א.    🔗

זה לא כבר התקוטטו בחורי הספרות על דבר העזבון של המנוח גארדאָן, אם הוריש את עטו ליהל“ל השמיני או לנחבי בן ופסי או לשמואל בן פדהצור ועתה – נהיתה חדשה, מעיקרא דדינא פירכא – כל הדבר מוטל בספק. עתה הוטל סער בעולם, והסופרים ואוהבי הספרות היו לשני מחנות, המחנה האחד אומר: לא היו דברים מעולם, לא היה גארדאָן משורר, ונאמנה עלינו עדותו של ה' בריינין, כי סופר נכבד הוא, מבקר ומי שהיה מו”ל, והמחנה השני צועק ככרוכיא: קים לנו כהד“ר בערנפעלד, כי ד”ר הוא וגם היא רב הכולל ויפה כחו מכח בריינין… ועל כן גארדאן משורר הוא!

ובין המחנה עומד התם ואומר: איני יודע!

– ומדוע אינך יודע, שוטה? צועקים שני המחנות.

– יען כי אינני יודע מה הוא “משורר”! הגידו לי ראשונה מה הוא משורר!

ומתפלאים עליו המריבים: ולמה לא תשאל: מה הוא הלחם שאתה אוכל, המים שאתה שותה?

וגם עזבוהו לנפשו, כי “אם ימים על שנים תדברו, לא תבארו להעור' מהות האור!”

אך אני אוהב את התם מנעורי והנני חפץ לנסות ולבאר לו מה היא השירה, ובמה נבדלה מן הבלשנות.

---

השירה איננה בלשנות. בשם בלשן קוראים אנחנו את האיש, אשר שפה עשירה אתו; היודע לנאום נאום, להרבות על ענין אחד מבטאים ומליצות שונות; המהפך באותו הענין כעני המהפך בחררה; החוטף אותו מצדדים שונים, מזה ומזה, מלפנים ומאחור, והמכביר דברים על כל אחד מהצדדים. לפעמים יש רוממות וגבורה, עוז וגם נועם:

שמעו מלכים, האזנו רוזנים, אנכי לה' אנכי אשירה, אומר לה' אלהי ישראל… לא איש אל ויכזב, בן אדם ויתנחם! ההוא אמר ולא יעשה? ודבר ולא יקימנה?

ומה עשירה היא שפת הנביא במבטאים קשים להוכיח את חטאות הלאום: גוי חוטא, עם כבר עון, זרע מרעים, בנים משחיתים וכו' וכו'…

וכמה התפעלות באמרו:

ותמלא ארצו כסף וזהב, ואין קצה לאוצרותיו,

ותמלא ארצו סוסים, ואין קצה למרכבותיו;

ותמלא ארצו אלילים, – למעשה ידיו ישתחוו…

וכמה תקף ועוז במדברו:

רעו עמים וחתו, התאזרו וחתו! עצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום.

או שנינות:

"איזה ספר כריתות אמכם, אשר שלחתיה?

או מי מנושי, אשר מכרתי אתכם לו?

וכמה עוז-תוכחת בזה:

– “למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?!” הן ביום צמכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגשו! הן לריב ומצה תצומו, ולהבות באגרוף רשע… הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה וכו'.

וכמה מרירות בטענתו:

הכהנים לא אמרו איה ה', ותפשי התורה לא ידעוני, והרעים פשעו בי, והנביאים נבאו בבעל…

כל הנביאים כלם היו מושלים במכמני השפה, בלשנים נשגבים. המון מבטאים, המון מליצות רמות, חדות, נעימות, עזות ושנונות; לפעמים ישכיר אותנו לעגם המר, לפעמים ינשא אותנו רוח קדשם למעלה למעלה וכו' וכו'.

אבל הנביאים היו גם משוררים!

---

הבלשן מדבר, נואם נאום, והמשורר חוזה, רואה בעיניו תמונות מתמונות שונות; לפניו מראות יחלופו, והוא מתארם לנו כמו חיים, כמו נהיים ועומדים לפנינו.

הנביאים הם חוזים, ועל כן הם גם מה שיקראו היום: משוררים.

עשירה הוא שפת עבר במבטאים שיריים, כלומר: במבטאים מתארים לנו את הכל בתור מראה נופל תחת חוש הראות. תחת “לא אק ממך מאומה” – רעיון מפשט – אומר אברם: “אם אקח ממך מחוט ועד שרוך נעל!” תחת “ויהי לשר המשקים” – יתוארו לנו דברים כהויתם: “ויתן הכוס על יד פרעה”. תחת: ותסת בנו את פרעה ונוגשיו – מתאוננים בני ישראל: “ותתן בידם חרב להרגנו!”. תחת “אתה תהיה לי למשנה, אך אני אגדל ממך, ובלעדי הכל ישמעו לקולך”, יאָמר: “רק הכסא אגדל ממך ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים”. תחת “ויאָמנו דברי” – וענתה בי צדקתי“, כאלו תבא הצדקה שלו בעצמה להעיד עליו בב”ד. תחת ברור הדבר יאמר “וזרחה עליו השמש”. החכם יאמר: “האדם עלול לחטא”, הבלשן: “יצר לב האדם רע מנעוריו!” והמשורר: “לפתח חטאה רובץ!” כאלו החטאת דוב שכול, אורב לפתח הבית, לבלוע את היוצא. ובאופן זה יאָמר: “שים יד על פה” (דום) או: “שא בשרך בשניך!”. תחת “קוות” – “נשא עין”; תחת “שמוע” – “הטה אוזן” ובקצור – “האזן”; וכן: רע עין, עָין; “השפל עינים רמות”; “שית יד עם רשע” (השתתף עמו). סמל המנוסה: “ביום אידם אראם עורף ולא פנים”; או: סתר פנים – או המבטא הנעלה: “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”

המבטאים הללו, המתארים פעולות על חוש הראות, הם אבני חן למקדש השיר, אשר כלו חזיון ומראה…

 

ב.    🔗

“רומא לא נבנתה בפעם אחת” – וטרם ילמד המשורר לצייר את מה שעיניו רואות, הוא משתדל לדמות מלתא דלא שכיחא למלתא דשכיחא, להעזר במשל.

בגדול זרועך ידמו כאבן.

והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העור באפלה.

נגששה כעורים קיר, וכאין עינים נגששה,

כשלנו בצהרים כנשף, באשמנים כמתים…

ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה.

קול כחולה שמענו, צרה כמבכירה.

אשפתו כקבר פתוח.

אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו וכו', כרוח קדים אפיצם לפני אויב…

לפעמים תשגב מליצת המשל עד תמונה נשגבה, אף כי קצרה:

הן עם כלביא ישכון וכארי יתנשא – לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה…

מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל –

כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כארזים עלי מים…

עוז ותעצומות למבטא:

אהי כשחל לאפרים וככפיר לבית-יהודה –

ישגב ממנו:

יהיו כענן בקר וכטל משכים הולך…

כמוץ יסוער מהגורן וכעשן מארבה…

והתרוממות יפה:

מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארבותיהם…

ורוך ונועם:

אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה…

והתפעלות שירית אמתית:

והיו אל ההרים כיוני הגאיות,

כלם הומות… איש בעונו!

וכמה מן הדיוק והנקוד במשל:

כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים, או בדל אזן…

ויותר מזה:

כאשר ינוס האיש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש…

וכמה מן התוגה והיאוש במשל דוד:

הוכה כעשב וייבש לבי…

דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות,

שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג!

רגילים הם משלי הנשר:

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף,

יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו…

הנה כנשר יעלה וידאה,

ויפרוש כנפיו על בצרה.

קלו מנמרים סוסיו, וחרו מזאבי ערב, ופשו פרשיו, ופרשיו מרחוק יבאו, כנשר חש לאכול!

אך תמונה יותר מדויקת נמצא אצל הנביא יחזקאל: הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארך האבר, מלא הנוצה, אשר לו הרקמה – בא אל הלבנון ויקח את צמרת היער.

לא נדבר עתה על אדות המשל בתור תמונה בפני עצמו, בתור ספור שלם, מסופר לכל פרטיו, כגון משל יותם, תוכחת נתן הנביא לדוד, המשל הנפלא והנורא – בקעת העצמות, כי אם על דבר המשל הבא בתוך המליצה, לחזקה ולהאדירה, ולתת מושג יותר נאמן מהרעיון, אשר בלב הנביא, החוזה או המשורר.

אם יאבה הבלשן לתאר לנו אחרית טובה באחרית הימים, ימצא המון מבטאים ומליצות לאהבה, אחוה ורעות, לחסד וברכה ושלום. אז “תחדל הקנאה תסור השנאה, וכו' וכו'” אך החוזה ישא משלו ויאמר:

וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ…

ועגל וכפיר יחדיו, ונער קטן נהג בם…

זאב וטלה יחיו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן, ונחש עפר לחמו…

ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה…

ורואים אנחנו עין בעין מחזות שלוה והשקט… לעתיד לבא!

והעמים יכתתו אז את חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות… וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו… ואין מחריד!

אך מחזות ומראות.

 

ג.    🔗

אם אלפי ספרים יכתוב הבלשן, להאשים את שרי יהודה וירושלם, אשר אכלו את עמם בכל פה; ואם ירבה “פרץ על פרץ, שוד ועמל ורצח ואכזריות”, לא ישגיא פעלו עלינו כמשל הרועים, השגור בפי הנביאים; כמחזה הרועים, האוכלים את הצאן, המפיצים והמדיחים אותם, והמתעים אותם מהר אל גבעה, עד כי שכחו את רבצם, עד כי יהיו לשה פזורה…

המשל הזה מגיע אל מרום קצו, אל שיא החוסן והיופי אצל יחזקאל:

“את הנחלות לא חזקתם, ואת החולה לא רפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השיבותם, ואת האובדים לא בקשתם, ובחזקה רדיתם אותם – ובפרך!”

“ישגו צאני בכל ההרים, ועל כל גבעה רמה, ועל כל פני הארץ נפוצו צאני – ואין דורש ואין מבקש!”

אך יבוא יום וישפוט ה' בין שה לשה, ולאילים ולעתודים:

“המעט מכם המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעכם תרמסו ברגל?! ומשקע מים תשתו, ואת הנותרים ברגליכם תרפשון? וצאני מרמס רגליכם תרעינה! ומרפש רגליכם תשתינה!”

ומה נפלא הוא ומה איום שנוי הנוסחא:

– “רעה את צאן ההרגה, אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו, ומכריהן יאמר: ברוך ה' ואעשיר!… ואומר: לא ארעה אתכם! המתה תמות, והנכחדת תכחד, והנשארות – תאכלנה אשה את בשר רעותה”!

אך נשוב נא אל “בן הכפר” העולה על כל הנביאים בתקף משליו:

“מה אמך? לביאה בין אריות רבצה, בתוך כפירים רבתה גוריה! ותעל אחד מגוריה – כפיר היה! וילמוד לטרוף טרף – אדם אכל! וישמעו אליו גוים; בשחתם נתפש ויביאהו בחחים אל ארץ מצרים”!

או:

“שפת הסיר, שפת! וגם יצק בו מים! אסוף נתחיה אליה – כל נתח טוב, ירך וכתף! מבחר עצמים לקוח!… אוי עיר הדמים”!

או:

“הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיו! ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך והעליתיך מתוך יאוריך… ונטשתיך המדברה! אותך ואת כל דגת יאוריך, על פני השדה תפול, לא תאסף ולא תקבץ, לחית השדה ולעוף השמים נתתיך לאכלה”!!!

נפלא ונשגב הוא משל הצופה (כ"ג) ומה נהדר הוא המשל:

“אל מי דמית בגדלך? הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחרש מצל, וגבה קומה, ובין עבותים היתה צמרתו, מים גדלוהו, תהום רוממתהו וכו'…”

---

– האמנם, מתפלא התם, המשלים האלה מבארים את הענין? אך אל נא תשכח, יקירי, כי ישראל לא היה אז בגולה, והעם לא היה יושב כרכים. עתה יוכל יהודי כשר לשאול: באיזה בית חרשת המעשה עושים את הקש; עתה יודעים אנחנו את הטבע מ“ברכי נפשי”, את הנשרים והאריות מ“המזרחים”, והגאונים האדירים, ראשי הגולה, אינם מבחינים לפעמים בין עוף, בהמה וחיה… אבל אז היה ישראל עם חי על אדמתו, עם זורעים, כורמים ויוגבים, עם נפוץ על ההרים, על צחיחי סלע; עם רועים, אשר ראה עין בעין את הנשרים ואת הלביאים ואת הדוב השכול, ואשר למד לדעת את דרכי חייהם ואת טבעם ואת מנהגיהם…

אך נשוב לעניננו. הנביאים לא היו “משוררים” למען לשיר; הם היו נביאים, חוזים, מוכיחים, מנעימי נאום בשם ה', בשם האמת, היושר והמשפט, והמשל השירי היה אך לתוספת באור, “לדעת לעות את יעף דבר”, להכות בקרדום על מוח קשה, להופיע כברק לעיני הולכים בחשך! ועל כן מפוזרים ומפורדים המשלים בכל כתבי הקדש:

“כי יתפוש איש באחיו בית אביו, לאמר: שמלה לך קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידיך…”

“והחזיקו שבע נשים באיש אחד… לחמנו נאכל, ושמלתנו נלבש, רק יקרא שמך עלינו”…

שני משלים קצרים, אך האין די בהם לתאר את העזובה בקרב הארץ? את הרס הממשל והשלטון וחיי המשפט ואפיסת כל סדר בהחברה?

ומה מחודד הוא המשל:

“היתפאר הגרזן על החוצב בו? אם יתגדל המשור על מניפו?”

למען הוכיח, כי אך מה' יצא כל דבר; והאדם, גם המלך והגבור והמנצח אך כלי הם למעשהו…

ומה שנון הוא ומדויק המשל לתאר חרשי משחית ומעשיהם בסתר אך להרע:

“בצי צפעוני בקעו, וקורי עכביש יארוגו, האוכל מבציהם ימות, והזורה תבקע אפעה”…

אך “זורע עמל יקצור און”, ועל כן:

“קוריהם לא יהיו לבגד, ולא יתכסו במעשיהם!”

כאשר אמרנו, העם היה חי על ברכי הטבע, ומעין נובע היתה הבריאה להנביאים, לשאוב את משליהם המחוכמים, השנונים והנשגבים.

 

ד.    🔗

הנביא הוא חוזה, והנהו רואה אך תמונות, אך מראות… לפעמים יעלו יחדו אחוזים זה בזה המוני ציורים בתור פרטים של מעמד אחר הכולל אותם, ולפעמים יחזה הנביא אך ציור אחד אך בולט מאד לכל פרטיו, ובאיזה שרטוטים וקוים דקים מן הדקים יתאר לנו את המראה…

בפרשת התוכחה מוצאים אנחנו המון ציורים, המון פרטים של אסון אחד גדול ונורא, אשר יקרה את כל העם, אם ישט מדרכי התורה:

אשה תארש ואחר ישגלנה; בית תבנה ולא תשב בו; כרם תטע ולא תחללנו; שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו; חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך; צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע; בניך ובנותיך נתונות לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם, ואין לאל ידך!… והיית משוגע ממראה עיניך!

כהמון עורבים שחורים ומנקרים תעופינה לראשכם הקללות הנמרצות והנוראות; המון תמונות קטנות נכללות בתמונת שממה אחת…

ושם גם תמונה אחת קטנה אך שלמה בפני עצמה:

“הרכה בך והענוגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך – תרע עינה באיש חיקה, ובבנה ובבתה!”

יש תמונות שלמות, אך נפזרות במקום:

“שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת; אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד…”

או:

“כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל, ועל כל ארזי הלבנון, הרמים והנשאים, ועל כל אלוני הבשן, ועל כל ההרים הרמים, ועל כל הגבעות הנשאות, ועל כל מגדל גבוה, ועל כל חומה בצורה, ועל כל אניות תרשיש…”

המשורר התנשא “וישם בין כוכבים קנו” ומשם יביט על הארץ וראה המון תמונות על מלא רוחב האדמה… או ממרומים יראה תמונה אחת אך מתנועעת ונעתקת ממקום למקום:

“בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו; עברו מעברה, גבע – מלון לנו; חרדה הרמה, גבעת שאול נסה; נדדה מדמנה, יושבי הגבים העיזו!…”

---

נשגבות מהן התמונות באחדות הזמן הומקום.

צר ואויב יבא בשערי הארץ:

“ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבא; אין עיף ואין כשל בו! לא ינום ולא ישן, לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו… חציו שנונים, וכל קשתותיו דרוכות… פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה!” והגוי אשר יבא ממרחק – גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר!

על צור יצית:

מלך מלכים כסוס ורכב ופרשים… ונתן עליך דיק, ושפך עליך סוללה והקים עליך צנה, וסחי קבלו יתן בחומותיך!

רעם ורעש מלחמה:

“מגן גבורהו מאדם, אנשי חיל מתלעים, באש פלדות הרכב!… קול שיט, וקול רעש אופן, וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, פרש מעלה (אבק?) ולהב חרב! וברק חנית, ורב חלל, וכבד פנר!… כל הנמצא ידקר, וכל הנספה יפול בחרב, ועולליהם ירוטשו לעיניהם… ונשיהם תשגלנה, וקשתות נערים תרטשנה, ופרי בטן לא ירחמו, על בנים לא תחוס עינם!”

פה אין בלשנות; כי אין פה מליצות דקות, לשון נופל על לשון, לא כפל ענין במלות שונות לתפארת המליצה; לפנינו פה תמונה חיה ונוראה, תמונה מסמרת השער, מקפיאה את הדם, מרעישה את העצבים בכל תקף ועוז!

תמונות מלחמה רבות מאד בכתבי הקודש, ונביא עוד איזה דוגמאות:

“ערוך השלחן, צפה הצפית, אכל, שתה!”

רואה אתה, אחי התם, כי המחנה שוקט ושאנן ושרי הצבא מכינים את עצמם לסעודה וגם על לבם לא יעלה פחד אויב, אך פתאם ישמע הקול:

“קומו השרים, משחו מגן!”

ואתם רואים את השרים האוכלים והשותים, ואולי כבר סבואים ושכורים, קופצים ממקומם בחרדה לבקש את כלי זיינם לעמוד על נפשם, כי פתאם נפל עליהם האויב!

נפלאה היא בתעצומות ועוז הקריאה לקרב:

“אסרו הסוסים! ועלו הפרשים! והתיצבו בכבעים! מרקו הרמחים! לבשו השריונות!”

אך הה – לשוא הקריאה, אימת אלהים נפלה על הגבורים, והנביא קורא בשממון:

“מדוע ראיתי המה חתים – נסוגים אחור?”

 

ה.    🔗

תמונה קטנה ומצערה אך חזקה ומדויקת תראה לנו את מלך בבל, את מלך המלכים ואדיר האדירים, בתור אובד עצות:

“כי עמד מלך בבל בראש שני הדריכם, לקסם קסם! קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד!”

ומה איומות הן תמונות השממון אחרי המלחמה, כגון מהפכת בבל:

“לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ולא יהל שם ערבי, ורועים לא ירביצו שם, ורבצו שם ציים, ומלאו בתיהם אחים, ושכנו שם בנות יענה!”

נוראה היא נקמת הנביא על השונא המנוצח:

“רדי ושבי על עפר, בתולת בת בבל! שבי לארץ – אין כסא! – בת כשדים! קחי רחים וטחני קמח! חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות!”

או מה נורא לעגו המר:

“קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה, היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי!”

ומה יפה הוא הציור, המתאר לנו מפלת גאיונים, בוטחים בחילם ומצודתם:

“זדון לבך השיאך, שכני בחגוי סלע!… אמר בלבו: מי יורידני ארצה! – אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך!”

ומה מדויקות הן ואיומות תמונות החורב והצמא:

משא מצרים:

“ונשתו מים מהים, ונהר יחרב ויבש, והאזניחו נהרות, דללו וחרבו יאורי מצור! קנה וסוף קמלו! ערות על יאור, וכל מזרע יאור יבש! נדף ואיננו!… ואנו הדיגים, ואבלו משליכי ביאור חכה, וכו'”

וביהודה:

“ואדירים שלחו צעיריהם למים, שבו כליהם ריקם! בשו והכלמו, חפו ראשם! כי גם אילת השדה ילדה ועזוב, כי לא היה דשא! ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב!… מה נאנחה בהמה, נבכו עדרי בקר, כי אין מרעה להם, גם עדרי הצאן נאשמו!”

---

ועל כן לא יסתפק איש, כי היו הנביאים מלבד נבואתם ורוח קדשם גם חוזים, או כאשר אנחנו אומרים היום “משוררים”, יען כי הם נותנים לנו המון חזיונות, תמונות ומראות – המון ציורים! יען כי הם מדברים אלינו במעשים נראים!

ואם תשאלני, אדוני התם, מאיזה מין היו המשוררים הללו? אענך! מכל המינים…

בשיר השירים תמצא חזיון ודמיון בתכלית היופי. זכור נא:

“עורי צפון, ובאי תימן, הפיחי גני, יזלו בשמיו!”

או את הספור קול דודי דופק וכו'…

ציורי הטבע תמצא לרוב בספר תהלים (ברכי נפשי); מחזות הטבע וציורי בעלי חיים, ציורים נפלאים ומרהיבים ומפליאים בדיוקם, תמצא בסוף ספר איוב…

בריאליזם גמור מתארים לנו הנביאים את עשית האלילים ויציקת הפסילים… כמו חי, כמו חרון נצב לפנינו הפרא-אדם השוטה, הבוחר עץ מן היער, בחציו ישיק ויצלה או יאפה ארוחתו, ומן השאר יעשה לו אלהים-אלמים להשתחוות למעשה ידיו:

“חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצעות, ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש, כתפארת אדם לשבת בית”.

או: “ישכרו צורף ויעשהו אל; ישאהו על כתף, יסבלהו ויניחהו תחתיו ויעמוד, ממקומו לא ימש!… כתומר מקשה המה לא ידברו, נשא ינשאו, כי לא יצעדו!”

ועוד הפעם נעלה “בן הכפר” בנוגע למחזות החיים:

“אל תבא בית מרזח, ואל תלך לספוד, ואל תנד להם!… לא יקברו ולא יספדו להם! ולא יתגודד! ולא יקרח להם! ולא יברכו להם על אבל! ולא ישקו אותם כוס תנחומים!”

 

ו.    🔗

התמונה "אַל תבוא בית מרזח ואַל וכו' נכתבה בשלילה, יצויר אך מה שלא יהיה, ובכל זאת מה רב כחה, מה עצומה פעולתה!

כריאליסטים גמורים, לתת תמונה שלמה בשרטוטין אחדים, המה, בתארם לנו שנת ברכהף

“ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע; והטיפו ההרים עסיק, והגבעות תתמוגגנה!”

וישנו גם סימבאליזם נפלא מאד במינו:

“ופקדתי עליהם ארבע משפחות: את החרב – להרוג! ואת הכלבים – לסחוב! ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ – לאכול ולהשחית!”

מלבד מעשה מרכבה, בקעת יחזקאל וחזיונות תעלומות רבים הנפוצים בנביאים אחרונים!

גם עקבות אָקולטיזם נמצא:

“שאול מתחת רגזה לך, לקראת באך! עורר לך רפאים, כל עתודי ארץ! הקים מכסאותם כל מלכי גוים! כלם יענו ויאמרו לך: גם אתה חלית כמונו! אלינו נמשלת!”

או:

בעת ההיא, ויוציאו את עצמות מלכי יהודה, ואת עצמות שריו, ואת עצמות הכהנים, ואת עצמות הנביאים, ואת עצמות יושבי ירושלם – מקבריהם! ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים, אשר אהבום!

האם לא תסמר שערת בשרנו למחזה הזה?

ובצירוף ראָמאנטיק:

“קול ברמה נשמע, קול בכי תמרורים, – רחל מבכה על בניה וכו'”

ואליהו התימני רואה תמונה:

“ורוח על פני יחלוף, יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע!”

---

וסימן למשורר הוא השפעת הרוח הצורר אותו בכנפיו גם על הדומם… הוא מחיה את כל הבריאה, נותן נשמה וחפץ לעץ ולאבן, למים ולמדבר…

נחה, שקטה הארץ!… גם ברושים שמחו לך, ארזי הלבנון: – מאז שכבת, לא יעלה הכורת עלינו!… ראוך הרים יחילו, זרם מים עבר, נתן תהום קולו רום ידהו נשא… פתח לבנון דלתיך, ותאכל אש בארזיך!… הילילו אלוני בשן, כי ירד יער הבציר!… השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר… ירעפו נאות מדבר, וגיל גבעות תחגורנה; לבשו כרים הצאן, ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו!… למה תרצדון הרים גבנונים?… ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, וכל עצי השדה ימחאו כף!…

סוף דבר, אדוני איש תם, המשורר הוא חוזה, אם מלבד זה גם בלשן הוא מוטב, ואם לאו – אין בכך כלום. ה' נתן לישעיהו “לשון למודים” ובכל זאת משלי יחזקאל ותמונותיו נעלים בבחינה ידועה עוד יתר…

ועתה, אדוני איש תם, נוכל לחזור לעניננו. כבר יודעים אנחנו מה היא בלשנות ומה היא השירה; מה הוא הנאום ומה החזון, ועל כן נוכל לפתור בנקל את השאלה אם היה גאָרדאָן משורר או לא. ניתי ספר ונחזה. נקרא את “כל שירי גארדאן” בשום לב, אם נמצא חזיונות, תמונות ומראות וציורים – מן החיים או מעולם הדמיון, אך ציורים יפים, נהדרים ופועלים על הנפש הלב והעצבים, אז נאמר: משורר הוא! ואם נמצא אך שפה יפה, מחוכמה, שנונה ומחודדה ועשירה נאמר – בלשן הוא.

– ומדוע לא עשו זאת ה' בריינין ומבקרו הד"ר בערנפעלד?

– שאלה היא. אך למה לנו שתעשה מלאכתנו ע"י אחרים? ננסה בעצמנו.

 

ז.    🔗

יכולים אנחנו עתה לבקש פתרון לשאלתנו: ההיה גארדאן בלשן או משורר. עתה נקרא את שיריו, כי כבר קסמים בידינו להכיר בין המליצה והחזון, להבדיל בין הנואם נאום והמשורר; עתה לא נירא עוד, פן יונה אותנו המליץ המפואר, ויפתה את לבנו בחלק שפתיו…

נחפשה איפוא ב“כל שירי גארדאן” ונחקורה, מה היא אבן פנתם: השירה או המליצה…

אך לא את כל השירים הנדפסים בארבעת הספרים נקח לנו למקרא. לרגל מלאכתנו נוכל להוציא מן הכלל:

ראשונה – את השירים “לעת מצוא”, כי “שירים” כאלה מלאכותים הם בטבעם.

אמנם בזאת יתהלל גארדאן, כי מעטים הם אצלו השירים ממין הזה. לא לחנם הוא קורא:

עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, קוּמָה וּפְצֵה פִּיךָ,

עֲנֵה אִם בַּכֶּסֶף מָכֹר מְכַרְתִּיךָ,

אִם שַׂמְתִּיךָ לְקַרְדֹּם בּוֹ אֹכֶל חָפַרְתִּי,

וּלְמַחְתָּה – עָלֶיהָ קְטֹרֶת הִקְטַרְתִּי,

אִם כַּחֲצֹצְרָה הָיִיתָ לִי לְהָרִיעַ"…

(אתם עדי, ח"א, 122).

ולא רבים מאלה, אשר הלכו לפניו ומבני דורו, הנחשלים אחריו, יוכלו להתפאר כמהו…

גארדאן חפץ להביט על עבודת הספרות כעל עבודת הקודש; בהיכל הספרות הוא מכהן פאר ולא משתמש לצרכו והנאתו. גם את רגשות נפשו הפרטיים לא שר:

"לא פצחתי רנה, עת אשה ארשתי;

לא נשאתי קנה, עת אותה גרשתי;

בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו;

חלו ומתו – אנחותי לא באו!…

לבני עמי ואלהי אותם הקדשתי!"

שנית – לא נשתמש לצרכנו בשירים מועתקים. הציורים והתמונות הם קנין הסופר המקורי וגם הבלשן הטוב הוא מומחה להעתיק…

ועוד שלישית: חפץ אני להוציא מן הכלל את כל המשלים, גם את המקוריים. המשל – בתור ענין בפני עצו – די לו בהגיון ושכל חד, בטוב טעם ושפה יפה, והוא עומד על הגבול שבין הבלשנות והשירה. ולמה לנו הספקות?

ואם על פי זה יפלו כמה שירים מן החלק הראשון וכל החלק השלישי (משלי יהודה), אל יצר לבבנו; די והותר בהשאר להפיץ או בהיר על טוב כשרונו של גארדאן וסדר התפתחותו.

---

כי לא בפעם אחת יולד גאָרדאָן…

טרם יתערה לבדו כאזרח רענן, נראנו עולה כיונק בצל אדם הכהן ומחבק את גזעו… טרם יהי חפשי לנפשו, טרם ירגיש את עצמו ויכיר את תעודתו ואת תפקידו, יכרע ברך לפני הכהן, ויגש לו את בכוריו (אהבת דוד ומיכל), ויאמר:

"עבדך אני, קבל עם אגידה,

וכעבד אל אדוניו, כבן אל אביהו,

הבכור הזה, בת שירי לי ילדה,

לך הכהן בקדש הגשתיהו…

קח נא ורצה בו את תורת תלמידך,

גם אהבת בנך, גם ברכת עבדך.

(חלק ב' צד 6)

ואף כי על אהבת דוד ומיכל רבה, כאשר נראה להלן, השפעת וויזעל מהשפעת אדם הכהן, בכל זאת רואה הוא בזה האחרון את אביהו הרוחני, את מלמדו ומורה דרכו.

ואז אמנם לא היתה עוד לגארדאן כמו למורו ולמדריכו מטרה אחרת בלתי הלשון בעצמה; כל התכלית היא: להרחיב ולהאדיר את השפה, להקימה לתחיה, הלא כה דבריו: (שם)

גם מכתב עדות הבאתי עדיך

יעיד עלי טוב, דברי שלום ואמת (!)

שור נא, הכירה, ובחנו עפעפיך:

מכתב יד מי הוא? ומי החותמת?

הטרם תכירו? הוי, (!) איש תושיה! (!)

הן הוא מכתב רעיתך העבריה.

והשפה העבריה, אשר עגב עליה, ותהר ותלד לו את בכוריו, יועצת לו לאמר:

לך רק ואמור לו, כי אתה לי עבד,

אז יסוך על ראשך, יזבדך זבד!

והוא עושה כעצתה ומבטיח:

עבד לעברית אנכי עד נצח,

לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי;

אדמתה אעבוד, וביזע על מצח… (שם).

והכל כאן: לשון הקדש, מליצה, כפל ענין במלות שונות, כפל הצלצול לערבית (!) מלות שונות, נדרסות על ידי כל אברך תופש עט (נצח, מצח…) הכל כמנהג הדור…

ואת השבועה אשר נשבע להשפה העבריה זוכר גארדאן גם בהתאסף עליו ה“שבלים הבודדות” להקים לכל שיריו שם ושארית.

אני בימי חרפי, עת עוד על מצח

לא חורב טל ילדות, נדר נדרתי:

עבד לעברית אנכי עד נצח,

לה כל חושי כי לצמיתות מכרתי –

וכעובד אדמתו המפיץ קצח

כן בשדה קודש זרועי פזרתי…

(ברכת ישרים, בראש חלק א')

 

ח.    🔗

נדרים כאלה נדרו כמה וכמה אברכים, וגם שמרו את מוצא שפתם, כל זמן שהיו סמוכים על שלחן אבותיהם או חמיהם, ולהשפה העבריה (בתור סופרים) פנו עורף אך אז, כאשר פסק המן, ותחל להציק הקיבה, והאשה תבעה בפה מחיה ומזון והילדים מלאו אחריה בקול צעקה ובכי… השירה הזאת אין לה תכלית, שעשועים היא; ונחוצה לה איפוא שלות הרוח והגוף, קיבה מלאה ואח מבוערת…

וכן קרה גם לגאָרדאָן.

הוא מספר לנו:

"תפשתי את עטי ולשלחן ישבתי,

לענוד בת שירי חרוזים כאשר נסיתי,

אך היא התחמקה, לשוא נפשי עניתי,

כתבתי ומחיתי, ומאום לא כתבתי…"

והסבה היתה פשוטה מאד:

–"קיבתי היתה ריקה, כל היום רעבתי,

אכלני הקור, לנציב קרח הייתי,

על כן הבל יגעתי, עט שקר(!) עשיתי,

כתבתי ומחיתי ומאום לא כתבתי!"

ודעת המחלה היא חצי הרפואה: ויצו, ויתיתו המדורה בכירים, ואחרי "רעבו כל היום " “אכל בצהרים” – ויחש לפתע פתאם, כי “נפשו מתעוררת לדבר שיר”…

והוא מסיים:

"ובכן נוכחתי ואבן, ואגזור אומר:

כי מעין המחשבה ומקור שיר וזמר

בבטן המלאה ובאח המבוערת…"

רבים אמנם חפצים להרגיש בשיר הזה לעג מר, עוקץ שנון וחד… ואני אומר: אין מקרא יוצא מידי פשוטו… השיר הזה, מבלי הבט אל זמן תקונו, נכתב טרם היה גארדאָן לגארדאָן; טרם ידע את חפצו ומגמת פניו – טרם היה לקטיגור, מגיד פשע… טרם יכל להבין מה עלובה היא המחשבה, הנובעת מבטן המלאה, ומה שפל הוא ה“שיר” הנצרך למאכל הצהרים…

בין “התלמיד העומד ברשותו של אדם הכהן” וגארדאן העומד ברשות עצמו, ישנה כרמלית – השירה בשביל השירה. בתור הקדמה לארבעת הספרים נותן לנו גארדאן את משל הזמיר והצרעה:

הצרעה אמרה לשכנה הזמיר:

רב לך לשבת בטל בראש אמיר,

קול שמה ושרקה במרום השמיע!

מה יועילו שיריך לבני דורך

או לבאים אחריך?

לו לעצתי הקשבת

אז שיריך עזבת,

כנמלה עמלת

כעכביש טוית

כבבר בנית

או דונג ודבש כדבורה הזלת".

– אולי צדקת – ענה אותה הזמיר,

אך נפשי לא אחליף, טבעי לא אמיר,

כן אֵל בראני, ולזאת נוצרתי!

ההקדמה הזאת איננה מכונת ל“גם אלה משלי יהודה”, ולא להשירים “אחותי רחמה”, “עדר אדוני”, “בנערינו ובזקנינו נלך” – להשירים הללו תכלית ידוע, תועלת מרגשת, ואינם שירי זמיר מכל וכל, אך נאה היא מאד ההקדמה לכמה וכמה מן השירים בחלק הראשון ולמרבית “שירי העלילה” משנות קדם.

ואת “הזמיר והצרעה” כתב בשעת רצון, בשעה שהתלקטו לשמו ולזכרו “השבלים הבודדות” לנחמהו, לדבר על לבו ולהודות לו בעד עבודתו עבודת הצבור, אך בהתעטף עליו נפשו בתוגה, הוא מתנחם על “כתבו שירים בשפה נשכחה”.

מי ישעי ומה חפצי ומגמת פני?

ולמי אני עמל מבחר כל שני,

ומחסר נפשי מטובה ונחת?

הורי, הדבקים באלהיהם ועמם,

עוסקים בסחורה ובמצוות כל יומם,

מאסו הדעת לא למדו טוב טעם ".

והם אומרים:

“מות בשיר, אפקורסות במליצה!”

השיר עודנו: מליצה, טוב טעם ודעת…

ואמנם שני “שירים” שר גארדאן לכבוד ההשכלה והדעת, שני שירי תהלה, ושניהם צנומים וריקים מאד, כי גם על הדרך הזאת לא תהיה עוד תפארתו.

השיר הראשון מהמקצוע הזה הוא “הקיצה עמי!” (ח“א צ”ד 43). תכליתו מובנת: לעורר נרדמים; שירים כאלה שר אד"ם, גאטלאבער, ושר וישיר עוד כל אברך תופש עט… גם גארדאן לא הוסיף נופך משלו… הליל כבר גז, השמש האירה, ועל היהודי להכיר את מקומו וזמנו… “הארץ אשר אנחנו חיים בה הלא תחשב לגלילות אירופא” וכגן עדן הארץ לפנינו, בניה לנו “אחים” יקראו, ולמה נעמוד מרחוק כאורחים? וכו' וכו'…

גם בשיר השני (דרך בת עמי) להג הרבה. מאד מאד ישמח ויעלוז לבבו, כי כבר נראו נצני ההשכלה בישראל. המון חרוזים, המון מלין בכל חרוז וחרוז: כבר ישנם חכמים בישראל, שופטים ושוטרים, רואי פני שרים, בונים, אדריכלים וכו' וכו'.

ופתאם – וגארדאן נהיה לגארדאן: לקטיגור, למוכיח פשע, לנלהם בכל הבל הבלים, בכל אמונה טפלה, במאשרים מתעים… פתאם עבר ובטל מעולמו כפל הענין במלות שונות, כפל הצלצול איננו; כבר נתן גט פטורין ל“טהרת השפה” וספר כריתות להמלות השוות, הנדרסות בכף רגל כל עגל ספרותי, ואין “רצח וקצח, ומצח, ועבד וזבד וילבט” – פרץ נחל מעם גר, ויהרוס את כל המעצורים על דרכו… לא עבד השפה הוא גארדאן מעתה, כי אם אדונה המושל בה בזרוע וביד חזקה, ואם נשתמש במשל הנביא נאמר, כי מעתה “השפה הוא משור וגארדאן מניפה; והלשון גרזן, וגארדאן חוצב בה”. המבטאים החזקים מבתקים כחרבות, מתרוצצים כברקים, מכים ומכאיבים כקוצים ועקרבים… ובאין ברירה יושיט יד אל אוצר התלמוד ויברור לו משם את השבטים לגו כסילים…

אז נוצר ה“קוצו של יוד” ו“גם אלה שירי גארדאן”… ואז רעש וסאון מלחמה, בכי ויליל, וחרוק שנים!

ואז ישאל לפעמים: “טפה זו מה תהא עליה?” מה יכתוב? הירחיק נדוד לבקש את מקום הגן עדן או ישא נהי על הבצאות, אשר טבעו בו אבותיו ואבותיהם, ואשר טבע בהם הוא, ויטבעו בניו אחריו… הידבר על דור ההפלגה מראש ימות עולם, או על דור ההפלגה אשר בימינו, המתאספים לבנות חורבות העם ואיש לא יבין שפת רעהו… ואולי יכתוב קורות איזה מגיד בעלטה?

כבר בא גארדאן לידי הכרת עצמו… יודע הוא כי מרחם נקדש לקטיגור, למגיד פשע; כי באשפתו חצים ומות בשביל גבירים מתנגדים ח“י פעמים ח”י בעד פתיחת האחרון ומ“ת פעמים מ”ת על שמא תתעבר ותמות… כי אש תקד באפו על דור ההבלים, על רועי האפר, על המנהיגים והפרנסים… (חלק א', צד 131). – על השאלה: “משורר מאי קא בכית?” הוא עונה:

"….. על דא קא בכינא,

כי נמכרנו לצמיתות בידי חסרי בינה,

בידי גזברים אכזרים ופרנסים שוטים,

רבנים מחמירים ומלמדים הדיוטים…

הגזברים נבחרים בשחד, ביין;

הפרנסים מתפרנסים וסדרים אין;

המלמד ילמד כסומא בארובה,

הרב יגדור; לא יחוש להפסד מרובה…

וכו' וכו' (חלק א' צד 131)

אך עוד לא בא הקץ לחלופי גארדאן. אז קרה המקרה, כי “ענה שכם בן חמור את בת יעקב” וגארדאן נהפך לאיש אחר… אז יקרא "בנעורינו ובזקנינו נלך… (חלק א' צד 117), אז ינחם את “אחותו רחמה” (שם 119), אז ייליל: עדר אדני! (שם 117)… אז נעורה אהבת הלאום בעצם תקפה…

בהתפתחותו של גארדאן רואים אנחנו ד' תקופות

1) גארדאן עבד השפה,

2) גארדאן ידבר בשם ההשכלה,

3) גארדאן נעשה לקטיגור ומגיד פשע,

4) גארדאן בתור משורר עמו…

וע"פ סדר התקופות הלזה נקרא את “השירים” ונבקש את התמונות והחזיונות…

 

ט: (גארדאן והטבע)    🔗

גאָרדאָן, בראשית התפתחות כשרונו, הרגיש את השירה בתוך מעיו, אך טרם ידע, איזה הדרך יבור לו כשרונו, ויפן ימין ושמאל, קדם ואחור, ואל השמים ואל ארץ תחתית ויבקש את שאהבה נפשו…

הוא מנסה ותועה, מנסה ותועה כפעם בפעם בשדה אחר.

ההיה לב גארדאן פתוח להדגשות הטבע? ההתפעלה רשת עינו מהדרה? נקרא נא את שיריו ממין הזה.

בנוגע לענין אשר לפנינו, בלולות תעלינה התקופה הראשונה והשניה בהתפתחות כשרונו של גארדאן.

הנה – “תל אביב” (ח"א צד 3). גארדאן איננו שר, כי אם מספר לנו במשקל ומלות שוות, כי “בעת שהוא הולך לשוח במישור הזה (?) לבו ירחב, יערה עליו רוח, כל קרביו יעורו, יכונו”. אך איננו מתפעל בלבו כי אם במוחו: “בסתר כליותיו רעיון יולד, ושעיפיו יאבירו לקצות החלד” ושם “יצהלו וירוננו בגאון יוצר כל”… על יד תל האביב הוא מתפלסף…לא על רשת עינו יפעול המישור, ולא רגשות הלב יתעוררו ויעברו גבול… גארדאן איננו רואה את אשר לפניו, כי כבר הרחיקו נדוד סרעפיו, לקצה הארץ האבירו, ושם שמים וארץ נשקו, ונקל מאד להתנשא אל היוצר!… “באמר, בתעופת עין נברא הכל מהבל ומאין!” – “הוא שכן שמש פה (!) ברקיע, הוא אמר ויזל זה (!) פלג”… תמונה אין אנו רואים, אך קול דברים אנחנו שומעים, קול קורא בשמות דברים שונים ומבולבלים לפי הסדר אשר ידרשו המשקל והמלות השוות. הנה נאות שדה…הר חמד, אשר הטבע על עמדו… וגם הרוח אשר נפח באף המשורר, והדעת אשר בלבו, והכח אשר במתניו, והמלה אשר בלשונו, והטוב טעם אשר בחכו – כי לולא הכח במתניו לא יצא לשוח בשדה, לולא הדעת – לא עף ברוחו אל קצוי ארץ ולולא המלה בלשונו לא בנה את כל הבתים הללו… אמנם טוב הטעם נזכר במקום הזה שלא לצורך כלל… בין כך וכך וגארדאן

. … . מוצא נחת

ביקר שמים ממעל וארץ מתחת…

כי – “אחד עשה כלהם!”

ולמה לא קרא את השיר בשם גבורת הבורא? הלא זה כל ענינו! הקב"ה “ישב רוחו ויבול זה (!) פרח, יקפא הנהר, יתעלם קרח, יתגלע הר, תתקדר שמש, וגם את נשמת המשורר יאסוף גם הוא יבול, גם עצמותיו תתפרדנה, וישוב לשאולה, ועש ורמש יאכל חרבות מוחו… ואם יצהיל הקב”ה את פניו או "ישוב כל הדר, אז יצא אביב כחתן מחדר (לישנא דקרא), ואדמתו כלתו יעטוף שית והר… ולהקת צפרים ישובו ישוררו, הרים וגבעות (ממש כנאמר בתהלים) ירקדו ויכרכרו ועל כל כבוד חפה – שמים לטוהר! אך מה יעשה להמשורר המת והנרקב? אין דבר! גם עליו לא תאטר באר פיה, נשמתו תשוב אל בית אביה, ותגור שם כנעוריה בין ככבי ליל (!) ושם תשכח תבל ותבליתה, תשמח שמוח ותתענג על שדי, תדע דעת עליון מעלה ומטה (?)! לא נפקוד במקום הזה על גארדאן עון כלאים, לא נתבענו לדין על עירוב אמונת הפיאים, כי נשמות הגבורים יהיו אחרי מותם לכוכבים, בהשארת הנפש השבה אל מקור הדעת –; די לנו, כי למרות השם, אין כאן לא תל ולא מישור ולא אביב ולא כל תמונה שתהיה.

ואולי נופל מ“תל האביב” רעו הבא אחריו (שם – 7) בשם הגדול “חג ה'” – גם הוא שיר אביב, אך גדול מן הראשון ברוב בתיו! שבעה עשר בתים ואין אף נצוץ אחר ממאור השירה! והבתים ריקים ואף תמונה כהה אין בהם!

“מן השמים קורא הקול” מעצמו מובן, שהוא קורא כאמור בתהלים: בכח ובהדר ובעוז, או כנאמר בנביאים בקול שופר גדול כי יתקע… כהיום הזה אמנם נופל השופר: מאלפי כלי תרועה, אך השירה תחדש כנשר, נעוריו וגם כבודו יתחדש עמו… הקול הקורא הוא קול האביב…

האביב על חרף חרפו יתגבר, יריע!

הקול אומר: קום – ויקם ראשונה היקום משנתו בחרף, ואחרי שנת החרף – קם הסתיו ויפן עורף; אחרי כל אלה קמה האדמה (!) ותחדש פנים כנשר (אין דבר כי קטן מאד המשל בערכו להנמשל), חשרת עבים (קמה) נטשה שמים וגם “נפש המשורר” קמה במחילת כבודה על רגליה “ותשורר”!

ואז אחרי הסתיו והחרף קרע האובל מעטה הקרח, והפרח קרע בפוך עינהו (!) ויקרא (הפרח?) “חג לכל! יום זיו החדש!”

וארץ ושחקים יפצחו רנה וישוררו; וההרים והעמקים, עושים כאשר עשו בימי דוד וב“תל האביב” ויפזזו גם עתה ויכרכרו.

ובקטן ורב זיז שדי יופיע!

גוש עפר וגב שדי יניע,

אדם ובהמה ידודו ידודו…

וכיון שידודו אדם ובהמה לא יחפוץ המשורר לשבת בית והוא חפץ לעשות דרכים שונים בבת אחת כיאות למשורר, אם באמת “מיטב השיר כזבו”.

ועל כן:

"אצא בבר, ארוץ הכרמלה,

בעיר, במגרש, בגן וגיא – סלה!

ואז בעשותו התבל הזה יהיה “פרח בתבל פורחת”. ולמה? יען כי

שם (!) מעין בהיר הוד קולו ישמיע…

איפה הוא ה“שם”? בבר, בכרמל, בעיר, במגרש, בגן וגיא, או אולי ב“סלה”? הכל כאחד! די לנו, כי –

שחקים כאור פניהו ירקיע

די לנו, כי –

פה לפה בו ישקו מעל ותחת!

וכאשר יוסיף “לשיר” כן יוסיף לעות את התמונות, לסרס את המראות, ולצנפם צנפה משונה מאד.

"רשפי שלהבת יה [של] שמש [ה]ערבים יבערו כיקוד אש במקוה מי המעין, אשר ינהרו כתקוה וביקהת שבלתם, כי השמש, כאלו בנהרים חרה אפו (לישנא דקרא) יצית ברשפיו מוסדות המים ומהם עלה עמוד אֵש השמימה…

וכיון שזכר את השמש, לשבח או לגנאי, הוא עומד ונושא עליה את “משלו”. ובמשל הזה הוא מגלה לנו בכובד ראש וגם בכבד פה את ארץ החדשה מחדש, כי השמש היא תאות כל לב, כי היא כל עדנה וגם – כל יתר (?), כי היא הדר העמקים ופאר הרי בתר (אל נא נשכח, כי סעפיו אוהבים לנוס בפעם כפעם כפעם אל קצוי ארץ). וכל התענוגים

מידך הם לנו, ביום מולכת!

בחוץ ובקרב, עת כי תופיעי,

חיים ושמחות בכנפך תביאי,

ובבאך הה עצבת גם (!) שלכת!

בא וצאת השמש יתואר ע "פ דעת קדמוני הקדמונים:

מעל מרכבתך, כי תרדי הימה,

שלמת אורך מעורך תפשטי שמה (!)

ובערפל טוהר, רוחצה במים (!)

אל תחת שפרירך תבאי חדר!

זה לא כביר חרה אף השמש בנהרים ותשרפם, ותעלה מהם להב ועמוד אש, ועתה טובלת היא ורוחצת במים להטהר ולהתקרר. ומה נעים הוא מחזה השמש בבואה אל החדר, אל תחת השפריר! אך אולי יפה ממנה השמש “בצאתה בעטרת פז מפאת קדימה עת מלבושה, מלבוש הארגמן, מאדים את התבל “? ובפרט באותו הרגע ש”היא מושיטה שרביט זהב לכל?”

תמונות כאלה ימליט אך עטו של תלמיד האד"ם! תמונות כאלה תעשינה בלי התעוררות, בלי השתפכות הנפש, בלי צאת השדה, בלי התענג על האביב, על השמים, כי אם בחדר מעופש לפנים מחדר רקבון… וערות השירה תכוסה במעטה פלוסופיא או אמונה…

כי שיר האביב יושר גם ביום תחית המתים!

אז יתגל כל גל ורפאים יעורו,

אז יטהר כל לב (?) ורשעים זורו (?)

חיים וצדקה תמלא הארץ.

וכל זה הוא מאמר המוסגר; העקר היא התמונה היפה, כי “המתים יציצו מקבריהם כעשב השדה”

וראו איך ידיהם לנו יריצו (!!!)

הכירו את אחיהם לעינים (!!!)

וכיון שהריצו את ידיהם, אות הוא, שהכירו את אחיהם, וכיון שהכירו –

… האח! יש דעת שמה!

תהלה לבורא עולם!

 

י.    🔗

ותחת התנשאות והתרוממות ע"י מחזות הבריאה, נמצא את הבדיל הקשה והכבד הזה גם בשירי הזהב (שם – 13). הערב הוא נעים מאד. למה נקרא שמו ערב? לפי שהוא ערב לנו ומתוק לנפש… ונעים הוא ללבב כל גבר, בין שהוא מר-נפש ובין שהוא צולח! למר הנפש יחד עם הערב יבא “קץ שבר” והצולח – פי שבע שמח! כי כן חפץ תלמידו של אדם הכהן.

אך פתאם (ה' על מים רבים – שם – צד 20) והמשורר הנתק בזרוע מזרועות עמל וידא על כנפי רוח דובלינה…ולא בחלומו דאה על כנפי רוח, כי אם בהקיץ, וזה האות, כי לן שם בלילה לא במטה, כי אם באחוזת מרעים, ואך כאור היום הרחיק לנדוד (?) כחלום.

אך שם (ר"ל: במקום שהרחיק לנדוד אליו), ינק נועם רב משדים; הכין לנפשו מזון רב, הבין פעולת האל וכבודו, וגם אחרי שובו מדובלין,

עוד ספיר הים ותכלת הרקיע

עוד רוח הצח שם יפוח שפ

עוד נשים צבאות, עוד בחורי יופי,

עוד אני שיט אל עיני תופיע.

ואם ישוב הקבלן אז איזה סוחר וכל תומר מוקשה מדובלין משפת הים, היספר אחרת? גם אלה יראו אני שיט, רוח צח, בחורי יופי, נשים צבאות… ויותר לא ראה גם המשורר, המבטיח אותנו לחנם, כי הכין לנפשו מזון רב!

צחוק מכאיב לב תעורר תמונת הטבע באהבת דוד ומיכל, בשיר השלישי (ח"ג 31)

התמונה מתחלת בחוצפא:

הן שם יט שמש למקצעות שמים…

עבים; ובכל זאת המון כוכבי אור ברום יתרוצצו!

המשורר, כפי הנראה, עומד בין העבים והשמים על "ראשי ההרים, אשר כענקים יעמודו " (!) והוא רואה איך שהם חוגרים את עבי-השמים (!) כמזח ואת השחקים בעצמם כענקים על צואר! ותוך כדי דבור המשורר עומד למטה ורואה, כי למרות העבים וכוכבי האור המתרוצצים ברום, עוד יפוזו ההרים מזהב שמש ערבים… כי השמש, “הסוכנת בדביר החיים” ואגב אורחא גם “המסירה בקרניה את אפר העתידות” (?) היתה, כפי הנראה, ביום ההוא עמוקה מאד, ועל כן התעכבה בדרכה, ותתבונן גם היא מעט קט אל העבים ולהמון הכוכבים המתרוצצים, ואך עתה היא “סרה האהלה” ובאופן יפה מאד, כי –

כפני גבור עוז, כי יתם הדרך,

כיקר חסד אל, כפני קשט סלה,

כעליצות איש לאלהו יכרע ברך,

כן הוד שמש עת תסור האהלה!

האתה יודע מה הוא סח? ונעלה הוא הערב ההוא על כל בני גילו, כי בכל יום ויום לעת ערב, יורדת השמש, כאשר ראינו למעלה, לטבול ולרחוץ במים והיום –

אל סוד ה' בערב היא באה,

אל אוצר שדי, בו עתים נצפנו

ותקשיב ותשמע…

ולא נפלאת היא – “בין הערבים” ההוא היה הרת “אהבת דוד ומיכל”!…

בשיר השביעי (שם – 30) יט גארדאן את ידו החזקה גם על הירח…

בתכלת הרקיע עלה הירח והוא משליך את רצי כספו מרום ושפל… אך ביער גבעה אין אורו זורח מטעם פשוט: כי צאלים סתר לו (להגבעה או להירח?) וישופהו (את מי?) אופל. כי שיחים עבתים וסבוכי כפים בעבי גבמו השביתו (!!!) אור סהר, כעבים יקדירו שמש צהרים וישיתו על עין איש צעיף ערפל (!!!). האם לא נהדר הוא המשל והתמונה? אך לא בא עוד הקץ, עוד נחזה נפלאות… בכל הגבעה ישנה אך אלה אחת, והיא נשקפת מנגד, והלבנה, אשר זרחה זה לא כביר בתכלת שמים, נצבת עתה בין עפאיה! שם (אצל האלה?) תעט הארץ אורה כבגד (לישנא דקרא) אך האור לבן כלבנת תכריך מת באפלות בית-מות! ועוד הפעם “שם” אך לא אצל האלה כי אם על גבנון נשפה, שם תחת השיח (!) – שם (!) יבך הינשוף, היענה נאנקת, ויליל סופה בישימון ישיח, אף שבולת נחל בגיא שוקקת! ובעזובת חרש זה (!) בין הרי בתר, במקום ינוו (!) ילדי טרף ורצח – נמצא את מיכל, מחכה על דוד, אך זה אינו נוגע עוד לעניננו…

– האמנם? נאנח מר התם.

ולמה תתפלא? הלא גארדאן משורר הגולה, משורר הגעהטאָ הוא! הלא הוא בן עם יושב כרכים בלי נחלת שדה וכרם מדור דור…

וזה האות, כי בזמן שכל חושיו אטומים להטבע אשר סביב הכרכים בזמן הזה, לבו פתוח כפתחו של אולם לטבע מצרים ע"פ כתבי-הקדש… כלי שני הוא, אך רותח!

נקרא נא מעט בשיר העלילה – “אסנת” (ח"ג צד 23)

בת פוטיפרע:

פרדס נחמד שתול על פלגי מים,

בו יעל כל עץ נחמד לעינים,

שם ינץ השקד, תפרח הגפן,

הזית יסתבל לבנת הצמר,

הרמון יתכסה בשני תולעת,

ועטרת סנסניו יצנוף התומר!

שם נרד מור ואהלות ריחם יפיצו,

כרכם וקציעה כעשב יציצו,

ושדרות עץ הדר על מעגלי דשן

רגלי ההלך מעדנות יעבירו,

ובגדרת הגנה בין בדימו

שרים נסתרים על מחול ישירו.

כל זה ההדר ותכלת שמים

יצף, יכפל בברכת המים

שם על עפרות זהב כראי מוצקת!

מסגרת לה סביב ערגות בשם.

ופסל עזאזל או העשתרת

היא בעלת השפע, אליל העתרת,

חצוב מצור, שם נצב על כן שיש,

בדמות אשה יפה מרבת שדים,

הנושאת קרני פרה על המצח

ומנענעים וכד בשתי הידים, וכו'

סביב נצבו כל אלהי מצרים וכו'.

ובין התלמים, כדרור המרחפת

ילדה נאוה ומענגה רדפת…

ובגבעול שושנים תרדוף העופר

רדפה ותצורנו, ותנהגו שבי

על יד האגן סכת סוף נשקפה

מעשה קלע ממסד עד הצפת

ויריעות ארגמן, כרפס ותכלת

יענדוה יפעת צבעי הקשת –

וצללים ורוח ספה ישמורו,

חורב וחם לא יעזו לגשת

ועוד שם:

רוח חרישית שפרה שמים

השמש ירד אל נבכי המים,

מה שהוא מתאים אל אמונת המצרים, והשמים נדמו לקערת ספיר הפוכה, אשר נפל ממנו תפוח הזהב (השמש)… להלן ההגיון צולע מעט, כי הככבים הם בקרקע הקערה ההפוכה, והם גם: אותיות זהב פורחות ברוח ותוך כדי דבור: “מכתב אלהים, חרות על לוח”, אבל – התמונה יפה.

ועוד שם:

מוצאי בקר הצפרים בשרו,

בין העפאים ירונו וישוררו,

ולקול זמרתם כמחולת מחנים

תצא השמש על חוג שמים.

תמונה מאד נעלה לולא מחולת המחנים וחוג השמים (שם 132).

 

יא.    🔗

וכן יודע הוא גארדאן ומרגיש היטב היטב את הטבע בארץ ישראל… עוד הפעם התעוררות הרוח והשתפכות הנפש בכלי שני, אבל התמונה היוצאת, יפה, נעימה ונהדרה היא, פועלת עלינו ברוב כחה, ומנשאת אותנו לאחור, אל הימים הטובים, אל הארץ – ארצנו.

והתמונה היא בישר דוד וברזילי (שם 148):

השמש נטתה, רוח קר יפוח,

התבל תחשך, עין הארץ קמה,

אך על הרי גלעד עוד אור זרוח

וזהב החמה עוד לא הועם שמה.

על אשדות הירדן אורה פרשה,

ותפז בירקרק רצי המים;

מנאות ההרים העדרים גלשו,

הרועים יעוזו מקניהם בית;

ושדיהם וחרישם חורשים נטשו

ובוצר גם נוקף כרם וזית.

אספו, דיגים, מכמורת ורשת!

משכו הדוגה אל החוף בסתר!

הנחת גבור ציד, הנחת הקשת!

סוב נא ורדה לך מעל הרי בתר!

הארץ תשקוט שמים ידומו,

אך מרחוק נשמע קול זרמת מים

מי נחל יבוק כבקבוק יהומו,

והמולת קול שאון מעיר מחנים!

ועוד שם תמונת “סכה בודדת”:

גגה כשער עלמה נשוי מקלעת,

ופטורי ציצים הטפחות יכתירו;

ושמיכת דשא סביב משתרעת,

ופרחים ריח נחוחם יקטירו.

ובנקרת הגג שמש מתגנבת…

והסכה תתראה כמוזהבת, והכלים אשר בה, המחוטבים משן, יתנוצצו כפז…

---

יושבי כרכים אנחנו אך נוסעים מכרך לכרך, והדרכים, כידוע, מקולקלות, ובימי האביב והסתיו נורא הוא המסע בכמה וכמה גלילות, אשר אנחנו נחתים שם… ואנחנו מוצאים תמונה כזאת אצל גארדאן, וכמדומה לי, שאין למעלה הימנה. והתמונה נמצאת בשיר “ושמחתך בחגך” – בתקופת הקטרוג…

ר' קלמן חרד על חג הסכות הביתה:

בימי אלול האחרונים יצא בדרך

ויחשב דרכו עד ביתו לחדש ימים;

כי הדרכים התקלקו מפני הגשמים;

הנהרות גאו מלאו על כל גדותם,

הגשרים התרועעו, חרגו ממסגרותם,

ובכפו נפשו לא פעם [אחת] ושתים

עבר גשר רעוע, מי מתנים…

פרץ מים נבעה בנקיק ההרים

ומעברה נשאת בגאון משברים…

ככה חדש ימים בעמל בשר ונפש,

התגלגל המלונות, בבץ ורפש…

נתך עליו מטר סוחף ממעל,

ולרגליו אגמי טיט, נחלי בליעל,

כשל כח סוסיו, פרסותם עקרו,

נתקו מוסרות, האופנים נשברו –

והוא לא נואש…

וישרך דרכו הלאה, מבלי מנוח

ידפוק סוסיו העיפים בכל מאמצי כח

ישחק למטר ולרוח ולעפות…

הה! הימים חולפים כצפרים עפות,

כל כברת ארץ עד אין קץ משתרעת,

העגלה בטיט בכבדות מתנועעת…

הנחלים הולכים, המים מוגרים,

הרגעים, השעות עפים כצפרים,

הלילות מתגנבים, הימים בורחים,

הלנצח לא יכלו מלונות האורחים?

הסוסים עיפים, זוחלים בעצלתים…

וכבר יערוב ערב סכות:

וכבר תעמוד השמש במורד שמים…

קשה מאד לבא הביתה על החג ע"פ דרך הטבע, אך שלא בדרך הטבע?

והתקוה הנוכלה על לבו דברה:

אולי יעשה לך נס ובאת במהרה;

אולי תקפוץ לך הדרך, ומדוע

לא תדום השמש גם לך כ[ל]יהושע?

אך חלפה עת הפלאות:

הארץ עומדת ממקומה לא תמש,

מרדף בלי חשך ילך לו השמש,

הסוסים הולכים בכבדות, נטויי גרון

ר' קלמן שוכב בעגלה כמת בארון.

שם בבקעה ינטו צללי ערב,

אל סתר ההרים יורד החרסה,

ולעיר מושבו תשאר עוד פרסה,

אז פג לבו ועינו זלגו דמעות:

בקשו עלי רחמים, הרים וגבעות!

אך אין רחמים בטבע:

הגבעות חרשות, להרים אין אזנים,

השמש יורדת לקצה השמים,

הסוסים התמימים חובתם ידעו

אך – אהה! רגלימו בבוץ הטבעו!

היום פנה, הכוכבים ממסלותם

מתנוססים כאבני גזר במשבצותם,

ככבי נשף! ארור צאתכם ובאכם!

למה קדמתם לצאת ממחבאכם?

למה תצהלו פנים? תתנוצצו, תהלו

הכהתל לצים באנוש אנוּש תהתלו?

התמונה בולטת, חיה היא הטבע, הדרכים, הגשרים, הארץ והשמים, ור' קלמן ועגלתו, וסוסיו…

עתה נעשה חשבון:

1) בכל ספרי השירים מעטים הם שירי הטבע

2) אך שלשה מהם נאמנים ויפים…

היוצא לנו מזה:

כי לא נוכל להכתיר את גארדאן ע"פ שלשת השירים הטובים כנגד ארבעה וחמשה רעים בשם “משורר הטבע”, אבל – שלשה פרחים יפים לקטנו, ואם באחרית דברינו נשים זר משורר לראש גארדאן, יהיו הפרחים הללו בתור הזר. –

 

יב: גארדאן ושירי אהבה. התקופה הראשונה.    🔗

גם “לשיר” שירי אהבה נסה גארדאן.

ואמנם בימי התקופה הראשונה – תקופת הבלשנות והשפה בשביל השפה – נקל היה לו מאד לכתוב או טוב מזה לחבר שיר אהבה ולדבר בשמה ככל העולה על עטו-קלשונו, החוטף כל נתח שמן וטוב מכתבי הקדש.

נפלאה היא האהבה!

היא “תורה לנמר הרך לב אבן”; אמנם לנמר אין לב אבן כי אם לב חם ובוער, אך מי יאמר לבלשן מה תעשה? ומה גם אם האבן נצרך בשביל התבן, כי האהבה, האהבה הנוראה המרתחת גם את מיץ העכּביש ודם הבטלן, מהפכת “את אש חמתו (של הנמר) לנהר נחת” למשל: למי השלוח ההולכים לאט… ואז, כאשר חימה אין לו ואש חמתו כמי השלוח “ישורנו גדיו אל גבעולי תבן”. ומי “השקיט את רוחו והשביח את שאונו?” מעצמו מובן – “האהבה!” גארדאן איננו יודע את אורח התנין באהבה, ולהוציא את התנין מכלל השיר, לבל יזכר ויפקד בנחלת חיות רעות לא יוכל, וע"כ יחליף חיש קל, כסוחר זקן ורגיל, את אהבת המינים באהבת משפחה, ואם התנין מיניק את גוריו – שמע מיניה כי אוהב גם הוא… אחרי התנין “יכרע זאב עקוב מדם”, כאחד המשכילים בזמן הזה לפני כלתו אהובתו, לפני "הזאבה כאשר באהבה תפגשהו " (!). אם ראית “דוב שכול טורף כדבר” אל תאמר רעב הוא ומשחר לטרף כמנהגו של עולם, אך – דע לך – כי “גוריו נפלו ברשת” טמנו לו הצידים והזאב אויב ומתנקם מאהבה!

אחרי החיות תבא השמש הנאהבת מאד על ידי המשורר בכלל וגארדאן בפרט, ואשר “סביבה ידבקו באהבה (?) הירח והכוכבים” וכל צבא השמים מבלי להוציא את כוכבי השבט המשוגעים, כי כבר הורה לאמבראזא שהמשוגעים אוהבים ממש כאנשים פשוטים… ולא השמש הבוערת אלא נחלים – אפילו המים אוהבים! האהבה תצוה: “והנחלים יזרמו הימה”, “גוש קל יעוף השמימה”. הכל – בנוגע להלשון – כמו שכתוב בתנ"ך ובנוגע להחיך – באיזה מקום אצל שיללער אבל בחלוף המלין וסרוס המחשבה.

אך כל זה כאין וכאפס הוא מול המעשה הנורא בעלם חולה… כפי הנראה הוא אוהב על כל פנים – את אביו ואמו, את אחיו ואחיותיו, והנה – המות, ואז תנחמהו האהבה –

ובהנתק חוט תקוה (ה)כוזבת

הגיון על לבו האהבה תעל

לא הגו יאהב, הנפש אוהבת!

יש ויש אהבה מזה וממעל!

אין חפצי להכחיש, ח“ו, בהשארת הנפש ואהבתה, אבל כמדומה לי כי את ההגיון היקר הזה מעלה על לבבו לא האהבה כי אם התקוה, אותה התקוה אשר כבר הנתק חוטה ע”י המשורר ואשר נקראה לחנם בשם “כוזבת”…

ואם הדבר כן – הגיעו המצלתים!

מה עצמת, מה גברת אהבה בחלד,

את לא חלק לאדם אל יוצרהו,

את לא שמה הבריאה באף ילד

את אשר לא הורו הלמוד – את תוריהו!!!

משמע מזה שבאהבת הגו הכתוב מדבר. הלא כח דבריו: אהבה בחלד, ולמעלה מזה נאמר, כי אך הנפש אוהבת! סתירה אמנם אין כאן, כי על דבר אהבה הנפשית הטיפה תקוה כוזבה של עלם חולה; רע מזה, כי אי אפשר לי להוציא את האהבה מגדר הבריאה או מגדר פעולת היוצר בשום אופן וצד! ועוד רע מזה כי לא הלמוד מורה אלא פשוטו כמשמעו – המלמד!

ובכל זאת נקל מאד לבלשן לשיר שירי תהלה, כי אם ישיר מי יואב לבקש אצלו איזה רעיון, איזה מחשבה, איזה רגש חי? הלא בלשן הוא!

אבל קשה מאד לתת תמונות אהבה:

1) לתאר את פרצופי ה“נאהבים והנעימים”

2) לתאר את מעשיהם, המורים על הרגשותיהם, לראות ולתאר כל תנועה קלה וכל נדנוד המיוחדים בכל זאת לאותו הרגש – ומה גם

3) לתת תמונה נאמנה מכל הנעשה אז בחביון הלב, מהתפתחות הרגש, מעלותו מתחת למפתן ההכרה עד מרום קצו להיות מניע ראשי בתקופה מיוחדת בחיי הגבר והאשה.

ושלש אלה לא יוכל גאָרדאָן גם בהתפתח כשרונו, גם בתקופה השנית והשלישית – כי בתקופה הרביעית אין שירי אהבים…

עת ראה את “חנה” (ח"א צד 8) בפעם הראשונה, נפל מעיניו מסך האפל, וירא כי יש אלהים מהלכים בארץ; מליצה יפה. מעצמו מובן, כי “מול אור עיני חנה הבל הוא אור הכוכבים”, כי “תחפזר ותבוש גם השמש”; הגוזמא הזאת שגורה בפי כל משכיל-משורר או משורר-משכיל, אבל העקר הוא שגם “גבעת הלבונה” היא כאין וכאפס “מול רוח עפעפיה, עת תרעיף אהבה”.

תחת התרוממות הנפש והשתפכות הלב – מלאכת מחשבת, גוזמאות, משקל ומלות שוות! ושמא תאמר חנה יפה היא? לא!

על חלקת-מצחך יד יוצרך לא שמה

לבנת השחר וברי צמר צחר;

ובמטוי עורקי לחייך לא רקמה

יפעת ארגמן, חכלילת השחר!

ואם כן חנה מכוערה היא? חס ושלום! אך –

מי הבל ייגע יפות היופי,

[אשר] מנו יפעתו לא ישיגו דופי?

היוצא לנו מזה? שחנה יפת תאר, אך – לא על ידי התאר, והיופי אשר לה מעצמה הוא, והוא “יופי אשר לא ישיגו דופי” ולא בא מאת האלהים, כי אם מאליו בא… כ – “מנו יפעתו!”

ושמא תמצא לומר, כי חנה מתיפה בעדיים? חס ושלום! חנה “לא תעדה נזם” (כבנות הפראים, למשל – באפריקא) “ולא פז ולא חלי כתם”, “ידיה לא רותקו (זו לזו?) בצמידים נוצצים”; מקור הקסם הוא – “החסד והדודים!” והעקר:

עוד טל ילדותך על מצחך ינוח,

הוא ישב לך הנפשות, ישלול כל רוח!

ושמא השמלות מעלות את יפיה? גם לא אלה! “לא שלמות-הוד שמלותיה עליה” ונהפוך הוא: המשורר משתומם “איך יטהרו השמלות מנקיון גוה” מליצה מזכרת את המקומות הגרועים בעמנואל.

 

יג.    🔗

גם לא מנעלי פז מנעלי בת נדיב(!), ובכל זאת מה יפו פעמיה. וחנה הולכת רומה כתמר, ושערות ראשה, המכתירות אותה בחבלי אהבה (!) ובמעדנות נחת (!!!) הן כעטרת הכפות הסורחת על התמר (!) – ועוד הפעם העינים!

עינך תחדור כל לב, תפיק רב דעת,

ובשביל החרוז:

קולך מה נאוה אל אזן שומעת!

ולא חס ושלום אל הרגל!

וחנה עת תשחק “ירד הנועם משמים לשכון בערוץ יקהת לחייה”… עת תפצה פיה “יונקת לב גבר” וה“טוב-טעם” יזל מפיה כמים!

וכנצוץ יכלה מפני שלהבת,

כן תכל כל רוח מולך, נאהבת!

ואשת פלאים היא חנה. על הנבל היא פורטת באצבע אלהים, ומוציאה ממנו – כנאמר בתהלים – קול בהדר, קול בחיל! ובהשמע קול בהדר יחד עם קול בחיל, יעברו לפני המשורר הירחים והשמשות במבוסת תבל כרסיסי ליל (כטל?) וגם ארצו (?) תדעך ממקומה…

“הכל בגללך – גם אותך אשכחה!”

כלומר: בגללה הוא שוכח גם אותה… האם לא יתכן הדבר? אך עוד הפעם העינים, אשר יטבע בהן המשורר כטובע בזפת.

בשבת חנה ובדברה במסבת בית חבר (!) אז מבטה הוא אוצר כל חמדה וחפץ (!), בשבתה ודברה מבקיע לה [כנראה: המבט] קירות לב גבר יותר ממאה תותח, כרים וכלי נפץ!

מאה תותח כרים וכלי מפץ מול לב גבר אחד, האם לא נורא הדבר?

האם לא תזכור קורא נעים את הימים, כאשר היה “מיטב השיר כזבו”, את הימים עת ההפרזה והגוזמא, לא סימן השקר כי סימן השירה?

האינך מרגיש כי כל ה“שיר” הזה הוא תערובת פסוקים ומליצות, רצוני לומר: כי נכתב כלו על טהרת הקודש אך בלי נצוץ אור, בלי רסיס רגש, ובלי לב, ובלי טוב טעם! התוכל לתאר לך קורא נעים תמונת עלמה, אשר מצחה איננו לבן, אשר אין לה חכלילת השחר כמו שאין לרגליה נעלי פז ולחוטמה נזם, אך שלמותיה תטהרנה מטהר גוה, והיא בת נדיב, ויש לה תום לב וטל ילדות ובמדברה תבקיע לב גבר לו גם כתותח אחד?

לא תוכל כי אינך רואה את התמונה, אף כי טח אותה מבית ומחוץ בכפר המליצה…

ולשוא יבטיח אותנו המשורר, כי כראותו את חנה בפעם הראשונה “נפתחו עיניו לראות מראות אלהים”, הוא לא ראה מאומה, או ראה ולא הרגיש מה שראה, או לבו הוא בור סיד שאינו מאבד טפה ועטו לא דלה משם אף מר מדלי.

ולחנם הוא מתחנן על נפשו:

אל נא שמש חיי, אל תעזביני

פן ימש חשך ויגרמני נה…

פתחי לי בלבבך שערי שמי,

ונעימות אלמות אחזה כל ימי…

כי גם התחנה וההגה מלאכותיות הנה… וכל השיר מחוטב מגוש קרח. תחת שיר והתפעלות השיר – הפלגה, והפגה אשר אין לה שחר ואין לה טעם. חנה למשל היא למעלה מן הטבע, ויען כי “יפיה מנו יפעתו” על כן לא תירא בהמר הזמנים:

שיני עת החדות לך, חנה, קהו!

אל תיראי זקנה, המבלה כל יופי!

לך חרמש הזמן לא קלקל פניהו!

מה נקל הוא להבלשן לפתח את כל מוסרות הטבע ובאופן קל ופשוט מאד: לשקר, לדבר הבל! חנה שלו היא למעלה מכל החקים, השולטים בעולם הזה, יפה היא בלי יופי, בוקעת היא לבב כל הגברים, בלי יוצא מן הכלל, ועתה לא תקפוץ עליה זקנה לעולם!

ומה איכפת לו להבלשן? ההוא יירא שמא יתבדה? חס ושלום! בשיר הבא אחריו (חג לאדני) ישיר הבלשן לאמר:

ופרחים בדוד אשנבי יצלו,

מתגרת יד הסתיו נבלו, קמלו,

מריח האביב חיו כלהם!

חזי חניכיך, חנה, ושמחי!

הכמוהם גם את תשובי תפרחי?

הה! האדם עץ, לא יפרח אך פעם!

ולא יתבושש גם לתאר לנו את “חנה לאחרי שלשים שנה!” (שם – צד 107).

ואחרי שלשים שנה ראה את חנה שנית! ולהאמללה "פנים כניר, לחיים כתלמים, עינים כעין פשתה כהה ושפתה נובלת, ובראשה קרחה, ובפיה נקיון שינים (רעבה היא?) ועורקיה – ציה (?) וירכה נופלת (?) והוא קורא מנהמת לבו:

משמי השמים ארצה נפלתי!

חפניך אלה? אם זה התאר,

לו כלתה נפשי, אליו התפללתי?

אך מלבד השחתת היופי נהיתה גם תמורה אחרת, תמורה אשר אך בלשן כגאָרדאָן יביננה וגם ישפטנה ככל דבר טבעי נכון מששת ימי בראשית וקים לעד. שערו לכם, כי חנה האמללה גם טעמה סר, גם ריחה הפנימי, שהרעיף אהבה, נמר, ותלמידו של אדם – הבלשן המתפלסף מצדיק עליה את הדין: גזרה היא מלפני הקב"ה! כי –

אולם חוק חק לנו אבי הבריאה,

השוכן גם הוא בית נגה וזהר;

כי טוב גו בריא לנפש הבריאה

ומעלות רוח – עם עדנה ונוער!

ומה נחפז הוא גארדאן להצדיק על אחרים את הדין… מה לו עתה ולחנה? וגם אינו מרגיש כמה יהירות, זדון ורוע לב בארבע השורות הללו! אם חנה באה בימים, אם נשחת תארה ותקע ממנה נשמת (!) המשורר, אות הוא, כי לחנה אין עוד נפש בריאה כמקדם, כי גם מעלות רוחה חלפו ואינם ועל כן יש לו הצדקה לירוק וללכת לדרכו! ואיננו זוכר את אשר שר בפסוקים, את “המנצח לאילת אהבים (!)” (חלק א', 99).