ב. פסוקי דזמרא או יוחנן שואב-המים וה“אורח-חיים” 🔗
א. קודם המעשׂה 🔗
…ומה שאספר לכם עכשיו, קבלה הוא בידי מאבי זקני ז“ל, שזכה להיות יוצא ונכנס אצל ה”אורח-חיים“, זצ”ל, ושמע את המעשׂה מפיו הקדוש בעצמו.
והנה מה שקרה קודם המעשׂה:
בבוקר יום אחד, אחר תפלת שחרית וקודם פת-שחרית, יושב לו ה“אורח-חיים” בבית-מדרשו הקטן, סמוך לדירתו, ומעיין, כמנהגו, בספר. לא נגש עוד איש אל האלהים; ובקירוב מקום יושבים הדיינים ומשׂוחחים בדברי תורה בעלמא. יושבים אחריהם בחורים ואברכים מתלמידי הישיבה של ה“אורח-חיים”. זה חוזר על הסוגיא מאתמול, זה מתקן את עצמו לסוגיא של היום ועובר על המהרש"א, השלישי לומד בפני עצמו, מה שקורין “לייענין”, וכדומה… הם יושבים, ומן החוץ נשמע קול השמש קורא: צדקה תציל ממות! ואחריו קשקוש הקופסה…
הכּול יודעים פשר הדבר: חולה היה יוחנן שואב-המים. המומחה אמר תיכף, שהוא צריך לרחמים, ואחר-כך הטעים: לרחמים גדולים… בבוקר הקישו היום אך שתי פעמים…
אבל ראה זה פלא: פני ה“אורח-חיים” נשתנו! סגר את הספר, עמד, ציוה ליתן לו את מקלו, את הספּוֹדיק"ל שלו; הוא הולך ללוות את המת…
וכש“אורח-חיים” הולך, הולכים אחריו הדיינים, תלמידי הישיבה… רואים אנשי השוק, מי ומי ההולכים אחרי המטה, וסוגרים את חנויותיהם ונספחים אל הלויה… מציץ אחד מן החלון בבית-המדרש הגדול ורואה את הכבוּדה, מודיע לפנים והכל מפסיקים ממשנתם והולכים… סופו של דבר: הולכת כל העיר – זקן וטף.
הולכים ותמהים…
המנוח היה יהודי פשוט בתכלית הפשטות…
אמת, היה מתפלל ותיקין… ומה בכך?
אחר מנחה ומעריב, בלילות חול, היה בא לבית-המדרש, וכדיו מלאים, והשקה את הלומדים הצמאים; – שואבים אחרים עושׂים גם כן כמותו…
היה נהנה מיגיע כפיו, לא נהנה ממתנת בשׂר-ודם… אבל כמה נהנים מיגיע-כפיהם יש בשוק!
היה חבר בחברת תהלים…
אבל ה“עברי” שלו – מריה דאברהם! פעם אחת נכשל ב“וחלקלקות” ופרץ כל העולם בצחוק, עד שה“אורח-חיים”, שהיה באותו מעמד, גער בהם בנזיפה והשתיקם…
ה“אורח-חיים” הולך ומלווה, הולך ומלווה; משוק לשוק, מרחוב לרחוב, הוא יוצא אחר המטה את העיר… ובחוץ לעיר הדרך חלָקה והרוח טורד. הנה בית-החיים. ה“אורח-חיים” עוזב עם הנושׂאים בהעברת השער. הולך אל ה“טהרה”… ושב עם המטה אל הקבר, מסייע בהורדה, לוקח אחר-כך מגרפה מיד קברן ושופך עפר… ממתין עד שיגמרו את הקדיש ועונה “אמן”!…
ההלויה היתה ביום חמישי. ביום הששי אין פנאי – מכינים את עצמם לכבוד שבת, מרחץ. אחר ההקזה בעלי-בתים מתכנסים ושותים במסבת מרעים כוס שכר להשיב נפש… שבת היא שבת…
ברוך המקום – מוצאי שבת!
אבי זקני מבדיל בחפזון ואומר “ויתן לך” בחפזון, מבהיל לתת לו את הספּוֹדי“ק והטיזלי”ק של חול, והולך אל המרא דאתרא… אין זה פשוט, צריך להתחקות על שורש הענין. ולא בגפו בא. בחוץ נספחו אליו עוד בעלי-בתים ואילו לומדים.
באו. ה“אורח-חיים” גומר את ה“ויתן לך”. אחר כך: “שבוע טוב, רבי”, – “שבוע טוב, שנה טובה – שבו, רבותי”. ישבו. הרבנית מגישה מיני מתיקה ופורשת; כבוּדה בת מלך, וגומר… ומשום דרך-ארץ לא נגשו תיכף אל עצם השאלה. פתחו בעניני קהלה, עברו אחר-כך אל שאלת עגונה, שהיתה אז מנסרת בעולם הלומדים, ומענין לענין – הלא סוף כל דבר מיתה – התגלגלה השׂיחה על השמש דחברא-קדישא, שנפטר, לפני כמה שבועות, מן העולם, כמעט בחצי ימיו! ואחר-כך – אל יוחנן השואב, ואל ההלויה…
וה“אורח-חיים”, שהיה מחייך קצת בכל זמן השׂיחה, לפי שידע לאן פניהם מועדות, אומר להם בכובד-ראש:
– ליהוי ידוע לכם, רבותי, שלאותו יוחנן השואב היה חוש מיוחד…
מתפלאים.
– אותו יוחנן האיש ידע להבחין בין לומדי תורה לשמה ושלא לשמה. ה“אורח-חיים” לא חונן בחוש כזה.
משתאים.
– ועוד זאת, רבותי: כשהגיעה השעה, שעת סכנה ועת לעשׂות כנגד המזיקין, פעל אותו האיש יוחנן יתר הרבה מאד בקרדומו מן ה“אורח-חיים” בכוָנתו וּביחוּדיו…
– שעת סכנה, כנגד המזיקין – רבי, לא שמענו בלתי היום…
– לפי שהיה הדבר בסוד, לפי שהבטחתי ב“הן צדק” שכל ימי חייו ישאר הדבר בהעלם מוחלט… עוד שלישי היה באותו מעמד, השמש של הבית-דין-צדק, המנוח, והוא נתן תקיעת-כף… אף-על-פי שלא ראה הרבה, לפי שהוא נשאר כשומר בחוץ, ואנחנו שנינו נכנסנו לפנים…
– אבל עכשיו – נאנח ה“אורח-חיים” – כשהאיש יוחנן איננו, פטור אני מ“הן צדקי”, ואם רוצים אתם, אספר לכם…
ועושׂים אוזן כאפרכסת.
ב. ש"ץ, שואב-מים ופרוש 🔗
– והתחלת המעשׂה – פותח ה“אורח-חיים” את ספּוּרו – כעשׂרים וחמש שנה קודם לזה… אך נקראתי אחר כבוד לשבת בקהלתכם…
אף-על-פי שהיה לי בית-המדרש הקטן סמוך לדירתי, אמרתי בלבי: אלכה בין-הערבים אל בית-המדרש הגדול לראות בבני העיר, איך הם עוסקים בתורה, איך הם מתפללים.
ולא התחרטתי על זה. הרבה ראיתי בערב הראשון. הרבה ראיתי ונתתי אל לבי…
ראשית ראיתי והנה איש יהודי, למראית עין, פשוט, כמעט גס, נגש להתפלל לפני העמוד. ויהי לי הדבר לפלא:
– מי הוא זה?
אומרים לי:
– יוסל דבושה’ס, איש תם וישר…
ואותו יוסל בעלה של דבושה, מתחיל להתפלל במרוצה, פחז כמים.
ואמרתי בלבי: מוכנים לבעל-בית זה גריסים שמנים בביתו והוא נחפז לסעודתו.
וביקש להקיש בעמוד, לגעור בהש“ץ, אבל מתון הוא ה”אורח-חיים" מטבעו, ובין כך וכך הלא אוזן מלין תבחן, ומדומה לו שבקולו של הש"ץ מתגלגלות דמעות. המלות נזרקות מפיו כחצים, אבל הן הולכות ונכנסות אל הלב, ומשך ידו מלדפוק.
וכשהגיעה שעת שמונה-עשׂרה, ופנה ה“אורח-חיים” אל הקיר, ראה והנה כתובת גיר על הכותל:
“הבחור יחיאל בן דבושה לרפואה שלימה”…
הוברר לו, שחשד רגע בכשרים. שהש"ץ נחפז לבנו המתהפך בחליוֹ, ונהנה שלא הקיש בחפזו.
וכשהגיע ל“רפאנו ה' ונרפא” התכוון בכל עוז אל הבחור יחיאל בן דבושה… וראה שתפלתו שגורה בפיו, ואמנם עוד בלילה ההוא אותו הבחור הזיע. עבר המשבר בשלום…
– עכשיו הוא אברך… חתנו של השוחט שלנו… בן תורה…
אחר-כך, כשנגמרה התפלה והקדיש דרבנן, התחילה חלוקת הנרות. עמד השמש אצל ארונו ונתן נרות לכל פושט יד. והלומדים, לוקחי הנרות, מרובים.
ולקח איש נרו ושב אל מקומו, אל עמודו וספרו… והחברה ש“ס ישבה לה על השולחן הגדול. ויושבים הם צפופים, ספּוֹדי”ק בספּוֹדי"ק נוגע…
והנרות מהבהבים בחללו של בית-המדרש ככוכבים מתנוצצים מתוך הליל. ונהנה ה“אורח-חיים” הנאה מרובה.
– ככוכבים בלילות – אמר – ויהי רצון שישקיף הקב"ה ברצון אל מאורותינו, כשם שאנחנו משקיפים ברצון על נרותיו, שהוא מעלה בלילות…
והשמש, שסגר את הארון, נגש אל ה“אורח-חיים” וישאל:
– איזה ספר רוצה הרב?
והוא ענה:
– מועד.
שאלת חכם נשאל אז בהלכות מועד, והתעסק בה. והכרך “מועד” עמד בארון שמעל השולחן של החברה ש“ס, והשמש היה זקן, והוצרך לעלות בסולם. נגש אליו אברך וביקש לעלות תחתיו, והשמש אינו רוצה. וה”אורח-חיים" התחרט לאחר זמן. ובינתים, הוא פונה כה וכה ורואה, והנה שואב מים (אחר כך אמרו לו, ששמו יוחנן) חוזר על הלומדים בכדו ומשקה את הצמאים. ומתנהג הוא באופן נאה מאד. אינו רוצה בבטוּל תורה, וכשנגש אל עמוד, עומד הוא מחשה ומחכה עד שירגיש בו הלומד ויפשוט יד אל הספל… השואב מגיש, הלומד מקבל ומברך, השואב עונה “אמן” בכוָנה, הלומד שותה ומשיב אחר-כך את הספל, והשואב עובר בדממה אל עמוד אחר… וה“אורח-חיים” מביט אחריו…
והנה נגש השואב אל קיר המזרח, אל עמוד אחד, שישב עליו בחור או אברך חיור מאד, שהתנועע על הספר הפתוח בעינים סגורות למחצה…
וראה זה פלא: השואב נגש ונרתע לאחוריו, נגש ונרתע לאחוריו, כאלו נהדף על ידי איזה כוח נסתר מן העמוד…
והתפלא ה“אורח-חיים” מאד.
וה“אורח-חיים” יש לו ראיה חדה מאד. מעיף הוא עינו על הספר הפתוח, ורואה ציורים. “עץ-החיים” הוא, ציורי הספירות.
– אין זאת – אמר ה“אורח-חיים” בלבו – כי אם קדושת הקבלה הודפת את השואב לאחור… אינו יכול לעמוד במחיצתו של ה“עץ חיים” ושל הלומד בו… ונכמרו רחמיו על המסכן, הרוצה לעשׂות מצוָה ואינו יכול…
בינתים הביא לו השמש את הכרך “מועד”…
– מי הוא החיור הלומד שם?
– הפרוש שלנו – עונה השמש במהירות קצת – ומפרש:
– מקובל, יושב בתענית כל ימיו ומתבודד. גָר הוא בחורבה שמאחורי העיר… וכשהוא רואה שה“אורח-חיים” מקשיב לדבריו, הוא מוסיף בלחש:
– דברים נפלאים מספרים… העובר ושב שומע בלילות קולות שונים ומשונים יוצאים מן החורבה… נגונים וזמירות… משמעות – –
אבל ה“אורח-חיים” כבר חדל משמוע. עיניו ראו עוד דבר פלא:
הפרוש הרגיש בשואב, הרים את גבות עיניו, הושיט יד אל הספל… אבל השואב כבר פרש ממנו, ושואב אחר בא, ונגש בלי מעצור אל עמודו של הפרוש, והושיט לו את הספל, והפרוש שותה בצמאון… וזה השואב למראית עין גס מן הראשון…
ה“אורח-חיים” משתאה.
ועולה על לבו, אולי השואב שׂונה לפרוש, שׂנאת עם-הארץ לתלמיד-חכם, והשׂנאה היא שהדפה אותו לאחור… מי יודע?
הענין צריך חקירה ודרישה…
אבל יש, ברוך-השם, לה“אורח-חיים” ענינים אחרים לענות בהם, והוא שוכח…
עד שבא היום ונזכר.
ג. יום-כפּוּר קטן. תהלים. ספּוּרו של יוחנן… 🔗
אותו היום ערב ראש-חודש היה.
דרכו של ה“אורח-חיים” לומר בערב ראש-חודש יום-כפור קטן בבית-הכנסת.
ובאותו ערב ראש-חודש, על-פי מקרה או לא על-פי מקרה, וה“אורח-חיים” הקדים לבוא. וכשבא היה עוד בית-הכנסת ריק מאדם. מתבונן הוא כה וכה ורואה צפרים עפות בהמון בעד האשנב הפתוח מלמעלה. מחנה יוצא, מחנה בא… ועל העמוד, במעמקים, עומד לו יוחנן השואב וקורא פסוקי דזמרא. עובר עליו ה“אורח-חיים” – ולא הרגיש בו, ולא זז. פורש ה“אורח-חיים” והולך למקומו, מקשיב הוא ומאזין לה“עברי” שלו, וקשה לו להתאפק מחיוך, אבל הוא מתגבר על תשוקתו, ומרים את עיניו במקרה אל הספון, ששם מצוירים כלי-הזמר של דוד… וראה זה פלא: כמדומה לו שהמלין המשובשות היוצאות מפי יוחנן השואב מתנשׂאות ועולות למעלה אל הספון, ומנגנות כל אחת בכלי-זמר אחר, והכלים, בנגוֹע בם המלין, מתעוררים ועונים בקול, כל כלי-זמר בקולו המיוחד לו… הנה קול החליל, קול העוגב, קול התוף…
והקול קול דממה דקה… לא אזניו, אך נשמתו בקרבו שומעת, ואותם הצפרים והעופות הבאים מן החוץ, כמדומה לו, שהם רצים אל הכלים, חוטפים את הקולות, ועפים במרוץ החוצה, ובאים אחרים וחוטפים, ונסים ועולים למעלה, למעלה בהמון צפצופים…
אך הנה בא “העולם”, השואב נשתתק ופינה את מקומו להש"ץ…
כששב ה“אורח-חיים” לביתו, פנה אל הרבנית בשאלתו:
– מי מביא אלינו מים?
הרבנית צוחקת:
– גם זה עסק שלך?
– כשאני שואל, ודאי אני צריך לדעת.
הלכה הרבנית אל המטבח ושבה משם עם תשובה ברורה:
– איש מישׂראל ושמו יוחנן…
– כשיביא אותו יוחנן מים, יאמרו לו שיבוא אלי, יש לי אליו דבר…
והוא הולך לחדרו.
תמהה הרבנית, אבל הרב דבּר ומי ישיבנו. ולא עברה שעה קלה ולאזני ה“אורח-חיים”, שהתעסק בחדרו באיזו סוגיא, הגיע קול שעול קל.
יוחנן השואב בא.
– שב, ידידי…
אינו רוצה.
– אני מצווה…
ישב לו יוחנן בקצה ספסל, וה“אורח-חיים” אינו גורע עינו מעיניו ואומר:
– יוחנן, שמעתי את אמירת התהלים שלך…
נאנח יוחנן:
– הלואי שאזכה לומר “עברי” כדבעי…
ונאמרו הדברים בפשטות גמורה כל כך, עד שה“אורח-חיים” חשב שטעה, שהטריח אותו בכדי.
אבל בינתים נזכר המעשׂה עם הפרוש.
– הגד נא לי, יוחנן, מה טינא יש בלבך על הפרוש.
ויוחנן מחשה, מבולבל, כנראה.
– לפי שאינך רוצה להושיט לו את הספל בעברך…
יוחנן מחשה, וה“אורח-חיים” שונה ומשלש את שאלתו.
– הגד נא לי את האמת!
– איני יכול, רבי… סוד הוא…
– וכשאצווה?
– לא תהא לי ברירה…
– אם כן, אני גוזר!
והלבינו פני יוחנן השואב כסיד, ומשׂפתיו הרועדות מתחילות להתמלט מלין.
– ליהוי ידוע לך, רבי, שחוננתי מאת השם יתברך בחוש הריח המיוחד במינו…
– דהיינו?
– מכיר אני בתלמידי-חכמים, ומבחין בין הלומד תורה לשמה, שתוכו כברוֹ, ובין אחר שאין תורתו אלא תיפלות, רחמנא ליצלן…
– היאך אתה מבחין?
– איני יודע; אני בעצמי בור וגס, רבי! אני שומע ואיני מבין מה שאני שומע, איני יודע פירוש המלות… נכספה וגם כלתה נפשי להבין, ואיני מבין… אבל מיום שעמדתי על דעתי, וביקשתי לעבוד את הבורא יתברך, ולא היתה לי עצה ודרך אחרת כי אם לשמש תלמידי-חכמים במים, היתה תפלתי שגורה בפי: רבונו-של-עולם, יהי רצון שלא אכשל בתלמיד-חכם שאינו הגון… פעם אחת, שעת-הכושר היתה, שעת-רצון, ונשמעה התפלה… ומאותו היום פועל חוש הריח שלי…
– באיזה אופן?
– איני יודע, רבי, אבל ריח התורה עולה באפי… ושונים הם הריחות למיניהם… יש לומד, וריח תורתו כריח הלחם החם, שאך יצא מן התנור… ויש לומד, וריח התורה שלו כריח השׂדה, או כריח התפוח…
– והפרוש, מה ריח תורתו?
החשה מעט יוחנן ואחר-כך אמר:
– ריח של זפת!
ה“אורח-חיים” תוהה, אין הדבר מתקבל על הדעת, היתכן?
ויוחנן אומר:
– ואולי מוטב שכבוד תורתו יהא יודע… הלא מרא דאתרא הוא… רועה את הצאן… וכשתגיע השעה, ויהיה לו צורך ביוחנן השואב, יצו ויעמוד לפניו…
והוא מבקש רשות. ה“אורח-חיים” נבוך, מנענע בראשו, והוא יוצא…
– הדבר צריך חקירה ודרישה – אומר ה“אורח-חיים” בלבו…
ושוכח…
עסקי קהלה, עסקי ישיבה, שאלות ותשובות מכל אפסי ארץ…
הלא “אורח-חיים” הוא…
ד. גוף המעשׂה 🔗
ופעם אחת נזכר אחר תפלת המעריב בבית-המדרש הקטן שלו, והלך אל בית-המדרש הגדול לנסות את הדבר.
הלומדים יושבים כבר אל עמודיהם, ה“אורח-חיים” עובר. והעיף עין אל ספרו של הפרוש.
– בקבלה מעשׂית הוא עוסק!
עבר על עמודו, התכוון בעברו ונגע באצבעו בעמוד – אינו מרגיש כלום!
וחלשה עליו דעתו. שואב-מים מרגיש, והוא אינו מרגיש? כלום אפשר הדבר?
הולך ה“אורח-חיים” תפוּשׂ-מחשבה אל מקומו, יושב ופותח ספר – אין לבו פנוי ללמוד. סגר את הספר ושב הביתה לאכול פת-ערבית; אין לו תיאבון לאכילה: נטל את ידיו, אכל כזית לשם ברכת המזון, בירך ופרש אל חדרו. מרגיש הוא שאין דעתו צלולה. ואולי איננו בקו-הבריאות.
– מה דעתך, רבנית?
הרבנית עושׂה לו חמין עם סממנים. שתה, התחיל קורא שמע ועלה על מטתו.
התהפך על משכבו כשעה חדא, עד שתקפה עליו שנתו. אך נרדם וראה חלום.
אביו, זצ"ל, עומד על מטתו.
– אתה ישן – אמר ברוגז – ובקהלתך תבעֵרה!
קפץ ממטתו, ובעינים עצומות עוד למחצה רץ אל החלון. ואמנם, בפאת השמים, מאותה החורבה שמאחורי העיר, שגר בה, לפי שאמר השמש, הפרוש, מתפרצת להבה בתוך עשן מיתמר ועולה למעלה…
– אש בחורבה!
ומתוך העשן יוצאות לשונות אש ומשׂתרעות על פני העיר. ולשון-אש אחת משתרבבת כנחש ומגיעה ומלחכת את גגו של בית-הכנסת, והשניה אוכלת את גגו של בית-המדרש הגדול… ועוד לשונות משׂתרעות על פני גגות שאר הבתים.
כשעה קלה עמד המראה ונעלם.
נדעכה האש בחושך.
ומובטח ה“אורח-חיים” שאין זה חלום של דברים בטלים. העֵד העיד בו אביו, זכר צדיק לברכה, שבקהלתו תבערה, ואת התבערה ראה לא בחלום כי אם בהקיץ. דברים בגו, התרָאה, איזו סכנה נשקפת, ועת לעשׂות כנגד הסכנה…
אבל איזו סכנה ומה לעשׂות אינו יודע.
ופתאום נזכר מה שאמר לו יוחנן השואב: כשיצטרך אליו, ישלח אחריו…
לא בכדי אמר…
ונטל ה“אורח-חיים” את ידיו בלאט, לבל יעורר את הרבנית, ולבש את בגדיו, ועבר על בהונות רגליו אל חדרו של הבית-דין-צדק, ששם ישן על הספסל שמש הבית-דין-צדק, ונגש אליו ויעוררנו:
– האינך יודע את דירתו של יוחנן השואב?
השמש מבולבל משנתו וממשמע אוזנו. מה לו להרב וליוחנן השואב בחצות הלילה? אין זאת, כי חולם הוא. וצריך היה ה“אורח-חיים” לשנות ולשלש לו את שאלתו, עד שהבין סוף-כל-סוף את מבוקשו וענה:
– כן, רבי, אני יודע.
– אם כן, לך עמי…
ויצאו, ובלי פנס, ומגששים בחושך, עד שבאו אל הבית שדר בו יוחנן.
– פה! – עמד השמש.
– הקישה בחלון!
אבל באותו הרגע נפתחה דלת הבית, ויוחנן השואב יצא:
– רבי, המתנתי לבואך, הגיעה השעה לכבות האש…
רואה ה“אורח-חיים”, שהוא יודע… ובאותו הרגע נבקעו מלמעלה עבי הענן, ולאור של קו מתפרץ ראה ה“אורח-חיים” בידו של יוחנן גרזן.
– גרזן?
– גם זה יועיל ביום עברה…
מנין ליוחנן פסוק זה? אבל אין פנאי למחשבות.
– נלך, רבי!
– נלך…
והלכו אל החורבה…
עוד טרם נגשו, ומרחוק רואים הם והנה אד מתנשׂא על פני החורבה, ואל אפם עולה מן האד ריח חזק של זפת…
– ריח תורתו של הפרוש! – נזכר ה“אורח-חיים”.
הם נגשים וריח חזק התנשׂא, עד עצירת נשימה…
– חזק! – קרא יוחנן השואב, לעצמו או לאחרים.
– חזק! – עונה ה“אורח-חיים”.
הנה החורבה.
ומן החורבה בוקעים ועולים קולות מקולות שונים, קול שׂמחה וקול שׂשׂון, קול נשים עליזות… ומן החרכים בוקעות ויוצאות קרני אורה…
ונפל פחד החורבה על השמש, ברכיו כושלות.
– אחוז בכנף אזורי! – קרא אליו ה“אורח-חיים” ואל תּחָת. אך השמש כבר נפל מלוא קומתו ארצה.
רוצה ה“אורח-חיים” להקימו, אך יוחנן השואב קורא:
– רבי, אין פנאי!
– אבל איך נמצא את הדלת?
– הולך אני בכוח חוש הריח שלי… הנה הפתח… נבוא…
– ומה נעשׂה?
– יעשׂה – עונה יוחנן – כל אחד את שלו…
באו, והנה מחול-משׂחקים!
מבול של אור… גולגלות של מתים בספון ובכתלים, ובחורי העינים והפיות – להבות אש. ומנגנים עומדים מן הצד; המנגנים שחורים והכלים שחורים… ומתוך הכלים יוצאים הקולות, כרוכים בלהבות אש, ובתווך – נשים ערומות, משתובבות ומחוללות בעגול, סביב-סביב במעגל, ורגליהן היחפות והמהירות רגלי עזים, והן מזמרות ומשוררות, ומעיניהן נזרקים גחלי אש, ומפיותיהן – קולות להבה…
ובדחן בראש המנגנים צוֹוח ככרוכיה:
– שבת! שבת!
ומכיש כף על כף.
ובתוך המעגל – מחול הכלה… הפרוש רוקד עם לילית, אוחזים בקצות מטפחת לבנה ומחוללים. והוא מזמר: בואי, כלה! בואי, כלה! ומושך במטפחת מזה, והיא צוחקת ומושכת, כאלו אינה רוצה, לצד שכנגדה…
והבדחן מכיש כף על כף, קורא: שבת! שבת! וקולו כקולות הכלים הולכים הלוך וגבור, הלוך והשתובב, והרקוד כולו כאילו הוא עולה בסערה… והפרוש עז-הנפש מושך בכל עוז, עוד משיכה ולילית תפול על צוָארו…
אך באותו הרגע הרגישו באורחים זרים…
פלצות-פתאום!
מהומה ומבוכה, רעש וחרוּק שינַים… התפּזר המעגל, רצים אל הזרים, חפצים להתנפל עליהם, לקרעם כדג, שורקים בחרון כנחשים, נוהמים כזאבים…
– יעשׂה כל אחד את שלו – נזכר ה“אורח-חיים”.
והתכוון למה שהתכוון, ועשׂה את יחוּדיו ועצר בעד המתנפלים, ואינם יכולים לבוא בד' אמות שלו… עומדים על הגבול של הד' אמות בידים נטויות ורגל אחת נשׂואה, ונושמים בזעמם, מבלי יכולת לשנות את עמדתם.
– לעזרה! לעזרה! – נשמע פתאום קולה של לילית.
ונעשׂה רעש גדול בחוץ, סערה קמה והסתערה על החורבה, אך מכתליה היא נזרקת לאחור. רועדת החורבה כולה, אלפי צעקות בתוך הסערה – ואל החורבה אין חודר…
וה“אורח-חיים” מוסיף ומתכוון, וחלל החורבה מתמלא שמות והשבעות והם מכים את העולם השחור אחור… התכנסו בקרן-זוית, ומתכוצים שם, ומצטמצמים, ונחנקים בלי נשימה.
אך לילית עודנה בתווך, בזרועה היא תומכת את הפרוש ובקולה הנחר עודנה צועקת:
– לעזרה! לעזרה! יבוא כל הגיהנם!
אז הניף יוחנן את קרדומו, התכוון אל ראשה של לילית וזרקו בכוח, ונבקעה לילית מראשה ועד כפות רגליה.
והפרוש נפל…
שקטו הרוחות, נעלמו המראות, הכלים נפלו מן הספּוּן ומן הכתלים והתפוצצו, הנרות כבו, – ובריאה שחורה, בעלת כנפים שחורות, התנשׂאה מבין בתריה של לילית ותשׂא את הפרוש מן האדמה, ותעף אתו ונעלמה אתו בעד חור החלון…
ובעד אותו החור התחיל בוקע קו של שחרית…
ה. סוף דבר 🔗
– כך, כך, רבותי – מסיים ה“אורח-חיים”.
הכל נעשׂה בסוד. גם הרבנית לא הרגישה בצאתי ובבואי…
השמש נפל למשכב, וכאשר נפל לא קם עוד ממשכבו… וגם רוחו לא שבה אליו במשך כל ימי מחלתו… עד רגעי הגסיסה. אז נקראתי אליו. נגה עליו קצת אור והתוַדה…
והפרוש נעלם.
אמרו: שיצא לקיים חובת גלות…
יהי כדבריהם…
עתה יודעים אתם, רבותי, באיזה חוש חונן המנוח, יוחנן האיש. ומה שעשׂה בקרדומו, יהודי פשוט בקרדום פשוט…
וכשהלך לעלמא דקשוט, מי, סבורים אתם, יצא לקראתו?
דוד המלך, עליו-השלום, וכנורו בידו…
והיה כנגן המנגן ונפתחו שערי גן-עדן…
כך גילו לי בחלומי…
כך גמר ה“אורח-חיים” את ספורו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.