קטעי פרוזה מן העיזבון
קטע א' 🔗
משנכנס האברך ברוך אחרי נשואיו לאכול מזונות בבית חותנו ר' יעקב משה הזקן – הכל הרגישו, שנכנס עמו מין ריח דק ומעודן של “גבירות” לתוך הבית.
אמת, אף ר' יעקב משה הזקן עשיר הוא בלי עין הרע, ועם זה תלמיד חכם וירא שמים הוא, מתרחק מן העסקים ועובד את ה' כל ימיו – אבל מעמד ביתו ומנהגיו כמנהג בעל הבית פשוט בדורות הראשונים: בית פשוט, כלים פשוטים, מאכלים פשוטים, מנהגים פשוטים – הכל פשוט בתכלית הפשטות.
חדרי הבית, למשל, אף-על-פי שתשמיש מיוחד לכל אחד – בעצם אין ביניהם ולא כלום. מותר, בלי כל שמץ פגם, להחליפם זה בזה וליתן את של זה בזה. טלו משם את הכתלים החוצצים בין חדר לחברו – והכל יצטרף יפה לחדר גדול אחד בעל כלים מרובים, שמקצתם דומים זה לזה ומקצתם שונים זה מזה.
פתחים לכניסה – אף-על-פי שטרח הבנאי ועשאם שנים: פתח ראשון לבני הבית ופתח שני מאחוריו – לא טרח אלא בחנם. באמת הרי פתח ראשון סגור ומסוגר כל ימות החורף ואינו נפתח אלא בשעת דחק גדול: לפני ה“דוקטור”, רחמנא לצלן, או לפני ה“רבי” הקורוסטושובי, להבדיל. שאר כל אדם יוצא ונכנס דרך חדר הבשול ואינו חושש – מה בכך?
ומאימתי נפתח פתח ראשון לגמרי? בימים שלפני הפסח, מפני כבודן של מצות, שאין מכניסין את המצות לתוך ביתו של ר' יעקב משה אלא דרך פתח ראשון, בפומבי ובהדר. ומשעה זו שתי דלתותיו עומדות פתוחות לרוחה כל ימות החמה וכל אדם יוצא ונכנס בפתח זה, הסמוך לו יותר. ופעמים שפתחים אלו משמשים אף קפנדריא לשכן קרוב.
הערה קטנה: פעמון לפתח אינו נוהג שם. אפשר להכנס בלא בשורה תחלה. ובחורף הרי לכך האצבעות משופות כיתדות, כדי שיקשקשו בהם על-גבי זכוכית החלון לפני כניסה.
קלעים לחלונות – למה הם? בקיץ, כשהחמה מטפטפת בחלון ואינה מניחה לישון שינת הצהרים, מגיפין את התריסים ודיו.
ורצפת הבית אינה משוחה בששר ואין עליה שטיחין, אלא נסריה מגולים בעין, כמו שהם מתחלת ברייתם.
בימות החול הרצפה מתכבדת על ידי מטאטא בבוקר בבוקר כמנהג העולם, ולכבוד השבת שוטפין ומדיחין אותה במים, מקרצפין, דרך אגב, בסכין את סימני הכיחה והניעה הדבוקים על גבה עגולים עגולים כעיו חותמות ונישופים שם ברגלי אדם כל ימות השבוע, גם-כן כמנהג העולם.
והשלחנות, למשל, אף הם עומדים כל ימות השנה מגולים כמו שהם, ערום ועריה, ואינם מתכסים במפה אלא בשבתות ובמועדים. יצא מהם שלחן האוכל, שהוא מתכסה חציו או רובו, הכל לפי המסובים אף בימות החול, מסעודה לסעודה.
והסעודה – סעודה כמנהג העולם: שני תבשילין בת[צהרים, ואחד בערב לאחר שמתפללין ערבית. ואין סעודה אלא בבשר. לפני הסעודה שותה הזקן כוס קטנה של יי“ש: משיורי שבת; ביומא דפגרא, בראש-חודש, בל”ג בעומר וכדומה, או כשמחותן בא, מוזג הוא גם לשאר בני הבית והם טועמין ושותין “לחיים”, מברכים זה את זה לאמר: “יהי רצון שתבאנה ישועות ונחמות על ישראל”.
בשר וכל מאכל גוש אינו מתחלק בין המסובים, אלא עשרה מזלגות מנקרין בקערה אחת. בשעת הדחק נוהגים כך אף במרק ובשאר מאכל קלוש, שדרך אכילתם בכפות.
ופעמים שהזקן נטפל לבשר בלא סרסור זה, המזלג, אלא בדרך הטבע, באצבעותיו לבד. ממשמש הוא, ממעך הוא, עד שנופלת בידו, סוף סוף, חתיכה רכה וקטנב זו, שהוא רוצה בה ושהיא ראויה לשניו הרפויות. זקנה יש כאן!
וכיון שבעל הבית נועץ אצבע בקערה, הכל מפקירין את מזלגיהם ומה באצבעות, אף הם כך. ואמרו מה שתאמרו, אין טעם הבשר שלם אלא כשהוא ניטל באצבעות. סוף סוף, כך הוא דרך הטבע.
בסוף הסעודה מקנחין את הפה והאצבעות במפה שעל גבי השלחן או במטפחת אדומה זו, שבודקין בה את החוטם.
על הרקיקה אין מקפידין שם הרבה – כל הרצפה לפניך, בטוב בעיניך רקוק! ובלבד שתשופנה עקב בו ברגע, אבל בדיקת החוטם שאני! לעולם יהא אדם צנוע בבדיקת החוטם!
הגברין בודקין חוטמיהם לתוך מטפחת גדולה ואדומה (קטנה ולבנה – דרך נשים היא), ולאחר שהם תוקעים ומתריעים עליה כל צרכם, חוזרים ותחבים אותה מיד, כולה כמו שהיא, לתוך הכיס הסמוך לסדק הקפוטה מאחוריהם, מקום שהיא מונחת שם תמיד ויוצאת משם זנב. בשעת הדחק יוצאים במטפחת זו אף ידי אבנט למנחה ומעריב וידי אלונטית באמירת אשר יצר.
בערבי שבתות משתטפים במטפחת זו עצמה במרחץ מתוך קומקום של רותחים, ובכך היא חוזרת לטהרתה על-מנת שיצורו בה תיכף ומיד בשעת יציאה מבית המרחץ את החלוק המזוהם ואת התחתונים והפוזמקאות המסואבים, את המסרק וחתיכת הבורית תוחבים לשם מן הצד – וכך היא חוזרת לבית בלחלוחיותה.
בבית תולין אותה סמוך לפי תנור והיא מתנגבת. ולמחר, שבת בבוקר, צוררים בה את החומשים והסדורים לטלטלם לבית-המדרש.
וכך הדבר חוזר חלילה משבת לשבת. נמצא, אין המטפחת האדומה רואה פני כובסת לעולם, עד שהיא מתנקבת ככברה ונעשית סמרטוט.
נעשתה סמרטוט – מורידין אותה מגדולת לחדר הבשול ושם שופתין בה קדרות ומנקין בה שפופרות של זכוכית לעששיות, עד שהיא נימוקה, נפסלת לשמוש בני-אדם, נזרקת לאשפה – וחדשה נקנית במקומה.
ובין הפרקים, כלומר בין מטפחת ישנה לחדשה, יש שבודקין לפי שעה את החוטם בלי אמצעי, ויש שמסתיעים בכנף הקפוטה ובבית-ידה או באלונטית התלויה סמוך לפתח.
צחצוח נעלים וסריקת שערות אינו נוהג אלא לכבוד שבת. ערדלים לאו דוקא, אם לא מפני הצנה. גהוץ החלוק – הרי משום פריצות יש בו, וענק לגרגרת מקל וחומר. שלשול מכנסים – בקושי מתירין לבחורים חתנים, בפרק שבין ארושין לנשואין. נשאו – אומרים להם “הפשילו!”
וכך מנהגם עם הבריות בבית, בשוק ובבית-המדרש – פשוט בתכלית הפשטות, בלי סימן יהירות ובלא סלסול.
ביום הגשם בא אדם, מי-שהוא, לתוך ביתו של ר' יעקב משה כשנעליו מסובלים טיט – ואין אומרים לו: “הטהר בפרוזדור תחלה!”
נכנס – אומרים לו “שב”, שואלין לצרכו ופוטרין אותו מיד.
בערבי ראש-חדש, כשבא עני לתוך הבית ואינו מוצא שום אדם בחדר ראשון, אינו מתעצל ונכנס מיד לחדר שני, ומשם לשלישי ומשלישי לרביעי, עד שהוא מגיע לבסוף לחדר המשכב ומוצא שם, למשל, את ר' יעקב משה כשהוא שוכב במטה ומתנמנם שינת הצהרים. ר' יעקב משה, שהוא קפדן מטבעו, קופץ ומתעורר בבהלה, זורק מפיו כעין נזיפה כלפי העני, נותן לו פרוטה ופוטרו, צועק בקול רם להמבשלת הזקנה שבחדר הבשול: “בילה! בילה! הביטי אחר העני עד צאתו!”
ובילה, אשה קפדנית ודברנית וחרדה על כבודה, משמשת בביתו של ר' יעקב משה זה כעשרים שנה וכבר לבה גס בכל בני הבית ואין עוד מרותם עליה. אדרבא, לעת מצוא היא מרימה קולה עליהם או אומרת להם מעין דברי כבושים וכדומה. ופעמים שהיא "תוקעת את חטמה, גם לעניני פנים כאלו, שאינם נוגעים לה בשום פנים ומשום צד ועל ידי זה היא מביאה את הזקן או את זקנתו ראסי לידי קפידא וסופה משתלחת בנזיפה אל התנור ואל הקדרות או אל המרדה ואל המגרפה, כי שם מקומה…
ובילה, כשם שהיא נוחה לכעוס ולהעלב, כך היא נוחה להתפייס, וכיון שנפנתה מעבודת היום, לוקחת היא פוזמק קרוע בידה ויושבת לה על השרפרף הקטן אצל רגלי ראסי בעלת הבית ושתיהן, משקפיהן על חטמיהן, יושבות ועוסקות בתקון פוזמקאות ובשיחה בטלה, מתאנחות לרגעים או מנענעות בראשיהן, הכל לפי הענין.
ופםעמים שמצטרפת אליהן גם השכנה שרה, אשה צעירה מדלת העם, אבל פקחת וטעם זקנים יש בה, גם היא באה בפוזמקה, יושבת שם בצד ראסי על-גבי הדרגש ושלשתן סורגות ומסיחות בחבורה.
בינתים יש שנכנסת תגרנית וסלה או חנונית ופנקסה לבית, וראסי אינה בהולה לפטרן, אלא מקבלת ברצון שיחתן של אלו ומהנה לכל אחת מהן במה שהיא רוצה: לזו מסייעת באנחה קלה, לזו בנענוע ראש או בפנים שוחקות ולזו בעצה טובה, הכל לפי הצורך.
ולא אלו בלבד אלא אפילו יבדוחה הכובסת, מטרונה שואבת המים ואיוואַן השומר (כל השומרים שמם איוואַן!), שלשונם אינה ברורה ביוצר לראסי, אף הם אינם נפטרים מלפניה בלא שיחה מרובה או מועטת, הכל לפי השעה. אמת, לא תמיד יורדת ראסי לסוף דעתם – ומה בכך? הענין בכלל מובן לה היטב. מתוך הנגון היא מבחנת, במה הערל מדבר, אם ענין של השתפכות הנפש הוא או מעין ספור המעשה בעלמא. באופן הראשון היא מנענעת בראשה מעלה ומטה, ובאופן השני – מנענעת אילך ואילך, כזה שהוא שומע דבר חדוש ומתפלא, מאמין ואינו מאמין. בין כך ובים כך, שומעת היא בכוונה ובנענוע ראש, סורגת בשעת מעשה את הפוזמק וזורקת מפיה, כל פעם לצורך ושלא לצורך, גם מין דבור, למשל, מעין מלת התמיה או הקריאה כגון “הא-ווא! הא-ווא!” וכדומה. בשעת דחק גדול – כגון, אם היה הענין של ממון – עמדה לה לראסי שרה השכנה בפקחותה וב“לשונה הזהב”.
ובשכר הזה אף ראסי עומדת לשרה בשעת דחקה, כל פעם שאין יד זו משגת לפרוע ור' יעקב משה שכר-דירה בזמנו (בחצרו של ר' יעקב משה עומד עוד בית קטן אחד ושם דרה שרה וביתה משעת חתונתה, זה כחמש-עשרה שנה) והזקן בא לידי כעס – ראסי נכנסת בהעבי הקורה ומשככת כעסו של הזקן.
כך היו נוהגים שם בבית ר' יעקב משה מימים קדמונים – בפשטות, וכך היו משיאים שם בנים ובנות בשם טוב ובכבוד, ברוך השם, ולא הם ולא אחרים היו מרגישים בפשטותם, מנהג בעלי בתים בידם.
ומשהשיאו הזקנים את בת-זקוניהם יוכבד והכניסו את חתנם ברוך לאכול מזונות על שלחנם – הכל הרגישו, שנכנס עמו מין ריח דק ומעודן של “גבירות” לתוך הבית.
לבסוף אני צריך להוסיף עוד שני דברים:
א) כמעט כל בני ביתו של ר' יעקב משה בריאים ושלמים הם בגופם רוב ימות השנה. כלומר, אין להם מן המיחושים הדקים והקבועים של אניני הדעת אלו, המדקדקים עם גופם הטהור כחוט השערה כל רגע. חלה אדם – עליו להביא ראיה שחלה, חוץ מן הזקן בעצמו, שבאחרית ימיו פרש מן העסקים לגמרי, נשתקע בעבודת הבורא והצחיל מסגף עצמו, מתענה בה“ב ושובבים ת”ת וכדומה, ובשביל כך תש כוחו ונחלש גופו וחלאים מצויים אצלו.
ב) ר' יעקב משה ובניו מקורבים אל הצדיק הקורוסטושובי, צדיק זה, הנוהג מנהג חולין בעצמו והוא מפורסם בפשטותו בכל הגליל.
קטע ב' 🔗
ליל שבת של תמוז, בין סעודה לשינה. חלל הבית מתמלא חום כבד ויש בו ממש, מעין פושרים קרושים, שאפשר לחתכו בסכין. הבתים נפתחים לרוחה מצדי צדדים ובעלי בתים ואברכים עם “זוגותיהם” וצאצאיהם מפקירים את כפות הכסף ומנורות השבת על שלחנותיהם ואת המטות המוצעות, המצפות להם בתוך אפלות הקובות – ויוצאיםבלי בגד וחשופי חזה לשבת או להשתטח לפני פתחי הבתים מבחוץ על מדרגות, באכסדרות ועל-גבי אצטבאות, ליהנות על השובע מאור הלבנה במלואה ולהתבשם מריח הלילה. מאצטבא לאצטבא ומפתח לפתח בני ישראל רובצים לפתחיהם כתות כתות משני צדי הרחוב איש וביתו, איש וביתו, הללו הצל מצד זה והללו כנגדם באור מצד שני. חלופי דברים וחדודים, שנונים ופגומים, נזרקים כחצים מחבורה לחברתה – ותיכף להם קול ענות שחוק מצד זה או מצד שכנגדו, שחוק שיש בו אבק פריצות. הרחוב מתמלא אבקנבול פה וריח עונה קרובה. אברכים דוחקים את עצמם עוד יותר לגוף נשותיהם וראשי אצבעותיהם אינם יודעים מנוחה… ובעלי בתים חשובים שוכחים שעה קלה מדת זהירות ומקלים ראשם נגד נשותיהם בגלוי ובסתר. בחורים ובתולות מתרחקים שלא במתכוון ומתחככים בצללי כתלים ובגדרות ונבלעים באפלולית מצד זה ומשרתים ומשרתות עושים מעשי חדודים מאחורי הגדרות מן הצד השנני. חי-חי-חי וחה-חה-חה… אור הירח מגלה טפח טמכסה טפחיים ונערים קטנים רואים ואינם רואים ורודפים אחרי חסיל פורח או אחרי צפרדע מנתרת ומעלים אבק לאור הירח.
תחת אילן ענף ומסובל תפוחים שבגנת ר' ברוך איידלמן, בצלע הבית, שוכב יחידי בשעה יפה זו קרובו של ר' ברוך, הבחור היתום שמואל’ק. הוא פרש מחבורת בני הבית תיכף לאחר הסעודה, שפט את הסורדוט השחור ותלאו בשוֹכה, נתמתח כאן על הדשא הרך אצל חלון פתוח, והוא שוכב עתה פרקדן ופניו למעלה. האילן מנמנם ומסך עליו בענפיו ותפוחים גדולים ובשלים אף הם מנמנמים ותלויים למעלה כנגד עיניו ופיו ממש ונוטים לנפול לתוך הפה. שובך אחד, שכפף משאו, נאחז עם כל הכבודה במרזב הגג והוא תלוי שם בנס ומקצתו נשמט למטה ונתלה החלון ושרביטיו מגששים בכותל ומסרטים בזכוכית, מבצבצים דרך החלון לפנים ומושיטים לשם שרביט ירוק עם שנים שלשה תפוחים בראשו.
– שלל של תפוחים! – הרהר שמואל’ק מתוך שפע של מתיקות, ששטפו מבפנים מרובים מן העלים! אבל מה בצע, כבר חכורים הם לאחר – חזירים!
ושמואל’ק נתמלא “קפידא” על דודתו יוכה, שבכל שנת ברכה היא נכנסת בעובי הקורה ומחכרת את הגנה לאחרים. כמה להוטה זו אחרי הפרוטה! כמה רעה וצרה עינה של זו! הלילה אנקם בתפוחיהם.
מעבר לגדר, מתוך האכסדרה, מקום שר' ברוך ובני ביתו יושבים שם עתה בחבורה, הגיע לאזניו שחוק צעיר ומצלצל.
– שרה’ניו שוחקת – הרהר שמואל’ק – לולא היא, לא היה בא לבית זה אפילו לשבת אחת. ובאמת מה לו כאן? כלום להוט הוא אחרי “שבתות” שלהם, שהם נותנים לו בחסדם? הרי רואה הוא, כמה מזלזלים הם בו ואינם משגיחים בו כל עיקר, אצל השולחן רואים כאילו אינו, או שהוא נראה כעין אבר מיותר. הכל, הכל מזלזלים בו ואפילו שרה’ניו כאמה כבתה… התפוח נופל סמוך לאילנו…
מעל המדרגה שמאחורי הבית סמוך לאורוה הגיע לאזנו קטל חוכה כבושה ומחלחלת במעים, מעורבת בלחישות של נזיפה, “אוי, אוי, אוי, לך לכל הרוחות”, מעין התגוששות חשאין של אונס ורצון כאחד, של דחיפה בימין וקורבה בשמאל…
אהה, המשרת והשפחה נזדמנו לשם! – הרהר שמואל’ק טזקף אזניו… הם מתעלסים… ושוב שטף את שמואל’ק גל של מתיקות מבפנים לבו נתרכך ורגליו נתמלאו צוקר…
– הרי אני כבן שמונה עשרה שנה – עבר שמואל’ק להרהורים אחרים – ועדיין לא טעמתי טעם נשיקה. גולם, אך גולם אני ולא אדם… כמה פעמים נסיתי ולא עלתה בידי… ההי חסיד! אין אומץ לב הדרוש לכך… המשרת – זה אינו מפחד. הוא איננו “חסיד”…
הכנוי חסיד נשמר אצלו בזכרונו בקרן זוית מילדותו ועתה צף ועלה על לבו פתאום ומלא אותו מרירות… בבית זקנו, שנתגדל שם בילדותו – הוא היה כבן שתים עשרה – שרתה שנה אחת שפחה צעירה, בתולה יפה ובריאב, אדומת לחיים ובעלת אברים. וכל פעם שהוא נשאר עמהב לבדה בבית, היתה זו נגשת פתאון, צובטת שתי לחייו בשתי ידיה, בכל עשר אצבעותיה ובכל כוחה, נועצת בו שתי עינים רעבות ותובעות, המתיזות ניצוצות. הוא לא הבין אז, מה היא רוצה, והיה מתאמץ להשתמט מידה מלא בושה ובבכי כבוש מתוך כאב הצביטה, אבל היא היתה מחזקת בשתי לחייו ולא הרפתה ממנו, וכשנשתמט ממנה סוף כל סוף תססה לו ברתיחה ובלזות, וכמעט שרעדה מכעס: ההי, חסיד! כנוי זה כבר נשתקע מלבו ועתה צף לפתע פתאום וגרר אחריו את הבתולה הבריאה והדדנית. ושמואל’ק רואה אותה כולה כמו שהיא עם מחשוף צוארה ומקצת חזה עם זרועותיה הבריאות והחשופות ועם הגומא הקטנה הסמוכה לקבורת. את כל החמודות היה רואה שמול’ק לתומו, כשהיה עובר דרך חדר-המבשלות ללכת לחדר ונתקל בה בשעת תכבוסת. עומדת היתה מוטה על-גבי העריבה והלבנים, כשהיא חשופה חציה ומלוה אותו בעיניה התובעות עד הפתח…
צנה קלה עם ריח ערב של תפוחים טפחה בפני שמואל’ק ובאפו ותשכירהוף הוא גמע מן האויר מלא החוטם ואמר לעצמו מתוך שטף הנאה: אַ מחיה נפשות! עצם את עיניו בכונה ורגליו נתכוצו מתוך איזה גל של מתיקות, עיניו נתלו השוכה אחת, שתפוחיה מרובים מעליה והם קבועים וצפופים בה כענבים באשכול. “שלל של תפוחים – ואני לא ברכתי עדיין “שהחיינו” אפילו על אחד – הרהר מתוך תאבון – מהראוי שאטעום מהם…”
ושמואל’ק התרומם ממשכבו, זקף את חצי גופו ופשט ידו כלפי קצה השובך התחתון, שנאחז בחלון, על מנת למשכו למטה אליו ולקטוף על-ידי שנוי, כלאחר יד, תפוח אדמוני אחד – ופתאום קרא “אַ!” ונרתע לאחור, ידו נכותה באיזה דבר רך וחם, כמעט רותח. הוא הפך את פניו לצד החלון וראה לחרדתו, שתחת התפוח מצאה ידו לחי עגולה ורכה, אדומה וחמה של בת דודו הצעירה והשובבה שרה’ניו, הסמוכה בחלון וראשה נוטה ללגנה.
– מה… איך… – התחיל שמואל’ק מגמגם מתוך בושה ונקרש במקומו.
– מה… איך – חה-חה-חה! אוי, מנוול – שחקה לו שרה’ניו שחוקה היפה והמעליב
כאחד – אהא נתפסת! לתלוש תפוח בשבת…
– שרה’ניו…
– שרה’ניו שרה’ניו… חה, חה, חה, בחור נאה, תולש תפוחים בשבת. באתי לראות מה עושה הבחור יחידי בגנב. עומדת אני בחשאי כאן סמוכה בכרכוב החלון – אהא, הנה הוא פושט יד לתפוח… ה, חה, חה…
ושרה’ניו נתרחקה קצת מתוך שחוק אחורנית לצד פנים באפלוליתו של חלל הבית.
נוסחה אחרת של קטע ב' 🔗
ליל שבת, תמוז, בין סעודה לשינה. הבתים מתרוקנים ובני ישראל רובצים לפתחיהם משפחות משפחות קלי בגד וחשופי חזה ונהנים על השובע מאור הלבנה במלואה. הללו שרויים בצל והללו באור. מכאן וכאן מלבינים תחתונים, שרוולי כתנות ושמלת אשה. ערובי נשים וגברים ושתופי ברכים ורגלים. מחבורה לחברתה דרך הרחוב נזרקים כחצים דברי חדודים, רמזים לעניני לילה – ואחריהם מתפוצץ צחוק צוהל של נשים, צחוק שיש עמו מעין פריצות. הרחוב מתמלא ריח שאֵר ואבק נבול פה. אברכים בחלטל’יהם דוחקים את עצמם עוד יותר לגוף נשותיהם הצעירות, הלב מתבשם וחומד וראשי האצבעות עצמם אינם יודעים מנוחה. ובעלי בתים חשובים בתחתוניהם שוכחים שעה קלה מדת זהירות ומקלים ראשם כנגד זוגותיהם בגלוי ובסתר. בחורים ובתולות נבלעים בצללי הכתלים ומשרתים עם שפחות מתחככים בדפנות מאחורי הגדרות – וחי חי חי חה, חה,חה. אור הלבנה מגלה טפח ומכסה טפחיים, ונערים קטנים רואים ואינם רואים, רודפים אחרי חסיל פורח ומעלים אבק לאור הירח.
בשעה יפה זו ישב ר' ברוך ובני ביתו באכסדרה הקטנה שלפני פתח ביתו לצד הרחוב: ומעבר לגדר, בגנה הקטנה שבחצר, שכב תחת אילן מסובל תפוחים היתום האוכל שבתות על שלחן ר' ברוך, החתן הבחור שמואל’ק. ה“סורדוט” הסדוק שלו היה תלוי בשוכת האילן והוא נתמתח פרקדן על-גבי העשב וידיו הלבנות בשרווליהן פשוטות לכאן ולכאן, דומה היה על-גבי מצע העשב כעין צלב שכוב ששתיו שחור וערבו לבן. ומתכון היה שמואל’ק להששתטח סמוך לחלון פתוח, ראשו בכותל הבית ורגליו כלפי גזע האילן. מבפנים בבית הבהבו ודעכו הנרות ודרך החלון הפתוח, מתוך חללו המדומדם של הבית, האהילה על גבי ראשו מלמעלה בחצי גויתה הרכה בת זקוניו של ר' ברוך, השובבה שרה’ניו. ראשה היה נתון מבחוץ בין הענפים המגששים בחלון ולבה על סף כרכוב החלון. שמואל’ק לא ראה בעד העלים כהוגן את פניה, אבל הרגיש את החום השופע עליו מתוך גופה הצעיר, את אדמומית לחייה, העגולות כאפרסקים, את חוטי האש היוצאים מתוך נחירי אפה המחודד והשחצני ואת רטט הפּקס הצהבהב של שפמה הדק… שמואל’ק קפל את ידיו תחת ראשו ושכב כך שעה קלה בלא נדנוד ובעינים עצומות, סופג את החום השופע עליו מלמעלה ומפקיר את עצמו לשטף של מתיקות שמתפשט ומפעפע בו מבפנים עד קצות רגליו. רגליו נתכוצו מתוך שפע תענוג ונעימות ולחייו הלוהטות פרחו בצנעא בעבועין דקין.
ידועה היא לו לשמואל’ק מתיקות זו, שנופלת עליו תמיד מתוך לאות קלה אחרי סעודה שמנה, מלפלפת את עיניו בקורי עכביש ועושה את גופו כחמת מלא דבש. כמעט תמיד היא גוררת אחריה מיני הרהורי עברה משונים, שאין לו מנוס מהם זה כמה. ואף עתה משתדל שמואל’ק להסיח דעתו לדברים אחרים: מציץ הוא בשמים בעד חרכי האילנות ומתכוון למצוא שם את ה“עגלה”, נזכר בסכך של הסוכה דאשתקד, לוחש כפיו “הכנעני החתי האמורי, הפרזי והיבוסי והגרגשי”, ולבסוף צובט בכל כוחו בצנעא בבשר ירכו – אבל כל הסגולות האלה לבטלה. ההרהורים במקומם עומדים.
ומהרהר הוא שמואל’ק במה שבצדי הרחוב ובמה שבצללי הגדרות, במה שמאחורי הבית ובמה שבשויות אפלות, בחדודי הגברים ובצהלות הנשים. מכאן ומכאן הגיעו לאזניו שברי שחוק, שברי חדודים. לחישות זסשר“ציות וחוכא כבושה, הברות סתומות וחצאי מלים – שאין בכולם כדי צרוף, אבל “ריח” אחד לכולם. כל אותם ה”זוגות", שיצאו עתה לחוץ ונשתטחו באכסדרות ועל פתחי הבתים – כולם, מן הבעל הבית החשוב עם “זוגתו” כפולת הסנטר עד אברך המשי עם רעיתו הרכה והענוגה ועד המשרת והשפחה שמאחורי הבית סמוך לאורוה – כולם כולם לשם “כונה” אחת יצאו ויצר אחד סוכן בלב כולם. הכל מבקשים אהבה מדעת ושלא מדעת. הכל מגששין באפלולית כסומין ומבקשים עתה קורטוב אהבה באיזו קרני גשוש, בניצוצי עינים, בניד עפעפים – כל אחד במה שיש לו: בחכמתו ובשטותו, בשנים ובשערות… אותם הגברים בחלוקיהם ובתחתוניהם לבנים ואותן הנשים בשמלותיהן הקלות והסכויות… אלו חשופי החזות ומעורומי הצוארים. אותו הגלוי והסתר המשמש בערבוביה. אותן הקורבות מתוך דחיות והנזיפות מתוך חבה ומשיכה… תביעת עין אלמת והבטחה סמויה מן העין. ערובי מקומות ושתופי רגלים. כל אלה אינם אלא זעזועים ורמזים שך איזה רוח זנונים, הרוקם עתה בכל מיני ערמומיות תחת מעטה אור גנוז ומאחז עינים של לבנה צנועה את רקמת זנוניו הדקה והגסה כאחת… עוד מעט ויקומו כל אלו בעלי הבתים והאברכים מקטן ועד גדול שטופי בולמוס אחד, בולמוס עוור, בהמי, ויפרשו עם נשותיהם, איש ובת-זוגו, לחדרי המשכב, וכל השכונה תהפך לקובה אחת גדולה, שהרחוב פרוזדור לה ובתי הרחוב – “חדרי החדרים” –
– החתי, האמורי, הפרזי והיבוסי והגרגשי – ננער פתאום שמואל’ק מהרהוריו, כזה שקופץ פתאום על ידי לחש מתוך תהום עמוקה… הרגיש שמואל’ק שעוד מעט ויתמוגג כולו באותו התהום. רצונו, כמעט שנסתלק, נתחזר וננער. שרה’ניו הכריעה את ראשה ורובה כלפי מטה ומחלפתה הארועה וה“שמנה” נשמטה מכתפה באויר כנגד שמואל’ק. העלים רשרשו, כאילו נשתלשל וירד משם נחש בחשאי. שמואל’ק עצר את נשימתו והפקיר את לחייו לקצה המחלפה המחלקת ומגפפת על פניו. חמה היא וחלקה ומתוקה עד לכלות הנפש… שרה’ניו הרכינה את לחיה סמוך ללחיו הוא – להבת שלהבת!..
כנסת, דביר, תל אביב, תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.