר פיקויק בחיוך.

– ודאי – השיב דולר – תכירכם ותוקירכם. נשאתי אותה באֹפֶן משֻׁנה. זכיתי בה על-ידי נֵדר מבֹהל. מעשה שהיה, כך היה. ראיתיה, אהבתיה, חזרתי אחריה. מֵאנה בי. – “וכי אוהבת אַתּ איש אחר?” – “אל תשאל ואל תנסה”. – “מכיר אני בו?” – “הן”. – “ובכן, אם ישאר כאן, אקרענו כדג”.

– הרחמן יצילנו! – קרא מר פיקויק בלי משים.

– ובאמת קרעת אותו כדג? – שאל מר וינקל ופניו חָוָרו.

– כתבתי לו מכתב. אמרתי לו, שהענין רע מאד, דברים כהוָיתם.

– אמת וצדק – אמר מר וינקל.

– אמרתי לו, שנתתי את הן-צדקי לערֻבּה, שאקרע אותו כדג. ואינו לפי כבודי לגזור ולא לקיֵם. אין ברֵרה. מי שהיה פקיד-צבא בחיל-המלך מחֻיב לעמוד בדבורו. מֵצֵר אני על הכרח זה, אבל אין להשיב. ואותו האיש הבין דבר מתוך דבר, נוכח שדינא דמלכותא דינא. ברח לו. ואני נשאתיה. והנה העגלה וראש אשתי נשקף ממנה.

ומר דולר רמז על העגלה, שמחלונה הפתוח נשקפו מתחת למצנפת-תכלת פני-אשה יפות ועיניה תועות בין המון העם שעל המרצפת ומבקשות בודאי את הבעל הכעסן. מר דולר שלם את חשבונו ומִהר החוצה עם עטיפתו ואדרתו ואחריו יצאו מר פיקויק וחבריו לתפוס את מקומותיהם.

מר טופמן ומר סנודגרַס עלו על-גב העגלה ומר וינקל ישב מבפנים. מר פיקויק בקש להכנס אחריו, והנה סם וֶלר נגש ולוחש לו באזנו בסודי-סודות, כי דבר לו אליו.

– מה קרה, סם? – שאל מר פיקויק.

– מעשה משֻׁנה, אדוני – השיב סם.

– ומהו? – שאל מר פיקויק.

– חוששני – השיב סם – שבעל העגלה הזאת מצחק בנו.

– איככה? – שאל מר פיקויק – כלום אין שמותינו רשומים?

– לא רק רשומים הם – השיב סם – אלא אחד מהם גם מצֻיר בששר על-גבי דלת העגלה.

וסם הראה באצבעו למקום שבדלת, ששם נוהגים בעלי-העגלות לצַיֵּן את שמותיהם, ושם כתוב היה באותיות-של-זהב גדולות שֵׁם-הקסם פיקויק.

– רבונו של עולם! – קרא מר פיקויק, שנִדהם מהזדמנות זו. – כמה משֻׁנה הדבר!

– ולא זה בלבד, – אמר סם. – לא די שכתבו על הדלת את השם פיקויק, עוד הוסיפו לו לפניו את השם משה; והרי זה עלנון נוסף על העֶול, כמו שאמר אותו תֻּכִּי, שלא רק הגלו אותו מארץ-מולדתו אלא עוד הרגילו לשונו לדבר אנגלית.

– מדרש-פליאה באמת – אמר מר פיקויק – אבל עד שאנו עומדים כאן ומשוחחים, ילכו מקומותינו לאִבּוד.

– איך זה? וכי לא יֵעָשה כלום כנגד זה? – קרא סם, כֻּלו משתומם על שויון-הנפש של פיקויק, שבִּקש לעלות לתוך העגלה.

– וכי מה יֵעָשה? – שאל מר פיקויק – מה יש לעשות?

– וכי לא יִלקה שום אדם בשביל עון פלילי זה? – שאל מר וֶלר, שצפה לפחות ליפוי-כֹח, שיתבע את העגלון ואת המנהיג למלחמת-אגרוף תכף-ומיד.

– לא – השיב מר פיקויק – בשום אֹפֶן ואֹפֶן. מהר ועלֵה על מושבך.

– חוששני – רטן סם בעלותו – שרוח אדוני לא נכונה בקרבו, לולא זאת לא היה מקבל דבר כזה באהבה. מקוה אני שהמשפט לא עכר את רוחו לגמרי, אבל הדברים יגעים, יגעים למאד.

ומר וֶלר נד בראשו. וכדאי להעיר, כראיה לדבר, עד-כמה נגע הענין עד לבו, שלא יסף להוציא אף הגה עד פרשת-הדרכים בואכה קֶנְסִינְגְטוֹן. ושתיקה ממֻשכה כזו היתה הראשונה בחייו.

בשעת הנסיעה לא אֵרע שום דבר, הראוי להזכירו. מר דולר סִפר כמה מעשיות, שכֻלן לא באו אלא להודיע מעשי תָקפו וגבורתו, ורעיתו הֶחרתה החזיקה אחריו והוסיפה משֶׁלה פרטים, ששכח מר דולר או שהשמיט מרֹב ענותנותו. וכל התוספות הללו הוכיחו בעִקרן, שמר דולר הוא לעילא ולעילא מכל תשבחותיו של עצמו. מר פיקויק ומר וינקל הקשיבו ברֹב התפעלות ובין הפרקים שוחחו עם מרת דולר, שהיתה אשה נעימה ומלבבת עד-מאד. כך בִּלו יושבי-הפְּנִים את זמנם בנעימים בין מעשיותיו של מר דולר, חִנָּהּ של מרת דולר, מזגו הטוב של מר פיקויק וכשרון-ההקשבה של מר וינקל.

והחיצונים נהגו כמנהג החיצונים: בתחלת הדרך הרבו שיחה והיו עֵרנים ביותר, באמצע הדרך נבקה רוחם והיו כחולמים, ולבסוף נֵעורו שוב. היה שם צעיר אחד מלּבש אדרת של גוּמי והיה מעשן סיגַרות כל היום כֻלו. והיה שם עוד צעיר אחד, מלֻבּש מין עטיפה הדומה לאדרת, ודרכו היתה להדליק הרבה סיגרות, אבל אחרי מציצה שניה בחלה נפשו בהן והיה זורקן באין רואים. היה שם עוד צעיר שלישי, שהיה בקי, לפי דבריו, בטיב בהֵמות. ועוד שם זקן אחד בקי, לפי דבריו, בעבודת-אדמה. היו כל מיני בני-אדם, לבושים מעילים שחורים ואפֻדות לבנות, שהיה להם יד ושם בדרך-המלך והיו בקיאים בכל סוס ובכל אכסניה.

בשעה השביעית בערב נמצאו מר פיקויק וחבריו ומר דולר ורעיתו בחדריהם המיֻחדים שבפונדק “הצבי הלבן” ממול אולם-המעין הגדול, בּבַתּ. את המלצרים אפשר היה להחליף על-פי לבושם בתלמידי אסכולת-וֶסְטְמִינְסְטֶר, אלא שהתנהגותם מעֻלה היתה מהתנהגות התלמידים.

לאחרי שאכלו פת-שחרית למחר, הביא המלצר כרטיס מאת מר דולר ובו בקש רשות להכניס אחד מידידיו לתוך החבורה. ותכף-ומיד נכנס וידידו עמו.

ידיד זה היה צעיר כבן-חמשים, מלּבש אדרת-תכלת בעלת כפתורים מבהיקים, מכנסים שחורים וזוג נעלים קטנות ומגֹהצות. משקפים של זהב היו תלוים לו על-גבי פתיל שחור ורחב. בידו השמאלית החזיק כלאחר-יד קופסת-זהב לטבק, טבעות-זהב לאין-מספר הבריקו על-גבי אצבעותיו, ובמלמלה של כתנתו זרחה מחט של אבן-טובה משֻׁבּצת בזהב. ושעון של זהב היה לו עם שרשרת של זהב ובה חותם גדול של זהב. ובידו מַקֵל עֵץ-הָבנה עם גֻלה כבדה של זהב. כֻּתּנתּו היתה לבנה ודקה ומגֹהצה אף למהדרין מן המהדרין. פאתו הנכרית מבהיקה ושחורה ומסֻלסלת על צד היותר-טוב. הטבק שלו – מזיגה מן המֻבחר וריחו – אפרסמון דמלכא. תדיר רחף חיוך על שפתיו, ושִׁנָיו היו מתֻקנות כל-כך, עד שבמרחק קטן ממנו קשה היה להבחין בין השִׁנַים הטבעיות לַתּותבות.

– מר פיקויק, – אמר מר דולר, – ידידי, אַנגֶלו קִירוס בֶּנְטֶם, המנצח על השעשועים; מר פיקויק. הַכּירו זה את זה.

– ברוכים הבאים! הוד וזיו נכנסו לבַתּ. זה ימים רבים, מר פיקויק, שלא שתית מֵי מעיָננו; כימי הנצח נדמו לי. דבר מיֻ-חד במינו!

ומדי דברו אחז מר בֶּנטם בידו של מר פיקויק, משך בכתפיו והחוה קִדה אחרי קִדה; ונראה היה, שאדם זה אינו יכול להזיז ידו מתוך יד מר פיקויק.

– ודאי כבר עברו ימים לאין-מספר מאז שתיתי מי-מעינכם, – השיב מר פיקויק, – כי עד-כמה שאני יודע, לא הייתי כאן מעולם.

– לעולם לא היית בּבַתּ, מר פיקויק! – קרא המנצח והפיל ידו של מר פיקויק מרֹב תמהון.

– לעולם לא היית בּבַתּ! חַא-חַא! מר פיקויק, לֵצן אתה. לא רע, לא רע, יאה, יאה. חַא – חַא! מצֻ-יָן!

– אודה ולא אבוש, שבתם-לבבי דברתי – אמר מר פיקויק. – באמת לא הייתי כאן מעולם.

– כן, ידעתי – קרא המנצח והסתכל על סביביו בקורת-רוח. – כן, כן, יאה, יאה, טוב דטוב. אתה הוא האדון, ששמענו את שמעו. כן, ידענוך, מר פיקויק, ידענוך.

– ההרצאות על משפטי בעתונים, ימח שמם – חשב מר פיקויק. – את הכל שמעו עלי.

– אתה הוא האדון היושב בקְלֶפֶּם-גְרִין – הוסיף בֶּנטם – שאבריו יָבשו, מפני שאחזַתּו צִנה אחרי ששתה יין-פורטו. אתה הוא האדון, שלא יכול למוש ממקומו מרֹב כאב ושלחו לו ממעינות-המלך את המים אל העיר ורחץ וזורר ובו ביום קם כאחד האדם. מצ-יָּן מאד.

מר פיקויק הכיר בכבוד הנִתָּן לו בדברים הללו, אבל מתוך ענותנותו לא קבלם על חשבונו. ובשעת-הכשר זו, שהמנצח נשתתק לרגע, השתמש, כדי להציג לפניו את ידידיו, את מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס. כמובן, השפיעה הצגה זו על המנצח עֹנג וכבוד עד-בלי-די.

– בֶּנטם – אמר מר דולר. – מר פיקויק וידידיו אורחים חדשים הם ועליהם לרשום את שמותיהם בספר-האורחים. איה הספר?

– רשימת האורחים החשובים של בַּתּ תהיה מנחת באולם-המעין בשעה השנית בצהרים – השיב המנצח. – שמא תואיל להביא את ידידינו אל הבנין הנהדר ולהמציא לי את חתימותיהם?

– כן אעשה – אמר דולר. – אבל כבר שהינו כאן יותר מדי. הגיעה השעה ללכת. בעוד שעה אשוב לכאן. בואה.

– הלילה נשף-מחולות – אמר המנצח ואחז שוב ביד מר פיקויק לשם פרֵדה. – נשפי-המחולות שבּבַתּ יש בהם אחד מששים מגן-עדן. מלבבים הם בנגינה, ביֹפי, בהדר, בטוב-טעם ובנמוסין וגם – בחֹסר אנשי המסחר והמעשה, שמקומם לא יכירם בגן-עדן והם מתכנסים פעם בשבועַים לבית-ועד שלהם, שהוא אמנם מצֻ-ין. היו שלום, רבותי.

ובמשך רִדתו בגרם-המעלות לא פסק פיו של המנצח להתפעל מן הרֹשם, שעשו עליו האורחים. אחר-כך עלה על כרכרה קלה ונסע לדרכו.

בשעה הקבועה הלכו מר פיקויק וידידיו בלוית מר דולר אל אולם-המעינות ורשמו את שמותיהם בספר-האורחים – סִמן של ענותנות, שמר בֶּנטם התפעל ממנו ביתר-עֹז. בשביל כל החבורה הֻזמנו כרטיסים לנשף. אבל מכיון שלא היו מוכנים עֳדַיִן, הודיע מר פיקויק, למרות מחאותיו של מר בנטם, שישלח את סם לקחתם מביתו של המנצח ברחוב-המלכה בשעה הרביעית. אחרי שטִילו כשעה ברחובות העיר ונמנו וגמרו, שרחוב-הפרדס דומה ממש לאותם הרחובות התלולים שאדם רואה בחלומו ולעולם אינו יכול לעלות בהם, שבו אל “הצבי הלבן” ומיד שלחו את סם למלאות דבר אדוניו כמדֻבּר.

סם חבש את כובעו בסלסול, שם ידיו לכיסי מעילו והלך לו עָקב בצד אגֻדל לרחוב-המלכה ובדרך זמר לו בשריקה מזמורים-של-יום חביבים על הקהל, שחלו בהם שנויים לצֹרך פי המנגן או כלי-זמרו. כשׁהגיע עד לבַית המבֻקש שברחוב-המלכה, חדל מלשרוק והקיש בדלת בעֹז. מיד נפתחה הדלת על-ידי שומר-הסף הדור בלבושו, שראשו מלא אבקה וקומתו דמתה לתמר.

– כאן ביתו של מר בֶּנטם ידידי? – שאל סם וֶלר, שלא הכה כלל בסנוֵרים מן הזֹהר, היוצא משומר-הסף ההדור בלבושו.

– ומה? – שאל שומר-הסף בגֹדל-לבב.

– תלך עם כרטיס זה אל אדוניך ותאמר, שמר וֶלר ממתין. טוב הדבר? – אמר סם, ובקרירות-רוח נכנס לתוך האולם וישב לו.

שומר-הסף סגר את הדלת בזעף והעמיד פנים זועמות. ושני מיני הכעס הללו לא עשו שום רֹשם על סם, שהסתכל בכוננית-הסוככים, העשויה עץ-מַהֲגוֹנִי, כמבין בדבר ונהנה מטיבו.

כנראה, קבל האדון את הכרטיס בסבר פנים יפות, כי שומר-הסף שב בחיוך של ידידות ואמר, שהתשובה תבוא תכף-ומיד.

– טוב מאד – אמר סם. – אמר-לו לזקן, שלא יתלהב יותר מדי. אַל חפזון, כבר סעדתי.

– מקדים אתה בסעודה? – אמר שומר-הסף.

– כדי שאֹכל פת-ערבית לתֵאָבון – השיב סם.

– נמצא אתה כאן זה כבר, אדוני? – שאל שומר-הסף, – לא זכיתי לשמוע על-אודותיך עד עכשו.

– לא עשׂיתי עד כאן רֹשם נִכָּר בעיר – השיב סם, – מפני שאני ושאר האדונים באנו רק אמש.

– המקום נאה, אדוני – אמר שומר-הסף.

– כנראה – העיר סם.

– חברה נעימה, – אמר שומר-הסף, – ומשַׁמשים הגונים.

– ודאי, – אמר סם, – נוחים לבריות, אינם מתפעלים ביותר.

– אמנם כן, אדוני – אמר שומר-הסף, שקבל דבריו של סם בשבח גדול. – צדקת. נוהג אתה מנהג זה? – שאל שומר-הסף והוציא מכיסו קופסת-טבק קטנה ועל-גבה ראש-שועל.

– הרחת-הטבק מרבה עִטוש – השיב סם.

– כן קשה הדבר אדוני, ידעתי – אמר שומר-הסף. – אבל לאט-לאט מתרגלים. מן המֻבחר להתלמד על-פי קהוה. ימים רבים הֵרַחְתִּי קהוה, אדוני. גוָנהּ כעין הטבק, אדוני.

צלצול עז הכריח את שומר-הסף להצפין את ראש-השועל בכיסו ולמהר בהכנעה לחדר-משכיתו של מר בנטם. אגב, שמעתם מימיכם אדם, שאינו קורא ואינו כותב לעולם ומיַחד חדר קטן בביתו, המכֻנה בשם “חדר-משכיתו”!

– הנה התשובה. אדוני – אמר שומר-הסף. – חושֵׁשני, שתהא בעיניך גדולה ביותר.

– אין בכך כלום – אמר סם ולקח מכתב עטוף במעטפה קטנה. – נשׂא אשא ויכל אוכל.

– מקוה אני, שנשוב נתראה, אדוני – אמר שומר-הסף וחכּך בידיו ולִוה את סם עד לפתח-הבית.

– אדוני טוב כמלאך-אלהים – השיב סם. – אבל אל-נא תטריח עצמך למעלה מכֹּחותיך. חשוב גֹדל-ערכך לחברה ואל תחליש עצמך בעבודה יתרה. למען האנושית שמור עצמך עד-כמה שאתה יכול. זכור, כמה גדול יהיה הֵעָדרך!

במליצות אלו נפרד סם והלך לו.

– בחור משֻׁנה – אמר שומר-הסף והסתכל אחריו כמי שאומר: איני יודע, מה טיבו של עֻבָּר זה.

וסם לא אמר כלום, אלא קרץ בעיניו, נד בראשו, חִיֵךְ, קרץ שוב בעיניו. ובפנים שׂמֵחות הלך לדרכו.

ממש עשׂרים רגעים לפני השעה השמינית בו בערב ירד אנגֶלו קירוס בֶּנטֶם, המנצח על השעשועים, ממרכבתו על-יד פתח בית-הועד, וְלוֹ אותה פאה נכרית עצמה, אותן שִנַים עצמן, אותם משקפים, אותו שעון ואותו חותם, אותן טבעות, אותה מחט ואותו מקל. השנויים הנִכָּרים היחידים שבחיצוניותו היו מעיל-תכלת מבהיק ביותר, שרפידתו משי לבן, מכנסים שחורים וצרים, פֻּזמקאות-משי שחורים, נעלי-רִקוד ואפֻדה לבנה, וריחו נָדף ביותר.

הדור בלבושו נכנס המנצח-על-השעשועים לתוך הבית לקבל פני האורחים, למלאות את חובתו החשובה, כי נטל עליו.

ובַתּ באותם הימים מרֻבת-אוכלוסין היתה, על-כן באו בשפע האורחים והאגורות במחיר הטֵה. הֶמית הקולות ושעטת הרגלים החרישה כל אֹזן באולם המחולות, באולם-המשׂחק הארֹך, באולם-המשׂחק בעל שמונת-המקצועות, בגרם-המעלות ובשבילים. שמלות רִשרשו, נוצות רִפרפו, נרות בערו ותכשיטים הבריקו. ונגינה היתה כאן – לא נגינת-המחולות, שעדַין לא התחילה, אלא נגינת צעדים רכים וענֻגים, ופה ושם נשמע קול צחוק-נשים עליז ובהיר, חרישי ונוח ונעים לאֹזן בּבַּתּ, כמו בשאר כל מקום. מכל צד הבהיקו עינים מזהירות בצפִּיה של שׂמחה, ולכל פנה שאתה פונה יכֹלת לראות תבנית נאה מרחפת בתוך הדחק, ועד שנעלמה באה אחרת תחתיה, נאה ומקסימה כמותה.

באולם-הטֵה ומסביב לשֻׁלחנות-הקלפים היו מסֻבים כמה זקנות משֻׁנות וזקנים שעברו ובטלו והיו דנים בהנאה יתרה בשערוריות הקטנות, ילדי-היום, וכל מיני לשון-הרע. בתוך המסֻבים הללו נמצאו שלש או ארבע אמהות, שבנותיהן הגיעו לפרקן. ואף-על-פי שלמראית-עין היו שקועות בשיחה, לא היו גורעות עין מבנותיהן. והללו שמרו תורת-אֵם שתפֵקנה תועלת מימי-נעוריהן, והתחילו פורשות מצודתן: בקשו ולא מצאו את מטפחותיהן, חבשו נעלי-ידיהן. העמידו כוסות על השֻׁלחן וכיוצא בזה, דברים פשוטים לכאורה, אבל עלולים הם לֵהָפך בידים אמונות לכלי מחזיק תועלת רבה.

על-יד הפתחים ובפנות הרחוקות התהלכו קבוצות קטנות עם גדולות של בחורים טִפשים וגסי-רוח. וכל בעלי-הנפש שבקרבתם שחקו על סכלותם וגאותנותם ונהנו, שהם עצמם מכֻבדים על הכל – ואמנם כך נאה וכך יאה.

ולבסוף על-גבי הספסלים האחרונים תפסו להן מקומם גבירות פנויות אחדות, שכבר עברה עת-דודיהן. לא היו מרקדות, מפני שלא נמצאו להן בני-זוג, לא היו משחקות בקלפים, כדי שלא תשָׁארנה גלמודות עולמית, נמצא, שרשאות היו לחרף ולגדף את כל מי שלבן חפץ, כי הכל היו כאן הערב. היה כאן הוד וזיו והדר, אנשים לבושי-מכלול, אספקלריות מאירות, רצפת בהט ושש, נברשות ונרות של דונג. ובַכֹּל נראה יפי-תארו של אנגֶלו קירוס בֶּנטם, המנצח על השעשועים, שהיה מרפרף מחבורה לחבורה בעדנה חרישית, מנענע ראשו לכאן ומרכין ראשו לכאן ומחַיֵך בחן וחסד לַכּל.

– לכו ונלכה לאולם-הטֵה. שתו במחיר אגורתכם. יוצקים כאן רותחין, המכֻנים בשם טה. שתו, רבותי! אמר מר דולר בקול רם למר פיקויק, שהלך בראש החבורה הקטנה והגברת דולר נשענת על זרועו.

מר פיקויק נכנס לתוך האולם, ואך הרגיש בו מר בֶּנטם, התפתל כנחש דרך ההמון וקבל פניו בהתפעלות יתרה.

– אדוני היקר, הגדלת כבודי היום, שוש תשיש בַּתּ. מרת דולר, לוית-חן אַתְּ לאולמינו. מה יפית בנוצותיך. מצֻ-יָן.

– יש כאן מי-שהוא? – שאל דולר מתוך פקפוק.

– מי-שהוא! סלתה ושמנה של בַּתּ. מר פיקויק, רואה אתה גברת זו בעלת הכִּפה האַורירית?

– זקנה שמנה זו? – שאל מר פיקויק בתמימות.

– אל-נא, אדוני היקר, אין בבתּ כל זקן או שמֵן. הרי זו האלמנה מרת סְנֶפְּהַנֶף.

– האֻמנם? – קרא מר פיקויק.

– פי המדבר אליך, – אמר המנצח. – הס! גש הֵנה, מר פיקויק. רואה אתה צעיר זה ההדור בלבושו?

– זה בעל הבלורית והמצח הצר? – שאל מר פיקויק.

– הוא הוא, העשיר בצעירי בתּ בשעה זו, הלורד מיוּטֶנְהֶד הצעיר.

– מה אתה סח?! – קרא מר פיקויק.

– כדברי כן הוא. תכף תשמע אותו מדבר אלי. וזה הנצב אצלו, בעל האפֻדה האדֻמה וזקן-הלחיים השחור, הוא מר קְרַשְׁטֶן המכֻבד, ידיד-נפשו של הלורד הצעיר. מה שלומך, הוד-מעלתך?

– אַוִיו חם מאד בחֶדֶו (אויר חם מאד בחדר) – אמר הוד-מעלתו.

– כן, חם מאד בחדר – אִשֵּׁר המנצח.

– חֹם נורא – החרה החזיק מר קרַשטֶן המכֻבד.

– כבר ראית מרכבת-הדֹאר של הוד-מעלתו, בֶּנטֶם? – שאל מר קרַשטֶן המכֻבד אחרי הפסקה קצרה.

בינתים נתן הלורד מיוטֶנהֶד עיניו במר פיקויק ונסה לבלבלו, ומר קרַשטֶן נמלך בדעתו לבחור נושא-שיחה לפי רוח הוד-מעלתו.

– לא, ידידי – השיב המנצח. – מרכבת-דֹאר! המצאה נפלאה, מצֻ-יָן.

– וִבּוֹנוֹ של עולם! – אמר הוד-מעלתו. – חשבתי, שכל איש כְּבָו וָאָה את מִוְכֶּבֶת הַדֹאַו החדשה. נאה ויאה היא מכל ההולך-על-גלגלים שבעולם. צבעה אדֹם וסוס בָּוֹד מושך בה.

– ותֵבת-דֹאר ממש לה, הכל כּאשר לכל – אמר מר קרַשטֶן המכֻבד.

– ודוּכן קטן עם מסעד-בַּוְזֶל לה בשביל הָוַכָּב – הוסיף הוד-מעלתו. – אתמול בַּבֹּקֶו נהגתי בעצמי במֶוְכּבה, חֲמֻץ-בגד, ושני עבדַי וָכבו אַחֲוַי במֶוְחַק שֶׁבע פַּוְסה. והיו האנשים יוצאים מבתיהם ושואלים, אם אין זה הדֹאַו, חי נפשי! כַּפְתוֹו וָפֶוַח!

לספור זה צחק הוד-מעלתו מקרב לבו והשומעים, כמובן, החרו החזיקו אחריו. אחר-כך שלב הלורד מיוטֶנהֶד את זרועו בזרועו של מר קרַשטֶן הנצב על-ידו והלך לו.

– צעיר מעֻלה הוא הוד-מעלתו – אמר המנצח.

– כנראה – השיב מר פיקויק בשפה רפה.

לאחרי שהתקין אַנגֶ’לו בֶנטם את כל הדרוש למחולות, שב אל מר פיקויק והוליך אותו לחדר-המשחק.

כשנכנסו עמדה האלמנה מרת סְנֶפְּהַנֶף, ועמה עוד שתי זקנות שטופות ביֵצר-המשחק, על-יד שֻׁלחן-קלפים. ואך ראו את מר פיקויק בלוית אנג’לו בֶנטֶם, הסתכלו זו בזו והרגישו, שזהו האיש הנצרך להן למשחקן.

– בֶּנטֶם יקירי – אמרה האלמנה בשפת-חלקות. – הַמְצֵא לנו חבר הגון למשחק-הקלפים.

במקרה הסתכל מר פיקויק בו ברגע לצד אחר, והוד-מעלתה רמזה בתנועת-ראש לעֻמתו וקמטה את מצחה ברב-ענין.

– מֻבטחני, שידידי מר פיקויק ישמח מאד, גברתי. מצֻ-יָן! – אמר המנצח, שהבין לרֵעה של האלמנה. – מר פיקויק, גברת סנֶפְּהַנֶף – מרת שר-האלף ווּגְסְבִּי – העלמה מרת בּוֹלוֹ.

מר פיקויק החוה קִדה כלפי כל גברת וגברת, ואחרי ראותו שאין מנוס, נכנע לגורלו. מר פיקויק והעלמה מרת בּוֹלוֹ שחקו במשחק לעֻמת הגברת סנֶפּהַנֶף ומרת שר-האלף ווּגְסְבִּי.

עם התחלת המחזור השני קפצו ובאו לתוך החדר שתי בחורות ונצבו מאחורי כִסאהּ של מרת שר-האלף ווּגסבי והמתינו במנוחה עד סוף המחזור.

– ובכן, חנה – אמרה מרת שר-האלף ווּגסבי לאחת-הבחורות – מה יש?

– באתי לשאול, אמא, אם רשאית אני לצאת במחול עם מר קְרוֹלֵי הצעיר? – לחשה היפה והצעירה שבבנות.

– רבונו של עולם! איך זה עלה על לבך רעיון שכזה? – התמרמרה האם. – וכי לא שמעת כמה פעמים, שיש לו לאביו רק שמונה מאות בשנה וגם הן במותו יפֹּלו! בושתי ממך. לא, בשום אֹפֶן לא.

– אמא – לחשה הבת השניה, והיא זקנה מאחותה וכֻלה מחֻסרת-טעם ומעֻשה – הלורד מיוטֶנהֶד הֻצג לפני ואמרתי לו, שכמדֻמה לי, שעֲדַיִן לא הֻזמנתי למחול.

– חמודות אַתּ לי, בתי – השיבה מרת שר-האלף ווּגסבי וסטרה במניפה על לחי בתה. – אפשר לבטוח בך. עשיר גדול הוא, בתי. יברכך ה'.

בדברים הללו נשקה מרת שר-האלף ווּגסבּי לבתה הבכירה בחבה יתרה, קרצה לבתה השניה באזהרה ובללה את הקלפים.

מר פיקויק העלוב! מעולם לא שׂחק בקלפים עם שלש משַׂחקות מנֻסות כאלו. תשומת-לבן היתה עזה כל-כך, עד שנפלו עליו אימתה ופחד. כשטעה בקלף, היו עיני העלמה מרת בּוֹלוֹ מזָרות אימה, כשהיה נמלך בדעתו מהו הקלף הנכון שיבור לו, היתה הגברת סנֶפְּהַנֶף נשענת על מסעד הכסא ומחַיֶּכת כלפי מרת שר-האלף ווּגסבּי במבט, שרחמנות וקֹצר-רוח משמשים בו בערבוביה. ומרת שר-האלף ווּגסבּי מושכת בכתפיה ומשתעלת כמי שאומרת: תמהה אני, אם יתחיל אדון זה בזמן מן הזמנים. ואחרי כל מחזור שאלה העלמה מרת בּוֹלוֹ בפנים נזעמים ובאנחה של תוכחה, למה לא הוציא מר פיקויק את “המרֻבּעים” או את “הצלבים” או את “הקובעים” או את “הלבבות” או את “היחידות” או את “המלכים” או את “המנצחים” או שאר קלפים. ומר פיקויק לא ידע, מה שישיב לזכותו על טענות קשות אלו, כי בינתים שכח כל דבר המִשׂחק. חוץ מזה היו בני-אדם עוברים ומסתכלים במשַׂחקים ובלבלו דעתו של מר פיקויק. נוסף על זה בלבלה דעתו שיחה בין אנגֶ’לו בֶּנטֶם ושתי העלמות מֶטִינְטֶר, שהיו מחֻסרות בני-זוג ותקוה וחזרו אחרי המנצח על השעשועים, שמא ימציא להן בן-זוג כל-שהוא לצאת אתו במחול. מפני כל הטעמים הללו היה משחקו של מר פיקויק רע ביותר. וגם מזל רע היה לו הפעם במשחקו. וכשנגמר המשחק כעשרה רגעים אחרי השעה האחת-עשרה, קמה העלמה מרת בּוֹלוֹ בתרעֹמת יתרה וצותה לשאת אותה מיד הביתה באלַנקה, והִמסתה ערשהּ בדמעתה.

מר פיקויק וידידיו שבו אל “הצבי הלבן” וכֻלם קִיְמו פה אחד, שמעולם לא בלו ערב נעים כזה. ומר פיקויק השביח סערת-רגשותיו בשתית חמין, עלה על מטתו ומיד נרדם.

– באתי לשאול, אמא, אם רשאית אני לצאת במחול עם מר קְרוֹלֵי הצעיר? – לחשה היפה והצעירה שבבנות.

– רבונו של עולם! איך זה עלה על לבך רעיון שכזה? – התמרמרה האם. – וכי לא שמעת כמה פעמים, שיש לו לאביו רק שמונה מאות בשנה וגם הן במותו יפֹּלו! בושתי ממך. לא, בשום אֹפֶן לא.

– אמא – לחשה הבת השניה, והיא זקנה מאחותה וכֻלה מחֻסרת-טעם ומעֻשה – הלורד מיוטֶנהֶד הֻצג לפני ואמרתי לו, שכמדֻמה לי, שעֲדַיִן לא הֻזמנתי למחול.

– חמודות אַתּ לי, בתי – השיבה מרת שר-האלף ווּגסבי וסטרה במניפה על לחי בתה. – אפשר לבטוח בך. עשיר גדול הוא, בתי. יברכך ה'.

בדברים הללו נשקה מרת שר-האלף ווגסבי לבתה הבכירה בחבה יתרה, קרצה לבתה השניה באזהרה ובָללה את הקלפים.

מר פיקויק העלוב! מעולם לא שׂחק בקלפים עם שלש משַׂחקות מנֻסות כאלו. תשומת-לבן היתה עזה כל-כך, עד שנפלו עליו אימתה ופחד. כשטעה בקלף, היו עיני העלמה מרת בּוֹלוֹ מזָרות אימה, כשהיה נמלך בדעתו מהו הקלף הנכון שיבור לו, היתה הגברת סנֶפְּהַנֶף נשענת על מסעד הכסא ומחַיֶּכת כלפי מרת שר-האלף ווּגסבּי במבט, שרחמנות וקֹצר-רוח משמשים בו בערבוביה. ומרת שר-האלף ווּגסבּי מושכת בכתפיה ומשתעלת כמי שאומרת: תמהה אני, אם יתחיל אדון זה בזמן מן הזמנים. ואחרי כל מחזור שאלה העלמה מרת בּוֹלוֹ בפנים נזעמים ובאנחה של תוכחה, למה לא הוציא מר פיקויק את “המרֻבּעים” או את “הצלבים” או את “הקובעים” או את “הלבבות” או את “היחידות” או את “המלכים” או את “המנצחים” או שאר קלפים. ומר פיקויק לא ידע, מה שישיב לזכותו על טענות קשות אלו, כי בינתים שכח כל דבר המִשׂחק. חוץ מזה היו בני-אדם עוברים ומסתכלים במשַׂחקים ובלבלו דעתו של מר פיקויק. נוסף על זה בלבלה דעתו שיחה בין אנגֶ’לו בֶּנטֶם ושתי העלמות מֶטִינְטֶר, שהיו מחֻסרות בני-זוג ותקוה וחזרו אחרי המנצח על השעשועים, שמא ימציא להן בן-זוג כל-שהוא לצאת אתו במחול. מפני כל הטעמים הללו היה משחקו של מר פיקויק רע ביותר. וגם מזל רע היה לו הפעם במשחקו. וכשנגמר המשחק כעשרה רגעים אחרי השעה האחת-עשרה, קמה העלמה מרת בּוֹלוֹ בתרעֹמת יתרה וצותה לשאת אותה מיד הביתה באלַנקה והִמסתה ערשׂהּ בדמעתה.

מר פיקויק וידידיו שבו אל “הצבי הלבן” וכֻלם קִיְמו פה אחד, שמעולם לא בלו ערב נעים כזה. ומר פיקויק השביח סערת-רגשותיו בשתית חמין, עלה על מטתו ומיד נרדם.

 

פרק לו: המכיל נוסח אמִתי של האגדה על-דבר בן-המלך בְּלֶדוּד ומקרה בלתי-טהור שקרה למר וינקל.    🔗

מר פיקויק נתן דעתו לשהות בבַתּ לפחות שני חדשים, הִלְכָּך בִּקש לו ולידידיו דירה פרטית למשך-הזמן הזה. שׂחקה לו השעה ונזדמן לו לשכור במקח השוה את העליה שעל-גבי בית אחד; ומכיון שהיתה העליה מרֻוחה יותר מדי הציעו מר דולר ורעיתו להשכיר להם שני חדרים. הצעה זו נתקבלה תכף-ומיד ובעוד שלשת ימים תפסו כֻלם את מקומם בדירה החדשה, ומר פיקויק התחיל שותה מי-המעינות בשקידה יתרה. וכך היה סדר השתיה: לפני פת-שחרית היה שותה רביעית הלוֹג ועולה לראש הגבעה, ואחרי פת-השחרית היה שותה שוב רביעית הלוֹג ויורד מן הגבעה. ואחרי כל רביעית ורביעית הכריז מר פיקויק והודיע, שהוטב לו הרבה, וידידיו צהלו ושׂמחו, אף-על-פי שמעולם לא הרגישו בו שום מֵחוּש.

ואולם-המעין רחב-ידים הוא, מקֻשט בעמודי קוֹרִינְתְּ ויָציע בו למנגנים וכתֹבת באותיות של זהב, המעוררת את שוֹתי-המים למעשה-הצדקה, ועוד שם שֻׁלחן גדול ועליו ספל-שיש, שהֵימֶנו שׂר-המשקים שואב את המים, וכוסות צהֻבּות עומדות שם לשתות מתוכן את המים. אכן מה נהדר הוא להסתכל בכֹבד-הראש ובהתמדה של הגומעים. ומקואות-מים סמוכות לכאן, שבהן חלק מבני-החבורה רוחצים, ומקהֵלת-מנגנים משעשעת לבות הקהל. וכאן עוד אולם אחד, שבו חלושים וחלושות מסתובבים על-גבי כסאות בעלי גלגלים מכל המינים. וכל-כך גדול מספר הכסאות המהלכים, עד שאדם הנכנס ואצבעות רגליו שלמות במנין, סכנה נשקפת לו שׁיֵצא במנין פגום. ועוד כאן אולם שלישי לאנשי-מנוחה, כי בו השאון פחות מבשני האולמות האחרים. והמון מטַילים כאן, על משענות ובלעדיהן, במקלות ובלעדיהם. והרבה שׂיחה ורוח-חיים ושעשועים.

בכל בֹקר ובֹקר היו שותי-המים, ומר פיקויק בתוֹכם, מתכנסים באולם הגדול, שותים רביעית הלוֹג שלהם, והולכים לטַיֵּל כמצֻוֶּה. ולאחרי הצהרים נוספו עליהם הלורד מיוּטֶנְהֶד, מר קְרַשְׁטֶן המכֻבד, האלמנה מרת סְנֶפְּהַנֶף ומרת שר-האלף ווּגְסְבִּי ושאר בני-עליה. קצתם הלכו לטַיֵּל, קצתם נסעו בעגלה וקצתם נִשּׂאו באלנקות ואחר-כך נתכנסו שוב. הגברים נכנסו לחדרי-הקריאה והתגודדו חבורות-חבורות, ואחר-כך חזרו הביתה. אם היה תיאטרון בערב, נתכנסו שם עוד פעם, אם היה נשף-חשק, נפגשו שם, ואם לא היה כלום, נפגשו למחרת היום – חיים בנעימים, אלא שהם קצת חדגוָניים.

פעם אחת, אחרי יום שכזה, ישב מר פיקויק בחדרו וכתב בספר-היום שלו. חבריו כבר עלו על מטתם. פתאם נתעורר לקול דופק בדלת חֶרש.

– סליחה, אדוני – אמרה מרת קרֶדוק, היא בעלת-הבית, והציצה לתוך החדר. – שמא זקוק אתה עוד לדבר-מה?

– לא, אין דבר, גברתי – השיב מר פּיקויק.

– המשרתת שכבה לישון, אדוני – אמרה מרת קרֶדוק – ומר דולר הואיל לקבל על עצמו להיות עֵר עד שתבוא הגברת דולר, כי הנשף ימָשך עד שעה מאֻחרת. על-כן אמרתי בלבי, אם אין אתה זקוק לשום דבר, מר פיקויק, אשכב ואישן.

– אדרַבּה, גברתי – השיב מר פיקויק.

– ליל-מנוחה, אדוני – אמרה הגברת קרֶדוק.

– ליל-מנוחה, גברתי – השיב מר פיקויק.

מרת קרֶדוק סגרה את הדלת אחריה ומר פיקויק המשיך את כתיבתו.

כחצי-שעה אחרי חצות-הלילה כִּלה מר פיקויק לכתוב, הספיג בזהירות יתרה את הדף האחרון שכתב, סגר את הפנקס, נִגב את הקולמוס בבטנת-מעילו והוציא את תֵבת-השלחן לשים שמה את הקולמוס. והיו כאן הרבה גליונות של ניָר כתוב בכתב צפוף ונאה, ושער כתב-היד כתוב בכתב הדור ומסֻלסל ומאיר-עיניים. מתוך השער ראה מר פיקויק, שאין זאת תעודה פרטית ותָכנה נוגע לבַתּ וקצרה היא. על-כן נטל את כתב-היד, הדליק את הנר שעל-יד המטה, כדי שיעלה אור-השלהבת עד שיגמור קריאתו, הקריב את כסאו אל האח וקרא כזה:

מעשׂה שׁהיה בבן-המלךְ בְּלֶדוּד.

לפני מאתים שנה מקֻטעות נמצאה על-גבי אחד מבתי-המרחצאות שבעיר זו כתֹבת לכבוד מיַסד-העיר, בן-המלך בְּלֶדוּד המפֻרסם. כתֹבת זו עברה ובטלה.

זה כמה מאות בשנים מסַפרים איש מפי איש אגדה נושנה, שבן-המלך הנעלה היה מֻכֵּה-צרעת ולאחרי שחזר מאתונה מלא וגדוש בחכמה ובמדע, פרש מבית אביו המלך וחי חיי-צער בתוך בני-כפר וחזירים. בעֵדר החזירים – כך מספרת האגדה – היה חזיר אחד בעל הדרת-פנים וכֹבד-ראש, והיה בן-המלך הוגה לו חבה ורֵעות. חזיר זה עלה על כל בני-מינו, קול נחרָתו אימה ונשיכתו – סכנת-נפשות. בן-המלך היה מסתכל ונאנח למראה זיוו והדרו של מלך-החזירים, זכר את אביו המלך ועיניו זלגו דמעות.

חזיר פקח זה היה רוחץ להנאתו במי-בצה עמֻקים, ולא בקיץ, כמו שנוהגים בימינו החזירים בכלל כדי לצנן עצמם, וגם נהגו כך בימים ההם (ומכאן ראיה, שנֵר הציויליזציה כבר התחיל דולק באותם הימים, אמנם באור כהה), אלא בימי-הקֹר של חֹרף. ומכיון שעורו היה מעֻדן ביותר וכֻלו בריא אולם, גמר בן-המלך בלבו לנסות כֹחם של המים הללו, המפליאים לעשות. אומר – ועושה. ומתחת למי-הבצה השחורים בִּעבעו חַמֵּי-בַתּ. רחץ בן-המלך ונרפא מצרעתו. מהר לשוב אל חצר המלך, נתן כבוד לאביו, ומיד שב לכאן ויסד את העיר ואת מרחצאותיה המפֻרסמים.

בקש למצֹא את החזיר ידידו ורֵעו – ואיננו, כי חתפהו המות. לא נזהר החזיר ורחץ במים חמים ביותר. כך מֵת החזיר הבקי בחכמת-הטבע. ומה שאֵרע לו, ארע גם לחכם פְּלִיניוּס, שנפל אף הוא חלל על מזבח צמאונו לחכמה.

כך היתה האגדה מספרת. ובאמת מעשה שהיה כך היה.

לפני כמה מאות בשנים חי כאן בהוד והדר מלך בריטניה המפֻרסם, לוּד הוּדיברַס. מלך קשה היה, וארץ רעדה בלכתו. בני-עמו נהנו מזיו פניו, כי אדמוני היה ופניו הצהיבו. ועליו נתקַיֵם באמת מה שאמרו: כל זרת וזרת שבו הוד-מלכות לה. ואמנם איש-מדות היה, כי אף-על-פי שלא היה גבוה ביותר, גדול היה בהקֵפו, ומה שחסר לו באֹרך השלים ברֹחב.

למלך-חסד זה היתה מלכה והיא ילדה לו לפני שמונה-עשרה שנה בן ושמו בלֶדוּד. עד שנתו העשירית למד בבית-ספר במדינת אביו, ואחר-כך נשלח בלוית מדריך נאמן לשֶׁבת-תחכמוני לאתונה. וכעבור שמונה שנים שלח המלך את שלישו לאתונה לסלק את החשבון ולהביא את בן-המלך לבית-אביו. השליש עשה שליחותו, וכששָׁב נתקבל בתרועת-מלך ומַשְׂאֵת נקצבה לו דבַר שנה בשנה.

כשראה המלך את בנו שגדל ונעשה בחור יפה-תֹאר עד-מאד, עלתה על דעתו להשיאו אשה, כדי שיהא נִיר לזרעו ולזרע-זרעו עד-עולם. לשם זה שלח מלאכות מיֻחדה של בני מרום-עם-הארץ, שלא היה להם מה לעשות וזקוקים היו¹⁸ לפרנסה נקיה וקלה, אל מלך-שכן שלו לבַקשו, שיתן את בתו היפה לאשה לבנו, וגם להודיעהו, שכל יִשעו וכל חפצו לחיות עם ידידו המלך באחוה ורֵעות, אבל אם לא יתן את בתו לאשה לבנו, יהיה מֻכרח לצערו הגדול להתקיף את ממלכתו ולנַקר את עיניו. המלך השני, שהיה חלש מחבֵרו, השיב, שהוא מכיר טובה לידידו המלך על כל חסדו, ובתו מוכנת ומזֻמנת להנָשׂא, אם בן-המלך יבוא ויקחֶהָ.

אך הגיעה תשובה זו לבריטניה, צהלה המדינה ושָׂמֵחה. קול רִנה וששון נשמע בכל מקום ומקום, חוץ מבתי אילי-הכסף, שגזברי המלך באו לשם לגבות לצרכי השמחה הגדולה. כי לכבוד השמחה קם המלך לוּד מכסאו במושב שריו ועבדיו וצוה מתוך שפעת רגשותיו להמציא את היינות המעֻלים שבמעֻלים ואת ראשוני המנַגנים.

אבל בתוך שמחה וצהלה זו נמצא אדם אחד, שלא טעם יין כי יתאדם ולא יצא במָחול בנַגן המנַגנים – הלא הוא בן-המלך בְּלֶדוּד בכבודו ובעצמו, שאותו כִבד כל העם בכוסו ובכיסו. כי בן-מלך זה שכח, שעליו לאהוב אשה דוקא בעצת השר הממֻנה על עניני-חוץ, ובנִגוד לכל תכסיסי הפוליטיקה והדיפלומטיה אהב אשה כנפשו וכלבבו ואֵרש לו בסתר בתו היפה של אחד מגדולי אתונה.

וכאן אנו מוצאים מופת חותך לַהתקדמות הרבה של התרבות וההשכלה. אִלּו חי בן-המלך בדורות האחרונים, היה נושא לאשה את בחירת אביו ומתחיל מיד לפרוק עֻלה מעל צואריו: היה מתעמר בה וממרר את חייה, ואִלו היתה עומדת בנסיון זה, היה משתדל לקחת את נפשה ולהִפטר ממנה לגמרי. אבל בן-המלך לא כן עשה, אלא ספר לאביו דברים כהויתם.

ידוע, שהמלכים שליטים בכֹּל רק לא ברוחם. חמת המלך לוּד בערה בו לשֵׁמע המעשה וזרק את כתרו עד לסִפון הבית וחזר וקלָטו – כי בימים ההם היו המלכים נושאים את כתריהם על ראשם ולא מצפינים אותם במצודה – רקע ברגלו, הכה במצחו והתמרמר, שעצמו ובשרו מתקומם כנגדו, ולבסוף קרא לשומרי-ראשו וצוה לאסור את בן-המלך במגדל גבוהַ, כדרך שנוהגים המלכים מאז מקדם עם בניהם כשנטיותיהם בהלכות-אִשּׁוּת אינן עולות בַּד בּבַד עם נטיותיהם הם.

לאחרי ששהה בן-המלך במגדל כמעט שנה שלֵמה ולא ראה לפני עיני-בשרו אלא כֹתל-אבנים ולפני עיני-רוחו אלא מאסר מתמיד, התחיל מחבל תחבולות להִמלט, ואחרי כמה חדשים של הכנות עלה הדבר בידו. ובכוָנה תקע את סכינו בלב השומר, כדי שעלוב זה (שהיה מטֻפל במשפחה) לא יָאֳשַׁם בסיוע למנוסה ולא יעָנש על-ידי המלך בחרון-אפו.

והמלך היה כמטֹרף מאבֵדת בנו ולא ידע במי לכלות את חמתו, עד שנזכר בשלישו, שהביא את בנו מאתונה וצוה למנוע ממנו את המַשְׂאֵת הקצובה לו דבַר שנה בשנה ולהסיר את ראשו מעליו.

בינתים התחפש הבן והתהלך במדינת אביו ובכל צרותיו התנחם בזכרון אהובתו שבאתונה, שהיא שלא מדעתה סִבּת כל יסוריו. פעם אחת בא ללון בכפר אחד וראה אנשים יוצאים במחולות וכל פנים צוהלים ושאל לשמחה מה זֹה עושה.

– וכי לא תדע – השיבו לו – דבר-מלכות שיצא מפי מלכנו?

– לא – אמר בן-המלך, כי התהלך עד כאן בדרכים נכחדות ולא ידע כלום מן הנעשה והנשמע בדרך המלך.

– זה הדבר – אמר הנשאל – האשה הנכרית, שבִּקש בן-מלכנו לקחתה נִשׂאה לאחד האצילים בארצה. בשוֹרה זו פּרסם המלך, והשמחה במעונו, כי עתה ישוב בן-המלך וישא את בת-המלך, שבחר לו אביו והיא ברה כחמה. שלום לך. יחי המלך!

בן-המלך כבר שמע מה שיש בו דַי, ברח משם ונמלט לתוך עבי-היער. וכך התהלך יומם ולילה, לאוֹר-השמש ולנֹגה-הירח, ביום אכלָהו חֹרב וקרח בלילה. ולא השגיח כלל בדרך שהוא הולך בה ותחת לבוא לאתונה הגיע לבַתּ.

ובַתּ לא עמדה עדַין בבנינה. ואפילו סִמן של ישוב לא היה עדַין במקום זה. אבל היה כאן יפה-נוף כבימינו, והעמקים והגבעות השתרעו למרחוק והנחל נמשך בכלילוּת-יפיו, וההרים הגבוהים נִדְמו לפגעי-החיים הצפוּיִם ממרחק וערפל-הבֹקר ממתיק את מרירותם והם נראים נוחים ונעימים. בן-המלך כרע נפל על הדשא ברגש ורחץ את רגליו הצבות בדמעותיו.

– מי יתן – קרא בן-המלך האֻמלל במֹעל-ידיו ונשא עיניו השמימה – מי יתן ותַמו נדודַי. מי יתן ודמעותי אלה, שאני שופך כאן על תוחלתי הנכזבה ואהבתי שחֻללה, תהיינה שופעות בשלוה לעולמים.

ותפלתו נתקבלה. הימים ימי האלילים, שהיו נוהגים לקבל דברי בני-האדם כפשוטם וזריזים לקַיְמָם, עד שלפעמים היתה מהירות זו לרועץ לבני-האדם. האדמה פתחה את פיה ובלעה את בן-המלך וכסתה עליו לעולם, רק דמעותיו החמות בקעו ועלו מתוך האדמה והן שופעות ועולות עד היום הזה.

ועד היום הזה אנשים ונשים באים-בימים, שנואשו מתוחלתם למצֹא את זִווּגם, וכן גם אנשים ונשים צעירים לימים, המיַחלים לבני-זוג, עולים מדי שנה בשנה לבַתּ לשתות מימי-הישועה ולהפיק נחומים וחזוק לעצמם. ומכאן ראיה, שדמעותיו של בן-המלך בְּלֶדוּד רבות להושיע ושספּורנו זה אמת לאמתוֹ הוא.

_____________

מר פיקויק פִּהק כמה פעמים עד שהגיע לסוף כתב-היד. אחר-כך קפל אותו בזהירות והניחו בתֵבת השֻׁלחן, ומתוך עַיֵפות יתרה קם ועלה לחדר-משכבו.

על-יד פתח חדרו של מר דולר עמד כמנהגו ודפק בדלת, כדי לברכהו בליל-מנוחה.

– כבר שוכב אתה לישון? – אמר מר דולר. – מי יתן ושכבתי גם אני. ליל סופה וסער. האין זאת?

– כדבריך כן הוא – השיב מר פיקויק. – ליל-מנוחה.

– ליל-מנוחה.

מר פיקויק הלך לחדרו ומר דולר תפס מושבו אצל האח המבֹערת, לקַיֵם הבטחתו המבֹהלה, שיהא עֵר עד שתשוב אשתו הביתה.

אין לך פגע רק מלהיות ער בלילה בשביל אחר, ובפרט שהלה משתעשע בחבורה. אין אתה יכול להשתחרר מן הרעיון, כמה ממהר לעבור זמנו של הלה וכמה זמנך מתנהל בעצלתים, ויותר שאתה מרבה לחשוב כן תִּדַל תקותך, שהלה יבוא תכף. וכשאתה יושב בדד, השעונים מקישים בקול רם ביותר, וגם נדמה לך, שתחתוניך מלאים עכבישים. מתחלה אתה מרגיש עקיצה בבִרכך הימנית, ואחר-כך אותה העקיצה מָרגשת בברכך השניה. ואך החלפת דרך-ישיבתך והנה אותו הרֶגש בזרועותיך. ולאחרי שפשטת את רגליך לכל הצדדים, אתה מרגיש פתאם חֲכָך בחָטמך ותכף-ומיד אתה מתחכך בחָטמך עד כדי להסיעו ממקומו, ובודאי היית מסיע אותו, אלו יכלת. אף העינים שמורות לבעליהן לרעתו, ופתילתו של נר אחד מתארכת עד כדי זרת וחצי, בשעה שאתה מוחט את הנר השני. מפני פגעים אלו וכיוצא בהם לא נעים ביותר להיות עֵר בלילה זמן רב, בשעה שהאחרים כבר שכבו ויישנו.

ככה הרהר מר דולר, כשישב אצל האח והתמרמר בקרב לבבו על האכזרים המאחרים בנשף ומכריחים אותו להמתין זמן רב כל-כך. ולא הֻנח לו גם כשנזכר, שעלתה על דעתו בו בערב, שיהא חש בראשו, ומפני זה נשאר בבית. לבסוף, אחרי שנרדם כמה פעמים וחזר ונֵעור בעוד מועד, שלא יכָּוה בגחלתה של האח, גמר מר דולר בלבו לשכב על המטה בחדר הסמוך ולהרהר קצת – לא לישון, כמובן.

– מכיון שאהיה ישֵׁן, קשה יהיה לעוררני – אמר מר דולר כששכב על המטה. – עלי להיות ער, ואני מקוה, שאשמע כאן קול-הדפיקה. כן, כמדֻמני. שומע אני את שומר-הלילה. הנהו הולך. ההליכה נעשית חרישית. סובב הוא את הרחוב. כן.

לדברים האלה הסתובב גם מר דולר בעצמו – ויישן.

בשעה השלישית בדיוק הובאה אלנקה, ובתוכה מרת דולר, והנושאים אחד גוץ ובעל-בשר ואחד ארֹך ורזֶה, וקשה היה להם ללכת רגל ישרה ומה גם להחזיק את האלנקה בקו הישר. ובאותו רחוב, שעמד במקום גבוהַ, נשב הרוח בכל עֹז, עד שנדמה היה, שרוצה הוא לשָׁרש אבני המרצפת. הלכך שמחו הנושאים כשהגיעו לפתח הבית, הורידו את האלנקה מעל כתפיהם והתחילו דופקים בדלת בכל כֹחם.

המתינו זמן-מה ואין בא.

– המשרתים הוזים שוכבים בודאי – אמר הגוץ וחמם את ידיו כנגד אוּר הלפיד שבידי הנער העובר ומאיר לפני האלנקה.

– התדפקו-נא שוב, בבקשה מכם – קראה מרת דולר מתוך האלנקה. – עוד שתים-שלש דפיקות, בבקשה מכם.

הגוץ בקש להפטר מעבודתו ונגש אל הדלת והתחיל מתדפק בכל עֹז כמה פעמים, משמונה עד עשר דפיקות בכל פעם. והארֹך עמד ברחוב ונשא את עיניו אל החלונות, שמא יראה אור.

איש לא בא: חֹשך ודממה כבתחלה.

– רבונו של עולם! – אמר מרת דולר. – עליכם להתדפק שוב, בבקשה מכם.

– יש כאן מצִלה, גברתי? – שאל הגוץ.

– בודאי – השיב נושא-הלפיד – וכבר משכתי בה כל הזמן.

– אין כאן אלא בית-אחיזה – אמרה מרת דולר – והחוט הֻתַּז.

– מי יתן ויֻתּזו ראשיהם של המשרתים בבית – רטן הארֹך.

– מֻכרחת אני להטריחכם לדפוק שוב, בבקשה מכם – אמרה מרת דולר בנִמוסיות יתרה.

הגוץ דפק שוב כמה פעמים בלי כל תועלת. הארֹך נלאה כלכל ובא על מקום הגוץ והתחיל דופק דפיקות מתמידות כפולות-שמונה, כנושא-מכתבים שיצא מדעתו.

באותה שעה חלם מר וינקל, שהוא נמצא בקלוב והחברים מתקוטטים זה בזה, עד שהֻכרח יושב-הראש להקיש על השֻׁלחן, כדי להשיב את הסדר על מכונו. אחר-כך ראה כבמחזה אוֹקציוֹן¹⁹ שאין בו קונים והמוכר מכה בפטיש וקונה הכל לעצמו. ולבסוף עלה על דעתו, שיתכן הדבר, כי מי-שהוא דופק בדלת. ובכדי להוָכח, כי כן הוא, נשאר במטתו עוד כעשרה רגעים והקשיב רב קשב. וכשסָפר ומנה שלשים ושלש דפיקות, היה מרֻצה מאד והחזיק טובה לעצמו, שהוא נוח להקיץ.

והקול דופק: – רַפַּ – רַפַּ – רַפַּ – רַ – פַּ – רַ – רַ – פַּ – רַפּ.

מר וינקל קם ממטתו, התפלא מאד לדפיקה מה זֹה עושה, מִהר ללבוש פֻּזמקאות וסנדלים, התעטף בכסות-לילה, הדליק נר ומִהר לרדת.

– סוף-סוף בא איש – אמר נושׂא-האלנקה הגוץ.

– לוּ יש דרבן בידי לזרזו – רטן הארֹך.

– מי כאן? – צוח מר וינקל כשהוא מַסִּיעַ את הבריח.

– אל תרבה בשאלות, גֹלם שכמותך – השיב הארֹך בכעס, כי מֻבטח היה, שהפותח אחד המשרתים הוא. – פתַח דלתיך.

– הזדרז, נרדם שכמותך – החרה החזיק אחריו הגוץ.

מר וינקל, שהיה עדַין חציו ישֵׁן, שמע מבלי-משים לקול הפּקוּדה, פתח קצת את הדלת והציץ החוצה. קֹדם-כל ראה אור הלפיד. אור פתאֹמי זה נדמה לו לדלֵקה, שנפלה בבית, ומיד פתח את הדלת לרוָחה, הרים את הנר ממעל לראשו ולטש עיניו נִכחו, כי לא ידע, אם אלנקה לפניו או מזרֵקה של מכַבי-אש. בו ברגע נשב רוח חזק וכִבּה את הנר. מר וינקל הרגיש, שהוא נדחף לגרם-המעלות שלפני הדלת והדלת עצמה נסגרה לפניו.

– הרי לך! – אמר הגוץ.

כשראה מר וינקל מבעד לחלון האלנקה פני אשה, מיד הסב פּניו אל הדלת והתחיל מקיש בה בכל כֹחו ובשעת-מעשׂה צוח לנושׂא-האלנקה, שילך מכאן לדרכו.

– לכו מכאן! – לכו מכאן! – צוח ואמר. – הנה אנשים באים מן הבית הסמוך. שימוני לתוך האלנקה! החביאוני! הושיעוני!

בינתים רעד מקֹר, וכל פעם שהרים ידו לדפוק, אחז הרוח בכנַף-לבושו שלא כהוגן.

– הנה בני-אדם באים ונשים בתוכם. כַּסוני, עִמדו לפני! – צוח מר וינקל.

אבל נושׂאי-האלנקה היו טרודים בצחוק ולא באו לעזרתו אף במשהו, והגבירות התקרבו ובאו.

מר וינקל דפק דפיקה אחרונה כנואש, והגבירות כבר הגיעו לבתים הסמוכים. אז השליך את הנר הכבוי, שהחזיק כל הזמן על ראשו, וקפץ אל תוך האלנקה, שהגברת דולר ישבה בה.

עכשו שמעה מרת קרֶדוּק את הדפיקות והצוָחות. מיד פשטה צניף-לילה שלה וחבשה עטיפת-ראש אחרת וירדה לראות מתוך החלון מי ומי הבאים, ופתחה את החלון בו ברגע שמר וינקל קפץ לתוך האלנקה. כיון שראתה זאת, הרימה זעקה גדולה ורצה אל מר דולר והעירה אותו, שיקום מיד, כי אשתו בורחת עם אדם אחד.

מר דולר קפץ ממטתו ככדור של גומי ומהר אל חלון אחד ומר פיקויק רץ אל החלון השני ושניהם ראו את מר וינקל בתוך האלנקה.

– השוטרים בלילות! – צוח מר דולר בחרון-אפו – אֶחזו בו – אל תַּרפו ממנו – החזיקו בו עד שארד. את צוארו אתּיז – תנו לי סכין – מאֹזן עד אֹזן, מרת קרֶדוק – חֵי נפשי!

ולמרות יללתם של בעלת-הבית ושל מר פיקויק, תפס הבעל המקנא סכין מעל השֻׁלחן וירד לתוך הרחוב.

אבל מר וינקל לא המתין לבואו. אך שמע את האִיום הנורא של דולר הגבור, מיד קפץ מתוך האלנקה, באותה המהירות שקפץ לתוכה, זרק את סנדליו אל הרחוב והתחיל רץ בעִגול ודולר ושומר-הלילה רודפים אחריו. במחזור שני מצא את דלת הבית פתוחה, קפץ ונכנס, סגר אותה אחריו, עלה לחדר-משכבו, נעל את הדלת והעמיד לפניה למגֵן כִּיור לרַחצה ושאר כלי-בית והתחיל לארוז ולחבּוש את חפציו, כדי שיברח עם עלות השחר.

דולר בא עד לפני דלת החדר מבחוץ. הודיע בעד חור-המנעול את החלטתו הגמורה לשחוט את מר וינקל למחר, ואחרי אנדרלמוסיה של קולות בחדר הגדול, שבתוכם נשמע ביחוד קולו של מר פיקויק הרודף שלום, הלכו איש לחדרו. וישקוט הבית.

יתכן, שיבואו וישאלו: ומר וֶלר היכן היה כל הזמן? הפתרון יבוא בפּרק הבא.

 

פרק לז: בו יבֹאר, למה נעדר מר וֶלר, ויתֹאר נשף, שהֻזמן אליו והלך לשם, ויסֻפר דבר שליחות מיֻחדה, שמר פיקויק מלא בה את ידו.    🔗

– מר וֶלר – אמרה מרת קרֶדוק בבֹקר של אותו יום רב-המאורעות – הנה מכתב בשבילך.

– משֻנה הדבר – אמר סם. – ודאי דברים בגו, כי איני יודע בכל חוג מכירי אפילו אחד, שיהא בקי בכתיבת מכתב.

– שמא קרה מאורע היוצא מגדר הרגיל – העירה מרת קרֶדוק.

– בלי ספק אֵרע דבר-מה מיֻחד במינו, שהוציא מכתב מאת אחד מידידַי – השיב סם ונענע בראשו. – איננו מאבי, כי הוא דרכו לכתוב אותיות של דפוס, שֶׁכֵּן למד מלאכת-הכתיבה על-פי המודעות הגדולות. תָּמֵהַּ אני, ממי יכול להיות מכתב זה.

לדברים האלה עשה סם כמעשה רֹב בני-אדם, כשאינם יודעים מי ומי הכותב: הסתכל בחותם ובפני המכתב ובאחוריו ובצדדיו ובכתֹבת, ורק לבסוף עלתה על דעתו להסתכל בּפְנים ולראות מי הוא הכותב.

– כתוב הוא על-גבי ניָר בעל שולי-זהב – אמר סם כשפתח את המכתב ופרשו לפניו – וחֹמר-החותם שחום הוא ונחתם בחֻדו של מפתח. הבה ונראה.

ומר וֶלר קרא בכֹבד-ראש ובמתינות בזה הלשון:

“חבורה נבחרה של השַׁמָשים בבַתּ מתכבדת להזמין את מר וֶלר לבוא הערב לסעודת-רֵעים (שוֹק של כבש מבֻשלת ופרפראות השַׁיָכות לכך). הסעודה מתחלת בחצי העשירית בדיוק”.

הזמנה זו היתה כרוכה בכתב אחר ושם נאמר:

"מר דז’ון סְמוֹקֶר, שהתוַדע למר וֶלר לפני ימים אחדים בבית מכָּרם המשֻׁתף מר בֶּנטֶם, מתכבד לשלוח למר וֶלר את ההזמנה המצֹרפה כאן. אם יואיל מר וֶלר לבקר את מר סמוֹקר בשעה התשיעית, ישמח מר סמוֹקר להציג את מר וֶלר לפני החבורה.

(על החתום) דז’ון סמוֹקֶר".

על המעטפה היה כתוב: “למר וֶלר, אצל מר פּיקויק”, ובקרן-זוית השמאלית היה כתוב בשביל השליח במאמר המֻסגר: “פּעמון של המשרתים”.

– אך זו היא לשון מדברת גדולות – אמר סם. – לא שמעתי מימי, שיקראו לשוֹק מבֻשלת בשם סעודה. אם-כן מה הניחו לשוק צלויה?

אף-על-פי-כן לא הרבה מחשבות בענין זה, אלא הלך מיד למר פיקויק ובקש לתת לו חֻפשה לאותו ערב. מר פּיקויק הסכים ברצון, וסם ולר הלך לו, מזֻין בחֻפשתו ובמפתח-הדלת, קצת קֹדם המועד הקבוע וטיֵל ארֻכּות וקצרות ברחוב-המַלכּה והנה הרגיש במר דז’ון סמוֹקר, שעמד נשען לעמוד-של-פַנס ועִשן סיגרה מתוך שפופרת של עַנְבָּר.

– מה שלומך, אדוני? – שאל מר דז’ון סמוֹקר ונפנף בכובעו בידו האחת ובשניה רמז לו בידידות ובעניווּת. – מה שלומך, אדוני?

– שלום לי – השיב סם. – ומה שלומך אתה, ידידי?

– אין חדש – השיב מר דז’ון סמוקר.

– עבדת יותר מדי – העיר סם. – תמיד הייתי דואג על כך, אבל ללא-הועיל. עליך למעט קצת בהתמדה.

– לא, מר וֶלר, לא זה העִקר, – השיב מר דז’ון סמוקר. – הקוֹלר תלוי ביַיִן הגרוע. חוששני שהגדשתי את הסאה.

– זה הדבר! – אמר סם. – זו היא רעה חולה.

– יודע אתה, כמה קשה לעמוד בנסיון, מר וֶלר – העיר מר דז’ון סמוקר.

– אמנם ידעתי – השיב סם.

– כשנכנס אדם לחיי החברה, ידעת, מר וֶלר – אמר מר דז’ון סמוֹקר ונאנח.

– נורא הדבר! – קִיֵּם סם.

– כך דרכו של עולם – אמר דז’ון סמוֹקר. – כשמַזלו של אדם מכניסהו לחיי החברה ונותן לו מעמד בחיים, הריהו מתנסה בנסיונות, שאחרים פטורים מהם, מר ולר.

– ממש כך אמר דודי, כשנכנס לחיי-החברה ונעשה בעל בית-מרזח – העיר סם – ובאמת לא עברו שלשה חדשים עד שמת מתוך שִׁכרוּתו.

מר דז’ון סמוקר התרעם מאד על גזֵרה-שָׁוָה זו שבינו ובין אותו המנוח, אבל כשראה את פני וֶלר והם שלֵוים כמקדם, נתפַּיֵס שוב.

– כמדֻמני, שהגיעה השעה ללכת – אמר מר סמוקר ונמלך בשעון של נחֹשת, שהיה שוכן בקרקעית הכיס והיה עולה למעלה במשיכת פתיל שחור בעל מפתּח-נחֹשת בקצהו השני.

– כן, מוטב שנלך, – השיב סם, שמא יקדיחו תבשילים.

– שתית מי-המעין, מר וֶלר? – שאל בן-לויתו בדרך.

– פעם אחת – השיב סם.

– ומה דעתך על-דבר המים הללו?

– לגֹעל-נפש הם לי – השיב סם.

– בודאי לא נעם לחכך טעם הדוממים שבמים? – שאל מר דז’ון סמוֹקר.

– בענינים אלו איני מבין כלום – השיב סם – אבל נדמה לי, שיש במים בנותן-טעם של חֵרוּך, כריח היוצא ממַכבּש מלֻבָּן.

– הם הם הדוממים אשר אמרתי – העיר מר דז’ון סמוֹקר בבוז.

– אם כן טוב הדבר, אבל אין מלה זו מובנת לי – אמר סם. – יתכן שכן הוא, אבל אין אני זקוק לתורת החימיה.

וכאן התחיל סם וֶלר לשרוק, פלצות אחזה את מר דז’ון סמוֹקר.

– הלא תסלח לי, מר וֶלר – אמר מר דז’ון סמוקר וכל עצמותיו רחפו מקול השריקה. – שמא תאחז בזרועי?

– תודה לך על רֹב חסדך, – השיב סם, – אבל איני רוצה לגזול ממך. אם אינך מקפיד על כך, אשים את ידי בכיסי.

אמר ועשה והוסיף לשרוק ביתר-שׂאת וביתר-עֹז.

– כאן, – אמר ידידו החדש כשנכנסו לרחוב צדדי ופחדו סר ממנו, – תכף-ומיד נבוא למחוז-חפצנו.

– כן? – אמר סם ולא נתפעל כלל מבשורה זו, שמיד יבוא בחברת סָלתם ושַׁמנם של השמשים בּבַתּ.

– כן – השיב מר דז’ון סמוֹקר. – אל תהא בַּיְשָׁן.

– לא ולא – השיב סם.

– תראה מַדים נאים, מר וֶלר – הוסיף מר דז’ון סמוקר. – ואפשר שאחדים מן המסֻבּים ילבשו גֵאות בתחלה, אבל אחר-כך נוכל להם.

– מה רב טובך – השיב סם.

– ועליך לדעת, – הוסיף מר דז’ון סמוֹקר כמֵגֵן ומושיע, – שמכיון שזר אתה, יתָּכן שבתחלה יהיו מונים אותך.

– הרי לא יעשו לי רעה? – שאל סם.

– זאת לא זאת – השיב מר דז’ון סמוקר, הוציא את ראש-השועל ונטל מלא-הקֹמץ טבַּק. – אבל יש בינינו לֵצנים אחדים ובודאי יחמדו לצון להם. ואתה אל תחוש, אל תחוש.

– אשתדל לשלם להם גמולם – אמר סם.

– כן דברת – אמר דז’ון סמוקר, החביא את ראש-השועל והרים את רֹאשו הוא. – ואני אעמוד לימינך.

בינתים הגיעו לחנות-מכֹלת קטנה. מר דז’ון סמוֹקר נכנס לשם ואחריו סם, שעשה כל מיני העויות ונראה היה בחוש, שלבו טוב עליו.

אחרי שעברו דרך החנות הניחו את כובעיהם במדור הקטן שאחריה ונכנסו לחדר קטן, וכאן נתגלה לפני מר וֶלר כל הֲדַר המסִבּה.

שני שֻׁלחנות חֻבּרו יחדו ועמדו באמצע החדר, ומכֻסים היו בשלש או ארבע מפות, שכל אחת משֻׁנה מחבֶרתה במספר שנותיה וביום כביסתה, אבל סדוּרות היו כעין חטיבה אחת, עד-כמה שאפשר. על המפות היו מֻנחים סכינים ומזלגות לששה-שמונה אנשים. בתי-האחיזה של הסכינים היו קצתם ירֻקים, קצתם אדֻמים וקצתם כתֻמים. ואִלּו המזלגות היו כֻלם שחורים, ונמצאה מזיגת הצבעים חריפה ביותר. קערות לפי מספר הסועדים עמדו לֵחָמֵם מאחרי שׂבכת האח המבֹערת, והאורחים עצמם התחממו מעבר השׂבכה מזה. החשוב שבאורחים היה כנראה בעל-בשר אחד, לבוש מעיל אדֹם ומכנסים אדֻמים וכובע משֻׁנה, שעמד וגבו מוּסב אל האח, וכנראה זה עכשו בא, כי מלבד שכובעו היה חבוש לראשו, עוד היה בידו מקל, שבני-אֻמנותו רגילים להחזיק על-גבי גג הרֶכב.

– סמוֹקר ידידי! – אמר אדון זה ותקע לו את כפו.

מר סמוֹקר הכניס את הפּרק העליון של זרת ידו הימנית לתוך כף האדון ואמר, שהוא שמח לראותו בקַו-הבריאות.

– כן, הבריות אומרות, שמראה פנַי טוב – אמר בעל הכובע – ופלא הוא. בשני השבועות האחרונים רץ אני כשתי שעות מדי יום ביומו אחרי הזקֵנה שלנו. ואם הסתכלות תמידית זו בשמלתה הישנה הארורה אינה מספיקה להביא את האדם לידי יאוש, הריני מוַתֵּר על משׂכֻּרתי לרבע שנה.

בני-העליה הנאספים צחקו מקרב לבבם. ואחד מהם, והוא לבוש אפֻדה כתֻמה בעלת תַחרא של רכָּבים, לחש לשכנו בעל מכנסי-קטיפה ירֻקים, שלבו של טוֹקל היום טוב עליו.

– אגב – אמר מר טוֹקל – סמוֹקר בני, הנך… – ויתר דבריו לחש לו באזנו.

– כן, ידידי, כמעט שכחתי – אמר מר דז’ון סמוֹקר. – רבותי, ידידי מר וֶלר.

– לצערי הנני חוצץ בינך ובין האש – אמר מר טוקל בחבה יתרה. – אקוה, שלא קר לך.

– כלל לא – השיב סם. – מי האיש, שיהיה לו קר לו במעמדך. יכול אתה לחשׂוך פחמים, אם ישימוך מעבר לשבכה בתנור של בית-מרזח.

לפי שהיה בהערה זו רמז ללבושו האדֹם של מר טוקל, הסתכּל הלה דקים אחדים בגאוה ובגֹדל-לבב, אחר-כך התרחק לאט-לאט מן האח, צחק צחוק מעֻשה ואמר, שהחדוד לא רע הוא.

– אודך על דברך הטוב, אדוני – השיב סם – ואקוה, שעוד נתקרב זה לזה.

ברגע זה נפסקה השיחה על-ידי שנכנס אדם אחד בעל מכנסים צהֻבּים ושני לו בעל מעיל-ארגמן ופֻזמקאות ארֻכּים ביותר. אחרי שהאורחים החדשים התודעו לישָׁנים, הציע מר טוֹקל לפתוח בסעודה וכֻלם הסכימו לכך פה אחד.

החנוָני ואשתו ערכו על השֻׁלחן את שוֹק-הכבש המבֻשלת עם סלָקים ותפוחי-אדמה ושאר ירקות. מר טוֹקל ישב ראש, וממולו מקצה השֻׁלחן השני ישב הסגן, זהו בעל המכנסים הצהֻבּים. החנוני לבש בתי-יד של עור, לאחוז בהם את הקערות, והתיצב מאחורי כסאו של מר טוקל.

– הֶרִיס – אמר מר טוקל בקול נגיד ומצוה.

– אדוני – השיב החנוני.

– חבשת בתי-ידיך?

– כן, אדוני.

– ובכן, הסירה את הצמיד

– כן, אדוני.

החנוני עשה כמצֻוה עליו בהכנעה רבה והושיט למר טוֹקל את הסכין ובשעת-מעשה פהק.

– מה זאת, אדוני? – נתן עליו מר טוקל בקולו.

– יסלח לי אדוני – השיב החנוני במורא ופחד. – לא בכוָנה עשיתי זאת. אחרתי לשבת אמש, אדוני.

– אספרה לך כְּמו את דעתי עליך – אמר מר טוקל בהדגשה יתרה. – עַיִר פּרא אתה.

– מקוה אני רבותי – אמר הֶריס – שלא תנהגו עמי כחֹמר הדין. מכיר טובה אני לכם על חסדכם ועל שאתּם ממליצים עלי במקום שדרוש שמוש נוסף. ואני מקוה, רבותי, שאני משביעכם רצון.

– לא, אין אתה משביענו רצון – אמר מר טוקל. – טועה אתה, אדוני.

– עֵגל לא-לֻמד אתה בעינינו – אמר בעל המכנסיים הצהֻבּים.

– ורמאי מנֻול – הוסיף בעל הפֻּזמקאות.

– וגבר לא-יצלח – הוסיף בעל-הארגמן.

החנוני העלוב השתחוה בהכנעה וקלט את כל התארים האלה מפי העריצות הפעוטה המושלת בו. ואחרי שכל אחד הוסיף נֹפך משֶׁלו להראות את רום-לבבו, התחיל מר טוקל מנתּח את השוק ומחלק למסֻבּים.

אך התחילה הסעודה והדלת נפתחה ברעש ואדם אחד בעל לבוש-תכלת וכפתורי-עופרת נכנס החדרה.

– שלא כדין – אמר מר טוקל. – אֵחרת את המועד.

– לא, לא יכולתי להקדים לבוא – אמר בעל לבוש-התכלת. – ישפטו המסֻבּים. יד אשה באמצע. ראיון שנקבע בתיאטרון.

– האֻמנם? – שאל בעל המכנסים הצהֻבּים.

– חי נפשי – אמר בעל לבוש-התכלת, – הבטחתי לבת הצעירה של ביתנו לבוא ולקחתה בחצי העשירית; והיא יפה כל-כך עד שלא יכלתי לעזבה לנפשה. לא נתכוַנתי להעליב את החבורה, אבל שׂמלת-אשה, אדוני, שׂמלת-אשה כנגד הכּל.

– דברים בגו – אמר טוֹקל לאחרי שהנכנס תפס מקום על-יד סם. – כבר הרגשתי בכך פּעם או פעמַים, שהיא נשענת על שכמך בחזקה מדי עלותה ורִדתה ממרכבתה.

– ודאי, ודאי, טוֹקל, אבל יָד לפה – אמר בעל לבוש-התכלת. – אין זה מן הנמוס. ודאי אמרתי לאחד או לשנים מידידי, שהיא מלאך-אלהים ושסֵרבה לשני שדוכים בלי טעם מספיק, אבל – לא, לא, טוֹקל – בפני זרים – אין זה מן הנמוס. ענין דק מן הדק הוא.

ובעל-התכלת סדר את מטפחתו, תקן את מְלָל שרווּליו והעמיד פנים, כאילו יש עוד דברים בגו, אלא ששותק הוא מפני הכבוד.

מכיון שבעל-התכלת בעל שערות צהֻבּות היה וקשה-עֹרף ועֵרני ונוח לבריות ופניו מחֻצפים, הֵסב אליו מיד תשומת-לבו של מר וֶלר; וכשראה את דרכו בדבורו, חשקה נפשו להתוַדע אליו. ובלי שום עקיפין נכנס אתו בשיחה.

– לחיים, אדוני – אמר סם. – ערבה עלי שיחתך. שיחה נאה היא.

בעל לבוש-התכלת חִיֵּך כאדם הרגיל לשמוע חלקות, ולאחרי שהסתכל בסֵם בסבר פנים יפות אמר לו, שהוא מקוה להתוַדע אליו, כי נראה לו בלי שפת-יתר, שבחור הגון לפניו ואיש כנפשו וכלבבו.

– מה רב טובך, אדוני – השיב סם. – בר-מזל אתה.

– מהי כוָנתך? – שאל בעל-התכלת.

– כונתי לאותה גברת – השיב סם. – ודאי יודעת היא מה שהיא עושה. בַּנתי לרֵעהּ.

מר וֶלר עָצם עין אחת ונענע בראשו מצד אל צד באֹפן נרצה מאד לאהבתו העצמית של בעל לבוש-התכלת.

– חוששני, שמא לֵצן אתה – אמר אותו האיש.

– לא ולא – השיב סם. – אתה האיש. שלך מרֻבּה משֶּׁלי, כמו שאמר פלוני הנמצא לפנים ממחיצת הגן לחבֵרו העומד מבחוץ, בשעה שפָּר משתולל רץ ברחוב.

– יאה, יאה – אמר בעל-התכלת. – חושבני, שהרגישה בטיבי ואָפיי, מר וֶלר.

– אין ספק בדבר – אמר סם.

– יש גם לך דבר-מה מאותו ענין, אדוני? – שאל בעל-התכלת המאֹהב והוציא מכיס אפֻדתו קִסָּם לחצוץ בו את שִׁניו.

– לאו-דוקא – השיב סם, – בביתנו אין בנות, לולא זאת הייתי מתקרב לאחת מהֵנה. בכל אֹפן, פחות ממדרגת מַרקיזה לא ארד. יכֹלתי אמנם להסכים גם לאשה צעירה בעלת-נכסים, אפילו אם אינה מיֻחסת, ובלבד שתאהבני אהבה עזה. תנאי זה עִקר הוא.

– אף דעתי כך היא, מר וֶלר – אמר בעל-התכלת. – אסור לוַתֵּר. ואנחנו, הבקיאים בהויות העולם, הרי יודעים ומכירים שמַדים נאים פועלים על הנשים במֻקדם או במאֻחר; ובינינו לבין עצמנו, רק בשביל זה בלבד כדאי לקבל מִשׂרה.

– אמת וצדק – אמר סם. – כדבריך כן הוא.

בינתים הובאו כוסות וכל אחד מן המסֻבִּים מִהר להזמין את המשקה החביב עליו קֹדם נעילת בית-המשתה. רֻבּם הזמינו יין-שׂרף מהול בסֻכּר. וסם כנה את החנוני בשם “שוטה מָחלט” והזמין יין מבֻשל, ושני המעשים הללו רממו את ערכו בעיני המסֻבּים.

– רבותי – קם בעל לבוש-התכלת ואמר: – הנני שותה לחיי הגבירות.

– שמעו, שמעו! – קרא סם. – הבתולות הצעירות.

כאן התחילו צועקים “אל הסדר” ומר דז’וֹן סמוֹקר, שהכניס את מר וֶלר לחבורה זו, בקש ממנו רשות להודיעהו, שמלה זו, שהשתמש בה, אינה מן הנמוס.

– איזו מלה? – שאל סם.

– בתולות, אדוני – השיב מר דז’ון סמוֹקר בתרעֹמת. – אין אנו מבחינים.

– טוב מאד – אמר סם. – אם-כן אתקן מה שפגמתי ואכַנה אותן ברשיון חֲמֻץ-הבגדים בשם “הנאהבות והנעימות”.

בעל-הכובע עצר נשימתו והסתכל שעה קלה בסם, אבל כנראה, חשב ומצא, שנוח לו שלא לֵאמר כלום.

אחרי שתיקה קצרה קם אחד המסֻבים, והוא לבוש מעיל ארֹך עד עקביו ואפֻדה ארֻכּה עד ברכיו, והודיע, שיש לו להגיד לבני-החבורה דברים אחדים. בעל-הכובע גלה דעתו, שבודאי ישמחו כל המסֻבים לשמוע את דבריו של בעל המלבושים הארֻכּים.

– יראתי בפצותי – אמר בעל המלבושים הארֻכּים. כי מזלי הרע גרם לי, שרַכָּב אני ואיני כאן אלא בתורת אורח. אבל מֻכרח אני – יָרט הדרך לנגדי, אם אפשר לאמר כך – להגיד לכם דבר מְצַעֵר, שנודע לי ושלא מש מלבי כל היום. רבותי, חברנו מר וַיפֶרְס (כל המסֻבים הסתכלו בבעל המכנסים הצהֻבּים) נתפטר ממשמרתו.

כל השומעים השתוממו לדברים האלה. כל אחד הסתכל בפני חברו, ואחר-כך נתנו עיניהם ברַכָּב הדובר.

– מבין אני את תמיהתכם – אמר הרַכּב. – איני מֵעֵז לבאר את סִבּת האבדה הזאת, אבל אבקש את מר וַיפֶרס לבאר לנו בעצמו מה זה ועל מה זה, למען ישמעו החברים ויעשו כמוהו.

כֻּלם הסכימו להצעה בקול רם, ומר וַיפֶרס הואיל בָּאֵר: ודאי היה רוצה להשָׁאר על משמרתו גם להבא. המלבושים נאים ויקרים, בנות-הבית נוטות חסד, והעבודה המֻטלת עליו אינה קשה ביותר. עִקר עבודתו היא להסתכל רֹב היום בחלון ביחד עם עוד אדם אחד, שאף הוא התפטר ממשמרתו. רוצה היה לחוס על בני-החבורה ולכסות מהם את הפרטים הנתעבים והמרגישים, אבל מכיון שדרשו ממנו פשר דבר, אין לו שום ברֵרה והוא מודיע מפֹרש, שנתנו לו לאכול מזונות קרים.

אי-אפשר לתאר את ההתמרמרות, שהודעה זו עוררה בלבות השומעים. קולות קוראים “בושה וכלִמה”, מהולים בשריקות, לא פסקו במשך רבע שעה.

מר וַיפרס הוסיף, שהוא חושש, שבמקצת גרם בעצמו לחרפה זו על-ידי וַתּרנותו וסבלנותו. נזכר הוא בּבֵרור, שפעם אחת הסכים לאכול חמאה מלוחה ועוד פעם אחת, בשעה שהיה חולה בבית, נשא אל הדיוטה השניה כלי מחזיק פחמים. מקוה הוא, שערכו לא ירד בעיני חבריו על-ידי הודאה גלויה זו על חטאים שחטא, ואם טועה הוא בכך, הרי מֻבטח הוא, שנקמה מהירה זו, שהתנקם בה על עלבונו המסֻפּר, תכַפּר בעדו.

נאומו של מר וַיפֶרס נתקבל בהערצה, וברֹב התפעלות שתו המסֻבּים לחיי הנענה. הלה השיב בתודה והציע לשתות לחיי האורח מר וֶלר, שאין לו העֹנג להכיר אותו, אבל מכיון שהוא ידידו של מר דז’ון סמוֹקר, הכֹּל ידידיו. אלו היו שותים יין, היה מציע לשתות לחיי האורח כדת, אבל מכיון ששותים יין-שרף ואינו מן המדה להריק כוס אחרי כוס, הריהו מציע לחשוב כּבּוד זה של האורח כאִלו נעשה כדת וכדין.

כל המסֻבּים שתו קצת מכוסותיהם לחיי סם. והוא הריק לחיי עצמו שתי כוסות של יין מבֻשל, אחר-כך קם והודה בנאום נאה.

– מאד מאד אני מכיר טובה לכם – פתח סם ומלא את כוסו כלאחר-יד – על כבוד זה, היוצא ממכֻבדים ואיני כדאי לו. שמעתי טובות על חבורתכם, אבל לא פללתי, שאתם חביבים כל-כך. מקוה אני, שתכירו בכבוד עצמכם ולא תחללוהו. מה יפו פעמיכם ברחובות! משחר טַל-ילדותי אהַבתי להסתכל בכם, כשהייתי נער קטן וגֹבה-קומתי כמחצית מַקל זה, בעל גֻלת-הנחֹשת, שביד ידידי חמֻץ-הבגדים. ומה שנוגע לנענה, זה בעל לבוש-הגפרית, הריני מקוה, שישיג משרה הגונה לו ולא יוסיפו להאכילהו מאכלים צוננים.

סם ישב על מקומו מתוך חיוך. נאומו התקבל במחיאות-כפים, והחבורה התחילה מתפרדת.

– הרי לא תמהר ללכת, זקן שכמותך – אמר סם וֶלר לידידו דז’ון סמוֹקר.

– מֻכרח אני ללכת – השיב הלה. – הבטחתי לבֶנטֶם.

– אם כן שַׁאני – אמר סם. – אפשר שהוא יתפטר, אם לא תשמור הבטחתך. ואתה, חמֻץ-בגדים, ודאי לא תלך עדַין?

– אני הולך – אמר בעל-הכובע.

– מה זה! וכי תשאיר רֹב כוס של יין מבֻשל אחריך? – שאל סם. – היה לא תהיה, שֵׁב.

מר טוקל לא יכול לעמוד בנסיון זה. הניח הצדה את כובעו ואת מקלו ואמר, שישתה עוד כוס לכבוד החבֵרוּת.

מכיון שלבעל-התכלת ולמר טוקל היתה דרך אחת, נשאר גם בעל-התכלת. כששתו את יינם עד החצי, הזמין סם צדפה בחנות, ופעולת שני הדברים האלה היתה רבה כל-כך, עד שמר טוֹקל רקד על השֻׁלחן בין קלִפות הצדפה במקלו ובכובעו, ובעל-התכלת נגן לפניו בכלי-זמר עשוי לדבר ממסרק ופסת-ניָר. לבסוף, כששתו כל היין והלילה כמעט חלף, קמו ללכת לבתיהם. אך יצאו לאויר הצח, חשקה נפשו של מר טוֹקל להשתרע על הקרקע, וסם חס על כבודו להתריס כנגדו והניחו לנפשו. וכדי שלא יתקלקל הכובע, חבש אותו סם לראשו של בעל-התכלת, נתן לתוך ידו את המקל, העמיד אותו נשען לפתח ביתו, צלצל בפעמון והלך במנוחה לדרכו.

ממחרת השכים מר פיקויק והתלבש, ירד וצלצל.

– סם – אמר מר פיקויק, כשמר וֶלר בא לקול הצלצול – סגור את הדלת.

מר וֶלר עשׂה כמצֻוה עליו.

– בלילה אֵרע כאן פגע רע – אמר מר פיקויק – הנותן למר וינקל יסוד²⁰ לחוש לאַלָּמוּת מצד מר דולר.

– כבר שמעתי את הענין מפי הזקֵנה – השיב סם.

– ועלי להוסיף – אמר מר פיקויק בפנים נזעמים – שמר וינקל ברח מפחד האלמוּת הזאת.

– ברח! – קרא סם.

– עזב את הבית בבקר השכם, בלי להודיע לי ידיעה כל-שהיא. ואיני יודע אָנה פנה.

– היה לו להִשאר כאן ולעמוד על נפשו – אמר סם בבוז. – לא קשה להתגבר על דולר.

– כן, סם – אמר מר פּיקויק – אף אני מפקפק באֹמץ-לבו ותקיפותו. אבל איך שהוא ומר וינקל איננו. צריך למצֹא אותו, סם, ולהביאהו אלי.

– ואולי לא יאבה ללכת? – שאל סם.

– צריך לקחת אותו בעל-כרחו, סם – אמר מר פיקויק.

– ומי יעשה זאת, אדוני? – שאל סם מתוך חיוך.

– אתה – השיב מר פיקויק.

– טוב מאד, אדוני.

מיד יצא וֶלר מן החדר ועוד מעט נשמע, שהוא סוגר את הדלת אל הרחוב אחריו. לאחרי שתי שעות חזר ובא במנוחה שלֵמה, כאִלו נשלח בשליחות רגילה שברגילות והביא את הידיעה, שאדם הדומה בכל הפרטים למר וינקל נסע היום בעגלת-הדֹאר לבריסטול.

– סם – אמר מר פּיקויק ואחז יד משרתו – אדם ביקָר אתה, לא תסֻלא בפז. עליך לנסע אחריו, סם.

– יאה, אדוני – השיב מר וֶלר.

– כשתמצאהו, הודיעני תֵּכף-ומיד, סם, אמר מר פּיקויק. – אם ינַסה לברוח, הפּילֵהו או אסרֵהו. ממלא אני את ידיך, סם.

– כן אעשה כאשר דברת – השיב סם.

– ואמָר-לו, – אמר מר פיקויק – שהתנהגותו המשֻׁנה מרעימתני והיא למֹרת-רוחי.

– כדבריך אעשה, אדוני – השיב סם.

– ועוד תאמר לו – הוסיף מר פיקויק – שאם לא יבוא עמך לכאן, סופו שיבוא עמי, כי בעצמי אבוא ואקחנו.

– כן אֹמַר לו – השיב סם.

– וחושב אתה, שתוכל למצֹא אותו? – שאל מר פיקויק והסתכל בסם בכֹבד-ראש.

– מצוא אמצאהו בכל מקום שהוא – השיב סם בבטחה.

– טוב מאד – אמר מר פיקויק. – ובכן הזדרז וסע.

ומר פּיקויק נתן למשרתו הנאמן סך של כסף וצִוָּהו לצאת תכף-ומיד לבריסטול, לרדוף ולהשיג את הבורח.

סם צרר את חפציו ההכרחיים והיה נכון לנסוע, אבל כשהגיע לסוף המסדרון, חזר לאִטו לחדר אדוניו ותקע את ראשו לתוך הפתח.

– אדוני – לחש סם.

– מה לך, סם? – שאל מר פיקויק.

– הלא הבינותי את פּקודתך כראוי? – שאל סם.

– מקַוה אנכי – השיב מר פיקויק.

– ומה שאמרת, שאפילהו אם ינסה לברוח, דברים כפשוטם²¹ הם? – שאל סם.

– בודאי – השיב מר פיקויק. – ממש כמו שאמרתי. עשֵׂה כל מה שצריך. מלֵאתי את ידיך.

סם נענע בראשו ברב-ענין, הוציא את ראשו מחלל הפתח והלך לדרכו בלב סמוך ובטוח.

 

פרק לח: איך שמר וינקל נופל מן הפח אל הפחת.    🔗

מר וינקל העלוב, שמזלו הרע גרם לו להכניס מהומה לרחוב השוקט, כאמור למעלה, בִּלה את הלילה במורא ופחד, ובשעה שכל חבריו עדַין ישנו את שנתם, ברח משם, מבלי לדעת לאן. רגשותיו של מר וינקל, שעוררו אותו לברוח, נעלים מכל תהלות ותשבחות. אמר מר וינקל בלבו: “אם ינסה דולר זה להוציא אל הפֹעל את דברי אִיומו (ואין כל ספק שינסה), אין לי אלא לתבוע אותו לקרָב. והוא נָשוי ואשתו דבוקה בו ונפשה קשורה בנפשו. והיה אם אהרגנו, כי יחם לבבי – וחטאתי כל הימים”. רעיון נורא זה השפיע עליו כל-כך, עד שארכֻבּותיו נִקשו זו לזו ופניו הביעו סִמני התרגשות פנימית. מתוך הלך-נפש זה נטל את מזוודתו, ירד חרש למטה, פתח את הדלת בלי שאון ויצא. אצל “אכסניא דמלכא” מצא עגלה הולכת לבריסטול, ומכיון שבריסטול אינה נופלת משאר ערים, עלה וישב בעגלה והגיע בעוד שעוֹת אחדות למחוז-חפצו.

שָׁם סר לבית-מלון, והחליט, שלא לכתוב למר פיקויק כלום, עד שתנוח חמתו של מר דולר. אחר-כך הלך לראות בעיר ומצא, שהיא מרֻפֶּשת כפלַים משאר הערים שראה. אחרי שהסתכל בחרֹשת-האניות ובבית-התפלה הגדול, שאל, איזוהי הדרך לקליפטן, וְשָׂם פעמיו לשם. אבל כשֵׁם שמרצפת בריסטול אינה הנקיה שבעולם, כך אין רחובותיה ישרים ביותר. מר וינקל היה נבוך בארחות העקלקלות ובקש אחרי חנות, שיוכל לדרוש שם עצה וסיוע.

נשא עיניו וראה בית צבוע מחדש, שלא הכריעו בו חכמים, אם חנות היא או דירה פרטית. מנורה אדֻמה על-גבי הדלת צִיְנה למדי, שכאן דר רופא, בכל-זאת היה כתוב ממעל לחלונות באותיות של זהב: “מנַתּח”. מר וינקל חשב שכאן המקום המתאים לחקירה ודרישה ונכנס לחנות הקטנה, שהיתה מלאה מַדָּפים ובקבוקים באותיות של זהב, אבל לא היה בה איש. מר וינקל הקיש במטבע על-גבי התֵבה, כדי לעורר תשומת-לבם של הנמצאים לפנַי ולפנים, הַינו בחדר האחרון, זה קֹדש-הקדשים של הבית, שכן היה כתוב על דלתו עוד הפעם: “מנַתּח”, ומפני השנוי – באותיות לבָנות.

אחרי הנקישה הראשונה פסק קול צחצוח-חרבות, שנשמע מבפנים עד כאן, לאחרי הנקישה השניה, יצא מן החדר האחרון אדם צעיר, פניו פני מלֻמד ועל חָטמו משקפים ירֻקים וספר גדול בידו, עמד מאחורי התֵּבה ושאל לרצונו של הבא.

– צר לי מאד שאני מטריחך, אדוני. – פתח מר וינקל ואמר, – אבל הואילה-נא להגיד לי –

– חַא – חַא – חַא פרץ המלֻמד הצעיר בצחוק, זרק את הספר הגדול לאויר וקלטו שוב בזריזות יתרה בו ברגע שכל הבקבֻקים שעל-גבי התֵבה חשבו לֵהָפך לתֹהו ובֹהו. – אך זהו מקרה!

מר וינקל נבהל כל-כך מהתנהגות משֻׁנה זו של המלֻמד הצעיר, עד שנרתע לאחוריו אל הדלת והיה מחריש משתאה למראה קבלת-פנים זו.

– מה זאת? וכי אין אתה מכירני? – שאל הרופא.

מר וינקל גמגם ואמר, שאין לו עֹנג זה.

– אם כן הדבר – אמר הרופא – תקותי תשעשעני. עוד תבֹאנה אלי להתרפּא מחצית הנשים הזקנות שבבריסטול, אם תהא לי רק קצת הצלחה. לך לעזאזל, זקן אשמאי שכמותך.

בקללה זו נתקלל הספר הגדול. הרופא זרק אותו בחריצות מצֻיָנה לזוית הרחוקה שבחדר, ולאחרי שהסיר את משקפיו הירֻקים, חִיֵּך בחיוכו של רוֹבֶּרט סויֶר ממש, שהיה עובד לפָנים בבית-החולים של הנֶגב ודירתו הפרטית ברחוב לֶנט היתה.

– האֻמנם לא הכרתני מיד? – שאל מר בּובּ סוֹיֶר ונענע ידו של מר וינקל בידידות.

– חי נפשי, לא הכרתיך – השיב מר וינקל.

– מתפלא אני, שלא ראית את שמי – אמר בּובּ סוֹיֶר והראה לידידו את הדלת החיצונה, שהיה כתוב עליה באותיות לבָנות: “סויֶר, לפָנים נוֹקְמוֹרְף”.

– לא הרגשתי בכך – השיב מר וינקל.

– רבונו של עולם! אִלּו ידעתי, שאתה הוא הנכנס, הייתי יוצא לקראתך ומחבקך – אמר בוֹב סוֹיר – אבל חי נפשי, חשבתי, שזהו גובה-המס.

– האֻמנם? – שאל מר וינקל.

– כדברי כן הוא – השיב בוֹב סוֹיר – וכבר נכון הייתי לאמר, שאיני בביתי, אבל יכולני למסור אחר-כך את הענין לעצמי לכשאבוא, כי אין הוא מכיר בי, ואף גזברי המאור והמרצפה אינם מכירים בי. כמדֻמני שגבאי בית-התפלה מכיר בי, וגזבר-המים ודאי מכירני, כי עקרתי לו שן בבואי לכאן. אבל בואה-נא, בואה-נא.

מתוך פטפוט זה הכניס מר בוֹב סוֹיֶר את מר וינקל לחדר השני, וכאן ישב מר בנימין אֶלֶן בכבודו ובעצמו והשתעשע בנקיבת חוֹרים קטנים בכַרכּב האח במוט-ברזל מלֻבָן שבידו.

– אכן – אמר מר וינקל – ראות פניכם לא פללתי, מה נאה דירה זו!

– נאה מאד – אמר בוֹב סוֹיר. – אחרי סעודת-הרֵעים שלנו נבחנתי ועמדתי בנסיון, ידידַי העניקו לי דמי-עסק, לבשתי שחורים והרכבתי לי משקפים ירֻקים, כדי שיהיה לי מראה רופא.

– ובודאי עסקך פורח ועולה? – שאל מר וינקל כבָקי ורגיל.

– מאד מאד – השיב בוֹב סוֹיר. – כעבור חמש שנים אפשר יהיה להניח את כל הרֶוַח בצנצנת של יין ולכסותו בעָלֶה ירֹק.

– אתה חומד לך לצון – אמר מר וינקל. – הסחורה בלבד –

– אינה אלא למראית-עין – אמר בוֹב סוֹיר – מחצית התֵּבות ריקה והמחצית השניה אינה נפתחת כלל.

– לא יתכן – אמר מר וינקל.

– דברים כהויתם – השיב בוֹב סוֹיר, ולקיום דבר ויצא אלי החנות והראה בחוש, שכמה וכמה מן התֵּבות המצֻירות אינן נפתחות כלל. – בכל החנות אין ממש חוץ מן העלוקות, ואף הן כבר עברו ובטלו.

– כזאת לא פללתי – קרא מר וינקל בתמיה.

– מובן ממילא – השיב בוב סויר – שאלמלא כן, למה כל מראית-העין? אבל מה תשתה? כמונו? כך נאה וכך יאה. בן יקיר לי, שים-נא ידך לתוך הארון והוציאה את הנוח לעִכּול.

מר בנימין אֶלֶן חִיֵּך להסכמה, פשט את זרועו והוציא בקבוק שחור של יין-שׂרף, ממֻלא עד לחֶציו.

– ודאי שותה אתה שאינו מָזוּג? – שאל בּוֹבּ סוֹיֶר.

– תודה – אמר מר וינקל. – השעה מֻקדמת מאד. מוטב שאשתה מזוּג, אם אין מניעה מצדכם.

– מצדנו אין מניעה, אם לבך לא יכּך על זה – השיב בוב סויֶר. ומדי דברו הגיח אל פיו את כוסו בהנאה יתרה. – בֶּן, שׁפות את הסיר.

מר בנימין אֶלן הוציא מאותו ארון עצמו סיר-נחֹשת קטן, שבוב סויֶר היה מתגאה בו תדיר, לפי שמראיתו התאימה לכלי-רוקחים. ואחרי שבשלו מים בסיר באמצעות פחמים, שבוב סויֶר הוציאם מתוך תֵבה, שהיה כתוב עליה: “מי-סודה”, מזג מר וינקל את יינו, והתחילו לשוחח ארֻכּות וקצרות. פתאם נפסקה השיחה על-ידי כניסתו של בחור אחד, לבוש בגדים פשוטים וסֶרט של זהב על כובעו, והוא נושא סל מכֻסה תחת זרועו. מר בוב סויֶר קבל את פניו בקריאה:

– בואה הנה, פוחז שכמותך.

הבחור נגש כמצֻוה עליו.

– שוב התהלכת עם כל השובבים שבבריסטול, נרפּה שכמותך? – שאל מר בוב סויֶר.

– לא, אדוני – השיב הבחור,

– ואל תּוסֵף לעשות זאת – גער בו בוב סויֶר. – מי יזמין את הרופא, כשהוא רואה את נערו משתעשע עם יושבי קרנות? וכי אין לך הבנה בעסק, רמאי שכמותך? מסרת את כל הסמים?

– כן, אדוני.

– מסרת את האבקה בשביל התינוק במשפחה החדשה שבבית הגדול, ואת הגרגרים לבלען ארבע פעמים ביום בשביל הזקן הנרגן בעל הפודַגרה?

– כן, אדוני.

– ובכן, סגור את הדלת ופַנה את החנות.

– הנה – אמר מר וינקל, כשיצא הבחור – רואה אני, שהדברים אינם יגעים כל-כך כמו שספרת. הרי מוכר אתה סמי-מרפא.

מר בּוֹבּ סוֹיֶר הסתכל לתוך החנות, אם אין שם זר, אחר-כך גחן למר וינקל ולחש לו:

– הוא מביא את הכֹּל לבתים שלא הזמינו כלל.

מר וינקל הסתכל סביבו כנדהם, ובוֹב סויֶר וחברו פרצו בצחוק.

– הלא הדבר פשוט – אמר בוֹב. – נגש הוא לבית אחד, מצלצל בפעמון, מוסר ליד המשרת צרור של סמי-מרפא בלי כתֹבת והולך לו. המשרת מביא את הצרור לאדוניו, הלה פותח את הצרור וקורא את הרשׁום בתוכו: “שקוי לשתות קֹדם השֵׁנה – גרגרים כנהוג – רחיצה כמקֹדם – והאבקה. מאת סויֶר, לפנים נוֹקְמוֹרף. נעשה על טהרת חכמת הרפואה וכו' וכו'”. האדון מראה את הרשימה לאשתו ואף היא קוראה. הרשימה חוזרת אל המשרת ואף הוא קורא. למחר בא הבחור ומתנצל: “טעות היתה בידי – העבודה רבה – צריך לחלק כמה צרורות – הרופא דורש בשלום הבית – סוֹיֶר, לפנים נוֹקמוֹרף”. כך מתפרסם השם, וכך נוהגים הרופאים. כי שִׁיטה זו נעלה על כל המודעות שבעולם. יש לנו בקבוק קטן, שכבר היה במחצית כל הבתים שבבריסטול ועוד ידו נטויה.

– אכן – העיר מר וינקל – המצאה מחֻכּמה היא זו.

– בֶּן ואנֹכי חבלנו עוד כמה תחבולות – הוסיף בוב סויֶר בהנאה יתרה. – מדליק-הפנסים מקבל י“ח פֶנס לשבוע בשכר זה, שהוא מצלצל פעמון-הלילה במשך עשרה רגעים מדי עברו. והבחור שלי קורא לי בבית-התפלה לפני פסוקי דזמרה, כשאין לו לקהל מה לעשות והוא מתבונן על כל סביביו, ופני הנער מביעות מורא ופחד, עד שהקהל אומר בלבו: אין זאת אלא שבולמוס אחז את מי-שהוא, והרי שולחים לקרֹא לסויֶר, לפנים נוֹקמוֹרף, מה רבה העבֻדה של רופא צעיר זה”

אחרי גִלוי סודות אלו של חכמת-הרפואה נשענו בוב סויֶר וחברו לכתלי כסאותיהם וצחקו מטוב-לב. ואחרי שמלאו שחוק פיהם, התגלגלה השיחה לענינים הקרובים יותר ללבו של מר וינקל.

כמדֻמה לנו שכבר רמזנו, שדרכו של מר בנימין אֶלן היתה להתפעל משתיה היי"שׂ. ואין מדה זו יוצאת מגדר הרגיל, אדרבה כבר ראינו כמה אנשים, שדרכם בכך. ובתקופה זו של חייו היה מר בנימין אֶלן נוטה ביותר לבַכיָנות מטעם זה: כשלשה שבועות התאכסן בבית חברו מר בוֹב סויֶר, שלא הצטַיֵּן גם הוא בנזירות יתרה, על-כן היה מר בנימין אֶלן כל הזמן הזה כגבר עֲבָרוֹ יין.

– ידידי היקר – אמר מר בנימין אֶלן, כשיצא מר בוב סויֶר לשעה קלה אל החנות למכור אחת העלוקות שעברו ובטלו, – ידידי היקר, מאד אֻמלל אני.

מר וינקל הביע את צערו ובִקש להגיד לו, אם יכול הוא להקל את יסוריו של התלמיד-חכם.

– לא, יקירי, לא – השיב בֶּן. – נזכר אתה בארַבֶּלה, וינקל? אחותי ארַבּלה – בחורה קטנה, וינקל, בעלת עינים שחורות – כשהיינו בבית וַרדל? איני יודע אם שמת לב אליה, בחורה נאה, וינקל. שמא אתה נזכר בה על-פי שרטוט פנַי.

מר וינקל לא היה זקוק לסיוע, כדי לעלות את ארַבֶּלה היפה על זכרונו, ואמנם אִלו היה זקוק להסתיע על-פי הכרת-פניו של בנימין, לא היה נזכר הרבה. ובמנוחה גמורה השיב, שהוא זוכר את הגברת הצעירה בבֵרור ומקוה, שהיא בקו השלום והבריאות.

– ידידנו בוֹב בחור מצֻין הוא – השיב מר בֶּן אֶלן על דבריו של מר וינקל.

– מאד מאד – אמר מר וינקל, שלא היה מרֻצה ביותר מזִווּג זה של שני השמות.

– הוכַחתים זה לזה, מלֵדה ומבטן נוצרו זה לזה – אמר מר בֶּן אֶלן והעמיד את כוסו על השֻׁלחן ברב-כֹח. – אצבע אלהים, יקירי: אין הם נבדלים בגילם אלא בחמש שנים וימי הֻלדת שניהם חלים בחֹדש אבגוסט.

מר וינקל היה להוט מאד לשמוע מה שיבוא, הלכך לא השתומם כל-צרכו על אצבע-אלהים זה. ובן אֶלן שפך עוד דמעה או שתים ואמר לו, שלמרות רחשי-הכבוד שלו לידידו, הנה ארַבּלה אינה מחבבת אותו כלל.

– וחושבני, – סִיֵּם מר בן אֶלן, – שיד אהבה קודמת באמצע.

– וכי יש לך השערה כל-שהיא, מי הוא אהובה זה? – שאל מר וינקל ברעדה.

מר בן אֶלן הניף את מוט-הברזל תנופה כדרך אנשי-מלחמה, הכה בו באויר כלפי קדקד אויב מדֻמה ואמר, שמאד מאד היה רוצה לדעת, מי הוא העוֹגב, ולא יותר.

– הייתי מגיד לו שבחו בפניו – הוסיף מר בן אֶלן והניף את מוט-הברזל ביתר-שאת וביתר-עֹז.

כל זה השבִּיח כמובן סערת רגשותיו של מר וינקל. ואחרי שתיקה של רגעים אחדים הֵעֵז לשאול, אם העלמה מרת אֶלן נמצאת בקֶנט.

– לא ולא – השיב מר בן אֶלן, הניח את הברזל הצדה והסתכל בערמומית יתרה. – בית וַרדל איננו לדעתי המקום המֻכשר ביותר לבחורה סורֵרה. אבותינו מתו ואני אפוטרופסה ופַּטרונה, על-כן הבאתיה לבית דודתנו במחוז זה במקום מֻבדל ונאה, וכאן תשהה חדשים אחדים. חושבני, שתֵרָפא כאן, ואם לאו, אנַסה ללכת אִתּה לחוץ-לארץ.

– ודודה זו גרה בבריסטול? – גמגם מר וינקל.

– לא, לא בבריסטול – השיב בן אֶלן והורה באצבעו כלפי כתפו הימנית – שם ביתה. אבל הס, הנה בוֹב. בלום פיך, יקירי.

שיחה קצרה זו עוררה בנפשו של מר וינקל התרגשות ודאגה. על אותה אהבה קודמת התחמץ לבבו. שמא הוא הוא אהוב-נפשה? אם בגללו מֵאנה ארַבֶּלה היפה בבובּ סויֶר העליז או אולי מצאה איש אחר נאה הימנו? מֻכרח הוא לראותה ויהי מה. אלא שמכשול גדול בדרך זה, כי רמיזתו של בֶן אֶלן, שהורה באצבעו לצד ימין, אינה ברורה כל-צרכה: יתּכן, שזהו מרחק של שלשה מילין ואולי הם שלשים ואולי שלש מאות.

אבל לא הספיקה לו השעה ללכת אחרי הרהורי-אהבה, כי מיד אחרי שבא בוב סוֹיֶר, הביאו פשטידה של בשר ובוֹב דרש במפגיע, שמר וינקל ישתתף בּסעודה. השֻׁלחן נערך על-ידי שכירת-יום, שמלאה תפקידה של סוכנת-הבית, וסכין ומזלג בשביל האורח נלקחו בתורת-שאלה אצל אמו של הבחור המשמש בחנות (כי הליכות ביתו של מר בוב סויר עדין מצֻמצמות היו) וכֻלם ישבו לאכול. את השֵׁכר שתו מכלי-בדיל, “ממחצב ארץ-המולדת”, לדברי סויֶר.

אחרי הסעודה נטל מר בוב סויֶר את המדוכה היותר גדולה שבחנות והתחיל רוקח יין מבֻשל, ואמנם מזג ודך כבקי ורגיל. למר סויֶר שרַוָּק היה, היתה רק כוס אחת בביתו והבה נתכבד האורח. מר בן אֶלן הסתפק במַשפך, שפיו התחתון היה סתום בפקק. ובוב סויֶר השתמש באחד מאותם כלי-הזכוכית בעלי השולים הרחבים, המכֻסים צֵרופי-אותיות משֻׁנים, שהרוקחים מודדים בהם את הנוזלים. היין המבֻשל נָעם לחֵך השותים והֻסכם, שבוב סויֶר ובן אֶלן רשאים לשתות כל אחד פי-שנים ממספר הכוסות של מר וינקל. והיתה השמחה במעון.

זמירות לא היו בשמחה זו, כי בוב סויֶר סבר, שאינן לפי כבוד הרופאים, ובמקום זמרה היו מסיחים וצוחקים בקול רם ואדיר, עד כי בלי-ספק נשמע השאון עד סוף הרחוב. שמחה זו שִׁעשעה גם את נערו של בוב סויֶר ולִמדַתּוּ דעת. כי תחת לעסוק במלאכתו התמידית בערָבים, הַינו לכתוב את שמו על-גבי התֵּבה ולשוב ולמחקו, הסתכל כל הזמן בדלת-הזכוכית ושמע וראה את הכל.

שמחתו של בוב סויֶר נהפכה עד מהרה לזעף ומר בן אֶלן הגיע שוב לידי התפעלות. בינתים אזל היין כמעט, והנה נכנס הנער והודיע, שאשה צעירה אחת מבקשת שסויר, לפנים נוֹקמוֹרף, יבוא תכף-ומיד לבקר חולה אחד ברחוב הסמוך. על-ידי כך נתפרדה החבילה. מר בוב סויֶר הבין את הענין לאחרי שהסבירוהו לו עשרים פעמים, כרך מסביב לראשו סודר לח, כדי להפיג יינו, ואחרי שהדבר עלה בידו במקצת, הרכיב את משקפיו הירֻקים ושׂם לדרך פעמיו. אף-על-פי שמר וינקל נתבקש להמתין עד שישוב בעל-הבית, לא עשה כן. כי אי-אפשר היה להכנס בשיחה עם מר בן אֶלן לא על הנושא הקרוב ללבו ולא על ענין אחר. הלכך קם ונפרד והלך לאכסניה שלו.

סערת-רוחו של מר וינקל ורגשותיו לארַבּלה הפיגו פעולתו של היין המבֻשל עליו. ואחרי ששתה על-יד המזנון כוס מי-סודה מהולים ביין-שׂרף נכנס לאולם-האורחים סר וזעף ממאורעות היום.

לפני האח המבֹערת ישב אדם אחד בעל קומה, לבוש אדרת, ואחוריו אל מר וינקל. וזולתו לא היה איש באולם. הערב היה קר ביותר, ובעל-הקומה העתיק את כסאו הצדה, כדי לתת מקום אצל האח גם לנכנס. ומי ימלל רגשותיו של מר וינקל, כשראה פני היושב ותבניתו והנה הוא דולר המתנקם ואורב לדם!

מחשבתו הראשונה של מר וינקל היתה למשוך בחוט הפעמון הקרוב אליו, אבל מזלו הרע גרם, שהחוט נמצא מאחורי ראשו של מר דולר. כבר צָעד צַעד כלפי החוט – ונצב. בו ברגע נרתע מר דולר לאחוריו.

– מר וינקל! אדוני, הִשָׁקט. אל תַּכֵּני. אין אני סובל מכות. לא! – אמר מר דולר ומראהו היה נוח ביותר לתמהונו של מר וינקל, שחשבהו לעז-נפש.

– להכותך? – גמגם מר וינקל.

– הֵרָגע – השיב דולר. – שֵׁב ושמָעֵני.

– אדוני – אמר מר וינקל וכל עצמותיו רחפו, – עד שאני נֵאות לשבת על-ידך או ממולך בּלי מלצר בֵּינוֹתֵנו, עלי להבטיח עצמי על-ידי פשרה זמנית ביני לבינך. בלילה האחרון אִיַּמְתָּ עלי, אדוני, איום נורא, אדוני.

מר וינקל החויר מדי דברו ונשתתק פתאם.

– אמנם אִיַמְתִּי – השיב דולר והחויר אף הוא. – היה חשד כנגדך. הדברים נתבררו ונתלבנו. מעריץ אני את אֹמץ-לבך. צדקת ברגשותיך. חף אתה מפשע. הנה ידי. אֱחֹז בה.

– באמת, אדוני – אמר וינקל ולא ידע, אם לתקוע את כפו או לא, כי עדַין חשש, שמא רשת טמונה לו. – באמת אדוני, אנֹכי –

– יודע אני את נפשך – הפסיקהו דולר. – נעלבת. דרך הטבע הוא. אף אני הייתי נעלב. חטאתי כנגדך. אני מבקש סליחתך. כַּפֶּר-לי כרֹב חסדך.

ומר דולר נטל את ידו של מר וינקל בחזקה, נענע בה בכל כֹחו והודיע, שמר וינקל בעל נפש יתרה הוא ונתעלה בעיניו ביום הזה.

– ועכשו – אמר דולר – שֵב וספר לי הכל. כיצד מצָאתַני? מתי דלקת אחרי? ספר-נא, אל תכסה דבר.

– מקרה בעלמא – השיב מר וינקל, שהיה מֻכה-תמהון על פגישה זו, שלא פלל לה, כי תעבור כך.

– שמח אני מאד – אמר דולר. – קמתי בבֹקר ושכחתי כל איוּמי. שחקתי לכל אותו המאורע. לא היתה לי שום כוָנה רעה. אמרתי בפֵרוש.

– למי? – שאל מר וינקל.

– לאשתי. “נדרת נדר”, אמרה לי. “נדרתי”, אמרתי. “נדר מבֹהל היה”, אמרה. “כן, – אמרתי. – אתיר את נדרי, היכן הוא?”

– מי – שאל מר וינקל.

– אתה – השיב דולר. – ירדתי ולא מצאתיך. פיקויק היה סר וזעף, נד בראשו וקוה, שהדבר לא יבוא לידי מהלומות. הבינותי את הכֹּל. נעלבת והלכת בודאי לידידך, ואולי לקחת נשק. הפלאתי אֹמץ-גבורתך.

מר וינקל השתעל, ולאחרי שהבין מצב-הענינים, לבש צורה של כֹבד-ראש.

– השארתי פתק בשבילך – הוסיף דולר. – כתבתי, שאני מֵצַר, ובאמת צר לי מאד. עסק נחוץ משך אותי לכאן, והנה לא נתקררה דעתך ודלקת אחרי. דרשת בֵּאור בעל-פה. צדקת. ועכשו הכֹּל עבר ובטל. גמרתי את עסקי ומחר אני נוסע בחזרה. סע עמי.

ככל שהאריך דולר בהתנצלותו כן לבש מר וינקל גֵאות. נמצא הפתרון לסוד התחלת שיחתם. מר דולר התנגד לקרָב לא פחות ממר וינקל. בקצור, אותו הכעסן הנורא היה אחד מגדולי הפחדנים אשר בארץ והבין את הֵעָדרו של מר וינקל כיד פחדו הטובה עליו, על-כן ברח לו עד יעבור זעם.

כשעמד מר וינקל על טיב הדברים, הסתכל בזעם ואמר שנתפַּיֵּס, אבל מעקימת שפתיו צריך היה דולר להכיר, שאלמלא נתפיס זה, היה הופך את העולם לתֹהו ובֹהו. ונראה היה, שמר דולר נתפעל מחסדו וענותנותו של מר וינקל, ושני הצדדים הנלחמים נפרדו זה מזה למנוחת הלילה בברכות מאליפות של ידידות.

בחצי השעה הראשונה, לאחרי שמר וינקל נהנה במשך עשרים רגעים הנאת השֵׁנה הראשונה, נתעורר פתאם לקול דופק בדלת בחָזקה כמה וכמה פּעמים. מר וינקל קפץ ושאל, מי שָׁם ומה אֵרע.

– בבקשה, אדוני, בא צעיר אחד ואומר, שנחוץ לו לראותך מיד – נשמע קול המשרתת.

– צעיר לימים! – קרא מר וינקל.

– אמנם כן, – נשמע קול אחר מבעד חור המנעול, – ואם צעיר זה לא יכנס תכף-ומיד, יתכן שרגליו ימצאו את הדרך קֹדם לראשו.

והצעיר הִקיש ברגלו בנמוס באחד מקרשי הדלת, כדי לתת חזוּק לדבריו.

– וכי אתה הוא, סם? – שאל מר וינקל וקפץ ממקומו.

– אי-אפשר להכיר אדם בבֵרור כל זמן שאין רואים אותו בפניו, אדוני – השיב אותו הקול בנחת.

מר וינקל לא פקפק שסם הוא המדבר, ופתח את הדלת. מיד נכנס מר שמואל וֶלר לתוך החדר, נעל את הדלת אחריו והניח את המפתח בכיסו בנחת, ואחרי שמדד את מר וינקל בעיניו מכף-רגל ועד ראש, אמר:

– צעיר משֻׁנה אתה, אדוני!

– כיצד אתה מתנהג, סם? – שאל מר וינקל בכעס. – צא אדוני, תכף-ומיד. מה זאת, אדוני?

– כיצד אני מתנהג? – השיב סם – מתנהג אני בנמוסיות יתרה, אדוני. משל למה הדבר דומה? לאותה בחורה, שבאה בריב עם הפלטר²² על שמכר לה פשטידה של בשר-חזיר והנה אין בה אלא שֻׁמָּן בלבד. התנהגותי אינה גרועה כל-כך, אינה גרועה.

– פתח את הדלת וצא מיד – אמר מר וינקל.

– אצא מן החדר בו ברגע שאתה תצא – השיב סם במפגיע ותפס מקום ברַחבות. – אם אראה צֹרך בכך, אחזיק בך ואשׂאך מכאן, אבל הרשני לקוות, שלא תכריחני לקיצוניות, משל למה הדבר דומה? לאותו אציל, שלא יכול להוציא את הצדפה מקלִפָּתה במחטו ואמר, שחושש הוא, שיהא מֻכרח להטיחה אל הכֹתל.

אחרי נאום ארֹך זה הניח מר וֶלר את ידיו על ברכיו והסתכל בפניו של מר וינקל כמי שאוֹמר: אותי לא תִדחה בקַש.

– אדם ביקר אתה. – הוכיח מר וֶלר למר וינקל דרכו על פניו. – מביא אתה צרות על אדוני; והוא הרי שָׂם לו לחֹק ללכת בדרך הישר. גרוע אתה מדוֹדסוֹן, אדוני, ומה שנוגע לפוֹג הריהו ממש מלאך-אלהים לגבּיך.

מר וֶלר הכה בידיו על ברכיו מדי דברו, אחר-כך שִׂכּל את ידיו על לבו ברֹגז ושב ונשען לגַב כסאו, כמחַכּה להתנצלות החוטא.

– שמע, בני – השיב מר וינקל ופשט את ידו, ומדי דברו נקשו שִׁניו זו לזו, כי כל הזמן היה לבוש רק כֻתנתו לעורו. – מכבד אני את אֵמונך לידידי הטוב והנני מצטער מאד, שגרמתי לו דאגה.

– טוב – אמר סם ברֹגז, ובכל-זאת נענע את היד הפשוטה לו בכבוד, – טוב שאתה מצטער, ואני שׂמח שמצאתיך בכך. עד-כמה שאני יכול, לא אתן להפיל משׂערות-ראשו ארצה.

– יפה דברת – אמר מר וינקל. – וכעת לך ושכב, סם, ומחר נשוב ונדבר על הכֹּל.

– צר לי מאד, – אמר סם, – אבל לא אוכל לשכב.

– לא לשכב? – חזר אחריו מר וינקל.

– לא, – נענע סם בראשו, – לא יתכן.

– וכי חושב אתה לחזור עוד בלילה הזה, סם? – שאל מר וינקל בתמיה.

– זאת לא זאת, לבד אם רצונך בכך דוקא – השיב סם. – אבל אסור לי לעזוב את החדר בלעדיך – כך צוה אדוני בפֵרוש.

– שטות, סם – אמר מר וינקל – עלי להִשאר כאן שנים-שלשה ימים. יתר-על-כן, סם, אף עליך להשאר כאן ולסַיֵע בידי להִפגש עם צעירה אחת, העלמה מרת אֶלן, סם. הלא תזכרֶהָ – ואני רוצה ומֻכרח לראותה קֹדם צאתי מבריסטול.

במקום תשובה נענע סם בראשו בחָזקה ואמר במפגיע: – לא יתכן.

ואחרי כמה טענות ומענות ואחרי שמר וינקל ספר לו פרשת פגישתו עם דולר, התחיל סם מהַסס, ולבסוף באו לידי פשרה, ואלו הם ראשי-הפרקים של התנאים:

סם מתחַיֵב לצאת מן החדר ולהשאירו ברשותו הגמורה של מר וינקל, בתנאי, שהוא, סם, ינעול את הדלת מבחוץ ויקח אתו את המפתח, במקרה שרפה או שאר סכנה מחֻיב סם לפתוח את הדלת תכף-ומיד. מחר בבקר יִכָּתב מכתב למר פיקויק וישֻׁלח בידי דולר ויבֻקש רשיון בשביל סם ומר וינקל להשאר בבריסטול לתכלית האמורה למעלה, ומר פיקויק יתבקש להריץ את תשובתו בעגלת-הדֹאר החוזרת. אם תהא התשובה חיובית, שני הצדדים נשארים בבריסטול כמדֻבר, ואם לאו, שניהם חוזרים לבַתּ תכף לאחרי קבלת התשובה. ולבסוף מתחיב מר וינקל, שלא יברח בינתים לא דרך החלון, לא דרך הארֻבה ולא בשאר דרכים מסֻתרים.

אחרי כריתת ברית זו נעל סם את הדלת והלך לו.

כבר ירד בגרם-המעלות, ופתאם נצב והוציא מכיסו את המפתח.

– שכחתי להפילו – אמר סם וחשב לחזור. – אדוני צוה על כך בפֵרוש. שוטה שבעולם אני! אבל אין בכך כלום. אפשר מחר להשלים את החסר.

מחשבה אחרונה זו הרגיעה אותו. חזר והניח את המפתח לתוך כיסו ויֵרד במדרגות הנשארות בלי שום מוסר-כליות, ולא עברו רגעים מועטים וכבר ישן את שנתו העמֻקה ככל יושבי-הבית.

 

פרק לט: מר שמואל וֶלר נעשה שליח לדברי-אהבה.    🔗

במשך כל יום-המחרת לא הסיר סם את עיניו ממר וינקל אף לרגע וגמר בדעתו, שלא לזוז הימנו, עד שיקבל פקודה ברורה מן המרכז. ואף-על-פי שהשגחה חמורה ושמירה מעֻלה כזו לא היתה נעימה למר וינקל, מצא לטוב לפניו לקבל מרות מלהלָקח בזרוע בחזרה, כמו שאִיֵּם עליו סם כמה פעמים. ואין ספק, שסם היה גוזר ומקַיֵּם ומביא את מר וינקל לבַתּ אסור בעבותים, אלמלא שׂם מר פיקויק כל לבו למכתב, שקבל בידי דולר. בקצור, בשעה השמינית בערב נכנס מר פיקויק בכבודו ובעצמו לאולם-האורחים של האכסניה ואמר לסם מתוך חיוך, שיש בו כדֵי להרגיע, שכל מה שעשה יפה עשה ומעכשו אין צֹרך שיעמוד על המשמר.

– מצאתי לנכון לבוא בעצמי – אמר מר פיקויק אל מר וינקל, ובשעת-מעשה סִיַע לו סם לפשוט את אדרתו וסודרו. – קֹדם שאסכים לשליחותו של סם בענין זה, רוצה אני לדעת, אם אוהב אתה צעירה זו באמת ובתמים.

– בכל נפשי ובכל מאֹדי – קרא מר וינקל בהתלהבות.

– אל תשכח – אמר מר פיקויק ועיניו הבריקו – שהתוַדענו אליה בבית ידידנו הטוב והמכניס-אורחים. ואין לך כפית-טובה גדולה מזו, אם תצַחק ברגשותיה של הצעירה בקלות-ראש ובלי ישוב-הדעת. לעולם לא אסכים לכך, לעולם.

– אין לי כוָנות זרות – קרא מר וינקל בחֹם. – נמלכתי בדעתי יפה יפה והנני מרגיש, שכל אשרי תלוי בה.

– אם כן אשרך תלוי בבריה קטנה – נכנס מר וֶלר לתוך דבריו.

מר וינקל התמרמר להערה זו ומר פיקויק אמר למשרתו ברֹגז, שלא ילגלג על אחד מטובי הרגשות שבטבע האדם. וסם השיב על זה, שלא יוסיף ללגלג בכונה, אבל יש כל-כך הרבה רגשות, עד שאין הוא יודע להבחין בין טוב לרע.

מר וינקל סִפר כל מה שדִבר עם בן אֶלן בנוגע לארַבֶּלה, אמר, שרוצה הוא להתראות עם העלמה ולגלות לה את כל לבו. והודיע, שעל סמך כמה רמזים של בֶּן יש לשער, שהיא נמצאת בקֵרוב-מקום לשפת הים. ויותר אינו יודע כלום בענין זה.

בידיעות זעומות אלו צריך היה מר וֶלר לצאת מחר לחקור ולדרוש. וגם הָחלט, שמר פיקויק ומר וינקל, שלא סמכו על עצמם ביותר, יטַילו בינתים ברחובות העיר ויבקרו באקראי את בוֹב סוֹיֶר, ואולי ישמעו דבר-מה על-אודות העלמה המבֻקשה.

למחר בבֹקר יצא סם לפעֻלתו, ולא חת מפני הקֹשי שבתפקידו. ועלה וירד ברחובות העיר ולא מצא איש או דבר שיפיץ אור על הענין. כמה פעמים נכנס בשיחה עם עבדים רוכבים על סוסים ואומְנות מטַילות עם תינוקות, אבל משני הטפוסים גם יחד לא יכול להציל דבר בנוגע לתכלית חקירתו. בכמה בתים היו כמה צעירות, שהמשרתים והמשרתות חשדו בהן, שהן דבקות במאהביהן או שהן מוכנות ומזֻמנות לאהוב בשעת-הכֹּשר. אבל אף אחת מהנה לא נקראה בשם ארַבֶּלה אֶלן, וסם לא הוסיף דעת.

סם עבר דרך החולות כנגד רוח חזק והרהר בדבר, אם זקוקים כאן תדיר לאחוז את הכובע בשתי הידים. והגיע לככר מֵצל שהיו בנוּים עליו בתי-קיץ קטנים ושאננים. על-יד שער אחד הבתים בסוף הרחוב ראה משרת של אֻרוה הולך בטל ועושה בדֶקר ובעגלת-יד כְּאִלּוּ הוא עובד.

סם סבר שיכול הוא לספר עם משרת זה כשם שספר עם אחרים, ובפרט שהיה עיֵף וראה אבן גדולה ממול עגלת-היד. על-כן נגש עד סוף הרחוב, ישב על האבן ונכנס בשיחה כדרכו, כדבר איש אל רעהו.

– צפרא טבא, רבי קרוב – אמר סם.

– כבר הגיעה שעת-צהרים – השיב המשרת והסתכל בסם בזעם.

– צדקת, ידידי – אמר סם. – מה שלומך?

– אחרי ראותי את פניך לא הוטב לי – השיב המשרת הזועם.

– משֻׁנה הדבר – אמר סם – שהרי סֵבר פניך יפה כל-כך וכֻלך אומר שמחה וצהלה, עד שמרנין אתה לב כל רואֶך.

המשרת הזוֹעף העמיד פנים זועמים ביותר, אבל לא איש סם ויתפעל. ובכֹבד-ראש שאין למעלה הימנו שאל סם, אם אין שֵׁם אדוניו ווֹקֶר.

– לא – השיב הכעסן.

– ואולי בּרוּן? – שאל סם.

– גם כן לא.

– שמא וִילְסוֹן שמו?

– גם זה לא – השיב הכעסן.

– ובכן אמר סם – טעיתי ואין לו הכבוד להכירני כמו שדמיתי. אל-נא תמתין כאן בשבילי – אמר כשראה את המשרת מכניס את עגלת-היד אל החצר ומתכונן לנעול את השער. – אדם קרוב לעצמו, ואני מוחל לך, ידידי.

– ואני הייתי מוחץ קדקדך במחיר בקע כסף – אמר המשרת הכעסן ונעל אגף השער.

– במקח זול כזה לא הייתי נותן לך – השיב סם: – בשכר זה היתה ארֻחת-חנם נִתֶּנת לך כל ימי חייך – ואף זהו מקח זול. דרוש בשלום בני-הבית בשמי. אמָר-נא, שלא ימתינו לי באכילה וגם לא ישאירו מנה בשבילי, כי ודאי תצטנן עד שאבוא.

בתשובה על זה כעס המשרת כעס גדול, הביע את חפצו להכות את מי-שהוא שוק על ירך והלך לו, מבלי למלאות את חפצו, ונעל את השער אחריו בזעם, מבלי להשגיח בבקשתו של סם, שיואיל לתת לו תלתל אחד משערותיו לזכרון.

סם נשאר יושב על האבן ומהרהר מה לעשות כעת. נצנצה במוחו מחשבה לדפוק על כל הפתחים שבבריסטול. מהלך חמשה מילין, ועשה חשבון, שאפשר לחזור ביום אחד על מאה וחמשים או מאתים פתחים, עד שימצא את ארַבֶּלה. והנה אֵרע לו מקרה, שלא היה ממציא אותו, אף אם היה יושב על האבן שנה שלמה.

לָרחוב, שהיה יושב שם, היו נפתחים שלשה-ארבעה שערי-גנים, המוליכים לבתים אחדים, שרק הגנים חוצצים ביניהם. ומכיון שהגנים רחבי-ידים היו ואילנותיהם צפופים, היו לא רק חוצצים בין בית לבית, אלא גם מסתירים את הבתים מעין רואים. סם ישב והסתכל בשער המאֻבּק של אותו גן, שהמשרת נעלם בו, והרהר על קְשי תפקידו הפעם, והנה נפתח השער ומשרתת יוצאת ממנו לנַער את השטיחים.

סם היה טרוד כל-כך בהרהוריו, עד שיתכן, שלא היה שם לב ביותר למשרתת, אלא היה נושא את עיניו ומצַיֵן, שריבה נאה היא וחסָל. אבל רגשותיו נתפעלו בראותו שהיא יחידה ואין עוזר לה והשטיחים כבדים מנשוא לגופה הרך. מר וֶלר היה זהיר בכבוד הנשים על-פי דרכו, ואך הרגיש בדבר, קם מאַבנו ונגש אל הבחורה.

– בתי – אמר סם בנמוס, – תזיקי ליפי-תארך, אם תנערי לבדך את השטיחים. הבי ואעזור לך.

הבחורה, שעשתה את עצמה כלא יודעת, שאיש נמצא בקרבתה, הפנתה את פניה למשמע דבריו, ואין ספק (בפֵרוש אמרה זאת אחר-כך), שהיתה דוחה את הצעת הסיוע, אבל פתאם נרתעה לאחוריה כנדהמה וצעקה בקול. ואף סם נדהם, כי בבחורה נאה זו הכיר את פניה של אהובתו, זו המשרתת הנאה שבבית מר נופקינס.

– מרים שאהבה נפשי! – קרא סם.

– רבונו של עולם! מר וֶלר – קראה מרים – כמה הפחדתני!

סם לא השיב על טענה זו במלים, וגם אין אנו יכולים להגיד בדיוק, מה היתה תשובתו. רק יודעים אנו שאחרי הפסקה קצרה אמרה מרים: “אנא, הרפֵני, מר וֶלר” וגם שכובעו נשמט מראשו לפני רגעים אחדים, ושני הסִמנים הללו נותנים לנו יסוד לשער, שנשיקה אחת או יותר היו כאן בין שני הצדדים.

– וכיצד באת לכאן? – שאלה מרים אחרי ההפסקה.

– כמובן באתי לראותך, יקירתי – השיב מר וֶלר, שרגשותיו גברו על אהבת-האמת.

– ומנין ידעת, שאני כאן? – שאלה מרים. – מי זה יכול היה להגיד לך, שעברתי למשרה אחרת באִיפֶסוִיץ' ושאדונַי יָצאו לכאן? מי זה יכול היה לספר לך כמו אלה?

– כן – אמר סם במבט ערום – חידה היא ותהי לחידה. מי זה יכול היה לספר לי?

– וכי מר מוֹסל הוא זה? – שאלה מרים.

– לא – השיב סם בכֹבד-ראש – אין זה מוֹסל.

– ובכן המבשלת היא שאמרה? – שאלה מרים

– כמובן – השיב סם.

– מעולם לא שמעתי כזאת! – קראה מרים.

– אף אני לא שמעתי – אמר סם. – אבל מרים תמתי – הוסיף סם בחבה יתרה – יש לי כעת ענין נחוץ עד-מאד. יש כאן אחד מידידי אדוני, מר וינקל, ודאי תזכרי אותו.

– זה בעל המעיל הירֹק? – אמרה מרים. – נזכרת אני.

– כן הוא – אמר סם – והוא אוהב עלמה אחת עד כלוֹת הנפש.

– רבונו של עולם! – אמרה מרים.

– כן – אמר סם – אבל מה בצע ואין אנו יכולים למצֹא את האהובה. וסם ספר פרשת מצבו של מר וינקל, ואגב האריך לשַׁבּח יָפיה של מרים שלו ולתאר יסוריו שסבל מיום שראה אותה בפעם האחרונה.

– מעולם לא שמעתי כזאת! – אמרה מרים.

– כמובן לא – אמר סם – ואני רץ כיהודי הנודד – שמעת בודאי על-אודותיו, זהו הֵלך שהתערב עם הזמן, מי יקדים למי, ואינו יָשֵׁן לעולם – ומחפש את העלמה ארַבֶּלה אֶלן.

– מה שם העלמה? – שאלה מרים בתמיה.

– ארבלה אֶלן – השיב סם.

– אל רחום וחנון! – קראה מרים והראתה באצבעה כלפי שער הגן, שהמשרת הכעסן נעלם בו. – הרי שם ביתה. זה ששה שבועות שהיא גרה שם. המשרתת ספרה לי זאת בבֹקר אחד בבית-הכביסה, כשבני-הבית היו ישֵׁנים עדין.

– ובכן הרי זה הבית הסמוך לביתכם? – שאל סם.

– בודאי – השיבה מרים.

מר וֶלר נרגש כל-כך מידיעה זו, עד שמצא לנחוץ להסתַּמך על כתפי המודיעה הנאה. ואחרי שהתעלסו קצת באהבים, חזר סם אל הענין.

– אך אם אַתְּ לוּ שְׁמָעִינִי! – אמר סם – יש לי דבר-שליחות אליה, וכל היום כֻלו לא יכלתי למלאותו.

– וגם עכשו לא תוכל למלאותו, כי מטַיֶלת היא בגן רק בערב ושעה קלה בלבד, ובכלל אינה יוצאת אלא בלוית הזקנה.

סם הרהר רגעים אחדים וחִבּל תחבולה זו: לפנות-ערב, בשעה שארַבֶּלה יוצאת לטַיֵל, ישוב לכאן, מרים תכניס אותו לגן ביתה, והוא יטפס ויעבור את הגדר בצל אילן עָנֵף וימסור דבר-השליחות, ואולי יועיד גם ראיון בשביל מר וינקל לערב הבא. לאחרי שמהר לבאר למרים פרטי הדבר, התחיל לעזור למרים בעבודת נִעור השטיחים.

נִעור השטיחים אינו סיָג לדבר-עבֵרה. ואפילו אם הנִעור עצמו חף מפשע, הקפול אינו כן. כל זמן הנִעוּר שני הצדדים נמצאים במרחק ידוע זה מזה ואין לחוש, אבל כשמתחיל הקפול והמרחק בין שני הצדדים מתקצר עד לחצי ואחר כך עד לרבע ואחר כך עד לשמינית ואחר כך עד לחלק השש-עשרה ואחר כך עד לחלק השלשים ושנים – הדבר נעשה מסֻכּן. אין אנו יודעים בדיוק, כמה שטיחים היו באותו מעשה, אבל יודעים אנו בבֵרור, שמספר השטיחים מספר הנשיקות, שנשק סם למשרתת הנאה.

מר וֶלר סעד את לבו בבית-המרזח הסמוך, ועם חשֵׁכה שב אל הרחוב ואל הבית. לאחרי שמרים הכניסה אותו אל הגן ומסרה לו כל הסִמנים שלא תשָׁבר מפרקתו, עלה על האילן והמתין, עד שיראה את ארַבֶּלה.

הצִפִּיה ארכה כל-כך, עד שהתחיל מפקפק, אם תצא המבֻקשה הערב, אבל פתאם שמע צעדים קלים על-גבי החצץ ותכף-ומיד ראה את ארַבּלה יורדת בגן והיא שקועה במחשבות. כשבאה עד לאילנו, התחיל סם משתעל ומנענע, כדי להודיע את מציאותו בדרך-כבוד.

העלמה נשאה עיניה למקום שהקולות המשֻׁנים באו משם, וכשראתה אדם יושב על האילן, התחלחלה מאד ולא צעקה ולא הזעיקה כל בני-הבית רק מפני שהדִבֵּר לא היה בפיה, ובאין-אונים צנחה על כסא-הגן, שעמד סמוך למקום ההוא.

– מתעלפת היא – אמר סם לעצמו. – הצעירות הללו מתעלפות תדיר בשעה שאינה הוגנת. שמעי-נא, גברתי, אל-נא, מרת וינקל!

אם קסם השם וינקל או צחות האויר או זכרון קולו של סם או שאר דבר עורר את ארַבּלה, אין אתנו יודע. אבל היא הרימה את ראשה ושאלה בשפה רפה:

– מה זאת? ומה חפצך?

– הסי – אמר סם והסתתר בחביון הגדר והשתדל לתפוס מקום מועט שבמועט – אני לבדי, גברתי.

– משרתו של מר פיקויק – אמרה ארַבּלה בכֹבד-ראש.

– הוא הוא – השיב סם. – מר וינקל כאן והוא מתגעגע עד כלות הנפש.

– אח! – אמרה ארַבּלה ונגשה אל הגדר.

– גברתי, – אמר סם, – חשבנו אתמול, שצריך יהיה לאסור אותו בעבותים. אינו נח כל היום ואומר, שאם לא יראה אותך עד מחר בערב, יטיל עצמו לתוך המים או יעשה שאר מעשה נורא.

– אל-נא, אל-נא, מר וֶלר – אמרה ארבלה ופרשה בידיה.

– כך אמר, גברתי – אמר סם. – והוא עומד בדבורו ומֻבטחני, שיעשה כמו שאמר. על-אודותיך שמע הכל מפי המנתּח בעל-המשקפים.

– מפי אחי! – אמר ארַבּלה והתחילה מבינה את כל הענין.

– איני יודע בדיוק, מי הוא אחיך, גברתי – השיב סם. – וכי המזֹהם שבשניהם הוא?

– כן, מר וֶלר, – השיבה ארַבּלה, – אבל בבקשה ממך, מהר-נא לספר

– כן, גברתי, – אמר סם – מפי אחיך שמע את הכֹל ואדוני סובר שאם לא תראי אותו מיד, את נפשו אתּ קובעת.

– אבל מה אוכל לעשות? – קראה ארַבּלה.

– העִקר הוא חשד אהבה קודמת – השיב סם. – מוטב שתתראי עמו.

– כיצד? והיכן? – קראה ארַבּלה. – אסור לי לצאת מן הבית יחידה. ולב אחי טָפש מלהבין ומלהרגיש. יודעת אני, כמה משֻׁנים דבָרַי אלה אליך, אבל אין מכאוב כמכאובי –

– וכאן פרצה ארַבּלה העלובה בבכי-תמרורים, עד שנכמרו רחמי סם עליה.

– אפשר שמוזר הדבר, שאתּ מספרת לי ענינים אלה, גברתי, – אמר סם ברגש, – אבל דעי לך, שהנני מוכן ומזֻמן לעשות בשבילך את הכֹל, ואם יש צֹרך בדבר להשליך את אחד המנַתּחים החוצה – לכך נוצרתי.

ולראיה שהוא מוכן ומזֻמן, הפשיל סם את שרווּליו, אף-על-פי שעל-ידי-כך סִכֵּן בעצמו לנפול ממקום-מחבואו.

למרות כונתו הרצויה של סם, לא קבלה ארַבּלה את הצעותיו, זמן-מה סרבה גם לראיון בינה ובין מר וינקל, שסם הוכיח את חשיבותו, כיד המליצה הטובה עליו. אבל לבסוף, כּשהֻכרחו להפסיק את השיחה מחשַׁש רואים ושומעים, אמרה לו בחפזה, מתוך ברכּת-תודה, שיתּכן שתבוא מחר בערב אל הגן באחור שעה אחת. סם הבין את הדבר וארַבּלה לִבּבה אותו בבת-צחוק נעימה והלכה לביתה הלוך וטפוף. ומר וֶלר נשאר מחריש משתאה ליֹפי זה של גוף ונפש.

אחרי שירד מן הגדר בשלום והקדיש שעה קלה לענינו שלו באותו גן עצמו, חזר לאכסניה, שכבר צִפּו לו שם בכליון-עינים ובדאגה.

– עלינו להיות זהירים ביותר, – אמר מר פיקויק לאחרי ששמע ספּורו של סם, – לא למעננו, אלא למען הבתולה. אנחנו נזהר.

– אנחנו! – אמר מר וינקל בהדגשה יתרה.

פּני מר פּיקויק רעמו לרגע למשמע הערה זו, אבל עד-מהרה לבשו צורתם הרגילה, המביעה טוב-לב, ומר פיקויק השיב:

– כן, אנחנו, אדוני! אף אני אצטרף.

– אתה? – אמר מר וינקל.

– אנכי – השיב מר פיקויק רכות. – הסכמתה של העלמה לראיון זה טבעית היא, אבל לא מחכמה עשתה זאת. ואם אני אהיה בשעת-מעשה, שאני ידיד שניכם ויכולני על-פי שנותי להיות אבי שניכם, יסתתמו כל פיות המקטרגים עליכם.

מדי דברו הבהיקו עיני מר פיקויק מרֹב התפעלות על מדת זהירותו. וכבוד זה, שנהג מר פיקויק בארַבּלה, נגע עד לבו של מר וינקל, וברגש של הערצה אחז בידו ואמר לו:

– עליך ללכת אתי.

– ודאי אלך – השיב פיקויק. – סם, הכן-נא את אדרתי ואת סודרי והַזמן למחר בערב עגלה, שתבוא מבעוד יום, כדי שנספיק להגיע אל המקום הנועד בזמנו.

מר וֶלר שׂם ידו לכובעו, להודיע שהוא נכון לצַיֵּת, ויֵצא לעשות את ההכנות הדרושות.

למחר באה העגלה במועדה, ומר וֶלר סִיע למר פיקויק ולמר וינקל להִכָּנס לחיק-הרֶכב והוא תפס מקומו על הדוכן אצל הרכָּב. כרבע מיל לפני המקום הנועד ירדו מן העגלה וצִווּ לרַכּב, שימתין להם, ושאר הדרך הלכו ברגל.

בדרך הוציא מר פיקויק מכיסו פַּנס סמוי, שקנה לשֵׁם אותו הערב ובהנאה רבה באר למר וינקל את המוכני המצֻיָן של הפנס, לתמהונם של העוברים-ושבים המועטים.

– מה טוב היה, אִלו היה לי פנס כזה בגן באותו לילה, סם – אמר פיקויק ופנה בפנים צוהלים למשרתו ההולך אחריהם.

– כלים נאים הם – אמר סם – כשמשתמשים בהם כראוי. אבל חושבני, שתועלתם גדולה ביותר כשאין נר דולק בהם כלל.

הערתו של סם עשתה, כנראה, רֹשם על מר פיקויק, כי מיד הסתּיר את הפנס בכיסו. ודומם המשיכו את הליכתם.

– הנה הרחוב – אמר סם, – הבה ואורה לכם את הדרך.

כשהגיעו לאותו רחוב, כבר חָשַׁך הלילה. מר פיקויק הוציא פעם או פעמים את פנסו מכיסו, שהיה זורע על הדרך אור בהיר, אבל רק בשטח קטן מאד. המראה היה נהדר, אבל נראה היה, שאור זה מחשיך את הסביבה עוד יותר.

לבסוף הגיעו אל האבן הגדולה. סם בקש את אדונו ואת מר וינקל לשבת, והוא הלך לראות, אם מרים ממתינה להם.

אחרי חמשה או ששה רגעים חזר סם ובשורה בפיו, שהשער פתוח ומנוחה גמורה שוררת. מר פיקויק ומר וינקל הלכו אחריו כמתגנבים ונכנסו אל הגן. כל אחד מהם אמר כמה פעמים: “הַס!” ואחרי זה לא ידע איש מהם כדת מה לעשות.

– כבר באה העלמה מרת אֶלן לתוך הגן? – שאל מר וינקל ברגש.

– איני יודעת, אדוני – השיבה המשתרתת הנאה. – מן המֻבחר הוא, שמר וֶלר יסַיע למר וינקל לעלות על האילן, ואולי יואיל מר פיקויק בינתים לראות, אם אין איש בא מבחוץ, ואני אעמוד על המשמר בקצה הגן השני. רבונו של עולם, מה זאת?

– פנס ארור זה ימיט עלינו שואה – קרא סם ברֹגז. – הזהר לך אדוני. הרי מאיר אתה ממש לתוך חלון הבית!

– רבונו של עולם! – קרא מר פיקויק ופנה הצדה. – לכך לא נתכַּוַנתי.

– ועכשו אור פנסך בבית הסמוך – דבר סם רתת.

– ישמרני אלהים! – קרא מר פיקויק והפך שוב את פניו.

– עכשו האור באֻרוה ובני-אדם יחשבו שנפלה דלֵקה – אמר סם. – סגור את פנסך, אדוני.

– זהו הפנס המשֻׁנה שבכל הפנסים שראיתי בימי חיי – קרא מר פיקויק והשתומם בעצמו על פעולת האור, – מעולם לא ראיתי אור חוזר חזק כזה.

– האור יֶחזק עלינו יותר מדי, אם תוסיף להאיר – אמר סם, אחרי שמר פיקויק נסה לסתום פי הפנס ולא עלה בידו. – והנה אני שומע קול צעדי העלמה. קומה ועלֵה, מר וינקל.

– עמוד! – אמר מר פיקויק, – עלי לדבר עמה ראשונה, סַיַּע-נא בידי לעלות, סם.

– אל-נא בחפזך, אדוני – אמר סם ונשען בראשו אל-החומה ועשׂה את גבו כאסקֻפּה הנדרסת. – העמד את רגלך על עציץ זה, ואתה עלה.

– חוששני, שאני גורם לך כאב, סם – אמר מר פיקויק.

– אל-נא תחוש לי, אדוני – השיב סם. – תן לו את ידך, מר וינקל. קום ועלה. כפתור ופרח!

ומר פיקויק התאזר עֹז יותר מן הרגיל אצל אדם בא-בימים וכבַד-המשׁקל ועלה על גבו של סם. סם זקף לאטו, מר פיקויק אחז בשפת הגדר ומר וינקל החזיק ברגליו ושניהם הרימו את מר פיקויק, עד שמשקפיו נמצאו ממעל לגדר.

– בתי – אמר מר פיקויק כשראה את ארַבּלה מעבר לגדר – אל תיראי ואל תּחַתּי, אני הוא.

– בבקשה ממך, לֵך מזה – אמרה ארַבֶלה. – אמר לכֻלם, שילכו. מפחדת אני מאד. מר פיקויק היקר, אל-נא תעמוד כאן. ודאי תפול ותִנָזק.

– אל-נא תדאגי, בתי, – אמר מר פיקויק, – אין כאן שום סכנה. עמוד הכן, סם – אמר מר פּיקויק כלפי מטה.

– הכל על מכונו, אדוני – השיב מר וֶלר. – אל תּשָׁאר יותר מן הנצרך. כבד אתה מאד.

– רק רגע אחד, סם – השיב מר פיקויק, – באתי להגיד לך, בתי, שלא הייתי מרשה לידידי הצעיר להתראות אתך בסתר, אִלו היה מצבו משאיר לו ברֵרה אחרת. ובכדי שראיון-סתר זה לא יגרום לך דאגה, דעי, בתי, שאני כאן. זהו הכּל, בתי.

– הנני מודה לך בכל לבי על רב טובך – השיבה ארבלה ונגבה את דמעותיה במטפחתה. ודאי היתה מאריכה יותר, אלמלא נעלם ראשו של מר פיקויק פתאם, כי רגליו מעדו וסם מִהר להורידו. אבל מיד קם וזרז את מר וינקל, שימהר לעלות, כדי שלא יאחר את הראיון, ובעצמו רץ, בהתלהבות ובאֹמץ-לב של צעיר, לעמוד על המשמר ברחוב. ומר וינקל עלה תכף-ומיד על הגדר ואמר לסם, שידאג לאדוניו.

– אנכי אדאג לו – השיב סם. – הנח את הדבר לי.

– היכן הוא? ומה הוא עושה? – שאל מר וינקל.

– אלהים עמו – השיב סם. – עומד הוא על המשמר ברחוב ופנסו הסמוי בידו. לא ראיתי מימי בריה נאה הימנו. חי נפשי, אם לא נולד לבו לפחות עשרים וחמש שנה אחרי גופו.

מר וינקל לא התמהמה, עד שסם יגמור את ההלל על ידידו, אלא ירד מן הגדר וכרע לרגלי ארַבּלה והרצה לפניה פרשת חשקו ואהבתו במליצה נשגבה, הראויה למר פיקויק בכבודו ובעצמו.

בשעה שכל אלה נקרו ויאתיו תחת כִּפת השמים, ישב לו זקן אחד, והוא חכם מפֻרסם, באחד הבתים הסמוכים וכתב חקירה פילוסופית ופעם בפעם כבד את גרונו בכוס יין אדֹם מבקבוק הראוי להתכבד, שעמד על-ידו. ומתוך חבלי-יצירה הסתכל הזקן חליפות בשטיח ובתִקרה ובכֹתל, וכשכל אלה לא השרו עליו רוח-היצירה הנכונה, הסתכל דרך החלון.

באחת ההפסקות הללו הרגיש החכם פתאם, לתמהונו הגדול, אור זרוע באויר סמוך לקרקע ונעלם מיד. לאחר שעה קלה נתגלה האור שוב וחזר ונעלם. החכם הניח את הקולמוס מידו והתחיל מהרהר, מה היא הסבה הטבעית לחזיונות אלו.

תאמר מֶטֶאוֹרִים, הרי האור נמוך ביותר. תאמר תולעים מאירים, הרי האור גבוה ביותר. גם אור מתעה אין כאן, גם לא נחשים מעופפים וגם לא הדלקה לשעשועים. ובכן אור זה מהו? ודאי חזיון יקר ונפלא בטבע, שלא ראה עדַין שום חוקר לפניו והעתיד להתגלות על-ידו והוא יפרסם את טיבו, והנאה לו והנאה לעולם ועד דור אחרון ינוֹן שמו. מיד נטל החכם את הקולמוס והעלה על הכתב כל מיני רשימות על חזיון זה שאין דומה לו וצִיֵּן את היום ואת השעה ואת הרגע ואת הדק – דֵי-חֹמר למַלא בו חקירה רחבת-ידים, עמֻקה ומדעית, שהיתה מפליאה כל בטלני המדע בכל מקום שהם.

החכם נשען על הכֻּרסה ונשתקע בהרהורים על שמו הגדול לעתיד לבוא. והנה נתגלה האור שוב, והפעם הבהיק ביותר, והיה רוקד ברחוב. עולה ויורד. מַימין ומַשמאיל ככוכב-שֵׁבט זה.

והחכם שלנו רַוָּק היה. לא היתה לו אשה, שיוכל לקרא לה ולהפליאה. על-כן קרא למשרתו.

– פְּרוּפֶל! – אמר החכם – דבר משֻׁנה נראה באויר. הנך רואה? – שאל ורמז אל החלון כשחזר האור ונֵעור.

– רואה אנכי, אדוני.

– מה דעתך פּרוּפל?

– מה דעתי, אדוני?

– כן. גֻדלת בארץ זו. מהי סבת האור הזה לדעתך?

החכם מֻבטח היה, שפרוּפל ישיב, שאינו יודע סבת האור וחִיֵּך להנאתו. ופרוּפל נמלך בדעתו.

– לדעתי, גנבים הם – השיב פרוּפל לבסוף.

– שוטה אתה ויכול אתה לגשת הלאה – גער בו החכם.

– תודה, אדוני – השיב פרוּפל והלך לו.

אבל הרעיון, שהעולם יהא חסר חקירתו החריפה, אם לא יבטל את דעתו של פרוּפל בעודה באִבּה, לא נתן לו מנוח. על-כן חבש את כובעו וירד אל הגן, כדי לחקור כל הענין על בֻּרְיוֹ.

בינתים קרה המקרה, שמר פיקויק טעה וחשב, שאיש בא מן הרחוב ומהר בכל כֹחו להודיע את הדבר, ובכדי שלא יפול לאחד הפחתים החזיק את פנסו לפניו. מר וינקל טִפס וירד מן הגדר, ארַבֶּלה שבה הביתה, שער הגן נסגר ושלשת הגבורים הלכו בחפזון דרך הרחוב, והנה נבהלו על-ידי החכם הנזכר למעלה בפָתחו שער גנו.

– עמוד! – לחש סם, שהלך כחלוץ לפניהם. – הַעלה את האור לרגע, אדוני.

מר פיקויק עשה כן, וסם ראה ראש-אדם נשקף מתוף השער בזהירות יתרה ותקע לו מכּת-אגרוף הגונה, עד שנחבט הלה אל השער בקול. ואחרי שעשה מעשהו בזריזות ובחריצות יתרה, נטל את מר פיקויק על כתפיו והלך אחרי מר וינקל בחפזון מתמיה לגבי כֹבד משאו.

– כבר שבה נפשך למנוחתה? – שאל סם כשהגיעו לסוף הרחוב.

– למנוחה גמורה – השיב מר פיקויק.

– הבה נלכה – אמר סם והעמיד את אדוניו על רגליו. – לך בין שנינו, אדוני. אין לפנינו אף מהלך חצי-פרסה.

ומר פיקויק נשא את רגליו וילך. העגלה המתינה במקומה, הסוסים מיֻזנים היו, הדרכים מתֻקנות והרַכָּב נוח. וכל החבורה הגיעה לאכסניה עד שוב רוחו של מר פיקויק אליו.

– מהר-נא להכנס – אמר סם לאדוניו ועזר לו לרדת מן העגלה. – אחרי טיול זה אסור לך להשאר בחוץ אפילו רגע אחד. הלא תסלח לי אדוני – פנה למר וינקל, כשֶהלָה ירד מן העגלה: – אקוה, שלא היתה כאן אהבה קודמת?

מר וינקל אחז בידו של ידידו המשרת ולחש לו על אזנו:

– הכל הולך למישרים, סם, הכל על מכונו בשלום.

וסם סטר לעצמו באצבעו על חטמו שלש פעמים לסִמן, שהבין את הענין, אחר-כך חִיֵּך, קרץ בעיניו ועלה בגרם-המעלות בסבר פנים שמחות.

מה שנוגע לאותו חכם, הנה פרסם חקירה מצֻיָנה והוכיח בה, שאותם אורות-הפלאים מכֹח-החשמל הם באים, והראיה, שכשהוציא את ראשו משער הגן, ראה כעין עמוד של אש עולה ויורד והֻכּה מכה רבה, עד כי במשך רבע שעה לא נותרה בו נשמה. חקירה זו הלהיבה לב כל חברות שוחרי-החכמה ועשתה למחבּר שֵׁם-עולם.

 

פרק מ: מר פיקויק נכנס למעמד חדש וחשוב ממעמדות-החיים.    🔗

יתר הזמן, שנקבע על-ידי מק פיקויק לשהיה בבַתּ, עבר בלי שום מאורע ממשי. הגיעה עוֹנַת בית-דין ומר פיקויק וחבריו שבו ללונדון. מר פיקויק הלך מיד, בלוית סם כמובן, לדירתו הישנה אצל “ג’יאוֹרג' והדַיה”.

בבֹּקר השלישי לאחרי בואם, בשעה שכל השעונים שבעיר צלצלו כל אחד תשע וכֻלם ביחד תשע מאות תשעים ותשעה, וסם טִיֵל בחצַר הפונדק, באה ונצבה עגלה משֻׁנה, משוּחה מחדש, ומתוכה קפץ ויצא בזריזות יתרה, בהשליכו את המושכות לאדם מסֻרבל היושב אצלו, אדם משֻׁנה, שנראה היה בו שנוצר לשם העגלה והעגלה נוצרה לשמו.

רֶכֶב זה לא היה לא עגלה קלה ולא עגלה פתוחה, לא עגלת-ציד ולא חצי-הרכב ולא טפוס של דיוֹפַנֵי. ואף-על-פי-כן היה בו מקצת מכל מיני הרֶכב הללו, משוח היה בגַון צהֹב מבהיק, והכלונס והאופנים שחורים היו. והעגלון ישב על-גבי כרים בגֹבה שתי אמות. הסוס שחום ויפה היה, אבל נראה היה גאותן ונוח לכעוס כאדוניו.

והאדון בעצמו היה כבן-ארבעים, בעל שֵׂעָר שחור ושפמו עשוי למשעי, לבוש היה הדר ומקֻשט בכמה תכשיטין – כֻלם גדולים פי-שלשה על המדה הנהוגה – ואדרת-שֵׂער עליו מלמעלה. כשירד מן העגלה הניח ידו השׂמאלית לתוך כיס אחד של אדרתו, ובידו הימנית הוציא מתוך הכיס השני מטפחת-משי מגֹהצת, קנח בה רבַב-אבק או שנַים מנעליו, קִפֵל וקמט אותה בידו והלך קוממיות בתוך החצר.

מעיני סם לא נעלם, שאדם אחד לבוש בגדים שחוקים מחֻסרי-כפתורים, שטִיֵל עד כאן ארֻכות וקצרות מעבר לרחוב, עבר ונטפל לאדון הרֶכב, שירד לתוך החצר. מכיון שהיה לסם חשד מסֻים בנוגע לתכלית הבקור של אדון זה, הקדים והלך לפניו אל הפונדק, ועל-יד המפתן הסב את פניו ונצב כמסמר נטוע.

–ובכן, ידידי! - אמר האדון בקול נגיד ומצַוה ונסה לדחוף את סם ממקומו.

–ובכן, אדוני, מה יש? – השיב סם וסלק את הדחיפה ברִבּית.

–אל-נא, בן-אדם, לא תהיה תפארתך בדרך זו – אמר האדון ופניו חָוָרו. ובקול רם צוח: - בוא הנה, סְמוּטש!

–מה קרה כאן? – רטן ושאל בעל הבגדים השחוּקים, שהספיק בינתים להתקרב אל הדלת.

–רק חֻצפָה מצד בחור זה – השיב האדון והוסיף לסם דחיפה אחת אפים.

–הנח למהתלות אלו – רטן סמוּטש ודחף לסם בכח.

דחיפה זו עשתה את הפעולה הנרצית למר סמוּטש המנֻסה, כי בעוד סם לוחץ אותו אל המשקוף, כדי לשלם לו כגמולו, נדחק האדון ונכנס לפונדק, וסם מהר ללכת אחריו הלוך וקלל את מר סמוּטש.

–צפרא טבא, יקירתי – אמר האדון אל הבחורה המלצָרית בענות-חן: -היכן חדרו של מר פיקויק, יקירתי?

–הראהו-נא – אמרה הבחורה למלצר ולא יספה להביט אל הזר.

המלצר עה בגרם-המעלות ואחריו האדון ואחריו סם, שהביע את רגשי הבוז והמֶרי שלו בהעויות משֻׁנות, שהרנינו לב המשרתים ושאר המסתגלים. מא סמוּטש, שהיה אחוז שעול יבש, נשאר מלמטה וכִעכֵּע.

מר פיקויק ישן עדַין את שנתו, כשנכנס מבקרו המַשכים, ומשאון הנכנסים הקיץ.

–מים לתגלחת, סם! – קרא מר פיקויק מאחורי הפרגוד של מטתו.

–התגלח-נא מיד, מר פיקויק – אמר האדון הנכנס והסיע את המסך שלמראשותי המטה. – באתי על-פי דרישתה של בַּרדל לעשות בך דין. הנה יפוי-כחי. בית-הדין לדיני-ממונות. הנה כרטיסי. חושבני, שתלך עמי לביתי.

ושליח בית-הדין דפק לו למר פיקויק בחִבה על שכמו, זרק את כרטיסו על השמיכה והוציא מתוך כיס-אפֻדתו מַחצֵצה של זהב.

–נֶמְבִּי שמי – אמר השליח כשלקח מר פיקויק את משקפיו מתחת הכר והרכיב אותם על עיניו, כדי לקרוא את הכרטיס. – שמי נֶמְבִּי.

כאן נכנס סם וֶלר לדבריו, אחרי שהסתכל כל הזמן בכובעו המהֻדר של מר נֶמבי, ושאל:

–האם מִכַּתּ הקוֶקֶרים אדוני?

–בעִתּה אחישנה להודיעך מי אני – השיב השליח בחרון-אפו. – שוֹב אשוב אליך כעת חיה ואלַמדך פרק בדרך-ארץ.

–רב תודות לך, - אמר סם, - אף אני אשיב לך כגמולך. גַלה את רֹאשך.

ומר וֶלר הִכה בכובעו של מר נֶמבי והסירו מעל ראשו בחריצות יתרה, עד שפרח הכובע לעֵבר החדר השני ומר נֶמבי בלע כמעט את המַחצֵצה שלו.

–ראֵה והביטה, מר פיקויק – אמר הפקיד הנבוך כל-עוד נפשו בו. – משרתך פגע בי בחדרך בשעת מִלוי תפקידי. אתה עֵדִי.

–אל-נא תעיד כלום, אדוני – נכנס סם לתוך דבריו. – עצוֹם את עיניך מראות, אדוני. הנני ואשליכו מתוך החלון. רק חֲבַל, שלא תהא נפילתו כהוגן, מפני הגג השטוח שמחוץ לחלון.

–סם! - אמר מר פיקויק בכעס, כשראה את משמשו מראה סִמני איבה – אם תאמר עוד מלה אחת או תעשה לאיש הזה רעה קטנה או גדולה, הריני פוטר אותך תוך-כדי-דבור.

–אבל אדוני! אמר סם.

–בלום פיך מלדבר – הפסיקהו מר פיקויק. – הרימה-נא את הכובע.

אבל סם סרב בכל תֹקף לעשות זאת, ואחרי שקבל נזיפה מאדוניו, הֻכרח הפקיד להרים את הכובע בעצמו, כי נחפז היה לדרכו. ובשעת-מעשה אִיֵּם על סם בכמה אִיוּמים, והלה שמע במנוחה שלמה והשיב, שאם יואיל מר נֶמבי לחבוש כובעו שוב, נכון הוא, סם, להפריחו מעל ראשו עד ירכתי השבוע הבא. מר נֵמבּי הרגיש כנראה, שמעשה כזה לא לטובתו יהיה ולא רצה להביא את סם לידי נסיון, אלא קרא לסמוּטש שלו, הודיעהו, שהצַיִד נִצּוֹד, צוה עליו להמתין, עד שהאסיר יתלבש כל-צרכו, ויָצא קוממיות מן החדר. סמוּטש דרש מאת מר פיקויק במפגיע “למהר ככל האפשר, כי העבודה מרֻבּה”, העמיד כסא אצל הדלת ויֵשב עליו, עד שהתלבש מר פיקויק כל-צרכו. סם נשלח לשׂכּוֹר עגלה, והשלישיה אחזה דרכה לרחוב קַלמַן.

העגלה באה לרחוב צר ואפל ועמדה לפני בית, שכל חלונותיו היו מכֻסים שבעות-ברזל. על המשקופים היה כתוב: “נֶמבִּי, בא-כֹח הדַיָּנים שבלונדון”. השער הפנימי נפתח בידי אדם אחד, שנראה היה כאח-תאומים מרֻשל של סמוּטש, והחזיק מפתח גדול ביותר. ומר פיקויק הובל “לחדר-האורחים”.

חדר-אורחים זה היה חדר פשוט, שלא הצטַיֵּן אלא בחול בָּזוּק מחדש ובריח טבק נושן. מר פיקויק השתחוה למול פּני שלשת האנשים, שישבו בחדר כשנכנס, ואחרי ששלח את סם לקרֹא למר פֶרקר, תפס מקום בקרן-חשכה והסתכל משם ברב-ענין אל חבריו החדשים.

אחד מהם היה בחור כבן תשע-עשׂרה או עשׂרים. ואף-על-פי שהשעה מֻקדמת היתה, כבר שתה יין-שׂרף מהול בחמין ועשן סיגרה. עד-כמה שאפשר היה לדון על-פי פניו פני-להבים. דשן עצמו בתענוגות הללו בתמידות זה שנה או שנתים. ממולו ישב אדם גם אחד כבן-שלשים, בעל פנים חִורים וקול עז, וגרף בגחלי-האש בקן נעלו הימנית, ובכלל היה בקי, כנראה, בהויות העולם ובהלכות דרך-ארץ, הנלמדות בבתי-המרזח ואצל שִׁלחנות-הקוביה. השלישי היה אדם בשׁנות-העמידה, לבוש אדרת ישנה שחורה, ופניו חורים ונבוכים. בלי-הרף היה רץ בהדר הנה והנה, מפסיק לפרקים, כדי להסתכל דרך החלון בדאגה יתרה כמחכה לאיש, ושב למרוצתו.

–יכול אני להשאילך היום את תערי לתגלחת, מר אֵירִסְלֵי – אמר הגס אל הרץ וקרץ בעיניו לידידו הבחור.

–תודה רבה, איני צריך לכך, מקוה אני לצאת מכאן בעוד שעה לערך – השיב הרץ בחפזון. ושוב נגש אל החלון, וכשתוחלתו נכזבה עוד הפעם נאנח מעמק-לבו ויצא את החדר. שני הנשארים פרצו בצחוק גדול.

–מעולם לא נהניתי משׂחק כזה – אמר בעל-התער, ששמו היה פְּרַיס. וליתר תֹּקף הוסיף על דבריו קללה נמרצה ופרץ שוב בצחוק, והבחור, שראה בידיו חכם מחֻכּם, צחק אף הוא לעֻמתו.

–לא תאמין כי אסַפר – אמר פְרַיס ופנה אל מר פיקויק – בר-נש זה נמצא כאן זה כשבוע ולא התגלח אפילו פעם אחת, כי מֻבטח לו תמיד, שיצא בעוד חצי-שעה ויכול הוא לדחות את התגלחת עד שישוב הביתה.

–האמלל! - אמר פיקויק – האמנים יש לו יסוד לקוות, שבקרוב יֵצא מן המצר?

–תקותו מַעַל – השיב פרַיס. – עוד תעבורנה עשׂר שנים עד שיתהלך בחוץ.

ומדי דברו נקף מר פרַיס באצבעו בבוז וצלצל בפעמון.

–תן לי גליון-ניָר, קְרוּקֵי, - אמר מר פרַיס לשומר הנכנס, שנראה היה על-פי בגדיו וכל חיצוניותו כְּבֶהָם שירד מנכסיו – וכוס יין-שׂרף ומים, השמעת? עלי לכתוב מכתב לאבי וצריך אני להתעוררות, שאם לא כן, לא יכנסו דברי ללב הזקן.

למותר הוא להגיד, שהבחור פקע מצחוק למשמע דברים מחֻכָּמים אלו.

–אך זוהי מהתלה! - אמר מר פרַיס.

–כפתור ופרח – אמר הבחור.

–יש לך שׂכל טוב – אמר פרַיס – הסתכלת קצת בחיים.

–אמנם התבוננתי אל החיים – השיב הבחור. ובאמת הסתכל בחיים מתוך השמשות המלֻכלכות שׁל דלת בית-מרזח.

מר פיקויק הקשיב לשיחה זו בגֹעל-נפש ובכלל לא מצא קורת-רוח בחברת הבריות הללו ובקש לשאול, אם אי-אפשר להושיבו בחדר מיחד, והנה נכנסו שנים-שלשה אדונים בעלי חיצוניות מנֻמסת ותוך-כדי-דבור זרק הבחור את גירתו לתוך האש, לחש לו למר פרַיס, שהללו באו לשקוד על תקנתו, ונטפל לבאים אצל שלחן אחד בירכתי החדר.

אבל נראה שהתקנה לא באה על-נקלה, כנבואתו של הבחור. כי התחילה שיחה ארֻכּה, שקטעים ממנה הגיעו לאזני מק פיקויק, ותָכנם היו נזיפות על חיי-הוללות והזכרת סליחות ומחילות שנכפלו, והבחור, למרות על אֹמץ-לבו ושכלו הטוב ובקיאותו בדרכי-החיים, הרכין ראשו ובכה תמרורים.

מר פיקויק היה מרֻצה מאד מקול-ענות-חלושה של הבחור אמיץ-הלב, צלצל בפעמון ועל-פי דרישתו הובא לחדר מיֻחד, שהיו בו שטיח, שֻׁלחן, כסאות, דרגש, אספקלריה וכמה תמונות ישנות. כאן היה לו העֹנג לשמוע אל הנגינה של מרת נֶמְבִּי על-גבי פסנתר בדיוטה השניה. בינתים הכינו לו פת-שחרית, וכשהביאו לו את האכילה, בא גם מר פֶּרקר.

–ובכן, יקירי – אמר הגוץ – סוף-סוף נפלת בפח? אבל אין אני מצטער על-כך כלל, כי עכשו תשוב תראה, שלא התנהגת כראוי. רשמתי לי הוצאת-המשפט וסך דמי-הפצוי, ומוטב שנשַׁלם מיד ולא נאַבד זמן. חושבני, שנֶמבּי כבר שה. מה דעתך, יקירי? שמא אכתוב לך נוסח המחאה?

ומדי דברו חכּך הגוץ את ידיו בשמחה מעֻשה, אבל כשראה הבעת-פניו של מר פיקויק, לא יכול להתאפק מלתת עיניו בסֶם וֶלר במורא ופחד.

–פֶּרקר! - אמר מר פיקויק – אל תוסף דַבּר אלי בדבר הזה, בבקשה ממך. אין שום טעם לשהות כאן, מוטב שאלך עוד בלילה הזה לבית-הסֹהר.

–בשום אֹפן אינך יכול ללכת לרחוב הצלָב הלבן, יקירי, - אמר פֶּרקר. – שם ששים מטות במדור אחד והבריח לא יִזַח שש-עשרה שעות ביום.

–מבכר הייתי בית-סֹהר אחר על-פני זה, אִלו יכולתי – אמר מר פיקויק. – וָלֹא – עלי לקבל בית-סֹהר זה באהבה.

–יכול אתה ללכת לבית-הסֹהר לבעלי-חובות, יקירי, אם גמרת בלבך בכלל ללכת – השיב פֶרקר.

–כן אעשׂה – אמר מר פיקויק – כשרק אסַיֵם סעודת-שחרית.

–עמוד, עמוד, יקירי, אין שום טעם להזדרז ללכת אל מקום, ששאר בני-אדם מזדרזים לצאת ממנו – אמר עורך-הדין טוב-המזג. – עלינו לקבל הרשאת בית-דין למאסרך, ועד השעה הרביעית אחרי הצהרים אין דַיָּן בנמצא. על-כרחֵנו נמתין.

–יפה מאד – אמר מר פיקויק באֹרך-רוח. – ובכן נֹאגל כאן ארוחת-הצהרים בשעה השניה. השתדל בדבר, סם, לבל נאחר.

מר פיקויק עמד על דעתו, למרות כל הוכחותיו וטענותיו של פרקר, וארוחת-הצהרים נאכלה בשעתה כדת. אחר-כך המתינו בחצי-שעה למר נֶמבי, שסעד בחבורה חשובה ואסור היה להפריעו קֹדם. ומר פיקויק לֻקח בעגלה שׂכורה למקום אחר.

לפני בית-הדין המתינו שני דַיָּנים, והמון לבלרים יצאו ונכנסו בחפזון ובטרדה רבה. כשהגיעו לאכסדרה המקֻמרת הנמוכה, התגלע ריב בין פֶרקר ובין העגלון בדבר שכר-הובלה, ומר פיקויק התיצב מן הצד, כדי שלא יסָחף בזרם ההמונים והסתכל סביבו ברֹב-ענין.

ביחוד עוררו תשומת-לבו שלשה-ארבעה בני-אדם לבושי בגדים שחוקים-מהֻדרים, שגלו את ראשיהם לכבוד אחדים מעורכי-הדין, וכנראה היה להם איזה ענין, שמר פיקויק לא יכול לעמוד על טיבו. משֻׁנים היו במראיתם. אחד מהם היה חסֹן וצולע קצת, לבושו שחור ובלה ועניבתו לבנה. השני היה בעל-בשׂר, לבוש כראשון, אלא שעניבתו שחרחֹרת-אדַמדמה. השלישי גוף היה, נראה כשכּור ופניו מלאים אבעבועות. כֻלם התהלכו, כשידיהם שלובות לאחוריהם ופניהם מבֹהלים, וכפעם בפעם לחשו דבר-מה באזני האדונים העוברים-ושבים וניָרות בידיהם. מר פיקויק נזכר, שכבר ראה אותם כמה פעמים מדי עברו כאן, ונפשו גרסה לדעת, מי ומי הם בטלנים מזֹהמים אלה.

וכבר בקש לשאול שאלה זו למר נֶמבי, שהיה סמוך לו ומצץ טבעת-זהב גדולה שעל אצבע קטנה שלו, והנה פֶרקר בא בחפזה ומודיע, שאסור לאבד זמן ומראה את הדרך לאולם. אך צעד מק פיקויק צעד אחד, נגש אליו הצולע, גלה את ראשו בנִמוס והחזיק לפניו כרטיס כתוב, ומר פיקויק לא רצה להשיב פני האיש, קבל את הכרטיס בחבה והניחו בכיס-אפֻדתו.

–ובכן – אמר מר פרקר ופנה לאחוריו, כדי לראות, אם בני-לויתו הולכים אחריו – כאן נִכָּנס, יקירי ואתה, מה לך פה?

שאלה זו ערוכה היתה אל הצולע, שנטפל למר פיקויק בלא ידיעתו. במקום תשובה הסיר הנשאל את כובעו ורמז כלפי מר פיקויק בנִמוס רב.

–לא ולא – אמר פֶרקר מתוך חיוך, - אין אנו זקוקים לך כלל, ידידי.

–סלח-נא, אדוני – אמר הצולע. – האדון קבל את כרטיסי. אני מקוה, שאהיה לך לתועלת. האדון הרכין ראשו. ישפוט האדון עצמו. הרכנת ראשך, אדוני?

–שטות, לא הרכנת ראשך כלל, פיקויק, טעות יש בדבר – אמר פרקר.

–האדון הזה הושיט לי את כרטיסו – השיב מר פיקויק והוציא את הכרטיס מכיסו. – קבלתיו, כי ראיתי שזהו רצונו של האדון – ובאמת רציתי לעַיֵּן בו בשעת-פנאי. אנכי –

עורך-הדין הגוף פרץ בצחוק, החזיר את הכרטיס לצולע, אמר לו, שטעות יש כאן וכשהלה פנה והלך לו בזעם, לחש פרקר ואמר למר פיקויק, שאדם זה אינו אלא עָרֵב-קבלן.

–מה? - קרא מר פיקויק.

–ערב-קבלן – השיב פרקר.

–ערב-קבלן?

–כן, אדני, יש כאן בחצי-תריסר מטפוס זה. ערבים הם לכל סך שתרצה ומקבלים בשכרם שמינית הליטרה בלבד. פרנסה משֻׁנה, לא כן? - אמר פרקר וכבד עצמו בקֹמץ של טַבַּק.

–מה? וכי מתגלגלים האנשים האלה כאן כל הימים, כדי להִשָׁבע לשקר ולקבל בשכר עבֵרה שמינית הליטרה? - קרא מר פיקויק בבהלה.

–שבועת-שוא לא אמרתי, יקירי – השיב הגוץ. – דברים קשים אמרת, דברים קשים, יש כאן הערמה משפּטית, ידידי, ולא יותר

ועורך-הדין משך בכּתפיו, חִיֵּך, נטל שוב קֹמץ של טַבַּק ושׂם פּעמיו ללשכת בית-הדין.

החדר היה מרֻפש ביותר, תקרתו נמוכ וכתליו מצֻפים עץ נושן. אור-הצהרים שבחוץ לא הגיע לתוך החדר, ועל השֻׁלחנות דלקו נרות-חֵלב גדולים. בקצה האחד, לפני פתח חדרו המיֻחד של הדַיּן, עמדו המון עורכי-דין ולבלרים, שנקראו חבורות-חבורות להִכָּנס לפנַי ולפנים על-פי הסדר. כל פעם שנפתחה הדלת להוציא חבורה מחדר הדיָּן, התפרצה לשם חבורת-הנכנסים בקול רעש גדול, ומלבד השיחות המרֻבות שבין הממתינים לכניסה, נשמעו טענות היוצאים וריבותיהם, עד שהיה החדר הקטן לחרדת-אלהים.

ולא די בשיחות הללו ושאונן, עוד עמד בקצהו השני של החדר, במדור-עץ מיֻחד, לבלר בעל-משקפים והשביע את סגני-עורכי-הדין, וכפעם בפעם שלח חבילות גדולות של תעודות-השבועה לחדר הדַיָּן לחתימה. היו כאן המון נשבעים, ומכיון שלא יכלו כֻּלם להִשָׁבע בבת-אחת, נתהוה מסביב ללבלר המשביע לחץ ודחק נורא, כנהוג לפני פתח התיאטרון ביום שהמלכה ירום הודה מכבדת אותו בבקורה. פקיד אחר צוח ככרוכיה בקראו שמות הנשבעים, שכבר נחתמה תעודתם ביד הדַיָּן, ושוב לחץ ודחק. ומכיון שכל אלה הקולות התאחדו לשאון אחד, אין לקנא באזני השומעים, שנמצאו בחדר.

לאחרי שנעשו כל הפרטים והדקדוקים המשפטיים כהלכה, נמסר כופו של שמואל פיקויק לשַׁמַש בית-הדין על-מנת שימסרהו למשגיח בית-הסֹהר לבעלי-חובות, ושם נאסר עד שיסלק דמי-הפצוי לגברת בַּרדל יחד עם הוצאות-המשפט.

–יחכו עד עת-קץ – צחק מר פיקויק. – סם, שְׂכוֹר עגלה. שלום לך, פֶרקר ידידי.

–רוצה אני להלָוות אליך עד מקום שבתך – אמר פרקר.

–לא – אמר מר פיקויק – רצוני ללכת בלוית סם בלבד. וכשאבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אודיעך ואקוה, שתבוא מיד. שלום לך.

מדי דַברו באה העגלה ומר פיקויק עלה וישב בה והשַׁמָש אחריו. סם תפס מקומו על הדוכן – וַיִסָעו.

–אדם משׁנה – אמר פרקר ועמד לחבוש את נעלי-ידיו.

–גם זהו פושט-רגל! - אמר מר לוֹטן, שעמד במוך לו. – הפקידים ילאו כלכל אותו.

עורך-הדין לא השיב על דעת-מֻמחה זו בדבר מר פיקויק, אלא בִטלה בלבו והלך לו.

והעגלה התנהלה לאִטה, כדרך העגלות השׂכוּרות. העגלון אמר, שהסוסים ממהרים לרוץ אֹרח כשהם רואים דבר-מה לפניהם, על-כן נהג אותם אחרי קרון אחד. כשעמד הקרון, עמדה גם העגלה, וכשהקרון אחז דרכו שוב, הלכה גם העגלה. מר פיקויק ישב ממול השַׁמש, והשַׁמש החזיק את כובעו בין ברכיו, שָׁרַק לו זֶמר והסתכל בחלון העגלה.

הזמן מחולל נפלאות, וסוף-סוף הגיע העגלה למחוז-חפצה, ומר פיקויק ירד לפני שער בית-הסֹהר.

השַׁמש הוליך את מר פיקויק לתוך בית-הסֹהר והשגיח עליו בדרך בשבע עינים. משמאל לַבִּאָה נכנסו דרך דלת פתוחה לאכסדרה ומשם דרך שער גדול לפנַי ולפנים. לפני השער עמד שוער איש-מִדות ומַפתח בידו.

כאן עמדו והמתינו, עד שהשמש ימסור את הכתָבים. ולמר פיקויק נאמר, שעליו לשהות כאן, עד יצַירו את תמונתו.

–יצַרו את תמונתי! – אמר מר פיקויק.

–צריכים אנו לקלסתר-פניך – השיב השוער. – מֻמחים אנו לדבר. די לנו רגע אחד ותמיד אנו קולעים אל המטרה. ואתה אל תחוש, עשֵׂה מה שלבך חפץ, כאדם העושה בתוך שלו.

מר פיקויק עשה כמצֻוה ויָשב, ומר וֶלר שעמד מאחורי כסאו, לחש לו, שציור-תמונה פֵּרושו כאן טביעת-עין מצד השוערים והשומרים, כדי שיבחינו בין אסירים למבַקרים.

–ובכן רצוני, שהצַיָרים יבואו מיד. המקום מקום-רואים יותר מדי – אמר מר פיקויק.

–מיד יבואו – השיב סם. – הנה שעון הולַנדי, אדוני.

–רואה אני – השיב מר פיקויק.

–וכלוב-עוף, אדוני – הוסיף סם. – מאסר בתוך מאסר. אדוני.

בשעת הערתו הפילוסופית של סם הרגיש מר פיקויק, שעבודת-הציור התחילה. השוער הגדול עזב את השער ויֵשב להסתכל בו במר פיקויק, ובחור רזה אחד שבא על מקומו של השוער, שׂם את ידיו תחת כנפות-בגדו והתיצב ממול מר פיקויק להסתכל בו יפה יפה. ואדם שלישי סר וזעף, שהפסיק כנראה את סעודתו, כי מחזיק היה שׁיָרי לחם וחמאה כשנכנס, נצב אצל מר פיקויק, ידיו על צלעותיו, והסתכל בו מקרוב. ועוד שנים עִיְּנוּ ברשמי פניו בעַמקות יתרה. מר פיקויק נא וזע בשעת-מעשה ולא נהנה כלל ממלאכת-הציור, אבל לא אמר כלום, גם לא לסם, שעמד מאחורי כסאו והרהר על מצב אדונו ועל ההנאה הרַבּה שהיה נהנה, אלו רשאי היה להתנפל על כל השוערים הללו ולהכותם בזה אחרי זה. לבסוף נגמר הציור. ולמר פיקויק הוֹדיעוֹ, שיכול הוא להִכָּנס למאסר.

–היכן אישן הלילה? - שאל מר פיקויק.

–בדבר הלילה הזה איני יודע בעצמי – השיב השוער הגדול. – למר יהיה לך בן-זוג ותחיה בנחת וברוָחה. בלילה הראשון עדַין אין הכֹל כשורה, אבל למחר יבוא הכל על מקומו בשלום.

אחרי שיחה קצרה נתברר, שלאחד השוערים יש מטה לשׂכירה, ומר פיקויק קבל אותה ללילה הזה בשמחה רבה.

–אם תלך עמי, אראך מיד את מקום הלינה – אמר השוער. – אין המטה רחבת-ידים, אבל נוחה היא מאד לשֵׁנה. בוא, אדוני.

דרך שער הפנימי ירדו מדרגות אחדות, הדלת נסגרה אחריהם ומר פיקויק נמצא בעפ הראשונה בחייו בתוך כתלי בית-סֹהר לבעלי-חובות.

 

פרק מא: מה שאֵרע למר פיקויק בכניסתו לבית-הסֹהר, מה הם האסירים שראה כאן וכיצד עבר עליו הלילה.    🔗

מר תָּם רוֹקֶר, זה האיש שלִוה את מר פיקויק, פנה לימין, אחרי שירדו מן המדרגות, ועבר דרך שער-ברזל פתוח, אחר-כך עלה מדרגות אחדות ונכנס לאכסדרה צרה וארֻכּה, מרֻפשה ונמוכה ומרֻצפה אבנים, שהיתה מוארה באור כֵּהה דרך שני חלונות בשתי הקצָוות.

–הנה – אמר המלַוה, שׂם את ידיו לתוך כיסיו והסתכל במר פיקויק מן הצד כלאחר-יד – זוהי הדרך אל האולם.

–הה! - קרא מר פיקויק והוריד את עיניו לגרם-מעלות אפל ומרֻפש, שהוליך כנראה לשורת כִּפות מקֻמרות מתחת לקרקע, חבושות בממון וחשֻׁכּות. – אלה הם בודאי המרתפים הקטנים, שבהם האסירים שומרים את פחמיהם המועטים. אין הכניסה נוחה ביותר, אבל אפשר להשתמש בהם.

–בודאי אפשר להשתמש בהם – השיב המלַוה. – הרי כמה אנשים דרים בהם בנחת.

–ידידי, - אמר מר פיקויק, - הרי לא יתכן, שבאמת ובתמים אתה אומר, כי בני-אדם דרים במאורות עלובות אלו?

–לא יתכן?! - השיב מר רוֹקר בתמיה ובכעס. – למה לא יתכן?

–אנשים הם חיים כאן! ולא עוד אלא שלעתים קרובות הם גם מתים כאן – השיב מר רוקר. – ומה בכך? מה יש לזעוק על זה? חיים כאן מלמטה! וראי, גם טוב המקום לחיות בו.

מדי דברו פנה רוֹקר בעזות כלפי מר פיקויק והתחיל רומן דברי-קלסה בנוגע לפלגי-מים היורדים מעיניו, עד שהחליט מר פיקויק, שלא להמשיך את השׂיחה. מר רוקר עלה עוד פעם בגרם-מעלות מרֻפש ומר פיקויק ומק וֶלר אחריו.

–כאן – אמר מר רוקר ושאף רוח, אחרי שהגיעו לאכסדרה שניה גדולה כַּראשונה. – כאן הכניסה לחדר-המשתה. עוד כאן שתי קומות. והחדר, שתישן בו הלילה, הוא חדר השומר, הנהו.

אחרי שאמר כל זאת בנשימה אחת, עלה מר רוקר עוד פעם גרם-מעלות ומר פיקויק ומר וֶלר אחריו.

גרם-מעלות זה מוּאר היה בחלונות נמוכים אחדים, שנשקפו על-פני חצר מכֻסה חצץ ומֻקפה חומת-לבֵנים גבוהה ושבכת-ברזל. מר רוקר פנה משם למבוא קטן ופָתח דלת לחדר, שלא משך את הלב במראיתו ושהֵכיל שמונה או תשע ערשות-ברזל.

–כאן – אמר מר רוֹקר, בעמדו בפתח הפתוח והביט אל מול מר פיקויק כמנצח – זהו החדר.

פני מר פיקויק הביעו קורת-רוחו במדה זעומה כל-כך, עד שמר רוקר בִקש בפני מר וֶלר, שעמד ושתק, רגשי השתתפות.

–זהו החדר – אמר מר רוקר שוב.

–רואה אנֹכי – אמר סם בהרכנת-ראש נעימה.

–חדר כזה לא תמצא באכסניה הסמוכה – אמר מר רוקר מתוך חיוך של קורת-רוח.

מר וֶלר השיב כלאחר-יד על-ידי שעָצם עין אחת. לכשתרצה פֵּרוש הדבר, שגם הוא חוב כך, ולכשתרצה הפֵּרוש הוא, שאינו סבור כך, ויתָּכן שהפֵּרוש הוא, שלא הרהר עדַין בדבר. הכֹּל לפי דמיונו של המסתכל. לאחרי שחזר מר וֶלר ופקח את עינו, שאל, היכן כאן המטה המיֻחדה, שנשתבחה, כי נוחה היא לשֵׁנה.

–הנה היא – השיב מר רוֹקר והראה על מטה חלודה בקרן-זוית. – כל השוכב בה יישן, אם יאבה או יחדל.

–ומה הם שאר האדונים הישֵׁנים כאן, - שאל סם והסתכל באדוניו מן הצד, שמא יחזור בו מעקשנותו – מהֻגנים הם?

–מובן ממילא – השיב מר רוֹקר. – אחד מהם שותה מדי יום ביומו תריסר כוסות שֵׁכר ואש-תמיד תוקד במקטרתו אפילו בשעת האכילה.

–אכן זהו בחור כהלכה – אמר סם.

–ודאי, ואני האיש – השיב מר רוקר.

מר פיקויק לא נרתע לאחוריו גם לידיעה זו והודיע בחיוך, שנכון הוא לנסות כֹחה המיַשן של המטה הלילה. מר רוקר אמר לו, שיכול הוא לשכב כל שעה שירצה בלי שום נטילת-רשות, והלך לו.

אתא לילה. זאת אומרת, במקום אפל זה הֻדלקו לכבוד הלילה שבחוץ קצת מאורות של גַז. מפני החֹם פתחו קצת מיושבי החדרים הקטנים שבאכסדרה הסמוכה את דלתותיהם ומר פיקויק הסתכל לתוכם ברב-ענין. באחד החדרים ישבו כארבעה או חמשה אנשי-מדות, לוטים בעב-ענַן-הקטֹרת, שוחחו בקולי-קולות על כַדי שֵׁכָר חצי-ריקנים ושחקו בקלפים מזֹהמים. בחדר הסמוך נראה אדם לבדד ישכון, המעַיֵן לאור כהה של נר-חֵלב בחבילת ניָרות מלֻכלכים ובלוּים ומכֻסים אבק וכותב בפעם המאה רשימה ארֻכה של טענותיו בשביל אדם גדול אחד, שלעולם לא יקראן ושלבו טָפַש מהרגישן. בחדר השלישי נראה היה איש מטֻפל באשה ובילדים והוא מכין לקטנים משכב עלוב על-גבי הקרקע או על-גבי כסאות. ובחר הרביעי ובחמישי ובששי ובשביעי חזרו הקולות והשֵׁכר והקטֹרת והקלפים ביתר-שאת וביתר-עֹז.

באכסדרות ועל המדרגות עמדו והתהלכו כמה בני-אדם. קצתם יצאו לכאן, מפני שחדרם היה ריקן ועזוב, קצתם – מפני שחדרם היה מלא וחם ביותר, ורֻבם – מפני שלא מצאו להם מנוח והרגישו עצמם ברע ולא ידעו כדת מה לעשות. היו כאן בני כל המעמדות שבבני-אדם, למן הפּועל במעיל-הבד שלו ועד המבזבז, שפשט את הרגל, והוא עוטה כסות-לילה מקֹרעה. אבל הצד השוה שבהם, שכֻּלם התנהגו במין קלות-דעת של צפור בכלוב, במין עזות והפקרות, שאין לתארה בדברים, אבל כל אחד ירגיש בה מיד, כשיבַקר בית-סֹהר לבעלי-חובות ויסתכל ביושביו ברב-ענין, כמו שעשה זאת מר פיקויק.

–כמדֻמה אני, סם – אמר מר פיקויק ונשען על מסעד-הברזל של גרם-המעלות – שמאסר בגלל חובות אינו עֹנש כלל.

–האֻמנם, אדוני? - שאל מר וֶלר.

–ראֵה את האנשים האלה, כמה הם שותים ומקטרים ורועשים – השיב מר פיקויק. – לא יתּכן, שהמאסר נוגע עד לבם.

–הוא הדבר, אדוני – אמר סם. – הללו לא רִכְפַּת להם באמת. המאסר להם יום שכֻּלו טוב והם שותים ושוחקים. אבל יש עוד אחרים, והם אינם לא שותים ולא שוחקים. רוצים היו לשלם, אִלו היו יכולים, וכשהם נאסרים, לבם דַוי עליהם. כך הוא הדבר: מי שמתגוללים כל היום בבתי-מרזח לא אִכפת להם במאסר, ומי שרגילים לעבוד – אִכפת ואִכפת. “אינו שוה בשוה”, כמו שהיה אבי אומר בשעה שיין-שׂרף שלו לא היה מזוג חציו ממש במים. ודא עקא.

–צדקת, סם – אמר מר פיקויק לאחרי שהרהר רגעים אחדים. – כל דבריך אמת וצדק.

–אפשר שימָצאו לפעמים גם אנשים כֵּנים שנוח להם כאן – העיר מר וֶלר בכֹבד-ראש, - אבל אני לא שמעתי על-דבר איש כזה, חוץ מאותו הגוף בעל הפנים המלֻכלכים והאדרת השחומה, וגם אצלו מכח-הרגילות בא הדבר.

–ומי הוא? - שאל מר פיקויק.

–דוקא את זאת אין איש יודע – השיב סם.

–ומה עשה האיש?

–עשה מה שעשו גדולים ומפֻרסמים ממנו בשעתם, אדוני – השיב סם. – מבזבז היה יותר מדי.

–זאת אומרת – אמר מר פיקויק – שנשתקע בחובות.

–כן דברת, אדוני – השיב סם – וסוף דבר היה, שבא לכאן, חַיָב היה בסך-הכֹל תשע ליטרות ועוד חמש ליטרות הוצאות-המשפט, ואף-על-פּי-כן בלה כאן שבע-עשרה שנה. קמטי פניו נסתמו בזוהמה, כי אותם הפנים המלֻכלכים ואתה האדרת השחומה היו לו כל ימיו. בריה קטנה היה, שקט ושלו ותדיר עסק בשביל אחרים, או שחק בכדור ולעולם לא זכה, לבסוף נעשה מאֹהב לשוערים ובכל ערב וערב היה בא אליהם והם מפטפטים עמו והוא מספר להם ספורי-מעשיות וכדומה. פעם אחת ישב ביחידות עם אחד מידידיו אלה, קם פתאם ואמר: “ביל, זה שבע-עשרה שנה שלא ראיתי את השוק שברחוב זה”. - "ידעתי – השיב השוער והוסיף לעַשן. - “חפצתי לראותו רגע אחד” - אמר האסיר. - “מובן, שחפץ אתה בכך” - השיב השוער והעלה עתַר ענן-הקטֹרת, כאִלו אינו מרגיש ברמז. “ביל – אמר הגוף במפגיע – בולמוס היציאה אחזַני, תן לי לראות את הרחוב טרם אמות, ואם לא יאחזני השבץ, אשוב כעבור חמשה רגעים”, - “ומה יהיה בסופי, אם השבץ יאחזך דוקא” – שאל השוער. “הרי כל מוצאי יביאני לכאן, שכן כרטיסי בכיסי וכתוב עליו: מספר עשרים, אכסדרת בית-המשתה, בית-הסֹהר לבעלי-חובות”. ובאמת נוהג היה, ברצותו להתודע לאסיר חדש, להוציא מכיסו כרטיס קטן ומקֻמט, שהמלים הנזכרות כתובות עליו, ועל-כן נקרא בפי כֹל בשֵׁם מספר עשרים. השוער נתן עיניו בו ואמר לו בחשיבות: “מספר עשרים! הנני מאמין בך, שלא תמיט שואה על ידידך”. - “לא, ידידי, אקוה, שכאן דופק לב טוב” - אמר הגוץ. ומדי דברו הכה בעֹז על חזהו ועיניו זלגו דמעות, ותהי לפלא, כי מעולם לא ראו אותו בכך. תקע את כפו לשוער, יצא-

–ולא חזר לעולם – אמר מר פיקויק.

–הפעם החטֵאת את המטרה – השיב מר וֶלר – כי שני רגעים לפני המועד הקבוע שב בחרון-אף והודיע, שכמעט עברה עליו עגלה, שאינו רגיל בכך ונשבע הוא, שיתאונן לפני ראש-העיר, סוף-סוף הרגיעו אותו, אבל במשך חמש שנים לא בקש כלל להוציא את ראשו החוצה.

–ואחר-כך מת מן-הסתם? - שאל מר פיקויק.

–לא מת, אדוני – השיב סם. - תאוה נכנסה בלבו ללכת ולטעום את השֵׁכר בבית-המרזח החדש שממול בית-הסֹהר, ושם היה חדר נאה מאד ואוהב היה ללכת לשם בכל ערב וערב והיה חוזר תדיר כרבע שעה לפני נעילת השער. אחר-כך התחיל יוצא לתרבות רעה ומאחר לבוא, עד שבא בערב אחד בו ברגע שהשוער שם את המפתח במנעול. “חכה, ביל” – קרא לו. “עדַין אינך בבית, מספר עשרים, ואני חשבתי שכבר באת”. – “-לא באתי עדַין” - השיב הגוף מתוך חיוך. – “אם כן שמעני, ידידי, - אמר לו השוער ופתח דלתות השער לרוָחה, - בזמן האחרון ארחת לחברה רעה לפצעי ולחבורתי. איני רוצה להענישך קשה, אבל אם אינך יכול למצֹא לך חברה הגונה ולשוב הביתה למועד הקבוע, מוטב שתצא מכאן לגמרי”. הגוף נזדעזע ונתחלחל ומן הוא והלאה לא יצא מפתח בית-הסֹהר.

כשגמר סם את ספורו ירד מר פיקויק בגרם-המעלות לאמו. אחרי שטִיֵל ארֻכּות וקצרות בחצר, שהיתה ריקה מאדם מפני חשכת-הלילה, אמר למר וֶלר, שילך ללון בפונדק סמוך לבית-הסֹהר ולמחר ימציא לו את בגדיו מדירתו. מר שמואל וֶלר התכונן לשמוע בקול אדוניו כדת ואף-על-פי-כן הראה לו כמה מיני סֵרוּב, ולא עוד אלא שרמז לו לאדוניו, שנכון הוא להשתרע הלילה כאן על הקרקע. אבל מר פיקויק לא נרמז וסם הלך לדרכו.

האמת נִתְּנה להֵאָמר, שמר פיקויק הרגיש עצמו ברע ורוחו סרה. לא מתוך חֹסר-חברה. אדרבה, בית-הסֹהר היה מלא אדם, ובבקבוק-יין אחד יכול היה לקנות לו חברים מן המֻבחר בלי שום נמוסי-התודעות. אבל בודד היה בהמון הגס הזה, ורוחו מדֻכא היה לרעיון, שאסור הוא כאן בלי תקוה להשתחרר. ואף-על-פי-כן לא עלתה על דעתו לצאת לחֵרות על-ידי שיעשה רצונם של דוֹדסוֹן ופוג.

בהלך-נפש זה פנה שוב לאכסדרה וטִיֵּל בה ארֻכות וקצרות. המקום מזֹהם היה וריח הטבּק ממש מחניק. הגפת-דלתות ברעש לא פסקה אף לרגע. אשה צעירה נשׂאה בזרועותיה תינוק דל ורזה, שלא יכול לזחול מאין-אונים, והתהלכה הנה והנה עם בעלה, שלא היה לו מקום אחר לשוחח עמה. כשעברו לפני מר פיקויק שמע, שהיא בוכה, ופעם אחת געתה בבכי כל-כך, עד שהֻכרחה להִשען אל הכֹּתל והבעל נטל את התינוק בזרועותיו והשתדל להרגיעה.

לבו של מר פיקויק לא יכול שׂאת עוד. עלה בגרם-המעלות ונטה לשכב.

אף-על-פי שחדר-השוער לא היה נוח ביותר, מכל מקום מעלה יתרה היתה לו באותה שעה, שמר פיקויק שכן בו לבדד. ישב לו למרגלות ערש-הברזל הקטנה והתחיל מחַשב, כמה השוער מרויח במשך השנה ממדור מזֹהם זה. והעלה בחשבון מצֻמצם, שהכנסה זו שוה להכנסת רחוב קטן בפרורי-לונדון. אחר-כך השתאה לדעת, למה בחר לו זבוב זה, הזוחל על-גבי מכנסיו, דוקא בית-הסֹהר למשכן בשעה שיכול היה לבחור לו דירה יותר נאה, ובמשך הרהוריו בא לידי החלטה, שבודאי זבוב זה יצא מדעתו. כשהגיע לידי-כך הרגיש, ששֵׁנה תוקפתו. מיד הוציא מכיסו את צניף-הלילה, שלקח עמו לכאן, התפשט, עלה על המטה – וירדם.

–הידד! שׂא רגליך! חזק והתחזק! חי נפשי, זֶפִיר, כי לתיאטרון הגדול שבלונדון נוצרת! למנצח על המחולות, הידד!

קולות אלו וכדומה להם, בצרוף צחוק רם ונשׂא, העירו את מר פיקויק משנתו המתוקה, שנמשכה רק כחצי-שעה, אבל נדמתה לו כאִלו ישן זה שלשה שבועות או חֹדש ימים.

עוד הקול נשמע ופתאם נזדעזע כל החדר עד שחרגו החלונות ממסגרותיהם ואף עשרות-הברזל רעדו. מר פיקויק התחלחל וקם, משתאה מחריש לראות את הנעשה בחדרו לעיניו.

על רצפת חדרו עמד אדם לבוש מעיל ירֹק בעל שולים רחבים, מכנסים קצרים ופֻזמקאות-צמר אמֻצים, ורק רקוד של מלחים בהעויות משֻׁנות. אדם שני, כנראה שתוי-יין, שהֻשלך על-ידי חברו לתוך המטה, ישב בין הסדינים וצפצף בכל כח-זכרונו זמר בדיחותי מלא בטויים רגשניים ומליצות. ושלישי להם ישב על-גבי מטה אחרת ומחא כף לשני האמנים כבקי ורגיל וזרז אותם בכל מיני זֵרוז בקול רם, והוא הוא שעורר את מר פיקויק משנתו.

זה האחרון היה טפוס מיֻחד במינו, שאין לראותו בשלמותו אלא במקום כזה. שלא בשלמותו אפשר למצֹא אותו לפרקים בבתי-המטבחים ובבתי-המרזח, אבל אין הוא פורח ועולה אלא באותן המַשתֵּלות, שהמחוקקים נוטעים אותן כנראה בכוָנה תחלה, כדי לגַדל גִדּוּלים כאלו.

בחור זה ארֹך היה, מראה פניו כעין הזית, שערותיו ארֻכות וכהות ושפמו גס ומדֻבלל ויורד עד מתחת לסנטרו. צוארו מגֻלה היה, כאלו שִׂחק כל היום בכדור וצוארנו הקצר לא כסה על ערפו, שנראה בכל פארו והדרו. ולראשו חבושה היתה כפה צרפתית זָלה, בעלת ציציות-צבעונין, שהתאימה מאד למעיל-הבד שלו. רגליו, ארֻכּות וחולניות, היו מקֻשטות בזוג מכנסים אוֹכּסְפוֹרְדִיוֹת, שהטעימו יפי אבריו הקצובים.

אדם זה ראשון היה שהרגיש, כי מר פיקויק מסתכל בהם. מיד רמז לזֶפיר בכֹבד-ראש של לֵצנות, שלא יפריע שנתו של האדון.

–ישמור אלהים נפש חסידיו! - קרא זֶפיר ויפן כה וכה כנדהם כביכול, - האדון הקיץ. מה שלומך, שֶׁכְּסְפִּיר? מה שלום מרים ושָׂרה, אדוני? ומה שלום הגברת הזקנה מנשים באֹהל תבֹרך? הואילה-נא לצרף לאגרתך הראשונה את פריסת-שלומי ולהודיע, שנכון הייתי לשלוח את ברכותי שלום זה-כבר, אלא שיראתי, שמא תֶאֱרע לה תקלה בדרך.

–אל-נא תטריח על האדון בנמוסיותיך הפשוטות. עיניך הרואות, שלשונו נשתה בצמא – אמר בעל-השפם בלגלוג, - למה לא תשאל את האדון, מה ברשתו ותֵעשׂ?

–עִקר שכחתי – השיב זֶפיר. – מה אתה רוצה לשתות, אדוני? רצונך ביין-פּוֹרְטוֹ או ביין-חֶרֶס או אולי בשֵׂכר הטוב? הרשני-נא לתלות את כִּפתך, אדוני.

ותוך-כדי-גבור הסיר את כפת-הלילה מראש מר פיקויק וחבשהּ מיד לראש השכּור, והלה מֻבטח היה, שאספה רבתי כאן והוסיף להַנותה בפזמונו בקול-בוכים.

להסיר מראש אדם את כפתו בחזקה ולחבוש אותה לראש זָר מזֹהם – ודאי מהתַלה מחֻכּמה היא, אבל שׁיֶכת היא לסוג המהתלות הגסות. אף מר פיקויק סבור היה כך, והלכך קפץ ממטתו כבזק ובלי שום התראה הכּה לזֶפיר מכה רבה בחזהו, חטף את כפתו והתיצב הכן להלחם על נפשו.

–בואו – אמר מר פיקויק כל עוד נפשו בו מחרון-אף ומעבודה קשה – גשו שניעם הֵנה!

ובשעת הזמנה זו הניע מר פיקויק את אגרופיו הקמוצים הֵנה והֵנה, כדי לאַיֵם על בעלי-דברו.

אם אֹמץ-לבו הפתאֹמי של מר פיקויק או קפיצתו הנמהרה והתנפלותו על המחולל עשו זאת – על-כל-פנים עשה מר פיקויק רֹשם נמרץ על בעלי-דברו, ותחת לנטות להרגו נפש, כמו שפלל מר פיקויק, נשתתקו, הסתכלו זה בזה ופרצו בשחוק גדול.

–בן-חיל אתה וטוב אתה בעיני – אמר זֶפיר. – מהר וקפוץ לתוך המטה פן תֹאחזך צנה. אקוה, שאין אתה כועס עלינו? - שאל האיש ותקע לו את כפו הדומה לקבוץ-האצבעות הצהֹב, התלוי על פתחו של מוכר נעלי-יד.

–חס-וחלילה השיב מר פיקויק. ועכשו, לאחר שעברה התרגשותו, התחיל חש קֹר ברגליו.

–הרשני להתיצב לפניך – אמר בעל-השפם ותקע לו יד-ימינו.

–בעֹנג רב, אדוני – השיב מר פיקויק, ואחרי נענוע-ידים ממֻשך עלה שוב על מטתו.

–שמי סְמֶנְגל, אדוני – אמר בעל-השפם.

–ושמי מִיוִינְס – אמר זפיר.

–שמח אני מאד – אמר מר פיקויק

–המ… – השתעל מר סמֶנגל.

–אמרת דבר-מה? - שאל מר פיקויק.

–לא, אדוני – השיב מר סמֶנגל.

–ואני חשבתי, שאמרת דבר-מה – אמר מר פיקויק.

כל זה היה מנֻמס ונעים. ובכדי שיהיו הדברים שמחים עוד יותר, הבטיח מר סמֶנגל את פיקויק כמה פעמים, שמכבד הוא מאד רִגְשוֹת אחרים. ואמנם מעלה יתרה היתה זאת בשבילו, כי לא היה שום יסוד לשער, שמרגיש הוא רגשות כל-שהם.

–באת לכאן מחסרון-כיס בודאי? - שאל מִיוִיס.

–זאת לא זאת – השיב מר פיקויק. – מסרב אני לשלם דמי-פצוי ומפני זה הנני פה.

–ועלי באה כל הצרה הזאת בשֶׁל ניָר – אמר מר סמֶנגל.

–סוחר אתה בניָר? - שאל מר פיקויק.

–לא, חס-ושלום, לא ירדתי פלאים שאהיה סוחר. ניָר פֵּרושו שטרות.

–הנה-נא ידעתי מה כוָנתך – אמר מר פיקויק.

–חיָב אדם לקבל יסורים באהבה – אמר סמֶנגל. – מה בכך? נמצא אני כעת בבית-הסֹהר לבעלי-חובות. וכי משום-כך הורע כֹחי?

–לא מיניה ולא מקצתיה – השיב מר מיוינס.

ואמנם צדק. ולא עוד אלא שמצבו של מר סמֶנגל הוטב. כי בשביל להתכונן לחייו במקום זה, רכש לו בלא-מחיר מיני תכשיטים, שהָפקדו זה-כבר אצל מַלוה במשכונות.

–ועכשו הבה ונשתה – אמר מר סמֶנגל. – כל זאת עבודה יבשה היא. הבה ונשפשף את פינו ביין-הרֶקח. החדש מקרוב בא ישלם, מִיוִינס ילך ויביא ואני אעזור בשתיה. הרי זו חלוקת-עבודה יפה וצדיקה, חי נפשי.

מר פיקויק לא רצה לתת גֵוו למכים עוד הפעם ובשמחה רבה הסכים להצעה זו. מיד נתן כסף למיוינס, ומכיון שהשעה האחת-עשרה משמשה ובאה, לא אִבּד הלה זמן כל-שהוא ומהר אל חדר-המשתה.

–כמה נתת לו – שאל סמֶנגל בלחישה לאחר שיצא חבֵרו.

–חצי-ליטרה – השיב מר פּיקויק.

–אדם מהֻגן ונעים הוא – אמר מר סמֶנגל – נעים מאד. ממש אין כמוהו. אבל –

כאן נשתתק מר סמֶנגל ונד בראשו.

–הרי אין כוָנתך לאמר, שיכול הוא להשתמש בכסף לצרכו הוא? - שאל מר פּיקויק.

–חס-ולילה! הרי בפֵרוש אמרתי, שהוא אדם מהֻגן ביותר – השיב מר סמֶנגל, - אלא שלדעתי, מוטב שירד מי-שהוא להשגיח, שלא ישתה בּמקרה מן הבקבוק או שלא תכָּנס בו רוח-שטות לאבֵּד את המטבע בגרם-המעלות. רבי קרוב! מהר רד והשגיח על האדון, התלך?

בדברים האחרונים פנה אל אדם קטן אחד, ירא ורק-הלבב, עלוב ודל, שהיה כֻלו נדהם ממצבו החדש והתכנס לתוך המטה.

–הלא ידעת היכן חדר-המשתה, - אמר סמֶנגל, - מהר רֵד ואמר לאדון, שבאת לסַיֵּעַ לו לשאת את הכּד, או – עמוד – הבה נתחכמה – אמר סמֶנגל במבט ערמומי.

–ומה? - שאל מר פיקויק.

–צַוֵה לאמר לו, שבכסף העודף יקנה סיגרות. רעיון נפלא. רוף והגד לו, השמעת? והסיגרות לא תלכנה לאבוד – הוסיף סמֶנגל ואמר למר פיקויק. – אנכי אעַשנֵן.

תכסיס זה היה חריף מאד ונאמר במנוחה ובקרירות יתרה, עד שלא קמה רוח במר פיקויק להפריע. לא עהברו רגעים מועטים ומר מיוינס שב והביא יין בשני בקבוקים קטנים ומבֻקעים והֵעיר, שחיב אדם להתגבר על גֹעל-נפשו במצב כזה, והוא כשהוא לעצמו לא יתבַֹּיֵש לשתות מבּקבוק כזה. ותכף-ומיד הוכיח, שפיו ולבו שוים והגיח אל פיו חצי הבקבוק בבת-אחת.

אז יתחיל מר סמֶנגל להרנין לב שומעיו בספורי-מעשיות על-דבר ההרפתקאות והמאורעות שעברו עליו. וסִפֵּר מעשה בּתוך מעשה על-אודות סוס רם-היחש ויהודיה יפת-תֹאר, שהיו שניהם גם יחד תאות-נפש האצילים הגדולים והקטנים במלעות אנגליה.

עוד מר סמֶנגל מדבר ומגלה ממירין מתולדותיו ומר מיוינס כבר עלה על מטתו וקול-נחרתו נשמע. על חלקו בהנאת הספורים וִתֵּר לטובת מר פיקויק והזר הירא ורך-הלבב.

אבל גם הם לא נהנו הרבה. מר פיקויק היה שקוע בתרדמה וכמו בחלום שמע, שהשכור התחיל שוב את פזמונו ומר סמֶנגל מהר לרמוז לו רמז דק על-ידי בִקבוק-המים, שאין הקהל נוטה לשמוע אל הרגה. ושוב נרדם מר פיקויק, ומר סמֶנגל עדַין הרצה ספור-המעשה הארֹך שלו.

 

פרק מב: עוד אחים לצרה. הודעה חשובה מצד מר פיקויק למר שמואל וֵלר.    🔗

ממחרת, כשפקח מר פיקויק את עיניו, נתקלו בשמואל וֶלר, שישב על מזוָדה קטנה ושחורה והסתכל ברב-ענין במר סמֶנגל. והלה ישב על מטתו לבוש למחצה, לטש עיניו למר וֶלר והשתדל לשוא לבלבל אותו. אנו אומרים לשוא, כי סם בדק בעיניו את כובעו ורגליו וראשו ופניו ושפמו של מר סמֶנגל והיה מרֻצה מבדיקתו, אבל לא השגיח ברגשותיו של מר סמֶנגל באותה שעה יותר משהיה עושה זאת, אִלּוּ היה לפניו פסל-עץ או דַחֲלִיל של תבן.

–ובכן טבעת עינך בי? - שאל מר סמֶנגל בקמיטת-מצח.

–אוכל להִשָּׁבע בך – השיב סם בבדיחות-הדעת.

–אל-נא תחציף כלפי אדם הגון – אמר מר סמֶנגל.

–חלילה לי – השיב סם. – כשיתעורר, אמָר לי ואתנהג עמו בדרך-ארץ.

הערה זו. שֶׁבָּה רמז סם, כי מר סמֵנגל אינו אדם הגון, עוררה את חמתו של הלה.

–מִיוִינס! - קרא החרון-אף.

–מה יש? - שאל הלה ממשכבו.

–מה טיבו של עֻבָּר זה?

–יקחהו אֹפל! - השיב מר מיוינס והציץ מתחת הכסות אחוז-שִׁנה. – עד שאתה שואֵלני על כך, אני שואל אותך. יש לו ענין כאן?

–לא – השיב מר סמֶנגל.

–ובכן הורידהו למַטה ואמָר לו, שלא יהין לשוב ולעלות פן אכּהו שוק על ירך – אמר מר מיוינס.

מתוך עצה טובה זו שב אדם מצֻין זה ונרדם.

השיחה חִשְׁבָה להתגלגל בקטטה, לפיכך נמלך מר פיקויק לענות אף הוא חלקו.

–סם – אמר מר פיקויק.

–אדוני – השיב סם.

–נתחדש דבר-מה מאמש ועד עתה?

–אין כל חדש, אדוני – השיב סם והסתכל בשפמו של מר סמֶנגל. – באויר דחוק ועומד זה עלו כפורחת עשבים רעים, שיש בהם סכנה. חוץ לזה הכל הולך למישרים.

–רוצה אני לקום – אמר מר פיקויק. – הבה לי לבָנים.

כל רחשי-המשטמה של מר במֶנגל התנדפו כשראה תכנה של המזוָדה בפתיחתה, ולא פיקויק בלבד נתעלה בעיניו אלא גם סם, ומיד הודיע בקול רם, שסם אדם מיֻחד במינו הוא, איש כנפשו וכלבבו. ובנוגע למר פיקויק, נודעה לו הימנו חבה יתרה עד לאין-קץ.

–במה אוכל לשרתך, אדוני היקר? - שאל במֶנגל.

–תודה רבה, איני זקוק לכך – השיב מר פּיקויק.

שמא יש לך לבנים לכביסה? מכיר אני כובסת אחת סמוך לכאן והיא באה לקחת את לבָנַי פעמַים בשבוע, והיום – מקרה מצֻין – עליה לבוא. שמא אצרף את לבָניך ללבָני? אין לי בזה שום טרחה יתרה. והרי לכך נוצרנו, שיהא אדם בשעת הדֹחק עוזר לחברו הדחוק אף הוא.

מדי דבּרו נתקרב מר סמֶנגל אל המזוָדה קִרבה יתרה ועיניו הזהירו בידידות נלהבה של אדם טוב ומיטיב.

–שמא יש כאן דבר-מה לנַקותו, יקירי? - הוסיף סמֶנגל.

–אין כלום, נכבדי – השיב סם במקום אדוניו, - מוטב שנעשה זאת בעצמנו, שלא להטריח אחרים, כמו שאמר המורה בשעה שהתלמידים סרבו לספור מלקות מידי הַשַׁמָּש.

–ואין כאן באמת מה לשלוח בילקוטי הקטן אל הכובסת? - פנה סמֶנגל אל מר פיקויק במפח-נפש.

–אין לחלוטין כלום – חזר סם ואמר. – חוששני, שילקוטך יתמלא מלבָניך.

ובשעת-מעשה נתן סם עיניו בחלקי-התלבֹשת של מר סמֶנגל, שיש בהם כדי להעיד על טיב הכובסת. הלה פנה והלך לו, ולפי-שעה וִתֵֹּר על כספו וכליו של מר פיקויק. בחרון-אף הלך לו אל החצר ושתי סיגרות משֶׁל אמש היו לו לפת-שחרית.

מר מיוינס לא היה מעשן, וכיון ששום חנוָני לא היה מקיף לו, הוסיף לישון “שְׁנַת-שחרית”.

אחרי שאכל מר פיקויק פת-שחרית שלו בחדר מיֻחד הסמוך לחדר-המשתה, שלח את מר וֶלר למלא כמה מיני שליחות ובעצמו שב לחדרו להִמָלך במר רוֹקר על-אודות דירת-קבע שלו.

–דירתך? – שאל מר רוֹקר והסתכל בפנקס גדול. – הבית רחב-ידים, מר פיקויק. כרטיסך הוא מספר עשׂרים ושבעה בדיוטה השלישית.

–כרטיסי ומספרי? מה אתה סח? – שאל מר פיקויק.

–הרי הדבר פשוט בתכלית הפשטות. תדור בחברת אסירים אחרים.

–וכמה מהם יהיו בחדר? – שאל מר פיקויק בדאגה.

–שלשה – השיב מר רוֹקר.

מר פיקויק השתעל.

–אחד מהם כֹּמר הוא – אמר מר רוֹקר ורשם בניָר מדי דברו. – השני קצב הוא.

–מהו? - צוח מר פיקויק.

–קצב – חזר מר רוֹקר ואמר, - בן-חיל היה האיש! הלא תזכור את תָּם מַרטין, נֶדִי? - פנה רוֹקר לאדם אחד, שעמד בחדר וקרצף את הזוהמה של נעליו בסכין של כיס בעל עשׂרים וחמשה להבים.

–זוכר אנכי – השיב הנשאל.

–רבונו של עולם! - אמר מר רוֹקר, נד בראשו הנה והנה והסתכל דרך החלון לחלל העולם כזוכר זכרונות טובים. – כמו תמול היה הדבר. תפס את נושׂא-הפחמים וזרָקו במורד מבנה-האניות. זכורני, איך שעלה אל החוף בין שני שוטרים, קצת מפִּכח מכח הנפילה, ועינו השׂמאלית מחֻבשה בתחבֹשת של חֹמץ ובאספלנית שחומה. וכמה יפה היה לראות את הפעוטות רצים אחריו ברחוב. יד הזמן, נֶדִי! האין זאת?

אדם זה, שאליו פנה הדובר, שתקן ובעל-מחשבות היה, והיה חוזר על השאלות ולא יותר. ומר רוֹקר הסיר מעליו רוח השירה ומרה שחורה, שהיה שרוי בה, שב לסבלותיו ונטל שוב את העט לידו.

–יודע אתה, מי הוא השלישי שבחבורה? - שאל מר פיקויק, שלא נהנה ביותר מתאור זה של חבריו לעתיד.

–מי הוא סִימְפְסוֹן זה, נֶדִי – שאל מר רוֹקר את חברו.

–איזה סימפסון? – שאל נֶדִי.

–היושב במספר כ"ז בדיוטה השלישית, שֶׁלשָׁם גם אדון זה הולך.

–אותו האיש! - השיב נֶדִי, - באמת אינו כלום. מכריז היה על הסוסים וכעת פועל בטל הוא.

–אף אני כסבור הייתי כך – אמר מר קוֹקר, סגר את הפנקס ונתן פתק של ניָר לתוך ידו של מר פיקויק. – הנה כרטיסך, אדוני.

מר פיקויק נדהם לראות את אישיותו מסֻמנת במספר, עמד והרהר כדת מה לעשׂות ונמלך בדעתו לבוא קֹדם-כֹל בשירה עם שלשת חבריו לדירה, שהֻקצתה בשבילו. לשם כך עלה אל הדיוטה השלישית.

אחרי שגשש זמן-מה באכסדרה ולא מצא באפלה את מספרי המדורים, פנה לבסוף אל הנער המשרת של בית-המשתה, שקבץ, כדרכו בבֹקר בבֹקר, את בקבוקי-הבדיל.

–היכן כאן מספר כ"ז, בני?

–עוד חמש דלתות הלאה – השיב הנער. – שם מצֻירת בנָתר דמות אדם תלוי ומעשן מקטֹרת.

מר פיקויק הלך בדרך זו עד שהגיע לציור כזה, ועל-גבי פני התלוי דפק בפרקי אצבעו, מתחלה בלחש ואחר-כך בקול רם. אחרי שדפק כמה פעמים ואין עונה, הֵעֵז לפתוח את הדלת ולהציץ לִפְנִים.

בחדר היה רק אדם אחד, שעמד והרכין ראשו ורֻבו מחוץ לחלון והיה עסוק בשקידה רבה ברקיקה אל תִּתֹּרֶת הכובע של ידידו העומד בחצר. ומכיון שלא דבור, לא שעול, לא עטוש ולא דפיקה ולא שאר כל אמצעי לא הועיל לעורר תשומת-לבו של אדם זה הנכנס, נגש מא פיקויק לאחרי שעה קלה אל החלון ואחז בכנף-בגדו של העומד, הלה הכניס ראשו ורֻבו שוב לתוך החדר, הסתכל במר פיקויק מכף-רגליו ועד קדקדו ושאל אותו בזעף, מה חפצו.

–כמדֻמני – אמר מר פיקויק והוציא את כרטיסו – שכאן המספר כ"ז בדיוטה השלישית.

–ואם כן? שאל הלה.

–באתי לכאן, מפני שקבלתי פתק זה – השיב מר פיקויק.

–הראני-נא – אמר הלה.

מר פיקויק הראהו.

–חושבני, שמר רוקר יכול היה להשכינך במקום אחר – אמר מר סימפסון (כי הוא האיש).

אף מר פיקויק סבור היה כך, אבל חשב ומצא, שכאן השתיקה יפה.

מר סימפסון הרהר רגעים אחדים, אחר-כך הוציא את ראשו מן החלון, שרק שריקה צורמת את האֹזן וקרא כמה פעמים איזו מלה בקול רם. מר פיקויק לא יכול להבחין מלה זו מהי, אבל הבין, שבודאי זהו כנוי למר מרטין, כי כמה אנשים העומדים בחצר התחילו לקרֹא אחריו: “קַצב!”

השערתו של מר פיקויק נתאשרה מיד. כי בעוד רגעים מועטים התפרץ החדרה כל-עוד נפשו בו אדם בּא-בימים, בעל-בשר, לבוש מעיל-תכלת כדרך בני-אֻמנותו, ואחריו אדם אחר, לבוש מעיל שחור בלה וכובע מעור כלב-הים, בעל חֹטם אדֹם ושרוע וכֻלו נראה ככֹהן שִׁכּוֹר, וכן היה באמת.

לאחרי ששני האדונים הללו הסתכלו בכרטיסו של מר פיקויק, חוה האחד דעתו, כי הדבר לא יתכן, והשני – כי כן לא יעָשׂה. ואחרי בֵּרור זה נשתתקו והביטו זה אל זה ואל מר פיקויק במבוכה.

–רע המעשה הזה. – אמר הכֹהן. – דוקא כשזכינו למִטות נאות כל-כך.

ומדי דברו הסתכל בשלשה מזרנים מזֹהמים, מכֹרכים בשמיכות-בד, שהיו מֻנחים בקרן-זוית במשך היום ושמשו בסיס לספר מבקע לכַד ולקערית-בורית, כֻלם כלי-חרש צהֻבּים, מצֻירים בפרחי-תכלת.

מר מרטין הסכים לדעתו של הכהן בבטויים חריפים יותר, ומר סימפסון המטיר מבול של תארים בלי שמות על ראש החברה, הפשיל את שרווּליו והתחיל לכַבּס את הירקות לסעודת-הצהרים.

בינתַים הספיק מר פיקויק להתבונן בחדר, שהיה מזֹהם מאד וריחו מחניק. לא היה כאן רמז לשטיח או למסך. אף ארון לא היה כאן. אמנם לא היה הרבה לשים לתוכו, אבל איך שהוא, ברור הדבר, כי פרוסות לחם, חתיכות גבינה, אלונטיות מלֻכלכות, שיָרי בשר, מלבושים, שברי כלי-חרש ומפוחים מחֻסרי-פיות – כשכל אלה מֻנחים על-גבי הקרקע בחדר קטן, המשמש דירה לשלשה אנשים בטלים מעבודה, אינם מרחיבים דעתו של אדם.

–חושבני, שיש עוד תקנה לדבר – אמר הקצב אחרי שתיקה ממֻשכה. – מה תקח מאתנו בשׂכַר פרישה?

–סלח-נא, אדוני – אמר מר פיקויק, - מה אמרת? לא ירדתי לסוף דעתך.

–כמה אתה דורש שׂכַר הליכה מכאן? - אמר הקצב. – המקח הקצוב הוא שני שילינגים וחצי, ואנחנו נשלם לך שלשה שילינגים.

–ועוד חצי שילינג – הוסיף הכהן.

–ונוסף על זה לוג-שכר – הוסיף מר סימפסון.

–לשתותו מיד – אמר הכהן. – ובכן!

–איני בקי עדַין במנהגי הבית – השיב מר פיקויק. – עדַין איני מבין את דבריכם. וכי רשאי אני לדור במקום אחר? חשבתי, שאסור לי.

לשֵׁמע שאלה זו הסתכל מר מרטין בשני חבריו בתמיה רבה, ואחר-כך רמז כל אחד ואחד באגודלו הימני על כתפו השמאלית. רמיזה זו, שפֵּרושה בקֵרוב: “עורבא פרח”, כשהיא נעשית על-ידי כמה אנשים ונשים בבת-אחת, עושה היא רֹשם נאה של התול דק.

–אם רשאי אתה? - השיב מר מרטין בחיוך של רחמנות.

–אלו הייתי אני ממעיט כל-כך להבין הויות-העולם, הייתי אוכל בבקר תבן – אמר הכהן.

–אף אני כך – הוסיף חברו.

אחרי הקדמה זו הודיעו שלשת החברים למר פיקויק בנשימה אחת, שהכסף נחשב בבית-הסֹהר כמו מחיצה לו; שהכסף קונה כאן את הכֹּל; ואם יש כסף לאדון זה, דיו שיביע את חפצו ויהיה לו כעבור חצי-שעה חדר לעצמו עם כל המכשירים הנרצים.

ושני הצדדים נפרדו ברצון זה מזה. מר פיקויק חזר לחדר השומרים ושלשת החברים הלכו לחדר-המשתה להוציא שם את חמשת השילינגים, שלוח הכהן מידו לתכלית זו כיד חכמתו הטובה עליו.

–ידעתי מראש, שכך יהיה – אמר מר רוקר למר פיקויק ושחק מטוב-לב. – וכי לא אמרתי זאת, נֶדִי?

הפילוסוף בעל הסכין המֻשלם רטן להסכמה.

–ידעתי, שתחפוץ חדר לעצמך – אמר מר רוקר. – רוצה אתה בכלים נאים? ודאי חפצת לשכור את שלי? דירה נאה היא.

–בחפץ לב – השיב מר פיקויק.

–יש כאן חדר נאה באכסדרה הסמוכה לבית-המשתה, השיך לאסיר אחר, ואני אתנהו במחיר ליטרה לשבוע – אמר מר רוקר, חושבני, שלא תתנגד למקח זה.

–לא ולא – אמר מר פיקויק.

–ובכן הבה נלכה – אמר מר קוֹקר וחבש את כובעו. – בחמשה רגעים יבוא הכֹל על מקומו בשלום.

–למה לא אמרת מיד, שאתה רוצה בחדר הגון?

ובאמת לא עברו רגעים מועטים והכל בא על מקומו בשלום. האסיר, שדָר כאן, נמצא בבית-הסֹהר זה ימים רבים וכבר אבד את ידידיו ורכושו וביתו ואָשרו, וממילא לא היתה לו הצדקה, שיהיה לו חדר לעצמו. ולפי שלעתים קרובות היה רעב ללחם, הסכים בחפץ-לב למסור למר פיקויק זכות הישיבה בחדר במחיר עשׂרים שילינגים לשבוע ובשׂכַר זה התחיב לפטור גם כל אלה, שישתלחו לחדר זה לדור בו.

בשׁעת משׂא-ומתן זה הסתכל בו מר פיקוי ברחמים רבים. והוא אדם ארֹך וחִוֵּר כמת, לחייו שקועות ועיניו נעות ונדות, כסות-לילה לעורו וסנדלים על רגליו, שפתיו חסרות-דם ורגליו דקות. שן הזמן כרסמה אותו במשך עשׂרים שנות מצוק ומחסור. מעי מר פיקויק המו לו.

והיכן תגור בינתים, אדוני? - שאל מר פיקויק בהניחו דמי השבוע הראשון על-גבי השֻׁלחן הרעוע.

העלוב נטל את הכסף ביד רועדת והשיב, שאינו יודע עד7ין, שילך ויבקש לו מקום למשכב.

–חוששני, אדוני, - אמר מר פיקויק ואחז בזרועו בידידות וברחמים. – שתהא מֻכרח לגור במרום שאון ורעש. אבקשך לראות חדר זה כחדרך ולבוא כל פעם שתצטרך למנוחה או בשעה שידידיך יבקרוך.

–ידידַי! - חזר האיש בקול רועד. – אִלּו הייתי מֻנח מת בעמקי האדמה או נרקב בארוני בקבר או בתחתיות בית-הסֹהר, לא הייתי נשכח ונעזב יותר מעתה. כמת נחשבתי לחברה בלי אותה הרחמנות, שיש בלבה להולכים ואינם שבים. ידידים הבאים לבקרני! רבונו של עולם! נער הייתי גם זקנתי במקום הזה ואין פה מי שישים ידו על עיני במותי ויאמר: “אשריו, כי לקח אותו אלהים”.

ההתרגשות האירה פניו בדברו וכשגמר נסתלק האור. בחפזון פֵּרַשׂ בידיו ויצא את החדר במבוכה.

ומר רוֹקר נתן צו ואחרי שעה קלה נמצאו בחדר שטיח, ששה כסאות, שֻׁלחן, דרגש המשמש גם מטה, דוּד לְטֵה ועוד כלים קטנים – הכֹל במחיר עשרים ושבעה שילינגים וחצי לשבוע.

–מה אוכל לעשות בשבילך עוד? - שאל מר רוֹקר והסתכל סביבו בהנאה וקשקש במטבעות שקבל.

–אמָר-נא, - שאל מר פיקויק אחרי שהרהר קצת, - יש כאן אנשים, שאפשר לשלוח אותם אל העיר לצרכים שונים? בני-חורין ולא אסירים, כמובן.

–כן, אדוני, - אמר רוקר, - יש כאן נצרך אחד, חברו של אחד האסירים באגף-העניים, והוא בודאי ישמח לקבל ממך כל מיני שליחות. זה שני חדשים שהוא עובד עבודת-פרך. אם תחפוץ, אשלחהו אליך.

–בבקשה ממך – השיב מר פיקויק. – ואולם – לא. אמרת: אגף העניים. רצוני לראות אגף זה. אלך בעצמי לשם.

אגף-העניים שבבית-הסֹהר לבעלי-חובות הוא המקום, שבו נאסרים בעלי-החובות העלובים שבעלובים. אסיר, שנרשם כאן אינו משלם לא שכר-דירה ולא שכר-מזונות. מקבלים הם לחם צר ומים לחץ בכסף העזבונות, שבעלי-צדקה מנדבים בצַוָאותיהם. רֹב קוראינו זוכרים עדַין את כלוב-הברזל, שהיה בנוי עוד לפני שנים אחדות בחומת בית-הסֹהר ובו היה יושב אדם בעל פנים רעבים ומקשקש מזמן לזמן בקופסת-מטבעות ומבקש רחמים: “זכרו ואל תשכחו את בעלי-החובות העניים”. את הכסף, שהיה נכנס לקופסה, חלקו האסירים ביניהם, שהיו מתחלפים במשמרת קבצנות זו.

עכשו בטל מנהג זה והכלוב איננו, אבל מצבם העלוב של אֲמֵלָלִים אלו לא נשתנה לטובה. אין אנו מרשים להם לעמוד על פתח בית-הסֹהר ולבקש רחמים מאת העוברים-ושבים, אבל עדַין כתוב בספר-חֻקינו, לזכרון לדור אחרון, אותו משפט-הצדק, שעל-פיו אפילו החוטא שבחוטאים נִזון ומלֻבש, אבל בעל-החוב העני אחת דתו למוֹת בעירֹם ובחֹסר-כל. ואין לך שבוע שלא תהא חרבו של מלאך-המות מֻנחת על צוארו של אחד האנשים הללו, אלמלא תמיכת חבריהם האסירים.

מתוך הרהורים כאלו טִפס מר פּיקויק ועלה בגרם-המעלות, שהורה לו מר רוֹקר. וכל-כך גדולה היתה התרגשותו, עד שנכנס לתוך המדור העליון קֹדם ששׂם אל לבו, היכן הוא ולשם מה בא.

המראה הכללי של החדר הזכיר לו את הכֹּל. ובו ברגע נתקעו עיניו באדם אחד, שכרע על-יד האח המאֻבּקה – וכובעו של מר פיקויק נשמט מידו ונצב מחריש משתאה למראה-עיניו.

עטוף בבלויי-סחבות, בלי מעיל, כֻּתָּנתו לעורו מקֹרעה, שערותיו תלויות על פניו, ופניו מקֻמטים מיסורים ורזים מרעב – ככה ישב כאן מר אלפרד יִ’ינגל. ראשו נתמך בידו, עיניו נתונות באש וכֻלו עֹצר רעה ויגון.

סמוך לו עמד בן-כפר בריא, נשען כלאחר-יד אל הקיר, והטליא את נעלו הימנית ברצועת-ציָדים ישנה; רגלו השמאלית נתונה היתה בסנדל ישָׁנה. סוסים, כלבים ושכרון הביאו אותו עד למדרגה זו. בנעלו היחידה היה דרבן שהעלה חלודה, ודרבן זה הניף פעם בפעם בחלל החדר ובשעת-מעשה הכה במקל-רוכבים על הנעל ולחש מיני בטויים, שבהם רוכבים מזרזרים את סוסיהם, בדמיונו נמצא כעת בתחרות של מרוץ-סוסים.

לעֻמתו ישב על-גבי תֵבת-עץ זקן אחד, עיניו מוּרָדות לארץ והכרת-פניו לאחר יאוש היא. ילדה קטנה, נכדתו, השתדלה בכל מיני מעשׂה-ילדות לעורר תשומת-לבו והוא לא ראה ולא שמע. קולה שהיה מקֹדם ערֵב לאזנו ועיניה שהיו לו למאור לא פעלו על חושיו עתה. אֵבָריו רעדו מחֻלשה ורוחו מת בקרבו.

היו כאן עוד שנים-שלשה אנשים, שעמדו ביחד ופטפטו בקול רם. ואשה אחת רזה וחוֶרת – אשת אחד האסירים – השקתה בחמלה רבה שארית-הפליטה של פרח יבֵש וקמֵל, שלעולם לא יוצא ציצים: סמל כל עבודתה של אשה זו במקום הזה.

אֵלו הן המראות, שראה מר פיקויק, כשהסתכל סביבו בתמהון רב. קול רעש של אדם אחד בכניסתו עורר אותו. מר פיקויק נתן עיניו בנכנס ולמרות כל בלויי-סחבותיו וזוהמתו הכיר בו מיד את מר איוב טרוֹטר מודעֵנו.

–מר פיקויק! - צוח הלה בקול רם.

–מה! - קרא יִ’ינגל ונִתֵּר ממושבו. – מר – כן הוא – דירה משֻׁנה – פלאי-פלאים – דמי בראשי – ומר י’ינגל חזר ונפל למקום-מושבו והוריד את ראשו.

מעי מר פיקויק המו למראה האֲמֵלָלִים הללו. מבטו של יִ’ינגל לצד חתיכת בשׂר-כבש חי, שהביא עמו איוב, העיד כמאה עדים על מצבם הנורא, מר פיקויק נסתכל ביִ’ינגל בחמלה ואמר לו:

–רצוני לדבר עמך ביחידות. שמא תצא עמי לרגע?

–בחפץ-לב – השיב י’ינגל וקם. – איני יכול ללכת הרבה – אבל אין כאן מרחב ללכת הרבה – משוכת-חדק – חצר נאה – אבל לא רחבת-ידים – גלוי לעין-רואים – המשפחה בעיר – השומר לא ינום ולא יישן.

–שכחת את מעילך – אמר מר פיקויק כשיצאו אל גרם-המעלות וסגר את הדלת אחריו.

–מה? - אמר י’ינגל. – מה לעשות – צריך לאכול – הלא ידעת – צרכי אֹכל-נפש – וכיוצא בזה.

–מה כוָנתך?

–הלך לו, אדוני היקר – מעילי האהרון – אין ברֵרה – זוג-נעלים פרנסני – שני שבועות- סוכך של משי – בית-יד של שֵׁן – שבוע אחד – מעשה שהיה – חי נפשי – שאַל את איוב – ויגדך.

–נתפרנס שלשה שבועות מזוג-נעלים ומסוכך של משי – קרא מר פיקויק, ששמע דברים כאלה רק מחיי יורדי-הים, שנטרפה ספינתם.

–בודאי – אמר י’ינגל ונד בראשו. – מַלוה במשכונות – הנה השובר – סכום קטן – כמוהו כאין – כֻלם רמאים.

–עתה הבינותי – אמר מר פיקויק ונפשו שבה למנוחתה. – מִשכַּנת את בגדיך?

–הכל – גם איוב – כל הַכֻּתֳּנוֹת – אין בכך כלום – קִמוץ בדמי כביסה – הקץ ימהר לבוא – אשכב – ארעב – אמת – בדיקה – ארון פשוט – אסיר עני – צרכים הכרחיים – הלאה – האדונים המֻשבעים – הכל כשורה – מיתה בדרך הטבע – תעודת הבודק – קבורת עני – דמו בראשו – תם ונשלם – הורד המסך.

י’ינגל כלל בדבריו אלה כל עתידותיו הנשקפות לו, כיד המליצה הטובה עליו בצֵרוף העויות-פנים וחיוּךְ מעֻשה. אבל מר פיקויק הרגיש בדבר, שלא עת צחוק היא לי’ינגל, וכשנסתכל בפניו ראה, שעיניו לחות מדמעות.

–מזג טוב! - אמר י’ינגל ואחז בכפו של מר פיקויק, אבל הסב את פניו. – רמאי כפוי-טובה – מעשה-ילדות הוא לבכות – לא אוכל להבליג – קדחת – חלוש – חולה – רעֵב – דמי בראשי – אבל סבלתי הרבה – מאד.

והמתעתע העלוב לא יוכל להתאפק עוד, ואולי נחלש עוד יותר על-ידי התאמצותו, ישב על המדרגה, כסה את פניו בידיו וגעה בבכי כתינוק.

–בואה – אמר מר פיקויק ברגש – נראה כדת מה לעשות, כשאדע על הפרטים. איוב, אַיֶּכָּה?

–הנני, אדוני – אמר איוב.

–בוא הנה, אסוני – אמר מר פיקויק ועיניו זלגו דמעות. – הרי לך.

דבר-מהנ הוצא מתוך כיסו של מר פיקויק והֻכנס בקשקוש לתוך ידו של איוב. עיניו של הלה הבריקו ולבו רחב, ומיד נעלם.

כששב מר פיקויק לחדרו מצא שם את סם, שהסתכל סביבו במין הנאה מרה, שהיתה תאוה לעינים. מכיון שמתנגד היה לישיבתו של אדוניו בבית הזה, ראה את עצמו מחֻיב, שלא להתפעל משום דבר הנעשה והנשמע כאן.

–דירה נאה, סם? - שאל מר פיקויק.

–טוב, אדוני – השיב סם והסתכל סביבו בבטול.

–ראית את מר טוּפמן ושאר ידידינו?

–ראיתים ומחר יבואו. תָּמֵה אני, שלא באו היום – השיב סם.

–הבֵאת את החפָצים שבקשתי?

במקום תשובה הראה מר וֶלר על צרורות מצרורות שונים, שהניחם בקרן-זוית של החדר בסדר נאה.

–יפה מאד, סם – אמר מר פיקויק אחרי ישוב-הדעת. – ואתה, סם, שמעני-נא.

–דַבֵּר, אדוני, כי שומע עבדך – השיב מר וֶלר.

–מן הרגע הראשון הרגשתי – פתח מר פיקויק ואמר – שלא כאן המקום לעול-ימים.

–וגם לא לבא-בימים – העיר מר וֶלר.

–צדקת, סם – אמר מר פיקויק, - אלא שאנשים באים-בימים יכולים להגיע לכאן מתוך קלות-דעתם או אֵמונם, שהאמינו באחרים; ואִלו צעירים יכולים להגיע לכאן על-ידי אהבת-עצמם של אדוניהם. ומוטב לצעירים באלו, בכל הבחינות, שלא יהיו כאן. בַּנת לרעי, סם?

–לא, אדוני – השיב סם ברֹגז.

–חשוֹב בדבר, סם – אמר מר פיקויק.

–טוב, אדוני – אמר סם אחרי הפסקה קצרה. – כמדֻמני, שהבינותי את כוָנת דבריך. ואם באמת זוהי כוָנתך, אחַוה לך את דעתי, שאתה מכביד עלי יותר מדי, כמו שאמר אותו בעל-עגלה לסופת-השלג, שתקפה אותו בדרך.

–רואה אני מתוך דבריך, שירדת לסוף דעתי – אמר מר פיקויק, - מלבד שאיני רוצה, שתבלה את שנותיך הבאות במקום כזה, הריני מרגיש, שדבר משֻׁנה הוא, שבעל-חוב בבית-הסֹהר מחזיק משַׁמש לעצמו. סם, עלינו להִפָּרד זה מזה לזמן-מה.

–לזמן-מה? - שאל מר וֶלר בלעג מר.

–כן, לזמן היוֹתי כאן – השיב מר פיקויק, - את משׂכֻּרתך אוסיף לשלם לך. אחד משלשת חברי יקחך בכבוד גדול, ואם לא בגינך, יעשׂה זאת בגיני, והיה אם אצא מכאן בזמן מן הזמנים – הוסיף מר פיקויק בבדיחות מעֻשׂה – הריני מבטיחך בהן-צדקי, שאשוב ואקחך תכף-ומיד.

–אחַוה לך דעתי אף אני – פתח סם ואמר בכֹבד-רֹאש. – הדבר הזה לא יתּכן ואל-נא תוסף דבר אלי בדבר הזה.

–מנויה וגמורה אצלי, סם – אמר מר פיקויק.

–האֻמנם כן, אדוני? - שאל סם בתֹקף. – אף אצלי מנויה וגמורה.

ומר וֶלר חבש את כובעו ויצא פתאם את החדר. לשוא קרא מר פיקויק אחריו. סם הלך לו.

 

פרק מג: מר שמואל וֶלר בא בין המצָרים.    🔗

בחדר גבֹהַּ, חסר אור ואויר, ברחוב פוֹרטוּגַל, יושבים כמעט כל ימות השנה שנים, שלשה או ארבעה אדונים, ופאות נכריות על ראשיהם, לפני שלחנות-כתיבה קטנים. לימינם מדור מיֻחד לסניגורים, לשמֹאלם מדור מֻקצה לבעלי-חוב שפשטו את הרגל, ולפניהם המון פרצופים מזֹהמים. האדונים הללו הם באי-כֹח בית-הדין לפשיטות-רגל והמקום הוא בית-הדין בכבודו ובעצמו.

מקום זה משַׁמש מאז מעולם מקלט ובית-ועד לכל בני לונדון שירדו מנכסיהם. בית זה מלא אדם בכל יום ויום. אֵדי השֵׁכר ויין-השׂרף מֵתַּמרים ועולים עד לסִפּון ונוזלים טפות טפות מעל הקירות. יש כאן תדיר מלאָי של בגדים ישנים והמון לחיים מלֻכלכות וזקָנים מדֻבללים – יותר ממה שאפשר לנַקות במשך יום אחד בכל המרחצאות ובתי-התספֹרת שבין טַיבּוּרק וּוַיטשֶׁפֶל.

ואין לחשוב, שיש לבני-אדם הללו ענין לענות בו במקום זה או שיש להם שיָכות כל-שהיא לכאן. אִלּו היה הדבר כך, לא היתה שום רְבוּתא בדבר. קצתם ישֵׁנים במשך כל הישיבה; קצתם נושאים עמהם ארוחתם במטפחתם או בכיסם והם לועסים ומקשיבים לתאבון. אבל לא אֵרע עוד מעולם, שתהא לאחד מהם שיכות אישית אל המשא-ומתן. והם יושבים כאן מראש ועד סוף. ביום-סגריר הם באים כֻלם רטֻבּים ואֵד החדר יעלה בעתרת.

אורח עראי יכול לחשוב, שכאן היכל העניוּת. אין כאן אפילו פקיד אחד, שיהא לבושו עשוי לשמו, או שיהא מראה-פניו בריא וטוב, חוץ משליח-בית-דין אחד לבֶן-השֵׂער ובעל פני-תפוח, ואף הוא נדמה לדֻבדבנית שכבשוה ביין-שָׂרָף, כדי שתעמוד ימים רבים. גם הפאות הנכריות של הסניגורים אינן עשויות כהוגֵן ותלתליהם סרוחים אחריהם.

המשֻׁנים שבכֻלם הם עורכי-הדין, היושבים אצל שֻׁלחן גדול וחלק בתוך באי-כֹח בית-הדין. האמידים שבהם יש להם ילקוט כחֹל ונער נושא-כליהם, על-פי-רֹב בעלי דת יהודית. אין להם לשכות, כי את עסקיהם הם עושים בבתי-מרזח ובחצרות בתי-הסֹהר, ושם הם רודפים אחרי בעלי-דין כדרך בעלי-עגלות שרודפים אחרי נוסעים. חיצוניותם אינה מהֻדרה ביותר והם שטופים בשתיה ובגנבת-דעת.

מש שלמה פֶּל, אחד מכּת זו של יודעי דת ודין, היה שָׁמן וחִוֵּר ומעילו היה רגע אחד ירֹק ומשנהו שחום. ולמעיל גם צוארון ססגוני כזה. מצחו צר היה, פניו רחבים, ראשו גדול וחָטמו כפוף לצדדין, כאלו סטר לו הטבע על חטמו כשנולד, מתוך כעס על יצר-לבו הרע. אבל מכיון שהיה קצר-נשימה, נשם בעִקר דרך חטמו, ונמצא, שתועלתו של אֵבר זה גדולה יותר מיָפיו.

–עשׂה אעשה וגם יכֹל אוכל – אמר מר פֶּל לאדם אחד.

–באמת? - שאל הלה.

–בטוח אני באלה – השיב פל – אבל אִלּו הלכת לשתדלן מן השוק, לא הייתי ערֵב לתוצאות הדבר.

–הה! - אמר הלה בפה פעור.

–לא הייתי ערֵב – אמר מר פל בבליטת-שפתים, בקמיטת-מצח ובמנוד-ראש.

מקום שיחה זו היה בית-מרזח הסמוך לבית-הדין הנזכר, והאיש הדובר במר פל היה מר וֶלר הזקן, שבא לכאן לנחם ולעודד אחד מידידיו, שדינו עמד להתברר בו ביום.

–והיכן ג’יאורג'? - שאל הזקן.

מר פֶּל הניע בראשו לצד החדר הסמוך. מר וֶלר נכנס לשם ונתקבל בברכות-שלום מאת חצי-תריסר בעלי-אֻמנותו. אף פושט-הרגל העומד היום לדין היה כאן ולנחמה נתן בכוס עינו.

–שלום, ג’יאורג'! - אמר מר וֶלר הזקן, פשט את אדרתו ותפס מקום בגֹדל-לבב כדרכו. – מה חדש? הכל כשורה?

–הכל הולך למישרים – השיב פושט-הרגל.

–כבר נִתּנה הסוסה האמֻצה למי-שהוא לחַיּוֹתה? - שאל מר וֶלר בדאגה.

ג’יאורג' הרכין ראשו להסכמה.

–יפה מאד – אמר מר וֶלר. – והעגלה גם-כן הָפקדה בידים אמונות?

–העגלה נִתְּנה לשמירה מעֻלה – השיב ג’יאורג' ואכל בכל-פֶּה.

–טוב מאד – אמר מר וֶלר. – לעולם תביט אחריך ברדתך מן ההר. ומה בדבר השובר? – פנה אל מר פֶּל – נכתב כשורה?

–שחור על-גבי לבן – השיב מר פֶּל.

מר וֶלר נהנה בקרבו, שהכל הולך למישרים על-פי הסדר והמשטר שקבע, ופנה שוב למר פֶּל בהראותו על ג’יאורג' ידידו.

–מתי עליו ללבוש את מעילו?

–שלישי הוא ברשימה – הזיב מר פֶּל – וחושבני, שבעוד חצי-שעה יגיע ת=ורו. גם אמרתי ללבלרי לבוא ולהודיע כל חלוף בעלי-דינים.

מר וֶלר הסתכל במר פֶּל בהערצה רבה מכף-רגל ועד ראש ואמר לו:

–ומה תשתה, אדוני?

–באמת – השיב מר פֶּל – חֵי נפשי, איני נוהג כך – השעה מֻקדמת מאד – טוב, יֻקח בשבילי יי"ש במחיר שלשה פֶנסים.

המלצרית הביאה את היי"ש מיד והלכה לה.

–רבותי! – אמר מר פל והסתכל על כל סביביו: - לחייו ולהצלחתו של חברכם! איני רוצה להתפאר, אין זה ממנהגי, אבל מֻכרח אני להגיד לכם, שאלולא בא חברכם לידים אמונות - - אבל שתיקה יפה. לחיים, רבותי!

מר פל הגיח את הכוס אל פיו בנשימה אחת, קשקש בשפתיו והסתכל בהנאה אל העגלונים הסובבים אותו, שראו בו כמין אלהות.

–הבה ונראה – אמר המֻמחה – מה רציתי להגיד, רבותי?

–כמדֻמני, שרצית להגיד, שלא תסרב לכוס שניה – אמר מר וֶלר בבדיחות-הדעת.

–לא רע, לא רע – שׂחר מר פל. – בקי ורגיל אתה. באמת לא יזיק הדבר בשעה זו. איני יודע, עשׂ5ה כרצונך.

ומר פל השתעל בדרך-כבוד, כדי למנוע בפני התפרצות צחוק פרוע מפי העגלונים.

–אב-בית-הדין שעבר, רבותי, היה מחבבני ביותר – אמר מר פל.

–וגם האמין בו הרבה – הוסיף מר וֶלר.

–זכורני, רבותי – אמר מר פל – שסעדתי אצלו פעם אחת, רק שנים היינו, אבל הוד והדר היה שם, כאלו הֻזמנו עשׂרים איש. החוֹתָם הגדול היה מֻנח לימינו על-גבי שֻׁלחן מיֻחד, ואדם אחד בעל פאה נכרית ושריון שמר על השרביט בחרב שלוּפה ופֻּזמקאות של משי, והנה הוא אומר לי: “פֶּל, הנה לעניווּת שלא במקומה, בעל-כשרון אתה, כל בית-הדין בידך וארצנו מתגאה בך”. בזה הלשון דבר אלי. “אדוני – אמרתי לו – בשׂפת-חלקות תדבר אלי”. והוא משיב לעִמתי: “יבוא עלי, אם אדבר בשׂפת-חלקות”.

–כך אמר? - שאל מר וֶלר.

–כדברים האלה – השיב מר פֶּל. – אבל שׂיחה זו בסוד היתה. רבותי, אפשר שעל-ידי זה נתעליתי בעיני חבֵרי, ואפשר שאין הדבר כך. רב בעלי-אומנותי יודעים. לא אוסיף דבר. תסלחו לי, רבותי. לא הייתי זהיר בדברי. מרגיש אני, שלא מהכמה עשיתי לדבר על ענין זה בלי שאלת פי ידידי הנעלה. רב תודות לכם, רבותי.

אחרי התנצלות זו תקע מר פֶּל את ידו לתוך כיסו והתחיל לקשקש בשלש אגורות-כסף מתוך קמיטת-מצח.

תוך-כדי-דבור נכנסו הילקוט הכחֹל והבחור (שמעולם לא נפרדו זה מזה) והודיעו, שתכף-ומיד יתחיל המשא-ומתן. מיד קמו כל כני-החבורה ויֵצאו אל הרחוב להבקיע להם דרך אל בית-הדין – עבודה שנמשכת על-פי-רֹב מעשׂרים וחמשה עד שלשים רגעים.

מר וֶלר, שאדם בריא היה, קפץ לתוך הדֹחק בתקוה נואשת לכבוש לו בכל אֹפן שהוא מקום הגון, אבל תוחלתו נכזבה במקצת, כי שכח להסיר את כובעו, ואדם אחד, שדָרך על אצבעות רגליו, הוריד לו את כובעו עד מתחת לעיניו. וכנראה התחרט אותו האיש מיד על אפו כי עז, כי הוציא מפיו קול-תמיה, משך את הזקן לתוך האולם והסיר את מסוה הכובע מעל פניו.

–שמואל! – צָוַח מר וֶלר כשהציץ בפני גואלו.

סם הרכין בראשו.

–אכן בן מכבד אביו אתה – אמר מר וֶלר. – באת לעטרני במצנפת לימי זקנותי?

–מהיכן היה לי לדעת, שאתה הוא? - אמר הבן. – וכי חושב אתה, שיכול אני להכירך על-פי כֹבד רגליך?

–צדקת, בני – השיב מר וֶלר, - אבל מה מעשׂיך כאן? לאדוניך אין כאן תקנה. אין אחרי מעשה בית-דין כלום.

ומר וֶלר נד בראשו כיודע דת-ודין.

–זקן מבֻלבל! - קרא סם. – למה תפטפט תמיד על-דבר מעשׂה בית-דין ועדות זוממת וכיוצא בזה? וכי אמרתי דבר-מה על-דבר פסק בית-הדין?

מר וֶלר לא השיב כלום, אבל נד בראשו כמֻמחה.

–אל-נא תנוד בראשך לדברים שאין אתה מבין בהם כלום, שמא יפול ראשך מעליך – אמר סם בקֹצר-רוח, - דַּבּר בלשון בני-אדם. בקשתיך אמש אצל המרקיז גְרֶנְבִּי.

–ראית את המַרקיזה, סמי? - שאל מר וֶלר באנחה.

–ראיתיה – השיב סם.

–ומה מראה פניה?

–משֻׁנה מאד – השיב סם, - כמדֻמני, שהיא משחיתה את נפשה על-ידי יין-שׂרף ועוד מיני רפואות כאלה.

–באמת? – שאל הזקן בכֹבד-ראש.

–בודאי – השיב הבן.

מר וֶלר אחז ביד בנו, לחצהּ והניחהּ, ופניו הביעו בשעת-מעשה לא דאגה אלא תקוה. קרן-אורה עברה על פניו ובנחת אמר:

–עֲדַיִן איני בטוח בדבר, סמי. איני רוצה לומר בוַדאות, שמא אתבדה, אבל כמדֻמני, בני, שהמסַיֵעַ לדבר-עבֵרה חולה במחלת-הכבד.

–וכי פניו רעים למראה? - שאל סם.

–חִוֵּר הוא עד למאד – השיב האב – רק מסביב לחֹטם אדמומית יתרה. תאבון גדול אין לו, אבל לשתות יכול הוא במדה גדושה.

–די בזה – אמר סם. – נחזור לענינַי. עשֵׂה אזנך כאפרכסת ואל תדבר דבר עד אם כליתי.

אחרי פתיחה זו ספֵּר סם בקצור נמרץ דבַר שיחתו האחרונה עם מר פיקויק.

–לבדד ישכון אֻמלל זה! - קרא מר וֶלר הזקן – ואין עוזר לו. לא יתכן כדבר הזה, סמי, לא יתכן.

–ודאי לא יתכן – אמר סם. – ידעתי את זאת קֹדם שבאתי אליך.

–רוצים הם לבלעו חיים, סמי – צוח מר וֶלר.

סם הרכין ראשו להסכמה.

–היֹה לא תהיה – אמר מר וֶלר בכֹבד-ראש.

–לא יעָשׂה כן – אמר סם.

–בשום אפן – אמר מר וֶלר.

–שמא אתה יודע, כיצד אפשר לעזור לאדוני? - שאל הבן.

–איני יודע, סמי – השיב מר וֶלר שקוע במחשבות.

–שום דרך? - שאל סם.

–לא כלום – השיב מר וֶלר – לבד אם - - ופניו של הזקן נהרו ובלחישה אמר לבנו סמוך לאזנו: - לבד אם יוציאוֹהו בארון שלא בידיעת השוער או שיתחפש כאשה זקנה עוטה צעיף ירֹק.

סם וֶלר בטל שתי ההצעות כעפרא דארעא וחזר על שאלתו.

–לא – אמר הזקן – אם אינו מניחך אצלו, אין דרך. אין דרך לנטות ימין או שמאל.

–אם-כן אתה לוּ שמעני – אמר סם. – הלוֵני עשרים וחמש ליטראות.

–למה לך? - שאל מר וֶלר.

–אחת היא – השיב סם. – יכול אתה לתבוע אותן בעוד חמשה רגעים. יתּכן שלא ארצה לשלם ואגער בך. וכי יעלה על דעתך, אב אכזרי שכמותך, למסור אותי לדין ולאסרני בבית-הסֹהר לבעלי-חובות?

האב והבן החליפו רמזים והעויות טלגרפיות, ומר וֶלר הזקן ישב על ספסל-אבן וצחק עד שֶׂאָדַם כֻּלו.

–זקן שכמותך! - קרא סם ברֹגז על אִבּוּד הזמן. – העבודה מרֻבה, היכן הכסף?

–בחיק-הרכב, סמי – השיב מר וֶלר והתגבר על הצחור. – אחוז כובעי, סמי.

ומר וֶלר פנה לצדדין, שם את ידו הימנית לתוך כיס רחב-ידים והוציא בטרחה רבה תכריך גדול, הקשור ברצועה גסה. משם הוציא שׂרוךְ לשׁוֹט, שלשה או ארבעה כפתורים, דוגמאות אחדות של תבואה ולבסוף חבילה קטנה של שטרות-כסף מזֹהמים. מהם לקח את הסכום הנדרש ונתָנו לסם.

–ועכשו, סמי, - אמר הזקן לאחרי שהכניס שוב לתוך כיסו את כל החפצים והכסף – מכיר אנֹכי כאן אדם אחד, שיטפל בחלק השני של עסקנו. יודע דת ודין הוא, מֹח חריף ומקֹרב לאב-בית-דין, ²³ לאמר לו מה שאתה חפץ, והוא יסדר לך את הכל.

–לא כן, אבא – אמר סם.

–כלומר? – שאל האב.

–איני רוצה באמצעים שלא לפי החֹק – השיב סם. יש דין ויש דַיָּן.

מר וֶלר הסכים לדברי בנו, ומיד הִלּך למר לשמה פֶּל ובקשו לאסור את מר שמואל וֶלר בגלל תביעה של עשרים וחמש ליטראות חוץ מהוצאות המשפּט. שׂכָרו של מר שלמה פל נשתלם תכף-ומיד.

לבו של עורך-הדין היה טוב עליו באותה שעה, כי זכה בדינו של העגלון, ושִׁבּח את מסירותו של סם לאדוניו, שמזכירה לו את רגשותיו הוא לידידו אב-בית-הדין. מר וֶלר הזקן הוּבל לשבועה בעזרת הילקוט הכחֹל ונושא-הכלים.

בינתים נכנס סם לחברת העגלונים, שקבלו אותו בסבר-פנים-יפות לכבוד אביו והזמינו אותו להשתתף בסעודה. סם לא סרב כלל.

שמחתם של בעלי-אומנות זו היא על-פי-רֹב בנחת ובכֹבד-ראש. אבל היום חגגו את שחרורו של חבֵרם ויֵצאו קצת מגדרם אחרי שתיות לחיי אב-בית-הדין ומר שלמה פל הציע אדם אחד, בעל פנים מגֻוָנים ועניבת-תכלת, לזַמר זֶמר. כמובן אמרו לו, שיזמר בעצמו, אם נפשו חשקה בזמרה, אבל בעל הפנים המגֻוָּנים סרב בכל תֹקף וסם נתבקש לתת בשיר קולו.

סם נתרצה והתחיל באגדה נאה זו, שאנו נותנים כאן, ובבקשה לשים לב אל ההברה האחרונה שבחוז השני והרביעי בכל בית. שהיא נותנת למזמר לשאוף רוח וגם מחזקת את המשקל.

I

עַל עַרְבַת הוּנְסְלוֹי בָּא טַרְפוֹן הָאַבִּיר,

וְהוּא רָכוּב עַל סוּסָה אַבִּירָה – רָה;

וַיַּרְא אֶת מִרְכֶּבֶת הַהֶגְמוֹן מֵרָחוֹק

נְהוּגָה בַדֶּרֶךְ, מְהִירָה – רָה

אָז יִדְהַר וְיָטוּשׂ הָאַבִּיר כַּסְּעָרָה

וְהִדְבִּיק כַּחֵץ הַמֶּרְכָּבָה;

וַיֹּאמֶר הַהֶגְמוֹן: "יְהֵא רֹאשִׁי כַפָּרָה,

“אִם לֹא טַרְפוֹן הוּא זֶה, בֶּן-עֲרָבָה!”

מקהלה:

וַיּאמֶר הַהֶגְמוֹן: "יְהֵא רֹאשִׁי כַפָּרָה,

אִם לֹא טַרְפוֹן הוּא זֶה, בֶּן-עֲרָבָה!"

II

אָז יַעַן לוֹ טַרְפוֹן: "אֱכֹל אֶת דְּבָרֶיךָ

“עִם תַּבְלִין שֶׁל פִּלְפְּלֵי-עֹפֶרֶת – רֶת!”

וַיַּגֵּשׁ אֶקְדֹחַ אֶל פִּיהוּ, וָיָּרֶק

כַּדּוּרָיו אֶל-תּוֹךְ הַגַּרְגֶּרֶת – רֶת.

הָרַכָּב אָז יִדְפֹּק בַּסּוּסִים לִבְרֹחַ,

כִּי לֹא יָשַׁר בְּעֵינָיו הֶחָזוֹן.

אָז חָש זוּג כַּדּוּרִים אֶת-מוֹחוֹ לִפְצֹחַ,

וּלְאַלְפֵהוּ: לֹא טוֹב הַחִפָּזוֹן.

המקהלה:

אָז חָשׁ זוּג כַּדּוּרִים אֶת-מוֹחוֹ לִפְצֹחַ.

וּלְאַלְפֵהוּ: לֹא טוֹב הַחִפָּזוֹן.

–השיר יכשר לציור נאה – אמר בעל הפנים המגֻוָנים. – מה שֵׁם העגלון כי אדע?

–איש לא יֵדע אותו – השיב סם. – לא היה לו כרטיס בכיסו.

–מוחה אני כנגד הפוליטיקה – אמר בעל הפנים המגֻוָּנים. – לדעתי, שיר זה מדיני הוא וממילא שקר הוא. לדעתי, לא ברח העגלון אלא נהרג כעוף בשעת הציד. ואל-נא יעֵז איש להתנגד לדברי.

מכיון שאדם זה דִבֵּר בעֹז ובתקיפות ודעות בני-החבורה בענין זה חלוקות היו, היתה סכנה בדבר שיתגלע ריב. אבל בו ברגע נכנסו מר וֶלר ומר פֶּל.

–הכל על מכונו, סמי – אמר מר וֶלר.

–שליח בית-הדין יבוא לכאן בשעה הרביעית – אמר מר פֶּל. – חושבני, שלא תברח בינתים? חַא, חַא.

–אולי יֵרך לב אבי האכזר בינתים – השיב מר וֶלר בחיוך.

–לא ולא – אמר מר וֶלר הזקן.

–בבקשה ממך – בִּקש בעל-החוב.

–בשום אֹפן! - השיב מר וֶלר.

–אשלם לך לשעורים, חצי שילינג לחֹדש – בקש סם.

–איני מקבל – השיב מר וֶלר.

–טוב מאד – אמר מר שלמה פֶּל והציע את חשבון הוצאותיו. – מעשה מבדח עד-מאד! בנימין, העתיקה-נא את זאת!

ומר פֶּל חִיֵּך שוב.

–רב תודות, רב תודות – אמר המֻמחה וקבל מידו של מר וֶלר אחד מן השטרות המזֹהמים שבכיסו. – בנך אדם הגון הוא, אדוני. פה מאד מצדו של צעיר כמותו.

ומר פֶּל הביט סביבו וחִיֵּך במתיקות.

עודם מדברים ושליח בית-הדין בא. סם מתחבב כל-0כך על בני-החבורה, עד שנמנו וגמרו ללַווֹתו בסך לבית-התפיסה. קמו והלכו. התובע והנתבע באמצע שלובי-זרוע, שליח בית-הדין עובר לפניהם ושמונה עגלונים מפֻטמים כמאסף למחנה. כשהגיעו לבית-הסֹהר נפרדה כל החבורה מאת התובע, קראו “הידד” לכבוד הנתבע, ואחרי שכל אחד ואחד תקע לו כפו, הלרו להם.

כשנמסר סם להשגחת השוערים השתומם רוֹקר עד-מאד ונֶדִי נתרגש. וסם הלך מיד לחדר אדוניו והתדפק בדלת.

–יבוא – אמר מר פיקויק.

סם נכנס, הסיר את כובעו וחיֵּך.

–אתה הוא, סם חביבי! - אמר מר פיקויק בשמחה גלויה. – לא התכַּונתי אתמול לפגוע ברשותיך, חביבי. הפעם אסביר לך את דברי באר היטב.

–ברגע הזה, אדוני? - שאל סם.

–בודאי – השיב מר פּיקויק – ולמה לא ברגע הזה?

–נוח לי, שתדחה לשעה אחרת – אמר סם.

–למה? – שאל מר פיקויק.

–כי – פתח סם וגמגם.

–מה הדבר? - שאל מר פיקויק בדאגה. – דַבּר-נא.

–כי יש לי עוד ענין קטן לענות בו – השיב סם.

–איזה ענין? - שאל מר פיקויק והשתומם למבוכתו של סם.

–דבר של מה-בכך – השיב סם.

–אם דבר קטן הוא יכול אתה לאָמרו לי מיד – אמר מר פיקויק מתוך חיוך.

–מוטב שאֹמר לך בפעם אחרת – אמר סם כמהַסס.

מר פיקויק תמה ולא אמר כלום.

–הענין הוא כך – פתח סם שוב ולא יסף.

–פתח פיך ויאירו דבריך – אמר מר פיקויק.

–הענין הוא כך – אמר סם עוד הפעם בהתאמצות כל הכחות. - - אבל מוטב שאמצא לי מקום למשכב, עד אם אדבר דברי.

–מקום למשכב! - צוח מר פיקויק בתמיה גדולה.

–כן, אדוני! - השיב סם. – אסיר אנֹכי. נאסרתי היום אחרי-הצהרים בחובותַי.

–אתה נאסרת בחובותיך! - קרא מר פיקויק וצנח לתוך כסאו.

–בחובותַי, אדוני! - השיב סם. – ובעל-דברי אינו רוצה לשחררני עד אם תצא אתה מבית-הסֹהר.

–רבונו של עולם! - צוח מר פיקויק. – מה פֵרוש הדברים?

–מה פֵרוש הדברים? - השיב סם. – אם ימשך הענין אפילו ארבעים שנה, נכון אני להיות תפוס כאן בשמחה רבה. זהו פֵרוש הדברים וחסל.

אחרי הדברים האלה זרק סם וֶלר את כובעו לארץ ברגש, שִׂכּל את ידיו והביט ישר בפני אדוניו.

 

פרק מד: מאורעות שונים בבית-הסֹהר, התנהגותו המשֻׁנה של מר וינקל.    🔗

מר פיקויק היה נרגש מאד ממסירותו של סם אליו ולא יכול לכעוס עליו על שהסגיר את עצמו לתפיסה לזמן בלתי-קבוע. רק דבר אחד רצה לדעת: מי ומי הוא הנושה בו, ודוקא זאת סָתם סם ולא הגיד בשום אֹפן.

–אין תועלת בדבר – אמר סם. – אדם רשע הוא. שיֵצר-לבו רק רע, כופר בעִקר, נוקם ונוטר ולבו לב-אבן, אשר לא יֵרך מפני כֹל.

–אבל צא וחשוב, סם – הסביר לו מר פיקויק. – החוב מועט כל-כך, עד שנקל מאד לשלמו. ואם חשקה נפשך להשאר אצל, זכור, שתוכל להועיל לי הרבה יותר כשתצא ותבוא.

–אסיר-תודה אני לך, אדוני – השיב מר וֶלר בכֹבד-ראש – אבל איני רוצה בכך.

–מה אינך רוצה?

–איני רוצה להכנע ולבקש רחמים מלפני אכזרי זה.

–אבל אין אתה מבקש רחמים כשאתה משלם לו את כספו – אמר מר פיקויק.

–סלח לי, אדוני – השיב סם – אבל חסד גדול אני עושה לו כשאני משלם לו ואין הצר שוה חסד זה. זהו הענין.

מר פיקויק חכך את חָטמו שלא ברצון ומר וֶלר מהר לעבור לנושא אחר.

–נוהג אני על-פּי פרינציפיון, אדוני – העיר סם – ואף אתה, אדוני, נוהג כך. ונזכר אני אגב גרדא באותו איש, שאִבּד עצמו לדעת מתוך פרינציפיון, ודאי כבר שמעת על-אודותיו.

כאן הפסיק מר וֶלר והסתכל באדוניו מן הצד מתוך חיוך.

–אין זה ודאי כלל, סם – אמר מר פיקויק וחיֵך גם הוא למרות התרעֹמת שהיתה בלבו כלפי סם העקשן. – לא שמעתי מעולם על-דבר אדון זה.

–מה אתה בח, אדוני? - קרא מר וֶלר. – אתה מתמיהני, אדוני. הרי אותו איש לבלר בלשכת-השלטון היה.

–האמנם? - שאל מר פיקויק.

–באמת – השיב מר וֶלר – ואדם הגון היה, אחד מאותם הקפדנים. שמחממים את רגליהם בימות-הטחב בכלי-אש וידיד-נפשם עור-הארנבת הוא. חושֵׂך היה את כספו מתוך פרינציפיון, לובש בכל יום כֻּתֹּנת נקיה מתוך פרינציפיון, לא דִבּר עם קרוביו מטוב ועד רע מתוך פּרינציפיון (כי חָשש, שמא יִלוו כסף הימנו) והיה בכלל אדם נעים מאד. מתוך פרינציפיון גלח את שערו פעמַים בחדש והשתמש במשך השנה מתוך פרינציפיון בשלש חליפות-בגדים. פעם אחת חלה האיש ושלח לקרוא לרופא. – “מה אכלת באחרונה?” - שאל הרופא. “כעכים” - השיב החולה. “זה הדבר” – אמר הרופא. “ארשום לך סם-מרפא, ואל תאכל כעכים לעולם”. “הכיצד? - אמר החולה – זה חמש-עשרה שנה שאני אוכל בכל ערב וערב מתוך פרינציפיון ארבעה כעכים!” “ובכן תמָנע מתוך פרינציפיון מהיום והלאה מלאכול את הכעכים” - אמר הרופא. “הכעכים מבריאים, אדוני” - אמר החולה. “הכעכים אינם מבריאים – אמר הרופא בזעם – ואם תאכל בכל ערב וערב ארבעה, לא תוציא חצי שנתך”. החולה נמלך בדעתו שעה קלה ושאל את הרופא: “בטוח אתה בדבר, אדוני?” “שמי הטוב, שֵׁם רופא בקי ורגיל, עָרב בדבר” – השיב הרופא. "וכמה כעכים לדעתך עלולים להמיתני, אם אֹכלם בבת-אחת? - שאל החולה. – “איני יודע” – השיב הרופא. “חושב אתה, שכעכים בשני שילינגים וחצי ימיתוני?” - שאל החולה. “יתכן” - השיב הרופא. “ובשלשה שילינגים ודאי ימיתוני” – שאל החולה. “בודאי” ענה הרופא. “ובכן טוב הדבר” – אמר החולה. למחר קם החולה, קנה לו כעכים בשלשה שילינגים, אכלם כֻלם – וירה לעצמו כדור לראשו.

–למה עשה כן? - שאל מר פיקויק בתמיה, כי סוף המעשה הבהילהו.

–למה עשה כן? – השיב סם. – מתוך פרינציפיון שלו, שהכעכים מבריאים, ובכדי להראות, שמעולם לא נצחהו אדם, שהרי הכּדור המיתהו ולא הכעכים.

מר פיקויק הסכים בעל-כרחו, שסם ישאר בבית-הסֹהר והרשה לו, שיקנה שביתה לשבוע אחד אצל מטליא-נעלים קֵרֵחַ, שדר בחדר צר באחת הדיוטות העליונות. למדור זה הביא סם מזרן ומטה, ששכר מאת רוֹקר. וכשעלה על מטתו זו הרגיש בעצמו, כאלו נולד בתפיסה וכל משפחתו היתה פה מדורי-דורות.

–מעשן אתה תמיד בשכבך, זקני? - שאל מר וֶלר את שכנו כששניהם עלו על מטותיהם.

–כדבריך כן הוא, בני – השיב הרצען.

–הרשני-נא לשאלך, למה אתה מתקן את משכבך מתחת לשֻׁלחן דוקא? - שאל סם.

–כי רגיל הייתי לשיון באפריון עד שבאתי לכאן, ומוצא אני, שגם השֻׁלחן מאהיל כאפּריון – השיב המטליא.

–בעל-נפש אתה. אדוני – אמר סם.

בשעת שיחה קצרה זו שכב סם על מזרנו בקרן-זוית זו והרצען בקרן-זוית זו. החדר היה מוּאר בנר כהה ובאֵש=מקטָרתו של הרצען, שהבהב כגחלת. על-ידי שיחה זו, בכל קִצוּרה, נקשרה נפש מר וֶלר בנפש שכנו. הלכך נזדקף ונתמך על מרפקו והתעכּב במראה-פניו של השכן יותר משעשה זאת עד כאן.

חִור היה האיש – כדרך כל המטליאים, וזקן מדֻבלל היה לו – כדרך כל המטליאים. פניו היו משֻׁנים. פנים טובים ועקֻמים של פועל, מקֻשטים בשתי עינים, שהיו נהדרות בשעתן, כי עד היום הבהיקו. בן-ששים היה האיש, אבל בבית-הסֹהר נזדקן עוד יותר במראהו. בפיו קטֵר מקטֹרת גדולה ואדֻמה, ושכב והסתכל בהנאה רבה על הנר.

–זה ימים רבים אתה נמצא כאן? - שאל סם והפסיק את השתיקה המכבידה.

–שתים-עשרה שנה – השיב הרצען ונשך במקטרתו מדי דברו.

–מַמרה היית פי בית-דין? - שאל סם.

הרצען הרכין ראשו להסכמה.

–ולמה תתעקש? - אמר סם. – למה תכַלה את חייך כאן? למה לא תלך ותמסור מודעה, שאתה מצטער על מֶרְיְךָ ומבטיח, שלא תוסיף לעשות כך?

הרצען העתיק את מקטרתו לקרן-זוית של שׂפתיו, חיֵּך והחזיר את המקטֹרת למקומהּ ולא אמר כלום.

–למה אין אתה עושה זאת? - חזר סם ושאל במפגיע.

–לא תבין לרֵעי – אמר הרצען, - וכי מה, לדעתך, הביא עלי את כל הצרה הזאת?

–חושבני – אמר סם ומחט את הפתילה – שהענין התחיל בחובות.

–מעולם לא חבתי אף פרוטה – אמר הרצען, - חוּד את חידתי.

–בודאי קנית בתּים, לשון נקיה לשגעון, או אולי בנית בתים, בלשון חכמים: יצאת מדעת? - אמר סם.

הרצען נד בראשו ואמר:

–חוּד עוד הפעם.

–מקוה אני, שלא היו לך דיני-נפשות – אמר סם בחשדנות.

–מעולם לא היו לי דיני-נפשות – השיב הרצען, - כל הצרה באה עלי בשֶׂל ירושה, שנפלה לי.

–הנחי-נא – אמר סם. – לא יתכן. מי יתן והיה לי שונא עשיר, שימיט עלי שואה כזו. אקבל עלי באהבה.

–ידעתי, שלא תאמין – אמר הרצען. – גם אני במקומך לא הייתי מאמין. ואף-על-פי-כן מעשה שהיה הוא.

–הכיצד? - שאל סם.

–מעשה שהיה כך היה. זקן אחד בגבולין, שעבדתי בשבילו ונשאתי לאשה קרובתו העניה – עליה השלום וברוך שפטרני – אחזהו השבץ והלך לעולמו.

–לאן? - שאל סם, שראשו סחרחר היה ממאורעות היום.

–מהיכן אדע, לאן הלך? - השיב הרצען ונהנה ממקטרתו. – הלך ומת.

–לזה נתכּוַנתי. – אמר סם. – טוב הדבר.

–טוב הדבר – אמר הרצען – והניח אחריו חמשת אלפי ליטראות.

–ויפה עשׂה – אמר סם.

–ואלף אחד מהם הניח בשבילי, לפי שנשאתי את קרובתו, הבינות?

–יפה מאד – גמגם סם.

–ומכיון שהמו שְׁאֵרות ומסָרפים כִּתּרוהו והתקוטטו תדיר בשֶׁל הירושה, מנה אותי לאפוטרופוס ולשומר ארבעת האלפי הנשארים, כדי שאחלקם בין היורשים כדין. אך רציתי לקבל מבית-הדין הֶנְפֵּק לצַוָּאַת המת, הגישו הקרובים קובלנה, כי לא יכלו כלכל, שאין הם מקבלים את הכֹּל. אבל כשראו, שאין ביניהם אחדות וממילא אינם יכולים למחות יד-אחת כנגד הצַוָּאה, חזרו בהם ואני שלמתי לכל אחד את חלקו. לא עברו ימים מועטים ואחד הקרובים בא בטענה על כל הצַוָּאה כֻלה. לאחרי ששה חדשים נתברר הענין לפני זקן חֵרֵש אחד, ואחרי שארבעה עורכי-דין בלבלוהו במשך יום תמים, דחה את פסק-הדין לשבועַים, כדי שימלך בדעתו, ואחר-כך יצא הדין בששה כרכים, שהמת לא היה בעל דעה צלולה ואני מחֻיב להחזיר את הכסף שקבלתי ולשלם הוצאות המשפט. הענין הגיע לבית-דין העליון ועדַין הוא מֻנח שם. סניגורַי כבר אכלו כל אלף הליטראות שלי ואני יושב בשֶׁל עשרת אלפים הליטראות דמי-המשפט וכה אטליא נעלים עד יום מותי. אדונים אחדים בקשו להביא את הענין לפני הפרלמנט ובודאי היו עושים זאת, אבל לא היה להם פּנאי לבוא אלי, ולי לא היתה רשות לבוא אליהם, עד שנלאו ממכתָבי הארֻכים והדבר נשתקע.

הרצען נשתתק, כדי לראות, איזהו הרֹשם שדבריו עשו על סם. וכשראה, שהלה נרדם, דִשֵׁן את מקטָרתו, נאנח, הניח את המקטֹרת הצרה, התכסה בסדין – ויישן.

למחר, כשישב מר פיקויק ואכל פת-שחרית שלו שמע קול דופק בדלת, ועד שקרא: “יבוא” הציץ לתוך החדר ראשו של מר סמֶנגל.

–מה שלומך – שאל הלה מתוך כריעה וקִדה. – מחכה אתה היום לאורחים? שלשה אדונים, הדורים בלבושם, דרשו היום למשכנך והתדפקו בכל דלת ודלת, עד שנִתַּך עליהם חרון-אף הפותחים.

–ודאי חבֵרי הם – אמר מר פיקויק וקם. – עוד מתמול חכיתי להם שיבואו.

–חבריך? - קרא סמֶנגל ואחז בכף מר פיקויק. – הרי הם מרגע זה והלאה גם חברַי וחברי מִיוִינס. איש-חמודות הוא מִיוינס זה, האם לא כן? - אמר סמֶנגל ברגש.

–אין אני מכיר אותו כל-צרכי – אמר מר פיקויק בפקפוק.

–ידעתי – אמר סמֶנגל וסטר על שכמו. – עוד תכיר אותו מקרוב ותחבבהו. אדם זה לֵצן-אמן הוא!

–האֻמנם? - שאל מר פיקויק.

–חי אלהים! - השיב במֶנגל. – וגם נאה הוא. על- כרחך אתה עתיד לאהוב מֻשלם שכמותו. אין לו אלא חסרון אחד, אותו החסרון הקטן, שאמרתי לך.

–דברי-נגידים תדבר – אמר מר פיקויק – אבל חוששני, שחברַי נבוכים בינתַים ואינם מוצאים אותי.

–אלך ואַראם את הדרך – אמר סמֶנגל ופנה אל הדלת. – שלום לך. לא אפריעכם לכשיבואו. אגב –

וסמֶנגל שב וסגר את הדלת הפתוחה, חזר למר פיקויק ונצב סמוך לו על בהונות-רגליו ולחש לו באזנו:

–שמא תוכל להלוֵני כשנים-שלשה שילינגים עד סוף השבוע הבא?

מר פיקויק התאפק בכל כֹחו שלא לחיֵּך, הוציא את הכסף מכיסו ונתנו לידו הפתוחה של מר סמֶנגל. הלה נעלם ושב כרגע עם שלשת האורחים. ואחרי שהשתעל והרכין ראשו שלש פעמים, כדי להבטיח למר פיקויק, שלא ישכח לשלם את נִשְׁיוֹ, תקע את כפו לכל אחד ואחד ונפטר.

–ידידַי הטובים – אמר מר פיקויק ותקע את כפו למר טוּפמן, למר וינקל ולמר סנוֹדגרַס – מאֻשר אני לראותכם.

כל השלישיה כֻלה היתה נרגשת. מר טופמן נד בראשו ביגון, מר סנודגרַס הוציא את מטפחתו מכיסו ומר וינקל פרש ובכה.

–צפרא טבא, רבותי – אמר סם כשנכנס ונעלי אדוניו בידו. – הניחו למרה שחורה, כמו שאמר אותו ילד כשמֵת מלמדו. ברוכים הבאים!

–בחור שוטה זה! - אר מר פיקויק וטפח לו לסם על ראשו. – הסגיר את עצמו לתפיסה, כדי שיהיה בקרבתי.

–מה! - צוחו שלשת החברים.

–כן, רבותי, תפוּס אנכי – אמר סם.

–תפוּס! - צוח מר וינקל.

–מה פרצת עליך פרץ, אדוני? - שאל סם.

–קויתי, סם, ש – לא, לא כלום – אמר מר וינקל.

מר וינקל היה נבוך כל-כך, עג שפנה מר פיקויק לשני חבריו בפנים שואלים.

–אין אתנו יודע עד-מה – השיב מר טופמן על שאלה אלמת זו בקול. – זה יומַים שהוא נרגש מאד ואינו מתנהג כלל כדרכו תמיד. חוששני, שדבר נפל אצלו, אבל כופר הכֹּל הוא.

–לא ולא – אמר מר וינקל והסמיק ממבטו הבוחן של מר פיקויק, - אין כלום, באמת אין כלום. אני מבטיחך, יקירי. עלי לצאת את העיר בקרוב בענין פרטי אחד וקויתי, שתרשה לסם ללַווֹתֵני.

מר פיקויק השתומם עוד יותר.

–חשבתי – גמגם מר וינקל – שסם יסכים לדבר. אבל מובן, שאם תפוס הוא, הדבר לא יתכן. על-כרחי אלך לבדי.

בינתים הרגיש מר פיקויק, שמר וינקל וסם החליפו מבט, שנראה הימנו, כי מבינים הם איש את רעהו.

–יודע אתה דבר-מה בענין זה, סם? – שאל מר פיקויק בתֹקף.

–לא ידעתי – השיב סם.

–באמת? - שאל מר פיקויק.

–באמת לא שמעתי עד כאן כלום בענין זה – השיב מר וֶלר, - ואם משער אני דבר-מה, הרי אסור לי לאָמרו, שמא השערתי מֻטְעֵית.

–איני רשאי לחטט בעסקיו הפרטיים של ידידי, וגם אם ידיד-נפשי הוא – אמר מר פיקויק אחרי שתיקה קצרה. – אבל, דעו לכם, שאיני מבין כלום מכל הענין. ודַי בזה.

ומר פיקויק הסב את השיחה לענינים שונים ומר וינקל נכנס לאט-לאט לגדרו, אם כי השַׂלוה רחקה ממנו, מתוך שיחת-רעים עבר הזמן בהסח-הדעת, וכשנכנס מר וֶלר בשעה השלישית וערך על השֻׂלחן הקטן שוק-כבש ופשטידה גדולה של בשר וכמה מיני ירקות ובקבוקי-שכר, אכלו כֻלם לתאבון, אף-על-פי שהכֹּל נקנה והוּכן במטבח בית-הסֹהר, אחר-כך שתו יין וטֵה – וקול הפעמון נשמע לאות, שהגיעה שעת יציאת האורחים.

השעת-פרֵדה נעשתה התנהגותו של מר וינקל משֻׁנה ביותר, אולי מפני שנתן בכוס עינו. לאחרי שיצאו מר טוּפמן ומר סנודגרַס, נשאר לבדו עם מר פיקויק ותקע לו את כפו בפנים מביעים החלטה מנויה וגמורה בלב דוי.

–ליל-מנוחה, חביבי – גמגם מר וינקל.

–יברכך אלהים – השיב מר פיקויק בלב רַגָּש.

–בואה – נשמע קול מר טופמן קורא מן המסדרון.

–מיד – השיב מר וינקל. – ליל-מנוחה.

–ליל-מנוחה – השיב מר פיקויק.

ועוד פעם אמרו זה לזה “ליל-מנוחה” ושָׁנו ושִׁלשו וכך עד שש פעמים ועדַין החזיק מר וינקל יד ידידו והביט בפניו.

–וכי אֵרי דבר-מה? - שאל מר פיקויק.

–לא כלום – השיב מר וינקל.

–ובכן ליל-מנוחה – אמר מר פיקויק ונִסה להוציא את ידו.

–ידידי וחברי ומגִני – גמגם מר וינקל – אל-נא תדינֵני לכף-חובה לכשתשמע, שאנוס הייתי בתֹקף מניעות שאין להתגבר עליהן - -

–בואה – אמר מר טופמן בפתח – פן יסגר השער לפנינו.

–הנני מוּכן וזֻמן – אמר מר וינקל ומהר לצאת מן החדר.

כשהסתכל מר פיקויק אחריהם אל המסדרון ראה את סם וֶלר עומד על-יד המדרגות ולוחש רגע אחד על אזנו של מר וינקל.

–יכול אתה לבטוח בי – השיב הלה בקול.

–רב תודות, אדוני. אל-נא תשכח – אמר סם.

–בשום אֹפן – השיב מר וינקל.

–בשעה טובה ומֻצלחת – אמר סם. – הייתי שמח מאד ללכת עמך, אדוני, אבל בעלַי קודמים.

–סִמן יפה לך, שאתה נשאר כאן – אמר מר וינקל.

ושלשת החברים ירדו בגרם-המעלות ונעלמו.

–תמוה מאד – אמר מר פיקויק וישב אל שֻׁלחנו והרהר. – מה הולך צעיר זה לעשות?

עד שהוא מהרהר בענין זה נשמע קול רוקד השוער שואל, אם רשאי הוא להכנס.

–מביא אני לך כסת יותר טובה – אמר השוער.

–רב תודות לך – השיב מר פיקויק. – שמא תשתה כוס-יין?

–אדוני טוב כמלאך-אלהים. לחיך, אדוני – השיב מר רוֹקר וקבל את הכוס.

–רב תודות לך – אמר מר פיקויק.

–לצערי עלי להודיע לך, שמצבו של בעל-חדרך הוּרע הערב – אמר מר רוֹקר בהציגו את הכוס והסתכל לתוך כובעו כמתכונן לחָבשו.

–תפוס זקן זה! - קרא מר פיקויק.

–ימי מאסרו לא יארכו – אמר רוֹקר והפך את כובעו כאֹפן שיכול לראות מימינו שֵׁם האמן שעשָׂאוֹ.

–דמי נקפא בעורקי – אמר מר פיקויק. – מהי כוָנת דבריך?

–מֻכה-שחפת הוא זה-כבר – השיב מר רוֹקר – והערב נתקצרה נשימתו. הרוּפא אמר עוד לפני ששה חדשים, שאין לו תקנה אלא שנוי-אויר.

–רבונו של עולם! - צוח מר פיקויק. – נמצא, שאדם זה הולך ומוּמת מיתת בית-דין זה ששה חדשים.

–איני מבין דברים כאלה – אמר רוֹקר ואִזֵן את כובעו בשוליו – חושבני, שמזלו לא היה משתנה בשום מקום שהוא. היום בבֹקר בא לחדר-החולים. הרופא אמר, שצריך לכלכלו במזונות מבריאים, והמשגיח שולח לו מביתו יין ומרק וכדומה. המשגיח נקי מפשע, אדוני.

–כמובן – מהר מר פיקויק להשיב.

–חוששני – אמר רוקר ונד בראשו – שהכל לשוא. זה עכשו הצעתי לנֶדי הַמְרָאָה של שתי כוסות יי"ש כנגד אחת והוא לא הסכים, ובצדק. רב תודות, אדוני. ליל-מנוחה, אדוני.

–עמוד! - קרא אחריו מר פיקויק. – היכן חדר-החולים?

–מלמעלה, והוא מכֻון כנגד חדר-השֵׁנה שלך. אם תרצה, בוא ואראך.

מר פיקויק נטל בחפזה את כובעו והלך מיד.

השוער הלך לפניו חרש, פתח את הדלת ונתן למר פיקויק להִכָּנס. החדר היה רחב-ידים וכֻלו מלא ערשות-ברזל, ועל אחת מהן שכב צל אדם חִור כמת. נשימתו היתה קצרה וקשה ולכל נשימה ונשימה גנח מיסורים. על-ידו ישב זקן גוף אחד, חגור סִנָר של מטליאי-נעלים וחבוש משקפים של קרן וקרא פרקי-מקרא בקול. הוא הוא שכנו של סם, שירושתו היתה שמורה לו לרעתו.

החולה הניח את ידו על זרוע מנַחמו ובקשוֹ להפסיק. הלה סגר את התנ"ך והניחו על המטה.

–פתח-נא את החלון – בקש החולה.

הלה עשה כמבֻקש. שקשוק העגלות והכרכרות, קולות האנשים והטף וכל שאונם והמונם של חיי רב-עם נשמעו בחדר כקול ענות חלושה. לפרקים נשמע בתוך השאון הסתמי קול צחוק פרוע או שברים של פזמון, ושוב נבלעו בהמון הקולות והצעדים – נחשולי ים-החיים העולים ויורדים מבחוץ. צלילים אלו מַשרים מרה שחורה על כל אֹזן מקשבת ומה-גם על הנמצא בשעת יציאת-נשמה.

–חסר כאן אויר – לחש החולה. – המקום מבאיש אותו. צח היה האויר כשבאתִי הֵנה לפני ימים רבים. אבל בעברו דרך החומות הללו, הוא מתעבה ומתעפש. לא אוכל לנשום אותו.

–זמן רב נשַׁמנוהו – אמר הזקן. – אל תוָאש.

שני המסתכלים נגשו אל המטה. החולה משך אליו ידו של חברו הזקן, לחץ אותה בין ידיו ולא הרפה ממנה זמן רב.

–מקוה אנכי – אמר בקול-מלחשים – שבית-דין של מעלה יזכור את עָנשי בעולם הזה. עשרים שנה, ידידי, עשרים שנה בקבר-צלמות זה! גלמוד הייתי בכל השאון הזה. יסלח לי אלהים. הוא היודע, כמה גלמוד הייתי. כל ימי הולך למות הייתי.

בידים שלובות ומתוך גמגום נרדם האיש – מתחלה תרדמה בלבד, כי עוד ראו אותו מחַיֵּך.

זמן-מה שוחחו העומדים ביניהם, ופתאם נרתע השוער לאחוריו ברצותו לתקן את הכר.

–פדה אלהים נפש עבדו – אמר השוער.

ולא ידע איש רגע מותו, כי גם בחייו היה דומה למת.

 

פרק מה: מר שמואל וֶלר בחוג-משפחה. סִבּוּב מר פיקויק בבית-הסֹהר.    🔗

ימים אחדים אחרי הדברים האלה קם מר שמואל וֶלר בבֹקר אחד, פִּנה את חדר אדוניו והלה ישב לו אל ספריו וניָרותיו בנחת, וסם נמלך בדעתו, כיצד לבלות בנעימים את השעות הסמוכות. סם גמר בדעתו לשתוֹת קֹדם-כל כוס-שֵׁכר. אומר ועושה. הלך לבית-המשתה, נטל את השכר ואת העתון משלשום ויצא אל החצר, שתה מעט מן השכר, נשֹא עיניו אל החלונות וקרץ עין לצעירה אחת, שקלפה שם תפוחי-אדמה. אחר-כך פרש את העתון והשתדל לקפלו באֹפן שיוכל לקרֹא את הפרק “ילדי יום”, אבל מפני הרוח הנושבת קשתה עליו עבודת-הקפול ולאחרי שעשאה גמע שוב מכוסו. אחר-כך קרא שתי שורות והפסיק כדי להסתכל במשחק-הכדור, ששחקו שני אנשים בחצר, וקרא להם “יישר כחכם” והביט סביבו, כדי לדעת אם הכל מסכימים לדעתו בדבר טיב המשׂחק. מתוך כך הציץ שוב בחלון ומכיון שהצעירה עֲדַיִן נראית היתה, מחובת הנמוס היה לקרוץ לה שוב ולשתות לחייה בלי אֹמר ודברים. ואחרי שלטש עין זועמת לנער קטן, שהסתכל בו בפה פעור, שִׂכֵּל את רגליו, הקריב את העתון לעיניו, החזיק בו בשתי ידיו והתחיל קורא בעיון.

לא הספיק להצטמצם בקריאתו והנה נדמה לו, שהוא שומע קוראים בשמו מרחוק. ובעוד רגע נִשא שמו על כל שֹפתים והאויר נזדעזע מקולות קוראים: וֶלר.

− הנהו – צוח סם, – מה אֵרע? מה רוצים מאתו? וכי בא רץ והודיע, שבית-אחֻזתו נשׂרף?

− באכסדרה דורשים אחריך – אמר לו הקרוב אליו.

− הואילה-נא להשגיח על העתון ועל הכוס – אמר סם, – הריני הולך. רבונו של עולם! אלו תבעו אותי לדין, לא היו יכולים להרבות שאון יותר.

וסם מִהר אל האכסדרה ובדרכו טפח על ראשו ובדרכו טפח על ראשו של בחור אחד שלא הכיר בסם וצוח על-ידו ממש בקולי-קולות: “וֶלר”! מיד ראה את אביו יושב על המדרגה התחתונה וכובעו בידו וצועק בכל חצי-רגע בקול רם: “וֶלר”.

− למה זה תצעק? – שאל סם, – הרי גרונך נחר. מה יש?

− חששתי שמא חזרת בך ויצאת – אמר הזקן.

− בלום פיך – אמר סם – ואל תלעג לרש אובד בחובותיו. וסור-נא מן המדרגה. לא כאן משכני.

− באתי לספר לך מעשׂה נאה – אמר הזקן וקם – כל השומע יצחק.

− ומהו? – שאל סם.

− חוששני – אמר הזקן – שאפָּקע מצחוק בימים האלה.

− ספר-נא סוף-סוף – אמר סם.

− מי הוא לדעתך, שבא עמי הלום, סמי? – שאל מה וֶלר, חזר בשני צעדים לאחוריו, פער את פיו והרים את גבות-עיניו.

− פֶּל? – אמר סם.

מר וֶלר הניע בראשו לשלילה ולחייו האדֻמות התנפחו מצחוק עצור.

− בעל הפנים המגֻונים? – שאל סם.

מר וֶלר הניע שוב בראשו.

− ובכן מי הוא? – שאל סם.

− אמך החורגת – השיב מר וֶלר. ויפה עשה שאמר זאת, שאם לא כן היו לחייו מתפקעות.

− אמך החורגת, סמי – הוסיף מר וֶלר – וגם בעל החֹטם, בני, בעל-החֹטם.

ובולמוס הצחוק אחז את מר וֶלר. סם חיֵך בכל פה.

− שניהם באו להטיף לך מוסר, סמי – אמר מר וֶלר ומחה את עיניו. – אל-נא תזכיר את בעל-חובך האכזר בשום פנים.

− ואין הם יודעים מי הוא? – שאל סם.

− אפילו רמז כל-שהוא – השיב מר וֶלר.

− היכן הם? – שאל סם.

− בחדר המשתה – השיב מר וֶלר. – אין דרכו של בעל החֹטם ללכת אלא למקום משתה. היתה לנו היום נסיעה יפה. רתמתי את הסוס הברֹד לעגלה הישנה, שהיתה שׁיֶכת לבעלה הראשון של אמך חורגתך − −

עוד הם מדברים והנה הגיעו עד פתח חדר-המשתה. סם הסתכל אל אביו מן הצד במבט ערמומי. הלה צחק בקרבו כל הזמן, ושניהם נכנסו אל החדר.

− אמי חורגתי – אמר סם ובֵרכה לשלום בנמוס – רב תודות על בקורך. ומה שלומך, אדוני?

− שמואל, שמואל! – אמרה מרת ולר. – נורא הדבר.

− אין בכך כלום, גברתי – השיב סם. – וכן לא כן הדבר, אדוני?

מר סטיג’ינס נשא את ידיו וסרס את עיניו, עד שלא נראה מהן אלא הלֹבן, יותר נכון – החלמון, ולא אמר כלום.

− וכי חולה אדם זה? – שאל סם.

− מזג טוב זה מצטער לראותך כאן, שמואל – השיבה מרת וֶלר.

− כך הוא – אמר סם. – מעקימת שפתיו נדמה לי, ששכח לבזוק פלפלין על הקשואים שאכל בפעם האחרונה. שב-נא, אדוני. הישיבה היא חנם אין כסף.

− חוששני – אמר מר סטיג’ינס בגֹדל-לבב – שגם בבית-הסֹהר לא נכנע לבבך.

− סלח-נא, אדוני – אמר סם – מה הואלת לאמר לי?

− חוששני, אמרתי, שגם היסורים לא הכניעו את לבבך – אמר סטיג’ינס בקול רם.

− רב תודות לך, אדוני. אין אני מִכַּת הנכנעים – השיב סם.

ממקום מושבו של וֶלר הזקן בקרן-זוית נשמע קול צחוק אדיר.

− וֶלר – אמרה הגברת – בוא הֵנה.

− רב תודות לך, שאהבה נפשי – השיב מר וֶלר – אבל נוח לי מאד לשבת כאן.

מרת וֶלר פרצה בבכי.

− מה לך כי תבכי? – שאל סם.

− שמואל, שמואל – השיבה מרת וֶלר. – אביך מתעמר בּי. וכי אין דבר בעולם, שישפיע עליו לטובה?

− שמע, אבי – אמר סם. – הגברת שואלת, מה יכול להשפיע עליך לטובה.

− אסיר תודה אני לגברת על שאלותיה הנמוסיות – השיב הזקן. – חושבני, שמקטֹרת היתה משפיעה עלי לטובה.

מרת וֶלר געתה שוב בבכיה ועיני מר סטיג’ינס זלגו דמעות.

− אדוני – אמר סם. – איזה מֵחוש יש לך, שאתה בוכה?

− לבי לבי – אמר מר סטיג’ינס ולחץ את הסוכך אל אפֻדתו.

לתשובה נפשית זו לא יכלה מרת וֶלר להבליג על רגשותיה, התיפחה תמרורים והכריזה, שאדם זה אחד קדוש הוא.

− חוששני, גברתי, שאדון זה צִחֵה צָמָא הוא מכל מרה שחורה זו שלפניו – אמר סם.

הגברת הכבודה בחנה בעפעפיה את פני מר סטיג’ינס. והלה סרס את עיניו ואחז ביד ימינו בגרונו ועשה עצמו כגומע, כדי לרמז, שהוא צמא באמת.

− מהו המשקה התמידי שלך? – שאל סם.

ידידי הצעיר – השיב מר סטיג’ינס – הבל המשקה, הבל הבלים.

− אמת וצדק – אמר מרת וֶלר בדמע.

− מודה אני לדבריך, אדוני – אמר סם – אבל מהו ההבל החביב עליך ביותר.

− ידידי – השיב מר סטיג’ינס – מתעב-אני את כֻלם. אבל אם יש משקה אחד, שהוא פחות שנוא עלי, הרי זה יי"ש חם, ידידי, מהול בסֻכר, שלש חתיכות לכוס.

− צר לי מאד – אמר סם – אבל הבל זה החביב עליך אינו נמכר כאן.

− הוי על אכזריות הלבות הערלים האלה – צוח מר סטיג’ינס. – הוי על רשעות המעַולים הארורים האלה.

ומה סטיג’ינס נשא את עיניו למרום ולחץ את הסוכך אל חזהו. והאמת נִתְּנה להֵאָמר, שהתמרמרותו לא היתה מן השפה ולחוץ

אחרי שמרת וֶלר ובעל-החֹטם שפכו כל חמתם על הנבָלה הזאת והמטירו על ראש האשֵׁמים כל הקללות שבתוכחה, הציע בעל-החֹטם לקחת בקבוק יין-אוֹפּוֹרטוֹ ולמזוג אותו במעט חמין, בתבלין ובסֻכר, ומשקה זה טוב לקֵבה כבדוק ומנֻסה. בינתים הסתכלו בעל-החֹטם והגברת וֶלר אל הזקן והתמוגגו בדמעות.

− ובכן, סמי – אמר הזקן – ודאי שמח אתה לבקור נעים זה. שיחה מועילה ונעימה.

והזקן צחק בכל פה. הגברת ומר סטיג’ינס עצמו את עיניהם מראות ברע, והזקן השתמש בזה, כדי להראות בתנועות יד, כמה חשקה נפשו להכות לבעל-החֹטם על חטמו. וכמעט נתגלה חפצו זה, כי ראשו של מר סטיג’ינס נגע בלי משים באגרופו הקמוץ של מר וֶלר, שלפני רגע הניע אותו באויר כמכה בדמיונו.

− למה אתה נוטל את כוסך ביד גסה? – שאל סם בחכמה. – וכי אינך רואה, שאתה פוגע במר סטיג’ינס?

− משגה הוא אתי, סם – השיב הזקן במבוכה.

ומר סטיג’ינס טעם מן הכוס, שהושיט לו סם, הניח את הסוכך על הקרקע וחזר וטעם. אחר-כך החליק בידו על-גבי כרסו, שתה את כל הכוס בנשימה אחת, לקק את שפתיו והושיט את הכוס לשוב ולמלאו. אף מרת וֶלר החרתה החזיקה אחריו. מתחלה סרבה ואמרה, שאינה סובלת אפילו טפה אחת, אחר-כך שתתה טפה וטפתֵים וכמה טפות, ולכל טפה וטפה זלגו עיניה דמעה אחרי דמעה.

מר וֶלר הזקן שחק ורגז כל הזמן. וכשהתחיל מר סטיג’ינס גונח אחרי שתית בקבוק שני, הביע הזקן את תרעֻמתו בשברים ותרועות, שבתוכם נשמעה בפֵרוש המלה: “אחיזת-עינים”.

− אך אם אתה לו שמעני – לחש הזקן אל אזנו של בנו. – חושבני, שיש קלקול-מה במבנה גופם של האם החורגת ושל בעל-החֹטם.

− הַינו? – שאל סם.

− כמדֻמני, סמי – השיב הזקן – שאין המשקה מזין אותם אלא מתגלגל הוא במים חמים ושופע מתוך עיניהם.

ומר סטיג’ינס פתח בדרוש, כדי להחזיר למוטב את הכלל וביחוד את מר שמואל. במליצות נשגבות השביע אותו להזהר מאד, כי בדרך חטאים הוא עומד, לברוח מן החנֻפה ומן הגאותנות ולקחת בכל דבר אותו (את סטיג’ינס) למופת, ואם כן יעשה, יבוא בקרוב לידי הכרה, שהוא הישר והטוב באדם וכל מכריו וידידיו אובדים וחטאים הם. וקֹדם-כל ינָזר-נא מן השכרות, שהיא זרמת-חזירים ושומר נפשו ירחק ממנה.

כשהגיע המוכיח לפרשה זו לעו דבריו ומרֹב התפעלות התחיל לחוג ולנוע והֻכרח לאחוז בכסא שלא יפול.

במשך כל הדרשה נאנחה מרת וֶלר ובכתה, ואולם סם שִׂכֵּל את רגליו וישב והסתכל במוכיח בסבר פנים יפות וכפעם בפעם הביט הצדה אל אביו, שנתפעל מן הדרשה בתחלתה ואחר-כך תקפה עליו שנתו.

− הידד! יפה דרשת! – אמר סם, לאחרי שבעל-החֹטם סִיֵם את דרשתו וחבש את נעלי-ידיו המקֹרעים.

− מקוה אני, שתחזור למוטב, שמואל – אמרה מרת וֶלר בכֹבד-ראש.

− אף אני חושב כך – השיב סם.

− מי יתן ויכולתי לקוות, שגם אביך יחזור למוטב – אמרה מרת וֶלר.

− רב תודות לך, שאהבה נפשי – השיב מר וֶלר הזקן. – וכיצד השפיעה הדרשה עָלַיִךְ?

− לֵצן! – גערה בו מרת וֶלר.

− מֻכה בסנורים! – אמר המוכיח.

− אם לא יהיה לי אור אחר אלא אור-הסהר שלך – השיב הזקן – מֻבטחני, שאהיה לעגלון-לילה עד בוא חליפתי.

סם לִוָּה את אורחיו עד שער בית-הסֹהר ושם נפרדו בחבה.

− סמי – אמר מר וֶלר הזקן ויפן כה וכה. – דרוש שלומו של אדוניך ואמר-לו, שאם תעלה על דעתו מחשבה אחרת, אין לו אלא להודיעני. אני והנגר חבלנו תחבולה להוציאו. פסנתר, שמואל, פסנתר! – הוסיף מר וֶלר, הכה על חזה בנו באחר-יד ופסע שתי פסיעות לאחוריו.

− מה אתה סח? – שאל סם.

− פסנתר, שמואל – השיב וֶלר בסוד – יכול הוא לשכור פסנתר, שאין מנגנים עליו.

− וכל-כך למה? – שאל סם.

− ישלח-נא אחר-כך לידידי הנגר, שיבוא ויקח את הפסנתר. עכשו הֵבַנת?

− לא – אמר סם.

− אין בתוך הפסנתר כלום – לחש הזקן. – יכול הוא להִכָּנס בכובעו ובנעליו, ודרך כרעי-הפסנת הנבובים ישאף רוח. הכן בשבילו כרטיס לאמריקה. הממשלה האמריקאית לא תסגירהו, אם יש לו כסף למחיה. ואדוניך יהיה שם עד מות מרת ברדל או עד שהאדונים דודסון ופוג יתלו על העץ (וחושבני, שתליתם תקדים למיתתה). אז ישוב לכאן ויכתוב ספר על-דבר בני-אמריקה, וחזקה עליו, שיכניס לו את הוצאותיו ויותר, אם רק יחרפם ויגדפם כהוֹגן.

אחרי לחישה זו מהר הזקן להִפָּרד, כאִלו חשש, שמא תקלקל השיחה הבאה את רֹשם סודו.

וסם לא הספיק להֵרָגע משמיעת סוד זה והנה מר פיקויק נגש אליו.

− סם – אמר האדון.

− אדוני – השיב מר וֶלר.

− רוצה אני לעשות סבוב בכל בית-הסֹהר ואתה תלַוֵּני על דרכי. ואגב הנה בא לקראתנו תפוס הידוע לנו, סם – הוסיף מר פיקויק בחיוך.

− מי הוא, אדוני? – שאל סם, – בעל-התלתלים או בעל-הפֻּזמקאות!

− לא זה ולא זה – השיב מר פיקויק, – מַכָּרך הוא מלפני זמן רב.

− מַכָּרי?! – קרא מר וֶלר.

− ודאי תזכרהוֹ היטב, סם – אמר מר פּיקויק, – הס! בלום פיך! הנהו.

י’ינגל הוא שהתקרב אליהם. מראהו לא היה כל-כך עלוב כמו בפעם שעברה, כי בעזרתו של מר פיקויק פדה את בגדיו מבית-המשכונות. גם לבש לבנים ועשה את שערו, אבל חוֵר ורזה היה, ובהתלהבותו על משענתו לאטו נראה היה בחוש, שאדם זה סבל ממחסור ומיסורים ועדַין חלש הוא ביותר. לתשובה על ברכתו של מר פיקויק הסיר את כובעו, וכשראה את סם וֶלר נתבַּיֵש ונדכה.

ואחריו הלך איוב טרוטר, שעבר כל עבֵרה שבעולם רק את בריתו עם י’ינגל לא הטּיר, עֲדַיִן היו מלבושיו קרועים ומגֹאלים, אבל פּניו לא היו רזים כל-כך כמו לפני ימים אחדים. בעברו לפני מר פיקויק, הסיר את כובעו וגמגם דברי-תודה על שנִצול מרעב.

− טוב – אמר מר פּיקויק בקֹצר-רוח. – יכול אתה ללכת אחרי סם.

רצוני לדבר עמך, מר י’ינגל. יכול אתה ללכת מבלי להשען על-ידו?

− בודאי, אדוני – הריני מוּכן ומזֻמן – לא למהר בהליכה – רגלי כושלות – ראשי סחרחר – סחור סחור – כמו ברעש האדמה –

− תן לי את זרועך – אמר מר פיקויק.

− לא, לא – אמר מר י’ינגל. – אתה משפיע עלי רב טובה – אי-אפשר.

− שטות – אמר מר פיקויק. – השען עלי, כך רצוני.

כשראה מר פיקויק, שי’ינגל נבוך ונרגש ואינו יוֹדע מה לעשות, שלב את זרועו בזרוע המשַׂחק החולה והלך עמו מבלי דַבּר דבר.

בינתים הביעו פניו של שמואל וֶלר את התמיה היותר גדולה שבעולם. אחרי שהסתכל חליפות מאיוב לי’ינגל ומי’ינגל לאיוב אמר בלחש: “הנה כי כן” כמה וכמה פעמים. אחר-כך נשתתק שוב והסתכל בתמהון ובמבוכה מזה לזה.

− ובכן, סם! – אמר מר פיקויק.

− הנני, אדוני – אמר מר וֶלר והלך אחרי אדוניו. ועדַין לא זזה עינו מפניו של איוב טרוטר, שהלך על-ידו ושתק.

איוב הביט כל הזמן לארץ. וסם, שהביט בפניו, פגע בכל אדם שבא לקראתם, הפיל תינוקות בדרך, נכשל במדרגות וגדרים ולא הרגיש בשום דבר, עד שנשא איוב את עיניו ואמר לו:

− מה שלומך, מר וֶלר!

− הוא הוא! – קרא סם, ואחרי שבֵּרר את זאת בּוַדאות מָחלטת, הכה על רגלו ושרק שריקה גדולה.

− מצבי נתחלף הרבה, אדוני – אמר איוב.

− רואה אנכי – אמר סם והשתומם למראה בלויי-הסחבות של בן-לויתו. – אבל חלוף זה לרעה הוא, כמו שאמר אותו האיש, שהחליף מטבעות קטנות וחשודות בסכום שני שילינגים וששה פֶּנסים כנגד מטבע אחת טובה בסכום זה.

− אמנם כן הוא – אמר איוב במנוד-ראש. – אמת מארץ תצמח. דמעות אינן ראיה ליסורים.

− אינן ראיה – קִיֵּם סם את דבריו.

− יש שהן מעֻשות – הוסיף איוב.

− יודע אנכי – אמר סם. – יש בני-אדם, שהדמעות מוכנות ועומדות להן בכל שעה ואין להם אלא להסיר צמיד פתיל והרי הן נובעות.

− ודאי – אמר איוב – אבל אל יהא הדבר קל בעיניך. הוצאת דמעות מעֻשות נקנית ביסורים.

מדי דברו הראה על לחייו החִוְרות והשקועות, הפשיל את שרווּליו וחשף זרוע דקה מן הדקה, שחִשבה להִשָׁבר מנגיעה קלה.

− מה מעשיך? – שאל סם.

− לא-כלום. זה כמה שבועות שלא עשיתי כלום, גם לא אכלתי ולא שתיתי – אמר איוב.

סם נתן עינו בפניו הרזים ומראהו העלוב של מר טרוטר ואחר-כך אחז בזרועו ומשך אותו בחזקה.

− לאן, מר וֶלר? – שאל מר טרוטר והתאמץ להשתחרר מזרועו החזקה של סם.

− בואה, בואה – אמר סם.

על שאלתו של איוב לא השיב כלום עד שהביאוֹ לחדר-המשתה ושם הזמין בשבילו כד שֵׁכר.

− שתה – אמר סם – עד הטפה האחרונה ואחר-כך תהפוך את הכד על פיו.

− מר וֶלר יקירי! – התחנן איוב.

− שתה מיד! – צוה סם במפגיע.

ומר טרוטר הרים את הכד עד לשפתיו והגיחו על פיו גמיעה אחרי גמיעה. רק פעם אחת הפסיק כדי לשאוף רוח, אבל לא הסיר את פניו מן הכד. ובעוד רגע הושיט את הכד כשהוא הפוך. לארץ לא נפלו אלא שתי טִפות של זוהמה, שנבדלו לאט-לאט מדפני הכד ונטפו בעצלתים.

− בן-חיל אתה – אמר סם. – מה הרגשתך כעת?

− הוטבה, כמדֻמני שהוטבה – השיב איוב.

− מובן ממילא – אמר סם. – רואה אני בחוש, שאתה הולך וחזק. אולי נכפיל את המנה?

− רב תודות לך – השיב איוב – אבל מוטב שלא לשתות יותר.

− יהא כך – אמר סם. – שמא תאכל דבר-מה?

− בחסדו של אדוניך הטוב – אמר מר טרוטר – אכלנו היום שוק-כבש צלויה ותפוחי-אדמה.

− מה זאת? וכי דאג הוא לכם? – שאל סם בתמיה.

− יתר על-כן, מר וֶלר – השיב איוב. – מפני מחלתו של אדוני שכר לנו חדר – מקֹדם דרנו במאורת-כלבים – ושלם דמי-שכירות. גם בקר אותנו בלילה באין רואים. מר וֶלר – הוסיף איוב ועיניו זלגו דמעות של אמת – אדון כזה הייתי עובד עד יציאת-נשמתי.

− אל-נא תטריח עצמך, ידידי – אמר סם – ואל תוסף דבר בדבר הזה.

איוב טרוטר הסתכל בו בתמיה.

− אל תוסף דַבר בדבר הזה – חזר סם ואמר בתֹקף. – אין איש עובד לו חוץ ממני. וכיון שבאנו לידי כך אגלה לך עוד סוד – הוסיף סם ושלם מחיר השכר. – מעולם לא שמעתי ולא קראתי בספורי מעשיות ולא ראיתי בציורים, שיהיו מלאכים לבושים מכנסים ופֻזמקאות. אבל דע לך, איוב טרוטר, שהוא בכל-זאת מלאך אלהים ממש, ורוצה הייתי לראות, מי שיעֵז לאמר לי, שהוא מכיר אדם טוב הימנו.

בדברים האלה קם סם והלך לבקש את אדוניו. בחצר מצא אותו כשהוא מטַיֵּל ארֻכּות וקצרות עם י’ינגל.

− טוב – אמר מר פיקויק כשֶׁסם ובן-לויתו נגשו אליו – תראה את מצב בריאותך ותמלך בדבר. עשה חשבון מיד כשתשוב לאיתנך ונדון עליו. ועכשו לֵך לחדרך. עָיֵף אתה ואסור לך לשהות הרבה בחוץ.

מר אלפרד י’ינגל החוה קִדה בשתיקה, בלי שום רמז לרוחו החיה שמלפנים וגם לא לבדיחותו המדֻכאה, שהיתה בו כשנזדמן עם מר פיקויק בבית-הסׂהר בפעם הראשונה. לאיוב פקד בתנועת-יד, שלא ילך אחריו עדַין ובעצמו פנה והלך לו.

− חזיון משֻׁנה, סם! – אמר מר פיקויק.

משֻׁנה מאד, אדוני – השיב סם. – פלאי-פלאים.

− שמא רוצה אתה לראות כאן את בית-היין? – שאל איוב טרוטר.

ומר טרוטר הסביר בקצור, שמכיון שהכנסת יין-שׂרף לבית-הסׂהר אסורה אסור חמור ומצד אחר המשקאות החריפים חביבים מאד על הגבירות והאדונים התפוסים כאן, התחכם שוער אחד להרשות מסחר המשקאות האלה לשנים-שלשה תפוסים, ולשוער יש כמובן טובת-הנאה ממסחר זה.

− כפתור ופרח! – אמר סם. – השוערים מדקדקים מאד לתפוס כל מי שמכניס דבר האסור מבלי לשלם להם, והדבר מתפרסם בעתונים ומשבחים אותם על עינם הצופיה. נמצא, שהם משיגים מטרה כפולה: אחרים יראים לעסוק במסחר והם קונים לעצמם שם טוב.

− אמת וצדק! – אמר איוב.

− וכי לעולם אין חדרים אלו נבדקים, אם יש בהם משקאות חריפים? – שאל מר פיקויק.

− ודאי – השיב סם. – אבל השוערים יודעים מראש, מתי חל זמן הבדיקה, והם מודיעים לסוחרים והללו מבערים את החמץ.

בינתים התדפק איוב בדלת אחת. אדם אחד בעל שער מדֻבלל פתח את הדלת ונעלה מיד לאחרי שנכנסו האורחים. מתוך עקימת שפתיהם של סם ואיוב הכיר את חפצם והוציא מתחת מטתו בקבוק-אבן מכין שני לוֹגים ומזג שלש כוסות של יין-שֹרף. איוב טרוטר וסם הגיחו את הכוסות אל פיהם כדת.

− שמא עוד כוס? – שאל המוזג.

− לא – השיב איוב טרוטר.

מר פיקויק שִׁלם, הדלת נפתחה ושלשתם הלכו להם. בעל-היין דרש בחבה בשלומו של מר רוקר, שעבר שם במקרה.

מר פיקויק התהלך בכל האכסדרות, עלה וירד במדרגות, והקיף את כל החצר, בכל פִּנה שפָּנה מצא אותה הזוהמה, אותו השאון והרעש ואותם הסִמנים המֻבהקים של בית-סֹהר.

− דַיִי – אמר מר פיקויק וצנח לתוך כסאו בחדרו הקטן. – ראשי ולבי כואבים למראה עיני ולמשמע אזני. מהיום והלאה אהיה חבוש בחדרי הקטן.

ומר פיקויק אמר ועשה. שלשׁה חדשים רצופים ישב כלוא בחדרו כל היום ורק בלילה, בשעה שרֹב התפוסים ישנו את שנתם או שתו לשכרה בחדריהם, יצא חֶרש אל החצר, כדי לשאוף רוח. מאסר זה התחיל להשפיע לרעה על בריאותו, אבל לא בקשותיהם של פרקר ושל ידידיו ולא טענותיו והתראותיו של מר שמואל וֶלר לא פעלו עליו, שישַׁנה אף כקוצו של יו"ד מהחלטתו.

 

פרק מו: מעשה נוגע עד הלב ויש בו גם כדי לבדח וכֻלו מעיד על מדת טובם ועִנותנותם של דודסון ופוג.    🔗

בשבוע האחרון של חֹדש יולי נראתה ביום אחד ברחוב גוסוול מרכבה מרקֵדה ובתוכה שתי נשים גוצות וקנטרניות, ואיש נכנע אחד יושב צפוף ביניהן, וכל פעם שהֵעז לאמר דבר, קבל נזיפה מאחת השכנות. לבסוף התגלע ריב בדבר מחוז-חפצם של הנוסעים; הכל הודו, שצריך לעמוד אצל פתח ביתה של מרת ברדל, אלא שהנשים סבורות היו, שהדלת כתֻמה והאיש טען: לא כי, אלא ירֻקה היא.

− עמוד על-יד הבית בעל הדלת הירֻקה! – פקד האיש לבעל-העגלה.

− הוי, הפכפך שכמותך – צוחה אחת הקנטרניות. – בעל-עגלה! עמוד אצל הבית בעל הדלת הכתֻמה.

היכן אעמוד אפוא? – שאל בעל-העגלה. – התפשרו ביניכם לבין עצמכם. אין אני שואל אלא: היכן לי לעמוד?

כאן נתחדשה הקטטה ביתר שאת וביתר עֹז, עד שפקדה אחת הנשים על הרכב בקול נגיד ומצוה:

− הבית בעל הדלת הכתֻמה.

אבל אחרי שנצבה העגלה בכל הדרה אצל הבית בעל הדלת הכתֻמה ובעל-העגלה ירד מדוכנו לסיֵעַ לאחת הנוסעות ביציאתה – והנה ראש בנה של ברדל נראה בחלון אחד הבתים הסמוכים שדלתו אדֻמה.

− אך זו רעה חולה! – אמרה אותה האשה ונתנה עיניה באיש לעשותו גל של עצמות.

− נקי אני מאשמה זו, חביבתי – אמר האיש.

− אל תדבר אלי, בן-אדם! – השיבה האשה, – אוי לי שנגזר עלי, שאהיה אשת בן-בליעל שכמותך, המעליב אותי בפני אחרים ושמח לאידי.

− הלא תבוש בפני עצמך, רֵדל – אמרה האשה השניה, והיא מרת קלופינס מודעתֵּנו.

− מה פשעי ומה חטאתי? – שאל מר רדל.

− אל תדבר אלי, מנֻול שכמותך, פן אשכח שאשה אני ואכֶּך – אמרה מרת רדל.

בינתים אחז בעל העגלה ברסן הסוס ומשכו בעצלתים אל הבית בעל הדלת האדֻמה, שנפתחה על-ידי הנער ברדל. דרך בחותה מאד לבוא לפני שער בית ידיד! לא סוס דוהר ומגמא ארץ; לא רַכָּב קופץ מדוכנו; לא דפיקה בדלת הבית ולא פתיחת חיק-הרכב ברעש. כל הרֹשם נִטַל מן הדבר, ומוטב היה לבוא ברגל.

− שלום, טוֹמי – אמרה מרת קלופינס. – ומה שלום אמך היקרה?

− שלום לה – השיב בנה של ברדל. – הכל מוכן, גם אני מוכן ומזֻמן.

− מי ומי ההולכים עוד, טוֹמי? – שאלה מרת קלופינס ותקנה את עטיפתה.

− מרת סנדרס הולכת – השיב טומי – וגם אני הולך.

− שובב שכמותו – אמרה מרת קלופינס, - הוא העִקר אצלו. בוא הנה, טומי

− הנני – אמר הנער.

− הגידה לי, שאהבה נפשי, מי עוד הולך עמנו? – שאלה מרת קלופינס בשפת-חלקות.

− קם מרת רוגֶ’רס הולכת – השיב הנער.

− מה אתה סח? האשה הדרה בביתכם? – צוחה מרת קלופינס.

הנער שם את ידיו לתוך כיסיו והרכין ראשו כשלשים וחמש פעם להודיע, שאמנם אשה זו היא ולא אחרת.

− הרחמן יצילנו! – אמרה מרת קלופינס. – חבורה הגונה!

− ואִלּו ידעת מה יש לנו בארוננו! – אמר הנער.

− ומה? – שאלה מרת קלופינס בחבה. – הלא תגיד לי, יקירי?

− לא, לא אגיד – אמר הנער, הניע בראשו ודלג על המפתן.

− מחֻצף! – רטנה מרת קלופינס. – אל-נא תתגרה בי. הלא תגיד לדודתך?

− אמה צותה עלי, אשר לא אגיד – השיב הנער. – אף אני אקבל חלקי מן המשֻׁמר בארון.

בשעת שיחה זו התוכחו מר רדל ואשתו עם בעל-העגלה בדבר שכר-הובלה, וכשנגמר הוכוח בנצחונו של בעל-העגלה עלתה מרת רדל בגרם-המעלות ברגלים כושלות.

− מה לך, יקירתי? – שאלה מרת קלופינס.

− הוא שהכשילני – השיבה מרת רדל. – רדל זה אינו כלל בבחינת גבר. הכל הוא מטיל עלי.

עלילת שוא היתה זאת כלפי מר רדל, כי בתחלת הוכוח סלקה אותו אשת-בריתו לצדדין וגזרה עליו שתיקה. אבל לא יכול לפתוח פה להגיד עליו יָשרו, כי מרת רֶדל הראתה סִמני התעלפות, וכשראו זאת העומדים בחלון הבית קפצו וירדו כֻלם: מרת ברדל, מרת סנדרס, גָרת-הבית והמשרתת, והוליכו אותה לתוך הבית כֻלן מדברות כאחד ומביעות רגשי השתתפות בצערה, כאלו היתה מרת רֶדל האֻמללה בנשים. השכיבוה על-גבי דרגש, והשכנה מהרה לחדרה והביאה מיני בשמים והחזיקה אותן סמוך לחָטמה של המתעלפת, עד שהודיעה מתוך גניחות וסֵרובין, שהוטב לה.

− מֵעַי המו לה! – אמרה מרת רוגֶ’רס. – נפשי ידעה מאד, מה בלבבה לעת כזאת.

− גם נפשי ידעה מאד – אמרה מרת סנדרס.

וכאן התחילה תאניה ואניה, כל הנשים הביעו את השתתפותן בצערה של מרת רדל, ואפילו המשרתת הקטנה בת שלש-עשרה שנה, גמגמה על-אודות רחמיה כי נכמרו.

− אבל מה הוא הדבר? – שאלה מרת ברדל.

− מה זה נגע עד לבך? – שאלה מרת רוגֶ’רס.

− התעמרו בי מאד – התאוננה מרת רדל.

הנשים נתנו עיניהן במר רדל בנזיפה.

− כל הענין הוא, – פתח העלוב ואמר, – שכשירדנו מן העגלה התגלע ריב עם העגלון −

קול-צוחה מפי אשתו, בשעה שיצא שֵׁם זה מפֹרש מפיו, השתיקהו.

− מוטב שתעזבנו לנפשנו – אמרה מרת קלופינס. – כל זמן שאתה כאן לא יוטב לה.

כל הנשים הסכימו לדבריה. מר רדל הוצא מן החדר אל החצר הפנימית, וכעבור רבע שעה באה מרת ברדל והודיעה לו, שמֻתר לו להִכָּנס ובלבד שיהא זהיר באשתו ביותר. יודעת היא, שאין לו כוָנה רעה, אבל אשתו רכה וענֻגה היא, ואם לא יזהר בה, סופו שיאבדה פתאם לפצעו ולחבורתו, וכיוצא בזה. מר רדל שמע את כל הדברים האלה בהכנעה רבה וחזר לתוך החדר כרחל נאלמה.

− מרת רוג’רס! – אמרה מרת ברדל. – כמדֻמני שעדַין לא התועדתם! מר רדל, גברתי; מרת קלופינס, גברתי; מרת רדל, גברתי.

אחותה של מרת קלופינס – הוסיפה מרת סנדרס.

− נעים לי מאד – אמרה מרת רוג’רס ברב-חסד.

מרת רדל חִיְּכָה במתיקות, מר רדל החוה קִדה, ומרת קלופינס אמרה שהיא מאֻשרה להתודע לאשה חשובה כמרת רדל, ששמעה עליה טובות הרבה.

− מר רדל! – אמרה מרת ברדל – ודאי יהיה לך לכבוד רב, שאתה וטומי הנכם הגברים היחידים, הזוכים ללוות כל-כך הרבה גבירות בדרכן. וכי גם דעתך כך, מרת רוגֶ’רס?

− ודאי. גברתי – השיבה מרת רוג’רס.

וכל הנשים ענו אחריה:

− ודאי!

− מובן ממילא – אמר מר רדל והתאזר עֹז. – באמת אמרתי כשעלינו על העגלה –

אך יצא הדבר מפיו ומרת רדל שׂמה את מטפחתה על עיניה וצָעקה צעָקה חנוקה, עד שקמה מרת ברדל ורמזה למר רדל מתוך קמיטת-מצח, שהשתיקה יפה לו. ולמשרתת פקדה להביא את היין.

ובזה נפתח האוצר הטוב שבארון ולאויר-העולם יצאו כל מיני תפוחי-זהב ותופינים ובקבוק יין המשֻׁמר – שילינג אחד ותשעה פֶּנסים מחירו – ועוד בקבוק יין-הֹדו המפֻרסם, ארבעה-עשר פנסים מחירו – הכל לכבוד השכנה גָרת-הבית. המסֻבים קבלו את הכל באהבה, ואחרי פלצות שאחזה את מרת קלופינס, כשנסה טומי לספר, כיצד חקרה ודרשה אותו בנוגע לתֹכן הארון (הנסיון לא יצא לפעולות, כי בינתים שתה הנער חצי-כוס יין, שהשכיחו את כל הענין) קמה כל החבורה ושׂמה פעמיה אל הקרון ההולם להֶמפסטיד. לאחרי שתי שעות הגיעו לגן הספרדי ושם גרם מעשהו הראשון של מר רדל העלוב שוב תרעֹמת מצד אשתו. שכן הזמין שבע כוסות של טֵה, והנשים סבורות היו כֻלן כאחת, שטומי יכול לשתות מכוס אחרת – אם לא יראה המלצר – ונמצאה כוס אחת של הטה הטוב מיֻתּרת.

אבל את הנעשה אין להשיב, הובאו שבע כוסות ושבעה בסיסים ושבע מנות של לחם וחמאה. מרת ברדל נבחרה פה-אחד ליושבת ראש, מרת רוג’רס ישבה לימינה ומרת רדל לשׂמאלה והשיחה התחילה בשׂמחה ובצהלה.

− הדור נאה זיו הטבע! – נאנחה מרת רוג’רס. – מי יתן ויכולתי לשבת כאן כל ימות השנה.

− לא היית מוצאת חפץ בזה – נחפזה מרת ברדל להעיר. כי אין השקפות אלו מועילות לגבי השכרת דירות בעיר.

− לדעתי, – אמרה מרת קלופינס, – אין אשה כמותך, המעֹרבה עם הבריות, יכולה לדור מחוץ לעיר.

גם זה יתכן – השיבה השכנה באנחה.

− לאנשים גלמודים, שאין להם לדאוג לאחרים ואין אחרים דואגים להם, או לאנשים מרי-נפש וכיוצא בהם – העיר מר רדל בקצת התרוממות-רוח והסתכל על כל סביבותיו – להם יאתה לגור מחוץ-לעיר. אומרות הבריות: נאות-דשא מרפא לנפש.

רשאי היה עלוב זה לאמר מה שיאמר, רק לא דברים אלו.

מרת ברדל פצחה מיד בבכי ובקשה לקום מעל השֻׁלחן. והבן היַקיר החרה החזיק אחריה בצריחתו.

− היאמן כי יסֻפר, גברתי. – פנתה מרת רדל אל השכנה בחרון-אף – שאשה נשׂואה לבריה כזאת, המתעמרת ברגשות לב אשה כל היום כֻּלו?

− שאהבה נפשי! – טען מר רדל לעֻמתה. – לא לכך נתכַּוַּתי.

− לא לכך נתכונת! – חזרה אחריו מרת רדל בלגלוג. – גש הלאה, לא אוכל דַבֶּרך לשלום, בן-פקועה שכמותך.

− אל-נא תתרגשי, מרת רדל – אמרה מרת קלופינס. – חוסי על עצמך. ואתה, מר רדל, לֶך-לך ואל תצער נפש יפה זו.

− מוטב היה אִלּו שתית את הטה שלך בגפך – אמרה מרת רוג’רס.

אף מרת סנדרס, שטפלה בחמאה ובלחם כדרכה, הביעה את דעתה כמו כן, ומר רדל הלך לו.

בינתים התחטא בנה של ברדל בחיק אמו ובשעת-מעשה פשט את נעליו על-גבי השֻׁלחן והביא אנדרלמוסיה על הכוסות והקומקומים. אבל התעלפות ממין האמור, שהיא מכת-מדינה בין הנשים, אינה נמשכת הרבה, ואחרי שנשקה מרת ברדל לבנה וגערה בו קצת, שבה לאיתנה, הורידה את הבן מעל ברכיה, השתוממה על רוח-השטות שנכנסה בה ויצקה לעצמה כוס-טֵה חדשה.

בו ברגע נשמע קול גלגלים משתקשקים, הנשים נשאו את עיניהן וראו עגלה שכוּרה עומדת אצל שער הגן.

− הלא מר דזֶ’קסון מודענו הוא הבא, הלבלר של דודסון ופוג! – צוחה מרת ברדל. – רבונו של עולם! שמא סִלק מר פיקויק את דמי-הפצוי!

− או אולי רוצה הוא לשאת אותך לאשה! – אמרה מרת קלופינס.

− כמה ארכן הוא זה! – צוחה מרת רוג’רס. – למה אינו ממהר לרוץ אֹרח?

עודה מדברת ומר דזֶ’קסון פנה והלך לו מן העגלה, אחרי ששָׂח שיחה קצרה עם אדם אחד לבוש בגדים שחוקים, שיצא זה עכשָׁו מן העגלה ומקל-חובלים בידו. מר דזֶ’קסון נגש ישר אל הגבירות, הלוֹך והחלק את שערותיו מסביב לכובעו.

− מה חדש? מה קרה? – שאלה מרת ברדל ברגש.

− לא-כלום, גברתי – השיב מר דז’קסון. – מה שלומכן, גבירותי? סלחנה, גבירותי, שאני מתערב בשמחתכן, אבל חובתי היא ואעשנה.

בשעת התנצלות זו חִיֵּך מר דז’קסון, החוה קִדה והחליק שוב את שערותיו. מרת רוג’רס לחשה למרת רדל, שזהו בחור כהלכה.

− הייתי ברחוב גוסוֶל – הוסיף דז’קסון – וכששמעתי מפי המשרתת שאַתּ פה, לקחתי עגלה ובאתי לכאן. עליך לבוא מיד אל אדונַי לתוך העיר, מרת ברדל.

− רבונו של עולם! – קראה הגברת מתוך השתוממות לשמועה פתאֹמית זו.

− כן הוא – אמר דז’קסון ונשך בשפתיו. – הענין חשוב ונחוץ מאד ואינו סובל דחוי. דודסון אמר לי את זאת בפֵרוש וכן גם פוג. לקחתי את העגלה, כדי להביאך בה העירה.

− משֻׁנה מאד! – קראה מרת ברדל.

כל הגבירות הסכימו, שהדבר משֻׁנה, אבל חווּ דעתן פה-אחד, כי הענין בלי ספק חשוב מאד, שאם לא כן לא היו דודסון ופוג שולחים אחריה, ויעצו לה, שתמהר לנסוע.

מרת ברדל נהנתה מאד, שעורכי-הדין הבהילוה להובא, כי על-ידי כך גדל כבודה בעיני שכנתה גְרת-ביתה. אף-על-פי-כן עשתה עצמה כאלו אין ברצונה ללכת, אבל בסוף גמרה אֹמר, שעליה ללכת.

שמא רצונך לסעוד את לבך אחרי נסיעתך, מר דז’קסון? – שאלה מרת ברדל בלשון רכּה.

− אין אנו יכולים לאבד זמן – השיב דז’קסון. – גם יש אתי פֹה אחד מידידַי.

ובדַבּרו הראה על האיש בעל מקל-החובלים.

− בקש-נא את ידידך לבוא הֵנה, אדוני – אמרה מרת ברדל.

− רב תודות – השיב מר דז’קסון במבוכה. – אין הוא רגיל לחברת נשים, בַּישן הוא. אם תצווּ על המלצר להביא לו משקה, ודאי לא ישתה. אף-על-פי-כן נסי-נא.

ומר דז’קסון תופף באצבעותיו על-פני חָטמו, כמי שאומר: התולים עמדי.

המלצר נשלח אל הבַּישן והלה טעם קצת, גם מר דז’קסון טעם קצת והגבירות טעמו אף הן לכבוד האורחים. מר דז’קסון אמר, שהגיעה השעה ללכת, ומרת סנדרס ומרת קלופינס וטומי נלווּ אל מרת ברדל ואלו שאר בנות החבורה נשארו בצֵל חסותו של מר רדל.

− יצחק! – אמר דז’קסון בשעה שמרת ברדל התכוננה לעלות לתוך העגלה והסתכלה בבעל מקל-החובלים, שישב על הדוכן והעלה עשן.

− מה יש?

− זוהי מרת ברדל.

− ידעתי – השיב הלה.

מרת ברדל עלתה ומר דז’קסון אחריה – ויסעו. מרת ברדל שקועה היתה בהרהורים על-דבר פרוש הדברים הקצרים שבין דז’קסון והיושב על הדוכן. ערומים הם כנחשים, עורכי-הדין הללו. הרחמן יצילנו!

− רעה חולה היא בדבר הוצאות המשפט – אמר דז’קסון כשמרת קלופינס ומרת סנדרס נרדמו. – כוָנתי להוצאות משפטך.

− צר לי מאד שאין אתם באים על שכרכם – השיבה מרת ברדל. – אבל מכיון שאתם נוטלים על עצמכם קבלנות, הרי עליכם להפסיד לפעמים גם-כן.

− אבל, כידוע לי, נתת לנו אחרי המשפט התחיבות לסלק את ההוצאות – אמר דז’קסון.

− אין זה אלא גלוי-דעת בעלמא – אמרה מרת ברדל.

− ודאי – השיב דז’קסון. – גלוי-דעת בעלמא.

אחר כך נרדמה גם מרת ברדל, ולאחר זמן נתעוררה על-ידי עמידת העגלה.

מרת ברדל ירדה מן העגלה והנה מקום משֻׁנה לפניה: חומה גדולה ושער באמצע ונר של גַז דולק מבפנים.

− גבירותַי! – קרא בעל מקל-החובלים לתוך העגלה ונִער את מרת סנדרס לעוררה. – צאינה!

מרת סנדרס העירה את חברתה ושתיהן יצאו. מרת ברדל כבר נכנסה לתוך השער, נשענת על זרועו של דז’קסון ונוהגת את טומי בידה. שתי הגבירות הלכו אחריה.

החדר, שנכנסו לתוכו, היה משֻׁנה עוד יותר מן השער. כמה מרֻבּים האנשים העומדים כאן! וכיצד הם מסתכלים!

− מהו מקום זה? – שאלה מרת ברדל ותעמוד.

− אחת מן הלשָׁכות שלנו – השיב דז’קסון ומשך אותה עמו לתוך פתח אחד והביט אחריו, אם שאר הגבירות הולכות אף הן, – שים עין, יצחק!

− יהיה סמוך לבך בטוח! – השיב הלה. הדלת נסגרה אחריהם וכֻלם ירדו מדרגות אחדות.

− סוף סוף באנו. הכל הלך למישרים, מרת ברדל! – אמר דז’קסון והסתכל סביבו כמנצח.

− מה, כוָנת דבריך? – שאלה מרת ברדל ולבה פג.

− פשוט בתכלית הפשטות – השיב דז’קסון ומשך אותה לצדדין – אל-נא תפחדי, מרת ברדל. אין לך בעולם מזג טוב כדודסון, ופוג הישר באדם הוא. מצד הדין היה להם להכריז אדרכתא על נכסיך, אבל בכל כֹחם השתדלו להמתיק את דינך. שמחי בחלקך זה, גברתי. כאן בית-הסֹהר לבעלי-חובות. ליל-מנוחה, מרת ברדל. ליל-מנוחה, טומי.

דז’קסון מהר ללכת מכאן ביחד עם בעל מקל-החובלים, ואדם אחר ומפתח בידו, שעמד עד כאן והסתכל, נהג את הגבירות הנבוכות לגרם-מעלות אחר, המולך לשער קטן. מרת ברדל הרימה קול-צעקה, טומי התיפח, מרת קולפינס התחלחלה ומרת סנדרס ברחה – כי לפניהם עמד מר פיקויק הנגזל, שטִיֵּל ארֻכּות וקצרות כדרכוֹ בכל ערב וערב, ועל-ידו שמואל וֶלר, שהסיר את כובעו והשתחוה למול פני הגברת ברדל, ואִלּו אדוניו פּנה לה עֹרף.

− אל תפגע באשה זו – אמר השוער לוֶלר. – זה אך באה.

− תפוסה היא! – אמר סם. – ומי הם התובעים? בשביל מה ולמה? דבר-נא!

− דודסון ופוג – השיב השוער. – תביעת הוצאות המשפט.

− איוב, איוב! – קרא סם ומהר לתוך האכסדרה. – רוץ אל מר פרקר! יבוא-נא תכף ומיד! דבר טוב יצוק בזה. מעשה נאה! הידד! היכן אדוני?

אבל כל השאלות הללו נשארו בלי תשובה, כי איוב נעלם מיד למלאות דבר השליחות ומרת ברדל התעלפה הפעם באמת ובתמים.

 

פרק מז: דיני-ממונות וטובת-הנאה זמנית לדודסון ופוג. התגלותו של מר וינקל כמעמד יוצא מן הכלל. עמדת-טובו של מר פיקויק גדולה מעקשנותו.    🔗

איוב טרוטר רץ כחץ מקשת על-פני רחוב הולבּוֹרן. פעם באמצע הרחוב, פעם על המרפסת ופעם בתעלה שבצדדין – הכל לפי מדת הדחק של אנשים, נשים, טף ועגלות. ולא נח ולא שקט עד שהגיע לשער בית-הדין. ולמרות כל חפזונו, מצא את השער נעול זה כחצי-שעה ויותר, בקשי מצא את מר לוטן בבית-מרזח והרצה דברים לפניו, אבל בינתים צלצל השעון עשר.

− השעה מאֻחרת – אמר לוטן. – לא תוכל להכנס לבית-הסֹהר. או אולי יש לך מפתח, ידידי?

− אל-נא תחוש לי – השיב איוב. – אלין באשר אלין, אבל שמא נבקר את מר פרקר עוד הלילה. כדי שנוכל להיות מחר בהשכמה בבית-הסֹהר?

− טוב – אמר לוטן אחרי ישוב-הדעת קצר. – אלו באתי אליו בשעה מאֻחרת כזו בענין אחר, ודאי היה מתרעם. אבל מכיון שעניָנו של מר פּיקויק הוא ארשה לי לקחת עגלה ואבליע שכרה בחשבון ההוצאות.

ומר פרקר עשה משתה בו בערב כמו שנראה היה על-פי האורות המרְבים שבחלונות ביתו ונשמע היה על-פי צלילי הפסנתר הגדול וקולות-הזמרה שבקעו ועלו וכמו שאפשר היה להריח על-פי ריחות המאכלים במסדרון, לכבוד חברים אחדים, שבאו מגבולין ללונדון, התכנסה חבורה קטנה ונעימה, בתוכה מר סניקס, מזכיר החברה לאחריות-החיים, מר פּרוֹזי הטוען המפֻרסם, שלשה סגנים, מֻמחה אחד לפשיטות-רגל, סניגור אחד מבית-דין הגדול ותלמידו-צעיר בעל עינים קטנות, שכתב ספר גדול על-דבר דיני-ירושה ובו המון הערות ומראי-מקומות, ועוד כמה גדולים וטובים. כשהודיעו לו למר פרקר בלחישה, שלבלרו בא, נפרד מן החבורה ונכנס לחדר-האֹכל. שם מצא את מר לוטן ואיוב טרוטר.

ומה, לוטן – שאל מר פרקר הקטן: - מה חדש? נתקבלו מכתבים חשובים?

− לא אדוני – השיב לוטן. – הנה שליח מאת מר פּיקויק, אדוני.

− מפיקויק? – שאל הגוץ ופנה לאיוב. – מה ישׁ?

− דודסון ופוג הושיבו את מרת ברדל לבית-הסֹהר בגלל הוצאות-המשפט – אמר איוב.

− אי-אפשר! – קרא פרקר, שם את ידיו לתוך כיסיו ונשען אל השֻׁלחן.

− כדברַי כן הוא – השיב איוב. – כנראה חתמה אחרי המשפט שטר-התחיבות לשלם להם את ההוצאות.

− האלהים! – קרא פרקר, הוציא שתי ידיו מכיסיו והכה בפרקי-האצבעות של ימינו על כף-ידו השמאלית. – מעודי לא היה לי עסק עם בחורים פקחים כמוהם.

− תגרנים ערומים הם, אדוני – העיר לוטן.

− ערומים! – חזר אחריו פרקר. – ודאי, ואיך נוכל להם?

ושניהם, הרב והתלמיד, שקעו בהרהורים עמֻקים, כמו שמעַינים בטיב המצאה נאה ומחֻכמה של השכל האנושי. וכשהקיצו מן ההתפעלות שלהם מלא איוב טרוטר אחרי דבריו הקודמים. פרקר הניע בראשו כנמלך בדעתו והוציא את שעונו.

− בעשר בדיוק אהיה שם – אמר הגוץ. – צדקו דבריו של סם. אמר לו זאת. שמא תשתה כוס אחת, לוטן?

− רב תודות. אדוני.

− כונתך: הן – אמר הגוץ ונטל משלחן קטן בקבוק וכוסות.

מכיון שלוטן סבר באמת: “הן”, לא הוסיף לדבר בענין זה הכוסות נתמלאו. מר לוטן שתה לחיי הגברת פרקר ובניה ואיוב שתה לחיי מר פרקר. אחר-כך חזר מר פרקר אל אורחיו, מר לוטן הלך לבית-מלונו ואיוב מצא לו מקום-לינה באחד הסלים שבשוק-הירקות.

בשעה העשירית בדיוק התדפק הגוץ בדלתו של מר פיקויק. סם וֶלר מהר לפָתחה בשמחה רבה.

− מר פרקר, אדוני – הודיע סם למר פיקויק, שישב על אדן-החלון תפוש בשרעפיו. – שמח אני, שאתה מבקרנו פעם, כמדמני, שהאדון רוצה לדבר עמך ארֻכּות וקצרות.

פרקר הסתכל בסם הבטת-מבין, להודיעו שמרגיש הוא בדבר, שלא יאמר, כי נקרא לכאן. אחר-כך רמז לו, שיקרב אליו ולחש לו באזנו דברים אחדים.

− אי-אפשר! – קרא סם כנדהם ונרתע לאחוריו.

פרקר הניע בראשו וחִיֵּך.

מר שמואל וֶלר הסתכל במר פרקר, אחר-כך במר פיקויק, אחר-כך בתקרת הבית ושוב במר פרקר. חִיּך וצחק בקול, נטל את כובעו ונעלם בלי אֹמר ודברים.

− מה זאת? – שאל מר פיקויק בתמיה. – מה היה לו לסם?

− לא-כלום – השיב פרקר. – בוא-נא, ידידי, הקריבה-נא את כסאך אל השֻׁלחן, כי יש לי הרבה לדבר עמך.

− הניָרות הללו מה הם? – שאל מה פיקויק כשראה את מר פרקר מניח על השֻׁלחן חבילה של ניָרות כרוכה בחוט-שָׁני.

− אלו הם הכתָבים במשפט ברדל ופיקויק – השיב פרקר ופִּתַּח את הקשר בשִׁנָּיו.

מר פיקויק בעט בכרעי כסאו בקרקע. צנח לתוך כסאו, שִׁכל את ידיו ונתן עיניו בידידו הסניגור בזעם – עד-כמה שמר פיקויק מסֻגל היה בכלל להביט בזעם.

− אין דעתך נוחה לשמוע שם זה? – שאל הגוץ והוסיף לטפל בהתרת הקשר.

− אין דעתי נוחה – השיב מר פיקויק.

− צר לי מאד – המשיך מר פרקר – כי דוקא בענין זה עלי לדבר עמך.

− כבר אמרתי לך, פרקר, אל תוסף דבר אלי בדבר הזה – הפּסיקהו מר פיקויק בחפזה.

− אל-נא ידידי – אמר הגוץ בהתירו את החבילה ובהסתכלו במר פיקויק בעינים ממצמצות. – מֻכרחים אנו לדבר בענין זה. לשם כך באתי לכאן. נכון אתה לשמוע את אשר אֹמר אליך, ידידי? אין הדבר נחוץ, ואם אין דעתך נוחה, יכולני להמתין. לקחתי עמי את העתונים של הבֹקר. אדבר מתי שתרצה.

והגוץ שִׂכֵּל את רגליו ועשה עצמו כאלו הוא קורא בעיון ובשלוה.

− טוב, טוב – אמר מר פיקויק מתוך אנחה ותוך-כדי-דבור חִיֵּך: - דבר-נא. בלי ספק מענין לענין באותו ענין?

− בשנוי אחד, ידידי, בשנוי – השיב פרקר, קפל את עתונו במנוחה והניחו לתוך כיסו. – מרת ברדל, התובעת, נמצאת בבנין זה.

− ידעתי – אמר מר פיקויק.

− יפה מאד – אמר פרקר. – וגם ידעת על מה ולמה באה לכאן?

− כן, שמעתי את הדברים מפי סם – השיב מר פיקויק בקרירות מעשה.

− כל דבריו של סם אמת וצדק – השיב פרקר. – ועכשו, ידידי, אני שואלך קֹדם-כל, אם על האשה הזאת להִשאר בבית הזה?

− למה זה תשאל אותי? – אמר מר פיקויק. – הדבר תלוי בדודסון ופוג. הלא ידעת.

− אין אני יודע כלום – אמר מר פרקר בכל תֹקף. – אין הדבר תלוי בדודסון ופוג. מכיר אתה את האדונים הללו כמוני. אין הדבר תלוי אלא בך לבד.

− בי! – קרא מר פיקויק, קם מכסאו ברגש וחזר וישב.

פרקר דפק פעמַים על-גבי כסוי קופסת-הטבקא שלו, פתח אותה ונטל מלא האצבע אבקה, סגר את הקופסה וחזר ואמר:

− בך הדבר תלוי.

− כן, ידידי היקר – הוסיף הגוץ, שכנראה התאזר עֹז בכח הטבקא: - בך ורק בך הדבר תלוי, אם תצא לחרות מיד או תהיה תפוסה כל ימי חייה, אך אם אתה לוּ שמעני, ואל תהא נלהב ביותר, כי למה תזיע ללא-הועיל. אומר אני – הוסיף פרקר ומנה כל משפט ומשפט באצבעות ידיו, - שאין איש זולתך יכול לשחרר אותה מבור-כלא זה ואין אתה יכול לעשות זאת אלא אם תשלם הוצאות הדין – בין מצד התובע בין מצד הנתבע – לאותם החמסנים. אל-נא תתרגש, יקירי.

פני מר פיקויק אדמו וחָורו חליפות וכנראה חִשבה התמרמרותו להתפרץ בזעף, אבל בכל כחו התאפק. ופרקר התחזק והוסיף.

− ראיתי את האשה הבֹּקר. אם תשלם את הוצאות המשפט, תוכל להִפט מכל דמי הפצוי, והעִקר – תקבל ממנה זכרון-דברים, בצורת מכתב ערוך אלי, שֶׁכָּל אותו הענין בעֶטְיָם של הני בריוני דודסון ופוג היה, שהסיתוה והדיחוה, והיא מצטערת מאד, שהיתה כלי-שרת בידם לעַנותך ולהזיק לך, ומבקשת אותי בכל לשון של בקשה להיות למליץ בינותכם ולהעתיר לך בעדה.

− אם אשלם את ההוצאות בשבילה? – שאל מר פיקויק בשצף קצף. – כתב מצְיָן!

− אין כאן “אם” – אמר פּרקר כמנצח. – הנה הכתָב. היום בשעה התשיעית הובא אלַי הלשכתה בידי אשה אחת, קֹדם שהיה לי כל שיח ושיג עם מרת ברדל, חי נפשי.

והגוץ הוציא את המכתב מתיקו, הניח אותו סמוך למר פיקויק והריח טבקא במשך שני רגעים רצופים בלי העֵף עין.

− וזהו כל מה שיש לך לאמר לי? – שאל מר פיקויק בנחת.

− לא הכל – השיב פרקר, - בזה הרגע איני יודע עֲדַיִן, אם נוסח ההתחיבות של האשה וכל ענין החוזה המדְמה דַיָּם, כדי להוכיח את רמאותם לפני בית-הדין, חוששני, שלא נוכל להוכיח, כי ערומים הם כנחשים. אבל כל העובדות ביחד דיָּן לזַכּותך בעיני כל בעלי-הנפש. ועכשָׁו, ידידי, עשֵׂה כבינתך, מאה וחמשים הלטראות הללו – או כסכום הזה בקרוב – ביני ובינך מה הם! המֻשבעים הוציאו דינך לחובה. דין מרֻמה היה, אבל המֻשבעים הם שחשבו וטעו. יש לך כעת שעת-כֹשר לבוא בנקל לידי גֹבה חברתי, מעֻלה מן המצב שתהא בו, אם תשאר בבית-הסֹהר. כי כל מי שאינו מכירך יחשבֶך לעקשן מוזר ומגֻחך, וכי תתמהמה להשתמש בשעת כשׁר זו ולשוב אל חבריך ועסקיך ותענוגותיך ואיתנך? ובפרט שעל-ידי-כך תשחרר את עבדך הנאמן ממאסר-עולם, ולא עוד אלא שגחלים אתה חותה על ראש אשה זו, כי תשלם לה טובה תחת רעה ותפדה אותה ממקום צרה וחטא, שאין לכלֹא בו לדעתי אפילו גברים, ואלּו לאסור בו נשים עון פלילי הוא. ועכשָׁו אני שואלך, ידידי, לא רק בתורת טוען אלא בתורת חבר, האֻמנם העזוב שעת-כֹשר זו לעשות טובה הרבה ותחוס על לטראות אחדוֹת, שתבֹאנה לכיסם של שני נוכלים, שלא תחזרנה אותם למוטב, אלא תוסַפנה אֹמץ בלבם ובודאי ילכו ויעשו דבר-נבָלה ויפלו בפח? הרציתי לך את טענותי לפי מעוט יכָלתי ובבקשה ממך, הִמָלך בדבר. קח לך מועד כמה שתחפץ ואני אחכה לך בארך-רוח.

לא הספיק מר פיקויק להשיב ולא הספיק מר פרקר לשאוף טַבקא כראוי אחרי נאום ארֹך כזה, והנה נשמע קול מלחשים מחוץ לחדר וסמוך לזה קול דופק על הדלת.

− רבונו של עולם! – צוח מר פיקויק, שנתפעל כנראה מדברי ידידו: – דוקא לעת כזאת! מי שם?

− אני הוא, אדוני – השיב סם והציץ לתוך החדר.

− איני יכול כעת לשׂוֹחח עמך, סם – אמר מר פיקויק. – טרוד אנכי, סם.

− סלח לי, אדוני – אמר מר וֶלר. – אבל כאן גברת אחת והיא אומרת, שיש לה מה להגיד לאדוני.

− איני רוצה לדבר עם שום גברת – השיב מר פיקויק, שראשו נמלא מחזיונות מרת ברדל.

− עֲדַיִן הדבר שקול – עמד מר וֶלר על דעתו. – אִלּו ידעת מי כאן, לא כך היית מדבר.

− ומי היא – שאל מר פיקויק.

− רצונך לראות בעצמך? – שאל מר וֶלר והחזיק את הדלת פתוחה, כאלו יש לו מבחוץ מין בעל-חי יקר-המציאות.

− תבוא – אמר מר פיקויק בהסתכלו במר פרקר.

ותוך-כדי-דבור התפרצו החדרה מר נתניאל וינקל ועל-ידו אותה הגברת הצעירה, שכל-כך יפו פעמיה בנעלים בדינגלי-דיל ועכשו יָפתה ביותר מתוך מזג נאה של אדמומית ומבוכה ומשי וצניף-סלסלה.

− העלמה ארַבּלה אֶלֶן! – קרא מר פיקויק וקפץ ממושבו.

− לא! – השיב מר וינקל וכרע על ברכיו: – מרת וינקל, סלח לי, ידידי, מחל לי.

מר פיקויק לא האמין לעדות חושיו, אבל פניו המחַיְּכים של מר פרקר ועמידתו של סם בירכתי החדר, שהסתכל בהנאה אל הנעשה לעיניו, הוכיחו לו, שאינו חולם.

− בי אדוני! – אמרה ארבלה בלחש כירֵאה מפני שתיקתו: - גדול עוני מנשוא?

מר פיקויק לא השיב בדִבּור-פה אלא הסיר בחפזה את משפיו, נטל שתי ידיה של הגברת הצעירה לתוך ידיו ונשָׁקן כמה פעמים – לכשתרצו, יותר מן הצׂרך ההכרחי – ואחר-כך החזיר לה אחת מידיה ואמר למר וינקל, שהוא בחור מחֻצף, אבל יקום-נא.

− ואַתּ, חביבתי! – פנה מר פיקויק אל האשה הצעירה: - כיצד יצא הדבר לפעולות? שבי-נא וספרי לי. מה נאה היא, פרקר! – הוסיף מר פיקויק והסתכל בפני ארַבּלה בגאון ובהנאה רבה, כאלו בתו היא אשר בה יתפאר.

− תאוה לעינים! – השיב הגוץ. – אִלולי הייתי נשוי, הייתי מקנא בך, שִׁננא שכמותך.

ומדי דברו טפח לו למר וינקל על שכמו ושניהם צחקו בקול וגם מר שמואל וֶלר צחק, עד כי וֶלר הגדיל.

− אין בפי די מלים להודות לך, סם – אמרה ארבּלה בחיוך מתוך מדבש. – לעולם לא אשכח את טרחתך בגן ההוא.

− אל-נא תוסיפי דַבֵּר בדָבָר הזה, גברתי – השיב סם. – לא באתי אלא לסיע בידי הטבע.

− שבי-נא, בתי – אמר מר פיקויק. – מאימתי אתם נשואים?

ארבלה הסתכלה בבֹשת-פנים בפני בעל-נעוריה, והלה השיב:

− זה שלשה ימים.

− רק שלשה ימים? – שאל מר פיקויק. – וכי מה עשיתם במשך שלשת הירחים?

− באמת! – החרה החזיק פרקר. – תן דין וחשבון, כי נרפה אתה. אין מר פיקויק תמה אלא על שלא באת זה כבר אל המנוחה ואל הנחלה.

− מעשה שהיה כך היה – השיב מר וינקל והסתכל באשת-נעוריו שהסמיקה. – זמן רב לא עלה בידי לפתות את ארבלה שתברח. וכשעלה בידי לפתותה לא נזדמנה לנו שעת-כֹשר. גם על מרים המשרתת היה להתרות בבעליה חֹדש אחד קֹדם שתחליף את משמרתה, ולסיועה זקוקים היינו ביותר.

− חי נפשי! – קרא מר פיקויק והרכיב את משקפיו, כדי להסתכל יפה יפה בפני הזוג: – נראה, שעבודתכם נעשתה בשִׁיטה קבועה מראש. וכי גם אחיך יודע את הענין, יקירתי?

לא לא – השיבה ארבּלה ובפניה אזל סומקא ואתי חיורא. – מר פּיקויק יקירי, רק מפיך בלבד עליו לשמוע את הדבר. נוח לכעוס הוא ביותר ויש לו כוָנות זרות בנוגע לידידו לסוֹיֶר – הוסיפה בעינים מוּרָדות – ומאד מאד אני ירֵאה מפניו.

− באמת! – אמר פרקר בכֹבד-ראש. – עליך להיות מגן בעדם, מר פיקויק. – את תכָּבד על-פני האנשים הללו ואתה מחֻיב לעמוד בפרץ כי יחם לבבם.

− אל תשכחי, בתי, - אמר מר פיקויק בנחת, – שתפוס אני.

− לא, אדוני היקר, – השיבה ארבלה, – לא שכחתי זאת אף לרגע ואני מהרהרת תדיר בדבר, מה נורא המקום הזה לך. אבל מקוָה אני, שאם לאת תעשה למענך, תעשה למעננו. אם ישמע אחי את הדבר בפעם הראשונה מפיך, מֻבטחת אני שנתפַּיֵס. יחיד הוא לי בעולם מכל בני-משפחתנו, ואם לא תדבר בעדי, חוששת אני שגם הוא יאבד לי. אמנם חטאתי, פשעתי – ידעתי גם ידעתי.

וארבלה שׂמה את מטפחתה על עיניה ובכתה תמרורים.

הדמעות הללו פעלו את פּעולתן על טבעו של מר פיקויק, ובפרט כשנגבה מרת וינקל את עיניה והתחילה לדבר על לבו בנֹעם מליה וקולה העָרב, נשדדה מנוחתו ולא ידע מה לעשות והתחכך כמה פעמים במשקפיו ובחָטמו ובשוקיו ובראשו ובאנפילאותיו.

כשראה מר פרקר סִמני התרגשות אלו פתח בערמה לתאר כיד המליצה הטובה עליו, שהנה מר וינקל האב אינו יודע עֲדַיִן דבר הצעד החשוב של בנו בסֻלם-החיים; שכל עתידו של הבן תלוי באהבת האב ויתכן שאהבה זו לא תאריך ימים, אם יכסו ממנו דבר הנשואין; שמר פיקויק יכול בדרכו לבריסטול, למר אֶלֶן, לבקר גם את מר וינקל הזקן בבִירמִינגהַם; שאותו מר וינקל הזקן רואה את מר פיקויק בצדק כמין מדריך ופַּטרון לבנו והרי מר פיקויק מחֻיב מצד היֹשר לדבר עם הזקן פה אל פה ולספר לו כל דבר-שֹׁרש.

בינתים באו גם מר טופמן ומר סנודגרס וכששמעו את כל הענין החרו החזיקו אחרי מר פרקר, עד שלבסוף חבק מר פיקויק את ארבלה בזרועותיו, הודיע, שהיא נפש חמודה ושלא זז מחבבה מיום שראה אותה ראשונה ואין הוא יכול להיות למכשול בדרך-הצלחתו של הזוג הצעיר והנהו בידם לעשות בו כטוב בעיניהם.

כיון ששמע מר וֶלר הסכמה זו, שלח תכף-ומיד את איוב טרוטר אל מר שלמה פֶּל מודענו, שיתן למוכ"ז את השובר, שהפקיד בידו אביו הפקח של סם על כל צרה שלא תבוא. אחר-כך קנה בכספו עשרים וחמשה לוג שֵׁכר טוב דטוב וחִלקם בחצר לכל דכפין. אחר-כך הלך בכל האכסדרות וצעק “הידד” עד שנחר גרונו. אז שקע שוב בשלוָתו הפילוסופית הרגילה.

בשעה השלישית נפרד מר פיקויק מחדר-כלאו והבקיע לו דרך בין המון בעלי-החובות, שנתכנסו לתקוע לו כפם לפרֵדה. כשהגיע לגרם-המעלות הביט אחריו ופניו נהרו. בתוך כל האנשים האלה לא היה אף אחד שלא הִנָּהו מר פיקויק.

− פרקר! – אמר מר פיקויק ומשך אליו צעיר אחד: - זהו מר י’ינגל שספרתי לך על-אודותיו.

− טוב מאד, אדוני – השיב פרקר והסתכל בי’ינגל יפה יפה. – מחר נשוב נתראה, אדוני הצעיר. מה שיש לי להודיעך לא תשכח לעולם.

מר י’ינגל השתחוה בהדרת-כבוד, תקע את כפו למר פיקויק ברעדה והתרחק.

− ואת איוב הרי מכיר אתה? – אמר מר פיקויק בהציגו לפניו אדון זה.

− ידעתי את נכליו – השיב פרקר בחיוך. – שימה עין על חברך והיֵה כאן מחר בשעה הראשונה, אל תשכח, – ומה עוד?

− לא-כלום – השיב מר פיקויק. – ואתה, סם, נתת לשכנך את הצרור הנועד לו?

− ודאי – אמר סם. – הזקן צעק מרֹב התפעלות ואמר שיָאה מאד מצדך שזכרת בו ואינו מבקש אלא שתדבק בּו שחפת מבֹהלת, כי ידידו הזקן מת ואין לו תמורתו.

− העלוב! – אמר מר פיקויק. – יברככם אלהים, ידידַי!

בשעת פרֵדה זו פצחה מפיות ההמון ורבים נדחקו אל מר פיקויק ללחוץ את ידו עוד הפעם, אבל הלה אחז בזרועו של פרקר ומהר לצאת מן התפיסה, וגדול היה צערו ביציאתו מבכניסתו.

 

פרק מח: בו ינסה מר פיקויק בסיועו של שמואל וֶלר להָרך לבו של מר בנימין אֶלֶן ולשכך כעסו של מר רוברט סויר.    🔗

מר בן אֶלֶן ומר בּובּ סוֹיֶר ישבו ביחד בחדר הקטן שמאחור החנות והיו עסוקים בבשר-עגל כתות ובתקוות לעתיד, כי שֹיחתם נסַבה כמובן, על עסקי בוב שקִוה להוציא פֵּרות מחנותו ולעמוד ברשות עצמו.

− כמדֻמני – אמר בוב סויר – שהדבר עדַין מוטל בספק.

− מה מוטל בספק? – שאל מר בן אֶלֶן וחדד את שכלו בגמיעה של שֵׁכר.

− תקווֹתי – השיב מר בוב סוֹיֶר.

− שכחתי את כל הענין - אמר מר בן אֶלֶן. – השֵׁכר הזכירני נשכחות. ודאי, בוב. הדבר מוטל בספק.

− נפלא הדבר! דוקא עניי המקום דורשים לשָׁכני – אמר מר בוב סויר תפוש בשרעפיו. – בכל אשמורות הלילה הם מעירים אותי, בולעים הם המון סמי-מרפא, סובלים באֹרך-רוח כל מיני אספלניות ועלוקות ופרים ורבים במספרים מבהילים. שש לֵדות ביום אחד, בן, ובכֻלן אני המיַלד.

− שְׂמַח בחלקך – אמר מר בן אֶלֶן ונטל עוד מנה מן הבשר הכתות.

− בודאי, – השיב בוב, – אבל נוח לי שיפנו אלי בעלי-הכסף. להם נתכּוַנתי במודעותי. והנה יש לי אמנם עבֻדה רבה – ולא יותר.

− בוב – אמר מר בן אֶלֶן, בהניחו את הסכין ואת המזלג, ונתן עיניו בידידו: – אך אם אתה לוּ שמעני…

− דַבּר כי שומע עבדך – אמר בוב סויֶר.

− עליך לקחת לרשותך את אלף הלטראות של ארבלה במֻקדם האפשרי.

− שטרי-בנק בעלי שלשה למאה, רשומים על שמה בפנקסאות הבנק האנגלי – הוסיף בוב סוֹיֶר כרגיל ובקי.

− כדבריך כן הוא – אומר בן. – והם נִתָּנים לה בבגרותה או בנשואיה. בעוד שנה תהא בוגרת, ואם בעל-נפש אתה, לא יעבור חֹדש ימים והיא נשואה לך.

− נחמדה ועדינה היא, – העיר בוב סויר במקום תשובה, – ואין לה לדעתי אלא חסרון אחד. לצערי, אינה בעלת-טעם. אין היא אוהבת אותי.

− לפי-דעתי, אין היא יודעת בעצמה מה היא אוהבת – אמר מר בן אֶלֶן בבוז.

− יתכן – אמר מר בוב סויר – אבל לפי-דעתי, יודעת היא היטב מה שאינה אוהבת והרי זהו עִקר כל העִקרים.

− רוצה הייתי לדעת – אמר מר בן אֶלן – אם יש כאן איזה נבל החוזר אחריה, הייתי קורע אותו כדג.

− ואני הייתי ממותתהו בכדור, אלו מצאתיו – אמר מר סויר וגמע גמיעה גדולה. – ואלו היה נשאר בכל-זאת בחיים, הייתי מוציא מגופו את הכדור וממיתהו על-ידי כך.

מר בנימין אֶלן לטש עיניו אל חבֵרו מתוך שתיקה במשך רגעים אחדים. אחרי כן אמר:

− וכי לא גלית לה את אהבתך כדת וכדין, בוב?

− לא, כי ידעתי שללא-הועיל יהיה – השיב רוברט סוֹיֶר.

− ובכן קום ועשה זאת קֹדם שיעברו עשרים וארבע שעות – השיב בּן במנוחה נואשה. – והיא תהיה לך לאשה או שאדע טעם המאון. וידעה את תנואתי.

− טוב – אמר מר בוב סויר. – נראה.

− ודאי נראה – אמר מר בן אֶלן בזעף. – מילדותך אהבת אותה, ידידי. עוד בהיותנו תלמידים בבית-הספר אהבת אותה והיא היתה כבר בימים ההם סוררה ומאסה ברגשות-נעוריך. התזכור עוד, שהפצרת בה פעם בעקשנות של ילד אוהב, שתקח מידך שני תופינים קטנים ותפוח מתוק, מכֹרכים הדר בגליון לקוח ממחברתך?

− זכורני – השיב בוב סויר.

− ולא קבלה? – אמר בן אֶלן.

− לא קבלה – השיב בוב. – ונִמוקה היה, שהחזקתי את הצרור בכיס-מכנסי זמן רב עד שנעשה התפוח חם ביותר ולא ינעם לחכה.

− זכורני – אמר בן אֶלן בזעף. – ואכלנוהו שנינו, זה נושך ונוטל וזה נושך ונוטל.

עודם מדברים וברחובות בריסטול נשמע קול עגלה משתקשקת והיא משוחה צבע ירק-כהה, וסוס חום מושך בה, ועל הדוכן ישב אדם סר וזעף. בתוך העגלה ישבה גברת זקנה.

− מרטין! – אמרה הזקנה ליושב על הדוכן.

− גברתי! – השיב הלה.

− למר סויר – פקדה הגברת.

− הננו כאן – אמר הרכָּב.

− מרטין! – אמרה הזקנה שנצבה העגלה על-יד פתח ביתו של מד רוברט סויֶר ולפָנים נוקמורף.

− גברתי! – השיב מרטין.

− קרא-נא לנער שיאחוז בסוס.

− בעצמי אחזיק בסוס – אמר מרטין והניח את השוט על גג העגלה.

− לא ולא – אמרה הזקנה – בשום אֹפן לא אסכים לכך. גבית-עדותך חשובה מאד ועליך לבוא עמי לתוך הבית. אל תסור מעלי במשך כל השיחה. השמעת?

− שומע עבדך – השיב מרטין.

− ובכן למָה אתה מחכה?

− לא-כלום – השיב מרטין, ירד מדוכנו בנחת, קרא לנער המשרת בחנות, פתח דלת הרֶכב והוציא מתוכה את הזקנה בזהירות יתרה.

− רבונו של עולם! – צוחה הזקנה. – פחד יאחזני ורעדה.

מרטין השתעל מתחת לנעל-ידו הגסה ולא הביע שום השתתפות בצערה של הגברת. והיא התאזרה עֹז ועלתה בגרם-המעלות ומרטין אחריה. וכשנכנסה הזקנה לתוך החנות יצאו לקראתה בחפזה מר בנימין אֶלֶן ומר בוב סויֶר, אחרי שפִּנו את המשקאות מעל השֻלחן ושפכו בכוָנה סמים שריחם רע, כדי להפיג ריח הטבק, וקבלו פני הזקנה בהתפעלות ובחבה יתרה.

− דודתי היקרה! – קרא מר בן אֶלן: – מה טוב ומה נעים שהואלת לבקרנו! מר סויר, דודתי! הוא הוא חבֵרי בוב סויֶר שכבר דברתי עמך על-אודותיו בנוגע – הלא ידעת, דודתי.

ומר בן אֶלן, שהיה קצת מבֻסם באותה שעה, הוסיף את המלה ארבלה בלחש כביכול, אבל מין לחש זה נשמע באר היטב לכל אֹזן שומעת בחדר.

− בנימין יקירי! – פתחה הזקנה כל עוד רוחה בה. וכֻלה רעדה. – אל-נא תבהל, יקירי, אבל יש לי לדַבר עם מר סויר ביחידות רגע אחד, רק רגע אחד.

− בוב – אמר מר בן אֶלן. – הִכָּנס-נא עם דודתי לחדר מיֻחד.

− טוב – השיב בוב כרגיל וכבקי. – לכאן, גברתי. אל-נא תפחדי, גברתי. אין ספק שלא יעברו ימים מועטים ורפואתך תהא שלמה. לכאן, גברתי. ובכן?

ומר בוב סויר הושיב את הזקנה בכסא, סגר את הדלת, ישב על כסא אחר סמוך לזקנה והמתין לפרטי המחלה שקִוה להפיק ממנה תועלת ברבות-הימים.

הזקנה נדה בראשה כמה פעמים ועיניה זלגו דמעות.

− עצבים! – אמר בוב סויֶר דרך-חבה. – שׂרף הנוטף מעצי הקטף. מהול במים, שלש פעמים ביום ותריאקה קֹדם השֵׁנה.

− יראתי בפצותי – אמרה הזקנה. – הדבר נורא וכואב כל-כך.

− אין לך להרבות דברים – אמר מר בוב סויֶר. – יודע אני מראש מה שתגידי לי, יש לך מֵחוש בראשך.

− לא, המֵחוש בלב הוא – אמרה הזקנה באנחה.

− אין כאן שום סכנה – אמר בוב סויֶר. – העִקר היא הקֵבה.

− מר סויֶר! – קראה הזקנה.

− אין שום ספק בדבר – הוסיף בוֹב בכֹבד-ראש של מֻמחה. – צריך היה להקדים רפואה למכה, גברתי.

− מר סויֶר, – אמרה הזקנה בחרון-אף, - התנהגותך היא אחת משתי אלה: או חֻצפה כלפי אשה במצבי היום או סִמן שטועה אתה בתכלית בקורי. אלו יכֹלתי להקדים רפואה למכה או להִזהר בדבר, ודאי הייתי עושה זאת. מוטב שאפנה ישר אל בנימין שלי.

והגברת קמה בחמתה מן הכסא ורצתה ללכת.

− רק עוד רגע, גברתי – אמר בוב סויר, - חוששני שטעיתי בדברַיך. מהי תכלית בקורת כי אדע.

− בעסקי אחותו של חברך באתי – השיבה הזקנה.

− ובכן, גברתי – אמר בוב בקֹצר-רוח, כי הזקנה דברה בעצלתים כדרך הזקנות. – ובכן.

− לפני שלשת ימים הלכה מאתי, באמרה שיש לה לבקר את אחותי, הלא היא דודתה השנייה, שמחזיקה את בית-החנוך הגדול אחרי ציון-הדרך השלישי בין השיח הקטן ושַׁעַר-האלונים – אמרה הזקנה והפסיקה, כדי לנגב את עיניה.

− יקח האֹפל את שיח השדה – אמר בוב, ששכח הלכות דרך-ארץ מקֹצר-רוח. – הזדרזי קצת, גברתי, מהרי לספר.

− והיום בבקר – אמרה הזקנה לאִטה – היום בבקר.

− שבה הביתה – אמר בוב ברגש. – הלא שבה?

− לא, לא באה – השיבה הזקנה – אלא כתבה.

− ומה כתבה? – שאל בוב ברב-ענין.

− כותבת היא, מר סויר – השיבה הזקנה – ולזה בקשתיך להכין את בנימין בהדרגה ובזהירות; כותבת היא, שהיא – לקחתי עמי את המכתב, מר סויר, אבל את משקפַי שכחתי בעגלה ולוּ אמרתי לקרֹא לפניך במכתב בלי משקפים, יארך הזמן; כותבת היא, בקצור, מר סויר, שהיא נשואה לאיש.

− מה! – צוח מר בוב סויר.

− נשואה – השיבה הזקנה.

מר בוב סויר לא רצה לשמוע יותר, אלא מִהר אל החנות וצעק בקול:

− בן יקיר לי! הלכה לה ואיננה!

מר בן אֶלן נתעורר לקול-צוחה זו מתרדמתו, קפץ ממושבו והשתער בחמה שפוכה על מרטין השתקן ואחז בסודר הכרוך על צוארו, כדי לחנקו כיד זריזותו במלאכת-הנתוח הטובה עליו. מרטין לא היה איש-דברים, ורגעים אחדים שתק ולא מִחָה. אבל כשראה שסכנה בדבר ואם יחריש לעת כזאת, יתכן שלעולם-ועד לא יהיה לאל-ידו לתבוע דמי צער ורפוי, הוציא מגרונו קול משֻׁנה והפיל את מר בנימין אֶלן לארץ. ומכיון שידיו של הלה היו אחוזים בסודרו, נפל גם הוא אחריו. וכך שכבו ונאבקו עד שנפתחה הדלת ושני אורחים באו בהסח-הדעת, הלא הם מר פיקויק ומר שמואל וֶלר.

בהשקפה ראשונה חשב וֶלר, שמרטין זה שָׂכוּר הוא אצל סויר-נוקמוֹרף לשתות סמים חריפים או לטעום מיני ארס, כדי לנסות כח סמים-שכנגד או לעשות שאר דברים כיוצא בזה, להגדיל תורת-הרפואה ולהאדירה. על-כן נצב מן הצב לראות מה יֵעָשה. לא כן מר פיקויק. ברגש השתער על הנאבקים וקרא גם לאחרים שיתערבו בריב.

אז התעורר גם בוב סויר, שהיה כנדהם משגעונו של חברו, וביחד עם מר פיקויק הקים את בן אֶלן על רגליו. כשראה מרטין שהוא יחידי על-גבי הקרקע, קם גם הוא והסתכל סביבו בתמיה.

− מר אֶלן, מה קרה כאן? – שאל מר פיקויק.

− אין בכך כלום – השיב מר אלן בגאוה ובגֹדל-לבב.

− מה זאת? – פנה מר פיקויק אל בוב סויר. – וכי חולה הוא?

לא הספיק בוב להשיב ומר בן אֶלן אחז בידו של מר פיקויק ולחש לו בשפה רפה:

− אחותי, אחותי!

− זהו הכל? – אמר מר פיקויק: – אם כן הכל על מקומו יבוא בשלום. אחותך חיה וקיֶמת ובאתי לכאן, כדי –

− צר לי מאד להפסיק משא-ומתן נעים זה, כמו שאמר המלך כשפזר את הפרלמנט – אמר מר וֶלר, שהסתכל בדלת –הזכוכית – אבל לפנינו עוד נסיון מדעי אחד. שם שוכבת על הקרקע זקנה אחת ומחכה לנתוח או לחִשמול או לשאר המצאה מדעית בדוק ומנֻסה.

− שכחתי! – קרא בן אֶלן, – הרי דודתי היא!

− רבונו של עולם! – צוח מר פיקויק. – זקנה אֻמללה! לאט לך, סם, הזהר-נא!

− אדוני המנתח! הביאה מיני בשמים! – אמר סם אחרי שהושיב את הזקנה בכסא.

דברים אלו ערוכים היו אל הנער המשרת אמֻץ-הבגדים, שהניח את העגלה בידי עובר-אֹרח ומהר לתוך החנות לקול השאון, ושלשתם, הנער ומר בוב סויֶר ומר בנימין אֶלן, ושאל, מה רצה לאמר לו.

− הלא אנשים אחים אנחנו! – אמר מר פיקויק וכִעכע והסתכל בבעל-העגלה השתקן.

מר בוב סויֶר נזכר בנער המשרת, שעמד בעינים פקוחות לרוחה ובאזנים עשויות כאפרכסת. ואחרי שתלמיד-חכם זה הוּנף תנופה והוצא מתוך החדר, הבטיח מר בוב סויֶר למר פיקויק, שיכול הוא לדבר בלי כל חשש.

− אחותך – אמר מר פיקויק לבנימין אֶלן – נמצאת בלונדון, בריאה ושלֵוה.

− אין לי שום שיכות לשלותה, אדוני - אמר מר בנימין אֶלן בתנועת-יד של בטול.

− ולי יש שיכות לבעלה – אמר בוב סויֶר – עוד יהיה לי דין-ודברים עמו במרחק שנים-עשר צעדים ואעשה אותו גל של עצמות – נבל שכמותו.

− אל-נא תמהר להוציא משפט על אדון זה – אמר מר פיקויק. – האמנם גדול עונו מנשׂא? זכור, כי ידידי הוא.

− מה? – אמר מר בוב סויֶר.

− מה שמו? – צוח בן אֶלן. – מה שמו?

− מר נתנאל וינקל – אמר מר פיקויק.

מר בנימין אֶלן השליך משקפיו לארץ, פצפץ אותם בבעיטת-רגל, הרים את הרסיסים ושם אותם בשלשה מכיסיו, שִׂכֵּל את ידיו והסתכל בחמה כבושה בפניו הנוחים של מר פיקויק.

− ובכן אתה הוא, אדוני, שזִוַּגת זווג זה? – שאל מר בנימין אֶלן.

− ומשרתו של אדון זה בודאי – אמרה הזקנה הוא שארב מסביב לביתנו ונסה לפתות את משרתי למרוד בי. מרטין!

− גברתי! – אמר השתקן.

− וכי זהו הבחור שראית ברחוב וספרת לי על-אודותיו?

מרטין נד בראשו להסכמה, ומר וֶלר חיֵּך בידידות, כי הכיר את השוער הזָעף ואמר בנמוס, שהוא “מכירנו משכבר הימים”.

− ועבד נאמן זה כמעט שנחנק על-ידי! – צוח בן אֶלן – מר פיקויק, איככה הרשית למשרתך לסַיֵע בחטיפת אחותי? אני דורש ממך תשובה ברורה.

− תן תשובה! – צעק בוב סויֶר בזעף.

− קנוניה עשו ביניהם! – אמר בן אֶלן.

− סבבונו במרמה! – הוסיף מר בוב סויֶר.

רמאות מגֻנה – העירה הזקנה.

− אך אם אתם לוּ שמעוני – בקש מר פיקויק. – לא סיעתי בדבר זה כלל, מלבד שהייתי פעם בשעת ראיון בין בני-הזוג. למנוע בעד הראיון לא יכולתי וכסבור הייתי, שעל-ידי השתתפותי ינָטל מן הדבר גַוָּן של חֹסר-נמוס. ולא עלתה על דעתי, שההתקשרות קרובה לבוא. ואמנם – מהר להוסיף – אין זאת אומרת, שהייתי מעכב התקשרות זו, אלּו ידעתיה מראש.

− שומעים אתם כֻלכם? – אמר מר בנימין אֶלן.

− מקוה אני – העיר מר פיקויק בנחת – ומקוה אני, שתשמעו גם את זאת. לא היתה לך הצדקה אדוני, לאנוס את רגשותיה של אחותך, אלא אדרבה היה לך להשתדל להיות לה לאב ולאם ולנהוג בה דרך חבה ונֹעם. מה שנוגע לידידי, עלי להוסיף, שמעמדו בחברה ומצבו החָמרי אינו נופל משֶׁלך ויתכן שהוא עולה עליהם, ויתר הדברים בענין זה לא אגיד עד אם תדברו בנחת ובנמוס.

− אענה אף אני חלקי – פתח סם את פיו ואמר: – אל-נא יטעה אדון אחד מן המסֻבִּים כאן לחשוב, שהיתה אהבה קודמת. מיום שראתה אותו הגברת הצעירה בפעם הראשונה אמרה בפירוש, שאינה יכולה דברו לשלום. ובכן לא קפחו איש, ואלולא ראתה הגברת הצעירה את מר וינקל, לא היה הדבר לטובתו של האדון הזה כלל. אני מקוה, שדעתו של האדון תתקרר לידיעה זו.

אחרי בשורת-נחמה זו של מר וֶלר שררה שתיקה קצרה. אחר-כך קם מר בן אֶלן והכריז, שלעולם לא יראה את פני ארבלה, ומר בוב סויר נשבע לחתן דנן נקם ושִׁלם, למרות נחמתו של מר וֶלר.

ודוקא ברגע זה של צחצוח-חרבות מצא לו מר פיקויק סיוע מצד הזקנה, כי הגנתו על כבוד ארבלה עשתה עליה רֹשם טוב והתחילה לדבר על לבו של מר בנימין אֶלן דברי תנחומין: גם זו לטובה, וגם אין השד נורא כל-כך ואין צועקין על שעבר ואולי מאלהים יצא הדבר וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד – וכיוצא באלו דברים מקוריים ומעודדים. ואחרי כל אלה השיב מר בנימין אֶלֶן, שאמנם מעריץ הוא את דודתו, אבל רשאי הוא ללכת בדרכו הוא ועתיד הוא לשטום את אחותו עד המות וגם לאחרי המות.

לבסוף כשהחלטה זו הֻכפּלה כחמשים פעם, דָרכה נפש הזקנה עֹז קמה והסתכלה על סביבה בהדרת-שֵׂיבה ושאלה, מה פשעה ומה חטאתה שאין מהדרים פניה ומכריחים אותה לתבוע עלבונה מבחור זה, שהכירה בו כשלא צמחו לו עדַין שִׁניו; ואין הדבר צריך להאמר שהשתתפה בפֹּעל בגזיזת-שערותיו הראשונה ובשאר חגים ומועדים שבילדותו. וכי אין די בכל זה לזכות באהבתו ובכִבּודו ובלכתו אחריה לעולם?

בשעה שתוכחה זו נתכה על ראשו של מר בן אֶלן, נתיחדו להם מר פיקויק ומר בוב סוֶיר בחדר מיֻחד, ושם טפל מר סויֶר פעם בפעם בבקבוק שחור אחד ותחת השפעה זו בדחה דעתו עליו. לבסוף יצא מן החדר והבקבוק בידו והודיע, שלצערו עליו להודות, ששוטה גדול היה והוא שותה לחיי מר וינקל ורעיתו; ולא זה בלבד שאינו מקנא באָשרם אלא מוכן ומזֻמן הוא להיות ראשון למברכיהם. כיון ששמע זאת מר בן אֶלן, קפץ ממושבו ושתה לחיים ולמזל-טוב. לבסוף עבר הבקבוק מיד ליד עד שהֻצג כלי ריק, ומרֹב תקיעת-כפים וברכות מזל-טוב נראה חיוך גם בפני-המתכת של מרטין.

– ועכשָׁו – אמר בוב סויֶר – נשמחה ונגילה הלילה.

– לצערי – אמר מר פיקויק – עלי לשוב לאכסניה שלי, כי עָיף אני מטרדת הדרך.

– אבל כוס טֵה תשתה בוַדאי? – אמרה הזקנה בנעימות שאין לסרב לה.

– רב תודות, באמת אמרתי: איני יכול – השיב מר פיקויק דוקא מפני חבתה היתרה של הזקנה, כי נזכר במרת ברדל, וכל מבט ומבט מתוך עיני הזקנה היה לו לקלוח של זעה קרה.

מכיון שמר פיקויק לא יכול להשאר בשום אֹפן, הָחלט על-פי הצעתו, שמר בנימין אֶלן ילַוה אותו בנסיעתו למר וינקל הזקן, ומחר בתשע תעמוד העגלה על-יד הדלת. מר פיקויק נפרד וחזר בלוית שמואל וֶלר לאכסניה שלו.

– לך-נא, סם, וראה, מי בחדר-האורחים – בקש מר פיקויק.

מר וֶלר הלך בשליחות זו ומיד חזר והודיע, שאין כאן אלא אדם אחד שתֻם-העין והוא שותה ביחד עם הפונדקאי.

– אף אני אתחבר להם – אמר מר פיקויק.

– אדם משֻׁנה הוא שתֻם-עין זה – אמר מר וֶלר בהנחותו את מר פיקויק. – משקר הוא לפונדקי תשעה קבים עד שאין הלה יודע, אם עומד הוא על כפות רגליו או על קדקדו.

האיש המדֻבר ישב בראש השֻׁלחן, כשנכנס מר פיקויק, הקטיר מקטׂרת הולנדית והסתכל מתוך עינו האחת בפניו של הפונדקי. הלה, זקן צוהל, שמע זה עכשָׁו ספור נפלא מפי שתֻם-העין, כמו שאפשר היה לדון על-פי קריאות התפעלות שהתמלטו מפיו: “לא יאמן כי יסֻפר! לא שמעתי בלתי היום! לא יתכן!” וכיוצא בזה.

– שלום, אדוני – אמר שתֻם-העין למר פיקויק, – מה נאה ערב זה!

– נאה מאד – השיב מר פיקויק, והמלצר הביא לו בינתים בקבוק קטן של יין-שֹרף ומים חמים.

בשעה שמר פיקויק עסק במזיקת יינו, נתן שתֻם-העין עינו בו ואמר בכבד-ראש:

– כמדֻמני, שכבר ראיתיך פעם.

– אין אני נזכר – השיב מר פיקויק.

– יתכן – אמר שתֻם-העין. – אין אתה מכירני. אבל מכיר אני שני חבריך, שהתאכסנו בפונדק הטַוָּס באיטֶנסוִיל בשעת הבחירות.

– האֻמנם? – שאל מר פיקויק.

– כן הוא – אמר שתֻם-העין. – ספרתי להם מעשה בידידי ותום סמַרט שמו. שמא שמעת מהם ספור זה?

– כן, כמה פעמים – השיב מר פיקויק בחיוך. – כמדֻמני, שדודך היה?

– לא ולא, רק ידידו של דודי – השיב שתֻם-העין.

– אדם נפלא היה דודך זה – העיר הפונדקי במנוד-ראש.

– בודאי ובודאי – השיב שתֻם-העין. – לכשתרצו אספר לכם ספור-המעשה על דבר דודי זה עצמו ותשובו תתפלאו עוד יותר.

– ספרה-נא ונשמע – אמר מר פיקויק.

והרוכל שתֻם-העין לָגם קצת מכוסו, מצץ ממקטרתו מציצה גדולה, אמר לסם וֶלר, שאין לו להתרחק, כי ספור-המעשה אינו דבר-סוד, נתן עיניו בפונדקי וספר בזה הלשון.

 

פרק מט: מעשה בדודו של הרוכל.    🔗

"דודי היה אחד האנשים הנוחים והפקחים ביותר שבעולם. חבל שלא זכיתם להכירו. לא, טוב שלא ידעתם אותו, כי אִלּו ידעתם אותו, ודאי הייתם כעת על-פי דרך הטבע בעולם האמת או סמוך לעולם ההוא והייתם יושבים בבתיכם ופורשים מן הצבור ונמצא אני חסר הנאה רבה זו לספר לפניכם בשעה זו. רבותי, חפץ הייתי שאבותיכם ואִמהותיכם היו מכירים את דודי. ודאי היו מתפעלים הימנו, ביחוד האמהות. אם היו בו שתי מדות טובות, שהיו בולטות ביותר מכל מדותיו הטובות המרֻבות, הרי אלו: בקיאותו במזיגת יין-הרקח וזמירותיו לאחרי סעודת-ערבית. סלחו-נא לי, שאני מאריך במעשים טובים אלו מימים שעברו, אבל אדם כדודי יקר-המציאות הוא בעולם.

דודי היה גבר-עמיתו של תום סמַרט, בן-משק בית בִּילְסֶן וּסְלַם בטבורה של לונדון. דודי היה חוזר בעיָרות בשביל בית-מסחר אחר, אבל ימים רבים היה נוסע בה בדרך שנסע בה תום, וכשנזדמנו בפעם הראשונה לפונדק אחד נקשרו נפשותיהם בעבותות חבה ורֵעות, ולא עבר חצי-שעה וכבר הִמרו ביניהם, מי מהם ייטיב למזוג לוֹג של יין מבֻשל וישתה אותו במהירות יתרה. דודי זכה בהמראה בנוגע למזיגה, אבל בשתיה קָדם לו תום בחצי כף של מלח. אז רקח כל אחד מהם עוד לוֹג יין ושתו כל אחד לחיי חבֵרו ונעשו מן-הוא והלאה לידידים נאמנים. גזרת ההשגחה היתה ואין להִמלט הימנה.

מה שנוגע לחיצוניותו של דודי הנה קומתו היתה קצת פחותה מבינונית, בהֶקֵפו היה קצת עבה משאר בני-אדם ופניו אדֻמים קצת, מראה פניו היה תדיר צוהל ושמח, עיניו מאירות, ועל שפתיו מרחף תמיד חיוך – לא יבש כעץ, אלא מבֻדח ויוצא מן הלב. פעם אחת אֵרע לו שנפל מעגלתו ונִפֵּץ ראשו אל סלע. והיה מֻנח מתעלף ופניו מרֻסקים, עד שלפי דבריו לא היתה אמו מכירה אותו כלל, אִלּו קמה לתחיה. ואין ספק שצדק בדבריו, כי אמו מתה עליו כשהוא בן שנתַים ושבעה חדשים. ועוד היה אומר בשם האיש שהרים אותו מעל הקרקע, שפניו היו מחַיכים באותה שעה כאלו נפל מן העגלה להנאתו. ואחרי שהקיזו לו דם, הראה סִמני-חייו הראשונים על-ידי שקפץ ממטתו, פרץ בשחוק גדול, נשק לבחורה שהחזיקה באגן-הדם ובקש בשר-כבש ואגוזים כבושים. חובב היה אגוזים כבושים מאד מאד. הוא היה אומר: אגוזים שאינם כבושים בחֹמץ טעמם כטעם שֵׁכָר.

נסיעתו הגדולה של דודי בימי השלכת היתה. היה גובה חובות ומקבל הזמנות. היה סובב אל צפון והולך מלונדון לאֶדינבורג ומאדינבורג לגלֶזגא שוב לאדינבורג ומשם ללונדון דרך הים. וזאת לדעת שבקורו השני באדינבורג להנאתו היה. נוהג היה לשהות כאן כשבוע בחוג ידידו, סועד לפת-שחרית אצל האחד, לארוחת הצהרים אצל השני ולסעודת-הערב אצל השלישי. איני יודע, רבותי, אם מי מכם השתתף פעם בפת-שחרית שוטלנדית הגונה, עם קנוח-סעודה בצדפה ובתריסר בקבוקים של השֵׁכר הטוב ולוג יין-שָׂרָף. מי שהשתתף בסעודה כזאת פעם אחת יבין, שלאכול אחר-כך עוד ארוחת-הצהרים וארוחת-הערב אינו דבר קטן.

וכל זה אינו שוֹה לדודי עליו השלום! בקי ורגיל היה בדבר. פעם אחת, בלילה האחרון לפני צאתו ללונדון, אכל ארוחת-הערב בביתו של אחד מזקני ידידיו, פלוני אלמוני הקצין הדר בעיר הישָׁנה של אדינבורג. היו מסִבִּים כאן אשתו של הקצין, שלש בנותיו, בנו הגדול ושנים שלושה זקנים מסלתה ושמנה של החבורה השוטלנדית, שהזמין הקצין לכבוד דודי, והיתה השמחה במעונו. הסעודה היתה כיד המלך. הבתולות יפות ונעימות היו, אשתו של הקצין אשת-חן היתה ולבו של דודי היה טוב עליו. על-כן מלאו הבתולות והאשה צחוק פיהן והקצין וזקניו אף הם אדמו מרֹב צחוק. איני זוכר בדיוק, כמה כוסות של יי"ש שתה כל אחד אחרי האכילה. אבל יודע אני, שכשעה אחרי חצות נסה הבן לזמר ולא יכול, והוא היה היחיד שנראה מעל פני השֻׁלחן. אז עלה על דעתו של דודי, שהגיעה השעה ללכת, ובפרט שמן השעה השביעית ואילך לא פסק פיו משתיה. אבל נמלך בדעתו שאינו מן הנמוס לקום וללכת בלי פרֵדה, קם והכריז עצמו ליושב-ראש, שתה לחייו ונאם לכבודו במליצה נשגבה ובהתלהבות יתרה; אבל איש לא נע ולא זע. אז שתה דודי עוד לגימה קטנה, הפעם יין חי ולא מזוג, נטל את כובעו והלך לו.

והלילה ליל-זוָעה היה. דודי חבש את כובעו יפה-יפה כתרים בפני הרוח, שׂם את ידיו לתוך כיסיו והסתכל למעלה לתהות על טיב מזג-האויר. העננים רחפו על-פני הלבנה במהירות הבזק, רגע כסוה לגמרי ורגע נחשפה באור-יקרות. – לא, אין זה מזג-האויר הנכון – אמר דודי, כאִלּו נעלב מאויר זה. – אין זה האויר ההוגן לנסיעתי, לא יתכן – הוסיף בתקיפות.

וכך הלך דודי בין שני טורי בתים גבוהים, כֵּהים מזֹקן, וחלונותיהם דומים לעיני מתים, והם מַכהים חשכת הלילה ביותר. אבל דודי רגיל היה בכך והלך לדרכו, הלוך וזמר בקול עד שהקיצו בני-אדם משנָתם הראשונה ורעדו במטותיהם, אחר-כך התכסו שוב בשמיכותיהם ונרדמו.

מספר אני לכם את הפרטים הללו, כדי שתראו שאין בספוּר-המעשה שום דברי-נפלאות ומסתורין. הלך לו דודי באמצע הרחוב, אגודליו בכיסיו, הלך וזמר פזמונו עד שהגיע לגשר הצפוני, המגשר בין העיר הישנה והחדשה. כשעבר את הגשר התקרב לרחוב שהתאכסן בו וצריך היה עוד לעבור כרמלית גדולה וריקה, שהיתה שיֶכת לחרש-עגלות. וחרש זה בנה שׁם גדר להחזיק בתוכה את עגלות הדֹאר הישנות, שהיה קונה מבית הדֹאר. ולפי שדודי חובב-עגלות היה בין חדשות בין ישנות, עשה קפנדריה דרך הגדר, כדי להסתכל בעגלות הנקבצות כאן. ודודי אדם נלהב היה, וכשראה, שאי-אפשר להסתכל יפה דרך השבכה, טפס על-גבי הגדר והלך וישב לו על כלונס אחת העגלות והתחיל מעַיֵּן בטיב העגלות בכֹבד-ראש.

והיו שם עגלות אחדות רצוצות ושבורות. הדלתים חרוגות ממסגרותיהן, צפוי הכתלים קרוע, הפנסים נעלמו ואינם, הברזל העלה חלודה, טיח הששר נפל, הרוח נשב בבקיעי העץ והדלף טרד דרך הגג. העגלות נדמו לשלדים ועשו רֹשם מעציב ביותר בחשכת הלילה.

דודי תמך את ראשו על זרועותיו והרהר בהמון הנוסעים שעברו בעגלות הנחרבות הללו רצוא ושוב במשך כמה שנים. גם הרהר בהמון בני-אדם, שהעגלות הללו נשאו להם במשך כמה שנים בכל לילה ולילה ובכל מזג-אויר שהוא ידיעות שצִפו להן, המחאות שחכו להן בכליון-עינים וגם ידיעות פתאומיות על-דבר מחלה ומות. הסוחר, האוהב, האשה, האלמנה, האם, התלמיד, התינוק, הממהר אל הדלת הלוך וטפוף לקול דפיקת נושא-המכתבים – כמה צִפו כל אלה לבוא עגלת-הדֹאר! והיכן עכשָׁו כל אלה?

רבותי, דודי היה אומר, שאת כל זה הרהר באותה שעה, אבל לבי אומר לי, שאת כל זה קרא בספר לאחר זמן, כי מספר הוא בעצמו, שנרדם באותה שעה והקיץ אחר-כך לקול פעמון בית-הכניסה שצלצל שתי שעות. דודי חכך את עיניו, קפץ והשתומם למראה עיניו.

כהרף עין, אך נשתתק צלצול הפעמון, נהפכה כל הסביבה השוממה למקום חיים ותנועה. דלתות העגלות סבבו על ציריהן, הצִפוי היה כתקונו, הברזל היה כחָדש, הששר הבהיק, הפנסים דלקו, כרים ואדרות היו מֻנחים על כל דוכן ודוכן, משמשים ומנהיגים עמדו איש על דגלו, נוסעים נחפזו לבוא, מזוָדות הֹעלו למעלה, סוסים נרתמו, בקצור, הכל היה מוכן לנסיעה. רבותי, דודי פקח עיניו לרוָחה ונוהג היה לאמר עד סוף ימיו, שאינו מבין, כיצד עלה בידו לשוב ולסגור אותן.

– הגיעה השעה – שמע דודי קול מדבר אליו ויד מנחת על שכמו. – הזמנת מקום בחיק הרכב. עלה ושב.

– הזמנתי מקום! – קרא דודי בתמיה.

– בודאי – השיב הלה.

דודי עמד מחריש משתאה. תמוה ביותר היה, שהמון בני-אדם באו ואי-אפשר היה לדעת, מהיכן הם באים. נראה היה, שהם עולים ממעמקי האדמה או יורדים מחלל האויר. וכל הנוסעים היו לבושים בגדי הדור הקודם. דודי לא יכול להבין פרוש הדברים.

– ובכן, עלֹה תעלה? – פנה אליו שוב אותו בר-נש, והוא לבוש כמנהיג העגלה, פנס בידו האחת וקנה-רובה בידו השנייה. – עלה-נא דזֶ’ק מרטין – אמר לדודי והאיר פניו בפנסו.

– מה זאת! – אמר דודי ונרתע לאחוריו. – אתה קורא לי בשמי סתם כאלו לבך גם בי.

– כך כתוב ברשימת הנוסעים – השיב המנהיג.

– ולא כתוב “מר”? – שאל דודי.

– לא – השיב המנהיג בקרירות.

– ודמי נסיעתי נשתלמו? – שאל דודי.

– מובן ממילא – השיב המנהיג.

– האֻמנם? – שאל דודי. – ובאיזו עגלה?

– בזו – השיב המנהיג והראה לו עגלה ישנה ההולכת בין אֶדינבורג ובין לונדון. – חכה-נא, הנה הנוסעים האחרים, יעלו הם בראשונה.

מדי דברו הרגיש דודי אדון צעיר עומד לפניו הדור בלבושו. ומיד הכיר דודי באפֻדתו סִמני בית-המסחר בטבורה של לונדון שהוא נוסע בשבילו. ראשו של הצעיר מכֻסה היה בכובע משֻׁלש וחרב ארֻכּה היתה תלויה לו על ירכו. קוממיות נגש אל דלת העגלה, הסיר את כובעו והשתחוה בהדרת-כבוד. דודי בקש להחזיק לו שלום בדרך-כבוד, אבל מיד הכיר, שכל הכבוד הזה לא לו היה אלא לגברת צעירה אחת, שזה עכשו עלתה על המדרגה של העגלה והיא לבושה במלבוש של קטיפה ירֻקה כמנהג הדור הישן. ראשה היה מכֻסה לא במגבעת אלא בעטיפה של משי שחור ופניה היו יפים כל-כך, עד שדודי היה אומר, שלעולם לא ראה יׁפי כזה אפילו לא בששר עלי-לוח. כשנכנסה לתוך העגלה החזיקה את שמלתה בידיה וחשפה קרסֻליה ושוקיה שהיו כלילי-יֹפי.

רק פעם אחת נתנה עיניה בדודי, אבל הספיק לראות, שהיא מבקשת רחמים ושהיא מצֵרה ונואשת. דודי הרגיש כמו כן, שאותו הצעיר ההדור והמנֻמס החזיק בזרועה בתֹקף בכניסתה ולא סר ממנה. וכשראה דודי עוד אדם אחד, מָשחת-המראה וחרב צמודה לו ומנעלים גבוהים על רגליו, נכנס ויושב אצל הגברת הצעירה והיא נרתעת ונדחקת לקרן-זוית, מֻבטח היה לדודי שדברים בגו. מיד גמר בלבו להושיע את הגברת מכל סכנה שהיא, אם תהא זקוקה לעזרתו.

– חזיז ורעם! – קרא הצעיר והניח את ידו על חרבו כשדודי נכנס אל העגלה.

– דם ואש ותימרות עשן! – צוח השני. הוציא את חרבו מתערה והתנפל על דודי בלי שום טענה ומענה.

דודי לא היה מזֻין, אבל בחריצות יתרה הסיר מראש אויבו את כובעו ותלה אותו על חֹד החרב.

– דקור אותו מאחוריו! – צוח בעל החרב והשתדל למלט את חרבו.

– מוטב שלא יעשה זאת – צוח דודי – שמא אמחץ קדקדו לאין מרפא.

ובזה הרגע הוציא דודי את החרב מזרועו של המתנפל וזרק אותה החוצה דרך חלון העגלה. הצעיר צוח שוב “חזיז ורעם” והניח את ידו על חרבו בחרון-אף, אבל לא הוציאה מנדנה. יתכן, כך היה דודי אומר מתוך חיוך, שלא רצה להפריע מנוחתה של הגברת הצעירה.

– ועכשָׁו, רבותי – אמר דודי, ותפס מקום ברחבות – איני רוצה בהֶרג במושב גברת, ואם תאבו ושמעתם, נשב-נא במנוחה על מושבינו. אדוני המנהיג, הביאה-נא את החרב לאדון זה.

המנהיג עשה כאשר צֻוה, העגלה נתקה ממקומה והנסיעה התחילה. דודי שם את כל מעיָניו בגברת הצעירה, שישבה בקרן-זוית וכסתה פניה בצעיף. הצעיר ההדור בלבושו ישב ממולה והאדון השני ישב על-ידה ושניהם לא גרעו עין ממנה. לכל תנועה קלה של הגברת הניח האדון את ידו על חרבו. דודי גמר בלבו לראות סופו של דבר ויעבור עליו מה. מעריץ היה עינים מבהיקות ופנים נחמדים ושוקַים ורגלים נאות ובכלל היה אוהב את המין היפה. מדה זו מורשה היא לנו בכל משפחתנו – ואף בי יש ממדה זו.

דודי חבל כמה תחבולות להסב עליו תשומת-לבה של הגברת או, לפחות, להכנס בדברים עם האדונים המשֻׁנים, אבל לשוא. האדונים לא רוצו לדבר והגברת לא היתה רשאית. וכך ישב לו דודי על מושבו והרהר ביפי פניה ושוקיה של הגברת והרהורים אלו הפיגו מלבו את דאגתו לתכלית הנסיעה ולמצבו המשֻׁנה. ואמנם לא איש-דאגה היה דודי ועם שֵׁדים שָׁר ויוכל.

פתאום נצבה העגלה. המנהיג ירד ופתח את הדלת.

–רדו, רבותי – אמר המנהיג.

– כאן? – שאל דודי.

– כאן – השיב המנהיג.

– לא ארד כאן – אמר דודי.

– ובכן הכָּבד ושב על מקומך – אמר המנהיג.

– כן אעשה – אמר דודי.

– עשה כרצונך – אמר המנהיג.

והצעיר ההדור בלבושו קם, כדי לסַיֵּעַ לגברת בצאתה. כשעברה הגברת לפני דודי שׂמה לתוך ידו אחת מנעלי-ידיה ולחשה לו רק מלה אחת: “הושיעה-נא”, ובשעת-מעשה היו שפתיה סמוכות לפניו עד שהרגיש בנשימתה החמה. מיד קפץ דודי ממקומו עד כי נעו אמות הספים.

– חזרת בך – אמר לו המנהיג כשראה אותו יוצא מתוך העגלה.

דודי לא אמר כלום אלא הלך אחרי האדונים המשֻׁנים, שהלכו משני צדי הגברת ונגשו אל בית ישן אחד בצדי הדרך. שלשתם נכנסו אל הבית ודודי הלך אחריהם.

מעולם לא ראה דודי חֻרבה כזאת. נראה היה שלפנים שִׁמש הבית מלון-אורחים רחב-ידים, אבל הַמְקָרֶה נָמַךְ והמדרגות היו שׁבורות ורצוצות. היה כאן תנור גבוה, אבל אש לא יקדה בו. בבית היו קֹר וחֹשך ועצבות.

– ראה זה פלא! – אמר דודי. – עגלת הדֹאר דוהרת שש פרסאות ומחצה לשעה ולבסוף היא נצבת על-יד מערת-פריצים כזו. כן לא יֵעָשֹה. מצוה לפרסם. אכתוב את זאת בעתונים.

דודי אמר את הדברים האלה בקול רם ובכונה להכנס בשיחה עם האדונים המוזרים. אבל איש מהם לא השיב לו, אלא התלחשו ביניהם והביטו בו בעיני-זעם. הגברת נמצאה בקצה החדר השני ומתנועת-ידיה נִכָּר היה, שהיא מתחננת לדודי שיַּצילה.

לבסוף נגשו אליו שני האדונים ונכנסו אתו בשׂיחה.

– כנראה אין אתה יודע שכאן בית פרטי? – שאל ההדור בלבושו.

– לא ידעתי – השיב דודי ותפס מקום על-גבי כסא גבוה ומדד את האדון במבט מכף-רגל ועד ראש.

– צא מכאן! – צוחו שני האדונים ואחזו בחרבותיהם.

– מה? – שאל דודי כאלו לא הבין לרֵעָם.

– צא מכאן ואם אין – מת אתה! – אמר האדון הגדול והוציא חרבו מנדָנה.

– בן-מות הוא! – צוח הצעיר והוציא אף הוא חרבו.

הגברת צוחה בקול.

וזאת לדעת, שדודי הצטַיֵּן תמיד באֹמץ-לבו. למראית-עין עשה עצמו כאלו אין הדבר נוגע לו, ובאמת הסתכל על סביביו למצֹא כלי-זין להגן בעדו, ובשעה שהיו החרבות כמעט מֻנחות על צוארו נשא עיניו וירא בפנת האָח שֶׁלח ישן בנדָן שהעלה חלודה. מיד נטל אותו בידו, קרא לגברת שתִּטה הצדה, הרים כסא וזרקו כלפי הצעיר ובשֶׁלח התנפל על השני, עד ששניהם נבוכו ודודי הכה אותם שוק על ירך.

באמצע ההתגוששות גלתה הגברת את פניה, בודאי כדי לזרז את דודי שיגביר חֲיָלים. כיון שראה הצעיר זאת צוח מרֹב קנאה ושלח את חרבו כלפי לבה. אז צעק דודי צעקה גדולה ומרה. אבל הגברת נטתה הצדה, חטפה את החרב מיד הצעיר, דחקה אותו אל הכֹתל ותקעה את החרב בבטנו, ויבֹא גם הנצב אחר הלהב ונכנס אל הקיר עד שהיה הבחור נטוע כבמסמרות אל הכֹתל. ראה דודי את זאת ועשה גם הוא כמופת הזה, דחק את האדון השני אל הכֹתל ודקרהו ודבקהו אל הכֹתל כחברו, וכך עמדו שניהם ופרכסו בידיהם וברגליהם. דודי היה אומר, שזוהי דרך-הנצחון הבטוחה ביותר, אלא שעולה היא תמיד באבדן החרב.

– אל העגלה! – צוחה הגברת וחבקה את צוארי דודי בזרועותיה הנאות. – אולי ננוס.

– אולי! – אמר דודי – וכי יש פה עוד בן-מות?

– אסור לנו לאבד זמן! – אמרה הגברת הצעירה. – זה הצעיר הוא בנו היחיד של המרקיז המפֻרסם מפילֶטוִיל.

– חוששני, יקירתי, שלעולם לא יגיע לתארו זה – אמר דודי. – הרי העברתּ נחלתו ממנו.

– הנבלים הללו גזלו אותי מביתי וממולדתי – אמרה הגברת הצעירה בחֵמה. – המנֻול הזה היה נושא אותי לאשה באֹנס כעבור שעה.

– ימח שמו וזכרו! – קרא דודי.

– אם בעלי-בריתו ימצאוני פה – אבדנו! אפשר שבעוד שני רגעים יהיה מאֻחר. אל העגלה!

והגברת נפלה באין-אונים לזרועות דודי, מיד נטָלָהּ ונשָׂאָה אל הפתח. שם עמדה העגלה רתומה לארבעה סוסים שחורים, אבל לא היה כאן לא רכָּב ולא מנהיג.

רבותי, מקוה אני שלא אחלל זכרונו של דודי, אם אחוה את דעתי, שאף-על-פי שרַוָּק היה, כבר החזיק בזרועותיו כמה גבירות עד אותה שעה. מאמין אנכי באמונה שלמה, שהיה נוהג לנשק מלצריות, ויודע אני בבֵרור, שעדים נאמנים ראו אותו פעם ושתים מחבק פונדקית. מזכיר אני כל זאת לראיה, שבודאי היתה גברת יפֵהפִיה זו טפוס מיֻחד במינו, כי נגעה עד לב דודי. נוהג היה לספר, שבשעה ששׂערותיה השחורות תלויות היו ממעל לזרועותיו ועיניה השחורות נעוצות היו בפניו, פחד ורחב לבבו ורגליו רעדו תחתיו. ואולם מי האיש אשר יביט לתוך עינים שחורות, נוחות, ומתוקות, ולא ירגיש כמו אלה?

– לעולם לא תעזבני – לחשה הגברת הצעירה.

– גואלי היקר! – קראה הגברת. – גואלי הרב להושיע!

– אל-נא! – הפסיק אותה דודי.

– למה? – שאלה הגברת הצעירה בתמיה.

– כי מדבָּרך נאוֶה – השיב דודי – וסכנה בדבר שאשָׁקך על פיך.

הגברת הצעירה נשאה את ידה, כדי להזהיר את דודי שלא יעשה זאת ואמרה – לא, לא אמרה כלום אלא חִיְכָה. ובשעה שאתה מסתכל בשתי שפתי-חן מאין כמוהן ורואה חיוך ערמומי מרחף עליהן ואתה קרוב אליהן מאד ואין כאן אחר מבלעדיך, הרי אין לך אֹפן אחר להביע את הערצתך לצורתן וגוָנן הנאה אלא מתוך נשיקה חטופה. כן עשה דודי והנני מכבדהו בעבור זה.

– הסכת ושמע! – צוחה הגברת הצעירה ונרתעה לאחוריה. – קול רכב וסוסים אנכי שומעת!

– אמנם כן – אמר דודי. ובאמת נשמעה שעטת חמשים מרכבות וששה סוסים רתומים לכל אחת.

– רודפים אחרינו! – צוחה הגברת הצעירה ופרשה בידיה. – אין לי מושיע זולתך.

ועיניה היפות היו מלאות פחד. דודי התאזר עֹז, הניח אותה לתוך העגלה, אמר לה, שלא תירא ולא תחת, נשקה עוד הפעם בשפתותיה ועלה על הדוכן.

– עמוד, חביבי! – אמרה הגברת הצעירה.

– יש לי דבר אליך – אמרה הגברת הצעירה. – רק מלה אחת, שאהבה נפשי.

– וכי עלי לרדת? – שאל דודי.

והיא אינה משיבה כלום אלא מחַיֶּכת. דודי ירד ממושבו כהרף-עין.

– מה לך, יקירתי? – שאל דודי דרך החלון.

– לא תאהב לעולם אחרת על פני, לא תקח אשה אחרת על פני? – שאלה הגברת הצעירה במקום תשובה.

דודי נשבע לה אהבת-עולם, קפץ ועלה על הדוכן ונהג את העגלה במהירות הבזק.

אבל קול השאון מאחריהם הלך הלוך וגדול – קול בני-אדם, סוסים וכלבים הרודפים אחריהם. ובתוך השאון הזה בוקע ועולה קול הגברת הצעירה: – מַהֲרָה-נא!

ודודי דופק בסוסים והעגלה עפה והוא בועט ברגליו בכל כחו – והבֹקר אור והוא יושב על-גבי דוכנה של עגלה ישָׁנה, בחצר חרש-העגלות רועד מקֹר ומטחב ובועט ברגליו לחממן. ירד מעל הדוכן והסתכל לחיק הרכב והנה אין כאן לא דלת ולא מושב ולא גברת.

כמובן הבין דודי מיד, שדבר-סתר יצוק במאורע זה והכל אֵרע ממש כמו שהוא מספר. לשבועתו, שנשבע לגברת הצעירה, שָׁמר אמונים ודחה כמּה שדוכים עם פונדקיות ומת רַוָּק. עד כאן ספורו של הרוכל.

 

פרק נ: מר פיקויק שוקד על-דבר שליחותו ומוצא עזר כנגדו שלא פִלל לו כלל.    🔗

ממחרת הבֹקר, בתשע שעות חסר רבע בדיוק, היו הסוסים רתומים, ומר פיקויק וסם וֶלר תפסו את מקומותיהם, האחד בחיק-הרכב והשני מבחוץ, והמנהיג צֻוה לעמוד בדרכו אצל ביתו של מר בוב סויֶר ושם יצטרף מר בנימין אֶלן אל הנוסעים.

כשנִצבה העגלה על-יד הדלת בעלת הפנס האדֹם והכתֹבת באותיות מאירות עינים: “סויֶר, לפנים נוקמורף”, הוציא מר פיקויק את ראשו החוצה והשתומם לראות את הנער המשרת מגיף את התריסין. והגפת תריסין לעת-בֹקר דבר היוצא מגדר הרגיל היא ותתכן לאחת משתי הסבות הללו: או שידידו הטוב של מר בוב סויֶר מת או שמר בוב סויֶר בעצמו פשט את הרגל.

– מה קרה! – שאל מר פיקויק את הנער.

– לא-כלום, אדוני – השיב הנער והרחיב פיו.

– הכל כשורה! – קרא בוב סויֶר פתאם בפתח הבית, בידו האחת מזוָדה קטנה, דקה ומזֹהמה ובידו השנית אדרת גסה וסודר. – הנני בא, ידידי.

– אתה! – צוח מר פיקויק.

– אני ולא אחר! – אמר בוב סויֶר – הבה ונִסע.

ומר סויֶר מסר את המזודה לסם, לבש את אדרתו, נגש אל חלון העגלה ומלא צחוק פיו.

– ידידי! – אמר מר פיקויק במבוכה. – לא פללתי, שאתה תצטרף אלינו.

– הוא הדבר! – השיב בוב. – זהו כל העֹקץ שבדבר. מניח אני את עסקי שידאג לעצמו, מכיון שאינו דואג לי.

ומר סויֶר רמז על חנותו ושוב אחזו בולמוס הצחוק.

– רבונו של עולם! וכי יצאת מדעתך שאתה עוזב את חוליך לאנחות? – שאל מר פיקויק בכֹבד-ראש.

– ולמה לא? – שאל בוב במקום תשובה. – חסכון הוא לי, שהרי אין איש מהם משלם לי. וחוץ לזה – הוסיף בוב בקול דממה דקה – הנאה להם בכך. כי סמי-המרפא שלי הולכים וכָלים ומכיון שאין לאֵל ידי לקנות חדשים, הייתי מֻכרח לתת לכל חולַי רק כסף חי, שבודאי היה מזיק לכמה מהם. וכך הנאה להם והנאה לי.

מר פיקויק לא היה מוכן לקראת פילוסופיה הגיונית כזו. ואחרי ששתק רגעים אחדים, אמר בשפה רפה:

– אבל בעגלה זו רק שני מקומות ועלי לקחת עוד את מר אֶלֶן.

– אל-נא תחוש לי – השיב בוב. – סוף מעשה במחשבה תחלה. סם ואנכי נחלק בינינו את המושב מבחוץ. ראה-נא, פתקה זו אני מדביק על-גבי דלת החנות: “סויר, לפנים נוקמורף. לשאול אצל מרת קריפּס ממול הבית”. מרת קריפס היא אמו של הנער המשרת. “צר לו מאד למר סויֶר – תאמר מרת קריפס – אבל מֻכרח היה. בבֹקר השכם באו והזמינוהו למועצה במושב גדולי הרופאים, לא יכלו לעשות כלום מבלעדיו, דרשו במפגיע שיסע, נתוח נורא”. מקוה אני, שתצמח לי טובה רבה מן הענין. אם יתפרסם הדבר באחד מעתוני המקום, נושעתי תשועת עולמים. והנה בן! קום ועלה!

ומדי דברו הרים מר בוב סויר את חברו והושיבו בחיק-הרכב, סגר את הדלת, הדביק את הפתקה על פתח ביתו, שם את המפתח לתוך כיסו, עלה על מקומו בעגלה, צוה לרכָּב שינהג – וכל זה עשה בחפּזון מאין כמוהו, עד שלא הספיק מר פּיקויק להִמָלך, אם לקחת את מר בוב סויֶר או לא, וכבר נסעה העגלה ובוב סויֶר בתוכה כאזרח רענן בחבורה זו.

כל זמן שנמצאה העגלה בשוָקי בריסטול לא הסיר בוב את משקפיו הירֻקים, משקפי רופא, והתנהג בכֹבד-ראש ובנמוס, אף-על-פי שלא נמנע ממהתלות ובדיחות להנאתו של מר שמואל וֶלר. אבל אך יצאו את העיר מיד, הסיר את משקפיו וכֹבד-ראשו והתחיל עושה מעשי-לֵצנות, שעוררו תשומת-לב העוברים ושבים. נתן אל חכו שופר, קשר מטפחת-ארגמן למקל ונופף בו מתוך העויות שונות וכדומה.

– תמה אני – אמר מר פיקויק והפסיק באמצע שיחתו עם בן אֶלן, שנסבה על-דבר המדות התרומיות של מר וינקל ואחותו של בן – תמה אני, למה כל העוברים ושבים מסתכלים בנו.

– הרי מראה נאה הוא – השיב בן אֶלן בגאוה. – לא בכל יום יש לראות עגלה כזו.

– יתכן שכך הוא – אמר מר פיקויק.

אפשר שמר פיקויק היה נתעה להאמין שבאמת כך הוא, אלולא נשא את עיניו וראה דרך חלון העגלה, שהעוברים ושבים לא הסתכלו בכבוד והערצה כלל, וגם הרגיש בקשר טלגרפי שבינם ובין הנוסעים מאחורי העגלה. מתוך כך אמר לו לבו, שמהתלותיו של בוב הן שמעוררות תשומת-לב הקהל.

– מקוה אנכי – אמר מר פיקויק – שחברך הלֵצן אינו עושה מבחוץ מעשים אשר לא יֵעָשו.

– חס-ושלום – השיב מר בן אֶלן. – כשאינו מבֻסם אין כמוהו שקט ושָׁלֵו.

בו ברגע נשמעה תקיעה גדולה, בלוית צוחה וצהלה, יוצאת מפי השקט והשָׁלֵו, הלא הוא מר בוב סויֶר. מר פיקויק ומר בן אֶלן הסתכלו זה בזה ברב-ענין, ומר פיקויק הסיר את כובעו והוציא ראשו ורֻבּו אל מחוץ לחלון העגלה, עד שיכול היה לראות את ידידו הלֵצן.

מר בוב סויר ישב על-גבי גג העגלה ורגליו מפֻשקות, כובעו של מר שמואל וֶלר חבוש לראשו, בידו האחת ככר לחם משוח בחמאה ובידו השנייה בקבוק כרוך במקלעת תבן, והוא אוכל ושותה בכל פה וכפעם בפעם הוא צוהל וצוֵֹחַ או מפטפט עם העוברים ושבים ועושה מעשי-ילדות. ומר שמואל וֶלר ישב לעֻמתו, מעֻטר בכובעו, אוכל גם הוא לתֵאבון ונהנה מכל המעשה.

ולא די בכל אלה הדברים, שהיו למֹרת-רוחו של מר פיקויק בעל-הנמוסין, עוד עברה בינתים עגלת-הדֹאר ונוסעיה הביעו את השתוממותם באר היטב. ומשפחה אחת של בני-אירלאנד עברה עבר וקלל, כי חשבו, כנראה, שכאן מעין הפגנה מדינית.

– מר סויֶר! – צוח מר פיקויק ברגש. – אדוני מר סויֶר!

– הנני – גחן מר סויר ואמר בקרירות.

– וכי יצאת מדעתך? – שאל מר פיקויק.

– לא מניה ולא מקצתיה, – השיב סויֶר, – רק דעתי בדוחה.

– אדוני! – צוח מר פיקויק. – הסירה-נא את המטפחת האדֻמה. ראה בקשתיך. שמע, סם!

מר בוב סויֶר הסיר בעצמו את המטפחת ממקלו, שם אותה לתוך כיסו, הניע בראשו למר פיקויק בחבה יתרה והדביק פי הבקבוק לפיו, להודיעו, שהוא שותה לחייו. אחר-כך סתם את הבקבוק בפקק, הסתכל במר פיקויק בחן וחסד, נשך מלחמו חתיכה הראויה להתכבד וחִיֵּך.

– טוב – אמר מר פיקויק וחמתו שככה למראה שלותו של בוב – אבל בבקשה ממך, הרף נא מדברי-שטות הללו.

– לא אוסיף לעשותם – השיב בוב. – לא היתה לי שום כוָנה רעה, אבל הנסיעה בדחה אותי קצת.

– מה יאמרו הבריות! – אמר מר פיקויק. – יש לחוש למראית-עין.

– צדקת – אמר בוב. – לא אעשה עוד כדבר הזה.

מר פיקויק נתפַיֵס, הכניס ראשו ורֻבּו שוב לתוך העגלה וסגר את החלון. אבל אך חזר לענין שיחתו שנפסקה על-ידי מעשי בוב, התחלחל פתאם למראה חֵפץ מָאֳרָך אחד, שהתדפק על החלון כמי שרוצה להכנס.

– מה זה? – צוח מר פיקויק.

– כמין בקבוק הוא – השיב מר בן אֶלן והסתכל דרך משקפיו ברב ענין. – כמדֻמני שהוא של בוב.

השערתו של בן נכונה היתה. כי מר בוב סויר קשר את הבּקבוק לקצה המקל והכה בו בחלון לסִמן, שהוא מזמין את ידידיו שבפנים העגלה לטעום מן הבקבוק.

– מה לעשות? – שאל מר פיקויק. – התנהגות זו גרועה מן הקודמת!

– לדעתי, מן המֻבחר הוא שנקח את הבקבוק לתוך העגלה – השיב מר בן אֶלן. – והיתה לו זאת לעֹנש.

– באמת אמרת? – שאל מר פיקויק.

– כמדֻמני, שזוהי העצה היותר טובה שאפשר ליעוץ לנו.

מכיון שגם דעתו של מר פיקויק כך היתה, הוריד את החלון בנחת והתיר את הבקבוק מן המקל. מיד נמשך המקל ועלה למעלה וקול צחוק פרוע נשמע מפי מר בוב סויֶר.

– אך שמח הוא! – אמר מר פיקויק והסתכל בבן-לויתו והבקבוק בידו.

– כדבריך כן הוא – אמר מר אֶלן.

– אי-אפשר להתרעם עליו – אמר מר פיקויק.

– אמנם כן – אמר בנימין אֶלן.

בינתים הוציא מר פיקויק בהסח-הדעת את הפקק מן הבקבוק שבידו.

– מה פה? – שאל בן אֶלן כלאחר-יד.

– איני יודע – השיב מר פיקויק. – מריח אני ריח יין-הרקח.

– בודאי כך הוא – אמר בן אֶלן.

– כך נדמה לי – אמר מר פיקויק שהיה נזהר תמיד מדבר שקר – אבל איני יודע בבֵרור עד שאטעם.

– ובכן טעם-נא – אמר בן – ועל-ידי כך נעמוד על טיב הדבר.

– טוב – אמר מר פיקויק – אם חשקה נפשך לדעת מה בתוך הבקבוק הבה ונראה.

ומר פיקויק, שהיה תמיד מבטל רצונו מפני רצון חבריו, לגם לגימה גדולה מתוך הבקבוק.

– מה זה? – שאל מר בן אֶלן בקֹצר-רוח.

– משֻׁנה הדבר – אמר מר פיקויק והִשיק שפתיו זו לזו. – איני יודע בעצמי מה זה. עתה ידעתי – הוסיף אחרי מטעמת שניה. – אמנם יין-הרקח הוא.

מר בן אֶלן הסתכל במר פיקויק, מר פיקויק הסתכל במר בן אֶלן, מר בן אֶלן חיֵּך, מר פיקויק לא חיֵּך.

– דמו בראשו – אמר מר פיקויק – הבה ונשתה את הבּקבוק עד תֻּמו.

– אף אני כן עמדי – אמר בן אֶלן.

– ובכן הבה ונשתה לחייו! –

ומדי דברו לגם מר פיקויק בכבודו ובעצמו לגימה גדולה ומסר את הבקבוק למר בן אֶלן, והלה לא התמהמה לעשות גם הוא כמתכֻּנתו. וכך הֻצג הבקבוק קמעא קִמעא ככלי ריק.

– סוף-כל-סוף – אמר מר פיקויק לאחרי ששתה את הטפה האחרונה – הרי מהתלותיו מבדחות מאד ומלאות ענין.

– דברת נכונה – אמר מר בן אֶלן.

ולראיה שבוב סויֶר אחד מלֵצני-הדור הוא, התחיל מספר למר פיקויק מעשה ארֹך ומָרכב, איך שחברו שתה פעם לשכרה עד שאחזתו קדחת וגלח את שער ראשו, אלא שלא הגיע לגמר המעשה הנאה, מפני שהעגלה נצבה בינתים אצל תחנה אחת להחליף את הסוסים.

– חושבני, שנרד כאן לסעוד לארוחת-הצהרים – אמר בוב והסתכל לתוך החלון.

– לסעוד! – אמר מר פיקויק. – והרי לא עשינו אלא תשע-עשרה פרסה ועוד לנו בסך-הכל שמונים ואחת ומחצה.

– היא הנותנת, שעלינו לסעוד את לבותינו, כדי שנוכל לשאת טרדות-הדרך – העיר מר בוב סויר.

– אבל לא יתכן לאכול ארוחת-הצהרים בחצי השתים-עשרה – אמר מר פיקויק בהסתכלו בשעונו.

– צדקת – אמר בוב – אין זו אלא פת-שחרית שניה. המלצר! סעודת-שחרית לשלשה, מהר-נא, והסוסים יעמדו-נא עוד כרבע שעה באֻרוה. יֻתּן כל מין צונן שיש בפונדק ובקבוקי-שכר אחדים ותן לנו לטעום מן היין הטוב הבא ממַדֵּירָה.

לאחרי שפקד פקודות אלו בכֹבד-ראש ובקולי-קולות, מהר אל תוך הבית להשגיח על מִלוי פקודותיו. ולא עברו חמשת רגעים עד ששב והודיע, שהכל מוכן לסעודה.

ואמנם היתה הסעודה ראויה לשבח ששבחה מן בוב סויֶר. ולא הוא בלבד אלא גם מר בן אֶלן ומר פיקויק אכלו לתאבון. ושלשתם הגיחו אל פיהם את השכר ואת יין-מַדֵּירָה הטוב, וכשנרתמו הסוסים והנוסעים תפסו את מקומותיהם, והבקבוק נתמלא שוב ממיטב יין-הרקח שבפונדק, התחילו שוב התקיעות והתרועות והדגל האדֹם התנופף כבתחלה – ואין מר פיקויק פוצה פה ומצפצף.

בתחנה השנייה סעדו לארוחת-הצהרים ושתו שכר ויין לרֹב ומלאו את הבקבוק בפעם השלישית. ובכח האכילה והשׁתיה יָשנו מר פיקויק ומר בן אֶלן במשך שלשים פרסאות רצופות, ואִלּו בוב ומר וֶלר זמרו פזמונותיהם טַנדוּ.

החֹשך כסה ארץ בשעה שהקיץ מר פיקויק והסתכל בחלון. הבתים הקטנים המפֻזרים בצדי-הדרך, הגַוָּן הכהה של כל הדברים הנראים לעין, האויר העכֹר, אבק הפחמים והלבֵנים הבזוק על הדרכים, אדמומית אש הכבשנות במרחקים, עתר ענן העשן העולה מן הארֻבּות משא לעיפה ומתנהלות בעצלתים על-פני הרחובות. – כל זה העיד, שעיר-החרֹשת הגדולה בִּירמִינגהם ממשמשת ובאה.

כשנכנסה העגלה אל שער-העיר, קלטו חושיהם של הנוסעים מראות וקולות של עבודה חרוצה. הרחובות היו מלאים פועלים. מכל בית ובית נשמע שאון-מלאכה, כל החלונות מוארים היו, ומַשַׁק גלגלי המכונות זִעזע את הכתלים. הלמות הפטישים, שריקת האד ושקשוק המכונות התמזגו למנגינה מיֻחדת במינה.

בינתים נזכר מר פיקויק בשליחותו שנטל עליו ושלא הוּקלה כלל על-ידי התחברותו של מר בוב סויֶר. אדרבה, מר פיקויק הרגיש בעצמו, שמוכן היה לתת סכום גדול של כסף, ובלבד שמר בוב סויֶר יתרחק מיד מהלך חמשים פרסה לכל-הפחות.

מר פיקויק לא ידע ולא הכיר את מר וינקל הזקן, אף-על-פי שהחליף עמו שנים שלשה מכתבים ונתן לו תשובה נכונה על שאלותיו בּדבר מוּסריותו והתנהגותו של בנו. ולבו אמר לו, שאם יבקרהו בפעם הראשונה בלוית בוב סויֶר ובן אֶלן, שהיו שניהם מבֻסמים קצת, לא תהא תפארתו על הדרך הזה.

– ואף-על-פי-כן – הרגיע מר פיקויק את עצמו – אעשה מה שאוכל. עוד הערב אלך אליו, כי כך הבטחתי. ואם ירצו דוקא ללכת עמי, אקצר את בקורי ככל האפשר. והבה נקוה, שלטובת עצמם יזהרו ולא יעשו דברי-שטות.

עוד מר פיקויק מתנחם במחשבות אלו והנה הגיע ל“אכסניה דמלכא”. בּן אֶלן הקיץ משנתו העזרה והוצא בצוארונו על-ידי מר שמואל וֶלר, ומר פיקויק יצא בעצמו. יִחדו להם חדר נאה ומר פיקויק שאל מיד את המשרת למקום משכנו של מר וינקל.

– סמוך לכאן, אדוני – אמר המשרת – מהלך חמש-מאות צעדים לכל היותר. ממֻנה הוא על הנמן, פה בתעלה. אין זו דירה פרטית. קרוב הוא המקום, אדוני.

והמשרת כּבה את הנר וחזר והדליקו, כדי לתת זמן למר פיקויק להוסיף ולשאול.

– מה שאלתך, אדוני, ותֵעָש? – שאל המשרת כשראה, שמר פיקויק שותק. – שמא טֵה או קהוה? או סעודה?

– לעת-עתה לא-כלום.

טוב מאוד, אדוני. שמא תצוה להכין ארוחת-הערב, אדוני?

– לפי-שעה לא.

– טוב-מאד, אדוני.

והמשרת הלך מעדנות עד הדלת ושם החזיר את פניו ואמר בנמוס:

– שמא אשלח לכם את המשרתת?

– שלח לכשתרצה – השיב מר פיקויק.

– לכשתרצה אתה, אדוני.

– ויובא-נא מעט מי-סודה.

– מי-סודה, אדוני? טוב מאד, אדוני.

והמשרת נעלם בלא-רואים ונכָּר היה, שאבן-מעמסה נָגֹלה מעל לבו אחרי שקבל סוף-סוף הזמנה כל-שהיא. לעולם אין המלצרים הולכים או רצים, אלא יש להם מין כשרון מיֻחד להתחמק מתוך החדר ואין שום בריה יכולה לעשות כמתכֻּנתם.

על-ידי מי-הסודה נתעורר מר בן אֶלן קצת, רחץ את פניו וידיו והרשה לסם לנקות את בגדיו. ואחרי שגם מר פיקויק ובוב סויֶר תקנו את חיצוניותם הפרועה מטרדות-הדרך, יצאו שלשתם שלובי-זרוע ושׂמו פעמיהם למר וינקל. ובדרך מלא בוב סויֶר את האויר בעתר ענן הקטרת.

כמהלך רבע-פרסה מן האכסניה, ברחוב שקט ושָׁלו עמד בית ישן בנוי לבֵנים אדֻמות, לפני דלתו שלש מדרגות ועל-גבי הדלת לוח-נחֹשת-קלל עם כתֹבת באותיות רומיות גדולות: “מר וינקל”. המדרגות היו לבָנות מאד, הלבֵנים אדֻמות מאד והבית תאוה לעינים. וכאן עמדו מר פיקויק, מר בנימין אֶלן ומר בוב סויֶר, בשעה שהשעונים צלצלו עשרה.

משרתת נאה פתחה דלת לדופקים ונרתעה לאחוריה למראה שלשת הזרים.

– הבביתו מר וינקל, יקירתי? – שאל מר פיקויק.

– סועד הוא – השיבה העלמה.

– תני לו כרטיס זה, בבקשה ממך – הוסיף מר פיקויק. – אמרי לו, שאני מֵצַר מאד על שאני מטריח אותו בשעה מאֻחרת, אבל עלי לראותו עוד הערב וזה עכשָׁו באתי.

העלמה הסתכלה בפחד בבוב סויֶר, שהביע בהעויות שונות את הערצתו לרֹב יָפיה, נתנה עיניה בכובעים ובאדרות התלוּים במסדרון וקראה למשרתת אחרת, שתשגיח על הדלת מדי עלותה אל הקומה השנייה. וכהרף-עין שבה והתנצלה לפני האדונים, שהשאירה אותם עומדים מבחוץ, והוליכה אותם לחדר אחד, ספק לשכה ספק חדר-ההתלבשות, ובו עמוד לכתיבה, כיור לרחצה וספל לתגלחת, בסיס לנעילת הסנדל ושליפתו, כסא גבוה לכתיבה, ארבעה כסאות סתם, שֻׁלחן ושעון ישן.

– צר לי מאד שנתתי לכם לעמוד בפתח, אדוני – אמרה המשרתת בחיוך מלא-חן והדליקה את העששית – אבל אין אני מכירה אתכם, ויש לנו כמה ריקים ופוחזים שאינם באים אלא לזכות מן ההפקר, לפיכך –

– אין לך להתנצל, בתי – אמר מר פיקויק בחבה.

– אין לך שום צֹרך בכך, שאהבה נפשי – הוסיף בוב סויֶר והושיט את זרועותיו כמחבק וקפץ ממקום למקום כמי שמתכוֵן לגדור דרכה של העלמה ביציאתה מן החדר.

העלמה לא קבלה סִמני-חבה אלו ברצון, אלא חותה דעתה, שמר בוב סויֶר מנְול הוא, וכשהלה העתיר עליה את אהבתו טפחה באצבעותיה הנאות על פניו וברחה מן החדר בקללות נמרצות.

כיון שפנה הודה של העלמה, מצא לו מר בוב סויֶר ענינים אחרים לענות בהם. הסתכל לתוך עמוד-הכתיבה ומדוריו, בקש ומצא קֻפסת-ברזל ונסה לפתוח את המנעול, הפך את פניו של לוח-הטרף כלפי הכֹתל. נסה לנעול את נעליו של מר וינקל הזקן על-גבי נעליו הוא ועשה עוד כמה וכמה נסיונות בכלי-הבית לשם בדיחת דעתו, למֹרת-רוחו של מר פיקויק.

לבסוף נפתחה הדלת, וזקן גוץ אחד, לבוש מעיל מגוָן הטבק, וראשו ופרצופו כפני מר וינקל הבן ממש (להוציא את הקרחת), נכנס אל החדר הלוך וטפוף, כרטיסו של מר פיקויק בידו האחת ומנורת-כסף בידו השניה.

– מה שלומך, מר פיקויק? – פתח מר וינקל הזקן. העמיד את המנורה והושיט את ידו. – אקוה ששלום לך. שמח אני לראותך. שבה-נא, מר פיקויק, בי אדוני. האדון הזה הוא –

– ידידי מר סויֶר – מלא אחריו מר פיקויק – וידידו של בנך.

– כן הוא – אמר מר וינקל הזקן והסתכל בבוב בזעם. – השלום לך, אדוני?

– בריא אולם אנכי – השיב בוב סויֶר.

– והאדון השני – הוסיף מר פיקויק – מודע וקרוב הוא, כמו שתראה מן המכתב שהבאתי לך, והוא ידיד-נפשו של בנך ושמו אֶלן.

– אדון זה! – שאל מר וינקל ורמז בכרטיסו על בן אֶלן, שנרדם על כסאו ולא נראה הימנו אלא שִׁכמו וצוארונו.

מר פיקויק התכונן להשיב על שאלה זו באריכות ולתאר רֹב מעלותיו ויחוסו, אבל בינתים צבט בוב סויֶר בקִבֹּרֶת זרועו של חברו, כדי להעירו, והלה קפץ ממקומו בקול-צוחה. מיד הרגיש, שאדם זר בחדר, נגש אליו, תקע לו שתי ידיו וגמגם על-דבר שמחתו הרַבּה לראות אותו וגם שאל אותו כמכניס-אורחים, אם יש את נפשו לטעום דבר-הדברים האלה ישב על מקומו ולטש עיניו, עד שנִכָּר היה בחוש שאין אדם זה יודע כלל היכן הוא.

מר פיקויק היה נבוך מכל זה, ובפרט שמר וינקל החריש השתאה למעשים המשֻׁנים של שני בני-לויתו. כדי להפטר מן הענין בכי-טוב, הוציא מכתב מכיסו ונתן אותו למר וינקל הזקן בזה הלשון:

– מכתב זה, אדוני, מאת בנך הוא. מתָכנו תראה, שכל הצלחתו בחיים תלויה בחסדך ואהבתך. הואֶל-נא לקרֹא בו בשובה ונחת ואחר-כך נדון עליו שנינו בהשכל ודעת. בנך מחכה לתשובתך החשובה בכליון עינים, וזה לך האות, שבאתי אליך בלי להודיעך תחלה ובשעה מאֻחרת ובמצב משֻׁנה כזה – ומר פיקויק נתן עיניו בשני בני-לויתו.

אחרי פתיחה זו מסר מר פיקויק לידיו של מר וינקל המשתאה אגרת של ארבעה עמודים בכתב צפוף על-גבי ניר דק מן הדק. אחר-כך ישב על-גבי כסאו והסתכל במבטיו ובהתנהגותו של הקורא בקצת דאגה, אבל בתקיפות של אדם היודע בעצמו שאין לו צֹרך בהתנצלות.

המשגיח על הנמל הפך את המכתב מכל צדדיו, בדק את החותם, נתן עיניו במר פיקויק ואחר-כך ישב על-גבי הכסא הגבוה, קֵרַב לעצמו את העששׁית, פתח את המכתב, החזיק אותו סמוך לאור ונתן דעתו לקרֹא.

בו ברגע הניח מר בוב סוֶיר את ידיו על ברכיו והעמיד פנים כמוקיון. וקרה המקרה, שמר וינקל הזקן, תחת להתעמק בקריאות המכתב, כמו ששער מר בוב סויֶר, הסתכל ממעל המכתב דוקא לצדו של מר סויֶר. מכיון שהזקן חשב בצדק, שהעויה זו לא באה אלא ללגלג עליו, לטש עיניו למר בוב סויֶר בזעם עז, עד שרִשמי פניו של הלה נהפכו קמעא קמעא לסבר פנים נכנעות ומבֻיָשות.

– אמרת דבר-מה? – שאל מר וינקל אחרי שתיקה בלתי-נעימה.

– לא, אדוני – השיב בוב, שלא נשארה בפניו מן ההעויה הקודמת אלא האדמומית בלבד.

– באמת לא אמרת כלום? – שאל מר וינקל הזקן.

– לא, לא אמרתי לחלוטין כלום – אמר בוב.

– נדמה לי כך – הוסיף הזקן. – שמא הסתכלת בי?

– לא, אדוני – השיב מר בוב.

– שמח אני לשמוע זאת – אמר מר וינקל הזקן.

ואחרי שנתן עיניו בזעם בבוב המבֻיָש, קֵרב את המכתב אל האור והתחיל לקרֹא בכֹבד-ראש.

מר פיקויק הסתכל בו בר-ענין, כשעבר מן השורה האחרונה של העמוד הראשון לשורה הראשונה של העמוד השני, ומן השורה האחרונה של העמוד השני לשורה הראשונה של העמוד השלישי, ומן השורה האחרונה של העמוד השלישי אל השורה הראשונה של העמוד הרביעי. אבל בפניו לא נכַּר שום שנוי, שאפשר היה לדון הימנו על רגשותיו, שקבל בהם את הידיעה על-דבר נשואי בנו, ובשורה זו, כידוע למר פיקויק, בתחלת המכתב היתה.

הזקן קרא את המכתב עד גמירא, קפל אותו כדרך התגרים ואנשי-המעשה תחת להפיץ רגשותיו חוצה, כמו ששער מר פיקויק, טבל את קולמסו בדיו ושאל בנחת, כאדם השואל שאלה מסחרית פעוטה:

– מהי כתָבתו של נתניאל, מר פיקויק?

– כעת, “ג’יאורג' והדיה” – השיב מר פיקויק.

– היכן זה?

– ברחוב לומבַּרד.

– במרכז?

– הן

הזקן כתב את הכֹתבת על גב המכתב כנהוג, הניח אותו לתוך העמוד, סגר בעדו, קם מכסאו, הניח את צרור-מפתחותיו לתוך כיסו ואמר:

– חושבני, שאין לך מה להגיד לי עוד?

– לא, אדוני – השיב מר פיקויק הנלהב בתמיה – אין לי מה להוסיף. אבל שמא רצונך לחוות לי את דעתך על-דבר מאורע חשוב זה שבחיי בנך? שמא תמסור לו על יָדי הבטחת חבתך וסעדך להבא? וכי אין לך מה להגיד לרַוחתם לישועתם של בנך והגברת הצעירה המצפים אליך? הִמָלך-נא בדעתך, אדוני.

– ודאי אמלך בדעתי – השיב הזקן. – כעת אין לי מה להגיד. איש-המעשה אנכי, מר פיקויק. לעולם אין אני נבהל לעסק, ועסק זה כפי שאני רואה, עסק ביש הוא. אלף לטראות אינן סכום גדול, מר פיקויק.

– צדקת, אדוני – נכנס בן אֶלן לתוך השיחה, כי נזכר שאת אלף הלטראות שלו הוציא בקלות יתרה. – פקח אתה, אדוני. בוב, זקן זה אינו שוטה כלל.

– שמח אני לשמוע מפיך הכרת חכמתי – אמר מר וינקל הזקן במבט של בוז כלפי בן אֶלן. – הענין כך הוא, מר פיקויק. בשעה שנתתי לבני חֻפשה לשנה ויותר לשוט בארץ ולהתהלך בה (והוא עשה זאת בהשגחתך), כדי שלא יכנס לחיים כתינוק של בית-רב וכל מוצאו יַתעֵהו, לא היה המדֻבּר בינינו, שיעשה מה שעשה. יודע הוא את זאת ואם אמשוך את ידי ממנו, אינו רשאי להשתומם על כך. עוד אכתוב לו, מר פיקויק. ליל-מנוחה, אדוני. מרגריתא, פתחי את הדלת.

כל אותו הזמן רמז לו בוב סויֶר למר בן אֶלן, שיוסיף נֹפך משֶׁלו. ועכשָׁו פתח הלה את פיו כיד המליצה הטובה עליו:

– אדוני – אמר מר בן אֶלן והסתכל בזקן מתוך עיניו העשֵׁשות ובשעת-מעשה זרועו הימנית עולה ויורדת: - הלא תבוש ותכלם, אדוני.

– אתה, שאחרי המדֻבּרת אתה, בודאי אינך נוגע בדבר ולך יָאֶה לשפוט במישרים – השיב מר וינקל הזקן. – ועכשָׁו די. אל-נא תוסף דבר אלי בדבר הזה, מר פיקויק. ליל-מנוחה, רבותי.

והזקן נטל את המנורה, פתח את הדלת ושם פעמיו אל המסדרון.

– עתיד אתה להתחרט בדבר – אמר מר פיקויק וחרק שיניו מכעס, כי הרגיש, כמה חשובה שעה זו לגורל ידידו הצעיר.

– לעת-עתה דעתי משֻׁנה מדעתך – השיב מר וינקל הזקן בנחת. – עוד הפעם, רבותי, הנני מברככם בליל-מנוחה.

מר פיקויק יצא אל הרחוב בפסיעות של כעס. מר בוב סויֶר, שהיה מדֻכא מגזר-דינו של הזקן, הלך אף הוא בזעם. כובעו של מר בן אֶלן התגלגל ונפל מן המדרגות ומר בן אֶלן התגלגל אף הוא אחריו. שלשתם עלו על משכבם בשתיקה ובלא ארוחת-הערב, ומר פיקויק אמר בלבו קֹדם שנרדם, שאִלּו הכיר בו מר וינקל הזקן, שכֻּלו אינו אלא סוחר, ודאי לא היה מקבל על עצמו בשום אֹפן שליחות כזו.

 

פרק נא: מר פיקויק מזדמן עם מכָּר ישן ומתוך-כך יזכה הקורא להכיר שני אנשי-שם.    🔗

הבֹּקר אור, ומצב-נפשו של מר פיקויק לא נתרומם, וַעֲדַיִן מדֻכּא היה משליחותו שלא הצליחה. השמים עכורים וזועפים היו, האויר לח וקר, הרחובות רטֻבּים ומרֻפָּשים. העשן רחף בעצלתים על-גבי הארֻבּות, כאלו לא הֵעֵז להתנשא למעלה, והגשם דלף טפות-טפות בלי-חמדה. בחצר עמד התרנגול בקרן-זוית על רגל אחת סר וזעף, והחמור עמד במנוד ראש תחת גג אֻרוָתו ונראה היה כמי שמבקש לאבד עצמו לדעת. ברחוב לא נראו אלא סוככים בלבד ולא נשמעו אלא שעטת הערדלים וזרזוף טפות-הגשם.

בשעת פת-שחרית לא הרבו שיחה. אפילו מר בוב סויֶר היה מֻשפע ממזג-האויר ומהתרגשות של אמש.

מתוך תוחלת ממֻשכה לשנוי-אויר קראו שלשתם בעתוני-הערב שבאו מלונדון וחזרו וקראו בהם, התהלכו בחדר ארֻכּות וקצרות, הסתכלו בחלונות בלי-הרף, נכנסו כמה פעמים בשיחה, אבל לשוא. לבסוף, כשראה מר פיקויק, שהגיעה שעת צהרים ומזג-האויר לא נשתנה, משך בפעמון מתוך החלטה גמורה והזמין את העגלה.

ואף-על-פי שהרחובות מרֻפָּשות היו והרביבים טפטפו בטרדה יתרה והרפש והטחב בקעו ועלו דרך החלונות הפתוחים של העגלה, עד שהיושבים מבפנים נטלו חלקם בסגריר כיושבים מבחוץ, מכל-מקום נהנו הנוסעים משנוי-מקום; ונוח היה להם להִטַלטל ולעשות דרכם הלאה מלהיות כלואים בחדר עכור ולהסתכל בגשם העכור אשר יערֹף על רחוב עכור. וכֻלם השתוממו על עצמם שהתמהמהו לנסוע עד שעה זו.

בתחנה הראשונה שעמדו בה עלו תימרות-אד מן הסוסים, עד שכסו את המשרת בעלטה. ובכל תחנה ותחנה הלך הגשם הלוך וגָבור.

– לפי עניות דעתי – אמר בוב סויֶר והסתכל לתוך חלון-העגלה כשהגיעו לפונדק “ראש ישמעאל”, – גדול הגשם מנשֹא.

– רבונו של עולם! – אמר פיקויק שהקיץ זה עכשָׁו משנתו – ודאי כֻלך טבול במי-גשמים.

– כדבריך כן הוא – השיב בוב. – טובל אני שלא בטובתי.

ובאמת זלפו מי-גשמים מצוארו, ממרפקיו, משרווּליו, מכנפות-בגדו ומבִּרכיו, וכל לבושו הבהיק מלחלוחית,

– אף אני חושב, שאי-אפשר לנסוע הלאה הלילה – ענה בֶּן אף הוא חלקו.

– אין שום ספק בדבר, אדוני – העיר סם וֶלר, שנטפל גם הוא אל המועצה. – צער-בעל-חיים הוא, אדוני, לדרוש ממך שתסע עוד. יש כאן מִטות – פנה סם אל מר פיקויק – נקיות וטובות. בחצי-שעה אפשר להכין סעודה קלה וטובה – בשר-עוף אדוני, ובשר-עגל כתות, פול הצרפתי, פשטידות ותופינים. אם לעצתי תשמע, טוב שתלין במקום הזה.

בו ברגע יצא הפונדקי של “ראש ישמעאל” ומלא אחרי דבריו של מר וֶלר בנוגע לפונדקו, המרחיב דעתו של אדם, והוסיף כמה וכמה השערות מעציבות בדבר טיב הדרכים והספק הגדול, אם ימָצאו סוסים חדשים בתחנה הסמוכה, והוַדאות הברורה, שהגשם יֵרד כל הלילה, והוַדאות השניה, שמחר יהא אויר צח וכיוצא בהם מן הנמוקים הנהוגים בפי הפונדקים.

– טוב – אמר מר פיקויק – אבל עלי לשלוח מכתב ללונדון באיזו הזדמנות שתהא, באֹפן שיתקבל שם מחר בבֹקר השכם, ואם לא – מֻכרחים אנו לנסוע הלאה ויהי מה.

הפונדקי חיֵך להנאתו. אין לך דבר קל מזה. אתה כורך את המכתב בעטיפה של ניר שחום ושולח אותו על-ידי הדֹאר או עגלת-הלילה ההולכת מבירמינגהם. ואם חפץ האדון במהירות יתרה דוקא, אין לו אלא לכתוב על-גבי המעטפה: “למסור תכף-ומיד”, ודבריו יהיו נשמעים, או שיכתוב: “לשלם למוכ”ז שכר-טרחה בזריזותו" – סגֻלה בדוקה ומנֻסה.

– אם כן – אמר מר פיקויק – נלין כאן.

– הדלק-נא את הנרות, דז’ון! הוסיפה אש על האח, האדונים רטבו בגשם – צוח הפונדקי. – לכאן, אדונַי. ולרכָּב אל-נא תדאגו. לכשתצלצלו אשלחהו אליכם, הנרות, דז’ון!

הנרות הובאו; האש נֻפּחה ובול-עץ חדש נוסף על המדורה. בעוד עשרה רגעים היה השֻׁלחן ערוך, האש הבהבה והכל נראה היה כאלו המתינו לאורחים שיבואו ועשו להם את מבֻקשם (כנהוג בכל הפונדקים האנגלים המעֻלים).

מר פיקויק ישב אל שֻׁלחן קטן וכתב בחפזון מכתב למר וינקל, ולא הודיעהו, אלא שמפני מזג-האויר נתעכב בדרך, אבל בעוד יום יהיה בלונדון ולכשיבוא יספר לו על-דבר פעולתו. המכתב נכתב ונחתם ונִתַּן למר שמואל וֶלר לשלוח אותו ביד הרצים.

סם מסר את המכתב לפונדקית, ואחרי שהתיבש קצת על-יד האש שבבית-המבשלים, חזר לקחת את נעלי אדוניו ובמקרה נשא עיניו וראה דרך פתח פתוח אדם אדמוני אחד יושב לפני גל של עתונים וקורא באחד מהם מאמר ראשי בלעג ובבוז הנשקפים מחָטמו וכל פרצופו.

– עמוד! – אמר סם לנפשו: – גלגֹלת זו וקלסתר-פנים זה ידועים לי מתמול שלשום! גם את המשקפים ואת הכובע רחב-השולים מכיר אנכי. באיטֶנסוִיל היה הדבר, כשם שאיני קתולי!

ופתאם אחז את סם שעול חזק, כדי שפלוני אלמוני ישא עיניו אליו. והלה נזדעזע, הרים את ראשו ומשקפיו וגִלה לעין-רואים את זיו האיקונין של מר פט, עורכו של “העתון האיטנסוילי”.

– יסלח לי מר – אמר סם ונגש אליו בהשתחויה, – האדון שלי בכאן.

– הס, הס! – קרא מר פט ומשך את סם לתוך החדר וסגר את הדלת אחריו ופניו הביעו פחד מסתורי.

– מה קרה, אדוני? – שאל סם והשתאה על סביביו.

– רק אל תקרא בשמי – השיב פט. – במחנה הצהֻבים הננו. אלו ידע האספסוף הנוח לכעוס שאני כאן, היה קורע אותי כדג.

– האֻמנם? – שאל סם.

– הייתי טרף לשִׁניהם – השיב פט. ומה שלום אדוניך?

– הנהו לן כאן בדרכו ללונדון ואחֻזת מרעיו עמו – השיב סם.

– הגם מר וינקל בתוכם? – שאל מר פט בקמיטת-מצח.

– לא, אדוני. מר וינקל כעת נקי לביתו, נשוי הוא. – השיב סם.

– נשוי! – צוח פט בקול-עֹז. ואחרי ששתק רגעים אחדים, חיך במרירות והוסיף כנוקם ונוטר: – דמו בראשו.

אחרי ששפך מר פט כל חמתו ומשטמתו ושמחתו לאיד אויבו, שאל אם ידידיו של מר פיקויק כחֻלים. סם השיב בחיוב, כי הבין בענין זה ממש כמר פט בעצמו, ולִוה אותו אל חדרו של מר פיקויק ושם נתקבל בסבר פנים יפות. מיד נמנו וגמרו, שיסעדו כֻלם ביחד.

– ומה חדש באיטנסוִיל? – שאל מר פיקויק אחרי שֶׁפּט תפס מושבו על-יד האח וכל בני-החבורה פשטו את נעליהם הלחות ונעלו סנדלים יבשים. – עוד ה“אינדיפֶּנדֶנט” חי?

– ה“אינדיפנדנט”, אדוני – השיב פט – עֲדַיִן מושך בעֹל חייו העלובים והגוססים. נבזה ונמאס הוא גם בעיני המועטים, שקיומו הדל והנתעב ידוע להם, והוא טובע ברפש שהוא זורק על סביביו. אד יעלה מצואָתו ועיניו השע ואזניו הכבד, ועתון זה, המֻקצה מחמת מִאוס, שוקע בלא-יודעים ביון-מצולתו, כי אף-על-פי שלכאורה בצה זו נותנת לו מעמד קבוע בעיני דלת עם הארץ אשר מְשחתם בם, מכל מקום אין לו תקומה ובקרוב תהא תבוסתו שלמה.

אחרי מודעה רבתי זו (שלא היתה אלא חלק ממאמרו הראשי של השבוע האחרון) שנאמרה ברגש עז, החריש העורך מעט, כדי לשאוף רוח והסתכל בבוב סויֶר בהוד מלכות.

– צעיר אתה, אדוני – אמר פט.

מר בוב סויר הסכים.

– וגם אתה, אדוני – פנה פט אל מר בן אֶלן.

בן השיב בחיוב.

– ושניכם נאמנים לעִקרים הכחֻלים, שאני מוסר את נפשי עליהם ומֵגן עליהם לטובת עמנו? – הוסיף פט להעמיק שאלה.

– אין אני בקי בענין, – השיב בוב סויר, – אנכי –

– ולא צהֹב הנך? – הפסיקהו פט ונרתע לאחוריו הוא וכסאו עמו. – מר פיקויק, הלא ידידך אינו צהֹב?

– לא – השיב בוב – ברגע הזה כתֹנת-פסים אני, מין מזיגה של כל הצבעים.

– פוסח אתה על שתי הסעפים! – אמר פט בכֹבד ראש, – נכון אני להראות לך סדרה של שמונה מאמרים, שנתפרסמו ב“עתון האיטנסוילי”. ותקותי תשעשעני, שעד מהרה תבנה השקפת-עולמך על הבסיס המוצר של הכחֻלים.

– ואני סבור, שעוד קֹדם גמר קריאתי אֵהָפך כֻּלי כחֹל – אמר בוב.

מר פט הסתכל בבוב סויֶר רגעים אחדים בעיני-חשד ואחר-כך פנה למר פיקויק ואמר:

– ודאי קראת את המאמרים הספרותיים, שנתפרסמו ב“עתון האיטנסוילי” בשלשת החדשים האחרונים בהמשֵׁכים ועוררו תשומת-לב והערצה כללית. לכשתרצה – עולמית?

– אודה ולא אבוש – אמר מר פיקויק במבוכה – שהייתי טרוד מאד בענינים אחרים ולא היתה לי שעת-הכֹשר לקרֹא את המאמרים.

– עליך לקרֹא בהם – אמר פט והטיל מרה במר פיקויק.

– כן אעשה – אמר מר פיקויק.

– כתובים הם בצורת בקֹרת מפֹרטה על ספר אחד בפילוסופיה החינאית – אמר פט.

– ופרי עטך הם? – שאל מר פיקויק.

– פרי עטו של המבקר בעתוני – השיב מר פט בגֹדל-לבב.

– והמאמרים בודאי מֻפשטים הם? – שאל מר פיקויק.

– מאד מאד – השיב מר פט. – לתכלית זו מלא כרֵסו במאמרי האנציקלופדיה הגדולה.

– מה אתה סח? – שאל מר פיקויק. – לא שמעתי בלתי היום, שבאוצר בלום זה יש ידיעות גם בדבר הפילוסופיה החינאית.

– כן הוא – אמר פט והניח את ידו על ברכי מר פיקויק והסתכל סביבו כאדם שגדול מחברו בחכמה: – על-דבר פילוסופיה קרא באות פ“א ועל-דבר חינא באות חי”ת ויצא המאמר הזה.

ומדי זכרו את הבקיאות והחריפות שבאותם מאמרי-המדע נעשו פניו של מר פט רמים ונשגבים כל-כך, עד שלא קמה רוח במר פיקויק להמשיך את השיחה. ורק לאחרי רגעים מֻעטים, כשהכרת פניו של העורך שבה למראיתה הרגילה, העֵז מר פיקויק לשאול:

– הרשני-נא לשאלך, מהי התכלית הרמה, שלשמהּ עזבת את ביתך?

– אותה התכלית עצמה, שמזרזת ומעודדת אותי בכל עבודותי הענקיות – השיב פט בחיוך ובנחת – הלא היא טובת ארצי.

– חושבני, שבשליחות-צבור אתה הולך – העיר מר פיקויק.

– כדבריך כן הוא – גחן מר פט ולחש לו למר פיקויק: – הצהֻבים עורכים מחר בערב משתה בבירמינגהם.

– מה אתה סח! – צוח מר פיקויק.

פט נד בראשו.

ואף על-פי שמר פיקויק עשה עצמו כנדהם מידיעה זו, מכל-מקום היתה בקיאותו בפוליטיקה המקומית זעומה מאד ולא ירד לסוף דעתו של העורך בדבר הסכנה הצפויה. ראה מר פט, שאין מה פיקויק יודע, עד-כמה הדברים מגיעים, והוציא מכיסו את הגליון האחרון של “העתון האיטנסוילי” וקרא באזני מר פיקויק את המאמר הזה:

“הַצְהֻבִּים הָעוֹשִׂים בַּמַּחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם”

“עתון משֻׁקץ אחד הטיל זה מקרוב ארסו הטמא מתוך נסיון-שוא להוציא לעז על שמו הטוב של נבחרנו המצֻין, הלא הוא מר סלומקי המכֻבד – אותו סלומקי, שנִבאנו עליו עוד קֹדם שעלה לגדֻלה, כי אחריתו ישגא מאד והנהו עכשָׁו לכבוד ולתפארת לארצנו ולמגן ולמחסה לגלילנו. ובא אותו העתון המֻקצה מחמת מִאוס ולגלג על כלי-מחזיק-פחמים מצֻפה כסף, שנִתַּן לו לגדול זה מאת בוחריו המעריצים אותו, ונבל פיו ובדה מלבו, שמר סלומקי הנכבד הזיל מכיסו יותר משני שלישי המחיר על-ידי ידיד נאמן של שר-המשקים שלו. ואין שקוץ משומם זה משיג, שאפילו אם היה ממש בדבר, הרי מר סלומקי המכֻבד חביב ומקֻבל עלינו ביתר-שאת וביתר-עֹז, וכי טפש לב הסמרטוט הזה מהבין, שמדה טובה זו של הנבחר לעשות כהרהורי לב בוחריו עלולה לחבב אותו על כל אלה האזרחים שאינם פחותים מחזירים, או – במלים אחרות – שאינם נפסדים כאותו עתון בכבודו ובעצמו? אבל כך דרכם של הצהֻבים העושים במחשך מעשיהם! ועוד ידם נטויה. כי עצרת בוגדים הם. הננו מכריזים ומודיעים, מכיון שהֻכרחנו לגלות פני הלוט הלוט ודיני ארצנו מגן בעדנו, – הננו מודיעים גלוי לכל, שבסודי-סודות הולכות ונעשות הכנות למשתה גדול של הצהֻבים בעיר צהֻבה בתוך ישוב צהֹב, והמנצח על המשתה צהֹב יהיה, וארבעת נבחרי הפרלמנט צהֻבים שבצהֻבים יקחו חבל בו, והכניסה תהא דוקא על פי כרטיסים צהֻבים. יפרכס לו אויבנו למקרא השורות הללו בקצף אין-אונים, ואנחנו כותבים בפֵרוש: אף אנו נהיה שם”.

– כך הוא, אדוני – אמר פט וקפל את העתון עיף ויגע – זהו מצב הדברים.

בו ברגע נכנסו הפונדקי והמלצר והביאו את המאכלים ומר פט הֻכרח לשים יד לפה, לאות למר פיקויק, שהוא שם נפשו בכפו והכל תלוי בשתיקתו של מר פיקויק. האדונים בוב סויֶר ובנימין אֶלן, שנרדמו בשעת קריאת העתון האיטנסוילי, נתעוררו לקול מלחשים: “סעודה”, וקמו ואכלו לתאבון.

במשך הסעודה ירד מר פט מגדֻלתו לרגעים אחדים ושוחח קצת שיחת-חולין וספר למר פיקויק, שאוירה של איטנסויל אינו פועל לטובה על רעיתו והיא עושה כעת סבוב במרחצאות המפֻרסמים, כדי שתשוב לאיתנה. לשון נקיה היתה זאת והפשט היה, שמרת פט קימה סוף-סוף את איומיה והלכה מבעלה, ואחיה פקיד-הצבא עשה חוזה עם הבעל, שהיא נפרדת הימנו, היא ורעותה עמה, ומקבלת ממנו חצי הכנסתו השנתית.

בשעה שישב מר פט הגדול ושוחרר ארֻכּות וקצרות ותִּבּל דבריו מזמן לזמן בלקוטים מכתביו, שאל נוסע אחד סר וסעף מחלון העגלה הבאה מלונדון, אם יש כאן מטה ללין.

– ודאי, אדוני – השיב הפונדקי.

– באמת? – שאל הזר שהיה חשדן כפי הנראה.

– אל תחוש – אמר הפונדקי.

– טוב – אמר הזר. – עגלון! תנה את מזוָדָתי.

והנוסע נפרד מעל בני-לויתו ויֵרד. קטן-קומה ובעל-בשר היה, ושערותיו שחורות ונטועות כמסמרות ונראות כזיפי-חזיר. כל מראהו הִלֵּך אימים, התנהגותו היתה של נגיד ומצַוה, עיניו עזות וזעות תמיד, וכֻלו אומר: אני ואפסי עוד.

אדון זה הֻכנס לחדר שנועד היה מקֹדם למר פט. ואך הדליק המשרת את המנורה ראה לתמהונו, שגם אדון זה הוציא עתון והתחיל קורא בו באותו זעם ובוז שהיה מקֹדם על-פני פט. ועוד ראה המשרת, שאדון זה שופך חמתו על עתון אחד ששמו “העתון האיטנסוילי” ואִלו מר פט שפך חמתו על העתון ששמו “אינדיפנדנט”.

– שלח-נא את בעל הבית! – אמר האורח.

– מיד, אדוני – השיב המשרת.

קראו לפונדקי ובא לחדר האורח.

– הנך בעל-הפונדק? – שאל האדון.

– כדבריך כן הוא – השיב הפונדקי.

– מכיר אתה בי? – שאל האורח.

– לא זכיתי להכירך, אדוני – השיב הפונדקי.

– שמי סלורק – אמר האורח.

הפונדקי החוה קִדה.

– סלורק, אדוני – אמר האורח בגאוה ובגדל-לבב. – עכשָׁו אתה מכירני?

הפונדקי התחכך בראשו, הסתכל בתקרה, נתן עיניו באורח וחִיֵּך בשפה רפה.

– מכיר אתה בי? – שאל האורח בכעס.

הפונדקי התגבר כארי והשיב:

– לא, אדוני, אין אני מכיר בך.

– רבונו של עולם! – אמר האורח והכה באגרופו על השֻׁלחן. – זהו פרסום וזה שכרו.

הפונדקי חזר צעדים אחדים לצד הדלת והאורח נתן עיניו בו ואמר:

– זה גמולי שגומלים לי חֵלף עמלי במשך כמה שנים לטובת ההמונים. נכנס אני לפונדק כֻּלי רטֹב ויגע, ואין המון מעריצים מקבלים פני גבורם ופעמוני בתי-התפלה אינם משמיעים קולם, ואפילו שמי המפֹרש אינו מעורר שום רגש בלבם לב-אבן. רב לי – אמר מר סלורק ברגש והתהלך הנה והנה. – תיבש הדיו על גבי הקולמוס, איכה אשא לבדי טרחם ומשאם!

– כבר צוית להביא לך יי"ש מזוג בחמין? – אמר הפונדקי ברמז.

– יין-הרקח – השיב מר סלורק ואחוריו אל הפונדקי. – יש לך אש בוערת?

– לכשתרצה נבעיר אש מיד – אמר הפונדקי.

– באש זו לא יהיה כדי לחמם אלא בשעת שכיבה – הפסיקהו מר סלורק. – יֶשׁנו מי-שהוא בבית-המבשלים?

– אין איש, ומדורה יפה בוערת שם.

– אם כן אשתה את ייני על-יד האש שבבית-המבשלים.

ומיד נטל את כובעו ואת עתונו והלך אחרי הפונדקי וישב על ספסל סמוך לכירה וקרא ושתה בגאוה ופניו מביעים לעג ובוז.

בזה הרגע עבר ב“ראש הישמעאלי” השטן המקטרג ובסקרנותו ראה את מר סלורק המסב להנאתו על-יד הכירה ואת מר פט היושב בחדר אחר הלום-יין. ואותו שטן מהר כחץ מקשת להסית את מר בוב סויֶר לחרחר ריב.

– האש הולכת וכבה – אמר מר בוב סויֶר, – קר מאד אחרי הגשמים.

– אמנם כן – אמר מר פיקויק אחוז-צמרמֹרת.

– לא רע היה לעשן סיגרה על-יד הכירה – אמר בוב סויֶר, שהשטן דִבר מתוך גרונו.

– באמת נוח היה הדבר – אמר מר פיקויק. – מה דעתך, מר פט?

מר פט הסכים ברצון, וארבעת הנוסעים קמו והלכו אל המטבח, איש כוסו בידו, וסם וֶלר בראשם לנחותם הדרך.

האורח עֲדַיִן ישב שם וקרא. נשא עיניו ונזדעזע. נזדעזע גם מר פט.

– מה לך? – שאלהו מר פיקויק בלחש.

– רמש זה! – השיב פט.

– איזה רמש? – שאל מר פיקויק והסתכל על כל סביביו, אם אינו דש בעקבו חפושית או שממית.

– רמש זה – לחש פט, אחז את מר פיקויק בזרועו והראה לו על הזר. – השקץ סלורק מן ה“אינדיפינדנט”.

– שמא נלך מכאן – לחש לו מר פיקויק.

– בשום א­ֹפן לא – השיב פט נאזר בגבורה מתוך שכרון. – בשום פנים.

ומדי דברו תפס מקום על-גבי ספסל ממול הזר, הוציא עתון מכיסו והתחיל לקרא.

ממילא מובן, שמר פט קרא את ה“אינדיפנדנט” ומר סלורק קרא את ה“עתון האיטנסוילי”, וכל אחד מהם הביע את רגשי-הבוז שלו למאמרי השני בצחוק פרוע ובהעויות של לגלוג. ועד-מהרה התחילה חות-דעת גלויה משני הצדדים, למשל: “חֹסר טעם”, “גֹעל נפש”, “נבָלה”, “אחיזת-עינים”, “רמאות”, “צוֹאה”, “סחי”, “רפש”, “מי-שופכין” ועוד דברי-בקֹרת כיוצא בהם.

מר בוב סויֶר ומר בן אֶלן נהנו מאד מקנאת-סופרים זו וקטָרתם ערבה להם. וכששקטה המריבה קצת פנה מר בוב סויֶר, החכם-להרע, בנמוס רב אל סלורק ואמר לו:

– שמא תרשה לי לעַיֵּן קצת בעתון?

– אין תֹכן הסמרטוט הזה שוה בטֹרח הקריאה – השיב סלורק בקמיטת-מצח כלפי פט.

– יכול אתה לקרֹא כאן – אמר פט וקם בחמתו והראה על העתון שבידו. – חֻצפתו של בחור זה תשעשעך.

ופניהם של שני העורכים רעמו.

– כמה מנֻוָּל אדם זה! – אמר פט לבוב סויֶר ונתן עיניו בסלורק בזעף.

מר סלורק מלא שחוק פיו, גולל את העתון ופתח בעמוד חדש ואמר, שהדיוט זה מבדח את דעתו באמת.

– שוטה וגס-רוח! – קרא פט והסמיק ביותר.

– קראת מימיך דברי-שטותו של אדם זה? – שאל סלורק את מר בוב סויֶר.

– לא – השיב בוב. – וכי גרועים הם כל-כך?

– גרועים בתכלית הגריעות – השיב סלורק.

– סחי ומאוס! – צוח פט שעשה עצמו עד כאן כאלו הוא קורא בעיון.

– אם תחצה עד צואר בבצה זו של רשעות, נבָלה, כזב, שבועת-שוא, בגידה וצביעות – אמר סלורק ונתן את העתון לבוב – סופך שתצחק מטוב-לב על סגנונו של פטפטן עם-הארץ זה.

– מה אמרת, אדוני – שאל מר פט כֻלו רועד.

– מה זה נוגע לך? – שאל מר סלורק.

– פטפטן עם-הארץ אמרת? – שאל מר פט.

– אמנם כן – השיב סלורק – כזאת וכזאת אמרתי.

מר פט לא השיב דבר לחורפו, אלא פרש את הגליון של “אינדיפנדנט” שבידו, הניח אותו על הקרקע, דשוֹ בעקביו, רקק עליו והשליך אותו לתוך האש.

– הנה, אדוני – אמר פט – אלמלא מוראה של מלכות, הייתי עושה כן גם לצפיפון המטיל אדם זה.

– קום ועשה – צוח סלורק וקפץ ממקומו. – אין בענין כזה מוראה של מלכות. קום ועשה.

– שמעו, רבותי! – קרא בוב סויֶר.

– מעשה יפה! – העיר בן אֶלן.

– קום ועשה! – חזר סלורק ואמר בקול.

– אי אפשי – אמר פט.

– אין רצונך בכך! – אמר סלורק בלעג. – אתם עדים, רבותי, אינו רוצה. לא שהוא מפחד, חס-ושלום, אלא שאינו רוצה. חא-חא!

– אין אתה בעינַי, אדוני – אמר מר פט ברגש, אלא כצפיפון. במעשיך המחֻצפים, הנבזים והמֻקצים מחמת מאוס הוצאת את עצמך מכלל בני-אדם מהֻגנים. בין במובן האישי בין במובן הציבורי אינך אלא נחש עקלתון.

ה“אינדיפנדנט” בא לכלל כעס, נטל את מזוודתו המלאה והרחבה, ואך הסב מר פט את פניו, זרק אותה באויר והפילה על ראש שונאו. הלה נפל לארץ בקול רעש גדול.

– רבותי! – צוח מר פיקויק, כשקם מר פט ואחז במגרפה. – רבותי! הרגעו למען השם – הצילו! – סם! – בבקשה מכם, רבותי! יבוא מי-שהוא וישית ידו על שניהם!

מתוך קריאות אלה התערב מר פיקויק בין הלוחמים מרי-הנפש וקבל בשכרו את המזודה בצד ימינו ואת המגרפה בצד שמאלו ואם שבאי-כחה של דעת-הקהל באיטנסויל הֻכו בסנורים מרֹב התרגשות, או שהרגישו בחריפותם, כי טוב לשניהם שתכנסנה המכות לשלישי שביניהם – עובדה היא, שלא השגיחו במר פיקויק כלל ונופפו שניהם עליו זה במזודתו וזה במגרפתו. ומר פיקויק היה מקבל שכרו משָׁלם על רדיפתו את השלום, אִלּולא בא בינתים מר וֶלר לקול אדוניו והשקיט את הריב על-ידי שחבש שׂק על ראשו וכתפיו של פט ואחז במרפקיו.

– קחו מאת המשֻׁגע השני את מזודתו! – אמר סם אל בן אֶלן ואל בוב סויֶר. – חדל, בריה קטנה שכמותך, ואם לא – אעשך גל של עצמות.

ה“אינדיפנדנט” נבהל מאיום זה וגם לא נותרה בו נשמה והתפרק את כלי-זינו. ומר וֶלר הסיר את השק מעל ראשו של פט.

– שכבו מיד ושנו! – אמר סם. – ואם לא – אשים את שניכם לתוך השק. ואתה, אדוני, הואילה-נא ובוא אתי.

וסם נטל את אדוניו בזרועו והוליך אותו מכאן. והעורכים המתחרים זה בזה הובלו למשכבותיהם בידי הפונדקי, בהשגחת מר בוב סויֶר ומר בנימין אֶלן, ועֲדַיִן אימו זה על זה במלחמת-שנַים ליום הבא, אבל לאחר שנתישבה דעתם עליהם נמלכו להמשיך את מלחמתם בדפוס, ולא עברו ימים מועטים והמלחמה התלקחה ביתר-שאת וביתר-עֹז וכל עדת איטנסויל השתוממה על אֹמץ-לבם – שבכתב.

ממחרת הבֹקר יצא כל אחד מהם לדרכו בעגלה מיֻחדת, כשכל שאר הנוסעים עוד ישנו שנתם. ומכיון שמזג-האויר הוטב, שמו גם מר פיקויק ובני-לויתו את פעמיהם ללונדון.

 

פרק נב: שנוי חשוב במשפחת וֶלר. מר סטיג’ינס בעל-החֹטם האדֹם נופל בנופלים.    🔗

כדי שלא לפגוע ברגשותיה של ארבלה, גמר מר פיקויק, שלא לבוא לפני הזוג הצעיר בחברת בוב סויֶר ובן אֶלן, אלא להכין את הזוג תחלה לכך. לפיכך נתאכסן הוא וסם בשכונת “ג’יאורג' והדיה” ומר בן אֶלן ובוב סויֶר הלכו להם לפונדק נכחד אחד בירכתי נגב-העיר, שלפנים היו שמותיהם רשומים מאחורי דלתותיו בראש חשבונות ארֻכּים ומסֻבּכים, כתובים בנתר לבן.

– רבונו של עולם, מר וֶלר! – קראה המשרתת היפה, כשנזדמנה עם סם בפתח.

– אני הוא ולא אחר – השיב סם ועמד לרגע, עד שיתרחק אדוניו יותר מכדי שישמע. – מה יפית ומה נעמת, מרים!

– אל-נא, מר וֶלר, למה תדבר דברי שטות! – אמרה מרים. – הנח, מר וֶלר.

– מה אניח? – שאל מר וֶלר.

– הנח את זאת – השיבה המשׁרתת. – לך-לך לדרכך.

ומדי דברה דחקה אותו אל הכֹתל והודיעה לו, שמִעֵךְ לה את צניפה וסתר את שערותיה.

– וחוץ לזה לא נתתני להגיד לך מה שרציתי להגיד – הוסיפה מרים. – זה ארבעה ימים מֻנח כאן מכתב בשבילך. כחצי שעה אחרי לכתך נתקבל. ולא עוד אלא שכתוב עליו: “נחוץ מאד”.

– והיכן הוא, שאהבה נפשי? – שאל סם.

– צפנתי אותו בשבילך, לולא זאת ודאי היה הולך לאבוד – השיבה מרים. – הנהו, אף-על-פי שאינך כדאי לכך.

ואחרי כמה כרכורים וחששות, שמא אבד, הכל לנוי בעלמא, הוציאה סוף-סוף את המכתב מתחת למחוך דק מן הדק ומסרה אותו לסם. והוא נשק את המכתב בענות-חן.

– רבון העולמים! – אמרה מרים ותקנה את המחוך – נפשך קשורה בנפש המכתב!

מר וֶלר השיב בקריצת-עין, שאין עט-סופר יכולה לתאר כל תכנה. ולאחרי שישב בצדה של מרים על אדן-החלון פתח את המכתב והסתכל בתכנו.

– הה! מה זאת?! – צוח סם.

– אקוה שאין זאת בשורה רעה? – שאלה מרים.

– הסבי עיניך מנגדי! – אמר סם למרים והעיף עינו אליה.

– מה ענין עינים לכאן, מוטב שתקרא את המכתב – אמרה המשרתת היפה, ובדַברה הבריקו עיניה בערמומית וביֹפי עד שאי-אפשר היה לעמוד מפניהן.

סם סעד את לבו בנשיקה וקרא בזה הלשון:

"שמואל יקירי!

"מֶרקי-גרֶן הסמוך לדורקן. יום רביעי בשבת.

“צר לי מאד, שיש לי העֹנג לבשר לך בשורות רעות מאמך החורגת, צִנה אחזַתּה מפני שלא נזהרה וישבה זמן רב על דשא רטֹב לשמוע שריקות רועה, והוא לא גמר עד שעה מאֻחרת בלילה, כי שתה הרבה יין-שׂרף ומים חמים ופיו לא פסק עד שהתרונן מיינו, והדבר נמשך כמה שעות. והרופא אמר, שאִלו היתה שותה יין-שרף ומים חמים לאחר-מעשה ולא עובר לעשיה היתה נרפאת. מיד נמשחו גלגליה ונעשה כל מה שאפשר להביאה לידי הליכה, ואביך קִוָּה שתשוב לאיתנה; אבל דוקא כשהגיעה לקרן-זוית, בני, תעתה מני דרך והתגלגלה למדרון במהירות-הבזק, והגם שהרופא המם גלגל עגלתה, היה הכל ללא-הועיל ואתמול בשש שעות חסר עשרים רגע סלקה את מס-הדרך האחרון והגיעה אל מחוז-חפצה בשעה מֻקדמת ביותר, אולי מפני שלא לקחה אתה משא הרבה. אם יש את נפשך לבוא ולבקר את אביך, ישמח לבי ויגל כבודי, כי גלמוד אני. ומכיון שיש לנו הרבה לשוחח בינינו, ודאי לא ימנעך אדוני מלבוא. אבל מכיר אני בו היטב ואמֹר לו שלום בשמי. והנני אביך לעולמי עולמים. טוני וֶלר”

– כֻלו מֻקשה – אמר סם. – מליצה חידות לי דבריו. וגם אין זו כתיבת-ידו של אבא, חוץ מן החתימה באותיות של דפוס. את זו אני מכיר.

– אולי כתב במסירת-קולמוס וחתם אחר-כך – אמרה המשרתת היפה.

– חכי רגע – אמר סם ועבר שוב על המכתב והפסיק מזמן לזמן כדי להִמָלך בדעתו. – כדברַיִך כן הוא. מי שכתב את המכתב ספר דבר האסון כראוי ובא אבי וחקרו ובלבל את כל הענין. כך דרכו תמיד. צדקת, מרים יקירתי.

לאחר שנחה דעתו להשערה זו קרא את המכתב עוד הפעם וכנראה עמד על טיב תכנו, קפלו ואמר בתוגה:

– ובכן,מתה העלובה! חבל על דאבדין! לא היתה אשה רעה, לוּ רק הרפו הרועים ממנה. מֵעַי המו לה!

מר וֶלר הביע דבריו אלה בכֹבד ראש גמור, עד שגם המשרתת היפה השפילה עיניה כמשתתפת בצערו.

– ואף-על-פי-כן – הוסיף סם לאחר שהניח את המכתב לכיסו בגניחה – על-כרחך אתה מת ואין להשיב. לא כן, מרים?

מרים נאנחה במנוד-ראש.

– עלי לבקש מאדוני חפשה – אמר סם.

מרים נאנחה שוב. המכתב נגע עד לבה.

– היי שלום! – אמר סם.

– היה שלום! – השיבה היפהפיה והסבה את ראשה.

– הלא תתקעי לי כפך! – אמר סם.

המשרתת תקעה לו את כפה הקטנה וקמה ללכת.

– שוב אשוב אליך בקרוב – אמר סם.

– אך באת, מר וֶלר, ואתה הולך מעמנו – אמרה מרים במֹעל ראשה.

מר וֶלר משך את המשרתת הנאה אליו ונכנס עמה בשיחת-לחש. וכשנפרדו זקוקה היתה מרים ללכת תחלה לחדרה ולתקן את שביסה ואת שערותיה עד שתוכל להֵרָאות לפני אדונתה. ומדי עלותה לשם זה בגרם-המעלות כבדה את סם בכמה רמיזות וחיוכים.

– הולך אני ליום או ליומַים, אדוני – אמר סם, לאחר שספר לאדוניו דבר האבֵדה שאבדה לאביו במות עליו אשתו.

– לֵך לכמה זמן שתצטרך – השיב מר פיקויק. – ברצותך תקצר וברצותך תאריך.

סם השתחוה.

– אמֹר בטובך לאביך – אמר מר פיקויק – שאם יכול אני לעזור לו במצבו הנוכחי בדבר-מה, מוכן ומזֻמן אני לעשות כל מה שבכחי.

– רב תודות, אדוני – אמר סם. – אעשה כדבריך.

ובשעה השביעית ירד שמואל וֶלר מן העגלה, שהביאה אותו לדורקינג, מהלך מאה צעדים ממרקיז גרֶנבי. הערב קר ועכור היה. הרחוב היה שמם ועצוב. מסַכּי החלונות מוּרָדים היו, תריסי החנֻיות חציָם מוגפים. מהמון הבטלנים החונים כדור על-יד דלת הבית לא היה הפעם איש. הככר היתה עזובה ודוממה.

מכיון שלא היה מי שישאל אותו דבר-מה קֹדם לכניסתו, נכנס סם חֶרש הביתה, פנה כה וכה ומיד הרגיש באביו מרחוק.

האלמן ישב אל שֻלחן עגֹל אחד במדור הקטן שמאחורי תֵבת-המוזגים, עִשן את מקטרתו ולטש עיניו אל מול הָאח. כנראה היתה הקבורה בו ביום, כי לכובעו שהיה חבוש לראשו היה מצֻמד פס שחור וארֹך, סרוח על מסעד הכסא. מר וֶלר היה שקוע בהרהורים עמֻקים, כי אף-על-פי שסם קרא בשמו כמה פעמים, הוסיף לעשן ולהסתכל באש במנוחה ולא נשא עיניו, עד שבנו נגש אליו והניח כף-ידו על שכמו.

– סמי! – אמר מר וֶלר. – ברוך הבא.

– כבר קראתי בשמך כחצי-תריסר פעמים, – אמר סם ותלה את כובעו על יתד – אבל לא היה לי שומע.

– לא, סמי – השיב מר וֶלר והוסיף להסתכל באש – שקוע הייתי במחשבות.

– במה הרהרת? – שאל סם והקריב את כסאו אל האח.

– בּהּ, בני – השיב מר וֶלר הזקן.

וכאן רמז מר וֶלר בראשו כלפי בית-הקברות שבדורקינג, להודיע שהדברים מוסַבִּים על מרת וֶלר, עליה השלום.

– שבתי וראיתי – אמר מר וֶלר והסתכל בבנו ממעל למקטרתו בכֹבד-ראש, כדי להבטיחו שדבריו הבאים, מתוך ישוב-הדעת באו, למרות שהם נראים משֻׁנים וקשה להָלמם: – שבתי וראיתי, בני, שסוף-כל-סוף צר לי מאד שהלכה ואיננה.

– כך יאה וכך נאה לך – השיב הבן.

מר וֶלר נד בראשו, נתן עיניו באש והתעטף בעתר ענן מקטרתו, ושוב שקע בהרהורים.

– מה נמלצו דבריה – אמר מר וֶלר לאחרי שתיקה ממֻשכה ופזר את ענן הקטֹרת בידיו.

– ומה אמרה? – שאל סם.

– מה שאמרה כשנפלה למשכב – השיב הזקן.

– ומהו?

– הלא כה היו דבריה. “וֶלר – אמרה – חוששתני, שלא נהגתי כשם שהיה עלי לנהוג בך. מזג טוב אתה והיה עלי להרחיב דעתך יותר. עכשָׁו, לאחר זמן, נפקחו עיני לראות: כשאשת-איש רוצה להתנהג במדת חסידות, עליה להתחיל בחובותיה הביתיות ולהרחיב דעתם של הקרובים אליה. הרשות בידה ללכת לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות או לשאר מקום קדוש, אבל אינה בת-חורין להִבָּטל ממלאכתה או לעשות מעשֶׂהָ זר מעשֶׂהָ. אוי לי שעשיתי כך ובזבזתי זמן וממון בשביל אחרים, שעשו בך עוד יותר ממני. אבל אקוה, שאחרי מותי תזכור לי חסד נעורַי, איך שהייתי לפָנים, טרם הכרתי את האנשים האלה ואיך הייתי מטבעי”. – “שושנה – אמרתי, כי הדברים נגעו עד לבי, לא אכחד – שושנה, אשה טובה היית לי כל הימים, על-כן אל תוסיפי דבר אלי בדבר הזה, חזקי ואמצי, שאהבה נפשי, ועוד תזכי לראותני מנפץ ראשו של סטיג’ינס זה”. לשמע הדברים הללו חִיְּכָה – אמר הזקן וחנק במקטרתו את גניחתו – ואחר-כך יצאה נשמתה.

– כן הדבר – אמר סם והֵעֵז לפתוח בקצת דברי תנחומין לאחרי שתיקה של שלשה או ארבעה רגעים – סוף אדם למות, היום כאן ומחר בקבר.

– בעל-כרחך אתה מת – אמר הזקן.

– הכל בידי שמים – אמר סם.

– ודאי, ודאי – החרה החזיק אחריו האב בכֹבד-ראש, – שאם לא כן, המקברים מה יהא עליהם?

בזה הרגע נכנסה החדרה מבשלת בעלת-בשר לבושה בגדי-אבלות שעסקה עד כאן בפונדק, ברכה את סם ברכת-שלום מתוך הרכנת-ראש ונִצבה בלי אֹמר ודברים מאחורי כסאו של הזקן. ואחרי שהשתעלה בלחש להודיע על מציאותה ולא נענתה, השתעלה עוד פעם בקול.

– מה זאת? – קפץ מר וֶלר הזקן ושאל.

– שמא תשתה טֵה, אדוני החביב – אמרה בעלת-הבשר דרך-חבה.

– אי-אפשי – השיב מר וֶלר בזעף. – לכי לך – מר וֶלר התאפק והוסיף בלחש: – לעזאזל.

– רבונו של עולם! הצער מעביר את האדם על דעתו – אמרה האשה ונשאה עיניה למרום.

– צער זה הוא הרופא היחיד שישַׁנה את מזלי – דובב הזקן.

– מעולם לא ראיתי הפכפך כזה – אמרה בעלת-הבשר.

– אין בכך כלום – אמר הזקן. – הכל לטובת עצמי, כמו שהתנחם אותו תלמיד לאחרי שספג את המלקות. בעלת-הבשר נדה בראשה ברחמים רבים ופנתה אל סם בשאלה, אם באמת אין אביו סבור לכבוש סוף-סוף את צערו ולהתגבר על רוחו הסרה.

– עיניך הרואות, מר שמואל – אמרה בעלת-הבשר, מה שאמרתי לו אתמול נתקַיֵּם, מרגיש הוא את עצמו גלמוד ונעזב. אבל יתחזק-נא, אדוני, כֻלנו משתתפים בצערו ומוכנים ומזֻמנים למלא רצונו. ואין לך מצב בחיים שאין לו תקנה, כמו שאמר לי אדם חשוב אחד, כשנפטר בעלי עליו השלום.

כאן שָׂמָה הדוברת את ידה על פיה, שבה והשתעלה והסתכלה במר וֶלר הזקן בחבה יתרה.

– לא אוכל כלכל את שיחך ושיגך, גברתי, שמא תואילי לחזור לאחוריך? – שאל מר וֶלר בכֹבד-ראש ובתקיפות.

– טוב, מר וֶלר – אמרה בעלת-הבשר – כל מה שאמרתי לא אמרתי אלא לטובתך.

– יכול להיות, גברתי – השיב מר וֶלר. – סמי, הראה לגברת את המוצא וסגור את הדלת אחריה.

בעלת-הבשר הבינה את הרמז, יצאה תכף-ומיד מן החדר וסגרה את הדלת אחריה. ומר וֶלר הזקן צנח לתוך כסאו כֻּלו מזיע ואמר:

– סמי, אם אשאר כאן לבדי שבוע אחד – רק שבוע אחד, בני – סופי שנקבה זו תנשא לי בעל-כרחי.

– וכי רבה כל-כך אהבתה אליך? – שאל סם.

– אהבה! – השיב האב. – איני יכול להִפּטר ממנה. אִלּוּ נסתתרתי בתוך ארון-ברזל סגור ומסֻגר, גם שם היתה מוצאת אותי.

– אשריך שחוזרים אחריך כל-כך הרבה – אמר סם מתוך חיוך.

– איני מתגאה כלל בכך – השיב הזקן. – מצבי נורא הוא. מוציאים אותי מביתי ומחצרי. אך יצאה נשמתה של אמך-חורגתך עליה השלום והנה זקנה אחד שולחת לי לדורון סיר מלא מרקחת, זקנה שניה שולחת לי פֵּרות מטֻגנים, ועוד אחת מבשלת בשבילי דוד של מיץ-עשבים ומביאה לי בכבודה ובעצמה.

מר וֶלר הפסיק קצת והסתכל סביבו בעיני-זעם, אחר-כך הוסיף בלחישה:

– וכֻלן אלמנות, סם, כֻלן כאחת, חוץ מבעלת מיץ-העשבים, שהיא בתולה בת חמשים ושלש.

סם חִיֵּך במקום תשובה חיוך ערמומי, והזקן שבר בחמתו חתיכת-פחם גדולה, והבעת פניו היתה בו ברגע כאלו הוא מנפץ ראש אחת האלמנות הנזכרות, והוסיף:

– בקצור, סמי, לבי אומר לי, שאין לי בטחון אלא בשבתי על הדוכן.

– ולמה תדמה, שתמצא על הדוכן מבטח-עֹז? – שאל סם.

– כי העגלון עדיף משאר בני-אדם – השיב מר וֶלר. – כי רשאי העגלון לעשות בלי לעורר חשד, מה שאין בן-אדם אחר רשאי לעשות. כי יכול עגלון להיות מקֹרב לכמה נשים מהלך שמונים פרסה, ולא יעלה על דעת איש, שיש בדעתו לשאת אחת מהן לאשה. מי עוד יכול לאמר על עצמו כדברים האלה?

– כן, אבא, דברים של טעם אמרת – אמר סם.

– אִלּו היה אדוניך בעל-עגלה – אמר הזקן – כלום חושב אתה שבית-הדין היה מחַיֵּב אותו ושהדברים הגיעו לידי מה שהגיעו? ודאי לא.

– ולמה לא? – שאל סם בבטול.

– למה לא! – השיב הזקן: – כי לבם של השופטים היה מכה אותם. בעל-עגלה הגון כמין חוליה הוא בין הפנוים ובין הנשואים, וכל איש-מעשה יודע את זאת.

– נמצא, לפי דבריך, שבעלי-עגלה אהובים על הנשים, ואין אחת מהן מקוה לחִתון עמהם? – שאל סם.

האב הסכים.

– כיצד היה כדבר הזה – הוסיף הזקן – איני יודע, אבל עובדה היא, שבעל-עגלה רגיל ובקי גם פרקו נאה, ובכל מקום ומקום שהוא בא לשם, כל הצעירות נושאות עיניהן אליו ומעריצות אותו. איני יודע מדוע ולמה, אבל יודע אני, שכך הוא הדבר. דרך הטבע הוא, אצבע אלהים, כמו שהיתה אומרת אמך החורגת.

ומר וֶלר מלא שוב את מקטרתו והציתה והוסיף בכֹבד-ראש:

– לפיכך, בני, מכיון שאין דעתי נוטה להשאר כאן ולשאת אשה ברצוני או שלא ברצוני ומכיון שאיני רוצה להִבָּדל מעל בנות-חוה מכל וכל, גמרתי בלבי לעלות שוב לדוכן ולכהן בכהונת בעל-עגלה, כי לכך נוצרתי.

– ועסק הבית מה יהא עליו? – שאל סם.

– הבית והעליה וכל כליו ימָכרו, ומכסף-הממכר יֻנחו בשבילך כרצון אמך החורגת לפני מותה, מאתים לטרא באותם – מה שם אותם הדברים?

– אי-אלו דברים? – שאל סם.

– אותם הדברים שעולים ויורדים בטבורה של לונדון.

– האוֹמניבּוּסים? – שאל סם.

– שטות – השיב מר וֶלר. – אותם הדברים הפוסחים על הסעִפּים ויש להם שַׁיָכוּת אל חובות הממלכה ואל שטרות הממשלה וכיוצא בזה.

– כוָנתך אל המנָיות? – אמר סם.

– כדבריך, כן הוא – אמר הזקן – המניות. מאתים לטרא מן הכסף יהיו משֻׁקעות על שמך, סמי, במניות ארבעה אחוזים ומחצה.

– תיתי לה לזקנה עליה השלום שזכרתני – אמר סם, אסיר תודה אני לה.

– שאר הכסף יהיה מֻנח על שמי – הוסיף מר וֶלר הזקן – וכשיבוא יומי להסתלק לצדדין אתה תירשנו. ובכן, בני, אל תבזבז הכל בבת-אחת ושמור את נפשך, ששום אלמנה לא תדע, כי יש לך כסף פן תאבד.

אחרי מוסר-אב זה נטל מר וֶלר שוב את מקטרתו בקורת-רוח. כנראה נהנה בעצמו מהרצאתו.

– דופקים בדלת – אמר סם.

– ידפקו להם – אמר האב בגֹדל-לב.

סם שמע בקול אביו. אבל הדפיקה נשנתה ונשלשה ואחר-כך נתרבו הדפיקות בזה אחר זה. אז שאל סם, למה אין לפתוח למתדפק.

– הס! – לחש לו מר וֶלר בעיני-פחד: – אל תשים לב כלל, סמי, ודאי אחת האלמנות היא.

מכיון שלא שמו לב לדפיקותיו, הֵעֵז הבא לפתוח את הדלת ולהציץ לתוך החדר. ולא גלגֹלת אשה נראתה בפתח הפתוח למחצה, אלא תלתליו השחורים ופניו האדמונים של מר סטיג’ינס. מקטרתו של מר וֶלר נפלה מידו.

האורח המכֻבד פתח את הדלת קמעא קמעא, עד שיכול היה להכניס את גופו הארֹך, וכשנכנס לתוך החדר סגר את הדלת אחריו בנחת. מיד פנה לסם, נשא ידיו ועיניו למרום לאות צערו הכבוש על האבֵדה שאָבדה למשפחה, אחר-כך ישב על קצהו של כסא, הוציא מטפחת-אף שחומה והחזיקה סמוך לעיניו.

בשעת-מעשה צנח מר וֶלר הזקן לאחורי כסאו, לטש את עיניו, קפץ את אגרופיו על-גבי ברכיו וכֻלו אומר השתוממות. סם ישב ממולו מחריש משתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר.

מר סטיג’ינס החזיק את מטפחתו השחומה כמה רגעים סמוך לעיניו, נאנח פעמים אחדות משברון-לב, אחר-כך הבליג על יגונו, שׂם את מטפחתו בכיסו ושׂם אל סם פניו.

– ידידי הצעיר! – אמר מר סטיג’ינס בקול לחישה: – צרה גדולה! על זאת יתחמץ לב כל חסיד!

– אם לא תדע לך, ידידי – לחש מר סטיג’ינס והקריב את כסאו אל סם: – מה הנחילה לעמנואל?

– מי הוא זה ואי זה הוא? – שאל סם.

– בית-הכנסת שלנו – השיב מר סטיג’ינס – עדר אדנָי.

– לא הורישה כלום לא לדיר, לא לרועה ולא לצאן – השיב סם – ואפילו לא לכלבי-הצאן.

מר סטיג’ינס הסתכל בסם מן הצד, נתן עיניו בזקן שישב בעינים עצומות כישֵׁן, הקריב את כסאו עוד יותר אל סם ואמר:

– גם לי לא הורישה כלום?

סם הניע בראשו.

– פטור בלא כלום אי-אפשר – אמר סטיג’ינס ופניו חורו. – זכר-נא, מר שמואל, הלא אָצלה גם לי ברכה?

– אפילו לא כדי שָׁויו של הסוכך הישן שלך – השיב סם.

– ואולי – הוסיף מר סטיג’ינס לאחרי שעה קלה של הרהורים עמֻקים – אולי צותה לבעל-החֵמה, שהוא יהיה לי למחסה?

– מתוך דבריו נראה שכך הוא – השיב סם. – זה עתה דברנו על אודותיו.

– באמת – קרא סטיג’ינס ופניו נהרו. – ודאי נשתנה. מהיום והלאה נחיה בשלום, מר שמואל? אנכי אפקח על חפציו, כשתלך מכאן ויכולים אתם לסמוך עלי.

מר סטיג’ינס נאנח מקרב ולב עמֹק והחריש, כדי לשמוע תשובה על דבריו. סם נד בראשו ומר וֶלר הזקן השמיע מין קול משֻׁנה, לא אנחה ולא גניחה, לא נהימה ולא נאקה אלא תערֹבת מכֻלן.

מר סטיג’ינס נתפעל מקול זה, שהיה באזניו כקול בעל-תשובה המודה ועוזב, שׂחק ובכה והלך מעדנות אל הארון הידוע לו שבקרן-זוית, נטל כוס ושׂם לתוכה בכוָנה רבה ארבע חתיכות של סֻכּר. אחר-כך נאנח, הלך אל המזנון ומלא את כוסו יין-שָׂרף המתֻבל במי-פֵרות, מהר אל הדוד הרותח שעל-גבי האש, מזג את משקהו, לגם לגימה, ישב ושתה.

מר וֶלר הזקן, שעֲדַיִן העמיד פני יָשֵן, לא הוציא הגה מפיו כל הזמן. אבל כשהפסיק מר סטיג’ינס את שתיתו כדי לשאוף רוח, השתער עליו הזקן, חטף את כוסו מידו, שפך שאריתה אל פניו ואת הכוס עצמה השליך אל האש. אחר-כך החזיק בצוארונו של החסיד והתחיל להכותו שוק על ירך, ולכל בעיטה ובעיטה הוסיף לוית קללה נמרצה.

– סם! – אמר מר וֶלר – חבוש לי את כובעי על ראשי יפה יפה.

סם קִיֵם מצות כבוד-אב וחבש לו את כובעו, ואז הפליא הזקן את מכותיו של החסיד על אחת שבע וסחב אותו דרך כל החדר והמסדרון החוצה ולא עמד מזעפו.

אכן מה נהדר היה בעל החֹטם האדֹם, כשהוא מפרכס ומפרפר בזרועותיו של מר וֶלר וסופג מלקות כגשם-נדבות. ועוד יותר נהדר היה המראה, כשטבל מר וֶלר את ראשו של מר סטיג’ינס בשקתות-המים ולא הרפה ממנו עד שהיה חציו נחנק.

– הרי לך! – אמר מר וֶלר מתוך בעיטה גדולה ואחרונה והוציא את ראשו של מר סטיג’ינס מן השׁׂקת: – עכשו שלח-נא אלי את אחד מצעירי-הצאן הבטלנים שלך ואטחנהו עד אשר דק ואטביעהו כאן. סמי, נבוא החדרה ומזוג לי כוס יי"ש. לא נותרה בי נשמה, בני.

 

פרק נג: סופם של מר י’ינגל ואיוב-טרוטר, יום-דין גדול וקול דופק פעמַים על פתח-ביתו של מר פרקר.    🔗

לאחרי הכנות והקדמות הרבה והבטחות שאין מקום ליאוש, גִלה מר פיקויק סוף-סוף לארבֶּלה את התוצאות הבלתי-מֻצלחות של נסיעתו לבירמינגהם. עיני ארבלה זלגו דמעות ובקול רם התיפחה ובכתה תמרורים על חטא שחטאה, להסב לב אב מאחרי בנו.

– בתי היקרה – אמר לה מר פיקויק דרך-חבה – לא אשמתך היא. אי-אפשר היה לראות מראש, שהזקן יתנגד כל-כך לנשואי בנו. ומֻבטחני – הוסיף מר פיקויק בהסתכלו בפניה היפים של ארבלה – שאין לו שום מֻשג מן העֹנג שהוא מחסר עצמו ממנו.

– מר פיקויק יקירי – אמרה ארבלה – מה נעשה, אם יאריך ברָגזו?

– המתינו-נא עד שיחזור למוטב – השיב מר פיקויק.

– אבל נתניאל מה יהא עליו, אם אביו ימשוך את ידו ממנו?

– במקרה זה – השיב מר פיקויק – מֵעֵז אני לנבא, שאהבה נפשי, כי ימָצא ידיד שלא יעזבהו ויעזור לו בשעת דחקו.

פֵרושה של תשובה זו לא היה סתום כל-צָרכּו, וארבלה הבינה לרֵעו. מיד נפלה על צואריו, נשקה לו ברגש והתיפחה ביתר-שאת וביתר-עֹז.

– אַל-נא, אל-נא – אמר מר פיקויק ונטל את ידה – נשב פה ימים אחדים ונראה, אם יכתוב או ישיב באֹפן אחר על מכתבו של בעלך. אם לא ישיב כלל, יש אתי כמה תחבּולות לכונן אשרך בחיים.

ומר פיקויק לחץ את ידה באהבה ובִקשהּ לנגב את עיניה ושלא להעציב את בעלה. וארבלה, שהיתה הטובה בבנות, צפנה את מטפחתה בקלתה, וכשבא מר וינקל, קבלה את פניו באותו חיוך מזהיר ובאותן עינים מבהיקות, שלקחו את לבו שבי מבראשונה.

– מצבם של בני-הזוג קשה באמת – אמר מר פיקויק בלבו ממחרת כשלבש את בגדיו. – אלך לפרקר ואוָעץ עמו בענין זה.

מכיון שהיה לו לדבר עם הסניגור הגוץ גם בדיני-ממונות, אכל פת-שחרית על רגל אחת ומהר ללכת והגיע למחוץ-חפצו קֹדם סוף השעה העשירית.

עשרה רגעים לפני השעה העשירית עלה מר פיקויק בגרם-המעלות המוליך לחדריו של מר פרקר. הלבלרים לא באו עֲדַיִן ומר פיקויק נצב על-יד החלון והסתכל בו.

האור הבריא של בֹקר לא-עבות בחֹדש אוקטובר שפך מזהרו גם על הבתים הישנים והעכורים. חלונות מאֻבּקים הבהיקו בשמחה בנגוע בם קרני-השמש. הלבלרים נכנסו בזה אחר זה אל הבית, הסתכלו בשעון ונחפזו או התמהמהו על-פי מועד פתיחת לשכותיהם. המיֻעדים לחצי השעה העשירית התחילו למהר ביותר, ואִלּו המיֻעדים לעשר התנהל לאטם במתינות גאותנית. עם צלצול השעה העשירית נכנסו כל הלבלרים לשערי בית-הדין, וקול הגפת דלתות ופתיחתן נשמע מכל עברים. בכל חלון נראו כמה ראשים בבת-אחת – מעשה כשפים. השוערים נצבו על משמרותיהם. הכַּוֶרֶת המשפטית באה לידי תנועה.

– הקדמת לבוא, מר פיקויק – נשמע קול מאחוריו.

– מר לוטן! – אמר מר פיקויק.

– חם היום – אמר מר לוטן והוציא מכיסו מפתח מעֻלה וסתימה בתוכו לשמירה מפּני האבק.

– כנראה חם לך – השיב מר פיקויק מתוך חיוך ללבלר שהיה אדֹם ביותר.

– באמת בא אני מדרך רחוקה – אמר לוטן. – אבל הקדמתיו כאן וזהו העִקר.

מתוך נחמה זו הוציא מר לוטן את הסתימה מן המפתח, פתח את הדלת, חזר וסתם את המפתח והניחו בכיסו, הרים את המכתבים שזרק נושא-המכתבים דרך הסדק והכניס את מר פיקויק לתוך הלשכה. אחר-כך פשט את מעילו, הוציא מן הארון בגד ישן ולבשו, תלה את כובעו, נטל גליונות-ניָר לכתיבה ולספיגה מסֻדרים שכָבות-שכבות, שם את עטו מאחורי אזנו וחכך את ידיו בקורת-רוח.

– רואה אתה, מר פיקויק – פתח מר לוטן ואמר: – הנני מוכן ומזֻמן. לבוש אני בגד-שרד שלי ויושב על מושבי, ועתה יבוא מתי שירצה. שמא יש לך קצת טבקא?

– אין לי – השיב מר פיקויק.

– צר לי מאד – אמר מר לוטן. – אבל אין בכך כלום. ארוץ ואביא בקבוק מי-סודה. וכי אין מראה עינַי משֻׁנה קצת?

מר פיקויק הסתכל בעיניו של מר לוטן וחוה דעתו, שאין בהן שום דבר היוצא מגדר הרגיל.

– שמח אני על כך – אמר לוטן. – אחרנו אמש לשבת בפונדק ואני היום “סמכוני באשישות”. אגב, כבר גמר פרקר את העסק בשבילך?

– איזה עסק? – שאל מר פיקויק. – הוצאות המשפט של מרת ברדל?

– לא לכך נתכַּוַּנתי – השיב מר לוטן. – כונתי לאותו בחור, ששלמנו בשבילו על חשבונך עשרה שילינגים לכל לטרא, כדי להוציאו מבית-הסֹהר לבעלי-חובות ולשלחו למדינות-הים.

– מר י’ינגל! – אמר מר פיקויק בחפזה – ובכן?

– הכל הולך למישרים – אמר לוטן ותקן את קולמוסו. – הסוכן בליברפול אמר, שהוא מכיר תודה לך ושמח הוא למלא רצונך.

– טוב מאד – אמר מר פיקויק. – שמח אני לשמוע את זאת.

– אבל השני – הוסיף לוטן וגרד קנה הקולמוס שלו. – אלו ידעת, עד-כמה מגיעה מדת-טובו וענותנותו של זה!

– מי הוא השני?

– אותו המשרת, או ידידו הוא או מה שהוא לו. הלא ידעת – טרוטר שמו.

– זה – אמר מר פיקויק בחיוך. – לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו, כעבד כאדוניו.

– ומה תאמר על זה, שגם הוא הולך עם אדוניו למדינות-הים – אמר מר לוטן. – כזאת לא פללתי!

– כיצד! – קרא מר פיקויק: – ואין הוא מקבל כלל את ההצעה שהצעתי לו?

– את הצעתו של פרקר, לתת לו שמונה-עשר שילינג לשבוע וגם להוסיף לו, לכשיתנהג כהוגן, לא קבל – השיב לוטן. – מֻכרח הוא, לפי דבריו, ללכת אחרי השני.

– שוטה! – אמר מר פיקויק: – שוטה גמור.

– לא רק שוטה הוא – השיב לוטן – אלא גם חונף. אומר הוא, שזהו ידידו היחיד ונפשו קשורה בנפשו וכיוצא בזה. אמנם הידידות מדה משֻׁבחה היא. דרך משל, אנחנו בפונדק שלנו חיים באחוה וברֵעות ושותים כאחד את יין-השׂרף, וכל אחד משלם מה ששתה ולא יעלה על דעת איש לחסר נפשו בשביל אחרים. אסור לו לאדם שתהיינה לו יותר משתי נטיות, אחת לעצמו והשניה – לנשים. הנה זאת חקרנוה כן הוא.

מר לוטן סִיֵּם בקול-צחוק אדיר, חציו מבֻדח וחציו מלעיג, והפסיק מיד לשמע קול צעדי מר פרקר בגרם-המעלות, לבש צורה של כֹבד-ראש והתחיל לכתוב בשקידה יתרה.

מר פרקר ומר פיקויק ברכו זה את זה בשלום, ולא הספיק מר פיקויק לתפוס מקום בכסא שבחדר הפנימי, עד שנשמע קול דופק ושואל, אם מר פרקר כאן.

– זהו אחד מידידינו, י’ינגל, אדוני. רצונך לראותו? – שאל מר פרקר.

– מה דעתך? – שאל מר פיקויק כנמלך בדעתו.

– לדעתי, טוב שתראהו. שמע-נא, אדוני, פלוני אלמוני, הכנס-נא.

י’ינגל ואיוב נכנסו החדרה, אבל כשראו את מר פיקויק עמדו נבוכים על עמדם.

– מכירים אתם אדון זה? – שאל פרקר.

– מכיר אני היטב – השיב מר י’ינגל ופסע פסיעות אחדות קדימה. – אסיר-תודה אני – גואלי ומושיעי – עשה אותי לאדם מן הישוב – לא תתחרט על כך לעולם, אדוני.

– שמח אני לשמוע זאת מפיך – אמר מר פיקויק. – מראה פניך הוטב הרבה.

– רב תודות, אדוני – שנוי-מזל – בית-הסֹהר – מקום המוכן לפֻרענות – רע מאד – השיב י’ינגל ונד בראשו.

לבוש היה מלבושים מהֻגנים ונקיים וכן גם איוב, שעמד אחריו והסתכל במר פיקויק בפנים מאֻבּנים.

– מתי הולכים הם ללִיברפּוּל? – שאל מר פיקויק את מר פרקר.

– הערב, בשעה השביעית, אדוני – אמר איוב ופסע פסיעה אחת קדימה.

– כבר יש לכם מקומות למושב בעגלה?

– יש לנו – השיב איוב.

– ובכן גמרת להִלָווֹת אליו?

– כדבריך כן הוא, אדוני – השיב איוב.

– בנוגע להוצאות-הנסיעה לי’ינגל – אמר פרקר למר פיקויק בקול רם – נטלתי על עצמי לסדר את הדבר, שינַכּו לו בכל רבע שנה סכום קטן משכרו, באֹפן שבמשך שנה אחת יסלק את הכל. מתנגד אני, ידידי, לכך, שתעשה בשבילו דבר-מה שאינו תלוי בשקידתו והתנהגותו.

– ודאי – אמר י’ינגל. – שכל הישר – איש-המעשה – כל דבריו אמת וצדק.

– על-ידי התשלומין לבעלי-חובותיו, פדיון בגדיו מבית המשכונות, תמיכתו בבית-הסֹהר ותשלום דמי-הנסיעה – אמר פרקר למר פיקויק – הפסדת יותר מחמשים לטרה.

– לא הפסד – אמר י’ינגל. – הכל אשלם – אעבוד בשקידה – אחשׂוך – כל פרוטה. קדחת – אולי – בעל-כרחי – לולא זאת –

כאן הפסיק מר י’ינגל, כסה את עיניו ובידו וישב.

– רצונו לאמר – אמר איוב – שאם לא ימות בקדחת, שלם ישלם את הכסף. אם יחיה, ודאי ישלם, מר פיקויק. אני אשתדל שיעשה זאת. יודע אני בו שיעשה זאת, אדוני – הוסיף בתֹקף. – יכול אני להִשָׁבע.

– טוב הדבר – אמר מר פיקויק שכבר ירה זיקי חמה לפרקר, כדי שלא ימנה את מעשי-צדקותיו בפניו, אבל הלה לא שם לב אליהם – רק הזהר לך שלא תשחק במשחק הקריקֶט כמו ששחקת, מר י’ינגל, וגם אל תחדש את ההכֵּרות עם תּוֹמס בּלֶזו. אם תשמע לקולי, מֻבטחָני בך, שתשוב לאיתנך ותהא בריא אולם.

מר י’ינגל חיֵּך לחדוד זה, אבל עֲדַיּן נבוך היה, לפיכך עבר מר פיקויק לענין אחר ושאל:

– שמא תדע מה היה לידידך האחר, זה שראיתיו ברוצ’יסטר?

– כונתם ליֶ’מי בעל המרה-השחורה? – שאל י’ינגל.

– הן.

י’ינגל נד בראשו.

– ערום כנחש – אדם משֻׁנה – גאון ברמאות – אחיו של איוב.

– אחי איוב! – צוח מר פיקויק. – אמנם כשאני מצַירו לי כעת יש כאן דמיון.

– תדיר היו מוצאים דמיון בינינו – אמר איוב בחיוך – אלא שאני בעל כֹבד-ראש הייתי והוא לא כן עמדו. הוא יצא לאמריקה, אדוני, כי כאן היו חוזרים אחריו ביותר, ומשם אין קול ואין קשב ממנו.

– לפיכך לא קבלתי אפוא את “הפרק מתוך רומן של החיים הממשיים”, שהבטיח לי בבקר אחד כשעמד על הגשר הרוצ’יסטרי ולמראית-עין רצה לאבד עצמו לדעת – אמר מר פיקויק בחיוך. – איני זקוק לשאול, אם מרה שחורה שלו טבעית או מעֻשָׂה היתה.

– מסֻגל היה להעמיד כל מיני פנים – אמר איוב – ואשריך שנפטרת ממנו בשלום. אִלּו נתקרבתם יכול היה לסכן אותם יותר מן – איוב הסתכל בי’ינגל, דבריו לעו ולבסוף הוסיף: – מן – ממני בעצמי.

– משפחה שנוצרה לגדולות – אמר מר פרקר וחתם מכתב שגמר בזה הרגע.

– כדבריך כן הוא – אמר איוב.

– טוב הדבר – אמר הגוץ בצחוק: – מקוה אנכי, שלא תֹאחז במסורת משפחתך. מסור מכתב זה לסוכן כשתגיע לליברפול, וכשתבואו להֹדו המערבית, שמעו לעצתי, אדונַי, ואל תתחכמו הרבה. ואם לא תשמעו לעצתי, זכאים אתם להִתּלות על העץ ומבטחני שסופכם לתליה. ועתה אבקשכם לעזוב אותי ואת מר פיקויק ביחידות, כי יש לנו לדבר גם על ענינים אחרים והזמן קצר.

ומדי דברו הביט פרקר לנֹכח הדלת ונִכָּר היה שרצונו הוא, כי האורחים ימהרו לצאת.

מר י’ינגל קִצר בפרֵדתו, לסניגור הגוץ הביע במלים מבֹהלות את תודתו על טוב-לבו וזריזותו, ולנדיבו לא ידע מה להגיד ועמד לפניו רגעים אחדים בלי אֹמר ודברים. איוב טרוטר חש לעזרתו בצר לו, השתחוה לפני מר פיקויק בענוה, נטל זרועו של ידידו והוציא אותו מן החדר.

– זוג הגון – אמר פרקר לאחרי שנסגרה הדלת אחריהם.

– מקוה אני, שיחזרו למוטב – אמר מר פיקויק. – ומהי דעתך? יש תקוה שייטיבו את מעשיהם להבא בתמידות?

פרקר משך בכתפיו מתוך פקפוק, אבל כשהרגיש במבטו על מר פיקויק, שהוא דואג ומצטער, אמר: – ודאי יש תקוה. אין ספק שהם כעת מהרהרים בתשובה, אבל אל תשכח, שזכרון חיי-הצער שלהם עודנו חדש עמהם. מה שיהיה עמהם לאחר שזכרון זה ימוש מהם – זוהי שאלה, שלא אני ולא אתה יכול לפָּתרה. ואף-על-פי-כן – הוסיף פרקר והניח את ידו על שכמו של מר פיקויק: – כוָּנתך רצויה היתה בין שהתוצאות טובות בין שהן רעות. עוד לא הכריעו חכמים, אם עדיפה אותה צדקה, הזהירה במעשיה ביותר, שמא חלילה ירַמוה ונמצאת נעלבה. אפילו אם שני הבחורים הללו ימָצאו מחר במחתרת, לא אשנה את דעתי על מעשיך הטובים.

אחרי הדברים האלה שנאמרו ברגש ובאמונה, שלא כדרך עורכי-הדינים, הקריב פרקר את כסאו אל עמוד-הכתיבה שלו ועשה אזניו כאפרכסת לשמוע, מה בפי מר פיקויק בענין עקשנותו היתרה של מר וינקל הזקן.

– תן לי זמן של שבוע אחד – אמר פרקר ונד בראשו כנביא.

– וחושב אתה, שלבבו ירך? – שאל מר פיקויק.

– ודאי – השיב פרקר. – ואם לא, צריך לנסות כשרונה המפתה של הגברת הצעירה, ואמנם כל אחר במקומך היה מתחיל מנסיון זה.

מר פרקר נטל מלא אצבע טבק ועשה כל מיני העויות בפניו, להראות כֹּחן של צעירות בפיתוי, והנה נשמע בחדר הסמוך קול שאלה וקול תשובה ומיד דפק לוטן בדלת.

– יבוא! – קרא הגוץ.

הלבלר נכנס וסגר את הדלת אחריו בפנים מסתוריים.

– מה יש? – שאל פרקר.

– דורשים לך, אדוני.

– מי דורש לי?

לוטן הסתכל במר פיקויק והשתעל.

– דודסון הוא, אדוני – השיב לוטן – ועמו פוג.

– חי נפשי! – אמר הגוץ ונסתכל בשעונו: – הזמנתי אותם לחצי השעה השתים-עשרה, כדי לסדר את ענינך, מר פיקויק. אני נתתי להם התחַיבות והם שלחו לי כתב-פטורין שלך. הדבר הוא למֹרת-רוחי, אדוני, מה רצונך לעשות? שמא תלך אל החדר הסמוך?

אבל בחדר הסמוך הרי נמצאו דודסון ופוג, ועל-כן השיב מר פיקויק, שישאר כאן, ובפרט שהאדונים דודסון ופוג יש להם להתבַּיֵש מפניו, ואִלּו הוא אין לו להתביש מפניהם. ובהתמרמרות ובפני-להבות בקש את מר פרקר, שלא לשכוח הבדל זה שבינו לביניהם.

– טוב מאד, ידידי היקר, טוב מאד – השיב פרקר: – יכול אני רק להגיד לך, שאם אתה מדמה, כי דודסון או פוג יראו סִמן כל-שהוא של בושה או מבוכה לכשיסתכלו בך, אינך אלא טועה. יבואו, מר לוטן.

מר לוטן נעלם מתוך חיוך ומיד חזר והביא את הפירמה כסדר שמותיה, מתחִלה את דודסון ואחר-כך את פוג.

– כמדֻמני, שאדוני מכּיר את מר פיקויק? – אמר פרקר לדודסון ונטה את קולמוסו לנֹכח מושבו של מר פיקויק.

– מה שלומך, מר פיקויק? – שאל דודסון בקול רם.

– הנה מר פיקויק, מה שלומך אדוני – קרא פוג. – אקוה כי שלום לך.

ומיד נטל כסא וישב והסתכל סביבו בחיוך.

מר פיקויק לא השיב על ברכות-השלום אלא בהרכנת-ראש קלה, וכשראה את פוג מוציא מכיס מעילו חבילה של כתבים, קם ונגש את החלון.

– מר פיקויק אינו צריך להתרחק, מר פרקר – אמר פוג בהתירו את חוט-השני הכרוך מסביב לחבילת הכתבים, וחיוכו היה עוד יותר מתוק מחיוכו הקודם. – מר פיקויק בקי למדי בכל המשא-ומתן וכמדֻמני, שאין כאן סודות.

– אף אני דומה, שכך הוא – אמר דודסון וצחק בכל פה.

ושני השֻׁתּפים צחקו ביחד בהנאה ומטוב-לב כדרך בני-אדם המקבלים כסף.

– סקרנותו של מר פיקויק תעלה לו ביֹקר – אמר פוג בחריפות יתרה: – ההוצאות עולות לסך מאה ושלשים ושלש לטראות, ששה שילינגים וארבעה פנסים, מר פרקר.

פוג ופרקר התחילו מַשוים את החשבונות ומחשבים שכר כנגד הפסד, ודודסון אמר לפיקויק בחבה יתרה:

– כמדֻמני, שמראה פניך אינו טוב כמו ביום שראיתיך בפעם הראשונה, מר פיקויק.

– יתכן שכן הוא – השיב פיקויק, שעיניו ירו זיקי התמרמרות מבלי לעשות שום רֹשם על הרמאים, – ואין להתפלא, שהרי נרדפתי ועֻניתי בזמן האחרון על-ידי עצרת-בוגדים.

פרקר השתעל ושאל את מר פיקויק, אם אינו רוצה לקרֹא בעתון של הבֹקר. מר פיקויק השיב על שאלה זו בשלילה גמורה.

– כן – אמר דודסון – אפשר שהתענית בבית-הסֹהר, יש שם בני-אדם מכל המינים. היכן גרת שם, מר פיקויק?

– חדרי היה באכסדרה של אולם-המשתה – השיב מר פיקויק הנעלב.

– כמדֻמני, שזהו מקום משֻׁבח מאד – אמר דודסון.

– מאד מאד – השיב מר פיקויק.

כל השיחה הזאת קרה ככפור היתה, ובעל-רגש יכול היה להתרגז עד-מאד. אבל מר פיקויק עצר ברוחו בכל כֹחו. אולם כשכתב פרקר המחאה על כל הסכום ופוג הניח אותו בארנקי שלו בחיוך של מנצח והבעת-פנים זו דבקה גם בדודסון, הרגיש מר פיקויק את דמו תוסס בלחייו מהתמרמרות.

– ועתה, מר דודסון – אמר פוג כשצפן את הארנקי וחבש בתי-ידיו: – הנני מוכן ומזמן.

– טוב מאד – אמר מר דודסון – אף אני מוכן.

– מאֻשר אני – אמר פוג מטוב-לב – שהיה לי העֹנג להכיר את מר פיקויק. ואקוה, שלא יוסיף לחשוב אותנו לרעים וחטאים.

– אף אני מקוה – אמר דודסון בקול אדם כשר שנחשד, – מר פיקויק מכיר אותנו כעת יותר. תהא דעתך על בני-אֻמנותנו איזו שתהיה, אני מבטיחך נאמנה, שאין בלבי שום טינה עליך על הדברים שהטחת בהיותך בלשכתנו.

– אף אני אין בלבי טינה – אמר פוג כסלחן ומחלן.

– התנהגותנו, אדוני – אמר דודסון – תדבר בעדה וצדקתה כאור תצא. זה כמה שנים אנו עוסקים באֻמנותנו, מר פיקויק, ויש לנו מערופיה הגונה הנותנת אמון בנו. שלום, אדוני.

– שלום לך אדוני – אמר פוג, נטל את סוככו תחת זרועו, פשט את נעל-ידו הימנית והושיט את ידו למר פיקויק לכריתת ברית-שלום, והלה צפן שתי ידיו מתחת לכנפות בגדו והסתכל בעורך-הדין בעינים מלאות זעם ובוז.

– לוטן! – צוח פרקר: – פתח את הדלת.

– חכה רגע, פרקר – אמר מר פיקויק: אני רוצה לדבר.

– יקירי, הנח את הדבר כמות שהוא – אמר הגוץ שנמצא כל הזמן במבוכה גדולה: – מר פיקויק, בבקשה ממך.

– לא אוַתּר – השיב מר פיקויק. – מר דודסון, הואלת לפנות אלי בדברים אחדים.

דודסון הרכין ראשו בחבה יתרה וחיֵּך.

– ושֻׁתּפך הושיט לי את ידו ושניכם דברתם אלי כסלחנים ומחלנים, וזאת היא עזות וחֻצפה שלא פללתי, כי אפילו אתם מסֻגלים לכך.

– מה, אדוני? – צוח דודסון.

– מה, אדוני? – חזר אחריו פוג.

– יודעים אתם, שסבבתם אותי בכחש ובמרמה? – הוסיף מר פיקויק. – יודעים אתם, כי אני הגבר, שהכנסתם אותו לבית-הסֹהר וגזלתם את ממונו? יודעים אתם, שטוענים הייתם בבית-הדין בשם התובעת במשפט ברדל ופיקויק?

– יודעים אנחנו – השיב דודסון.

– ודאי יודעים אנו – אמר פוג וטפח על כיסו, אולי במקרה.

– רואה אני, שאתם נזכרים בדבר בקורת-רוח – לגלג מר פיקויק בפעם הראשונה בחייו ולגלוגו לא עלה יפה. – אף-על-פי שזה כבר בקשתי לאמר לכם בפֵרוש את דעתי על-אודותיכם, הייתי מתאפק הפעם, למלאות רצונו של פרקר ידידי, אִלוּלֵא התנהגותכם המחֻצפה.

ומדי דברו פנה מר פיקויק כלפי פוג בתנועת-יד מאַיֶמת, והלה נחפז לשוב לאחוריו.

– השמר לך, אדוני – אמר דודסון, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל הנמצאים בחדר ואף-על-פי-כן הסתתר בזהירות יתרה מאחרי פוג ומשם דִּבֵּר את דבריו בפנים חִורים. – תן את גֵוך למכה, מר פוג, ובשום אֹפן אל תשיב לו כגמולו.

– לא אשיב לו – אמר פוג ונסוג אחור.

ומר פיקויק הוסיף:

– שניכם כאחד טובים, שניכם לסטים ורמאים ומתעים.

– כלית את דבריך? – שאל פרקר.

– כן, הפוך בהם והפוך בהם, כי הכל נאמר בהם.

– רבותי, – אמר פרקר ברצוי, – כבר אמר כל מה שהיה לו להגיד. בבקשה מכם, לכו מכאן. לוטן, האם הדלת פתוחה?

מר לוטן השיב “הן” מתוך צחוק כבוש.

– שלום, שלום רב, אדונַי – בבקשה מכם – מר לוטן, פתח את הדלת! – צוח הגוץ ולִוה את דודסון ופוג: – לכאן, אדונַי – אל-נא תאריכו את המחזה – מר לוטן, אַיֶכָּה?

– אם יש שופטים בארץ – אמר דודסון למר פיקויק – תקבל את ענשך על העלבון שהעלבתנו.

– שניכם רמאים שברמאים –

– זכור אחריתך, אדוני, שלם תשלם – אמר פוג וקפץ את אגרופו.

– לסטים מזֻיָנים – הוסיף מר פיקויק ולא חש כלל לאיומיהם.

– עצרת בוגדים – צוח מר פיקויק אחריהם בגרם-המעלות.

– לסטים – צוח אחריהם מן החלון.

כשהכניס מר פיקויק ראשו ורֻבּו מן החלון לתוך החדר רחף על שפתיו חיוך רב והודיע, שהתפרק משא כבד מלבו ודעתו נתקררה.

פרקר לא אמר כלום עד שהריק את קופסת הטבק שלו ושלח את לוטן למלאותה שוב, ואז פרץ בצחוק שנמשך חמשה רגעים. אחר-כך פתח ואמר, שבאמת היה לו לכעוס, אלא שברגע זה אינו יכול להתיחס אל הדבר בכֹבד-ראש – ועוד ידו נטויה.

– ועתה – אמר מר פיקויק – נבוא חשבון.

– כחשבון שעשית זה עכשָׁו? – שאל פרקר וחזר וצחק.

– לאו דוקא – השיב מר פיקויק, הוציא את הארנקי מכיסו ולחץ יד ידידו בחבה: – רוצה אני לסלק את חובי. ואמנם עשית לי כמה חסדים שאיני יכול לגמלם לך וגם איני רוצה לגמלם, אלא אהיה חַיָב לך כל ימי.

אחרי הקדמה זו התעמקו שני הידידים בחשבונות ותעודות, ומר פיקויק שִׁלם את הכל מתוך הבטחת רגשות כבוד וידידות.

עודם מדברים והנה קול דופק בחזקה בדלת. לא היתה זאת דפיקה כפולה כנהוג, אלא סדרה של נקישות בודדות בלי הרף ובקול רם כאלו היה הדופק מחֻנן בתנועה עולמית או ששכח הדופק להפסיק.

– רבונו של עולם! מה זאת? – צוח פרקר וקפץ ממקומו.

– כמדֻמני, שדופקים בדלת – אמר מר פיקויק כאלו היה צל של ספק בדבר.

וקול הדפיקה הלך הלוך וגדול.

– רבון העולמים! – אמר פרקר ומשך בפעמון: – כל באי בית-דין יתכנסו לכאן! מר לוטן, וכי אינך שומע את הדפיקה?

– מיד אפתח – השיב הלבלר.

– נורא הדבר! – אמר מר פיקויק וסתם את אזניו.

– מהרה, מר לוטן! – צוה פרקר: – פן ישברו את הדלת.

מר לוטן, שרחץ את ידיו בחדר מיֻחד, מהר אל הדלת ודחק כף-המנעול וראה מה שראה, ככתוב בפרק הסמוך.

 

פרק נד: מכיל פרטים בדבר הדפיקה ושאר ענינים, בתוכם חדשות ונצורות ביחס למר נודגרס וצעירה אחת.    🔗

כשפתח הלבלר את הדלת ראה לתמהונו בחור שמן מאין כמוהו, לבוש בגדי-משרת ועומד בלי-נוע בעינים עצומות כיָשֵׁן.

– מה לך? – שאל הלבלר.

הבחור המשֻׁנה לא ענה דבר אלא נד בראשו והלבלר דמה, שהוא שומע קול-נחרה.

– מאין באת? – שאל הלבלר.

הבחור לא הראה שום סִמני חיים. נשימתו כבדה היתה, וזולת זאת לא היתה בו תנועה כל-שהיא.

הלבלר שנה ושלש את שאלתו, וכשלא שמע שום תשובה בקש לסגור את הדלת והנה פתח הבחור את עיניו, קרץ פעמים אחדות, התעטש והרים את ידו כמבקש לדפוק, וכשהרגיש שהפתח פתוח הסתכל על סביביו בתמיה ונתן עיניו במר לוטן.

– איך מלאך לבך לדפוק ככה? – שאל הלבלר בזעם.

– מה זה “ככה”? – שאל הבחור כנרדם.

– כארבעים בעלי-עגלה – השיב הלבלר.

– אדוני צוה עלי, אשר לא ארף מדפוק עד שיפתחו את הדלת, פן אישן בינתים – השיב הבחור.

– טוב – אמר הלבלר – ומה בפיך להגיד?

– מלמטה הוא – השיב הבחור

– מי הוא זה?

– אדוני. רוצה הוא לדעת אם בביתך אתה.

מר לוטן נשקף בעד החלון. וכשראה מרכבה פתוחה ובה זקן אחד בעל-בשר יושב ומסתכל בקֹצר-רוח, הֵעֵז לרמוז לו ומיד קפץ הזקן ויצא ממרכבתו.

– בעל-המרכבה אדוניך הוא? – שאל לוטן.

הבחור אמר “הן”.

שאר השאלות למותר היו, כי מר וַרדל עלה בגרם-המעלות, ברך את לוטן בשלום ונכנס לחדרו של מר פרקר.

– פיקויק! – אמר הזקן. – למה זה לא שמעתי עד יום שלשֹם, שנתפסת, ולמה הרשית לו את הדבר, פרקר?

– ידי לא שפכו את הדם הזה – אמר פרקר בחיוך ובקֹמץ טבק: – הלא ידעת קשי-ערפו.

– ידעתי גם ידעתי – השיב הזקן – ובכל-זאת אשמח לראותו, אחזתיו ולא ארפנו.

ומר וַרדל לחץ ידו של מר פיקויק וידו של פרקר וצנח לתוך כסא. פניו האדמונים והשמחים הבהיקו מחיוך ומבריאות.

– ובכן – אמר וַרדל – מעשים נאים הולכים ונעשים כאן – הבה לי קֹמץ, פרקר בני – לא היו עוד כימים האלה.

– כלפי מה אתה מתכּוֵּן? – שאל מר פיקויק.

– כונתי? – אמר וַרדל. – כמדֻמני, שכל העלמות יצאו מדעתן. שמא תאמר: אין בזה כל חדוש? אולי אין זה חדוש, אבל אמת לאמתה היא.

– הרי לא באת ללונדון דוקא, כדי לאמר לנו את זאת? – שאל פרקר.

– לא, לאו דוקא – השיב וַרדל – אבל זהו עִקר ביאתי לכאן. מה שלום ארבלה?

– שלום לה – השיב מר פיקויק – ומֻבטחני, שתשמח לראותך.

– שחרחֹרת נאוה זו! – אמר וַרדל. – היה לי חשק גדול להשיאה לעצמי – אחד משגעונות הדור. אבל שׂמח אני גם כך, שׂמח מאד.

– ואיך נודע לך הדבר? – שאל מר פיקויק.

– כמובן על-ידי בנותי – השיב וַרדל. – ארבלה כתבה שלשׁׂם, שנִשׂאה לאיש בחשאי ובלי ידיעת חותנה ואתה נסעת לקבל אצלו הסכמה בדיעבד וכיוצא בזה. מצאתי שעה זו כשרה להטיף לקח לבנותי, אמרתי להן: כמה נורא הדבר כשבנים מתחתנים בלי נטילת רשות מהוריהם וכיוצא בזה. אבל חי נפשי, לא עשיתי שום רשם עליהן. לפי-דעתן אין בכך כלום, לבד שהחתֻנה בלי שושבינין היא, וכל דברי לריק היו. ועדַין לא הגדתי לכם אף החצי מכל דברי-העגבים הנעשים בהצנע. במשך ששת החדשים האחרונים טיַלנו על-גבי מוקשים והנה התפוצצו בקול רעש גדול.

– כלפי מה אתה מתכּוֵן? – שאל מר פיקויק ופניו חוָרו. – וכי יש לנו עוד חתֻנה חשאית חס-ושלום?

– לא ולא – השיב וַרדל הזקן – אין הדבר נורא כל-כך.

– ובכן, מה קרה? – שאל מר פיקויק. – וכי גם אני נוגע בדבר?

– כן, נוגע אתה בדבר.

– כיצד? – שאל מר פיקויק בדאגה – באיזה אֹפן?

– נלהב אתה ביותר – השיב וַרדל – וירא אני לספר לך. אבל אם פרקר יֵשב בינינו לשמירה על כל צרה שלא תבוא, אָעֵז לספר:

והזקן פתח בזה הלשון:

– מעשה שהיה כך היה. בתי בֶּלה, שנִשאה לטרנדל, הלא אתם מכירים אותה?

– כן, כן, מכירים אנו – אמר מר פיקויק בקֹצר-רוח.

– אל-נא תהלך עלי אימים בתחלת הספור. בתי בֶּלה ישבה על-ידי שלשׁׂם בערב, לאחרי שאֱמיליה קראה לפנַי מכתבה של ארבלה ועלתה על משכבה, כי חשה בראשה, והתחילה לשוחח עמי על עסקי שדוך זה. “אבא – אמרה לי – מה דעתך לדבר זה?” “בתי – אמרתי לה – לפי דעתי הכל יבוא על מקומו בשלום”. ואמרתי כך, מפני שישבתי לפני האח ושתיתי את היי"ש שלי וחשבתי, שאם אפליט כפעם בפעם סתם דבור, אביא אותה לידי פטפוט. שתי בנותי זיו-איקונין של אִמן עליה השלום הן ואני זקנתי ואוהב לפטפט עמהן ביחידות, כי קולותיהן ועיניהן מזכירות לי חסד-נעורַי. “הרי זהו זִווּג מתוך אהבה” – אמרה בלה אחרי שתיקה קצרה. “ודאי, בתי – אמרתי לה – אלא שזווּגים כאלה לא תמיד עולים יפה”.

– חולק אני עליך – הפסיקהו מר פיקויק בהתלהבות.

– טוב מאד – אמר וַרדל – תוכל לחלוק עלי כשיגיע תורך לדבר, אבל אל-נא תפסיקני.

– אנא סלח לי – אמר מר פיקויק.

– ונסלח לך – השיב וַרדל. – “צר לי מאד,אבא, שאתה מתנגד לזווּגים מתוך אהבה” – אמרה בלה והתאדמה קצת. – “שגיתי – אמרתי לה – לא היה לי לאמר זאת” וטפחתי לה על לחייה בחבה יתרה. “שהרי אִמך עליה השלום נתחתנה מתוך אהבה, ואַתּ כמו כן”. "לא לכך נתכּוַּנתי – אמרה בלה – אלא בקשתי לדבר עמך על-אודות אמיליה.

מר פיקויק נתחלחל.

– מה לך? – שאל ורדל.

– לא-כלום – השיב מר פיקויק. – דבר את דבריך.

– איני בקי במלאכת הספור – אמר וַרדל. – סוף-כל-סוף באים לעִקר המעשה וכל המקדים הרי זה משֻׁבח. בקצור, בלה התאזרה עֹז וגלתה לי, שאמיליה אֻמללה מאד, שהיא וסנודגרַס ידידה מחליפים מכתבים בתמידות מחג-הלֵדה ואילך וכבר גמרה בלבה לעשות כמתכֻנתה של ידידתה ובת-גילה ולברוח בהֵחָבא, אבל כליותיה יסרוה, כי טוב ומיטיב הייתי לשתיהן כל הימים, ועל-כן נמנו וגמרו לכבדני בשאלה, אם אין מצדי שום מניעה, שיתחתנו כדת וכדין. ועכשָׁו, מר פיקויק, אם יש לאל ידך להקטין את עיניך עד לידי גדלן הרגיל, הבה והשמיעני עצה טובה ואהיה לך אסיר-תודה.

סּיום משֻׁנה זה של דברי הזקן לא לחנם נאמר, כי פניו של מר פיקויק הביעו תמהון ומבוכה תאוה לעינים.

– סנודגרס! מחג-הלֵדה ואילך! – היו המלים המקֻטעות הראשונות שיצאו מפיו של מר פיקויק, שהיה כאיש נדהם.

– מחג-הלֵדה ואילך – אמר וַרדל. – הדבר ברור למדי, ואוי להן למשקפים שלנו, שלא גלו לנו דבר זה בהקדם.

– מליצה חידות לי – אמר מר פיקויק מתוך הרהורים עמֻקים. – ממש איני יכול להבין פשר הדברים.

– הדבר אינו קשה כלל להָלמו – אמר הזקן. – אִלּו היית צעיר לימים, היית עומד זה כבר על טיב הדברים. ועוד דבר אחד – הוסיף וַרדל – מכיון שלא ידעתי כלום מכל הענין, הנני מאיץ באמיליה זה ארבעה וחמשה ירחים להתחתן עם צעיר אחד בשכונתנו, המחזר אחריה (לכשתרצה, כמובן, מעולם לא עלתה על דעתי להשיא את בנותַי בעל-כרחן). ואין שום ספק, שהיא הגזימה את הדברים כדרך הבתולות, כדי להתחבב על מר סנודגרס, ושניהם באו לידי מסקנה, שהם זוג נרדף ומעֻנה ואין להם תקנה אלא להִנָשא זה לזו בחשאי. ובכן שאלתי ובקשתי, כדת מה לעשות?

– וכי מה עשית? – שאל מר פיקויק.

– אנכי?

– כלומר, מה עשית, כשספרה לך בתך הנשואה את הדברים האלה?

– כמובן, עשיתי מעשה-שטות – השיב וַרדל.

– מובן ממילא – אמר פרקר, שצבט כל הזמן בשרשרת שעונו, התחכך בחטמו והראה שאר סִמנים של קֹצר-רוח. – דרך הטבע הוא. אבל באר-נא את דבריך.

– חמתי בערה כאש ואמי נתחלחלה ונתעלפה – אמר וַרדל.

– מחכמה עשית זאת – אמר פרקר – ומה עוד?

– כל היום ההוא התקצפתי ורגזתי ועשיתי את כל הבית כמרקחה – הוסיף הזקן. – לבסוף נלאיתי מעצבי ומרגזי ושכרתי עגלה במוגלטון ורתמתי בה את סוסַי ונסעתי אל העיר באמרי, שאני רוצה להביא את אמיליה אל ארבלה להתראות עמה.

– ובכן, העלמה וַרדל אף היא עמך כאן? – שאל מר פיקויק.

– ודאי – השיב וַרדל – והיא כעת באכסניה אוסבורן, אם לא השכים ידידך החרוץ וברח עמה בבֹּקר בלכתי לכאן.

– נמצא שנתרצית לה? – שאל פרקר.

– לא ולא – השיב ורדל, – כל הזמן בכתה ועשתה כל מיני העויות, חוץ מאמש בין השמשות בשעה שכתבה מכתב ואני עשיתי עצמי כלא יודע.

– ובכן רוצה אתה לשמוע חות-דעתי בענין זה? – אמר פרקר והעביר עיניו מפניו של מר פיקויק השקוע במחשבות אל פניו הזועפים של וַרדל.

– פתח פיך ויאירו דבריך.

– ובכן, טוב – אמר פרקר וקם ממקומו: – עצתי היא, שתקומו שניכם ותלכו או תרכבו או תצאו למקום שתצאו ותתיעצו בדבר, כי אני נלאיתי כלכל. והיה אם לא תבואו לידי החלטה עד שנשוב ונתראה פנים, אֹמַר לכם מה תעשו.

– כפתור ופרח – אמר וַרדל ולא ידע אם לחיֵּך או להֵעָלב.

– ידידי! – אמר פרקר – מכיר אני בשניכם יותר משאתם מכירים את עצמכם. כבר יש לך החלטה בכל המובנים.

ומדי דברו טפח הגוץ בקופסת הטבק שלו מתחלה על לבו של מר פיקויק ואחר-כך באפֻדתו של מר וַרדל, ואחר-כך צחקו כֻלם, ושני האחרונים הגדילו ובלי שום נתינת-טעם לחצו את ידיהם זה לזה.

– הלא תאכל אתי לחם היום? – שאל וַרדל את פרקר, כשֶׁלִּוה אותו עד הפתח.

– איני יכול להבטיחך, אדוני היקר – השיב פרקר. – איני יכול להבטיחך, אבל יתכן שבערב אבוא.

– ובכן אחכה לך בשעה החמישית – אמר וַרדל. – יוסף, אַיֶכּה!

ולאחרי שהקיץ יוסף משנתו, נסעו שני הידידים במרכבתו של מר וַרדל, שעשה ברחמיו הרבים מושב מיֻחד ליוסף מאחורי העגלה, כי אִלּו היה עומד על המדרגה, היה מתגלגל ונופל מתוך שֵׁנה ונהרג בדרך.

כשהגיעו לפונדק “ג’יאורג' והדיה” נאמר להם שם, שארבלה ואמתה נסעו בעגלה שכורה אל מלונה של אמיליה, לאחרי שנתקבלה ממנה פתקה קצרה, שבאה אל העיר. מכיון שהיו לו לורדל עסקים בטבורה של לונדון, שלח את משרתו במרכבתו אל המלון להודיע שם, שהוא ומר פיקויק יבואו בשעה החמישית אל ארוחת-הצהרים.

בשליחות זו נסע הבחור השמן אל המלון, נרדם, כדרכו תמיד, ונעשה לו נס והקיץ כשעמדה העגלה. מיד ירד מן העגלה ועלה בגרם-המעלות, אבל עֲדַיִן היה מוחו אסור בחבלי שֵׁנה ושכח כל הלכות דרך-ארץ ונכנס אל הבית מבלי לדפוק תחלה ומצא שם אדון אחד מחבק מתני אהובתו ויושב על-ידה בחבה יתרה על-גבי דרגש, וארבלה ואמתה עומדות בקרן-זוית ועושות עצמן כמסתכלות בחלון ברָב-ענין. כיון שראה הבחור כדברים האלה הוציא מפיו קול תמיה, הגבירות צוחו והאדון התקצף וקלל – הכל בעת ובעונה אחת.

– בן-נעות-המרדות! – צוח מר סנודגרס: – מה לך פה?

הבחור השמן נתחלחל ולא אמר אלא:

– העלמה!

– מה בקשתך, טפש שכמותך? – שאלה אמיליה.

– האדון ומר פיקויק יבואו בחמש לאכול לחם. – השיב הבחור השמן.

– גש הלאה! – גער מר סנודגרס בבחור הנדהם.

– לא ולא – הוסיפה אמיליה. – עוצי עצה, בלה.

ואמיליה ומר סנודגרס וארבלה ומרים נתכוצו בקרן-זוית והתלחשו על צפונותיהם ובינתים נרדם הבחור שוב.

– יוסף – אמרה ארבלה בענות-חן – מה שלומך?

– יוסף – אמרה אמיליה – חמודות אתה, לעולם לא אשכחך.

– יוסף – אמר מר סנודגרס – לא הכרתיך. הרי לך חמשה שילינגים.

– הרי לך עוד חמשה – אמרה ארבלה – מכירים אנחנו זה את זה משכבר הימים.

תפיסתו השכלית של הבחור השמן התנהלה בעצלתים, ולכל החסדים האלה נבהל ונשתומם ולטש עיניו כמבֻלבל. לבסוף נתרחבו פניו מחיוך ובפעם הראשונה והיחידה בחייו פרץ בצחוק בקול רם וצרוד.

– רואה אני בו, שהוא מבין לרֵעֵנו – אמרה ארבלה.

– צריך להאכילו מיד – אמרה אמיליה.

ומרים נגשה אליו ואמרה:

– הבה ונאכל לחם ביחד, אם אינך מתנגד לכך.

– אדרבה – אמר הבחור השמן.

והבחור ירד לחדר-האֹכל יחד עם בת-לויתו הנאוה.

היו כאן פשטידה של בשר, צלי ותפוחי-אדמה ובקבוק שכר.

– רבונו של עולם, מה נאה שֻׁלחן זה! רעבתי כל-כך – אמר הבחור.

ומתוך התפעלות יתרה ישב הבחור בראש השֻׁלחן ומרים ישבה ממולו.

– רוצה את קצת מזה? – שאל הבחור.

– מעט, בבקשה – השיבה מרים.

והבחור נתן לה מנה קטנה ולעצמו לקח מנה אחת אפים ורצה לפתוח בסעודה, ופתאם הניח מידו את הסכין ואת המזלג, צנח לתוך כסאו ואמר:

– מה יפית ומה נעמת!

הדברים נאמרו בהערצה רבה ונתקבלו ברצון, אבל עֲדַיִן היו עיני הבחור דומות לעיני אוכלי-אדם.

– יוסף! – אמרה מרים בנזיפה והעמידה פנים כאלו נתאדמה: – מה אתה סח!

הבחור השמן השיב בגניחה עמֻקה שקע בהרהורים ולבסוף לגם לגימה גדולה מבקבוק השכר.

אחר-כך נאנח שוב והתחיל לטפל בפשטידה לתאבון.

– כמה נחמדה היא העלמה אמיליה! – פתחה מרים לאחרי שתיקה ממֻשכה.

בינתיים סִיֵּם הבחור את הפשטידה, נתן עיניו במרים והשיב:

– יודע אני בחורה נאה הימנה.

– באמת? – שאלה מרים.

– באמת – השיב הבחור.

– ומה שמה – שאלה מרים.

– מה שמך כי אדע? – שאל הבחור במקום תשובה.

– מרים.

– זה שמה וזה זכרה. אַתּ היא – אמר הבחור.

ובשעת-מעשה חִיֵּך ולִבבה בעיניו.

– אל-נא תדבר אלי כדברים האלה – אמרה מרים. – אין אתה אומרם בלבב שלם.

– כך נדמה לך? – אמר הבחור. – אני אומר לך –

– ומה?

– באה את לכאן בכל יום תמיד?

– לא – אמרה מרים. – הולכת אני מכאן בערב. ומה?

– הה! – אמר הבחור ברגש: – מה טוב ומה נעים שבתנו יחד.

– אולי אבוא פעם לכאן לראותך – אמרה מרים וקפלה את מטפחתה כמסרבת. – אבל עליך לעשות עמי חסד.

הבחור העביר עיניו מקערת הפשטידה לקערת הצלי, כאִלּו חשב שאין חסד אלא בעסקי אכילה.

– וכי אינך מבין לרֵעי? – אמרה מרים והסתכלה בפניו השמנים בערמומית.

– לא – השיב הבחור.

– הגבירות מבקשות ממך, שלא תאמר לאדון הזקן כלום על-דבר האדון הצעיר. ואף אני מבקשת אותך, אשר לא תגיד.

– וזה הכל? – שאל הבחור השמן. – ודאי לא אגיד כלום.

– עיניך הרואות – אמרה מרים – מר סנודגרס אוהב את העלמה אמיליה והיא אוהבת אותו, ואם תלך ותספר לאדון הזקן, שלח ישלח אתכם לארץ-גזרה ולא תראו פני איש.

– לא, לא אגיד – אמר הבחור השמן בהחלטה גמורה.

– כך נאה וכך יאה – אמרה מרים. – ועכשָׁו עלי ללכת ולהלביש את גברתי לארוחת-הצהרים.

– אל-נא בחפזך – הפציר הבחור.

– מֻכרחת אני – השיבה מרים. – שלום לך.

הבחור השמן הושׁיט את זרועותיו כפיל זה, כדי לגזול נשיקה, אבל מכיון שלא היה צֹרך בחריצות יתרה, כדי להשתמט ממנו, חמקה עברה היפיפיה עוד בטרם הוריד את זרועותיו. ואז בלע הבחור תרטימר בשר ברגש ותרדמה נפלה עליו.

ומלמעלה דברו הרבה וחבלו תחבולות על מנוּסה ונשואין חשאיים, באם וַרדל הזקן יתעקש באכזריותו, ורק כחצי-שעה לפני הסעודה נפרד מר סנודגרס לחלוטין. הגבירות מהרו לחדרה של אמיליה להתלבש והאוהב נטל את כובעו ויצא את החדר. אך הגיע לגרם-המעלות והנה הוא שומע קול ענות גבורה של וַרדל ורואה אותו עולה ביחד עם עוד אדונים אחדים. מכיון שלא ידע מוצאי הבית ומבואיו, מִהר מר סנודגרס במבוכתו וחזר לתוך החדר שיצא ממנו ונכנס משם חדר לפנים מחדר (הוא חדר-השֵׁנה של מר וַרדל) וסגר את הדלת אחריו בנחת ממש בו ברגע כשנכנסו האדונים לחדר הגדול. על-פי קולותיהם הכיר את כֻלם בקלות: מר וַרדל, מר פיקויק, מר נתניאל וינקל ומר בנימין אֶלן.

– שחקה לי השעה והתחמקתי – אמר מר סנודגרס בלבו והתקרב על בהונות-רגליו לדלת אחרת שאצל המטה: – דלת זו יוצאת לאותו מסדרון עצמו ויכול אני לצאת מכאן בשלום.

אבל דא עקא: הדלת נעולה היתה והמפתח הוצא.

– תן לנו היום יין מן המֻבחר – אמר וַרדל הזקן.

– אתן לכם מיין המשֻׁמר – השיב המלצר.

– הודע-נא לגבירות שבאנו.

– שומע עבדך.

בכל לבו ונפשו בקש מר סנודגרס, שהגבירות תדַענה, כי הוא כאן. כֻלו רועד ישב על-גבי מזוָדה והקשיב.

– לפרקר לא נחכה – אמר וַרדל: – דַיקן הוא. כשהוא בא, הוא בא בזמנו, ואם לא בא, אין טעם להמתין. והנה ארבלה באה!

– אחותי כלה! – קרא מר בנימין אֶלן ונפל על צואריה ברגש.

– בן יקיר לי! ריח טבק נודף ממך! – השיבה ארבלה.

– האֻמנם? – תמה מר בנימין אֶלן. – ואולי צדקת. ישמח לבי לראותך. השלום לך?

– אל-נא – אמרה ארבלה ונשקה לאחיה. – אל-נא תחבקני כל-כך, סותר אתה את שלמותי.

– הלא אצלת גם לי ברכה? – שאל וַרדל בזרועות פתוחות

– מאה ברכות – לחשה ארבלה וקבלה באהבה עתרת דברי-החבה של הזקן. – אכזרי אתה, עוכר שארו!

– ואת בת סוררה – השיב וַרדל לעֻמתה. – חוששני שאהיה מֻכרח לנעול דלת בפנַיך. את ושכמותך, המתחתנות להכעיס, אסורות אתן לבוא בקהל, מפני הסכנה. אבל בואי – הוסיף בקול רם: – הכל מוכן לסעודה, תשבי סמוכה לי. יוסף! חזיז ורעם! הבחור עֵר!

לתמהונו הרב של אדוניו היה הבחור עֵר ביותר. עיניו היו פקוחות לרוָחה וכֻלו עֵרני. וכל פעם שעיניו נפגשו בעיני ארבלה ואמיליה חיֵּך בערמומית. ופעם אחת נדמה לוַרדל בבֵרור גמור, שקרץ בעיניו.

שנו זה בהתנהגותו של הבחור השמן בא מתוך רגש החשיבות והכובד לעצמו, שרכש לו על-ידי שהיה איש-סודן של הגבירות. וכל חיוכיו וקריצותיו לא היו אלא הבטחות, שיכולות הן לסמוך עליו. אבל מכיון שסִמנים אלו עלולים היה לעורר חשד ומבוכה, היתה ארבלה מקמטת מצחה ונדה בראשה, והבחור השמן הסביר לעצמו, שאין היא אלא מזרזַתּוּ להִזהר בדבריו והשיב על זה בחיוכים וברמיזות כפולות ומכֻפלות, לאות, שהוא מבין לרֵעָהּ.

– יוסף! – אמר מר וַרדל לאחרי שחפש את קופסת-הטבק שלו בכל כיסיו ולא מצא. – שמא קופסתי על הדרגש?

– לא, אדוני – השיב הבחור השמן.

– נזכר אני כעת; הנחתיה על-יד הכיור בבֹקר – אמר וַרדל. – לך-נא אל החדר הסמוך והביאה לי.

הבחור השמן נכנס אל החדר הסמוך וחזר כעבור רגע והקופסה בידו ופניו חִורים כפני מת

– מה נעשה לבחור זה? – קרא וַרדל.

– לא-כלום – השיב יוסף ברעדה.

– רוח רעה בעתַתך? – שאל הזקן.

– ודאי נתן בכוס עינו – אמר בן אֶלן.

– כמדֻמני שצדקת – לחש וַרדל. – ודאי שתה לשכרה. השגיחה-נא עליו במשך חמשה רגעים ונדע, אם שכור הוא או לא.

הבחור העלוב לא דבר עם מר סנודגרס אלא כתריסר מלים. הלה השביע אותו, שישתדל להוציאו לחרות ודחף אותו מיד לחדר השני, כדי שלא יעורר חשד בשהִיָתו היתרה. הבחור נמלך בדעתו בפנים נבוכים, ויצא מחדר-האֹכל, כדי לבקש את מרים. אבל מזלו הרע גרם, שלא מצא את מרים, כי הלכה לה, ושב כלעֻמת שבא ומבוכתו גדלה.

וַרדל ובן אֶלן הסתכלו זה בזה.

– יוסף! – אמר ורדל.

– הנני, אדוני – אמר יוסף.

– למה יצאת זה עכשָׁו?

הבחור השמן לטש עיניו ביאוש אל מול פני כל המסֻבים וגמגם, שאינו יודע בעצמו.

– אינך יודע בעצמך? – אמר וַרדל. – תן גבינה זו למר פיקויק.

ודעתו של מר פיקויק זחה עליו באותה שעה. כל זמן הסעודה שוחח ברגש עם מר וינקל ועם אמיליה. בזה הרגע נטל חתיכת גבינה מן הקערה ובקש להכנס שוב בשיחה, והנה הרגיש, שהבחור השמן מרמז באצבעו כלפי שכמו ועושה העויות משֻׁנות מאין כמוהן.

– רבונו של עולם! – צוח מר פיקויק וקפץ ממקומו – מה זאת?! – ולא יסף, כי הבחור השמן נרדם או עשה עצמו כנרדם.

– מה קרה? – שאל וַרדל.

– אדם משֻׁנה הוא בחור זה! – השיב מר פיקויק. – חוששני, שיצא מדעתו!

– אל-נא, מר פיקויק, אל-נא תדבר כדברים האלה! – צוחו אמיליה וארבלה קול אחד.

– איני קובע מסמרות בדבר – אמר מר פיקויק – אבל התנהגותו ברגע הזה מעוררת דאגה. אויה! – צוח פתאם וקפץ ממקום עמדו: – סלחנה, גבירותי, אבל זה עתה דקרני ברגלי בכלי חד. אין הוא בקו הבריאות!

– שכור הוא – שאג וַרדל הזקן בחרי-אף. – צלצלו! קראו למשרתים! שכור הוא.

– לא, אדוני – התיפח הבחור וכרע על ברכיו. – איני שכור.

– ובכן יצאת מדעתך, מה שגרוע משכרות. קראו למשרתים – אמר הזקן.

– לא משֻׁגע אני – צוח הבחור – דעתי צלולה.

– ואיך מלאך לבך לדקור בכלים חדים ברגלו של מר פיקויק? – שאל וַרדל בחמה שפוכה.

– כי לא רצה להסתכל בי – השיב הבחור. – ואני בקשתי להגיד לו דבר-מה.

– מה רצית להגיד לו? – שאלו ששה קולות בבת-אחת.

הבחור השמן נאנח בשברון-לב, הסתכל בדלת חדר-השֵׁנה, נאנח שוב ומחה שתי דמעות מעיניו.

– מה רצית להגיד? – שאל וַרדל ונענע אותו.

– עמוד! – אמר מר פיקויק. – אמָר-נא לי. מה רצית להגיד לי, עלוב שכמותך?

– רציתי ללחוש לך באזנך – השיב הבחור השמן.

– ודאי רצית לנשוך לו באזנו – אמר וַרדל. – אל תתקרב אליו, כי יצא מדעתו. צלצלו ויורידוהו.

אך נגע מר וינקל בחוט הפעמון, ראו כל הנאספים כן תמהו, איך שהאוהב התפוס יצא מחדר-השֵׁנה בפנים מאָדמים ממבוכה והשתחוה אל מול פני הקהל.

– אהה! – צוח וַרדל והרפה מן הבחור. – מה זאת?

– מאז באתם נסתרתי בחדר הסמוך – הואיל סנודגרס באר.

– בתי, בתי! – אמר וַרדל בנזיפה: – כלכל לא אוכל תרמית וכחש. גסות היא שאין לה כפרה. מה עוללת לי, בתי?!

– אבי היקר! – אמרה אמיליה – ארבלה יודעת – כל אחד מן הנמצאים יודע – יוסף יודע, שידי לא היתה באמצע. אבגוסט! באר-נא, למען השם, איך היה הדבר.

מר סנודגרס לא בקש אלא אזנים קשובות וספר מיד, כיצד הגיע למצב שכזה: רק מפני דרכי שלום השתמט מלפגוע בורדל וחשב שימלט דרך דלת אחרת, אבל מצא אותה נעולה ונשאר בעל-כרחו. מצבו לא היה נעים ביותר, אבל אין הוא מצטער על כך, שהרי יכול הוא בהזדמנות זו להודות בפני אחוזת-מרֵעיו, שאוהב הוא את בתו של מר וַרדל בלב ונפש ואף היא משיבה אהבה אל חיקו, ואפילו אלפי פרסאות יפרידו ביניהם או ים-האוקינוס יעמוד כגל ביניהם לא ישכח אף לרגע את הימים המאֻשרים וכו' וכו' וכו'.

אחרי הדברים האלה השתחוה מר סנודגרס שוב, הסתכל בכובעו ופסע לנכח הדלת.

– עמוד! – אמר וַרדל. למה לא אמרת לי את כל זה לכתחלה?

– ולמה לא גלית את אזני? – שאל מר פיקויק.

– רבונו של עולם! – אמרה ארבלה – למה כל השאלות הללו בשעה שידוע הדבר, כי נפשך הזקנה, אוהַבתי בצע, קשורה בנפש חתן עשיר הימנו וגם נוח לכעוס אתה, עד שהכל יראים מפניך חוץ ממני. תקע לו את כפך והאכילהו למען השם, כי רעב הוא וגם צו ויביאו את היין, כי כל זמן שלא שתית שני בקבוקים אינך מן הישוב.

הזקן הנכבד מרט באזנה של ארבלה, נשק לה בלי כל חשש, נשק גם לבתו בחבה יתרה ותקע כפו למר סנודגרס.

– בענין אחד צדקה בכל אֹפן – אמר הזקן ודעתו זחה עליו. – צלצלו ויביאו את היין.

כשהביאו את היין, נכנס גם פרקר. מר סנודגרס סעד את לבו אצל שלחן צדדי ואחר-כך הקריב את כסאו אל כסאה של אמיליה והזקן לא מִחה על ידו כלל.

והנשף נהדר היה. מר פרקר הגוץ הצטַיֵּן ביותר, סִפֵּר כמה ספורי-מעשיות, המביאים לידי גחוך, וזמר מין פזמון. ארבלה צודדה נפשות ביפיה, מר וַרדל שש ושׂמח, מר פיקויק לא החסיר המזג, מר בן אֶלן הִרבה להג, הנאהבים והנעימים החרישו, מר וינקל הרבה שיחה – והיתה השמחה במעון.

 

פרק נה: מר שלמה פֶּל מסדר עסקיו של מר וֶלר הזקן בסוד סגל חבורת בעלי-עגלה.    🔗

– שמואל – אמר מר וֶלר לבנו ממחרת יום-הקבורה – ראה זה מצאתי. לבי אמר לי, שאמצא שם.

– מה מצאת? – שאל סם.

– את הצַוָּאה של אמך החורגת, סמי – השיב מר וֶלר, – שעל-פיה צריך לסדר מה שאמרתי לך אמש, הַינו את ענין המניות.

– וכי לא אמרה לך, היכן הצַוָּאה מֻנחת? – שאל סם.

– לא דבר ולא חצי דבר – השיב מר וֶלר. – עסוקים היינו בפיוס וברצוי והשתדלתי לעודדה ולחזקה ושכחתי לשאול אותה בדבר הצַוָּאה ואפילו זכרתי, מסֻפקני, אם הייתי עושה זאת – הוסיף מר וֶלר: – כי ענין משֻׁנה הוא לחקור אחרי נכסיו של אדם בשעה שהופכים משכבו בחליו. משל למה הדבר דומה – למי שמסַיֵּעַ לנוסע שנפל מן העגלה לשוב ולעלות, ובינתים העוזר מכניס ידו לתוך כיס העזור ושואל לשלומו באנחה.

מתוך משל זה הוציא מר וֶלר מכיסו ניָר מחוק ועליו כתובות אותיות שונות בערבוביה משֻׁנה.

– זהו הכתב – אמר מר וֶלר. מצאתיו בקומקום הקטן והשחור העומד על כרכֹב המזנון, בו היתה צופנת את כספה קֹדם שנִשאה לי. כמה וכמה פעמים ראיתיה מסירה את הכסוי, כדי לסלק חשבונות. העלובה! יכולה היתה בימים האחרונים למלאות כל קומקומיה כספים, כי מִעטה מאד לשתות טה בסוף ימיה, חוץ מערבי-הנזירות, שבהם שתית-טה חובה היתה.

– ומה כתוב כאן? – שאל סם.

– מה שספרתי לך, בני – השיב האב. – “מאתים ליטרות נתונות לבני החורג לשמואל, ויתר רכושי, הכל כאשר לכל, לבעלי מר טוני וֶלר ובידו אפקיד את הוצאות דברי לפֹעל”.

– וזהו הכל? – שאל סם.

– זהו הכל – השיב מר וֶלר. – ומכיון ששנֵינו מרֻצים ורק שנינו נוגעים בדבר, יכולים אנו לצור ניָר זה על-פי צלוחית.

– שוטה זקן! – אמר סם וחטף את הניָר מידו של אביו. – כך אתה מקיֵּם דברי המתה?

– ומה בכך? – שאל מר וֶלר.

– מה בכך?! – אמר סם. – הרי הדבר זקוק לראָיה ולאשור ולשבועה ולשאר דרישות החֹק.

– האֻמנם? – שאל מר וֶלר.

סם צפן את הצוָּאה בכיסו ורמז במבטו, שבאמת ובתמים אמר מה שאמר.

– אם כן – אמר מר וֶלר – צריך את הדבר לפני יודעי דת-ודין. פֶּל יחקור את הדין, כל הדבר הקשה יביאו אליו. נציע את הדבר לפני בית-דין.

– מעולם לא ראיתי זקן משֻׁנה כזה – קרא סם בכעס. – למה לך שטויות כאלו? מוטב שתלבש מדים ותלך אל העיר בענין זה ולא תפטפט על ענינים, שאין לך כל מֻשג מהם.

– טוב מאד, סמי – השיב מר וֶלר. – מוכן ומזֻמן אני לעשות הכל לטובת הענין. אבל ראה הזהרתיך, בני, רק פֶּל יהיה בא-כחנו.

– אף אני איני רוצה באחר – השיב סם. – לכה ונלכה.

– טובים הארבעה מן השנים – אמר מר וֶלר בדרך – ומכיון שהרכוש מגרה את יצרו של עורך-דין, טוב שנקח אתנו שנים מחברַי: והם ישתערו עליו, אם יָעֵז לצאת מגדרו. שני חברי שאני מתכּון אליהם – הוסיף הזקן בלחישה – בקיאים הם בטיב סוסים מאין כמוהם.

– וכי בקיאים הם גם בטיב עורכי-דין – שאל סם.

– מי שבקי בטיבו של בעל-חי, בקי הוא גם בטיב כל דבר שבעולם – השיב האב כהלכה פסוקה, עד שלא העֵז סם לערער עליה.

מר וֶלר בקש ומצא אחֻזת מרֵעיו, וכל החבורה נתכנסה לפונדק הסמוך לבית-דין, ושליח נשלח לבקש את מר שלמה פל, שיבוא מיד.

השליח מצא את מר שלמה פל בחצר בית-הדין עסוק באכילת סעודה קלה, ואך לחש לו באזנו את דבר-שליחותו, מיד תקע לתוך כיסו את לחמניותיו ונקניקיו וכתביו ומהר אל הפונדק כחץ מקשת והגיע לשם, טרם יצא השליח מחצר בית-הדין.

– רבותי, – אמר מר פל ונגע בקצה כובעו – שלום לכֻלכם. לא באתי לדבר אליכם בשפתי-חלקות, אבל אין בעולם עוד חמשה אנשים, שהייתי עוזב בשבילם היום את בית-הדין.

– כל-כך טרוד אתה? – שאל סם.

– מאד מאד – השיב פל. – נלאיתי כלכל, כמו שהיה אומר ידידי שר-המשפטים מדי בואו מבית-הנבחרים ביום של שאלות ותשובות. עיף ויגע היה אֻמלל זה והשאלות היו נוגעות עד לבו. ולא אחת אמרתי בלבי, איכה ישא לבדו טֹרח ומשא כזה.

כאן נד מר פל בראשו והחריש. ומר וֶלר הזקן דחף את חבֵרו היושב אצלו להעירו, כמה חשובה החברותא של עורך-הדין ושאל את מר פל, אם טרדות אלה השפיעו לרעה על בריאותו של ידידו הנעלה.

– ודאי – השיב פל. – כמדֻמני שלא שב לאיתנו כל ימי-חייו. “פל – היה אומר לי – חידה סתומה היא בעיני, איך אתה נושא כל יגיעת-מוח זו וחי? – “חי נפשי – הייתי משיב – חידה היא גם לי ותהי לחידה”. – “פל – היה מוסיף באנחה ובשמינית שבשמינית של קנאה, קנאת-חברים, כמובן – פל, איש-פלאות אתה, ממש פלא”. רבותי! אף אתם הייתם מחבבים אותו, אִלּו הייתם מכירים בו, רבותי. שאהבה נפשי, הביאי-נא לי יי”ש בשלשה פֶּנסים.

את הדברים האחרונים אמר בקול צער כבוש, אחר-כך הסתכל במנעליו ובתקרה, וכשהובא היי"ש שתה אותו כֻלו.

– אבל – אמר פל והקריב את כסאו אל השֻלחן – אין בן-אֻמנותי רשאי לתהות על רֵעותו הפרטית בשעה שדרושה עזרתו המשפטית. אגב, רבותי, מיום שהזדמַנו כאן בפעם האחרונה אֵרע מאורע מעציב עד מאד. יש לנו לבַכּות אבדה.

ומדי אמרו “לבכות” הוציא מכיסו מטפחת, אבל לא השתמש בה אלא לשם קנוח טפת יי"ש, שהיתה תלויה לו על שפתו העליונה.

– קראתי במודעות, מר וֶלר – הוסיף פל. – רבונו של עולם! רק חמשים ושתים שנה. שמעתי, שטובת-מראה היתה, מר וֶלר.

– אמנם כן, אדוני – השיב מר וֶלר הזקן, שלא היה מרֻצה ביותר ממשא-ומתן שכזה; אף-על-פי שכסבור היה, שמר פל בקי בנמוסים מימי ידידותו עם שר-המשפטים המנוח. – יפת-תאר היתה, כשהתודעתי אליה. והיא אז אלמנה.

– משֻׁנה הדבר – אמר פל וחִיֵּך בעֹצב. – אף אשתי אלמנה היתה.

– אין בזה שום פלא – אמר מר וֶלר הזקן ברֹגז. – האלמנות הנִשאות מרֻבות על הבתולות.

– יפה דרשת – אמר מר פל. – אשתי עדינה היתה ומֻשלמת. כל בני-השכונה העריצו אותה בגלל נמוסיה הטובים. מתגאה הייתי בצאתה במחולות. בתנועותיה היה עֹז והדר וטבעיות כאחד. והתנהגותה היתה בפשטות שבפשטות. סלח-נא, מר שמואל – הוסיף מר פֶּל – וכי היתה אמך חורגתך בעלת-קומה?

– לא ביותר – השיב הלה.

– ואשתי דמתה לתמר – אמר מר פל – אשה גדולה וכבודה היתה. ואַפה נוצר למלוכה. ונפשה היתה קשורה בנפשי – וגם מיֻחסת היתה. אחי-אמה, למשל

– שמא נגש אל הענין – הפסיקהו מר וֶלר מקֹצר-רוח.

הדברים האלה ערבו לאזנו של פֶּל, כי מפקפק היה כל הזמן, אם יהא כאן עסק או שלא הֻזמן אלא למשתה החברים. בעינים מבהיקות הניח את כובעו על השלחן ופתח ואמר:

– מה טיב העסק? יש למי מן האדונים דין-ודברים לבית המשפט? הלא אנשים אחים אנחנו!

– הבה את הכתב, סמי – אמר מר ולר. – שאלתֵנו ובקשתֵנו אדוני לאַשר את זאת בבית-דין.

– הֶנפֵּק, יקירי, הנפק – אמר פל.

– יהא כך – אמר מר וֶלר. – הַינו הך. ואם אינך מבין לרֵעי, אמצא אחרים שיבינו.

– אל-נא באפך – אמר מר פל. – אתה הנאמן לקַיֵּם דברי המתה, כפי שאני רואה.

– והאדונים הללו הם היורשים? – שאל פל בחיוך של ברכת מזל-טוב.

– סמי הוא היורש – השיב מר וֶלר – ושאר האדונים ידידַי הם ובאו, כדי לראות במחזה, מעין בוררים בדין.

– טוב מאד – אמר פֶּל – אלא שעלי לבקש ממך חמש לטראות דמי-קדימה עד שאתחיל בדבר.

נמנו וגמרו לסלק דמי-הקדימה, מר וֶלר שִלם, ואחר-כך נמלכו כֻלם בענין הצוָּאה. ומר פל הוכיח לבוררים, שאלולא נמסר הענין לו, ודאי היתה יוצאת תקלה, מטעם שהיה כמוס ומעֻרפל, אבל מספיק למדי. אחרי שנתבררו ונתלבנו הדברים, סעד מר פל את לבו על חשבון הקהל והחבילה נתפרדה.

וביום שנקבע להשקיע את הסכום במניות לבשו הנוגעים בדבר מלבושי יום-טוב. גם מר פל בא אל המקום המיֻעד לבוש כתֹנת חדשה ונעלי-יד. מר פל בחר לעסק זה את הלשכה של וילקינס פלֶשֶׁר, וכשהגיע הוא ובני-לויתו אל הדלת ודפק בה, קרא מר פלֶשר בכבודו ובעצמו: יבוא!, כי לבלרו הלך לאכול ארוחת-הצהרים.

– שלום, אדוני – אמר פל בהשתחויה – יש לנו עסק קטן לעשות.

– בבקשה מכם – אמר מר פלֶשר – שְׁבו רגע. תכף-ומיד אהיה נכון לשרתכם.

– רב תודות – השיב פל. – יש פנאי. שֵׁב-נא, מר וֶלר.

מר וֶלר נטל כסא, סם ישב על-גבי תבה, והעדים לקחו מה שמצאו והסתכלו בדרך-ארץ, בלוח-הקיר ובשאר ניָרות התלוים על הכתלים, כאלו היו הדברים כֻלם מעשי-ידי-אמן.

לאחר שנפטר מר פלֶשר מעסקיו האחרים נטפל בחסדו למר פל, כתב את התֹּרף לטופסים אחדים ובקש את כל החבורה ללכת אחריו אל הבַּנק. מר וֶלר ושלשת רֵעיו לטשו עיניהם בדרך אל כל מה שראו, ואִלּו סם הביט אל כל דבר בקרירות גמורה.

– שמע-נא בני – שאל האב – למה כל הלבלרים הללו אוכלים לחם משוח בחמאה?

– ודאי חובתם היא ויעשוה – השיב מר וֶלר. – הרי זה חלק מעבודתם, שכן הם מתמידים בדבר כל היום כֻּלו.

מר וֶלר הזקן צריך היה לחתום פעמַים ובזבז על כך הרבה זמן וטרח, אבל סוף-סוף נגמר העסק בכי-טוב.

כל בני החבורה נזדמנו שוב לפונדק ללגימה גדולה ואחר-כך הלכו כל אחד ואחד לדרכו.

– ועכשָׁו – אמר מר וֶלר לבנו – יש לנו לשנינו אחרי כל הנכיונות סך אלף ומאה ושמונים לטרה. הפוך ידיך, בני, ושובה אל אדוניך.

 

פרק נו: מועצה חשובה של מר פיקויק ושמואל וֶלר ואביו. – זקן אחד בא בהֶסח-הדעת.    🔗

מר פיקויק ישב לבדד בחדרו והרהר בכמה ענינים וביחוד בדבר בני הזוג הצעיר, שנטל עליו לדאוג להם. והנה מרים נכנסה לחדרו בחפזה ואמרה:

– בבקשה ממך, אדוני, שמואל עומד מלמטה ושואל, אם רשאי הוא לעלות אליך הוא ואביו.

– ודאי – השיב מר פיקויק.

– רב תודות – אמרה מרים ופנתה לצד הדלת הלוך וטפוף.

– וכי הוא כאן זה כבר? – שאל מר פיקויק.

– לא – השיבה מרים, – זה עתה בא. אומר הוא, שלעולם לא יבקש ממך חֻפשה.

יתכן שמרים הרגישה בעצמה, שהודיעה את הבשורה הזאת בהתלהבות יתרה, ואולי הרגישה בחיוכו הטוב של מר פיקויק מדי דברה. איך שהוא, הורידה את ראשה והסתכלה בכנף סִנורה בכוָנה רבה.

– אמרי להם שהם יכולים לבוא מיד – אמר מר פיקויק.

מרים נחפזה למטה.

מר פיקויק טִיֵּל ארֻכּות וקצרות ונשתקע בהרהורים.

– כן הוא – אמר בלבו – זהו השכר היותר טוב חֵלף עבודתו הנאמנה. מה' יצא הדבר. זה גורלו של זקן בודד, שכל בני-סביבתו מתקשרים ודבֵקים באחרים ועוזבים אותו. ואין לי רשות להיות יוצא מכלל זה.

– שמח אני לראותך – אמר לסם כשנכנס. – ומה שלומך, אתה מר וֶלר?

– שלום לי, רב תודות, אדוני – אמר האלמן. – השלום לך?

– טוב, רב תודות – השיב מר פיקויק.

– יש לי דבר אליך, אדוני, אם תואיל לאצול לי כחמשה רגעים – אמר מר וֶלר.

– ודאי – השיב מר פיקויק – סם, הגישה כסא לאביך.

– יום נאה היום – פתח מר וֶלר.

– אמנם כן – אמר מר פיקויק.

כאן אחז את הזקן שעול חזק, ואחרי השעול נד בראשו וקרץ בעיניו ומולל בידיו כלפי בנו, והלה עשה עצמו כלא רואה.

כשראה מר פיקויק את מבוכתו של הזקן, עשה עצמו כטרוד בחתוך דפי הספר המֻנח אצלו, כדי לתת זמן למר וֶלר לפתוח בענינו.

– מעולם לא ראיתי בן-מֶמר כמותך – אמר מר וֶלר לבנו.

– מה חטאו ומה פשעו? – שאל מר פיקויק.

– אינו רוצה לפתוח – השיב מר וֶלר. – יודע הוא בי, שאיני איש-שפתים לענינים העומדים ברומו של עולם, והוא עומד ורואה, שאני יושב וגוזל את עתותיך היקרות, ועושה אותי ללעג ולקלס, תחת לעזור לי. אין זה כבוד-אב, שמואל.

– הלא אמרת, שתדבר בעצמך – השיב סם. – מנין לי לדעת, שנבואתך תכלה טרם התחילה?

– הרי ראית, שיראתי בפצותי – אמר האב: – נטיתי מן הדרך וחתחתים לפנַי ואין מעמד, ואין אתה בא לעזרתי. בוש והכלם, שמואל.

– מעשה שהיה כך היה – אמר סם. – אבא הוציא את כספו מן העסק.

– יפה דרשת, שמואל – אמר מר וֶלר ברצון. – כונתי רצויה היתה. טוב מאד. כך צריך להתחיל.

– אבא הוציא מן העסק סך אלף ומאה ושמונים לטרה.

– האֻמנם! – אמר מר פיקויק – יישר כחך, מר וֶלר, יש לך רב.

– חכה-נא רגע! – בקש מר וֶלר. – הלאה, סם.

– את הכסף הזה – אמר סם – רוצה הוא להפקיד במקום נאמן. כי באם יהיה הכסף בידו, יַלוהו למי-שהוא או ישקיעהו בקנית-סוסים או שיאבד את כיסו או שתארע תקלה אחרת.

– יפה דרשת, שמואל – אמר מר וֶלר בקורת-רוח יתרה, כאלו גמר עליו בנו את ההלל.

– על-כן – הוסיף סם – בא לכאן, כדי להגיד, כדי להציע, כלומר –

– לאמר – הפסיקהו הזקן מקֹצר-רוח – שאין לכספים שמירה מעֻלה אצלי. רוצה אני לנהג עגלה בכל יום תמיד ואין לי מקום לשמירת-כספים. אם תואיל לקבל את כספי לפקדון, אדוני, אהיה לך אסיר-תודה, ואולי – לחש מר וֶלר באזנו של מר פיקויק – אולי יקל כספי עליך את תשלומי המשפט שלך. יהיה-נא הפקדון בידך עד שאדרשנו.

ומדי דברו הניח מר וֶלר את צרור-הכסף לידיו של מר פיקויק, חבש את כובעו וברח מתוך החדר במהירות יתרה, שלא כדרך הזקנים.

– אחוז בו, סם – קרא מר פיקויק. – מהר אחריו והחזירהו! מר וֶלר! שובה-נא!

סם נוכח שאין לסרב למצות אדוניו ורץ אחרי אביו והדביקהו ברדתו מן המדרגות והחזירו.

– ידידי! – אמר מר פיקויק והחזיק בידו של הזקן: – אמונתך בי נוגעת עד לבבי! והנני מבטיחך נאמנה, שיש לי יותר כסף משאצטרך כל ימי-חיי.

– אין איש יודע, כמה הוא יכול לבזבז, עד אם נסה – אמר מר וֶלר.

– יוכל היות, אבל אין בדעתי לעשות נסיונות כאלה ולא אבוא לידי מחסור. בבקשה ממך, מר וֶלר, קח את כספך בחזרה.

– טוב הדבר – אמר מר וֶלר בלי חמדה. – אבל זכור את דברַי, שמואל. מי יודע, מה שאעשה בכסף מתוך יאוש.

רחמי מר פיקויק נכמרו ואחרי ישוב-הדעת קצר אמר:

– טוב, מר וֶלר, אקח את הכסף. אולי איטיב ממך לעשות בכסף זה.

– אף אני סבור כך – אמר מר וֶלר בשמחה: – עשה תעשה וגם יכל תוכל.

– אל תוֹסף דַבר אלי בדבר הזה – אמר מר פיקויק. – רב תודות לך. ועכשָׁו שב, יש לי להִמָלך בך. ואתה, סם, חכה מבחוץ כרגע.

סם יצא מיד. ומר וֶלר השתומם לשמוע מפיו של מר פיקויק כדברים האלה:

– כמדֻמני, שאין אתה מצדד בזכות הנשואין, מר וֶלר?

מר וֶלר נד בראשו. וממש לא יכול לפתוח פה, כי רעיון גֻנב אליו, שמא עלה ביד איזו אלמנה לצודד נפשו של מר פיקויק.

– שמא ראית עלמה צעירה אחת מלמטה כשבאת עם בנך? – שאל מר פיקויק.

– כן, ראיתי בחורה אחת – השיב מר וֶלר.

– אמָר-לי, מר וֶלר, אם מצאה חן בעיניך.

– מִבנה גֵוה איתן – אמר מר וֶלר כמֻמחה.

– כן, יפת-תאר היא – אמר מר פיקויק. – ומהי התנהגותה בעיניך?

– נעימה ונוחה מאד – השיב מר וֶלר.

– דורש אני טובתה של בחורה זו – אמר מר פיקויק. – בנת לרֵעי?

– הבינותי – אמר מר וֶלר, שלא הבין לחלוטין כלום.

– נפשה של בחורה זו קשורה בנפש בנך.

– הדבר מובן – אמר מר וֶלר – אבל יש לחוש ולהזהר.

– הכיצד? – שאל מר פיקויק.

– עליו לשמור לשונו – השיב מר וֶלר, – עליו להזהר, שלא יתן לה לפי-תֻמו פתחון-פה לבוא עליו בטענה, שהבטיח לה לקחתה לאשה. אין לבטוח בנשים, מר פיקויק. כשהן נותנות עין באיש, הוא נופל בחרמן בהסח-דעתו. כך אֵרע לי, אדוני, בזווגי הראשון, שיצא הימנו סם.

– אין אתה מעודדני ביותר לענין שיש לי להגיד לך – אמר מר פיקויק – אבל אגידה וירוח לי. לא זה בלבד שנפש בחורה זו קשורה בנפש בנך, מר וֶלר, אלא גם נפשו קשורה בנפשה.

– אוי לאזני האב שכך שומעות – אמר מר וֶלר.

– נניח – אמר מר פיקויק – שאמציא להם עסק או מִשרה, שיוכלו לחיות כהוגן. מה תאמר לכך, מר וֶלר?

מתחלה קבל מר וֶלר הצעת-הנשואין בשביל אדם קרוב לו בהעויות שונות, אבל כשנכנס מר פיקויק בעבי-הקורה והטעים, שמרים אינה אלמנה, נעשה נוח יותר. מר פיקויק השפיע עליו הרבה, גם מצאה הבחורה חן בעיניו. לבסוף אמר, שאינו יכול לסרב לרצונו של מר פיקויק ושמח הוא לשמוע לעצתו. מיד קרא מר פיקויק את סם שיכנס.

– סם – אמר מר פיקויק וכעכע – זה עתה דברנו על אודותיך.

– על-אודותיך, שמואל – הוסיף מר וֶלר כאָב וכפַּטרון.

– אין אני מֻכֶּה בסנוֵרים – אמר מר פיקויק – וזה כבר הרגשתי בך, שרגשותיך כלפי המשרתת של מרת וינקל יתֵרים על רגשות-ידידות סתם.

– שומע אתה, שמואל – שאל מר וֶלר כדַיָּן.

– אקוה, אדוני – אמר סם אל מר פיקויק – שאין אתה מוצא בזה כל עון אשר חטא. אם בחור נושא עיניו אל בתולה, שהיא בלי כל פקפוק טובת-מראה ומנֻמסת.

– ודאי לא – השיב מר פיקויק.

– ודאי אין בכך כלום – הסכים מר וֶלר בחבה, אבל בקול מדריך.

– לא זה בלבד שאין אני מוצא כל פסול בדבר – הוסיף מר פיקויק – אלא שרוצה אני לסַיֵעַ בידך בענין זה. וכבר שוחחתי עם אביך ארֻכּות וקצרות והוא מסכים לדעתי –

– שהרי אין המדֻבּרת אלמנה – הואיל מר וֶלר באר.

– כי אין המדֻבּרת אלמנה – חזר מר פיקויק בחיוך. – רוצה אני אפוא להסיר מעליך את עֻלך, ובשכר עבודתך הנאמנה ושאר מדות טובות שבך אתן לך את היכֹלת לשאת את הבחורה לאשה ולחיות חיי-משפחה ברשות עצמך. ולעתיד לבוא לא אגרע עיני ממך ולא אהיה כפוי-טובה.

אחרי שתיקה קצרה פתח סם ואמר כאוב מארץ, אבל בתקיפות:

– רב תודות לך על טוב-לבך, אבל כן לא יעָשׂה.

– לא יעשה? – קרא מר פיקויק בתמיה.

– שמואל! – דבר הזקן רתת.

– לא יעשה – חזר סם ואמר. – אתה מה תהא עליך, אדוני?

– בני – השיב מר פיקויק – השנויים הגדולים בחיי חברי ישַׁנו גם את חיי העתידים, וחוץ לזה זקנתי ואני זקוק למנוחה ושלוה. תם סדר מסעותי, סם.

– עֲדַיִן הדבר שקול – אמר סם, – עכשָׁו אתה חושב כך, אבל אם תשנה את דעתך לאחר זמן – והדבר קרוב לודאי, כי עֵרָני אתה כבן כ"ה – מה תהא עליך בלעדַי? לא יעָשה כן, אדוני, לא יתכן.

– יפה דרשת, שמואל, דברי פי חכם חן – עודד אותו מר וֶלר.

– נמלכתי הרבה, סם, ובודאי אעמוד בדבורי – אמר מר פיקויק ונד בראשו. – חסל סדר נדודַי.

– היא הנותנת – אמר סם. – דוקא משום כך צריך אתה לאדם מבין לרֵעך ומרחיב את דעתך. אם זקוק אתה לשַׁמָּש בקי בנמוסים, קחהו-נא. אבל סם וֶלר ישאר אצלך – בשכר ושלא בשכר, בארוחה ושלא בארוחה, בדירה ובלי דירה, ויהי מה. כי מאחורי הפונדק הישן בנגב לקחתני, ולא אמוש ממך כל הימים.

בסוף חות-דעת זו קם מר וֶלר הזקן מכסאו, שכח כל נמוסי הזמן והמקום, נופף את כובעו באויר וקרא בקול רם שלש פעמים: “הידד”!

– בני – אמר מר פיקויק – הרי עליך לשאול פי הנערה גם כן.

– עם הנערה דברתי וספרתי לה את כל הענין. מוכנת ומזֻמנת היא להמתין. ואִלּו לא הסכימה, סמן הוא, שאינה אותה הנערה אשר הוכיח לי אלהים והייתי משלחה מעל פני. הלא ידעתי מאז, אדוני, מנויה וגמורה אצלי ומדעתי לא אזוז.

בשעת שיחה זו בחדרו של מר פיקויק נכנס מלמטה זקן גוץ אחד לבוש מעיל מגון הטבק ואחריו סַבָּל נושא מזודה קטנה. הזקן הזמין לעצמו לינת-לילה ושאל, אם מרת וינקל דרה כאן. המשרת השיב: “הן”.

– לבדה היא? – שאל הזקן.

– כמדֻמני, שכך – אמר המשרת. – יכולני לקרֹא לאמָתה ולשאול את פיה.

– לא, אין צרך – אמר הזקן. – הוליכני-נא אל חדרה בלי להודיעה תחלה.

– כיצד, אדוני? – שאל המשרת.

– וכי חֵרֵש אתה? – שאל הזקן.

– לא, אדוני.

– ובכן שמעני. שומע אתה?

– שומע עבדך.

– יפה מאד, הראני את חדרה של מרת וינקל, בלי להודיעה תחלה.

ותוך-כדי-דבור שלשל הזקן לתוך ידו של המשרת חמשה שילינגים והסתכל בו בתקיפות.

– בי, אדוני – אמר המשרת – איני יודע, אם –

– רואה אני בך, שעשה תעשה – אמר הזקן – מוטב אפוא שתעשה מיד. חבַל על הזמן.

בכל התנהגותו של הזקן חֻבּרו יחדיו שלוה ועֹז, עד שהמשרת לא יכול לסרב והעלה אותו בגרם-המעלות.

– זהו החדר? – שאל הזקן. – יכול אתה ללכת.

המשרת הלך לו מחריש ומשתאה לדעת, מי הוא אדון זה ומה חפצו. והזקן המתין עד שהמשרת נעלם והתדפק בדלת.

– יבוא! – אמרה ארבלה.

– קולה ערֵב – אמר הזקן בלבו – אבל לא זה העִקר.

כשנכנס ישבה ארבלה ועסקה במלאכת-יד ולמראה הזר הנכנס קפצה ממקומה במבוכה, שהוסיפה לה לוית-חן.

– הרגעי, גברתי – פתח הזר וסגר את הדלת אחריו. – מרת וינקל את?

ארבלה הרכינה ראשה להסכמה.

– מרת נתניאל וינקל, שנִשאה לבנו של וינקל הזקן מברמינגהם? – שאל הזר והסתכל בארבלה מתוך סקרנות גלויה.

ארבלה הרכינה שוב את ראשה והסתכלה על סביבה בדאגה כמהרהרת, שמא עליה לקרֹא לעזרה.

– רואה אנכי שהפתעתי אותך, גברתי – אמר הזקן.

– ודאי – השיבה ארבלה בתמיה.

– אם תרשני הגברת, אקח לי כסא למושב – אמר הזר.

לאחר שישב הוציא מכיסו תיק של משקפים, הוציא את המשקפים כלאחר-יד וחבשם על חטמו.

– אין את מכירה אותי? – שאל הזקן ונתן עיניו בארבלה עד שנבהלה.

– לא, אדוני – השיבה במֹרך-לב.

– באמת? – אמר הזקן וטפח על רגלו השמאלית – איני יודע, מהיכן לך להכירני, אבל את שמי את יודעת.

– את שמך? – שאלה ארבלה ברעדה. – מה הוא כי אדע?

– תכף ומיד – אמר הזר ועֲדַין לא הסב את עיניו מפניה. – גברתי התחתנה זה לא כבר?

– הן – השיבה ארבלה בלחישה.

– מבלי להגיד לבעלך, שעליו להמָלך קֹדם באביו שהוא תלוי בו? – אמר הזר.

ארבלה שמה את מטפחתה אל עיניה.

– או לפחות לטרוח ולשאול את אביו על-ידי אחרים, מהי דעתו בענין זה הנוגע עד לנפשו? – הוסיף הזר.

– לא אכחד, שכן הוא – אמרה ארבלה.

– ומבלי שיש לך די רכוש להרחיב דעתו של בעלך ולפַצותו בשביל הבלי העולם הזה, שהיה נהנה מהם, אלו נשא לו אשה כחפץ אביו – אמר הזקן. – הנערים והנערות מכנים זאת בשם אהבה שאינה תלויה בדבר, עד שיהיו גם להם נערים ונערות ויוָכחו אחרת.

עיני ארבלה זלגו דמעות והתנצלה, שהיא צעירה ואינה בקיאה בהויות העולם ומימי ילדותה חסרה היתה הדרכת הורים.

– עַוְלה היתה בדבר – אמר הזקן בקול יותר רך. – מעשה-הזיה. שלא כדרך אנשי-מעשה.

– חטאתי, עויתי, פשעתי – בכתה ארבלה תמרורים.

– שטות – אמר הזקן – וכי אשמתך היא, שנפשו נקשרה בנפשך? ולכשתרצי, אַת אשמה באמת – הוסיף בערמומית – מה יעשה הבן שלא יאהבך?

ארבלה חיכה מתוך דמעות.

– והיכן בעלך? – שאל הזקן פתאם.

– אני מחכה לו בכל רגע שיבוא – אמרה ארבלה. – דברתי על לבו, שיטַיֵּל קצת. מדֻכּא הוא מאד, כי אין לו שום ידיעה מאביו.

– מדֻכא הוא? – שאל הזקן. – דמו בראשו.

– חוששתני, שאני הסבותי בצערו – אמרה ארבלה.

– אל-נא תחוסי עליו – אמר הזקן. שמח אני לצערו, דמו בראשו.

הדברים יצאו מפי הזקן והנה קול צעדים נשמע בגרם-המעלות. פני הזקן חורו, אבל התאפק. וכשנכנס מר וינקל, קם ממקומו.

– אבא! – קרא מר וינקל ונרתע לאחוריו.

– מה יש לך להגיד לי, אדוני? – אמר הזקן.

מר וינקל החריש.

– אקוה שאתה בוש ונכלם – הוסיף הזקן.

מר וינקל היה כמחריש.

– מתבַּיֵש אתה במעשיך או לא? – שאל הזקן.

– לא, אבא – השיב מר וינקל ושלב זרועו בזרוע ארבלה. – איני מתבַּיֵש לא בי ולא באשתי.

– האֻמנם? – לגלג הזקן מטוב-לב.

– צר לי מאד שעשיתי מעשה, שקלקל שורת האהבה בינינו – אמר מר וינקל. – אבל עלי להגיד לכם, שאין לי שום יסוד להתביש באשתי ואין לך שום יסוד להתביש בכלתך.

– תן לי את ידך, נתניאל – אמר הזקן בקול אחר. – נשקיני, חביבתי. באמת כלה נאה וחסודה את.

מיד רץ מר וינקל לחדרו של מר פיקויק ושב עמו והציגו לפני אביו ושניהם לחצו ונענעו את ידיהם כמה פעמים.

וסם שִׁלַּח את אביו ובשובו פגע בחצר את הבחור השמן, שהביא פתקה מאמיליה וַרדל.

– אומר אני – פתח יוסף – מה נאה ריבה זו, מרים! נפשי קשורה בנפשה.

מר וֶלר לא השיב כלום, אלא נתן עיניו בבחור השמן, תפס אותו בצוארונו והוליכו עד קרן הרחוב ונפטר הימנו מתוך בעיטה קלה. אחר-כך חזר הביתה הלוך ושרוק.

 

פרק נז: נתפרדה החבילה, זה בית-הועד הפיקויקי. והכל בא על מקומו בשלום.    🔗

במשך כל השבוע אחרי הדברים האלה לא היו מר פיקויק וסם וֶלר בבית אלא לארוחת-הצהרים, ופניהם הפיקו מין כֹבד-ראש מסתורי, שלא היה להם מעולם. נראה היה בחוש, שמאורעות כבירים מתרחשים לבוא, ולא נחלקו השמועות אלא בדבר טיב המאורעות. יש שאמרו (בתוכם גם מר טופמן) שמר פיקויק מתקשר בברית הנשואין, אבל הגבירות בִטלו שמועה זו כעפרא דארעא. אחרים אמרו, שמתכונן הוא לנסיעה גדולה, אבל סם הכחיש שמועה זו בכל תֹקף, באמרו למרים, שנסיעות לא תהיינה. לבסוף, כשנלאו המוחות אחרי ששת ימי השערות, נמנו וגמרו פה-אחד לדרוש מאת מר פיקויק באור למעשהו, זר מעשהו ולשאול ממנו, למה הוא מתרחק מאחֻזת מרֵעיו.

לתכלית זו הזמן מר וַרדל את כל בני-החבורה לארוחת-הצהרים למלונו והמשא-ומתן התחיל לאחרי מחזור שני של הבקבוקים.

– חשקה נפשנו לדעת – פתח הזקן – מה פִּשענו ומה חטאתֵנו, כי פרשת מאתנו והנך מטַיֵּל ביחידות בכל יום תמיד.

– דוקא היום – השיב מר פיקויק – נתכּוַנתי בעצמי לתת לכם באור להתנהגותי. יֻתּן לי עוד כוס יין ואמלא את רצונכם.

הבקבוקים עברו מיד ליד במהירות יתרה, ומר פיקויק הסתכל מתוך חיוך בפני חבריו ואמר:

– השנויים שנתהוו בחוגנו, הַינו החתֻנה שהיתה ושעתידה להיות, והשנויים הכרוכים בהן הכריחוני לתהות על תכנית חיי לעתיד. גמרתי בלבי לבוא את המנוחה ואל הנחלה ביפה-נוף סמוך ללונדון ומצאתי בית מתאים לכל מאויי. שכרתיו והכנסתי לתוכו כלי-בית המרחיבים דעתו של אדם ובקרוב אעבור לגור בו. פה אשב כי אויתיה, ופה אבלה שארית ימי בחוג חברי, וכשאמות זכרי לא ימוש מקרבם.

– בית זה – הוסיף מר פיקויק – בדוֹלוִיטש הוא. גן גדול סמוך לו ובעצמכם תראו ותתפלאו על חין-הדרו. סם ילך עמי לשם. על-פי הצעתו של פרקר לקחתי לי סוכנת – זקנה ושׂבֵעַת-ימים – ועוד אקח לי משרתים ומשרתות על-פי דִבּורה. ורוצה אני לחנך את הבית על-ידי חגיגה הקרובה ללבי. אם טוב הדבר בעיני מר וַרדל, אבקשהו לחֹג חג חתֻנת בתו בו-ביום שאכנס לדירה. אָשרם של צעירים קרוב ללבי מאד. ובשמחה רבה אהיה עֵד לאָשרם של ידידַי היקרים תחת צל קורתי.

מר פיקויק הפסיק לרגע. ארבלה ואמיליה התיפחו בקול. ומר פיקויק הוסיף:

– לבית-הועד שלנו הודעתי את החלטתי בכתב ובעל-פה. במשך הזמן שלא היינו כאן היתה בו מחלֹקת פנימית גדולה, ומכיון שגם שמי לא יקָרא עליו מעתה, פסק מלהתקַיֵּם. בית-הועד הפיקויקי איננו.

– לעולם לא אתחרט, – אמר מר פיקויק בקול נמוך – שהקדשתי כמעט שתי שנים לפגישות עם בני-אדם מגוָנים שונים, אף-על-פי שיש מי שיראה בהרפתקאותי קלות-דעת. רֹב ימַי עברו עלי בעסקים וברדיפה אחרי הבלי העולם, והנה זכיתי להיות עד-ראיה לחזיונות-חיים, שלא פללתי מעולם, ועל-ידי כך נתרחבה דעתי ונתחדד שכלי. יתכן שלא עשיתי טובה הרבה, אבל רעות ודאי לא עשיתי ואני תִקוה, שכל הרפתקאותי ופגיעותי יהיו לי למקור זכרונות-שעשועים עם הַערב שמש-חיי. יברככם ה' וישמרכם.

ומר פיקויק מלא כוסו והגיחה אל פיו ביד רועדת וכל המסֻבים קמו ממקומותיהם וקראו לו פה-אחד:

– יישר כחך.

לחתֻנתו של מר סנודגרס לא היה צֹרך בהכנות הרבה. אב ואם לא היו לו ובילדותו היה מר פיקויק אפיטרופסו וידע היטב דבר מצבו. וַרדל היה מרֻצה ממצב זה, ואמנם מרֻצה היה מכל דבר בימים הללו, ימי עדנתו ושמחת-לבו. סכום הגון נקצב לבגדי-חתֻנה לאמיליה ויום החֻפה נקבע ליום הרביעי שאחרי היום המתֹאר.

וַרדל הזקן מהר לנסוע אחרי אמו. ומכיון שבִּשׂר לה את הבשורה בלי הכנה כל-שהיא, התעלפה הזקנה מיד. וכשנפשה שבה אליה צותה לארוז את בגד-המשי המָשזר שלה והתחילה לספר פרשת חג-חתֻנתה של הבת הבכירה לגברת טוֹלימגלוֹבר עליה השלום. ואחרי שלש שעות של הרצאה לא באה עדין לידי גמר.

צריך היה לבשר את הבשורה גם למרת טרונדל, ומכיון שלא היתה בקו-הבריאות, נתבשרה על-ידי בעלה, למען לא יבֻלע לה. וכשנודע לה יום-החתֻנה, מיד הזמינה במוגלטון שביס חדש ושמלת-אטלס שחורה והודיעה, שבכל אֹפן תקח חבל בשמחה. מר טרונדל קרא לרופא, והלה אמר, שמרת טרונדל בעצמה יודעת את מצבה על צד היותר טוב, ועל זה השיבה מרת טרונדל, שהיא מרגישה עצמה בטוב ועומדת על דעתה לנסוע אל החתֻנה. והרופא, שפִּקח היה, אמר, שאם מרת טרונדל תשאר בבית, יזיקו לה העֹצב והרֹגז יותר מן הנסיעה ומוטב אפוא שתסע. וכך הוה, והרופא נתן לה לדרכה כל מיני סמים לשתיה.

על וַרדל היה עוד למסור שני מכתבים קטנים לשתי גבירות קטנות, שהוטל עליהן להיות שושבינות, וכשקבלו הגבירות את המכתבים באו לידי יאוש, כי לא היו להן שמלות מן המוכן לחגיגה חשובה כזו ולא היה בכדי-שיעשה עד יום-החתֻנה – מה ששִׂמח לבותיהם של אבות הגבירות יותר משהעציבם. איך שהוא, התקינו להן שמלותיהן הישָׁנות ועשו להן שביסים חדשים והגבירות היו הדורות בלבושן. ומכיון שבכו בשעת החגיגה במקום שצריך לבכות, מצאו חן בעיני כל באי החתֻנה.

אין ידוע, כיצד באו שני הקרובים העניים ללונדון – אם ברגל או ברכב או במשׂא-כתף – על כל פנים הקדימו לבוא לפני וַרדל, והם היו הראשונים שהשכימו לפתחו של מר פיקויק בבקר יום-החתֻנה, לבושי מכלול ומחַיְּכִים להנאתם, ונתקבלו בסדר פנים יפות. כי אצל מר פיקויק לא נִכַּר שוע לפני דל.

המשרתים החדשים היו מוכנים ומזֻמנים לשמש כל אדם בחבה יתרה. דעתו של סם זחה עליו ביותר. ומרים הצטַינה ביפי שמלותיה.

החתן, שדָר בביתו של מר פיקויק זה ימים אחדים, נסע לבית-התפלה ברב פאר והדר בלוית מר פיקויק, בן אֶלן, בוב סוֹיֶר ומר טופמן, וסם וֶלר עמהם, ופתיל לבן בלולאתו, מתנת-יד אהובת-נפשו. בבית התפלה מצאו את משפחת ורדל ומשפחת וינקל ואת השושבינות ואת הכלה. ולאחרי החֻפה נסעו כל הכרכרות לביתו של מר פיקויק לסעודה של מצוה, ושם חכה להם מר פרקר.

כאן נתפזרו ענני-הכבוד של החלק הרשמי שבסדר-היום, וכל פנים נהרו משמחה, ולא נשמעו אלא ברכות מזל-טוב וקריאות הידד. אבן מה נהדר היה המראה הזה. כר הדשא שלפני הבית, הגן שמאחוריו, גן-החֹרף הקטן, אולם-האֹכל, חדר-השֵׁנה, חדר-העִשון, והעיקר – חדר-המשכית בתמונותיו, כסאותיו המרֻוָחים, שֻׁלחנותיו המיֻחדים במינם וספריו לאין-מספר וחלונו רחב-הידים, הנשקף על-פני נוף יפה. והפָּרֹכיות והמרבדים והדרגשים ­ – הכל היה הדור ונאה ועשוי בטוב-טעם עד שלא שבעה עין מראות.

ובתוך כל אלה עמד מר פיקויק ופניו נהרו והרנינו לב כל רואיו. לסעודת-שחרית נהג מר פיקויק את הזקנה (שהרבתה שיחה על-אודות הגברת טולימגלובר), ושניהם ישבו בראש השֻׁלחן הארֹך. ממולם ישב מר ורדל, ומשני הצדדים היו מסֻבים הידידים כֻלם. סם עמד מאחורי כסא אדוניו. הצחוק והשיחה נדַמו. מר פיקויק ברך ברכה ראשונה ועיניו זלגו דמעות.

ועכשָׁו הבה ונפרד מידידנו הזקן באחד מרגעי האֹשר המעטים, שאדם זוכה בהם סוף-סוף לפעמים. יש צללים שחורים על-פני האדמה, אבל דוקא על ידם האור בולט ביותר. יש בני-אדם שעיניהם כעיני עטלפים רואות את החֹשך יותר משרואות את האור. ואנחנו, שעינינו אחרות הן, נוח לנו להסתכל בפעם האחרונה בילדי דמיוננו דוקא בשעות הקצרות של אשרם וזהרם.

____________

רֹב בני-האדם, המתהלכים על-אדמות רבות בשנים, קונים להם רֵעים נאמנים וחוזרים ומאבדים אותם. וגם מזלם הרע של המחברים והמספרים כך הוא, שהם יוצרים לעצמם ידידים מדֻמים ומאבדים אותם בדרכם. ולא עוד אלא שהקוראים תובעים מהם, שיתנו דין וחשבון, מה היה בסופם של ידידים אלו.

מקבלים אנו עלינו חֹמר-הדין ומוסיפים כאן קצת רשימות ביוגרַפיות על-אודות המסֻבים לשֻׁלחנו של מר פיקויק.

מר וינקל ורעיתו, שהזקן משך להם חסד, נכנסו לדירה בבית אחד קרוב כמהלך פרסה אל ביתו של מר פיקויק. מר וינקל נעשה לסוכנו המסחרי של אביו בטבורה של לונדון והמיר את מלבושו העתיק במלבוש הרגיל של איש אנגלי והיה בכל חיצוניותו אדם נוצרי מן הישוב.

מר סנודגרס ורעיתו השתקעו בדינגלי דיל, קנו להם חוה קטנה לעבדה ולשמרה, לא לשם פרנסה אלא כתריס בפני הבטלה. מר סנודגרס, שדעתו פזורה עליו לפרקים ומרה שחורה זרקה בו, נחשב עד היום בחוג ידידיו לפַיטן גדול, אף-על-פי שלפי ידיעתנו לא כתב דבר שיתן תֹקף לסברה זו. ואמנם מכירים אנו כמה סופרים ופילוסופים ושאר אנשי-שם, שפרסומם אינו מבֻסס יותר.

מר טופמן נשתקע אחרי חתֻנת ידידיו בריטשמונד והוא חי שם עד היום הזה. בימות-החמה מטיֵל הוא ארֻכּות וקצרות, ולא כהתה עינו ולא נס לחו, וכל הגבירות הזקנות והפנויות שבשכונתו מעריצות אותו. אבל אין הוא משתדך אף לאחת מהנה.

מר בוב סויֶר הלך בלוית מר בנימין אֶלן להֹדו, שניהם קדחו בקדחת הצהֻבּה ארבע-עשרה פעם ונִזרו מן היין. מן הוא והלאה מצבם הולך וטוב.

מרת ברדל השכירה את חדריה לכמה רוָּקים מעֹרבים עם הבריות, אבל לא יספה להגיש קובלנות בגלל הבטחות-נשואין. טועניה, האדונים דודסון ופוג, עוסקים בעניניהם בחריצות ומרויחים הרבה ומפֻרסמים כחריפים שבחריפים.

וסם וֶלר עמד בדבורו ולא התחתן, עד שעברו שתי שנים וסוכנת-הבית הזקנה של מר פיקויק הלכה לעולמה, ואז הפקיד מר פיקויק את מרים על כל ביתו, ותנאי התנה, שתנשא מיד למר וֶלר, ואת התנאי הזה קבלה בלי סֵרוב. מתוך עובדה זו, ששני ילדים בריאים היו משחקים בשער הגן שמאחורי הבית, למדים אנו, שסם בעל-משפחה היה.

מר וֶלר הזקן נהג בעגלתו שנים-עשר חֹדש וחלה במחלת הפודגרה, שהכריחה אותו למשוך את ידו מאֻמנותו. אבל מר פיקויק השקיע את כסף-פקדונו בעסק טוב, שמתן-שכרו בצדו. ומר וֶלר חי ברֵוח בפונדק אחד והוא מכֻבד על שומעיו כמלאך-אלהים. מתגדר הוא מאד ברֵעותו עם מר פיקויק ועד היום נקעה נפשו מאלמנות.

מר פיקויק יושב בביתו החדש ובשעות-הפנאי מעלה הוא על הכתב את הזכרונות ומוסרם אחר-כך למזכיר בית-הועד המפֻרסם בשעתו. או שהוא שומע קריאתו של סם וֶלר ונהנה הנאה מרֻבה מהערותיו. מתחלה היו עליו לטֹרח בקשותיהם הרבות של מר סנודגרס, מר וינקל ומר טרונדל להיות סנדק לבניהם, ועכשו כיון שדש דש. על חסדו למר י’ינגל לא התחרט, כי הוא ואיוב טרוטר נעשו לאנשים מהֻגנים. ואמנם מסרבים הם בכל תֹקף לשוב למקום מעשי-תעתועיהם. מר פיקויק נעשה חלוש קצת, אבל רוח-נעוריו עמד בו טעמו לא נמר, ולעתים קרובות רואים אותו מסתכל בציורים שבבית-הנכֹאת שבדוֹלויטש או מטַיֵּל ביפה-הנוף שבסביבה ביום צח. כל העניים שבסביבה מכירים בו, וכשהוא עובר על פניהם הם מגלים ראשם בהדרת כבוד. הילדים עושים אותו אלֹהות ואף הגדולים כך.

ומדי שנה בשנה יעלה לזבח-משפחה בביתו של מר וַרדל, ואף לכאן סם הנאמן מלַוֵּהו וידו אינה זזה מידו. כי כעבד כאדוניו נאהבים ונעימים הם זה על זה ורק המות יפריד ביניהם.

תם ונשׁלם.