קראתי בחגיגות השמונים לרחובות (1970)
אַתָּה יָכוֹל לָגוּר לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ.
אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּאִי בּוֹדֵד, פְּרָטִי.
אַתָּה יָכוֹל לָגוּר עַל הַר בּוֹדֵד, קֵרֵחַ;
אֲבָל בַּלֵּב –
אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.
אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּלוֹנְדוֹן, רוֹמָא, וִינָה;
לִרְאוֹת אֶת הַבָּלֶט הַמַּלְכוּתִי,
לָטוּס לְטוֹקְיוֹ, סִין אוֹ אַרְגֶנְטִינָה;
אֲבָל בַּלֵּב –
אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.
כְּלוּם לֹא עוֹזֵר: אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת מִינִיסְטֶר,
לָבוּשׁ בִּפְרָאק, כְּמוֹ הַשַּׁגְרִיר הַצָרְפָתִי;
אַךְ כְּשֶׁתֵּשֵׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן יַגִּידוּ: "מִיסְטֶר,
אֵיךְ הוּא אוֹכֵל? נוּ, בֶּטַח, הוּא רְחוֹבוֹתִי."
כִּי יֵשׁ עָרִים שֶׁמְּקַלְּפִים אוֹתָן כְּמוֹ גֶּרֶב:
גָּרִים מְעַט וְאָז עוֹבְרִים מִשָּׁם, כָּךְ סְתָם.
אֲבָל רְחוֹבוֹת? עִם רְחוֹבוֹת זֶה אַחֶרֶת:
אִם גַּרְתָּ בָּה – הִיא נִכְנְסָה לְךָ לַדָּם.
אַתָּה יָכוֹל לָגוּר לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ.
אַתָּה יָכוֹל לָגוּר בְּאִי בּוֹדֵד, פְּרָטִי.
אַתָּה יָכוֹל לָגוּר עַל הַר בּוֹדֵד, קֵרֵחַ;
אֲבָל בַּלֵּב –
אַתָּה נִשְׁאָר רְחוֹבוֹתִי.
מתי התחלתי לכתוב פזמונים? 🔗
את הפזמון הראשון שלי, שהתפרסם בחתימתי בשבועון “הבֹּקר לילדים” כשהייתי בכתה ד', לא כתבתי אני. כתב אותו אבא שלי, זאב אלבלינגר – אגרונום וחובב כתיבת חרוזים, מערכונים וסיפורים, שאת שיריו (שנכתבו לפעמים במיוחד עבורי ועבור אחותי הקטנה, ברכה) נהגתי לקרוא בקול רם בפני ילדי כיתתי בכל קבלת שבת.
כמה קינאתי אז בכמה מבני הכיתה, שהיו מנויים על אחד השבועונים לילדים, שיצאו כנספחים לעיתונים של “הגדולים” – “דבר”, “הבקר” או “על המשמר”. ובתום סעודת ה“סדר”, כשנשאלתי, מה ברצוני לקבל כפרס על מציאת האפיקומן, ביקשתי מאבי שיקנה לי גיליון אחד של שבועון כלשהו לילדים.
את הרגע המרגש ההוא אני זוכר עד היום: הלכנו יחד, אבי ואני, לחנות מכשירי הכתיבה של סחרוב, במרכז המושבה רחובות. על דוכן מחוץ לחנות היו תלויים, בעזרת מקלות כביסה, כמה עיתונים ביניהם “הבֹּקר לילדים” – המוסף לילדים של העיתון היומי “הבֹּקר”. אבי היה בנעוריו מראשוני החניכים של “השומר הצעיר”; אבל אני לא הייתי מודע לזהות הפוליטית של העיתונים השונים. תמורת חצי גרוש ארץ-ישראלי, כמדומני, קניתי בגאווה את העיתון הראשון בחיי – “הבֹּקר לילדים”, גיליון פסח, תש"ה, ודיפדפתי בו בקדחתנות בדרכנו הביתה.
בעמוד האחרון ראיתי שורת ציורים משעשעים (בסגנון הקומיקס, שאותו עדיין לא הכרתי) ומעליהם כותרת: “דני ונבחני”. בעתון “דבר לילדים” ראיתי אצל חברי לא פעם את העמוד האחרון שנשא את הכותרת “אורי-מורי ואורי-כדורי”, ובו איוריו של אריה נבון לחרוזיה של לאה גולדברג. עורך “הבֹּקר לילדים”, ואולי מחבר החרוזים של העיתון, לא הספיקו, כנראה, לחבר באותו שבוע חרוזים לציורי “דני ונבחני”. מה עשו? הכריזו על “תחרות בחיבור חרוזים”, וביקשו מהקוראים הצעירים לשלוח את חרוזיהם לאיורים שהופיעו בעמוד האחרון.
לא ידעתי אז לכתוב חרוזים; אבל אבא שלי ידע. במהירות שירבט כמה שורות מתחת לכל ציור, כשהוא “מתייעץ”, כביכול, גם איתי.
דָּנִי וְנַבְחָנִי צָהֲלוּ וְשָׂמָחוּ
כִּי רָאוּ כְּבָשׂוֹת רוֹעוֹת בָּאָחוּ.
דָּנִי הֵבִיא מֵאֵי-שָׁם מִסְפָּרַיִם
וּלְגֵז מִיָּד יָצְאוּ הַשְּׁנַיִם.
כְּשֶׁבָּא הָרוֹעֶה הִתְפַּקַּע מִכַּעַס:
מִי זֶה לְקֵרֵחַ אֶת צֹאנוֹ כָּךְ יַעַשׂ?
הוּא זִנֵּק כְּנָמֵר, כְּבָר אֶת דָּן הוּא אוֹחֵז,
וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה – אֶת נַבְחָן הַפּוֹחֵז.
מִי שֶּׁגוֹרֵם לְשֵׁנִי צַעַר בְּלִי טַעַם וָרֵיחַ
לְבַסוֹף נִשְׁאָר לְבַדּוֹ מָרוּט וְקֵרֵחַ.
דן אלבלינגר, בן 91/2, רחובות
אני מודה שסגנונו של אבי בחרוזים האלה היה בהחלט “גבוה” ונמלץ מדי, כמעט ברוח שירי תקופת ההשכלה: “שמחו” (מם בקמץ, כחרוז ל“אחו”) וכן “יעש” כחרוז ל“כעס” לא תאמו את סגנונו של ילד בכיתה ד'. אבל כיוון שתרמתי כמה מילים לשיר החינוכי הזה, הרגשתי שמותר לי להעתיקו בכתב ידי ולחתום עליו את שמי: “דן אלבלינגר, בן תשע וחצי, רחובות” (גם חלק מהילדים האחרים ששלחו את חרוזיהם לעיתון לא שכחו להוסיף חצי-שנה לגילם). קיפלתי את דף המחברת והכנסתיו למעטפה מבוילת, שאותה תחבתי במו ידי לתיבת הדואר ושלחתי למערכת העיתון ברחוב הקישון בתל-אביב.
כעבור שבועיים הופיעו החרוזים “שלי” בעיתון, לצד חרוזיהם של שישה ילדים נוספים, שגם הם השתתפו בתחרות. מאותו שבוע ראיתי את עצמי כמשורר ועיתונאי, והתחלתי לשלוח מדי שבוע שירים וחיבורים (שאותם כבר כתבתי בעצמי), חידות, בדיחות ותשבצים לא רק ל“הבֹּקר לילדים”, שאותו התחלתי לקנות בקביעות (בשותפות עם אחד מבני הכיתה, שתמורת השתתפותו במחיר הגיליון ציינתי גם את שמו לצד שמי בין הפותרים), אלא גם ל“משמר לילדים” (שעליו חתמתי כמנוי), ל“דבר לילדים”, לירחון “השדה לנוער”, (כאגרונום, היה אבי מנוי על ירחון “השדה”), לשבועון “קולנוע”, ואפילו לדו-שבועון “עולם הבלש” (רק ל“הצופה לילדים” לא שלחתי אפילו שיר אחד).
הייתי גרפומן ונודניק בלתי נלאה. אני משוכנע שעורכי “הבֹּקר לילדים” (סופר הילדים האהוב יעקב חורגין) ו“משמר לילדים” (מרדכי אמיתי ובנימין טנא) זיהו מרחוק את כתב ידי על גבי המעטפות הכרסתניות שקיבלו ממני אחת לשבוע לפחות. עורך “משמר לילדים” אף עקץ מדי פעם את להיטותי זו במדור “תיבת דואר”. כששלחתי לתחרות “היום הגדול בחיי” חיבור המספר על היום שבו קיבלתי אופניים לבר-מצווה שלי, כתב העורך, באירוניה, במדור שנועד לכל הקוראים: “דן אלבלינגר – בחייו היה המעשה באופניים המאורע הכי חשוב. ומה יקרה כשיהיה לו אופנוע?”. ובמקום אחר: “לדן אלבלינגר (רחובות) רוצה אני להודות על עצותיו הטובות, ועל שהוא נאה מקיים ומציף אותנו במכתביו…” ובמכתב גלוי אחר באותו מדור: “מכיר אני ילד אחד מרחובות, שאינו מסתפק בעיתון אחד, אלא שולח את יצירותיו לכל עיתוני הילדים המופיעים בארץ, ואין זו לדעתי מידה נאה” (12.2.1948).
הוא צדק, כמובן. “הבֹּקר לילדים היה עיתונם של “הפרדסנים הבורגנים”, בעל אופי לאומי-לאומני (חלק משעריו היו מוקפים במסגרת שחורה וסיפרו על “עולי הגרדום”), ואילו “משמר לילדים” היה עיתון “הפועלים המנוצלים”, שהטיף לאחוות עמים. אבל שניהם הדפיסו את שירַי החובבניים על “כלבי חביב”. “הפיל”, “פליטים” (“מזי-רעב, לבות זהב, הם באו כבר אלינו. לא ראינום לא הִכרנום, אך אלה הם אחינו”, וכד'. בן אחת-עשרה ושלושה רבעים!); על ניצול שואה היושב על “כס מרגוע” על שפת הים, ו”על זרועוִ רזה, חיוורת, / מספר-קעקע חרות שחור. / עדות פניו בו מספרת: / איש זה ידע כבר רוב מגור“. ובצד “שיר למולדת” ו”כביש הגבורה" הופיע גם שירי הנמלץ על “אחד במאי” (ההולם פלד מחושל / זהו, זהו העמל!", וכד').
כיוון שחלק מהעורכים לא ראו בעין יפה את העובדה שאותו ילד כותב לעיתונים בעלי גוון פוליטי כה שונה, חתמתי על החומר ששלחתי לאחד מהם בשמי המלא (דן אלבלינגר), בשני – “דן הרחובותי”, ובאחרים – “דן אלדד” ו“דן אליגר”. בתיכון התחלתי לשלוח שירים גם לעיתון “ניב עלומים” (שהפך ל“במחנה גדנ”ע"), בחתימת “דן אלמגור” – השם שדבק בי עד היום.
כלבנו “חביב” 🔗
כלב היה לנו, כלב נעים גם חביב
כלנו חיבבנוהו, וביחוד אני אהבתיו.
חמוד היה הכלב, שחור וגם לבן,
ושם: “חביב”, זה שמו –
כך לו ניתן.
אך יום אכזר, יום אבדון
היה זה יום מותו!
“חביב” הקט, החמודון –
איננו עוד אתנו.
אייך “חביב”, כלבי החמוד?
נשארתי בלעדיך עצוב וגלמוד!
דן אלבלינגר בן 101/2
רחובות
חלומי היה להיות לא רק עיתונאי, אלא גם עורך עיתון. וכיוון ששום עיתון רציני לא היה מוכן להעמיד בראשו עורך בן אחת-עשרה או שתים-עשרה, יסדתי שבועון משלי, שנשא את השם המקורי מאוד, “עיתוננו”. למזלי, הצלחתי לשכנע ארבעה מילדי רחוב ש' בן-ציון לשלם לי שני גרושים לחודש כדמי מנוי על ארבעת הגיליונות בכתב יד, בעמודי מחברת, שאותם העתקתי ארבע פעמים וליוויתי בציורי המגושמים, ואף תחבתי מתחת לדלתם בכל יום ד' בבוקר בלכתי לבית הספר. הייתי גם עורך עיתון הקיר של הכיתה ובית הספר, ובעיקר כתב הספורט המצליח (והיחיד) ברחובות ושכנותיה, המדווח מדי מוצאי שבת (ללא טלפון בבית) על כל משחקי הכדורגל ותחרויות האתלטיקה בכל האזור. עד שנגנבו האופניים שקיבלתי כמתנת בר-מצווה, וכך בא הקץ לקריירה הספורטיבית המזהירה שלי.
לאן לא נדחפתי? הייתי גם הילד היחיד בארץ שהיה נציג ציבור הילדים ב“חבר המאזינים” של “קול ירושלים” (כך נקרא שירות הרדיו בימים שלפני קום המדינה). בהשראת הבי-בי-סי הבריטי הוקם גם בארץ גוף כזה של מתנדבים, שתפקידם היה להביע את דעתם על שידורי הרדיו העבריים בראשו עמד אדווין סמואל (לימים, לורד סמואל), בנו גבה הקומה של הנציב העליון הראשון ליהודה, שהיה מושיב אותי תמיד בחיוך לצדו בשולחן הנשיאות. רגלי לא נגעו ברצפה, אבל חיוויתי את דעתי במלוא הרצינות גם על תסכיתים של מחזות קלאסיים ששודרו ברדיו.
וברגע שקנו לי מכונת כתיבה בגיל שתים-עשרה, החזרתי את מחירה בימי חופשת הקיץ בתקתוק מאמריהם של גדולי החוקרים ב“תחנה לחקר החקלאות” על חומצות בקרקע, בקטריות בחלב או מזיקים בפירות הסוב-טרופיים, או בתקתוק ספרו של המשורר ש' שלום, “הנר לא כבה”, שמחברו הכתיב לי אותו במשך חודשיים בוקר-בוקר, בימי החופש הגדול.
ברגע שהתחלתי לכתוב חרוזים התאהבתי גם בפזמונים. הייתי כותב פזמונים לקבלת שבת (במקום אבא שלי), לטיולי תנועות הנוער (הייתי חבר “המכבי הצעיר”; אבל הוזמנתי גם לטיולי “המחנות העולים”, “השומר הצעיר” ו“התנועה המאוחדת”, כדי שאכתוב במהלך הטיול פזמונים למנגינות של שירים ידועים ואוציא אחר כך בכתב יד או במכונת כתיבה את שירוני המסע). את המנגינות שלהן חיברתי מילים חדשות, שאבתי מתכניות “כבקשתך לשירים עבריים” ב“קול ירושלים” (לנו לא היו גרמופון או תקליטים בבית). משום-מה קראו לזה כולם אז “אופרטות”. בצריף הארוך במחנה הצבאי מול ביתי, שהתפנה במלחמת השחרור מן החיילים האנגלים, ראיתי בגנבה את להקת הצ’יזבטרון הנערצת עושה חזרות על שיריה (זו היתה פגישה חד-צדדית ראשונה שלי עם נעמי ושייקה וגִדעון, עם בונים וחפר וארגוב). במגרש “המכבי” ברחובות ראיתי לראשונה את יפה גוסטין-ירקוני וחברי החישטרון ולמסיבת הסיום של בית הספר היסודי חיברתי “אופרטה” שלמה, שבה הפכו שירי הצ’יזבטרון והחישטרון לשירים מהווי בית הספר שלנו תוך אזכור המורים והטיולים שעשינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות