א    🔗

כעת נמצאת כל ההגנה המזוינת של א"י בידיו של חיל-מצב (בכלל זה – המשטרה האירית), המורכב מלא-יהודים. הקושיים הכבדים מנשוא, הנובעים ממצב-ענינים זה, ברורים לכל מי שיסתכל בלי משוא-פנים. נסקור נא בקצרה את הקושיים האלה.

במובן הפוליטי הרי מצב זה של “יהודי-חסות” השפיל במדה מרובה את כבודה של הציונות בפני דעת-הקהל של אנגליה. כל ההתפתחות של הלך-הרוח הציוני באנגליה עברה במשך ארבע שנים תחת הסיסמא: “אין אנו רוצים לא לשלם מסים שאינם הכרחיים ולא להעמיד את בנינו בסכנה לשם האינטרסים היהודים”.

התברר למעשה, שתועלתו של חיל-מצב לא יהודי להגנת היהודים מוטלת בספק גדול. הרעיון להתערב בנשק בסכסוכים בין הערבים והיהודים אינו חביב כלל וכלל על החיילים והקצינים האנגלים. מצב-הרוח הזה השורר בצבא ידוע לערבים, ובחוגים הערבים שולט בטחון גמור, שכל התנפלות שתבא מצדם לא תפגוש בשום התנגדות רצינית, אם האנגלים לא יכנסו לענין.

במובן המוסרי הרי מצבנו זה בתור “יהודי-חסות” משפיל את ערכנו גם בעיני האנגלים, גם בעיני הערבים. האנגלים, שחזו מתולדותיהם הם, כי קולוניזטורים אמתים לא היו זקוקים אף פעם להגנתו של כח זר מתרגלים לראות את היהודים כאלמנט שאינו מוכשר להתישבות אמתית, ואת כל עבודתנו – כמפעל מלאכותי, מעין צמח-חממה. הערבים מתרגלים להביט עלינו בזלזול רב עוד יותר, ומכיון שכחנו הפוליטי מונח בעיקר בשטח המוסרי, ברחשי-הכבוד אלינו ואל האידיאלים שלנו, אשר אנו רוצים לעורר בלב העולם, הרי מצבנו בתור “יהודי-חסות” מוכרח סוף סוף למוטט את עמדתנו הפוליטית.

אם במשך 2.5 השנים האחרונות לא היו פרעות בארץ ישראל, הרי עובדות אלו אינן סותרות את מסקנותינו, אלא, להפך, מאשרות אותן. פרעות לא היו לא משום שהערבים “פוחדים”, להפך, חיל-המצב הופחת במשך השנים האלו באופן ניכר, מ-17,000 בשנת 1917 עד ל-3,000. כל התנפלויות על יהודים לא היו, משום שהעליה היהודית ירדה בשנים 1922–23 עד לכמות מבוטלת. עם גידול העליה תגדלנה גם הסכנות. וחיל-המצב האנגלי-אירי-ההודי, שהופחת כעת עד ל-3,000 איש ושחדור “רוח נייטרלית”, אינו יכול לשמש ערובה מספיקה נגד הסכנה הזאת לדאבוננו, הדבר הזה הוא ברור כאחד פי אחד – אחד.

 

ב    🔗

לאמתו של דבר, רואים את זאת גם באי-כחו של אותו הכיוון הידוע בשם “צמחוני”. כל החוגים הציונים תמימי דעה הם, שהגנת האנגלים אינה הגנה. אפילו הצמחונים דורשים ארגון הגנה-עצמית קבועה. את העובדא הזאת מוכרחים קוראינו לזכור, בשעה שהם יעיינו במסקנות אשר נביא לקמן, בשאלה, אם היהודים זקוקים לכחות מזוינים משלהם, אין כל חילוקי דעות. הויכוח מתנהל בשטח השאלה: “הגנה” או “גדוד”?

המצדדים בהגנה רואים בה קודם כל אמצעי מספיק לשמירה על חייהם, עבודתם ורכושם של היהודים. שנית, הם חושבים, שההגנה לא תרגיז את הערבים, בשעה שנוכחותו של צבא יהודי עלולה “להרגיז” באופן מתמיד את הערבים. שלישית, אין זה לפי דעתם מן הצדק לדרוש, שבא"י ימצאו כחות-יהודים מזוינים, מבלי שימצאו כחות ערבים. לעומת זה, הרי ההגנה משוללת יסוד בלתי-צודק זה. רביעית, הם חושבים את הצבאיות בכללה ליסוד בלתי-רצוי, כי הצבאיות מוציאה את האנשים במשך כמה שנים מעבודתם הפרודוקטיבית, מטפחת בהם רוח צבאית-כיתתית. לא כן האנשים המשתתפים בהגנה: הם נשארים בעמדותיהם הכלכליות וחושבים את עצמם לאזרחים רגילים.

נעיין בשאלה זו.

אם מעמידים את “ההגנה” לעומת ה“צבאיות”, הרי חושבים כפי הנראה שההגנה היא דבר מה המשולל כל רוח צבאית. חברי ההגנה אינם יכולים לחיות בקסרקטין או במחנה, אלא בדירות פרטיות, אין הם יכולים להקדיש את כל זמנם ללימוד תורת-המלחמה; הם יכולים להתמסר לדבר רק בשעות הפנאי, כשהם משתחררים ממילוי העבודות הפרודוקטיביות, אין הם יכולים להשתעבד לכל משמעת צבאית ולא ללבוש תלבשת שרד מאוחדת.

על יסוד נסיוני ברוסיה ובארץ ישראל יכול אני להגיד, שערכה של הגנה כזאת הוא קטן מאד. תורת-הצבא היא גם מבלעדי זה תורה קשה, אבל שאלת ההגנה על מיעוט מפוזר היא קשה שבעתים. בהגנה המאורגנת כראוי יש לשים לב ליסודות הבאים של תורת המלחמה: מערכות מלחמה צפופות וביחוד פזורות; שימוש בנשק-חם מכל הסוגים; שמוש בנשק קר, החל ממקל – כי באבק-שרפה משתמשים רק בשעות ההכרח הקצוני¹; בנין בריקדות, חפירות, חוטי-ברזל דוקרים; סימון במרחק גדול וקטן; מילוי צילומים טופוגרפיים ועריכת תרשימים; טקטיקה צבאית אלמנטרית; שימוש בנשק וסידורו, זהו המינימום הדרוש, בכדי שכל הענין לא יהפך למשחק הילדים. אבל מגוחך יהיה הדבר אם נחשוב, שאת כל הידיעות האלו או אפילו את ראשי הפרקים של הידיעות האלו אפשר להקנות דרך אגב, קטעים קטעים, בשעות הפנאי, כשהמתלמד עיף מעבודת-יומו. כל אחד יכול להוכח שהחלוץ לפני עלותו ארצה, מוכרח ללמוד את מקצועו, בין אם הוא פועל חקלאי ובין אם הוא נגר. מי שנעשה פועל חקלאי או נגר בין-לילה אינו ראוי לכלום, ברור איפוא, על אחת כמה שמי שנהיה לקבע “בן-לילה” לא יצלח למאומה, יתר על כן: הוא מסוכן.

אין אני מדבר כאן על עצם הטכניקה, אף שגם היא מורכבת מאד. יש לתת כאן ערך רב יותר להלך-נפשו של האדם, אשר בידיו נמסר המכשיר המסוכן. הנשק יש בו כדי לפעול פעולה משכרת על הטירון, ביחוד, בשעה שטירון זה שייך לגזע עצבני, שאינו מלומד בענינים כאלה. אם האדם הזה הוא חייל, אז אין להלך-נפשו האישי אלא ערך טפל בלבד, כי החייל מקבל קודם כל הדרכה, מתלמד להשתמש בנשק, הוא מתרגל לכך, והדבר חדל להרגיז אותו, שנית, הוא מתרגל להיות למכונה בידי סגן-הקצין; סגן-הקצין גם הוא נהיה למכונה בידי הקצין וכו', משום כך, יש לנו בטחון, בשעה שיש לנו ענין עם חיילים, כי הם ישתמשו במכשיר המסוכן רק בשעה שהמפקדה העליונה, המנוסה והיודעת להעריך יפה את המצב, תמצא את זאת לנחוץ. יש לנו, איפוא, הערובה, שהמכשירים לא “יתחילו לפעול מאליהם”, מבלי סגן הקצין, מבלי הנפש שנהיתה למכונה, מבלי תרגילים והדרכה חסר לנו הבטחון הזה, ביחוד בשעה שהעצבנות טבועה בדם והמצב הוא “הפכפך”, מה פירושו של הדבר הזה ומה הן התוצאות העלולות לבא ע"י כך – על זה מוטב לנו לא לדבר.

כמו כן מסוכן הוא חוסר הארגון, כי שטות תהיה מצדנו, אם נאמין, שצורות הארגון הרגילות שלנו – ועדים, ועדות, מנהיגי-מפלגות, – יכולות להבטיח לנו באמת את אחדות הפעולות ברגע יוצא מן הכלל. אפילו בצבא אין סומכים ברגע כזה על הכרתו של החייל, אלא על הרגלו האינסטינקטיבי, זה שמתחת להכרה – להשמע לאותו האדם, שיש לו סימן ידוע על שרוולו. מי שנוכח במאורעות מסוג זה יודע, שברגעים כאלה מאבדים הגורמים שבהכרה אצל האדם הבינוני את ערכם, ואת התפקיד העיקרי ממלאים האינסטינקטים, לפעמים מעורר האינסטינקט להשתער ישר אל תוך האש, לעתים יותר קרובות – לברוח, שני האינסטינקטים האלה הם מזיקים, משום כך יש להעמיד לעומתם אינסטינקט חדש: משמעת אוטומטית, והרי אינסטינקט זה אינו טבוע בדם. האוטומטיות של המשמעת הצבאית נקנית ע“י הדרכה ממושכת; ע”י זה, שהאדם מוצא במשך כמה חדשים מסביבתו היום-יומית, מוקף אוירה מיוחדת וניתן יום-יום להשפעתה של משמעת אוטומטית, רק אחרי הדרכה כזאת יש לקוות, שהאדם הבינוני ילך לאן שהוא צריך ללכת ויעשה את אשר הוא צריך לעשות, מבלי שיכשל באיזה מעשה אוילי או מסוכן, הנובע משרירות-לבו.

מלבד המגרעות האלה שמניתי בהגנה, הרי חסר להגנה הבלתי-רשמית גם הצד המשובח העיקרי שישנו לצבא: אין לה כמעט כל ערך מבחינת מניעת המאורעות. הצבא, בבגדי השרד שלו, הפאראדות שלו, כל התפארת הרשמית – יש לו ערך משפיע. אם כחו המספרי מספיק, אם מצב רוחם של החיילים הוא איתן והתושבים אינם מסופקים בדבר, הרי על פי רוב לא באים כלל לידי שימוש בכח, לעומת זאת ההגנה הבלתי-נראית לעין אינה יכולה להשפיע במובן זה אף פעם. אמנם, לפעמים היא מצליחה לדכא פרעות שלא אורגנו כהלכה, אבל אין בכחה להגשים את העיקר: למנוע את הפרעות מלכתחילה, להחניק את היצר הרע בשרשו. הרי בארץ ישראל אין אנו זקוקים לנקמה ברוצחים ומבעירים – זקוקים אנו למנוחה, מנוחה שלמה, שלא נגיע כלל לידי צורך בפעולת-הגנה, והגנה בלתי-הרשמית אינה מסוגלה למלא את התפקיד הזה.

זהו הצד המעשי של השאלה הזאת, אם נעיין בדבר מהצד הפוליטי, הרי הגנה-עצמית בלתי רשמית, בתור מוסד קבוע, הקיים לאורך ימים, אינה אפשרית לא בצורת הסתדרות חשאית ולא בצורת מוסד ליגלי.

הגנה חשאית מוכרחה לבוא לידי חיכוכים עם הממשלה בכל מדינה משפטית.

ואם נדבר ברצינות על הגנה, הרי מוכרחים לשאוף לליגליזציה שלמה של המוסד ויחד עם זה לביטולן הגמור של כל ה“קונטר-הגנות” הפרטיות, רק בדרך זו תועמד השאלה בשטח הנכון, אבל אז מוכרחים לבא אחרי הצעד הראשון גם צעדים נוספים, אם הממשלה מרשה בגלוי את קיומה של הסתדרות מזוינת, הרי היא מקבלת עליה אחריות גדולה. מן ההכרח הוא שהסתדרות זו תשתעבד לאותה שיטת הפיקוח, הנהוגה לגבי הסתדרויות מזוינות כאלו, כלומר: היררכיה, משמעת צבאית, פרסים ועונשין, הדרכה מדויקת (ממילא לא ישאר זמן בשביל עבודה פרודוקטיבית) ולאחרונה אמצעי-הפיקוח הרדיקליים היחידים הכנסה לקסרקטין ותלבושת-שרד מאוחדת. במלים אחרות: ההגנה הנכונה היחידה היא – גדוד עברי. כל יתר הדברים אינם אלא סורוגט, שאינו ראוי למעשה, שהוא מזיק במובן הפוליטי, לא יתואר במובן המשפטי ומסוכן בכל יתר המובנים.

מעריך אני מאוד את עיקרון ההגנה. יודע אני את הזכויות ההיסטוריות שישנן לעיקרון הזה. אני מסכים, שכל עוד יצירת צבא יהודי היא מן הנמנע, מוכרחת להתקיים הגנה, ולו גם בלתי-מאורגנת כל הצורך, קודם כל מוכרחה היא להתקיים מטעמים מוסריים, לשם הגנה על כבודנו. אבל תפקידנו בארץ ישראל איננו – למות מות כבוד, בכלל – לא למות בשום פנים, משום כך יש לדון בשאלה זו לא מנקודת המבט של מעללי הגבורה, אלא מנקודת המבט של התועלת המעשית. יש לשאוף לצורה של הגנה, שתמלא את התנאים הבאים:

1. ליגליות גמורה, שתמנע כל אפשרות של סכסוכים בשתי חזיות.

2. אפשרויות לשכלול הטכניקה של ההגנה.

3. הזיון צריך להיות כל כך משוכלל, שלא תוכל להתחרות בו כל הסתדרות חשאית נגדית.

4. חיצוניות העלולה לעשות רושם ולהשפיע על תושבי המקום במובן של “מניעת כל התפרצות”.

5. משמעת ופיקוח, שיגינו עלינו ועל שכנינו מכל מעשים בלתי-שקטיים ומכל פעולות עצבניות.

את התנאים האלה ממלאה רק הסתדרות אחת ויחידה: הסתדרות צבאית.

 

ג    🔗

אין אנו מדברים על יצירת צבא עברי לאומי. כל זמן שהמנדט בידי בריטניה מן ההכרח הוא, שהצבא בארץ ישראל יהיה בריטי, אבל צריך שהחומר האנושי של הגדודים הבריטיים יהיה לא אנגלי, לא אירי, לא הודי אלא יהודי.

משנת 1918 ועד 1920 חנו בארץ ישראל הגדודים 38, 39, 40 מ“קלעי המלך”. הם היו מורכבים מיהודים, בשנת 1919 הם קבלו שם נוסף “ראשון ליהודה”, וסימן מיוחד: מנורה, ועליה כתובת עברית “קדימה”, באחד הגדודים האלה הורשו פקודות בעברית, אבל אלה היו גדודים בריטיים, הם הוו חלק מן הצבא הבריטי. ממש כמו החיילים הסקוטים והולוניים. הגדודים היהודים האלה פורקו. משום כך עלינו לדרוש את הקמתם מחדש ואת הכנסתם לתוך חיל-המצב הבריטי בארץ ישראל.

שאלה זאת יש לה גם צד כספי, דעת הקהל האנגלית אינה רוצה לתת בשביל א"י לא חיילים מיותרים ואף לא כסף מיותר. משום כך עלינו להמציא גם את הכסף, גם את האנשים, לשם הקמת הגדודים העברים מחדש.

לא קשה לקבוע את הסכום הדרוש לכך. הסכום נקבע באופן מדויק בבקשתה של ההנהלה הציונית, שנשלחה ב-1 לדצמבר 1921 לממשלה הבריטית, בדבר הקמת הגדודים העברים מחדש. ההנה“צ הגישה אז לממשלה את ההצעה הבאה: מיניסטריון האוצר הבריטי נותן לגדודים העברים רק את המטלטלים כלומר – נשק, אהלים ותלבושת, מכיון שהוכנו באנגליה כל מיני החמרים השונים האלה בכמויות גדולות, כי הם נועדו לכלכלת צבא של 5 מיליונים איש במשך מלחמה ארוכה, הרי שחימוש הגדודים לא היה דורש מהממשלה הבריטית כל הוצאות במזומנים. אשר להוצאות במזומנים, הרי רצתה ההנה”צ לקבל אותן על חשבונה. על יסוד משא ומתן עם הסתדרויות הנוער, שקדם למשלוח-הבקשה, הודיעה ההנה“צ, שהחיילים העברים יעבדו בלי משכורת. שאר ההוצאות נערכו בסכום של 40,000 לירה לכל בטליון רגלים, המכיל אלף איש, ההנה”צ דרשה ליסד 3 בטליונים ורצתה לקבל על עצמה את התקציב של 120,000 לירות לשנה הנועד למטרה זו.

ההצעה לא הביאה לידי כל תוצאות מתוך נימוקים, שאין ברצוני לעמוד עליהם כאן. אבל החשבון בכלל הוא נכון. והוא נותן לנו מושג על שיעור הנטל, שהיו מעמיסים עלינו הגדודים העברים.

על יסוד הנסיון ועל יסוד חוות-דעתם של מומחים יש להגיד בלי כל צל של ספק, כי מציאותם של שלשת אלפים חיילים יהודים בלבד בארץ ישראל היתה משפרת במדה ניכרת את מצב-הבטחון בארץ, חוסר-ההגנה על היהודים והקושיים הנובעים מזה בשביל העליה – הם הגורמים העיקריים למיעוט-ההצלחה של אוסף-הכספים, ובשים לב לזה יש לאמר, שהוצאה שנתית זו של 120,000 לירה להחזקת הגדודים העברים אפשר לחשוב להוצאה הפרודוקטיבית ביותר מכל הוצאותינו.

אחדים ממתנגדי הגדוד רואים בו סכנה אחרת, הם אומרים, ש“אז ידרשו גם הערבים הקמת גדוד ערבי”. והם גם מסכימים, שזאת “היתה בודאי דרישה צודקת”, כי “אי אפשר למנוע מן הערבים דבר, שניתן ליהודים”.

נקודת-מבט זו היא, קודם כל, מוטעית במובן המעשי, אף אחד אינו מאיים על הערבים להרוג אותם או לשרוף את רכושם. אם נידונה ההגנה לחיות במחתרת ז.א. שהיא אסורה למעשה, הרי חייבת הממשלה, הרוצה לשמור על “שיווי המשקל” לפרוק גם את נשקם של היהודים גם של הערבים באותה היסודיות עצמה, אבל גם אז נשארים עוד מוטות-עץ, סכינים וגפרורים. ומכיון שמספר הערבים עולה פי שבע על מספר היהודים, הרי תמיד על מוט יהודי ימצאו שבעה מוטות ערבים, והוא הדין אם יסבלו את ההגנה “במדה שוה”, כלומר יתירו אותה לשני הצדדים; על רובה יהודי אחד יהיו שבעה רובים ערבים, במלים אחרות: המדה של “שיווי משקל” עלולה להמיט על היהודים רק הרס בלבד. כי כל מהות ההגנה-העצמית של המיעוט העומד בסכנה כלולה בזה, שלרשותו של המיעוט נמסרים אמצעי הגנה שאינם ברשותו של הרוב.

את הנימוק, שמציאותם של גדודים יהודים “תרגיז” את הערבים יש לסתור על ידי הוכחות פשוטות מאד.

קודם כל, יש לשים לב לעובדא, שכל זמן שהחיילים היהודים חנו בא"י ונראו בכל מקום ומקום, לא היו בארץ כל פרעות. כשנשאר בארץ רק קומץ קטן של חיילים יהודים – מיד פרצו הפרעות.

שנית, אם רוצים אנו להמנע מכל הדברים ש“מרגיזים” את הערבים, הרי עלינו לבטל גם את היועץ המשפטי היהודי, גם את הצהרת בלפור “היהודית”, גם את העליה.

שלישית, אם נפחד מ“הרגזה”, הרי כל זיון עצמי עלול להרגיז – גם הוא, –

 

ה²    🔗

ולסוף – מלים אחדות על משפט מוטעה אחד, החביב עלינו מאד, כונתי – למשפט הבא: “אפשר, שמן ההכרח הוא ליצור גדוד, אבל – אל נדבר על זה”.

אם הזהירות הדיפלומטית היא המכתיבה לנו את המשפט הזה, הרי יש בזהירות זו משום נאיביות ילדותית. כי אין סודות בעולם. גם הערבים גם היהודים יודעים, מה הן מטרותיהם של היהודים ולאן מובילה הציונות, אין לערפל על אמת זו על ידי חצאי-מלים. אמנם, אפשר ליצור מין “שלום עם ערבים” מטולא ע“י חצאי-מלים, אבל ב”שלום" כזה, המיוסד על שקרים גלויים משני הצדדים, אין אנו רוצים. כי עלול הוא להביא לידי חורבנות נוראים ביותר.

אבל אם המימרא הזאת על היתרונות של גדודיות “חרישית” רוצה להישען על אותה ה“מעשיות”, שנהיתה אצלנו בזמן האחרון לדבר שבמודה, הרי היא שייכת לסוג אותן ההשליות לפני השולחן הירוק, שאליהן נמנות גם יתר הסיסמאות של הציונות “החרישית”. “אספו כסף, אבל אל תעוררו רעש”. “עשו התישבות, אבל בלי רעש”. “הגינו על זכויותיכם, אבל אל ברעש”. כל זה היה טוב מאד, אילו הדבר היה בגדר האפשרות. הציונות היא תנועת מתנדבים, שלא נולדה מטעם הממשלה. כח-כפיה אין לנו, גובה-המסים היחידים שלנו מגייס-כחות האדם היחידי שלנו – היא המלה. ציונות חרישית אין, והיא גם לא היתה ולא תהיה לעולמים.

ביחוד נכון הדבר לגבי “הגדוד”. בכדי ליצור אותו – מן ההכרח הוא קודם כל שחוגים יהודים בעלי השפעה יהיו מאוחדים בדרישה הזאת; שנית, יש להסביר את תכנה ואת חוקיותה של דרישה זו לחוגים האנגלים; שלישית – וזהו העיקר – יש להכשיר לכך את הנוער, המוכן להביא קרבנות. את כל זה יש לפעול רק בכח המלה, ועל אמצעי ישר זה – המלה הלבבית, הגלויה והמשכנעת – לא נותר אף פעם.

מלבד זה, כשאנו מדברים על הכשרת הנוער, חושבים אנו לא רק על הכשרה נפשית בלבד. יש לתת הכשרה טובה לנוער היהודי גם במובן הטכני. “הספורט הצבאי” צריך להיות לאחד היסודות של חינוכנו הלאומי; עליו לתפוש את המקום הראשון בהכשרת החלוצים, הרוצים לאשר את זכותם המוסרית לשאת עליהם שם זה, שהוקדש ע“י תרומפלדור. את תאי הגדוד יש להכין ולהקים גם בא”י וגם בכל קצוי הגולה, מבלי כל שייכות לזה, אם הזמן לגיוסם כבר הגיע או לא.

את תעמולתנו מצינים בשם “צבאיות”. אין אנו פוחדים מפני המלה הזאת. לפנים, לפני 25 שנה בערך, חרפו אותנו, הציונים במלה אחרת בלתי-פופולרית: “לאומיים”, לא נפחדנו אז, אלא הסברנו לחורפינו, כי ישנם שני מיני לאומיות: לאומיות-תוקפת ולאומיות-מגן. הראשונה היא הופעה שלילית, השניה היא הופעה משמחת, ואנו מתגאים על היותנו שייכים לה, כמו-כן יש לקבוע עכשיו, שישנם שני מיני צבאיות: הצבאיות התוקפת אינה מעניננו. אבל צבאיות-המגן של עם, אשר המאכלות נשחזות לעומתו מכל עברים, והנה רוצים לגזול ממנו בזרוע את תקותו האחרונה, רוצים לחסום בפניו בכח את הדרך לפנה היחידה, אשר מצפונו הקולקטיבי של כל העולם התרבותי הכיר כי לו היא הפנה הזאת – צבאיות זו היא מפעל קדוש, ולה אנו נטיף – במלים ובמעשים.

 

הוספה: הפקר    🔗

בדו"ח של סיר הרברט סמואל לועדת המהנדסים ישנה טענה אחת, המסוגלת לעורר מצדנו תמהון רציני, אם לא דאגה כבדה.

“חיל-המצב – כך מוסר הדו”ח של סמואל – מורכב כעת מ-500 איש שוטרים ולגיון פרשים. מלבד זה, ישנה פלוגה של אוירונים, שיירה של מכוניות משורינות וגדוד ערבי בעבר הירדן, המכיל 700 איש שנתגייסו בתוך המדינה".

בצבא הבריטי מכיל לגיון-הפרשים 4 פלוגות, כל אחת מהן בת 128 איש (למעשה עוד פחות מזה).

מכוניות משורינות – מלה זו יש בה כדי להשפיע על איש ציבילי, אבל אין מכוניות אלו משנות את המצב במאומה. הן אמצעי נפלא להעברה מהירה של פלוגות-צבא קטנות, אבל במה דברים אמורים? כשישנם האנשים הניתנים להעברה. מכונית משורינת כשהיא לעצמה היא מכשיר רב-תועלת במלחמה. אבל בהתנפלויות שיש להן אופי של פרעות, המתחוללות בעיקר בפנים הבתים, מכשיר זה הוא בלתי-פעיל בהחלט. הגנה על נקודות מפוזרות יכולה להתגשם רק בדרך אחת: על ידי זה, שבכל נקודות-הקשר החשובות יחנה מספר מספיק של חיילים. אם בכל הארץ נמצאים רק 1500 חיילים, הרי למעשה הגנה זו היא מן הנמנעות, ביחוד בשעה שכ-100 מושבות יהודיות מפוזרות בין 600,000 ערבים. באשר למצב-רוחם של הערבים – הרי מציין מר סמואל שוב בדו"ח שלו, שבין המפלגות הערביות ישנם אמנם חילוקי-דעות בנוגע להשתתפות במועצה המחוקקת; אבל גם המפלגות המתונות מתיחסות בשלילה לציונות.

בכדי להשלים את התמונה, עלינו להזכיר כאן עוד פרטים אחדים. בשכנותה של א“י, למולה, נמצא עבר הירדן, מדינה, אשר, לפי ההודעה הרשמית, משוטטים בה שודדים, הסדר לא הוקם בה, אבל יש בה גדוד ערבי בן 700 איש. הגבול בין ארץ ישראל המערבית ובין עבר הירדן נשמר ע”י “משטרת-הפרשים הארץ-ישראלית”, שגם היא אינה אלא גדוד ערבי מסוג אחר, הלאה לצד מזרח – ארץ הוהאבים, אותה המדינה של “ציד-האדם”, אשר עליה סיפר לנו לא מזמן ה' דיוניאו, סופר בלתי מפלגתי וקר-מזג, לצד דרום – ארץ מצרים, אשר אנגליה בעצמה, בחביטה לעומתה, מניעה ראש מתוך דאגה. ומסביב אי-רצון, תסיסה, תעמולה שחורה, אדומה, מגוונת.

ובתנאים כאלה מפחיתה הממשלה, אותה הממשלה, שהתחייבה לכל הפחות להגן על המתישבים היהודים – את חיל-המצב שלה עד ל-1500 איש תופשי נשק.

את ההתנהגות הזאת עלינו לראות כקלות-דעת שלא תכופר, כרשלנות שאין כמותה לגבי חובתו האלמנטרית של השלטון, אם היהודים שבעים רצון ממצב כזה – על זה לא נתפלא. הגולה הורגלה לכך, לחיות “חיי שעה”, לבנות את מדיניותה, כמו שהדגשנו לא פעם, למשך עונה אחת. במשך השנים האחרונות (בקשר עם הפחתת העליה עד לידי כמות מבוטלת) לא היו כל התנפלויות, שמע מינה, שהן לא תהיינה גם להבא, אפילו אם יגדל זרם העולים, המרגיז כל כך את הערבים. כמו כן אין אנו מתפלאים על זה, שהלך-הרוח הגלותי דבק גם בה' סמואל כי הגולה של ה“מערב” בלונדון - גם היא גולה, ודוקא גולה טפוסית, אבל הרי בא"י ישנם אנשים אחראים אחרים. הרי כמה וכמה אנשים כאלה ישנם שם, ישנו שם קיש, כפי שידוע לנו, איש מסוג אחר, הרגיל למדות צבאיות והיודע את הכלל הקדוש, שעל יד מחסן של אבק-שריפה מוכרח לעמוד זקיף. בין האנגלים ישנם קציני-צבא ו-משטרה מנויים. טפשות תהיה מצדנו, אם נאמין, שגם הם חושבים את ההתפוצצות בתנאים כאלה לבלתי אפשרית, טפשות תהיה מצדנו, אם נשער, שהם חושבים כי יוכלו להציל דבר מה בכחות האלה במקרה של סיבוכים רציניים.

לכל הדברים האלה אין כל הצדקה, רק לפני ימים אחדים השוינו את סיכויי ההתישבות ברוסיה למצב בא“י וציינו³ את האוירה הסוביטית במלה “הפקר”, כעת נאלצים אנו להודות בלב מר, שגם לנו, לגבי א”י, יכולים לזרוק את המלה “הפקר”, ואז תסתתמנה טענותינו.