עסקי קהל / יצחק ליבוש פרץ
א. הקהל גוזר והמקרה מבטל 🔗
עשׂרים שנה היה אביגדור’ל מלמד. ודוקא לבני העשירים בעיר, ופתאום חלה. וראשית המחלה מצער: מגרונו נזרקה טפת דם כחרדל וקולו ניחר. אך כשהאדם אינו בר-מזל, הכּול בנפשו, בעל בשׂר לא היה אביגדור’ל מעודו, ועתה – הוא הולך הלוך ורזה, הוא נהלך כצל…
ואביגדור’ל אינו בר-מזל. הוא בא לכאן לבקש לו “מעמד” לפני כעשׂרים שנה. בשנים הראשונות ילדה אשתו ומתו הבנים, ולאחרונה – וַתּקש בלדתה, וַתּלד בן חי, וַתּמת בעצמה…
ועתה, כאשר חלה, גלמוד הוא, כי מה יתן לו בנו הקטן?
מעצמו מובן, שהקהל אינו מסיח דעתו מאביגדור’ל החולה. ראשית דבר נימנו וגמרו בבית-המדרש, בבוקר ובערב, קודם וַאחר התפילה, שלא מן היושר הוא, שיוציאו בעלי-הבתים את בניהם מחדרו של החולה, כי ישברו מַטה לחמו, ואביגדור’ל ימות חס ושלום, ברעב.
אמנם יש אומרים שהוא חולה שחפת, והשחפת היא מחלה מידבקת, אבל מי ישׂים לב לספק-ספיקא? מי יודע אם “יש לו” שחפת, ואם שחפת – מי יודע, אם היא מחלה מידבקת… ובאמת יש בזה ניצוץ של מינות. יהודי כשר יודע, ש“אין אדם נוקף אצבעו מלמַטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה”, שבלי ידיעתו ורצונו, יתברך, לא יפול משׂערת איש ארצה…
נימנו וגמרו בבית-המדרש – ובחדרו של אביגדור’ל אין תלמידים…
הקהל אינו יכול בשום אופן לראות בעוניוֹ של אביגדור’ל, מלמד טוב כזה, איש כשר כזה ותלמיד-חכם כמותו – היתכן, הנשמע כזאת – תלמיד-חכם ימות מרעב ואין מושיע?
“וכי ימוך אחיך” – מצוָה מדאורייתא!
ושקלא-וטריא בבית-המדרש. הללו טוענים, שעיקר החוב חל על אבות התלמידים, שהוציאו אותם קודם הזמן ונתנום למלמדים אחרים. “שעליהם לנהל את אביגדור’ל על כל פנים עד סוף הזמן בלחם ומים”, ואחרי כן ירא הקהל וישפוט, וישית עצה. הללו אומרים שאביגדור’ל לאו דוקא מלמד, שבעיקרו תלמיד-חכם הוא, שבין-המצרים, כשמת הרב הישן, ולא נבחר עוד החדש, פנו אליו בשאלות איסור והיתר ובשאלות נשים, ובעסקי ממונות… ובכלל – שכל ישראל ערבים זה בזה, ואין פטור מן הצדקה.
הם, אבות התלמידים, כמובן, לא יעמדו, חס ושלום, מרחוק, לא יקפצו יד; אך לקבל את כל העול על שכמם אינם חפצים, מפני שאינם מחויבים, והעיקר – מפני שאינם יכולים, כי הזמנים רעים והפרנסה נתדלדלה; יתעסק בזה ה“קהל”!
ואיה ל“קהל” מוצא לכסף?
אמרי אינשי: “אין קהל עני”. אבל הראש והראשון ר' שמריל אומר: אדרבה, ה“קהל” עני, הוא הראש והראשון ר' שמריל, נשבע בנפשו, בפאותיו וזקנו. שהוא נותן משלו, ושזוגתו שתחי' מתרעמת עליו ומקללת אותו, שמחמת זה אין לו שלום בית! שמוכרח הוא לגרש את אשתו, חס ושלום או להשליך מעל שכמו את עול הצבּוּר…
– והגידו לי, רבותי – צוֹוח ר' שמריל – הגידו לי באמת ובתמים, מאין אקח? עד כמה אני יכול לתת מכיסי? האם גנב אני או מכשף?
בני בית-המדרש אומרים, שיש לישב בדוחק; שיכולים להחליף את ר' שמריל באחר, שיהיו לו גם לב טוב, גם אשה טובה… יכולים גם כן להטיל, לטובת אביגדור’ל, מס לזמן קצר על איזה מצורכי-אוכל-נפש… אמת, כבר נחכרו השמרים, נרות ההדלקה לשבת, יין קידוש ועוד ועוד… אבל כשבאו מים עד נפש?! ישנו מס על שמרים לחים, ויש נוהגים ביבשים – יטילו מס על היבשים. ואם לאו – ישכירו את המרחץ עוד לשנה או לשנתים, ימַנוּ שוחט רביעי… השלושה ששוחטים התעשרו, יתעשר עוד איש יהודי אחד, ולאו דוקא קרובו של ר' שמריל!
והכּוֹל מודים, שצריך לעשׂות איזה דבר. אבל לעשׂות בלי אסיפה אי-אפשר, ומי יקרא לאסיפה? ר' שמריל אינו חפץ, לפי שאין לו פנאי, הרב מתיירא מפני ר' שמריל… ומה לעשות?
טרם נפתרה השאלה, ובעל-הבית, אשר אצלו גר אביגדור’ל, גירש אותו מדירתו.
– רוצח, עוכר ישׂראל! – התרעמו עליו השכנים; אך הוא התנצל, שעשׂה את מעשׂהו לטובת אביגדור’ל ולהנאתו.
– כל זמן – אמר שלא יתגולל אביגדור’ל בחוץ, לא יעשׂה ה“קהל” מאומה לטובתו…
אבל אביגדור’ל אינו מתגולל, חס ושלום, בחוץ.
ביום הוא מבקר את תלמידיו מלפנים או את אבותיהם, בכל מקום בואו מקבלים אותו בסבר פנים יפות, ברחמים; מבקשים אותו לשבת, לשתות מעט יין-שׂרף, לטעום אינו עוגה קטנה… לילד נותנים איזה דבר מתוק… אך “לינו פה הלילה”, לא אמר איש; מקרא מלא הוא, אך לא מצוַת-עשׂה…
ואביגדור’ל לן בבית-המדרש.
בלילה, אחר צאת המתפללים והלומדים, קר לו לאביגדור’ל החולה, והוא עוזב את בנו, הישן על הספסל, והולך לבקש חום בבית האופה הקרוב. האופה מכבד תמידי-חכמים ומרשה לו לעמוד מרחוק כנגד התנור הבוער… בלילה השני בא אביגדור’ל יחד עם בנו, והאופה לא כיהה בם.
שניהם עמדו כנגד התנור, אחרי כן ישבו על הרצפה וראש הנער בחיק אביו…
ואחרי הן, כנפול ראש החולה אחורנית, חס עליו האופה וישׂם כר מתחת לראשו… ושכבו שניהם…
אך מה בצע, ואביגדור’ל כאשר אמרנו, אינו בר-מזל, וקפצה עליו קנאת האופים… הדבר נודע לרשות, האופה נמסר והתחייב בחתימת ידו, שלא יתן לאיש ללון בחדר המאפה… אביגדור’ל הולך בלילות לבקש חום במרחץ, אך גם שם לא מצא מנוח לאורך ימים, כי המרחץ רעוע וחושב לנפול, ואחרי ימים מועטים נסגר…
אז הזדעזע כל הקהל; מוכרח היה ר' שמריל לקרוא אסיפה…
ובאסיפה, אחרי משׂא-ומתן ארוך, וכּוּחים בפה, בידיים וברגלים, נוכחו אנשי העיר לדעת, כי בעד המרחץ לא יתן איש עתה אף פרוטה אחת; למַנות שוחט רביעי אי אפשר מפני המחלוקת, לפי שיש בעיר ג' כתּות חסידים ושוחט לכל כת וכת, ומאיזו כת יוקח הרביעי? להטיל מס על מיני מזונות אי אפשר עוד, מיראת “עמי הארץ”, בעלי-המלאכות, המבקשים אך אמתלא למרוד ב“קהל” ולפרוק מעליהם את עול החברה-קדישא; ומס על עופות היא פרצה הקוראת לשחיטת-חוץ. ועל כן, אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לעשות רשימה של אברכים, שיחזירו על פתחי הנדיבים ויקבצו נדבה הגונה… וכן יעשׂו בכל יום ה' לשבוע…
ובלי ספק היה יוצא הדבר לפועל, לולא המקרה, אשר נספר עליו להלן…
ב. פלאי פלאות: עשיר קם לתחיה ועני מת לפתע פתאום 🔗
באחד מימות החול (יום ב' פרשת… ) נשמע פתאום ברחוב שוקט תמיד קול אדיר וחזק, קול רעש אופנים, רעם שוט ושעטת סוסים דוהרים.
אהר’לה מפקד את סוסיו-הנמרים, ועל עגלתו ר' גבריאל הגביר נוטה למות, מתהפך בציריו!
תומכין את החולה: מימין – אשתו (השניה, ויש אומרים: השלישית) ומשׂמאל - מומחה העיר.
פני המומחה כפני אב-הענן, והאשה מיללת ומכה בידה הפנויה בעורף של אהר’לה וקוראת:
– חוּשה, עוּשה, גזלן! רוצח! יהיו סוסיך כפרת-הנפש!
ואהרן המוּכּה מכּה את הסוסים, והסוסים מגמאים את הרחובות, יעלו גבעות-ביצה, ירדו תהום-אגמים, ידלגו על עצים ואבנים – –
חיש נודע הדבר, שנתהפכו ונתקשרו בני-מעיו של הגביר.
והישיש, השמש של חברה-קדישא, הרואה יותר מתים מחיים, התבונן ואמר, שאם לא יועילו סוסיו של אהרן, הקשר קשר של קיימא…
ומסַפּרים שכבר השקוהו “פִּיזֶם”, וגם הלעיטוהו כסף חי… אחד מליצני העיר קרא לאיזה אברך בחוץ בקול רם: " לך נא מהר אל בית-הכנסת, קח גיר וכתוב על כותל-המזרח – שלוש פאי"ן… "
ועל ידי המקרה הזה נדחה אביגדור’ל, נדחה גם המרחץ… אין אסיפה, אין יועץ, אין דובר דבר, ולא מרוע לב, חס ושלום, ולא משכחה, אך – עוד מעט ואין קהל עני!
ולה“קהל” חשבון ישן עם הגביר… לא האחד הוא אביגדור’ל להעמיד לו ריוַח והצלה… ולא אחד הוא המרחץ אשר יבּנה מחדש! גם בית-הכנסת נתפרק, לבית-העלמין אין גדר, אין תלמוד-תורה בעיר!…
אין איש, חס ושלום, אשר יחכה למותו של ר' גבריאל אשר ידין אותו לכף חובה, אשר יוציא מפיו דבר מגונה… יש יודע הכּוֹל ושופט הכּוֹל, וממנו משפטו יצא, לשבט או לחסד; אך “האמת ניתנה להיאמר”, שלא היתה לו, לר' גבריאל, שליטה בממונו…
לא נתן ל“מעות-חיטין”, לא השליך לקופת ר' מאיר בעל-הנס, וגם אורח לא הביא מימיו לשבת ויום-טוב הביתה… קודם כל חג הפורים התחַלה וַיסגור בריח ודלתים… מנחה של ערב יום-הכפורים התפלל עם חשכה, כשניטלו כל הקערות והלכו להם כל העניים… אחד ארב לו כל היום, וקבּל אסימון…
ומבעלי-הבתים לא טעם עוד איש אצלו מאומה…
ולאיש הון רב: מעות במזומנים, שטרי-חובות, שלושה בתים, שני אסמים מלאים בר…
ושׂפתי בעלי-הבתים לוחשות: עתה נראה, עתה נבוא חשבון!…
הגבאי הראשון של החברה-קדישא, איש עניו ורך בטבעו, התחיל מתגאה פתאום… אל ישישים הוא מדבר בלשון “אתה”… מקופסתו לא יתן לאיש להריח; כי יבוא איש לקראתו, אינו רואה; שואלים לשלומו ואינו שומע; תעלא בעידניה! – גם את זוגתו אינו מתיירא…
אך הוא חשב וטעה, כל הקהל חשב וטעה; לא נתנה עוד רשות למשחית.
כנפול הסוס, ואשתו ספקה כף והמומחה קפץ מן העגלה, התעורר החולה, אסף שארית כוחו, וינדור בקול רם שלוש ליטרות נרות לבית-הכנסת…
וצדקה תציל ממוות: גבריאל קם לתחיה, אך באורח פלא מת באותו הרגע, אביגדור’ל… נפשו יצאה בבית-המדרש לפתע פתאום…
מיתה חטופה, רחמנא ליצלן!
ג. הלוָית תלמיד חכם; מצבה לפי שעה 🔗
ועם רב נהר אחר מיטת אביגדור’ל; כמעט כל בני העיר. מעצמו מובן: אנשים לחוד ונשים לחוד.
הקהל הולך בדומיה, בראש כפוף, באנחות…
אך ההלוָיה, כאשר אמר אחרי כן ראש הנושׂאים, היתה הלוָיה יבשה, בלי לחלוחית של בכי…
אין אלמנה ויתומה, אין נשים קרובות לקרוא לקינה, לספוק כף…
גלמוד היה אביגדור’ל…
לו פצתה אחת פיה קינה מלב שלם, כי אז החרו החזיק אחריה כל עשׂרות הנשים, הצועדות בדממה אחרי הגברים, ורבות מהנה היו מתעלפות. להגדיל את הבכי והמהומה…
אך עתה, גם אם תעלה אחת הנשים את צרותיה, צרות עצמה אל לבה; אלמנה או חשׂוכת-בנים, מחוסרת פרנסה או עגונה – כי תקרא בקול: רבונו של עולם!… ישאר הקול הפתאומי תלוי באוויר, ונקפא ונחנק שם…
אחד הוא היתום, אך יתום קטן הוא, אינו מבדיל עוד בין חיים ומתים; ומבוהל ונרעש הוא, כי נפלה עליו אימת הקהל, אימת המיטה השחורה, ובקראו כפעם בפעם: אבא! אבא! הוא קורא לישעו… לפעמים הוא מבקש אותו בין המלווים…
ועל כן הולכות הנשים בלי חמדה, אחר כל צעד וצעד חושבות הן עם נפשן: ללכת או לשוב?
זאת ראה ראש הנושׂאים ויחר אפו:
– נשים הביתה! – קרא בזעם – אם אינכן בוכות ומקוננות, לכנה הביתה! לריקודי השׂטן ביניכן אין אנו צריכים…
והנשים מקללות את המחוצף ונסוגות אחור…
לאט-לאט משתמטים גם הגברים, חנוָנים טבועים ראשם ורובם בעסקיהם, סוחרי תבואה שהם תלוים באוויר, ואנשים זקנים וחלשים – נוטים הצדה בקצה הרחוב, אחרים מלַווים עד קצה העיר. בכל מקום שיעמוד איש, יקיש באיזה חלון, בני הבית מבינים את חפצו, מביאים לו מים לשפוך על הצפורנים, לגרש את הרוחות, והמלַווה לוחש את תפילתו, נאנח והולך לדרכו…
מן העיר יצאו אך לומדי התורה, תלמידיו של המת, או מכיריו, שהיו מתוַכּחים עמו בהלכה… הולכים הם אחר המיטה, עד היגָלוֹת הנהר לימין הדרך; אז נוטים גם הם הצדה לרחוץ את ידיהם ואגב אורחא – גם את בשׂרם…
היום חם; לצאת לכתחילה ביום לרחוץ ביאור – ביטול תורה הוא, אבל “השתא דאתית להכי”…
את הגולל סתמו אך חברי המנוח, מלמדים כמותו, ואחד מהם הקריא להיתום את הקדיש… אך גם הם ממהרים הביתה… שם “יהפכו תלמידיהם את כל העולם כולו לתוהו ובוהו…”
אז ניגש יונה בַּץ, ראש הנושׂאים, עם מצבה-לפי-שעה – לוח-עץ עם הכתובת: “פה נטמן”, שם המת ושם אביו, ויום המיתה – אל הקבר החדש, ובתחבו את הלוח למראשותי המת, התלונן על בעלי-הבתים:
– תפח רוחם – אמר – את לשדו ינקו, את מוח עצמותיו שתו והשליכוהו כקליפת השום, כהושענא חבוטה – וזה היה הספדו על אביגדור’ל.
ד. עזיבת הנושׂאים והיתום; וכּוּח; כעכים, רגל פצועה 🔗
יונה בַּץ הרוקע-פחים, ראש הנושׂאים, ושני חבריו הֶשיל העושׂה-כובעים וליב האופה-כעכים, סוגרים לאחרונה את שער בית-העלמין ושבים העירה. ואינם ממהרים הביתה, כי בין כה וכה כבר רד היום ולא יגשו עוד למלאכתם, שעת מנחה תגיע, ומי יודע אם יהיה פנאי להם עוד אף ללוגמא אחת…
ופוסעים פסיעות קטנות, כחרדים ביום השבת, מתלוננים הם פה אחד על בעלי-הבתים, שאינם יוצאים ידי חובתם בנוגע לעניים בכלל ולעניי המלמדים בפרט… אוהבים הם את התורה בשׂמחת-תורה, אך את מלמדי-התורה הם מבזים…
וגם בנוגע לבעלי-מלאכות ולאנשים פשוטים אינם מתנהגים כשורה… תקיפים הם בממונם, ומי יאמר להם: מה תעשׂו?
העניים מטהרים את המתים ונושׂאים את המיטה, וגבאי החברה-קדישא, חברת העשירים, מקבלים דמי קבורה ומחלקים אותם לקרוביהם, לבטלנים, למלחכי פינכא… ואדם פשוט כי ימוך, ובעל-מלאכה כי יחלה – אין תומך ואין סועד…
הם מקבלים רבנים, דיינים, שמשים וגם חזנים…
שאַל אותם בחרם, אם יודעים הם להבחין בין שלשלת הזמרה לקריאת התרנגול…
ומי ממַנה שוחטים? – ר' שמריל, שלושה קרובים עניים ושלושה שוחטים…
כבר מלאה הסאה, אי אפשר לסבול עוד! אך מה לעשׂות והשנה שנת בצורת, שנת כפן, ובעל-המלאכה בנפשו יביא לחמו, ואין לו פנאי גם לשאוף רוח…
גם סעודה לא יעשׂו הנושׂאים בשנה הזאת, הדגים ביוקר, יין-שׂרף ביוקר, גם מחיר הבשׂר עלה למעלה ראש…
ומן הסעודה, אשר לא תיעשׂה נסַבּה שׂיחת הנושׂאים על סעודת השנה שעברה; וממנה אל הקלפי, אשר לא נעשׂתה אשתקד כדת… כי היתה שם יד שלוחה מאת החברה-קדישא…
וגם הם שכחו את המת…
והיתום הנשכח הולך אחריהם בלאט, עיניו בולטות מפחד, לחייו מגואלות מהבכי בשעת הקדיש, אף כי לא הבינוֹ, ועוד שׂפתיו רועדות… נבוך הוא הילד וחרד. עוד לא אכל ולא שתה היום, אך רעב איננו גם צמא איננו, כי אם מבולבל.
פתאום השתומם למראה עיניו: לימין הדרך מונחות אבנים, והאבנים מביטות עליו בעינים גדולות, גדולות מאד. גבעות וגבעות, ועטופות הן עשׂבים, ועל כל גבעת עשׂבים אבן, ולכל אבן עין גדולה, גדולה מאד… מה זאת?
לעמוד או לקרוא להולכים לפניו, הוא ירא. בחרדה ניגש אל האבן הראשונה, וַיפג פחדו; לא עינים לאבנים, כי אם עיגולים, ובתוך העיגולים מספרים, אינו יודע למה המספרים, אך את האבנים אינו ירא עוד. עתה הוא חפץ לנסות לקפוץ עליהן, הוא מנסה ויכול. הנה אבן אחת, שניה, שלישית… כמה אבנים יהיו עוד עד העיר?
ובדלוגיו עבר חיש את הנושׂאים ההולכים לפניו.
– הנה היתום – מראה אחד מהם לחבריו באצבע.
– יחף הוא – אומר יונה בּץ בחמלה.
– גם ילדי יחפים – מעיר עושׂה הכובעים.
– אבל אב ואם יש להם…
– מה בצע באב ואם שאין ידם משׂגת…
פתאם נראו להקות-להקות צפורי-דרור, בן-רגע והאוויר נמלא רעש, צפצוף וקרקור, משק כנפים, המולת חדוָה וחיים… ומשׂחקות הצפרים מתנשׂאות למעלה, יורדות למַטה, והכּוֹל בסיבובים ובחפּון של שׂמחה, הנער משתומם שנית, הוא פוער פיו לחקות את רעש הצפרים, מקפץ ומניע את ידיו, בחפצו לעוף כמוהן; ומקנאַת פתאום, שכל זה אינו עולה בידו, הניף חלוקי אבנים לקלוע בהן.
– עוד לא נמחו דמעות ה“קדיש” מעיניו והוא משתובב! – מקטרג עושׂה הכובעים.
– הלא ילד הוא – מלמד יונה זכות.
– גם עגל בן יומו – עונה הראשון – גוֹעה בהילקח ממנו הפרה.
ואופה הכעכים שוחק במרירות:
– הפרה – אם ומינקת, ולא אב יבש וחולה.
ויונה קורא את היתום אליו:
– גש הנה ילד…
רך היה קולו של יונה בקוראו, ובכל זאת נבעת היתום וַיגש בלי רצון.
יונה אוחז בידו ומשתדל להפיג פחדו:
– אל תירא, בני, לא אוכל אדם אני… לך אתי ואובילך הביתה…
ואופה הכעכים צוחק כדרכו:
– הביתה! היש לכלב בית?
יונה העביר את ימינו על מצחו, כתפושׂ במחשבות.
בקרבם אל העיר, עצר יונה את חבריו וַישאל בדאגה:
– לאן נוליך את הנער?
– אל בעלי-הבתים, אל בית-המדרש… – ענו רעיו.
– ודי בזה? בזה ייוָשע? – שאל יונה.
ועושׂה-הכעכים שואל:
– המעט לך בנים לדאוג להם? האם ראש-הקהל אתה, פרנס או גבאי?
ויונה התרגש:
– אל תתלוצצו, אחי, פן תחטאו לאלהים, לאבי היתומים…
הם מביטים עליו בתמהון. יונה מדבר ולא קולו הוא, יונה נעשׂה בעל-מוסר…
– הלא רואים אתם, כי לא דבר ריק הוא, כי לא לחינם נשאר היתום אתנו…
– הוא נשאר אתנו, יען כי אנחנו האחרונים…
– ולמה לא שב עם הראשונים? אני אומר לכם כי לא דבר ריק הוא… אני אומר לכם שאצבע אלהים הוא! אני אומר לכם שההשגחה הפרטית מסרה אותו לידינו…
החברים מחשים, מביטים הם על היתום, ונראה להם כציפור חרדה מפחד ומקור.
– הלא תחמלו גם אתם…
– החמלה – אומר עושׂה הכובעים – היא דבר יקר מאד…
– דבר-מוֹתר הוא ומסוכן לעניים כמונו… אבל אם חפץ אתה, קחהו לך הביתה…
– אני? וזוגתי?
הכּוֹל יודעים, כי יונה איננו השליט בביתו… בשובו הביתה, הולך הוא בלי רצון; כשהוא מגיע אל הדלת, טרם יניח את ידו על כף המנעול, יעמוד ויתיישב בדעתו, אם אין לו עוד איזה עסק בחוץ… ואם אין – יכוף ראשו ויפתח…
וכבר חדלו מלהתפלא, כי יונה התקיף בין חבריו, הראש לכל תקלה וקטטה, חרדת הרב ובעלי -הבתים, וכל החברה-קדישא – כי יונה זה בביתו הוא כשׂיה נאלמה ועיפה לגוזזיה…
– לא אוכל – אמר יונה – את חייו תמרר… ואולי הרוֹג תהרגהו…
– ואתה אתה איכּה?
– אני? – שאל יונה באנחה – מה לי לעשׂות עם אשה?
וחבריו מחרישים. גם הם יודעים, כי אין עצה ותחבולה כנגד הנשים: את הרב, כי ידבּר גבוהה, יענו עזות, וינוס כמפני האריה… בעל-בית, כי יתנשׂא, ויקבל מתנת יד…אך האשה וצפורניה, וקללותיה, ויללותיה… פגיעתן רעה…
ויונה פונה אל עושׂה-הכובעים:
– שמעני, חברי, קח אותו אתך…
– אני? היצאת מדעתך? הלא גם בני-ביתי רעבים….
– בשׂכר! כמה אתה רוצה לשבוע?
– לכל הפחות רובּל אחד… אך מי יתן?
הכּוֹל יודעים, כי גם צרור הכסף ביד אשת-בריתו…
– ה“קהל” יתן – אומר יונה –מוכרחים הם ליתן – והוא מוסיף ורוקע ברגליו.
ובעל הכובעים יועץ:
– שמע בקולי, יונה, אל תרקע ברגל… גם לי צר על היתום. אך לא אנחנו נושיענו… אל תפטור מדוֹן! שמע בקולי… מסור לי את היתום ואובילנו אל בית-המדרש.
– זאת אעשׂה לבדי – ענה יונה רתת – ואתם לכו לכם, לכו!
חבריו הימינו וילכו אל מנינם להתפלל, ויונה השׂמאיל לאיטו אל בית-המדרש; ותפושׂ במחשבותיו לא ראה, כי הנער, אשר פצע בדרך את רגלו באבן, מדלג אחריו על רגל אחת…
ה. בין מנחה ומעריב; יונה נלחם ב“הקהל”, ידו על העליונה, אך בחור אחר מכריעו 🔗
בואו של יונה בּץ, ראש הנושׂאים, אל בית-המדרש – עשׂה רושם.
– מה אתה עושׂה בכאן? – שואלים אותו, אך כיוָן שהוא שותק ובעיר אין מחלוקת, הולכים מעליו.
גם היתום, העומד לימינו, מושך את עיני הנאספים; נדים לו ונאנחים, ויש אשר יעביר איש את ידו על מצנפת הנער, לאות חמלה וחבה יתרה…
רבים הולכים ושבים על-פני בית-המדרש, אחרים עומדים בחבורות קטנות ומשׂוחחים.
נושׂא השׁיחות היה לראשונה המת. אחרי כן נחלף בהוָיות העולם, עניני המדינות, פחד מלחמה, מסים וארנוניות… אך פתאום המה בית-המדרש, עיני כל הנאספים נסבּו אל השולחן אשר בתווך: על השולחן נצב היתום ויונה עומד עליו ומחזיק בו.
הילד בוכה מפחד. חפץ הוא לקפוץ מעל השולחן, לכל הפחות – לשבת תחתיו, ולא לעמוד בראש הקהל הרב, המבעתהו, אך יונה לא יתננו… והוא לוחש באזניו בלשון רכה להרגיעו:
– עמוד, בני, אני מצווה… את טובתך אני דורש!
בין כה וכה נשמע קול רוגז מכותל המזרח:
– בנעלים על שולחן הקודש! רד, שקץ!
יונה מכיר את הקורא ועונה בקול רם:
– אל תירא, ראובן, אל תפחדי, נשמה טהורה… יחף הוא הילד… ה' יודע, אם היו לו נעלים מימיו…
ומתפעל מדברי עצמו הוא מוסיף בקול עוז:
– ופה יעמוד היתום, יעמוד לעיני הקהל, עד אשר ייוָשע.
עתה הושלך הס.
בינתים התבונן יונה ברגלו הפצועה של הילד.
– פה יעמוד – הוסיף וַיקרא – אף כי רואים אתם, כי קשה לו לעמוד, כי רגלו פצועה וזבת דם… בלי ספק נפצעה רגלו בבית-העלמין, כאשר עזבתם אותו, כאשר שכחתם את היתום בין הקברים!
– ראו נא את צדיק הדור הזה – חפץ איש להתלוצץ.
– התפללו ערבית, כבר שקעה השמש… – קראו אחרים.
– חזן, גש אל העמוד! מצווה הגבאי.
אז הכה יונה על השולחן וַינועו לבות בעלי-הבתים. הקרובים נרתעו לאחוריהם; העומדים ישבו על מקומם. ור' קלונימוס הדיין הישיש, אשר שׂם את ידיו על עיניו, כעמוֹד היתום על השולחן, התחלחל, הסיר את ידיו וַיתחנן:
– יונה, אל נא בחוזק יד… ישראל בני רחמנים… תן להם תחילה להתפלל…
אך יונה חטף פמוט מן השולחן וַיקרא;
– הקָרֵב אל העמוד דמו בראשו!
ואת ר' קלונימוס ענה רכות:
– אל תאמר, רבי, שהם חפצים להתפלל… לבם להסעודה שלאחר התפילה… שם הכינו להם הנשים כל מאכל-תאוָה: מרק טוב, בשׂר שמן, צנון, חמיצת סלק וכל מה שהלב חפץ… אבל (קרא בקול) היתום מה יאכל? מה יאכל היתום?
ומתוך הצבּוּר נשמע קול קורא:
– אך מי שׂמך אפוטרופוס של היתום?
– נפשי שׂמתני, ההשגחה הפרטית שׂמתני… הלא אתם עזבתם אותו וַתּלכו איש לבצעו. ואני הבאתיו העירה! הקב“ה הקרה אותו לפני! יודע הוא על מי לעזוב יתומים… יודע הקב”ה, כי לעני ולא לעשיר יש לב רחמן… יודע הוא הקב"ה, שיונה בּץ לא יעזוב את היתום, חס ושלום, לנפשו…
והיתום מתחיל להבין את אשר לפניו. מתבונן הוא בפני יונה בתודה ובחבּה; בידו השׂמאלית הוא מחזיק באוויר את רגלו הפצועה, ואת הימנית הוא שׂם על שכם יונה גואלו, הרב לו עם ה“קהל”… ומפני ה“קהל” הגדול לא יחת עוד!… כי יונה הגבור חופף עליו!
ברגע ההוא נפתח מעיל הילד מעל הכפתור היחיד שנשאר לו ונתגלה גוף רזה ומגואל…
– הביטו אל מראהו, רבותי, הביטו! – קרא יונה– רזה הוא, כחוש הוא, ספרו עצמותיו,… וקודם כּוֹל – יחף הוא, ורגלו פצועה…
– בביתי – נשמע קול קורא מתוך הצבּוּר – יש נעלים; ישנות הן, אבל טובות…
– טוב מאד – עונה יונה, שהכיר את הקול – התחלה טובה – ר' יוסל מנדר מנעלים, אבל ראו – ערום הוא, אין כוּתוֹנת על בשׂרו.
– ובעל בית אחר מודיע, שאשתו לא תקפוץ יד מלתת כוּתוֹנת להנער.
ויונה מכיר את קול הקורא ועונה:
– טוב מאד, הַנילה הגבירה תתן כוּתוֹנת – יהי חלקי עמה! ובגד ללבוש מי יתן? מי יתן?
ונמצא גם נדיב נותן ללבוש, ויונה מקבל באהבה.
– ועתה, רבותי, נשארו צרכי אוכל-נפש! מי ישׂביע את הרעב?
אין עונה.
– ומדוע – קרא יונה – מחריש ראש הקהל? האם חרש הוא ר' שמריל ואינו שומע?
ור' שמריל, יהודי שמן ובריא, בעל גבות ארוכות, המסתירות את עיניו, יושב במנוחה על המשניות, מבלי פצות פה. וכאשר הסבו כל בעלי-הבתים את עיניהם אליו, ובשאול הקרובים אליו, מדוע לא ישׂים קץ למחזה המוזר בבית-המדרש, ואינו אומר מה לעשׂות – ענה במנוחה שלימה? לא בכאן הוא בית הקהל, ולא עתה שעת אסיפה… ולעת מצוא נעשׂה אסיפה ונחזה…
המַענה של ר' שמריל נמסר מפה לפה ונלוו אליו הגהות שונות.
יש אומר: חכם עתיק הוא, השני חושב אותו לביסמארק היהודי, השלישי – לשועל ערום, הרביעי קורא: ממזר, החמישי: גנב! הכול לשבח…
ואחד מבעלי המזרח החזיק אחריו.
– עם ר' שמריל הצדק! – קרא בקול רם – ובאמת, הגד לי יונה! מה אתה חפץ היום? דוקא בערב יום החמישי? הנשמע כזאת בישׂראל, לעכּב את התפילה? מנהג בישׂראל הוא לעכּב את הקריאה בשבת! לך לך היום, עצתי לך אמונה – לך לך היום ושוב ביום השבת, אז נראה…
– אתה לא תראה, ר' ירחמיאל – עונה יונה בלצון קר – אתה תתפלל בשבת הבאה ביחידות בביתך, או בצבּוּר באיזה מנין של חסידים, והֵנה לעכּוב הקריאה, לא תבוא, חס אתה על כרסך!… אתה תתפלל במנוחה, אחרי כן תמלא כרסך בשלוָה, וזמירות תשיר, הלא אני יודע את קולך הנעים…
צחוק אדיר פרץ בבית-המדרש, כי הכּוֹל יודעים שר' ירחמיאל קורא כתרנגול.
וכהישקט הצחוק, נשמעו שאלות מכל העברים:
– הכלל, מה אתה חפץ, יונה?
והשואלים שואלים ברצון, לבם נמשך אחרי יונה המתלוצץ.
– בשבילי איני חפץ כלום… אך – בשביל היתום… אוכל בשביל היתום… קורא יונה בניגון של “שני גוּלדין למצווֹת”!
– ילך אתי היום לאכול בערב – קרא איש.
– טוב מאד – ענה יונה – גם זו לטובה! ומחר?
– יבוא גם מחר לסעודת-הבוקר!
– ובצוהרים?
– שוטה גס, הלא מחר יום השישי, ואין אוכל בצוהרים.
אך יונה לא זע.
– ואצל מי יאכל בליל השבת?
– גם בשבת יאכל אצלי…
– יישר כוחך ר' זרת, איש טוב אתה, חומל על יתום… אבל אחר-כך… ביום הראשון לשבוע, ביום השני לשבוע… ראו נא את היתום… רך וצעיר הוא… ועד שיכּנס לחופה ויהיה לבעל-בית בפני עצמו, יעברו שבועות רבים, ימים רבים.
– ומי יכלכלנו?…
עוד הפעם דממה, אך בעלי-הבתים מתלחשים בתוך הדממה… חפצים הם להושיע ומתייעצים, איך ובמה, והיה יונה מתגבר על קשי-עורף הקהל, לוּלא הלצת-פתאום של אחד הבחורים אשר קרא:
– יונה, אשתך באה!
ובאותו הרגע נשתה גבורתו של יונה, כי היה לצחוק… ההמולה שבתה והגבאי קרא שנית:
– חזן, אל העמוד!
והחזן הולך, ויונה אינו מנופף את המנורה אשר בידו…
כנציב מלח עמד, ובעינַים תועות התבונן סביבו… כבר קרבים אליו להדפו אחורנית. אולם באותו הרגע, כנהוג בספּורי מעשׂיות, עמדו לו – –
ריוַח והצלה ממקום אחר.
ו. ריוַח והצלה ממקום אחר 🔗
על הבימה קפץ לפתע פתאום צעיר לימים, שחרחר ואיש שיער. מצנפתו תלויה לו לאחוריו, מימין ומשׂמאל סורחות שתי פאותיו העבות והארוכות, ושתי עיניו המהירות לוחשות כגחלים…
– ראו – עברה המולה דקה בבית-המדרש – שמואל-חיים על הבימה! שמואל-חיים! – וכל העינים הסבו אליו, וגם ר' שמריל, שישב עד כה במנוחה שלימה, נע מעט והרים את גבות עיניו…
– מי שם, מי שם על הבימה? – שאל בבהלה קלה.
– שמואל-חיים, הלא שמעת!
ושמואל-חיים קורא:
– רבותי, נצחתם את יונה בּץ, נצחתם את ראש הנושׂאים… אך האם נצחתם גם את ה“אבי יתומים”? הגם בו תתלוצצו?
ובראותו כי דבריו עשו רושם, הוסיף?
– אל נא אחי תרעו, ולא תחטאו לאלהים… והעיקר – למה תתראו? האם באמת ובתמים תראו יתום רעב ותקשיחו לב? הלא באמת ובתמים בני רחמנים אתם, הלא באמת ובתמים אתם חפצים, אתם משתוקקים, אתם מתאווים להושיע…
– כן, כן! – עונים מאפסַים.
– ולמה אינכם מושיעים? יען כי קבצנים אתם… אביונים אתם כולכם! וגם ה“קהל” עני… על כל פנים, ר' שמריל אומר, שהקהל עני, שהוא נותן משלו… ואני מאמין לו, אני מאמין לר' שמריל! ר' שמריל, חס ושלום, אינו אוכל נבלות וטרפות, אינו משׂחק בקוביא, וכשר הוא לעדות, וראוי הוא לסמוך עליו… ואם כן – אמת הדבר, שה“קהל” עני… שהצרור ריק!
– ריק, ריק! – מסכימים השומעים.
– אבל מה תעשו, ומה תאמרו, אם אני אתן לכם מוצא לכסף? אם אני אתן לכם די והותר לכלכל את היתום עד גודלו, ואחרי כן – לצרכים אחרים, לצרכי צבּוּר?!
– אתה תתן כסף? לך יש מוצא לכסף? – משתומם הקהל. הכּוֹל יודעים שהאברך, בן השמש, מלמד עני הוא וחי בלחץ.
– כן, אני אתן!… שמעו ואדברה!
– הצבּוּר מַטה אוזן קשבת, ולב ר' שמריל נפעם. הוא סוגר את המשניות, קם ממקומו ומביט במבוכה גלויה אל הדרשן של הבימה.
הדרשן פונה אל יונה, העומד עוד נדהם על יד השולחן, וקורא אליו:
– יונה, האם חפץ אתה לקחת אליך את היתום בשׂכר?
– חברי חפץ – עונה יונה במבוכה.
– וכמה הוא רוצה?
– רוּבּל לשבוע!
– אני נותן רוּבּל לשבוע, רוּבּל וחצי אני נותן! – קורא האברך.
– אתה נותן, אתה? – קוראים מסביב שנית.
– לא את כספי אני נותן…
ופתאום התבונן, כי ר' שמריל קרב אל הבימה בידים נטויות, אז קרא האברך בנשימה אחת את יתר דבריו:
– לא את שלי אני נותן, לא את שלי, כי אם של גיסי אייזיק"ל… רוּבּל לשבוע, רוּבּל וחצי! תיכף ומיד יחתום לכם בחרם חמוּר… וחמישים רוּבּל כסף יתן מקודם!… והכּוֹל בעד שחיטת עופות, אך ורק בעד שחיטת עופות!
והציבּוּר, אשר נלאָה מכל המשׂא-ומתן, קורא:
– מסכים, מסכים! יהיה כן, יהי כן! ישחוט עופות!
ר' שמריל כבר החזיק בכנף בגדו של האברך, וזה קורא:
– לך אייזיק"ל ושחוט, לך כרגע ושחוט!
ור' שמריל נדהם, נרתע לאחוריו; אז ניגש אל הדיין:
– ר' קלונימוס – קרא – רבי, התוכל לראות – –
אך טרם הסיר הדיין את ידיו מעיניו, כבר עמד האברך לפני העמוד ויקרא:
– “והוא רחום” – –
והקהל התנועע כשׂדה בר, ויען בהתלהבות פתאומית: “והוא רחום”…
ונסתתמו טענותיו של ראש הקהל…
ומאז – היה אייזק"ל לשוחט…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.