(מעט שגעון) 🔗
עבר על פני הנעלם הנורא! עוד אזני רועשות ממשק כנפיו השחורות, שׂפתי עודן נצרבות ממגע ידו הקשה, אבל – התעוררה בי שירתי.
אַךְ הַגִּידִי, שָׂרָתִי,
שִׁירָתִי,
לְאָן אַתְּ שׁוֹאֶפֶת?
לְהַחֲרִיד לִבּוֹת שַׁאֲנַנִּים
בְּמַעֲשִׂים נוֹרָאִים,
בִּכְרֵסִים, נוֹצוֹת מְמֻלָּאוֹת,
בִּיתֵדוֹת בִּנְחִירַיִם, יְלָדִּים נִקְרָעִים?
אוֹ לְעוֹרֵר מִסְפֵּד-תַּנִּים
עַל הֲרוּגִים מְתֻלָּעִים,
וְאוּלַי, לְהַכְעִיס – לְהוֹלְלוֹת וּצְחוֹק – –
כַּאֲשֶׁר תְּצַוִּי! דְבָרַיִךְ לִבְלִי חֹק.
לְחִזָּיוֹן אַתְּ מִתְאַוָּה?
יְהִי כֵן! שִׁמְעוּ, פּוֹעֲלִים, בְּקוֹל
הַגְּבִירָה הַמְצַוָּה!
לָחִזָּיוֹן הִיא שׁוֹאֶפֶת!
מַהֲרוּ, הַעֲמִידוּ אֻרְוָה וָרֶפֶת,
הָאֻרְוָה לְיָמִין, הָרֶפֶת לִשְׂמֹאל –
הָרוֹאֶה הַנִכְבָּד, וּזְרוּ מְעַט טִנֹּפֶת
סָבִיב סָבִיב וְשֹׁקֶת לְסוּס וּבְהֵמָה
עֲשוּ בַּתָּוֶךְ… וְנִכְחוֹ כֹתֶל; מִשְׁחוּהוּ בְזֶפֶת
וְיִשְׁחַר כִּשְחוֹר,
כִּפְנֵי הַדּוֹר.
וְאִם אֶפְשָׁר – יַפִּיל גַּם אֵימָה!
הוֹי, לָמָּה אַתֶּם נִצָּבִים
חֲבוּקֵי-יָד?
אֵינְכֶם מְבִינִים? חֲבוּ כִּמְעַט קָט.
אֲבָרֵר – יְהִי חֲצַר-קַצָּבִים!
הֲלֹא הַדָּבָר פָּשׁוּט; מַהֲרוּ אֶת הָאָמָּן,
יָבִיא מַצְבֹּעַ וּצְבָעִים,
וְיַעַשׂ לוֹ עֶרֶב, עֶרֶב בָּהִיר, עֶרֶב נָעִים!
עַל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת בִּלְבוּש אַרְגָּמָן
תִּצְלוֹל הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לָרֶפֶת
בַּעֲבִי הֶעָנָן… גַּם הִיא שׁוֹאֶפֵת לְשֵׁנָה, לִמְנוּחָה שְׁלֵמָה,
כָּאָדָם כַּסוּס כַּבְּהֵמָה!…
וְעַתָּה הַכּוּ בַּפַּעֲמון: אַחַת, אַחַת, וְאֶחָת!
כִּי כְּבָר חָשׁוֹת
הַנְּפָשׁוֹת
לָצֵאת, – הָאֻרְוָה נִפְתַּחַת,
בְּאַדָּרוֹת בָּלוֹת מְכֻסִּים
יוֹצְאִים שְּׁנֵי סוּסִים,
זָכָר וּנְקֵבָה –
הוּא מִי-שֶׁהָיָה-גִּבּוֹר, וְהִיא שׁוֹבֵבָה
קְצָת מִלְּפָנִים… אַךְ עָבַר הַדּוֹר
שֶׁל הַפְלִירְט הַנָּעִים,
וּבַת-חַוָּה, כָּמוֹהָ מְנֻוֶּלֶת
כְּבָר הָיְתָה בְּיָמֶיהָ לְגַבָּאִית, לִמְטַפֶּלֶת,
לִמְחַפֶּשֶׂת חֲטָאִים…
וְזֶה הַבֵּן פּוֹרָת
בִּימֵי סוֹבְּיֶסְקִי הַמֶּלֶךְ,
עַל-יְדֵי צוֹעֲנִי הֵלֶךְ
כְּבָר סֹרַס…
עָבְרוּ יְמֵי הַגְבוּרָה וְהַשָּׂשׂוֹן, וְגוֹמֵר…
וּבְכָל זֹאת, בּצֵאתוֹ, הוּא אוֹמֵר:
– צְאִי רִאשׁוֹנָה, יָפָתִי,
עֲטֶרֶת נִשְׁמָתִי!
וְאָמַר עוֹד, – אַךְ דְּבָרָיו נֶחְבָּאוּ,
בּקוֹלוֹת הָרֶפֶת, שָׁם כְּבָשִׂים גָּעוּ –
תִּצְלֹל בִּתְהוֹם, כִּצְלֹל הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הָעָב!
רבותי, איני יכול עוד!
שכינתי הסתלקה! סוסים זקנים, ברכים כושלות, עינים טרוטות, עור מעוך וכתות, זנבות פרועים וסרוחים, ואני שר בשירים ומצלצל קיש-קיש במלות שווֹת…
והנני עובר מנוסח וויספּיאַנסקי לסגנון פשוט, ברור ומפורש…
והנפשות כדלעיל – הוא והיא.
הוא והיא שתו לרוָיה. חוטי מים תלויים עוד בנחיריהם ומתנוצצים לנוגה האדמדם של השמש הטובעת, הצוללת, הגוססת…
היא – (סרוחה על האדמה ונאנחת).
הוא – (עומד עליה ומשקיף בעינים רכות).
אידיליה נפלאה! היא שוכחת שרגלו נשברה, ברכוֹב עליו המלך סוֹבּיסקי בחוצות ווינא, והוא שוכח את המכשול אשר קרה לה, בהשתולל הסוסים-הזכרים בקיוֹב…
המקרים הרעים צללו במי-הנשיה – השכחה יפה לזקנה… וחיים הם בשלום ובמישור… רתם אחד לשניהם; מוט אחד בינותם, ושוט אחד על גביהם – כל היום!
והעגלה כבדה ועמוסה בשׂר בהמה-שחוטה, והדרך מדי יום ביומו – מן המטבחים אל האטליז… והמאכל – מעט שחת נרקבה… והם משתדלים להמתיק את שארית החיים המרים במתק של חנופה קלה, בנועם של לחישות וזכרונות טובים… ופעם בפעם פונים הם זה אל זה, ומחככים איש את צוַאר רעהו בדרך הלוּכם ומשיכחתם… ומתלחשים… וחולמים…
ולפעמים, לזכר שנות קדומים, לזכרונות הגבוּרה במלחמה, המחול בקרקס, – הרגלים מתנשׂאוֹת, גם הראש, והזקנים מתחילים לפזז קצת, לכרכר קצת, אבל אז דיה בשריקה קלה, – שריקת השׂפתים, שריקת השוט באויר, – והם שבים ל“איתנם”, ומודדים ברצינות של זקנה ושׂיבה את רפש החוץ מן המטבחים אל האטליז…
עוד הפעם נטיתי הצדה…
סלחו לי, לא אשוב עוד לפנות לבי לבטלה –
ועוד הפעם ההוא וההיא…
היא – (סרוחה ונאנחת).
הוא – (שואל) מה לך, שׂרתי?
היא – הילל, הילל משם! (מראה ברגל קלה אל הרפת)
לקחו את הפרות והעגלים היתומים גועים…
הוא – עולם כמנהגו… הראויים לשחיטה נשחטים…
היא – ואותנו?
הוא – (באומץ לב אך בברך כושלת) בנו לא יגעו לרעה!
היא – והערובה?
הוא – ראשונה: זכות אבות, בּוּצפאַל, וכדומה… ושנית: והשכנים, הקרובים לנו, והאוהבים אותנו… לא יתנו…
ושלישית – – היא – ושלישית?
הוא – ושלישית – אנחנו סוסים ולא בהמות! (בגאון) אנחנו צונפים ולא גועים! כשאנחנו שוכבים, אין אנו כופים לראשונה את הרגלים הראשונות, כי אם התחתונות ואנחנו (ביתר גאון ובטחה מתחזקת), ואנחנו מועילים באמת! אנחנו צוהלים לקראת קרב! אנחנו מחוללים בקרקס… בלי הקרבות תאבד הגבורה, הרוממות, יסוּף הנשׂגב והנעלה! ובלי המחולות יחזור לתוהו ובוהו הקרקס, תאבד הקולטורה, והמוסר, והמדות הטובות! כן… והיה – פוי…
היא – פוי? אני יודעת שור-פר אחד…
הוא – (מתעורר) דומי! אל תנבלי פיך! הלא אין בהם אף ניצוץ אחד של רוֹמאַנטיקה, שור עובר ורואה מי רגלים של פרה, ואינו עומד, ואינו מריח, ואינו מתפעל כל עיקר!
היא – (נרעשת) היתּכן?
הוא – בי נשבעתי!
היא – אם כה, בוז אבוז להם…
(באותו הרגע פותחים את הרפת ומוציאים משם עגלה לשחיטה…)
העגלה – (גועה)
והסוסה – (כעבור העגלה קופצת ממקומה ובועטת ברגליה האחרונות) כן יאבדו!
הוא – מחר נמשוך את בשׂרה –
היא – מחר.
הוא והיא – המחר שלנו!
תִּצְלֹל, תֹּאבַד – אַךְ לַשָּׁוְא…
הַאֲמֵן, הַצּוֹבֵעַ,
נִפְצַּע. הוּא נוֹפֵל, הוּא גֹוֵעַ –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.