© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מי מהן? 🔗
א. 🔗
היפה מכל פסלי-האבן שבגן וֶנוּס — אלילת היופי היוָנית. עשויה שיש לבן, על-גבי כן ירקרק מבהיק, עומדת האלילה היפה ומביטה בעיניה הפתוחות-הגלויות על ערוגה של חבצלות וּורדים רעננים.
בשדרה מופיעה נערה כבת תשע-עשרה. פניה קורנים בשמחה, מעיניה נתזים החיים הרעננים, הבריאים. היא הולכת אל ונוּס.
במשובה היא קופצת ועולה על הכן — קומה אחת ושמות אחת לה ולאלילה.
דבר זה משמח אותה, מצהיל את רוחה. היא חובקת בידה הצחורה את צוַאר-השיש של האלילה, משימה את שפתיה הרעננות, האדומות אודם-אלמוג, על שפתי האלילה.
כך שוהה היא רגע. וכל העובר שואל את עצמו:
– מי מהן יפה יותר? זו של אבן, או זו של בשר ודם?
ב. 🔗
מחורי שמשה עבה מצוחצחת, בחלון-הראוה של בית-מסחר לדברי-מוד"אַ עומדת יפהפיה עמוסה צרכי-הלבשה ותכשיטים מתכשיטים שונים, אך היא עצמה עשויה שעוָה.
השפתים אדומות שלא כדרך הטבע נכּר שאך זה עתה צוּבּעו מחדש וצביעה גדושה ביותר; הפנים חיורים-צהבהבים. העינים הפתוחות לרוַחה — בוהות, בלא מבט; אך נוראות מכל הן הגבות: שורה של שערות קשות וזקופות, המרוחקות זו מזו…
בפנים, בחנות המאופלת למחצה, קונות נשים מיני סרטים ושנצים.
– נערתי — אומרת הגברת כבדת-הבשר את הנערה-המוכרת — הוציא נא לי את הסרטים האדומים מחלון-הראוָה.
הנערה מצייתת.
הליכתה עייפה ולא-בטוחה; בהתאמצות היא פותחת לרוָחה את עיניה האדמדמות, שלא להרדם אגב הליכה. פניה יפות, אך עמומות, צהובות ובלויות; השפתים אדומות, אך נכּר — זה עתה צבועות מחדש.
היא פותחת את החלון, מתכופפת מעל לבובת-השעוָה ומחפשת את הסרטים. בתוך כך היא שוקעת בהרהור, ותולה מבטה בחלל-האויר…
כך שוהה היא רגע. וכל העובר ברחוב שואל את עצמו:
– מי מהן נוראה יותר? זו של השעוָה, או זו של בשר ודם?
מנוּוָל 🔗
א. 🔗
אדם עשיר נוסע ברחוב ורואה פושט-יד עומד כך ומצפה לנדבה.
האיש העשיר רחמיו נכמרים בקרבו, והוא מוציא מכיסו וזורק לפושט-היד מטבע-כסף של עשר פרוטות.
פושט-היד מביט אל המקום שלשם נפל המטבע, ואינו זז ממקומו. האיש העשיר רואה את הדבר, — זה מעט לו — מהרהר הוא.
– מנוּוָל!…
הכרכרה חלפה עברה. פושט-היד נאנח ומתיישב על-גבי המדרכה.
האויר רטוב וקר, והכאב מהלך בכל עצמותיו; הרגלים כמו משותקות הן. האלוהים יודע, כיצד יצליח אדם שכמותו לחזור הביתה; אין הן מצייתות לו, הרגלים המאוּבּנות הללו. אבל גם בשבתו אין הוא יכול להגיע אל המטבע, והריהו מותח עצמו כולו ושולח את ידו… בקושי, בקושי! הנה היא בידו!
הוא מקרב אותה אל עיניו, מטבע מזוייפת היא! וגם הוא קורא ואומר:
– מנוּוָל!
חזירה 🔗
על ספה מרוקמת זהב שוכבת גברת חיורת בשמלת-משי בהירה.
מבעד לוילאות הכבדים נופל זוהר עמום על שפתיה הדקות, המתעקמות לאנחה עמוקה. בעיני התכלת העמוקות נקווֹת דמעות…
לא טוב לה, לגברת, לא לכך נתכוונה!
אהבה חפצה, אידיאלים ביקשה… והוא נותן לה יהלומים וארמונות…
וכשהוא מדבר עמה, דבּוּרו בעניני כסף… עניני קבלנות…
שום אדם אינו מבין לרוחה; לא הוא — בעלה, לא אורחיו שלו ולא אורחיה שלה…
ולבה שלה מתגעגע! הוא מתעטף, הוא מרגיש עצמו זר בעולם זה של כסף, של זהב ויהלומים… הוא מבקש לצאת, ללכת אחרי אידיאלים, אחרי… אחרי… אחרי…
אכן, באמת לא טוב לה, אף-על-פי שחסר לה הבטוי הנכון. היא מושיטה את ידה הצחורה המבהיקה, ונוגעת בפעמון שעל השולחן למראשותיה.
מופיעה הנערה החדרנית.
– ספל קפה! — מצוָה הגברת.
– הנערה נעלמת וחוזרת עם ספל-אלגביש סיני על-גבי מגש-כסף כבד. הריח הטוב של הקפה הטוב מתערב עם ריח-היקינתון הקל שבחד.
– בלכתה אל הספה נאחזת רגלה של הנערה-החדרנית בקצה מופשל של המרבד התורכי — והיא נופלת.
נשמע צליל עמום של המגש שנפל ושל הספל המתפוצץ.
– חזירה! — קופצת ממקומה וצועקת הגברת.
הרי כלה אינה גרב! 🔗
בבית-החרושת לגרבים.
נכנסת נערה עם תריסר גרבי-צמר שגמרה. היא הולכת אל בעל-הבית הזקן.
הוא מטיל מבט בסחורה, מורה באצבע אל בעל-הבית הצעיר.
היא הולכת כפי שמראים לה.
בעל-הבית הצעיר נוטל את הגרבים לידו — רכים למדי. אחר-כך הוא מניח אותם על כף המאזנים — הם עומדים במבחן. אחר-כך הוא לוקח אמת-מידה ומודד את האורך, את השפה, את העקב — הכל יפה.
הנערה נושמת לרוָחה; ופושטת את היד לקבל שכרה.
– עוד רגע! — אומר “בעל-הבית הצעיר”. והוא לוקח מעל השולחן זכוכית מגדלת, מצחצח אותה ומסתכל בהעבודה.
לאחר הסתכלות ממושכת אומר הוא בשויון-נפש, אבל בתוקף:
– כמה חוטים פסוקים — שלוש “עינים” שמוטות… שלושה אחוזים לנכות!
– אבל… מבקשת היא להצטדק.
– בלי שום אבל! — מפסיק אותה בעל-הבית הצעיר, ונותן לה פתק אל הקופה.
הדלת נפתחה שנית, ומופיע יהודי צהבהב ובת-שחוק על פניו.
– בוקר טוב!
– שנה טוב! —משיב בעל-הבית הזקן — בבקשה!
היהודי הצהבהב ניגש אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.
– זהו בני שלי! — מרמז אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.
– זה הוא בני שלי! — מרמז הוא על הצעיר בגאוָה.
– סוחר! — מוסיף הוא — ועוד איזה סוחר!
– אם כן, מה טוב! — משיב היהודי הצהבהב, — סוחר צריך לכסף!
– כסף! — מושך הזקן בכתפיו.
– חמישה-עשר אלף במזומנים!
– אך רגל אחת קצרה מעט מחברתה — מתערב “בעל-הבית הצעיר” בשיחה בחיוּך לא-מובהק.
– כמעט אין רואים כלל! — אומר השדכן.
– אבל באמת קצרה היא!
– ומה בכך, — אומר הזקן — כלה הרי אינה גרב! אין מסתכלים בה בזכוכית מגדלת!
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.