שיר המעלות משאול תחתית צרה עד מרומי אין-סוף; שיר המסילה, העולה בית-אל, מגוש עפר עד בעל כנפיים – הרוח. שיר קין והבל, המתים בלא עתם, טרם מלאה פקודתם על הארץ, והשבים לתחיה בכל דור ודור, למות בלא עתם, מבלי מלאות תפקידם על הארץ… שיר המעלות – שיר שקר ודם…
עודם ערומים, אך אֵזור-עור במתניהם, וקין דורש את האלהים, והבל – ממלא פיו צחוק.
וקין נע ונד כל הימים לבקש את האלהים, אשר בקרבו, והבל הולך אחריו וצוחק. כי הכל הבל!
ויהי היום, וירא קין אבן גדולה באבני השדה, וכרע וישתחו לפניה, כי נפל עליו פחד האבן, ויאמר: אכן היא האלהים!
אז רָוח לקין פתאום, כי מצא את שאהבה נפשו ואת תאנתה… ותנח עליו רוח האלהים, ויפן אל הבל אחיו, ויאמר: בא קץ לעצבי ולרגזי, ולכליון נפשי כל הימים, כי ברית כרתי עם האלהים…
ויוסף: ואתה, הבל, שמעני – כה אמר האלהים…
ולא נתָנו הבל לכלות דבריו בשם האלהים, ויפער בצחוק פיו; ויגש אל האבן הגדולה, וישם את רגלו עליה, ויאמר: ראה, הנני דש את האלהים בעקבי! וגם ירֹק ירק בפני האבן, ויאמר: ראה, בוז אבוז לאלהיך! אין אלהים!
ונהפך לב קין בקרבו, ויקם על הבל אחיו, ויהרגהו…
וזאב טורף יצא מן היער, ויטרוף את קין, בכרעו על נבלת הבל…
ויוָלדו קין והבל שנית…
וקין עודנו דורש ומבקש את האלהים, אשר בקרבו.
ויהי היום, ויתע קין ביער, וירא, והנה עץ רענן מתנשא על כל עצי היער… ובין ענפיו להקת צפרים אומרת שירה. ויכרע קין לפני העץ, והבל עומד מאחוריו וצוחק:
– אתה משתחוה לאַלון ואת פריו יכרסם חֳזיר!
וישפוך קין את דם הבל בשם האלון-האלהים, וגם הוא מת בלא עתו…
ויולדו שוב…
וחבלי לידה באו לקין – חבלי לידת האלהים…
וילך קין אל היער, ויכרות אלון קדוש, ויקח מעצד וכלים משלים שונים, ותנח עליו הרוח, ויחטוב לו אלהים מן העץ, בצלמו; בצלם קין חטָבו; ויפתח לו עינים גדולות לחללו של עולם, ואזנים קשובות לרנה ולתפילה, ואף למען יריח – קטורת… וידים לו עשה גדולות ואמיצות, ויתן גרזן בימינו וחרב בשמאלו, לשפוט ולענוש את העולם…
למען מצוא חן בעיני אלהים-שופטים, לקח אבנים קדושות מאבני השדה: אבנים, אשר לו דרכה עליהן רגל איש ולא הונף עליהן ברזל, ויבן מזבח לאלהים…
ואת הנותר מן האלון לקח, ויערוך מערכה על המזבח, ויבחר רחל תמימה מן העדר, ויעקדה על המערכה, ויצת אש תחתיה…
ותעל העולה בעתר העשן…
ותפעם רוח קין, וישמע את קול אלהים מדבר, ויפן ברחמים גדולים אל הבל אחיו, ויאמר: כה אמר האלהים… והבל פער פיו בצחוק, ויאמר: ראה, הנה העשן עולה מעל לראש אלהיך, ואתה – אך למעשה ידך תשתחוה!
וישפוך קין את דם הבל אחיו בשם האלהים, ויז מדם הבל על המזבח…
וקין נפל שדוד מידי נע ונד כמוהו…
אך ברגע מותו נשא עיניו בעקבות העשן – למרום…
ודור הולך, ודור בא…
וקין דורש ומבקש אלהים, והבל ממית את אלהיו בהבל פיו, וקין הורג את הבל, וגם הוא מת בלא עתו…
וקין הורג את הבל גם בשם היושב בשמים, כי אמר הבל: אך את הגבול לעיניך אתה רואה בדמות רקיע – אין שמים ואין אלהים!…
ודור הולך, ודור בא, ועולמים ינקופו, טרם ישמע קין את דבר אלהים: לא תרצח! וטרם יחכם הבל ויאמר: לא זה הוא האלהים.
ב: אורות וצבעים. 🔗
והאור הוא הדעת.
אך היום קצר מן הדעת, והאור איננו ממלא את חללו של עולם, ואל תוך הדברים לא יחדור אולי לעולמים…
וכבה השמש, ויתנוצצו הכוכבים.
ובני האדם מתאוננים.
– הגביהוני אליהם או הורידום אלי ואמושם – מתחנן העִוֵּר.
– הכוכבים הם פרחים בלי ריח – אומר בעל-החוטם.
ובעל הבית עוזב את הכוכבים בבוז, ומדליק נר בפרוטה, וקורא – בספר חשבונותיו…
ובנו בכורו המרקד בוז יבוז להם, כי לא יצלחו גם לאותות מחול בחג מסכות, ואחיו הצעיר ממנו, בעל עצבים הוללים וקיבה חולנית מיום הולדו, שורק בבוז גם הוא: יש גם זבובים מתנוצצים…
אך מנהיגי האורחות במדבר חול ורבי-החובלים בלב ים מתיעצים עם הכוכבים בלילות…
ויש גם אבנים טובות, אבני יקר, בולעות-נגהות, יונקות-אור… אך לא כבלען כך פלטן… לא ישיבו את הכל, ועוד שבור ישברו את הקרנים; והיה האור לצבעים – לנחת רוח לנשים, לעבדים ולקטנים…
וצבעים גם לפרחים…
כי רותה הארץ מדם קין והבל ותַּצמח פרחים למיניהם. והפרחים יונקים טל ואור ממעל, ודם מן הארץ מתחת, והיה האור לצבע…
ורוח קין מכה כל פרח ופרח, ואומר לו: עלה וגדל! ורוח הבל מנשב: נְבלו והקְרבו; והפרחים נוצצים ונובלים…
ובני האדם באים ומלקטים, ומתוכחים, זה אומר: שקר החן! וזה אומר: אמת היופי… והפרחים אינם לא אמת ולא שקר, כי אם נוצצים ונובלים, פרחי קין והבל!
ואמנם יפים הם הפרחים הרכים, אשר יתפתחו לאור בקר ביום המחרת…
ג: הוללות. 🔗
ומרת הוללות כרתה אלונים ביער, ותעש מהם מוטות לכל עברי התבה, היא תיבת נח השכור, ותקם בעוד לילה, ותפתח את אֻרותה, ותוצא את סוסיה, ותאסרם אל התבה, צמדֵי סוסים למוט…
והסוסים רצים לפניהם, כי כסותי-עינים להם, כסותי עור, לבל יביטו יטו ימין ושמאל… וכל דרך סוס ישרה בעיניו, כישר המוט… והם רצים. ויש סוסים דוהרים, ויש מושכים כמו בעול: יש ויפן הסוס אל רעהו ויגרד את צוארו, וילחש באזניו דבר מתוק מדבש – אז תשָמע שריקת השוט, ונטו החבלים כמיתרי הכנור… והסוסים יפנו לכל עבר, כך לכל צמד סוסים דרך אחת – דרך ישרה, דרך המוט…
– ולאן תרוצו, סוסים?
– קדימה, קדימה! שם גבול השמים, שם מחוז חפצנו…
וחפץ הסוסים הוא חפץ השוט, והשוט ביד הוללות… והתבה – תבת נח דוהרת וחושבת להשָבר… והתבה דולגת ומקפצת, והוללות צוחקת וצוחקת…
וגם שכין ביד ההוללות… וכי ייעף סוס וייגע, ותושיט יד, ותכרות את חבליו; ויפול הסוס, ותעבור עליו התבה, ותעזוב פגר מובס מתבוסס בדם… אך הסוסים עיניהם בראשם, ומעופם קדימה! קדימה!
– ולאן את דופקת, הוללות?
– למזרח שמש! למזרח שמש! שם תעלה, שם תראה בשערותיה הפרועות והבוערות בגלי דם…
– ולמה לך, הוללות, השמש הרכה ושערותיה הפרועות?
– אינני יודעת, אינני יודעת…
ותבת נח דוהרת, דולגת ומקפצת על פגרים מתבוססים בדם.
ד: פרומותיאוס? 🔗
הוי נקמת אלים אכזריה!
הוי לב אלהים אכזרים, לב ברזל, לב נחשת!
בכבלי ברזל אסרני ערום ועריה אל הסלע הקר!
וממרומי האויר הכבד והלח יורד נשר, בעל כנפים גדולות ושחורות, וברק אכשרי קר בעיני הנשר!
והסלע ימוץ את חום בשרי, והנשר ירד ויאכל את כבֵדי… לאטו ימוץ הסלע, לאטו יטרוף ויאכל הנשר; נתח, נתח יאכל…
ולעולמים כה אסבול, לעולמי עד…
כי שוב ישוב החום אל בשרי, וכחי יתחדש תמיד, למען יינק הסלע, למעו יטרוף הנשר!…
הוי – רוצח!
את הנצח לא שלל ממני, את האל-מות לא לקח! לעולמים יפעם הלב, ימוץ הסלע, יטרוף הנשר…
זה חפצו, זאת היא נקמתו!
נקמת צאוס!
ועל מה?
על כי גנבתי את האור! על כי שמתי בכפי שביב אור קטן בשביל בני האדם! וחפצו – חושך על פני תהום! תאות צאוס – עינים נשואות ממאפליה, עינים כלות ומיחלות לאור, עינים מתקנאות בעטופי-אור, במרומי האָלימפוס…
וכי תקוץ נפשו בחברת אלים אדירים עטויי האור, יתגנב וירד בלאט לתוך הערפל לחטוף משם נתח טוב ושמן, פנינה מן הים!…
ואני נתתי להם אור! שביב אור קטן, ויפקחו עיניהם, ויראו את האלימפוס בצללי אורות, ואת צאוס בעור הפרה!
אך למה יתמהמה הנשר?
סוב יסוב במרומים ואינו יורד…
הלהפיל את חתיתו עלי לראשונה? למען יגדל פחד העונש מן העונש?
ואזני שומעות את משק הכנפים השחורות, את שריקת האויר סביב סביב להן… והוא מרחף, מרחף…
אך שקר, שקר הדבר!
על דבר שביב אש לא יכעס צאוס! הלא עוטה הוא אור כשלמה! והוא ברקים רָב לכל יום הולדת גם הצעירות בבנות האלים!…
האין זאת, צאוס?
והביטה נא ממרומים וראה! אש נתתי להם ולא אור! הם לקחו את האש לא למאור… עגלים יצליו, ראה – עגלים להם ולך, צאוס! לריח ניחוח לאפך, צאוס!
הוי אלים נבערים ובני אדם שוטים!
הלמענכם אסבול עולמים?
הלמענכם אתהפך בצירַי? הלא אלהים אנכי! הלא עוד כחי במתני. צחוק עשה לי צאוס – כבלי ברזל לאלהים.
והתהפך אל צדו.
מה זאת, האם לא חלום חלמתי?
איה הנשר? במרומים קפא עם הענן! איה החבלים? ישנתי ותתפש עלי השממית! והסלע? נתר רך ולא סלע, בצפרני אחתוך בו כמו בבשר העגל…
ולמי היה האש? מאת מי גנבתי? מי הוא צאוס?
חלום רע חלמתי, מי הגיד לי, כי אני פרומותיאוס!
חא-חא-חא! בדות יוָנים רמאים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.