א: עיר ובלהות 🔗
– היא הולכת, הולכת וקרבה! בהכפרים מסביב – סכנות נפשות! רבונו של עולם, מה נעשׂה?
כל איש ישמור פיו ולשונו מלהזכיר את שם המגפה. אך הפחד גדול מאד…
בכל יום ויום ידיעות ושמועות רעות. מאפּטא מודיעים, כי שם נפל בחוץ נושׂא-מים ולא קם עוד. באוֹסטרוֹב נחנטו שני יהודים… בברטקיב יושב דוֹקטוֹר שבא מוַארשה, ותלמיד האוניברסיטה עוזר על ידו. רחליב סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא.
חבל קוזאַקים הביא את ראַדום במצור, ובצוֹיזמיר העיר, השם ישמרנו, נופלים בני אדם ומתים כזבובים.
המסחר יורד, ויראת-שמים תתרומם… סוחרי-תבואות יושבים תחתיהם מיראה לצאת משער העיר. הסרסורים יש להם נקיון-שינַים. הבתים מתרוקנים. בכל ערבי שבתות נושׂאים איזה כלי או חפץ אל המלווה בעבוט…
גם בתי המסך אבלו, נפלו… איזה בעל-מלאכה או גם בעל-בית יבוא לפעמים וישתה כוס או שתים, לפכּח את הצער והפחד אך מזה לא תהיה לבעליהם הרוָחה, ואכּר מן הכפר חזון מאד לא נפרץ בעיר.
תחת זאת הסירה אשת הרופא מעל ראשה את הפאה הנכרית, ותלבש תחתה האַר-בּאנ"ד פשוט, כאשר תשׂאינה הנשים הכשרות… איזה משׂכיל מסתתר התוַדה בגלוי וישׂרוף בפומבי את “אהבת ציון”, והתחיל לומר תהלים בכל יום… שפחת הבּלן באה פתאום אל הרב לקחת מוסר על עווֹנה הרב, ותודה כי בערבי-שבתות היתה מציצה בעד החרכים אל הרוחצים… איזה צעיר לימים (את שמו לא אזכיר לדראון) יושב בתענית זה חודש ימים, ועודנו חושב להיות לפרוש… מי יודע איזה חטא נמצא אתו!
ישנם כעת חייטים המשיבים את ה“יתּוּר”, קצבים בלי אבן ואבן ועם עודף גדול… אחד הוא ירוחם החלפן, אשר לא זע עוד, ואיננו לוקח פחות מעשׂרה למאה לחודש מכל הלוָאה בעבוט, אבל לבו הלא לב אבן, כידוע!
והפנים ירוקים ולבנים, והשׂפתים נצרבות. והעינים עגולות ומלאות פחד, וכל ראש כפוף. בחוצות דממה: פה ושם חבורות קטנות, אנשים לחוד ונשים לחוד, עומדים ומתלחשים בלי לחש, מנענעים בראשיהם ובידיהם ובכתפיהם, והעינים נטויות השמימה, אולי ירחם!…
גם בבתי-התפילה בין מנחה למעריב שׂוררת דומיה. אך עזרת-הנשים מלאה מפה אל פה, וכפעם בפעם יתפרץ מבעד החלונות יליל צעקת משבר, לחרדת הגברים ולסמר שׂערות בשׂרם… ובכל ערב – “כל נדרי”, רוחצים בנחלי דמעה.
מה לעשׂות? היש עצה ותחבולה?
בוַארשה, מספּרים, פתחו בתי-חמין לעניי עם, גם מזונות פוסקים להם בזול, מחלקים גחלים להסקה, מלבושים – הכּוֹל בעצת אלה הידועים… הכּוֹל ללכת בחוקותיהם, ולכל היותר למצוא חן בעיני הרשוּת… פה ישנן צדקות אחרות: “מאיר בעל הנס”, “יהודים טובים”.. ישנן גם סגולות נפלאות: במוצאי-שבת מציגים בחלונות נרות להדלקה לשבת הבאה… לוַאסיל בית-טחנה סמוך להעיר; וכבר נמנו וגמרו לגנוב בלילה את אבני הריחים ולקברן בבית-הקברות… גם יתום ויתומה נכונים להנשׂא זה לזה…ומלבד זאת כמה בתי-כנסיות יש ליללה ולזעקה, וכמה קברים למדידה!
ובכל זאת יאנק הלב… הלא הסגולות מאז ומקדם הן, ובכל זאת הכּוֹל זוכרים את המגפה הראשונה בשנת תק"ץ… כל הרחוב עלה דשאים, ואך מסילה אחת נותרה, אשר דרכו עליה רגלי הנושׂאים…
ורעות מן המגפה הן הדזאינפקצי“ה, האיזוֹלאצי”ה, והשם ישמרנו – החניטה! לא לעולם יחיה איש, ואך פעם אחת ימות… והחיים והמוות ביד מי הם? ביד בעל הרחמים, ובעל-הרחמים הוא שומע תפילה וזעקה, וגם צדקה תציל ממוות… אבל השאר הוא ביד אומות-העולם; את מוח העצמות ימוצו, הב, הב, – הוצאות ושפיכות-דמים…
ועוד יחנטו את המתים… לוקחים את המת, קורעים אותו כדג, טובלים בזפת וקוברים בלי תכריכים…
ובבתי-החולים, כידוע לכּול, ממיתים את החולים בסמים… ומה לכם עוד, אם נתּכה חמתם גם על כרים וכסתות, ששׂורפים אותם באש…
לפעמים מביאים את העיר במצור… ימותו יושביה ברעב, או יאכלו איש את בשׂר רעהו… ולמה אנחנו מחשים? העוד לא כלו כל הקצין? הנתן להאויב לבוא במחננו?
היה לא תהיה!
הנרות להדלקה בשבת נכונים כל ימי השבוע, יבוא ליל חושך ואבני הריחַיִם של ואַסיל אינן… גם יתומים נשׂיא…
והפחד בכל זאת הולך הלוך וגדוֹל… קווה קיוינו כי יחד עם החום יעבור זעם, אך כבר עבר קיץ, באו גם הימים הנוראים, גם ימי חג הסוכת אינם… מקור תרחפנה העצמות, והמגפה הולכת וקרבה… רבונו-של-עולם!
ב: שנַים שאינם מפחדים 🔗
ובכל זאת ישנם שני בני אדם בעיר, שאינם מתייראים מפני המגפה, ולא זאת בלבד: הם מיחלים לה! הלא הם: הדוֹקטוֹר הצעיר ס., פולני קתוֹלי, ולהבדיל – יוסיל בחור-הישיבה, עברי בן דת משה.
ככלות ס. את למוּדיו בא הנה, להתפרנס מיגיע כפיו ומוחו. אז היה איש טוב, איש טוב מאד, ממש אחד מחסידי אומות-העולם, נוח לבריות, מבלי שמץ יהירות; היה עונה לכל איש אשר דרש בשלומו, אף לאשה, אף לילד. ובעלי-הבתים לא מנעו ממנו את הטוב… הכל השתחוו לפניו, הסירו את הכובעים ונענעו בראשם בצחוק-חן ובחבּה… בכל שבת ושבת שלחו לו חלה ודגים, גם אהבוהו גם כבוד לא מנעו ממנו, אך – לא השתמשו בו, לא הזמינו אותו.
ובאמת, מי נצרך לעזרת הדוֹקטוֹ“ר? האין “רופא” בעיר? ומה גם, כי ה”רופא" הוא רופא מומחה ומפואר, שדי לו במעוף-עין אחד על החולה למען הכּר את מחלתו… ואך הכיר את המחלה היה רושם מיד מה שנצרך לרפואה, ובעל בית-המרקחת לא נמנע מתת את התרופות אשר יעץ ה“רופא”… ולמה זה לנו דוֹקטוֹ“ר? וכי שְמָא גָרִים? לוּ בא הנה דוֹקטוֹ”ר זקן ושׂבע חולים, כי אז לא היה הולך בטל, אבל ס. נער הוא, רך בשנים, ופני עלמה לו, בלי שום חתימת-זקן, – ההוא יתחרה עם ה“רופא” שלנו? ורע מזה שהוא החל להתחרות עם ה“רופא”! הוא חולק עליו! הוא מחווה דעתו כי החולים שותים יותר מדאי לנקות את הקיבה והמעים, כי ההקזה מזקת לכל איש ואיש ועל אחת כמה וכמה ליולדות, וכדומה דברי שטות והבלים. וגם על השמנים ועל המשחות מילא צחוק פיו! ואם קרה מקרה לא טהור וה“רופא” נסע לאיזה כפר, ונקרא הדוֹקטוֹ“ר – מה היה עושׂה? לא רשם מאומה, ואם רשם ציוָה בלי ספק לקחת תרופה בעד ח”י גדולים. בעל בית-המרקחת רגז ושׂחק, והכול ראו שאין דעתו נוחה מרפואות-שוא כאלה, כי הכול יודעים שאסיא דמגן במגן, מגן שויה…
וכה עברו ששה ירחים. הדוֹקטוֹ“ר הצעיר נלחם בגלוי עם ה”רופא“, ובסתר עם בעל בית-המרקחת. אך עם בעלי-הבתים היה חי בשלום, עד – עד אשר כלתה הפרוטה האחרונה, שהביא אתו, מן הכיס… לאט לאט היה גם לבעל-חוב, והנושים בו, כבעל המעון, כהקצב, כהחייט, החלו לנגושׂ… אז ראה ס. כי לא יוכל עוד עמוֹד, וישנה את דרכו לטוב. לאט-לאט החל להודות – לראשונה בחשאי, בלשון מגומגמת, ואחר-כך בקול רם ובפומבי – כי הקיבה אמנם צריכה לנקיון כפעם בפעם, שהדם הסוער בהגוף צריך להקזה לעתים תכופות, ועוד ועוד… אך כל זה לא היה לו לעֵזר ולהועיל: ראשונה, לא היו יודעים אם הוא מודה על האמת, או משטה ומונה את הבריות; שנית, אם הוא מודה לדברי ה”רופא“, אם ה”רופא" צודק, למה לנו דוֹקטוֹ"ר?
ממרחק בא עֵזר לס. על ידי ירושה (חזון נפרץ הוא בין “הגויים” לקבל ירושה אחרי מות דודים ודודות ערירים), וישב עוד חצי שנה בבטל. ואז, כאשר כלתה עוד הפעם הפרוטה מן הכיס, מצא לו ס. עצה אחרת.
לפתע פתאום היה לאנטיסמי“ט, לאנטיסמי”ט נלהב. את יושבי העיר היהודים לא הכיר, את בעלי-הבתים לא ידע; פעמים בפגשו באחד מבני-שם נרתע לאחוריו וירק לפניו… אז דבּר על לב הווֹיט ויסיתנו לגרש כמה משפחות עבריות ממגרשי האכּרים… כבוא איש-משמר העירה, המתיק אתו סוד; וטרם הספיקה השעה להתושבים להעניק לו כדבעי, הוליך אותו בבתים ובחצרות ויראה לו כל מקום טנופת.
פעם אחת אמר אל בעל בית-המרקחת, כי הוא במקומו היה מוכר ליהודים אך סם-המוות. ועוד ועוד…
ההמצאה הזאת לא נשארה מעל. רבים מבעלי-הבתים החלו לקרוא לו ולשלם בעד בקוּרו את החולה, אף כי איש לא שמע בעצתו ואת התרופות לא קנו, או שפכו אל האשפה…
אחינו בני ישׂראל הרגישו תיכף ומיד, כי נחוץ לסתום פי השׂטן, וגם היה בזה מין שׁוחד, לכסות-עינים…
יותר לא יכול ס. לעשׂות, ומצבו לא היה עוד איתן.
אז קרו לו כמה מקרים לא טובים. אחד החולים הרהיב עוז בנפשו לקחת את תרופת הדוֹקטוֹ"ר, ולא עבר שבוע ימים וימת.
ורע מזה, כי פעם אחת לא עצר ברוחו ויגד באחד הבתים, כי החום איננו מחלה, כי אם כלי-זין ביד הגוף להלחם במחלה; וכל השומע מילא צחוק פיו… עוד יותר צחקו כל בני העיר כאשר נקרא פעם אחת אל מקשה לילד; המיילדת יצאה את העיר ליום אחד, ונקרא הדוֹקטוֹ"ר. כמה הכנות של שטות וכמה הבלים! ראשונה ציוָה להביא לו קערת מים, גם חתיכת בורית! אל המים אשר בקערה שפך מעט מים אחרים, אשר הביא אתו בבקבוק… כל המסובּים עומדים ומתבוננים; כמדומה להם, שהוא מכין איזו רפואה בבית החולה, להקניט את בעל בית-המרקחת. מי יודע איזה סם, איזו תרופה יצא מזה… והוא אחרי כל ההכנות הללו נוטל ידיו באותם המים!
שמא תאמרו, שהיו ידיו מלוכלכות? חס ושלום, כל המסובים ראו כי היו ידיו נקיות וברות, כנהוג אצל אומות-העולם, גם הוא התחיל לעשׂות את צפרניו ולנקותן, כאשה כשרה קודם הטבילה, ואחר-כך נטל את ידיו שנית, ובמים אחרים, ועוד הפעם בורית ונטפי מים מן הבקבוק! ועוד כמה וכמה הכנות שאין לשער ואין לספּר… את “המקום” הוציא אמנם בשלום; והיולדת, יולדת שבעה, אמרה כי ידי הדוֹקטוֹ"ר קטנות מידי המיילדת, ומהיר הוא במעשׂהו – לולא ההכנות – יותר ממנה; אך מי יוכל נשׂוא הכנות כאלה? ומה לעשׂות אם אין בורית בבית? שם, באתו מקום, היו כובסים כלי לבנים, ונמצאה בורית, ובמקום אחר?
כל הנזכר למעלה היה בעוכרי ס., ואחרי שנתים ימים נוכח לדעת כי אין לו תקנה, אלא מנוסה שלימה מן העיר, מפני בעלי-הבתים, מפני בעל בית-המרקחת, וביחוד מפני ה“רופא”… ופתאום והנה היא באה! היא, המגפה, היא חרדת כל בשׂר! לא ולא! אם היא הולכת ובאה, ס. לא ינוס! קציר מטבעות כסף וזהב יהיה לס. – ימי זהב יבואו!
כבר בא צו לבנות בנין מיוחד בשביל חולי המגפה, וליחד בתים שונים בשביל המשפחות האומללות…
אמנם הקהל עשׂה את שלו, וישתדל אצל הווֹיט ואיש-המשמר לרשום את ההוצאה בספר ולחתום, ולא יותר… ובכל זאת היא הולכת! הממשלה תתן מצדה 3–4 רובל לשבוע, ור' יעקבּ ישלם מצדו כפל כפלים! החולים ישלמו בפני עצמם, הבריאים ישלמו לבל יתראו כחולים, וכל בני ישׂראל ישלמו בעד נקיון ואי-נקיון, בּדוּד ואי-בּדוּד, בעל כל יציאה וביאה, בעל כל דבּור ושתיקה. והעיקר: דמי קבורה! בלי חניטה! בלי סיד!
ותחיינה עצמות ס. היבשות, ותאורנה עיניו. בלכתו ברחוב ישרוק בנפש רחבה, יתבונן בפני ההולכים ושבים, בכל פתח פתוח, בכל חלונות הבתים! יודע ס. כי היהודים מסתירים את המחלה, אך הוא לא יתן לבצע את זממם! שלם ישלמו בעד ההווה ובעד העבר, ויהי מה!
אחרי כן ינוס מפה לוַארשה, שם יקח אשה, שם יראה חיים… כי מה לו פה ומי לו פה? האם בת בעל בית-המרקחת המנוּולת?
ג: השני אשר לא ירא רע 🔗
לקחת אשה רוצה גם יוסיל בחור-הישיבה, ועל כן מחכה גם הוא למגפה… הוא יתום עני, יתום עני אחד בעיר; לוּ גם יאבה הקהל להסתיר פניו ממנו, לא יוכל. אך מי יתן, ויעמידו חופה על הקברים!
ולזאת נכספה גם כלתה נפשו. ולמה נתפלא? אביו ואבי-זקנו בימיו כבר ילדו בנים ובנות וגם קברו מהם…
אחד הוא בחור זקן בעיר, בן שמונה-עשׂרה שנה! ועל כן הוא ללעג ולקלס… “בחור נובל” יקראו לו, “בוגרת”! ביום ובלילה לא ידע מנוח: לעג בני-גילו, אשר היו כבר לבעלי-בתים, עקיצת נערים וילדים, משׂביעים אותו מרורות כל היום, ובלילה לא יוכל לישון, חלומות רעים יבעתוהו. אם לא יחושו לעזרתו, יצא חס ושלום מדעתו…
והוא מתחנן לפני מיודעיו על נפשו: הואילו נא, דבּרו בי, והם עונים: שוטה שבעולם, איזו אשה תלך אחריך, אולי מלכת שבא?… אומלל הוא, יוסי, ובודד ביסוריו! זה ארבע-עשׂרה שנה הובא הנה על-ידי אביו מוכר-הספרים, ובמות אביו נשאר גלמוד, כי אמו מתה עליו במקום אחר זה כבר; הלא על-כן היה נודד עם אביו… ויחס הקהל על היתום וירחמנו, ויקנו את הספרים עזבוֹנו, ויקברו “בחצי חנם” את מתו מעליו, וגם קרקע יפה נתנו למת, ואת היתום הוליכו אל ה“תלמוד-תורה” ללמוד ביום, ואל בית-המדרש – לישון בלילה… ויאכל “ימים”, וכן הוא חי עד היום הזה…
בבית-המדרש חלה יוסי בעודנו ילד, וישב לאיתנו בפנים מלאים אותות המחלה.
ואחרי כן קרה לו מקרה אחר. במשך זמן מצער לימד ידיו להשׂיק בתנור בית-המדרש, וכראות בעלי-הבתים שהוא מסוגל מאד לאותה מלאכה, מינו אותו למשׂיק תמידי בתנור בית-המדרש, בבוקר בבוקר, בכל ימי החורף.
והתנור היה זקן ושׂבע-ימים ונוטה לנפול, ומחרכיו הרבים התפרצו החום והעשן.
ובלילה רחפה גוית יוסי הכחושה מקור… אז – ההכרח לא יגונה – למד לגנוב עצים ולהסיק גם בערב. התנור לא היה ארך-אפים, ופעם אחת התקצף על מענו ויפול עליו וילחץ את רגלו… אמנם, הרופא עשׂה את שלו וירפאנו, אך מאז קראו ליוסי שם חדש: “פרעה נכה”. כי נעשׂה פיסח.
גם שואב-מים לא יתן לו את בתו לאשה!…
נוסף לזה יוסי איננו לא עילוי ולא מתמיד – מי יתאַו לו?
ומעשׂה שׂטן – עיני יוסי לוחשות כגחלים, ולבו כואב והומה ומתגעגע תמיד.
לפעמים ראשו עליו סחרחר, אזניו תמלאינה שאון וצלצול פעמונים, וקדחת תאחזנו. חום וקור, קור וחום חליפות.
אך מי ישית לב לו?
בעלי-הבתים עושׂים את שלהם ומאכילים אותו “ימים”.
והשם ישמרנו מהמאכלים הטובים שנתנו לו! ולמה? הינחיל את מיטיביו ש"י עולמות? “בריה” שאיננו חפץ ללמוד ואינו יכול ללמוד, וכשהוא יושב על הספר – ראשו ורובו בעולם הדמיון, מדברים אליו ואינו שומע, ולפתע פתאום יתעורר כמו משינה עמוקה, יקפוץ ממקומו, יעזוב את הספר פתוח וירוץ כמשוגע הנה והנה בבית-המדרש, ובמרוצתו הוא מהפך את השולחנות והספסלים ואת כל אשר יפגוש על דרכו.
זה המשוגע – גם בעצמות יבשות, בלחם נקודים, בנותר מתמול שלושם איננו שווה. איזו תועלת תצא ממנו? למזלו הוא יתום נעזב, והקהל מרחם עליו!
אם יקרה בן-חמד כזה אצל אב ואֵם – ימסרוהו לחרש, לנגר, לחייט, אך מי ימשול בבן אחרים, ביתום נעזב? מי יאבה לקבל על עצמו אחריות כזאת? אביו היה למדן, עד רגעו האחרון לא פסק פומיה מגירסא, מהחברה נפטר בדבר הלכה, וכצדיק גמור נפטר מן העולם בחודש ניסן, ואחר וידוּי נמרץ ונלהב… ואיך זה יקחו את בנו וימסרוהו לבעל-מלאכה! מי יערבנו לפני שוכן עפר?
יוסי גדל בבית-המדרש ויהי לבחור, ותבוא עתו – ואינו יודע מנוחה, לא ביום ולא בלילה.
חלומות רעים והרהורים רעים!
ראשונה עמד על נפשו. הוא ידע כי בנפשו הוא, כי הרהורים רעים מאבדים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. אך ברבות הימים תש כוחו ויחדל מהלחם ברוחו אשר נשפך עליו… הכול לשוא! רוחו ימשול בו! אך זאת נחמתו: יבוא יום וישׂא לו אשה… מן השמים ירחמו עליו, או יד נדיבים תתמכנו… ובכל יום חכּה לשדכנים. אך השדכנים לא באו, וילך הוא לדרוש אחריהם. ואחרי כן, כאשר נוכח לדעת, שאַך המלכה-שבא תאבה להיות לו לכלה, אז הרגיש כי חשכו בעדו שמים וארץ, כי חשכו חייו… כי מחיים כאלה טוב המוות.
רעיון חדש, חטא חדש ומלחמה חדשה! ועוד הפעם היתה ידו על התחתונה…
בפעם הראשונה חלף הרעיון הרע כברק במוחו ונעלם ואיננו, והוא השתומם מאד על בואו והעלמו…
אך הרעיון בא שנית ויתמהמה ולא חלף כרגע, ובכל זאת, כאשר סר, לא השאיר אחריו כי אם תמהון-לב ונפש.
ועוד הפעם בא, ויהי לתושב במוחו… בעברו ישאיר אחריו שממון ובשובו לא יתן לו מנוח. בעל-כרחו הוא חושב, כי אפשר לאיש לאַבד עצמו לדעת, ובעל כרחו ישית אל לבו כי נחוץ לברור מיתה קלה, אם לא מיתה יפה.
רוח חזקה בחוץ, בלי ספק מסבּת איזה תלוי… יהודי או לא יהודי? בלי ספק יהודי; בשביל נכרי לא ינשוב הרוח כל כך בחזקה!
איזה חייט נמצא פעם אחת טובע במקרה. הוא זכר פתאום את המעשה הזה, וגם בא לידי החלטה, כי החייט אבּד עצמו לדעת. כי מה עשׂה החייט בתוך המקוה, לא בערב יום-כפּוּר ולא בערב יום-טוב וגם לא בערב שבת, כי אם באחד מימי החול!
כעבור ימים מספר התעורר בקרבו חשק נמרץ ללכת אל המקוה, והוא הרגיש כי מסית אותו היצר הרע, והיצר הטוב יעץ: אל תלך! הזהר, אל תלך; פן לא תשוב עוד! אך הוא אמר בלבו: מה ממני יהלוך אם אלך? והחשק התגבר עליו וילך, אך את בגדיו לא הפשיט, כי נפל פחד המים עליו, ויברח.
אך כפעם בפעם חקר את המקוה, ולאט לאט התרגל להביט על פני המים בלי פחד, ולפעמים גם בעונג מוזר.
אוהב הוא לראות את תמונתו המטושטשת צפה הנה והנה על פני המים העכורים, ואחרי כן נדמה לו, כי לא דמות פניו הוא רואה על פני המים, כי שם בתוך המים יושב החייט היהודי, והוא קורא לו ומושך אותו אחריו: בוא, אל תירא, המים קרים ונעימים…
ויברח מפני החייט המסית…
בעברו דרך חצר עושׂה-חבלים, וירא והנה השומר איננו והחבלים מונחים בלי שומר, ויתפלא על זאת. אך עוד יותר התפלא בשובו אל בית-המדרש ובמששו את צלחת בגדו – ובה אחד החבלים! בלי משׂים גנב את החבל! אך הוא ראה בזה מעשׂה שׂטן…
אחרי כן עלה על לבו, כי יד ה' עשׂתה זאת…
“היוצר בעצמו – חשב בלבו, ודמעות רחמים על עצמו ובשׂרו התגלגלו על לחייו הרזות – היוצר בעצמו מאס בי, והוא חפץ במיתתי… וכיון שאיני כדאי לשלוח לי את מלאך-המוות, נתן לי את החבל… היוצר בעצמו מצווה לי: לך ושׂים קץ לחייך!”
היוצר אשר בראוֹ חפץ בקצו! היוצר, המרחם על כל מעשׂיו, הבדיל אותו לרעה, הוא חפץ שיאבד יצירו בעולם הזה ובעולם הבא…
ומדוע? מה חטאו ומה פשעו? היפקוד עליו עווֹן, על אשר לא התגבר על יצרו?
ואיך יתגבר על יצרו התקיף, והוא יתום נעשב, בודד וערירי, חלש ואין אונים בלי הורים ומורים, בלי דודים, בלי תוכחת מוסר ועצה טובה… מי הוא כי יתחרה במלאך אלהים, החָרש המובהק במלאכתו, שהוא עוסק בה מששת ימי בראשית?
ואם לא עצר כוח להתחרות עם היצר הרע, היתוַכּח עם הבורא?
אך את בית-המדרש, את המקום הקדוש, בנבלותו לא יטמא. הוא לא יעשׂה את הנבלה לנוכח ארון-הקודש!
בפינת הגג, מעל לבית-המדרש – שם אוצר ה“השמות”, ושם, בתקרה מלמעלה, מסמר של ברזל…
גם הוא מוכן למענו, כי מה למסמר בפינת גג באוצר השמות? הכול למענו…
מי יודע אם לא הוכן המסמר עוד טרם הוָלדו…
וכבר הוא באוצר השמות, והחבל על צוָארו…
אך לא לחנם גדל בבית-המדרש…
– איתימא איפכא? – נשאל פתאום במוחו – איתימא איפכא, וכל זה מעשׂה שטן?הוא בורא בקרבו את כל ההרהורים הרעים,הוא המסית והמדיח והוא החפץ להיות לו גם מלאך-המוות?
ויעזוב את החבל. למה למהר? לא דבר מצער הוא – לאבד את העולם הזה והעולם הבא בבת אחת…
איתימא איפכא?
כל זה צריך לישוּב הדעת, במנוחה, בשלוָה… ויעזוב את אוצר השמות, וישב אל בית-המדרש…
ומדי לילה בלילה מושך אותו המסמר למעלה אל אוצר השמות, והוא עומד אל נפשו בכל כוחו… פעם ירוץ אל ארון-הקודש, יתחוב לתוכו את ראשו, יגע בספרי הקודש ויבך ויתחנן על נפשו… פעם ירוץ הנה והנה בבית-המדרש, לגרש את הרהוריו הרעים, או יאחז באחד השולחנות או בתנור בכל מאמצי כוח, והוא חפץ ללכת, אך השולחן והתנור לא יתנוהו למוש ממקומו…
ומי יודע מה היתה אחרית המלחמה הכבדה הזאת, לולא – המגפה!
עתה לא יאבּד עוד את עצמו לדעת. עבר הפחד, ברק התקוָה הופיע!
עתה יתנו לו אשה, ולא את המלכה שבא… הלא הוא יתום אחד בעיר!
ד: ס. נסוג אחור ויוסי מתבודד 🔗
הקהל מפחד מפני המגפה, וגם אימת ס. נפלה עליו… מי יודע? כל בר-נש אך בשׂר ודם הוא, עלול לתחלואים שונים, ובהתפרץ האסון הלא יהיה ס. המולך בכפּה… הלא כל אשר יחפוץ יעשׂה… מס. לא יבּצר מלצווֹת על אנשי המשמר לקחת גם איש בריא ולהפילו על ערשׂ דוי…
מי יאמר לו מה תעשׂה? יאבה – ויצו למשוח, למשמש, להאכיל סממנים, להלעיט תרופות, לגרש מעל החולה את כל בני הבית, לשׂרוף את כלי הבית, ואת החולה להמית ולחנוט!
ואמנם, נורא הדבר! חפצים הם, הרופאים, להכיר את המחלה, ועל-כן הם ממיתים את החולים, חונטים את הגופים ומבקשים תולעים בבני-מעיהם! נורא הדבר, אך הן בגולה אנחנו ואלינו לשׂאת ולסבול… באַפּטה גילה “הרופא” את הסוד, ויוציאנו הדוֹקטוֹ“ר משם בפלילים ויוּשׂם במאסר, רחמנא ליצלן, הרופא מגלה הסוד, ולא הדוֹקטוֹ”ר… לא שומר פיו ולשונו…
אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם להשמר מפני הרופאים.
אם ירָאה ס. בחוץ, ונס כל הקהל הביתה; אם יתן עינו באחד החלונות, יורידו כרגע את הוילון, אם ישנו שם, או יכסו את החלון במה שיהיה.
ובאחד הלילות יצאו כל שכני ס. מדירותיהם וישׂכרו להם מעונות אחרים… מי ידור עם הנחש בכפיפה אחת?
אוי לרשע ואוי לשכנו!
וירא ס. את כל אלה ויעשׂה את עצמו כאילו לא התבונן, וגם חדל לנקר את עיני בעלי-הבתים ויסוג אחור.
כה יעזוב לפעמים החתול את העכבר. הטרף לא ינוס, ולמה לא יצַחק בו?
והוא יושב בדד במעונו, או מודד בשעלו את הרפש מאחורי העיר.
למה לו להתקוטט בהם? – חושב ס. – יבוא יומם, יחָבאו אל הכלים כנפשם שׂבעם. יבוא מועד, ינועו אמות הספים, יקרעו החלונות והפתחים, ופרצים תצא היללה… היהודים יראים את המות… הלא זוכר הוא את הטיפוס! אז נדמה לו, שהוא טובע בים של יללה, אך אז היה מרחם עליהם, עתה תהיה לו היללה כזמר…
ס. נסוג אחור, וגם יוסי יצא מבית-המדרש ולא נראה בחוץ: הראשון ברצונו הטוב, השני באונס. מיום שגבר הפחד בעיר, חלף יגונו… לתמהון מכיריו ורואיו נהפך לשׂמח וטוב-לב, וכפעם בפעם, מבלי משׂים ובלי דעת, ימלא צחוֹק פיו ולא יוכל למשול ברוחו, כל עצמותיו תצחקנה, בכל איבריו שׂשׂון; ככל שילבינו פני בעלי הבתים, כן פניו יאדימו, ככל שיכוסו ראשי הקהל, כן ירים הוא את ראשו בגאון… ככל שישתנה קול בני-העיר לנאקה ולאנחות, כן יצלצל קולו הוא; כל העם נאנחים, והוא מתרונן כמו מיין… חַה-חַה-חָה! ומה פשעו? הצחוק מתפרץ מקרבו בלי חפצו ודעתו.
ובזמן שעיני כל עם ה' כהות ורכות, עיני יוסי מבריקות ונוצצות, ובשעה שהם יראים להניד יד או רגל, הוא חפץ לצאת במחול. ישנם רגעים שהוא חפץ לחבק ולנשק את התנור, את השולחן ואת הספסלים.
– היצא מדעתו? או רוח רעה דבקה בו? – שאלו בעלי-הבתים.
– בלי ספק.
– נחוץ לשלחו אל בית המשוגעים.
הדברים הללו לא עשׂו רושם גדול על יוסי. מבית המשוגעים איננו מתפעל; יודע הוא היטב, כי הקהל לא יעשׂה זאת, מפחד ההוצאות. זה כשנתים ימים נראתה אשה משוגעת בימות החורף… ערומה היתה מחוללת בחוצות, עד שנמצאה קבורה בערמת שלג… מדוע לא שלחו אותה אל בית המשוגעים? בחייה התעוררו עליה לחמלה, גם נדו לה, ובכל זאת לא שלחוה אל בית המשוגעים, כי מי יודע מה לעשׂות ראשונה? אם לשלם להרב את השׂכירות, לתקן את בדק המקוה, לקומם הריסות התלמוד-תורה, לחלק לעניים עצים להסקה, או להוציא את הפרוטה האחרונה על המשוגעת? אך אחרת ירא יוסי, מי יודע? פן… פן ימות אחד העניים, ואז יהיה יתום להתחרות אתו, או פן יִחַר אף הקהל ויביא לו יתום מעיר אחרת… ומלבד זאת הן על הקהל לתת נדוניה ו“מתנות-דרשה”, למה יתקוטט בהם? ועוד זאת, אולי יחשבוהו למשוגע באמת, ואז יהיו מוכרחים לבקש להם יתום אחר, מספק פן לא יתפסו הקדושין והסגולה לא תועיל!
והעיקר, כי לו בעצמו נחוצה ההתבודדות… הוא מוכרח להיות לבדו עם מחשבותיו, כי עתה הוא מאַבּד את הרהוריו בלילה, את חלומותיו בהקיץ… ונעימים הם לו הלילות בבית-המדרש באין איש אתו: אך יצא האחרון מן הלומדים או המתפללים, ירוץ אל החלון, יגיש את מצחו הבוער כאש אל הזכוכית הקרה… אז ירוַח לו בלבבו ובמוחו גם יחד.
שמים בהירים וכבדים מתנוצצים בברק-קפאון… הלבנה מראה לו אותות לטובה, יהושע בן נון עומד ואומר לו: אַל תירא, תאוָתך תבוא ותהיה!
אבל ביום ינוס מבית-המדרש, מרחובות העיר…
אין מרגיש כי רוח קרה מתגנבת אל בשׂרו בעד כל חורי בגדיו, אין מרגיש את לחות רגליו בנעליהן הקרועות. הוא ינופף יד, יתן אותות, ישׂוחח את העננים, עם שמש החורף, עם השמים והארץ!
הרבה עליו לחקור, הרבה עליו לדרוש!
שלוש יתומות הן בעיר. איזו מהן יתן לו הקהל, על איזו מהן הכריז למענו המלאך? מי היא בת-זוגו?… מי יתן והיתה זאת דבוֹשה בת ירמיהו הסנדלר! הוא מכיר אותה. לפני מותו היה ירמיהו הסנדלר מקרב את יוסי ככל האפשר. כפעם בפעם היה קורא אותו אל מעונו ומתקן את מעליו, חינם אין כסף! פעם אחת נתן לו סנדלים במתנה! הם לא היו חדשים אך טובים, כששה חדשים נעל אותם… אגב אורחא היה מכבד אותו בפרוסת לחם, בבצל, ויוסי היה יושב ואוכל, ומתבונן בפני דבוֹשה בת הסנדלר, לא יכול לגרוע את עינו ממנה! הוא זוכר אותה, כמו חיה היא נצבת לפניו! עלמה בריאת-בשׂר, יפת-מראה, אדמדמת כתפוח לנר שעל הדגל בשׂמחת-תורה, בריאה היא ומוצקה, גם בעלת כוח!
כאשר אחזה בגרזן, התעופפו שבבים באויר!
לולא מת ירמיהו, כי אז הציע לפניו את השדוּך.
הוא אוהב עלמה בריאת-בשׂר! כאשר יעלה זכרה על לבבו, פיו מתמלא ריר.
פעם אחת, – את זאת לא ישכח עד יום מותו, – נפגש אִתה על המעלות… כאבן-שואבת פעלה עליו… אז נגש ויאחז בבגדה, והיא פנתה אליו ותהדפנו, ויפול מכל המעלות… כן, בעלת כוח היא דבושה. זמן רב התבושש להראות בבית ירמיהו, מפחד פן תסַפּר לאביה, אחרי-כן, כאשר חפץ להתגבר על פחדו, קרה הדבר כי נפל הסנדלר למשכב, וטרם עלתה בידו לבקר את החולה – כבר הלך אחרי מטתו…
באותה שנה חלתה גם אשת הסנדלר ותמת גם היא, ודבושה היתה למשרתת בבית ירוחם החלפן… שם הוא אוכל פעם אחת בחודש, ולא אחת ושתים קרה מקרהו להיות אך אתה לבדה בבית, אבל אף פעם אחת לא נועז לדבּר אִתה או לאחוז בבגדה, כגנב היה מוריד את ראשו ארצה…
– דבושה תהיה אשה נאה מאד, – חושב הוא בלבו ורירו נוזל מפיו, – דבושה תהיה גם אשה טובה… כפעם בפעם תחלק לו מנה באפה, כי כעסנית היא, אך אחרי-כן – תאהבנו! הוא יקבל הכול באהבה, הוא יחבּק וינַשק אותה ויברכנה על הרעה כעל הטובה, הוא ירחץ את אבק רגליה וישתה את המַים… הוא ילך אחריה כתינוק אחרי אמו, הוא ישמע תמיד בקולה, מוצא פיה יהיה לו כמצוָה מדאוריתא… וכפעם בפעם יקרב אליה וילחצנה, היטב-היטב, בכל-עוז, בכל שארית כוחו, ואם גם ישבר הלב, תצא הנשמה, יפול וימות לרגליה – מה נעימה היא מיתת נשיקה כזאת… מי יתן ויעשׂה הקהל כחפצו! הלא קָטנה טוב הוא מכל אשת-איש אחרת…
ולעת עתה אין לו תאוָה אחרת, כי אם לאחוז בקטנה וללחצו בחזקה ולהוָכח כי תתאווה לחתן…
ואולי יבחר הקהל באחרת?
אולי ישׂים עינו בבת הקברן? את שמה איננו יודע.
אמנם, היא יתומה לחצאין, יש לה אב ואין לה אֵם. אבל יפה כוחה כיתומה גמורה! אב חי כזה גרוע הוא מאב מת אחר! בן-בליעל הוא, בריל הקברן! כל היום יתגולל בבתי-הממסך, ואותה יעזוב לבדה בין הקברים! בבוקר יבוא העירה, ובערב הוא שב שכור כלוט. אומרים, כי בשכרותו הוא מכה אותה, את היתומה האומללה; אומרים, כי אוחז הוא במחלפות שׂערותיה ומודד בגופה את הקברים…
הכול אומרים. אך מי ידין עם בּריל הקברן? שכור הוא וגם גבר אלים וכוחו במתניו. הוא הכה את משה החייט, כטוב לבבו, אל החוֹמש ולא שנה, ומשה החייט התעלף, ויחלה ולא שב לאיתנו עד היום הזה… אם בתו עודנה חיה, כוח אבנים כוחה! את אמה הוריד בדמי ימיה שאולה, עתה יעשׂה זאת לבת!
ויוסי מרגיש כאב אנוש בלבבו.
אך פעם אחת ראה את האומללה, ולא ישכחנה עוד! הוא ראה אותה ביום קבורת ירמיהו הסנדלר; מיראה לגשת אל הקבר הפתוח, נסוג אחור, ויתהלך אנה ואנה בחצר-המות; מבלי משׂים נגש אל בית הקברן, ויתבונן בעד החלון ויִראֶנה – אז עמדה בראש כפוף ותקלף תפוחי-אדמה. רכה ולבנה היתה העלמה, וכחושה מאד, אך נוֹגה חסד האיר את פניה, ובהעיפה את עיניה מעל מלאכתה – שכח את ההלוָיה, את הסנדלר המת ואת דבושה היתומה…
אך למראה דבושה רתח דמו בכל אבריו, ובשעה שהביט עליה נדמה לו כי איזה אור נעלה, אור צחצחות, חודר אל כל בתי-נפשו… למן היום ההוא היה מקיים מצות הלוָית המת בכל עת וזמן.
כן הוא, אם יאבה הקהל, יקח אותה בחפץ לב. ולוּ שאלו את פיו, לוּ נתנו לו את הברירה, כי אז בחר בבת הקברן… אם תהיה לו לאשה, ישׂאנה על כפיו כל היום… הוא לא יתן לה לעשׂות מאומה, הכול יעשׂה הוא למענה, כל מלאכה וכל עבודה, יבקע עצים, ישאב מים, יאפה ויבשל ויכבס, אך – אם תעמוד היא עליו ותתבונן אליו בצחוק על שׂפתיה!
בהנץ השחר יתעורר ויקום בלאט – בימות הגשמים יסיק את התנור, בקיץ יעשׂה לה חמים, ויתהלך בלאט, על ראשי אצבעותיו… אחרי כן ינקה את בגדה, את מנעליה – אחרי כן יקרב בלאט אל מטתה, יעמוד מעליה זמן רב, בעצרו בנשמת אפו, וכה יעמוד ויתבונן בפניה, עד אשר יצא השמש ויעירנה בנשיקה!
וגם מצד אחר השדוּך הוא טוב מאד. לדבוֹשה אמנם יש בלי ספק איזה זהובים, חושׂכת היא ליום שידובר בה, בלי ספק נכונו גם כרים וכסתות ובגדים נאים.
אבל בת הקברן יש לה חזקה על פרנסה טובה, אחרי מאה ועשׂרים שנה יהיה לקובר מתים ויתפרנס בריוַח. אמנם, אין זאת פרנסה נאה, אבל מתנה טובה היא ההתבודדות, הישיבה מחוץ לעיר, בודד ואתה יחד… ברצות ה', גם בחצר-מות יפרחו חיים טובים, חיי אושר…
אך פן יבחר הקהל את יאַחנה וימסרנה לו לאשה?
יאַחנה היא היתומה השלישית; לזכרה יעבור קור בכל בשׂרו… בוגרת נובלת היא וידועת-חולי, ויש לה ראש גדול יותר מדי וקרחת היא, עיניה כרות וזולגות, ועל כל אלה–רגליה! היא אינה מהלכת על כפות רגליה ככל האדם, כי אם מדדה על אצבעותיהן, והיא מתנשׂאת תמיד בגופה, כאילו היא חפצה לראות מרחוק, ובלכתה נוֹע תנוע כשכּוֹרה… מדי יום ביומו הוא רואה אותה בחוץ, כי אין לה מקום מנוחה, אך נעה ונדה היא מבית אל בית לבקש עבודה, להיות לעזר להמבשלות, להאופות ולהכובסות. ידיה מלאות עבודה תמיד, היא שואבת מים, מבקעת עצים, שופכת את הדשן או מי השופכין, וכל אלה בעד פת לחם יבש, בעד פרוטה… ואם אין לה עבודה – היא מחזירה על הפתחים…
– רבונו-של-עולם! – קרא בקול פחדים – הלא אז ייטב לי מותי מחיי!
ואת עיניו ישׂא השמימה בתפילת תחנונים, ונטפי זעה קרה מתגלגלים על מצחו.
אך פתאום נכמרו רחמיו לחוּמלה גם עליה… הלא גם היא אומללה, גם היא חפצה חיים, גם היא מתאוָה להנשׂא לאיש, גם היא יודעת כי טב למיתב טן דו… גם היא כבשׂה תועה, גם לה הצדקה לבקש אושר מאת אביה שבשמים… ודמעות עולות בעיניו, לבכּות את מזלו ומזלה גם יחד…
– יהי כן – בא פתאום לידי החלטה, – אם יגזור ה' ויבחר בה הקהל, יהי לה לבעל והיא תהיה לו לאשה… אם תעלה יאַחנה בגורלו, יכבּד אותה ויצליחנה בכל מה שאפשר – ואת האחרות ישכח ולא יעלה על לב לנצח!
אך דאגה תעלה כיונק בקרבו: מאין יבוא לחמו? על מה יניח את ראשו? הוא בעצמו גבר לא יצלח, והיא משׂתכרת אל צרור נקוב, בעד נקיון הרצפה בבית-המדרש תקבל לפני כל חג שני זהובים – ומה יעשׂו? לוּ לא היה פיסח כי אז היה למשולח!
פתאום מילא צחוק פיו.
– והקדוש-ברוך-הוא מה יאמר? אנחנו נמות ברעב והוא ישתוק? האם לא אכל להיות למלמד?
ותיכף ומיד הוא רואה בחוש את תשועת ה': בעלי הבתים יתנו “מתנות-הדרשה”, יתנו הרבה מאד, – הלא שעת מגפה היא וצדקה תציל ממות, ואין לך צדקה גדולה מזו! – ובכסף-המתנות ישׂכור לו דירה ויהיה למלמד! לכל הפחות יצליח להיות מלמד-דרדקי!
אך יהי מה שיהיה, ולא יהי רוָק… אחת משלוש אלה תהיה לו לאשה… ישנם יהודים חיים עם נשים מכוערות וידועות-חולי, עיורות ופיסחות, והם חיים, אוכלים ושותים, ומברכים את השם…
ואולי ירחם ה', ויתנו לו את דבושה או את בת הקברן…
ועוד הפעם התעורר לחמלה:
ויאַחנה מה תהא עליה? – מי יודע אם לא תמות במגפה… כי חולה היא…
ופתאום עלתה בו מחשבה חדשה: אם נגזר מן השמים שיאַחנה תמות במגפה, אז – אז – מן היושר הוא שישׂא אותה לאשה… תראה האומללה חיים אך חודש, אך שבועיים ימים לפני מותה; למה תרד ביגון שאולה? – חס ושלום, הוא איננו מבקש את מותה, אבל אם נגזר מן השמים!…
יודע הוא נפש גלמודה, הוא יודע!…
ה: ס. ויוסי יחד 🔗
יוסי משׂוחח עם העננים הקלים במרומים, ופתאום הרגיש כי נאחז בכנף בגדו, ויפן וירא ויחרד – לפניו הד"ר ס…
לא בפעם הראשונה נפגשו שני המתבודדים מחוץ לעיר, ובכל פעם הסיר יוסי את כובעו, וישח לארץ.
אולם בפעם הראשונה ירק ס. ויפן לדרכו, בפעם השניה העיף עליו אך מבט בוז, בפעם השלישית התבונן בו ושׂפתיו היו נעות, כאילו חפץ לשאול בשלומו, ואחרי איזו ימים נראתה על פני ס. גם בת-צחוק. לכל אלה לא שת יוסי את לבו, אך עתה אחז בכנף בגדו.
אך כרגע סר פחדו של יוסי…
בלי אומר ודברים הכירו איש את רעהו, והרגישו שיש איזה עסק משותף לשניהם, וגם גורל אחד להם… שניהם מתבודדים, שניהם בורחים מן העיר.
כי גם ס. גלמוד. גם בעל בית-המרקחת הסביר לו ברמיזה קלה, כי בואו אל ביתו מזיק לו מאד, כי בפניו לא יאבו בני העיר לקנות תרופות וסממנים, ומה גם תרופות מנַקות את הקיבה והמעים, שהם עיקר הפרנסה!
לאט-לאט החלו גם העירונים הנוצרים לשׂטות מס. ולעבור מנגדו… הכול יודעים, כי הדוֹקטוֹ"רים נותנים רעל לחולי המגפה, ובלי ספק יעשׂה זאת גם ס., ועל כן צריך להתרחק ממנו בעוד מועד…
ורע עוד מזה, כי בימים האחרונים נראה בעיני העירונים בני-אמונתו גם שביב מוזר, איזה ניצוץ של שׂנאה, של אזהרה, לאמר: אל תקרב!
וההתבודדות מציקה לס. הרבה יותר מאשר ליוסי… יוסי גלמוד מאז ומעולם, יוסי יש לו מחשבות הרבה, יוסי בורח בעצמו מן הקהל, יוסי לא יוכל ולא יאבה לגלות את סוֹד לבבו – וס. אוהב את החברה והסכין לה. כבר נכספה נפשו לשׂוחח עם איש; עתה היה גם יוסי לאיש… ועוד זאת: יוסי יודע בלי ספק את מצב הבריאות בעיר; אולי מסתירים ממנו…
ועל כן אחז בכנף בגדו, אך חיש עזבה בגועל-נפש, אשר התעורר בו במששו את הטלאים הלים. גם לזאת לא ישית יוסי את לבו, ועודנו משתומם: מה מבקש ממנו הד"ר?
ואמנם, איננו מפחד, כי הד“ר מצחק. אך מה יבקש ממנו הד”ר, מה להד"ר ולו? וס. שואל:
– אַ צוֹ, ניעֶמ“אַ חוֹלעֶר”י?… 1
יוסי היה נוסע תמיד לפני חג הפסח עם אחד מדייני העיר אל הכפרים לבדוק חיטים ולהכשיר ריחיים לפסח, וגם נשאר בכפרים בתורת שומר על הכשרות; מאת האִכּרים למד מעט פולנית, ועל-כן הבין את שאלת ס.
אמנם השם חולירע אשר יצא מפורש מפי ס. הרעיש את עצביו, אבל בענותו: ניעֶמ“אַ, וויעֶלמוֹזשנ”י פּאַני“עֶ, ניעֶמ”אַ 2– הרגיש כי קולו קול ענוֹת שׂמחה מסותרת.
המתבודדים נפרדו כרגע. אך ביום המחרת נפגשו שנית. יוסי חפץ לעבור הצדה, אך ס. רמז לו בחסדו לעמוד.
– אַ צוֹ? אִי דזשיש ניעֶמ"אַ? 3
– ניעֶמ“אַ, וויעֶלמוֹזשנ”י פּאַניעֶ, ניעֶמ"אַ! – ענה יוסי שנית כביום אתמול.
ביום השלישי ארכה שׂיחתם ביותר:
ס. שאל על אודות מצב הבריאות בכלל. אם אין מגפה, הלא יוכל היות, כי מחלות אחרות פרצו בתוך הקהל, מחלות דומות או קודמות לה… כגון מחלת הקיבה והמעים, הקאה ושלשול…
ויוסי עונה באנחה: ני“ץ, ני”ץ, ני“ץ ניעֶמ”אַ, פּאַניעֶ… 4
– אַין, אך יהיה! – אמר ס. וילך לדרכו.
אחרי ימים אחדים נפגשו המתבודדים וילכו יחדיו, כי ס. חקר ודרש אותו, ויוסי ענה כפעם בפעם: כי אין שמץ מגפה ומחלה בעיר, וס' מנחם: אַלי“עֶ בּעֶנדזי”עֶ 5
– מוּש“י פּשישט”ש 6– אמר ס. בקול בטוח. ויוסי מעתיק לעצמו בלשון הקודש: אף על פי שיתמהמה, אחכה לו. וזאת נחמתו… אינו נוטר שׂנאה לבני עירו, איננו חפץ, חס ושלום, באסונם… אפשר כי ס. לא ידע שׂבעה, כי חפץ הוא במגפה גדולה, במגפה נוראה: הן כל מגמתו להשׂתכר, לאסוף כסף רב, ואוהב כסף לא ישׂבע כסף. אך הוא, יוסי, די לו במגפה קטנה, במגפה כל-שהיא, בפחד של מגפה… לא ימות איש, לא תמות גם אשה או ילד, אך יחלו שנים שלשה מבעלי-הבתים, ולו יעמידו חופה, וישובו חיש מהר לאיתנם!
וכה עבר חודש ימים, וס. קצר-רוח, כלו עיניו מייחל, ועל-כן הציע לפני יוסי עסק קטן… עסק קל מאד ובשׂכר מרובה.
ס. מאמין באמונה שלימה, כי כבר החל הנגף, אך מסתירים ממנו, היהודים מפחדים מאד, הוא יודע. ידרוש נא יוסי ויחקור, ידרוש ויחקור ויודיע, ואם יהיה אך מקרה אחד, אך מקרה קל מאד, אז, אז ידע ס. לגמוֹל חסד…
ס. מדבר במהירות ובלשון נשׂגבה מיוסי, ובכל זאת הרגיש זה האחרון, כי ס. מציע לפניו דבר בליעל… אך יוסי עניו הוא, שומע את חרפתו ואינו עונה, נעלב ואינו עולב! הן יהודי הוא, והענוָה באה לו בירושה מאת אבות-אבותיו. אך גם לשתוק לא יוכל; יודע הוא יוסי, כי שתיקה כהודאה דמיא, ויוסי לא יהיה למוֹסר, בשום אופן לא, וגם לא יתראה כמוֹסר… ועל-כן פתח פיו ויענהו קשות…
ס. נענע בראשו וילך לו, ויוסי עמד על מקומו משתומם על מוצא שׂפתיו…
ו: יוסי חוקר ודורש 🔗
כאשר התרחק ס. ולא יכול עוד לראותו, ירק יוסי אחריו שלוש פעמים…
– ובכל זאת, – אמר אחרי כן בלבו, – לחקור ולדרוש אוכל. לו לא אגיד מאומה, בשום אופן וענין, אך אני בעצמי חפץ לדעת, אני צריך לדעת!
למן היום ההוא לא עזב יוסי את בית-המדרש.
בשעת התפילה בבוקר ובערב היתה עינו צופיה לראות אם לא נפקד איש מהמתפללים והלומדים.
כפעם בפעם נעלם באמצע התפילה וילך לבקר את בית-הכנסת וה“מנינים”.
אך כל עמלו היה לריק. אם נפקד איש, נודע לו ביום המחרת, כי איזה סרסור או סוחר השליך נפשו מנגד בשביל הפרנסה ויסע אל הכפר; איזה מבעלי-הבתים חלה את שיניו, והרופא אשר עקר אותן לא יכול לעצור כרגע בעד שטף הדם; אחד או שני התקוטט עם אשתו, ומפּני מתנת ידה לא יכול לבוא בקהל…
סבּות שונות מנעו אנשים שונים מלבוא פעם או פעמַים אל בית-התפילה. אך הסבות האלו לא היו מענינו של יוסי כלל וכלל…
ועל-כן, מבלי דבּר שקר, יכול יוסי לענות לס.:
– ניעֶמ"אַ!…
וס. איננו מסופק כל עיקר, כי המגפה בוא תבוא; הלא הולכת היא וקרבה, צועדת צעדי ענק, גם כתבי-העתים מלאים ממנה…
וכה עבר חודש ימים ויותר. ימי הקור אשר קיוָה הקהל – לא באו, אך גם המגפה, תקוַת יוסי וס., לא נראתה. בקרב לבו עמוק החל ס. לפסוח על שתי השׂעפים, אך בחפצו לנחם את יוסי בן-בריתו, מתחזק בדעתו גם הוא; מתפעל הוא בדבּרו מראיותיו.
היש עוד עיר מגואלת כזאת? באיזה מקום מרבים לאכול כל מיני קישואים ופירות ירוקים כמו כאן? באיזה מקום אין נשמרים ביותר ממים בלתי מבושלים? – בכל העיר ישנם אך שנים-שלושה גבירים השותים חמים, והשאר מסתפקים במי-פירות נובלים ובמאכלי שבת, מלוחים ושמנים ומוכנים מאתמול… ואיזה דגים מוכרים פה, באושים ונרקבים!
– בוא תבוא!
ישנן אמנם ערים אשר המגפה לא תשלוט בהן, למשל: אַאכעֶן, בירמינגהאַם ודומיהן, שיוסי שוכח כרגע את שמותיהן, אך שם אין אוכלים מאכלים טמונים בשבת ושותים חמין ממים מזוקקים, מי ידמה להן!
אך הנה עברו עוד שבעה ימים ואין קול, אין קשב – להפך, בשׂורה באה מאַפּטה, כי שם רפתה המחלה… ראַחליב פתוחה לעובר ושב, בצויזמיר כבר סגרו את בתי-החמים, אשר פתחו לעשׂות קורת-רוח להגוּבּרנַטוֹר, ויוסי מרכין את ראשו והוגה נכאים: ברוע מזלו היה לא תהיה; אולי גם פה עיר כאַאַכעֶן ובירמינגהאַם, ואין להמגפה שליטה עליה?… שבו לו לילות עמל, חלומות רעים והרהורים מגונים, ואך באותה שעה שהוא פוגש בס. תחיה נפשו. ס. ינחמנו, ידבר אל לבו ויפיח בו אמונה ובטחון, אך מה בצע, הלא אדם הוא ס. וכאדם ישגה!
ויוסי רואה בחוש, כי שבה רוח הקהל, כי סר הפחד…
השמועה נפוצה, כי בכפרי הסביבה הכול שב אל מכוֹנו, אין פרץ ואין צוָחה – ואז נחה שקטה העיר. בעזרת-הנשים חדלה היללה, הצעירות לימים מוקירות רגליהן מבית ה' ובאות להתפלל משבת לשבת, אשת הרופא החזירה את הפאה-הנכרית על ראשה, על שפחת הבלן הלשינו שנית לפני הרב, כי היא פורצת גדר כמקדם; ואיזה משׂכיל נסתר כתב גם קוֹרספּוֹנדנצי"אַ אל “הצפירה” ויבזה את הרב והשוחטים… וסוחרי תבואה יוצאים את העיר, והסרסורים משׂתכרים כמקדם, ובכל יום הראשון שוקק הרחוב מהמון אִכּרים, ובתי-הממסך מלאים מפה אל פה; ומסחר המלח, הנפט ושאר הסחורות שב לאיתנו הראשון, גם וילוני החלונות נעלמו. הרחוב אשר גר בו ס. לא יאבל עוד, ועל יוסי נפלה עוד הפעם מרה שחורה.
– מזלי גורם, מזלי גורם! – המה מכאב לב, ובמקום שלוש הכלות יראה לפניו אך את המסמר אשר באוצר “השמות”, והוא רומז אליו וקורא לו…
אך עודנו מתגבר על יצרו, וס. בעזרתו! הלא ס. דוֹקטוֹ"ר הוא, והוא יודע יותר מכל הקהל, ואם הוא בטוח כי בוא תבוא, אולי יהיה כדבריו!
אך פעם אחת לא מצא יוסי את ס. מחוץ לעיר, במקום אשר היו נפגשים זה ימים רבים…
והדבר קרה ביום רע ומר ליוסי. ביום ההוא בבוקר השכם התפרץ השמש אל בית-המדרש בשׂמחה גדולה.
– יוסי, – קרא, – השומע אתר?
– מה!?
– את ראַחליב העיר יצאו הדוֹקטוֹ“ר והסטוּדעֶנ”ט, ובלילה, השומע אתה, היה קור חזק וגם נפל שלג רב!
יוסי קפץ מן הספסל וירץ אל החלון – והשלג כיסה את עין האדמה, שלג רב, שלג מבריק ומתנוצץ. ובלי התפלל, ועל-כן גם בלי ארוחת-הבוקר, יצא יוסי את העיר לבקש את ס.
אך ס. ינחמהו. אביו ואמו מתו, הקהל מתקלס בו, המגפה חפצה לבגוד בו; אחד הוא ס. אשר ינחמהו… והוא מודד את מרחבי השלג בפסיעות גסות וקורא בקול רם:
– ס.!… ס.!…
אך ס. לא בא.
הנה שמש צהרים! מנגהה ימס השלג ויהי למים, ורוח קרה תעבור ויהי לכפור, כעין הבדולח. יוסי רעב, עייף ויגע, והקור יאכלנו, אך הוא לא יעזוב את המשמר עד בוא ס.
בלי נחמתו לא ישוב אל בית-המדרש, כי אם אל אוצר “השמות”, אל החבל ואל המסמר. ומה אם יתענה היום? האם איננו מלומד בתעניתים? ומה יזיק אם יתענה יום בעד כל החלומות הרעים! – – אך מדוע לא יבוא ס., מה היה לו? האם לא קרהו אסון? ברוע מזלו יכול גם ס. לעבור ולהבטל מן העולם…
– ואולי הוא משׂחק בקלפים, – חושב הוא בטינה קלה, – מי יודע?…
כבר רפה היום לערוב, צללי ערב נטיו, וס. איננו – במקום מזרח השמש נראתה דמות הלבנה. כן, עתה אבדה תקוָתו, ס. לא ייראה עוד!
יליל מתפרץ מקרב לב יוסי, ואך הרוח הקר מוחה את דמעותיו מעיניו. רעב ירוץ אל בית-המדרש להתפלל תפילת המעריב ולומר שתי שמונה-עשׂרה, ואחרי-כן – אחרי-כן – האלהים יודע!
הרחובות ריקים מאדם; הגברים – בבתי-התפילה, והנשים מכינות את סעודת הערב, אך מבעד החלונות, על פתחי החנויות, יתפרץ כפעם בפעם קול אשה שׂמחה, צוהלת ושׂוחקת… בלי ספק באה אליהן עוד איזו בשׂורה טובה! – חושב יוסי ברוגז. אם קול נשים ישמע בחוצות – ימהר את לכתו. בעמל רב יתנשׂא על המעלות, בחרדת לב הוא פותח את הדלת. אין מתפללים עוד, אך הבית מלא מפה אל פה, ובתוך הענן החם המתנשׂא למעלה ישָמעו קולות המדברים בקול רם, בנפש רחבה.
– וס., – שומע יוסי בברור – זה צורר היהודים, נס וַימלט על נפשו.
– מתי?
– היום, כעלות השחר! בעיני ראיתי!
יותר לא שמע יוסי. רגליו כשלו, קרסוליו מעדו, ולולא הספסל הקרוב, כי אז נפל מלוא-קומתו ארצה.
והקהל לא חלה ולא הרגיש; המתפללים יצאו אחרי-כן, ככלותם את שעוּרם, ויוסי נעזב גלמוד לנפשו. גם בעל-הבית, אשר אצלו יומו של יוסי, לא זכר אותו וישכחהו בהחישו הביתה לבשׂר את בריחת הצורר ס. – –
ואך ביום השני נזכר איש, כי לא ראה את יוסי. ביום השלישי שאל איש את רעהו: איה המשוגע?
ויאמרו: בכור-שׂטן לא יצודדהו! והשמש הסיק בכבודו ובעצמו את התנור, ויעשן התנור מאד, ויתעצב העם על יוסי: מסוגל הוא מאד להסקת התנור, איפה הוא יוסי?
והאחד מלגלג, שבלי ספק נס לארץ-ישׂראל, והשני אומר – לארגנטינה. הכל יודעים אמנם, שלא היו לו הוצאות הדרך, אך מה בכך, יחזור בכל מקום בואו על הפתחים.
ואך ביום הששי, כבוא פקיד העיר לבקר את תעודת המסחר אשר לחנויות, וכעלות אחד הסוחרים על עלית בית-המדרש להסתיר את סחורתו אשר מחו"ל – מצא את יוסי תלוי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.