(מכתב גלוי־העיניים1)
שארלוויל, 15 במאי 1871
גמרתי בלבי להעניק לך שעה של ספרות חדשה; אני מתחיל מיד במזמור עכשווי:
זמר מלחמה פאריזאי2
• • • • • • • • • • • • • •
– הא לך פרוזה על עתידה של השירה –
כל שירה עתיקה מוליכה אל השירה היוונית, חיים הארמוניים. – מיוון אל התנועה הרומנטית, - ימי הביניים, – ישנם משכילים, חרזנים. מאַניוס לתרולדוס, מתרולדוס לקאזימיר דלאוויניי3, הכל פרוזה מחורזת, שעשוע, רפיון ותפארת של אינספור דורות מטומטמים: ראסין הוא הטהור, החזק, הגדול. – אילו היו נושפים בחרוזיו, טורפים את חצאי־חרוזיו, היה השוטה האלוהי נשאר אלמוני כאחד האדם בעל ה“מקורות”4. – אחרי ראסין השעשוע מתעפש. הוא האריך אלפיים שנה!
לא מהתלה, לא פאראדוכס. התבונה נוסכת בי יותר ודאות בענין זה משהיתה מעוררת זעם באחד מאנשי “צרפת הצעירה”5. מלבד זאת רשאים החדשים לתעב את הקשישים: הם בתוך עמם יושבים וזמנם בידם.
מעולם לא דנו את הרומנטיזם כהלכה; וכי מי יכול היה לדון? המבקרים!! הרומנטיקנים? המיטיבים להוכיח שהשיר הוא לעתים כה רחוקות יצירתו, דהיינו מחשבתו המושרת והמודעת, של השר?
כי אני הננוֹ אחר. אם הנחושת מתעוררת והריהי חצוצרה, אין זו אשמתה. זה ברור לי: אני נוכח בבקיעת המחשבה שלי: אני מסתכל בה, אני מאזין לה: אני מושך בקשת: הסימפוניה תוססת המולה במעמקים, או מזנקת אל הבמה.
אלמלא גילו הכסילים הזקנים ב“אני” אך ורק את המשמעות הכוזבת שלו, לא היינו אנו צריכים לטאטא את מיליוני השלדים הללו, שֶמימות עולם צברו יבול תבונתם המפוקפקת, ובתוך כך תבעו לעצמם זכות יוצרים!
ביוון, אמרתי שירים וכלי נבל קוצבים את העלילה. לאחר מכן, מוסיקה וחרוזים נעשים שעשוע, בידור. חקר העבר הזה קוסם לסקרנים: רבים ששים לחדש את העתיקות הללו: - זה יאה להם. התבונה האוניברסאלית השירה את האידיאות שלה בטבעיות; בני האדם ליקטו חלק מפירות־הדעת האלה: פעלו על־פי, ספרים עשו: כך התנהלו הדברים, לפי שהאדם לא עבד על עצמו, לפי שלא התעורר עדיין, או לא היה עדיין בעיצומה של ההזיה הגדולה. לבלרים, כתבנים: סופר, יוצר, משורר, איש זה לא קם מעולם!
הלימוד הראשון של אדם המבקש להיות משורר הוא ידיעת עצמו, במילואה; הוא מחפש את נפשו, סורק אותה, מנסה אותה, לומד אותה. מאותו רגע שהוא יודע אותה, עליו לשכלל אותה; זה לכאורה פשוט: בכל מוח נשלמת התפתחות טבעית; אגואיסטים רבים כל כך מצהירים על עצמם כעל סופרים; ישנם רבים אחרים הזוקפים לזכותם את ההתקדמות האינטלקטואלית שלהם! – אבל צריך שהנשמה תיהפך מפלצתית: כמעשה הקומפראצ’יקוס6, נו, תאר לעצמך אדם שותל ומגדל יבלות על פניו.
אני קובע שצריך להיות גלוי־עיניים, להיעשות גלוי־עיניים.
גלוי־עיניים דרך הוללות מתמשכת, סוחפת ומחושבת של כל החושים. בכל צורות האהבה, הסבל והטירוף; הוא מחפש את עצמו, הוא סוחט אל תוכו את כל הרעלים, על מנת לשמר מהם את התמצית ותו לא. עינוי אין־לתאר, בו הוא נזקק לכל האמונה, לכל הכוח העל־אנושי, בו הוא נהיה בין השאר החולה הגדול, הפושע הגדול, המקולל הגדול, – והיודע העילאי! – כי הוא מגיע אל הנעלם! לפי ששִכלל את נפשו, העשירה מכבר, יותר מכל אדם! הוא מגיע אל הנעלם, ואפילו, בהיבהל עליו דעתו, תאבד לו לבסוף בינת חזיונותיו, הלא ראה אותם! ואפילו יתפגר בתוך אותה הסתערות שלו מחמת דברים שלא נודעוּ כמותם ואין לנקוב בשמם: יבואו עובדים איומים אחרים; הם יתחילו בשחקים שבהם כלו כוחותיו של האחר!
– ההמשך בעוד שש דקות –
כאן אני משרבב מזמור שני, מחוץ לטכסט: הטה בטובך אוזן של חסד, וכל העולם יוקסם. - הקשת בידי, אני מתחיל:
אהובותי הקטנות
• • • • • • • • • •
הנה לך. ותרשום לפניך שלולא חששתי לגרום לך הוצאה של למעלה מ־60 מיל על משלוח, – פרא עלוב כמוני, שכבר שבעה חודשים לא החזקתי ביד עיגול אחד של ברונזה! – הייתי עוד שולח אליך את אוהבי פאריז שלי, מאה הקסאמטרים, אדוני, ואת מות פאריז שלי, מאתיים הקסאמטרים!
– אני ממשיך:
אם כן המשורר הוא באמת גנב האש.
הוא מופקד על האנושות, אפילו על החיות; יהיה עליו להביא לכך שיחושו, ימושו, יקשיבו לגילויים שלו; אם מה שהוא מחזיר משם יש לו צורה, הוא נותן צורה: אם זה גולמי, הוא נותן מהגולמות. יש למצוא לשון;
– אגב, כיון שכל מלה היא אידיאה, תבוא שעתה של הלשון האוניברסאלית! יש להיות חבר אקדמיה, – יותר מת ממאובן, – על מנת להשלים מילון, של כל לשון שלא תהיה. רפי השכל, שהיו יכולים בנקל להשתגע, יתחילו לחשוב על האות הראשונה של האלפאבית! –
לשון זו תהא של הנשמה לשם הנשמה, ממצה־כל, ניחוחות, צלילים, צבעים, מחשבה במחשבה אחוזה ומושכת. המשורר יגדיר את כמות הנעלם הניעור בעִתו בנשמה האוניברסאלית: הוא יתן יותר מאשר נוסח מחשבה שלו, מאשר תוואי ההליכה שלו אל הקדמה! תועבה תהיה לנורמה, תיקלט בלב הכל, הוא באמת יהיה כופל הקִדמה!
העתיד הזה יהיה חומרי, עיניך רואות; – בהיותם מלאים מִקצב והארמוניה, שירים אלו יהיה בכוחם להישמר. – למעשה זו תהיה עדיין במובן־מה שירה יוונית.
לאמנות הנצחית יהיו תפקידים, כיוון שהמשוררים הם אזרחים. השירה לא תקצוב עוד את העלילה; היא תצעד בראשה;
משוררים אלו יקומו! כאשר יישבר השעבוד האינסופי של האשה, כאשר היא תחיה למען עצמה ובכוחות עצמה, משישלח אותה הגבר, – הארור עד הנה, – לחופשי, תהיה היא למשוררת, גם היא! האשה תגלה את הנעלם! כלום שונה יהיה עולם האידיאות שלה מזה שלנו? – היא תגלה דברים מוזרים, עמוקים לאין־חקר, דוחים, מושכים; אנחנו נקבל אותם, אנחנו נבין אותם.
בינתיים נבקש מן המשוררים את החדש – תכנים וצורות. כל הממולחים יהיו סבורים עד מהרה שענו על המבוקש. – זה לא זה!
הרומנטיקנים הראשונים היו גלויי־עיניים מבלי שנתנו על כך את הדעת יתר על המידה: העשרת נפשם החלה באקראי: קטרים נטושים, אך לוהטים, שפסי המסילה סוחפים עוד זמן־מה. – לאמארטין גלוי־עיניים לפרקים, אבל חנוק בצורה המיושנת – הוגו, קשה־עורף יותר מדי, ראה נכון בכרכים האחרונים שלו: עלובי החיים הם פואמה אמיתית. העונשים מתחת לידי; סטלה משקפת פחות או יותר את כוח הראיה של הוגו. יותר מדי בלמונטה7 ולאמנה, יהווה ועמודות, תועבות מיושנות ומתות.
מוסה פי שבעים ושבעה מתועב בעינינו, דורות דוויים ותפוסי־חזיונות, – שעצלות המלאך שלו עלבה בנו! אוה! המעשיות והפתגמים התפלים! הוֹ! הלילות! הוֹ, רולא, הוֹ, הגביע8! הכל צרפתי, דהיינו שנוא ממדריגה עליונה; צרפתי, לא פאריזאי! עוד יצירה אחת משל הגאון המוקצה שהשפיע על ראבלה, וולטיר, ז’אן לה־פונטיין! בלויית פירושו של מר טין! אביבית, שנינותו של מוסה! מקסימה, אהבתו! הנה בבקשה, ציור באמאיל, שירה סולידית! נתענג לאורך ימים על השירה הצרפתית, אבל בצרפת. כל שוליה של חנווני מסוגל לגלגל פניה רולאקית, כל סמינאריסט נושא את חמש־מאות החרוזים בסתר פנקסו. בגיל חמש־עשרה, המיות התשוקה האלה מייחמות את הצעירים; בגיל שש־עשרה, כבר יאמרו די בכך שידקלמו אותן ברגש; בגיל שמונה־עשרה, אפילו בשבע־עשרה, כל תלמיד־תיכון שנופלת לו הזדמנות, עושה רולא, כותב רולא! ישנם עוד כאלה שמתים מזה אולי. מוסה לא השיג שום דבר: היו חזיונות מעבר למלמלת הווילונות: הוא עצם עיניים. צרפתי, פאנאדי9, סרח־פונדקים עם מכתבת בית־ספר, המת היפה אכן מת, ומכאן והלאה, אל לנו אפילו לטרוח ולעורר אותו בגידופים שלנו!
הדור השני לרומנטיקנים אכן גלוי־עיניים: ת. גוטייה, לק. דה ליל, ת. דה־באנוויל. אלא שלבחון את הבלתי־נראה ולשמוע את שלא־יישמע זה עניין אחר מאשר להיאחז ברוחם של הדברים המתים, על כן בודליר הוא הראשון לגלויי־העיניים, מלך המשוררים, אל אמיתי. ועם כל זאת הוא חי בסביבה אומנותית מדי; והצורה שכה רבים היללו אצלו, היא עלובה: גילויי הנעלם מחייבים צורות חדשות.
בקיאה ורגילה בצורות הנושנות, מבין התמימים, א. רנו – כתב את רולא שלו. – ל. גראנדה – כתב רולא משלו; - הגאלים המוסא’ים, ג'. לאפנסטר, קוראן, ק. פופלן, סולארי, ל. סאל; התלמידים, מארק, איקאר, תרייה; המתים והכסילים, אוטראן בארבייה, ל. פישא, למואן, הדאשנ’ים, הדססאר’ים; העתונאים, ל. קלאדל, רובר לוזארש, קס. דה ריקאר; הפנטזיסטים, ק. מנדס, הבוהמים; הנשים, הכשרונות, לאון דייקרס, סולי־פרודהום, קופה, – העמידה האסכולה החדשה, המכונה פארנאסית, שני גלויי־עיניים, אלבר מרא ופול ורלין, משורר אמת. – הנה. – ובכן אני עמל להיות לגלוי־עיניים. – ונגמור במזמור חרדי.
כריעות
• • • •
תהיה נבֵלה אם לא תענה לי: מהר, כי בעוד שמונה ימים אהיה בפאריז, כנראה.
להתראות,
א. רמבו
הנה מה שאני עושה. – שלוש בקשות לי אליך: שרוף, אני רוצה בזאת ואני חושב שתכבד את רצוני כאילו היה רצונו של מת, שרוף את כל השירים ששלחתי לך ברוב טיפשותי, בתקופת שהותי בדוּאֵי: הואל נא לשלוח לי, אם יש באפשרותך ואם נוח לך, עותק מה“מלקטות” שלך, שהייתי רוצה לשוב ולקרוא בו ואין באפשרותי לקנות, אמא שלי לא זיכתה אותי בעיגול ברונזה אחד כבר ששה חודשים, – רחמנות! –: ולבסוף, הואל נא לענות לי, כך או אחרת, בנוגע למשלוח הזה ולקודם.
אני מאחל לך יום טוב, מה שנאה ויאה. כתוב: למר דאוורייר, מתחת לשדרה, מס 95, בשביל א. רמבו
תרגום והערות: הלית ישורון
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.