א    🔗

לפי-שעה טרם הקיפה תנועת הבנייה המזורזת שבמושבה את הסביבה הזאת, וד“ר לשם, רופא וטרינרי צעיר, דעתו נוחה שעדיין רשאי הוא להתבודד בביתו המרוחק ולשעשע את נפשו כי שוהה הוא עדיין בשטח כפרי מובהק. לפי שהכרמים והפרדסים סוגרים עליו סביב-סביב, ופרט לבתים בודדים, הפזורים פה ושם, טובעים בירק ורעפי גגותיהם מאדימים כצפים בתוכו, הרי מראה הנוף לכל מלוא העין יש בו מצביונם הבלתי פגום של ימים ראשונים; גם דרך-העפר – המתפתל ליד משוכות-השיטה ושיחי-הצבר, עוקף את הכרמים, את הגבעה שמראשה אפשר להשקיף עד למרחבי הים הכחול, ומשתפל לואדי שמשני עבריו גדלים פרע איקליפטוסים נישאים שטרם עלה עליהם הכורת – גם דרך-עפר זה נשתמר בו כל החן המפעים את לבו של אדם הרגיל בסביבה מילדותו, ואשר תקתוקו של מנוע באחד הפרדסים, הבוקע ומתנבח לפתע תוך דיממת בוקר, או בין השמשות, יש בו כדי לעורר געגועים ולהרעיד מיתרים סמויים שבלב. כאן קיים עדיין טעמו של משהו ארצישראלי, רומנטי, המפנה במושבה גופא את מקומו לתמורות שריח של עסקים נודף מהן. ואילו את המקום הזה טרם הדביקה הרעה, לרווחתו של ד”ר לשם.

ד“ר לשם קבע במקום זה את דירתו ואת מרפאתו הווטרינרית. הוא לא שעה לעצת ידידיו אשר ביקשו להניאו ולשדלו כי יקבע את דירתו בלב המושבה. “כאן,” אמרו לו, “תהא פרנסתך מצויה בשפע, ואילו שם מחוץ למושבה איש לא יבוא אליך”. ד”ר לשם הקשיב וגיחך, ולא נתפש לויכוח. הוא לא ביקש להתעשר. כסבור היה שדי יהיה לו במה שישתכר, שיסתפק במועט, ובלבד שיוכל לדור בסביבה שהיא לפי רוחו, ושיש בה כדי להשרות עליו רוח טובה ושלווה בשעות הפנאי. מטעם זה לא ביקש ד"ר לשם לקבל משרה של רופא וטרינרי באחת העיריות, בבית-מטבחיים, דרך משל, שבנידון זה סברתו שונה משל חבריו למקצוע.

בית עזוב ופרוץ במקצת של אחד האיכרים נמכר לו במחצית המחיר וד“ר לשם התקינו מחדש בלי לגרוע מצביונו הכפרי, על עליית-הקיר שלו, על גרם-מעלות-העץ המוביל אליה אלכסונית, ומחסן קטן הנראה כדבוק מן הצד. הוא טח את הבית מחדש, מבחוץ ומבפנים, הרס מחיצות שבין חדר לחדר, הכניס שינויים ושיפוצים ושיווה לבית, שהיה מקודם עלוב וזנוח, צורה של חווילה נאה, עד שכל הרואה אותה בחידושה השתאה לפשטותה שנוסח לה – פשטות שהניחה גם את דעתו של ד”ר לשם.

התקין לו, אפוא, ד“ר לשם בית נאה ומתוקן לפי רוחו, שהכיל פרט למרפאה וחדר-המתנה קטן, טרקלין מרווח למדי, ובחצר מאחורי הבית מכלאה לבדיקת בהמות וחיות, שלשלאות לריתוק, סד לכבילת-רגליים, מאורה לכלבו ויוצא באלה דברים. גם שובך שהיה בחצר הניח על עמדו, אלא שטרם איכלס אותו ביונים, ומחכה היה לאחד מידידיו אשר הבטיח להביא לו שי כמה וכמה זוגות מובחרים. לפי-שעה תפש את מקומן של אלו זוג יוני-בר שעל גבי ריפוד חפוז ומרושל של זרדים קבעו את הקן, והרי קול המייתם הממושך והנוגע אל הלב ערב מאד לאוזניו. עתה קול התור שלהם מבשר את בוא האביב, וד”ר לשם היושב בכורסה מניח את הספר לרגע, מפנה את ראשו לעבר החלון ומקשיב יפה תוך העלאת בת-צחוק קלה על פניו.

כיוון שהטרקלין מרווח למדי, אוהב ד“ר לשם להתהלך בו שקוע בהרהורים, ושוקל תוך-כדי-כך את עניניו ואת מעשיו תוך שהות מספקת, שאין מטרידים אותו ביותר. בטרקלין מצויה ספה רחבה שלאורכה קבוע מדף לספרים, וליד הקיר שמנגד ניצבת כוננית גדולה שבה נתונה ספרייתו המקצועית, ומבחר של ספרות יפה ואמנות שהוא מטפח ומוסיף עליה מדי שובו מן העיר. שולחן-הכתיבה נמצא בסמוך לחלון, ועליו מצויים ספרים וניירות בחוסר סדר מובהק, וכן פזורים הם ליד המדף של הספה וליד הכורסה. ניתן להניח כי ד”ר לשם מציץ בכמה ספרים בבת-אחת לפני שישקיע עצמו בקריאה ממושכת באחד מהם. על הקירות תלויות תמונות-נוף אחדות, אקוורל שסירות-הירקון, או נחל אחר, מנמנמות בו ריקות מאדם בצל איקליפטוסים, ורישומי-אדם וקלסתרים בשחור-ולבן, ואם להוסיף את השטיח באמצע החדר – והרי הטרקלין על מראהו.

אין בדידותו של ד"ר לשם משעממתו, הואיל ותמיד מוצא הוא איזה ענין לענות בו, ומקדיש שעות לעיון ולקריאה. לעתים קרובות נוהג הוא לטרוח גם על התקנת סעודה לעצמו, במטבחון הסמוך לחדר-ההמתנה. סעודת-צהרים סועד הוא לרוב במושבה, פרט לימות-החמה הכבדים וימות-הגשמים, שאז הוא מבכר להסתפק בארוחה חטופה ובלבד לפטור עצמו מהליכה טורדנית למושבה. וגם לאחר שרכש לעצמו אופנוע אינו להוט אחרי ביקורים ללא צורך במושבה.

נשים צעירות שבמושבה ובחורות תוהות לפעמים עליו ועל אורח-חייו, שנראה תמוה בעיניהן ומעורר סקרנות, ולפיכך הרי-הן מחפשות תואנה ומביאות אליו את כלבי-שעשועיהן לבדיקה, לטיפול ולבקשת עצה שלשמעה מפרכס החיוך על שפתיו של ד“ר לשם, ומול הכזבים הקטנים שלהן עליו להעמיד פני אדם אדיב ומיתמם; אך נראה שסקרנותן גוברת על כך, ומבקשות הן להשתעות קצת בחברתו ולעמוד על טיבו. ויש שד”ר לשם שוכח אף הוא את מטרת הביקור ונתפש לאחת מהן לעתים, אך עד כה בלא רצינות מחייבת. גם איכרים ובעלי משקים-זעירים שבסביבה נזקקים לו, או שמבהילים אותו אליהם, והרי פרנסתו מצוייה ועיסוקו מנחהו בנתיבות הנסיון של השתלמות מעשית וידיעת נפש הבהמה ודרכי ריפויה.

הכל מכירים את ד"ר לשם במושבה, ואילו מעטים הם מכריו, כיון שפרט לשיחה-של-אדיבות אין הוא נכנס בקשרי ידידות. הוא בורר לו אחד במושבה ושניים בעיר, פוטר עצמו מציבור ומלהגם של יחידים, ועושה לפיכך רושם של רווק מתבודד שאין לו תקנה. ואין איש מעלה על דעתו כי בן-חורין הוא, שאינו נכנע לשיגרה, ולפיכך אינו יודע שעמום מהו גם בהיותו לבדו. תכונה היא באדם, וכנראה תכונה נאה המקנה שלוות-הנפש והשקפה על החיים שככל שהיא נראית תמוהה בעיני הבריות, כן מובנת היא לאדם עצמו, החש אותה בכל הווייתו והיודע להעריכה כמו.

 

ב    🔗

לשם סידור עניינים בצרכניה, בדואר, במספרה שבמושבה, או לשם קניית ספרים בעיר, נוהג ד"ר לשם לצאת רכוב על אופנועו וחוסך לו על-ידי כך זמן וטירחה יתירה הכרוכה בנסיעה באוטובוסים. עניינים ששומה עליו לסדר מתוך צורך של שיגרה הריהו פוטרם כמי שכפאו שד, וגם בנסיעתו ניכר קוצר רוחו והוא מחפיז את הרכב בצורה מבהילה של אדם המפריז בכוחו ואינו חושש לתקלות. אלא שעה שהוא יוצא לטייל בשדות וכלבו רץ לפניו, הרי שהוא יודע לכוון יפה את לבו לטבע ולנוף במתינות של אדם שעתותיו בידו, מהלך לאיטו, משוטט ונותן דעתו על כל מיני תופעות שצריכות לימוד והסתכלות, ושוהה ברצון בסביבה שלכאורה אין לראות בה אפילו נפש חיה אחת. אלה הן שעות בהן הוא שוקע בעולמו, בלתי מוטרד לא על-ידי הבריות ולא בתוקף מקצועו, אלא משוטט להנאתו, וטוב לו בכך, וחש הוא כי אין טוב מזה. אילן בודד בשדה עלול למשוך את לבו ואת עינו כמשהו מופלא ואוצר-חן. ויש אשר באותם הרגעים יפנה אל כלבו בשיחה שצפונה בה לעתים מהשמעת הרהורי-הלב, והריהו עושה זאת בנוסח שחציו ליצנות וחציו רצינות, בשבתו לפוש על תלולית עפר, או על אבן בשדה, כגון: “מה דעתך, זריז, על אותה גברת נאה שביקרה אצלי אתמול ושאלה בעצתי כיצד מגרדים קרציות שנטפלו לפוקס-טרייר שלה?”

ניכר שזריז, כלב אפור-שיער, זאבני, לא זו בלבד שהוא נהנה מאותה אתחלתא של שיחה, אלא מצפה לה בפירוש, שכן זוכה הוא אז בתשומת לבו המלאה של אדונו; ולפיכך הריהו זוקף את אוזניו, מפסיק את ריצת התזזית שלו אחורה וקדימה, כובש את פרצופו בכפו של ד“ר לשם ונושף עליה בחמימות נשימתו. קשוב וער קובע הוא באדונו את עיניו הזרחניות, שלאור החמה נקודות זהב רושפות בהן, והריהו מצפה להמשך של שיחה, כאומר: “מקשיב אנוכי, מקשיב!” ואז, אם דעתו של ד”ר לשם פנוייה לכך, הריהו זורק עוד משפט אחד או שניים, כגון: “אשה נאה היא לכל הדעות. אלא שהיא מהודרת יתר על המידה וטרקלינית מדי. יש ואני נמשך אחריה במקצת, אך אם סבורה היא כי… אה, לא, זריז!” כאן מתייבב לו זריז רסוקות מתוך הנאה של נאמנות עד לבלי חוק, כיודע להעריך יחסו של אדונו המשמיע לו משהו חשוב ונשגב מבינתו; הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד"ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלוך ושוב, עד שזה, אדונו התמוה והסולד קמעה, תופשו בגרונו ושומטו ממנו והלאה: “לכלכן שכמותך!” ונעימת הרוגז שמחלחלת בגרונו יש בה כדי להכות את לבו של זריז במורך שבהכנעה, והריהו מתייבב שוב, כמבקש סליחה, מרתיע את עצמו בראש מורכן תוך ריצה של הקפה סביב-סביב, וחוזר ומתייבב: “כלום אשם אני שמחבב אני אותך יתר על המידה?!”

ד“ר לשם קם וחוזר לאיטו בדרך-העפר המוביל לביתו, לאחר שיטוט של שעה ארוכה בשבילי השדות שמחוץ למושבה. כלבו השמח, כנראה, בהריחו את קירבת הבית והמנוחה שלאחר התרוצצות מייגעת, מקדים את אדונו תוך שעט לשמו, אלא משהוא מבחין בחתול זר שנתעה לכאן, הריהו מגביר את שעטו בחמת-זעם אימתנית. החתול, שמצליח באורח-פלא לחמוק מן הסכנה, קופץ ונאחז בכל כוח צפרניו בעמוד-הטלפון הסמוך. זריז מזנק לעומתו בקפיצת-שווא ונשמט בכובד גופו לרגלי העמוד; זועם הוא נושא את עיניו לחתול העושה מאמץ נוסף להיצמד לעץ, ואז רק אז מעיף הוא את מבטו לעברו של ד”ר לשם המתקרב וצוחק לתקלתו: “התחרבנת, זריז!” והכלב משלח כלפי אויבו הנצחי יבבת-רוגז, וכחס על זמנו המתבזבז באפס מעשה, שעה שאדונו ממשיך ללכת ולהתרחק, הריהו פונה ודולק בעקבותיו. אותו רגע שומט עצמו החתול בגמישות מן העמוד וחומק בזריזות יתירה של דילוגים מקושתים לבין משוכת השיטה הסבוכה, שבשעת הדחק טוב לחסות בה. אלא שזריז שוב אינו נותן דעתו עליו. הבית הוא ברגע זה בראש מאווייו.

אף כי היום הוא אחד מימות האביב הרכים והנאים בזיוום המשיב נפש, יום שירקותו הרעננה של היקום נוהרת לעומת תכלתו הבהירה והזכה של הרקיע, נתחמם ד“ר לשם קמעה בלכתו, והריהו מוציא את ממחטתו וסופג בה את זיעתו הקלה שביצבצה על מצחו ופניו; הוא חוזר ותוחב את ממחטתו לכיסו וממשיך לפסוע כשרגליו נתונות בנעלי זאמש חומות שסוליות קרפ להן והחביבות עליו עקב ההליכה השקטה המשווה לצעדו האיתן מעין הליכת חיה, כפי שהוא מכנה אותה. מכנסיו עשויים קורדרוי ולגופו סוודר כחול, צמרי, הסוגר על צווארו סביב-סביב, בלא לשייר מקום לצווארון של כותונת. בהליכתו ובלבושו נראה ד”ר לשם כספורטאי החוזר משדה-אימונים. למרות העייפות הקלה מן ההליכה הרי פניו המגולחים למשעי לובשים ארשת של אדם בריא ושופע מרץ, ורק שפמו הקל והדק, העוטר את שפתו העליונה גזוז ומטופח, מוסיף לו משהו מן הגנדרנות המתרברבת, ואילו מתוך עיניו האפורות-אמוצות נשקפת בינה, ולעתים, כשהוא זורק הצדה מבטו החטוף, גם חומרה, המאלצת ודאי את המסתכל בו להתייחס אליו ברצינות ובכבוד.

ד“ר לשם שגילו הוא שלושים, בערך, עושה איפוא רושם של אדם הבנוי כהלכה. מכריו ורואיו משתאים אל מראהו המפיק תכונות של אדם הבוטח בעצמו, ושהלבוש החיצוני שהוא עוטה, ויהא זה משל פועל – חאקי, או משל מהדר-בלבושו – חליפה נאה, וכדומה, לא ישנוּ בהרבה את צורתו, כיון שבוודאי נאה הוא ובן-חורין בכל אחד מן הבגדים או המדים, שהוא נאה להם והם יאים לו. הרי זה אחד מן המעטים שהווייתו תואמת כלפי חוץ בכל הצורות שאינן מטשטשות אותו כל עיקר. והרי זה גם קסמו של אדם צעיר, גבר העלול למצוא חן בעיני נשים, ואף כי איש לא יגדירו כיפהפה ממש, אך בלא ספק יוכתר כיפה-תואר, ושעה שהוא בא במגע עם הבריות ומשוחח לתומו, ניכרים בו גם גינוני בן-התקופה אשר טעם את טעמה של ישיבה בחו”ל, וסיגל נימוסים המשווים לאדם גם מזיוו של חן מסוים. ולא במקרה בחר לו אדם זה כמקצוע את תורת הרפואה של בהמות וחיות, כיון שיחס זה לטבע ולבריה טבוע בו יפה-יפה עוד משחר ילדותו, ותמיד היו זרועותיו שרוטות בצפרני כלבים וחתולים.

אותה שעה, משחוזר ד“ר לשם לביתו וצונח על גבי כיסא-המרגוע שבחוץ, יורדים הדמדומים וכובשים לאט-לאט את הסביבה, ומטשטשים את קווי נופה. עדיין ניכרים סימני השקיעה במערב ההופך ירוק כהה שמעליו חופף גון ורדרד, קלוש, ההולך ומכחיל לאיטו עד שהוא עוטה לבסוף עלטה אפרורית כעין הפלדה. ד”ר לשם שרוע על כיסאו, רגליו פשוטות לפניו, עקבי נעליו שקועים קמעה בגומות שקבעו לעצמם בעפר התחוח, וכיון שהרגשת הרוגע מפעפעת בגופו, אין לו חשק לזוז ממקומו. ירדה עליו אחת מן השעות בהן אדם מאבד, דומה, את תכלית המעשים בחיי יומיום ותוהה לפתע על איזו נביבות חסרת-שחר התובעת את תיקונה, ואי אתה יודע מה טיבה. דומה, יום ככל הימים, עבודה ושקידה על כמה וכמה ענינים, ובתוכם גם מירוק האופנוע, סיכתו וניקויו מן הרפש שדבק בו בימות הגשמים; מתן תשובה לאחד מידידיו בחו“ל אשר הודיעו כי עומד הוא לבוא לביקור בארץ (עם תום מלחמת השחרור גברה הסקרנות גם בלבב אלה אשר כל ימיהם התנכרו לארץ וחלומות חוזיה הפתיעום משלבשו ממשות לא שיערוה); לכאורה יום שהיה עסוק בו, ולמרות הכל החל משהו טורדו; משהו בלתי ברור ומציק במסתרי הנפש שלפתע אינה יודעת מרגוע. אלמלא היה ד”ר לשם בוש בפני עצמו, אפשר והיה מודה בכך כי זהו מסימניו המובהקים והנצחיים של האביב, המעורר באדם, ובעיקר ברווק, משהו הרודם בו, ואם תמצא לומר, מעין געגועים כמוסים ותשוקה לאשה צעירה, להתעלסות, שבתוקף הטירדות ואורח-חייו במקום נבדל ופרוש זה הסיח במקצת את דעתו מכך. אמנם,לא הרבה הזדמנויות נאות שנרמזו לו החמיץ. אין הוא רשאי לומר כי מתנזר הוא, אלא שבגיל זה עדיין לא הטרידה אותו משום-מה בעיית הנישואין, וכנראה שנוח היה לו בכך.

 

ג    🔗

אחת בשבוע עורך ד"ר לשם ביקור בבית-המטבחיים הסמוך, זה הבנוי לפי מראהו החיצוני כמחסן של בית-חרושת, במורד לואדי, וחוסה בצל האיקליפטוסים. חלונותיו הקבועים בחלקם העליון של הקירות והעשויים משבצות-משבצות משווים לו מרחוק צורה שקטה של מחסן, והמכלאות והרפתים שחומה מקיפה אותן, אף הן עשויות לעורר רושם זה. רק המתקרב למקום, ולאוזניו מגיעות געיות הבקר ורעש העובדים, יבין מיד כי אין המקום שקט כל עיקר.

משנוטל ד“ר לשם את סל-הנצרים בידו, קופץ זריז ומקדימו. יודע הוא יפה כי הליכה זו, יותר משהיא באה לצרכי אדונו, הריהי באה בעיקר לשם ענינו של זריז גופא. בפקודת ד”ר לרמן ידידו, הרופא הבודק מטעם המועצה, מפרישים לו פושטי-העורות קיבת אחת הבהמות, שד“ר לשם מתקין ממנה את סעודת יומו העיקרית של זריז. ושעה שאחד הפועלים שוטף יפה-יפה את הקיבה, להדיח מתוכה את שיירי פירשה ולעסה שטרם עוכל, ומנער אותה כסחבה העשויה תאים-תאים, כחמנית זו שניטלו ממנה הגרעינים, סוחט ממנה את המים ומקפלה כדי לשימה לתוך הסל, פונה ומתשוטט לו ד”ר לשם מתוך סקרנות בבית-המטבחיים, ורק לאחר-כך הריהו שם פניו לעבר משרדו של ריעו, לשם שיחה ידידותית ולגימת כוס-קפה.

ד“ר לרמן מקבל את פני ריעו בסבר-פנים, אף כי הלה חומד לו לצון שלעתים נודפת ממנו כוונה רצופת לגלוג קל, ולרוב היא טומנת בחובה גם פגיעה. אלא שהוא, ד”ר לרמן, מסמיק קמעה, אינו מגיב ומסיח את דעתו של חברו הצעיר לענינים אחרים. בידוע שאין ד"ר לשם מחבב ביותר את סוג הרופאים הווטרינריים הנשכרים לבתי-המטבחיים ועיקר עיסוקם מצטמצם בבדיקת בהמות בלבד, לרוב לאחר השחיטה, מקצוע שאינו מלבב ביותר ואף אין בו כלל וכלל מתכלית המקצוע של ריפוי בהמות וחיות, שאליו שואפים לרוב האנשים הצעירים בגישתם לבחור את מקצועם בחיים.

משנכנס ד“ר לשם למשרדו של ריעו הריהו מוצא אותו גחון על פני שולחן-הכתיבה, מוקף תיקים, ניירות וחותמות, ועוסק בסיכום דו”ח מקצועי שעליו להמציאו לרשות. מיד פותח ד"ר לשם בנעימת הלגלוג שלו שיש בה מן הביטול והעקיצה כאחת:

– ובכן, ידידי, השלכת במשך החודש לפחי-האשמה והחרמת כך וכך כבדים נגועים, מתולעים ותפוחים; ריאות לקויות, רגליים ולשונות נגועות במחלת הפה-והטלפיים; כך וכך גופות נגועות בגולמי התולעת היחידה; שלוש גופות נגועות בשחפת, בועה במים זכים ושאר מיני חליים רעים ר"ל – והרי לך מקצוע מלא ענין!… אה, כן… עיקר שכחתי להוסיף – וכמובן שכך וכך כלבים הוצאו להורג, כך וכך חשודים בכלבת, וכך וכך בריות נושכו וקיבלו זריקות. יופי!…

ד"ר לרמן מחייך וממשיך לרשום בשקט את מספריו, ורק לאחר שהוא מסיים וחותם את שמו בהכרה של מילוי חובה-שגורה, הוא מתפנה לאורחו, סוקר אותו מבעד לניצנוץ משקפיו, כתוהה מחדש למראהו הער והרענן, והריהו מסיים במשפט שיש בו מעין התנצלות:

– מה יודע רווק כמוך על קשייו של בעל-משפחה? על טירדותיו, דאגות הפרנסה שלו בימים קשים אלה וכדומה. אתה משוטט לך בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא בן-חורין ונטול-דאגות, ולפיכך נוח לך למתוח בקורת וללגלג. אשר לטהרת המקצוע – הרי דעתך ידועה לי יפה ולא תחדש מאומה!

ד“ר לשם הניצב לו באמצע החדר נותן עיניו בדמותו הגוצה והעגלגלה של ד”ר לרמן, המגדל לו כרס קטנה והנראה חביב מאד, ובתוך חלוקו הלבן והמוכתם בכתמי דם מבדיקה קודמת הוא נראה כרופא-מנתח. ד"ר לשם בוחן אותו יפה-יפה בעיניו, כחור ותוהה עליו, ומוציא חץ מאשפתו:

– ואשר לטהרת המקצוע, ד"ר לרמן ידידי, הנה עברתי עתה בחוץ ליד מובילי-הבשר העומסים לתוך המכונית את הגופות שכבר בדקת והנושאות על גבן את החותמת הרשמית המעידה על כך, ושמתי לב כי אחת מהן, בדוקה ומאושרת כחוק, נגועה ומלאה תולעים כרמון…

ד"ר לרמן מסמיק, מגמגם ופותח בהתנצלות:

– מבין אתה, העבודה כה מרובה ואני איני אלא רופא יחידי הבודק, ואפשר שאחד מן הפועלים החתים גופה כזאת בטעות לפני שבדקתי אותה כראוי. מיד אצא לראות. מיד! המתן לי כאן ואני חוזר תיכף. הריני מודה לך על שהעירות לי על כך.

והריהו אץ החוצה לתקן את המעוות. ד“ר לשם עומד ובת-צחוק של לגלוג מסתמנת בפניו. לאחר שהות מועטת חוזר ובא ד”ר לרמן הבהול, ידיו מלוכלכות בדם לאחר בדיקה נוספת שטרח וערך בבית-המטבחיים, ובגשתו לכיור לרחוץ את ידיו הריהו פונה לד"ר לשם, חציו מתלוצץ וחציו רציני:

– אאסור עליך בסופו של דבר דריסת-רגל כאן, הואיל ותמיד אתה בא ומוצא איזו סירכה!

ד“ר לשם שותק. הוא כומס בחובו את רוגזו ואת חשדו כאחד. אמנם, צודק חברו למקצוע. יותר מדי נוטל הוא חירות לעצמו להתלוצץ ולהתערב בעניינים שריח רע נודף מהם, ובעיקר ביחס לאותה בדיקה רשלנית שכרוכה בה לעתים איזו טובת הנאה מטעם סוחרי-הבקר או הקצבים הנפגעים מהחרמות יתירות; ולפיכך צודק לרמן באמרו לו כי מוטב שיוקיר רגליו מכאן, או שיתנהג לפחות כפי שהנימוס מחייב ולא יבחוש בקדרתו של חברו… אלא שד”ר לשם קונדסות ישנה בו, המלווה לעתים מורת-רוח שעה שהוא נתקל בחבריו אלה למקצוע, והרי קשה לו לכבוש את יצרו ולא לסנוט בהם. אמנם, הוא עושה זאת לרוב ברוח טובה, ואינו גודש את הסאה אלא במידה שהוא צריך לה לשם ליצנות גרידא והבלטת יתרונו עליהם כרופא וטרינרי שאינו תלוי באיש והשומר על טהרת המקצוע; על כך גאוותו ומבקש הוא שידעו זאת. כי המקשיב לעתים לשיחת הקצבים על דרכיהם של הרופאים הללו יבוא לידי הרהורים נוגים במקצת.

אין זאת כי שניהם הוגים מתוך שתיקה קלה בדבר אחד, כיון שתוך-כדי-כך סוקר ד“ר לרמן את ריעו הצעיר ממנו, הלובש כולו ארשת של בטחון ועלומים של גבר נאה, וקנאה קלה מהולה בחיבה מתגנבת אל לבו; משהוא ממשיך להסתכל בו הריהו יודע כי דרכו של זה בחיים אינה מן המסובכות, ומיד הוא פוסק בלבו כי שלמותו של אדם זה נובעת קודם-כל מגישתו הכנה לדברים, העקרונית, אם תמצא לומר – הישרה… אכן, בכך נעוץ סוד בטחונו של זה ובמידה מסוימת גם חוצפתו, כיון – שעצמאי הוא, ישר, ואינו תלוי בחסדם של הבריות הללו, או של איזו רשות מועצתית הקוצבת משכורת זעומה והמביאה בסופו של דבר לידי כך שהוא נאלץ להרכין ראשו בפני סוחרי-הבקר שעינם רק לביצעם, ושכוחם יפה לסבך בו חלשים מהם… ובשקעו בהרהורים אלה הריהו מתאנח בלי משים, וכמבקש להחלץ ממלכודת הוא מתאמץ להסיח את דעתו ממחשבות טורדות ובלתי נעימות. הוא לובש לפתע עליצות עשויה, מרים את ראשו מעל לשולחן-הכתיבה שלו, וזורק לעברו של ד”ר לשם:

– אם אינך מתנגד, נלגום עוד מעט כוס-קפה, כמנהגנו.

אלא שד"ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עינו ממנו, שכן אינו שועה כלל לדברי ריעו, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. אמנם, כל הענין שמשך את לבו לא ארך אלא דקות ספורות בלבד אלא שהיה בו כדי לרתקו. עיניו נתקלו לפתע בנערה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבנין – המשמש ביתו של שומר בית-המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאורה של חמה. שקועה בהרהורים אספה את הכבסים בזה אחר זה, כשזרועותיה החשופות עד למירמז הכתפים מתנועעות בזריזות ובחן, ומבליטות תוך תנועה חפוזה חזה נאה ובשל, המתקמר לכאן ולכאן כשופע בכדוריותו מעל למתניה הצרות; ואילו שמלת-הבית מלפפת את גופה הצעיר, את חמוקי ירכיה תוך רישול מעט שיש בו מהצגת חמודות-הגוף, ואין אתה יודע בדיוק מהיכן באה אותה השלמה נאה הכובשת את העין, מכף רגל ועד ראש, ומיד מצטייר לעין המסתכלת, החומדת, הגוף הבנוי לתפארת, הנשיי והמשוער בחינו החבוי גם מבעד לכסות.

ד"ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והיפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה, ומיד לבשו פניה ארשת של התנכרות, ארשת אשה שגאוותה נפגעה, ולפיכך, הואיל ולא יכלה להסתיר את פניה בלכתה הלוך וקרוב אל פתח-הבית, והמקרב אותה תוך-כדי-כך לתחום הסתכלותו, הרי שלא העניקה לו מבט כלשהו וטרקה את הדלת בדפיקה זועמת שלא העידה על קורת-רוח יתירה…

ד“ר לשם נפעם משום-מה ולבו חש מעין אותו מורך הפוקדו לעתים בקירבת אשה נאה, שאת אופייה הוא חש מבעד כל הקליפות החיצוניות העוטפות את הווייתה עוד בטרם יכירה פנים-אל-פנים; הרי אותה הרגשה אינטואיטיבית המצווה את הגבר על הזהירות ועל יחס של כבוד לאשה האוצרת בחובה משהו מן הסוד המקנה לה כוח. וד”ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקירבת אשה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה ואין לו כל מושג על טיבה, פרט לעובדה שכבר הצליח לעורר בה מורת רוח גלויה… בת-צחוק של חיבה מפורשת מתקשרת בפניו, והריהו פוסק לעצמו מלה אחת בלבד שאותה היה נוהג להזכיר אחר-כך לעצמו לא פעם: “זוהי!…”

ורק אז, לאחר שזו נבלעה בתוך הבית, נפנה ד"ר לשם לריעו אשר שקע שוב בכורסתו, ובקושי הבליג שלא לפרוץ לאלתר בפרץ של שאלות. דווקא משום שזו נראתה לו ביותר, השתיק את סקרנותו, אלא שמבקש היה פתחון-פה כדי לדובב את ריעו ולהוציא מפיו משהו, דומה באקראי, שלא במתכוון, ופתח בענין טפל:

– ובכן, נשתה קפה, מוכן ומזומן.

– נשתה קפה, אך עושה אתה רושם כאילו חזרת מעולם הדמיון. דיברתי אליך קודם ולא הקשבת.

ד"ר לשם מצטדק תוך הצטחקות קלה:

– אכן, משונה הדבר. לעתים שוקע אני באיזה הרהורים וחוטא בחוסר-הקשבה שעה שמדברים אלי. סלח לי.

– אל תצטדק פילוסופוס שכמותך!

עוד הם מדברים ביניהם, ומבעד לחלון נשמע קולה של אשת השומר המכריזה מתך האגף הסמוך:

– ד"ר לרמן! הקפה שלך מוכן!

וד"ר לרמן נחפז לחלון ומשיב לזו המזמינה אותו, בלי לראותה. הוא זורק את דבריו לעבר חלונה ששיחי היסמין המטפס מקיפים אותו מכל עבר וסוגרים עליו כעל גבי לוע אפל:

– מיד אכנס. הכיני עוד ספל בשביל האורח!

 

ד    🔗

ד"ר לשם מסתיר את התרגשותו הסקרנית. הן עוד מעט יוכל לראותה פנים-אל-פנים אף לשוחח עימה. אמנם עליו לחזור עוד מעט כדי לבדוק כלבלב של גברת אחת אשר לא ידעה כי אין להאכיל כלבלבים שיירי עצמות של תרנגולת, וזה כמעט שנחנק. אלא שלפתע מחליט הוא לבדוק אותו בשעה אחרת. משונה הדבר שהוא כה נכסף לראות נערה זו, משל רגע מכריע הוא, ושומה עליו להכיר אותה רק לאחר שראה אותה ראייה חטופה בלבד מבעד לחלון.

קוצר-רוח תוקפו, ותנועותיו של ד"ר לרמן נראות לו איטיות מדי, רשולות, וקשה לו להבין על שם מה משתהה הוא עדיין ומוסיף לחטט בניירותיו. תוך-כדי-כך חוזר הוא וניגש לחלון, שמא תופיע שוב לפני שייכנס לתוך אותו בית המוכר לו יפה, ושאינו מכיל אלא חדר גדול מרווח המשמש גם חדר-שינה לשומר ואשתו. זהו מעין טרקלין שמצויים בו רהיטים כבדים משונים שעבר זמנם, כהים ובעלי פיתוחי-עץ וגילופים מעשה ידי חרט-אמן, שנקנו אצל אחד מעולי גרמניה, וכן הרבה חפצי-נוי ללא טעם וסדר שתחת לקשט אינם אלא גורעים, וכמה תמונות זולות, העתקים בלתי מוצלחים שנעשו בידי צייר-נוכל, ושהשומר בתום לבו חושבם ודאי לתמונות יקרות-ערך. הטרקלין שרוי רובו של יום בצל, כיון שהתריסים מוגפים להגן מפני השמש, ושיח-היסמין אף הוא מאפיל על שני חלונותיו מזה ומזה.

לעתים קרובות, כאשר הוא מזדמן לכאן, הריהו שותה קפה יחד עם ד“ר לרמן, משתעה קצת בחברת השומר ואשתו, אנשים פשוטים וחביבים השמחים שעם ידידיהם נמנים גם שני הרופאים. יש וד”ר לשם גם יסעד על שולחנם. זוהי סעודה בלתי רשמית, שאינה מגוונת ואינה טעונה הזמנה במיוחד, אך לרוב טעימה למדי ומורכבת בעיקר מצלי-כבד הניתן בשפע. ד“ר לרמן בוחר לו תוך-כדי בדיקת גופות הבהמות אחד מן הכבדים המשובחים ביותר לפי טביעת עינו הבקיאה בכך, תופשו וממששו יפה בכף ידו וקורץ בעינו בשעת-מעשה לפועל המשמשו בשעת הבדיקה. הלה מבין את הרמז, והריהו נושא מיד את הכבד החום והחלקלק כעין השחם המלוטש למטבחה של אשת-השומר, וזו כבר יודעת להתקינו יפה לסעודה, ואף להותיר ממנו חלק ניכר. כמובן שאין השומר מסיח דעתו מבקבוק קוניאק, מלפפונים חמוצים ושאר ירקות, ונערכת סעודה כדת. לסעודה זו קרוא תמיד ד”ר לשם הנחשב אורח קבוע במקום, הן מפאת מקצועו והן מפאת חביבותו על הבריות.

ד“ר לרמן חוזר ותוחב ניירותיו למגירה באותו אי-סדר שנטלם מתוכה קודם-לכן, והריהם יוצאים לשתיית הקפה. זריז קופץ להקדימם, ואילו ד”ר לשם מעכב בעדו: “אתה, חביבי, הישאר לך בחוץ!” אין אשת-השומר מחבבת אותו מפני שנוהג הוא לסמוך כפות רגליו הקדמיות על הספה, או שמתוך חיבה יתירה הוא נדחק גם אליה, מציב רגליו על ירכיה ומלכלך שמלתה באבק. אמנם, יש וד“ר לשם מתעלם לפעמים מכך, ומתיר לו להכנס ולהצטנף מתחת לשולחן, לרגליו; וכיון שמצווה הוא על רביצה שקטה ציית יציית, אלא שהפעם חש ד”ר לשם מעין קוצר-רוח, ונדמה לו כי זריז עלול איך שהוא לטרדו ולהפריעו. הכלב מוצא עצמו נזוף בגלל איסור זה, והריהו משפיל את ראשו ופורש הצדה כשזנבו משתפל לבין רגליו. גזירה זו פוגעת בחדוותו ומעכירה אותה.

חמדה, אשת-השומר, מקבלת אותם בסבר-פנים גלוי, אלא שאין היא מכניסה אותם הפעם אל הטרקלין. היא מציעה להם לשבת בסמוך לשולחן הקט שבפרוזדור, שמפאת רחבו משמש הוא לה מעין חדר נוסף, והיא מצטדקת קלות: “החדר הגדול תפוש כרגע על-ידי קרובתי המתארחת אצלנו, ולפיכך, רבותי, נשתה הפעם את הקפה כאן. שבו, יעקב ייכנס מיד.”

“ובכן,” מהרהר לו ד"ר לשם, “להווי ידוע לך כי אותה עלמה נכבדה שאתה כה נכסף לראותה היא קרובה שלה, ויש לשער כי עלולה היא לשהות כאן יומיים, ואולי שבועיים…” מתעורר בו רצון לשאול כמה שאלות הקשורות בה, אלא שהוא מעדיף כמובן את השתיקה. ושעה ששניהם יושבים ושוקעים בשתי הכורסות הקטנות שמשני עברי השולחן, המרופדות והעוטות צפיות בד-מחוספס לשמור עליהן מן האבק, ומחכים לקפה שבעלת-הבית תגיש להם, הריהו דורך את הווייתו, וכולו קשב לקלוט משהו מעבר לדלת הסגורה למחצה, לתפוס משהו מרחשי קיומה של זו שרק למראה עיניים בלבד הטילה בו סקרנות וערגה סתומה.

תוך-כדי-כך בא ונכנס גם יעקב, שבניגוד גמור לרעייתו רחבת-המותן והשופעת בריאות של אשה עמלה, הריהו קצר-קומה, כחוש, ולבוש חולצה דקה שמתוך שרווליה הקצרים והמקומטים בולטות זרועותיו המגוידות, השזופות ככפיסי-עץ שחורים. ד“ר לשם סוקר אותו תמיד בפליאה וקשה לו לתפוס מה טעם מצאה אשה בריאה זו ענין דווקא בגבר צנום וילדותי למראה, והריהו בא לידי מסקנה, לאחר שתהה על כך לא פעם, כי רק אשה המצוינת בפשטות של לב-טוב, ושתכונה אימהית לה מובהקת, עשויה לגלגל את רחמיה על ברייה חסרת-ישע, ומשום כך, כנראה, פרשה את כנפי חסותה על זה הטעון חמלה לפי מראהו בלבד. ואכן, במשך הזמן למד גם להכיר כי יחסה אליו הוא סלחני מראש, ונובע באמת מתוך לב רחום של אשה שטוב לה אם עצם-קיומו של מישהו תלוי בה, ולפיכך היא מעלימה עין מאזלת-ידו, משלימה ומקבלת אותו כמות שהוא תחת חסותה האימהית. ד”ר לשם שעוקב היה מקרוב אחרי חיי הזוג הזה, היה מצטחק לא פעם בהבחינו עד מה משונים ותמוהים הם הזיווגים בעולם, ועד מה אין גבר זה חש כלל, הודות לרוחה הטובה של האשה, במצבו העלוב, וטוב לו בכך ומאושר הוא לפי דרכו.

הפעם היה יעקב עליז ביותר והכניס עם בואו משב של עֵרוּת לבבית. הוא הביא מיני עוגיות שהריק מתוך שקית-הנייר על המפה הנקיה (וחמדה נטלתן בשתיקה והעבירה אותן לתוך פינכה) ופתח מיד בשאלה שלתשובתה מצפה היה גם ד"ר לשם:

– חמדה, אפה מרתה? האין היא רוצה לשתות קפה יחד אתנו?

וחמדה משיבה לו תמוהה קצת:

– מרתה מצוברחת קצת ואינה רוצה לשתות קפה.

– מה קרה לה?

– וכי יודעת אני?

ד"ר לשם חוזר בחשאי על שמה: “מרתה, מרתה… שם נאה…” מיצר הוא לשמע תשובתה של חמדה. ודאי שהיה נוטל על עצמו ברצון את התפקיד לשדלה שתיאות לשתות קפה איתם, אבל כיצד עושים זאת והוא טרם הכירה? ונוסף על כך מסרבת היא ודאי מתוך מורת-רוח שהוא עורר בה משנתן בה את עיניו בחוצפה לפני שעה קלה, אלא שהפעם חש לעזרתו יעקב אשר תשובת אשתו לא הניחה את דעתו; חביבה עליו מרתה, והריהו מבקש לראותה תמיד לידו, וכיון שכאורחת נתונה היא גם ברשותו, הריהו יודע כי מחובתו לבדר אותה ולא להניח לה לשקוע ברוח נכאה. לפיכך קרע מיד לרווחה את דלתו של הטרקלין וזרק לתוך האפלולית השורה שם:

– מרתה, בואי לשתות קפה.

הכל זוקפים אוזניהם לשמוע תשובתה של אותה מרתה, ובלא יודעים היה ד"ר לשם מצפה לכך יותר מכולם, מפני שתולה היה קולר בעצמו. וזו ענתה מיד בקול עמוק וצלול, שמרטטת היתה בו נימה רווה, נשיית ותקיפה כאחת:

– תשתו הפעם בלעדי. אין לי חשק!

רוחו של ד"ר לשם נעכרה. מצפה היה להמשך, ותלה עיניו מתוך קורת-רוח ביעקב, שלא הניח לה:

– היכנסי ותכירי אחד מידידינו!

ושוב התנגן קולה של זו, כנראה מתוך מצב של שכיבה בטלה אפרקדן על גבי הספה, וזורקת מליה כלפי התקרה בנעימה של לא-איכפתיות גמורה:

– בפעם אחרת!

ד"ר לשם נוטל עוגית, בלא לדעת אם לשימה לתוך פיו או לחכות. “בגללי מסרבת זו לצאת,” הוא פוסק לעצמו, משהה את העוגית בידו ונותן שוב עיניו ביעקב, מחייך כמעודד אותו. וזה אמנם ממשיך:

– מרתה, אדם צעיר הוא וכדאי לך להכירו…

הפיתוי היה ברור, ונעימתו גירתה הפעם את סקרנות הכל, כיון שגם ד“ר לרמן וגם חמדה הצטחקו תוך צפייה ברורה, ואילו ד”ר לשם ממתין היה הפעם במיוחד לתשובתה, לדעת אם תיכנע או תוסיף לעמוד בסירובה. ואכן, מיד ניתנה התשובה, ושוב בקולה העמוק, אלא שנימת ביטול מתלווית לו:

– אין-דבר! אכיר אדם צעיר אחד פחות…

ד"ר לרמן צוהל:

– אחד אפס!…

היתה זו פגיעה במישרים, מכאן ומכאן… נשתררה דומיה, יעקב נוטה היה כבר לוותר לה לקרובתו בעלת השגיונות שאינה מבטלת דעתה מפני דעתם של אחרים, ועשה בידו תנועה של יאוש, שקשה היה לדעת למי מכוונת תנועה זו, לאורחתו התקיפה או לגבי עצמו. אלא שכאן נתחלפו לפתע התפקידים וד“ר לשם בא לעזרתו באורח בלתי צפוי, כיון שראה את עצמו נפגע במידה מסוימת, ובטחונו הפנימי ציוה עליו לא להחמיץ את ההזדמנות. תוך שתיקה שהשתררה, ושהיתה מלווה גם אי-נעימות קלה… עקב אותו סירוב עקשני של הנערה הבועטת באדיבותם של קרוביה שלא זו בלבד שהיא מסרבת לגרום להם קורת-רוח, אלא משלחת גם חץ עוקצני למדי, קם ד”ר לשם ממקומו והכריז בקול רם, שיהיו דבריו נשמעים גם באוזניה של זו שמעבר לדלת:

– ארשה לעצמי להביא את ההזמנה אל האורחת באופן אישי. – ממתין היה רגע שמא תשיב היא את דברה, ומיד המשיך בקול רם: – כיון שדוקא יש לי חשק להכיר את הגברת הצעירה…

ומיד קם, ניגש לדלת שהיתה פתותה, נתדפק עליה, ודומה שבלא להמתין לתשובה פסע ונכנס פנימה, לתוך האפלולית. עיניו הבחינו באורחת ששכבה על גבי הספה אפרקדן, בתוך בוהק שמלתה הצחורה, ומפנה אליו את פניה, לא בלתי מופתעת, וארשת פניה רגוזה למדי. אלא שד"ר לשם פתח מיד, שלא לתת לה להתאושש ולהשיב את פניו במשפט קשה ונמרץ שקשה יהיה לרככו אחר-כך, כיון שניכר היה שאין היא מן הנעתרות על נקלה. הוא פתח איפוא בניסוח זהיר:

– מצטער על חוצפתי שאין לה תקדים. לא היתה לי ברירה. מבקש אני להכיר את הגברת הצעירה, אף כי נוח לה להכיר אחד פחות…

זו נשענה על מרפקה והרימה את ראשה, קצת מצטחקת על-כרחה וקצת זועפת ומשתוממת. כיון שעיניה הסכינו לאפלולית, היטיבה לסקור את דמותו מיד והטיחה בפניו קובלנה קלה:

– ואני, אדוני הנכבד, כוונתי היתה לנוח קצת בלי הפרעות..

ד"ר לשם שיסעה מיד:

– אין מנוחה לנערה צעירה, ותרשי לי, כפי שאני רואה, נאה למדי…

זו הבליגה בקושי על חיוכה שלא יתפשט על קלסתר פניה הזעוף, משכה מעל לברכיה כלפי מטה את שולי שמלתה, קצתה נבוכה עדיין מול העזתו של גבר זה הנראה בסקירה ראשונה גברי למדי, וקצתה נוטה לויתור, כמוכנה בכל-עת לשלם לו גמול-מה על נסיונו הנועז להוציאה בעל כרחה ממעגל הסתגרותה והתעקשותה. שהרי הוא-הוא שגרם לכך, שנעץ בה עיניים בגנבה כאשר יצאה להסיר את כבסים המעטים מעל לחבל, ואפשר שרוגז זה גבר בה מפני שבין הכבסים היו גם כמה תחתוניות וחזיה, וראתה את עצמה נפגעת תחת להט עיניו שלא קשה היה לקרוא בהן את הפירוש (ואילו דווקא עתה, כשהוא נמצא לידה ומשדל אותה לצאת ולהסב עמם לשתיית ספל קפה, הוא נראה אחר, אדיב ובלתי-פוגע, וכל אותו כעס קודם נתנדף והיה כלא היה…) עוד היא שרויה במבוכה קלה עד שתמצא את המשפט הנכון, הקולע, שיש בו כדי למחוץ גאוותו של גבר המבקש לחדור לתחום לא-לו, וזה כבר מושיט את ידו בפשטות לכיסא סמוך, מושכו אליו ומתיישב לו בניחותא בסמוך לה, משל סר לכאן לשם ביקור של אדיבות לאחר שלא ראה אותה זמן ניכר, משלב לו רגל על רגל וטופח קלות על ראשו של זריז שנתגנב לבוא בעקבותיו ונתחכך לרגליו מתוך מסירות של כלב שלא שכח את האיסור שנגזר עליו והריהו כולו הכנעה.

מרתה כובשת רוחה לפני שתחרוץ משפט על חוצפן זה. היא מתרוממת, מזקיפה פלג גופה העליון בהשעינה את גבה לקיר תוך ישיבה על שתי רגליה הצמודות תחתיה זו לזו, חוזרת ומושכת שולי שמלתה לכסות את ברכיה, שלא ישוטטו מבטיו לאורך הקו המתמשך על-ידי צימוד רגליה, התואמות זו לזו ביפי חוסנן ועדינותן, ואינה שמה לב ואינה יודעת כי די לה בתנועת זרועה המורמה עתה, לתקן תלתל סורר שצנח על גבי מצחה מתוך עטרת שערותיה החומות, הכבדות, שד“ר לשם ילך שבי אחרי תנועה זו המכה את לבו במעין תדהמה קלה – זה הלב המשתאה אל זיווה של אשה נאה – ועינו מיטיבה לראות את הזרוע החשופה, ההרמונית, שתוך כדי הרמתה מתכדר מבעד לאריג השמלה גם השד המעוגל, המלא, ובשר-הזרוע הפונה כלפי מטה מצחיר בעדינות ומוביל את העין לגומת השחי. ד”ר לשם, אשר סקר אותה יפה-יפה ולא טעה גם הפעם בהערכת חמודותיה, החל מחייך חרש לעצמו עד שתקעה בו את עיניה בשאלה שנעימת הרוגז בה היתה ניכרת:

– מה החיוך הזה?

– חושש אני שאם אגלה לך תראיני חצוף ביותר.

– כבר הראית חוצפתך…

– אין גבול לחוצפתו של אדם המבקש למצוא חן.

– ובכן, מרשה אני לך להמשיך.

וד"ר לשם שאינו נימנה עם אלה הבאים במבוכה, או מן הנרתעים הכולאים את דברם בחובם, וכיון שעמד על כך כי סכנת ההתנכרות שלעתים יש בה כדי לפגוע כבר עברה, ומרתה נמצאת כבר למעשה במצב-רוח היפה לשיחה, מרצין קלסתרו ומשיב:

– אגיד לך משהו שעבר במוחי קודם-לכן. אמנם זוהי השאֵלה מאחד מחכמינו הקדמונים, שניסוח אחת מהגדרותיו נראה לי מאד, ואילו את פישרה הנכון מצאתי רק הפעם: ישנו משהו יפה מאד בתנועות זרועותיה של אשה נאה, ותמיד אוהב אני לראות זרועות יפות תוך-כדי תנועה והתעסקות, ויהא זה בשעת מישחק-טניס, עריכת-שולחן, תנועות-מחול, – או, דרך משל, בשעת הסרת כבסים מעל גבי חבל. ותנועה זו קשורה בלא ספק גם בנשיותה של אותה אשה, עד כמה היא מלבבת כשלמות אחת, ועד כמה תנועות זרועותיה משתלבות בהרמוניה הכללית של גופה ומראה פניה, שכן כל הצירופים משלימים זה את זה ויוצרים אותה חזות המכונה בפינו: אשה מקסימה. ואותו חכם קדמוני, שראה פעם תנועה נאה מעין זו של אשה יפה, השכיל לעמוד על סודה והגדיר את התנועה הזאת ואת הקסם האצור בה בקיצור שובה-לב: “הרימה זרועה ונפל אור בבית”… הרי זה ניסוח כה קולע ומוצלח, שכל סופר בן זמננו רשאי להתקנא בו, בטביעת עינו ובקיצור התופש משהו מלא חן ושלם להפליא…

מרתה מקשיבה יפה. אותו רגע משפילה היא את עיניה כמבקשת להצניע את זרועותיה, שאכן נאות הן, ועיניו של זה מיטיבות לחשוף עד כדי עירטול המטיל בה לפתע מעין תחושה של כיסופים כמוסים המבקשים להם פורקן, והנתבעים לכך בכוחו של שיח זה. היא מרימה שוב את עיניה ורואה אותו יושב לידה בוטח, גברי, סוקר אותה כמבקש לפענח הגותה לאחר שיחתו הנאה שקלחה למישרים, וחזהו הרחב מובלט כמשוריין. והריהי משפילה שוב את עיניה ואיזו צמרמורת קלה, פנימית, מזעזעתה לפתע, ואז היא מעלימה מבוכתה בשאלה שיש בה תמימות עשויה:

– כך, אבל לשם מה אתה מספר לי כל זאת?

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר הדלת, כחושש שמא יאזין מישהו לתשובתו, והריהו עונה לה בשקט שיש בו גם מן הרטט המסגיר התרגשותו הקלה; יודע וחש הוא יפה כי לא היה מעז לומר לה את דבריו אלמלא היה מוצא בה את הרצון הכמוס להקשיב לו ולקבל אותם:

– פעמיים הרהרתי באותו משפט יפה וקולע, פעם – לפני שעה קלה, כאשר ראיתי את מישחק זרועותיך היפות בשעת הסרת הכביסה מן החבל, ובשנית – כאשר הרימות זה עתה את זרועך הנאה לתקן את שערך, והיה לי הרושם כי נפל אור בבית…

לאחר אמירה זו משתררת שתיקה קלה הצוררת מתיחות-מה בכנפיה. גישה כזאת מצדו של אדם זה אליה בפעם הראשונה, ושיחה סוחפת זו, חוצפנית לפי טיבה, שכרוכים בה הן בטחון והן בינה יתירה, כבשה את לבה במידה כזאת, שלפתע, מתחת להכרה, צצה ועלתה לפניה דמותו של גדעון. שלא במתכוון נתבקשה אצלה השוואה אל זה היושב לפניה ושופע קסם אישי, ובהעלותה דווקא ברגע זה את דמותו של גדעון, עבָרה איזה מורך-לב בלתי-מוסבר, מעין חשש קל, סמוי, המטיל את צל דאגתו; חשש הגלום ומקופל דווקא בהווייתו של אדם זה שאת שמו טרם תדע, ואשר הסעירה, בלא לדעת פשר הדברים. וכאן דווקא הופיעה לפניה דמותו של גדעון, כמבקשת על עצמה, בה בשעה ששום דבר אשר יעיב את דמותו בעיניה טרם אירע; בה בשעה שהיא לא הסיחה את דעתה ממנו, ואף צל של ספק לא נתעורר בה ביחסה אליו – העלם הצעיר האוהב אותה שהניחה לפני נסיעתה, והמצפה לה ודאי בכליון-עיניים. אך אין ספק שאותו חשש סמוי ובלתי-מוסבר עלה וצף בהכרתה בעטיו של גבר זה אשר בא מתוך מגמה ברורה לא להניח לה, להוציאה משלוותה אם רק תיעתר לפיתויי רצונו האצור בו. היא מסתכלת בו והרהור עובר בה: “הרי זהו מסוג החמסנים הלוקחים מן החיים בלא לשאול ובלא לחקור…” לפתע רואה היא ומכירה עד מה חזק ושונה הוא אדם וזה אף בשתיקתו מכל אלה שהכירה עד עתה, שונה בלא ספק, למרות שטרם היתה לה שהות מספקת להיווכח מקרוב עד מה נכונה היא הרגשתה ביחס אליו. כדי להביאו במבוכה כלשהי זוקפת היא בו את עיניה ומטיחה בפניו שאלה שלא מן המנין:

– מי אתה?

– וכי אין את רואה?

– אחד חצוף שכל עצמותיו תאמרנה: יחי הרושם!…

– נכון. יש לך עוד משהו להוסיף?

– האין זה מספיק?

– כמנה ראשונה – די והותר!

– אין אתה יודע עדיין טעמה של מנה אחרונה…

– משער אני כי תדעי להמתיקה.

– מנין לך הבטחון הזה?

– מראך הוא שנוסך בי הרגשה זו.

תוך-כדי-כך, שעה ששני האנשים הצעירים האלה נתפשו לשיחה של היכרות ראשונה, לא פסקו הנשארים בחדר הסמוך מלקרוא להם לקפה, ובעיקר ד“ר לרמן שכל הדבר נראה לו חשוד ומעורר סקרנות. הוא מצא לו מקום לגבות את חובו, אלא שהשניים הסיחו דעתם לחלוטין מן הקפה שנעשה תפל, ולא עברה שהות מרובה ומרתה נעתרה לו לד”ר לשם; הוא נתבקש לצאת על מנת לאפשר לה להחליף את שמלתה, מתוך נימוק שאין להופיע בחברה בשמלת-בית, ואילו לאמיתו של דבר מתוך רצון טבעי להתהדר קצת ולמשוך על עצמה קווי נוי שיש בהם משום תוספת חן.

ד"ר לשם יצא ברצון, חוגג את נצחונו הראשון, ואיש מן הנוכחים לא העלה על דעתו מה נסער הוא בחובו ונרגש, כיון שהיה זה מאבק ומיבחן כאחד, שחושש היה שמא תשיב את פניו והיה שם עצמו לצחוק. ואף הוא, שאינו נתפש על נקלה לנשים ושעדיין אינו יודע מי היא ומה טיבה, האוצרת היא בתוכה אותה בינה שמקיימת את רצון המשיכה, או שנערה פשוטה היא ויש בה בערות המקפחתה לאחר שיחה ראשונה אף אם נאה היא מבחינה חיצונית. אבל יודע הוא כי מזמן לא חרד כמו במקרה זה שמא תשיב את פניו. אותה שתיית קפה בחברותא קיבלה לפתע משמעות של עילה הקובעת משהו גורלי. נשתכחו ממנו לחלוטין ענייניו השוטפים באותו יום; כל אלה נידחו, משל אין ערך להם ואין צורך בהם, פרט לפגישה עם נערה זו הקיימת וערך לה, וכדאית היא שישתטה קצת.

ד"ר לרמן היה הראשון שנטפל אליו:

– כבר עמדנו לטלפן למשטרה…

– אל פחד. לא אלך לאיבוד!…

– לא לך חששנו. נכנס ושכח עולם ומלואו.

– עלי לציין, השיב ד"ר לשם בהפנותו פניו לעבר הטרקלין, – כי הסיבה לכך מספקת בהחלט.

וחמדה מוסיפה תוך הנאה וקורת-רוח גמורה:

– מרתה’לה… – כמבקשת לומר: יש על מי לסמוך…

וכבר הופיעה על הסף, זוהרת ונאה.

כמובן שלקפה כבר לא היה טעם, כי נצטנן בינתיים. לשווא ביקשה חמדה לחממו. שניהם סרבו ולגמו אותו כמות שהוא, בלא ליחס כל חשיבות לכך, ולעסו מן העוגיות תוך קורת-רוח והתבדחות על דברים של מה-בכך. ד"ר לרמן שנקרא למשרדו קם ועזבם, ויעקב וחמדה אף הם חשבו לפתע כי שניהם מיותרים עתה לחלוטין, שעה שהללו רוקמים ביניהם ראשיתה של ידידות גלויה, ופרש זה ויצא לחצר, נכה-רוח במקצת, וזו נטלה לפתע סל ויצאה לחנות. השניים נשארו לבדם, סמוכים זה לזו ליד השולחן, בוחנים זה את זו ונסחפים לתוך שיחה ערה שנקודות-מגע לה לשניהם, ומתוך שהחלו רוחשים גם חיבה מסוימת איש לרעותו, החלו מוצאים גם נקודות-הסכמה.

 

ה    🔗

לא בכדי אוהבת האשה להחליף שמלה או לבוש לעתים קרובות; יודעת היא יפה כי בצבע ובשוני צפון הרבה מן החן והקסם, זה הלובש צורה ופושט צורה. ומרתה שלא עשתה אלא דבר מועט, פשטה שמלת-הבית והחליפתה בחצאית חומה, המלפפת יפה את מתניה, מיצרה אותן במקצת ומשווה לה מעין רשמיות של מזכירה חביבה, ובחולצה כחולה-בהירה שצווארונה עשוי אריג לבן ועדין, העוטר את צווארה ושוליו מתאחדים בסמוך לחזה וחושפים רק מירמז צחותו הבריאה השופעת – והרי שהופיעה חגיגית, נאה ומושכת באמת. כל-כולו של לבוש זה, צירוף שכיח לכאורה של חצאית וחולצה, השלים יפה את מראה גופה, וזו שנראתה קודם נערה צעירה העוסקת לתומה בענייני-הבית, הפכה בין-רגע עלמה המקפידה על חיצוניותה. ד"ר לשם שעיניו לא שבעו מראותה, ומלחמוד אותה כאחת, לא גרע את עיניו גם מתסרוקתה הערמונית-כהה, שהיתה קודם לכן סתורה במקצת וכונסה עתה יפה במכבנות¹ לכאן ולכאן, וחשפה גם את אוזניה הקטנות, שעגילים כחולים-בהירים, התואמים לחולצה, התנועעו בתנוכיהן מדי הניעה ראשה.

יושב היה איפוא, משל חג או מועד לו היום, ולא ענייני-מעשה שמחובתו לעסוק בהם, משוחח עמה להנאתו ובוחן תוך-כדי-כך לקלוט מעל ארשת פניה ותשובותיה את המזיגה שתעיד על בינתה ותפישת-עולמה, כיון שלפי-שעה ניתנה זו לראותה רק כאשה צעירה ומושכת-לב. ודווקא עתה, בהיותם לבדם, חשו שניהם כי יש לקיים אותו מתח שציין את ראשית פגישתם, להפר את השתיקה הטומנת בתוכה את השעמום, שאותו רגש רענן המקיים את האדם ומוציא אותו משיגרה ומן התיפלות החילונית לא יפוג. ומרתה היא שטרחה הפעם לשמור על המשכה של ההיכרות, והציעה בפשטות הצעה שנראתה לו בהחלט:

– נצא לשוטט במקצת.

– אדרבא. תכירי קצת את הסביבה.

ואז הבין ד"ר לשם כי שתיית הקפה די היה לה גם בשמלת-הבית הפשוטה, ואילו מלכתחילה כבר היה בדעתה להציע לטייל קמעה, ולפיכך גם החליפה לבושה. הוא חייך לעצמו, מכיר ומודה בתמימותו.

זריז נדחף ראשון וחמק החוצה מבעד לדלת שד“ר לשם פתחה לרווחה והמתין עד שמרתה תצא לפניו. אז נזכר בסל, אך התעלם ממנו, כיון שלא רצה לטלטלו עמו, ואת הקיבה בתוכו, בנוכחותה של מרתה. ואילו זריז, שעמד על כך, החל מתחכך ברגליו כמבקש לעכב בעדו, ולהזכיר לו, רץ בכיוון לסל וחזר מתנבח קמעה כלפי ד”ר לשם כנוזף בו על שיכחה זו… ברם ד“ר לשם התעלם ממנו ומכוונתו העקשנית. הוא חייך חרש, שכן הבין יפה מה מבקש ממנו כלבו, אלא שלא שם אל לב. הוא פסע לצדה של הנערה עד שהוציאה בעד השער, בהתרחקם ובשיירם אחריהם את המולת בית-המטבחיים, ואחר פנו במשעול המסתעף מדרך-העפר, שבו ד”ר לשם מרגיש עצמו ברשותו. זריז הסיח אף הוא בעל-כרחו דעתו מן הסל שניטוש בכוונה, ושעט בכיוון הביתה שעיטת כלב בריא המרהיב עין בחיוניותו שאינה יודעת מרגוע. ד"ר לשם לא גרע עיניו ממנו וביקש לשתף בהרגשתו גם את מרתה, והעיר לה:

– שימי לב לכלב. מיוחד במינו!

– כלב ככל הכלבים, – פטרה אותו מרתה בחיוך קל.

– משל למה הדבר דומה, כאילו אמרת איש ככל האנשים…

– וכי עד-כדי-כך אתה מבחין בהם ומוצא בהם סימני-היכר והבדלי-אופי ותכונות? אמנם יודעת אני כי הכלב נימנה עם החיות הנבונות, ופיקחותו היא מן המפורסמות, ובכל-זאת בעיני הוא כלב ככל הכלבים… – ושוב חייכה מרתה ובדבריה נעימת הקנטה קלה.

– כאשר יהיה לך פעם כלב משלך ואת תטפלי בו ותכירי אותו, תשוחחי עמו ותלמדי לדעת את תכונותיו וסגולות נפשו – כן, אומר אני סגולות נפשו – אז רק תביני כי לדברי ישנה משמעות רצינית. כל כלב הוא עולם בפני עצמו, חיה המרגישה, מבינה, חושבת ומסורה להפליא.

פניה של מרתה לבשו סבר של רצינות. דבריו של ד"ר לשם הנאמרים בלהט ומתוך גישה מפורשת של חיבה, מוכיחים לה לפתע כי נימת הזלזול שנקטה בענין זה לא היתה במקומה, ומן הראוי היה לה לכבד את דעתו של אדם, אף כי היא עצמה אינה נתפשת לחיבה זו. ביקשה איפוא להפיג את הרושם המזלזל ונחפזה לתקן:

– כמובן, ד"ר לשם. מבינה אני כי רק מי שמתקשר לחיה יכול באמת להעריך את תכונותיה וסגולותיה. בילדותי אהבתי לשחק בבובות והקדשתי להן מיטב זמני והרגשותי, כמו לנפשות חיות, ובאותו זמן הקדיש אחי הקטן את תשומת-לבו לכלבלבים. וכמובן שהוא הרגיש וידע את נפשם יותר ממני, וכאב את כאבם, ואם חלילה אירע משהו לכלבו היה אומלל מאד.

ד"ר לשם חייך חיוך המעיד על קורת רוחו:

– זהו! ולפיכך תביני גם אַת כי דברי על הכלב נובעים בראש ובראשונה מתוך ידיעה, ולפיכך גם מתוך אהבה. אין לך דבר בעולם שאפשר לאהוב אותו בלי לדעתו קודם. כלומר, מתכוון אני ליצור שרוח חיים באפיו. אלא שישנם גם יוצאים מן הכלל. והנה, דרך משל, חש אני כי אותך אפשר לאהוב גם בלי להכירך קודם…

מרתה סנטה בו:

– יש לי הרושם כי אוהב אתה כל מה שנראה לך, גם מבלי שתכירו קודם. הולך אתה שבי אחרי עיניך, ואין לי ספק כי לא פעם אתה טועה ולוקה… הזהר לך, ידידי, שלא תטעה ביחס אלי. אין אני כה חביבה כפי שאני נראית לך… אל תנסה לעשות רושם ואל תעמיד פנים. ובכלל לא כדאי לך לבזבז את זמנך, כיון שהיום אני כאן, ומחר – אי-שם…

ד"ר לשם השיב לה בחביבות:

– כל זמן שאת נמצאת בחברתי, לא אפסיק לעשות את כל המאמצים למצוא חן בעיניך. ואפילו יהיה זה רק בזכותה של פגישה זו בלבד. יש בך משהו –

מרתה שיסעתו בכעין-שובבות:

– חדל לך, ד"ר לשם…

ושניהם צחקו מתוך טוב לב.

יפה ונעימה היא ההליכה בצהרי יום-אביב שטוף-שמש, כחלת צחצחות מעל וירק מתלבלב הפרוש לכל מלוא-העין שהכלניות בוערות בו ולוהטות בצדי הדרך והתעלה, לוהטות באודם, בציפוף של עדות-עדות המתרפקות זו על זו, ובמפורד, כל אחת נושאת בגאון את עדנת כותרתה. וההליכה תוך הלהט הלטפני והנעים של השמש קלה היא, והלב, דומה, פתוח לקראת הטוב והיפה, לקלוט מבט מלבב ואימרי-שפר, ומכל שכן שעה ששני אנשים צעירים מטיילים להנאתם. דרך-העפר, שמשוכת השיטה מטילה רצועת צל בשפתה, נראית צרה, כפרית, ומעין דומיה מפכה בה כבתוך ערוץ, והשניים הולכים חרש, שקועים בדומיה שצפייה נעימה נובטת בה. מהלכים הם לאיטם – זה בנעלי-הספורט שלו בהילוך של חיה אמיצה, מטלטל את כתפיו החסונות לכאן ולכאן ומעל צווארו השזוף, בדומה לזה של מלח שסימוני חריצים מצטלבים בו, מזדקף ראשו המתולתל בשחור שערותיו, הנראה כאוצר חוסן וכוח כקדקוד רומאי; ולצדו פוסעת הנערה הצעירה, נושאת בקלות את גופה הגמיש, הנשיי בחמוקיו והבשל, גוף זה שד"ר לשם נתפש לקסמו ושעינו מתרפקת עליו גם עתה בגנבה, כבוחן יפה את טיבו ואת חמודותיו המשוערות כדרכו של גבר, ושגם בלא לבטא זאת אין הדבר מתעלם מהכרתה של מרתה החשה בכך גם קורטוב של קורת-רוח, זו הנובעת ודאי מתוך רצון להיות חשוקה על-ידי גבר שאפשר להשיב לו מידה כנגד מידה…

זריז חוזר אליהם תוך שעט, משתהה סביבם קמעה, מצפה למלה שיזרוק לו אדונו, עומד מיד על כך שאין הוא דרוש להם, והריהו חופז ורץ שוב כלפי הבית שכתליו הלבנים ניבטים על רקע של תכלת הרקיע, כיון שעומד הוא על רמה קטנה בתוך המרחב, ומן הצד משחירה שדרת עצי-ברוש, אלה הניצבים בלא זיע כמעט ומהווים מרחוק מעין חיץ ברור ובולט בין ירק השדות וכחלת השמים.

ועדיין מהלכים השניים בשתיקה – הנערה מתוך הרגשת חג ובטלה שאחת היא לה לאן תלך, או לאן יוליכה גבר זה הנראה תוקפני קמעה, ובוודאי גם סוער במזגו, אם לדון לפי ההסתערות שערך כלפיה מתחילת פגישתו; ואילו ד"ר לשם גופו, אשר התכחש לכל ענייניו השוטפים, התעלם מהם שלא כמשפטו וכולו מתמכר רק לטיול זה שזכה בו בהיסח-הדעת ביום-חול, אף הוא טרם קבע בדעתו לאן להוליכה. מבקש היה להמציא לה איזה ענין לענות בו, שלא תשתעמם בחברתו, ונתעורר בו גם הרצון להראות לה את ביתו, ומיד החל מכוון צעדיו לשם. משנתקרבו לפתח אמר:

– הרי ביתי פתוח לפניך. היכנסי, בבקשה!

וכאן הוטחה בפניו אותה שאלה תכליתית שאשה צעירה אינה מהססת לשאול לעתים, מתוך כוונה ברורה לעמוד על מהותם של דברים ולהימלט מטעות הגורמת לפעמים אי-נעימות:

– כלום אתה לבדך נמצא בבית זה?

ד"ר לשם הצטחק לשמע שאלה זו ועקר מיד את הספק מלבה:

– לבדי לחלוטין. ועסק לך עם רווק מושבע…

מיד נתנה בו מרתה את מבטה האמיץ הניבט מתוך עיניה החומות שמתוך הרגל של צימצום-מה הן נראות לעתים צרות במקצת והבעה של עזות שוכנת בתוכן:

– אלה הרווקים שהם מסוכנים עד שהם נופלים בפח…

ואילו ד"ר לשם עונה לה בשקט:

– נופלים וחומקים מתוכו. וענין אני מוצא בשני המצבים גם יחד…

מרתה תלשה כלנית על גבעולה ושמה עצמה כחובטת בו על פניו של ד"ר לשם תוך איום קל רצוף משובה:

– מכירות אנו שחצנים שכמותכם!

ושני האנשים שאינם מכירים עדיין זה את זה אינם נתונים אלא בקירבת הניגודים המצויים בתחומה של חיבה כמוסה, זו המצווה עליהם להשמיע שטויות נעימות ולראות בהן אותה שעה דברי חכמה עמוקים, או אימרי-נועם שקסם חופף עליהם; אותם עגבים קלים ונעימים המאחדים אותם כבר בשעות מעטות של פגישה ראשונה, ושהרבה משיחת לב-אל-לב עושה בחשאי את שליחותה – כל אלה ניצני האהבה באביב, ותחושת הגוף הצעיר, החומד והבריא של הגבר, עיניו המבריקות, שריריו הרוטטים מעוצמה וכפות ידיו האמיצות והרכות כאחת, האוצרות במגען את טעם הלטף והחיבוק העז; לעומת גופה הצעיר והרענן של האשה הנאה, אשר למחשבת-פתע על חמדת החיבוק בזרועותיו ותחושת כפותיו הלטפניות, זו עדנת התחושה שטעמה ידוע לה מפגישות קודמות עם אחד הנערים אשר לזיכרה עוברת בה צמרמורת שערגה ופחד סמוי מהול בה. שניים אלה ניצבים עדיין על סף הבית, כיון שמרתה מתריסה נגדו בכעין סירוב:

– ולשם מה להיכנס אליך עכשיו? מוטב שנטייל.

תשובתו של ד"ר לשם מכניעה אותה:

– מפני שמבקש אני לנהוג בך מנהג הכנסת-אורחים ולהראות לך דבר שתמצאי בו ענין.

מרתה לא השיבה. היא סקרה אותו בשקט ועלתה על מדרגות ביתו של אדם שאין היא יודעת במה קסם לה שהיא נשמעת לו. חשה היא כי חזק הוא ומדבירה לרצונו, בוטח ונוסך מרוחו גם על האחרים, וכדי להפיג קמעה את הרגשת בטחונו זה, הריהי נכנסת לביתו דרך חירות, משל אין זו לה פעם ראשונה לבקר אצלו, מתכנסת מיד לתוך הכורסה האחת והיחידה, מעיפה מבט לקלוט את מראה החדר ופוסקת בנעימת פקודה מלאכותית במקצת שכל עיקרה אינו בא אלא לחפות על צפייה לבאות:

– הראה לי, בבקשה, את הדבר שאתה מבטיח כי מעניין הוא.

– תנוחי קודם.

– אינני עייפה.

– בכל-זאת נחוצה לי הפסקה קלה. אין לעבור מענין לענין בפתאומיות שכרוכה בה איזו מעשיות. הרי זה דורש אם לא הכנה נפשית, לפחות איזו שהות מספקת כדי לנשום אווירו של מקום חדש. עדיין ספוגים אנו ריחו ואווירו של אביב שטוף שמש ואור, ואילו את בדבריך מראה כבר קוצר-רוח שיש בו מקדרות הסתיו…

– ד"ר לשם, אל תייחס לי מצב-רוח שאינו בי… פשוט, מתוך סקרנות.

– סקרנות גובלת עם קוצר-רוח.

– מתוך ענין שאדם מוצא בדבר. כלום האדישות טובה בעיניך? אמרת כי יש לך להראות לי דבר שענין בו והריני תאבה לדעת מהו. שאם לא הרי יכולנו לטייל עוד קצת בחוץ.

 

ו    🔗

ד“ר לשם אינו עונה לה מיד. הוא מחייך, דומה, לעצמו, כמבקש לשקול בדעתו אם אמנם ראויה היא לכך, או שמא להוכיח לה כי אין הדבר נעשה דרך פקודה. כיון שאינו טורח להושיט ידו ולמשוך כיסא לשבת עליו, הריהו גוחן וצונח על גבי המרבד באמצע החדר, הופך על צדו ונשען על מרפקו, סומך לחיו הימנית בכפו הימנית, משל מבקש הוא נופש לגופו על כר-דשא תחת כיפת-הרקיע, ובידו השניה הוא משחק בפרצופו של זריז שבא בתנועות רשולות ורבץ לצדו גם הוא. ד”ר לשם מטפח בכפו על קדקדו של כלבו ומגרד אותו בסמוך לאוזנו אותה גרידה קלה הגורמת לו קורת-רוח מרובה, שכן עוצם זה בשעת מעשה את עיניו ומתמכר כולו להנאת הגרידה. בלא לשנות את מצבו נותן ד"ר לשם עיניו במרתה, בוחן אותה ממושכות כאילו לא נתבקש כלל למלא מישאלה, ולפתע הריהו מפתיעה במשפט שאינו, לכאורה, לענין אלא שהוא מוצא בו מעין פתיחה לפרק שהוא עוסק בו:

– יודעת את, חיבתי לכלבים עצומה היא, ולעתים נדמה לי כי אני עצמי יש בי קצת מגלגולו של כלב, כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם. מחייכת את ורואה בכך דברים בטלים, אבל אם תכירי אותי יפה, תראי כי צודק אני בשני הדברים, כלומר, בחיבתו העמוקה לבעלי-חיים אלה, ושנטועה בי אחת מתכונותיהם היסודיות. דרך-משל – דומני כי עוד מעט, אם אוסיף להסתכל בך, תטעי בי שלא מדעת אותה תחושה של נאמנות ללא גבול אליך, כגמול ליחסך הטוב.

מרתה, שאינה מסתירה את חיוכה, סונטת בו:

– הריני רואה כי אתה יוצא ממש מכליך כדי לומר לי דווקא דברים מקוריים, שאינם מתקבלים על הדעת ושאינם שגורים, מלאכותיים במקצת… אינך מרגיש כלל כי בכל אלה יש – מה שכבר אמרתי לך קודם-לכן – הרבה מן המישחק… וזה נוטל ממך קצת מאותה טבעיות שהיא יפה לכל אדם ובדומה להגדרתו של אחד חכם בן תקופתנו אומר לך, כי דומה אתה לירח המראה לנו דווקא את צדו המאיר, וסבורתני, אם מותר לי לשפוט לפי גישתך, שיש בה לא מעט מן החוצפה, כי ודאי יש בך צד אפל…

ד"ר לשם אינו חש להצטדק. הוא מקשיב לדבריה ושותה אותם בצמא. אלה הם דיבורים לפי רוחו! אז רק אז הוא תוהה גם על ארשת הבינה הנסוכה על קלסתרה, מבחין ברצינות הנאה המהבהבת במבטי עיניה, ויודע כי דבריה לא זו בלבד שיש בהם מן ההגיון, אלא גם אמת רבה, שכן נכון הדבר כי בכל אלה יש קצת מן המישחק… מבקש הוא לעשות עליה רושם, להתחבב עליה, ולפיכך בורר הוא לו את המשפטים הנאים ואת ההשוואות המבריקות כדי למצוא נתיב אל לבה. אמנם יש בו גם הרבה מן השיחה הנאה לשמה, מתוך גישה טבעית, אבל כפי הנראה אין הוא עונה לה, שלא תצלצל בדבריו נימה של הצטדקות, דבר השנוא עליו בדרך-כלל, והריהו מתנער לפתע ממקום ריבצו, מזנק כחיה צעירה ובריאה לפינת הכוננית ושומט מאחד המדפים כמה תיקי כרטון שכריסם נפוחה מחמת חומר גדוש. הוא גוררם ועורמם לרגליה של מרתה, ופניו לובשים בשעת מעשה סבר של רצינות.

– הביטי וראי, – פותח הוא ופונה אליה בהצביעו על התיקים. – כאן ארוזה ומקופלת הרבה מן החיבה שלי לבעלי-חיים אלה, כוונתי לכלבים, והרבה מן האמת בדברי, זו שאת מבקשת להכחישה…

מרתה אינה מניחה לו:

– אבל טרם ענית לי אם יש בך מן האפל באותה מידה שיש בך מן המאיר…

– אין אדם מצהיר על כך. היום הוא אומר כך ולמחר מעשיו סותרים את דבריו שנאמרו ברצינות המדברת אל הלב… ודאי שמצוי בי מן האפל כמו בכל אדם, בדיוק כמו שהוא שוכן גם בלבך… בלב כל אחד ואחד מאתנו. השאלה היא מהו היסוד הגובר בכל אחד מאתנו משניים אלה? אני מרשה לעצמי לומר בכל הרצינות, ובמלוא הכרתי הצלולה שאינה באה לסתור למחר את כוונתה, כי נוטה אני לצד המאיר…

תוך-כדי-כך מתירות אצבעותיו בחפזה שרוכיו של אחד התיקים:

– הביטי וראי, ידידתי הצעירה: כאן, בתיק זה, שמורות מאות תמונות של כלבים מגזעים שונים ומינים מופלאים ברחבי תבל – תמונות שרכשתי ואגרתי משך שנים רבות, תמונות מתוך ספרים, גלויות, תצלומים וציורים גזורים מכל מיני עתונים. אם את מעיינת לפעמים בז’ורנאלים² בבתי-קפה ורואה שמישהו גזר משם בגנבה איזו תמונה, הרי אם התמונה היתה של אשה ערומה, או של שחקנית חזון-הבדים, או דוגמנית נאה של אופנה, הריני נשבע לך בכל הקדוש כי ידי לא היתה במעל; אבל אם חסרה שם תמונת כלב חמוד, הרי דעי לך כי זהו מעשה ידי בפירוש…

הוא טורף את התמונות ומראה לה מן הטיפוסיים ביותר, מוסיף ומסביר מתוך חיוניות המרתקת את מרתה, והריהי מוצאת עצמה נתונה לפתע בתוך עולם שלא שיערה את מציאותו המגוונת, ושעה שהוא מספר לה את הדברים לתומו, ברוב ענין ומתוך ידיעה עמוקה, הריהי מקשיבה לו יפה-יפה והתעניינותה הולכת וגוברת כשהוא טורח לפתוח גם את שאר התיקים.

וכאן אין ד“ר לשם מסתיר אחד מסודותיו הכמוסים ביותר. בגלל אותה מידת האמון שהוא רוחש לנערה זו, או ייתכן כי בגלל אותה מידה של חיבה שלבו רוחש לה, הריהו סח ומגלה לה את תכניתו הקוסמת לו מזמן – הוא מספר לה כיצד הוא בוחר ומוציא, לאחר הקפדה רבה, מתוך כל מיני ספרים מן הספרות העברית, ובעיקר מתוך ספרות העולם, סיפורים ורשימות על חיי הכלבים, ויש בדעתו להוציא לאור באחד הימים אנתולוגיה³ שעיקרה ועניינה הוא אספקלריה⁴ מאירה של בעל-חיים זה לכל תופעותיו וגילוייו, תכונותיו וסגולות נפשו, שאין דומה לו; ומבוא הוא מכין להקדים לחומר זה שהוא אוסף, מבוא מקיף ומבוסס על חקירותיו ותצפיותיו בחיי הכלבים. מצטער הוא שבתוך הספרות העברית מצא חומר מועט בלבד, פרט ל”בלק" של עגנון⁵, ורובו מלוקט מלשונות אחרות; אכן אין פלא בכך, כיון שאומות העולם יכלו במשך דורות לשים לב לחי ולצומח במידה שווה. הוא מסתייע גם באחד מחבריו, סופר צעיר המודיע לו מזמן לזמן על סיפור או רשימה שהוא מגלה, נוסף על החומר שהוא בעצמו שוקד עליו כל הזמן. כמובן שהוא, ד"ר לשם, אינו סומך על טעמו של חברו בנידון זה והוא מקפיד מאד על בחירת החומר. זה צריך להיות משהו משופרא דשופרא, קולע מבחינת התיאור והאמת האמנותית והמציאותית, ובעיקר אותם הדברים שיש בהם כדי להאיר את נפשם של בעלי-חיים אלה ואת בינתם היתירה. אפשר שמכל החומר שצבר בשעתו, והמרוכז בכל התיקים האלה, יבור לו רק חלק מועט בלבד, כדי שהמיבחר ישמש יפה את הקורא העברי, חובב הכלב, ושהדברים יצטרפו למסכת יפה ומפוארת, כיון שגם מבחינה חיצונית, אסטטית, יש לו כמה רעיונות, ואפשר שיעלה בידו לעטר את החומר בציורים וברישומים שיש בהם כדי להוסיף נוי וענין.

מרתה מקשיבה לדבריו בכובד-ראש. היא נוטלת אחד התיקים שעל גבו רשום בכתב ידו הברור של ד“ר לשם ברומית: Canes Pastorales, מדפדפת בחומר הגדוש ועינה נתקלת בתמונות של כלבי-רועים למיניהם, מקוטב לקוטב, ומקבלת מושג עד מה היטיב לשקוד ולבחור, ללקט רשימות, סיפורים ותיאורים, לרשום ולמיין. למראה החומר האצור בתיק, והלהט הנסוך על פניו של ד”ר לשם לאחר שהסביר לה מהותם של דברים שיש בהם לא רק מן הגישה הרצינית, אלא הרבה מן האהבה, הרי היא מתחילה למצוא בכך ענין. היא מושיטה ידה לתיק שני, לדפדף בו, ונתקלת בפרצופיהם הכבדים והמסורבלים של הבולדוגים, הבוקסרים האלפיניים, הניופאונדלנדיים⁶, כל אלה הכלבים כבדי-הסבר וזעומי-הפרצוף; ולעומתם הפוקס-טריירים הצמריים המסולסלים והנוגים, והכלבלבים השונים חלקי-העור, כלבי-השעשועים הערמומיים והמפונקים, הטרקליניים; הזאבים למחצה ולשליש ולרביע, עזי-הנפש ושואפי-הקרב, וכלבי-הרועים הפשוטים, כלבי-שמירה וכלבי-כפר, כלבי-משטרה וכלבי-הצלה – עדה גדולה ומגוונת.

ד"ר לשם מסתכל בה מן הצד, משתאה אל החביבות והרצינות שקלסתרה לובש שעה שהיא מדפדפת בתמונות ומעיינת בחומר. הוא שותק שלא להפריע לה, וכאשר הוא שומע מפיה דברי שבח והסכמה לרעיון המעסיק אותו מזה שנים, רעיון שמתחיל למשוך גם את לבה, הוא בוחר לפתע רשימה אחת ואומר:

– הקשיבי, דרך משל, לשורות מספר משל אקסל מונתה⁷ על הכלבים: “מי שרוצה להיות רופא-כלבים טוב מן הצורך שיהא אוהב כלבים, ולא עוד אלא שמן הצורך שיהא מבין את טיבם; כך היא המידה גם לגבי בני-אדם אלא שיש הפרש בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם, וקל לאהוב אותו מלאהוב בן-אדם.” או דברים אלה: “הכלב אינו יכול להתחפש, אינו יכול לרמות, אינו יכול לשקר, משום שאינו יכול לדבר. הכלב הריהו קדוש. הוא בר-לב וישר מטבע ברייתו.”

– נפלא… – ממלמלת מרתה.

– הקשיבי לעוד שורות אחדות: "העברת מחשבות מאדם לכלב הריהי דבר שאמיתו הוכחה לא אחת. הכלב יכול לעמוד על מחשבות אדונו, יכול להבין את החליפות והתמורות שברוחו ולהיות צופה ורואה מראש את החלטותיו. הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש – אבל בזמן שמלכו עגום ונפשו מרה עליו, הריהו יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא בלאט ומניח ראשו בחיקו: “אל תהא מיצר! אל תתן דעתך לדבר אם הכל יעזבוך! הרי אני עמך להיות פה תמורת כל ידידיך ולהלחם עם כל אויביך! בוא ונלכה לטייל ושכח כל דאבה!”

ד"ר לשם מניח מידו את הגליון ומחייך:

– ואז אני פוקד עליו: זריז! בוא ונצא לטייל…

מרתה עושה תנועה נמרצת, כמתעוררת מתרדמה, וקמה ממקומה:

– אכן, לא רק שיעור יפה קיבלתי, אלא למדתי פרק יפה באמת. מתחילה אני להבין, כי חומר זה יש בו הרבה טוהר וחן, וכמובן – מעל לכל – סגולות הנפש… משערת אני כי מה שהראית לי הוא רק אפס קצהו. הייתי ממשיכה להקשיב ברצון, אלא שבכל זאת אסור לי לאחר לארוחת-הצהריים, כי קרובי ודאי מחכים לי ודואגים.

ד"ר לשם החזיר בחפזה את התמונות ואת הרשימות המפוזרות לתיקיהן והביע את צערו על הביקור הקצר. מרתה השיבה לו כי הביקור לא היה קצר כלל וכלל, והיא מבטיחה לו כי אם רק תמצא שעה פנויה, תסור אליו שנית.

היא ניגשה לחלון הפונה לחצר, הציצה תוך סקרנות קלה החוצה למכלאה ולשובך. התעכבה רגע ליד שולחן-הכתיבה, הפכה בספר, נגעה באחת מן המקטרות שעבר זמנן והן משמשות לקישוט בלבד, ואז פנתה לעבר הדלת. ד“ר לשם הצטרף ללוותה. זריז ניתר ממקומו להקדימם כדרכו, אלא שד”ר לשם גזר עליו: “זריז הישאר כאן!” הכלב הביע אותות גלויים של אי-רצון, הרכין ראשו כאומר להתעלם מהערה נוספת שאינה לפי רוחו והשים עצמו כלא שומע… ד“ר לשם חזר וגזר עליו בתוקף: “זריז לא לזוז!” מרתה המשתהה נתנה בכלב מבט של השתתפות בצער, שכן דומה הוא אותו רגע לילד, שאין הוריו מרשים לו לצאת בחברתם לטיול. היא פנתה לד”ר לשם: “הישמע בקולך?” וד"ר לשם יצא ונעל את הדלת: “שמוע ישמע!”

ושניהם צחקו בצאתם שעה שזריז המפחד להפר את מצוות אדונו קפץ והופיע זעום-פרצוף בחלון הפתוח, כשרגליו הקדמיות שעונות על גבי האדן, מעיניו נשקף צוהב זהוב והוא מתנבח קצובות, תוך חישוף מלתעת חדות כלפי אדונו, תוך קובלנה מרה ותוחלת כאחת שמא ישנה את דעתו… אולם ד"ר לשם איים עליו באצבע: “לא לזוז…”

– כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה. – כלב זאב.

– כלב זאבני, תיקן לה ד"ר לשם, Canis Lupus, אבל נבון וריע נאמן!

בלכתם היפנתה מרתה את ראשה לראות אם זריז עדיין נמצא במקומו. ואכן הוא ליווה אותם במבטי עיניו, ואף כי החלון פתוח היה לא מש ממקומו, ורק התייבבותו המקוטעת עדיין הגיעה לאוזניהם. “כלב חביב,” זרקה שוב תוך שהיא רוחשת חיבה לבעל-חיים זה שנזדמן למחיצת היכרותה משך יום אחד, וד"ר לשם אישר בסבר של שביעת-רצון: “נבון ומסור לאין ערוך. בפעם אחרת אספר לך עליו משהו המעיד על תכונתו זו. אך הואיל וממהרת את לארוחת-הצהריים ושעה ארוכה עסקנו בפרשת הכלבים, מוטב שאדחה את הסיפור לשעה יפה יותר.”

 

ז    🔗

תוך-כדי הליכה פנה אליה ד"ר לשם לפתע לבקש ממנה תשובה לשאלה שהחלה טורדת אותו קמעה, כנראה עוד קודם-לכן. והואיל והרגיש עצמו עתה בחברתה חפשי וטבעי יותר, בחושו כי נוטה היא אליו חסד במידת-מה ואין מקום לאותה מתיחות שקדמה עד שהכירה והכניסה לתוך שיחה, לבש עוז וביקש לדעת, אם מותר לו דעת, למשך כמה זמן באה להתארח. ובכלל מתפלא הוא שלא ראה אותה לפני כן אצל קרוביה, שהוא רגיל לסור אליהם מדי בואו לבית-המטבחיים.

מרתה מחייכת בחובה: “סקרנותו כבר התעוררה…” והיא סחה לו, כי לפי-שעה יש בדעתה לשהות אצל קרוביה זמן מועט בלבד, שבוע ימים, כיון שעליה לחזור למישרתה. מורה היא בבית-ספר-עממי בעיר, ונטלה חופשה קצרה לאחר שסבלה מהצטננות שהתישה את כוחה. היא נענתה הפעם לבקשת קרוביה הדואגים לה יפה. אמנם, המקום אינו סימפטי, ולרוב אינה יוצאת לחצר, כיון שהקצבים ונעריהם וכל צבא הטבחים למיניהם המתרוצצים במקום לרגל מלאכתם אין בהם כדי למשוך את הלב, וכאשר הם מגלים אותה יש לה הרגשה כי הם אוכלים אותה בעיניהם; לפיכך היא מסתגרת בבית, עד שהם מכלים את עבודתם הבזויה.

תוך-כדי שיחה הם מתקרבים לבית-המטבחיים וכבר בוקע ועולה ממנו עד להחריד רעש שלשלאות-הברזל, ניקוש המנופים המוסעים בסאן מתכת ובהמולה מטרטרת על גבי פסי-ההסעה הנטויים מעל, ומבעד לסריגי-השער נראות הגופות הבוהקות של בהמות שעורן נפשט מהן ומובילי-הבשר המשולהבים נושאים מהן על גבם לתוך המשאיות. מרתה העיפה עין והפטירה בהבעה של שאט-נפש:

– כבר נמאס עלי המראה הזה! איני יכולה להבין כיצד יכולים בני-אדם לעבוד כאן, ובכלל – המקצוע הזה!…

ד"ר לשם קלט בהנאה את ארשת הזעם המסתמנת בפניה של מרתה כמבקשת לסלק אי-נעימות טורדנית, מגעילה, והוא פונה אליה, אומר לקנטרה:

– אבל בכל-זאת, בוודאי שאין את מדירה עצמך מאומצת-בשר צלויה יפה. מאכלי-בשר עריבים וטעימים-לחך…

מרתה אינה מכזבת:

– עד היום לא הירהרתי בכך, ואילו בימים האחרונים החל מעסיק אותי הרעיון על צמחונות. הרי זוהי בכל-זאת תורה אצילית, נעלה וכנראה גם יפה לבריאות.

ד"ר לשם נענע בראשו לאות הסכמה:

– אפשר וכך הוא הדבר. אך כלום חיים אנו לפי רצוננו בלבד?

– במידה שאנו יכולים, במידה שאנו שואפים לכך ומחנכים את עצמנו!

– לפי-שעה טרם נתפשתי לכך.

– דומתני, כי אני אעשה זאת… אם בהמות טבוחות אלו תתחלנה לרדוף אחרי בחזיונות-לילה, לא תהא לי ברירה. אגב, זכור לי יפה אחד מציוריו עזי-ההבעה של דומייה:⁸ כיצד ברנש אחד רואה בשנתו לאחר ארוחת-בשר דשנה סוס העומד עם שתי פרסות רגליו הקדמיות על חזהו, והמיסכן זועק מתוך סיוט שאין לשערו… חוששת אני שמא אחוש בדומה לכך לאחר ארוחת-בשר, ובעיקר לאחר שעיני נתקלו כאן במראה אחד…

עוד הם עומדים על הסף, וד"ר לשם לא מצא לו עדיין את המלים היפות לפרידה מאשה צעירה זו, שככל שהוא מרבה לשוחח עימה ולראותה אין הוא משתומם כלל על שהוא נתפש להווייתה השופעת חן, ונראה גם שהנערה משכילה למדי. אין הוא צריך הרבה. כדי לעמוד על טיבו של יין משובח אין צורך לשתות את החבית כולה – די בכוסית קטנה. הוא למד לדעת זאת מתוך הערותיה ותגובותיה ומהתנהגותה שאינה חסרה עצמיות ואופי. הרהורים שקודם לכן לא עלו על דעתו החלו טורדים אותו תוך בהילות וחשש קל שמא יחמיץ משהו. לא באה זו לשבוע ימים לעורר בו כיסופים רומנטיים, שכן תחלוף כלעומת שבאה והוא לא יוסיף לראותה. ומשום-כך בהרהרו בזה, הריהו מצטער מראש שמא יהיה זה מאמץ-שווא הכרוך במעשה-נערות, כיון שהיא מוצאת חן בעיניו וכופה עליו מחשבות תכליתיות שלא הסכין להן עד היום.

– במה אתה מהרהר, ד"ר לשם, – פנתה אליו מרתה. – עושה אתה רושם כאילו הפלגת לאיזה מסע רחוק והשארת משהו על החוף…

ד"ר לשם מצטחק צחוקו הכבוש, הנמוג מיד מעל פניו, שפתותיו נפערו קמעה מתחת לשפמפמו הגזוז, שהגילוח מניחו צר ומטופח, והרי מסתמנת איזו עווית קלה של לעג לעצמו, או בדומה לה, משהו המפרכס לצאת מפתחי פיו ומשתהה עדיין. לבסוף, לאחר שהתגבר על היסוסיו, אמר ועיניו מישירות נכחה:

– אגיד לך בסוד, נערה חמודה, ממש לא ייאמן כי יסופר… ומבקש אני שתקבלי את דברי בפשטות, כי כנים הם ואין בהם כל שמץ של הפרזה, אם כי כבר הטחת היום בפני האשמה כי משחק אני, כי בורר אני את המלים במיוחד ומנסה את דברי שיצלצלו באוזניך מקוריים, למען “יחי הרושם…” ובכן, לאחר הקדמה זו, המותר לי לומר לך כי נדמה לך שהפלגתי למסע רחוק, ואילו לאמיתו שלדבר, קרוב מאוד הייתי אליך ומהרהר הייתי רק בך; קשה לי לומר לך שלום לאחר שהכרתיך ואצטער אם תסעי בקרוב. התוכלי להפגש עמי מחר, נגיד, בשעה שמונה בערב?

מרתה לא הסתירה את חיוכה ששזור היה בו קורטוב של קורת-רוח. טבעי הדבר שאדם זה מבקש להשתעות בחברתה. גם היא מרגישה יחס דומה אליו, והוא נראה לה כל כך קרוב ומוכר על מעלותיו ומגרעותיו, משל היתה לה שהות מספקת לבחינת טיבו ואפיו, וזו לה הפעם השניה במשך היום ששוב עולה וצפה לפניה דמותו של גדעון, הדור ונאה במדי הרב-סרן, זקוף ושופע חן-עלומים, המחכה בוודאי למכתב ממנה. מכתב שטרם כתבה לו ושספק אם תכתוב לו היום. הדבר נראה לה תמוה במקצת, שלפתע נפגמה משום-מה דמותו של גדעון, והרי רק לפני ימים מספר כה נעים היה לה במחיצתו וכה שלם היה יחסה אליו. מה פירוש הדבר? האם כה בוגדנית היא מטבעה וקלת-דעת, שפגישה קצרה ומקרית יכולה להאפיל על דמותו של גדעון ולהסיח את דעתה ממנו? כלום כך היא מעמידה את עצמה במבחן, או שמא יחסה אליו, אל גדעון, עדיין אינו בשל כפי שהיתה סבורה, או כפי שביקשה להאמין? בפניה של מרתה הסתמן איזה אי-רצון המעורר בה מורת-רוח כלפי עצמה, והפעם ד"ר לשם הוא שבוחן אותה במבטו החודר ומשלם לה מידה כנגד מידה:

– דומה כי את היא המפליגה בנסיעה ארוכה ונוטשת אותי כאן על החוף…

מרתה מעלה על קלסתרה המהורהר בת-צחוק רפה, עשויה, ועונה לו תשובה המגלה שמץ מהרהורי-לבה:

– אמנם יפה ניחשת, ד"ר לשם. הפלגתי למרחק ניכר מכאן לקראת דמותו של בחור חביב ויפה-תואר וגדעון שמו.

לבו של ד"ר לשם נפעם, תוך מבוכה של חרדה קלה שאינה מוצדקת, שכן גלומה בה קנאה כלפי הנעלם והבלתי ידוע לו, ואף-על-פי-כן מוחשי למדי, וצלו של האלמוני הוא שהעיב קודם לכן את פניה של מרתה. למרות רצונו הוא שואל:

– כלום גדעון זה הוא בחור שלך?

וזו משיבה בכעין קנטור:

– מה פירוש “בחור שלך?” כלום רכושי הוא?"

וד"ר לשם מרגיעה בלשונו המתונה:

– לא נתכוונתי, חלילה, לפגוע בך, אבל כשהזכרת את שמו של אותו בחור נתעורר בי הרצון הטבעי לדעת משהו עליו; הרי זה בחור שאין לי כל מושג עליו, וגם קנאה קלה…

מרתה נותנת בו מבט חונן שבא לחפות על מורת-רוחה מעצם הקינטור שלא נתכוונה אליו, והואיל ודבריו של ד"ר לשם נראים לה, היא עונה לו בכנות:

– איני יודעת עדיין אם הוא בחור שלי. כלומר, לא חתמתי על חוזה, אבל הכל רגילים לראותנו יחד ולהצביע עליו כעל בחור שנועד לי מששת ימי בראשית. לא אכחיש כי הוגה אני אליו חיבה רבה, ודומתני שהוא ראוי לכך.

ד"ר לשם חש כי נוטה הוא להחוויר מרגש של קנאה, וחשש מענה, מציק, משתלט עליו. אין הוא מבין כיצד נסתבך כעלם תמים משך שעות ספורות בלבד בסבך של קנאה וכל אותן ההרגשות שאינן זרות לו, אלא שהשתרגו עליו הפעם במפתיע, והריהו עונה לה בשקט עצור, אך נסער מבפנים.

– איני יודע מיהו ומה טיבו, וכל זמן שאיני מכירו הרי גם שהווייתו הבלתי ידועה לי אינה מחייבת אותי. כמובן שזה מחייב אותך בלבד, ואיני בא לחטט בעולמך הפנימי ולבקש ממך פרטים. אין לי כל רשות לכך. מה שמעניין אותי ברגע זה בלבד הוא אם אוכל לבוא מחר בשמונה בערב ולהזמינך לצאת לאיזה מקום במושבה.

מרתה בוחנת אותו שוב במבטה הרציני והממושך, מבעד לסדקי עיניה הצרות, אם מחמת מיצמוץ קל ואם מתוך הגנה כלפי אור-השמש הבוהק מולה; עיניה הצרות משוות לפניה חן בלתי מוסבר, כמעולף חלום. ד"ר לשם עומד לפניה, בוטח למראית-עין ומצפה לתשובתה מתוך ענווה הנוגעת ללבה. הוא אמר לה דברים גלויים ואינו מסתיר את חיבתו ממנה. יש בו באמת משהו המושך את הלב, ונראה הוא כה שלם, כה טבעי, למרות צחות לשונו החיצונית, עד שהיא באה במבוכה ועדנת החמימות כובשתה. קודם-לכן, משנזכרה בגדעון, נתעורר בה הרצון להקשיח את לבה, להרתיע את עצמה מסכנתו של גבר זה, הגלומה בכל אחת מתנועותיו, בשיחתו, בעיניו המישירות להביט אליה, ובכל הווייתו שיש בה מן האישי התקיף; חשה היא כי לשווא תתאמץ לבטלו ולסלקו במחי-יד, שאם תעשה כן יהיה במעשה זה שקר, כי מרגישה היא את ההפך הגמור; ניצב לפניה אדם שיש בכוחו להוציאה מן השיגרה ולדובב אותה בשיח סוער ומעניין שאינו יודע מעצור מהו; אפילו עצם עמידתו השקטה לכאורה, בה הוא שקוע בצפייה לתשובתה, יש בה מן הכוח העצור. קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטויה ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכת מאז היותה נערה. אלא שחוששת היא שאם תיעתר לו, הרי יהיה הוא הגבר אשר לא ירפה ממנה ויבקש להמצא בקירבתה תוך הריסת כל המחיצות והסייגים. אין זה האיש שאפשר לעודדו, להצטחק אליו, להשתעות בחברתו ולסלקו אחר-כך… אף אין בה הרצון והכוח לעלוב בו ולהשיב את פניו, ואילו החשש מפני התפתחות משוערת מרתיע אותה…

ד"ר לשם, דומה, לא רק בוחן אותה במבטי עיניו אלא עוקב גם אחרי מהלך מחשבותיה, לבטיה הסמויים וחישוביה, שכן לפתע הוא מפסיק אותה וחש לרווחתה:

– רואה אני שקשה לך להחליט ברגע זה. ודאי יש לך סיבות, הפרעות. ובכן, הואיל ויש לכם טלפון במשרדו של ד"ר לרמן, ואני אהיה הערב במושבה, אטלפן אליך בשעה שמונה כדי לדעת את תשובתך.

מרתה נאחזת בהצעתו בחפץ-לב:

– טוב. טלפן ותקבל את תשובתי.

ד"ר לשם הושיט לה ידו לשלום וחש זו הפעם הראשונה בכף ידה הצרה והענוגה, הנתונה בכפו האמיצה, מלפפת מגעה הנעים. תוך-כדי-כך קלט גם את ארשת פניה שהביעו הכרת-טובה על חלצו אותה לפי-שעה ממבוכתה, ומתוך עיניה נשקפה הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאשה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת.

 

ח    🔗

מרתה חזרה לאיטה, נכנסה לטרקלין האפלולי והתכנסה לתוך הכורסה. עייפות נעימה מפעפעת באבריה, והחמימות שספגה בחוץ מלהטו של שמש, זיוו ואווירו הבשום של יום-האביב, משרה עליה רוח של שלווה בתוך הדומיה שבחדר. מרוצה היא שחמדה עסוקה במטבח ושאין יעקב מתרוצץ לידה כרגע להעתיר עליה סימני חיבה והטרדה, כדרכו; מרוצה היא שיכולה היא להתבודד קמעה, שכן חשה היא צורך נפשי להשיח לעצמה הגיגי-נועם ולהעלות לפני עיניה מראות תוך הליכה ושיחה עם ד"ר לשם, לחזור בזכרונה על משפטים, קטעי-דברים והברקות שערבו מאד לאוזניה כאשר שמעה אותם יוצאים מפיו של אדם נבון, זה שיש בו מן הבגרות השקולה, מן המחשבה הרצינית, וגם מן הפחזות של הולל או קל-דעת… וככל שהיא מרבה להיזכר, הרי היא נתפשת יותר להגיון האצור בדבריו ולכוח הרצון החיוני המפעם את רוחו. מיהו? מה טיבו? וכיצד מהלך אדם זה עד היום בגפו? כיצד הוא חי את חייו באותו בנין ישן שהתקינו ושיווה לו צורה של חווילה, וכיצד הוא יודע גם להסמיך את רצונו למעשים. ואותו ענין משונה של אנתולוגיה על כלבים – כמה אהבה ושקידה הוא משקיע בכך, ומה רב ומגוון הוא החומר שעלה בידו לאסוף ושהיא קיבלה מושג עליו רק תוך דיפדוף בלבד.

אין מרתה מסיחה דעתה מכל אותה פגישה שהוציאה אותה לפתע מן השיגרה כאן, והריהי שרויה במבוכה קלה, שכן עליה להשיב לו הערב, לכשיטלפן אליה, בדבר הפגישה שהוא מבקש ממנה. האמת היא כי עוד לפני שפנה אליה מבקשת היתה איזו אמתלה להביאו לידי כך, ואילו משפנה אליה רק הקדים אותה… ומה משונה היתה אותה שיחה בה הכניסה את גדעון ונהגה בו על-ידי כך שלא כהוגן, הואיל ובלי דעת נסתייעה בו כבאמצעי… ובלי דעת בגדה בו, כי בהרהוריה נדחה לקרן-זווית ודמותו ניטשטשה והלכה ככל ששהתה יותר במחיצתו של ד“ר לשם – פגישה של שעות ספורות בלבד!… “הה, אלוהים אדירים! והרי איני מאוהבת בו כל עיקר!” כך היא מהרהרת וגוזרת על עצמה שזוהי רק השתעות קלה בחברתו של אדם נעים ותו לא, אין בכך כל חטא אם תוסיף להיפגש עמו כמה פעמים. ולאחר מכן ודאי תמצא את גדעון שוב באורו הנכון, וחביב יהיה עליה כמקודם. עוד הערב תכתוב לו מכתב מלא חיבה ותשומת-לב ויהא בכך משום גמול על הזלזול שנהגה בו שלא במתכוון. כן, היא תכתוב לו על ד”ר לשם ותתאר אותו כאדם מעניין, קשיש ממנה כמובן, השקוע ראשו ורובו בכתיבת ספר על כלבים… זה ודאי יעניין אותו, וכמובן בלי לעורר כל סקרנות מיוחדת או שמץ של קנאה. היא רק תצטט כמה מדבריו השמורים יפה בזכרונה. כיצד אמר לה אותו הולל חוצפני שעה שהפתיע אותה ונכנס אליה בעזות-רוח ובוטח בעצמו – כיצד אמר תוך חוצפה מיוחדת כי כאשר הרימותי את זרועי לתקן את תסרוקתי היה לו הרושם כי נפל אור בבית…? מרתה נאלצת לחייך לעצמה תוך הנאה וקורת-רוח גמורה. אמנם השוואה זו שאולה היא מאחד חכם קדמוני, אך כמה היטיב פרא-אדם זה להשתמש בה!… ושוב לא הבליגה וחייכה לעצמה. 23

קולה של חמדה עקר אותה מסבך הרהוריה שלא פסקו ונתרכזו עדיין מסביב לאדם שנפרדה ממנו לפני שעה קלה. החמימות שספגה בחוץ כבר פגה, והריהי שרויה כבר בצינה הנעימה של האפלולית, ואילו דמותו של ד“ר לשם טרם סרה מנגד עיניה… חמדה הוסיפה לקרוא לה לארוחת-הצהריים, ומשיצאה להסב לשולחן מצאה גם את ד”ר לרמן. הוא פשט את חלוקו המוכתם בדם-הבדיקות, נתזי מוגלה ופרש, ובשבתו בחליפתו האפורה ובמשקפיו על אפו הפך לפתע אזרח זעיר, ואיזו חביבות של פשטות היתה נסוכה על תנועותיו. הוא אכל לתיאבון כשהוא בורר לו פרוסות חלה רכה כדי לטבול אותן במיץ הכבד החום, המטוגן בשמן, והיה גורר בתרווד⁹ את חתיכות הבצל, שולה אותן מתוך האילפס¹⁰ ועורמן בצלחתו. מפעם לפעם הושיט ידו אל בקבוק הקוניאק, מילא את כוסיתו ושימש ברוב חביבות גם את יעקב. אותו רגע מעלה חמדה על דעתה את ד"ר לשם ושואלת:

– למה לא הזמנת את ד"ר לשם לארוחת-הצהריים?

ד"ר לרמן משיב בפה מלא לעס:

– היה לי הרושם כי נחפז הוא ללכת.

– כנראה שטעית! משיבה חמדה. – הוא כלל לא מיהר. הלך עם מרתה לטייל.

ד"ר לרמן זוקף במרתה את עיניו הרושפות מתחת לזגוגיות משקפיו:

– היזהרי לך מפניו, כי רווק מושבע הוא!

מרתה צוחקת:

– אם כן, הרי אין לי בכלל מה לפחד מפניו.

– אדרבא ואדרבא! יש לך לפחד מפניו, כי עד כמה שידוע לי הוא מוצא נורא חן בעיני בחורות צעירות.

מרתה מושיטה ידה לבצוע מן הפת ולובשת סבר של אדישות:

– ומה הן מוצאות בו בד"ר לשם זה? כלום יש בו משהו מיוחד?

יעקב וחמדה המקשיבים אף הם לשיחה מצפים לשמוע תשובתו של ד"ר לרמן שאינה מאחרת לבוא, וכנראה שדבריו הם לפי רוחם, וניכר הדבר גם מדרך הקשבתם השקטה שיש בה מעין הסכמה מראש.

– אם לומר עליו טובות, בלא שמץ של קנאה מצדי, לא רק משום שזכה כבר לטייל עם בחורה נאה שכמותך – הריני לומר לך כי לעתים קרובות אנו רבים בינינו במקצת, אבל לאמיתו של דבר לא אכחיש כי הצדק עימו. לרוב יסוב הוויכוח בנוגע לדרך בה צריך ללכת רופא וטרינרי בעל מצפון ובעל הכרה. ד"ר לשם סבור כי רופא וטרינרי מסוגי, דרך משל, המתמכר לשמש כרופא בבית-המטבחיים בלבד, מקפח את עולמו ועושה את תורתו פלסתר; סבור הוא כי רופא וטרינרי חייב להקדיש עצמו אך ורק לריפוי בהמות, למניעת מחלות בקר, ותוך מגע בלתי פוסק עם כל הבעיות הכרוכות בגידול-בקר, בהשבחתו ובשמירה על קיומן של החיות, ועל טיפוח האופנה בכלל. לדעתו על הרופא הווטרינרי להשתלם בלי הרף ולעקוב אחר כל החידושים במדע. הנה בכאן נעוץ ההבדל שבינינו, ואפשר שהוא צודק. למרות שלא השתעבד כמוני לבדיקת נבלות ופגרי-בהמות וכדומה, הרי עד כמה שידוע לי פרנסתו מצויה בשפע, כי יצאו לו מוניטין של רופא רציני ומצוין. ונוסף על כך יש לו פנאי לעסוק בכל מיני שטויות אחרות.

קרוביה של מרתה, שהוגים הם חיבה כמוסה לד“ר לשם, מצטרפים בנענועי ראש לדברי ריעו-למקצוע, ומתחילים אף הם לספר עליו, בלא סדר וביחד. ומרתה, שחוששת שמא יקפחו לה הללו בתמימותם ובפשטותם כל מה שהיא צריכה ותאבה לדעת בנוגע לד”ר לשם, נכנסת לדבריהם וממשיכה לטוות את החוט שלה:

– באילו שטויות הוא עוסק נוסף על מקצועו?

ד“ר לרמן מקנח את פיו במפית וממשיך לגלגל בזכותו של ד”ר לשם, כמובן בלא לעמוד על כוונתה של מרתה השותה בצמא את דבריו, כיון שמוצאת היא בהם אסמכתא אובייקטיבית לקביעת דמותו של ד"ר לשם, ושמחה לשמוע טובות עליו, משל היה אחיה הצעיר והבריות מקלסים אותו בפניה.

– באילו דברים עוד הוא עוסק? – מזמזם לו ד"ר לרמן, – ראשית כל בזה שהוא מקיים מגע אמיץ עם העתונות המקצועית. הוא נוהג לפרסם לעתים קרובות תמצית על איזה חידוש, או שהוא מרצה בחוגי חבריו ברוב ענין וידיעה. אפשר לומר כי מחונן הוא גם בכשרון של כתיבה, ויש אומרים שעוסק הוא באיזה מחקר מזה שנים מיספר.

חמדה אינה מבליגה ומוסיפה:

– וחוץ מזה כמה הוא פשוט וחביב בהליכותיו. אני עוד לא ראיתי אדם אשר יידע להתחבב על הבריות כמוהו!

מרתה אינה מסתירה קורת-רוחה ומחייכת:

– יש לי הרושם כי כולכם קשרתם קשר כדי לשבח אותו באוזני ואני כמעט שאין לי כל מושג עליו…

וכאשר היא פורשת מן השולחן ועוזרת לחמדה להביא את הכלים אל הכיור, היא מהרהרת לעצמה: “שלא ישכח לטלפן… ודאי שאשיב לו בחיוב…”

 

ט    🔗

אחרי הצהריים כובשת הדממה את בית-המטבחיים, חצרו ומכלאות-הבקר. במשך היום גועשת בו המולה ותנועה מסחררת, גידופים שאינם פוסקים פורחים בחללו, צווחות מצה ומריבה נישאות תוך ריתחת עבודה עצבנית, איבחת סכינים, ברק קרדומות, געיות בקר וחירחור בהמות הנופחות את רוחן; כל אותו הווי סוער ופרוע של בעלי יצרים וסכינאים, פושטי-עורות בלבושם המסואב, קצבים אלימים, סמוקי פרצוף ועורף, מסורבלים, שמעיניהם מציצה גם ערמה גם טפשות, ולידם נעריהם הזריזים וגמישי הגוף, המתאמנים במלאכה לכל סוגיה, אלה שריח הדם עולה באפם ובעיניהם הלהט שיש בו כדי להטיל צמרמורת; כל אלה המהווים ערב-רב של דמויות, שכל אחד בפני עצמו עלול ומסוגל להטיל סערה בשכונה שלמה, ומכל שכן שעה שהם מזדמנים יחדיו. לפיכך, כל מי שרגיל בהמולה זאת ובמראותיה מתחילת הבוקר, נעימה עליו אחר-כך שבעתיים הדומיה המשתלטת במקום עם תום העבודה. מיד לובש המקום צורה אחרת לחלוטין, וצמרות האיקליפטוסים הנעים לאיטם ברוח וטובלים בזוהר השמש מטילים את צילם ומשרים גם הם מעין אווירה של אחוזה שקטה, וגעיות הבהמות הכלואות אינן אלא מוסיפות אף הן משהו מריחו ושלוותו של כפר. גם הלכלוך, המלווה כרגיל את טבח הבהמות מודח יפה על-ידי צינורות-המים אשר שטף סילונותיהם החזקים גורפים כל סחי, פּרש וכתמי-דם, ורצפת-האספלט השחורה מבריקה בנקיונה ומשקפת בשוליה את צחור קירות החרסינה. גם הציפורים המקננות למאותיהן במרומי הגג, ברווחים שבין קורות-הברזל התומכות בו, בסמוך לרעפים והמרזבים שבמשך כל היום אין ציוצן נשמע, כיון שנטרף הוא בהמולה הכללית, מצטייצות לפתע במשנה מרץ והריהן מתעופפות ומתעלסות בחיוניות מרנינה, משל מצויות הן ביער עבות ולא במקום כה תמוה, בו שולט הטבח.

אותה שעה מזדרז יעקב ומוציא החוצה שולחן מתקפל ושניים-שלושה כיסאות, והריהו עורך תה-של-מנחה בנחת ובשקט. מתענג הוא על שעת השלווה הנתונה ברשותו, אותה שעה שהיא חביבה עליו ביותר, שכן אין איש טורד אותו ואין הוא חייב לעמוד על המשמר כדי לפשר בין המתקוטטים, או להזעיק את המשטרה בשעת הצורך, אם המקרה חורג מתחומי סמכותו ויכולתו. בשעה זו מתמכר יעקב מתוך הנאה מרובה לא רק לשתיית התה וטעימת העוגה שחמדה מכינה תמיד ביד רחבה, אף בימים אלה שהכל ניתן בצימצום, אלא בעיקר בהכנות לתה, ומכל-שכן כאשר בביתו מתארחת קרובה שהיא חביבה עליו מאד ושהוא טורח להשביע את רצונה ולגרום לה קורת-רוח שלא תתחרט על שנענתה להם ובאה אליהם. עצם הופעתה הנאה, שיחתה ויפי-תארה שיש בו מזיגה של חן ובריאות-הגוף, משרים עליו רוח טובה, שכן הוא ואשתו חשוכי ילדים הם, ולא ייפלא איפוא אם הוא חש צורך להעתיר עליה כל אותם סימני החיבה שנשללו מהם; ולפיכך הריהו טורח גם על אפתעות, על הכנת כרטיסים להצגה, לקולנוע וכדומה. וזו מקבלת כל אותות החיבה כדבר המובן מאליו – הרי זוהי התכונה המובהקת המציינת אשה צעירה ונאה שכל הדברים הנעימים מזומנים לה כבאורח טבעי, ואין לראות בכך כל פליאה.

ובכן, יושבים הם מסובים בחוץ לשולחן הקט – יעקב, חמדה ומרתה – נהנים מן השקט, ושיחתם קולחת על דא ואל הא. ותוך-כדי-כך פותח יעקב וזורק לעברה של מרתה מעין הודעה קצרה, שהיא רואה בה התנקשות בתכניתה בלא כוונה אמנם:

– מחר בערב נלך לראות הצגה בתיאטרון.

וחמדה מוסיפה בהתעוררות:

– אין אנו מחמיצים הצגה טובה!

מרתה מרתיעה עצמה בקצת חוסר-מנוחה. הנה עלול זה ברוב דאגתו וחיבתו לקפח לה את הפגישה העתידה עם ד"ר לשם… מתוך זהירות, שלא לפגוע בו, הריהי שואלת:

– האם השגת כבר את הכרטיסים?

וזה משיב לרווחתה:

– מחר בבוקר אהיה בעיר כדי להשיגם.

מרתה מחשה רגע, שמחה בחובה כאילו נפטרה מאיזו צרה בלתי צפויה, והרי היא מנעימה את קולה בפנותה אליו:

– אם טרם קנית את הכרטיסים, אבקשך יעקב חביבי, לדחות את הדבר לפעם אחרת, כיון שחוששת אני שלא אוכל ללכת מחר בערב.

הבעל ואשתו נותנים בה שניהם עין סקרנית, וחמדה היא השואלת:

– למה לא תוכלי מרתה’לה?

והנערה שאינה מוצאת הפעם את העוז לענות מיד לענין, משיבה כמגמגמת מתוך היסוס-מה:

– לא אוכל, מפני… מפני שהבטחתי לד"ר לשם לצאת אתו מחר בערב.

יעקב חש אכזבה ובעל כרחו הריהו מוותר:

– אה, אם כן הרי זה ענין אחר.

ואילו חמדה חוקרת אותה:

– לאן אתם הולכים, מרתה’לה?

– שכחתי לשאול אותו, – מתחמקת מרתה.

– תוכלי לסמוך עליו! – מעודד אותה יעקב.

שתיית התה מסתיימת תוך שתיקה, שכן מרחפת בחלל האוויר הפרעה בלתי צפויה זו. כל אחד נתון להרהוריו, ואילו שלושתם הוגים באדם אחד שלפתע כאילו הטיל לכאן את כל כובד אישיותו וכבש את תשומת הלב. מרתה מהרהרת היתה בו, תאבה לדעת אם יטלפן בדיוק בשעה שקבע, וניכר כי קוצר-רוח טורד אותה שמא חזר בכלל מהצעתו, לאחר שהיא לא נעתרה לו מיד; חמדה החלה תוהה על הבהילות בה מתפתחים העניינים שבינה לבין ד“ר לשם, דבר שלא העלתה על דעתה הבוקר, כי הנה עלול זה לבוא ולמצוא ענין במרתה במידה כזו שלא יניח לה; ואילו יעקב, שחש היה בלא יודעים מעין קנאה קלה, היה גם מודאג במקצת, כיון שידע כי אותו קצין צעיר ונאה, גדעון, ששמע עליו פעמים כה רבות, כרוך ביותר אחרי מרתה, וכאן ניטפל אליה ד”ר לשם שיש בו כדי לכבוש את לבה של זו. תוך שתיקה זו שירדה עליהם היו, למעשה, שלושתם שבויים ברשותו של אדם אחד, אשר גם בהיעדרו ניכרת השפעתו החזקה.

מרתה שקצרה עליה רוחה במקצת, ומפני ששתיקה זו העיקה גם עליה בוודאות של סיבתה הבלתי מפורשת אבל המורגשת יפה-יפה גם בלא אומר ודברים, קמה הראשונה ממקומה, באמרה כי יוצאת היא לטייל קצת מסביב לבית. הרגל היה לה הדבר משבאה לכאן, כיון שלפני הצהרים היתה כולאת עצמה בבית, ואילו אחר-כך היה השקט מצודד אותה והרצון לתנועה היה דוחף אותה החוצה. נוהגת היתה להקיף את הבית מסביב לחומת בית-המטבחיים, גדרו ומכלאותיו, מקיפה אותו סביב-סביב בהליכה שקטה, יורדת במשעול לואדי, לאיקליפטוסים הנישאים ועבי-הגזע, אשר בין קרעי קליפתם הנוקשה ועל בשר גופם החשוף והחלקלק השחירו כל מיני כתובות והשבעות-אהבה של זוגות נערים ונערות שנזדמנו לכאן בטיולי שבת ומועד; היו בהם ציורי לבבות שחיצי ארוס פלחום, ושבועות בנוסח “אם אשכחך,” בציון התאריך, מהם כתובים בעפרון, שחור או צבעוני, ומהם חרותים באולר, מעשה ידי אמן. מרתה לא היתה מרחיקה ללכת, אלא משוטטת קצת בין האיקליפטוסים שהיוו חורשה קטנה ומצלה, משוטטת קצת אנה ואנה, מעיינת תוך סקרנות קלה בסימני-האהבה, וחוזרת אחר-כך ועולה כדי לסיים את הקפתה בשדה הפתוח, ליד החומה שמעבר לה מגיעות לאוזניה געיות הבקר בתוך המכלאות, וכן צלצול שלשלאות-הברזל בהן הפרות רתוקות לאבוסים.

הפעם אין היא ממהרת ויש בדעתה להשתהות קצת יותר בטיול זה, כיון שעד שעה שמונה עדיין לפניה למעלה משעתיים, וקוצר-הרוח הטורד אותה, שמתלווה לו הפעם גם מעין עינוי קל של צפייה, אינו מתמיה אותה והיא נאלצת להודות בפני עצמה, כי אכן מצפה היא לקולו בטלפון, מצפה תוך החלטה ברורה להסכים ברצון לטיול של מחר בערב, ואילו היה הדבר תלוי בה היתה מסכימה לצאת בחברתו בחפץ-לב עוד הערב…

עתה, בהיותה לבדה, מטיילת בין העצים ורוח קלה מנשבת ומתרפקת על שמלתה ונושאת במגעה לטפנות כמעט חושנית המהדקת את הבד לגופה, לחזה ולירכיה, מדחקת את שוליה ומצמידתם לרגליה, הריהי עוצמת לרגע קט את עיניה וממשיכה הילוכה כפורשת מן האדמה, כמבקשת לחלוף לעולם אחר; אלא שבעוד רגע, מתוך חשש שמא תיתקל תוך שיטוט עיוור בגזעו של אחד העצים, הריהי חוזרת ופוקחת עיניה ומחייכת לעצמה חיוכה של ילדה קטנה התרה לה אחרי שעשועים. היא החלה להכיר טובה לעצמה על שנעתרה להפצרתה של חמדה ובאה אליה לנוח. מעולם לא משך אותה המקום הזה, ואין כל פלא בכך, כיון שכל השומע כי נוסעת היא לנוח אצל קרובים שביתם הוא בתחומי בית-מטבחיים, ודאי ימלא שחוק פיו. אבל לאחר שבאה לכאן, ולא העלתה כלל על דעתה כי עלולה היא לפגוש במקום זה אדם מסוגו של ד“ר לשם, הרי שגם המקום קיבל לפתע צורה אחרת בעיניה, ובעיקר בשעה זו: הכל נעשה חביב עליה, אוצר בחיקו בשורת חיים מרנינה, וכל כולה אינה אלא מרגישה את עצמה חסרת-מנוחה וצפייה במידה שלא שיערה תחילה; הרי זו אותה הרגשה מסעירת-החושים שאינה זרה לה מאז התחילה להקשיב לסוד שיח יצריה המעלים להט, והגוף חומר תוך צפייה סמויה למגעו וקירבתו של גבר אהוב, זה שיש בו כדי להלך עליה חמדת הכיסופים הטבעיים. ודווקא עתה החלה לראות יפה-יפה את פיתולי שפתיו מתחת לשפמפמו, שעה שהוא עומד לומר לה משהו מחוכם ומנוסח, כמשפטו, או מחמאה שהוא מגניב בפשטות כזאת, משל רגיל הוא בכך ועושה זאת לתומו, ועיניו האמוצות-אפורות בוחנות אותה ללא רחם בעזות בטחונו שאינה יודעת רתיעה מהי. וכך, בלכתה בין עצי האיקליפטוסים במשעול המוביל לואדי, מתפתל קמעה במדרון ועולה בתילול כלפי גשר-העץ הקט הנטוי עליו, היא מעלה תוך סקרנות על דעתה כי לא זו בלבד שיודע הוא בוודאי יפה כיצד לנשק, אלא יש לה הרושם כי שייך הוא לסוג הגברים שאינם משתהים הרבה כדי לחפש תואנה לכך, ובטוחה היא כי בוודאי אינו נרתע מן ההזדמנות הראשונה הניתנת לו. עוד היום, שעה שרבץ לפניה על גבי המרבד ושיחק בידו בכלבו (אז שמה לב מה עדינה וגברית היא כף ידו) חשה לפתע מעין צמרמורת קלה כאשר נתן בה את עיניו, והיה לה הרושם כי עלול הוא לקום לפתע, לגשת אליה, להניח את כף ידו על כתפה או על ראשה, לחבקה, לנשקה וללטפה באותה החירות שהוא משחק עם כלבו… ואפשר – אומרת היא חרש בלבה – כי כל המחשבה הזאת לא היתה מנצנצת במוחה אילו לא חשה כי מיתאווה היא לכך… ואותו רגע, כאשר ביקשה לקנטר אותו קמעה באמרה לו כי יש בו הרבה מן המישחק, והוא תחת לענות לה, לבש רצינות וניתר ממקומו לפתע, להראות לה את התיקים, זוכרת היא יפה כי חלפה בה צמרמורת חושנית מלווה חשש סמוי ותוחלת חשאית כאחת, כי הנה אומר הוא לעשות מה שחשבה בלבה רגע קודם-לכן… וגם עתה חולפת בה אותה צמרמורת קלה ומענגת של תחושת גופה הצעיר, מכפות רגליה המפסיעות בשביל, יריכיה המתנועעות תוך הכרת ישותן הרכה, זרועותיה הניתלות לצדיה כבאפס-מעשה, והיא מביטה לפתע נבוכה לצדדים לראות אם אין איש מבחין בה כי פניה משולהבים קמעה והיא אחוזת להט פנימי על שנתפשה להרהורי-בשרים שאינה זוכרת אם פקדוה בחריפות דומה, בהיותה לבדה בחיק הטבע; לבה, דומה, מתפעם בה בקצב מהיר, הולם ומרטיט את שדיה הבשלים, ודומה שהם תופחים בתוך החזיה ופטמותיהם חשות בבד הסוגר עליהם, ושוב חולפת בה אותה הצמרמורת עד שהיא משלבת זרועותיה על חזה כמבקשת לעצור בה; דומה, כמתוך התקפה של צינה קלה, ואילו לאמיתו של דבר מתוך כמיהה הזועקת בקרבה ביום אביב זה המשכר אותה בזיוו ובמראה צמיחתו הרעננה, המלפפת אותה לכל מלוא העין. כעת יודעת היא בוודאות כי ד”ר לשם מוצא חן בעיניה במידה שלא שיערה קודם לכן, ולשווא תשלה את עצמה כי ברצותה תסלקו. תוהה היא לדעת מהו יחסו אליה – הניגש הוא אליה מתוך שיגרה של גבר הרגיל לפגוש נשים, ואחת היא לו מי היא הנפגשת בדרכו? מהו שיעור הרצינות של אדם זה והיַתמיד לבקש את קירבתה, או שזו בעיניו הרפתקה קלה בלבד שאינה מחייבתו? שאלות אלו ובדומה להן צצות ומשתרגות עליה בכל עוזן לטרוד את מנוחתה, ודמותו של גדעון המשתלבת לפתע בסבך מחשבותיה (הקיימת ומופיעה כל אימת שהיא נתפשת יותר לשליטתו של הגבר הנראה בעיניה כמסַכן את יחסה) שוב אינה מנקיפה את לבה כמו בצהרי היום; שוב לא איכפת לה אם היא מתמכרת למחשבות זרות, ורק פליאה יש בה על עצמה – על שום מה היא שוקלת¹¹ ברצינות כזאת את גישתו וכוונתו של ד"ר לשם. דבר זה, ככל שהיא מעמיקה להרהר בו, מרגיז אותה במקצת, כיון שבכך היא רואה כוחו של הלה, אשר בריחוק של זמן ומקום יש בו כדי להטיל בה מבוכה זו.

מרתה מביטה שוב לצדדים כעוקרת עצמה לרגע ממבוכתה. היא ממשיכה ללכת, הוזה ועולה לאיטה במעלה המשעול עד לגשר-העץ הנטוי על פני הואדי. פעם כבר עלתה עליו, אשתקד, כאשר שהתה אצל קרוביה שלושה ימים. בקיץ היה הדבר; ערוצו של הואדי חרב היה אז לחלוטין, על שפתו מזה ומזה גדלו חרולים וברקנים שהשמש היכתם והם הלבינו קמלים ומדובללים, ואילו עתה לאחר עונת-הגשמים, עדיין עומדים בו המים ומראה לו כנחל קטן שהעצים משתקפים בו בהיפוכם, ואיתם גם גשר קט זה על דמותה הצמודה למעקה בשמלתה הלבנה. רק אדוות המים הקלה המרטיטה את הקרום השקט שעל פני המים, אדווה¹² זו הזעה עם נשיבת הרוח, מטילה לרגע מעין טשטוש בדמותה, עושה בה ריסוקים-ריסוקים וקוויהם-רציהם מבריקים כעין הכסף המותך, עד שהיא חוזרת ומתבהרת ומקבלת את קוויה עד להפליא.

ועדיין עומדת היא על גבי הגשר כדי להאריך במקצת את שהותה כאן ולקצר את השעה עד לשיחה הטלפונית עם ד"ר לשם. הדמדומים פושטים מסביב והרוח הנושבת הופכת קרירה במקצת, וכיון שלא נטלה עימה סוודר, והיא לאחר הצטננות שהיתה קשה במקצת, הריהי מחליטה לחזור. מתוך קוצר-רוח הנובע גם מחוסר שלווה פנימית היא מחפיזה הילוכה. משהו מעיק עליה עם גבור הצפייה. שוב גדעון? אמנם כן. רואה היא בבירור כיצד פסע לידה ועזר לה לשאת את המזוודה עד למכונית, וכיון שהנהג טרם היה מוכן והתעסק עם פקיד-המשרד, עמד לידה מלבב אותה בבת-צחוקו ומשדל אותה שתנוח. ואכן, היא נחה יפה, מהלכת כאן לבדה ומהרהרת באדם שהכירה אותו רק הבוקר… “גדעון!…” היא צועקת בקול רם לעצמה. שכן מצויה היא עתה במקום שאין איש יכול לשמוע את קולה, ומיד לאחר קריאה ראשונה היא מוסיפה שוב בקול, כמבקשת להשביח את סערת רוחה ולהשתיק את קול מצפונה המציק לה: “גדעון! היום אני מבולבלת לגמרי! שמעת, גדעון, מבולבלת לגמרי!…” וכעבור הפסקה קלה ממלמלת היא שוב לעצמה חרש-חרש: “גדעון, חביבי, אין לתת אמון באשה…”

נביחת כלב צרודה וזעפנית הנשמעת ממרחק-מה מטילה בה בעתה. הרגשה לה היום של אדם העומד על סף איזו עבירה, וחש הוא כי אין מפלט מפניה, ומכאן גם אותו פחד פנימי המרעישה ואותו אי-שקט. היא מחישה את צעדיה. פאתי המערב לוהטים באודם השקיעה המפיזה עדיין את צמרות-העצים שמטבורם ולמטה כבר עוטפתם אפלולית. אולם מעל מכחילים עדיין שמים בהירים, צחים בלא עב קל, קעורים מאופק לאופק ועוצרים בתוכם את בשורת הרציפות של יום כחול וזהוב שיופיע שוב מחר עם שחר, שטוף שמש וחמימות, דומה לזה של היום הגווע; ומרתה כבר משערת ומייחלת כי יהיה בו משהו מרנין לב, משהו המבשר המשכה של רוח טובה. התנגדותה הקודמת שנתעוררה בה ושהיתה קשורה בגדעון – ניטל עוקצה. היא גמרה אומר בלבה להניח לעצמה את חירות הגישה לאדם המוצא חן בעיניה, והריהי משלה את עצמה באשליה שכמוה כהונאה, כי אין דבר מחייב אותה, כי הרי ייתכן שתראה את ד"ר לשם עוד פעם, או לכל היותר פעמיים, תטייל עמו, תקשיב לשיחה נאה, תמצא בו ענין לשעה ותחזור בסופו של דבר למקומה, וכל רע לא יאונה חלילה לגדעון. ומתוך שפרשה זו נראתה לה ונתקבלה על דעתה, נכנסה בלב קל הביתה. עוד שעה ארוכה היתה לפניה, והיא נטלה ספר כדי להשכיח את מצוקת הצפייה, החלה לקרוא בו, אך לאחר שהגיעה למחציתו של דף, ניטל ממנה טעם הענין, לא תפשה פירושו של הכתוב, ודעתה הוסחה לחלוטין. שוב הרימה את עיניה אל מחוגי השעון והספר צנח מידה ברשרוש של תרנגולת בהולה.

 

י    🔗

בשעה שמונה בערב בדיוק החל פולח קול צלצולו של הטלפון את חללו האפל של המשרד הסמוך. כיון שהטלפון קבוע במשרדו של הרופא בלבד, ניתר יעקב ממקומו לרוץ לשם ולהיענות, אלא שמרתה העומדת כל הזמן על המשמר, מקדימה אותו:

– אין צורך, זה בשבילי.

היא יוצאת במרוצה לעבר המשרד, ואילו יעקב, שדעתו לא נתקררה עדיין, צועק אחריה:

– מנין לך שזה בשבילך?

כאן פותרת חמדה את השאלה, שבחושה הנשיי מנחשת היא מיד:

– ד"ר לשם הוא המטלפן.

עומד בעלה תוהה ונועץ בה את עיניו מתוך רוגזה:

– יום משונה! ד“ר לשם בבוקר, ד”ר לשם בצהרים, ד“ר לשם בשעת שתיית התה, וגם עתה, – ד”ר לשם! מה מתרחש כאן?

חמדה מחייכת:

– שום דבר. כנראה שד"ר לשם מוצא בה ענין – וזה הכל. לפיכך גם לא קיבלה את הזמנתך ללכת מחר בערב להצגה. ואם אתה עדיין עומד על דעתך לקנות כרטיסים, מוטב שתקנה רק בשבילי ובשבילך, והיא כבר תסתדר בלעדינו.

אותה שעה עומדת מרתה בחדר האפל, חשה כאב קל ברגלה כיון שבהיחפזה לא ידעה כיצד להדליק את אור החשמל וניגפה בכיסא, והריהי שעונה לשולחן-הכתיבה, האפרכסת צמודה לאוזנה והיא כולה קשב לקולו: ”ובכן, מרתה, כפי שאת רואה הנני דייקן. מטלפן אליך כדי לדעת אם תוכלי להיפנות ולצאת עמי מחר בערב. עלי לא להכחיש ולגלות לך, (וכאן הירשה לעצמו להוסיף), נערה חביבה, כי שיבשת את יומי; כמה ענינים שהיה בדעתי לסדר ושהיו רשומים אצלי – נדחו בגללך." מרתה משסעתו תוך תמיהה של רוגז קל: “אה, ד”ר לשם! בגללי לא היית צריך לעשות זאת. אני מצטערת מאד על כך!" ד“ר לשם מרגיעה בקולו הבוטח: “כלל לא. אלה הם דברים שצריך הייתי לעשות היום, אבל אוכל לעשותם גם מחר, וכל הפסד לא ייגרם לי. ההפסד היחידי הוא בלא ספק זה שלא אוכל להיפנות מחר לשם טיול מעין זה שהיה לנו היום…” ואילו כאן הוא בא מיד על שכרו, שכן קולט הוא את תשובתה של מרתה, וקולה הרווה ערב לאוזניו: “אין דבר. נתקן מחר בערב את אשר נקפח במשך היום.” ד”ר לשם מפתיע אותה, ותשובתו ממש מדהימה אותה בגישתו שאינה יודעת מעצור מהו, והפורצת סייגי זמן ותחום: “שמעי מרתה! מה את עושה הערב? למה לנו לחכות יום שלם? מוטב שאגש אליך מיד ונטייל עוד הערב! מזג-האוויר בחוץ נפלא! עליך לקחת אתך רק סוודר או מעיל קל. טוב? מה דעתך? עני כן! אל תכזיבי אותי.”

מרתה אינה עונה לו מיד. הרי זה שד שאין דוגמתו! לא די שהוציאה היום ממסלולה השקט והטיל בה סערת-נפש שקשה לה להשביחה, הריהו בא להוסיף ועוקרה בסופה וסער ממש! הואיל והיא עדיין מופתעת ושוקלת בדעתה, הריהי שומעת כיצד אינו מניח לה אף שהות קלה זו וממשיך בהסתערותו: “מרתה, מה השתיקה הזאת? עני, ואבוא מיד! תספיקי לשכב לישון בשעה מאוחרת יותר. אני בא מיד.” ואז היא מתעוררת כמו מחלום ועונה לו בשקט כמקבלת עליה את הדין, כנכנעת בפני משהו גורלי, חזק: “טוב. בעוד חצי שעה אהיה מוכנה.”

היא שומטת מידה את האפרכסת וצונחת על הכיסא הסמוך מחוסרת נשימה במקצת, משל לקחה חבל בתחרות של ריצה או נתונה היתה באיזה מאבק… לבה דופק בה, ובכל גופה היא חשה ליאות מענגת, רוחשת כיסופים ורוך ועדנה שלא ידעה כמותם מזמן. מצפה היתה לשיחה טלפונית שכל ענינה היה רק במתן תשובה לפגישה ביום המחרת, והנה הוציאתה שיחה זו ועוררתה לקראת פגישה עוד הערב, שהיא נכספת אליה בכל נפשה ומאודה. היא ממששת בידה ברגל שניגפה, שכאבה טרם פג, יושבת בחשכה ורואה ברור את קלסתרו של ד"ר לשם, משל עומד הוא עדיין אי-שם במושבה ליד הטלפון, משגר אליה את קולו ומבלבל אותה לחלוטין…

מרתה חוזרת ונכנסת הביתה לרחוץ את פניה, לקחת סוודר ולהמתין לבואו של ד"ר לשם אשר בוודאי ידייק לבוא. יעקב וחמדה יושבים ליד השולחן ושניהם אינם מסתירים את חיוכם הרפה. מרתה באה במבוכה. כיצד להסביר להם כי עוד מעט יבוא זה להוציאה? כיצד להסביר להם שהיא מוכנה לכך, רוצה בכך? כדי להקל על עצמה, אין היא יושבת, ומתחילה לחפש מיד אחרי הסוודר, אם כי יודעת היא יפה איפה הניחה אותו. אלא שהיא טורדת עצמה בכוונה מפינה לפינה, גוחנת ליד הספה, תרה ומחפשת עד שחמדה אינה מתאפקת:

– מה חסר לך, מרתה?

וזו עונה לה במעין שקט של היתממות גמורה:

– הסוודר שלי.

חמדה חושדת בה מיד וממשיכה:

– למה לך הסוודר עכשיו דווקא?

וכאן מוצאת לה מרתה את העילה להודיע:

– מפני שאני יוצאת לטייל עם ד"ר לשם…

– כך?! – מביע יעקב פליאתו.

משתלטת שתיקה. חמדה מגחכת לעצמה, מייחסת רוב חשיבות לפיקחות תפישתה ונותנת ביעקב מבט רב-משמעות כאומרת: “רואה אתה, תמים שכמותך…” ואילו זה דווקא יושב סר וזעף. כל הענין החל גוזל את מנוחתו ומקניטו. נניח, אומר הוא בלבו, שמרתה מוצאת חן בעיניו, ואין אני תמיה כלל על כך. יכולה היא למצוא חן בעיני רבים וכן טובים, אך ההסתערות הזאת היא קצת מופרזת. הוא יגיד זאת אחר-כך לחמדה. סוף-סוף נערה צעירה היא, יפה והגונה, וכפי שידוע לו מחזר אחריה אותו גדעון, וכאן תוקע את עצמו זה באמצע, וספק אם כוונתו רצינית היא, שכן רווק מושבע הוא, ובוודאי מתחמדת לו רק הרפתקה קלה שאינה מחייבתו ועלול לסבך את מרתה. הוא חוזר ונותן בחמדה מבט גלוי של קפידה ואי שביעת רצון.

חמדה מקפלת את העתון כניפנית לעסק חשוב זה, ושניהם שרויים בשתיקה כשהם הוגים בדבר אחד. ואילו מרתה נחפזת בינתיים לסיים את הכנותיה, מתרחצת, מיטיבה את תסרוקתה, לובשת שמלה כחולה-כהה חגיגית, ובתנוכי אוזניה כבר נוצצים עגילים מגון אחר, כחלחל-כהה, ואז היא עוטה חשיבות עלמה נאה, נוטלת את הסוודר ומניחה אותו לצדה על-יד הכיסא. משסיימה בהכנות לפגישה, באה במבוכה וזרועותיה ניתלו לה באפס-מעשה כמיותרות, בלי לדעת מה לעשות בהן נוכח מבטיהם של השותקים לעומתה. היא נותנת בהם עין בוחנת, והריהי מבקשת לומר להם אי-אלה דברים שיש בהם משום הפרת השתיקה, משום פיוס והנחת דעתם. היא מבחינה במורת-הרוח שבשתיקתם והריהי פותחת בכעין התנצלות:

– בזמן האחרון הייתי כל-כך עסוקה בבית, ובעיקר לאחר המחלה, שלא היה לי זמן לצאת ולשאוף אוויר, והריני מפצה עתה את עצמי. אגב, עלי לומר לכם כי ד"ר לשם הוא באמת אדם נעים ורציני, ומוצאת אני ענין בחברתו.

– ניכר, מרתה’לה, ניכר שאת מוצאת ענין בו… – מגחכת חמדה.

– וכי מה רע את מוצאת בכך?

– חלילה!

ואילו יעקב מוכן לומר לה משהו, להזהיר אותה שלא תיתפש לקלות-ראש, כי להוטה היא אחריו קצת יתר על המידה, אלא שאין הוא מרהיב עוז בלבו לומר לה זאת. לפיכך הריהו רוגז, נסער בחובו, קצתו מקנא לה וקצתו חרד לה, שכן מחבב הוא אותה מאד, משל בתו היחידה היא, וקשה לו להשלים עם הרעיון שהנה בא ד"ר לשם, עושקה ועוקרה מחברתם בחוזק-יד ממש, ומי יודע אם אינו מבקש אלא לשחק בה קצת… לפיכך הריהו נע וזע על מושבו בחוסר-מנוחה ונותן שוב מבט נוזף ומייחל כאחד ברעייתו, כמאיץ בה לומר משהו ולחלצו מן המיצר. חמדה מבינה לרוחו; היא לובשת עוז ופונה למרתה בנועם-לשון:

– מרתה’לה יקירתי, אין אנו מתנגדים שתצאי לבלות בחברתו של ד"ר לשם. מכירים אנו אותו ויודעים כי אדם הגון הוא, אולם כלום צריכה את הכל ביום אחד? נדמה לי שראית אותו די והותר במשך היום, ואם תרצי לראותו עוד תספיקי. עליך לנוח ולשים לב גם לבריאותך.

מרתה חשה קורת-רוח כי השתיקה הופרה סוף-סוף, ושהטענה המוטחת בפניה אינה כל-כך חריפה. לאמיתו של דבר יודעת היא כי הללו דורשים את טובתה, מתוך דאגה לשלוות-רוחה, והיא עונה להם בלא כל מבוכה ובגילוי-לב גמור, דבר שלא היתה מהינה לעשות לפני שעה קלה:

– אומר לכם את האמת. רבים הם הבחורים המבקשים את ידי, וידוע לכם כי גדעון מחזר אחרי מזמן, אלא שבינינו לבין עצמנו אגלה לכם סוד שלא אמרתיו אפילו לאמא: ענין של ממש לא מצאתי באיש מהם… כל אחד ודאי נעים הוא לפי דרכו, ובכל אחד מהם יש משהו המוסיף לו חן וערך משלו. וכל אחד הוא בעל תכונות נאות שבכוחן למשוך לבה של בחורה צעירה. ומעניין שכל הבחורים האלה, שמצאו תמיד חן בעיני חברותי עד להשתגע, אף פעם לא עשו עלי את הרושם הזה, ולרוב נשארתי אדישה לגבי כל המחזרים האלה. איני אומרת בזה כי טובה אני מחברותי, או עולה עליהן. חס וחלילה! אלא שהם לא השפיעו עלי. קשה לי להסביר לכם בדיוק מהי הסיבה, ועוד יותר קשה לי להסביר על שום מה אני מספרת לכם דבר זה בקשר עם ד“ר לשם דווקא… אפשר שהסיבה האמיתית נעוצה בזה שאיני יכולה למצוא ענין בחברים בני גילי, שאני מוצאת אותם נאים כשלעצמם, אך חסרי בגרות מסוימת שבלעדיה איני מוצאת בהם טעם… וטיפוס כמו ד”ר לשם, דרך משל, נראה לי בהליכותיו, ובמידה רבה בבגרותו. יש בו משהו משכנע ומושך את הלב. לא תיארתי לי כי אבוא אליכם לנוח ואמצא עצמ במחיצתו של אדם המעורר בי ענין רב. רואה אני בעיניכם את התמהון, אך כך הוא הדבר, ועוד יותר יקשה לי להסביר לעצמי למה ומדוע אני מפטפטת. הרי אין אתם מכריחים אותי לוידוי, ואני מגלה באוזניכם דברים שהייתי חושבת עליהם רק בחשאי… והרי אפשר מאד שאפגש אתו רק כאן ואחר-כך אסע בלי לפגשו שוב. אך לפי-שעה אני מוצאת בו ענין, ולא איכפת לי כלל מה יגיד על כך גדעון, או מה תגידו אתם על כך…

דברים כמתלהמים. קרוביה לא הופתעו לשמוע דברים אלה על ד“ר לשם, שבידוע רבות הן הבנות במושבה המכרכרות סביבו בלא להשיגו. ד”ר לשם לא ניתפתה. בעל עקרונות משלו, נוטה היה פחות מכל ליחס ערך למוהר הבא להשלים את אשר תחסר הנערה. הפיצו עליו כל מיני שמועות ואחת מהן היא זו שיש בה כדי לעטר ראשו של גבר נאה בהילה של אדם שנתייסר באהבה נואשה; היתה זאת אחת הסברות שהבחורות במושבה היו מסיחות בה, ומייחסות לה ממשות, משל אירע הדבר בשכונתן, או מאחורי כתלן ממש. ואילו ד“ר לשם היה פשוט מגחך, ולד”ר לרמן סח פעם בפשטות שהיא אופיינית לו מאד: “הסיבה היא כי שנות הלימוד בחו”ל, ואחר-כך שנתיים של שירות בבריגדה¹³, פשוט לא הניחו לי זמן לכך. וחוץ מזה, עד היום טרם נתקלתי בבחורה נאה שתדע להבין לרוחי, לסלוח לשגיונותי ולהסכים לאורח-חיים שיותר משיש בו משטר של קבע זעיר-בורגני, יש בו מאורח-חיים של בריחה מן השיגרה, לקראת מתח וחידוש פני המציאות יומיום. זהו עניין – היה אומר – שאינו כתוב באיזה ספר-חוקים, ושאין להסבירו במלים, אלא אם כן אתה מוצא אדם שיבין לרוחך בלא שיחות ופלפולים, ואילו נערה כזו טרם נזדמנה לי. כמובן שהדבר עלול להתרחש אם אמצא נערה שאתאהב בה עד כדי לוותר על עקרונותי אלה…"

ובכן, לא תמהו קרוביה של מרתה לשמוע מפיה כי ד"ר לשם ניראה לה; הם תמהו למראה ההתלהבות בה דיברה עליו, ואותה תשוקה שלא טרחה כלל להסתירה להיות בחברתו, חשק שהלהיב את פניה והתיז רשפי להט מעיניה הצרות במקצת אך רבות-ההבעה. היה להם הרושם כי הנערה נחלצת מתוך השיגרה לקראת איזו התמודדות שאין מפלט ממנה, ושמוכנה היא למעשים תמוהים. לא היה להם מה להשיב, וגם אילו רצו בכך לא היה סיפק בידיהם לעשות זאת, שתוך-כדי-כך נשרטה לפתע הדלת בצפרניו של זריז, אשר השכיל לשחרר את המנעול מקפיצו ופרץ פנימה נושם ומבשר בואו של אדונו. ואכן, לא עברו רגעים מועטים וזה הופיע, מרושל קמעה, בסוודר חדש מצבע החום הבהיר המלפף ומבליט את חזהו המוצק, הרחב, פניו מגולחים למשעי ועיניו גלויות ושוחקות:

– ובכן, באתי לגזול מכם את קרובתכם הנחמדה!

בהיר ונהיר.

יעקב נותן בו מבט ששביב של קנאה מהבהב בו, והריהו מחזיר לו אחת ושנונה למדי, שלא כדרכו:

– דומני שאתה עושה זאת מאז הבוקר…

חמדה מגחכת גיחוכה הנבון (התינוק שלה אמר דברים של טעם…), ואילו מרתה קמה מהר מכיסאה כדי לקצר שהותו של ד“ר לשם ולהפקיעו מן המבחן שהללו עתידים לערוך לו, קצת מתך סקרנות וקצת מתוך חרדה יתירה לשלומה. אלא שד”ר לשם אינו מן הנרתעים, ומשנזרקה לעומתו הערה שאזהרה בצדה, הריהו משיב:

– כידוע לכם יש לי יחס לצעירות נאות, ומכל שכן לצעירה נאה שהיא גם אורחת, וחייב אני לשמור עליה ולדאוג שלא יאונה לה חלילה כל רע. וחוץ מזה – דומני כי מרתה היא בחורה שאין בלבה מורך ופחד מפני בריות שכמותי. לא כן, ידידתי רבת-החסד?

מרתה מחייכת ומתקרבת פסיעה אחר פסיעה, כשגבה מופנה לדלת, כי אין את נפשה להאריך בשיחה זו, וגם מפני שקוצר-רוחה גוזר עליה את הצמצום במלים. היא שמה איפוא קץ לשיחה:

– ליל מנוחה לכם, ואל תסגרו את הדלת!

חמדה אינה מניחה לה:

– אם לא נסגור את הדלת, לא נדע מתי חזרת…

ומרתה בעמדה מעבר לסף:

– אודיע לכם בדיוק!

 

יא    🔗

זריז שועט בראש. חש הוא כי הפעם אינו צריך לכרכר בסמוך, ורשאי הוא להיות בתחומי אדונו, אלא בריחוק מסוים, שאין זה צריך לו עתה. נערה זו שהולכת לידו מקפחת עתה את זכותו, אלא שמקבל הוא את הדבר כצו ורץ לפניהם במשעול בלי ליצור מגע, כדרכו.

מרתה מהלכת לידו של ד“ר לשם המכוון את צעדיו בדרך-העפר, ועדיין אין היא יודעת אם בדעתו להובילה שוב לביתו, או לאיזה מקום אחר. אלא שאחת היא לה ובלבד שתימצא במחיצתו. כיון שעדיין שוררת חשכה וירח פגום עולה במאוחר, ואין הילוכה בתוך החשכה מאושש, חוששת היא מפני אבן, שוחה וכדומה, והרי היא מקבלת את זרועו של ד”ר לשם המשתלבת בשלה, כצורך טבעי, ומפני שנמוכה היא רק בטפח ממנו, והוא מרכין קצת את עצמו, הרי כתפה מתכנסת יפה בסמוך לבית שחיו, וחשה היא כי מוליך הוא אותה מתוך היצמדות קלה אליה. בבטחון הנוסך עליה ערגת החושים ומפעים את לבה באותו מורך-לב, או נקיפת-לב, שרק נוכחותו של גבר חביב גורמת לכך לנערה בגיל תמים יותר משלה. מהלכת היא בדומיה, שיודעת היא כי קולה יבגוד בה ויסגירנה, שכן נימה של רטט תורגש בו, ולפיכך מבכרת היא לפי-שעה את השתיקה הגואלת, עד שתתאושש ותרגיש עצמה מוכנה וכשרה לשיחה. אפשר שגם ד"ר לשם מרגיש משהו בדומה לה, הואיל וגם הוא נתפש לשתיקה, ושניהם הולכים שקועים בה, אך קרובים זו לזו, שבויים ברשת של קירבה הדדית המאחדת אותם גם בלא אומר ודברים; הרי זו היא אותה הליכה שקטה ונעימה שהדברים מיותרים בה לחלוטין ואין בהם כדי להוסיף ברגע זה אף אם יהיו מלאי חכמה ובינה עליונה. יפה היא השתיקה ושניהם חשים בכך ואינם מפירים אותה. אך שניהם יודעים כי עוד השיחה המלאה, המבהירה, זו המציתה את להט הרצון והתשוקה, זו הקובעת ראשיתה של ודאות – שיחה זו עדיין לפניהם ועתידה היא להשתמע יפה.

עבה החשכה הרובצת מסביב. רק נצנוצי-אור מבצבצים פה ושם בין העצים או מבעד לסבך של משוכת השיטה שלידה הם פוסעים חרש-חרש. זריז מתרוצץ לפניהם; אין הם רואים אותו, אבל קולטים רחשו ונשימתו שעה שהוא שועט בקירוב. לפתע עומד זריז על משהו הנישא מולו באוויר והריהו מרחיב את נחיריו ומתנבח בזעף גובר והולך. מיד לאחר-כך פורצת יללת התנים בכל עוזה, ואימת יללתם הנוקבת טורפת בהמון יבבותיה את נביחתו של זריז, עד שהיא שוככת ומתעצמת בזו של תן יחיד, בסמוך מאד לגדר, הגוועת אף היא בתוך האפלה ונמוגה. זריז, שחש בהם עוד לפני כן, זוקף את אוזניו, משתהה עדיין על עמדו ועוקב אחריהם דרוך-חושים וקשב עד שהם מסתלקים וחולפים לתחום מרוחק יותר.

שעה שהתן הבודד נתילל ביותר בסמוך לגדר, לבשה מרתה חרדה והיא נלפתה לגופו של ד“ר לשם כמבקשת מחסה מן הפחד שאחז בה. ואילו ד”ר לשם חיבק אותה בזרועו, חבק היטב, מאציל עליה שקט שבו ובטחון שבו, וזו לו הפעם הראשונה שהעביר את כף ידו על שערות ראשה בלטף נוסך הרגעה: “אל תפחדי, מרתה. הנה הם מסתלקים כבר.” ואכן, נתרחקו באותו רגע ויללתם נמוגה והיתה כלא היתה; הפחד הירפה ממנה, וד"ר לשם הצניח את כף ידו מראשה לאט-לאט. הוא שילב את זרועו בשלה והמשיך להוליכה בשקט, בהרגשת בוגר המוביל ילדה קטנה בחסותו. צמודים היו זה לזו, פוסעים בצעד שיש בו משום התאמת הקצב והרגל, יוצאים בדרך-העפר העולה ומתרומם עד לפני הגבעה שמעליה מתבהר בתוך הלילה קו-האופק המזרחי.

מרתה סוקרת בינתיים שוב את החדר ומתעכבת על פרטים שבתוך שוליו המכחילים-משחירים תלויה ומכסיפה מחציתו של ירח, ואילו מתחתיו, בשולי השפלה, משתרעים בתוך העלטה הרים, גבעות, כפרים וישובים, ובסמוך נראים גם הגגות ונצנוצי-האורות. והנה גם פרשת-הדרכים שפנס בודד שופך עליה בהרת אור; ממנה אפשר לגשת לביתו של ד"ר לשם, או להמשיך בדרך המתחבר עם הכביש-הראשי המוביל אל המושבה. הם משתהים קמעה, ובריחוק-מה חש בכך גם זריז המשתהה אף הוא, ובלא להטות את גופו מחכה הוא לדעת לאן יפנו הללו.

ד“ר לשם המתעכב מרגיש כי מרתה שעונה עליו, מצפה לדעת מה יש בדעתו להציע, וזוכרת כי בפירוש אמר לה כי ייצאו לטייל. ואילו לאמיתו של דבר היתה לו כוונה כמוסה להוליכה לביתו ולהשתעות בחברתה תוך שיחה, ולא במקום שהציבור עלול תמיד להפריע. כיון שכך נוח היה לו לומר כי מעדיף הוא לסור לביתו, ומחפש היה אחרי פתחון פה. ונערה זו, הצמודה אליו בנועם כבדו של הגוף הצעיר, נרעדת לפתע שוב כמתוך צמרמורת קלה, זו הפוקדת אותה היום פעמים מיספר, בין מתוך צינה קלה ובין מתוך איזו סיבה אחרת, בלתי מוסברת. ד”ר לשם המרגיש ברעדה זו פונה אליה בשאלה שדאגה קלה כרוכה בה:

– כלום קר לך, ילדתי?

וזו מקילה מעליו את הבעיה בהשיבה:

– אמנם קריר במקצת בחוץ, ולשוטט כך אין לי חשק מיוחד.

ד"ר לשם אינו חש כל קרירות בחוץ. מתוך הבושם הנידף מן הפריחה בפרדסים חש הוא משהו מקירבתו של חמסין קל או יום שרב, אלא שהוא מבין לרוחה, אף נאחז בכך, והריהו נותן לה לבחור כטוב בעיניה:

– היה בדעתי לסור איתך לבית-קפה קטן במושבה, אך אם לא תתנגדי הריני מוכן להרתיח קפה בביתי.

מרתה מתרפקת עליו כמבקשת להפיג צינתה ומביעה בה גם כעין התפנקות שהיא נעימה מאד לד"ר לשם, והוא מקבל עצתה בחפץ-לב:

– מוטב אצלך, ומרשה אני לך לספר לי גם על ענינים אחרים חוץ מעסקי כלבים.

 

יב    🔗

והרי הם פונים ונכנסים לביתו של ד"ר לשם, לאותו טרקלין הידוע לה למרתה עוד מצהרי היום, ושבו למעשה גילתה לראשונה כי יש בו כדי למשוך את לבה של אשה צעירה ואף להסיח את דעתה מעלם שקודם לכן היה בעיניה חביב ויקר לאין ערוך, ולאחר-כך ילדותי, בלתי מבוגר לעומת גבר בשל זה אשר סיגל לעצמו, הן בתוקף הנסיון שבגילו והן בתוקף אופיו, משהו מיוחד המָפלה אותו לטובה – אותו משהו שלשווא ביקשה תמיד למצוא בין חבריה הצעירים בני גילה… ובעיקר אותה פשטות טבעית, אותה גישה של חוסר התהדרות בדברים שערכם לשעה, והיודע למשוך עליו עניניות מתמדת, שכוחה יפה גם מעבר לשעה, והמקנה לו כוח ואדנות. כך, – אדנות! זוהי למעשה ההגדרה הנכונה אשר ביקשה להדגישה: אדנות בשיחה, בתנועה, במגמת-החיים ובגישה לסובב, גם ביחס אליה; הן זוהי האדנות המתבססת על כוח הרצון המנחה בנתיבות החיים, הבז לשיגרה, לשעבוד. אכן בודאי אין הוא שייך, אדם זה, למפלגה, לשבחו או לגנותו, אם כי ידוע לה, מתוך רמז חטוף בשיחתו, כי אינו משתמט מחובות ציבוריות שעה שהוא נתבע לכך, ובועט בהן מיד לאחר שהוא סבור כי אין הציבור צריך לו יותר… ואחת הסיבות שמנעה בעדו להתקשר לאשה היתה שירותו משך שנתיים בבריגדה, והרבה מזמנו הקדיש כחבר השורה בהגנה¹⁴. הוא סח לה כי מיד לאחר מלחמת-השחרור היפנה את גבו למפלגות וכדומה, ואין הוא כפוף כיום לגוף ציבורי התובע ביזבוז זמן, כי אדיר חפצו לעסוק רק במקצועו. היא מהרהרת בכל דבריו כדי להתחקות על אופיו וטיבו מתוך איזו קפיצת-דרך כדי לבחון אמיתותם של דברים; מבקשת היא לדעת אם אמנם תוכו כברו, אם הוא חביב גם מבפנים כשם שהוא נראה מבחוץ. ודאי שאין היא יודעת אל נכון, אך חושה הפנימי אומר לה כי אין לה לחשוש, שאין תככים מקננים בו, ששייך הוא בלא ספק, עד כמה שהיא תפשה את מהותו, לאלה שהם נאה דורשים ומשתדלים גם נאה לקיים. כזה הוא הרושם שהוא עושה, ואין היא תמהה על עצמה מה חשיבות יש לדברים לגבי אדם שאפשר ולא תוסיף להיפגש עמו. והיא מוסיפה להרהר בו גם בלכתה לידו, לנתח ולשער.

זריז חש שיכול הוא ורשאי להתמכר לעצמו, שכן שניים אלה לא יתנו עתה דעתם עליו. ד"ר לשם סר למטבחון שלו, לשפות את הקפה על האש, וזו יושבת שקועה בכורסה ומהרהרת בדברים שאין לו, לזריז, כל גישה אליהם, ולה אין כנראה כל מגמה לשתפו בהם. זריז, שעייף הוא מהתרוצצותו הממושכת במשך כל היום, פורש חרש ורובץ בצל שמטיל שולחן-הכתיבה תחתו על הרצפה, בסמוך לקיר, ועל-ידי כך הוא מתחמק מאור החשמל; הוא פושט את כפותיו הקדמיות לפניו, ובהניחו את ראשו עליהן, מוטה קמעה על צדו, הריהו עוצם עיניו ומתנמנם.

מרתה סוקרת בינתיים שוב את החדר ומתעכבת על פרטים שקודם לא הבחינה בהם. באחת הפינות ראתה על גבי שרפרף מכשירי-התעמלות אינדיווידואליים, כגון קפיצים שיש בהם כדי לחזק את השרירים ולאמן את הגוף לכחישות ולגמישות התנועה, וכדומה; ובפינה ליד הארון הבחינה ברובה-ציד נטוי אלכסונית ושני קניו מבריקים יפה בעין הפלדה הכחולה. כל אלה נראים בעיניה סימנים מובהקים של אדם ישראלי חדש, העוסק גם בדברים שאבות-אבותיו לא העלום על דעתם, ואינו מתכחש כנראה, גם לערכים קודמים, עברים ברוחם ובצירופם. האין זה הטיפוס הישראלי החדש העולה באופק חיינו? היא שואלת את עצמה, ובאיזו מידה יתרום לעיצוב חיינו החדשים שכה רבים בהם המבוכה, אזלת-היד ועירבוב התחומים והמושגים. שאלות כאלה, וכדומה להן, מתעוררות בכל חריפותן, ומרתה אינה פוטרת עצמה מהגות בהן גם עתה.

אם כי אין מרתה עובדת בימים האחרונים, ואינה אלא נחה ומשוטטת לרוח היום, הרי היא מרגישה עתה בכל-זאת עייפות המתפשטת בכל אבריה ויוצקת בה איזה כובד מתכתי; היא עוצמת את עיניה וחשה כי אם לא יפריעו לה עלולה היא לשקוע בתנומה קלה, והריהי משעינה את ראשה במסעד הכורסה, פושטת את רגליה למען תת לגופה מצב של רוגע, והיא מנסה, אם לא לנמנם, לפחות להקנות לעצמה הרגשה של מנוחה עד שיחזור ד“ר לשם להעסיקה. היא מנסה לתהות על פירושה של עייפות זו ומתברר לה כי נובעת בראש ובראשונה מהמתח הנפשי בו היתה שרויה רובו של יום, מאז אותה שיחה עם ד”ר לשם שהוציאה לטיול ולא הניח לה שהות מספקת עם עצמה, עם הרהורי לבה, עד שבא ועקר אותה והוציאה שנית. האם כה רב הוא הענין שהוא מוצא בה, או פשוט מחפש הוא קירבת אשה צעירה, ולא איכפת לו אם היא רותי או פותי. אף בנידון זה אינה יכולה לפסוק דבר ברור. אלא שתוך-כדי-כך נזכרה כי בהיותם בחוץ, שעה שהיא נרעדה מאימת התנים הקרובים שתאנייתם פלחה את הדממה ממש בסמוך לה, והיא נלפתה מאימה ודבקה בו ממש, הרי חיבק אותה ברוך ובעדינות, העביר את כף ידו על ראשה להרגיעה, ולא עשה נסיון מועט כדי להשתמש ברגע זה, בו היתה פחודה ונתונה בזרועותיו, ולא הרהיב לעבור מאותה לטיפה מרגעת וטבעית שליטפה לתומו, לחיבוק ולנשיקה, מאותם דברים שגברים נכספים אליהם ואינם מוצאים מרגוע לתשוקתם וליהירותם עד אם יעמידו את עצמם ואת האשה בנסיון של קירבה הדדית. הוא לא עשה זאת. משמע, לא ביקש לזכות בכך דווקא ברגע של חולשה, שלא יתפרש הדבר כבא מתוך מקרה ולא מתוך הסכמה של הכרה הדדית… היא הרגישה בכך ויחס זה מצא חן בעיניה.

ד“ר לשם חוזר ומביא על טס שני ספלי קפה ריחני רותח עדיין, שאבקת הקפה צפה עליו קצופה ומראה חלודה לה, קופסת-סוכר, פרוסות לחם, פחית חלב-משומר שפתחה זה עתה, ועל גבי פינכה לחוד, עיגולי נקניק חתוכים שיובש שלהם מראה כי משובח הוא. אף כי תמהוני הוא במקצת ד”ר לשם בעיני הבריות, רופא בהמות שבוודאי יאה לו לדגול בתורת הצמחונות או הטבעונות, הרי למרות זאת – עם כל יחסו לטבע ואהבתו לבעלי-חיים, לחקר נפשם וריפויים – לא זו בלבד שאינו צמחוני, אלא בפירוש אינו מדיר עצמו מאכילה גסה של אומצת-בשר עשויה כהלכה. מזווה קטן יש לו בסמוך למטבח, שתלויים בו כמה וכמה נקניקים ומצטופפים בו כמה וכמה בקבוקים שמתוכם מבהיקים היינות, אלה שעינם יפה כעין הענבר ואלה שעינם יפה כעין הזהב, כהים כדבש, ואלה שנראים אדומים-אפילים שקרן-אור המשתברת בהם מוסיפה להם זוהר הבוקע מבפנים; הבקבוקים – מהם כותרות של זהב וכסף עוטרות אותם, מהם צרים וארוכים ותוגה אצילית, צפונית, חופפת עליהם, ומהם כרסניים, גוצים ועליזות ים-תיכונית שוכנת עליהם; מהם פשוטים ומצניעי צורה, ומהם מפונקים ונתונים בתוך מקלעות של קש לנוי וליוקר; ותוויות עליהם שכל יחוסם מתנוסס עליהן להכריז על טיבם לחריפות, למתיקות ולשאר הטעמים שיודעי-דבר יכולים למנות בהם. ד“ר לשם יודע לבור מהם ולהתאימם יפה לארוחותיו, אם כי מעודו לא ראהו איש בגילופין; די לו בלגימה שיש בה תוספת של להט ביום חורף קר ודולף; בלגימה שיש בה חמימות מעוררת שכוחה יפה לבריאות גם בהקיץ, ולגימה שיש בה פתיחה נאה לסעודה עליזה, או השלמה נאה לסיומה של ארוחה דשנה. לכאורה, בקיאות של רווק מושבע היודע להתקין יפה את סעודותיו בעצמו, ועדיין אינו מבקש מרותה של אשה. וכדי להשלים את התקרובת, עמד ד”ר לשם והוסיף גם בקבוק שרי-ברנדי, עשוי זכוכית ירוקה ומחוספסת בבליטות שחיתוכן רב-צלעות, והיין מתגוון בתוכו סמיך ואדום-שחור, הממזג חריפות ומתיקות כאחת, ויפה הוא לאשה כדי לגימה קלה בלבד.

את הטס העמיד ד"ר לשם על גבי דלפק שמשך והוציא מאחת הפינות, ולעצמו הביא שרפרף מרופד-עור כדי להנמיך קצת מושבו בסמוך לכורסה וישב מול מרתה, משמש אותה ומושיט מן התקרובת, כריך שהוא מכין בשבילה במיוחד, תוך שהוא בורר פרוסות דקות ביותר ומדחק ביניהן עיגולי נקניק ראויים להתכבד, ובהושיטו לה את הקפה הריהו מעיר לה בבת-צחוק:

– רואה אני כי תנומה קלה אחזה אותך בהיעדרי, והקפה בוודאי שיעורר אותך ולא – נוסיף גם מן המשקה המחמם.

מרתה מחייכת והערתה נראית לו כצופנת משמעות:

– כמובן, אם אין לך דברים מעוררים יותר.

ד"ר לשם מחייך ושפתו התחתונה מתעקמת קמעה תחת שפמפמו:

– אוהב אני כשהאשה אינה צריכה להתעוררות מיוחדת.

מרתה נותנת בו את עיניה הצרות:

– אין אשה מתעוררת אלא אם היא חשה שרֵעה ער הוא, בחושיו ובשכלו, ער בגישתו וביחסו, ער בלהט הפנימי האצור בתוכו והדולק בו כנר תמיד… הנה רק זנחת אותי לרגעים מיספר וכבר תקפתני תנומה קלה.

– משמע שאסור להניחך לבדך אפילו רגע אחד?

– כנראה שכך…

 

יג    🔗

מרתה מרימה את זרועותיה ומשלבתן מתחת לעורפה תוך שהיא מתקנת תסרוקתה. שדיה מבליטים כדוריותם המלאה, הנאה למראה, ועיניו של ד"ר לשם משתהות עליהם, דומה, בחטף בלבד, והריהו מרגיש הלמות לבו המפעימה אותו נוכח נשיותה המושכת של מרתה, שבדבריה כן בתנועותיה, גלום לפעמים הרמז על יחס של קירבה; ובהרימו את מבטיו, הנפגשים באלה של מרתה, מבליח בהם משהו מהענקת חסד והבנה, משהו המעמידו בלא היסוס על אותו יחס חם ההולך ובשל בה. יודע הוא כי אין זו נערה המוכנה להרפתקה קלה, כיון שמצויה בה הדרת עלמה בעלת אופי המכבדת את עצמה במידה מספקת, שאם יגש אליה ויבקש לחבקה ולנשקה נגד רצונה, הרי מובטח לו כי לא תתפרץ להתנגד בהתרגשות, אלא פשוט תמצא את המילים הנאותות ואת הדרך הפשוטה להניאו ממעשהו הפזיז והבלתי-שקול… וכאשר הוא ממשיך להתבונן בה, הריהו יודע יפה כי אין מרתה נתונה להשפעה של אמתלה או מצב-רוח, ומוטב שיבליג ולא ייתפש למעשה בטרם-עת, אף כי תחת מעטה השקט הפנימי שבו, רק הוא היודע כמה נכסף הוא אל נערה זו בכל נפשו ומאודו… והריהו יושב בסמוך לה, לוגם מן הקפה, מושיט לה מן התקרובת ומבקש לעשות רושם של אדם שקול בדעתו, מתון ומיושב, ושרשאית היא להיות שלווה בחברתו ולבטוח בהתנהגותו גם בבית מבודד זה המרוחק קמעה מן הישוב.

תוך-כדי-כך מתבוננת מרתה בכלב הרובץ ומנמנם לו, ומכיון שמבקשת היא להפר את השתיקה שנשתררה ביניהם, היא מסיחה את דעתה ממשאלתה שהביעה קודם-לכן בלכתה אליו, כי מרשה היא לו לשוחח גם על ענינים אחרים פרט לעסקי כלבים, ובהצביעה בניע-ראש כלפי זריז היא מזכירה לו:

– אמרת כי יש לך לספר לי משהו הקשור בכלבך.

ד"ר לשם נעתר לה ברצון ונהרה עוברת על קלסרו:

– ודאי שאספר לך.

הוא מסיט הצדה את הדלפק עם הטס, מקרב את השרפרף שלו אל הכורסה שבה ישובה מרתה ועל פניה מהבהב מן הלהט שנסך בה מעט היין שלגמה, והיא סוקרת אותו כמזומנת לשמוע משהו מעניין.

– כפי שאת רואה את זריז (אותו רגע מרים הכלב את ראשו, בשמעו כי מזכירים אותו, ואילו מיד מתחוור לו בחושו שאינו מרמה אותו, כי אכן אם כי בו המדובר, הרי אין זו פנייה במישרים אליו, אלא שיחה בעקיפין ומכיון שכך הריהו חוזר ומרופף את אוזניו שזיקף לקלוט משהו, שומט את ראשו אל בין רגליו ומתמכר שוב לתנומתו), הרי גם ענין זה שייך לחומר היפה לכתיבת סיפור, ואפשר שאשתמש בו כאשר אגש להגשמת האנתולוגיה שאני עוסק בהכנתה. מכל הכלבים חביב עלי ביותר, מאז ומתמיד, הכלב הזאבני, ה-Canis Lupus, הואיל ומוצאו האמיתי מקידמת דנא¹⁵ הריהו בראש ובראשונה תערובת של כלבים וזאבים. דומני שבו בעיקר נשתמרו התכונות המשותפות לשתי החיות, שמצויה בהן גם מבינת החיה המאולפת, ובשעת הצורך גם מאכזריות החיה הטורפת. זהו מעין צירוף המקנה לכלב הזאבני את הסגולות והתכונות המעורבות, ומי שניחן בטביעת-עין יכול ללמוד ממנו הרבה. אני מוצא בכלב זה לא רק רֵע נאמן ואילם המבין אותי יפה ברמז בלבד, אלא נפש שאני רשאי לסמוך עליה.

מרתה חוזרת ומסתכלת בזריז תחת רושם דבריו של ד“ר לשם כמבקשת לעמוד אף היא על טיבו של כלב זה שאדונו כה מרבה להפליג בשבחו, ומבקשת לדעת אם גם היא תמצא בו ענין במידה שד”ר לשם מוצא בו. אין היא תמיהה כלל על עצם הרעיון שהכלב הזה עלול לשמש גם אותה ברבות הימים, שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקירבתה ודאי שהיתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם. וזה מניח לה להסתכל בכלב יפה, ורק לאחר-כך הוא אומר, משל קורא היה את הדברים מעל לוח לבה:

– בטוחני כי גם את היית מתיידדת עם זריז (הפעם אין זריז זוקף את אוזניו, שכן יודע הוא בביטחה כי משמש הוא נושא לשיחה אך לא להטרדה), והיודע לעשות מאמץ כלשהו כדי להבין לנפשו של הכלב, יבוא גם על שכרו בדרך זו או אחרת. ובכן, אספר לך מה שקרה לי פעם. אני מספר לך, כמובן בקיצור ודולג על פרטים. היה זה בליל חורף. הובהלתי אותו יום למשקו של אחד האיכרים בסביבה אשר פרתו הקשתה להמליט, והיה חשש לחייה. שהיתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, עד שהלידה עברה בשלום, וחזרתי הביתה יחד עם זריז אשר נתלווה אלי. אז טרם גרתי בבית זה, אלא בדירה שכורה אצל אלמנה אחת ושמה שושנה. היתה זו אשה בגיל העמידה, בעלת-בית מצוינת, שידעה לטפל בי יפה, ומה שמצא חן בעיני ביחוד, גם בכלב. הואיל וראתה כי אני מייחס חשיבות לכך. אפשר ומטבעה לא חיבבה כלבים כלל וכלל, אבל משראתה שיחסי אליה כבעלת-בית הוא יפה והגון, גמלה לי ביחסה לכלב בידעה כי תגרום לי על-ידי כך קורת-רוח, תחילה מתוך מגמה של אדיבות, ובסופו של דבר מתוך חיבה ממש. למותר לי לומר כי הכלב, כשם שחש קודם כי הוא נסבל, כן הבין אחר-כך כי היא רוחשת לו חיבה. בנידון זה לא תוכלי להוליך את הכלב שולל; אין חושו מרמהו, אם כי בדרך-כלל נוטה הוא לתת אמון בכל אדם, פרט לפושעים מובהקים, כלומר, לאו דווקא אלה השולחים יד בגנבה או פורצים קופות של כסף. יש לי הרושם כי הכלב בדרך-כלל אינו חש דווקא באדם זה את הפושע “החוקי הפורמלי”, כפי שהוא מקובל בחברה האנושית, אלא חושד הוא בחושו המפותח באדם שאין לבו כברו ושיש בו מן האפל-האפל… שמתי לב לכך, כי במחיצתם של אנשים מסוג זה הריהו חש מיד איזה חוסר-מנוחה הטורדו. שמתי לב כי במקרים כאלה אין זריז טועה בדרך-כלל ורגיל אני להתייחס בזהירות מסוימת ובחשד לאותם הבריות שזריז אינו מראה להם סימני חיבה… אבל אם אני מתערב וגוער בו קשות, הריהו נרתע, פורש נזוף ומקבל את מרותי כאומר: “ידידי, בעיני אין ברנש זה מוצא חן כל עיקר, אבל מכיון שהוא חוסה בצלך, הרי אין לי ברירה אלא לקבל את מרותך הואיל ואדוני אתה ומבין יותר ממני…” ובכן, סטיתי קצת מן הדרך ומרבה אני לספר דווקא פרטים שונים. מוטב איפוא שאספר לענין.

מרתה, שאינה גורעת ממנו עין ודרך סיפורו נעים לה, מעודדת אותו:

– איני מגבילה אותך. המשך כפי שאתה מספר.

ד"ר לשם מרכין קמעה את ראשו כמחווה קידה:

– חן-חן, גבירתי רבת-החסד. הריני מספר לשחרזדה¹⁶ אחד מסיפורי אלף לילה ולילה…¹⁷ אם תהא לך סבלנות לשמוע את כל סיפורי, אניח לרגליך את כתר מלכותי…

מרתה מחייכת והלהט הקל בפניה מוסיף לה חן של עליצות:

– אף כי נתחלפו תפקידינו, הנך מתחייב בראשך אם סיפורך לא ימצא חן בעיני. המשך וחשוך מליך לעת צרה!

– כדבריך, שחרזדה רבת-החסד!

שניהם צוחקים מתוך רוח טובה וד"ר לשם ממשיך:

– ובכן, היה זה בליל-חורף גשום וקר. החשכה היתה כבדה למדי. אמנם האיכר ביקש ללוותני, אבל אני אמרתי לו כי אין צורך בכך, כי יש לי פנס חשמלי, וגם חסתי עליו שכן היה עייף ויגע ומעוצבן ביותר בגלל בהמתו; כן ידעתי כי נותרו לו רק שעות ספורות למנוחה, עד שיעלה השחר. ובכן, יצאתי לתוך החשכה והתחלתי ללכת בכיוון הביתה. הגשם היה שוטף והרוח הקרה השתוללה, ואף כי לבוש הייתי מעיל-גשם מצוין עשוי עור, ומגפי גומי, בכל זאת היתה זו הליכה קשה, בלתי נעימה, והתנהלתי בכבדות מול הרוח. נוסף לכך הייתי עייף, ותוך-כדי הליכה חולם הייתי על התכנסות במיטה חמה כבדבר הרחוק מן המציאות. עוד אני הולך, והנה ניצנץ רעיון במוחי לקצר את הדרך. אחר-כך למדתי גם אני לדעת כי יש דרך קצרה והיא ארוכה. הסחתי מדעתי כי באותו זמן עסקו בתיקון הכביש ולרוע מזלי נתקלקל גם הפנס החשמלי ואיבדתי את הכיוון הנכון. בתוך הגשם השוטף לא עלה על דעתי להתעקש ולתקן את הפנס. וכך בוססתי בבוץ ועליתי על גבי תלולית-עפר, וכיון שלא ראיתי דבר, פסעתי פסיעה אחת כלתוך איזה חלל, ומיד חשתי כי מתהפך אני כאקרובט ונופל במהופך למטה. נפלתי, איפוא, לתוך תעלה שנחפרה לצורך ביוב מתחת לגשר, על גבי צינור של מלט, נחבטתי יפה בראשי ובכתפי ונחבלתי קשה ברגלי. ברגע הראשון סבור הייתי כי רגלי נשברה, ומתוך כאב צעקתי. זריז קפץ מיד וריחרח בי והתנבח מתוך רוגז על התקלה ועל טיפשותי כאחת, על שנעלמה ממני תעלה חפורה. ביקשתי לקום ממקום ריבצי ולא יכולתי. הכאב סמוך לקרסולי היה עצום. רבצתי בתוך התעלה שמי-גשם ניקוו בה, ומיד נחרדתי מן המחשבה כי אם לא אוכל לזוז ממקומי ולהרחיק את עצמי לפחות מן התעלה, הרי עלול אני לטבוע בתוך מי-הגשם אשר בוודאי יגאו עם התגברותו, וגשם עז ושוטף יכול למלא את התעלה כהרף עין.

מרתה מקשיבה לדבריו של ד"ר לשם ונתפשת לתיאור המאורע. היא מחייכת ומעניקה לו את מלות החיבה “מסכן שלי,” משל קרה הדבר זה עתה, ומבטה שהיא נותנת בו הוא מבט של חיבה גלויה. “ספר, ספר!” היא מאיצה בו.

אם כי איני מן הנבהלים ואיני רגיל לאבד את עשתונותי במקרה-ביש, הרי בכל-זאת לא אעלים כי מצבי היה די מזופת, ובתוך הגשם השוטף, בתוך אימת הבדידות בחצות לילה שעה שמסביב אין אף נפש חיה פרט לזריז המכרכר סביבי חסר-ישע, נתגנב אל לבי מורך. חש הייתי כי חייב אני לעשות משהו, אבל כיצד, אם איני יכול לזוז מעוצמת הכאב? והריני רבוץ יפה-יפה בתוך הבוץ והמים, רטוב ומרעיד מקור ועושה מאמץ נואש, כשאני נשען על זרועותי ועל רגלי הבריאה כדי להזיז את עצמי ולהרים איך שהוא את גופי לצד שיפוע של התלולית, שלפחות ראשי, במקרה של שטפון, יהיה קצת מעל למים, כמובן אם רק אוכל להחזיק מעמד. ובכן, מנסה אני לגרור את גופי, והכאבים לא די שאינם פוסקים אלא מתגברים, משל הכניסו לי טריז ברגל, סמוך לקרסול, ומשסעים אותה בכוח לשתיים. החלטתי להעמיד הפעם את זריז במבחן ולהסתייע בו. רק עליו השלכתי את יהבי. כל אימת שהייתי משמיע גניחה, היה מרחרח תוך חיבה בפני כמבקש לעזור לי, ומכיוון שהיה הדבר למעלה מיכולתו, היה מתנבח תוך אפילת הלילה בזעם רב, והיה בכך גם ביטוי של רוגז כלפי, שמחוסר זהירות גרמתי למה שגרמתי והבאתי גם אותו לידי השתהות בקור ובגשם תחת להביאו לאורו וחומו של הבית. החלטתי, איפוא, להפסיק קודם-כל את גניחותי, שלא די שלא היתה בהן כל תועלת, שימשו גם גורם לעצבנותו של זריז, וכאן זקוק הייתי לשיקול-דעת, וצריך הייתי להטיל עליו משימה שעליו להבינה ולבצעה תוך קור-רוח, ולפיכך דואג הייתי להקנות לו קודם-כל את השלווה הדרושה לכך. משפסק קמעה שאונו של הגשם היורד פניתי אל זריז וקראתיו אלי. הושטתי את ידי אל ראשו ותפשתיו בכפי סמוך לערפו, משכתיו אלי ופתחתי בהסברה קצרה ומחושבת יפה להחדירה להבנתו; בחרתי במשפט קצר שחזרתי עליו בשקט כמה פעמים, ואחר-כך השמעתי באוזניו שם אחד בלבד, מתוך תקווה כי יבין למצבי ולכוונתי. סמכתי עליו, ואיזה בטחון הוצק בי כאשר התחלתי בכך. ובכן, למרות כאבי העצומים החנקתי את הגניחות בחובי ופתחתי בערך כך: “זריז איני יכול לזוז… זריז, איני יכול לזוז…” משער אני כי משפט זה הובן לו בסופו של דבר, כי רגיל הייתי להשתמש במלה זו בפנותי אליו, וכן אין ספק שהבין כי עד כדי כך איני שוטה אם אני מתפלש בתעלה בגשם ובקור, גונח ואיני זז ללכת. ובכן, לאחר שחזרתי על משפט זה כמה פעמים, חדלתי ממנו והתחלתי לבטא באוזניו שם אחד בלבד, וידעתי כי אם לא יעמוד על כוונתי זו, הרי רק אלוהים בשמים יודע כיצד אוכל להיחלץ ממצב ביש זה. לחשתי איפוא לתוך אוזנו ממש, תחילה בשקט, ברוך, ואחר-כך תוך תביעה נמרצת: “שושנה… שושנה… שו-ש-שנה!…” כלומר: צריך להודיע לשושנה… כנראה שהבין את דרישתי, כי קודם-לכן, כשהייתי לוחש ואומר לו כי איני יכול לזוז, אפשר שהבין את כוונתי והשתתף בצערי, בלי יכולת לעזור לי, אבל משהתחלתי פורש בשמה של שושנה הבין, או התחיל להבין את דרישתי, אלא שמהסס היה עדיין אם לעזוב אותי כאן לנפשי… התחלתי איפוא לחזור שוב על שמה של שושנה תוך תביעה נמרצת יותר, כנותן פקודה, שכן ידעתי כי עלי לשכנע אותו להטיל עליו את כל כובד מרותי; צעקתי לתוך אוזנו בתוקף וברוגז ניכר, להבינו שאיני רוצה כי יישאר לידי. אז הבין לחלוטין וציית. הוא נתיילל כזאב ממש, נבח נביחת- מחאה זועמת וממושכת עקר ממקומו ונעלם בחשיכה. נשארתי לבדי כשהגשם יורד עלי בלי הרף, כולי רטוב עד לעצמות ומרעיד מקור.

ושוב מפנה מרתה את ראשה לעבר הכלב השקוע בהזיות שנתו. היא מחייכת והוא נעשה חביב עליה ביותר. קשה לה להאמין כי בו המדובר, שכן רובץ הוא בשקט, בלא ניע וזיע. מרתה מושיטה זרועה, נוגעת דרך ריעות בכתפו של ד"ר לשם, והחיה הנשקפת בעיניה מלטפתו:

– רואה אני לפני עיני את המחזה לכל פרטיו, ומשערת אני גם את סיומו של הסיפור, אך כמובן שרוצה אני לשמוע מפיך את ההמשך. ספר ואל תחסיר פרטים.

ד“ר לשם אוחז בזרועה. הוא אינו ממהר להמשיך. הוא מגלה כי זרועה החשופה, הנאה, נתונה בכף ידו בפשטות של קירבה שאינה מוטלת בספק. ונעימה היא היד החשופה עד למעלה מהמרפק, עד לשרוול הקצר של השמלה (את הסוודר הסירה קודם מתוך להט פנימי שעלה בתוכה, והטילה אותו על כתפיה בלבד); כפה נתונה בכפו תוך שילוב חברי נעים ושופע יחס. ד”ר לשם מרים לאיטו את כף ידה, מגיש את גבה לפיו, גוחן ומנשק לה בשפתיים חמות כחרוכות, חוזר ועולה תוך נישוק קל לאורך הזרוע עד למעלה מהמרפק, ושומע כיצד מרתה סונטת בו בנעימה קלה של רוגז עשוי:

– השתגעת, ד"ר לשם!

ואז הוא מרים את עיניו ומסתכל בה במבט המרעיש את נפשה:

– כלל וכלל לא. עושה אני זאת תוך הכרה צלולה…

– כך?

מרתה מושכת לאיטה את זרועה, וכיון שהוא מניח את ראשו בחיקה, תוך התרפקות-התפנקות היפה לילד, ולא לאדם מבוגר ורציני כמותו, המשתטה לפתע, היא בוחשת בחיבה בשערות ראשו המתולתל ולוחשת לו רכות:

– סיים תחילה את סיפורך, ד"ר לשם…

הוא מחייך לעצמו בלא לבטא את הרהורו המתרונן בתוכו כבשורה רבת-משמעות: “סיים תחילה את סיפורך…” הוא מרים, איפוא, את ראשו וכבא במבוכה קלה אינו נעתר מיד, כי הומה בו סערת-נפש שמתאמץ הוא להסתירה מעיני הנערה שגרמה לכך. הוא מחשה כמבקש לרכז את מחשבותיו, מעמיד פנים של כובד-ראש, ורק לאחר שהוא מחזיר לעצמו את שלוותו הקודמת, הריהו ממשיך:

– שושנה סיפרה לי אחר-כך – וזהו סיפורה העיקרי עד היום, בו היא מתפארת בפני הבריות – כי היה חצות הלילה כאשר שמעה פתאום את קולו המתייבב של זריז סמוך לחלונה, מתנבח ושורט על גבי הזגוגית. תחילה לא שמה לב לדבר, אולם משגברה התנבחותו הבלתי פוסקת, והיא חששה שמא עושה גנב בקירבת מקום, העלתה את האור והחלה לקרוא לי. כמובן שלא נעניתי לה, כי שכבתי אותה שעה בקור ובגשם, מחכה לגואלי… משלא עניתי לה פתחה את דלת חדרי ומצאה שטרם באתי. הואיל וידעה כי יצאתי לאיזו עבודה יחד עם הכלב, נעשה הדבר חשוד בעיניה. מיד הבינה שושנה כי משהו קרה. היא התלבשה בחפזון ויצאה בעקבות הכלב שנראה חסר-מנוחה וקצר-רוח. היא סיפרה לי כי נאלצה לרוץ אחריו, ושנובח היה תוך רוגז גלוי אם נדמה היה לו כי היא מפגרת. בדרך הספיקה לקרוא לאחד השכנים ואילצה אותו להצטרף אליה, באמרה לו כי קרה כנראה אסון לד"ר לשם. הם מיהרו בגשם שלא פסק ומצאוני במצבי העלוב כשאני עדיין מתאמץ בשארית כוחותי להעלות את עצמי על גבי התלולית מתוך התעלה שמי הגשמים הלכו וגאו בה; בטוחני כי הם הגיעו ברגע האחרון ממש והצילוני. פרשה בפני עצמה היא כיצד טרחו אחר-כך בחצות לילה לחפש מכונית כדי להובילני לבית-החולים. פלא הוא שלא חליתי בדלקת-הריאות. וכל אותו זמן לא פסק זריז מלכרכר סביבי, היה מתנבח תוך חדווה גלויה וכאשר ליטפתיו היה תופש את ידי בשיניו ונושכה קלות, אות להבעת שמחתו.

מרתה מניחה שוב את זרועה על כתפו של ד"ר לשם ובעיניה מבליחים רשפי התפעלות:

– לא ייאמן כי יסופר. חייב אתה להעלות את כל פרטי המקרה הזה על הנייר. לדעתי זהו סיפור מופלא, ואני משערת כי בוודאי יודע אתה לספר על זריז כל מיני דברים.

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר כלבו וסוקרו בחיבה גלויה:

– נותן אני לו להוכיח את בינתו לעת-מצוא, באורח טבעי, שעה שהוא נתקל באיזה קושי ועליו לפתור אותו. נכון הדבר שאני מרבה לשוחח אתו, כמובן בעיקר על דברים שהם בתחומי פעולתו והשגתו, דברים מעשיים השייכים אליו במישרים והמובנים לו די צורכם. רשומים אצלי כמה וכמה מקרים שיש בהם כדי להוכיח את בינתן היתירה של חיות אלו, אלא שאני חוזר ואומר לך, כי היקר מכל הוא יחסם ונאמנותם לאדם.

תוך-כדי-כך פונה ד"ר לשם וקורא לכלבו בשמו: “זריז!”

זה מתעורר משנתו וזוקף את אוזניו. נותן באדונו מבט צייתני ומיד הריהו מבחין כי הפעם מתכוון הלה בפירוש אליו. הוא מתמתח בפשטו את רגליו הקדמיות לפניו, כשגבו מתקער עד שבטנו נוגעת ברצפה, ואז הריהו מזנק ומתייצב לפני ד"ר לשם כאומר: “לפקודתך!”

ד"ר לשם מושיט ידו וטופח לו קלות על ראשו:

– חבוב שלי! יודע אתה כי מחבב אני אותך. רואה אני זאת גם בעיניך כאשר אתה מסתכל בי. ובכן, הגיעה השעה שתיכנס למאורתך ותפקח עין על החצר. הגיעה השעה.

זריז מכשכש בזנבו השעיר והצמרי שגודש לו כלזנבו של שועל, ועדיין אינו זז ממקומו. אז מסתייע ד"ר לשם ברמז שקבע אותו כסימן מובהק לכוונתו, ושהוא משתמש בו רק בערב לפני מנוחת הלילה: הוא מושיט את ידו, כפו מופנית כלפי מעלה, ופוקד: “תן שלום, זריז!”

הכלב מושיט בכבדות קצת, כמחוסר רצון, את רגלו הימנית ונותנה בכפו של ד“ר לשם המנענע אותה בידידות: “ליל מנוחה!” ובשמטו את הרגל, פונה הכלב לעבר הדלת הנעולה. ד”ר לשם זורק אחריו: “זריז, דרך החלון – קפוץ!” הכלב מחזיר ראשו, פוסע פסיעות מספר לעבר החלון ובזינוק אחד הוא מתעופף וטס החוצה כצולל בתוך הלילה. מרתה פורצת בצחוק:

– הרי לך בן-אדם וכלבו!

– ד"ר לשם מוסיף תיקון:

– אדם וכלבו הנאמן!

 

יד    🔗

משתררת שתיקה קלה, זו הבאה לתת איזה נופש לאחר שיחה מייגעת. הדומיה הומה בתוך האוזניים כמנסרת ברחש חשאי שמעין צליל דק, רחוק ובלתי פוסק, רועד בו בלי הרף. תוך-כדי-כך פוחתת החשכה שבחוץ, כיון שמחציתו של הירח הולכת ומבהירה קמעה את חלל האוויר, ומבעד לחלון עולה לפתע קול קרקור מוגבר של הצפרדעים. שניהם שמים עצמים מאזינים לקרקור הפרוע-מתכתי, ואף-על-פי-כן נעים. מבעד לחלון עולה נשימתו של הלילה המדיף בתוך החמימות את בושם פריחתם של הפרדסים, ההולך וגובר וממלא את נחירי אפם. מרתה מרימה את זרועה להסיר מעל גבה לגמרי את הסוודר, וד"ר לשם מזדרז להניחו על הספה הסמוכה, כשכפות ידיו חשות בצמרו האוצר חמימות גופה. בחזרו לשבת לידה הוא נותן בה את עיניו כמבקש לומר לה דבר-מה ואינו יודע כיצד לפתוח. כיון שמבקש הוא לומר לה דבר ואינו אומרו, הריהו חוזר ונותן בה את עיניו, אשר במבטן המרוכז והעז הוא מכה את לבה של מרתה עד שזה נוקפה אחוז מורך:

– ד"ר לשם, מה אתה מסתכל בי כל כך?

ד"ר לשם אינו גורע מבטו העז ושותק.

מרתה מפצירה בו:

– הסב את עיניך, כי יש בהן משהו מפחיד…

ד"ר לשם נוטל זרועה בידו:

– כלום באמת סבורה את שיש בי משהו מפחיד?

מגעו מרגיע אותה קמעה והיא ממהרת להתנצל:

– אה, לא! ודאי שלא… אבל עתה היה במבטך משהו שקשה לי להגדירו… נתעורר בי פחד לשהות במחיצתך…

ד"ר לשם מעלה חיוך קל הנבלע מיד בארשת פניו הרצינית ביותר באותו רגע, והריהו אומר לה דבר הנוסך בה שוב תחושה דומה:

– מוכרח אני לציין כי הרגשתך לא התעתה אותך… יש בי משהו, אמנם לא מפחיד, אלא משהו מן החיה המבקשת לה טרף… אה, לא! אל תתני בי מבט נרעש כל כך…

– לא טרף, – אומרת היא, – אלא טירוף מציץ מעיניך…

ד"ר לשם מחייך וממהר להרגיעה:

– כנראה שלא היטבתי להתבטא, והרי אין בכוונתי לטרוף אותך, חלילה. כוונתי רק לומר לך משהו שאפשר לבטאו במלים מספר, ושהן-הן הנוטעות בי את ההרגשה המשונה הזאת, שאת רואה אותה יפה בעיני. מרתה, את מוצאת חן בעיני במידה שלא שיערתי תחילה. מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר מבעד לחלון משרדו של ד"ר לרמן, מסירה בחוץ את הכבסים נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: זוהי!… היה בך אותו צירוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר… ודבר זה ודאי ידוע לך, כי טרם ראיתי מימי אשה שלא תדע על כך; הרי היא לומדת לדעת זאת מתחילת בגרותה, שעה שקווי גופה לובשים את צורת האשה הנאה והמפותחת, ומבטי הנערים והגברים המשתהים עליה בגנבה מתרפקים בביישנות, בחוצפה דוחה ומושכת, בעזות שובה לב, וכולם יחד אומרים לה כי חוננה במתנת-טבע שאין להסתירה; ואין לך אשה יפה שלא תהא גאה על כך, וגם את, חביבתי, בכלל זה. אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה ההשלמה היוצרת את המזיגה של אשה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה. משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש והתכונות שאני מבקש ליחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי גם הפעם; הרי דבק בי משהו מחושו של הכלב שאין לרמותו, וככל שאני מרבה להסתכל בך, לשמוע את קולך, או אם נכון יהיה הביטוי, לשאוף את צלך, הרי נדמה לי כי קיימת בינינו איזו הבנה ורעות, משל הכרנו איש את רעותו שנים, ולא יום שטרם השלים את מעגלו… חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו…. אך הגידי נא, מרתה החמודה והיקרה, האין אני מפטפט? האין דיבורי מצלצל באוזניך כווידוי מגוחך?

מרתה מחשה. היא נרגשת ודבריו של ד"ר לשם פועלים עליה כמנגינה עריבה. כמה מיטיב אדם זה לבטא את אשר ירגיש – ובלי להעלים את רגשותיו. וכמה מיטיב הוא להוציא מלים מפיה ולבה, שכן הרהורים דומה לאלה רודפים אחריה משך כל היום ואינם נותנים לה מרגוע: הרי כך בדיוק, או בקירוב, מרגישה היא כלפי אדם זה שנתקל לה בדרכה באורח בלתי צפוי, אדם שבתחילה ביקשה לפגוש אותו במורת-רוח גלויה, והנה בא ופרץ בסערה לתוך תחום הווייתה, עקר אותה לחלוטין מעולם שבו היתה שקועה עוד לפני ימים מספר, ניתק בכוח את כל חוטי הידידות והחיבה שרחשה לגדעון (הה, מה רחקה ממנו…) ועתה הריהו בא לאחר דברים מלאי ענין ורגש שהטילו בה סערת-נפש, בבקשו נתיבות ללבה, ושואל אם אין הוא נראה מכביר מלים בעיניה ואם אין קולו מצלצל כווידוי שיש בו מן המגוחך…

ועדיין מחשה היא מול ד“ר לשם היושב לידה מרוכז, רציני, עיניו לוהטות כמתוך השראה של שאר-רוח, קצות אצבעותיו המשחקות על זרועה הנתונה לאורך ידית הכורסה ומגעו הקל, המרפרף, נוסך בה הרגשה של תנומה, של ערגה ונועם. היא נותנת בו את מבטה הבוחן ונאלצת תוך-כדי-כך לשאוף רוח מלוא החזה, כמבקשת להשתחרר ממועקה ולהשיב לעצמה את הבטחון להחזיר את הלמות לבה המתפעם בה ברהיטות יתירה לקצבו הנורמלי, שכן אין היא שוות-נפש לחלוטין לגבי כל מה שאמר לה ד”ר לשם. והואיל ונרגשת היא ביותר, יודעת היא כי זוהי שעת-הכרעה חשובה בחייה, כי מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחרי מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשיה יפה של אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשיה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא…

מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים; הלילה בחצות על רחשו הטמיר, על קרקור הצפרדעים הבוקע בעוז מפעם לפעם וזמזום הצרצרים המשתזר בסמוך ואינו פוסק אף לרגע אחד ופרפור הפרפרים המתעופפים ובאים פנימה לפזז מסביב לזכוכית המנורה שאורה הירוק מרעיף שקט ורוך; הלוא הוא הלילה שהמייתו סוערת באוזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכיה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך החלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה.

ובחצות ליל-אביב מבושם זה יושב ד"ר לשם, תולה את מבטו במרתה המחשה עדיין, אינו מוסיף מלה לכל מה שאמר קודם בפרץ של רגש, כיון שיודע הוא כי תשובתה של הנערה הולכת וגמילה בקרבה, וכי מוטב לתת לה שהות-מה להרהר בדבר ולרכז את מחשבותיה; כי יודע הוא וחש כי זולת זאת בא ועט עליה כטורף אשר טרף עליה את כל חשבונותיה הקודמים וסיכסך את עולמה הפנימי… רק את כף-ידו הוא משהה עדיין על זרועה, כמבקש לקיים מגע שלא ינותק, וכף-ידו אמנם מרגיעה וידידותית, שופעת יחס ואוצרת משהו מן הבטחון הזורם מישותו של איש המחכה לתשובה והיכול תוך-כדי-כך, דומה, לספור גם את הלמות לבו הנסער. אך כולו צפייה דרוכה. מחכה הוא בלא אומר ודברים לגזר-דינה של הנערה אשר את מאור פניה, את קלסתרה על עיניה המשפילות מבטן, את ארשת ההגות הפנימית הטבועה בהן, את כל אלה שותה הוא בצמא חרישי ואילם. עיניו מתרפקות וגולשות מפניה לצווארה הצח, על פיסת העור המשולש, השזוף מן השמש והמתעדן בצחותו בסמוך למחשוף של החזה המלא, הבתולי, ושוב צונחים מבטיו על זרועה השניה המונחת בחיקה, ועל זו שכף-ידה נחה עתה בשלו, מתהדקת בחיבה. ועדיין מצפה הוא בלא הפר את שתיקת הגותה.

אז מרימה מרתה את מבטיה שהשפילתם עד כה, והם מישירים הפעם מתוך עיניה הצרות, הרושפות להט שעה שהיא מוכנה כנראה לבטא את עצמה. אלא שהיא בוחנת אותו כמבקשת לחתום בלבה את כנותו הפנימית, שאין עמה תככים או הונאה. לפתע היא רואה את עצמה גדולה ממנו בשנים, אימהית ומעניקה חסד של חסות. ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה, כאחד שהפקיד בידה את גורלו לשבט או לחסד, תוך אמונה כי לא ייתכן אחרת… ואז מבליח לפתע בעיניה הזוהר המרעיש את נפשו של ד“ר לשם – מבט שהיה זכור לו אחר-כך יפה-יפה – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו הלוהטים של ד”ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו. אז מסיר ד"ר לשם לאט-לאט את כפותיה, הרועפות על פניו את עדנת יחסה ואהבתה, חובק בזרועו השמאלית את ראשה, תומך בכפו הימנית את פניה בסמוך לסנטרה ומחזיר לה את נשיקתו הוא על פיה הפעור קמעה, נשיקה צמודה וממושכת על שפתיה הרכות מתשוקה. זוהי נשיקה שיש עימה נטילת הנשימה, ואז מפסיק הוא לרגע קט, מרתיע קמעה את ראשה הנתון בידיו כמבקש לחזות ולזכות שוב בחסד מבטה שכה הרעיש את נפשו, לפני אשר יאמצה אל לוח לבו, המתפעם בתוך סגור חזהו הרחב.